Fein Tuning

טיול יום (סיפור)

2011-05-29T18:45:00.020+03:00

הכל היה מושלם ומזה בדיוק היא חששה. שעה קלה לפני כן הם ירדו מהרכבת המקומית הקטנה, שעושה את הדרך הלוך ושוב בין הכפרים המבודדים, כולם על צלע הר ולאורך שפת הים. מנקודת התצפית האלכסונית נראה שגגות הבניינים הבהירים נשענים זה לעבר זה, כלוחשים סוד. מעברה השני של הכיכר המרכזית ניצב מגדל הפעמון הגבוה, שהיתמר מעל כנסייה. מנזר אבן עתיק תחם את פני המרחב האווירי הצנוע של הכפר, המוקף באינסופיותו של הים התיכון.

"אין, זאת הנקודה הכי טובה," הוא אמר. השיחים הגבוהים הירוקים, מנוקדים בכמה קקטוסים מרוטי קוצים, בלעו את מעקה הבטיחות והצלו על שניהם. התזמון, הנוף, מזג האוויר – הכל היה מושלם, ציורי כגלויה. ואכן, כעבור כמה שניות ריקות ממעש הוא הסתובב עם הגב אליה, כרע ברך והחל לפשפש בתיק.

היא הביטה לאחור, אך השביל ממנו באו היה ריק. היא תהתה איזו הבעה יהא עליה ללבוש עכשיו, מהן מעט המילים שיוּתר לה לומר.

"הנה," הוא אמר, עדיין כורע ברך, והוציא את נרתיק המצלמה. היא נשפה בהקלה, אם כי ברור היה לה שאין כל ערובה שזה לא עומד לקרות בכל שניה (והמצלמה, יתברר, לא נועדה אלא להטעות, להעצים את ההפתעה).

הוא צילם כמה תמונות, וכשהכניס את המצלמה חזרה היא בחנה בקפדנות את תנועותיו: שוב הוא כורע ברך, גב אליה ופנים לים. הנה זה מתחיל: הוא עוצר, קופא על מקומו, מסתובב אליה, מושיט יד. היא מחסירה פעימה, הוא מכחכח בגרונו, משתתק, מסתכל לה ישר בעיניים, אומר את שמה.

"תתקרבי אלי. את יכולה לעשות גם לי תמונה?"

היא התקדמה אליו בצעד מהוסס, אבל מאחוריהם נשמעו שובלי שיחה זרים וכעבור זמן קצר הגיעו מהשביל זוג גרמנים כסופי שיער. הגבר לבש מכנסיים קצרים וענד על צווארו מצלמה משוכללת, האישה נעזרה במקל טיפוס הרים מחודד. הם נעמדו זה לצד זה בנימוס, בדממה. גם הבחינו בנקודת התצפית המרהיבה.

"נמשיך?" היא שאלה.

במורד הדרך לכפר הם חלפו על פני לוח מודעות קטן, שנתלה עליו פוסטר עם פרטי המסלול שהם זה עתה סיימו. לידו היה בניין אבן. הדלת היתה פתוחה, ומחוצה לה עמד גבר כבן חמישים עם פחית צבע ירוק ושולחן נטוי על הצד.

אורכו של שביל מונְטֶרוֹסוֹ-ורְנַאצָה הוא שני קילומטרים, וההליכה בו נמשכת כשעה וחצי, בשל ריבוי המדרגות והשיפועים התלולים. עד תחילת המאה שעברה היה זה נתיב התחבורה היחיד בין הכפרים, ורק דרכו אפשר היה להעביר שמן, זיתים, גפנים ובולי עץ. הטראסות החקלאיות שסביבן מתפתל השביל מעידות על הקשיים שזימן חבל הארץ ההררי העקר לתושביו, אך גם מראה עד כמה הם היטיבו להשתלב בו.

"משהו מעניין?" הוא שאל כשנוכח שהיא נעצרה. "אין לי כוח לקרוא."

"לא." היא ענתה. תלתה מבט גם בתנועות המברשת של הגבר המקומי, וריח לכה חריף מילא את נחיריה. "רק שפעם השביל הזה היה הדרך היחידה להתקדם ממקום למקום.

"והיום?"

"היום יש את הרכבת. בטח סללו עוד כמה כבישים."

"אבל טוב שעשינו את ההליכה, לא?"

"כן, בטח. הדרך לכאן היתה יפה."

* * *

הם הגיעו לרחוב המרכזי של הכפר, שלמעשה היה גם היחיד. שורת המסעדות והחנויות שניצבו לאורכו, משני צידיהם, הכריזו על שלל עבודות אומְנוּת מקומיות, על סחורותיהם המעולות של איכרי הסביבה. מגוון מזכרות ציוריות עמדו למכירה. הם נכנסו לחנויות, נברו בין בקבוקי שמן ארומטי, הריחו סבונים, טעמו שוקולדים, בחנו מגנטים, מדדו סינרים, קנו כמה פסטות בצבעי הדגל ואת כולן ביקשו לארוז למתנה. מהחנות האחרונה הוא לקח גם עלון מידע בן כמה עמודים, דילג על פני פרקי ההיסטוריה והרקע אל שמות המסעדות.

"את רעבה?"

"ככה."

"אני, האמת, די רעב. בואי נעשה כזה דבר: נסתובב קצת בכפר, נראה עוד חנויות, או גלריות, וכשנסיים נסתכל בכמה תפריטים ונבחר מקום לאכול."

היא לא ענתה.

"אם את מעדיפה בטח יש כאן איזו מכולת, אפשר גם להיכנס ולקנות כמה נשנושים, אבל אני לא יודע מתי פעם הבאה נוכל לאכול כמו שצריך. חוץ מזה, לא יודע, הכל כל כך... יפה פה, נראה לי שלשבת במסעדה טובה ככה, ליד הרציף, זה חלק מהחוויה."

אחרי עוד כמה שניות הוסיף: "יש לי תחושה שיהיה מאוד מיוחד."

המסעדה באמת היתה ייחודית ומלאת קסם, בכל קנה מידה מקובל; תחת שמשיות צבעוניות חיכו לסועדים שולחנות עץ עגולים, מחופים במפות משובצות אדום-לבן, שעליהם נחו סלסלות לחם ובקבוקי שמן וחומץ מהיקבים והגתות הסמוכים. ישבו בה רק מעט תיירים, מספיק בכדי לשמש קהל לֶמאורע אך לא באופן שיגזול מהם את פרטיותם.

הוא ניגש אל המלצר המארח בזריזות, לפני שתספיק להצטרף גם היא לשיחה. כשהיא הדביקה אותו והגיעה למפתן המסעדה, השניים כבר השתתקו והוא מיהר לומר: "יש להם מקום לשניים, ממש על הים."

* * *

אחרי ששילמו את החשבון וקמו, הם יצאו חזרה אל הדרך הראשית. המסעדה היתה בפינת הכיכר המרכזית, שאחת מפאותיה פתוחה לים, וממנה הובילה הדרך אל מזח שהלך והידקק עד נקודת המפרץ האחרונה. תיירים וילדים בני המקום נחו על הסלעים הקרובים והשתזפו, או השתכשכו במים, אבל המזח עצמו היה ריק; יפהפה, אידילי, מושלם. הם היו מרחק צעדים ספורים מנקודת התצפית אל הים כשהיא לפתע נעצרה. "חכה רגע."

הוא נעצר באיטיות, הסתובב, וראה שהיא נעמדה מול גלידרייה.

"רוצֶה?"

בפנים היו עוד כמה לקוחות. בתורם היא טעמה כמה וכמה אפשרויות, חככה בדעתה ובסוף שילבה נוּטֶלה אגוזים ואננס. תמיד בחרה שני טעמים בגביע, בכדור אחד, בשילוב טעמי פירות ושוקולד, כמו שהוא לימד אותה שכדאי וכמו שעשתה מאז שהכירו. הם הולכים הרבה ביחד לאכול גלידה, וגם לפניו, בילדותה, כשמהרחוב למטה צלצלו פעמוני האוטו-גלידה היא שכחה מהכל ורצה כאילו הם צלצלו במיוחד בשבילה; כמי שההווה טוב לו בזכות עצמו.

אבל הוא, בינתיים, דווקא בחר משהו כמעט מהר וכמעט באקראי, בלי לטעום.

"שנצא? נאכל מול הנוף היפה?"

"לא," היא ביקשה. "נעים כאן. בוא נישאר כאן עוד קצת."

"טוב. אז את יכולה לפחות להחזיק?" הוא העביר אליה את חוברת המידע.

היא ליקקה את הגלידה מהגביע, בלטיפות לשון ארוכות, והוא ניקר בשקדנות בכפית שטוחה מתוך כוס הנייר. הוא סיים הרבה לפניה, ניגב את הפנים במפית ושטף ידיים, לקח את החוברת וכחכח בגרונו. לא היה טעם להישאר עוד, והיא יצאה אחריו והשקיפה אל פני הכפר.

"אתה חושב שהכנסייה שם פתוחה? בוא נלך לכנסייה."

"לכנסייה דווקא? חשוך שם, היה כתוב שעושים בה שיפוצים והיא לא תמיד פתוחה לקהל." אחרי שלא אמרה דבר ורק הביטה בו הוא הוסיף, בקול חלש: "אבל אני מניח שאם את רוצה אז אפשר."

* * *

כשהגיעו היא הבינה שהשיקול שלה היה מוטעה; הכנסייה הרי מספיק נטושה ומוזנחת בכדי להיחשב יותר למקום רומנטי וחד-פעמי מאשר בית תפילה של דת זרה. ואכן, היא נאלצה להכיר בכך שהתפאורה לא פחות ממופלאה; קשתות אבן חיברו בין עמודים עתיקים, המילים משכו אחריהן הד ארוך בחלל הקריר המרווח, ומבחוץ השמש הזדהרה בסדרת החלונות האליפטיים, במניפת אדומים וכתומים עשירה.

המקום היה כולו שלהם; הוא בחן את המרחב סביבו, נד קלות בראשו והמהם משהו בינו לבינו. אחר כך הוביל אותם אל ספסל העץ הראשון בשורה, מול שולחן הדרשה, והקפיד לתת לה להיכנס ראשונה, כך שהוא יהיה זה שיושב במעבר ואינו מוגבל בתנועה. היא שוב השפילה מבט. לא גרעה עין משרוך הנעל הפתוח שלו, שקיפץ מצד לצד. גם אם תעיר משהו ובכך אולי תטרפד יוזמה, מי יידע אם דווקא זה לא ייחשב לאות, לרגע המפתיע מכולם?

"את יודעת מה," הוא אמר, "את צדקת, זה באמת מקום מעולה. בחיים לא הייתי חושב עליו." ועוד דבריו נישאים בחלל, לפתע נשמטה מידיו חוברת המידע שהחזיק.

סוף המשחק, אם כן. היא ראתה בצלילות גמורה, אך ללא שלווה, איך השניות האלה, ארוכות ככל שהן נראות לה עכשיו, יתכווצו ויחזרו על עצמן שוב ושוב. הן ילוו אותה כל שארית חייה, תחילה בדמות בשורה מרעישה שתימסר בשיחת טלפון נרגשת, אחר כך כמושא להרמות כוסית, כמצגת תמונות מתחלפות שתוקרן על מסך ענק, בתור תוכן התשובות המלאות-אהבה שהיא עצמה תספק להם, שואלים חצופים שכמותם, אחרי שעת השינה. היא לא עמדה בדחף ומיהרה להתכופף ולחטוף את החוברת אל ידה, בלי לתת לו חזרה.

הם ישבו זה לצד זו בשתיקה. כשהרכינה ראש בפני קרני האור החזקות, שנשברו בויטראז' המרכזי של הכנסייה וסנוורו אותה, מבטה נפל על דפי המידע. היא הידקה את אחיזתה בחוברת הצנועה, המוארת עכשיו באדום מבהיק. שניות על גבי שניות נשארה כך וקראה, עד שהרימה את עיניה חזרה; היו אלה עיניים אחרות, והן הפיקו מבט זקוף וגאה שפילח את האוויר ולא נעצר אלא בתבליט האבן הנשי, בגומחה הגותית על הקיר מולם.

"הכנסייה, קוראים לה כנסיית סנטה-מרגריטה."

"אוקיי..." הוא אמר.

"וסנטה-מרגריטה הזאת," היא המשיכה בלי להירתע, נעמדת לפתע, "יש לה חתיכת סיפור. היא נולדה בשנת 275 באנטיוכיה, טורקיה של היום, למשפחה פאגאנית ענייה. אבא שלה שלח אותה מהבית, אבל בגיל חמש עשרה החזיר אותה מהאחות הנוצרייה שחינכה אותה ודאגה לה. יום אחד, כשהיא רעתה את הכבשים שלו באחו, המושל המקומי של הקיסר דיוקלטיאנוס ראה אותה. הוא התאהב בה על המקום."

הוא התרחק ממנה קמעה, נע על מושבו. ניכר היה שאיננו מבין את שינוי הנסיבות המתחולל לנגד עיניו, אבל היא המשיכה בשלה:

"הוא רצה שהיא תהיה אשתו – בגיל חמש עשרה! – אבל מרגריטה סירבה. אמרה שהיא לא תתחתן לעולם, שאת הבתולין שלה היא מקדישה לבעל אחד, בשמיים. המושל ניסה להתחנף, להציע מתנות, אבל לא שום דבר לא עזר, הבחורה לא זזה מהאמונה שלה. בסוף נמאס לו וכנקמה הוא זרק אותה לצינוק. כאן הסיפור נהיה באמת מטורף: כתוב שהשטן בכבודו ובעצמו שלח אליה דרקון מהשאול, כנקמה על המסירות שלה."

"וואלה."

"כן כן, אבל מרגריטה לא נכנעה. לא היה לה שום דבר בידיים חוץ מהצלב, אבל היא נאבקה בדרקון הזה כמו פנתרה, בחירוף נפש, ויכלה לו. לפי גרסה אחת, הוא קודם כל בלע אותה ואז היא חוררה את דרכה החוצה מתוך הקיבה שלו, עם אותו צלב. בכל מקרה, כשהמושל שמע מה קרה הוא הלך על שיטה יותר מעשית, והכניס לצינוק כמה בריונים שעינו אותה. אבל גם זה לא עזר, ובסוף הוציאו אותה מהצינוק והעמידו אותה למשפט מחדש."

היא השתתקה וחייכה. מערת הכנסייה היתה קרירה ואגלי הזיעה הקרה, שקודם גלשו על עורה מכל נקב, החלו להתייבש.

"טוב," לבסוף אמר הוא, במבט מורם אל ויטראז' הזכוכית, האפור למדי עכשיו. "מן הסתם זה מיתוס, מיתוס מומצא מ-א' ועד ת'."

"ברור שזה מיתוס. אבל זה רק אומר שמישהו חשב עליו, שהוא ענה על איזה צורך. ותראה איזה יופי; זה מתחיל כמו כל אגדה קלאסית, עם נסיך ובת עניים יפהפייה, אבל מהר מאוד האווירה משתנה, ובמקום לחיות באושר ובעושר עד עצם היום הזה היא גילגלה אותו מכל המדרגות ולא נכנעה. והיום, לא רק שהיא לא נחשבת למצורעת או אגואיסטית או כפוית טובה, היא קדושה!"

הוא קם והתקרב אליה, נעמד לידה ונאנח. עכשיו גם הוא הציץ, כמי שכפאו שד, בקורותיה של אותה מרגריטה קדושה.

"במקומך לא הייתי שמח כל כך," לבסוף הוא אמר, מיוגע. "אני רואה שאחרי המשפט המושל הרומי ערף לה את הראש."

"כן, אבל בסופו של דבר היא היתה זו שניצחה."

השמש כבר שקעה. הכנסייה היתה חשוכה כליל, לא נותר זמן רב ליציאת הרכבת האחרונה לכיוון העיר. זה בהחלט לא היה רגע מושלם. היא חייכה והעמיסה את התיק על הגב; לראשונה היום היא חשה לגמרי בטוחה.

"נמשיך?"

ההיסטוריה של הספרות האיטלקית (2)

2011-05-29T01:37:00.008+03:00

"ג'ובאני בוקאצ'ו," נאנח סיניוֹר טומאסי, שאינסוף יניקות מקטרת צִירדו והִרהרוּ את קולו במרוצת השנים, "לבוקאצ'ו אין בעיה עם החיים הארציים".

שוב היינו שנינו בכיתה הריקה בצהרי היום; שוב רכנתי קדימה בכל מאודי, כאילו יש בכך לעזור לי לעמוד בקצב הדיבור. כשהוא השתתק התרווחתי לאחור, שתיתי קצת מים. את בוקאצ'ו אני מכיר; קראתי לא מעט ממאה סיפורי הדקמרון, וגם די והותר פרשנויות ומובנים לסיפור המסגרת ולסיפורים שממלאים אותה. (מעבר לקישור הקודם לויקיפדיה יש גם אתר דקמרון די מדהים של אוניברסיטת בראוּן, וגם מאגר אודיו באנגלית)

בספר מחליטים עשרה צעירים וצעירות להימלט מפירנצה מוכת האבעבועות השחורות אל גבעות פייזוֹלֶה הסמוכה; הם מחליטים שבכל יום ימשול אחד מהם על החבורה, וכדי להעביר את זמנם בנעימים, נדרש כל אחד לספר סיפור אחד בכל יום, בנושא מסוים שייבחר מראש. והכל על טהרת היופי החמדה והמתיקות.

החיים הארציים מתבטאים היטב במימד הארוטי הבוטה, בביקורת החריפה על אנשי הכמורה, ובעיקר במסר שמתגבש מהסך האדיר של מאה סיפורי המעשה: רק בתחבולות ובכושר המצאה תקנה את עולמך. ארציוּת, אם כן, אבל לא התבהמות; התרגום העברי משמר להפליא נימת שמחה מעודנת, ואותי לפחות - בזכות עיצוב העטיפה, בזכות הכובד הפיזי של הספר, בזכות חלקוּת הלשון של בוקאצ'ו והתובנה שהאופן המיטבי לכלכל את זמנך הוא על דרך הסיפור והדיון - כל קריאה בדקמרון ממלאת התחדשות ואנינות דקה.

את כל זה ידעתי פחות או יותר גם בעבר. אבל כאן, בפירנצה, התאפשר לי לעשות גם את הדבר האחד שאי אפשר היה לעשות עד כה: לסגור את הספרים, לעלות על קו 7 ולרדת בפייזולה, המקום שבו הכל קרה.

הדבר הראשון שמבחינים בו בפייזולה הוא הפרספקטיבה. האוטובוס מביא לכיכר מרכזית, שממנה שביל רגלי מוביל לקצה ההר, למנזר. במקום יש מוזיאון אטרוסקי, אמפיתיאטרון עתיק, וגם ריבוא מסעדות ודוכני שמן, יין ומזכרות, אבל אני מודה שלא שעיתי לכל זה. הספיקה לי התצפית על העיר ועל הגבעות המוריקות סביבי כדי לשקוע במעין מקבילה מקומית של סינדרום ירושלים, ולחוש שזה עתה נמלטתי מהעיר הנצורה והקטלנית אל שחר של עולם חדש.

ההיסטוריה של הספרות האיטלקית 1, ב

2011-05-23T19:28:00.010+03:00

בסוף אותו שיעור התבקשתי לקרוא שלושה בתי שיר (CANTO) מתוך "טור הטוהר" (PURGATORIO), הכרך האמצעי של הקומדיה האלוהית.

[לסבר את האוזן: הקומדיה האלוהית היא מסעו של דנטה בשלושה עולמות: גיהינום, שלב הביניים שאחריו ("טור הטוהר"), וגן עדן עצמו, בו הוא מתאחד איחוד שמיימי עם אהובתו מגיל תשע, ביאטריצ'ה. כל עולם עליון כזה מחולק לשלבים ומדרגות שתי וערב, שבן דמותו של דנטה צולח יחד עם המורה הרוחני שלו, המשורר הרומי וירגיליוס. יש ברשת חלקים מאחד התרגומים האחרונים, ולדעתי כדאי לקרוא ולהתרשם].

השם מוכר היטב לכולם, אבל הוא מטעה. במקור הקומדיה לא היתה אלוהית ולא היתה קומדיה (ואיננה גרסה איטלקית של "דער מאנטש טראכט אונד דער גוט לאכט"). את ה"אלוהות" הוסיף לכותרת בוקאצ'ו לאחר מעשה, וגם המונח קומדיה לא נסוב על כמה שהפואמה מצחיקה אלא על ההתחלה הקשה והסיום המרומם.

כיום, לקורא ההדיוט הקומדיה האלוהית היא יצירה כמעט בלתי נגישה. מצד אחד, דנטה עושה בה את הלא יאומן ובורא תמונה מוחשית של העולם (הנוצרי) הבא. ההשפעה של הקומדיה על עולם המושגים החזותי של בני זמנו וממשיכיו ניכרת בכל כנסייה, אך לא מוגבלת לכך. כל לוגו טיפוסי שנוהגים חיילי הפלוגה המסייעת לאייר לעצמם עשוי להכיל את טביעת ידו הרחוקה של דנטה, מלפני שבע מאות שנה.

מצד שני, כשצוללים לטקסט עצמו מתברר שדנטה בא חשבון עם אינסוף דמויות מקומיות, משוררים מתחרים והרוגי קרבות מִקרבות שונים. הוא גם דן אנשי כמורה מושחתים ברותחין, מה שעלה לו בגירוש מהעיר וקבורה בראבנה השכנה. מאז חלפו כאמור שבע מאות שנה, ובלי הערות שוליים האזכורים של הטיפוסים רבי המעללים האלה לא אומרים דבר. אבל כוחם של המבנה המסועף של הקומדיה, כושר המצאה המופלא ובעיקר התעוזה והתנופה ללכת בגדולות, נותרו בעיניהם גם במבחן הזמן.

דוגמה אחת שנתקלתי בה היא משחק המחשב DANTE'S INFERNO, המבוסס באופן רופף למדי על הגיהינום של הקומדיה האלוהית. יש מה לומר על החיבור הלא טבעי הזה, וצפייה בתמונות ובוודיאו באתר מותירה תחושת גיחוך. אבל למען האמת אני לא יודע עד כמה הוא שונה במהותו מציורי "יום הדין" מזרי האימה שיש כאן בלא מעט כנסיות. האינטרסים שונים, הפטרונים שונים ואמצעי הביטוי שונים, אבל גם הוותיקן וגם EASPORTS נשענים על העולם הדימויים של דנטה; שניהם רוצים בסופו של דבר לרתק אותך, להמם אותך, להפיל עליך אימה.

שמן על בד

2011-05-15T01:21:00.020+03:00

אם אראה באתר הפניה לידיעה על בר רפאלי, כל ידיעה, אני כנראה אכנס. אם תהיה גם תמונה, זו הקלקה כמעט ודאית. אני לא בטוח למה: לא מתוך פרץ יצריוּת גולמי, בטח ובטח לא סקרנות בדבר המידע החדש שמוצע לי. אלוהי האינטרנט הצליחו להרגיל אותי לתגובה מותנית כזאת, ובמשחק השקוף ביני לבין העורכים השונים, אני נדון להפסיד כל פעם מחדש (גם אם האינטרס שקוף, גם אם התירוץ דחוק במיוחד).

אחרי אינספור רגעים שלא ישובו לעולם, השבוע סוף-סוף הביא ההרגל המגונה ברכה. בדרך לארוחת ערב של החבר'ה מהכיתה נעצרתי בפְּיאצה דֶלה רפובליקה, כשראיתי בין האיורים של אמני הרחוב את התמונה.

מעלינו השקיעה היתה לאה וממושכת. החום כבר הופג במשבי רוח ראשונים, ובאופן כללי הרגשתי באותו יום שהעולם בעדי. ניגשתי אל הצייר.

"מי זו?"

"ידידה."

"ידידה שלך? מאיפה הידידה?"

"מישראל."

"מישראל! איך קוראים לה?"

"אה... זה פרטי".

המשכתי לחקור ולדרוש, הוא סירב אבל לבסוף ניאות לומר שקוראים לה... יוהנה. השיחה נמשכה בטבעיות והנושא נזנח. מרגע שהפרתי את הכלל הראשון וגיליתי לזר ברחוב את ארץ מוצאי האמיתית, כבר לא הייתי זר אלא חבר לכל דבר. הוא כנראה יושב מול כַּן הציור שלו לא מעט זמן, לבד, וכשפניתי אליו הוא הבין בחוש שהנה לכל הדיבור שהוא אצר בקרבו נמצא פורקן.

הצייר התגאה בשורשים היהודיים-אלבניים שלו, אם כי ביראה מסוימת, כי העבר הקומוניסטי של המדינה כמעט הופך את הצירוף הזה לאוקסימורון. חי כמה שנים בארצות הברית; דפק את הרגל כשהחליק שם על קרח, ברכבת התחתית, וחזר לאיטליה להשלים את סדרת הניתוחים היקרה. הוא מלא טענות כלפי אמריקה – המיסוד הדרקוני, התושבים האנוכיים שברחו כדי לא להיות עדים בתביעה נגד הביטוח – אבל הוא גם בונה עליה. רק שם הוא יוכל להתפרנס באמת כאמן, ובסנטה פֶה יש לו חברה.

סיפרתי לו שהייתי בסנטה פה, והוספתי שהוא זוכה לדלג בין שניים מהמקומות היפים בעולם. בשלב הזה אחד מהחברים שלי לכיתה עבר במקום ושאל אם אני לא בא לארוחת הערב שנקבעה לנו. עד הרגע הזה נשכחה ממני כליל המטרה לשמה הגעתי לכיכר. הצייר שלח אותי לדרכי ובתחושת החמצה קלה התרחקתי ואמרתי שניפגש בהמשך.

* * *

כמה ימים לאחר מכן חזרתי לאותו מקום, בשעה דומה. יוהנה-בר עדיין חייכה אלי מהכַּן, אבל הצייר היה מצוברח. נמאס עליו הכורח להיות איש-רעים-להתרועע עם כל תייר מחדש, בשביל למכור תמונה. גם כך הצרות סביב הניתוחים והתביעה שואבות ממנו את כל האנרגיה. אבל כשהוא ראה אותי אורו עיניו.

"שלום ידידי! כבר שתית קפה? בוא, נעשה סיבוב."

הוא אסף את מקל ההליכה שלו; חצה את הכביש ודידה אל סמארט שחורה שחנתה מולנו. בתום כמה ניסיונות מחרחרים, בסוף המכונית הותנעה. תו הנכים שעל הזגוגית אפשר לו לקצר דרך סמטאות צרות שלא הכרתי, ברוחב ללא יותר מארבעה הולכי רגל, ותוך כמה דקות מצאתי את עצמי מטפס איתו בכביש מפותל במעלה הר. אם היה רגע שבו פקפקתי בטיב כוונותיו, זה היה הרגע.

אבל אחרי כמה דקות החשש הקל התפוגג והגענו לכנסייה שעל קצה ההר (SANTO MINIATO AL MONTE), מקום מופלא שלא ידעתי על קיומו. בין ציירים שהציבו את הכנים שלהם מול הנוף הפנורמי של העיר והשקיעה, הוא שרטט בפניי את גבולות הגטו היהודי ההיסטורי ואת שורשי העיר בכללם, מגבעות פייזוֹלה ועד לחומה.

גם אחר כך, כשנכנסנו לתוך הכנסייה, היה הצייר מלא כרימון בפרטים וידע להסביר על האורגן הראשון בעיר, על חלקות הקבר במחיר מיליון אירו, על בניית הקשתות וסוגי האבן הנפוצים באזור.

בחצי הדרך למטה עצרנו ב-piazzale michaelangelo, עוד מקום אליו הוא המליץ לי לקחת את החברה שלי, כשתגיע. בפרט המליץ הצייר גם על הגלידה, וכשניגשנו לדוכן דחה בכל תוקף את הניסיון שלי לשלוח יד לארנק. "כשמכינים ארוחה, או מציירים תמונה – רוצים שזה ייצא מושלם. בשביל עצמך, בלי קשר לאדם שבשבילו אתה עובד," הוא הסביר.

האיטלקית שלי לא אפשרה לי להבין את המשך האנלוגיה, ולרגע גם לא חשתי בנוח שגבר כבן ארבעים קונה לי גלידה, אבל לא לחצתי. לכל אורכו של אחר הצהריים המוזר הזה, תחת שמש בלתי שוקעת שמפיצה זוהר בגוונים ורודים משתנים, היו שזורים חוטים חולמניים של תוֹם לא מבואר.

התחלנו לרדת חזרה. ככל שהתקצר המרחק חזרה לתמונות שלו, שנזנחו בכיכר ללא השגחה, כך איבד הצייר מעליצותו. הוא השתתק ונסע לאט יותר. כששאלתי מאיפה הידע הנרחב על הכנסייה, ועל פירנצה כולה, הוא יצא במתקפה נגד תושבי העיר, והאיטלקים בכלל, שגרים בין נכסי היסטוריה ואמנות אדירים ולא יודעים שום דבר. בניגוד לדימוי הרווח שלהם הם גם בכלל לא חמים ונחמדים, הוסיף הצייר, אלא אם כן אתה איש עשיר, או בחורה. המזל שלו הוא שיש לו רופא לבנוני, מאוד חכם, אבל ההתמודדות עם הניתוח והביטוח עדיין מתישה. הבוקר הוא הביא את אמא שלו מאלבניה, כדי לעבור ניתוח משלה בירך. הוא אוהב אותה, אבל מרחוק, קשה לו כשהיא בסביבה.

"אתה," הוא אמר כשהיינו מרחק שני רחובות מהכיכר, ונעצר. "אתה נקי. אתה בא מבחוץ ומביא איתך אנרגיה טובה."

ההיסטוריה של הספרות האיטלקית (1)

2011-05-08T19:31:00.011+03:00

מבחינתי הדבר המרכזי שאני עושה כאן, בפירנצה, הוא קורס הספרות שלקחתי. המלגה עצמה מיועדת לשיעורי השפה, שמתקיימים על בסיס יומי, וגם החיים עצמם, מצידם, לא מפסיקים להפתיע ביִפעת האפשרויות שהם טומנים בחובם (אסתטיות, גסטרונומיות, וחברתיות). אבל הערך המוסף, הדובדבן, היהלום, הוא בקורס ההיסטוריה של הספרות האיטלקית.

מהארץ פקפקתי ביכולתם של ארבעה מפגשים שבועיים, בני שעה וחצי, לענות לכותרת הגרנדיוזית שהם נושאים. אבל כשהגעתי ונקלטתי כאן בבית הספר נגלו לי שתי עובדות מעניינות, שהחיתוך ביניהן עתיד להניב תוצאה מעניינת עוד יותר: (א) המורה המיועד נחשב לענק רוח וידען מופלא; איש אשכולות במובן ההומניסטי-רנסנסי של המלה, שלא מושך ידיו גם מאופרה, תיאטרון מוסיקה וציור. (ב) מספר התלמידים בקורס עומד על אחד.

אם כן, השמועה שאהיה תלמידו-יחידו של סיניורֶה רודולפו טומאסי שלחה אדוות רכות בגבּוֹת של הרבה מסובבי. כולם מלאו שבחים והתמלאו קנאה, לפעמים אמיתית ולפעמים רטורית בלבד, כי כך ציווה מהלך השיחה. כך או אחרת, ציפיתי מאוד לשיעור הראשון. אם החדרון שלי משרה תחושה של דמות התלוש העברי, הרי שמול סיניורה טומאסי אני כבריה מחונכת מן הבורגנות האוסטרו-הונגרית, שאביה הסוחר האמיד שכר את הטובים שבמורים ללמדה מערשׂ תרבות המערב.

השיעור הראשון היה אחת החוויות האינטלקטואליות המייגעות ביותר שחוויתי. יצאתי ממנו סחוט כמו אחרי שלושה מבחני פסיכומטרי רצופים, אך בהרגשה שקיבלתי 800 בכולם. עיקר המאמץ, אני מניח, נבע מהעובדה שהשיחה התקיימה באיטלקית.

כשמתקבלות עובדות חדשות הן לעיתים נדירות מהוות חידוש גמור, מהמסד עד לטפחות. בדרך כלל הן משתבצות במערך ידע קיים, ומובנות כנגד פיסות מידע רלבנטיות קודמות. אבל הפעם, בשפה זרה למחצה ונושאים זרים כליל, ההרגשה היתה של התחלה מאפס, עירום ועריה.

המלה "שיחה" אינה מדויקת. זה אולי נראה כך מבחוץ, כי ישבנו משני צידי שולחן המורה בכיתה ריקה, אבל אני בעיקר הנהנתי. הנוכחות שלי שם לא חרגה בהרבה מהתפקיד הרטורי שממלאים בני שיחו של סוקרטס בחלקים נרחבים של כתבי אפלטון ("חיי זיוס, סוקרטס, דומה שכל דבר אחר יהא שטות גמורה!").

זוקפי הגבות צדקו. סִיניורֶה טומאסי נראה בדיוק כפי שהייתי מדמיין אותו, ונראה שהוא נושא בראשו את כל מהלך ההיסטוריה של תרבות המערב. לא יצאו שניות אחדות מאז סגר אחרינו את הדלת, וכבר נזרקתי למערבולת השפה והחומר: מתיאולוגיה פרנציסקנית ועד להתאהבות הטוטאלית של דנטה אלגיירי בביאטריצ'ה, בגיל תשע, דרך כמה סטיות ספונטניות לשירה יפנית מהמאה ה-11, לנפוליטנית של ארי דה לוקה ולרומנים של ג'ויס, מאן ופרוסט.

עכשיו אני מנסה לארגן את הדברים, בעזרת צפנים שהספקתי לרשום במחברת ובעזרת ויקיפדיה איטליה.

* * *

לידת הספרות קשורה בטבורה בלידת השפה, שהרי האחרונה מאפשרת את קיומה של הראשונה. יחד עם זאת, זכות הקיום של הספרות היא בהתעלות על תפקידי השפה הקונבנציונליים, אלה שלשמם היא נוצרה בהתחלה, של תקשורת וייצוג של עצמים. סיניור טומאסי עצמו תמצת את כל זה, באיטלקית, על דרך ההבחנה בין lingua ל-linguaggio.
במובן הזה, הביטוי הראשון של ספרות איטלקית הוא דתי, ושייך לפרנציסקוס מאסיסי. מעבר לפרטים ביוגרפיים מסעירים, שלא כאן המקום להלאות בהם, תפילת הקנטיקו דלֶה קרֶאטוּרֶה שחיבר פרנציסקוס, "שיר הלל ליצירי האל" בתרגום חופשי, היא הטקסט הקנוני הראשון שנכתב באיטלקית. (עד שהבלוגספוט ייכנע ויאפשר לי להעלות וידאו, הנה זה באיטלקית עם תרגום או באנגלית).

אני מניח שטורי השיר האלה נשמעים חביבים אך נלעגים במקרה הטוב, מאלחשים ומזיקים בעיני שונאי דת, ומכל מקום סתומים בטוּב עד כדי חוסר נגישות. אבל אני לא יכול שלא לשמוע אותן כפי שסיניורֶה טומאסי הקריא לי אותם במקור: בפאתוס, בהוד והדר, במלאוּת ווקלית שלא השאירה פיסת אוויר אחת חפה מגלי קולו.
מבלי לאבד דקה, הוא התקדם על ציר הזמן. עברנו "לשוחח" על אסכולות השירה של סיציליה ובולוניה, מהם מעט-מעט הסתעף זרם חדש, הדולצ'ה סטיל נובו, שהסעיר את הלבבות בפירנצה עם נושא חדש ומופלא לשירה: האהבה.

אחרי שסיניורֶה טומאסי סיים להקריא בפניי כמה שורות של אחד צ'ינו די-פיסטויה – ממציא טכניקת הפלאשבק! – הוא נעצר. השיעור היה קרוב להסתיים, והוא בחן לרגע את פני. בעקבות מה שמצא שם, הוא סגר את הספר ברעש גדול ומיקד את מבטו בעיני.

"ג'ונתן, כשנכנסים לחנות ספרים, איך יודעים אם לקנות או לא לקנות רומן? אני קורא את שתי הפסקאות הראשונות, ומחליט על גביהם. בשירה זה אחרת. שירה היא התגלות, היא חשיפה! אם אני נכנס כדי לקנות ספר שירה אני מדפדף כמה דקות, ואם משהו – טור, דימוי, צירוף של תחביר ומלה – עושה לי להרגיש רע כאן, בבטן, אני יודע שיש לי משהו טוב ביד. ואת זה, באותה תקופה, אף אחד באירופה לא עשה טוב יותר מדנטה, שאיתו נפתח את השיעור הבא".

פירנצה, הגעה

2011-05-06T16:19:00.026+03:00

לצורך החודש בפירנצה זהו יומן הטיוטות שלי, שאולי יהפכו למשהו ערוך ומגובש בעתיד, ועכשיו מצלמות תמונה די אותנטית של האופן בו אני חווה את הדברים. הפומביות נועדה לעודד אותי לתעד ולא להזניח, ולא פחות מכך לשתף את מי שמעוניין. (התמונות יצורפו בהמשך)

תמיד אהבתי את דמות המשכיל בספרות העברית. כשקראתי את ברדיצ'בסקי או שלום עליכם דימיתי בעיני רוחי שגם אני יכולתי להיות אותו צעיר תאב דעת, שמשבֶּר קולמוסים בקתדרת המדעים, נמק מקור ומרעב בעליית הגג הדחוקה ו"ככרית אין לו אלא את מרפקו הרך".

נזכרתי בכך בחיוך כשהבנתי שהמקום בו אגור החודש בפירנצה (ואלמד את שפת וספרות המקום, בֶּ"קתדרה שלהם"), הוא למעשה עליית גג. כשנכנסתי בדלת העץ היפה של הדירה, מיד מצאתי לימיני מדרגות לולייניות קצרות שהובילו אל החדרון שלי. מאז הראש כבר נחבט לא אחת בתקרה והגב בדלת, אבל גם התברר שאין שום דמיון בין העולם המשכילי המיוסר ושטוף הפאתוס למצפה לי כאן.

בעלת הבית פאטי, למשל, אינה קשישה מרשעת ובבואי לפגוש בה אינני זקוק לגרזן. היא איטלקייה נאה ונדיבה, חסרת גיל אך לא צעירונת. בינינו מתהווה וריאציה ידידותית על יחסי אם ובן מבוגר, למעט גילויי החיבה הפיזיים. עד שהתארגנתי וקניתי אוכל היא חלקה איתי לחם ואנשובי שאכלה, וביום ראשון ניוקי תרד; בהגיעה הביתה כל ערב אנו מספרים זה לזו, בקיצור נמרץ, על קורות היום; כשאחד מאיתנו ישן המפתחות שלו תלויים על צלצלי המתכת החלולים, והשני יודע לא להרעיש.

בניגוד לקיטון הדל של המשכיל הממוצע, עליית הגג שלי יפה. יש רעפים ומרפסת שמשקיפה לרצועת גגות עדויים באדניות צבעוניות. יש בו מילונים לרוב וספרים על האופיצי, ארון עץ שפוער חלל פנימה לתוך הקיר, ושטיחון כתמתם שבלילה הופך לווילון.

גם שאר חדרי הדירה שמתחתיי קטנים ואפקטיביים. במטבח כל סכין יודע את מקומו על הקרס, ולכל מגירה יש את בָּבּוּשְקת הסירים והצלוחיות שלה. הכל קטן, הכל מיועד לאחד. אני משתדל לבשל כשהיא לא נמצאת, ובבוקר מצחצח שיניים רק אחרי שהיא לוקחת את קסדת האופנוע שלה ויוצאת לעבודה. היא עובדת באוניברסיטה אמריקאית גדולה, ואחראית על מגורי הסטודנטים בעיר. עכשיו היא מתייגעת על משבר דיור שנגרם בבניין שבו מצלמים, מסתבר, את הריאליטי jersey shore.

גם מחוץ לשעות העבודה עיניה לא נלאות מלבלוש אחר שלטי "מכירה" פוטנציאליים, עדיף בדירה מחולקת לשניים: היא מחפשת מקום בו היא וחברתה הטובה רוסלה יוכלו לגור ביחד כשיזדקנו. הרבה מאוד איטלקים שאני פוגש מנהלים אורח חיים יחידני כזה, עם סמארט או אופנוע בחנייה וסידורי מגורים קומפקטיים ומתוחכמים להפליא. בהקשרים דמוגרפיים כוללים הסגנון הזה עשוי להעלות על הדעת את ניוון אירופה המזדקנת, אבל מכאן זה נראה מהוגן, נאור ונחמד. אני לא יודע אם יש לה ילדים שבגרו (ואולי אחד מהם ישן פעם במיטה שאני שוכר לחודש), ומה מצבה הזוגי. יש תמונות שמפזרות רמזים אבל אני לא שואל.

* * *

עוד לפני שטיפסתי במדרגות הלולייניות אל החדרון שבעליית הגג, בשדה התעופה גיליתי שהלילה הראשון שלי בעיר היה הלילה הלבן של פירנצה. אשר על כן, הגלריות, החנויות והכנסיות היו פתוחות. יצאתי לראות, ומה אני אגיד, זה היה יפה. טורי אורות משתקפים-מתנצנצים על פני נהר הארנו, הפסלים התמירים והמוארים של דוד המלך (העתק), מדוזה ונפטון אל הים (מקור) בחזית של ה-PALAZZO VECCHIO, קרוסלת הסוסים החשמלית הססגונית ב-PIAZZA DELLA REPUBLICA, ה-PIAZZA DEL DUOMO שוקק ומלאת-אדם.

באותו לילה התיאור "מלא-אדם" היה תקף גם לכל מרצפת אחרת בעיר, על הגשרים ועל המדרכות ועל הכבישים, מה שהוסיף נופך אפֶּי לכל העניין, כאילו מלחמות שושלת מדיצ'י במורדים או ההפצצות של הגרמנים מתרחשות ממש עכשיו. רוב הזמן זו היתה חוויה לא מילולית בעליל, ואני לא מוצא לנכון לפרוט אותה למילים עכשיו.

כתבתי "רוב הזמן" כי בחלק הראשון של הערב הייתי מצוי במצב מתמיד של שיחה. תחילה יצאתי לארוחת ערב עם פאטי ותשעה מחבריה הטובים ביותר. בהתחלה הלכנו שנינו לפגוש את רוסלה, שהתקשרה לעוד מכרה והביאה גם אותה. זו הפתיעה ובאה עם חברה וידיד, שכבר קבע עם עוד זוג, שהצטרפו אלינו והביאו זוג חברים נוסף. החד גדיא האיטלקי הזה התפתח בחן, כמעט מעצמו; מקובל כאן כנראה שהרכב המשתתפים של מפגש חברתי פתוח לשינויים, ומתרבה מתוך עצמו כאורגניזם עצמאי.

המצב הזה של נוכחות משתנה מיקד אלי תשומת לב רב פעמית, ונוכחתי שאני מדבר איטלקית טוב בהרבה משאני מבין. מה גם שעד כה מדובר במפגשים ראשוניים וחד פעמיים, שמכתיבים לחזור שוב ושוב על אותו טקסט שאני מדקלם להפליא ("אני מתרגם, לומד איטלקית כדי לתרגם ספרים וכו'").

נוצר כך תהליך מחזורי משונה, לא לגמרי מודע:

אני מדבר ראשון: אני מכיר היטב את התפקיד, חזרתי עליו לא אחת והוא יוצא מפי קולח ומהיר: "אני מישראל, מתרגם ספרותי, איטלקית הייתי מעוניין ללמוד כדי לקרוא ספרות איטלקית ולתרגם";

מגיע תורו של בן שיחי לענות, ומול זוג עיניים מתעגלות בתמיהה להיווכח שעליו לעדכן את רמת האיטלקית המשוערת של האדם הניצב מולו;

שוב מגיע תורי. משנואשתי מהסיכוי להבין אותו, את זמן הדיבור של חברי הטרי חילקתי בין הקשבה רופפת לתכנון תשובתי הבאה. על כן ברגע המתאים אני שוב מתעשת ומגבש תשובה איתנה, שמאלצת את שומעי המבולבל לתקנן, בדקים שבניואנסים, את רמת השפה שבה ישתמש.

שוב מגיע תורו, שוב אינני מבין הכל...

מעניין אם שותפיי השונים היו מודעים לתהליך, ושמו לב שככל שהשיחה מתגלגלת כך התשובות שלי, אומנם נקיות ורהוטות, הולכות ונעשות אמורפיות, גורפות, אוניברסליות.

בכל מקרה, בסוף הפור נפל על מסעדה ב-PIAZZA SANTO SPIRITO. תכננתי לקחת כרטיס ביקור, כהרגלי, וכך לדעת מה שם המקום, אבל כשיצאנו דעתי הוסחה: בדלפק הבאר והמטבח הסמוך לשולחננו נשברה כוס. כל הנוכחים מחאו כפיים, כמקובל גם בצד שלנו של הים התיכון. אבל הברמן ראה כי טוב, התלהב, לקח כוס נוספת וניתץ אותה על הרצפה. מה שהוא לא ראה זה המלצרית, שעדיין ניקתה את השברים הקודמים ממש מתחתיו, במקום נסתר משדה ראייתו.

היא לא נחתכה אבל בעיניה זה היה ניסיון תקיפה לכל דבר. גם החברים לשולחן לא ראו שהברמן לא ראה, ולא יכול היה לראות אותה שם, ויצאנו בזעם.

מַאוּרה אמרה לי שזו לא התנהגות איטלקית טיפוסית. היא אישה נמוכה בעלת שיער אפור קצר, משקפיים דקים וחיוך משרה-רווחה. ייתכן שקוראים לה פאולה, או לאורה. היא חזרה ואמרה שהוא שבר את הכוס לא כי הוא איטלקי אלא כי הוא CRETINO, היינו מטומטם. את זה דווקא הבנתי יפה, וכל כך שמחתי על כך שהבנתי במכה ראשנה עד שהרהבתי עוז לנסות את כוחי בבדיחה:

"אה," הנהנתי, "הוא מגיע מכרתים?"

אבל היא לא חייכה אלא שבה והסבירה לאט יותר מה פירוש המלה. ההונאה-זוטא שחגגתי בין שכבות השפה התהפכה נגדי.

בדרך

2010-01-11T08:47:00.014+02:00

שחר בסנטה פֶה. האוויר עומד קפוא, אין לא קול ולא תזוזה מלבד נשיפות הבל הפה. חולפים על פני מרפסת עץ, שמשקיפה אל חצר נטושה. מסוכך עליה עץ דובדבן, עירום ונרעד. עכשיו אני משתדל לכתוב בשקט, בחסכנות. לא להעיר אף אחד, לא לקלקל.

הדרכים מהירות ממני. לואיזיאנה, טקסס, ניו-מקסיקו, אריזונה, יוטה ושוב אריזונה. ותוך ארבעה ימים תבואנה גם נבאדה וקליפורניה. הנסיעה ארוכה, אבל איננו נחפזים. הדרך, שוב אינה רצף תחנות מעבר בין יעדים; היא כובשת לה תכלית משל עצמה, האף-מקום העצום הוא אולי המקום העיקרי.

ובשעות הארוכות שאנו מבלים על חוצי המדינות – IS-10, IS-25, IS-40 – גם האיתאקות של קוואפיס שוב עולות בדעתי:

שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד.
כִּי בִּבְקָרִים רַבִּים שֶׁל קַיִץ תִּכָּנֵס
בְּחֶדְוָה, בִּפְלִיאָה רַבָּה כָּל כָּךְ
אֶל נְמֵלִים שֶׁלֹּא רָאִיתָ מֵעוֹלָם.
בְּתַחֲנוֹת-מִסְחָר פֵינִיקִיּוֹת תַּעֲגֹן
תִּקְנֶה סְחוֹרוֹת מְשֻׁבָּחוֹת לָרֹב,
פְּנִינִים וְאַלְמֻגִּים, עִנְבָּר וְהָבְנֶה,
וּמִינִים שׁוֹנִים שֶׁל בְּשָׂמִים טוֹבִים
כְּכָל שֶׁרַק תִּמְצָא בְּשָׂמִים טוֹבִים.
עָלֶיךָ לְבַקֵּר בְּהַרְבֵּה עָרֵי מִצְרַיִם

ומהם אותם אין-סוף שמות חדשים - מלונות ומזללות דרכים, תחנות דלק וממכר כל סחורה שהיא - הנקרים בדרכינו, אם לא הענבר והבשמים הטובים שיש לתחנות המסחר הפיניקיות של דרום-מערב ארצות הברית להציע. מרגע שמתירים את הגלימה החמורה בה הם בדרך כלל אסורים - ג'אנק אמריקאי!! - אפשר להתפנות לקסם שהם מהלכים, קורצים מכבישי היציאות הנפתלים, קוראים לך לבוא.

המיַילִים נוקפים, הרדיו מציע קאנטרי ובלוז בהתאמה.

ונוסעים, נוסעים נוסעים...

(ובלי שום קשר, אני לא יכול שלא להוסיף את זה, פילי ים שצילמנו יום לפני סיום הנסיעה:)

new orlenas #2

2010-01-10T16:33:00.012+02:00

כשמדברים על פוליטיקה מיסטר בננה הוא אקדח טעון. ואנחנו, שני ישראלים מנומסים להפליא, אוכלים הרבה ומדברים מעט, מהווים מטרה מושלמת. הוא מגדיר את עצמו כהיסטוריון חובב, "אבל עם השקפת עולם מאוד מסוימת, ראו הוזהרתם".

קירות העץ של בית ההארחה בן שלוש הקומות שהוא מחזיק, מגדירים אותו גם כארכיונאי חובב, עקבי בשיטה ומוטרף במזג: עשרות כרזות של הצגות תיאטרון בניו אורלינס, משנות ה-50, ה-60 וה-70; מדפים רעועים שמחזיקים בקושי ספרי אנציקלופדיה רפואית מלאה משנת 1970, כרכי ספרות צבאית בספרות רומיות, היסטוריה אמריקאית, רומנסות מקוריות, כל כתבי פוֹ; בין לבין נטועים אינסוף חפצי נוי ובובות זעירות, מזכרות ניו-אורלינס ותצורות עץ מוזרות, שבכל מקום אחר היו נחשבות ג'אנק.

רוב הזמן מפרידה בינינו לבינו דלת, עליה אסור לדפוק וממנה הוא יוצא להגיש את ארוחת הבוקר. הקרח נשבר בארוחת ערב דווקא, שאינה כלולה בעסקת הלינה. הוא ישב לשולחן האוכל הגדול עם שתי אורחות, סבתא ונכדתה. כשנכנסתי קיבלתי הזמנה להצטרף. מהשיחה על השולחן למדתי יותר על ניו אורלינס יותר מאשר בשאר שלושת הימים בעיר.

"לא יעזור להם שום דבר, שתיים ועוד שתיים הם לא שלוש ולא שבע, ומי שמסרב ללמוד מההיסטוריה פשוט ייתקל, ובכן, לא באותם דברים, ההיסטוריה לא בדיוק חוזרת על עצמה, אבל אפשר ללמוד ממנה".

עד אז הוא לא חרג מדמות המארח החביב בעל המבטא הדרומי (שואל מהיכן הגענו, מציע את המסלול הקצר וקו האוטובוס הנכון). אבל באותה ארוחה ספונטנית מתגלה מיסטר בננה כמשכיל עממי, חריף וידען לא פחות מאנשים המועסקים בכך על ידי אוניברסיטת ניו יורק. המונולוג שלו, כמו הבית כולו, הוא גדוש ומבולגן, מרתק ומלא חוכמה.

כשהוא מדבר על האיזלאם, הידע וההרשעות שלו מגיעים עד ראשוני שושלת הוואהבי בחצי-האי ערב (ומיד חוזרות לאירופה, שסטטיסטית תהפוך תוך שני עשורים, חרף עצימת העיניים, למדינת שריעה אחת עם חווה הולנדית).

כתב האישום שלו נגד מדיניות החוץ האמריקאית מתחיל בוושינגטון של ימינו ומשתרע עד ניקרגואה של אורטגה. גם לגבי הסכסוך, זה המוכר, יש לו מה לומר:

"כשעראפת הגיע לקמפ דיוויד הם לא יכלו לסלוח לו שבכלל העיז לדבר על חלוקה ופיתרון, זה עד כמה שהפלסטינאים הם פיס-לברז. גם בעזה, אתם צריכים להראות לשכנים שלכם מה קורה אם יו מס עם ישראל. לא הכל מושלם, כן, אתם לא צריכים לעקור להם שם את עצי הזית האלה. אבל בכלל, לאמריקה יש מה ללמוד. בשם ה-politically correctness הזה, כדי לא להעליב קבוצה אחת בהכללות, מוכנים לגרום לכולנו לסבול. בגלל מטורף אחד חמש עשרה מיליון צריכים להוריד נעליים בשדה תעופה. כן, זאת הפרופורציה. הנה אצלכם גם הערבים הנוצרים, שאין להם שום דבר נגד סטייט אוף יזראל, סובלים בשדות התעופה to their boots, וזה בסדר, זה מחיר שישראל מוכנה לשלם".

"אתם יודעים מה המלה הראשונה שתינוק אומר כשהוא נולד? זה לא פַּא, אלא מַא. שלי, זה שלי. רכוש, פרו-פר-טי, ככה אנחנו חושבים מלידה – זו לא החברה ולא השיטה, זה האינסטינקט. ולא יעזור להם איך שהם רוצים לראות את העולם – ככה זה. שתיים ועוד שתיים הם תמיד ארבע, לא שלוש ולא שבע".

וכך הלאה. הוא יותר מתוחכם מזה. הדיבור שלו זרוע עוד הערות ביניים שנונות, יותר מכפי שאני יכול לזכור. אבל לכל התסבוכות, בסופו של דבר, יש לגביו כתובת אחת: "אקדִמִיַה". הישות האחת הזאת, שכוללת עורכי דין, אנשי ממשל, שמאלנים, צבועים, היא שקובעת את סדר היום, היא שכותבת את ההיסטוריה. "המדינה שלנו מנוהלת בידי אנשים...כל האדמניסטריישן החדש, מסוכן מאוד. אותם אנשים, אותם רעיונות מסתובבים סביב עצמם, משבחים את עצמם - וושינגטון, ג'ורג'טאון, אתם יודעים".

לבסוף הוא נוכח שלא הוצאנו מלה במהלך השיחה, ובעצם במהלך שלוש הארוחות בהן ישבנו איתו לשולחן. "אמא שלי לימדה אותי שהסוד הגדול של ההקשבה הוא לא להגיד כלום, ולתת לשני לעשות את כל הדיבורים. ובכן, אתם הייתם מקשיבים נהדרים, ואני מודה לכם", הוא אמר ביום האחרון, והתחייך במבוכה. "כאן בדרום אומרים שלפעמים כדאי לדחוף מגף לפה ולא להגיד דברים מסוימים, אבל אני גם דחפתי וגם אמרתי את הדברים האלה, מה?"

הוא ביקש לומר עוד משהו, אבל נהג הרכב שהזמנו לשדה התעופה כבר ניצב בדלת. מיסטר בננה נפרד מאיתנו באיחולים לבביים, בניסיון מהיר לדה-פוליטיזציה של השיחה איתו, של הזיכרון שלנו אותו. כשניגשתי ללחוץ את היד הוא פרש את מוטת ידיו לחיבוק. היד המושטת שלי נתלתה בשקע הכתף שלו לרגע קצר, לפני שיצאנו לרכב שייקח אותנו הלאה, בדרך ליעד הבא.

new orleans!!

2010-01-04T08:30:00.016+02:00

בשבועיים הקרובים אנחנו מתוכננים לחצות את היבשת בחלקה התחתון, הדרום-מערבי, מרחק שהגוגל מעריך בכ-4,000 ק"מ. הנתון המדהים הזה ישנה את אופי הרשימות כאן לא רק מבחינת תכיפות ונגישות, אלא גם יהפוך אותן למעין יומן מסע. למה לא, תאמרו; האודי מֶאם! אלא שאני כבר מרגיש באצבעות שהמשפט האחרון יכפה עלי טון של כתבת תיירות מוארכת – כלומר תיאור פרטני, נמרץ ומלא חן בנוסח וני וידי ויצ'י עם טאץ' אישי. נקווה שיעלה בידי לא להתקבע בתבניות כאלה מחד, אך גם לא להסיט את כל הזמן והמרץ שלי להדיפתן מנגד. (הנה, לשם דוגמה, מיד כתבתי ומחקתי משפט שהחל כך: "המקום הראשון אליו ברחנו מהשלג ומבוך הרחובות של מנהטן הוא ניו-אורלינס...").

עד עכשיו בילינו שלושה ימים בניו אורלינס, אליה הגענו בבוקר שלאחר הסילבסטר. אני מניח שהאסוציאציות הראשוניות למקרא השם ניו אורלינס נוגעות לרובע הצרפתי ומסיבות המרדי-גרא, לעיירה ולמבטא דרומיים, ומ-2006 לאסון קתרינה. הכל נכון. קווי המתאר הללו לפעמים נענים לקלישאה שמייצגת אותן, לפעמים מייחדים או מעמיקים אותה ולפרקים אף סותרים אותה, אבל כל המידע המקדים אכן כאן. היופי הוא שהמציאויות האלה מתקיימות במקביל, בלי להתחרות אחת בשנייה, ובמובן הזה ניו אורלינס היא לא פחות אינטנסיבית ורבת פנים מניו-יורק.

הרובע הצרפתי

הדימוי הצעקני והצבעוני של ניו אורלינס מופק ברובו ברובע הצרפתי – משם יגיעו התמונות והשמות שיכבשו את הגוגל, ובכלל. מדובר בבלוק של לא יותר מעשרה רחובות (rue), בהן בתים בני שני קומות ועשרות פאבים, מסעדות, חנויות מזכרות, ושוב פאבים. כל בית עסק כזה מתהדר בשלטי ניאון ובהופעה חיה - תהיה זו להקה, די-ג'יי או חשפנית.

לוקח לעין זמן להסתגל לדחיסות המרחב. מזג האוויר הטוב, העדר המגדלים וריח הבר-בי-קיו עושים אותו שונה מזה של פקקי האדם בשדרה החמישית, פתוח יותר. בשלב כלשהו הרובע מתחיל להידמות לעוד עיירת בילוי לרווחת התייר המערבי, כאלו שפורשות עצמן באופן דומה מיוון ועד פרו ותאילנד, אלא שכאן יש אמריקאים, אורחים ומארחים.

קשה מאוד לא להבחין בהבדל; הסתבר שהגענו בדיוק ל-sugarbawl, גמר הפוטבול של האוניברסיטאות. השנה הפגיש המעמד בין התנינים מפלורידה ודובי הפנדה מסינסנטי, שהגיעו לגמר, כך מסתבר, בעמדת נחיתות גמורה וגם אוהדיה השרופים יקבלו את ההפסד בהכנעה מכירת-טובה. במשחק עצמו איבדתי עניין מהר: הוא מסובך מבחינת חוקים ואסטרטגיה, ונפסק כל פעם שמישהו מופל לדשא – כלומר הוא נע קדימה בשאיפה מתמדת להיעצר, וזה עוד לפני הפרסומות. כרטיסים עלו 65$ אחרי הנחה, כך שגם מצד הפולקלור באיצטדיון ה'דום' נסתם הגולל די מהר. אבל הפולקלור הציע עצמו מלוא החופן גם מחוץ לאצטדיון, והאדומים-לבנים והכחולים-כתומים מילאו את הרובע, נכונים לרקוד ולהשחית את גרונם בנהמות אלה נגד אלה לכל דורש.

מאוחר יותר יסופר במוזיאון המרדי גרא - בן דודו של הקרנבל הברזילאי, שגם בו חוגגים את תום ימי ההתענות שלפני האיסטר בהדוניזם חסר גבולות – על חשיבותן של המסכות בחגיגה: המרת הפנים בפנים אחרות מאפשרת לתת ביטוי למאוויים כמוסים או צדדים אפלים, שלא יורשו באור יום סתם כך.

בעיני העיקרון הזה תופס גם כאן, וההתמסרות הגמורה, עד כדי זיהוי גמור של האוהד עם הקבוצה, לא מאוד שונה ממסכות בני הזולו ושאר כוכבי הפסטיבל המהולל. במילים אחרות, אין לי ספק שהצעירים והמבוגרים שמסתובבים כאן עם קוקטיילים מפלצתיים או בקבוקי באד עצומים (מדובר בקוטר של באנג, כנראה יוצרו בברובדינגנאג)ומרבים בצחקוקים פראיים והערות קולניות לבחורות, מנהלים סגנון חיים שונה לגמרי כשהם פושטים את חולצת הלייקרה הענקית.

באופן דומה, הצרפתיוּת שמקנים לניו אורלינס שמות הרחובות והפאבים (דומאן, דופין, סאן פיליפ, והמונפלייה, הבורדו, ונראה לי שגם הבורדל, בהתאמה) הופכת את הרובע למקום בו אפשר, כאילו באזור המיקוד שלו יש מן אישור או הבטחה למימוש הנאות בשר. ולכך טוב מראה עיניים:

ויש עוד דבר מאוד אמריקאי, או לפחות נראה לי כזה, והוא מתן הביטוי לצדו היפה של הליברליזם הכלכלי. הרחובות מלאים בלהטוטנים, אמני ואומני רחוב, נגנים, שחקנים לרגע. כולם מעוניינים בהתקהלות, והמוצלחים שביניהם – במונחי רדיוס המעגל האנושי סביבם – מסיימים את הקטע שלהם באופן דומה: "תודה רבה! עכשיו מגיע הרגע הפחות נעים, בן אני מעביר את הכובע/סלסלה/דלי, ומבקש מכם לשים בו משהו, אם נהניתם מהמופע. אני מתפרנס מזה ומעוניין להמשיך להתפרנס מזה". יש בקהל את הנעלמים הסדרתיים, אבל הרוב משלמים. מחכים בתור ומשלמים.

המיצג הזה חוזר על עצמו בתדירות די גבוהה, וזו באמת שעתו היפה של יסוד חופש העיסוק: יבוא כל אינדיבידואל אל כיכר העיר, יציע את מרכולתו ו-let the best man win. במובן הזה ה"שוק" באמת מחייב את כל המשתתפים בו לטוב והיפה ביותר לו הם מסוגלים. כמובן שהמעבר לקנה מידה תאגידי וגלובלי מכניס קלקולים, כשישות אחת כוללת יותר מאדם אחד (וחופש העיסוק של אחד הוא העבדות המודרנית של מי יודע כמה אחרים).

גם ברחוב בורבון הקטן, אגב, אין לך מחזה עצוב יותר מאלה שלא משתלבים במסיבה: המלצר שאיש לא רוצה להיכנס למסעדה שלו, הרקדנית שהגברים נפרעים ממשיכתה בדש החולצה, הפנטומימאי הצבוע כסף בפינת הרחוב שאיש לא עוצר לראות למה הוא מסוגל.

במקום סיכום

2009-12-31T23:44:00.010+02:00

רגע לפני שהסמסטר והתוכנית מסתיימים כהווה והופכים סופית לזיכרון, או בסיס להמשכיות, יש דבר אחד שרציתי להתעכב עליו (יש הרבה יותר, אבל שילוב העצלנות המחשבתית וקצב האירועים מאז מותיר רק את זה, בינתיים). בין הרבה דברים אחרים שלמדתי כאן בניו-יורק מעניין היה לראות את ההבדל התהומי בו רואים הצדדים השונים לא רק את אותם אירועים על אותה פיסת ארץ בין הנהר לים, אלא אפילו את אותה מלה.

נתקלתי בזה בהקשר של "ציונות". מה זה ציונות?

לכאורה אין קל מזה (הרי גדלנו על זה): התנדבות, פעלתנות, יוזמה, עשייה עבור הקולקטיב, השאלות הגדולות, אחד משלנו, סנדלים, עד הסוף, פעם שליחי סוכנות אמיצים והיום כרישי היי-טק המתייצבים בימי שישי בכיתות הפריפריה, עמק הירדן, חבל הבשור חצור הגלילי. ואם נעמיק: הברכה ביציאה אל הטבע, ערך גדול, וגם, במעורפל וללא נימוק, זכר ריח של פירות הדר. כאשר מנהיג פוליטי מבקש לעשות מעשה ולהפגין את ערנותו לגודל השעה, הוא מכריז שסיעתו "תשב עם כל המפלגות הציוניות".

אבל פְּסע רק כמה צעדים מחוץ למעגל חיילי המילואים, אנשי העסקים, חברי הכנסת, השדולות – ובחו"ל, מחוץ לבית חב"ד, והסיפור יישמע אחרת. מעבר להגדרה היבשה, נטולת הניסים, של תנועה לאומית אחת מני רבות בסוף המאה ה-19 עבור בני העם היהודי, קרונות משא שונים מאוד דוהרים בעקבות הקטר המעשן הזה: right wing, תוקפנות, אינטרסים, שתדלנות, שמרנות, חימה, תעשיינים, כוחנות פוליטית, כסף גדול, מנגנון משומן ו-the establishment.

לשפה עצמה ולאיכויות הצליליות והקונוטטיביות שלה יש בכך חלק. ציונות וזַיוֹניזם אינן "אותו דבר בשפות שונות", והן לא מייצגות את אותו סך תוכן. את אותו פירוש כן, כמובן, אך ממתי כל מה שנושאת מלה בכפיה מוגבל למובנה המילוני? מה שהופך בעיני "געגוע" לכה נפלא וכה עצוב הוא עדת הברווזים הבלתי נמנעת שנכרכת אחריו. ואם כך, מה נאמר על הזַיוּנִי, שבערבית הוא פשוט אויב מיתי. והזיוני הזה הוא מקרה ספציפי די נדיר, כך למדתי, של ה"יהוד" – ישות גנרית אחת שעם מסומניה נמנים הצבא, הממשל ככלל ועובדי מדינה ספציפיים, כמו גם בעצם כל יתר בני דת משה.

מעניין היה להיווכח גם בדמיון המתקיים משני צידי משחק האסוציאציות. כשמספרים על שיחות ועל פלסטינאים בניו-יורק, די במהרה תבוא השאלה, יבוא הוידוא ליתר דיוק, "אבל אתה ציוני, כן?" (ולא למשל, והציטוט במקור, "איזה פוסט מתלקק"). וזאת כי יש לדעת שמותר ואולי אפילו כדאי לדבר, אבל בתוך ורק עד גבולות תפיסתיים מסוימים.

ושוב, הרבה פעמים מתפקדת אותה מלה בדיוק גם כן ככרטיס כניסה למועדון "שלנו", אך הפעם רק אם משאירים אותה בחוץ. הזיוניסט חייב להיות אדם לא נעים, במחוזות הגנאי, מיוזע משהו. בהקשרים חברתיים לא מעטים, לפחות כאלה שאני התוודעתי אליהם, ציונות היא הרבה פעמים משקל עודף שכדאי להיפטר ממנו באלגנטיות לרווחת כולם.

אני לא יודע מה התועלת במחשבות כאלה, שהדיון הפוליטי הניחר בדרך כלל קופץ מעליהן היישר לצקצוק הלשון, להאשמות ולתביעות ההדדיות. אבל למרות העדר המסקנה או התובנה החותכות, לפני שפונים להסתנוור מריבוא הנורות המנצנצות בכל העיר, מעצי האשוח, מנדרי השנה החדשה, מהקור המקפיא, ובמקרה שלי מהטיסה דרומה והלאה, יש להן מקום.

(הואיל ואני מוגבל כרגע בשימוש בתמונות שלי, פניתי לתמונות של גוגל. ובכן, בזירה הזו ידם של האוחזים באשכול האסוציאציות השלילי לחלוטין על העליונה, בקואליצייה פלסטינית-חרדית-איראנית)

ניו-יורק, שלג

2009-12-20T07:54:00.009+02:00

אין לי משהו מחכים לומר על השלג הראשון בניו-יורק. כשעברתי דרכו ברחובות ורצתי לקנות כובע גרב וכפפות הרגשתי שמחה חפה מפרשנויות, מה שלא קורה הרבה. היד דחפה אל התיק ומשם אל המצלמה. ואם נמשכתי לצלם, סימן שחשוב היה לי לשמר משהו מרישומו של המחזה שנגלה לעיני. ואם כך הדבר, אין סיבה שלא להעלות בבלוג. בכלל, מתלוננים בפניי שיש יותר מדי טקסטים ופחות מדי תמונות, לפחות תמונות "רגילות" של החיים בניו-יורק. אז הנה מבחר, השדרה החמישית פינת הרחוב ה-51, יוניון סקוור וושינגטון סקוור.

לא לוחמים ולא לשלום

2009-12-09T18:15:00.010+02:00

על שני הקולות בהם מדברת תנועת לוחמים לשלום (או: אם כאלה לוחמים, מי צריך סרבנים?)

מכותבי תפוצת הדואר של ארגון לוחמים לשלום, ואני ביניהם, קיבלו לאחרונה מייל ובו הזמנה ל"הפגנת תמיכה בחבר תנועת לוחמים לשלום, שמסרב לשרת בשטחים". כשחרגתי מהרגלי והמשכתי לקרוא, התוודעתי אל סמ"ר עידן בריר, שנידון ל-14 ימי מחבוש על סירובו לקחת חלק במעשים לא חוקיים שהכיבוש גורם לישראל לבצע. מעבר לדיון בשאלות הגדולות, עצוב לראות שבמקום להיאבק במגמות ההסתגרות וההקצנה מעדיפה התנועה, הנשענת על עבר קרבי כמקור סמכות, לנכר ממנה את מי שחייבת הייתה להביא לו בשורה.

המקרה המתואר למעלה מצטרף לתקדים ממנו התאכזבתי גם כן. לקראת הופעתו המתקושרת בארץ, הציע הגדול מכולם ליאונרד כהן לתרום את כל רווחי המופע לתנועה, ונענה בסירוב, "הואיל חלוקת ההכנסות הכספיות מההופעה בישראל, לארגונים שפועלים נגד הכיבוש, אינה משרתת את דרך השלום ואת המאבק הלא-אלים נגד הכיבוש". במילים אחרות: הופעה של ליאונרד כהן ברמת-גן היא אקט לא לגיטימי, שהארגון לא מוכן לשתף איתו פעולה.

מסר בעל אופי דומה, אם כי פחות רדיקלי, עולה מהתמיכה במעשה הסרבנות של סמ"ר בריר. בגדול, את ההחלטה שלא לשרת בשטחים אפשר לנמק בשני נימוקים. הנימוק האישי יכול להתנסח כך: הכיבוש משחית, הנוכחות שלנו שם מיותרת, משרתת ציבור שלא יכול להיות רחוק יותר ממני, ויהיה אשר יהיה ידי לא תהיה במעל. הם יצביעו על דמויות שסירבו לקחת חלק במשטרים אפלים, וההיסטוריה הכירה להם תודה.

הנימוק היותר נרחב, אותו אני שומע לעיתים קרובות יותר ובו נתלים ב"לוחמים לשלום", גורס שינוי ממשי בסדר הכוחות בשטח, שינבע מתנועה הולכת וגוברת של צעירים שפשוט לא יעמידו עצמם לרשות הצבא. מעבר לפרקטיקה, גם במישור התודעתי סירוב יגרור סירוב, יראה שאפשר, ומעט-מעט תיווצר מסה קריטית למוטט את הכיבוש מבפנים, באופן בלתי אלים. ההצלחה של ארבע אמהות, להבדיל, יכולה לשמש נר לרגליהם.

הבעיה שלי היא לא עם אף אחת מהדעות. שתיהן לגיטימיות וראויות בדיון, אם כי על סיכוייה של האחרונה להתמשש אני חולק קשות. הבעיה שלי היא עם הזיהוי של עמדות כאלה עם ארגון ששואב את סמכותו, את הערך המוסף שלו בין שורת ארגונים דומים, מהשיוך הצבאי. אני לוקח לעצמי חירות לא אחראית לדמיין איזה משקל תופס הפן הזה בשיחות עם תורמים אמריקאיים, למשל, עד כמה מוֹתר הלוחם המפוכח מפְּעיל השלום סתם.

זה מפריע לי כי הרעיון עצמו, כמו שפירשתי אותו בהתחלה, דיבר אלי מאוד. בחברה כה צבאית, אין פלא שתהליך או הסכם שלום נתמכים בזכות הרקע הצבאי של העוסקים במלאכה. בגין, רבין, ברק, להבדיל שרון – כולם היו שם, כולם "ראו אותם דרך הכוונת". כשאולמרט דיבר על ויתורים כואבים הכיכרות נותרו ריקות. אשר על כן, לוחמים לשלום מבקשת, או לפחות דימיתי שהיא ביקשה, להפגיש את הלוחמים שנואשו מהקרב וכעת פניהם לשלום ולסיום הכיבוש.

דא עקא, כל עוד ישראל היא מדינה דמוקרטית, שלום כזה חייב לעבור דרך העם. והעם, כפי שאפשר ללמוד מהבחירות האחרונות ומתוצרי החשיבה החד-צדדית (חומת ההפרדה, ההתנתקות), פניו להתסגרות והקצנה בעמדות. בהעדר מתמודדים משמעותיים בשיח הפוליטי, את הטון נותנים ליברמן, ישראל כץ ואחרים, ביוזמות שערורייתיות שלא נתקלות בהתנגדות ממשית. לדעתי זה בדיוק ההר עליו צריכים לוחמים לשלום להסתער, להסתער כדי להשטיח.

ערב ההתנתקות הקימו מתנחלים מאהלים בלב תל אביב ויצאו להידפק על הדלתות ולשכנע בגנות המהלך. ואולם הרטוריקה של לוחמים לשלום, שעמדותים גופא יותר מקובלות על חלקים נרחבים מהציבור, מלמדת על כיוון שונה: הם מפנים במפורש את גבם ל"שמאל הישראלי המתון, האדיש לכל חוץ מלעצמו, העייף מדיאלוגים והשבע".

עוד משהו על ההתאבדות בספרייה

2009-12-07T05:42:00.010+02:00

עדיין קצת בעניין אנדרו ויליאמסון-נובל, שהתאבד בחודש שעבר בקפיצה מהקומה העשירית של ספריית אוניברסיטת ניו-יורק (וכאן המקום להערה: נתקלתי בהרבה מחאות על פרסום השם בתקשורת, בניגוד לרצון המשפחה. עלה בדעתי שאולי יש טעם לפגם בהפרת רצון זה כאן, אך כשאני שוקל את מידת האנונימיות ממנה הוא מתערטל בגלל הפוסטים האלה - אפס - מול הכלליות והריחוק שחייבים להשתמע מ"הסטודנט ההוא שהתאבד", אני משאיר את השם על כנו, לא בלי התלבטות).

הגעתי לאחד האזכורים של המקרה ברשת. אומנם הידיעה עצמה לא חידשה דבר, אך שרשרת הטוקבקים, 22 במספר, היוותה במה לשיחה סבירה ביותר על הנושא, עם שוליים נסבלים ביותר של הומור שחור וארס לא מר מדי. אולי זו האנגלית, אולי היוֹרה האקטואלית הרותחת שלנו, אבל איכשהו נראה שמחוץ לאתרי חדשות ישראליים הטוקבקים מתקרבים יותר לייעודם המילולי, דהיינו לדבר חזרה. לדבר ולא להשמיץ חזרה, לנגח חזרה, לקדם מוצר בחזרה או לגבב גיבוב כללי שלא בחזרה, אלא ללא קשר וסתם כי אפשר.

בכל מקרה, אני מצאתי עניין בדיון, שמשתרך מסוף הכתבה והלאה. עבורי גם תמיד טוב (האם אני אכן חושב באיטלקית ומתרגם mi piace?) לראות את חומרי הגלם שצצים מתוך הסיפורים שאחרים מספרים לי – פורווד של המייל או הודעת הטקסט שקיבלו, כתבה עליה דיברו, עדות צולבת מצד שלישי – ולהפקיע במשהו את הבלבדיות ממנה הם נהנים מולי באשר לסיפור שלהם.

אז הנה:

http://gothamist.com/2009/11/03/suicide.php

"ספר נו, איך שם?" #2

2009-12-02T09:22:00.026+02:00

(מוקדש לגיא ובאופן כללי יותר לעלמה, שהתייחסות לאוכל לשם אוכל תימצא רק אצלה)

שלושה שבועות לסוף הסמסטר, והבלוג בחובות כבדים לקצב האירועים. אבל בעצם אין לי עניין לתת פתחון פה מיותר לנטייה הילדותית, הנוצרית משהו, להתייסר במה שלא היה, בעיקר אחרי שחשבתי ומצאתי שאין זה אלא מנגנון מגושם למלט עצמי מעשייה אמיתית (אם אפשר להחשיב פוסטים כעשייה), תחת הכסות המעממת של הלקאה עצמית. אז אחרי שכתבתי את זה ובתקווה בכך הקשיתי על עצמי לחזור לסורי, אפשר להמשיך בתוכניות המקוריות, שעוד זכור לי שהיו כה יפות אי אז.

175 פעמים הוקצו לי להיכנס לחדרי האוכל של קונצרן אוניברסיטת ניו-יורק. עוד מהארץ הגניב ללב אתר ה-dinining halls מין חגיגיות מרומזת, ללמדך שבניו-יורק הרחוקה מצפים לך לא רק סעודות כי אם גם היכל. מכאן פושטים הדברים את הבטתחם הערטילאית ולובשים את ממשיותם. ואלה שמות: פָּלַדִיוּם, הֶיידן, ויינְסטִין, ת'רד נורת', יוניברסיטי הול (מעניין שכפי שהוא מרומם את השירה מעל לשאר צירופי האותיות בעולם, יכול הניקוד גם להגחיך עד דק, כמו במקרה הזה. ובלי שתיאמר מלה. איזה יופי).

פלדיום; הפלדיום הוא נערת שעשועים המתחטאת, השיקסע, זאת שניבטת מסרטים על עולם הקולג' ותעורר בך מחשבות סלידה ותאווה באחת. לעולם תקבלך בצלילי פופ מתקתקים, לא נעדרי פיתוי מושך לב, מתמזגים בעולמם קצר-הגירוי אך האמיתי עד כלות של הסטודנטים. לעולם תברכך בצי בשלניות לבנות-סינר, פונות ב-sweetheart ו-honey אבל גם sir. מה תרצה בווראפְּ אדוני – סלט ביצים? הוֹמֶס? טוּנה? אולי אחד מארבעת הנקניקים (ביף, בולוני, פסטרמי, סלמי), או דווקא תהא זו מי מארבע הגבינות (אמריקן, פפר, סוויס, ילוֹ).

ההתנגדות לחגיגת השפע הולכת ונמסה, כטוב ליבך בפיצה, במנה המוקפצת. בימי ראשון החגיגה נעשית מודעת לעצמה, עם בראנץ' כמותו לא נראה מכוש ועד פרס. Eggstravaganza הם קוראים למשתה, ולפליאתי הוברר כי אין מדובר בהברקה הדוניסטית בודדת של כותב קטלוגים מושחז, כי אם מסורת אמריקאית של ממש. בימי ראשון בבוקר, בקיצור, אין לך מקום עצוב יותר מדוכן הירקות הנטוש, המפסיד נוק-אאוט לאומלט, לבייקון, לפּוֹרק ולסְקרֶמְבּלְד אגז.

היידֶן; אם פלדיום הוא המאהבת עם הליפסטיק הזול, היידן הוא האישה הטובה שתמיד רצית, שהלב שלה במקום הנכון. המוזיקה קלאסית, המבחר האורגני, הטריי-לס זון שהוכרז בשטחה לחסוך במשאבים מכלי-סביבה, הסמיכות לוושינגטון סקוור - פרץ של חיים מהוגנים אופף אותך מרגע נכנסת וחלפת על פני ה-ווֶג'יקוֹרט.

אבל כפי שמראות התמונות, גם נשים מן היישוב כמיס היידן זוכרות היכן עוברת הדרך אל לבו של הגבר ויודעות לפנק.

כמו שאפשר להיווכח מהטון החולמני, של מי שאכל יותר משתכנן, שני הקטבים פעלו עלי היטב. וכמו תמיד כשהדברים כה יפים ובאים בקלות, חוש הביקורת מיטשטש. רק לפני חודש שמתי לב לנעץ המחודד שנוקבת המציאות בהרפתקה הפיטר-פנית הזו ששלוחותיה פרושות על מיטב פיסות הנדל"ן של מנהטן: מי מנקה את הכלים?

בהיידן וגם בפלדיום, וגם בשאר חדרי האוכל שבדקתי, מניחים הסועדים את הכלים על המסילה, שמשנעת אותם אל מעבר להרי החושך, וחוזרים לעמל יומם. על המסילה מסוכך קיר אטום, המפריד בין הסועד וחדר האוכל לבין החדר בו מתנקים הכלים, עד המפגש הבא. אבל מה קורה בתווך? הקיר בנוי כך שחרף הפתח הרחב בין שני המרחבים, כמעט ולא ניתן יהיה לראות תמונה שלמה. קשה מכל יהיה לראות את הפנים, וכך אתה נתקל, מיד אחרי הטבולה והגלידה, בטורסו אנונימי העושה שהכלים ייהפכו נקיים (לכאורה בדומה לקיבוץ, אלא ששם פעם הייתה תורנות, ובצבא, להבדיל, ידוע לך היטב מי אמון על שטיפת הכלים, כי רק בנס הצלחת לחמוק מהמשימה).

אני לא מנסה לענוד את מטפחת מתקן העולם; גם לא להיכנס לניתוחי פסיכולוגיית המונים, כמו שנעשה באופן קולע ביותר במחוזותינו. למעשה אני לא אהיה מופתע אם יתגלה שהאחראיות האמיתית לכך מונחת לפתחו של עוד נוהל אמריקאי נפתל וחזק כקור עכביש. אבל עדיין אי אפשר להתעלם לאורך זמן מהפער בין שני המרחבים הכה סמוכים, ומהמחיר שגובה הראשון מן השני, גובה ודוחק למען לא תהיה הגבייה קשה עליו.

מאז בכל פעם שאני מפנה את כלי האוכל שלי, טריי-לס זון או לא, אני מתעקש להציץ מפתחי הקיר אל תוך החדר ולהסתכל לשוטף או שוטפת הכלים בפנים.

לזכר אנדרו ויליאמסון-נובֶּל

2009-11-18T08:47:00.001+02:00

לפני שבועיים בדיוק, בכל שעה שהיא אחר חצות התאבד סטודנט בן 20 בספרייה של אוניברסיטת ניו-יורק. על פי דיווחי העיתונים הוא קפץ מהקומה העשירית ונחת על הגב. מכתב הושאר בחדר שלו, אך המשפחה ביקשה שלא לפרסם פרטים נוספים. מכתב מנשיא האוניברסיטה נשלח לכל ארבעים אלף הסטודנטים במייל; בבוקר בו התגלה המוות הספריה הושבתה, כולל התרגול שלי בשמונה, אבל שלוש שעות לאחר מכן חזרה לפעילות מלאת תזזית. וזהו.

מאז לא שמעתי על דְבר ההתאבדות ולא העליתי אותו על דל שפתי, אלא כדי לגזור קופון של שנינה על חשבונו, להוסיף אותו לעגה המתהווה בפרויקטים כאלה (בה מקרים ותופעות הופכים מושגים שגורים), או לגבות טענה כללית ומתלהמת כנגד אורח החיים המקומי. נדמה שיהיה זה הוגן לומר שזה פחות או יותר המצב בקרב מרבית הסטודנטים.

אין לי עניין לפצוח בקינה כללית או לצאת בהאשמה גורפת, רפלקסיבית, נגד האוניבריסטה, האמריקאים, השיטה, או הטבע האנושי. מעבר לכך שזה לא הוגן, זה גם לא מעניין במיוחד ולא יתרום דבר לאיש. מה שיותר העסיק אותי היה לנסות לחשוב על האדם האחד, על אנדרו וילסון-נובל.

אחרי שהסתובבתי השבוע עם מחשבות ממחשבות שונות, אני מוכרח להודות שמעשה ההתאבדות שלו לא נראה לי עד כדי כך בלתי נתפס. (הבה נשים בצד את סארטר וסיזיפוס שלו – לרבות ההתאבדות כאתגר פילוסופי בשורה הראשונה והמסקנה החותכת שעלינו לראות את סיזיפוס כאדם מאושר, ונדבר באופן ארצי יותר). התאבדות תמיד נראתה מפלט מהחלטה הכרחית בין כמה פתרונות לא רצויים, או פעולה כנגד העדר מוצא נסבל. בעצם, זה יכול להיות מענה נחרץ ונמהר למצוקה אחת, חובקת-כל ופולחת. הרי קורה לי, בעיתות ייאוש, שאני מרגיש כובד אפור ופיזי בבית החזה, עוזב הכל ומטיל עצמי אל המיטה לישון.

אני מנסה לחשוב על ויליאמסון-נובל זה, שקלסרתו בעיתון הוא מעין קלתסרו של כל-אדם, שמי יודע אם לא עבר לידי בהמון, ואני נוכח שאפשר להגיע כאן למצבים כאלה די בקלות. הלימודים מלחיצים. כמובן, עבורי ועבור הקבוצה אליה אני שייך (?) יותר מדובר בפרודיה על לימודים, כשהשקעה בהם היא בגדר התנהגות אזרחית למופת, בלתי חורגת ממעגל ההגדרה העצמית. אבל לגבי הסטודנטים האמיתיים, הצעירים ממני בכשש שנים, הציונים ייקבעו אם ימשיכו ל-grad school. זה לא עניין טכני, בשונה מציון פסיכומטרי של זבנג וגמרנו זה לא כרטיס כניסה שנשכח מרגע שמילא את תפקידו. אין לך קנה מידה מֶשַווה ואדיש-לנסיבות כמו הציון האחד, שמתומצת כאן לכדי אות, כדי למתוח גבולות ברורים יותר. ויצר לב האדם, זה הרע מנעוריו, בעת חוסר ביטחון מועד לטעות הגדולה, הכה אנושית, ומשגר מבטי קנאה ווידוא לביצועים של החברים.

הלימודים האלה גם עולים כסף. מאתיים אלף דולר עבור התואר הראשון באוניברסיטת ניו-יורק. אני מתפלץ כל פעם מחדש מאותו מחקר שמגלה כי גידול ילד בישראל, מאסותא ועד הבקו"ם, כרוך בהוצאת מיליון שקל. אני לא מציין את זה עכשיו כדי לנגח את האמריקניזם, מהנה וחשוב ככל שזה יהיה, אלא לנסות ולהבין מה עובר בראש של סטודנט שזה הסכום הכספי ששמו ההורים על הראש שלו. והראש הזה - כל כמה שרכן מעל ספרים, ושינן עובדות, או תרגל נוסחאות, או בהה עד אין-קץ בתרשימי מולקולות, הראש הזה, שפקד ללא רחם לשבֶּר את הגב התחתון, ובז לעייפות העיניים המימיות, ובעיקר לַעַיֶיף עצמו – יודע שהוא הולך לקבל c. עוזר ההוראה לעולם יישאר מנומס, המרצה לא יתלונן על חריגת השיחה משעת הקבלה, אולי אפילו יזמין לקפה. אבל ייקוב הדין את ההר והאות הזו, האחת, לא תהיה a.

ונגמר השיעור; ויוצאים אל המרחב העצום מסביב, שחציו מאורגן לעייפה, בטרחנות דה-טוקווילית, וחציו הפקר נורא. איך בכלל אפשר להראות פרצוף בחוג יוגה או ערב הודי או "ערב יו-טיוב ויוגורט", כשהבסיס עצמו מנוון מהיסוד?

בנות? גם to get some כרוך הרי בצליחת מערך חברתי שלם, שהאקט שבסופו הוא רק הפרס על הצטיינות או תעוזה. גם זו התמודדות, וגם בה בלי קצה חוט סביר חשים כמו נמלה שצריכה לחצות מעבר מעבר בוול-מרט, וגם המרצפת האחת קשה עליה. ובדיוק, אבל בדיוק, כמו עם ה-c מהבוקר, המדדים ברורים מאוד ולא ניתן להפיס.

ואז יכול לבוא ריב עם ההורים, ויקרה שאיש מהחבר'ה מה-hometown לא עונה, כולל אלה שלומדים פה. כלומר שאין מי יודע מה לאן לחזור. ועוד לא סיימת להתאושש מה-c, לחשב מסלול מחדש, וכבר על צווארך החובות הבאים, שנערמים בהגחכת-כוונות נבזית. הנה נהיה אחת עשרה וחצי, נעלמת באינטרנט במקום ללמוד בחצי שעה האחרונה, והספריה הענקית הזו, אליה באת כדי ללמוד סוף סוף כמו שצריך בלי הסחות דעת, הולכת ומתרוקנת מהאנשים המוצלחים.

כל זה לא היה אמור להיות "ריאלי". לא חשתי צורך לעשות שום תחקיר, וברור שאנדרו ויליאמסון-נובל האיש, החד פעמי, לא מוכפף לסך הדמיונות, האינסטינקטים, הפשרות האתסטיות והקהויות שלי. היה לי חשוב לכתוב את כל זה קודם כל כדי לספק מענה אנוכי של קריאת תיגר על הרעיון המוזר שסטודנט שלומד בבניין ובית הספר שלי קפץ מגג הספריה ונעצר ברצפה רק לרגע, לפני שבמרוצת היום-יום והאינטנסיביות של ניו-יורק, העיר והאוניבריסטה, נבלע כליל. אבל מעבר לזה ביקשתי להתעכב על כישור שאולי קהה עם השנים, שאולי לא תהיה זו קלישאה גמורה להזכיר לגביו את המלה 'מחסומים' על כל מובניה, והוא להיות ער באמת לסבל של האחר. לחוש אותו ולא להבין.

קונדרה מדבר ב"קלות הבלתי נסבלת של הקיום" על האטימולוגיה של המלה חמלה; באנגלית מדובר בפסיון משותף, הזדהות ממשית עם הכאב, לעומת שבדית או גרמנית בהן יש פירוש מילולי מתון יותר, שדומה לנעשה גם בעברית, עם הדמיון של 'חמלה' ל"מחילה" הפטרונית כלשהו. והתזוזה מן השני לעבר הראשון היא אולי הדבר החשוב ביותר שאפשר לקחת מפרשת ויליאמסון הלאה

ייאוש

2009-11-01T21:06:00.001+02:00

ייאוש. זו הפעם הראשונה שאני נתקל באירוע חדשותי רציני בהיותי בחו"ל. על כן קשה לי להעריך כמה גלים מכה פרסום מעצרו של יעקב טייטל, הארכי-טרוריסט על פי החשד. מפה זה נראה נורא. למרות שאין למקרה הזה חשיבות רוחבית או אקטואלית גדולה (רציחות מלפני עשור, אדם בודד מטורף שפועל על דעת עצמו), קשה לקרוא. כמו שקורה לי עם השתלשלות האירועים האלה, אני דוהר על פני הדיווח היבש, המטריד, אל התגובות. כלומר, אל תגובות הצד שמצופה ממנו להתגונן, שאליו תופנה השאלה הנזעמת "מה יש לך להגיד עכשיו?!" (מדי פעם אני מטפח אשליה ילדותית שאולי הפעם לא יראו הצדדים במקרה המסוים רק עילה להתנגח).

הפעם מינה הגורל את אנשי רחל שבות. היישוב שם לו דובר, שבין היתר אמר את זה:

“היישוב לא מקבל את זה כעננה כבדה. אנחנו לא אחראים על מעשה פרטי. יש לנו אנשי חינוך ואנשי היי-טק, אנשים ששירתו בצבא. וייזגן וטייטל – זה פשוט מזל רע. הקהילה שלנו לא כזאת, אנחנו לא מחנכים את הילדים בדרך הזו. אנחנו ישוב שמח. קרו מקרים אבל זה מזל רע שלא מעיד על האווירה החברתית”.

עד כאן דווקא בסדר. גם אם מאוניבריסטת תל-אביב או שבט הצופים בו הדרכתי אי-אז ייצא רוצח, אני לא ארגיש אחראי או אשם, אלא רק נבוך, כמו מה שקרה בפלוגה בה שירתתי שנה אחרי השחרור. אומנם לזכותי עומד אורח החיים העירוני המסוגר, בו אם השכן ייכנס לדיכאון במשך שנה ויחליט להתאבד אני אוכל לדעת רק על פי הריח, אבל גם ביישובים קהילתיים אני לא חושב שפרטים צריכים לשאת צלב (או מגן דוד) קולקטיבי.

אבל התגובה הזו הגיעה רק כהרחבה, בגרסה המקוצרת והרשמית אומר היישוב כך:

"היישוב מביע סלידה מהמעשים המיוחסים. מדובר במעשים פסולים ואסורים ואנו שוללים אותם לחלוטין. היישוב מקווה שמערכת הביטחון תגיע לחקר האמת

ומוסיף (למה חייב היה להוסיף), את זה:

"עם זאת...היישוב גם מבקש להדגיש כי הניסיונות מצד גורמי השמאל לנצל את המצב להסתה נגד כלל המתנחלים, הינם מכוערים ועלובים".

אתר "שבע" כבר לא אחז בשנִיוּת כזו, והכותרת נראתה כך:

פרשת טייטל: השמאל קופץ על המציאה

בישוב שבות רחל בבנימין מביעים צער על החשדות נגד שכנם, יעקב טייטל. "נסיונות השמאל לנצל את המצב - מכוערים ועלובים".

ומה בשמאל? הורביץ מנסה לקעקע את הקו שמוליכים אנשי היישוב והימין בכלל, בטענה שאין פה מקרה חד פעמי או מבודד, אלא "הוכחה חדה להתגברות ההסתה והאלימות הפוליטית"; מתי? ברצח לפני עשר שנים, ב-2006, או בפעילות האנטי הומואית שמיוחסת לו כחשד בלבד לפי שעה?

תמיר גינתה ומיד קשרה את האירועים (למה הייתה חייבת לקשור) לפצע אחר: ביום השנה לרצח רבין מתברר שבית הגידול של הימין הקיצוני ממשיך לגדל עשבים שוטים שמסכנים את החברה הישראלית".

לגבי זחאלקה מבל"ד, האשם כבר לא טמון אצל המתנחלים דווקא, כי "המחבל שנחשף צמח בביצת הגזענות, הכיבוש והפשיזם הישראלית". הפתרון, בפרפאזה על הטרור, יבוא רק עם "ייבוש הביצה".

ותחושה קשה באה, של טפיחת מציאות גסה שמגחיכה נסיונות או רעיונות או הישגים צנועים יותר, שמבטלת את החשיבות של רגעים דקים. כי גם אם הולכים שבעה להופעה של ברוס ספרינגסטין, ומדברים פעם בשבוע, ואפילו חיים דלת לדלת, עושה רושם שככלל אין בעתיד הנראה לעין מוצא מן הבצה, ומן המשתלה בה נועדנו להתקוטט מי שוטה ומי מושרש עד היסוד.

צ'יינהטאון והדמיון האמריקאי 7#

2009-10-31T05:33:00.004+02:00

הקורס בן 4 נקודות הזכות בנוי כך שביום רביעי מתקיים שיעור של שעתיים וחצי, ויום שישי נחשב "זמן מעבדה" בו אנו אמורים ליישם את חציו השני של שם הקורס, בעבודת רגליים עצמאית. אבל התוכנית להיום, בזכות מזג האוויר היפה, התוכית הייתה שונה. פרופסור צ'ן הזמין אותנו לסיור בו הוא מתכוון "לחשוף את המורשת הימית הסמויה של ניו-יורק".

אכן, קשה שלא לחוות את ניו-יורק כחגיגת ההווה – הנחות, אירועים, השקות, מיצבים, הקרנות; ובמובן רחב יותר, הבניינים, השדרות, האתרים, הרוכלים, הירידים. בניגוד לבוסטון למשל, שלא מרפה מהמרכזיות שלה בהיסטוריה האמריקנית, ניו-יורק מתנהגת כמקום בלי עבר. ובדיוק את התפיסה הרווחת הזו של ניו-יורק, נועד הסיור של פרופסור צ'ן היום לקעקע.

ההיסטוריה הנעלמת הזו מתחילה מהים. הניו-יורקרים כיום יבשתיים מדי, סובלים לשיטתו בניתוק חמור מהמים (LAND BOUNDED). אבל העיר הזו כפי שאנו מכירים אותה כיום, שלא כמו אליק של משה שמיר, באמת באה מן הים, ובייחוד האי ששמו מנהטן. נפגשנו ברציף ה-16 של הנמל מתחת לגשר ברוקלין, אזור שלא ידעתי על קיומו ושביום שמש נדיר מתפקד כמובלעה ים-תיכונית בלב התפוח. הסקירה הממצה שעברנו נעה הלוך ושוב בשנים ובמקומות, אני אנסה לתת בה סימנים כרונולוגיים.

א. אמצע המאה ה-17

נקודת ציון ראשונה יכולה להיות הגעתו של המושל ההולנדי האכזר וילֶם כייפט (KEIFT) למנהטן ב-1638 (בתמונה הענקית). עד אז הסוחרים המעטים מהולנד ושאר אירופה חיו בשלום יחסי עם הילדיים המקומיים, אינדיאנים לימים, תוך הבנות משותפות ואפילו התקשרויות של ריקודים ואורחות חיים משותפים. אלא שכייפט הנהיג חוקים חדשים באזור, בשני תחומים עיקריים: הוא הוביל את החלטת חברת DUTCH EAST INDIA לקנות שטחים ולהפר הבנות קודמות, ובעיקר יזם ואישר הקצאת קניין פרטי ל"אנשים חופשיים", כלומר לגברים לבנים.

לימים, נישאים על הגותו של לוק, הפכו אותם בעלי קניין לערש הליברליזם, האינדיבידואליזם, ובעיקר לאזרחים בעלי אמירה בענייני השעה. משום מה נדמה לי, וזו כבר השגה שלי ולא של פרופסור צ'ן, ששיירים מהתפיסה הזו עודם רלבנטים גם כיום, בואכה המירוץ הלא מאוד מתוקשר לראשות העירייה שכנראה יילקח בידי הטייקון בלומברג.

על הדרך, כייפט גם תכנן ופיקד על שורת מעשי טבח ברוטליים להחריד בשכנים המקומיים, מה שהאדם הסביר שגדל על ברכי החינוך המערבי היה מצפה שה"פראים" האינדיאנים יעשו להולנדים, ולא להיפך: בפברואר 1643 כתב ביומנו דויד דה-פְרֶיי על תינוקות שנקרעו משד האימהות ובותרו לחלקים בנוכחות המשפחה, על ילידים שבאו להתיישבות ההולדנית בסטטן איילנד אוחזים בידיים, ברגליים ובמעי וחלקי קרביים אחרים ששיספו ההולנדים.

ב. המאה ה-18

בהמשך הסיור התרחקנו מהרציף עצמו, אל אתר קבורה אפריקאי עתיק. הנה המחשה נאה עד כמה מצד אחד נדחק העבר מתחת להווה הבלתי-פוסק, מילולית, ומצד שני שלוב בו לבלי הפרד: האתר (בתמונה) התגלה לגמרי ב-1991, על ידי פועלים שהניחו באדמה יסודות לגורד שחקים חדש. הפועלים מצאו 427 גולגולות, שהתגלו כשחורים שבאו או הובאו לניו-יורק, אנשים חופשיים וכאלה שנכפתה עליהם העבדות.

אני מדקדק בעקלתון המילולי הזה בעקבות טומיה, האמנית שיצרה את ציור הקיר באתר ההנצחה, שהשתמשה במונח enslaved ולא slaves וטרחה להבהיר שאין עבדות כתכונה טבעית בנוסח אריסטו, שהם לא עבדים בנשמתם. הקו הזה של הצגתם שלא על דרך הקורבנוּת ניכר גם בציור הקיר הענק עצמו (ושוב, כמובן, למטה בשתי התמונות), שמנסה לשקף את חייהם של אותם אנשים, שהניו-יורקרים דרכו על גולגולתיהם במשך כמה מאות שנים. זה למשל, תפקיד הצדפות בתחתית, שבאו מן הנמל בשפע. זה גם מקור ההבלטה של הסמל האפריקני העתיק שנמצא על המצבות, שמשווה להן קדושה, ופירושו שאי אפשר להתקדם אל העתיד בלי לשאת איתנו את העבר.

[והנה תוך כתיבה נקלטת שורה מתוך "hurricane" של בוב דילן (1975):

["if you black you might as well not show up in the street, unless you want to draw the heat"

ג. אמצע-סוף המאה ה-19

המלחמה הבריטית-הולנדית על ניו-יורק לא הייתה אלימה. הואיל ומושבת מנהטן לא נתפסה אלא כעיר נמל זניחה (הא!), החברות ההולנדיות ויתרו די בקלות ובספטמבר 1664 הפכה אמסטרדם החדשה ליורק החדשה. בסיור עצמו קפצנו מאתיים שנים קדימה בערך, לימי המתיישבים לאחר המלחמה עם הממלכה הגדולה. הימים בניו-יורק ימי רעב ועוני, הבריטים חירבו חלקים נרחבים מהאזור, והשיקום החל מחדש.

הנמל, מדגיש בפנינו פרופסור צ'ן, הוא לא רק נקודת מעבר של סחורות, אלא מקום שיוצר תרבות וסגנון חיים. המסחר האדיר בפירות ים למשל, התקיים מן הסתם בשווקים שקמו ליד הרציף, והאחסון של הצדפות ושאר הטרפות נתן לרחוב pearl את שמו. אפילו הרציף עצמו בעניין, כאשר קורות עץ האורן מהם הוא בנוי הובאו במיוחד ממדינת מיין.

ומעניין יותר, ישנו התא המשפחתי. עניין המגורים המופרדים מבתי האחסון של הסחורות בקרבת הנמל הוא יחסית חדש, והרבה שנים האישה ובעלה חיו בבית העסק. יש את מעמד האישה האומללה – אם הלך הרוח השובינסטי המוצהר מצביע על זיהוי של נשים עם המרחב הביתי, מה הן אמורות לעשות כשאפילו את זה אין להן? - ויש גם את המצב בו בעידן נטול בתים, המעמד הבורגני המתהווה בין הסוחרים מחפש אחר סמלי סטטוס להבחין עצמו מהעבדים איתם הוא חי.

המובחרים שבאותם אמצעי-אישוש-סטטוס-חברתי, אותו תבעו לעצמם הסוחרים המוצלחים יותר על שפת הנמל בכל תוקף, הולכים ומתקבעים עם הזמן כטעמי תה מיוחדים, כלי חרסינה מעוטרים (להתעדן בהם בעת שתיית התה המיוחד), ורצועות בד משי ענוג, לתפור ממנו את הבגדים ההולמים את מעמד שתיית התה במערכת הסרוויס.

המכנה משותף לכל אלה הוא למעשה הסיבה לבוקר הזה שעברנו, והוא קושר את כל מה שכתבתי עד כה לקורס של פרופסור צ'ן: את כולם הביא לכאן האוניות מסין.

ליאונרד כהן במדיסון סקוור גארדן

2009-10-26T07:29:00.001+02:00

אחת התגובות השגורות להן זכיתי על טקסטים שכתבתי הולכת בערך ככה: "זה מאוד יפה, אבל משהו חסר", הם אומרים, ואז זה מגיע: "במקום 'לכתוב את' אתה 'מספר על'". או אז אני מניד את הראש בהכרת-תודה אמיתית, רושם בשקדנות ומבקש לשמוע עוד, אבל ביני לביני יודע שאלה שטויות. "לכתוב על" לגביי זה רוב מה שיש לספרות להציע; בזה היא מֹתרת מצורות סיפור אחרות, אבל על כך בפעם אחרת.

מה שכן, שיש דברים שכתיבה עליהם מראש נדונה להיכשל כייצוג מיטבי: כזה הוא משחק כדורגל טוב – מה כוחו של עיתון הספורט, או שורות העדכון הגרומות בזמן אמת באינטרנט, מול השידור החי? כזה הוא גם תשמיש-מיטה ראוי, כשלעצמו (חשבו על זה; כסיפור, סקס טוב בתיאור פרונטלי זה די משעמם: "הוא פרם את כפתורי חולצתה וסגר על פטמותיה בלשונו; היא נענתה לו בתאווה מתלהטת עם קצב נשימתו התכוף"... למי באמת יש לזה כוח?). כל חוויה שיש בה עוצמה אדירה והיא נלקחת כמו שהיא, ללא סדק התבוננות או ריחוק, דינה תוצר מלא קלישאות.

כזו היא גם הופעה של ליאונרד כהן במדיסון סקוור גארדן. ברור שהצילומי המכשפה-מבלייר-גרסת-קאבול לא יעבירו אלא צל מרוט - כולל הטובים יותר שצילמה טל - אבל הנה אני 'מביא את' מקצת הרגעים שנלכדו שם. וכל המוסיף גורע.

צ'יינהטאון והדמיון האמריקאי – מחקר שטח 5-6# (תמר, התחקיר יימשך)

2009-10-22T06:53:00.000+02:00

א.

מלאכת התחקירן, מספרת לי המומחית מכולן, משולה לאחראי הרכש בקונדיטוריה: ברצותו יביא שוקולד לינדט משובח, ברצותו יפזר אבקת שוקולית שפג תוקפה. כמי שאמון על קשר נצחי, סימביוזי, עם מושאי התחקיר, הוא קובע את טיב ומהות חומרי הגלם ובכך, לעניינו, מציב את רף האיכות הראשוני. בקיצור, הוא אומנם לא נהנה מאותה מיתולוגיית כל-יכול השמורה למחסנאי בצבא, אבל את מה שעושה התחקירן מאחורי הפרגוד קל לקלקל רק קצת יותר משקשה להשביח.

אני מנסה לחשוב על דוגמה והוגה ברון לשם. הסרט הגרנדיוזי ועתיר הפרסים בופור התבסס על הספר; הספר (המרענן והנקרא בתאוותנות, צריך לומר), אינו אלא עיבוד והרחבה של כתבה בעיתון; הכתבה בידיעות אחרונות, חסרת תקדים בהיקפה ועוצמתה, מקורה בסדרת שיחות מטלטלת שערך לשם עם חיילים מהבופור. בקיצור, לשם הוא לא רק סופר מוכח אלא גם תחקירן מעולה, ואני לא בטוח איזה רכיב היה יותר דומיננטי במפעל הרב תחומי שהוציא תחת ידיו.

ב.

בשיעור האחרון הדהד תוף הגונג המסורתי, המבשר שנכנסו ללב העניין. לא עוד שיטוטים אקראים, מעתה והלאה אנחנו נדרשים טו אקספלור ולהתמקד באתר ספציפי בצ'יינהטאון. אתר הוא מקום או מרחב שמעורר בנו עניין, שמבטא התרחשות ובעיקר ואפשר להצביע בו על רגעים של שינוי, מהם אפשר להבין משהו על צ'יינהטאון כולה. טו אקספלור פירושו תחילה לדעת, במובן כמעט תנכ"י, הכל. מה קורה שם, מה היקף הפעילות, מי נמצא שם, הכל כולל הכל. הטרחה שטרח פרופ' צ'ן להבהיר עד כמה ידעניים עלינו להיות דומה ברוחה לשיר של אגי משעול.

אחר כך מגיע השלב השני, המעניין יותר, והוא הפניית המבט לאחור, אל העבר הלא נודע. זה שמעולם לא עניין את ספרי ההיסטוריה, שאינו הולם את האֶפּיות הקולחת שלהם. העיר מטבעה משתנה מהר יותר מלב אנוש, ובתווך מושלכות לפח האשפה של ההיסטוריה שכבות-שכבות של ידע וצורות חיים. אני לא מתכוון לקרבות הממלוקים או הילידים משבט ההופי במה שהיה קליפורניה, נושא כאוב בפני עצמו, אלא לבית ספר שהפך אולם אירועים שהפך בית דירות שבתחתיתו נפתח משרד תיווך שנסגר והפך בית קפה פינתי שאת רגליו הדיר בנק שקרס במשבר האחרון והפך דנקין דונטס.

החד גדיא המסחרר הזה הוא לא מנת חלקה של ניו-יורק בלבד. השתעשעתי בייבוא הרעיון לאזור מגוריי, בין יהודה המכבי לרב עמיאל למשל (זה הרחוב שבין קפה קפה לאספרסו, גם לי לא היה מושג). מיד ראיתי לנגד עיני כמה קשה יהיה לשחזר את מירו מטיפת חלב, יהודה או איך שלא קראו לו מהג'ינסים, חומוס אפנדי, הזקן ממנו גנבו חניכי צופים סוררים ממתקים כשהלך לפתוח את הקולה במחסן, קיט-קט המקורי, וזה עוד אחרי ששכחתי את מי החליפו קופי בין והאספרסו, ועוד בלי לפזול לחנות הצעצועים הנצחית.

אבל מחוץ לחשבון הנוסטלגי, ניו-יורק פי אלף יותר מעניינת. לאורך יותר שנים התרוצצו בה יותר לאומים, ואם אנחנו חושבים שאנו כה מרובדים חברתית נסו לשער מה הולך בעיר שנחשבת למשאת נפשם של רוב אזרחי העולם (נגיד, וגם אם היא עצמה תרמה לדמיון שלה ככזו), בנמל של מדינה שלא רק שלא מגבילה את מהגריה למבחן הרבנות, אלא חורטת את הזמנתם בשעריה (ברור, תעשיית הוויזות וחוקי הויזות מוכיחים אחרת, שלא לומר מגחיכים את החזון האופטימי שלהם עד דק, אבל זה עדיין הוא שמופיע על פסל החירות).

ג.

האתר עליו חשבתי הוא בית-לוויות סיני מסורתי, רעיון זר ליהודי-ישראלי: על עצם השיטה האמריקאית המופרטת של שירותי לוויה כתאגיד עסקי, מתווסף הפן המסורתי של הטקסיות הסינית. תהליך ההתקבלות כאחד האתרים שנחקרו במסגרת הקורס היה קצר (יהיו בסך הכל שמונה, אנחנו עשרים וארבעה, והצלחתי לגייס רוב מוצק של שלושה, המהווה מנדט במושגי הכיתה. וזה בלי מפקדי ארגזים).

על המקום עצמו כבר כתבתי, ולבטח אכתוב. אבל מה עם הדרך אליו? מבחינתי השבוע שבין שני השיעורים העלה חרס. תחת קטגוריית ההווה הצעד הראשון היה שליחת מייל, שיוביל לראיון נרחב עם כמה מעובדי המקום. עד כה משוכנע הייתי שאדרת הסטודנט הנלהב מאוניברסיטת ניו-יורק ("אני passionate לחקור את זה ואת זה", "I would be delighted" וכך הלאה) די יהיה בה להתיר אסורות ולהרקיד את כל הבעיות כולן לצליל החליל העניו שלי. כך שכשאותו מייל לנציגי המקום לא נענה, בעצה קלת דעת אחת עם השותפות לצוות התחקיר, מוניקה ודוואנג בהן ידובר רבות בהמשך, הוחלט לפקוד את המקום ולקוות לטוב.

כשהגענו מיד הובהר שהעיתוי רע. כרזות נתלו לאורך דלת הכניסה בסינית, כרזות נקיות על בד יוטה לבן עדין; כשהדפנו את דלת הכניסה, בין היכלי השיש והדקורציה המהוקצעת, בלטנו בלבוש צבעוני לבלי תקנה. הנשים לא סתם לבושות בשחור, הכרזות התבררו כמודעוות אבל, או סידור עבודה המקביל ללוח האלקטרוני בקריית-שאול. לא יודע איך לא חשבנו על זה, אבל באתר התקיים, מן הסתם, טקס קבורה.

מובסים החלטנו להתיישב איש על מחשבו ולהתחיל מהפריפריה, מן החוץ אל האתר עצמו. עלי הופקדה חזית העירייה – עם אילו מגבלות רגולציה מתמודד בית הלוויות, מה ההיתרים הנדרשים לנהל בית לוויות כזה, עד כמה הפיקוח על טבעו הסיני שונה מאחרים.

אפס הישגים הביאוני להתייעץ עם הספרן באוניברסיטת ניו-יורק, המטפחת קו אינטרנטי חם בו שולחים שאלה ומקבלים מענה תוך ארבע שעות(!). אלא שרק כעבור יומיים התברר שהנוסח שלי היה אקראי, לא proficient, חמור מכך, לדבריו, המידע שאני מחפש פשוט לא קיים. אז החלטתי לקחת את העניינים בידיים, ונשאתי רגליים לבניין הארכיון המוניציפלי, בתקווה לחלץ משהו מרשומות בעלי העסקים. אלא שגם שם, ללא הפרטים אודות בתי עסק קודמים דבר לא ייתברר. התמונות הפזורות כאן והארכיונאי האדיש בעל הקול הרפה, עוף החול שקם לרגע מעפר התיקיות ומיד חזר לממלכתו, היו הדברים המעניינים ביותר שקרו בשעה וחצי שביליתי שם.

בקיצור, הימים העקרים עד כה היוו הדגמה נאה לחוסר האונים בפניו ודאי עומד התחקירן, שמוטל עליו להתמודד עם העולם על כל גולמיותו, ורק ביגיעה ממושכת יעלה בידו לתמצת לכדי דבר חדש בעל קיום עצמאי (והקרידט נגוז מהמסך כל כך מהר, עד הפעם הבאה).

המשך יבוא

"אז מה אמרת שאתה עושה שם?!"

2009-10-21T06:22:00.000+02:00

התוכנית היא של אוניבריסטת ניו-יורק, בה אני לומד, והיא קרויה paths to peace. השם מעיד על הנעשה בה: היא מיועדת לארבעה ישראלים וארבעה פלסטינאים (במחזור הזה, הרביעי, יצא שישנם שלושה ישראלים-יהודים, שני פלסטינאים תושבי הגדה המערבית, ושלושה פלסטינאים תושבי ישראל).

תכני התוכנית כוללים: שני קורסי חובה על ישראל ועל המזרח התיכון; שני קורסי בחירה - איטלקית ברמה בינונית וצ'יינהטאון והדמיון האמריקני במקרה שלי; דיון קבוצתי לגבי הקונפליקט (כך במקור) מדי שבוע. בנוסף, התוכנית כוללת חיים ביחד במעונות (אני בחדר זוגי עם שותף פלסטינאי), ושלל אירועים יזומים שאנחנו אמורים ליזום (לווא דווקא בענייני סכסוך).

FAQ

בשביל מה הם עושים את זה (מה הם מצפים שיקרה)?

שאלה לגיטימית. עצם המפגש היומיומי מהווה להבנתי את מטרת התוכנית, בשבח הבלתי-אמצעיות. המרחק הגיאורפי אמור לדעתי לספק גם ריחוק מנטלי כלשהו, או לפחות להקנות סביבה מזמינה יותר. הלימודים בקורסי החובה נועדו לתת הקשר אקדמי מסוים ויישור קו אינפורמטיבי כזה או אחר. הדיונים השבועיים לעמת אותנו עם מה שלכאורה לא בהכרח נעשה באופן טבעי.

ואתה מאמין שזה יעזור במשהו?

תלוי למה הכוונה. אם הפרויקט נבחן כצעד שאמור לקדם את סוף הסכסוך הישראלי-פלסטינאי, אז מן הסתם לא. אבל ביחס למטרות שלדעתי עומדות לנגד עיני יוזמי ומממני התוכנית, הביצוע פחות או יותר ובהתחשב באילוצים עולה יפה. לי אין ספק שאשאר בקשר עם ארבעה מחמשת השותפים הלא יהודים בתוכנית, ועמם הסליחה על ההגדרה הקולקטיבית על דרך השלילה (פוסט אינפורמטיבי וחף מהתחכמויות ככל שהבטחתי לעצמי שזה יהיה, אני עדיין באמריקה).

ובשביל מה אתה הלכת לשם?

אני נמשך למסגרות כאלה מהרבה סיבות, על רובן אני שש לפרט: המפגש עם פלסטינאים באמת מספק מקור מידע אמין, דינמי ומורכב יותר ממה שהנסיבות היומיומיות בישראל בדרך כלל מספקות. מבחינתי זו הזדמנות

מקור מידע דינמי עאלק, באת לראות את ניו-יורק (היית יכול להירשם ללוחמים לשלום בארץ או משהו)

גם נכון. זה לא סוד שניו-יורק היא יעד מרהיב בפני עצמו, וזה גם במוצהר חלק מהתוכנית. אגב, אחרי מחשבה בעניין ולנוכח התפתחויות הגעתי למסקנה שהמפגשים השונים בארץ מעוגנים במסגרת פוליטית מאוד מסוימת, מה שלא קיים פה (כי על זה יש הסכמה: משני צידי הקו הירוק משוכענים שהתוכנית והאווירה הכללית מוטות לטובת צד השני).

ועכשיו נפתחו לך העיניים ואתה הולך ללמוד בחו"ל?

שאלה טובה, אבל היא תעלה ברצינות רק בסוף ינואר, בארץ.

אם אין שלום עד סוף התוכנית הם רוצים את הכסף חזרה?

למיטב ידיעתי לא

אוריינטליזם בייבי

2009-10-17T12:28:00.002+02:00

קשה לי לחשוב על מאמר או כותב בודד שהשפיעו עלי כמו סעיד והאוריינטליזם. היו שהקסימו, הרגיזו, ולא מעט שהותירו אדיש, למעט התקווה שתצוץ איזו כפולת תמונות במרכזם (!), אבל רק האוריינטליזם מהלך עלי שיתוק. כי באיזו זכות, בעצם, אני מתפעל מהאותיות הסיניות בצ'יינהטאון; מהתה של הדרוזים בצימר; מבנות שבט ארוכות הצוואר בתאילנד; מהסלט טבולי באבו-אדהם; מהחיווּת של מוזיקה אפריקאית; מכל דבר שהוא לא בשפיץ של מערב אירופה? האם האותנטיות שאני כה מתפעל ממנה היא לא, בעצם, "אותטניות" שאני מלביש על בני אדם כמותי מתוך אנתרופולגיות מזלזלת?

כשאני מנסח את זה ככה זה עלול להישמע כאקדמיזציה דוחה ומנותקת, אבל נסו לחשוב על הטייפקאסטינג הנצחי של ישראלים בחו"ל כמחבלים מתים, על קטגוריית ה"מחוץ למסלול התיירים השחוק" של הלונלי פלנט, על טחינה בראכה ואופי הפרסומות לחומוס לבנוני-אסלי-אבו-שוקרי-המקורי (אבל שם החברה נשאר "צבר").

עלי זה פעל היטב, ובמובן מסוים סִנדל או הטיל דופי בכל מה שדבק בו חשד האקזוטיזציה (ושוב אני מתנצל על השפה, אין לי חלופה טובה יותר). בהרבה מצבים אני לא יכול שלא לחשוב מיד על עצמי ולהגחיך את הנסיבות (וכאלה יש בלי סוף: שיטוט בבני ברק, צימר בכפר דרוזי, אוטובוס מהתחנה המרכזית). מיד אני נהפך בעיני לתייר אנגלו-אמריקני דשן וגבה –גרביים, שמוקסם ממזגם הסוער של ה-natives. על הספק, כהרגלי, מיד מתווסף גם קורט לעג, שכן אולי, כמו שסעיד טוען, האינסטינקט לראות את האחר כמופלא אינו אלא ניסיון-נגד לצייר את עצמי כנורמלי, כנייטרלי (שאותו מייצג אותו תייר מהמערב)? והרי גם בי רבים מאזרחי העולם ייראו אובייקט להתפעלות אותנטית שכזו: מעין לוחם ללא-חת שגם יודע אנגלית גם מניח תפילין וגם יכול, ובמחי קריצה, להפעיל את כל ה-mossad.

כל זה צף כשנכנסתי למועדון אליו הלכנו. הלכנו, יהיה אך הוגן לציין, פירושו חברי התוכנית הפלסטינאים ואני. המקום שבלב עיר ה-ABC נענה ללא בושה למיטב הקלישאה האוריינטלית: כתב חרטומים ואיורים פרעוניים כיסו את הקירות, מוזיקה ערבית גועשת את החלל ושורת נרגילות עשנות וארוכות-פיה, מהודרות ומעוטרות בשושן, הוצבה בהתאמה על כל שולחן.

לכאורה כאן אין בעיית קטלוג. פרנסי המקום טובלים במיתוסים על מיהו ערבי וכיצד הוא אמור לבלות את זמנו הפנוי, ובלי טיפת תחכום או סומק בלחיים מתרגמים אותו לפסאדה שהונחה לנגד עיני. תהיתי, אם כן, מה אני אמור לעשות עם כל זה, והתשובה אליה הגעתי כעבור כמה דקות אולי מפתיעה: כלום! (יש מוצא).

סעיד וממשיכיו הפוסטיים אומנם מציבים תמרור אזהרה חשוב, אבל צריך להיזהר גם לא לשמוע לו יותר מדי. במקום להיכלא בחדר המראות האינסופי של ערכים ותפיסה-עצמית ("מה אני, לורנס איש ערב?", "מה אני, האקדמאי העבש שיושב ותוהה אם הוא לורנס איש ערב?"), עשיתי את הדבר המיידי והקל יותר, שבמובן מסוים הוא גם הקשה יותר, והוא לקבל על עצמי את הקודים והנורמות של האווירה ולרקוד, אבל באמת.

הסיפא הזו חשובה, כי הרבה פעמים הצופה מבחוץ (האוקסידנט במונחי סעיד, האדם הלבן) תופס טרמפ על גילוי האותנטיות שמולו אבל לא מביא עצמו להזדהות אמיתית. בחתונה למשל, בה מופגזים להיטים מזרחיים אחד אחר השני (ולאחרונה נראה שהם החליפו את המזרחיות שלהם באוויר הפתוח וגבינת הפטה שמיד צצים בראש למשמע המוזיקה ה'ים תיכונית'): האם הרוקדים האשכנזים באמת שם? האם המילים מדברות אליהם, הלחן מקובל עליהם כפשוטו? האם, בקיצור, הם צוחקים עם השיר או עליו?

בֻּוק

2009-10-09T08:48:00.000+02:00

איזה כיף היה היום בספרייה הענקית של NYU, לחטוא לפתגם האנגלי הנודע ולשפוט כמה ספרים בראש ובראשונה על פי הכריכה המהודרת:

(דקמרון/בוקאצ'ו; הנשים המובטחות/ מאצוני [תרגום חופשי על סמך האיטלקית הרעועה שלי]; אלף לילה ולילה)

"ספר נו, איך שם?" #1

2009-10-07T18:11:00.000+02:00

חודש ושבוע אחרי שהגעתי, אני משיק סדרת פוסטים חגיגית במיוחד, שאמורה בכללה לענות על השאלה הקשה הזאת באופן משכנע יותר מסבבה, אחלה, על הכיפאק וחבריהם.

אם כן, אחת מחובות הכתיבה שהצבתי לעצמי כדי לשרטט דיוקן נאמן של הנעשה כאן, גם אם בקווי מתאר כלליים בצוק העתים, הוא זה של השפה, כי כל מערך ההתקשרויות פה מצריך ארגון מחדש. בימים כתיקונם העברית היא עבורי בסיס-אם נרחב לכל שימושי השפה, שרק לעיתים נדירות מסתייעת בחלקי חילוף מיובאים מאמריקה, וגם זה מתוך בחירה וכדי להשתבח באמצעותם בהשכלה – "תפסתי אותו עם המכנסיים למטה, ליטרלי, בשירותים – או לאזכור תרבותי מסוים:

"serenity now!", "this is what happens when you fuck a stranger in the ass".

עכשיו התמונה שונה: אנגלית היא שפת המקום וההתקשרויות עם רוב האנשים, כמו גם הקריאה כולה והביטוי העצמי על פי רוב; העברית, באופן מעניין, נדחקת לענייניות אינפורמטיבית או שטחיות כללית עם מעגלי ההיכרות הבסיסיים. העברית העכשווית שלי, כמו האנגלית בנסיבות מסוימות, רדופה צקצוקי לשון ו'נו'ים.

המצחיק הוא שהשפה היא נייר שקף אכזרי למסרים שהיא אמורה לשנע. כמו שהעברית מתגלה כאמור בכיסי דלות, גם באנגלית יש רגעים מביכים. כשאני נדחק להשתתף בשיעור בלי מושג על מה ובלי שקראתי ולו פסקה – וכשאני אומר נדחק משמע אני קופץ בראש ומיד מתחרט, כמובן – אני נוכח בדבר מעניין: הדיבור נעשה ארכני, בעל היגיון נפתל מכדי שיזוהה, ולמעשה אינו אלא בליל צלילי אחד איתו אין למרצה או לשאר הסטודנטים מה לעשות מלבד הנהון ותקווה שיידום.

בניגוד לנעשה בכתיבת אנגלית, אגב, הוורד לא עומד לעזרתי. אני יכול לספר על "המנהיג התוניסאי" (אם הייתי קורא הייתי יודע לומר מחמד ע'לי), ומיד כל מבנה ההתנייה ישתבש וישלב if ו-will, בניגוד מוחץ לנאמר בשיעורים ביסודי.

וגם אם אני במיטבי בכותלי האוניברסיטה, האנגלית שם מייצגת ז'רגון מאוד מוגדר. והשיח האקדמי, המעוטר ב-to some extent, underpinning, juxtapose, irrevocably ונבחרת האיזמים כמובן, שהרכבה הפותח משתנה משבת לשבת. ברגע שאני out there בחנויות, בכיכר, ברכבת התחתית, הממלכה פחות שלי וכבר יצא להתכווץ למימדי תייר בן יומו. וזה עוד לפני שדיברנו על מגדל הבבל של המבטאים, הרוחש מתחת לאנגלית הגרמית שבפי הרבה מהסובבים בניו-יורק.

הסיפור לא נגמר בכך. אחד הקורסים שלי הוא איטלקית למתקדמים, מה ששווה פוסט נפרד. לעת עתה רלבנטי לומר שהואיל ולמדתי איטלקית שנה כשומע חופשי בתל אביב, ביוהרתי טעיתי לחשוב שיהיה זה חבל לבזבז את הזמן על תכנים מוכרים ברמת המתחילים. אלא שניו-יורק אינה תל אביב, בה המורה מריה אומנם הייתה אישה יקרה והחברים לקורס חביבים ביותר, אך לימודים לא היו שם. הייתי שומע חופשי בשיעור חופשי, שנע באופן מעורפל סביב ציר איטלקי רופף. כך שלפחות שלוש פעמים בשבוע למשך שעה וחצי, אני נמצא במצב בו אני מחושי השפה דקים מאוד, ולא מסוגלים לקלוט את כל המידע המובא בפניהם.

ועל זה אפשר להוסיף (והנה בראש קודם עלה הצירוף and on top of that) את הערבית, שמתפקדת בפי כשגרירה של רצון טוב כלפי חבריי הפלסטינאים לתוכנית. אני מתכוון לערבית פולקלוריסטית, לא נחשבת במניין השפות שאני דובר, ערבית שלמעשה אינה אלא מילים בודדות ששאלתי רגע לפני כן איך אומרים, או מקבצים זעומים שאני יודע מהשירות.

על כל זה חשבתי, אגב, בעקבות כתבה ב-cnn, שכבשה למרבה התדהמה את משבצת הידיעה הראשית. נשאלת שם השאלה האם המחשב בשל להחליף את האדם במלאכת התרגום. התשובה שלי היא לא, אבל זה כבר שווה דיון אחר.

צ'יינהטאון והדמיון האמריקאי - מחקר שטח (#3-4)

2009-10-02T18:03:00.000+02:00

צ'יינהטאון והדמיון האמריקאי, #1
צ'יינהטאון והדמיון האמריקאי, #2

אני לא בטוח ששני המפגשים האחרונים מצדיקים פוסט נפרד, ובגלל זה אני מעלה אותם באיחור ובאיחוד (למרות הניסיון המר ממעלות-תרשיחא אני מאמין שיהיה בסדר). אני בכל זאת מעלה אותם על הכתב בעיקר לצורכי תיעוד, להעניק להם מקלט כלשהו בפני השכחה הודאית הצפויה לכלותם. וגם, אחד היתרונות של בלוג הוא שבניגוד לאתר חדשות, האכסניה יכולה לספוג מפעם לפעם בינונינויות ולהישאר בחיים. בקיצור, אם זו הכניסה הראשונה שלכם לבלוג, אז ברוכים הבאים וגשו לפוסט הקודם.

הפוטנציאל דווקא היה גבוה. קבענו אי שם ברחוב ופרופסור צ'ן הציג בפנינו לארי, אמריקאי ממוצא סיני (american chinese) שגדל באזור וחי בו עד היום, ואיתו אחר כך עלינו לראות את הבית בו גור ובו כעת מתגוררת אמו.

ממנו שמענו על עבודת הפרך בו אולצו ההורים הצעירים, על היפוך התפקידים בתא המשפחתי בו הילדים הם דוברי השפה ולפיכך המתווכים עם העולם החיצוני, על אימת המאפיות האיטלקיות של little Italy, והמפיות הסיניות בצ'יינהטאון הסמוכה שקמו בתגובה. אבל מה לעשות שהמציאות הביסה כאן את הנייר; גם עמדנו כולנו סביבו במעגל נרחב באמצע פארק ולא באמת שמעו אותו, וגם, מה לעשות, לא היה מאוד מעניין. גם בבית עצמו.

מה שכן שווה אזכור הוא המשימה הכפולה שקיבלנו בסוף, בזו הלשון (בערך):

צאו לצ'יינהטאון, הפעם בפריסטייל. מצאו מקום שביליתם בו הרבה ואתם מרגישים בו נוח, והכניסו את עצמכם למחוזר הדם שלו. זה יכול להיות כל מקום, ובלבד שתהיה בו תנועה ערה של אנשים. אמרו 'שלום', התעניינו בנימוס בנעשה, הפכו עצמכם לבני בית. מה קורה במקום הזה? איזו יחסי קהילה מתהווים בו? ומה המקום שלכם בקהילה הזו?

אתר – מצאו אתר בצ'יינטאון שמעניין אתכם מסיבה כלשהי. זה יכול להיות בניין, ציון דרך, מבנה חשוב ועד מהמורה על הכביש. למה הוא מעניין אתכם? איך הוא משתנה בזמנים שונים? מה היחס של הסביבה אליו? מה ההיסטוריה?

היו יצירתיים ואל תגבילו את עצמכם בתחביר או בחשיבה ליניארית מדי.

במפגש הרביעי דנו בתוצרים שלנו, ומשם באמת שאין מה לספר. מה שכן, אני אביא את הרשימה שאני פרסמתי באתר הקורס, שהחלה במצוקץ זמן ורעיונות גדולה אך עלתה יפה.

A. a sight

Even before Reading the assignment sheet, I knew I must come back to the NG FOOK funeral services house on 36 mulberry st. I ran across it in what seemed to me as the outskirt of Chinatown, in front of Columbus Park, and it gave the place some “edge of village” quality.

The place looks highly respectable; bright lights and marble all through the lobby from within, lobby and green neon Chinese signs. I was there three times, day and night as well as weekday and weekend, it looked quite the same. The following list consists of some of my immediate thoughts and questions that stemmed from observing the place inside out, as well as couple of first steps on the path to the answers, a one which I curious to continue on

The place has a very idiosyncratic and dual time zone: for the customers, (“the families”, so I’ll learn in an interview later on) time units are those of lifetimes and sorrows, But for the place itself, however, there is an endless and constant stream of death that needs to be taken care of

The workers I met are American born (ABC, I guess), but the ceremonies are all traditional Chinese. How do they bridge the chronological-spatial-cultural gaps? Quit easily, so they attest. They google it.

The webpage tells that until 1976 it was a funeral house run by “some Italian American family”, and the need of traditional institutionalized Chinese services has arisen along with immigration waves. Inside NG fook, a funeral director that I talked with told that the previous usage of the building was for banking

One way or another, hayden's notions about buildings as spatial storytellers made me rethink about the NG fook funeral services house, fusing long history of Chinese traditional and unchanging customs into a dynamic and vivid mixture of cultures around it

How does it look like? is it my imagined “Chinese” character of restrained and controlled bearing of the loss that prevails (a one undeniably affected by the Japanese film “departures”), or more of a heart-tearing scene? And what do they have to say about the aesthetics of the building, can they see through the course of everyday life and, in particular, the hard circumstances that bring them to the NG fook

Church and noodles

My experiences this weekend in Chinatown were en excellent manifestation to most of Jacobs claims about the conditions for a proper and balanced urban community life. Searching for a place in which I could witness of residents' connectivity, I went to the Transfiguration church on Mot Street. one of church’s goals, as I know it, is to serve precisely those needs of a community, and I was curious to see what that means in chinatown

The mass itself was right on the spot for my purposes. The priest talked about what does membership in any group means, and gave historical account of the church, that lasted the major shifts around it her thanks only to the ability to modify and accept others (Irish catholic, Italians, Lutherans, Chinese).

Later on in the pray specific names of deceased or ill community member were mentioned with blessing. But during the gospel I explored the seats, which were occupied mostly by Chinese people, and there weren't any signs of interaction.

Most of the people came alone, went away by themselves, and didn't exchange a word with a neighbor throughout their time at the church. Even in the end of it, neither the entrance hall nor the outer space facilitated friendly conversations, and although most of attendants apparently visit there frequently, it seemed that they don't know each other

The same went on sunday, despite the rain they rushed outside without for a chat. When the

mandarin mass was about to start it seemed a bit different, but I can't really tell. I was thinking about Jacobs' “street contract”, and though it sometimes looked as if the priest tried to explicitly serve as a "street character", the same remarks about game rooms and handmade gardens goes in the church: the pathos from the wall paintings, the silenced atmosphere, perhaps such of a formal settings just can't stimulate an awake net of social connection.

So I sat on the small restaurant on mulberry, “tasty dumpling inc”. The human presence was random, but the sense of familiarity was much higher. From the first minute there I felt comfortable, taking a beverage and sitting with my noodles. an American Chinese woman entered and right away asked how my dish was, meaning that I'm trustworthy (though eventually she took some dumplings), and we had a long conversation; a mother and a little child at the other table also discovered some interest in my dish, the child stretching fingers to it and the mother doesn't panic

While in all other stores I have been in I the only means of communication was through purchasing commodities, back there I felt no awkwardness talking with the other dinners, taking pictures and ask the employees some questions. I noticed my homely feeling, among others, by my fluent speech, that as a non mother tongue becomes sometimes clumsy and mumbled, in moments of social embarrassment.

לכל איש יש verse (סיפור)

2009-09-27T09:17:00.001+02:00

א.

זה שבוע ימים סובל המחשב שהופקד בידי מווירוס קטלני, ופעילות הבלוג העברי הושבתה כליל. ועכשיו, עד שיעבור המטופל במנגנונים היעילים והמוסדרים להכעיס של אוניברסיטת ניו-יורק, או למעשה יוחלף בקור רוח על ידי מקביל אלמוני, זהה וחסר-אישיות, אני תלוי בחסדי זמנו הפנוי-ממחשב וברצונו הטוב של שותפי (הפלסטיני) לחדר. למזלי יש לו משניהם ובשפע.

חובות כבדים צברתי להילוכם המסחרר של האירועים, וככל שהזמן נוקף הולך הנטל ונערם, מאיים לאלצני להכריז פשיטת רגל ולהותיר את הבלוג דומם, כעוד ערָבָה וירטאולית צחיחה של כוונות טובות שיַבְשו על מחוללם. ולכן חשבתי שכדאי יהיה להתחיל ללא דיחוי בכמה דברים בסיסיים שחייבים להיכתב, ולו כדי לשרטט באופן מלא את זירת האירועים בה אני מתרוצץ. אבל את החובות האלה שומה עלי לפרוס קדימה פעם נוספת, תוך שאקח על עצמי את נשך השכחה והריפיון, וזאת כי אתמול הזדמן לי ערב שלא רק מוצדק להתיר לו לעקוף בעליצות את הטור העורפי המזדחל, אלא גם כיף גדול לעשות כן.

(כן, אני קורא לאחרונה ספר מ-ע-ו-ל-ה בו השפה היא תאווה מעודנת לעיניים, מה שלבטח נותן אותותיו על העברית שלי, שבהיותה לא מאוד שמישה בימים אלה הופכת נוחה ואף רגישה להשפעות חיצוניות. קצת כמו האינדיאנים אחרי הגעת האירופים, רק להיפך).

ב.

היה זה עשר או עשר וחצי. רוח חדרה לחדר הריק אך לא היה קר; המקלחת שזה עתה סיימתי הייתה מרעננת, משיבת נפש; הערב עוד נראה נכון וצעיר, והתכנון להספיק כך וכך דברים טרם התגלה במערומיו המעשיים, טרם הפך בדיחה נלעגת על חשבון המתכנן. ואז נכנס לחדר אחינו (בינתיים נותירו את שותפי היקר לחדר חסר-שם שכזה, ונסתפק בכינוי הכללי-אך-לא-בלתי-מתאים 'אחינו', אך אני מקווה שזה ישתנה), עם ההכרזה:

I would really like to take my argila and the laptop to the union square and write some poetry

חייכתי בהשתתפות. שאלתי איזו שירה הוא כותב, מחורזת (versed) או חופשית, שקולה או מאולתרת. על אף ההפרעה הנקודתית והמודעת לקריאה, מטבעי המסוכסך חביבים עלי מאוד רגעים כאלה, בהם עולות הצעות בילוי אליהן אינני מחויב, ושאינן גוזרות עלי להמציא מחדש את אותו מִקסם התנצלוּת-נחרצוּת, המשחרר משורת הדין רק בשיניים חשוקות, או, מנגד, לרמוס תוכניות קודמות כלא היו.

You should, that’s sounds great

כך אמרתי וחזרתי למאמר, שיר הלל לרחובות העיר כמרחב החברתי המושלם, המאפשר אינטימיות מוגבלת. ביישוב, מסתבר, כולם יודעים הכל על כולם (up to their hairs), הטבעת מתהדקת סביב פחות אנשים, ונעשה יותר ויותר קשה לקלוט ולהיקלט בסביבה היפר-הומוגנית. העיר לעומת זאת מאפשרת מפגש קהילתיות מושכלת, מכבדת-פרטיות, שמתהווה בטבעיות ברחובות ובחנויות, סביב החיים כפי שהם. אבל כל זה רק הידפק על דלתות ההבנה ולא נכנס, כי מרגע שזרק שותפי את דברו, התהפך בקרבי אותו שעון חול מוכר, שהגרגירים הנושרים בו לוחשים לעזוב את הדף ולצאת הלאה.

עם שעון חול זה אין לך משא ומתן. היטב ידוע שמוטב לך לקבלו בסבר פנים לא זעוף, להכיל ולא ללחום, ושתציל ולו מעט מיישוב הדעת המתקצר. עטיתי אם כן את סינר האטליז ושבתי למאמר במרקר מושחז. לא יצאו דקות מספר עד שהגעתי אל פסקת הסיום, בצעדי ירח מדולגי-עמודים.

You know what, arguila in union square still on? I think I’ll join you, I have couple of things to write myself

ג.

הכיכר המתה אדם. מעגל מתופפים אפריקני הרעים אי שם, תיירים הצטחקו וצילמו מכל הבא לעין, צעירים ניסו את כוחם בסקייבורד והתרסקו מהמעקים אל רצפת הרחבה המוארת, נחילים נפלטו מתחנת הרכבת התחתית. אחינו הוציא את הנרגילה והחל להרכיבה. כמו שנסכם שנינו הלומי-אירועים בדרך חזרה, בעיר הזאת בשעה הזאת נרגילה ממגנטת טיפוסים מאוד מעניינים. כל מי שעבר לידנו לא יכול היה שלא להישיר מבט. מהתרוממות הגבות שמעל העיניים הלטושות, נראה שהם לא נתקלו בפלא המזרח תיכוני מאז צפו באלאדין לאחרונה. בהמשך התברר לי שטעות בידי, ואין זה הדבר כשלעצמו מוציא אותם מגדרם כמו המחשבה שאנו מוסיפים לטבק הלימון והנענע מיני תוספים –

"fucking shit man, is dat WEED you smokin there down with the huka?".

הטעויות במקור, ה-'huka' אינה זונה כמו שחשדתי בהתחלה אלא שמה האמריקאי של הנרגילה. בניגוד לפיתוי שפוקד אולי את מי שניצב במצב כזה, או לפחות אותי, אני לא חוגג את חיתוך הדיבור השחור כאיזו שגיאה נבערת או אטרקציה מגניבה, אלא באמת מנסה להעביר משהו מאווירת הנעשה שם בכיכר. הדמויות שתיכף תתקבצנה סביבנו אינן איפוא סוכנים של לעג, אלא של התפעלות מצורת חיים עליה היה לי עד כה מושג קריקטוריסטי וצר.

כזה הוא קֶיינְן, בחור שחור המתנשא לגובה של 1.90 לדעתי. לבוש ג'ינס רחבים וסווטשירט שחור, לראשו בנדנת גומי שחור נצמד, פניו מוארים בחיוך עגול ואדום מלחיים תפוחות, חיוך שמלווה בהטיית הראש אחורה, קצת כמו אבן העומדת להשתגר מכף הקלע. טיפוס תועה, נשמה אובדת דרך. הוא עוצר לידנו ומבקש לנסות, עבר כל כך הרבה זמן מאז טעם hooka, מיד לאחר מכן הוא נשכב פרקדן לאורך המדרגה עליה אנחנו יושבים, זורק את כל תכולת הכיסים התפוחים שלו לצידנו, נאנח, ומפטיר שהגב שלו הרוג.

השיחה ממשיכה מלמעלה למטה, אבל לא יעבור זמן רב מדי לפני שהוא יקפץ לעמידה, ובשצף בלתי נלאה, אומר-מצוקה או לפחות צורך בחֶברה, ישטח בפנינו שורת סיפורים מדהימה ובלתי עקיבה. הוא היה להוט שלא להפסיק לדקה, גם כשצנח חזרה לפרקים למצב שכיבה. בניגוד לשחרזדה, לא נשקפה לו סכנה.

הוא חטף מכות ומשם הלך לו הגב..כשהיה ילד היו מכות, היה שם עניין עם אח שלו והמיטה, הוא לא קם...להרוג מישהו? לא, אבל הייתי ככה קרוב, ואתם יודעים איך, with only these two mother fuckers (בהציגו את כפות ידיו). הוא היה גדול, מה גדול, I’m big - הוא היה fucking huge. הוא היה שומר במועדון, עמדתי להיכנס והוא אמר get the fuck out of my face, nigger, ואמרתי לו what was that והוא הוציא סכין והסתובב אלי חזרה ואמר I’m gonna cut you off nigger, ואני התחלתי לחייך, ככה, עם כל הפה, כי אני משוגע, וכשאני רואה סכין אני נכנס למצב של fight or flight, מכירים את זה? אבל בחרתי לא נכון, אז סגרתי את האגרוף כמו מטורף ונתתי לו בבטן. ואני בפנים, בתוך הבטן של huge fucking mother fucker, והוא מתחיל לחרחר, ויוצא לו משהו מהפה וזה ain’t no spitting...הייתי בlong island jewish hospital, והאחות לא העבירה ל-family guy. אמרתי לה would you please let us see family guy, we are watching baseball for weeks, והיא לא הסכימה, אז בסוף אמרתי you fat ugly bitch, לא, היא הייתה דווקא יפה. שיט, בקושי יש לי קונדומים, I had a mountain ועכשיו יש פה שלושה ארבעה, כן, אולי זה באמת סימן טוב, עד היום זיינתי נראה לי..רגע..זיינתי 94 פעמים. הזין שלי הוא this big (מחווה ממפרק כף היד ועד קצה האמה), ולפעמים זאת בעיה, they can’t take it, they just can’t take it.. הייתה מישהי שאהבתי אבל זה פשוט לא הלך. והיא ניסתה לשפשף אותו ואמרתי לה היי זה פשוט לא הולך,keep suckin it have no point rubbing it,. הייתי איתה פעם מתשע בבוקר עד שש בערב, הו-מֶן זה היה משהו...היא פשוט לא עזבה אותו עם הפה הזה שלה. ואני כבר אחרי כמה פעמים, רק אמרתי shiiiit...

ד.

הוא הגיע איתנו גם למחוזות עדינים יותר, של השהות בבית החולים הפסיכיאטרי, הסרטים האהובים עליו, משהו על המשפחה, אבל הכל בבליל גדוש ולא נהיר. או שזה אומר משהו עלי, שאלה החלקים שקלטתי. בסוף קיינן ביקש כסף קטן לסיגריות, ומשנענה בשלילה יצא לתור אחר מטבעות, מותיר למרגלותינו את תכולת כיסיו, כולל הארנק ומעט הקונדומים שהיו פעם הר.

בכל הזמן הזה אנחנו ישבנו המומים, נאחזים בכל קצה לולאה מובנת מתוך השעטנז האפי של בדים גסים ועדינים מצבעים שונים. או לפחות זה הייתי אני; אחינו השותף החליף איתי גם הוא מצידו מבטי תדהמה, אך אלה רוצדו בזיק לא מפוענח של שביעות רצון מודעת לעצמה.

עוד אנחנו משתאים ובאו ועלו על המדרגות שניים נוספים, לבנים, בת 18 לבושה חליפת טרנינג ובן לוויה בגיל דומה אך מהוקצע יותר, שיתברר כגריפקאי ומעבר לכך לא נשמע ממנו אלא את הבזקי המצלמה המקצועית וארוכת העדשה ממנה לא הרפה. הבחורה, בריטני כמדומה, הייתה זו שניסתה מה-hooka ופתחה איתנו בשיחה. כנראה שראתה כי טוב, כי בשלב מסוים ואחרי שתיקה קצרה היא הכריזה שיש לה verse ושאלה אם אנחנו רוצים לשמוע. בלי לדעת על מה היא מדברת, רצינו. למרבה ההפתעה verse פירושו קטע ראפ אישי, ואותה בת-טובים אשת המערב התיכון החלה יורה שורות שורות, בלתי קליטה בעליל אף היא. מה-verse שלה קלטתי רק את השורה:

Mom why are crying, if I told that I’m sober I’d be lying

עוד התעופפו שם struggle, party with me, up with me, down with me, ועוד. אני מקווה שהיא תשלח לי את המילים כמו שהיא הבטיחה, אבל זו תהיה רק פיקנטריה. ביקשנו ביצוע חוזר, ושוב לא פירשתי את כל הקטע, אבל מתוך השטף הזדהרה אצלי פתאום המחשבה על האופן בו נהגה הקטע: האם ישבה עם העט והדף ואילצה את התמורות הסוערות בנפשה לחרוזים קצובים? האם הוא בא מאליו בלי לשאול בכל אותן שעות ארוכות בהסעת בית הספר, בחדר מאחורי הדלת הטרוקה, בארוחות המשפחה, בימי ראשון על מושב העץ בכנסייה?

בינתיים קיינן חזר עם סיגריה. אחינו השותף ואני הפכנו שוליים, גם הגרפיקאי הצלם, תפאורה עבור השניים הנותרים. לא יכולתי לשמוע על מה הם מדברים, אבל בשלב מסוים הם התחבקו. וקיינן נשכב על הרצפה, והיא לקחה את הפומית וחתמה את גחל הנרגילה, ומהון להון הצטרף עוד אחד, היספני בבגדים רחבים אף הוא, והם נעמדו השלושה במעגל, וכל אחד בתורו נתן את ה-verse שלו, ושיבחו זה את זה בלחיצות יד, ובניגוד לעולם האסוציאיות שלי אף אחד מהקטעים לא היה על מכוניות פאר או ג'ינסים (כמו אלה מחדר האוכל שלנו), אלא היו עולמו ויְקר-נפשו של כל אחד מהמדקלמים הנרגשים, או אולי היה זה הקור של שתיים בלילה.

נ.ב

קוראים יקרים, אם מחוג המשפחה המצומצם ואם בכלל, הבלוג הזה עולה לי בזמן יזע וכאבי גב. אמת, קודם כל ואחרי כל אני מונע משיקולים אנוכיים לגמרי, אבל בתווך יש את עניין המגיבים, כלומר את האמצעי היחידי להפוך את זה ממפגן מגלומניה לאיזשהו דיאלוג, או ליתר דיוק לרכך את מפגן המגלומניה במעט הדדיות. כך שהבקשה הנרגשת היא להשאיר תגובה כלשהי, כולל שטנה ונאצות אם זה שכרי.