Consciousness Development

How Dr. Hew Len healed a ward of mentally ill criminals with Ho'oponopono

2014-01-19T23:24:00.002-08:00

Ho’oponopono, the Hawaiian system that heals oneself ... and the world, too

More than thirty years ago, in Hawaii, at the Hawaii State Hospital, there was a special ward, a clinic for the mentally ill criminals. People who had committed extremely serious crimes were assignated there either because they had a very deep mental disorder or because they needed to be checked to see if they were sane enough to stand trial. They had committed murder, rape, kidnapping or other such crimes. According to a nurse that worked there in those years, the place was so bleak that not even the paint could stick to the walls, everything was decaying, terrifying, repulsive. No day would pass without a patient-inmate attacking another inmate or a member of the staff.

The people working there were so frightened that they would walk close to the walls if they saw an inmate coming their way in a corridor, even though they were all shackled, all the time –but more than once this wouldn’t stop an agression. The inmates would never be brought outside to get fresh air because of their relentlessly threatening attitude. The scarcity of staff was a chronic occurrence. Nurses, wardens, employees would prefer to be on sick-leave most of the time in order not to confront such a depressive and dangerous environment.

Dr. Hew Len, the Teacher of Ho'oponopono

Dr. Hew Len, the Teacher of the healing system Ho'oponopono

Enters Dr. Hew Len

One day, a newly appointed clinical psychologist, a Dr. Stanley Hew Len, arrived at the ward. The nurses rolled their eyes, bracing themselves for one more guy that was going to bug them with new theories and proposals to fix the horrid situation, who would walk away as soon as things became unpleasant, around a month later, usually. However, this new doctor wouldn’t do anything like that. Actually he didn’t seem to be doing anything in particular, except just coming in and being always cheerful and smiling, in a very natural, relaxed way. He wasn’t even particularly early in arriving every morning. From time to time he would ask for the files of the inmates.

He never tried to see them personally, though. Apparently he just sat in an office, looked at their files, and to members of the staff who showed an interest he would tell them about a weird thing called Ho’oponopono. Little by little things started to change in the hospital. One day somebody would try again to paint those walls and they actually stayed painted, making the environement more palatable. The gardens started being taken care of, some tennis courts were repaired and some prisonners that up until then would never be allowed to go outside started playing tennis with the staff. Other prisonners would be allowed not to be shackled any more, or would receive less heavy pharmacological drugs. More and more obtained permission to go outside unshackled, without causing trouble to the hospital’s employees.

In the end, the athmosphere changed so much that the staff was not on sick leave any more. Actually, more people than needed wished now to work there. Prisonners started gradually to be released. Dr. Hew Len worked there close to four years. In the end, there remained only a couple of inmates that were relocated somewhere else and the clinic for the mentally insane criminals had to close.

Another self-help book?

I have to confess that I don’t remember reading in my whole life one single self-help book. Titles like how to get wealthy in two simple steps or the sure road to love and riches or marketing with the stars or secure your health with this ancient secret of the mayas never passed from my eyes to my consciousness, I simply never payed attention to them.

So when my neighbor Norma, an 81 year young lady filled with strength, enthousiasm and New York witt, told me: “rosario, you have to read this new book by Joe Vitale”, I stared at her with probably a blank expression, and I asked “who is Joe Vitale?” The extent of my ignorance was too wide for her to try to diminish it, so she replied, “never mind, you have to read this book”. “It’s about a doctor who emptied a ward for mentally insane criminals in a couple of years, just saying a few words to himself.”

I asked, “could you repeat what you just said?” And she did. The book displayed all the signs of the self-help book: ZERO LIMITS, The Secret Hawaiian System for Wealth, Health, Peace, and More, but it was too late, I had heard about the doctor and I had developed an instant frenzy, a desperate need to learn what he had done with the crazy criminals, so I grabbed the book and rushed home and started reading, and I didn’t stop until the last word.

What did Dr. Hew Len do to the patients, how did he treat them that the results were so spectacular? He didn’t do anything. Not a thing to them nor with them, except looking at their files. He only tried to heal himself, applying an old, traditional community problem-solving system from Hawaii, called Ho’oponopono, adapted to individuals by his Teacher, the late Hawaiian sage Morrnah Nalamaku Simeona. And what was he doing to himself? In his own words: “I was simply healing the part of me that created them”.

Actually, he used to sit in his office and look at the patients' files. While perusing them, he would feel something, a pain, an empathy. Then he started the healing on himself, taking full responsibility for what was going on with a given patient. That's how those people got better, because their doctor had the strange view that it was himself who needed the healing, not them.

Ho’oponopono

Simply put, Ho’oponopono is based on the knowledge that anything that happens to you or that you perceive, the entire world where you live is your own creation and thus, it is entirely your responsibility. A hundred percent, no exceptions.

Your boss is a tyrant? It’s your responsibility. Your children are not good students? It’s your responsibility. There are wars and you feel bad because you are a good person, a pacifist? The war is your responsibility. You see that children around the world are hungry and malnourished if not starving? Their wont is your responsibility. No exceptions. Literally, the world is your world, it is your creation. As Dr. Hew Len points out: didn’t you notice that whenever you experience a problem you are there?

It’s your responsibility doesn’t mean it’s your fault, it means that you are responsible for healing yourself in order to heal whatever or whoever it is that appears to you as a problem.

It might sound crazy, or just plain metaphorical, that the world is your creation. But if you look carefully, you will realize that whatever you call the world and perceive as the world is your world, it is the projection of your own mind. If you go to a party you can see how in the same place, with the same light, the same people, the same food, drink, music and athmosphere, some will enjoy themselves while others will be bored, some will be overenthousiastic and some depressed, some will be talkative and others will be silent. The “out there” for every one of them seems the same, but if one were to connect their brains to machines immediately it would show how different areas of the brain would come alive, how different perceptions there are from one person to the next. So even if they apparently share it, the “out there” is not the same for them, let alone their inner world, their emotions.

How do you heal yourself with Ho’oponopono? Three steps: by recognizing that whatever comes to you is your creation, the outcome of bad memories buried in you mind; by regretting whatever errors of body, speech and mind caused those bad memories, and by requesting Divine Intelligence within yourself to release those memories, to set you free. Then, of course, you say thank You.

There are seminars where they teach you many tricks to help this process, but according to Joe Vitale, Dr. Hew Len himself uses the simplest of the formulas from Ho’oponopono. Whenever a matter arises –and they arise incessantly– adressing the Divine within you, you only have to say: I love You, I’m sorry, Please forgive me, Thank You.

That we can obtain big things from Ho’oponopono has already been shown: the healing of an entire ward of insane criminals seems far more difficult a task than any of our personal troubles. There are, no doubt, piles of testimonies from practitioners. Dr. Hew Len says, however: this is not fast food. The cleaning of memories requires a lot of concentration and persistence and is an unending job. But the result is what he calls Zero Limits, a state where one is free from the past, and suffused with Divine Intelligence and love.

Rosario Montenegro

הפסקת אוכל

2013-10-20T22:58:00.001-07:00

הפסקת אוכל

חסידי "הצמצום הקלורי", שיטת תזונה המעוררת הדים בעולם, מאמינים שאכילה מרובה גורמת לתאי הגוף להפוך לעצלנים ולהזדקן במהירות, בעוד שאכילה מועטה מעכבת הזדקנות ושומרת על הבריאות. עובדה: אנשים שאוכלים לפי השיטה לא רק מגיעים לגילאים מופלגים כמו 116, אלא גם זוכים בחסינות מפני סרטן, סכרת ומחלות לב, ובאנרגטיות ובחדות של טינאייג'רים. אל תגמרו מהצלחת

איילת רוזן | מגזין mako | פורסם 17/10/13 13:50:55

תגבילו קלוריות, תחיו יותר

צילום׃ שי אהרון מיניאטורות

אם ארוחת הבוקר השגרתית שלכם היא קפה ומאפה, דגנים בחלב או סנדוויץ' חביתה, הבוקר של ג'ו קורדל, עו"ד אמריקני בן 55 מתחיל קצת אחרת. מדי בוקר, קורדל מפנק את עצמו בקערה של פטל טרי, אליה הוא מוסיף מעט אגוזים ואת קליפותיהם של שלושה תפוחים. מהתפוחים עצמם, אגב, הוא נפרד.

קורדל הוא אחד מ-100 אלף האנשים שחיים על פי שיטה מהפכנית ששמה "צמצום קלורי" (Calorie restriction). לפני שתתחילו להשוות אותה לדיאטות שונות בסגנון אטקינס וחבריה, חשוב שתבינו שזו בכלל לא דיאטה, והמטרה אינה גזרה חטובה. למעשה, הצמצום הקלורי שואף להרבה יותר מזה: הארכת חיים משמעותית, שמירה על טווח וקלילות תנועה, מוח חד וזיכרון צלול גם בגיל מבוגר מאוד, אך מעל הכל: חיים נטולי סרטן, סכרת ומחלות לב.

בזמן שבישראל בני 100 מככבים בעיתונים על תקן תופעת טבע נדירה, באיגוד של מצמצמי הקלוריות הם דבר שבשגרה. חברים באיגוד הלכו לעולמם בגילאי 116, 114, 104 ויש גם מצמצם קלורי אחד שעדיין חי ובועט בגיל 111. "כשאנשים חושבים על זקנים, הם חושבים על מחלות, הידרדרות קוגנטיבית והגבלת תנועה. אבל האנשים באיגוד שלנו פשוט לא חולים", אומר ל-mako פול מקגלות'ין, סגן נשיא איגוד מצמצמי הקלוריות ומנהל המחקר של האיגוד, "הם פשוט לא מפתחים מחלות. להפך. הם משמרים את יכולת הזיכרון שלהם ובמקרים מסוימים אפילו מתקנים נזקים של הזדקנות מוחית".

בעשור האחרון יזם האיגוד סדרת מחקרים שמטרתם להוכיח שאם אוכלים פחות – חיים יותר, ויותר טוב. המחקרים משווים בין איכות בריאותם של אנשים שצורכים מזון מערבי רגיל לבין איכות בריאותם של מצמצמי הקלוריות, והתוצאות מעוררות קנאה. “הם נראים כמו זן אחר", אומר פרופ' לואיג'י פונטנה מאוניברסיטת וושינגטון, שחקר לעומק את חברי האיגוד, את מדדיהם הבריאותיים ואת הרגלי התזונה שלהם."הם הולכים לחיות יותר מההורים שלהם ומהאחים שלהם. זה מדהים כמה דיאטה יכולה לשנות את האופן שבו גוף האדם עובד. לחץ הדם נמוך יותר, קצב הלב נמוך יותר, הרבה אנרגיה, מטבוליזם איטי, טמפרטורת גוף נמוכה יותר – השוני הוא עצום".

המחיר הפיזי של האבסת ילדים

הצמצום הקלורי, מתברר, הוא עסק גמיש להפליא: זה יכול להתבטא בהגבלה קפדנית יומית של צריכת הקלוריות, המקצצת ב-25 אחוז מהצריכה; בכמעט-צום המתרחש מדי כמה ימים, ובמסגרתו אוכלים עד 600 קלוריות ליום, או בצום אמיתי של ארבעה ימים בחודש, במהלכם שותים הרבה וצורכים 150 קלוריות יומיות בלבד. כך או כך, דבר אחד משותף לכל סוגי הצמצום הקלורי: פשוט אוכלים פחות. הרבה פחות. "יש 100 אלף דרכים לעשות את זה”, מסביר מקגלותי'ן. "חלק מהמצמצמים אוכלים לחם, למשל. חלקם אוכלים מטוגן. המנטור שלנו, שחי עד גיל 104, אפילו חטא בג'אנק פוד מדי פעם. אבל כולם אכלו מעט".

צילום׃ LivingTheCRWay.com

בעוד שגבר בגילו אמור לצרוך כ-2,400 קלוריות ביום, מקגלות'ין מקפיד לצרוך רק 1,850 קלוריות יומיות, ולשרוף 200 קלוריות מתוכן בהליכה או בעבודה בגינה. הוא ואשתו, מרדית' פותחים כל בוקר בשעה שש, בארוחת בוקר עצומה של דגנים, פירות ירקות ו...בטטה. הם אוכלים ארוחת צהרים קטנה ומוותרים לגמרי על ארוחת הערב. אוכל מטוגן, וגם כזה שמכיל רמות גבוהות של סוכר, הם מחוץ לתחום. גם אלכוהול. אבל שניהם מדגישים שכל אחד יכול למצוא לו את השיטה המתאימה לו. יש כאלו שבוחרים לאכול חמש ארוחות קטנות ביום, למשל.

קורדל, כאמור, סועד את ליבו בקליפות תפוחים ובערב מתפרע עם בשר וירקות. בסך הכל: 1,900 קלוריות ביום. לפני עשור, כשקורדל התחיל לחיות לפי הצמצום הקלורי, הוא שקל 80 קילוגרמים. כיום הוא שוקל 59 קילוגרמים ולמרות שהוא בשנות החמישים לחייו, מדדי הבריאות שלו זהים לאלה של אתלט בן עשרים. "אני תמיד יותר שבע מרוב האנשים בשולחן", סיפר קורדל בראיון ל"לוס אנג'לס טיימס". "אני אשמח מאוד אם יהיו לי 90 או 95 שנים בלי סרטן, מחלות לב, סכרת או מחלות כרוניות אחרות. מבחינתי זה יצדיק את הבחירה באורח החיים הזה”.

אחיו של קורדל, הצעיר ממנו בשנה וחודשיים, נמוך ממנו ושוקל 54 קילוגרמים יותר ממנו – 113 קילו. "הוא נהנה לאכול מה שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה, ותמיד מסתלבט עליי בארוחות משפחתיות כמה זה יהיה מצחיק אם הוא יחיה יותר ממני", מספר קורדל, "אבל האמת? גם אם תדרוס אותי היום משאית, אני יכול לומר בפה מלא שהחיים שלי עם הגבלת הקלוריות עשירים יותר, מלאים יותר ומהנים יותר מאשר החיים שהיו לי בלעדיה”.

זה התחיל ממחקר שביצעו מארי קרוול וקלייב מקיי מאוניברסיטת קורנל שבניו יורק, ושתוצאותיו פורסמו ב-1934. במהלך המחקר גילו השניים שחולדות שהתקיימו על תזונה מאוזנת אך מוגבלת, האריכות ימים באופן משמעותי – עד פי שניים יותר מחולדות שאכלו כרגיל. הניסוי הזה הוכיח את עצמו שוב ושוב גם בחיות אחרות: אצל עכבישים, עכברים ואפילו אצל קופים.

בהקדמה החשובה של מאמרם, הציגו קרוול ומקיי טקסט שפורסם במאה ה-11 לספירה, ובו מפציר הכותב בבני האדם לאכול מעט כדי להאריך חיים. קרוול ומקיי טענו כי בעבר ידעו בני האדם שאכילה מועטה מאריכה חיים, אך הידע הזה אבד להם בגלל הכלכלה המודרנית. לתפיסתם, המחשבה שילד חייב לגדול כמה שיותר מהר היא הלך רוח הנובע מרצונם של גופי צרכנות ושיווק למכור מזון ומוצרים נלווים לילדים. אבל אף אחד, כתבו, לא חקר מה המחיר של הפיזי של האבסת הילדים והבאתם לבגרות במינימום זמן.

פריצת דרך משמעותית נוספת אירעה ב-1993, כשסינתיה קניון, ד"ר לכימיה ולביוכימיה מאוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו, חשפה כי ההורמון IGF-1 – הידוע כאחראי על הגדילה, מאיץ מאוד את ההזדקנות. ד"ר קניון, שתחום המחקר שלה הוא הזדקנות, חקרה הארכת חיים של תולעים מיקרוסקופיות (נמטודה) ומצאה את הגן DAF-2 , המייצר את הקולטן להורמוןIGF-1 . קניון קראה לו "גן מלאך המוות", כי כשהיא פגמה בגן הזה התולעים חיו כפול זמן, היו פוריות לאורך זמן וחסינות בפני מחלות. מכאן היא הסיקה שרמות נמוכות של הורמון גדילה ואינסולין בגוף, מאטות את תהליך ההזדקנות ומחזקות את הגוף (בהרצאה של קניון ב-TED, בדקה 2:50, יש השוואה של התולעים עם המוטציה ובלי המוטציה ביום ה-13 לחייהן).

מעדיף לאכול רק את קליפות התפוחים. מצמצמי קלוריות

צילום׃ LivingTheCRWay.com

איך זה קשור למזון? ד"ר קניון מסבירה שהאינסולין והורמון הגדילה הופכים לפעילים כשיש להם תנאים טובים – כלומר, כשהם מקבלים הרבה אוכל, שבאמצעותו אנו גדלים. אבל כשהמוח חושב שהוא ב"זמנים קשים" ולא מקבל המון אוכל, הוא מפעיל מנגנוני הגנה ותיקון של תאי הגוף והתוצאה היא הפעלה יעילה יותר, בבריאות טובה יותר, לאורך זמן רב יותר.

"אפשר לחשוב על זה כמו על אב בית עצלן, שזז ממש לאט", הסבירה ד"ר קניון בהרצאה מ-2011. "עד שהוא מגלה שעומדת להגיע סופת הוריקן ולמוטט את הבניין. מאותו רגע הוא מצלצל בבהלה לזגגים, בנאים, צבעים וכל בעלי המקצוע האפשריים, כדי שיבואו לעזור לו למגן את הבית. כך שכשהסופה מגיעה, הבית כבר נמצא במצב הרבה יותר טוב ממה שהיה, וגם יחזיק מעמד יותר זמן בעתיד, אפילו אם לא תגיע סופה".

"ד"ר קניון בעצם חשפה מה קורה בתוך התאים במצב של צמצום קלורי”, מסביר מקגלות'ין. "כשהתאים מקבלים פחות אנרגיה, הם לא רק הופכים ליותר יעילים, משתמשים יותר טוב בסוכר, שורפים את השומן ולא אוגרים אותו – אלא גם מתקנים את הרקמות בגוף שלך ביותר יעילות. הרבה אנשים שמתחילים לצמצם קלוריות מדווחים על שיפור בראייה, למשל. והדבר הכי בולט הוא עליה עצומה באנרגיה. אתה מרגיש שאתה יכול לעשות הרבה יותר, כל היום".

125 קלוריות ביום

הוכחה נוספת ליעילות השיטה מגיעה מהמקום הכי לא צפוי: אקוודור. בפברואר 2011 פירסמה קבוצת חוקרים בראשות ד"ר גווארה-אגייר מאוניברסיטת קיטו שבאקוודור ופרופסור לונגו מאוניברסיטת דרום קליפורניה מאמר, המתאר את תוצאותיהן של 24 שנות תצפית ומחקר על 99 חולי תסמונת לרון תושבי דרום אקוודור. גופם של אנשים הסובלים מתסמונת לרון – מחלה נדירה, הפעילה אצל כ-300 חולים ברחבי העולם כיום - מייצר כמות קטנה מאוד של הורמון גדילה ולכן הם מאוד קטנים מבחינה פיזית, כלומר גמדים. הקבוצה התגלתה על ידי ד"ר גווארה ב-1987 ‏וכעבור שבע שנים, כשהבחין בהבדלי התחלואה הבולטים ביניהם לבין קרובי משפחתם (שאינם חולים בתסמונת לרון), צירף למחקרו גם את פרופסור לונגו האמריקאי.

מתברר שבמשך כל שנות המחקר, דור שלם, איש מ-99 הנבדקים, לא חלה בסוכרת. אצל בני משפחתם שחיו באותו אזור ואפילו באותו בית, אך לא היו חולים בתסמונת לרון, התגלתה סוכרת באחוזים דומים מאוד לאלו המקובלים אצל שאר האוכלוסייה באזור – חמישה אחוז. בנוסף, אשה אחת בלבד מכל הנבדקים חלתה במהלך 24 השנים הללו בסרטן. בהשוואה, אצל 17 אחוז מבני המשפחה הבריאים התגלו מקרי סרטן – שוב, דומה לאוכלוסייה הכללית באזור. החוקרים גם הישוו תרביות תאים של חולי תסמונת לרון, לאלה של קרוביהם הבריאים וגילו כי הדי.אן.איי של חולי תסמונת לרון נפגע הרבה פחות מפגיעות חיצוניות שונות, מאשר זה של קרוביהם הבריאים. תאים שהדי.אן.איי שלהם כן נפגע, השמידו את עצמם – כלומר, התאבדו – תהליך ידוע של הגנה עצמית מפני סרטן.

מייקל מוזלי והמזון המצומצם. זה עבד לו

צילום׃ מייקל מוסלי מתוך הסרט

כתב הרפואה והמדע של ה-BBC מייקל מוזלי יצא לחקור את השיטה עבור תוכנית הבריאות של הרשת. “שום דבר בהכשרה הרפואית שלי לא הכין אותי למה שמצאתי", סיפר ל"ניו יורק טיימס", "למרות שרוב הדתות כוללות צומות שונים, האמת היא שזה תמיד לי נראה דרסטי וקשה". כדי לבדוק על מה כל המהומה, החליט מוזלי, בשנות ה-50 לחייו, להשוות את מדדיו הבריאותיים לאלו של ג'ו קורדל, מקלף התפוחים מתחילת הכתבה. התוצאות, שלא במפתיע, נטו לטובתו של קורדל בכל מדד אפשרי. בזמן שכל הבדיקות שלו היו תקינות לגמרי ובגבולות הנורמה, הבדיקות של מוזלי חשפו שהוא על גבול הסכרת, עם רמות גבוהות של הורמון גדילה בדם ולא פחות מ-27% שומן בגוף. רופאת המשפחה של מוזלי הסבירה לו שתוך עשור הוא יצטרך להיעזר בשמונה תרופות שונות כדי לטפל בבעיות הבריאות שלו.
האם צום שיפר את המצב? במשך שלושה ימים ארוכים מוסלי צרך רק 125 קלוריות ביום, לצד הרבה מים, תה וקפה. התוצאה? רמות הסוכר וההורמון IGF-1 ירדו בחצי, אל גבולות הנורמה. מוזלי גילה שבכדי להשיג את האפקט של הצמצום הקלורי ולשמור על היתרונות הבריאותיים, הוא יצטרך לצום כך פעם בחודש.

במרץ השנה חשף מוזלי את הגרסא שלו לצמצום הקלורי: הוא פרסם ספר בשם “5:2”, שהפך לרב מכר בארצות הברית, בריטניה וניו זילנד. כפי שאפשר לנחש מהשם, השיטה של מוזלי כוללת חמישה ימים של אכילה רגילה ושני ימי צום, במהלכם הוא אוכל רק 600 קלוריות. כדי לסבר את האוזן, זה אומר, למשל, ארוחת בוקר של שתי ביצים על לחם דגנים וקערת פטל, וארוחת בערב של סלמון צלוי עם שעועית ירוקה ועגבניות שרי. זהו. 300 קלוריות בבוקר, 300 קלוריות בערב ובין לבין הרבה מים, תה וקפה.

לפני שהתחיל בצום שקל מוסלי, 180 ס"מ של בריטיות שמנמנה, 85 ק"ג. היקף המותניים שלו היה 91 ס"מ, הצוואר 43 ס"מ והוא סבל מממדי סוכר וכולסטרול גבוהים. בתוך חודשיים השיל עשרה קילוגרמים ממשקלו, וכל המדדים הבריאותיים שלו, כולל סוכר וכולסטרול, צנחו בחזרה לגבולות הנורמה. כיום הוא שוקל 76 ק”ג, אם תהיתם, והיקף המתניים שלו הוא 83 ס”מ. “לא רציתי לרדת יותר במשקל כי אשתי, שהיא רופאה, אמרה שאני נראה כחוש", הוא אומר, "אז כיום אני צם יום בשבוע ולרוב מוותר על ארוחת צהרים בשאר הימים". ומה עם הרעב? "התרגלתי”, סיכם בראיון לניו יורק טיימס, "זה אחד הדברים שעוברים אחרי כמה זמן וגיליתי שזה מחדד את החושים ואת המוח שלי".

"אנחנו רוצים להיות בריאים, לאו דווקא לרזות"

למרות המילים הנלהבות, מומלץ לתפוס את שיטת הצמצום הקלורי בפרופורציות הנכונות: עדיין אין מחקר ארוך טווח שהוכיח שהדיאטה מאריכה חיים או משפרת את הבריאות בבני אדם. בעשר השנים האחרונות מממן איגוד מצמצמי הקלוריות שלל מחקרים, שמטרתם להוכיח שאם תאכלו פחות – תחיו טוב יותר והרבה יותר. “את המחקר הראשון התחלנו ב-2002, עם עשרה מחברי האיגוד", מספר מקגלות'ין, "אחר כך השתתפנו במחקר של אוניברסיטת וושינגטון, במחקר של זוכת פרס נובל ד"ר אליזבת בלקברן, שתוצאותיו יפורסמו בקרוב, ויש עוד פרויקט שעומד להתחיל. מעבר לזה, אנחנו מחפשים 1,000 מצמצמי קלוריות שישתתפו במחקר שיעקוב אחריהם כל חייהם".

לפני שאתם רצים להיפרד מהאוכל במקרר, חשוב להבהיר שלא כולם ממהרים להתלהב מהשיטה. "צמצום קלורי לא הוכח כשיטת טיפול נרחבת לאורך זמן בקהל רחב", מבהיר ד"ר דרור דיקר, מנהל מחלקה פנימית ד' והמרכז הרב תחומי לטיפול בעודף משקל בבי"ח השרון, “עברו 13 שנים עד שהוכיחו שירידה במשקל מפחיתה תמותה, אז צריך להבין שמחקרים רפואיים כוללים לוקחים זמן ושלהוכיח עובדות רפואיות בנוגע למטאבוליזם זה מאוד מסובך. צריך לעקוב אחרי אנשים במשך שנים ארוכות".

גם ד"ר דיקר מודה שצמצום קלורי יכול לסייע בהפחתה של כמות האינסולין בגוף וכן של מחלות הלב. “זה הגיוני כי את משפרת את המטאבוליזם", הוא מסביר, "אבל שימי לב שמצמצמי הקלוריות עושים את זה באופן מאוד מבוקר ומקפידים לאכול את כל מה שהגוף צריך. הם שומרים על BMI (BODY MASS INDEX – מדד מסת הגוף, באמצעותו בודקים האם אדם נמצא במשקל תקין או לא ומה אחוזי השומן בגופו - .א.ר.) בריא. אבל מי שמצמצם קלוריות לאורך זמן ויורד מה-BMI הבריא – ימות לפני. אין פה שאלה".

לא כולם מלהבים מהשיטה

צילום׃ שי אהרון מיניאטורות

ד"ר דיקר מסביר שהמחקרים עליהם מסתמכים מצמצמי הקלוריות הם עדיין נקודתיים: “ברור שלמאזן אנרגיה שלילי יש רווחים בריאותיים לאורך זמן וירידה לדיאטה של 1,800 קלוריות ביום לא מטרידה אותי", הוא אומר, "אבל צריכה של 600 קלוריות ביום זה סיפור אחר. באותה מידה שהיא יכולה לשפר את קצב הלב ולהוריד לחץ דם, היא עשויה לסכן את האדם אם היא נעשית לא נכון. אם מישהו רוצה לאמץ דיאטה כזו – זה אומר מעקב רפואי מדוקדק למניעת תופעות לוואי חמורות".

אולי תופתעו, אבל גם מקגלות'ין מבקש מכם להיזהר: “אנחנו רוצים להיות בריאים ולאו דווקא לרזות", הוא מדגיש, "ישנם מצמצמי קלוריות שהם לא הכי רזים – אבל הם שומרים על המשקל. הטבלאות של צריכת הקלוריות המומלצות לשיטה, אותן פרסמנו בספר The CR Way הן נקודת פתיחה. אבל כל אחד צריך לעשות ניסוי וטעייה כדי למצוא את מה שעובד בשבילו. אנשים צריכים להבין שזו גישה שלמה לחיים ולא רק בחירה באוכל הנכון".

מה גורם לנו להיות פסימים - ואיך נהפוך לאופטימים?

2013-07-14T06:34:00.003-07:00

מחקרים מוכיחים שהפעילות המוחית אצל אנשים אופטימים שונה מזו של פסימים, אבל החדשות הטובות הן שאפשר לשנות את המסלול ולהיפרד לשלום מהמחשבות המציקות. כך תעשו זאת
רעות חייט

מסתכלים תמיד על חצי הכוס הריק? עוד לא מאוחר מכדי להשתנות: חוקרים טוענים כי אדם יכול ללמד את עצמו להיות אופטימי בתוך שבעה שבועות בלבד, באמצעות שני תרגילים פשוטים. האחד קשור בהסתכלות בפרצופים מחייכים וכועסים, והשני הוא מדיטציה הנמשכת 20 דקות.

את אפליקציית הבריאות לסמארטפון כבר הורדת? הורידו לאייפון או לאנדרואיד

האופטימיות חשובה לבריאות:

החוקרים הוכיחו שבזכות תרגול קבוע, המוח מסוגל לשנות את הדרך שבה הוא פועל ולשנות את נקודת המבט הפסימית שלנו על החיים. הנתונים הוצגו בסרט דוקומנטרי של ה-BBC שבו הסביר מייקל מוסלי, שסבל מנדודי שינה בעשרים השנים האחרונות, כי רצה להפוך לאדם שמח יותר - כזה שגם ישן טוב יותר.

מוסלי נבדק על ידי המומחית בתחום פרופ' איליין פוקס מאוניברסיטת אסקס שבבריטניה, והתוצאות הראו כי קיימת פעילות רבה יותר בחלקי המוח שלו הקשורים בשליליות ובפסימיות.

אסימטריה במוח

מחקרים קודמים הראו כי אנשים שסובלים יותר מפסימיות ומחרדה לוקים באסימטריה במוח הגדול, כך שישנה פעילות רבה יותר בהמיספרה הימנית מאשר בהמיספרה השמאלית, מסיבה שאינה ידועה עדיין. האם גם אתם פסימים? ה-BBC מציע שאלון מקוון כדי לעזור לכם להחליט.

באמצעות ניתוח הפעילות החשמלית במוח, הצליחו המומחים להוכיח כי הצד הימני במוחו של מוסלי פעיל פי שלושה מאשר הצד השמאלי כשהוא במצב מנוחה.

למוסלי הוצעו כאמור שני תרגילים לביצוע יומיומי, שיאפשרו לו לשנות את הלך המחשבה שלו: בראשון, תרגול המדיטציה, הוא התבקש לשבת במקום שקט ולהתמקד במשך 20 דקות באלמנטים פיזיים כמו משקל גופו או האופן שבו הוא נושם. אפשר להתחיל לתרגל זאת במשך עשר דקות ביום, ובהדרגה להעלות את אורך המדיטציה.

באופן הזה, מאפשרת טכניקת המדיטציה למחשבות שלנו לצוץ ולהיעלם מבלי לשקוע בהן יותר מדי.

בתרגיל השני מביטים במסך מחשב שעליו מוצגים 15 פרצופים כועסים או חסרי הבעה - ופרצוף אחד מחייך. בתרגיל זה התבקש מוסלי לזהות את הפנים המחייכות ולהקליק עליו. לאחר שעשה זאת, התחלף סט הפרצופים שעל המסך והוא התבקש למצוא שוב את הפנים המחייכות. הרציונל שבבסיס הרעיון הוא לאמן את המוח לחפש את הדימויים החיוביים ולהתכוונן בקלות רבה יותר למחשבות אופטימיות.

מוסלי דיווח בסרט כי לאחר שבעה שבועות מצב רוחו השתפר, הוא החל לישון טוב יותר ואף לחוש אופטימי. בתום פרק הזמן הזה הוא שב למעבדה, כדי לבחון אם חל שינוי גם בפעילות המוחית שלו. למרבה הפלא, גם האסימטריה בפעילות ההמיספרות שלו התאזנה במידה מסוימת, אינדיקציה נוספת לכך שהוא אכן הפך אופטימי יותר.

כשביצע שוב את תרגיל הפרצופים, זיהה מוסלי את הפנים המחייכות במהירות רבה יותר, מה שמעיד על כך שהוא מחפש פחות את הצד השלילי בחיים ככלל.

אופטימיות ב-8 צעדים

התחילו בעשר דקות ביום, והעלו בהדרגה עד שתגיעו לתרגול מדיטציה יומיומי של 20 דקות:

1. קודם כל, נשמו. לפני שאתם מקדישים תשומת לב לחרדה או למחשבות השליליות שטורדות אתכם, התמקדו בנשימה שלכם, בתחושת האוויר הנכנס באיטיות אל הנחיריים ויורד בגרון אל הריאות.

2. הקשיבו ללב. הרגישו את פעימות הלב שלכם ודמיינו אותו שואב את הדם ומזרים אותו חזרה אל כל חלקי הגוף. המשיכו כך עד שאתם מוכנים להתחיל במדיטציה.

3. מיינו את המחשבות. מקדו את תשומת הלב שלכם במחשבות שמקשות עליכם. אילו מחשבות נוכחות כרגע במוחכם? האם יש רבות כאלה המתרוצצות בראשכם או שמדובר באחת המעיקה עליכם בכל פעם? נסו לחשוב על הבעיות האלה בצורה רציונלית במקום להגיב אליהן רגשית.

4. אל תנסו לעצור את המחשבות. בניגוד לתפיסה השגויה הרווחת, בעת מדיטציה לא "מרוקנים" את המוח ממחשבות. מחשבות אינן האויב ואם תנסו להיאבק בהן - רק תחזקו את כוחן.

5. התייחסו למחשבות כאל רעש רקע. נסו לסגל למחשבות אופי של רעש לבן, כמו דיבורים ברדיו שנשמעים בקרבת מקום. אתם יכולים לשמוע אותן, אבל לא להתמקד בהן. תשומת הלב שלכם מופנית לעובדה שאינם מקשיבים למה שנאמר.

6. אל תשפטו את המחשבות. הן אינן "טובות" או "רעות", כיוון שכל מה שעובר במוחכם שווה ערך באותה מידה. אם תתייחסו אליהן בסקרנות ובסלחנות, יהיה קל יותר להתמודד עמן.

7. החזירו את המחשבות למסלול. בכל פעם שהמחשבות שלכם נודדות למחוזות שליליים, הכירו בכך ומקדו שוב את תשומת הלב בהתבוננות.

8. תרגלו זאת במשך כמה דקות. כאמור, התחילו בעשר דקות והעלו את משך הזמן בהדרגה. ייתכן שתחושו מסוחררים בתחילה, משום שמוחכם יפסיק להתרוצץ במעגלים, אך זה יעבור. ייתכן אף שתזהו יותר מחשבות מהרגיל בזמן תרגול המדיטציה, אך למעשה רק אתם אלה שהפכו מודעים יותר. ככל שתתאמנו, כך תוכלו להתמודד בקלות רבה יותר עם דאגות ופחות להיתפס לפאניקה.

סקר חדש: עובדי גוגל הם האופטימיים בעולם

2013-07-01T02:25:00.002-07:00

ע"פ מה שנראה בכתבה המחשבה היא אכן זאת שיוצרת את המציאות

סקר חדש: עובדי גוגל הם האופטימיים בעולם

יותר מ-86% מעובדי החברה בטוחים כי בחצי השנה הקרובה מצבה של ענקית החיפוש ישתפר. לפי אתר כוח האדם גלאסדור, עובדי גוגל מובילים על פני 250 אלף חברות אחרות. גם קוואלקום, SAP, יאהו ואמזון מובילות

הראל עילם
18.05.13, 13:04


12 תגובות

 מנוי לעיתון  פייסבוק  iPad  טוויטר

עובדי גוגל אופטימיים במיוחד - כך עולה מסקר של אתר חברת המחקר וכוח האדם גלאסדור, שפורסם בסוף השבוע. לפי הסקר, גוגל מובילה בשיעור העובדים אשר חושבים כי מצב החברה עומד להשתפר בחצי השנה הקרובה.

קראו עוד בכלכליסט:

הסקר, אשר כיסה 250 אלף חברות מסביב לעולם, דירג את גוגל במקום הראשון: 86% מהעובדים ציינו כי הם חושבים כי מצב החברה עומד להשתפר, ו-0% אמרו כי מצב החברה עומד להיות רע יותר. עובדי גוגל כזכור גם הביעו לאחרונה שביעות רצון גבוהה במיוחד מתנאי העבודה בחברה, ומלארי פייג', מנכ"ל החברה.

כל חמש החברות המובילות בסקר אופטימיות העובדים הן כולן חברות טכנולוגיה. במקום השני נמצאת קוואלקום עם 76% מהעובדים החושבים שמצב החברה עומד להשתפר, ובמקום הרביעי והחמישי ניתן למצוא את SAP ואמזון, בהתאמה, עם 73% ו-69%.


מאריסה מאייר. העובדים שלה אופטימיים	צילום: עמית שעל

המקום השלישי מפתיע במיוחד - יאהו, עם 75%, שככל הנראה עובדיה אופטימיים מאוד לגבי סגנון הניהול של מאריסה מאייר. הסקר עצמו נערך באפריל האחרון, וככל הנראה אם היה נערך עכשיו, על רקע השמועות כי יאהו עומדת לקנות את טאמבלר, הוא רק היה משתפר.

בסך הכל, נמצא יחס אופטימי מצד העובדים של רק שליש מכל החברות בעולם. אפל לא נכנסה לרשימת עשרת החברות המובילות, ורק 59% מעובדיה אופטימיים. יצרנית הטלקום הסיני האוואי עומדת על 55%, ופחות מחצי מהעובדים אופטימיים בחברות טכנולוג כגון אורקל, IBM, מיקרוסופט, ו-HP.

הדבר חמור במיוחד באינטל, בה רק 31% מהעובדים אופטימיים לגבי עתידהחברה, ו-Dell - שרק 22% מעובדיה חושבים שעומד להיות שיפור בקרוב, זמן קצר לפני שהחברה עומדת לחזור להיות חברה פרטית. בין המעוניינים לרכוש את יצרנית המחשבים ניתן למצוא את מייסד החברה, מייקל דל, שעד לאחרונה נחשב למתמודד המוביל היחידי.

Every kid needs a champion

2013-07-01T02:25:00.001-07:00

הפסיכולוג שפיטר את אלוהים

2013-05-22T22:58:00.002-07:00

אנשים שהם מרכז היקום, ושאינם מסוגלים לקחת אחריות - פוגשים מטפלים שאין להם אלוהים, במפגש שנידון לכישלון. אם אתם מחפשים הקלה, דעו שיש שבעה צמתים שאי אפשר לעבור בלי האל, וגם אלף טיפולים לא יועילו. לתשומת לב הפסיכולוגים

ד"ר יאיר כספי

22.05.13, 22:56

פיטוריו של אלוהים, בתחילת המאה העשרים, היו מוקדמים מדי. הם הביאו בתחילה להקלה אצל הסובלים מרגשות אשם ותודעת חטא כוזבת, אבל כמה עשרות שנים מאוחר יותר, הוצאתו של אלוהים מן החינוך והפסיכולוגיה יצרה הפרעות חדשות: אנשים שחושבים שהם במרכז העולם, ומתקשים מאוד ליצור קשרים אנושיים שאינם סובבים סביבם. אנשים שאיבדו את גבולותיהם, ואין להם מי שלפניו הם צריכים לתת דין וחשבון, ואנשים שחייהם נעדרי ערך ומשמעות.

אלוהים חסר היום בטיפול. מטופלים רבים מבקשים אותו, אבל המטפלים - נאמנים לדתם החדשה העובדת את האדם הגדול (בגרסה המודרנית) או המיוחד (בגרסה הפוסט-מודרנית) - לא מרגישים ולא שומעים.

ישנם שבעה צמתים בתיקון אדם שכמעט אי אפשר לעבור אותם בלי אלוהים. המחסומים שאיננו יכולים לעבור, נשארים אתנו כשאלות שאיננו יודעים לפתור.

1. למה איני יכול לעזוב קשר או מקום שרע לי בו?

"מי שאינו עובד אותו, עובד את זולתו", כתב במאה ה-11 בחיי אבן פקודה, מחבר "חובות הלבבות". כולנו מנוהלים

מול משהו שאנחנו חושבים שהוא בעל הסמכות בעולם. בתחילת המאה העשרים הציעו לנו את הלאום או הסוציאליזם, המדע או המשפחה במקום אלוהים. באמצע המאה העשרים הסתבר שכל אחד מאלה יצר בית סוהר חדש שהיה אכזרי כמו הכלא הדתי.

יש פעמים שבהן אנו שואלים את עצמנו למה אדם בוחר להישאר עם הורה נורא, או בן זוג אנוכי, או ילד מתעלל, או מעביד נצלן. עם שאלה דומה התמודדו פרשני סיפור יציאת מצרים: האם עם העבדים אינו יודע שיכלה את שארית ימיו בעבודת פרך? האין הוא מבין שהגזרה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", משמעותה כליה? למה לא נמלטו ממצרים?

מסקנתם הייתה שהעם העברי איבד את אלוהיו והתנהל מול פרעה מתוך אמונה שהוא נציגו הבכיר של האל עלי אדמות, אם לא האל בעצמו. מכות מצרים נועדו, לכאורה, לשכנע את פרעה לשלח לחופשי את העם העברי. אבל פרעה לא השתכנע. מי שהשתכנע היה העם העברי.

משה הוכיח לעמו כי פרעה אינו בעל הסמכות הגבוהה ביותר. "עבד אדוני", כתב רבי יהודה הלוי, "הוא לבדו חופשי". כשנשאו העברים עיניהם לאלוהים, הם גילו שפרעה הוא אל כזב. זהו לבו של הרגע המפתיע בתהליכי תיקון שבהם, ביודעין או שלא ביודעין, האדם חופשי כי מצא אלוהים.

2. למה איני מצליח להבין את עצמי למרות הטיפולים שעברתי?

אנשים באים הרבה פעמים לטיפול כדי לגלות סוד על עצמם שיסביר את חוסר שייכותם, או פחד המלווה אותם. חופרים בהריסות של בית ישן, או מציצים לצד האפל של האישיות שלהם. הסוד ההולך ונחשף עשוי לגלות להם מישהו אחר שמסתתר בתוכם. הם נעצרים, מבועתים מול אמת שאולי לא יוכלו לשאת, ונמלטים או מבזבזים שנים לפני דלת שאותה לא יפתחו.

למטפל אין שום הכשרה במציאת ייעוד האדם, וחל עליו האיסור להביא לטיפול ערכים(צילום: ויז'ואל/פוטוס)

אדם בא לטיפול כדי לעזור לעצמו, ועצמו עשוי ללכת לו לאיבוד שם. מי שיש לו רק את עצמו אינו יכול להיוותר אפילו לרגע בלי "אני" שהוא מכיר. לצדיק המושלם אסור להכיר את צדדיו הנבזיים.

התרבות שפיטרה את אלוהים, שיווקה "אני" כוזב לבני האדם. גדול מדי, כמעט מושלם. המגע עם החלק האסור בידיעה, עלול להחוות כמות האני הקיים. מי שדרכו הביאה אותו למצוא אלוהים, מצא "אני" שלא נגמר. לאיש השייך לאמת הגדולה מותר להיות חלש, תלותי ופגום. הוא יכול לחצות את גשר הידיעה והכאב, שבצידו האחר אפשר שהאני הפרטי שלו לא יתקיים.

3. למה אני כל כך שיפוטי כלפי עצמי?

החברה המודרנית החליפה את החטא הדתי בחטא חברתי. האדם נמדד ביחס לנורמה. כלומר,

ביחס למה שכולם עושים. ההשוואה לנורמה יצרה סוג חדש של הפרעה: אנשים שמרגישים אשמים כי הם לא כמו כולם. לא מקובלים כמו כולם, לא באים ממשפחה כמו שיש לכולם, לא רזים כמו כולם, לא מאושרים כמו כולם.

הפסיכולוגיה הפוסט-מודרנית ניסתה לרפא את רגשות האשם של "השונים", והעמידה להם אידיאל חדש: אני מיוחד, עצמי חד-פעמי שלא דומה לכלום. "האני המיוחד" שיחרר רבים מעריצוּת הנורמליות. החריגים הוצאו מן הארון, והם מתראיינים בכל שבוע בעיתון. הנורמה החדשה היא להיות שונה וללבוש חולצה שעליה כתוב: אני כפייתי, אני שמנה וטוב לי, אני אוהב בנים, אני סנטר כפול.

מבחינה התפתחותית, תינוקות זוכים לחוויה כזו בשנותיהם הראשונות. התינוק אוכל כשהוא רעב, ישן כשהוא עייף, נישא על ידינו ועושה את צרכיו היכן ומתי שבא לו. ואנו מביטים בו, ומתפעלים. אולי קצת מתלוננים, אבל משתדלים להיות לא שיפוטיים.

ילד שזכה בהתמסרות כזו יודע כי יש רשות בעולם לצרכיו העמוקים. איש שקיבל מתנה כזו מתהלך בעולם בהרגשה שהוא אהוּב כמות שהוא, גם אם לא יעשה משהו מיוחד. בין הבאים לטיפול ישנם רבים הזקוקים לרשות לחזור ולתקן חוויה ראשונית של קבלה בלתי מותנית, שבה קשובים לכל רצונותיהם, בלי שיפוט.

אבל "אי שיפוטיות", שהפכה להיות ערך בלעדי של מרבית הגישות לטיפול, מזמינה את המטופל להישאר באופן קבוע בשלב הראשון של ההתפתחות, ואינה מזמינה אותו לעבור לשלב הבא, שבו יגדל דווקא כשיציבו לפניו אתגרים הכרחיים, ולא יוותרו לו גם אם קשה לעמוד בהם.

האיסור על השיפוטיות בטיפול לא מאפשר לראות שהייתה זו התרשלות שהביאה לפיטורין, הזנחת הקשר שהביאה לגירושין, הימנעות מהצבת גבולות לילדים שעשתה מהם מפלצות - והשתמטות מלימוד תורה המשאירה אותנו תלויים באלה שעשו ממנה עבודת אלילים.

"ואני חטאי לנגד עיניי תמיד", מציין משורר תהלים כמעלה חשובה. האחריות לחטאו משיבה לאדם את הבעלות על חייו. זיהויו של החטא הוא המפתח לתורת התיקון היהודית, שאין בכל עולם הטיפול גישה המאמינה כמותה ביכולת האדם לשנות את כל עולמו, בכל שעה.

האיש שאין בו חטא נידון לחיים מצומצמים. את מה שקורה לו הוא מסביר באשמת ההורים, או החברה שלא קיבלה אותו, או האבחון השגוי. הוא ינסה להקטין את סבלו בעזרת תרופות שיתקנו מאזן ביו-כימי פגום.

4. למה איני מצליח ליצור קשר זוגי למרות שאני נאה ומוכשר?

במרפאה הפסיכיאטרית של בית חולים שבו עבדתי לפני שנים, מקיימים בכל יום שני בבוקר הצגת מקרה. בסופה מצמידים למטופל אבחנה מתוך מילון האבחנות הפסיכיאטרי. האבחנות רבות, אבל ישנו יסוד שחוזר ברוב המקרים: "קווים נרציסטיים", זה מה שאומרים היום על מרבית המטופלים.

במאה העשרים ואחת, "הפרעת אישיות נרקיסיסטית" נמצאת בראש מצעד האבחנות הפסיכיאטרי, ומי שלא מקבל אותה, מצמידים לו לפחות "קווים".

אנחנו דור שחי סביב עצמו. באסיפות הורים בבתי הספר, הילד תמיד "מאוד מיוחד". אם אין בו מצוינות או כישרון נדיר, אנו מבקשים לפחות לשמוע שיש לו בעיות מיוחדות, והוא זכאי להתחשבות שאף אחד אחר לא מקבל. אין דבר נורא יותר להורים מהמשפט: "גברתי ואדוני, יש לכם ילד רגיל".

כיוון שכולנו מיוחדים וכולנו במרכז כל הזמן, קשה ליצור קשר עם אחר שגם לו מגיע הכל. הפסיכולוגיה, בתה של התרבות שהעמידה את האדם במרכז העולם, עומדת מול האבחנה הנרקיסיסטית חסרת אונים. אין לה את האופקים, או הרשות, להציע לחולה תפקיד צנוע יותר בחיים.

כדי לרפא את המחלה שעשתה מן האדם גידול ממאיר, צריך לחנך לערך אחר שלפיו גבורה היא היכולת להכיר בערכו המוגבל של האדם, במצבו השביר, בזמניותו. דמויות המופת של התנועה הציונית היו האנשים העושים בצנעה את מלאכתם, והם "השומרים הנאמנים לצלם אלוהים בעולם". שניים שיש להם אלוהים יכולים להיפגש ולהפסיק להתווכח מי חשוב יותר.

5. למה אני לא שמח למרות שיש לי הכל?

כשהיינו ענווים, לפני שנים, העולם היה של אלוהים. לכן כל מה שמצאנו בו היה מתנה. כשהתחלנו להיות פעילים יותר בעולם, התרגלנו לראות חלקים הולכים וגדלים מסביבתו כמעשה ידי אדם. כשפיטרנו את אלוהים, התחלנו לראות סביבנו רק את מה שעשינו בעצמנו. ההתבוננות בעולם מוכיחה לנו כמה אנחנו גדולים. על אובדן חוויית החסד האלוהי אנו מנסים לפצות באמצעות קריירה וקניות, כפיצוי על אהבת החינם שאינה עוד.

הפסיכולוגיה החיובית שהתפתחה בעשורים האחרונים, מנסה לתקן משהו מן העיסוק האינסופי באין. במה שמגיע לי ולא נתנו לי, או לקחו לי. החיוביים אומרים שכדאי לו לאדם למנות פעם ביום את המתנות הקטנות שקיבל. תיקון מעניין, שעדיין לא הגיע לדרגת מעשה ההודיה המסורתי.

כשאני אומר תודה על החיבוק שקיבלתי מהילד, על הפריחה היפה בגינה, ועל פלפל אחד ממולא, אני יוצא מן העיסוק הכפייתי בצרותיי - ומתחבר לעולם נחמד. אם אעז ואומר: תודה אלוהיי, ששלחת את אהבתו של הילד הזה אלי, ושלימדת את בני אדם לשתול צמחים כמותך, ועל הנדיבות שנטעת בלבה של זו שבישלה את הממולא, פתאום הופך יומי לסיפור אהבה של בורא מסתורי, המשאיר לי מתנות בעולמי.

6. למה אני עדיין כל כך תלותי?

החופש הפוסט-מודרני הרחיב את מושג הטיפול לגישות רבות של טיפול רפואי, נפשי ואלטרנטיבי. לכל אחד יש מטפל, ומטופלים בגישות שונות ומשונות אומרים שהטיפול עזר להם מאוד.

אפשר שהסיבה שכל הטיפולים קצת עובדים, היא כי בכולם נותנים לנו דבר שאנו זקוקים לו נואשות, אבל אסור לנו להגיד: אנחנו רוצים לחזור להיות קטנים. גיבורי המקרא הכירו בתלותם הגמורה בזה שמעליהם. הם היו מחוברים היטב לחלקיהם הינקותיים. הם האמינו שאנו זקוקים לטיפול לפחות פעמיים ביום. בכל פעם שהחיים הקשו עליהם, הם פנו למטפל הקבוע שלהם – והתפללו.

התפילה מחברת את האדם אל הילד שבו, ומאפשרת לו להתחיל לגדול משם. להפנים את נוכחותו של שומר העולם, ולמצוא רוגע פנימי.

7. מהו הייעוד שלי, ואיך יתכן שעדיין לא מצאתי אותו?

ספר התנ"ך הציע בזמנו מהפך בהבנת היצור האנושי את עצמו. בני האדם, כולם, הוזמנו להיות שותפיו של בורא מסתורי בהשלמת העולם. המקרא מציע לקרוא את כל ההיסטוריה האנושית, כמפעל רב דורי של פענוח והגשמת תפקיד האדם.

במסע הזה, אומר הסיפור, יש לקבוצה שאנו שייכים אליה תפקיד ייחודי: לתקן את המקומות שבהם אדם בורח מן המשימה האנושית וחוזר להתנהג כמו חיה, או המקומות ההפוכים, שבהם דווקא בעקבות הצלחתו - האדם מפטר את בוראו ולוקח את תפקיד האלוהים.

העמדה הפוסט-מודרנית שביטלה את שייכותו של אדם למשפחה או חברה הרשאים לצוות עליו, נתנה למאמיניה רשות לעשות כל העולה על רוחם, ונטלה ממעשיהם תחושה של ערך או משמעות מיוחדים. הרעב למשמעות הוליד דור חדש של מטופלים, שתובע מן המטפל לעזור להם למצוא את ייעודם. הם בטוחים שאם יעשו את ההבחנה הנכונה, כל שאר הדברים יפלו למקומם.

אך למטפל, אין שום הכשרה במציאת ייעוד האדם, וחל עליו האיסור להביא לטיפול ערכים. הוא נענה לבקשה, אבל עושה לה רדוקציה לתחומו המצומצם. הוא מחפש משאלה עמוקה שהמטופל לא העז להקשיב לה. הייעוד יופרט למקצוע מסוים, או נטייה מינית, או תחביב שהוזנח.

בא לטיפול עורך דין, אומר שאין לו סיפוק בחיים, ותוהה אם נועד לעשות את מה שהוא עושה. חוקר המטפל בעברו, ומגלה שבנעוריו רצה להיות אמן. הוא מבשר למטופל כי אם יעז לממש את ייעודו, ימצא אושר בחיים. הולך עורך הדין ללמוד ציור, נהנה, אבל לא נהיה מאושר. הוא מחפש מטפל אחר שידייק יותר.

ואין איש בין מטפליו שיעז להציע לו פירוש פשוט יותר למצוקתו, שנחשב למיושן: בדרך שבה אתה עושה כסף,

גם אם היא חוקית, אתה מאבד את עצמך הרבה פעמים כאדם. האובדנים היום-יומיים הקטנים מצטרפים לייאוש זוחל.

היה רגע אחד בשבוע שעבר, שבו דחית תיק שעורר בך שאט נפש קל. שותפיך למשרד לא הבינו את הוויתור על רווח מקובל, ואתה נעשית שמח פתאום. כי רגע קטן, שבו עשית מעשה אחד נכון, הוא עיקר יצירתך בעולם. כי בו בוראך ואתה, עשיתם אדם.

The Future of the Internet – Tamir Huberman 11/11/12

2012-11-11T00:59:00.002-08:00

The Future of the Internet – Tamir Huberman 11/11/12

This is the first article out of several planned in the predictions of the Internet related technologies. While the movies constantly provide us with endless stream of ideas in many different aspects of the future of technology it is a bit more difficult to predict the actual future of a more specific realm like the Internet.

It is no secret that the internet has truly changed our lives. I can still remember the time I had to physically travel to the US embassy and search for manuscripts that are interesting in specific areas where at the time had no information available in Israel. I remember sending out land mail to the US and receiving physical copies from individuals. I have said on many occasions that the internet was invented for people like me that had an endless desire for information and so little to be found with a click of a button.

The internet revolution was and is truly amazing and it comes today as no surprise that the internet is the crucial technology of our time to distribute information.

So what is the next evolution of the internet? How will the internet look in the years to come?

This article is one of several which will make an attempt to predict the evolvement of the future internet technology and its impact on our lives in the future.

The internet is a textual system that allows indexing and later searches of text in almost any content type. This led to the formation of search companies such as Google which allow access to almost any type of material with a click of a button.

The amount of information is growing at an ever increasing speed and companies that are developing ways to cluster information have to constantly adapt to the huge amounts of information that is out there.

If we look at the current way we are used to view information it comes down to the keyboard and mouse, lately some new touch screens which allow us to type into the console and later the data is retrieved.

The aspect I would like to touch in this article is the communication aspect. The internet has generated Social Networks such as Facebook, LinkedIn, Google+ and many others that allow surfers to connect together.

Predictions:

1. The future will change dramatically the way we communicate over the web. Each one of us will have his own Avatar (Avatar – is the word which describes your electronic image that represents and is manipulated by a computer user as in a computer game).

2. Having an Avatar will completely change the way we communicate and I would like to touch several aspects depicting the influence of having an Avatar in a virtual world environment:

a. Having an Avatar at work – all the business meetings with non-local (and later local) representatives will be done via your Avatar. This will create an identity between the different business partners and allow generation of quick rapport.

b. An avatar at work will also allow generation of completely new jobs and actual physical location will not be a must in many types of occupations. Since the physical location of an employee will not be of importance the employee market will change dramatically and an open global employees market will emerge.

c. An avatar in Social Networks will allow generation of greater rapport between individuals and will also allow choosing different Avatar for different environments. For example: in the Business aspects one could choose an Avatar that is always dressed elegantly and in the Social domain the clothing, age, sex could be altered. Since the physical properties can be modified in the virtual world creation of new jobs in this domain which will assist people in maintaining various Avatars will be provided.

d. Healthcare – Doctors could also have Avatars and since basic monitoring of the body could be done either at home and in central locations the actual meetings with physicians could be done in professional domains and people could choose physicians worldwide in light of the fact location will not be an issue.

e. Schools and Universities – The first to be influenced by this new revolution will be the Universities. Students could choose learning in any place in the world and having an Avatar would be a must in order to join classes in the Virtual University space with Avatar teachers. This will increase the communications between students located worldwide and Universities as we know them will disappear.

f. Searching for materials – Since having an Avatar in the virtual world creates a more realistic way to communicate the way we search the internet mainly via text will change to speech. In addition technologies which will help in passing of movement in more natural way to the virtual world will be developed and people will be able to work full time in the virtual world.

g. Communication on the phone will not take place and all communication will be via Avatars.

h. Transportation and Cities – Since most of the professional life will take place in the virtual domain the cost of travel will dramatically change and the whole concept of cities will soon change. Living in cities which brought people together mainly in order to find work will not be a must and people could live were they desire.

I have touch a lot of topics, each of which could be elaborated much more and my next article on the subject will shed light on different aspects of this global shift.

רוחב היריעה

2012-11-07T04:57:00.002-08:00

רוחב היריעה

המושג "רוחב היריעה" נמצא בשימוש רב בתוכנית הפשטות שבאלוהות. החלטתי לתת המחשה וויזואלית שתאפשר מפתח עמוק יותר להבנת והפנמת המושג. אך תחילה הייתי רוצה להביא מספר ציטוטים לשימוש במושג זה.

במאמר "לצאת מהסיפור – המעבר לאנושיות חדשה" שפורסם ב – 14/1/2012 ע"י נילי בכר מופיעה הפסקה הבאה: "כאשר באה הליבה המרכזית והביאה את הערך העליון לעידן החדש: "תוקף פעיל במאור פנים", הרי, שהביאה ערך, שרוחב היריעה שלו הינו עצום ונפרש על פני אספקטים רבים.

במאמר "פתיחת הפורטל הראשי בעולם ארץ" שפורסם ב- 29/12/2011 ע"י נילי בכר מופיעות הפסקאות הבאות:

"האתגר של התקופה האחרונה הוא להצליח, בכל רגע הווה נתון, לבחור במטריצה הגבוהה, שיש בה בהירות רגשית ומחשבתית, ראיה ומחשבה אחדותית, אהבה, ענייניות, מהירות תגובה ותנועה שאין בה פזיזות אך יש בה מוליכות, גמישות, תרגול תקשורת מגוונת בין שונים שאין בה את הפסילה ויש בה את הרצון הטוב ומוכנות להסתייע זה בזה מתוך ההבנה כי מתוך שיתוף פעולה ניתן לו לאדם להיחשף לרוחב יריעה גדול הרבה יותר."

פסקה נוספת:

"והיינו אומרים, כי אותו מפתח, אנו נתאר אותו באותה סכימה אשר תיארנו, מכיוון, שהיריעה הינה רחבה ואותו זמן ליניארי שלכם הינו כזה קצוב. משמע, היינו אומרים, כי כאשר נבוא ונבקש להמחיש לכם את המעבר מבין ממדיות וקוונטיות לאותה ליניאריות, הרי, שאותו מרחבים שפורטל מציע הינם מרחבים רחבים עד מאוד. אשר אותה מגבלה ליניארית אנושית שלכם, הינה כזו אשר טרם יצרה את הגישה המלאה לאותם מפתחות ופתיחתם והרחבתם."

ברור אם כן שרוחב היריעה הנו מושג שקשה מאוד לבן אנוש, הממוסך מהליבה המרכזית, להבין במלוא המשמעות. למעשה המושג עצמו מתרחב גם כן ככל שאנחנו נחשפים יותר לאור ישיר.

הקטע הקצר שבחרתי להביא נלקח מתוך הסרט "גברים בשחור 3" שבה קיימת דמות המסוגלת לראות רוחב יריעה רחב מאוד. קטע זה לדעתי שופך אור על המשמעות של המושג "רוחב היריעה" בצורה שמאפשרת פרימה וויזואלית נוספת.

צפייה מהנה!

What’s Your Jen Ratio? (By Dacher Keltner)

2012-09-05T21:22:00.001-07:00

Disk # 6 Track 14 (1:55)

http://greatergood.berkeley.edu/article/item/whats_your_jen_ratio

By Dacher Keltner | February 7, 2007

My work as a psychologist—and my life as a father—has led me to believe that a simple fraction can tell us whether or not we're truly happy. Put aside your justified suspicions for a moment and consider the following ratio–we'll call it the jen ratio, in honor of the Confucian concept jen, which refers to a multilayered mixture of humanity, benevolence, and kindness not well captured by any word or phrase in the English language. A person of jen, Confucius observes, "wishing to establish his own character, also establishes the character of others," and "brings the good things of others to completion and does not bring the bad things of others to completion."

In the denominator of the jen ratio place recent actions in which someone has behaved in selfish, malevolent fashion, bringing the bad in others to completion — the aggressive driver who flips you off as he roars in front of you, pealing away; the disdainful diner in a pricey restaurant who sneers at less well heeled passersby. Above this, in the numerator of the ratio, list recent benevolent acts of others, which brought the good in others to completion – a kind hand on your back in a crowded subway car; the woman who laughs melodiously as a stranger accidentally steps on her foot. The greater the value of the jen ratio, the more humane your world. The smaller the number becomes, the clearer it is that you are living in a Hobbesian, dog-eat-dog world, bloody in tooth and claw.

Let's take the jen ratio for a test drive. An after school moment at my daughters' playground yields the following: In the numerator, two boys laugh, giving each other noogies on the head; girls do handstands and cartwheels, giggling at their butt-thumping mistakes; on a grassy field, laughing kids dog pile on a young boy deliriously clasping the football to his chest. In the denominator, a boy calls a smaller boy baboon breath, in measured, low tones; two girls whisper, heads askance, about another girl who tries to enter into their game of unicorn. This minute of playground life yields a jen ratio of 3/2, or 1.5. A pretty good scene.

Let's compare that with… in an interminable, eight minute line to buy stamps. I see 24 varieties of exasperation, from sighs to glares to threatening groans of the bureaucratically imprisoned, and one guy laugh 3 times. 3/24 = .125. Not such an uplifting time. And then how about two minutes of a video game? That's easy: 38 heads explode/0; it's infinitely malevolent.

One can apply the jen ratio to any realm — our interior life, the esprit of a family in a photograph, the face of a loved one at a poignant moment in time, the tenor of a dinner party or family reunion, the ebbs and flows of intimacy in the life long relations of two sisters, the rhetoric of presidents, the spirit of historical eras, the good will of a neighborhood, more satisfying and more trying periods of a marriage.

Of course, a high jen ratio does not define what is right or good. Sitcoms, cheerleaders, servers at fastfood restaurants, and beauty pageant contestants, on the surface, yield higher jen ratios than any page of Dostoevsky, most paintings of Van Gogh, and the films of Scorscese. Think of the jen ratio as a snapshot, though, of the state of your life as you perceive it, and as it truly is.

Picture from Brugges

2012-05-16T03:02:00.000-07:00

Anthony Robbins interviewing 108 year old woman survivor of a Nazi concentration camp

2012-03-28T04:01:00.000-07:00

Beautiful video that teaches the meaning of life!

Thank you Alice Herz Sommer for shoing this to us all!

Motivational Quotes

2011-02-16T06:02:00.001-08:00

"That which you resist stays"

"That which you fear amplifies"

A farmer had a big farm.

2010-11-16T21:26:00.000-08:00

The farmer loved the old fashioned way of doing things, so he did not have any mechanical equipment and plowed his fields with a horse.

One day as the farmer was plowing his field the horse dropped dead.

Everyone in the village said, "Gee, what an awful thing to happen".

The farmer just responded, "We'll See".

He was at peace and so calm that the village got together and since they have admired his attitude so much, gave him a new horse as a gift.

Then, everyones reaction was, "What a lucky man" and he said, "Well see".

A few days later, the horse, being strange to his farm, jumped a fence and ran off,

and everyone said "What a poor fellow". he said, "We'll see".

A week later the horse returned with a dozen wild horses following him.
Everyone said, "What a lucky man". And he said "We'll see".
The next day his son went out riding, because now they had more than one horse,
but the boy fell off the horse and broke his leg.
Everyone said, "Oh' poor boy". but the farmer said "We'll see".

The next day the army came to town taking all the young men for service, but they left his son because of his broken leg. Everyone said, "What a lucky kid". and the farmer said, "We'll see".

Placebo/Nocebo Effect and an Article on Mega-Gluflex published 19/9/2010

2010-09-20T00:56:00.000-07:00

An Article that was published yesterday in Ynet is repeating the same "mistake" that was done years ago with a patient called Mr. Wright.

We have to consider what are the consequences of publishing such articles and the pros and cons. We have come to a point in time where in the name of justice we will print out such articles without even taking the time to consider what are the implications.

It is no surprise that for most drugs there is a certain degree that is called the Placebo effect, which means basically that if the patient believes that taking a certain pill will help him with a specific problem that he has then it does not matter if the pill is nothing (like in homeopathy) the body will start to heel and create a measurable effect in terms of healing.

Even if we take into account that the article facts are true, I doubt if anyone has done a research asking people if they feel the drug has helped them or not. I think we will be surprised to hear the results of such a survey! As I said there is no difference between such a pill and homeopathic medicine.

What will happen for sure now is that the people that before the article published believed in those pills and felt better will now feel worse! so in the name of truth we destroy the hope and beliefs.

There is something truly wrong with the pharmaceutical approach and the general approach of the public to drugs! People take a lot of additives and are convinced that those additives help them so its a big issue what we do in those people which have come to a certain balance in their belief and their health.

Anyhow, below is the article as published and at the bottom there is a link to Mr. Wright's story.

מחקר ענק: מגה-גלופלקס ודומיו לא עובדים

סקירה מקיפה עם כ 3,800- נבדקים מעלה: תכשירים המכילים כונדרואיטין

ובמוצרים CARE FLEX, VITA FLEX ," וגלוקוזאמין, המצויים ב"מגה גלופלקס

רבים אחרים, אינם משפיעים על מפרקי הירך או הברך ואין להם כל תרומה בדלקות

מפרקים. ראש צוות החוקרים: "לא לממן טיפולים כאלה"

ד"ר איתי גל

האם אתם נוטלים תוסף מיותר? מחקר רחב היקף שבוצע על-ידי חוקרים משוויץ ובדק עשרה

מחקרים קודמים, גילה כי החומרים גלוקוזאמין וכונדרואיטין אינם משפיעים על דלקות מפרקי הברך

.BMJ והירך. המחקר פורסם בגליון החדש של כתב העת

"להימנע מלממן טיפולים כאלה"

החוקרים מאוניברסיטת ברן בשוויץ ניתחו את ממצאי המחקרים, שכללו 3,800

מטופלים. מחקרים אלה העריכו מהם

השינויים בדרגת הכאב אצל אנשים שנטלו

תחליפים המכילים גלוקוזאמין,

כונדרואיטין או תכשירים המכילים את

שניהם גם יחד. בהמשך השוו החוקרים את

הנבדקים לכאלה שטופלו בתרופות

פלצבו, שאינן מכילות כל חומר פעיל.

החוקרים מצאו כי בהשוואה לקבוצה

שטופלה בפלצבו, אלה שנטלו גלוקוזאמין

כונדרואיטין או את שניהם לא חשו בכל

הפחתה בכאב המיפרקים. לתכשירים

אלה לא היתה השפעה גם על מרווח

המיפרק ההולך ומצטמצם בדלקות

מיפרקים. בעקבות הממצאים, ציין ראש

צוות החוקרים, פרופ' פיטר ג'וני: "על רשויות הבריאות וחברות הביטוח להימנע מלממן טיפולים המכילים

גלוקוזאמין או כונדרואיטין".

החוקרים ציינו כי על פי המחקרים נראה כי אין סכנה בנטילת התוספים, ולפיכך אם מטופל מעוניין בכל

זאת להמשיך ולהשתמש בהם, אין צורך להימנע מכך.

כונדרואיטין הוא מרכיב בסחוס המשמש כחומר סיכה במפרקים, סופג ובולם זעזועים, מונע תהליכי פירוק

ומזרז את מבני הקולגן שבסחוס. לרוב נמכר הכונדרוטין כתוסף תזונה יחד עם גלוקוזאמין, מרכיב נוסף

במפרקים המסייע לשמירת הנוזלים במפרק ומווסת את חילוף החומרים בסחוס. במותגים "מגה

של דרך חיים קופת חולים כללית, VITA FLEX , של מכבי CARE FLEX גלופלקס" הפופולרי ובמותגים

קוזמין של טרימקו ופרימושן של סופהרב, משמשים הכונדרוטין והגלוקוזאמין בצוותא כחומרים הפעילים

העיקריים.

לפני שלוש שנים פורסם מחקר שוויצרי שמצא כי המרכיב כונדרואיטין אינו עוזר כלל לבעיות מפרקים.

החוקרים מאוניברסיטת ברן בדקו כל מחקר קליני שפורסם על הטיפול במחלות מפרקים ומצאו כי לאורך

זמן לכונדרואיטין לא הייתה כל השפעה על המפרק. לפני כשנתיים פורסם מחקר נוסף שמצא אף הוא כי

תוספי התזונה הללו אינם משפיעים על דלקות מיפרקים בברכיים.

בשבוע שעבר אישר בית המשפט המחוזי בתל אביב להגיש תביעה ייצוגית נגד

החברה המשווקת בישראל את מגה

גלופלקס, אחרי שקבע כי בפרסומי

החברה יש משום הטעיית הציבור.

הבקשה לתביעה הייצוגית הוגשה לפני ארבע שנים על ידי ארבעה אנשים, שטענו כי סבלו ממחלת פרקים

שמקורה בהרס הסחוס במפרקים. המחלה הכרונית, שהיא חשוכת מרפא, גורמת לכאבים קשים וקושי

בתנועה. שניים מהתובעים מחקו את עצמם מהתביעה ואילו שני האחרים, אילן ג'אן ועו"ד יצחק חושן,

המשיכו בהליכים. התובעים טענו כי רכשו את תוסף המזון אך לא נרפאו מהמחלה.

Below is the link to Mr. Wright Cancer

http://consciousness-development.blogspot.com/2010/02/mr-wrights-cancer.html

Tony Robbins: Why we do what we do, and how we can do it better

2010-07-18T02:53:00.000-07:00

Wayne Dyer Reads The Shaya Story

2010-07-11T21:36:00.001-07:00

Wayne Dyer- Nurture your intention

2010-07-08T03:53:00.001-07:00

Wayne Dyer - When you change the way you look at things

2010-07-08T03:48:00.000-07:00

Test Your Awareness - Do The Test

2010-07-07T21:38:00.000-07:00

Anthony Robbins - Race Car Metaphor for Life

2010-07-07T05:08:00.001-07:00

A bright future for PNI

2010-03-08T22:35:00.001-08:00

Psychologists' work in the field of psychoneuroimmunology is expanding the understanding of how psychosocial factors can protect or damage our health.

By TORI DeANGELIS

June 2002, Vol 33, No. 6

Psychologists are lead players in a booming field that only 15 years ago was considered on the fringe of science: psychoneuroimmunology, or PNI, the examination of the relationship between stress, the immune system and health outcomes.

"The sheer weight of the studies in PNI--both animal and human--has really been very convincing," says Janice Kiecolt-Glaser, PhD, of The Ohio State University, who along with her husband Ronald Glaser, PhD, is one of the field's pioneers. "There's much more acceptance among basic scientists and clinicians that the links between stress, the immune system and disease really do mean something."

PNI researchers began their studies in the 1960s making broad-brush associations between stress and immune functioning. Today's investigators are increasingly sophisticated and specific in their work. They're examining how psychosocial factors such as optimism and social support moderate stress responses; they're mapping the biological and cellular mechanisms by which stress affects the immune system; and they're testing new theories, such as the idea that the immune system acts as a "sixth sense" that gives the brain valuable information about a person's health status.

And the field is becoming truly interdisciplinary, as basic scientists join forces with more socially oriented researchers.

"PNI is no longer this little area off by itself," comments University of California, Los Angeles (UCLA) researcher Shelley E. Taylor, PhD, who is widely known for her optimism research and a new theory of the female stress response. "It's become a big area, and lots of people are working in the field who at one time in their careers might never have gone near it."

While researchers still have further to go to show definitive links between PNI variables and disease and to devise targeted interventions based on these findings (see articles on the following pages), they have turned up promising discoveries on the mind-body connection and its potential to fight AIDS, cancer and the common cold. Below are some of the field's recent findings.

A 'bi-directional' model

One of the newest PNI theories proposes a flow of information that hasn't been posited before: a data link from the immune system to the brain rather than the other way around, says Steven Maier, PhD, director of the Center for Neuroscience at the University of Colorado at Boulder.

"It says that things that go on in the body can have potent effects on the brain's activity," he explains.

According to the theory, the immune system is itself a messenger that alerts the brain to infection or injury by releasing proteins called proinflammatory cytokines. These cytokines, research is finding, travel to the central nervous system and brain to communicate information about the body's distress. In turn, the brain releases its own cytokines that signal the central nervous system to initiate a cascade of responses such as fever and listlessness that, theorists believe, help the body adapt by reducing energy output. (PNI researchers are, in fact, increasingly interested in cytokine activity because it represents an immune response that can go awry.)

The work also raises intriguing questions about the origins of psychological and cognitive states such as depression and memory dysfunction. Researchers posit that these states may have arisen as part of the sickness response to conserve energy during times of infection. Maier and others are investigating that idea through animal studies.

So far, they have found that mice exposed to tail shocks show the same types of plasma-level changes that infection produces, and that these changes fail to occur if cytokine activity is blocked in the brain. In addition, they've shown that brain-based cytokines interfere with the consolidation of memory and induce depressed behaviors, providing further evidence that infection and stress responses are linked, Maier notes.

A new theory on stress and its impact

PNI researcher Margaret Kemeny, PhD, of the University of California, San Francisco (UCSF), and colleagues at UCLA are testing a theoretical model that's challenging Hans Selye's well-known general theory of stress.

Selye's theory maintains that no matter what the stressor, people respond with a similar set of hormonal and immune changes. The California team posits instead that there are two stress reactions: the classic "fight-or-flight" response and a withdrawing reaction where a person pulls back to conserve energy, says Kemeny, who directs UCSF's health psychology and behavioral neuroscience program. These reactions have been noted in animals and Kemeny's team is now extending them to humans.

She and colleagues have been examining a cognitive angle to this theory as well. They're finding that people respond to the same stressful event in different physiological ways depending on how they appraise it. Take the example of a loved one's death. Depending on how they perceive the loss--as sad but normative or as a major threat--they will either withdraw or become agitated, explains Kemeny. "The body is responding to what's going on in the brain, not to what's going on in the environment," she explains.

The researchers also have been investigating which types of cognitive appraisals most affect people's health. In a study conducted on HIV-positive men before the advent of protease inhibitors, Geoffrey M. Reed, PhD, and colleagues including Kemeny and UCLA's Taylor found that asymptomatic HIV-positive men who held negative though realistic beliefs about their disease progression, and who had lost a close friend or partner to AIDS within the last year, developed AIDS symptoms more quickly than HIV-positive men with a more optimistic outlook on their prognosis or men who had not been bereaved.

In addition, Kemeny is finding that negative self-appraisal--blaming one's self for negative events--is linked to poorer health outcomes, such as faster rates of CD4 T-cell decline in patients with HIV. These findings are discussed in a summary article by Taylor, Kemeny, Reed and colleagues in the American Psychologist (Vol. 55, No. 1).

The findings are pioneering in two ways, notes Reed, now the APA Practice Directorate's assistant executive director for professional development. For one, they imply that cognition itself may play a role in health outcomes, challenging the traditional view that emotions mediate between psychological factors and immunity. "We're suggesting that there may be something about cognitive processes that has a direct effect on the immune system," he says.

They also call into question a view commonly touted by mental health practitioners: that a realistic acceptance of one's situation is synonymous with mental health.

"Our data show that people who have a life-threatening illness can say these unrealistic, positive things about their future and still behaviorally do things to take care of their health," Reed says. "Being overly optimistic may actually be healthy." Future research could test some of these findings in interventions, he suggests.

Personality variables in HIV progression

UCLA's Steve Cole, PhD, is using the same data set as the UCSF and UCLA researchers to study personality factors in disease progression. In particular, he's examining why some gay men may hide their sexual orientation in the tolerant city of Los Angeles, and why those same men who have HIV might become ill more quickly than HIV-positive peers who are out of the closet.

Studies by Cole, Kemeny, Taylor and others show that the men who stay closeted share characteristics of the nervous system that render them especially sensitive to social rejection. And the physiological correlates of this introverted personality type--in particular a greater tendency to go into "fight-or-flight" mode when facing stress--may make them more vulnerable to attack by HIV, Cole contends.

Cole has supported his theories through studies on the men's stress hormones, immune-cell functioning and psychological characteristics. He's also thinking about interventions that might help reduce these men's automatic stress responses. Scientists know, for example, that enhancing brain levels of serotonin can mitigate people's tendencies toward shyness. So, one intervention, Cole speculates, is medications that increase serotonin activity; another is stress-reducing behavioral interventions like meditation or biofeedback.

Tend and befriend

In still another theory that challenges old views of stress, UCLA's Taylor has proposed a model of the female stress response that she calls "tend and befriend," in contrast to the "fight-or-flight" model. Taylor has found that in response to stress, females tend to engage in nurturing activities that protect themselves and their offspring. She believes these patterns have hormonal underpinnings, and she's particularly interested in the role of a pituitary hormone, oxytocin. While the hormone is found both in males and females, it's strongly linked to maternal behavior in females, and may foster the tend-and-befriend pattern. For example, oxytocin's calming effects are enhanced by estrogen, but antagonized by androgen, she notes. Taylor first delineated her theory in Psychological Review (Vol. 107, No. 3) that's since been updated in a book by Taylor released this March, "The Tending Response" (Holt).

Now she is exploring the links between estrogen and oxytocin by looking at postmenopausal women on estrogen-replacement therapy compared with those who are not. Preliminary evidence finds that those on the treatment are better able to manage stress, in keeping with the theory's contention that estrogen augments the effects of oxytocin.

Stress and marriage

Another recent finding by PNI researchers is exploring the impact of marriage on health.

A study in press at APA's Journal of Clinical and Consulting Psychology by The Ohio State University's Kiecolt-Glaser, Cynthia Bane, PhD, Ronald Glaser, PhD, and William B. Malarkey, MD, reports on a longitudinal study in which the team took blood samples of married couples to test stress factors at the beginning of the study, and then examined them in relation to marital status 10 years later. They found that couples who divorced at 10 years had already displayed a 34 percent higher rate of the stress hormone norephinerphine at the beginning of the study than couples who stayed married.

In addition, stress hormones were higher in the conflicted couples at the beginning of the study even when they weren't arguing, suggesting a chronic pattern of stress in these marriages that started early, the study finds.

"These findings show us in a microcosm how close personal relationships can get translated into health outcomes," comments Kiecolt-Glaser. "They show that marital quality is as good a predictor of subsequent health as any of the usual major prognostic indicators."

Susceptibility to colds

Sheldon Cohen, PhD, of Carnegie Mellon University, was the first to show a link between stress and upper-respiratory infections. Now he's plying that research in two new directions, one physiological and the other social.

In an in-press study in Psychosomatic Medicine, Cohen and colleagues report that people in the lab who displayed high levels of the stress-related hormone cortisol in response to a task that provoked a defensive reaction were more likely to get sick than those who didn't react as strongly. The finding supports the theory of a "reactive" personality style that seems to be linked to health problems, including heart disease, he notes.

Another study in press in Health Psychology by Natalie Hamrick, PhD, of Carnegie Mellon, Cohen and colleagues looks at how real-world variables play into Cohen's earlier lab findings that social support provides greater immune protection from colds. The new study suggests that a well-rounded social life may bear a cost, too: Well-connected people who reported a lot of stress became sick more often than anyone else, the study finds. In keeping with Cohen's earlier results, however, nonstressed people with diverse networks got sick less often than their less-connected counterparts who didn't report stress. The findings support the hypothesis that people with more diverse social networks may be more vulnerable to illness than others when under stress because they're exposed to a wider range of pathogens.

"These are important findings, because in the 1960s, everyone was studying what was bad about social relationships, and in the 1970s, they were saying that social relationship are always good for you," Cohen says. "Our results show that both are true."

Language, connection and health

At the University of Texas at Austin, James Pennebaker, PhD, is conducting a new series of studies showing that the way people use language--in particular pronouns like "we," "I" and "you"--is highly related both to personality styles and to health variables such as depression, suicide-proneness and health-center visits.

"I never in a million years thought I'd be talking to anybody about pronouns," he chuckles. "But these pronouns are very important because they give us a sense of how socially connected people are, the degree to which they're self- or other-focused."

A study by Sherlock Campbell of the University of Texas at Austin and Pennebaker, in press at Psychological Science, demonstrates that people who are more flexible in their use of pronouns when writing expressively about traumatic events in their lives show greater health improvements, as measured by number of physician visits, than those who consistently used the same patterns of pronouns.

Likewise, a study by Shannon Wiltsey Stirman of the University of Pennsylvania and Pennebaker that's reported in Psychosomatic Medicine (Vol. 63, No. 4), shows that famous suicidal poets made far few references to other people late in their careers than nonsuicidal poets.

Stress and older adults

PNI researcher Susan Lutgendorf, PhD, has been conducting a number of studies on how healthy older adults cope with moderate life stresses. In one recent study, reported in Psychology & Aging (Vol. 14, No. 4), she looked at how well elderly people's immune systems functioned a month before they were to move from their homes of many years to group-living facilities.

She found that the event did have a short-term effect: Movers showed about a 30 percent decline in natural killer-cell activity during this stressful time compared to nonmoving controls.

In addition, Lutgendorf has found that older women with severe life stresses, such as caring for a partner with Alzheimer's disease, show greater disregulation of interleukin-6, a type of proinflammatory cytokine implicated in many age-related diseases. As compared with older women with moderate or minimal life stress, this finding suggests there may be a "dose-response" effect of life stress to immune decline among the elderly above and beyond that of normal aging. This work was reported in theJournal of Gerontology: Medical Sciences (Vol. 54A, No. 9).

Lutgendorf is also interested in what may buffer stress among these older adults. She used a measure called "sense of coherence," which assesses people's ability to find meaning in their lives and in stressful events. She found that older people with the highest sense of coherence had natural killer-cell levels in the same range as controls a month before they moved. By contrast, movers with a low sense of coherence showed the poorest immune response. The findings, also in the Psychology & Aging article, suggest people could benefit from interventions that help them perceive meaning in stressful activities, she says.

Intervention directions

As their research continues, PNI researchers are also exploring ways to apply their findings.

"Our challenge is to take basic science and bring it into the clinic in a logical and straightforward way and maybe make people's lives a lot less miserable," says Christopher Coe, PhD, professor of psychology at the University of Michigan and immediate past-president of the Psychoneuroimmnology Research Society. "A lot of PNI is basic science, but in the next few years we'll see more direct applications of it," he predicts.

Researchers have already begun to identify which intervention characteristics may bolster the immune response. For instance, a recent meta-analysis of 85 psychological interventions found that more successful interventions included classical conditioning procedures drawn from animal models, hypnosis and interventions such as those advocated by Pennebaker that encourage people to write about distressing experiences. The study, by Gregory Miller, PhD, of Washington University and Cohen of Carnegie Mellon, is reported in Health Psychology (Vol. 20, No. 1).

To the authors' surprise, however, stress-management interventions--usually group-therapy sessions that teach patients about their illness and how to manage their stress--showed weaker effects than other interventions examined in the meta-analysis, Miller says. Two exceptions are a series of studies on HIV infection by Michael Antoni, PhD, and Neil Schneiderman, PhD, of the University of Miami, and a study of melanoma patients by Fawzy Fawzy, MD, and Kemeny, both of UCLA. Both trials showed positive changes in immune responses--and in Fawzy's study, longevity--following the interventions, perhaps because the authors designed them for specific stages in the patients' illnesses, Miller speculates.

APA's Reed emphasizes, however, that stress-management interventions can show health benefits besides immune changes. A recent study by Duke University psychologist James Blumenthal, PhD, underscores the point: Male heart patients who participated in a stress-management intervention had fewer cardiac events over a five-year follow up than those in an exercise or a standard-care intervention (see the March Monitor).

"While stress-management interventions may not be associated as strongly with immunological changes as other kinds of interventions, it doesn't mean those interventions wouldn't be effective in other ways for other populations," Reed says.

Miller notes that the main strength of his and Cohen's meta-analysis lies in suggesting specific intervention characteristics worthy of future examination.

"Naively, we all expected in the beginning that any intervention we threw at people would influence the immune system," he says. "It's turning out to be more subtle than that, but we seem to be finding the way."

Tori DeAngelis is a writer in Syracuse, N.Y.

How do mind-body interventions affect breast cancer?

2010-03-08T22:20:00.001-08:00

By TORI DeANGELIS

June 2002, Vol 33, No. 6

Print version: page 51

Some of the greatest hopes in the field of psychoneuroimmunology have been in breast cancer treatment. The recent replication of a key study dimmed some of those hopes when it found that a group therapy intervention made no difference in the survival rates of women with metastatic breast cancer compared to controls, as first found in 1989 by Stanford University's David Spiegel, MD.

But the news isn't all discouraging: The replication study did find that women who engaged in group therapy experienced quality-of-life benefits, including reduced pain and improved psychological symptoms, especially among women who were distressed to begin with.

"We were able to confirm clear evidence of psychological benefits in terms of mood and pain control, and those benefits were greatest in women who had psychological distress or poorly controlled pain at the time they entered the study," says Pamela Goodwin, MD, a medical oncologist at the University of Toronto's Mount Sinai Hospital who led the team that sought to replicate Spiegel's findings.

Goodwin's study is not, of course, the last word, say psychologists and others who are continuing to explore mind-body links in cancer.

Psychologists also emphasize that the medical community should not assume from one study that group therapy doesn't help prolong life and, moreover, should look beyond length of life and consider therapy's contributions to quality of life.

"It would be really unfortunate if the survival test is the only one people use when judging the value of these groups," says Geoffrey M. Reed, PhD, the APA Practice Directorate's assistant executive director for professional development. "While Goodwin very clearly articulates that psychotherapy groups have benefits other than survival, we do have some concern that her findings will be interpreted by health systems or hospitals as suggesting that psychotherapy is of negligible value for breast cancer patients."

The Spiegel and Goodwin studies

The study by Spiegel and colleagues was published in the Oct. 14, 1989, issue of The Lancet (Vol. 2, No. 8668). It found that women with metastatic breast cancer who received a year of intensive supportive-expressive group therapy lived 18 months longer on average from study entry than controls. The findings raised the hopes of many that mind-body interventions could make a significant difference in the health outcomes of very ill patients.

But the results also have been criticized for being potentially misleading and building false hope among patients. Goodwin's study, published in the Dec. 13, 2001, issue of the New England Journal of Medicine (Vol. 345, No. 12), studied 158 women with metastatic breast cancer who received the type of therapy Spiegel administered in his study, compared with 77 controls who didn't get the treatment. Although the Goodwin study found quality-of-life benefits, "to our disappointment, we were not able to confirm a survival benefit; there wasn't even a trend toward it," she says.

Spiegel notes that Goodwin's findings shouldn't stop people from using empirically validated treatments with obvious benefits for participants. "It's clear by now that this kind of psychotherapy helps cancer patients," Spiegel says. "How it helps them is a matter of legitimate disagreement. That it helps them is not."

And, says cancer-intervention researcher Barbara Andersen, PhD, of The Ohio State University, the Goodwin study "is just one study, just as Spiegel's was. One of two discrepant findings can't invalidate the other. What Goodwin's finding suggests is the need for additional tests."

Indeed, psychologists emphasize that replication efforts such as Goodwin's are crucial because aspects of the 1989 study had methodological problems. For one, Spiegel's original sample may have been unintentionally biased, notes James L. Spira, PhD, who heads the division of health psychology at the Naval Medical Center in San Diego. Psychologist Bernard Fox, PhD, for example, argued in Psycho-oncology (Vol. 7, No. 5) that Spiegel's control group died at a faster rate than the normal population of recurrent breast cancer patients, while the treatment group lived as long as would be expected in a general population of these patients. In addition, notes Spira, Goodwin's study has a large sample size of 235 women, compared with Spiegel's of 86.

Medical advances in breast cancer treatment may also help explain the discrepancy between Spiegel's and Goodwin's findings, speculates Gregory Miller, PhD, of Washington University. "Many breast cancer patients will survive because of these outstanding medical advances, so there isn't as much room for a psychological intervention to make a difference," Miller points out.

And, he adds, the culture of social support has changed dramatically since Spiegel's original study. "Breast cancer was much more stigmatized when David conducted his seminal study," Miller says. "His intervention provided an incredible outlet for women who didn't have anywhere else to go to discuss this very stigmatized condition. Today, however, people are finding their own sources of support and they don't necessarily need to go to a group to get it."

Psychologists and Spiegel himself concede that he took on a tall order by trying to show survival effects in such an ill population. "Obviously, metastatic cancer is a very powerful biological process," says APA's Reed. "In some ways, it was the 1989 finding by Spiegel and his colleagues that was surprising: that a psychological intervention could affect survival outcomes in this patient group."

Like other earlier studies in this area, Spiegel set out to look only at psychosocial variables. Only later did he conduct analyses of disease outcomes, notes Andersen. "It's only in the last five years that studies have been designed to look directly at survival outcomes," she says.

New intervention trends

Although research shows that group therapy can enhance patients' quality of life, the psychological community is concerned about how the new data will be used. Indeed, psychologists have seen the medical establishment ignore quality-of-life findings before.

"Twenty years of research documents that psychosocial interventions impact a wide range of quality-of-life variables, including ability to sleep, fatigue reduction, improved mood, increased vitality, pain reduction and more general functional capacities like one's ability to exercise," says Spira. "Unfortunately, this news has been known for a while and it won't make the front pages unless there's a physical-health outcome benefit."

Meanwhile, a trend emerging in cancer-intervention research is replacing the focus on survival rates: testing which interventions work best with what populations.

It's an important line of inquiry because research shows that shotgun approaches are spotty at best, observes Margaret Kemeny, PhD, director of the health psychology and behavioral neuroscience program at the University of California at San Francisco.

"What we tend to do now is to take these psychological techniques used in psychotherapy--like the supportive-expressive technique that David Spiegel uses, or cognitive-behavioral techniques--and use them in all contexts with all patients," Kemeny says. "What might be more valuable is to characterize the people we're putting in interventions, select people with a particular psychological state or vulnerability that might warrant some kind of intervention, then target the intervention to them."

Research is pointing to who some of these patients might be, adds Andersen, who is conducting a long-term psychological intervention study of 240 women with Stage-II and Stage-III breast cancer. Research in the area, she explains, is confounded by the fact that many people's stress levels plummet from time of diagnosis on, regardless of whether they've entered an intervention or not. "You have these big, whopping time effects, and oftentimes they wipe out the intervention effects," she notes.

Yet studies consistently find that if you split the sample of treated patients into groups that initially experienced high versus low distress, "lo and behold, there are all of these [positive] changes in the high-distressed groups," says Andersen, whose review of research on outcomes in cancer patients following psychological treatment will appear in this month's issue of the Journal of Consulting and Clinical Psychology (see sidebar, on previous page). Hence, she notes, clinical researchers may want to start thinking about targeting interventions toward these more distressed women.

A group-therapy treatment manual to be published this fall by APA, "Group Psychotherapy for Women with Breast Cancer: A Treatment Manual," by Spira and Reed, addresses some of these distinctions. For instance, the manual provides different protocols for working with first-occurrence and recurrent breast cancer patients, since research shows that these two groups benefit from different types of interventions.

A companion volume to the manual, "The Breast Cancer Notebook: The Healing Power of Reflection," likewise taps into recent research findings, in particular that writing about trauma can be good for your health. Written by Ava Stanton, a licensed clinical social worker in Santa Monica, Calif., and Reed, the book is designed to help women with breast cancer understand and take charge of their own experience.

Other promising avenues for intervention include studying the psychoneuroimmunology of cancer and testing interventions based on those findings (see A bright future for PNI) and examining the benefits of other forms of psychosocial and alternative therapies in addition to group therapy. Few studies, for example, look at the potential benefits of individual therapy for cancer patients or at alternative techniques such as acupuncture, meditation or yoga, says Spira.

As researchers examine which interventions are most helpful to breast cancer patients, there's a group of people they should keep in mind: the patients themselves, emphasizes Reed.

"We have to be careful about concluding a lack of benefit from any intervention without asking participants what the intervention meant to them," he says. "Typically, participants in these groups describe them as being terribly important in terms of finding meaning, connecting with others and expressing their deepest fears in a way that helps them feel they can control these feelings. These are important experiences, even if they're not well-reflected in standardized outcomes scales."

Tori DeAngelis is a writer in Syracuse, N.Y.

The World

2010-03-03T21:26:00.000-08:00

“In times of change learners inherit the earth, while
the learned find themselves beautifully equipped to deal with a world
that no longer exists.“ by Eric Hoffer

Curing the Incurable

2010-03-02T06:29:00.001-08:00

Hypnosis is the only known cure for the congenital problem of fishskin disease. There is no medical solution for this disease. So if hypnosis can lead to even a partial healing it must be a very powerful process. Many practitioners of hypnosis now believe that hypnosis allows a special access to bodily change processes that is not normally possible.

Let's look at the fishskin study. In a 1952 issue of the Lancet , the British medical journal, Dr. Mason described his treatment of a young patient who seemed at first to be a very bad case of warts (Mason, A. A. (August 23rd, 1952). About 90% of the patient's body (except his chest, neck and face) was covered with an unsightly, lumpy, raised growth. The skin felt as tough as a fingernail and tended to crack with normal movement, leading to the constant presence of oozing blood stained serum. As a result, there was very unpleasant smell around the young man. You can imagine how uncomfortable his life was, since normal movement was severely limited because of the inflexibility of his tough skin. He didn't look very good either.

Mason was introduced to the patient when he was helping out with a skin graft operation that was not going very well. He thought he was looking at a case of warts and he knew that hypnosis could often be an effective treatment for warts. So he commented to the surgeon that hypnosis might be the thing to try. The surgeon gave him a funny look but said o.k., why don't you try it. At the first treatment session in the hospital ward, Mason asked the boy to relax, and then suggested that the left arm would clear and return to normal in a few days time. He touched the parts of young man's shoulder to show where this would happen. When he returned to see the patient again 5 days later, the thick horny skin had just flaked off. The pink flesh now visible looked normal.

With further treatment, eventually most of the skin became soft and normal again. The treatment effect was about what Mason had expected. However, when he showed the initial result to the surgeon, his jaw dropped and he told Mason to go off to the library to read up on the disease called Icthyosiform Erythrodermia of Brocq. This is a congenital disease. Patients with this problem lack oil-producing glands in the skin, so that instead of sloughing off from time to time, layers of skin build up one on top of the other, creating the symptoms that Mason had treated. The surgeon was so impressed with the hypnotic treatment he arranged for himself and Mason to give a talk about the case at the highly respected Royal Society.

Mason later pointed out that had he realised exactly what he had been dealing with, a congenital skin disease, he would never have tried hypnosis, because it seems so unlikely that the mind could cure a genetic physical problem for which medicine had no solution. In a later interview he said it was as likely that hypnosis could do anything for this condition as that it could cure a club foot.

There have been several other cases described in the Lancet since Mason's original study. Not all have had the same degree of success, but where healing was more limited there was often evidence of a psychological barrier to explain the lack of effect. Even so, since there is no medical treatment for the condition, all of these studies stand as strong testimony to the potential power of psychological factors in bodily healing.

One of the really fascinating aspects of these cases is that the patients did not have to understand how the healing effect could be achieved for healing to occur. Mason's case was a young man of 16 years, who had never heard of fishskin disease. Even more fascinating, Mason didn't know what the disease was either at the beginning. He thought he was treating the young man for a terrible case of warts.

In my opinion the most likely factor leading to improvement in such cases is the use of the imagination. The patient's imagining of body healing. But whatever the explanation, it is pretty clear that if healing change is possible in cases of congenital health problems, there would seem to be almost no limit on what might be achieved.

While treatment for fishskin disease is one of the most spectacular successes reported for hypnosis, there seem to be many other possibilities for self healing and change opened up through the use of hypnosis. For instance, reducing the damage from serious burns, removal of warts, modification or elimination of allergy responses, breast enlargement, or the elimination of profound levels of acute and chronic pain.

YouTube - An Inspirational Story About Teddy Stoddard (Told by Dr Wayne Dyer)

2010-02-28T04:46:00.000-08:00

I love this short story since it really is how we should treat the ones we love. In addition this short story can also shed light on why people act as they do around us.

Consciousness Development

How Dr. Hew Len healed a ward of mentally ill criminals with Ho'oponopono

Ho’oponopono, the Hawaiian system that heals oneself ... and the world, too

Dr. Hew Len, the Teacher of Ho'oponopono

הפסקת אוכל

הפסקת אוכל

תגבילו קלוריות, תחיו יותר צילום׃ שי אהרון מיניאטורות

המחיר הפיזי של האבסת ילדים

125 קלוריות ביום

"אנחנו רוצים להיות בריאים, לאו דווקא לרזות"

מה גורם לנו להיות פסימים - ואיך נהפוך לאופטימים?

אסימטריה במוח

אופטימיות ב-8 צעדים

סקר חדש: עובדי גוגל הם האופטימיים בעולם

סקר חדש: עובדי גוגל הם האופטימיים בעולם

הראל עילם

Every kid needs a champion

הפסיכולוג שפיטר את אלוהים

The Future of the Internet – Tamir Huberman 11/11/12

רוחב היריעה

What’s Your Jen Ratio? (By Dacher Keltner)

Picture from Brugges

Anthony Robbins interviewing 108 year old woman survivor of a Nazi concentration camp

Motivational Quotes

A farmer had a big farm.

Placebo/Nocebo Effect and an Article on Mega-Gluflex published 19/9/2010

Tony Robbins: Why we do what we do, and how we can do it better

Wayne Dyer Reads The Shaya Story

Wayne Dyer- Nurture your intention

Wayne Dyer - When you change the way you look at things

Test Your Awareness - Do The Test

Anthony Robbins - Race Car Metaphor for Life

A bright future for PNI

How do mind-body interventions affect breast cancer?

The World

Curing the Incurable

YouTube - An Inspirational Story About Teddy Stoddard (Told by Dr Wayne Dyer)

תגבילו קלוריות, תחיו יותר

צילום׃ שי אהרון מיניאטורות