במה חשוכה. על המסך מאחוריה מוקרן עמוד יוטיוב. פליי. "אישה זה דבר שאסור להאמין לו. מי שמאמין לאישה כל החיים שלו יסבול". טוען בביטחון גבר משופם מתחת ללוגו עתיק של ערוץ 2. בילי מוסקונה לרמן הצעירונת שואלת בלי למצמץ: "אבי כהן, למה התחתנת עם בחורה משותקת ולא עם בחורה בריאה"? "למה, אני פראייר"? מכווץ אבי כהן את גביניו. "בחורה שהיתה בריאה מזמן היתה בורחת לי. ציפור בלי כנפיים לא יכול לעוף", הוא מדגים. "אישה, אם היתה לה רגליים בריאות, ממזמן היתה בורחת". מן הצד מחייכת אליו בהבנה אישתו הלבושה בשמלת קצפת ורודה. הוא סרוח עליה. היא משותקת. סטופ. חושך.

אורות. גבר משופם נכנס לבמה, אישה בשמלה ורודה מוקצפת על כתפיו. הוא מטיל אותה על הרצפה, נוטל מיקרופון ומפייט במזרחית: "ציפור בלי כנפיים לא יכול לעוף. אישה אם היתה לה רגליים בריאות, ממזמן היתה בורחת". היא מביטה בו בהערצה. הוא נעמד לפניה, מסתיר אותה, וחורז: "אסור להאמין לאישה. מי שמאמין לאישה כל החיים שלו יסבול", ויוצא. למופע החדש של רננה רז, YouMake Remake 2, יש מספר מכובד של יומרות. יצירת אינטראקציה חדשה בין אומנויות ותיקות ועדכניות, שילוב של קטעי וידיאו מהאינטרנט עם פרשנות בימתית שאמורה לשפוך אור חדש על כל אחד מהם. הוסיפו לזה את הרקע של רז במחול, שירה ומשחק, ואת ההבטחה של המופע להתכתב גם עם נושאי הדרת הנשים, ותקבלו גודש שקשה להגשים בשעה וקצת של מופע.

ובכן מה – גם בלי להגשים את כל זה, מדובר במופע מרתק, מקורי, מעורר מחשבה, ואולי הכי חשוב – פשוט מהנה. המופע מגשים את ההבטחה הבסיסית בקלות. הקטעים הבימתיים והמוקרנים אכן מעניקים זה לזה פרשנות חדשה. קטעי הוידיאו שנלקחו מיוטיוב היו בחלקם פנינים נדירות, ובשום אופן לא סרטונים משומשים. נרשמו להם לא מעט פרשנויות בימתיות מקוריות עד מבריקות. ואולי התענוג הגדול הוא הספייס הלא קטן שנותר לקהל: למצוא לבד את הקשר בין הבמה והמסך ולייצר לעצמו את הפרשנות. זה ספייס מדויק שעשוי להסב הנאה גם לבאי הופעות הסטנדאפ של קטורזה וגם לקוראי חלק ב' של הארץ. מן המושב לידי נלחש שהמהדורה הקודמת של המופע, שאותה לא ראיתי, היתה מתוחכמת יותר. באמת חבל שלא הלכתי.

מן הצד השני, המופע יכול היה להרחיק לכת יותר בחיפוש אחר פרשנות חדשה למונח אינטראקטיביות. בעצם, לא לגמרי ברור מה תפקידו של יוטיוב שם, למעט הסקסאפיל הטכנולוגי והמתח הברור מול מקצועות הבמה. אפשר היה לנגן פשוט קטעי וידיאו מן הארכיון ולהסתפק זה. המופע משתמש רק בצד אחד של יוטיוב, צד ה"פליי", ולא נוגע בצד ה"רקורד". אז מה יוטיובי ב-YouMake Remake? הגישה לעומק ארכיוני אינסופי. אבל יצירת הוידיאו העדכנית יותר שמיוחסת כבר לדור היוטיוב, כמו סטופמושן או ליפדאב, לא נכנסו כאן לשימוש. כאן נדמה שמה שקותימאן עשה היה הרבה יותר נועז ומקורי. הביצועים הבימתיים עצמם מעט מחוספסים וחסרי ליטוש. ממי שהתמחה בתנועה אפשר לצפות לגימור ברמה גבוהה יותר. אפשר היה לקצר מעט בסרטונים וגם בקטעי הבמה, ולהוסיף עוד כמה קטעים, ואולי אינטראקציות מסוג חדש באמת. אבל הנקודות הרופפות לא העיבו על השורה התחתונה. זהו מופע מוצלח, מבדר, מעניין. מופע תרבותי וחדשני שהצופים צוחקים ושורקים במהלכו, ופוצחים בשיחות פרשנות סוערות בשנייה שהוא מסתיים.

יש עוד שתי הופעות ל-Youmake Remake #2, כאן כל הפרטים.

והיא תבוא, כן היא תבוא. המחשבים הכי מוגנים בעולם נפרצים ללא הרף, ואנחנו צריכים להתרגל לזה ולהתכונן בהתאם. חבל שהמדינה לא.

אז תנשמו עמוק ותתחילו להתרגל. פריצות למאגרי מידע, כמו הפריצה למאגר כרטיסי האשראי שנחשפה אמש – זה המחיר של החיים בעולם הדיגיטלי. וידענו את זה מראש.

כמה מערכות הגנה שלא יוצבו, תמיד אפשר יהיה לפרוץ אותן. השאלה היא עד כמה הצד השני רוצה. זה הכל. בחודשים האחרונים התפרסמו אינספור מקרי פריצה וגניבה של מידע קריטי. הבנקים הגדולים בעולם נפרצו, גם הפנטגון. תוכניות נשק נגנבו מהחברות האמריקאיות הכי גדולות. כל פרשת וויקיליקס – מה יותר מזה.

עד עכשיו זה קרה כמעט תמיד במדינות אחרות ולאנשים אחרים, אז לא כל כך התרגשנו. נכון? לא נכון. גם בישראל נפרצו מחשבים ופרטים אישיים דלפו לרשת. תוכנות מרשם האוכלוסין הישראלי, למשל. כרטיסי אשראי וסיסמאות לחשבונות מייל ופייסבוק של ישראלים מסתובבים ברשת חופשי לכל דורש.

בדיוק כמו בתרחישי אימה מופרכים מסרטי מדע בדיוני, קמו בכל העולם מחתרות מאורגנות היטב של האקרים, פושעים גאוני מחשב. חלקם מטעמים אידיאולוגיים, חלקם פשוט גנבים מתוחכמים, שגונבים כסף או מידע סודי. על המסוכנים באמת אנחנו בכלל לא יודעים. מדי יום מתחוללות אינספור פריצות חמורות לא פחות, שלא מגיעות בכלל לידי הציבור. אלה שהתגלו הן טיפה בים, כי כמעט לכל גוף שנפרץ יש אינטרס מובהק להסתיר את הפריצה. האקר שמתרברב בפריצה שבה השיג אלפי פרטי כרטיסי אשראי זה לא דבר שאפשר להסתיר – אבל רוב ההאקרים לא מתרברבים. הם שודדים.

מה אפשר לעשות? לא כל כך הרבה. לנשום עמוק. להתחיל להתרגל ולהבין שהאינטרנט הוא לא עמוד הרשת התמים שאתם גולשים בו עכשיו. הוא ביצה עכורה ואפלולית, רוחשת נחשים וכרישים מוסווים מאחורי ממשקי משתמש נעימים ותכנים מפתים. כמעט מאחורי כל טיפת צוף נוצצת יש צמח טורף, ואנחנו הפרפרים.

זה לא אומר שאי אפשר לקנות ברשת – אבל צריך לדעת ממי קונים, לעבור בקביעות על פירוט האשראי ולהעדיף שירותי סליקה מוגנים יותר, כמו פייפאל. ואם יש מידע שבאמת יקר לכם – אל תשימו אותו ברשת בכלל, אפילו לא במחשב שמחובר לרשת. צאו מהנחה שכל מה שנמצא באינטרנט, כולל התכתבויות במייל או באינבוקס של פייסבוק, הוא נחלת הכלל. אם לא עכשיו, אולי מחר.

הכלל הזה נכון לא רק לבני אדם, גם למדינות. אבל הן לומדות הרבה יותר לאט, לפחות במקרה הישראלי. כאן עוד מתעקשים להקים את המאגר הביומטרי החודרני, וחברי הכנסת שלנו עוד משוכנעים שאפשר יהיה להגן עליו. אגב, לפני כמה שנים הם גם היו משוכנעים שאפשר גם להגן על קובץ מרשם האוכלוסין. אם ככה נראית ההגנה על התשתיות הקריטיות של המדינה, כנראה שיש לנו האזרחים עוד תפקיד – להתחיל לאגור תרופות, שמיכות וקופסאות שימורים.

פורסם במאקו, 3 בינואר 2012

נאג' חמאדי באוזןבר 29.12 22:30. אורחים: יאיר ניצני, קוואמי, חמי

מה אפשר לעשות עם האנשים האלה? גם אנחנו התלבטנו. בעצם אנחנו עדיין מתלבטים. אבל ההחלטה הסופית תיפול מחר בהופעת יום ההולדת המסורתית של נאג' חמאדי לטליק ולי.

כינוס החירום של העיתונאים, 21.11.2011

לא צריך להקשיב לעיתונאים אחוזי הפאניקה. גם לא לפשפש במדורי הברנז'ה. לכו על הטוקבקים ותבינו הכל: "אתם חבורת שמאלנים שמעולם לא נתנה חופש ביטוי לאף אחד אחר חוץ מהבוהמה המצחינה שלכם". "ברור שאתם נגד כי אחרת לא יהיה לכם לכתוב רוע ולהרוויח מזה כסף". "מדוע כל עיתונאי יכול לכתוב כל מה שבא לו בלי לבדוק את החוק, בלי לחשוש מדבר ובלי לתת דין וחשבון לאיש?". "היום כל זב חוטם הופך לעיתונאי". בתוך מאות הטוקבקים שנכתבו אתמול, קשה למצוא קולות אחרים.

אז אין שום בעיה בכנסת. היא מייצגת את הציבור. והציבור, אם לשפוט על פי הטוקבקים, שונא את העיתונאים. חלק גדול ממנו לא מבין איך נכפתה עליו הרעה הזו: חבורה ממורמרת וביקורתית יושבת מאחורי המסך והעיתון ומיידה בו עצבים, רוע ושקרים. מחרידה את שלוות יומו בחטטנות בלתי פוסקת וזריית ציניות ורשע. בשביל מה באמת. אל תדברו עם האנשים האלה על חיוניות התקשורת החופשית במערכת דמוקרטית ("הח"כים נבחרו כחוק. מי בחר בעיתונאים?" מחדד מגיב 15). יאיר לפיד אומר ש"שלטון חסר רסן משתלט על התקשורת"? זו התקשורת חסרת הרסן שהשתלטה על השלטון.

כינוס החירום של העיתונאים גרוע יותר מהמורים, עובדי נמל אשדוד או פרי הגליל. זה לא סתם סקטור שנזעק להגן על תנאי העבודה שלו – ציבור גדול רואה בהם חונטה שנלחמת לשמר את שלטונה. ולמרבה הגרוטסקה, הקבוצה הזו עוד משוכנעת שהיא מייצגת את האינטרס הציבורי.

נראה אתכם בלי עיתונות

עם ישראל מעולם לא חיבב את עיתונאיו יתר על המידה, כך מוכיחים מחקרים וסקרים אקדמיים שנערכו בשנים האחרונות. גם אם מאות הטוקבקים הוזמנו בתשלום, מעניין לתהות להיכן נעלמו הטוקבקיסטים שיענו להם. לפני שאנחנו העיתונאים דוהרים להדוף את המתקפה האנטי-דמוקרטית המשולשת על חופש ביטוי, הרשות השופטת והעמותות, צריך להביט אחורה, לבדוק אם הציבור בכלל מאחורינו. להבין למה רבים כל כך מתעבים את העיתונות, ובא להם לסתום לה את הפה יותר מאשר לשמור עליה. חלק גדול מזה נובע מהעובדה שמושגים כמו ליברליות, פלורליזם ואפילו סתם דמוקרטיה הפכו לתחביבים של השמאל המצורע. ישראלי פטריוט וגיבור לא צריך להקשיב לביקורת; הוא יורה בה.

חלק אחר נובע מזה שישראלים רבים לא חשים עצמם נהנים מאורה המחטא של עיתונות חופשית ומחומה המגונן. נעים להם בסירחון המדמנה האפלולית. לזה הייתי מציע ניסוי מעניין: שנתיים ללא עיתונות. לאיפה הייתה מדינת ישראל מתדרדרת זו שאלה אחת, וכמה מן האזרחים מרגישים את זה ביומיום שלהם וזועקים להשיב את הרשות הרביעית אל מקומה – זו שאלה אחרת.

אבל יכול להיות שגם לנו יש אחריות. לרדוף אחרי המכונית של מרגול שיוצאת מבית האסורים מביא רייטינג, אבל אולי גם תיעוב. לצלם את נועם וגלעד שליט בים גורם לאנשים לפתוח את העיתון, אבל גם מרגיז אותם. החלפת עיתונאים ותיקים ומנוסים בצעירים וזולים מתאימה למצב העיתונות, אבל עלולה לפגוע במידת המיומנות, הדיוק והידענות – ולכן גם בתחושת האמון של הציבור.

ואי אפשר שלא לומר שאפו לנתניהו. הוא ניצח בסיבוב הזה. אחרי ניסיונות הספין עם הפלסטינים ואיראן, הוא זיהה את החולשה המרכזית של העיתונות, את הדבר שהעיתונאים אוהבים לעסוק בו יותר מכל – בעצמם. תפחיד אותם עם חופש הביטוי, שפר את האחיזה באשכיו של כלי תקשורת גוסס, וקיבלת עיתונאים מהופנטים למטרה כמו תינוק שמתמגנט על אייפד. זרה מעל איומים על עצמאות בית המשפט ועמותות שמאל – והם ישכחו שאי פעם עסקו בעניינים אחרים, צדק חברתי למשל. סו פאקינג איזי.

פורסם במאקו, 21 בנובמבר 2011

נאג' חמאדי באוזן בר בחמישי 3.11

דרור פויר, אראל סג"ל, טל לזר, אור הלר ועבדכם כבר מכינים את מסלול הנחיתה למטוסו הפרטי של האורח.

עוד פרטים כאן באיוונט בפייסבוק.

וזה העמוד החדש של נאג' חמאדי – עם קליפים של הלהיטים הגדולים.

אל תתלבטו. תצאו

עוד לא בטוחים אם לצאת להפגנה הערב? לא ברור לכם מה כל כך רע בטרכטנברג, למה דפני ושמולי לא מדברים ובאיזה צד אתם צריכים להיות, שלא לדבר על הגשם שהתחיל לטפטף?

התשובה פשוטה: אנחנו חייבים להראות שהתעוררנו ולא נרדמנו. שאנחנו פוקחים עיניים על השלטון ודורשים שינוי מהותי. אל תתנו לה למות.

הפנטגון נפרץ. המחשבים של יצרניות הנשק הגדולות בארה"ב נפרצו ומידע סודי נלקח מהם. האקרים מסין חדרו למחשבי הבנקים הגדולים בעולם. מרשם האוכלוסין הבריטי נגנב. וכל זה קרה רק ב-2011 ומדובר רק בחלק מזערי של הפריצות, שהתגלה ונחשף לציבור. דמיינו מה עוד לא נחשף. הדמיון שלכם לא יכול ללכת מספיק רחוק.

אחת הידיעות הראשונות שפרסמתי לפני יותר מעשר שנים במעריב עסקה בפרטי מרשם האוכלוסין הישראלי שמסתובב חופשי ברשת. הבאתי דיסק צרוב למערכת, והראיתי לרכז הכתבים ההמום איך אני דולה בחיפוש קליל את מספר הזהות וכתובתו הפרטית של ראש המוסד (אז אפילו שמו היה אסור בפרסום). עשינו עוד ככה וככה הצלבות, ופרסמנו ידיעה גדולה. רכז הכתבים המבוהל מעוצמת המידע נעל את הדיסק באיזו כספת.

לחצו להגדלה. מתוך מרשם התושבים הישראלי

לא הפריצה הראשונה ולא האחרונה

מאז נפרצו ונפוצו שוב ושוב גירסות ההמשך של מאגר המידע. וכן, ב-2007 היתה עוד פריצה למאגר מירשם התושבים – הפריצה שעכשיו מתגאים בפיענוחה. מה שאולי חד פעמי כאן זה הפיענוח, כי פריצות ודליפות היו כל הזמן. מה שעוד לא השתנה זו המוטיבציה הבלתי ניתנת לריסון של גופי השלטון, בניצוחו של ח"כ מאיר שטרית, לאסוף עלינו מידע עוד יותר עמוק, חודרני ואיכותי. חברי הכנסת מאוהבים בזה – בהעמקת האחיזה של אצבעותיהם החודרניות בחיינו. וכשמדובר באצבעות, המאגר הביומטרי, שבקרוב יחלו בהקמתו, הוא נשק יום הדין של המאגרים הדיגיטליים.

והנשק הזה הולך ליפול בידי האקרים, במוקדם או במאוחר – שלא יהיה לכם ספק בזה. ומה יקרה אז, אתם שואלים? דמיינו מצב שבו גורמים פליליים משיגים גישה למאגר טביעות האצבעות של אזרחים תמימים, ומפזרים את הנתונים האלה בזירות פשע. תתארו לכם מצב שבו כל גורם עוין יוכל לזהות את חיילי צה"ל כשהם בחו"ל על סמך טביעות אצבעות, דגימת רשתית או סתם צילום תווי פנים. ואם זה לא מספיק, הרי שכבר היום ברור שכמעט כל רשויות החוק במדינה מתכוונות להשתמש במאגר לצרכי אכיפה וחקירה.

גם כאן, אין גבול לדמיון באשר לדרכים המפחידות שבהן יהיה אפשר לנצל את המאגר הזה בעתיד. הכוח של מאגר ביומטרי כל כך חזק, משום שבניגוד למאגר הקיים, כל פריט מידע בו קשור בקשר בלתי ניתן לניתוק לאזרח שממנו הוא הושג. שם וכתובת אפשר להחליף, אצבע לא. בבריטניה ובגרמניה הבינו את זה, ולכן מנפיקים שם דרכונים עם אמצעי זיהוי ביומטריים – אבל משמידים את הנתונים ונמנעים במכוון מאיסוף המידע הזה.
ההגנות הכבדות ביותר נופלות. מוסדות השלטון, הביטחון, הצבא והפיננסים של מעצמות העל העולמיות נפרצים ונגנבים השכם והערב. אפילו שמענו שמישהו הצליח לחדור לתוך הצנטריפוגות הגרעיניות של האיראנים, למרות שהן בטח לא היו מחוברות לאינטרנט.

מה גורם לנבחרינו להאמין שגורמים פליליים או עוינים לא ישיגו את המאגר הביומטרי? ויותר מזה – מה גורם להם להתעלם מעצות טובות של מומחי אבטחת המידע הטובים בעולם (שבמקרה מחזיקים בתעודת זהות כחולה)? רק יהירות. תראו כמה רחוק מוכנה ללכת האגודה לזכויות האזרח, שקוראת לנו לסרב להכניס את פרטינו למאגר (ובמשתמע להפר את החוק). אם באמת רוצים להפנים את הלקחים של פרשת "אגרון 2006", צריך להבין שיש מאגרים שעדיף פשוט לא להקים.

פורסם במאקו, 24 באוקטובר 2011

נאג' חמאדי בסאבליים 9.10.11

יש מספר תסריטים שיוכלו להוביל לקביעה הזו בדיעבד. עוד לא ברור איזה מהם יתרחש, אבל דבר אחד כבר נראה לעין – ההופעה הערב של נאג' חמאדי בסאבליים היא לא דבר שישכח במהירות.

מועדון הסאבליים, סלמה 53 פינת אברבנאל, הערב, 9.10.11, בשעה 8. כן, זה ממש תכף.

יש משהו מעליב במכשיר שאתה לא מצליח להפעיל. אם הטלפון נקרא "חכם", מה זה אומר עלי אם אני לא מבין אותו? שאני טמבל? הדור ההיפרטכנולוגי של שני העשורים האחרונים מותיר בשולי אוטוסטרדות המידע שלו חללים רבים שלא עמדו בקצב, ולפעמים קצת מתביישים להודות בזה. אבל זו לא אשמתם.

אנטיפת יהיר שהבין אותנו טוב מכולם. סטיב ג'ובס

ביל גייטס היה זה שהבין שכל אחד מאיתנו צריך מחשב, אבל סטיב ג'ובס היה זה שהבין את נפשנו באמת: מה ישמח אותנו, מה אנחנו רוצים לעשות, איך אנחנו רוצים לעשות את זה ובעיקר מה אנחנו לא רוצים לעשות. למשל: להיתקע מול תפריטים שמכילים אלף אופציות ו"הגדרות מתקדמות".
יש המון טלפונים בחנויות. וגם מחשבים. יש נוקיה ומיקרוסופט וסוני ו-HP ודל ואינסוף דגמים. וכולם מתוחכמים נורא. אבל רק לכאורה. הם כמעט תמיד מסורבלים להפעלה, שלא לומר – רעים למשתמש. כי אם לא הבנתם איך מפעילים מכשיר, זה לא אומר שאתם מטומטמים. זה אומר שהמהנדסים שתכננו אותו טעו.
זו בדיוק המורשת של ג'ובס: כשמפתחים חידושים טכנולוגיים, צריך לחשוב קודם כל על האנשים שישתמשו בהם. על מה הם חושבים כשהם פותחים את המייל בטלפון? מהם ירצו לעשות עכשיו? האם הם באמת זקוקים לתפריט עם 30 אופציות מבלבלות בכל רגע נתון (ע"ע בלאקברי)?
זו הסיבה שמול האייפון, האייפאד והאייפוד של אפל, יותר אנשים מרגישים שהם מצליחים לעשות מה שהם רוצים, ופחות אנשים מרגישים טיפשים מול מכשיר שמתנשא עליהם. זה קצת אירוני אולי, אבל דווקא ג'ובס היהיר הקפיד לפתח מכשירים שמדברים אלינו בגובה העיניים. חוקרי מוח טוענים עכשיו שאנשים מפתחים רגשות אהבה אל מכשירי האפל שלהם. לא פלא. מה כבר ביקשנו: שיבינו אותנו.
ג'ובס מת. האיש שיצק יותר טוב מכל אחד אחר את דמיונות הנפש למכשירים, גילם את הרצונות לאפליקציות. האיש שהפך את הערטילאי למוחשי, יצר כמעט לראשונה את נקודת המגע, תרתי משמע, בין תשוקות הלב למענה שהטכנולוגיה יכולה להעניק לו. מאדיסון ועד צוקרברג, אף אחד לא עשה את זה פשוט ונכון כמוהו. ואולי גם לא יעשה.

פורסם במאקו ב-6 באוקטובר 2011