Here and There

נועם בן שש

noreply@blogger.com (Unknown) — Tue, 19 May 2015 15:33:00 +0000

נירו אבקסיס

noreply@blogger.com (Unknown) — Sun, 31 Aug 2014 20:35:00 +0000

ירושלים, שוק מחנה יהודה, לקראת השעה 18:00, מתיישב לו נירו עם כוס קפה ומתחיל לנגן.

מסתבר שהוא עושה את זה הרבה.

צוק איתן?

noreply@blogger.com (Unknown) — Thu, 24 Jul 2014 21:30:00 +0000

מזה כשבועיים אנחנו נמצאים בעיצומו של מבצע "צוק איתן".
קטונתי מלנתח את המבצע ואת מטרותיו, על זה כבר נשפכו הררי מילים ויש לי תחושה עמוקה, לא מבוססת, שזה ימשיך לפחות עד לרגיעה המיוחלת ולשקט המיוחל עם שכנינו.

ברשותכם, אתייחס לשם המבצע - "צוק איתן" - הניסיון מלמד אותנו שבשנים האחרונות צה"ל בוחר שמות שמעלים גיחוך קל בכנף. כך גם במקרה הזה. אני מאמין שכוונת המשורר הייתה כלפי העם והצבא שעומדים כצוק איתן אל מול המציאות הקשה ונאבקים ביחד - מטרה נעלה וחשובה, אך אני לא יכול להתעלם מהשאלה שמנקרת בראשי - מה דמותו של אותו צוק איתן?, מה דמותה של החברה שאמורה לעמוד כצוק איתן מול האתגרים שלה?

השבועיים האחרונים חשפו בפנינו שהצוק לא עמיד בפני פגעי הטבע השונים - אלימות, גזענות, שנאה, נבלות ועוד.
במגדלי יו לא נותנים לתושבי גבעת עמל להיכנס למקלטים שלהם, ממש כאילו שזה נגזר מהפעולה הקלאסית של המקלט האטומי - ישרוד רק מי שראוי לכך.

הרשתות החברתיות מוצפות בשנאה ומה שמכאיב זה העובדה שהם כבר לא מתביישים - שמים את זה באופן גלוי ובלי יותר מדי מקום לפרשנויות. זה לא נשאר רק ברשת, זה זולג לרחוב, אנשים מקבלים מכות רק כי הם העזו להביע דעה שונה, וזה לא משנה כרגע מה הדעה, או כי הם ערבים - שזו ללא ספק
אנשים מפרסמים סרטוני הסברה בפייסבוק כאילו להצדיק לעצמם שהמערכה בדרום מוצדקת - והיא מוצדקת. ומזמינים אותי לכל מיני דפי שקוראים להדחה של חברי כנסת, ועוד דפים שמעודדים שנאה ושוביניזם. והכל הרי מוצדק - כי עכשיו זה זמן לאחדות ולא לשאול שאלות.

שמאל נהיה שם נרדף לעובר ישראל והדגל נהיה הסמל של מחנה הימין - כתב על זה יפה חיים הר-זהב

בדרום שוב במקלטים, וכך מתחדד הפער בין ערבים (בדואים) ליהודים, בשטחים הפתוחים לא גרים בני אדם אלא אנשים שיושבים שם לא על פי חוק, ובנוסף לכל, בג"ץ, שחייב את הבדואים להקים בתי ספר בפיקוח של המדינה, החליט השבוע שלא להתערב בהחלטת המדינה שלא לפרוס מגוניות ביישובים הלא מוכרים.

ואת האמת אני אפילו לא יודע מה קרה השבוע עם אורנה בנאי.

הולכת ומתחדדת בי המחשבה כי צוק האיתן הוא לא חוסנה של החברה אלא - חולשתה של החברה, השנאה. היא מניעה אותנו להצדיק את מעשינו ולפחד מדברי התוכחה. והיא גם מאפשרת לנו לשלם את המחיר הכבד ביותר - בילדנו, בחברינו, החיילים שנלחמים עתה למען ביטחוננו.

הכל נהיה שחור ולבן, אין כלום באמצע.
ובתוך כל זה בקצת שראיתי טלוויזיה יצא לי לראות ביום שלישי את הכתבה על קיבוץ ניר עם ושם הצלחתי לראות עוד הרבה גוונים :

תום יחזקאל - צילום מתוך הכתבה בערוץ 2

"מהרגע שתום נולדה נופלים קסאמים בניר-עם. הנה היא לפני שמונה שנים בגיל חמש, כשהאזעקה נקראה "שחר אדום". (וידאו מהארכיון.) אחרי שספגה קסאמים כל חייה, אחרי ההסתגרות בבית אתמול בבוקר, יש לה דעה מוצקה על הצד השני:

(תום:) 'תחשוב שכל הבומים האלה נופלים על מישהו. לי יש ממ"ד - אם אני שומעת צבע-- יש לי כריזה. אם אני שומעת "צבע אדום" אני הולכת-- אני רצה לממ"ד. אוקיי, אז זה לא הילדות שחלמתי-- שחולמים עליה, לרוץ לממ"ד שיש כריזה, אבל הם בלי כריזה. (קולות נפץ ברקע. תום מצביעה לאחור וממשיכה:) ה'בום' - עזה. בלי כריזה. תושבי עזה שלא אשמים בכלום - ה'בומים' האלה נופלים עליהם. זה הרבה יותר קל לצעוק: "שימותו, שילכו לעזאזל, למי אכפת מהם, הם רוצחים את האנשים שלנו." אבל אנשים שם גם מתים. הם גם... מופצצים, הם גם לא יכולים לצאת. יש להם חרא חיים. יותר ממני.'

"יוליה, אמא של תום, פוחדת. לא מקסאמים, לא מחדירות, אלא מהתגובה של אנשים לדברים שאמרה עכשיו הבת שלה. איך, היא שואלת, הפכנו להיות מדינה שבה חמלה לצד השני היא עמדה כמעט חתרנית, כמעט בלתי לגיטימית."

קרדיט לאלעד זמיר שפרסם את זה בפייסבוק

השבוע שוב ירדתי לדרום, לבקר במקלטים ואת החברים, לקחתי איתי את המצלמה, צילמתי תמונה אחת:

אם אותם ילדים חמודים שפגשתי במקלט באשקלון הם אכן ילדי צוק איתן, צדק יגאל אלון (כרגיל) כשאמר:

"דור שיחדל להאמין בשלום, יחדל להאמין בפתרונות מדיניים, ועל-כן גם יחדל מלחתור לשלום וישליך יהבו על המלחמה המתמדת כדרך קיום יחידה. דור שיחדל להאמין בשלום, הן כערך אנושי-מוסרי והן כיעד מדיני שראוי להיאבק עליו וללכת לקראתו, הלכה ומעשה – דור כזה עלול להפך, חלילה, לבעל-מום רוחני, שסולם ערכיו מעוות ושבור"

צוק איתן? לא לעולם חוסן.

באר שבע

noreply@blogger.com (Unknown) — Sat, 24 Nov 2012 17:07:00 +0000

ביום רביעי האחרון (21/12) התלוותי לסיור בדרום שנמצא תחת התקפות טילים. היינו אמורים לנסוע למצפה רמון ולבקר את המדריכים שנמצאים שם במחנה "קשת בענן" שמיועד לילדי הדרום. המחנה היה מתוכנן להיות רק יומיים אבל לבקשת ההורים, בעיצומו של הפעילות, האריכו את המחנה בעוד יום. אבל מכיוון שהם היו בטיול במכתש רמון שמנו פעמינו לכיוון באר שבע.

בבאר שבע יצאנו לסבב וראינו את הפעילות הכ"כ חשובה ולא ברורה מאליו של קיבוץ המחנכים העירוני בב"ש במקלטים. תוך כדי הסיבוב שעשיתי באותם מקלטים נתקלתי בקושי (הלא ניתן לתפיסה) של מציאות חיים תחת טילים. התמונות שראיתי החזירו אותי למקלטים בחיפה של 2006, משפחות שלמות שגרות במקלטים בגלל חוסר הביטחון שהם חשים בבתיהם, החברים מהקיבוץ טוענים שבזמן מבצע "עופרת יצוקה" הם לא נתקלו במצבים האלה.

במקלט אחד הפעילות הייתה פעילות של 30 ילדים מכל הגילאים ברחבה שמחוץ למקלט בגלל שאין אור חשמל במקלט, לטענת העירייה זו אחריות של דיירי הבניין לדאוג לחשמל במקלט ובינתיים בשבוע האחרון דיירי הבניין בזמן האזעקות קפצו למקלט חשוך. בשני מקלטים אחרים פגשתי שתי משפחות שפשוט ירדו למקלט עם מזרנים ושמיכות ולאט לאט הקימו שם משכן קבע, בעיקר כי לא היה להם מקום אחר. יצא להגיע גם להגיע למקלט בבית החולים סורוקה שמשמש את ילדי העובדים בבית החולים, שם אין הבדל בין הילד של המנקה לבין הילד של הרופא מנתח, אולי זה המקום היחיד שהם יוכלו להיפגש... מה שהפריע לי שדווקא באותם מקלטים, הנקיים, המטופחים והמטופלים בהקפדה יתרה, דווקא שם מתרכזים כל המתנדבים - הצבא, תנועות נוער נוספות וכל מיני אנשים טובים. לשם גם יגיעו ההופעות של האמנים ולא למקלט החשוך ברחוב רד"ק.

גרתי בבאר שבע תקופה ארוכה בעבר וגם הסתובבתי רבות במועצה אזורית שער הנגב, שדרות ואשכול ויצא לי לחוות את הקאסמים בתחילת דרכם ועד שנת 2006 שבה עברתי לראשון לציון. לא זרה לי המציאות של החיים תחת איום מתמיד של טילים, אבל אין ספק שממרחק השנים ומהנוחות של החיים באזור המרכז לפעמים קל לנו לשכוח או לא להבין מה עובר על אותם תושבים שבלי שום קשר למצב הביטחוני ננטשו על ידי המדינה.

אני לא מחזיק בכל הפתרונות לבעיות השונות אבל אני מבין יותר ויותר, ואחת כמה וכמה לאחר הסכם הפסקת האש, שיצחק רבין צדק בכך שהוא אמר שהפתרון הרדיקלי ביותר הוא השלום, ואני אוסיף - גם מדינת רווחה.

בתקווה לימים טובים יותר

קטיף ליצ'י

noreply@blogger.com (Unknown) — Tue, 24 Jul 2012 18:40:00 +0000

התקשרו, אמרו שזה דחוף, שצריך אנשים לקטיף ליצ'י.
אז באנו, קמנו מוקדם, קטפנו, הזענו ואכלנו.
היה כיף

קפיצה קטנה לים המלח

noreply@blogger.com (Unknown) — Wed, 11 Jul 2012 14:00:00 +0000

נסענו ביום שבת לים המלח, לבקר את אור במילואים.
היה חם ומגניב.

לא פה ולא שם

noreply@blogger.com (Unknown) — Wed, 09 May 2012 20:48:00 +0000

תרגיל שהיינו צריך להכין למדרשה שהיה תחת הכותרת - "לא פה ולא שם", הייתה לנו את הכותרת אבל הכל היה פתוח לפרשנות.
חבר יקר - יוני, הצטרף אלי והנה התוצאה כאן לפניכם:

וחלק מהתמונות למי שלא הספיק:

נועם בן 3

noreply@blogger.com (Unknown) — Wed, 02 May 2012 08:37:00 +0000

איך הזמן רץ כשנהנים

פלאפל

noreply@blogger.com (Unknown) — Sat, 28 Apr 2012 23:36:00 +0000

שבוע שעבר אור קיבל דרגה חדשה

מזל טוב!

ליל הסדר

noreply@blogger.com (Unknown) — Wed, 11 Apr 2012 16:50:00 +0000

יצירה

noreply@blogger.com (Unknown) — Wed, 28 Mar 2012 23:03:00 +0000

צולם בשחור לבן.

Taryn Simon

noreply@blogger.com (Unknown) — Sun, 25 Mar 2012 00:02:00 +0000

Taryn Simon היא צלמת אמריקנית אשר עבודתה עוסקת במגוון סוגיות חברתיות ואנושיות שנויות במחלוקת. בשנים האחרונות היא עוסקת בחשיפת עשרות אתרים ומראות נסתרים מן העין.

בפרויקט המעניין שלה - An American Index of the Hidden and Unfamiliar היא עוסקת בדברים שקיימים בתוך גבולות ארצות הברית ואנחנו לא יכולים לראות אותם. היא בוחנת את התרבות דרך תיעוד של נושאים מתחומי כולל: מדע, ממשל, רפואה, בידור, טבע, ביטחון, דת.

מה שמעניין בעבודה שלה זו העובדה שהיא לא מסתפקת רק בצילום של אותם מקומות אלא גם מצרפת לכל אחת ואחת מהתמונות טקסט מפורט שבה היא מסבירה את מה אנחנו רואים ובכך נותנת עוד הצצה לתוך הנסתר והחבוי.

הטקסט הוא עוד כלי עבודה - בכך היא מחברת בין הטקסט הכתוב לתמונה.

יחידת קירור קריוגנית המאחסנת את Robert Ettinger ואשתו – חלוצי הקריוגניקה (צילום: Taryn Simon)

מוטות דלק גרעיני באתר פסולת גרעינית פולטים קרינת צ'רינקוב (צילום: Taryn Simon)

חלק מרכזי בעבודתה (לטענתה 90%) הוא לא הצילום אלא מה שהיא צריכה לעבור עד שהיא מגיעה למקום שאותו היא צריכה לצלם - מדורי הביורוקרטיה. לא תמיד היא מצליחה לצלם את מה שהיא רוצה, לדוגמא - דיסנילנד סרבו לכך שהיא תבוא לצלם כי היא עלולה לפגוע בקסם של המקום.

יש לה עוד פרויקטים מעניינים מאוד שניתן לראות ולקרוא כמו:

The innocents

A Living Man Declared Dead and Other Chapters

הרצאה של Taryn Simon באתר Ted על העבודה שלה ועוד - http://www.ted.com/talks/taryn_simon_photographs_secret_sites.html

משתוללים

noreply@blogger.com (Unknown) — Wed, 14 Mar 2012 23:26:00 +0000

נועם אוהב לקפוץ. נראה לי שההורים שלו פחות אוהבים את זה.

בישול חורפי

noreply@blogger.com (Unknown) — Fri, 02 Mar 2012 13:10:00 +0000

סדנת בישול חורפי של Oma Delicatesse, לא יצא לי לאכול הרבה אבל היה כיף לצלם.

אוצר העונה לשם Felica Vredeborch

noreply@blogger.com (Unknown) — Sat, 18 Feb 2012 20:34:00 +0000

לפעמים כשמחפשים מוצאים אוצרות מופלאים, קחו לדוגמא את המצלמה Felica Vredeborch. מצלמת שהתגלגלה לידי תמורת 50 ש"ח אחרי חיפוש אוצרות באתר יד 2. מדובר במצלמת פילם 120mm, עדשה קבועה של 60mm, מהירות תריס של 1/25 או 1/50 ועם הגדרות צמצם של "שמש", "מעונן" ופילטר צהוב. בהתחלה חשבתי שמדובר במצלמת צעצוע ושאולי שוב נפלתי בפח. (קרה בעבר) אך לאחר מחקר קצר וגם התנסות בצילום איתה, הבנתי שמצאתי אוצר.

קצת רקע - Vredeborch היא חברה מצלמות שהוקמה ב1945 במערב גרמניה ופעלה עד 1970. המצלמה הספציפית הזאת יצאה לאוויר העולם ב1954, אם תחפשו טוב תוכלו למצוא את אותה מצלמה עם שמות אחרים, כנראה בגלל שהחברה יצרה את אותו דגם למכירה בארצות שונות ובגלל שמות דומים למוצרים אחרים הם החליפו את שם הדגם.

למה אוצר? קשה להסביר ולחלוק את החוויה של החזרה לצילום בפילם, אבל לכל מי שהתנסה בדבר יודע שהציפייה לראות מה יצא ואיך היא חוויה שאנו חסרים היום בעידן הדיגיטלי, על אחת כמה וכמה במצלמה כמו זאת שאתה משער מה תהיה התוצאה מכיוון שמה שאתה רואה בעינית המצלמה זה לא בהכרח מה שעדשת המצלמה רואה - אתה נדרש להעריך את המרחק של האובייקט שנמצא מולך ולכוון את חוגת המרחק - לצלם "על עיוור" (או מתוך ניסיון). היתרון הנוסף שיש למצלמה הזאת זה משקל היחסית נמוך שלה - 350 גרם שיושבים לך בתיק ולא מורגשים בכלל. כל זאת ועוד מבטיח הנאה מלאה ולכן זה נחשב בעיני אוצר!

ההתעסקות עם המצלמה הזאת הביאה לפתחי, שוב, את תחום הלומוגרפיה, שאולי בהזדמנות ארחיב על זה יותר, בעיקר אחרי שאני אדע להגיד יותר על התחום הזה....

לעוד תוצאות מעניינות - flickr

וקצת תוצאות שיצאו לי:

מרחב עירוני

noreply@blogger.com (Unknown) — Thu, 09 Feb 2012 19:25:00 +0000

מסתובב ברחובות ומחפש. מסתכל ומתבונן. עובר ושב. ולבסוף מוציא את המצלמה, מצלם וממשיך הלאה.
חלק מהתוצאות - חלקן צולמו בפילם וחלקן בדיגיטלית

השראה ומה שבא בעקבותיה

noreply@blogger.com (Unknown) — Mon, 28 Nov 2011 11:40:00 +0000

אחד הכלים שדרכם אפשר להשתפר בצילום מלבד לצלם הרבה / לקרוא / ללמוד היא דרך הסתכלות בתמונות של אחרים. אני ממש אוהב להסתכל על התמונות, אך הקושי המרכזי הוא שכיום האינטרנט מלא באתרי תמונות שאם הייתי רק מסתכל על תמונות כל היום לא היה לי את הזמן לעשות שום דבר אחר.
אבל קורה שיש איזו תמונה שתופסת אותך על ההתחלה, לא ברור מה בה תפס אותך, הצבעים, הקומפוזיציה, הנושא, זה יכול להיות דבר אחד או שילוב של מספר דברים.
כשנתקלתי בתמונה הזאת היא ישר תפסה אותי - יש בה משהו מעניין, השילוב בין המדיום הדיגיטלי לבין מצלמת פילם, זווית הצילום, המצלמה עצמה (האפשרות לצלם מגובה מותניים), הצילום מנקודת המבט של הצלם - ממש להיכנס לאיך שהצלם רואה את התמונה ולא רק התוצאה של מה שהצלם בחר לצלם. בקיצור אהבתי את התמונה.
לאחרונה הגיע לידי מצלמת Wagoflex (על המצלמה הזאת נדבר בפעם הבאה) והחלטתי לנסות לשחזר את התמונה שאהבתי - והנה התוצאות:

צלם מצלם צלם

חנויות בירושלים

noreply@blogger.com (Unknown) — Fri, 11 Nov 2011 10:04:00 +0000

ליד רחוב אגריפס בירושלים יש רחוב קטן שאני לא זוכר את שמו אבל יש בו ציורי קיר ממש יפים על הדלתות של החנויות

נעם רותם

noreply@blogger.com (Unknown) — Wed, 09 Nov 2011 15:35:00 +0000

הופעה של נעם רותם וצ'ופר

נילי פינק בהופעה

noreply@blogger.com (Unknown) — Thu, 27 Oct 2011 20:41:00 +0000

ב11.10.11 הייתי בהופעה של נילי פינק, יוצרת וזמרת מוכשרת שבקרוב מוציאה דיסק. צילמתי כמה תמונות.
להלן התוצאות.

polaroid

noreply@blogger.com (Unknown) — Sun, 16 Oct 2011 16:46:00 +0000

1948 לא הייתה רק השנה בה הוקמה מדינת ישראל, אלא גם השנה בה הכריזה חברת פולארויד על מצלמת ה-Ploaroid model 95 – מצלמת האינסטנט הראשונה אשר יוצרה בכמויות מסחריות ונמכרה בחנויות הצילום בארה"ב ושינתה את אופן ההתייחסות לצילום כפי שהכירו אותו בזמנו. לראשונה הצילום נהפך נגיש יותר ויותר לאנשים. לא היית צריך לחכות הרבה זמן לתמונה שתגיע מהפיתוח ואפילו לא היית צריך ללכת לסטודיו בשביל לצלם פשוט הייתם צריכים לרכוש מצלמת פולארויד ולצלם. במצלמה ובפילם המיוחד שיוצר עבור המצלמה התקיים תהליך כימי (לא מורכב, אבל חסכתי מכם) ייחודי שגרם לנו לראות את התוצאות של מה שצילמנו בפחות מדקה יחד עם תנועות ידיים אשר היו חלק בלתי נפרד מהתהליך עצמו.
אני זוכר שבתור ילד שגדל באייטיז תמיד היה צלם שמסתובב באירועים ומצלם (או בתשלום מיוחד או שכחלק מהאירוע) תמונות במצלמת פולארויד ואחר כך הוא היה שם את זה במסגרת קרטון ונותן למי שצילם.

לאחרונה לאחר שקראתי ועיינתי בספר The Polaroid Book שמתאר את התפתחות המצלמה לאורך השנים יחד עם אוסף מרשים של צילומים התחשק לי למצוא מצלמה שכזו. אך לאחר חיפוש (לא מעמיק) גיליתי שהדבר הוא למעלה מיכולתי הכלכלית גם המצלמה עצמה וגם הפילם היקר, כמעט על סף יאוש עשיתי חיפוש נוסף ומצאתי את התוכנה הזאת שבהתקנה פשוטה על המחשב יכולה להוציא תמונות כאילו שיצאו ממצלמת פולארויד אמיתית. התוכנה קלה לשימוש ואף עושה את הקולות של המצלמה. התוצאות לפניכם.

מומלץ לאוהבי הז'אנר.

יום הולדת

noreply@blogger.com (Unknown) — Thu, 15 Sep 2011 09:13:00 +0000

כמו בכל שנה (לפחות בשלוש שנים האחרונות) אני לוקח זמן לעצמי, לוקח את המצלמה ויוצא לטייל. לא בהכרח עם כוונה לצלם דברים אלא יותר עם כוונה לראות דברים. ואם כבר יוצא לי להתקל במשהו על הדרך... השנה אמנם נסעתי שוב לירושלים אבל נסעתי הפעם עם מצלמת פילם (35mm+pentax k1000+400asa bw) והלכתי, הלכתי והלכתי.
בסופו של דבר אני מאמין שהלכתי יותר מאשר צילמתי. בהליכה לבד ברחובות יש הרבה יכולת למצוא דברים מעניינים, מפגשים מעניינים, ללכת לאיבוד וסתם גם לקחת לעצמך את הזמן.
התוצאות הגיעו רק עכשיו - לקח לי זמן לפתח את הפילם...

קרית שלום - מתח ניגודי משלים

noreply@blogger.com (Unknown) — Thu, 08 Sep 2011 05:57:00 +0000

אבו גרייב

noreply@blogger.com (Unknown) — Thu, 14 Jul 2011 12:38:00 +0000

מתוך הספר "הבלדה על אבו גרייב":

...הרמן, התפלאה שדווקא דמותו של גיליגן, בתצלום שצילם פרדריק - מבורדס, מכוסה בשכמייה ועומד על הקופסה ועומד על הקופסא מחובר לחוטי חשמל - היא בסופו של דבר נעשתה הסמל של אבו גרייב, ואולי הסמל המוכר ביותר של המלחמה בטרור אחרי מגדלי מרכז הסחר העולמי. התמונה צצה בכל רחבי העולם בהעתקים ובגרסאות רבות מספור, בעיתונות, כמובן, אבל גם בציורי קיר ובכרזות, על גבי חולצות טי ולוחות מודעות, על קירות מסגדים ובגלריות לאומנות. כעבור שנים אפילו הרמן עצמה עשתה לה קעקוע של גיליגן על זרועה, אבל זה היה לדעתה עניין אישי. מה שהתקשתה להבין הוא הקסם שהילך התצלום של גיליגן על הציבור, דווקא הוא מכל התמונות שצולמו באבו גרייב... אבל מלבד העובדה שתצלומים של מוות ועירום, עם כל ערכם החדשותי, אינם זוכים לסיקור רק בעיתונות, העניין הוא שכוחה של תמונה טמון לאו דווקא במה שהיא מתארת. תצלום של גוויה מרוטשת, או של אדם ערום נקשר כמו חבילה ומתייסר בכאבים, אף שהוא עשוי לזעזע ולקומם,לעורר מחאה ולגרור חקירה, איננו משאיר מקום רב לדמיון. תצלום כזה עשיר אולי במידע מעשי, אבל אין לו שום משמעות רחבה יותר. גם אם הוא מציג נסיבות או תנאים החורגים ממנו עצמו, הוא מציג אותם כנוסחה כללית. רוב התצלומים האלה מעוררים רתיעה משום שהם חוזרים על עצמם בפשטנות נוראה. מכל הבחינות, למעט הבחינה המשפטית, הם חד משמעיים, סוג של פורנוגרפיה. הם מה שהם מראים, זה הכל. הם לא מעבירים לנו שום מסר, וכאשר מנתקים אותם מהקשרם הם מציעים מעט מאוד חומר למחשבה, אם בכלל, ואינם מעודדים פליאה. אין להם שום ערך כסמלים.

תצלום הוא דבר אמיתי מדי ואיננו מאפשר לראות בסבל חוויה נאצלת ומאצילה. התצלום שצילם פרדריק את גילגן שואב את כוחו מן העובדה שאין רואים בו את הגוף האנושי חשוף, הוא מגומד לכדי חומר גולמי ותו לא; תחת זה הוא יוצר דימוי מקורי של חוסר אנושיות שאיננו פתוח לפרשנות מיידית, מובנת מאליה. כוח הקסם העיקרי שלו טמון בנעלם ובחידתי שבו - בכל מה שמסתתר מאחורי כל מה שגלוי. זו תמונה קרנבלית: הגוף הזקוף המכוסה מלמעלה עד למטה; חוטי החשמל; התנוחה, המזכירה כמובן את מעשה הצליבה; והברדס המחודד שמעורר שורה ארוכה כל כך של אסוציאציות מעורפלות ומבהילות. רואים בעליל שהעמידה מלאכותית ותיאטרלית, ונראית כשייכת לפולחן אפל כלשהו, תמונה קדמונית של שעיר לעזאזל. התמונה מרתקת אותנו משום שהיא נראית כאמת, אבל כשאנחנו מביטים בה אנחנו יכולים רק לדמות לנו מהי האמת הזאת: עינויים, הוצאה להורג, תמונה שבוימה בשביל המצלמה? אנחנו נאחזים אפוא בדמותו של גילגן כסמל שמייצג את כל מה שהיה פסול באבו גרייב ואת כל מה שאיננו יכולים - או איננו רוצים - להבין על האופן שבו הגיעו הדברים לידי כך.

אלכס

noreply@blogger.com (Unknown) — Tue, 05 Jul 2011 23:17:00 +0000

זה היה יום ארוך מדי, שבסופו עליתי על אחד מהאוטובוסים האחרונים בדרכי מאי שם לאי שם, וכמו שתמיד עושים על האוטובוס, חיפשתי מקום טוב לשבת בו... ואז קלטתי בחור שיושב ומנגן על הגיטרה שלו. התיישבתי בסמוך, הורדתי את האוזניות והתחלתי להקשיב. הוא ניגן קצת מכל סוג - היה שם רוק, בלוז וגם קצת ג'אז. התחלתי לגלגל שיחה להיכרות (לא מעמיקה יותר מדי - היה לי עשרים דקות נסיעה), גיליתי ששמו אלכס ושהוא בכלל ראפר. לאחר שהוא השמיע לי שיר של B.B. King, שלפתי את המצלמה מהתיק ושאלתי אותו אם הוא יהיה מוכן שאני אצלם אותו. הוא ממש התלהב.
צילמתי מספר תמונות ולקחתי את המייל שלו.
עמדתי במילתי ושלחתי לו את התמונות - אך טרם קיבלתי תשובה.