החלטנו לעשות מנוי סוף שבוע ל”הארץ”. מקבלים אותו כל שישי בדואר. בניגוד להתעקשות של ליאת לעשות מנוי לאוזן השלישית, כאשר, לפי מקורות זרים, ניתן להוריד כל סרט היום בקצב הסמבה וה-ADSL, עיתון סוף שבוע עוד הגיוני, בצורה זו או אחרת. אתה לא תלוי בחסדו של עורך עמוד הבית של “הארץ”, שלעיתים עוד מבליחים בו דיווחים על מלחמת המפרץ. העיתון מגיע עטוף כולו בגליון סוף השבוע של The Marker, כאילו להראות באופן סימבולי וברור את סדר החשיבות שנותנים לעיתונים השונים, שם ברחוב שוקן. וכחלק מהחבילה, אנחנו מקבלים גם את העיר.

כל מי שגדל בניינטיז, יודע ש”העיר” הוא סוג של פסגת המגניבות התל אביבית, או לפחות היתה, בשנות התשעים. עיתון שהרשה לעצמו לפרסם את “השער האחורי” במשך 11 שנה היה מגניב באמת. זה לא רק במוחנו. אבל נראה שבשנים האחרונות העיר סובל מבעיית איוורור קשה. המזגן, ככל הנראה, עובד על מוד “מחזור אוויר”, וחלונות חדשים לא נפתחים, אז אחוז החמצן יורד. זו הדרך היחידה להסביר את מה שקורה שם, כי לא עבר מספיק זמן כדי שה-inbreeding יתחיל להשפיע.

אני אפילו לא מדבר על מדור הדחקות הפנימי שבתחילת העיתון, או על מכתמי “קיטי היקרה” או “ועירית לינור היתה אומרת”. למרות שגם הם איומים. אני מדבר על כתבות כמו כתבת השער ב”העיר” האחרון, (גליון 1525, 25.12.2009), על גורי חתולים, או כמו זו שהתפרסמה חודש לפני, שתיארה את עלילות המוסד בתל אביב.

הכתבה על המוסד היתה הבזבוז הראוותני ביותר של כפולה שראיתי זה זמן רב. טקסט הזוי, שמחברו פשוט החליט, מסיבותיו הוא, שלמוסד יש מתקן אימונים באיזור בבלי, ושכל מי שמסתובב באיזור בבלי רבתי, לבוש במדי המוסד הרשמיים, השילוב הנדיר של מכנסי דגמ”ח ונעלי ספורט, נמצא במשטר אימונים של המוסד, לקראת איזושהי משימה סודית בדמשק. חמוש בזיהוי וודאי של אותם חשודים, הוא החליט לעקוב אחריהם, והם התנהגו בדיוק כמו שמרגלים בספרים מתנהגים כשעוקבים אחריהם – ניסו לברוח. אין ספק שחשיפה לפנטזיות פרנואידיות היא חוויה מעניינת – תראו את “נפלאות התבונה”, אבל מה זה עושה בעיתון שלי?

מילא, חשבתי לעצמי. כתבה שולית שניסתה לרכוב על פאשלה מתוקשרת. אבל אז הגיע כתבתו של חגי מטר, “שריטה“. הנה הסיפור: יש מישהו, מבוגר ועשיר (שתי תכונות שאוטומטית מסווגות אותו כרשע ב”העיר”), שניסה לאמץ גורי חתולים באופן סדרתי, ולא כל כך הצליח במשימה. הכתבה מנסה, במגוון דרכים, להפוך את זה לסיפור על צ’ארלס מנסון חדש, שמסתובב כיהודי הנצחי במרצדס כסופה, ואוסף חתלתולים “בגודל כף יד”, ואז אוכל אותם לצלילי רוק כבד, תוך שהוא מאונן על תמונות Lolcats של השטן. התחושה הזאת מתקבלת עוד לפני שקראת את הכתבה, מהגרפיקה המאיימת והכותרת המאיימת לא פחות, וטוב שכך, כי גם אחרי שקוראים אותה, נשארים רק עם תחושה, ולא יותר.

הכותרת  “12 קטנטנטים, בני לא יותר מחודשיים, בגודל כף יד, לאן הם נעלמו?” מציגה את התעלומה שיש לפתור, וחגי מטר מנסה בכל כוחו ליצור דרמה בלשית, בכיכוב מפלצת (להלן: “צ’ארלס מנסון החדש”), ואוסף של אנשים טובים (להלן: “ש”", “ד’”, ועוד שמות ששמורים בתוכנית להגנת עדים). צ’ארלי קשישא יצר קשר עם מישהי על מנת לאמץ גורי חתולים. המישהי הזאת, בהתקף פארנויה הזוי, החליטה לרשום את מספר הרכב שלו (!), ולפרסם את חשדה (המבוסס על “תחושת בטן”), בפורום חתולים של תפוז. שם, מסתבר, מצאה עוד שותפה לפארנויה, ושתיהן הפיצו מייל רחב היקף שמזהיר בפני… מה? לא ברור.

“אני קצת נבוכה שנתתי לו שלושה חתולים, שהייתי כל כך תמימה”, מוסרת ש’. בשלב זה, עדיין לא ברור למה ש’ צריכה להיות נבוכה. אבל זה בסדר, הקורא הנבון כבר שומע את צלילי הספלטורה והמסור החשמלי ברקע, ומבין את הרמיזה.

ש’, ד’ ומ’ החליטו שצ’ארלי “לא נראה להם”, מה שנתן להם לגיטימיות לאתר את שמו וכתובתו בהתבסס על “הקשרים” שלהם (מישהו דיבר על חדירה לא חוקית למאגרי מידע?), ולפנות למשטרה. שוב – עד כה, לאחר שביקרו במשטרה, עדיין לא מסבירים מה קרה. פשוט “תחושות בטן לא טובות”.

לאחר שבמשטרה חקרו את צ’רלי, פעמיים, והגיעו למסקנה שאין מקום להמשיך לחשוד, שכרו ב”תנו לחיות לחיות” בלש פרטי שיעקוב אחריו, וכשהתקציב לבלש הפרטי נגמר, אז “נגה וברק”, זוג מתנדבים, עקבו אחריו במקומו. התמה של מעקב אחרי אזרחים חוזרת לדפי “העיר”. למרבה ההפתעה, לאחר שנחקר במשטרה, והושם במעקב של בלש פרטי ואזרחים, צ’ארלס מנסון המוכתר הרגיש טיפה פרנואיד, ולכן הוא היה “עוצר כל שני מטר לבדוק אם יש מישהו מאחוריו”.

לאורך כל הכתבה יש אווירה של חשד במעשה נורא, אבל באף נקודה לא כתוב מה הוא, או על מה הוא מבוסס. הכתבה נסגרת בעימות עם אותה מפלצת שייצר חגי מטר, קליימקס שמטר שללא ספק קיווה שיתפס כווידוי הרסקולניקובי של צ’ארלי מנסון החדש. אבל במקום זה אנחנו מקבלים מונולוג מבולבל ועצוב של מישהו שככל הנראה לא ממש ידע מה הוא עושה עם חתולים, ובצורה לא אחראית, איומה, אבל ככל הנראה ממש לא מכוונת, הצליח להרוג תריסר גורי חתולים.

אני לא מכיר אף אחת מהנפשות הפועלות. אני לא מכיר את חגי מטר, או את ברוך תומר, שמו האמיתי של צ’ארלי, או את ש’ או מ’ או ד’ שעקבו אחריו. אני אוהב חתולים מאוד, והמחשבה שמישהו מזניח אותם, או לוקח אותם למרות שהוא יודע שלא יוכל לטפל בהם, היא איומה. אבל בעירנו הקטנה מתרחשות זוועות אמיתיות, שבהם אנשים אמיתיים עושים דברים רעים באמת, במכוון, לאנשים אחרים. העדר החמצן במסדרונות רשת שוקן הוביל לנפיחה העיתונאית הזאת, ואני, בתור מנוי, נמאס לי שמפליצים לי בפנים.

טל גוטמן כותב את הבלוג “קורות ממלכת עילם” באינטרנט, שם פורסם הפוסט במקור

(צילום פסל: n0nick)

(צילום פסל: n0nick)

(צילום פסל: n0nick; צילום סלולרי: kiwanja)

24 פריימים בשנייה, לפעמים יותר, וכל אחד מהם נטמע בגופנו. אם תסכימו עם הנחת היסוד שלי, יש סיכוי שתחשבו כמוני שהפרסומת הבאה עלובה במיוחד. המוצר בפרסומת הוא שניצל תירס ועוף של המותג “מאמא עוף”. מסתבר שהדרך הראויה לאחוז בשני קלחי תירס היא צמוד לחזה, מצביעים החוצה, במעין טוויסט צמחוני על חזיית הקונוסים הידועה לשמצה של מדונה.

רצף המחשבות שלי לאחר צפייה ראשונית בפרסומת היה:
- מה לעזאזל קורה פה?
- רעיון נפלא לפוסט.
- לאא… זהו בטח רק מוחי הקודח

…אך המקור שלי לענייני מגדר ופמיניזם הביעה בפני את אותה הסלידה מהפרסומת, והצביעה על אותה פוזה בדיוק. כעת יכולתי להרגע: מישהו במשרד הפרסום כנראה חשב שהחדרת הדימוי של חזה פטמתי במוחנו יגרום לנו איכשהו לקנות את המוצר שלהם.

להלן הפרסומת עם ג. יפית וכלתה המוכשרת.

שחר גולן הוא אמן דיגיטלי ומנהל בלוג באנגלית על תרבות מודרנית, frgdr.com, שם פורסם הפוסט במקור

• כמה גולשים בני 0 יש לוויינט?

• אילו פרסומות מכוונות לקהל היעד הרך הזה?

מרכאות חינוכיות שצילמתי בבאר שבע:

ומרכאות חינוכיות מכפר סבא:

אלון תירוש גילה זוג מיותר בטכניון:

יהונתן קלינגר מצא “ערכים תזונתיים”:

רוצים ללמוד “לדבר אנגלית”?

• “ארכיון” המרכאות המיותרות

אבל גוגל לא מסתפקת בכך ומנסה בכל זאת לנכס לעצמה את הכוח לקבוע את ההיררכיה של החדשות. גוגל ניוז, שירות החדשות של גוגל שהוזכר בפתח המאמר, הינו עמוד בית שמציג את חדשות העיתונים המקוונים מסודרות לפי תחומי סיקור. הגולש יכול לבחור, למשל, אם הוא רוצה לקרוא על מעצר שלושה חשודים בתכנון פעולת טרור בניו-יורק בחדשות ABC, בבלומברג, ב”לוס אנג’לס טיימס” או בכל אחד מ-3,897 המקורות האחרים שגוגל ניוז (בגרסתו האנגלית) הציג לידיעה הזו.

אפשר לבצע בגוגל ניוז חיפוש של נושאים חדשותיים (“ברק אובמה”, “40 שנה לאינטרנט”), ולקבל ידיעות תואמות משלושים הימים האחרונים. בעוד מנוע החיפוש של גוגל פוגע בכלי תקשורת בכך שהוא שולח גולשים ישירות לידיעות תוך דילוג על שערי אתרי החדשות, גוגל ניוז הוא למעשה שער חדשות אלטרנטיבי, שיכול לשמש תחליף לשערים של אתרים כמו CNN, “ניו יורק טיימס” ו-BBC. גולש שמתעדכן בעיקר מרפרוף בין כותרות יכול לעשות זאת בגוגל ניוז בלי להיכנס, ולו פעם אחת, לאתרי החדשות שמספקים את הכותרות הללו.

השינוי הזה בהרגלי הגלישה מאלץ את אתרי החדשות להתרגל לסדר חדש, שפוגע בסמכותם, במעמדם ובמספר הדפים הנצפים שלהם, וכתוצאה מכך בהכנסות מהפרסומות המבוססות על מספר החשיפות, ובהכנסות מהפרסומות היקרות יותר בעמודי הבית. “היחידה האטומית של צריכה למדיומים קיימים, כמעט תמיד מופרעת על ידי מדיומים צומחים”, הסבירה מריסה מאייר, סגנית נשיא למוצרי חיפוש וחוויית משתמש בגוגל, בעדותה לפני תת-הוועדה לענייני תקשורת, טכנולוגיה והאינטרנט של הסנאט האמריקאי, שקיימה במאי 2009 שימוע על עתיד העיתונות.

מאייר הסבירה שהאינטרנט והטכנולוגיות הנלוות שינו מאלבום לשיר בודד את היחידה האטומית של צריכת מוזיקה, ומתוכניות בשעות קבועות לקטעי וידיאו באורכים שונים את זו של צריכת טלוויזיה. המגמה לא דילגה על החדשות: “המבנה של הרשת גרם ליחידת הצריכה האטומית של החדשות לנדוד מעיתון שלם לכתבה יחידה. כמו עם מוזיקה וּוידיאו, אנשים רבים ממשיכים לצרוך עיתונים פיזיים בפורמט האורך-המלא המקורי שלהם. אבל בחדשות מקוונות, סביר הרבה יותר שהקורא יגיע לכתבה יחידה”.

מאייר הסבירה כי השינוי הזה הוא אתגר, אבל גם הזדמנות שצריך להשכיל לנצל. “כשמפיקים כתבה לחדשות מקוונות, המו”ל צריך להניח שהקורא עשוי לראות את הכתבה בפני עצמה, באופן עצמאי מכתב העת השלם. כדי להפוך כתבה ליעילה בתצוגתה העצמאית, צריך לספק הקשר לקוראים שמגיעים בפעם הראשונה, ובמקביל, להדגיש את המידע העדכני ביותר עבור אלה שעוקבים אחרי הסיפור לאורך זמן. זה דורש גם גישה שונה להיוון: כל כתבה יחידה צריכה לעמוד בפני עצמה. הסוג הזה של שינויים ידרוש חדשנות וניסויים בדרך בה מספקים חדשות אונליין, ובדרך בה הפרסום יכול לממן זאת”. חדשנות וניסויים שהעיתונים ייאבקו ליישם אותם, בעוד גוגל מתנסה בהם גם כן על גבם ועל חשבונם (כמו שירות פאסט-פליפ, שמדמה דפדוף בעיתונים).

הפוסט הזה הוא חלק מהכתבה “קורבנות המהפכה” שפרסמתי ב”העין השביעית” ובכתב העת “פנים” במסגרת פרויקט עיתונות 2010

דפנה קינן והעוגיות מארחות את רונה קינן, וכל מי שקינן מוזמן.

ב-ABC בדקו את נתוני התפוצה של 25 העיתונים הגדולים בארה”ב. לגבי 3 מהם לא היו נתונים קודמים, ומתוך ה-22 הנותרים, 21 רשמו ירידה של בין 5.40% ל-25.82% לעומת התקופה המקבילה אשתקד, ורק עיתון אחד רשם עליה: הוול סטריט ג’ורנל, העיתון הנפוץ בארה”ב, שעלה ב-0.61% ותפוצתו עומדת נכון לספטמבר על 2.024 מיליון עותקים ביום חול. הוול סטריט ג’ורנל, עיתון כלכלי, הוא העיתון הנפוץ בארה”ב, יותר מ-USA Today, הידיעות אחרונות של אמריקה (1.9 מיליון עותקים, ירידה של 17.15%), ויותר מהעיתונים האיכותיים יותר הניו יורק טיימס (928 אלף), הלוס אנג’לס טיימס (657 אלף) והוושינגטון פוסט (583 אלף).

מה מייחד את הג’ורנל? הוא עיתון כלכלי, נישה של קוראים אמידים ומשכילים, שמשמש אותם ככלי עבודה. ועוד דבר: הגישה המלאה לתכני האתר שלו עולה כסף, ויותר ממיליון אנשים משלמים עליה. רופרט מרדוק, איל העיתונות מאחורי תאגיד ניוז קורפ שמחזיק בין השאר בג’ורנל, בניו יורק פוסט ובפוקס ניוז, החליט שנמאס לו לחלק בחינם תכנים שהוא יכול להרוויח עליהם כסף. אחרי שהודיע שהחגיגה נגמרה ושהחל מהשנה הבאה יגבה תשלום על גישה לאתרי כלי התקשורת שלו, הוא הכריז שיסיר את תכני קבוצת התקשורת שלו מתוצאות החיפוש שלה ומאתר איסוף החדשות שלה, גוגל ניוז.

.

מרדוק לא סתם מבקש להסיר את תכניו מגוגל (הוובמאסטר שלו יכול לעשות את זה בחמש דקות עם קובץ פשוט בשם robots.txt שמגדיר למנועי חיפוש להתרחק מהאתר) – מרדוק פותח חזית נגד החברה מבוססת הטכנולוגיה, שלמדה לרכוב על גבה של תעשיית המדיה ולהתפרנס ממנה בלי לייצר תוכן משל עצמה. אישור נוסף לכך ניתן בדיווחים על כך שמיקרוסופט היתה במו”מ עם מרדוק, והציעה לו תשלום תמורת הסרת תכניו מגוגל והצגתם רק בבינג, מנוע החיפוש שלה. הפייננשל טיימס דיווח שמיקרוסופט פנתה לגופי תקשורת נוספים בהצעה דומה. הרעיון מסריח מאנכרוניזם מיקרוסופטי. גוגל הפכה את החיפוש לאמצעי הניווט של האינטרנט, ומיקרוסופט, שאחרי 11 שנים וכמה נסיונות כושלים השיקה את המתחרה בינג, מנסה לקדם אותו על ידי הפיכתו ממנוע חיפוש לפלטפורמת תוכן בלעדית כמו פורטל או ספק טלוויזיה רב-ערוצית.

חברת המחקר היטווייז העריכה ש-25% מהתעבורה של אתר הוול סטריט ג’ורנל מגיעה מגוגל, כך שחסימת הגישה של גוגל תפגע באתר. מרדוק השיב על כך בראיון לסקיי ניוז: “אנחנו מעדיפים שיגיעו לאתרים שלנו פחות אנשים, אבל משלמים”. אם מיקרוסופט באמת מוכנה לשלם, מרדוק יהיה טיפש לא לקחת ממנה כסף. מאחר שוול סטריט ג’ורנל עדיין מאפשר גישה חינמית לכתבות שגולשים מגיעים אליהן דרך גוגל, יכול להיות שהאיומים של מרדוק הם טקטיקת משא ומתן מול גוגל, ללחוץ עליה לשלם כדי לא לפגוע בחוויית השימוש הקדושה של משתמשיה. וזה מה שאנחנו מטיפים כבר שנים לתעשיות התוכן למיניהן: במקום להילחם בצרכנים ובקידמה הטכנולוגית, חפשו מודלים עסקיים חדשים.

הסיפור פה גדול הרבה יותר מגישה לכתבות של ניוז קורפ. קשה להאמין שגוגל תסכים ליצור תקדים בו הוא משלמת עבור הזכות לאנדקס מידע, אבל מיקרוסופט כבר שילמה על הזכות לאנדקס תכנים מהרשתות החברתיות פייסבוק וטוויטר, ולפי דיווח של קארה סווישר מ-All Things Digital, שתי החברות היו במגעים עם גוגל לגבי תשלום דומה מצדה. תאורטית, סירוב של גוגל לשלם עלול להוביל את פייסבוק וטוויטר לחסום בפניה את הגישה לתכני משתמשיהן. מעשית, גוגל הוא כיום מנוע החיפוש הפופולרי בעולם, ונכון לעכשיו, מי שמסיר את עצמו מגוגל פוגע קודם כל בעצמו. אבל אם גם אימפריית התוכן ניוז קורפ וגם אימפריית הרשתות החברתיות פייסבוק יסגרו את הדלת בפני גוגל, זה עלול ליצור סחף שבתורו יכול ליצור מסה קריטית של אתרים שסגורים בפני גוגל, לגרום לה לאבד את כוחה לטובת בינג או מתחרים אחרים, ולשנות מהיסוד את מפת החיפוש ואת הדרך בה אנחנו מגיעים לתכנים שאנחנו צורכים באינטרנט.

(התפרסם בגירסה שונה בטור “השרת” במוסף פירמה של גלובס)