אז סיימתי לראות את פרק הסיום של גריי’ז אנטומי (היה מעולה!) במקס HD החדש שלי (עוד פרטים בהמשך) והתמה המרכזית שלו (תמיד צריך תמה מרכזית בפרק של גריי’ז) היתה שהחיים קצרים. לך תגיד לזה/זאת שאתה אוהב שאתה אוהב אותה עכשיו ורוצה תמיד להיות אתה. זה נשמע כמו רעיון טוב, ובאמת היה פרק מרגש. אז הלכתי ואמרתי לזאת שאני אוהב שאני אוהב אותה ותמיד ארצה להיות אתה. מה היתה התגובה – “זוז, אתה מסתיר לי וואן טרי היל”.

רכבתי אתמול עם ההכטר את רכיבת השבת באופניים. יצאנו בשש וחצי (כן, לפנות בוקר) ממזרח כפר-סבא והתכנון היה לרכב לאורך מקורות הירקון עד רידינג פלאס רכיבה על הטיילת עד בית האצ"ל ובחזרה. לקחנו הערכה זהירה שייקח לנו עד 10:00 להגיע למנוחה ונחלה (קרי גרניטה קפואה בנמל). בפועל – סיימנו כבר בתשע, מה שמרמז על מהירות לא סבירה למסלול שלנו. דבר זה הוביל אותנו לתגלית מדעית מרעישה, המאפשרת להסביר איך רכבנו כל כך מהר:

moar funny pictures

הסדרה הכי טובה היום בטלוויזיה שאתם לא רואים (בהנחה שאתם רואים “הפמליה” באדיקות) היא “פולישוק”. באמת. היא סובלת משיבוץ בלתי אפשרי ולא מעט מגרעות ועדיין – היא פשוט מעולה.

פולישוק (בכיכובו של ששון גבאי הנהדר) הוא ח”כ נעבעך אמיתי שמצא את עצמו בתפקיד השר לקידום חברתי (זה לא המשרד של סילבן?), איפה שזורקים את כל מה שאף משרד אחר לא רצה – קשישים, נוער בסיכון, אתיופים וקשישים אתיופים בסיכון. חמוש ביועצת תקשורת הורמונלית (שירי גדני) ובמנהלת לשכה (חנה אזולאי הספרי) הוא מנסה לשרוד במדמנה הפוליטית הישראלית. אמנון דנקנר משחק את יו”ר הסיעה של פולישוק – חומי שליט (קריצה ברורה, אולי מדי, לטומי לפיד ז”ל) וגיא לואל מגלם את קוזו, היועץ הפוליטי של שליט שתפקידו לגרום לכך שפולישוק לא יעשה יותר מדי בעיות למפלגה.

שמואל הספרי הצליח לכתוב דרמה חדה, שנוגעת בנושאים מאוד כאובים בחברה הישראלית. היא נוגעת בהם בלי למצמץ ובגלל זה היא לא כיפית כמו “מסודרים”. הרבה יותר כיף לראות את תומר לוי מתקתק בחורינות מאשר לראות את הסצינה בה כבוד השר והמאבטח רודפים אחר בריון בן 8 בבית הספר “נבגים” בנתניה, בעוד שאר הילדים מתכוננים למסכת בנושא “יום ללא אלימות”.

ובכל זאת – תנסו להתגבר על זה שמשדרים שני פרקים יום אחרי יום, אחרי 15 שעות של צביקה הדר מדבר ללא הפסקה וצביקה פיק שותק ללא הפסקה (יכול להיות שדנה אינטרנשיונל היא בובת פיתום של צביקה ובגלל זה הוא לא מדבר כשהיא שם?) ותמקססו את זה. ביום שבוא יו”ר הועדה למעמד אישה, הגברת ציפי חוטבלי, יחד עם סגנית השר אורית נוקד מצביעות נגד הארכת חופשת הלידה מ- 14 ל- 16 שבועות, תתגברו על הדמות של גיא לואל שהיא באמת מיותרת ותתרכזו בזה שפולישוק היא היא סדרה הריאליטי שלנו.

והנה ההשראה:

נ.ב. קצת ארוך:

התכנון המקורי שלי היה לשים לינק לפרק של פולישוק. כל הפרקים זמינים ב”מקו”.

תכנון מקורי זה דבר נחמד, “מקו” זה לא. נגן הוידאו שלהם הוא כל כך מעולה, למעט חוסר היכולת שלו לתמוך ביכולות הבאות:

1. לעבוד בפיירפוקס

2. לאפשר קישור ישיר לוידאו

3. לצלוח פיירוולים ארגוניים

שלוש תכונות שהופכות את הצפיה בוידאו ב”מקו” לבלתי אפשרית בשבילי. דרך אגב – לכו ל- ynet ותראו איך שם עשו את זה נכון.

אז לא, לא יהיה פה קישור לוידאו של פולישוק, למרות שמאוד רציתי. אני הייתי חושב שאתר שהרייזון ד’אטרה שלו זה להראות קטעי וידאו, ישקיע, נגיד, לא יודע, בנגן וידאו טוב?

את זה ש- E Online הוא אתר מזעזע (לא רק בגרסא הישראלית, מיינד יו) כבר מזמן הפנמנו. כשמי שעורך את האתר חושב ש”החצויה” זה הדבר הכי טוב שהתרבות המערבית הנפיקה, מתקבלות ידיעות כמו זאת:

באמא שלכם! דיוויד קרדיגן? 

קבוצתי משכבר הימים זכתה אתמול בגביע המדינה. ישבתי בסלון, בדיליי של 40 דקות (שילוב של יס מקס וילדים שזקוקים נואשות למקלחת) עם קורנפיין הקטן על הכתפיים וצפיתי במחשק הראשון של בית”ר החדשה, הצנועה. זאת שנלחמת על הסמל ולא מחפשת לעשות סיבוב על הפריץ.

כבר האשימו אותי הבוקר בזה שיש לי מנטליות של אוהד הפועל תל-אביב, אבל הגביע הזה משמח אותי פי 10 מהדאבל של עונה שעברה. איכשהו, כשאתה בא מפוצץ בסגל וטחון בכסף, אם אתה לא לוקח דאבל –אכזבת. אבל אם אתה בא קטן, בקבוצה על סף תהום, בדרך למפרק ובידיעה ששנה הבאה אללה יסתור ופתאום אתה לוקח גביע מיניב קטן – אתה מלך.

אני מתגעגע לתקופה שבית”ר היתה “קבוצת גביע”, עם לוגו בעברית שיש בו גם כדורגל ולא רק אריות. במובן מסוים – בית”ר ירושלים היא מדינת ישראל. מהתחלה צנועה ומנטליות של אנדרדוג, פתאום באה תקופת שפע והפיכה לאימפריה שמיידית הביאה אתה סיאוב, יהירות ואובדן הצידוק המוסרי. אין הבדל בין האריות בלוגו של בית”ר הגאידמקית לאריות שהחזיק גנדי בפיקוד מרכז. גם אין הבדל בין המשיחיות של ישראל פוסט ששת הימים ו”אנחנו מאמינים בני מאמינים” עם לייזרים וזיקוקים בטדי. לא לנו סמלי הראווה האלו. לא רוצה אימפריה.

אז עוד יומיים עולה ב- VOD של הוט הסדרה “החצויה”, ואתם כולכם עדיין עסוקים בשאלות קטנוניות האם מותר להתאבל ביום העצמאות (לא), האם מותר לקנות באמפמ (לא) והאם מישהו יזכור את מירית וקנין עוד יומיים (ממש לא). העלייה של החצויה “סטרייט טו VOD” היא ארוע חשוב. אני מהסס מלכנות אותו “מכונן”, אבל הוא חשוב. במשך שנים היה בארץ מונופסון של גוף שידור אחד ויחיד (ערוץ 1) שהיה היחיד שקבע מה משודר והיחיד שהיה יכול לקנות יצירות מגופי יצירה עצמאיים (או לייצר עוד סדרה על יהדות ספרד עם מנשה רז, מה שיותר מגניב). היום השוק קצת יותר טוב, אבל עדיין, מדובר בשוק קטן ובעייתי. יכול להיות שתהיה לך סדרה יומית טובה (?) וברגע האחרון יחליט מישהו להפוך אותה מסדרה יומית לסדרה שבועית. אתה תלוי לחלוטין בקפריזות השיבוציות של מישהו שלפחות לצופה ההדיוט מהצד (עבדכם הנאמן) נראה שהוא משבץ רק אחרי שהוא מוריד כמה ראשים טובים. 

ואז מגיעה החצויה. שתי מילים על הסדרה עצמה – מדובר בסדרה שתתקשה להיכשל. קחו כמה כוכבני נוער לוהטים (יון תומרקין, מאיה שואף, עמית פרקש וכל מי שהתקרב להיי-סקול מיוזיקל), תוסיפו כמה שחקני חיזוק איכוצ’יים, תמקססו את העלילה של “דמדומים” וקיבלתם את הדבר הבא: “…מה שאלה לא יודעת זה שליאו הוא למעשה ערפד בן 300 שנראה כמו תלמיד תיכון חתיך בן 15. היא אינה מעלה בדעתה שליאו בעצם בא לחפש אותה ושהוא זה שיעזור לה לגלות את ייעודה. בעזרתו של ליאו היא מגלה שהיא "חצויה" – חצי ערפד חצי אדם – והיחידה שיכולה להציל את העולם…”

כן, גם לי יש קצת טעם של קיא בפה אחרי שקראתי את זה, אבל ברור לי שזה יהיה להיט. וברור גם שכל ילדה בת שלוש עשרה שתבוא ביום שאחרי לבית הספר בלי לדעת מה היה אתמול ברומן המתרקם בין ליאו ואלה תהיה פחות או יותר באותו מקום חברתי כמו הילד שהגיע בכיתה ד’ לירושלים וכששאלו אותו איזה קבוצת כדורגל הוא אוהד הוא ענה “נראה לי הפועל, לא?” (ד”ר צבי אומר שעוד כמה שנים בתרפיה והזכרון הזה יהפוך להיות משהו מבנה אישיות).

הנקודה היא כזאת – אל תתבלבלו עם קונוטציית ה”סטרייט טו וידאו” שנהגה לסמן מוצרים מזעזעים במיוחד שהמסך הגדול לא מסוגל להכיל. כן, כבר היו סדרות כאלו (רד-בנד), אבל הן היו מוצרי נישה קטנים. פה מדובר עם סדרת דגל. זאת הולכת להיות סדרת להיט. כל הילדות ירצו לראות אותה. ותוך חודשיים, כל גופי השידור ירוצו אחרי חברת ההפקה ויתאימו את לוח השידורים שלהם אליה. סטרייט טו VOD היא העתיד. במקום יס הייתי משקיע קצת פחות בהגנבות סטייל “לתכנת את המקס מהבית” (למרות שזה רעיון חמוד) ויותר בלדחוף את ה- VOD שלהם. במקום ערוצי הברודקסט הייתי מנסה לגדל קצת ענווה. זה טוב לקארמה.

נ.ב.

חוק יריב לטלוויזיה # 35: אין שום משדר טלוויזיוני שצריך לקחת יותר משעה וחצי (כולל פרסומות). באמת. עוד לא נולדה חתיכת התוכן שתהיה לעיסה עד כדי כך.

אז זהו. נגמרה עוד עוד עונה של הישרדות 10 (לא היה עדיף לקרוא לה “הישרדות ישראל?” ככה בעונה העשירית זה יהיה “הישרדות 10 10”. אבל מי בערוץ 10 חושב עד עונה עשירית. עוד יומיים סוגרים להם את השלטר). רציתי, באמת שרציתי לעשות בלוגינג כל העונה ולייב בלוגינג של הגמר אבל יש גבול לכל תעלול ולהתגבר על הגאג-רפלקס זה דבר אחד כשמשלמים לך (געגועים למיקוניס?) ודבר שני כשזה בשביל הכיף שלך. אז הנה חמש נקודות שעלו לי בכל זאת בתום העונה:

• ראשית, אין שום דרך לראות את הדבר הזה בלי יס מקס. באמת. הגמר אתמול היה שלוש שעות שמתוכן 30 דקות טובות (מועצת השבט) ושאר הזמן – פרח השכונות. באמת. מירית עטויה בוילון, מהדסת לה במורד המדרגות לכל שאגות של אלפי פקאצות, עשרות מתמודדות ששוכנעו שמתאים להן שורטס (לא!) ושהן יכולות בלי חזייה (ממש לא!), רקדנים תמוהים, סאונד מחורבן וזוארץ שעושה פאוזה מלאכותית לפני כל קול גרמו לי לקלל בקול ולעשות (כרגיל) שימוש יתר בכפתור הפאסט-פורוורד של השלט. אחר יס מתפלאים למה אני מחליף שלט כל שלושה חודשים. לסיקור מקיף אל הגמר לכו לצפניה
• למרות כל זאת, הופתעתי לטובה שאריק זכה. כמו מנו בשעתו, אריק היה היחיד שהבין את המשחק. כמובן, אם זה היה תלוי רק בהפקה גם הזוכה היה נקבע באסאמסרונים ואז פרח השכונות היתה לוקחת בהליכה, אבל למרות ההסתחבקויות שלה עם כל המושבעים הם החליטו לתקן את העוול ההסטורי שבגינו נעמה קסרי מופיעה מדי יום על המסך שלנו ונתנו את התואר לאריק. קצת ריחמנו על נטע-לי. גם כי הסרט שעשו לה היה מביך (סודוך אחרי גלישה? תשדיר שירות לבולימיה?) וגם כי עד כדי כך לא היה לה סיכוי שרוב המושבעים אפילו לא טרחו לשאול אותה שאלות (או שהם שאלו וההפקה פשוט ויתרה עליה). נאחל לנטע לי שתצליח בדרכה, שיהיו לה הורים קצת יותר מפרגנים וחוזה דוגמנות סטנדרטי. שבינינו – זה בדיוק כל מה שכל פליטי האי יכולים לאחל לעצמם גם ככה.
• בחזרה לעונה – אמרתי את זה בעבר. אני מבין את הצורך של ערוץ 10 למתוח כל פרק על שניים. איטס דה אקונומי סטופיד. אבל אם אתם מנסים (לקראת הכניסה לחדר העריכה של העונה השלישית) לנסות ולהבין למה לא היה את הבאזז שהיתה העונה הראשונה – הנה טיפ – נשבר הזין מהמונולוגים למצלמה של המתמודדים. לפני כל אתגר לשמוע שלושה מתמודדים שונים שמספרים שהאתגר הזה הוא נורא חשוב זה מצחיק בהתחלה, אבל די נמאס אחרי נגיד, הפרק הראשון בעונה הראשונה. צריכים למתוח? תביאו פתרונות יצירתיים. באמת.
• בעיית “המתיחה” לא קיימת רק בהישרדות. גם במרוץ למיליון מותחים עד זרא את העונה ולוקח חודש עד שמעיפים מישהו וגם אז אלו הבלונדיניות שהיו הסיבה היחידה לראות את המירוץ. דרך אגב, איך בדיוק רן הוא “מנכ”ל של חברת הייטק מצליחה”? לפחות לפי כרטיס הלינקד-אין שלו, לא מדובר בהייטק. יושב כבודו האבוד של ההיטק לאלתר!. אבל אני סוטה – גם במירוץ מותחים עד אין קץ, וגם פה הדיבורים על, לפני ואחרי המשימה מיותרים ברובם, אבל איכשהו ב”הישרדות” הצליחו העונה להבריח את אחרוני הצופים הנאמנים שלהם.
• עוד מלה על איתי – אחינו, תתבגר. במקום אריק – גם אתה היית מדיח את עצמך. המשחק הזה הוא לא על חברויות ולא על אחוות לוחמים. זה משחק. במאמר אנתרופולוגי מוסגר – כמה עוד עונות של הישרדות 10 נראה עד שנמצה את כל הדימויים הצה”ליים? סכינים? כדורים? בשבקינים?

חבר טוב שמבלה את ימיו בארצות הניכר ועסוק בעיקר בלבנות רובוטים מגניבים  שקוראים להם “שימון” התלבט איתי במסנג’ר אם לחזור לארץ או להמשיך בקריירה העניפה שלו בחו”ל. ניסיתי להסביר לו למה לחזור לארץ זה לא רעיון כזה טוב. זה לא הלך. שלחתי לו את התמונה הזאת. לא עזר. אז החלטתי להכין רשימה של 10 סיבות למה לא לחזור לישראל*. לא דברים גדולים כמו מלחמות שטפונות וכאלו. הדברים הקטנים שמטריפים.

לא כדאי לחזור לישראל כי..

1. ברגע שתעלה על האופניים בישראל, כדאי שכבר תדביק את כרטיס האד”י שלך לקסדה. חי לא תצא מזה.
2. הסיפורים על ערבות הדדית (“בניו יורק היית יכול לדמם על המדרכה”) – אלו סיפורים. היום זה התחלף בהתערבות הדדית. לכל אחד יש את הזכות להגיד לך מה לעשות בחיים שלך, אבל אף אחד לא יתן לך להכנס לנתיב. בחיים.
3. מערכת החינוך.
4. שוק העבודה הוא קטן, קטן מדי. מרמה מסוימת של מקצוענות אין לך ברירה אלא להתרחב. מספיק להסתכל על אוטובוס העסקים של לופטנהזה המקוללים כל יום ראשון אחה”צ בשביל להבין.
5. 394,577 אנשים חשבו שליברמן זה מה שצריך פה.
6. אם אתה רוצה לראות גם Lost וגם BSG אתה חייב להתחיל לחפור באינטרנט או להוציא 500 ש”ח בחודש רק על טלוויזיה.
7. אם משכירים לך ציוד, אז זה אומר שאתה בעצם קונה אותו, ואם אתה רוצה להחזיר, לך תתקווד. מה, לא קראת את התקנון, סעיף קטן 7.8?
8. אנשים פה לא מאותתים.
9. משבר כלכלי או לא משבר כלכלי, מחירי הדירות לא יורדים. למה צריך לשלם מיליונים בשביל מקום לגור? אם לצטט: “וישלם משכנתא כל חייו”
10. ב”ילו מרקט” שישי שעבר נכנס ילד בן 15 וניגש לאדם שעמד לפניי בתור. “עשה טובה, קנה לי סיגריות מלבורו מדיום”. “אין בעיה מותק”, ענה לו האיש מול פניה ההמומות של המוכרת. כי חוקים – זה לאחרים.

מקווה שהרשימה תעזור לך להחליט.

השבת שלי דווקא התחילה טוב, הצלחתי לגרד את עצמי מהמיטה ויצאתי לרכב (לרכוב?) ל- Spin-n-go בבני ציון. הייתי היחיד בלי בגדי רכיבה מקצועיים. איזה אפס. בילוי בפארק הוביל אותנו לחפש ארוחת צהריים בכ"ס-סיטי. פתחו לפני כמה שבועות בקניון החדש בורגרס בר חדש. זה פשוט פסיכי מה שהולך שם – אנשים עומדים בתור כאילו בוקששתר עומד ומחלק המבורגרים חינם. וויתרנו, הלכנו לאל-דיוואן באזור התעשייה התמוה של כ"ס-סיטי. תשע בערב – הילדים שפוכים, האשה עסוקה, מגיעה הבחירה השבועית בין המירוץ להישרדות. על פניו – רציתי לראות המירוץ. באמת שיצאו לי מכל החורים קניבה, בארו ופפאיה. אבל אז, משום מקום, נפלנו על לקט. לקט. לא יכולתם לעדכן ב- EPG? אשקרה דאגתי למרגלית ולמיכל, כל אחת מהן מתמודדת עם זיהום מסוג שונה…

אבל יש לקט, אז ראיתי את נטע לי, בדרך להיות המיכל החדשה (לא, לא מיכל מהישרדות, מיכל מהמירוץ). גבי וגבי וגבי וגבי. מי שמדבר על גבי, אני אכנס באם אמא שלו. כמובן שכשהגיע המכתב, נראה היה שגבי ביקש מהמזכירה שלו שתכתוב אותו. "שלום גברת זלצרמן". אלוהים, איזו אומללות. אבל במסגרת ההבנה שלי את נפש הנטע-לי ("המממ… קוקוס") ככל שגבי יענה אותה, כן היא תעיף את איגור יותר מהר.

מה שמביא אותי לאיגור. מאדר פאקר גאנג באנגר. מעולם לא היה שימוש יותר מצחיק במילים לועזיות שלא בקונטקסט הנכון. אולי חוץ מאנסטסיה עם "קול כלב ביג'י יאמו" (השיבוש במקור). אין ספק שהראש של איגור כל כך עמוק בתחת של עידן שאם עידן פותח את הפה, אפשר לראות את הרסטות של איגור קצת מאחורי השקדים.

תמיד חלמתי להיות יד ימין של מנהיג חזק

מי שלחלוטין לא דיברה כל הפרק היא מירית. האם זה אומר שההתלבטויות שלה נגמרו? היא בחרה להסתבן עם הנטורופת? ומה קורה עם המזימות של אופיר? רק הנגלה על הגלוי, והסיבה לזה היא שמשבוע לשבוע, האתגרים הופכים ליותר מופרכים. לוקח 10 דקות רק להסביר מה היה באתגר. מה היה רע לעשות 10 שלבים לאתגר החסינות במקום 50? זה פשוט נמשך ונמשך ונמשך עד אין קץ.

בסוף זכה איתי, הבנאדם עם הכי מעט מודעות עצמית ביקום. טוב, אולי חוץ מרן, מהמירוץ שגורם לי להתבייש בעובדה שאני בהיי-טק. "אני בפוליטיקה", זאת תשובה עדיפה היום.
בשבוע הבא:
1. איגור מאדר פאקר גאנג באנגר מתפוצץ על נטע-לי והיא בוכה. ואוכלת קוקוס.
2. אופיר ממשיך לספר לנו (ולעצמו) איך הוא זומם ומתכנן בלי לעשות משהו באמת.
3. מועצת שבט של 15 שעות.

(דיסקליימר: כן, מזמן לא כתבתי. נקסט)

אז ככה, קצת קשה לכתוב על הישרדות והמירוץ למיליון בבת אחת, אבל היי – אם אני מצליח לראות את שניהם בו"ז (פלאס המירוץ האמריקאי) אתם יכולים לקרוא על שניהם ביחד…

—

נתחיל ב"הישרדות". עד הפרק האחרון היה מדובר באחת העונות המשעממות שנצפו. שני רגעי השיא עד כה היו ההדחה של מעיין הליצנית (ללא ספק אבידה לקהל חובבי הביקיני) שבו אופיר הוכיח עד כמה הוא שחקן נפלא (שדעך מאז) וההדחה של אפרת. אין כמו לראות מישהו בליינד-סיידד לחלוטין. אם היה אפשר לעשות קומיקס עם הבעות הפרצוף של אפרת עם כל קול נוסף, זה היה יכול להיות מדריך נפלא לכלל הכי חשוב שלומדים – "הקוף בעיני אמו, צבי" (אלכרד' בעין אמהו – ע'זאל ביורם בינורית). או בעברית פשוטה – אל תסטלבתי על השוגר-דדי של חברתך לצוות. לא רעיון טוב. נקמה של נשים היא דבר נפלא. היא גרמה לנטע-לי ואנסטסיה להדיח את עצמן ממקומות  5-6 (אחרי שלישיית הבנים + אפרת) למקומות אללה ביערף. ועדיין – זאת עונה מצ'עממת. יש שני אומואים (בחיבה!) שמבינים את המשחק ואוסף דוגמנים שמסתובבים המומים בינות לעצי הקוקוס. ואיגור. שאני באמת לא יודע מה הוא. יותר ויותר מתעוררת לי התחושה שהעריכה של "הישרדות" היא פרסומת סמויה ל"יס מקס". אני לא מצליח להעלות בדעתי שום דרך לראות את זה שלא בפאסט פורוורד.

—

עכשיו למירוץ. ההתחלה היתה איומה. הסרטונים בהם מוצגים המתמודדים היו אמינים כמו הפרומואים של הישרדות – "שלום! אני רופא שמסתכל על צילום רנטגן. היי! זה סרטן! היי! הנה האקסית שלי מציצה בחלון עם רולר בליידז. הבה ואזרוק את החלוק ונצא יחדיו לשדירה למרות שאנחנו לא סובלים אחד את התחת של השני!". אבל עם הזמן זה הולך ומשתפר עד לרמה ש"המירוץ" היא היום הריאליטי המועדפת עליי מבין שתיהן, למרות שכפורמט – היא משחק הרבה פחות חברתי. כמה הערות:

• אני היחיד שמוטרד, שלא לומר סובל מבחילה קלה, כל פעם שתום ואבא שלה (החורג) מופיעים על המסך בקריאות "חומד" "פופי" "מתוקי" "בוטן" ומה לא? יש מצב שמעיפים אותם לפני שאני מאבד גם את ארוחת הערב הבאה שלי?
  
• אני היחיד שממש מת להוריד כאפה גם לעמיחי וגם רן? שניהם כאלו אנשים דוחים שמתעללים בבנות הזוג שלהן. הנה המלצה למיה – תסתכלי על מיכל ותראי איך את תראי עוד עשרים שנה. הבחורה נופלת ובונה לעצמה סיפור שלם איך בעלה (מנכ"ל של איזה היי-טק הוא?) דואג לה. טוק אבאוט חיה בסרט.
• למרות שאני מאוד מחבב את חנה ומרגלית, ה-זוג של המירוץ הן כמובן הדס וענבל. הבנות שהתחילו בתור שתי אהבלות שחורדיניות שההפקה הכריחה להתלבש בוורוד תואם, המשיכו בתור כאלו ששופכות בושם על חבל כדי להצית אותו אחרי שקשרו אותו למרכב של הג'יפ הפכו לאט לאט לזוג הכי סימפטי של העונה. הם סבבה, הן לא תופסות מעצמן, ואמן אמן שיעיפו את כל הגברברים המעצבנים שסביבם.
• קצת הערה על הפורמט עצמו – זה רק אני או שלא טסים פה לשום מקום? החישוב שלי הוא ארבעה פרקים למדינה. אם משווים למירוץ האמריקאי שם היחס הוא פחות או יותר מדינה לפרק (גג שני פרקים למדינה) נוצרת תחושה קלה של, איך לאמר את זה, קמצנות? קצת יותר "המירוץ לדירה" מאשר המירוץ למיליון, לא?