במקום ליילל על התשקורת הם מתיישבים על המקלדת, מנסחים עוד סטטוס ציוני שנון ומושחז ומשגרים אותו למאות חבריהם. קבלו את הסיירת המובחרת של לוחמי ציונות הפייסבוק

באחרונה התפרסם דו”ח של חברת קומסקור, ואיתו הידיעה הלא ממש מפתיעה כי ישראל היא שיאנית השימוש העולמית בפייסבוק. הישראלי הממוצע בילה בחודש אוקטובר כ-11.1 שעות בטיפוח קשרים וירטואליים ו-94% מכלל הגולשים בישראל כבר מחוברים לצוקרברגיה. ישנם הרבה סוגי משתמשים בפייסבוק – הפאסיבים, הנעדרים, המציפים, המגיבים האובססיביים. אנחנו פה כדי לדבר על יחידת העילית. אלו שכותבים סטטוסים שנונים, מדויקים, שכל סטטוס שלהם הוא פנינה של ממש. אלו שגורמים לכם להגיד “אוי, כמה שהוא צודק” וללחוץ מייד על לייק או אפילו על “שתף”.

בעידן המודרני, הניוז-פיד החליף זה מכבר את כיכר העיר ובמדינה רותחת כמו שלנו היה ברור שהפוליטיקה לא תישאר הרבה זמן מחוץ לעסק. שהשוויצריים יעלו תמונות של החתולים שלהם, הישראלים כאן כדי לשכנע (בעיקר את עצמם) שהם צודקים.

אז קבלו את עשרת הלוחמים המצטיינים, חבר’ה שנמאס להם לראות תמונות תעמולה מפוברקות של חיילי צה”ל רומסים ילדות והחליטו לפעול בעניין. למה הם עושים זאת? אידיאליזם מהול בדלק שמניע את תעשיית הרשתות החברתיות – הרצון ליחס, תשומת לב והערכה. אז קדימה, אתם מוזמנים לקחת מקלדת ולהתחיל לתרום את חלקכם. רק מילה קטנה מאיתנו לפני שאתם מתחילים: זהירות, זה ממכר.

זיו תדהר

מי: בן 40, אדריכל, יליד דימונה ותושב תל אביב

כמה: 1,587 חברים

מה: אם השם זיו תדהר מצלצל לכם מוכר, זה כנראה כי שמעתם אותו מקריין חדשות בגל”צ, שם הוא עדיין משמש כמבזקן בשירות מילואים פעיל. אך אל תטעו בו, תדהר הוא ממש לא הגל”צניק הטיפוסי. הוא מגדיר עצמו כציוני, יהודי ואוהב ישראל, וככזה הוא מרגיש חובה לחוות את דעתו כל אימת שהמציאות מוציאה אותו משלוותו. עניין של שלוש-ארבע פעמים ביום. עם כמות חברים מרשימה, כמעט כל סטטוס שלו זוכה לאינספור תגובות ולייקים, והוא מככב תדיר באתרים המצטטים סטטוסים נבחרים כמו “סטטוסים מצייצים” או “שרוטונים”. אבל מבחינת תדהר, הסיפוק האמיתי הוא לאו דווקא כמות התגובות אלא אם הצליח לעצבן חברים מסויימים שלו מהגדה השמאלית.

תגובה שמאלנית שהכי עצבנה אותך: “אנשים שמקללים אותי, לרוב סביב ויכוחים פוליטיים. אני בדרך כלל מוחק את תגובותיהם. אם הם ממשיכים לקלל, אני פשוט חוסם את המשתמש”.

סטטוס שזכה להכי הרבה לייקים: “עתידות בזוקה מהדרין של חרדים: אם תתפלל חזק, בגיל 18 לא תלך לצבא”

סטטוס שאהבנו: “אנסטסיה מיכאלי: “הוט ווטר… סמול גלאס…”.

קליק >>

דידי הללי

מי: בת 37, מוזיקאית, חיפה

כמה: סביב ה-2,100 חברים

מה: עזבו אתכם משנינויות וסטטוסים מתחנפים. דידי הללי כאן בשביל לפקוח לכם את העיניים וכמה שיותר מהר. הילדה-טובה-חיפה הזו השתייכה בעברה לקבוצות שמאל רדיקלי, עד שיום אחד התפכחה ושינתה את דעותיה מן הקצה אל הקצה. הרדיקליות אגב, נשארה. הללי משתמשת בפייסבוק כדי לחשוף את הפתולוגיה שמאחורי אנשי השמאל (כך לדבריה), את מנגנון התעמולה של התקשורת ומעל לכל את האיש שלדעתה אחראי לכל מה שקורה מסביבנו – ג’ורג’ סורוס. היא צינית, בועטת והכי לא פוליטיקלי קורקט שיש, מה שהביא אותה לא אחת לקבל איומים לתביעות מצד החבר’ה של “שלום עכשיו”. אבל זה כל הכיף, לא?

תגובה שמאלנית שהכי עצבנה אותך: “לא מתייחסת אליהם. מבחינתי הם אידיוטים שימושיים שטופי מוח”.

סטטוס שזכה להכי הרבה לייקים: “רופא השיניים שלי אמר לי היום שאני צריכה טיפול סורוס. שאלתי אותו אם לא ניתן להסתפק בעקירת יישובים או לכל הפחות בסתימת פיות. אמר שחייבים טיפול סורוס”.

סטטוס שאהבנו: “הפכנו מעִברים לעִוורים. תענוג איתנו!”

קליק >>

יואב פסקרו (Yoav Paskaro)

מי: בן 32, מהנדס מחשבים ביום וכותב למדור הסאטירי במקור ראשון, “בריחת המוחות” בלילה, גר בירושלים

כמה: 414 חברים

מה: יואב פסקרו נמצא בעסק מסיבות אידיאולוגיות לא פחות מהללי, הוא פשוט מעדיף לעשות זאת עם כמה שיותר הומור. בבחירה שלו בין שתי צורות התמודדות של יהודים עם צרות, אנחנו לגמרי איתו; למה לקטר אם אפשר לצחוק על המצב? למרות שמדובר בבחור דתי-ימני קלאסי, הוא לא בהכרח מצדד אוטומטית בקבוצה הביתית ומבקר גם אותה לא פעם בנושאי הדרת נשים או חוק לשון הרע. אורח קבוע בעמוד משחקי המילים “בא לה לייקה”.

תגובה שמאלנית שהכי עצבנה אותך: “מישהו שהשווה את הביטוי ‘העם הנבחר’ לגזע הארי. ההשוואה הזו עצבנה אותי כי זו דמגוגיה זולה. הגבתי לו שעם ישראל הוא אכן העם הנבחר – נבחר לקבל עליו יותר חובות מוסריות משאר העמים בניגוד ל’עם הנבחר’ הארי שלקח לעצמו זכות להרוג את כל השאר”.

סטטוס שזכה להכי הרבה לייקים: “נשים שלא יודעים להתחלק הם אנשים אי זוגיים”.

סטטוס שאהבנו: “מסתמנת פשרה במועצת הביטחון: יגנו את ישראל (נכתב בעקבות הטבח המתמשך בסוריה)”.

קליק >>

רגינה גרוזינגר

מי: בת 39, חילונית ומתנחלת שגרה בדרום הר חברון, ביישוב שמעה. עובדת כמנהלת לשכה בחברה לפיתוח הר חברון.

כמה: 548 חברים.

מה: רגינה היא אושיית פייסבוק מזן קצת שונה. היא מגיבה בעיקר בדפי פייסבוק אחרים כמו “אוי דוט קום”, “פטפוט”, “תמונה יומית”, ו”נו ניוז”, ואוהבת לגרור סטטוסים של אחרים למחוזות משעשעים ולהוציא אותם מהקשרם. תגובותיה זוכות בדרך כלל לתשומת לב רבה.

תגובה שמאלנית שהכי עצבנה אותך: מעצבת אותי באופן כללי מדיניות הבלטת האידיאולוגיה החברתית של שלי יחימוביץ והצנעת דעותיה השמאלניות קיצוניות. זה כמו מסך עשן בעיני הציבור הישראלי שנוטה לרוץ אחר החדש והמסעיר.

סטטוס שזכה להכי הרבה לייקים: “צהריים. מרק שעועית ואני. מישהו עובר ומפטיר: ‘מי שאוכל לבד מת לבד’. אני: ‘לא רוצה שימותו איתי, מה אני מחבלת מתאבדת?’” וגם: “שטייניץ: הרופאים העבירו לי דרישותיהם – אני עדיין מנסה לפענח מה הם כתבו”.

סטטוס שאהבנו: “הרשות שוקלת: בית המשפט העליון – אתר מורשת פלסטיני” (בעקבות הפרסום ב-YNET על כך שהרשות שוקלת להכריז על ים המלח כאתר מורשת פלסטיני).

קליק >>

דודו עזריה

מי: בן 40, מבאר שבע, איש סיסטם בחברת תוכנה ופרילנסר בעיתונים שונים. אוהד שרוף של הפועל באר שבע.

כמה: 587 חברים.

מה: כל מה שמעלה לו את החלסטרה: חדגוניות תקשורתית, סטיגמטיות בתקשורת ובטלוויזיה. יש לו גם הרבה מה להגיד על בעיות התחבורה הציבורית בבאר שבע, ובאופן כללי בעיניו הכל קשור בסופו של דבר לכדורגל.

תגובה שמאלנית שהכי עצבנה אותך: האמירה של גל אוחובסקי לרונן שובל מתנועת “אם תרצו”: ‎”אתה בחור אשכנזי כזה עם עיניים כחולות..הכי נראה בחור טוב כזה, שמאלני…”

והאיש הזה מדבר על דברים שמזכירים לו את גרמניה הנאצית?”

סטטוס שזכה להכי הרבה לייקים: “תאמינו לי, בישראל שמים מליונים על תוכניות לא מצחיקות באמת כמו ארץ נהדרת, בזמן שבאל ג’זירה מרימים הפקות קורעות בדינר שמונים”.

סטטוס שאהבנו: “עכשיו, כשאתם קוראים שאת הטיל שנורה עלינו אתמול לא ירה חמאס אלא ארגון אחר שמחזיק לו כמה בסטוק וזה בכלל לא בגללנו אלא בגלל פעילות המצרים בסיני – נכון שאתם מרגישים הרבה יותר טוב?”

קליק >>

אמילי עמרוסי

אמילי עמרוסי. צילום: מירי צחי

מי: בת 33, מטלמון, סופרת ועיתונאית (“ישראל היום”).

כמה: 3,308 חברים.

מה: הפייסבוק של אמילי הוא סוג של מאגר חיוני בסגנון “דע את הימין”. תמצאו שם הרבה ביקורת תקשורת, והרבה נסיונות להגחיך אמירות שמאלניות מרגיזות. הקיר שלה די מתוייר, וכל סטטוס שהיא מעלה זוכה לעשרות לייקים, ומאות תגובות ושיתופים. לא מעט אנשים מנסים לרכב על הרייטינג של הדף שלה, ומבקשים שיתוף והפצה של מסרים שלהם. בדרך כלל היא עונה: “מצטערת, אני לא לוח מודעות”.

תגובה שמאלנית שהכי עצבנה אותך: “אני תמיד מחכה לאמירות מרגיזות של גדעון לוי ויריב אופנהיימר, רק כדי לשים אותן על הקיר שלי ולכתוב ‘תודה. אתם עושים לנו עבודת יח”צ מצויינת’”.

סטטוס שזכה להכי הרבה לייקים: “יום שישי, בראנץ’ אצל השגריר הצרפתי. אני בסביבת שועים ורוזנים. והנה, חוטובלי חולפת ליד הבופה הכשר. גדעון לוי (אליי): את הרבה יותר דתייה מחוטובלי.אני: ?? (מאותתת לכיוון המכנסיים שלגופי) גדעון לוי: יש לך את הדבר הזה על הראש, ולה אין. אני: אה, זה בגלל שהיא לא נשואה, ואני כן. גדעון לוי: מה זה קשור לנישואין? עמנואל רוזן: היא לא נשואה? לגלות שלא רק כמה מהמתנחלים גרים בבועה אטומה”.

סטטוס שאהבנו: “אתמול פתחתי את הראש. בחורה פתוחה כמוני – יש עוד מה לפתוח? | דלת של ארון הצליחה לפצח את הראש הקשה. מטומטמת שכמוני, נכנסת בארונות במקום לצאת. הדביקו. עכשיו: הפצע הפעור – צלקת הארי פוטר. התחבושת על הראש – אריק שרון. | ואז אני מגלה שזה בדיוק שש שנים לאירועי עמונה (בעקירת גוש קטיף שרנו ‘שיר למעלות’ – בכיכר טיינאנמן של עמונה שרנו ‘שיר למה אלות’). כואב, כמה כואב”.

קליק >>

אבישי עברי (Avishai Ivri)

מי: בן 33, כותב ועורך באתר “לאטמה”, תל אביב

כמה: 1,201 חברים

מה: כעורך ראשי באתר “לאטמה” עברי נוהג לאכול שמאלנים (או סמולנים כפי שהוא נהנה לכנותם) לארוחת הבוקר. מדובר בחיית רשתות חברתיות המתפקד גם כצייצן אדוק וכאחד משריפי הימין הבודדים בערבות הטוויטר. ברשימת החברים שלו תמצאו הרבה עיתונאים ואנשי ברנז’ה תלאביבים כך שאף פעם לא משעמם אצלו על הוול. בעמוד שלו הוא משתף בלינקים שעצבנו אותו, סטטוסים משעשעים ואפילו במאמרי דעה ארוכים ומנומקים. אחד הפופולריים מהם עסק לאחרונה במוחמד בכרי ובדיסוננס והצביעות שהוא חש כלפי הכיבוש הישראלי.

תגובה שמאלנית שהכי עצבנה אותך: “אם הייתי מתעצבן מהם לא הייתי יכול להיות במקצוע שלי”

סטטוס שזכה להכי הרבה לייקים: שלום, מדברת אראלה. לא, מה מפעל הפיס? עזבתי שם מזמן. אני עובדת בהוצאה לפועל היום, שומע?

סטטוס שאהבנו: רה”מ אנס עובדת! כלומר לא הוא אלא עובד בלשכה, כלומר לא אנס אלא הטריד, כלומר לא ממש הטריד רק… לא חשוב. ביבי מניאק.

קליק >>

אבי סגל

מי: בן 42 מגבעת שמואל, עיתונאי (“בשבע”) ומחבר תשבצי הגיון.

כמה: 871 חברים.

מה: סגל אוהב לכתוב ביקורת תקשורת, ובגדול אומר את דברו על כל מה שמעלה לו את הסעיף. במקביל, יש לו פטיש בלתי מוסבר לבדיחות גלעד שליט. ביום של העסקה הוא כתב: “השאלה אם המחבלים המשוחררים חתמו או לא חתמו על התחייבות כלשהי – מרתקת אותי בדיוק כמו השאלה אם הנשיא פרס סולח להם או לא”. לאחר מכן הוסיף: “אם יום אחד החמאס יחטוף אותי, אני דורש מממשלת ישראל לא לשחרר אלף מחבלים עבורי. לדעתי, אני שווה לפחות 10,000 מחבלים, שלוש מדינות פלשתיניות וחזרה של כל היהודים לאירופה”. בניגוד לסגנון הכתיבה הרציני-יחסית שלו כעיתונאי, בפייסבוק הוא מקפיד להיות ציני ושנון, ולא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות.

תגובה שמאלנית שעצבנה אותך: כששלום עכשיו הוציאו קמפיין להחרמת ההתנחלויות. בתגובה כתבתי על הקיר “כשאתה קונה חלוה של אחוה, אתה תורם לעידוד הכתיב החסר בהתנחלויות”.

סטטוס שזכה להכי הרבה לייקים: “סליחה, אני הרשיתי לו לצפות במשחק בשעות כאלו? הוא הילד של כולנו או לא?” (על ביקורו של גלעד שליט במשחק ביד אליהו).

סטטוס שאהבנו: “פורסם שמה המלא של א’ שהנשיא ביצע בה את פשעיו החמורים – אוסלו”.

קליק >>

אור רייכרט (Or Reichert)

מי: בן 28, קריקטוריסט וארט-דירקטור בחברת פרסום, רחובות

כמה: 1,064 חברים

מה: בעוד רובנו מתאמצים לנסח סטטוסים שיהיו גם מקוריים, גם מבריקים וגם עם פואנטה רייכרט מצליח להכניס את כל הפרמטרים הללו לתוך תמונה פשוטה אחת. אימג’ כידוע, שווה אלף מילים. זה יכול להיות קריקטורה, איור גרפי או סתם צילום של כותרת בעיתון שהוא כבר יעשה ממנה מטעמים. את כל אלו הוא מעלה מדי יום לעמוד שלו “קריקטורה יומית ושאר ירקות” בה הוא מנסה לתת פייט לארגוני שמאל שונים כמו תגובתו לקמפיין הפראיירים המפורסם. אם תהיו ממש נחמדים אליו הוא ייצור גם עבורכם תמונת פרופיל מאוירת ומגניבה.

תגובה שמאלנית שהכי עצבנה אותך: “כרזה של פו הדב בבית כלא כחלק מקמפיין תמיכה בילדי עובדים זרים. כלומר, מהגרי עבודה”.

תמונה שזכתה להכי הרבה לייקים: פשקוויל.

תמונה שאהבנו: אחד האלים אם לא ה’!

קליק >>

מאיר עוזיאל

מי: בן 67 מתל אביב, לשעבר בעל המדור המיתולוגי “שיפודים” וכיום עוסק בכתיבה, תיאטרון וניהול אמנותי של אגודת הסופרים

כמה: 2911 חברים

מה: עוזיאל נדחק לפתוח דף פייסבוק בלחץ הקוראים, ומאז הוא מקפיד לפרסם בכל יום סטטוס אחד לפחות, ובסופי שבוע – את פינת השלולית האהובה. סגנון הכתיבה דומה לזה של המדור, וכל סטטוס זוכה לתגובות ושיתופים רבים. הוא אפילו זכה פעמיים לפרגון באתר “חורים ברשת”, שבוחר בכל שבוע את 20 הסטטוסים המוצלחים ביותר בפייסבוק. עוזיאל טוען כי “אין לי סגנון. אני מגיב על טיפשות של אנשים, ועל חוכמה של אנשים אחרים”.

תגובה שמאלנית שעצבנה אותך: “כששאלו איך זה שלוקחים את התלמידים לחברון בלי להפגיש אותם גם עם הפלשתינים. זה בדיוק מה ששאלתי גם אני. מדוע שלא יפגישו את ילדי בתי הספר שלנו עם פלשתינאים וערבים אחרים, כדי שיספרו להם כמה הם רוצים להשמיד אותנו? מדוע להשאיר את הילדים בחוסר ידיעה?”

סטטוס שזכה להכי הרבה לייקים: “דוברי שלום עכשיו זועמים: ‘סטודנט פעיל ב’אם תרצו’ קיבל ציון גבוה במתמטיקה’. נוכח גילוי מדהים זה החליטה האוניברסיטה לבטל את כל הבחינה, ואת ציון הבחינה, ואת מקצוע המתמטיקה, ולכן גם שאר הסטודנטים יקבלו אפס” (בתגובה לביטול קמפיין שתי מיליון סיבות טובות של בנק לאומי).

סטטוס שאהבנו: “במטרה ליצור שקיפות והגינות בבחירת השופט המזרחי לבית המשפט העליון, הוחלט לא להשאיר את הערכת מזרחיותו של השופט לגורמים ישראלים בלבד, העלולים להיות נגועים במשוא פנים, ואם יהיו פולנים בין הבודקים אף ייתכן שהם יקבעו שהונגרי נחשב למזרחי”.

קליק >>

הם משלנו

גם כותבי מוצש ומקור ראשון לא טומנים ידם בצלחת הפייסבוק. הנה מקבץ:

אוריה קניג
- אבא, איפה אתה היית כשכולם יצאו לרחובות?
- איפה שדפני ליף הייתה כשכולם נסעו לבקו”ם.

עקיבא ביגמן
מה שרונן שובל היה צריך לומר לגל אוחובסקי: עשיתי סרט עלילתי על כך שאמא שלך פרוצה. לא תיעודי, עלילתי. הסרט ייקרא “גברת אוחובסקי הפרוצה, לכאורה”, ויצוין בתחילתו באותיות גדולות שיש בו הרבה פרטים שאינם מדוייקים והוא לא מתאר את המציאות אלא תחושות של היוצר. מה אתה אומר, גל, תפגין נגד ההקרנה שלו? מהנקודה הזו הדיון על “ג’נין ג’נין” צריך להתחיל. [עדכון 13.2.2012] ביגמן כתב בפייסבוק: “השבוע ב’מוצ”ש’ מבית מקור ראשון התפרסם טקסט של אחד מכותבי דעות ב60, נחום אבניאל, שעסק בהיסטוריה המקצועית של אימו של גל אוחובסקי, לכאורה. בשל טעות שלא ברורה טיבה, במוצ”ש בחרו לפרסם זאת תחת שמי, על אף שלא אני חיברתי אותו. היום בבוקר ערכתי שיחת הבהרה עם מערכת מוצ”ש ועם נחום אבניאל (שהטקסט שלו נרשם כאחד המוצלחים בכל הזמנים), וכל כוחותינו שבו בשלום. בעקבות המעבר לפורמט החדש, אני מאמין שיהיה יותר ברור מי עומד מאחורי הטקסטים שבאתר, באשר כל כותב מוזמן לפתוח חשבון אישי בו הוא מעלה את הטקסטים בעצמו שיתפרסמו לאחר אישור העורך. במצב כזה שמו של הכותב יתנוסס בחדווה מעל הטקסטים שלו ויימנעו אי-הודאויות להבא. עקיבא ביגמן, עורך ב-60″.

גדעון דוקוב
“הביאו את הסתיו” (כותרת הראיון עם סתיו שפיר שיפורסם בסביבות חנוכה באחד העמודים הפנימיים של שבעה לילות במסגרת הפרויקט המיוחד — “מנהיגי המחאה, איפה הם היום”).

גיל סלוביק ואסף וול
עוד מהלך מבריק: ציפי לבני פורשת מקדימה לצורך כניסה לפוליטיקה.

יהודה יפרח
הקולות שמהדהדים על ההרים בלילה — אללה הוא אכבר! א–לוהים הוא גדול! עושים לי את זה. חוק מיותר בתכלית. אמנם, הייתי מציע לשדרג למוסיקה סופית ושגם בתי הכנסת ישדרו מהגגות את שירת הבקשות ופיוטים של אנסמבל היונה. אבל בשום אופן לא לוותר על הקונפסט. הלוואי גם בתל אביב.

אורי אורבך
ברור שתלמידי ישראל חייבים(!) לבקר במערת המכפלה. ולדעתי גם בקבר רחל, וכמובן בכותל המערבי ובעיר העתיקה. לא יוצאים מזה ימניים, כמו שביקור בבית המשפט העליון, בכנסת ובקבר רבין לא הופך אדם לשמאלני.

הדרת הנשים בתקשורת ובמרחב הציבורי היא לא עבודה קלה. לצלמים ולפוטושופיסטים באשר הם יש לא מעט עבודה בסילוק הנקבות מכל איור או דימוי גרפי, עד לכדי אבסורד. רק שלא יתגרה חלילה איזה איש ירא שמים ממרפק חשוף או פחות.

אבל אין סיבה לדאוג, כי המוח היהודי ממציא לנו המצאות! הטכנולוגיה המודרנית ממהרת לעזור ליהודי החרמן שתמונות של נשים בביגוד מלא, או אפילו פנים של פעוטות ממין נקבה, עושות לו את זה. קבלו את המצלמה הכשרה.

בס”ד JPEG

המצלמה הדיגיטלית הזו אמנם מצויידת רק בשמונה מגה-פיקסלים, אבל חמושה ביכולת מופלאה לזיהוי פני נשים ומספר אפשרויות להעלים אותן – פס שחור, פיקסלים או שקית נייר. יתרה מכך, המצלמה מחוכמת מספיק בשביל לזהות פנים של עוברים ובעלי חיים ממין נקבה. אם מישהו ממיקרוסופט קורא את זה: זכור לי שהיה לכם קושי בזיהוי פנים של בעלי חיים. אז הנה, כשרוצים, מצליחים. לא גייסתם מספיק יהודים חדורי מטרה ושונאי נשים.

למצלמה הכשרה יכולת ייחודית לזהות באמצעות GPS את מיקומה ולחשב את שעת כניסת השבת במקום. המצלמה כמובן לא תעבוד בשבת, אלא תשמיע אזהרה במקום, כשאזהרת ברירת המחדל היא: I don’t roll on Shabbos. בלי הסרטת וידאו, עם יכולת הארכת חצאיות ופיאות זקנים, כל מה שנשאר הוא לצייד את צלמי העיתונות והאופנה בכמה כאלה ושלום על ישראל.

אין כמו ציוד אלקטרוני שמעוצב בחוכמה בירושלים, מורכב על ידי גויים בסין, ולוקח בחשבון את צרכי קהל היעד שלו.

פורים שמח

מן הסתם הבנתם כבר שלא מדובר במוצר אמיתי, אלא במתיחה אינטרנטית חביבה המכוונת לקהל שעשוי להתעניין במוצר כזה – חרדים. אם תלחצו על אפשרות הרכישה, תגיעו לעמוד שיחפש עבורכם בגוגל את המילים “פורים שמח” באנגלית. תחת הקישור “המוצר בשטח” תמצאו את ההסבר האמיתי למוצר הפיקטיבי והאתר המשעשע: מחאה הומוריסטית נגד הדרת נשים מהמרחב הציבורי והדיגיטלי. בעמוד זה השכילו יוצריו האנונימיים לקשר לכמה וכמה כתבות על הדרת נשים בתקשורת ובמרחב הציבורי, עם נקודת מבט קצת רצינית יותר על הנושא. “אל תשכחו,” נכתב באתר, “שכולנו באנו מאם אישה ויש לנו רעיות נשים ובנות”.

לטכנולוגיה תפקיד חשוב בקידום החברה, בחשיפה לתכנים והרחבת אופקים. השאלה הנשאלת היא, כמה זמן נחכה עד שהמצלמה הכשרה מעלה תהפוך למציאות? האם הטכנולוגיה עשויה להפוך לכלי בידי אלו שרוצים להמשיך ולכפות מסורתיות ודעות חשוכות על תלמידיהם וילדיהם? אולי כדאי לשאול את הפוטושופיסט ששפצר את התמונה הבאה, וסילק ממנה את הילרי קלינטון ושאר הנקבות שהעזו לצאת מהמטבח ללא רעלה על פניהן.

חברת החשמל, תבואו פה רגע, אני רוצה ללמד אתכם משהו:

1. ההודעה הזאת, שנראה שמישהו הכניס לקוד באמצעות מעדר, מיותרת. במקום להגיד לי לבקר אתכם באתר החדש של חברת החשמל, למה שלא תשתמשו בתגית redirect שתוביל אותי לשם אוטומטית?

2. כן, אני מבין, ועד העובדים דורש דמי רידיירקט ואתם לא רוצים להיות חמדנים, העלאה של 30% במחיר החשמל זה באמת מספיק. אבל למה שלא תשתמשו בתגית href כדי שאוכל להקליק על כתובת האתר החדש, במקום שאצטרך להקליד אותה ידנית בדפדפן? זה יחסוך חשמל, אני מבטיח לכם.

3. טוב, התייאשתי. אני אשלם בטלפון. לאיזה מספר אני צריך להתקשר, 103 או 103?

קרן ונדריגר אוהבת לצייר כלבים. סדרת “על כלבים ופוליטיקאים שלה” מצמדת ח”כים ושרים לכלבים שדומים להם. “יצרתי את הסדרה הזו בתור פרויקט הגמר המסכם את הלימודים שלי בתואר בעיצוב גרפי בשנקר”, מספרת ונדריגר, בת 27 מרחובות. “מדובר בסדרת דיוקנאות של פוליטיקאים בסגנון ריאליסטי לצד איורי כלבים בשחור לבן. בעוד סדרת הדיוקנאות לבדה עשויה להיראות נטולת כל מסר או ביקורת, ההשוואה בין שני הדימויים יחד יוצרת מעין משהו חדש. הכלבים הם שמוסיפים את העוקץ/מסר ליצירה כולה, נוצר כוח ויזואלי והם מביעים ביקורת חזקה כמו קריקטורה קלאסית”.

קרן ונדריגר. צילום פרטי

הבחירה בדיוקנאות נובעת מהאוניברסליות של הפורמט, מסבירה ונדריגר. “כל אחד יכול לראות את הדמיון, בין אם הוא מעורה בפוליטיקה הישראלית ובין אם לאו. אך היה חשוב לי להתמקד בתוך גבולות מדינת ישראל, ולכן בחרתי בפוליטיקאים ישראלים. האישים והכלבים הוצגו באופן אובייקטיבי. האישים עצמם – הוצג פלג גופם העליון, ואילו הכלבים הוצגו בשלמותם, שכן תנוחות גופם מביעות אישיות והתנהגות לא פחות מפרצופם. גזעי הכלבים הושבחו לתפקידים ומטרות מסוימות, ועל כן קיימים בהם תכונות אופי ייחודי לכל גזע. לכל פוליטיקאי צירפתי כלב גזעי תוך התחשבות במראה החיצוני שלו ותכונות האופי שהוא או היא מציגים בכלי התקשורת”.

הביקורת שלה אינה ספציפית לפוליטיקאי או מפלגה: “איני מתיימרת לדעת דבר על פוליטיקה בארץ. רוב הזמן אני נמנעת מעיסוק בפוליטיקה, כיוון שהיא מצטיירת בעיניי כעיסוק מעט מפוקפק. לדעתי, האנשים שעוסקים בה אינם תמיד פועלים לרווחת האזרח והקהילה, ולעיתים אפילו מונעים ממניעים אישיים. השוויתי פוליטיקאים לכלבים מכיוון שכלבים יותר קרובים ללבי, לדעתי ניתן יותר להתחבר אליהם ולהזדהות איתם מאשר פוליטיקאים. דרך הכלבים למדתי להכיר את הפוליטיקה הישראלית טוב יותר והצלחתי להזדהות איתם יותר”. באופן פרדוקסלי, הכלבים עושים האנשה לפוליטיקאים, היא אומרת: “הכלבים לדעתי מחזירים את החלק האנושי שחסר לי בפוליטיקה בארץ”.

[עדכון 00:31] הנה זה מתחיל – מם דיכטר והכלב.

הכלב ודיכטר, מאת יוסי שלו.

דיכטר וכלב וחתול, מאת אוהד קצין.

הכלב ודיכטר מאת אנונימי.

דיכטר והכלבה מאת אלמוג מלמד.

דיכטר וטרומפלדור, מאת נופר סומר.

דיכטר ושלושה זאבים מייללים מול הירח, מאת יואב אברמוביץ’.

חתול וכלב, מאת אנוש בר-טור.

דיכטר וניאן קאט, מאת דוד אוחיון.

דיכטרים וכלבים או גביע יין? מאת איתי כוחיי.

רס”ן יהונתן פז נהרג לפני ארבע שנים בתאונת דרכים, וחבריו הקימו קבוצה לזכרו בפייסבוק. כ-750 ממוקירי זכרו הצטרפו לקבוצה, והשתמשו בה כמקום מפגש, שיחה, העלאת תמונות וסרטונים, החלפת זכרונות והזמנה לאירועים לזכרו. בסוף החודש תיערך אזכרה לפז, ולמנהלי העמוד אין דרך להודיע על כך לחברים: לפני שבוע וחצי מחקה פייסבוק את כולם.

“לאחרונה שודרגה הקבוצה לפורמט החדש של קבוצות פייסבוק”, מספר אודי גלילי, אחד ממנהלי “זוכרים את רס”ן יונתן פז-JONATANPAZ“. “השדרוג נעשה אוטומטית משום מה, וכל חברי הקבוצה פשוט נמחקו ממנה. פשוט אין שום אפשרות להגיע לחברים שנאספו במשך ארבע שנים”. בינתיים הצליחו המנהלים לאתר ולהחזיר לקבוצה כ-50 אנשים בלבד.

פייסבוק: תמיד לשדרעק, לשדרעק, לשדרעק

“כמעט כל הפריטים שנמצאו בקבוצה הישנה יהיו זמינים בקבוצה שבארכיון, למעט מספר יוצאי דופן”, מסבירים במרכז התמיכה של פייסבוק על שדרוג הקבוצות. בין הפריטים שיהיו זמינים: תמונות ופרסומי קיר, דיונים, תיאור הקבוצה. בין הפריטים שלא יהיו זמינים: “• הרשת של הקבוצה. • חברי הקבוצה הישנה”. לפי התפיסה המעוותת הזאת, השלד של הקבוצה יישמר, אבל הדם שזורם בעורקיה ייזרק לפח.

איך יכול מנהל קבוצה לשמור על החברים בקבוצה בעת השדרוג? הוא לא יכול. במרכז התמיכה מסבירים: “כאשר הקבוצה הישנה שלך עוברת לאחסון בארכיון, תבניתה מומרת לתבנית הקבוצות החדשה. לפני שהדבר יתרחש, החברים יראו הודעה כשיבקרו בקבוצה. אם החברים יבחרו להמשיך את חברותם בקבוצה, הם יוכלו להמשיך להשתמש בקבוצה לאחר אחסונה בארכיון”. וגם: “עדיין תוכל להוסיף חברים חדשים על-ידי לחיצה על ‘הוסף חברים לקבוצה’”. זאת במידה שהמנהל שמר רשימה שמית של חברי הקבוצה, דבר שאין לו שום סיבה לעשות. שום סיבה חוץ מנוהל השדרוג התמוה של פייסבוק.

נוהל השדרוג תמוה אף יותר כשמשווים אותו לפיצ’ר המעצבן של הוספת חברים בקבוצות החדשות. נוהל הוספת החברים הוא opt-out: מנהל קבוצה (ובמקרה שהוא התיר זאת, גם כל חבר בקבוצה) יכול לצרף חברי-פייסבוק שלו לקבוצה באופן כפוי, בלי שהם יצטרכו לאשר זאת. מרגע שהוכנסו הם חברים בקבוצה ומקבלים עדכונים ממנה, עד שהם נכנסים לשנות את הגדרות העדכונים או להסיר את עצמם מהקבוצה. בכך הופכות הקבוצות למטרד ולמקור לספאם. חוסר ההתחשבות הזה מעיד שבפייסבוק מעוניינים בהצלחתן של הקבוצות, גם על חשבון נוחות המשתמשים. אם כך, היה צפוי שבעת השדרוג לקבוצות החדשות יועברו גם החברים הוותיקים בלי שיצטרכו לאשר זאת. אולם דווקא כאן, פייסבוק מפגינה עודף התחשבות ובוחרת במודל opt-in: אתה לא חבר בקבוצה אלא אם תבקש להצטרף אליה (למרות שכבר ביקשת להצטרף אליה בעבר, שהרי אתה חבר בה).

איך יכול חבר בקבוצה להישאר חבר בה לכשתשודרג? מרכז העזרה מסביר: “אם ביקרת בקבוצה לאחרונה והקלקת על הלינק להמשיך את חברותך, אזי תישאר חבר בקבוצה ברגע שהיא תעבור [לגירסה החדשה]. אם לא ביקשת באופן פעיל להישאר בקבוצה, לא תועבר עם הקבוצה”. ואם לא ביקרת בקבוצה לאחרונה? זבשך.

“מבדיקה שערכתי, מדובר בתופעה גורפת שהתרחשה בקבוצות נוספות”, אומר גלילי מהקבוצה של פז ז”ל. “לדוגמה, קבוצה נוספת, ‘יוצאי דוכיפת‘, שהיו בה אלפי חברים וכעת חברים בה רק האדמינים. פנייה לפייסבוק לא הניבה שום תגובה. העובדה שפייסבוק יכולה במחי צעד חד-צדדי אחד למחוק חיים שלמים ברשת היא לא חדשה, אולם רצוי שמשתמשי פייסבוק אחרים ידעו על העלול לקרות להם”.

“לא הולך להפגנה מחר!! נראה לי יהיה מה-זה באלגן..”, כתב ניר גונטז’ בפייסבוק ב-3.11.1995. אבל לא באמת. גונטז’ פשוט ניצל את האפשרות החדשה שהטיימליין של פייסבוק נותן, לעדכן אירועים בכל נקודת זמן מיום ההולדת ועד היום, כאילו פורסמו בזמן אמת.

אפשר לחטט בטיימליין של גונטז’ ולמצוא אירועים נוספים לאורך השנים, כמו “יש את העניין הזה של המשט. מקווה שחיל הים מוכן ולא תהיה איזו פאדיחה..” (30.5.2010); “אחי, שמעתי שחיילים ליד עזה אומרים שחופרים להם מהבוקר עד הלילה. מקווה שבמטכל שמעו על זה..” (23.6.2006); ו”מישהו טס מחר לניו-יורק? אני חייב להעביר משהו לפני שלא יהיה לי למי..” (10.9.2001). הטיימליין המלא אחרי הקיפול.

אמיר אלישע אהרוני ואשתו יצרו את לוגו דפדפן פיירפוקס בצלחת חומוס, שמצטרף לאינספור שחזורי לוגואי דפדפנים במאכלים ובמדיומים אחרים.

“אני בישלתי את החומוס (בלי סודה לשתייה!) אחרי השריה של יומיים, וטחנתי עם שמן זית, לימון, מלח, פלפל וטחינה. אשתי קישטה לבקשתי”, מספר אהרוני, הוא פעיל וויקיפדיה ומוזילה ישראל, שמבקש לנצל את ההזדמנות ולהזכיר ש”מוזילה זה לא רק דפדפן טוב עם סמל חמוד, אלא גם תנועה של פעילים למען אינטרנט חופשי, פתוח ותקני”.

גם בשישי הזה, כבכל שישי, גולשי חדר 404 מוזמנים ליהנות מהזכות הגדולה ביותר שניתנה לבני אנוש אי פעם – האזנת טרום בכורה למערכוני “בתוך הקנקן”. כמובן שלכל בני האנוש יש את הזכות גם לשמוע את התוכנית בגלי צה”ל בימי שישי בשתיים בלילה.

לקראת הוולנטיין המתקרב, עבדנו על הצד הרומנטי שבנו.

בתוכנית גם נסקר את אליפות העולם הכי מעניינית בעולם: אליפות העולם בדיבייטינג מפגר.

וביחד עם טלוויזיה מבדרת ומשעשעת, נזכה לאסקפיזם טהור.

נתראה בשישי בשתיים בלילה, ועד אז, וגם אחרי זה, אל תאזינו לקנקן אלא למה שבתוכו.