פעם חשבתי שחירות זה לעשות את מה שאוהבים. לקום בבוקר בלי בוס על הראש, בלי לעמוד בפקקים בדרך למשרד. לאכול ארוחת בוקר כמו בן אדם ולעבוד לפי הלו”ז שאני קבעתי. ואז הקמתי עסק.

חירות שהיא סוג של עבדות

אחרי שנה וחצי של ניהול העסק אני חייבת להגיד שלעיתים דיי קרובות החירות הזו היא בעצם סוג של עבדות. אמנם אין לי בוס שינדנד לי על מה שלא הספקתי – אבל יש לי מיליון נקיפות מצפון על מה לא הספקתי בכל לילה כשאני הולכת לישון. אין לי שעון נוכחות שאני חייבת להחתים בשמונה בבוקר, אבל גם אין מי שסופר כמה שעות עבדתי ברצף ונותן לי שעות נוספות על לילות לבנים של סידור המחסן. אין אף בוס שמכריח אותי לעבוד בשבת, אבל גם אין מי שמשלם לי 200% על עבודה בשבתות, אפילו כשאני קמה בשש בבוקר וחוזרת מאוחר בלילה. אפילו כשהמכירה לא כיסתה את העלויות של עצמה.

דברים שלא ידעתי כשהקמתי את העסק

בחרתי להקים עסק כי אני אוהבת בגדי וינטג’ בכל ליבי, ובא לי להקיף את עצמי בפריטים יפים ומיוחדים ולשמח בנות עם הפיסים המדהימים שאני מוצאת. אני נהנת למצוא פריטים עם גזרה מדהימה, דיטיילים היסטריים ובדים שכבר לא מייצרים. בא לי להעשיר את הארון של נשים שמחפשות קצת מעבר ויודעות להעריך פריט יחיד במינו ונדיר. כשהקמתי את העסק לא חשבתי על כמה יקר יהיה לתחזק רכב ישן, כמה עבודה סיזיפית תהיה בכביסות האינסופיות. כמה מורכב יהיה למצוא מכירות שמכסות את עצמן  ועד כמה עבודת השיווק אף פעם לא נגמרת. ואולי טוב שלא חשבתי, כי אם הייתי יודעת על כל אלו זה היה מפחיד ומשתק אותי, ולא הייתי יוצאת להרפתקה הזו בכלל.

פול גז על ניוטרל

העבודה בקונסגנציה (בגדים שאנשים מביאים לי ואני משלמת אחוזים אחרי שמכרתי אותם) גבתה ממני ים זמן ומשאבים ולא הצדיקה את עצמה כלכלית, מצאתי את עצמי בלופ של עבודה, פול גז על ניוטרל. עובדת כדי לכסות הוצאות. הרגשתי שאני טובעת בהררי שקיות של בגדי יד שנייה שהביאו לי ואני לא מספיקה למיין. הן סותמות לי את המחסן, את הדירה וגם את הנשמה. הבנתי שאני מבזבזת מלא זמן על התעסקות בבגדים ישנים מתמנון ואלי אקספרס, ו-95% מהבגדים שמביאים לי אני מעבירה לתרומה כי הם לא מתאימים לסגנון של החנות. לא הקמתי עסק כדי לעשות שליחויות מהמחסן שלי לביגודית הקרובה. זה לא מה שמרגש אותי.

איך הגעתי לעבדות מבחירה?

הבנתי שאם כל העשיה שלי הופכת לנטל ואת רוב הזמן שלי אני מבזבזת על דברים שמכבידים עליי, אני נמצאת במצב של עבדות מבחירה, וכנראה שאני צריכה לעשות חישוב מסלול מחדש, לחשוב על מה אני רוצה שיהיה חלק מהעסק שלי ומה אני לא רוצה.

צילום: הדר אלפסי

אז חישבתי מסלול מחדש

אני אוהבת את אולד סקול שלי ולא רוצה לסגור אותו חלילה. ניסיתי לחשוב למה פתחתי את העסק, ואילו רגעים אני הכי אוהבת בעסק. בטיול האחרון לארצות הברית ביליתי שעות בחנויות וינטג’ ויד שנייה, פשוט כי זה מה שאני אוהבת לעשות. למצוא את הפריטים הכי יפים ומיוחדים ולקנות אותם. זו גם הסיבה שבגללה הקמתי את העסק, אפילו כתבתי על זה פה. החלטתי שתי החלטות להמשך העסק, שמדייקות אותו יותר כדי לצאת שוב לחירות ולעשות את מה שאני אוהבת.

ההחלטה הראשונה היא להפסיק למכור יד שנייה ולהתמקד בוינטג’ בלבד.

בגדי וינטג’ מרגשים אותי בכל כך הרבה רמות וזה מה שאני רוצה למכור. פריט וינטג’ שנמצא אצלי אי אפשר למצוא אצל אף אחת אחרת, הוא יחיד במינו. כל פריט בחנות אני בוחרת באופן אישי במסעות שלי, אוצרת את האוסף מרחבי העולם. רבאק, זה מה שעושה לי טוב.

ההחלטה השנייה היא להפסיק לעבוד בקונסיגנציה.

זה אומר שמעכשיו כל הבגדים בחנות יהיו בבעלותי, ולא יהיה אפשר למכור דרכי בגדים. יש לזה המון השלכות, והתחלתי כבר לשלוח הודעות לנשים שהביאו לי בגדים, זה תהליך שיקח בערך חודש עד שאסיים. אני יכולה להגיד שכבר עשיתי מיון של כל הבגדים, זה לקח לי לילה שלם ועכשיו כל הבגדים מסודרים בשקיות לפי מי שהביאה לי אותם ומחכים לאיסוף / להיתרם. אחרי הלילה הזה הרגשתי כזו הקלה וידעתי שזה הכיוון הנכון.

חירות מוחלטת? פיקציה.

היום אני יודעת שמאחורי כל עבודה זוהרת יש גם הרבה התעסקות בדברים פחות זוהרים וכיפיים, וזה חלק ממה שכרוך בחירות שבחרנו. אין חירות מוחלטת, ואני שלמה עם זה לגמרי. אני חושבת שדווקא בחג זו הזדמנות מעולה לחשוב על המקומות שהתגלגלנו להיות בהם עבדים, ואיזה החלטות אנחנו יכולים לקבל כדי להתקרב עוד טיפה לחירות שרצינו. אני יודעת שבהחלטות האלה שקיבלתי אני התקרבתי אליה. איזו החלטה את קיבלת לכבוד חג החירות?

לא פעם ולא פעמיים יצא לי לפגוש אנשים שמתים על וינטג’, אבל לא עליהם. בנות שמספרות לי שהן קונות פריט וינטג’ מדהים בחנות או בטיול בחו”ל אבל אז הן מגיעות לארץ או הבייתה ואין להן אומץ ללבוש אותו. רוב החששות הן, איך לומר, להיראות כמו שחקנית סוג ד’ בסרט תקופתי במקרה הטוב, או כמו סבתא שלך (שתחייה) במקרה הרע. ולא שיש לך משהו נגד סבתוש חלילה, גם לה היו את ימי הזוהר שלה. אבל עדיין, הדעה הרווחת היא שוינטג’ הוא משהו שרק יחידות סגולה וסלבריטאיות מהזן האינטיליגנטי-מיוחדג’ יכולות ללבוש מבלי שזה יראה עליהן מגוחך.

אז תנו לי לספר לכם משהו – זה לא.

באתי לשבור לכן כמה אקסיומות. ללבוש וינטג’ זה:

לא תלוי גיל

לא תלוי מידה

לא תלוי מוצא או צבע עור

עכשיו אחרי שסגרנו את זה בואו נדבר על מה זה כן:

תלוי ביטחון עצמי ואטיטיוד (כן אני יודעת שיש לזה מילה בעברית, אבל היא לא תופסת בתוכה את כל האטיטיוד הלועזי).

אחרי מאות פריטי וינטג’ שעברו בארון שלי בעשור האחרון (יש מצב שזה אלפי, אבל אל תגלו לאלמוג) למדתי על בשרי מתי אני לובשת וינטג’ ונראית כמו “רפליקה צבעונית של סבתא חווה”, ומתי אני מלכת ה”לא מתאמצת, זה טבעי מהבית”. בקיצור, לא נולדתי עם התורה איך ללבוש וינטג’, למדתי אותה במשך יותר מעשור. האינטואיציות שצברתי עם הזמן מאפשרות לי היום להחליט עד כמה בא לי “להתחפש” ולחזור אחורה בזמן, ועד כמה בא לי להיראות שיא המודרנה (חחח כמה לא מודרנית המילה הזו).  ניסיתי לתרגם את האינטואיציה הזו למספר כללים פשוטים שבעזרתם כל אחת תוכל לתבל את המלתחה שלה בקצת וינטג’.

טיפים לאיך לשלב וינטג’ במתלחה ביום-יום

חוק 1: ישן + חדש

אף פעם אל תלבשו באאוטפיט אחד רק בגדי וינטג’. תשלבו חולצת וינטג’ עם הג’ינס האהוב עליכן, נעלי וינטג’ עם שמלה חדשה, כובע וינטג’ עם סוודר טרנדי, הבנתן את הקטע. כשאנחנו “מתבלות” את האאוטפיט שלנו בפרטי וינטג’ הם הופכים את האאופיט לעשיר יותר, מעניין יותר ומיוחד יותר.

דוגמה: חולצת וינטג’ פסטלית עם ג’ינס מאמריקן איגל ומגפונים חדשים. דוגמה נוספת פה.

חוק 2: כבד + קליל

בגדי וינטג’ נוטים להוסיף “כבדות” למראה הכללי בגלל הגזרות הישנות והבדים של פעם. אפשר בקלות לעדן את הכבדות הזו על ידי שילוב פריט וינטג’ עם פריט בעל הדפס קליל, בדים קלילים כמו חולצות טי-שירטס, גופיות חצי שקופות או בעלות פתחים רחבים בצדדים ואפילו שילוב חומרים מודרנים כמו פלסטיק וגומי בגזרת הנעליים והאקססוריז.

דוגמה: חצאית וינטג’ כבדה עם גופיה קלילה בהדפס אבטיחים (יד שנייה) וסנדלי מליסה מגומי. דוגמא נוספת פה.

חוק 3: להוציא מהקשר

אל תסתכלו על פריט וינטג’ כמובן מאליו, תחשבו מה אפשר לעשות איתו. סוודר גדול יכול להפוך לשמלה חורפית, חולצה מכופתרת ענקית תהפוך לקימונו, ושמלה יכולה להפוך לחולצה אם נשים מעליה חצאית. קצת יצירתיות חבר’ה!

דוגמה: כותונת הלילה של בטי דרייפר הופכת ברגע לשמלה לגיטימית אם רק מוסיפים לה חגורה ונעליים גסות. דוגמה נוספת פה.

חוק 4: ניסוי וטעיה

אל תפחדו להתנסות בגזרות שמעולם לא לבשתן. תשחקו עם בדים מעניינים שאין לכן בארון. חלק מהקסם של וינטג’ בעייני זה שהוא כל פעם מפתיע מחדש. מצאתם פריט מעניין? תנסו לדמיין עם מה הוא יכול להתחבר ולעבוד, ותיתנסו איתו (זוכרות שהיינו מלבישות את הברביות שלנו ומוציאות את כל הבגדים מהארון? אז ככה).

דוגמה: שילוב של מכנס פיל סבנטיזי סופר-גבוה עם חולצה שמשאירה פחות מדיי מקום לדמיון. את החולצה לא היה לי אומץ ללבוש עם שום פריט אחר כדי לא לחשוף יותר מדיי בטן, והמכנס היה הופך למגושם עם חולצה בתוכו או מעליו. השילוב של שניהם ביחד מצליח להוציא את הטוב משניהם. עוד דוגמה פה.

חוק 5: לא להגזים

יש לכן פריט היסטרי? תנו לו את הכבוד הראוי, אל תעמיסו עם אאוטפיט מקושקש, צעקני או גרנדיוזי.

דוגמה: תיק גובלן משוק הפשפשים בברלין מכניס עניין לאאוטפיט יחסית “סתמי” ורגוע. אם הייתי משלבת אותו עם שמלת וינטג’ זה כבר היה נראה כאילו סבתא יצאה מהארון (וגם היה גונב את ההופעה מהתיק. בוז). דוגמה נוספת הוא הכובע פה.

לסיכום כל זה, ואולי הטיפ החשוב ביותר – תהיו גאות.

אל תפחדו להתנסות, תהיו יצירתיות וגאות במה שבחרתן ללבוש. זוכרות את האטיטיוד? אם אתן תשדרו שנוח לכן עם מה שאתן לובשות, זה מה שהסביבה תשדר לכן חזרה. אל תשכחו שכשאתן לובשות וינטג’ אתן לובשות פיסה היסטורית יחידה במינה, פריט שנוצר בתקופה שבה התייחסו לבגדים כמשהו שצריך לשרת את מי שלובש אותו במשך שנים. תתלבשו בכיף ותהנו מתהליך החקירה. 

רוצות לשמוע עוד טיפים על איך ללבוש וינטג’?

הירשמו לעמוד הפייסבוק של OLD SCHOOL וקבלו טיפ שבועי (אל תשכחו לסמן See first בהגדרת Following)

בואו לסדנה איך ללבוש וינטג’ ולא להיראות כמו סבתא שלך בבית הנסן בירושלים (יום חמישי 17.8 בשעה 19:30)

חוץ מזה ירושלמיות יקרות מוזמנות להגיע אלי למיניבוס השבוע ולהתייעץ איך לשלב פריטים שכבר קניתן או שאתן חושבות לקנות

ג’ 15.8 בית הנסן 16:00-23:00

ד’ 16.8 בית הנסן 16:00-19:00

ה’ 17.8 בית הנסן 16:00-23:00

ו’ 18.8 שער יפו 11:00-16:00

כל הצילומים בפוסט צולמו על ידי אסף שגיא המופלא שיצא איתי להרפתקת אחה”צ נהדרת בברלין

אז תהיתם מה אני עושה כל היום בחנות הזאת שלי OLD SCHOOL? ללא ספק חלק ניכר מהזמן שלי הולך על קבלת פנים לבגדים החדשים בבוטיק וטקסי פרידה מהבגדים שמוצאים ארון חדש. כדי להוכיח לכם, אני משתפת אתכם בחשיפה ראשונה ובלעדית. ככה זה נראה.

היוש לשמלת מיני שחורה עם חיתוכים גאומטרים בצוואר ובגב. את עוד שמלה קטנה שחורה ומצ’עממת? NO WAY.

שמלה עם הדפס אוריינטלי, חצאית פליסה וצווארון תחרה? הו כן בבקשה.

ג’ינס ליווייס גבוה בגזרת mom, חולצה דו צדדית בשני הדפסי פרחים שונים וכפתורים. הלו מאמא!

היוש לשמלה של המעצבת סיגל דקל. גם להסתיר את כל מה שתקענו בבופה וגם להיראות מיליון דולר? למה מגיע לי כל הטוב הזה?

היי את! כן את חליפת חצאית עם נקודות מבריקות, האייטיז התקשרו למסור היוש!

ברוך הבא חבר סרפן ג’ינס של המעצבת לימור אביחיל, שם החדר אוכל, אני רצה לתורנות שלי ברפת.

ביוש קימונו מלכותי מבד ז’קארד בצבע ורדרד זהוב עם ריקמת פרחים, היה נחמד להכיר. תעשה חיים בארון החדש שלך!

רוצות לראות ולהרגיש מקרוב?
אל תפספסו את התחנות הקרובות של המיניבוס

איך היא עושה את זה?

ב-25.7 איילת רוזנפלד מראיינת אותי, רוצות לשמוע?

כל הפרטים פה

אני כל כך מתרגשת לכתוב את הפוסט הזה, מרגש להפוך חלום שהיה בדמיון שלי למציאות, ועוד יותר מרגש לקבל על כך הכרה. לפני שבוע נבחרתי ליזמת השנה של קרן שמש בקטגוריית העסק החברתי עם המיניבוס שלי.

פתאום שמתי לב שלא כתבתי הרבה על הרעיון שמאחורי העסק פה בבלוג, ולמעשה יכולתי לספר לכם המון עד מחר, אבל נראה לי שנימוקי השופטים מסכמים פה את המהות של העסק שלי בצורה מעולה:

היזמת הנבחרת בתחום התרומה החברתית לשנת 2017 היא נגה סדן : חנות בגדי וינטג’ ויד שנייה נודדת בתוך אוטובוס בית ספר ישן. 

שיקולי הבחירה:

 אג’נדה חברתית מובנית והוליסטית משלב הרעיון ובכל שלב ביישום העסקי. 

 נגה רוכשת בגדי יד שניה הן מהציבור (ובכך מעודדת מיחזור) והן ממוסדות ציבוריים (ובכך מעודדת תרומה למטרות ציבור), ומוכרת את הבגדים שרכשה לציבור (ובכך מעודדת קיימות); 

 באמצעות אוטובוס התלמידים שרכשה (גם הוא יד שניה), ובנהיגתה שלה, נגה מגיעה ליישובים ברחבי הארץ (עד כה – בעיקר ליישובים בדרום הארץ) ומוכרת שם את הבגדים לתושבים. 

 המכירה נעשית בשיתוף פעולה ובאתר של עסק מקומי, כדוגמת בית קפה או מסעדה, באופן שמביא קהל קונים ויתרון גם לעסק ביישוב שבו היא בחרה להחנות את האוטובוס. 

 הבגדים הנמכרים הם כולם יד שניה– אבל במגוון רב, בין בגדי וינטג’ ובין בגדי יד שניה רגילים. כל הבגדים לסוגיהם נמכרים במחירים שווים לכל נפש.

העסק שהקימה ומנהלת נגה, שבו היא אוחזת בהגה ההובלה תרתי משמע, מוביל תרומה חברתית של ממש:

 בניית אקו סיסטם חברתי של הרעיון העסקי המשלב: צמצום פסולת, קירוב הפריפריה למרכז, תרומה לקהילה, וחיזוק עסקים מקומיים, חשיבה עסקית עקבית, המשלבת ערך מוסף חברתי בכל פעילות.

 יישום יצירתי של מגמות בינלאומיות בצרכנות בת קיימא 

 חינוך שוק לתרבות צרכנית חברתית חדשה

 אסטרטגיה שיווקית פורצת דרך בנקודת המכירה 

 חשיבה מתמדת להצבת אתגרים עסקיים עתידיים 

 פשטות ונגישות מירבית בתפעול 

 חריצות ותשוקה לעשייה 

מטעמים אלו נבחרה נגה סדן כיזמת השנה בתחום התרומה החברתית של קרן שמש.

בודדים הם האנשים שנולדים עם כישרון מולד לנהל עסק עם כל המורכבות שלו, אני בטח לא אחת מאלה. קרן שמש היא ארגון ללא מטרות רווח שעוזר ליזמים צעירים עד גיל 35. הקרן ליוותה אותי עוד מאז שהרעיון עוד היה בדמיוני הפרוע. דרך הקורסים והסדנאות של הקרן למדתי המון, ומנטור צמוד עזר לי לראות את התמונה וההתקדמות לאורך זמן.

מתוך מאות יזמים עלו לגמר עשרה, וההכרזה על הזוכים הייתה באירוע חגיגי שהנחתה חלי ממן במרכז הירידים. המשפחה באה לתמוך, אבא צילם וסבתא עשתה סיורים במיניבוס לאורחים וגם הייתה אחראית על מה שלבשתי – חליפת חצאית וינטג’ שהייתה שלה בצעירותה.

אז לכל קוראות הבלוג שחושבות לקפוץ למים ולפתוח עסק אבל לא בטוחות איפה מתחילים – תתחילו מלהירשם לניוזלטר של הקרן וללכת להרצאות, מבטיחה לכן שתלמדו דבר או שניים, גם אם אתן שכירות ועסק משלכן נראה כמו פנטזיה רחוקה, בדיוק כמו שהייתי לפני שנתיים.

עד גיל 21 תטוסי לירח. לא.

כשהייתי קטנה רציתי להיות אסטרונאוטית. כוכבים תמיד סיקרנו אותי וחלמתי יום אחד לטוס לירח. כשגדלתי הבנתי כבר שזה קצת יותר מורכב – כדי להיות אסטרונאוטית אני אצטרך להיות טייסת, וכדי להיות טייסת אני אצטרך לעשות קורס טיס בצבא. מה ידעתי על קורס טיס? שאין בו בנות.

להחזיר את החזיות למקומן

בערך עשרים שנה אחרי, כלומר היום,  כל ההזדמנויות פתוחות בפניי כאישה, לכאורה. כבר יש טייסות, ויש חוק למניעת אפליה. אפשר להחזיר את החזיות למקומן ולהפסיק לצעוק. האמנם?

המקרים בהם חוויתי אפליה, החפצה וחוסר כבוד רק בגלל שאני אישה הם רבים, ולא באתי לכאן כדי להתחיל לעשות רשימת מכולת משעממת. רק לספר לכם טיפטיפונת על היום-יום שלי, כיזמת אישה.

את אישה שבוחרת עיסוק גברי? תתמודדי.

אני כבר לא שואפת להיות אסטרונאוטית, יש דברים אחרים שמעסיקים אותי כיום – הראשון הוא העסק שהקמתי – OLD SCHOOL – חנות וינטג’ ויד שנייה נודדת בתוך מיניבוס. השני הוא Drobe It, סטארטאפ שהקמתי שמתעסק גם הוא ביד שנייה. למה אני מספרת לכם את זה? כי מסתבר שבחרתי לי תחומי עיסוק מאוד גבריים, והגברים בתורם לא חוסכים ממני עצות ופנינים שספק אם היו אומרים ליזם גבר באותו המצב.

הרבה פעמים לאורך התהליך של הקמת העסק ושיפוץ המיניבוס נתקלתי באנשים (אני לא אשקר אם אומר שאלו היו רק גברים), שהתייחסו אלי כאילו אני לא קיימת. כנראה שקשה להם לראות אישה עצמאית שמתעסקת עם רכבים כבדים, חשמל ומכניקה אז הם פשוט מעלימים את זה משדה הראייה שלהם. פוף.

קישקוקים בטון בטוח

אתן מכירות את ההרגשה שאתן מדברות עם מישהו שעומד מולכן והוא לא מסתכל עליכן ועונה למי שעומד לידכן? זה אולי הדבר הכי מרגיז שמישהו יכול לעשות. אז בכל פעם שבמקרה הייתי יחד עם אלמוג הם פשוט דיברו רק אליו. כאילו אני אוויר. למרות שאני זו ששאלתי את כל השאלות, את התשובות הם ענו דווקא לו תוך התעלמות מוחלטת מקיומי. הלווו! גם אני פה!! זה העסק שא-נ-י מקימה!!

אם זה לא מספיק, לרוב הם זילזלו במה שאני אומרת או חושבת ותמיד נתנו לי הרגשה שהם יודעים טוב יותר ממני, למרות שהם לא ידעו דבר וחצי דבר על מה שאני צריכה. בין אם זה לשכנע אותי לקנות מצבר שונה מהמצבר שביקשתי, או לעשות מערכת חשמל שונה מהמערכת שישבנו ותכננו במשך שעות, הם קישקשו קישקוקים בטון בטוח וערערו לי את כל הביטחון בדברים שלמדתי במשך ימים שלמים.

להקשיב לתחושת הבטן

בגלל שאני חדשה בעסק הזה נטיתי להשתכנע למרות שתחושת הבטן שלי אמרה לי לעמוד על שלי. אני רוצה להגיד לכם שבכל הפעמים אני צדקתי. וזה לא כי אני תמיד צודקת (רק כמעט תמיד), זה בגלל שלמדתי, חקרתי את הנושא ברצינות וקיבלתי החלטות שקולות. הייתי צריכה לדעת ששיעורי הבית שעשיתי הם מעמיקים ולסמוך על עצמי יותר כדי להתעקש בו במקום ולא להחליף אחר כך.

רכבים כבדים וסטארטאפים – אותה גברת בשינוי אדרת?

עולם הרכבים, ועל אחת כמה וכמה הרכבים הכבדים, הוא גברי ומיושן במהותו ולא מתבייש להתהדר באג’נדה שוביניסטית טהורה. מיזם כמו אוטול’ה שמלמד נשים לא לפחד מלהחליף גלגל ואיך מתחזקים את הרכב לבד הוא מבורך ומדהים והוא טיפת אור בתוך התחום הגברי-גברי הזה.  לעומת זאת בעולם ההייטק והסטארטאפים, שמייצגים את החדשנות והעתיד לא תמצאו אג’נדות שוביניסטיות שכאלה, בטח לא על השולחן. אבל האם העולם הזה חף מאפליה?

מניסיוני הקצרצר אני יכולה לספר שבכל פעילות שהייתי בה בנושא, בין אם זה מיטאפ, הרצאה או תחרות – תמיד היה רוב גברי. האם זה בגלל שנשים לא טובות בתחום? לא מתעניינות בתחום? או מתוך בחירה של הנשים להתרחק ממקצועות שמלמדים אותן מגיל אפס שהם לא בשבילן? ארגונים נפלאים כמו ;she codes  ופרוייקט מהממ”ט מנסים לתת פייט ולהכניס בנות לעולם התיכנות והטכנולוגיה עם הצלחה לא מבוטלת. עם זאת בעולם התיכנות עוד המצב יחסית טוב, בעולם היזמות המצב גרוע הרבה יותר.

Hello!!! It’s 2017!!!

כיזמת בסטארט אפ שכל חברותיו הן נשים יצא לי להתקל ב”עצות” כאלה ואחרות על זה שאנחנו חייבות להכניס גבר לצוות כדי שהצוות יהיה מאוזן ושיקחו את הסטארטאפ שלנו ברצינות. “אף אחד לא ישקיע בצוות של בנות” אמר המלאך התורן, “תסתכלי על הסטטיסטיקות של צוותים שקיבלו השקעה, אני אומר את זה לטובתכן”. עכשיו סבבה, גם אני קראתי את המאמר שטוען שצוות מעורב עובד טוב יותר וזה נשמע לי מאוד הגיוני. אבל אני תוהה האם גם לצוות סטארטאפיסטים גברים היו אומרים את זה? כנראה שלא. בסרטון לקראת תחרות שהרימה קהילת הסטארטאפיסטים בנגב Tech7 לא הייתה אישה אחת בפריים. אני בטוחה שלא הייתה פה כוונת הדרה, אני מכירה אישית את האנשים שעומדים מאוחרי הקהילה והם אנשים מקסימים. ובכל זאת מבלי לשים לב השתרבב להם סרטון כל כך מפלה שמדיר נשים מעולם הסטארטאפים. עד כמה שהעולם נאור כיום, אפילו התחום הכי חדשני בעולם לא מצליח להכניס את הנשים כחלק אינטגרלי ומובן-מאליו לתוכו. הלוווו, איטס 2017!

היוצא מן הכלל או הכלל?

אלו רק שתי דוגמאות קטנטנות מתוך החיים הקטנים שלי. זה מרגיז, זה מעצבן וזה מוציא אותי מדעתי. אבל אני בטוחה שאני לא חריגה ומקרים שכאלה קורים בהמון תחומים אחרים על בסיס יומיומי. אם גם אתן נתקלתן במצבים דומים באפליה סמויה או גלויה אשמח שתשתפו אותי בתגובות (כן גם אתם שני הגברים שקוראים את הבלוג יכולים לשתף).

יום האישה זועם לכולכן.

את התמונות צילם אסף שגיא המוכשר, אני לובשת כותונת שהוסבה לשמלה וחגורה מחנות יד שנייה בברלין, התמונות צולמות בבסיס צבאי נטוש בברלין.

עומד להיוולד לי עסק!

רעיון שדיגדג לי בבטן במשך כמה חודשים פתאום קרם עור וגידים וממש עוד רגע ייצא מהתנור. סיפרתי לכם בפוסט הזה שהחלטתי להפוך לעצמאית. זו הייתה החלטה קשה שסיימה משבר אישי עמוק של חוסר ודאות שנקלעתי אליו (החיים מזמנים לנו גם כאלה, אפילו בתזמון לא מוצלח כמו ירח דבש). אז החלטתי לצאת לעצמאות ולהחליף את חוסר הודאות המקצועי בחוסר ודאות כלכלי, אבל היי – עם קצת מזל אולי אזכה להיות מאושרת בכל יום ממה שאני עושה.

האוצר שמצאתי בחנות הצדקה, ולא זה לא היה בגד.

התובנה הגיעה במהלך שיטוטים בחנויות יד שנייה בארצות הברית. זה היה באחת מחנויות הרשת Goodwill, מחנויות הצדקה הענקיות האלה שאני יכולה ללכת בהן לאיבוד במשך שעות ולמלא עגלות שלמות באוצרות, מכירות? שמתי לב שלא משנה כמה זמן אלמוג ואני מקציבים לשוטטות בחנות, זה אף פעם לא מספיק לי. איכשהו הזמן עף מבלי ששמתי לב. תמיד אני רוצה עוד קצת, לראות עוד איזור שלא הספקתי לחקור, למצוא עוד בגד שמישהו זרק ואולי אצלי הוא יהפוך לאאוטפיט חדש ומרגש. פתאום הבנתי שהסיבה שהזמן טס לי זה בגלל שאני בתוך ה-Flow.

In the FLOW

לפי הפסיכולוגיה החיובית, ה-Flow הוא מצב מנטלי שבו אנו שקועים בפעילות בקשב גבוה, במעורבות מלאה והנאה מהפעילות. אנחנו מרוכזים ולא מוסחים מגירויים אחרים בסביבה. התודעה שלנו נמוכה ואנחנו נמצאים בהווה מבלי לבקר את עצמנו או לחשוב על העבר או העתיד. כל אחת בטח מרגישה את זה בתחומה, כמו שמוזיקאים מרגישים כשהם מנגנים, או כשציירים עומדים מול הקנווס. מתנתקים מהעולם אל תוך היצירה, נשאבים בריכוז למה שעושים. זה בדיוק המצב שעברו שלוש שעות ואיך יכול להיות הגענו לפה לפני חצי שעה, מה קורה פה.  

דברים שרואים משם

כנראה שהייתי צריכה להרחיק עד לארצות הברית כדי להבין שמה שמכניס אותי ל-Flow ועושה אותי מאושרת זו התעסקות עם בגדי יד שנייה. כשאני מחפשת פריטים אני מרגישה כמו ציידת או מגלת אוצרות. אני נכנסת לריכוז ומיקוד כדי לאתר מבין הררי הג’אנק את הפריטים המיוחדים באמת. אני כבר לא רעבה, לא עייפה והרגליים שלי פתאום לא כואבות. אני מרוכזת בציד. ואז פתאום נגלה בפניי הפריט המדהים הזה. כל החנות קופאת. ספוט יחיד מאיר עליו וריהאנה צועקת לי בראש וור הב יו בין אול מיי ליייייייייף?  אני רואה אותו עליי – בסיבוב עם הכלבה, בעבודה, בארוחה עם חברים, במסיבת תה בארמון באקינגהם, על השטיח האדום (מודה שיש לי גם כמה כאלה). בדרך כלל זה נגמר כשזקנה עם סריג בצבע חנונה ביד מבקשת ממני לזוז כדי שהיא תוכל לעבור עם עגלת השוק שלה. אני חוזרת למציאות, ואוספת את הבייבי החדש אליי לפני שמישהו ישים לב אליו. זו תחושה כל כך מדהימה לאסוף משהו שמישהו אחר זרק ולגרום לו להיות שוב בשימוש, לתת לו את הכבוד המגיע לו.  

היהלומים הבלתי מלוטשים

כבר עשר שנים שאני עושה את זה, מאז שגיליתי את עולם היד שנייה. כבר שבע שנים שאני כותבת על זה ומצלמת את הדברים הנפלאים שאני מוצאת וחולקת אותם איתכן פה בבלוג. פתאום הבנתי שמה שאני הכי אוהבת לעשות זה לחפש אותם, לפשפש בין המון בגדים ולמצוא את היהלומים הבלתי מלוטשים, אלה שרק מחכים שאני אמצא אותם ואתן להם עוד הזדמנות, להשתזף עם טיפת אור זרקורים פה בבלוג. בצער רב הבנתי שהארון שלי + הארון אצל ההורים שלי (על מי אני עובדת, זה כל החדר) + מתחת למיטה לא מספיק לכל האוצרות הנפלאים האלו, ושאם אני רוצה להמשיך ולגלות אוצרות יד שנייה אני חייבת אחד מן השניים: להפוך את הדירה שלי כולה לארון (אלמוג התנגד נחרצות) או לפתוח חנות.

אז החלטתי לפתוח חנות

באווירת הנדודים של הטיול שלנו בדרום ארצות הברית (ליתר דיוק באוסטין טקסס בירת ה- Food Trucks) החלטתי שאני לא רוצה סתם חנות, אני רוצה פוד טראק, אבל עם פחות ריח של טיגון. ואם אפשר, בלי אוכל בכלל ועם יותר שמלות וינטג’. פוד טראק של בגדי יד שנייה. התוכנית: לנסוע. לאן? אין לי מושג, אולי אתם מכירים מישהו שירצה לארח אותי ואת כל הארון שלי?

ואז הוצאתי רישיון למשאית (בחיי! המנויים לניוזלטר כבר קיבלו הצצה)

וקניתי מיניבוס וינטג’ אמיתי שאני משפצת בימים אלו (ומברכת הגומל על כל יום שהוא לא מתפרק, בכל זאת מיניבוס בן עשרים). התחלתי לשמן מנועים, ככה בקטנה, ולמכור בירידים קטנים בבאר שבע. אחרי תקרית האופניים באיטליה תהיתי איך זה ירגיש לעבור מהצד של הקונה לצד של המוכרת. עברו לי בראש תסריטי אימה אפוקליפטיים של רכושנות  מוגזמת שלי לבגדים שמבריחה לקוחות ואני נשארת לבד בבית מלא בבגדי יד שנייה שאי אפשר לזוז בו וכל החברים שלי וגם אלמוג עוזבים אותי כי אי אפשר להיכנס לבית מרוב בגדים. שמחתי לגלות שהמציאות קצת פחות מפחידה ושאני דווקא דיי נהנת לעמוד מהצד השני של הדלפק.

אז המכירה הראשונה שלי עם המיניבוס תהיה ממש בקרוב בפסטיבל אינדינגב! ואני עדיין לא בטוחה אם אני יותר מתרגשת או יותר לחוצה.

על הדרך…

ביום שלישי הקרוב (18.10, 19:00) אני אגיע עם החנות (עדיין בלי המיניבוס) ליריד ברחוב סמילנסקי בעיר העתיקה באר שבע. בואו לתת כיף אם אתן בסביבה!

ואם בא לכן לעקוב אחרי המסע שלי עם החנות הטרייה, לעזור לי להחליט דברים לקראת היציאה של המיניבוס לדרך או פשוט לראות אותי נוהגת על משאית (כמו בוסית) תצטרפו לרשימת התפוצה שלי. יש לי דילמה רצינית לגבי הלוגו, בחייאת תעזרו לי.

ניפגש באינדינגב?

שנה של הכנות (במשרה מלאה) שמתקבצות ליממה אחת. החתונה שלנו הייתה אחד האירועים המורכבים והכיפיים שאי פעם הרמתי וקשה לסכם אותה בפוסט אחד. אז החלטתי לחלק למספר פוסטים וקצת לספר על התהליך, אני מקווה שזה לא יהיה עמוס מדיי. אז הפעם אנסה לא להכביר במילים ואספר על ההכנות לחתונה ובוקר החתונה, בפוסטים הבאים אפרט קצת יותר על האירוע עצמו, מה שלבשתי, נעלתי תהליך הכנת העיצוב ושאר ירקות. אני רוצה לתת לתמונות שצילם לירון אראל לדבר בעד עצמן.  רק אוסיף  שהיה לנו אירוע בקונספט קצת אחר, עם חופת שקיעה, ארוחה טבעונית ולינה מדברית. השקענו הרבה מחשבה מאחורי כל פרט בחתונה, החל מהרעיון הגדול ועד לפרטי העיצוב הכי קטנים. היה חשוב לנו שהאירוע ירגיש אינטימי ויהיה אלגנטי אך פשוט מבחינה עיצובית. אז קבלו אותו, הפוסט הראשון בסדרת החתונה המדברית שלנו.

המיקום

כבר סיפרתי לכם בשלב התכנונים לחתונה בפוסט הזה שאנחנו מחפשים לחתונה מקום מיוחד, שירגיש לנו טבעי להתחתן בו. התהליך למציאת המקום המושלם היה מאתגר, מכיוון שתכננו את החתונה בשלט רחוק מספרד. בחופשה של שלושה שבועות בארץ תכננו לראות מקומות פוטנציאלים ולסגור מקום לחתונה. מראש ירדנו מהרעיון של גני אירועים ואולמות כי שנינו לא מתחברים כל כך לז’אנר השנדלירים והאורות הסגולים. בתור שני דרומיים החלטנו לחפש מקום לחתונה דווקא פה, וחרשנו את הנגב בחיפוש אחר הלוקיישן המושלם שירגיש לנו נכון. ראינו כמעט כל מקום שעלה על רוחנו- חוות, אגמים, בניינים עות’מאניים נטושים בבאר שבע ואפילו שקלנו להתחתן על הדשא של התיכון בו למדנו בכפר הנוער אשל הנשיא. לבסוף הגענו לכפר הנוקדים, אחרי כמה ימי חיפוש אינטנסיביים. הגענו לקראת שקיעה ופשוט התאהבנו במקום. הטבע שעוטף מכל כיוון, הניתוק מהציוויליזציה (אפילו קליטה סלולרית לא הייתה) והשקיעה המדהימה- החלטנו שבדיוק זה המקום וזו השעה שבה נרצה להתחתן. 

הקונספט

כשחשבנו איך נרצה לחגוג את היום שלנו, דמיינו חגיגה מדברית ארוכה ואינטימית עם כל האנשים היקרים לנו, שמתחילה אחרי הצהריים ומסתיימת בבוקר. מין פסטיבל אהבה מדברי. רצינו לנצל את יופיו של המדבר בכל שעה, ולכן החתונה שלנו התחילה בשעה המאוד לא שגרתית ארבע וחצי אחרי הצהריים, כדי שהחופה תתקיים בשקיעה. למרות הרמות הגבה של חלק מהמוזמנים, ידענו שמי שחשוב לו יגיע לטקס, ומי שלא יוכל להגיע לטקס יצטרף אחרי כן לארוחה ולמסיבה. דמיינו מתחמים שונים בהם האורחים שלנו יוכלו להכיר אותנו קצת יותר, ולהנות מהמדבר: לרבוץ באוהל זולה, לאכול מרשמלו ליד המדורה או לצפות בכוכבים דרך טלסקופ (אפילו קיבלנו במתנה מטר כוכבים באותו הערב). עשינו כל שעלה בדעתנו כדי להביא את החוויה המדברית במיטבה. בנוסף הזמנו את האורחים להישאר לישון, באוהלים מדבריים או צימרים במקום, והמשכנו לחגוג גם בבוקר שאחרי. 

התארגנות

בבוקר החתונה הלכתי יחד עם האחיות שלי והאחיות של אלמוג לוילה בלה, מספרה השוכנת בבית עות’מאני קסום בעיר העתיקה של באר שבע. משם נסעתי לצימר בכפר הנוקדים כדי להתאפר ולהתלבש. מי שאיפרה אותי היא דנה כפיר, חברה ומאפרת בחסד עליון. היא כבר איפרה אותי בעבר ותמיד הייתה מדהימה, ולכן סמכתי עליה בעיניים עצומות שתאפר אותי אפילו בלי שעשינו איפור ניסיון. אלמוג התארגן בצימר ליד וכששנינו היינו מוכנים נפגשנו כחתן וכלה. יאי!

הלבוש

על הלבוש אכתוב פוסט נפרד, ולכן רק אספר בקצרה שאת שמלת הוינטג’ שלי מצאתי בחנות דקדנט וינטג’ בלונדון (כמעט שנה לפני החתונה), והמגפונים עוצבו במיוחד על ידי רוני קנטור המדהימה, אחרי שחיפשתי בנרות מגפונים לבנים טבעוניים שכאלה ללא הצלחה.

ההכנות

את כל התכנונים והארגונים עשינו לבד עם עזרתם של חברים ובני משפחה. החל מסרטון Save the date ועד לתגים למפיות, חשבנו (או יותר מדוייק להגיד חשבתי) על כל פינה וכל פרט עיצובי ואיך מוציאים אותו לפועל. זו הייתה תקופה מאוד יצירתית וכיפית, בה כל חתיכת זבל מהרחוב יכלה להפוך לפריט עיצובי בחתונה. נעזרנו בחברת הפקה שדאגה לסגור את כל הקצוות ביום החתונה ולסדר את כל הפינות וכל העיצובים שהכנתי. על תהליך הכנת העיצוב ורעיונות איך לעצב חתונה לבד מבלי לקרוע את הכיס אספר בפוסט נפרד בהמשך.  

הצילום

אולי אני משוגעת, ואולי סתם בלוגרית מצויה, אבל צילום זה אחד הדברים שהיו הכי חשובים לי בחתונה. בחרנו בלירון אראל לצלם את האירוע שלנו אחרי שקיבלתי המלצה מחברה ולא יכולתי להפסיק להסתכל על העבודות שלו. זה נראה כאילו כל חתונה שהוא מצלם היא סצנה מתוך סרט או אדיטוריאל במגזין. לירון הוא למעשה הספק הראשון שסגרנו, הרבה לפני שהיה לנו תאריך (משוגעת או לא?). לירון והצוות שלו היו מדהימים, נעימים, מצחיקים ובעיקר השאירו אותנו עם מזכרת קסומה מהחתונה. 

טוב זה היה מלא תמונות או מה? ואלו היו רק ההכנות. בפוסט הבא יגיעו עוד תמונות מהאירוע עצמו והפתעה שהכנתי לאלמוג (רמז: מעורב בזה יוקלילי),  יש למה לחכות…

קרדיטים

צילום: לירון אראל / מקום: כפר הנוקדים / הפקה: אביב & לירז / קייטרינג: נקטר / חליפת חתן: סגל / נעלי חתן: Call It Spring / שמלה: Decadent Vintage / נעלי כלה: רוני קנטור / שיער: וילה בלה / איפור: דנה כפיר / טבעות: תכשיטי אליס / עיצוב ומיתוג: אני

ניו יורק היא גן עדן לטבעונים. בכל פינת רחוב יש מסעדה שמגישה מנות טבעוניות. חלב סויה או שקדים ניתן למצוא כמעט בכל בית קפה שמכבד את עצמו והמגוון הקולינרי של עיר המהגרים מציע אינספור אופציות על טהרת הצומח. בניגוד לשאר ארה”ב (או יותר נכון הדרום, אליו היו מועדות פנינו) כששאלנו אם יש מנה טבעונית לא הסתכלו עלינו כאילו נפלנו מהשמיים. ריכזתי עבורכם את המקומות שהכי אהבתי בעיר, חלקם טבעונים וחלקם ידידותיים לטבעונים. כולם 100% מומלצים.

Champs

מסעדת הבית שלנו בניו יורק

צ’אמפס היא גן עדן לטבעונים. בין אם אתם מחפשים מקום להמבורגר משובח או לבראנץ’, זהו ללא ספק ה-מקום לאכול בו אוכל טבעוני בניו יורק.

המסעדה מעוצבת כדיינר, וגם התפריט שלה מלא במנות אמריקאיות קלאסיות, והכל הכל טבעוני. לא פלא שזו הייתה מסעדת הבית שלנו, ואכלנו שם לא פחות משלוש פעמים במהלך השהות שלנו בניו יורק.

אני מתגאה להגיד ששם אכלתי את ה”אגז בנדיקט” הראשון בחיי (גם לפני שהייתי טבעונית לא יכולתי לסבול ביצים רכות), ושם גם אכלתי פנקייק S’mores  – ערימת פנקייקים עם מרשמלו ושוקולד מושלמת (אחחח כמה התגעגעתי למרשמלו…).

כטבעונית זה ממש לא מובן מאליו להגיע מסעדה שגם אפשר להזמין ה-כ-ל מהתפריט וגם לא נראית כמו מזללה של פליטי בומבמלה. העיצוב מוקפד, האווירה מדליקה והמלצרים היפסטרים.

טיפ: תתכוננו לחכות בתור אם אתם מתכננים בראנץ’ בסופש.

http://www.champsdiner.com

197 Meserole Street, Brooklyn, NY 11206

Vegetarian Dim Sum House

המקום בו גילינו מה הטעם של אוכל סיני באמת

צ’יינה טאון היא אחת השכונות המרתקות בניו יורק, וככזו היא מציעה מגוון מסעדות המגישות ממטעמי המטבח הסיני. כשחבר סיפר לנו שיש מסעדה שלמה שמגישה דים סאם צמחוני ישר הכנסנו את זה לתוכניות.

המסעדה פשוטה בעיצובה, ומציעה תפריט עשיר של דים סאם עם מגוון מילויים, גם כאלה עם שמות של בשר. אבל אל תתנו לשמות להטעות אתכם, מדובר בתחליפי בשר ודגים.

אנחנו בחרנו ללכת על דים סאם במילוי אפונת שלג ועוד ירק שלקח לנו בערך עשרים דקות מייגעות של ניסיון לפענח מהמלצרית הסינית מה הוא, כדי להבין שמדובר בגרגר נחלים.

פה לראשונה נחשפנו לנפלאות המטבח הסיני, שהוא כל כך שונה ממה שהכרנו כאוכל סיני מהבית (היוש רוטב חמוץ מתוק זרחני). הטעמים של המטבח הסיני הם הרבה יותר עדינים ונעימים, לא מתוקים בטירוף ולא שוחים ברוטב חום שמנוני.

טיפ: עלים ירוקים בתוך הדים סאם זה להיט היסטרי

http://vegetariandimsum.com/

24 Pell St, New York, NY 10013

Tasty Hand-Pulled Noodles

איטריה ארוכה ארוכה שלא נגמרת 

על המקום הזה קראתי בבלוג דברים בעלמה בפוסט המעולה על צ’יינה טאון, והמסעדה אכן לא אכזבה. מקום קטנטן ועמוס, שההיילייט שלו הוא איטריות ארוכות ארוכות שמוגשות במרק. המקום עצמו הוא לא טבעוני בעליל, אבל אפשר להזמין גירסה טבעונית של מנת הדגל- איטריות ששוחות במרק ירקות בתוספת טופו. קיבלנו קערה ענקית של מרק דליל וחם, מלא בעלים ירוקים ואיטריות, כף שטוחה וצ’ופסטיקס. המקום הקטן היה מלא באנשים שהיו עסוקים בלשאוב את האיטריות מהמרק עם צ’ופסטיקס במיומנות מדהימה. הניסיונות שלנו לעשות את אותו הדבר דיי כשלו, ואחרי כמה דקות של ניסיונות אלמוג נשבר וביקש (הו האימה!) מזלג. נדמה היה שבאותו הרגע כל עשרת יושבי המקום הפסיקו לשאוב והסתכלו עלינו. אנחנו חייכנו ואכלנו את מנת האיטריות בתאווה רבה.

טיפ: כדאי להציץ למטבח ולראות את הבצק עף באוויר והופך לאיטריות

http://www.tastyhandpullednoodlesnyc.com/

1 Doyers St, New York, NY 10013

Two Boots

כשאיטליה פוגשת את ניו אורלינס

את המקום הזה מצאנו כשחיפשנו פיצה טבעונית. טו בוטס היא פיצריה הקרויה על שם שתי המגפיים שעליהן היא מבוססת – איטליה ולואיזיאנה. המגף האיטלקי הוא מולדת הפיצה, והמגף הלואיזיאני הוא המטבח הקייג’וני שבא לידי ביטוי בשלל תוספות בעלות מחושים.

הפיצות קרויות על שם דמויות שונות כמו ניומן מסיינפלד או מג מהוויט סטרייפס, ובהן פיצות עם מגוון שרצים ופרוקי רגליים ימיים וגם פיצות טבעוניות למהדרין. הפיצה הטבעונית ממש טעימה, היא עשויה מגבינת דאייה (הידועה בעולם הטבעונות בזכות תכונה מדהימה – היא נמסה כמו גבינה צהובה).

הפיצה של טו בוטס מהווה את אחד התחליפים הראויים שטעמתי לפיצה (ואני ידועה כחובבת פיצות מושבעת עוד מלפני שנהייתי טבעונית), ולכן אני מפצירה בכל טבעוני באשר הוא שמגיע לתפוח הגדול, למצוא את הסניף הקרוב מבין התשעה שפזורים בעיר ולאכול פיצה. או שתיים. או שלוש.

טיפ: בהזמנת מגש שלם אפשר להפוך פיצות מהתפריט לטבעוניות. אם לא בא לכם מגש, תוכלו להסתפק במשולש פיצה טבעונית מתחלפת או משולש פיצה V for Vegan שהושקה בהשראת מחאת Occupy wall street  והאביב הערבי.

http://twoboots.com/

Dun-Well Doughnuts

מי חשב שהדונאט הטוב ביותר בניו יורק הוא בכלל טבעוני

זהו ללא ספק הקפה השכונתי האהוב עלינו, ולא רק בגלל שהוא היה קרוב לדירה שלנו, אלא בגלל שלל הדונאטים האווריריים והמתוקים, והעובדה שכולו 100% טבעוני. זר לא יבחין בכך, מכיוון שאין שמץ בעיצוב של המקום או בטעם של הדונאטס שרומז שכולו טבעוני.

המקום נפתח בשנת 2011 על ידי שני בחורים-  כריסטופר ודן,  שהשתוקקו למקום שיגיש דונאט טבעוני וטעים. הם פתחו מקום חמוד ומעוצב בקפידה, עם אווירה חמימה ומאתיים (!) טעמים מתחלפים. מאז הדונאט שלהם הוכתר כדונאט הטוב ביותר בניו יורק בשלל תחרויות, גם כאלה לא טבעוניות.

אנחנו אהבנו במיוחד את הדונאט עם זיגוג חמאת בוטנים ומילוי ריבה ואת הדונאט קינמון. אבל באמת שהמבחר אינסופי וכל מה שטעמנו היה טעים.

טיפ: לכו עם עוד (המון) חברים כדי לחלוק מלא דונאטים ביחד ולטעום כמה שיותר. אם אין חברים בנמצא אפשר גם להגיע לארוחת צהריים מושחתת במיוחד.

http://dunwelldoughnuts.com/

222 Montrose Ave, Brooklyn, NY 11206

Erin McKenna’s Bakery

כשברבי פותחת מאפייה בפיפטיז

המאפייה הורדרדה הזו בלוואר איסט סייד היא גן עדן לטבעונים, לצליאקים ולרגישים למזון. ארין המייסדת הקימה את המקום לפני עשר שנים, אחרי שגילתה כי היא אלרגית לגלוטן וללקטוז. היא החליטה להפוך את הלימון ללימונדה ולפתוח מקום שיתן אלטרנטיבה טעימה לאנשים וילדים עם אלרגיות למזון.

Erin McKenna’s Bakery , בתחילה נודע בשם Baby Cake Bakery, כבר התרחבה לשני סניפים נוספים, בלוס אנג’לס ובדיסני וורלד באורלנדו. אין מקום טוב מזה לשמח ילדים עם רגישויות למזון, שגם ככה תמיד מקופחים בגזרת הקינוחים. ויש גם משלוחים לכל ארצות הברית. טירוף!

מלבד מאפים טעימים ובריאים, המאפייה נודעת בסטייל המתקתק שארין שופכת על המקום בנדיבות. ברשת ניתן למצוא מגוון סירטונים מקסימים של המאפייה עם מתכונים ואף אירוח מפתיע של סאלי דרייפר ממד מן. בנוסף אפשר להוסיף לרזומה שלושה ספרי מתכונים מתוקים טבעוניים ונטולי גלוטן ומספר אירוחים בתוכנית של מרתה סטיוארט. השמלמלות החמודות שארין לובשת בסרטונים הן לא חלק מהצגה, אלא הן המדים של העובדות בחנות, נשבעת.

טיפ: אם אתם כבר מגיעים לאיזור, תקפצו לחנות הנעליים הטבעוניות Mooshoes ברחוב הסמוך, מלבד נעליים וחגורות טבעוניים תוכלו למצוא שם שלל מידע על אירועים טבעוניים ומפה של מסעדות טבעוניות ברחבי העיר.

https://www.erinmckennasbakery.com/

248 Broome St, New York, NY 10002

Dr. Cow

גבינות טבעוניות כמו שמעולם לא טעמתם

זוהי אמנם לא מסעדה או מקום לאכול, אבל היא ללא ספק שווה איזכור. ד”ר קאו מייצרת גבינות טבעוניות טעימות שלא נופלות מגבינות אמיתיות. הן מיושנות, מעושנות ועוברות תהליכים שבסופם טעמם כל כך מיוחד וטעים שלא תוכלו להבחין שהן בכלל לא מכילות חלב. המחירים לא זולים כיאה למקום בוטיקי שמשתמש בחומרים הטובים ביותר, אבל זה לגמרי שווה את ההוצאה.

טיפ: הצטיידו בגוש גבינה, לחם טוב וקצת ירקות וצאו לפיקניק נפלא באחד מהפארקים בעיר.

http://www.dr-cow.com/

93 S 6th St, Brooklyn, NY 11249

The Bagel Store

הבייגל ששיגע את ניו יורק

בייגל הוא אולי המאכל שהכי מזוהה עם העיר ניו יורק. לרוב הם אוכלים אותו עם גבינת שמנת, לפעמים צועדים ברחוב ולפעמים בפארק.

אמנם השם של המקום הזה הוא גנרי לחלוטין, אך זהו לא פחות ממוסד ברוקלינאי נודע, המתהדר בבייגלים טריים-טריים עם מגוון רחב של תוספות.

המקום התפרסם בזכות הבייגלים בצבעי הקשת שלו (Rainbow bagels), שהטריפו את העיר והפכו אותו למוקד עליה לרגל. גם על הטרנד האחרון בעולם הבייגלים cragel הם לא פסחו, ואם הכלאה בין בייגל לקוראסון זה מה שעושה לכם את זה אתם מוזמנים לנסות.

אמנם המקום איננו טבעוני, אך בגזרת הבייגלים הטבעוניים תוכלו למצוא את הבייגלים הסטנדרטיים (בניהם  בצל, פרג או האהוב עליי- everything שמלא בזרעונים וגרעינים טעימים) בגזרת התוספות תוכלו למצוא בכל יום כארבעה ממרחי טופו משתנים על בסיס גבינת סויה (ארטישוק, עירית ועגבניות מיובשות הן רק חלק מהכיף שתמצאו פה).  

ללא טבעוניים מצפים בייגלים מיוחדים בטעם פרנץ’ טוסט, בייקון וביצים או תרד ופרמז’ן. אלמוג מאוד אהב את הבייג’ל פרנץ’ טוסט בתוספת גבינת שמנת אוכמניות, ואם לומר את האמת גם אני.

טיפ: קחו בייגל לדרך ואיכלו אותו בהליכה על גשר וויליאמסבורג. נוף יפה ובייגל טעים. מה עוד אפשר לבקש?

http://www.thebagelstoreonline.com/

349 Bedford Ave, Brooklyn, NY 11211

Xi’an Famous Foods

מסעדת פועלים בטעם של מסעדת שף

זוהי רשת מסעדות ניו יורקית המגישות את מטעמים המטבח הסיני, או יותר נכון הצפון מערבי של סין. איזור זה הוא מקום תחילתה של דרך המשי, ולכן ניכרות בו השפעות מזרח תיכוניות כמו שימוש בכמון ותבלינים מיוחדים נוספים. אנחנו אכלנו בסניף בגרין פוינט, שהיה קטנטן וקצת צפוף, אבל זה לגמרי היה שווה את זה.

לרשת יש עשר מסעדות ברחבי מנהטן, קווינס וברוקלין. האוכל אמנם לא טבעוני (מי אמר המבורגר טלה??) אבל יש בו כמה מנות טבעוניות מעולות כמו פסטה קרועה ביד עם רטטוי ירקות וסייטן, טופו תוצרת בית ברוטב חריף ודים סאם תרד מדהים ברוטב חריף-חמוץ (גילוי נאות- בתפריט כתוב שהיא עלולה להכיל ביצה). כל מה שאכלנו היה טעים ומיוחד, שווה את הצפיפות ואת התור.

טיפ: אל תוותרו על חליטות תה קר בטעמים, הן נהדרות!

http://xianfoods.com/

למרות שביליתי בניו יורק שלושה שבועות, נשארו ברשימה שלי עוד המון מקומות שלא הספקתי להגיע אליהם. הכנתי במיוחד בשבילכם מפה של מקומות טבעוניים וידידותיים לטבעוניים. במפה סימנתי את מקומות שאהבתי לאכול בהם בעיר ואת המקומות שתכננתי ללכת אליהם אך לא הספקתי, ונשארו ברשימה לביקור הבא…

חוץ מזה אם תרצו עוד קצת המלצות אני מציעה לכם לבקר ברשימות ניו יורק מהבלוג דברים בעלמה, ובפוסטים הזה הזה והזה מהבלוג טבעוניות נהות יותר.

אם יש לכם המלצות נוספות על מקומות טבעוניים בניו יורק אשמח שתכתבו לי ואוסיף אותן למפה, ואם ביקרתם באחד מהמקומות אשמח לשמוע איך היה.

רוצים לשמוע עוד קצת על ירח הדבש שלנו בארצות הברית? כל הפוסטים כאן