Go Happier - בלוג על פסיכולוגיה חיובית

לגדל ילדים בראש חיובי

2013-10-30T21:25:00.000+02:00

יוני 2011

טייק 1: "את רוצה אֲמַמַם? כן? כן? תגידי כן, כן, כן! תגידי כן..."
התוצאה: גרגור ושרבוב שפתיים מחויך.

טייק 2: אני מנופף בבקבוק תחליף החלב מול עינֵי הפעוטה וקורא בצהלות מאולצות:
"תגידי כן. כן. נכון שאת רוצה אֲמַמַם? אז תגידי כן, כן, כן!"
התוצאה: הילדה מניעה את גפיה בחוסר שקט ומביטה בי בעיניים פעורות במבט סתוּם.

טייק 3: "הנה הבקבוק של טליה, רוצה לאכול? תגידי כן, כן, כן, אאווווו..."
הטייק נקטע בבעיטה אחת מדויקת שהמלאכית הצחורה שלחה לכיוון הסרעפת שלי.
- "אוקיי, אוקיי, הנה אֲמַמַם", אני מתקפל ומקרב את הבקבוק אל שפתיה.
היא יונקת בשקיקה, שומרת עין אחת פקוחה על הפסיכי הזה שהגורל הכיר לה בשם 'אבא'...

כן, כשטליה, נולדה לפני כשנתיים אני כבר הייתי שקוע עד מעל הראש בעולם הפסיכולוגיה החיובית על שלל תיאוריותיו ופרקטיקותיו, נחוש לנסות את כולן עד אחת - על עצמי ועל הסובבים אותי.
הלידה של טליה היתה הזדמנות פז בעיני לגדל מאפס פעוטה חיובית להפליא, שתגדל כילדה אופטימית להחריד, שתתבגר להיות אישה חייכנית כפייתית, מתחרה ראויה לכהנת הגבעטרון הבלתי נלאית, ניקה ברזק. היש גאווה גדולה מזו לאב?

- "קודם כל", הרציתי לאשתי תוך החלפת חיתול מלוכלך, "חשוב ליצור לילדה אוצר מילים ראשוני שמורכב רק ממילים חיוביות. במקום להגיד לה 'לא' ו'אסור' ו'נוּ,נוּ,נוּ' - פשוט נגיד לה מה מותר. נכון טליה? נכון? כן? כן? כן?'". חזרתי לאשתי: "כך היא תלמד לדבר חיובי, והחשיבה החיובית תתפתח במקביל."
- "תגיד," התעניינה אשתי במבט רציני, "איפה בדיוק אתה מאחסן במוח שלך את הנתון שמדובר בתינוקת בת פחות משלושה חודשים? על איזה אוצר מילים אתה מדבר? הקולות היחידים שהיא מפיקה הם בכי, צרחה והקול השלישי בכלל לא יוצא לה מהפה."
- "זה לא חשוב", התעלמתי מקטנת האמונה, צוררת האושר, "צריך לבנות את הגישה החיובית מגיל אפס. עם הגֵנים הדכאוניים שהיא ירשה מאיתנו, הסיכוי היחיד שלה הוא רק תרגול מפרך כבר מהגיל הזה."
- "זו תינוקת, לא עכבר", היא הדפה אותי הצידה, "וזה חדר ילדים, לא מעבדת ניסויים", היא הרימה את טליה ממשטח ההחתלה ויצאה מהחדר.
- "מה אכפת לך שננסה?", רדפתי אחריה לסלון, "מה כבר יכול לקרות? מקסימום, לא יצליח."
אשתי צקצקה בלשון לעבר הילדה ומשכה כתף לעברי. "אני לא מבינה מה אתה רוצה מהילדה".
אמממ, רגשות האשמה על העברת הגנים הדפוקים כנראה עשו את שלהם.
- "אוקיי", התיישבתי לידה, "נכון שרוב הילדים אומרים תמיד את אותן מילים ראשונות כמו 'אבא', 'בוא', 'עוד' ו'לא'?
- "הם אומרים גם 'אמא'", היא ציינה במרירות, ממשיכה לשחק עם טליה.
- "בסדר", לא נתתי להערת השוליים להסיט אותי לשם, "אז תארי לך שבמקום 'לא' היא קודם כל תגיד 'כן'!
כמה מלחמות ייחסכו מאיתנו כל יום עם ה'לא' המעצבן הזה. אולי בכלל נמצא שיטה לעקוף את תקופת ה'לא-לא' שלה! נפרסם על זה ספר! נהיה מליונרים!"
- "קודם שהיא תגיד 'אמא'."
- "העניין הוא", שקעתי בכורסא ובתכנונים, מתעלם לחלוטין מההערות הקטנוניות של אשתי, "שהרבה יותר קשה לבטא את האות כ' מאשר ל'...וגם צריך לבקש מכולם לא להגיד לידה 'לא', שזה ממש מסובך עם כל האנשים השליליים האלה שסביבנו."
- "טוב", אשתי קמה להשכיב את הילדה, "אתה תעבוד חזק על השיטה שלך להגיד כן, וכשתגבש אחת תנסה אותה עלי. בינתיים, התשובה היא 'לא'".

דצמבר 2011

- "אמא!!! מהר, מהר, מהר - בואי תראי!"
הבן שלי צעק בקולי קולות מחדר הילדים לאשתי, שהיתה עסוקה במטבח.
אני, לעומת זאת, רצתי להביא את הסמארטפון כדי להנציח את הרגע.
כן, כן - בגיל תשעה חודשים ואחרי לא הרבה מאוד מאמצים, טליה עמדה ערב אחד במיטה שלה והגתה את המילה הראשונה שלה: "כן".

טוב, זה היה יותר "כָּה", מאשר "כֵּן", אבל לנו זה היה כן לגמרי.
לפני 'אבא', לפני 'אמא' ואפילו לפני 'במבה' - טליה אמרה 'כן'.
ולי היה ברור לגמרי שהיא גם הבינה את מלוא המשמעות של המילה - לאור העובדה שהיא השיבה 'כן' על השאלה שאין שום תשובה חלופית עבורה.

נראה שגם הילדה די נסחפה בהתלהבות המדבקת שלנו, כי היא הוסיפה לאמירת ה'כֵּן' גם ריקוד שאיים על שלומה ואחדותה של המיטה, ולסיום אפילו הפריחה באוויר נשיקות מַשַּׁל היתה זוכת אוסקר טריה על השטיח האדום.
- "אני לא מאמין...",מלמלתי תוך תיעוד הרגע המרגש, "הילדה אמרה 'כֵּן'! חבל שאין איזה ערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק לפעוטות. היו משלמים לי הון עתק על תיעוד תופעת הטבע הנדירה הזאת".
- "תעלה את זה לאינסטגרם, אולי תקבל איזה לייק", אמרה אשתי, שלמען האמת לא הסתירה בעצמה את התרגשותה.
- "אינסטגרם זה ערוץ לתמונות של חתולים", תיקנתי אותה. "אני מחפש מקום מדעי. לפרסם את ממצאי המחקר והניסוי שלי."
- "אבא, אולי נשלח את זה לדובון?", הציע הבן שלי.
- "טוב, טוב", אשתי החזירה אותנו לקרקע, "עכשיו, תצאו מהחדר ותנו לי להרגיע את הילדה".

מה אני אגיד לכם, ההתחלה המוצלחת הזו הפתיעה אפילו אותי.
כל-כך הפתיעה אותי, שמצאתי את עצמי בלי שלב ב' שימשיך את שלב א' בתוכנית המוצלחת להפתיע שכל-כך הפתיעה אותי בהצלחתה.
חוץ מלהשוויץ לכולם עד כמה הילדה חיובית ואומרת 'כן' במקום 'לא', לא כל-כך ידעתי מה לעשות עם תינוקת בת תשעה חודשים שכל הזמן אומרת כן.
מה השלב הבא?
להכריח אותה לכתוב מכתב הוקרת תודה לסייעת במשפחתון?
לבקש שתספר לי על שלושה דברים טובים שקרו לה היום?
באמת שלא ידעתי מה עוד לעשות.
אז המשכתי לתרגל איתה אמירת 'כן', ובמקביל לחפש את השלב החיובי הבא.
מה שלא לקחתי בחשבון הוא שהאינטליגנציה של הילדה מתפתחת בהילוך הרבה יותר גבוה מאיטיות התגובה של אבא שלה...

לא עברו יותר מכמה שבועות, עד שהילדה הבינה שמישהו הריץ עליה תרגיל מסריח.
אחרת איך היא יכולה להסביר לעצמה את העובדה שגם כשהיא לא רוצה לעשות משהו הוא קורה בכל זאת? בכל פעם ששאלנו אותה yes-no question היא כמובן ענתה את המילה היחידה שהיא יודעת, 'כן' - גם כשהיא בכלל התכוונה ל'לא!!!!!'.
והסידור הזה ממש לא התאים לה.
היא התינוקת כאן, והיא אמורה להיות זו שקובעת את סדר היום בבית. ככה זה בכל הבתים הנורמליים.
היא יודעת, יש לה חברים במשפחתון שמספרים לה על זה. אז למה רק היא לא הצליחה להנחיל את הסדר המקובל וההגיוני הזה אצלה בבית?
משהו, מבחינתה, דרש תיקון מהותי מהבסיס. וברגע שהיא הבינה שהבסיס היה פשוט חיובי מדי - היא גם למדה איך לנטרל אותו.
אז נכון, לא היתה לה המילה הנכונה להשתמש בה כדי להביע אי-הסכמה, אבל הֵי - אם לא הולך בדיבורים, יש דרכים אחרות להעביר את המסר.

ערב אחד, בעודנו מתמוגגים מהצלחת שיטת ה'כן' שלנו, שאלתי את טליה: "בובה, את רוצה לאכול?". - "כָּה, כָּה", השיבה הפעוטה בהנהוני ראש נמרצים.
- "יופי", התמוגגתי בפעם המאה מהצלחת השיטה הייחודית והחיובית כל כך, "ואחר-כך את רוצה להתקלח, נכון?"
לתגובה הזו לא ציפיתי.
הילדה פתחה את מערת המכפלה ופרצה את סכר אסואן האישיים שלה, והתחילה לבכות ולנענע בראשה.
זה היה חדש לנו.
ציפיתי ל'כָּה' חביב ומנומס כמיטב מסורת בית המלוכה הבריטי שהיא נמנית עליו.
מאיפה באו עלי קריאות המוּאזין האלה?

- "מה קרה?," ניסיתי שוב את מזלי, מבולבל מסוג התגובה החדש, "נכון שאת רוצה להתקלח?".
צרחות האימה שהילדה השמיעה הבהירו לי חד-משמעית את התשובה: עידן ה'כֵּן' נגמר חבּוּב.
וזה שהיא עוד לא יודעת להגיד 'לא' ממש לא ימנע בעדה יותר להביע 'לא'.
- "חשבת שמצאת פראיירית, הא?", אשתי דווקא נראתה מרוצה למדי מהתגובה.
"זהו, המסיבה נגמרה. אני מקווה שנהנית כל עוד זה נמשך..."

אבל טליה לא הסתפקה רק בזה, אין סיכוי..היא תכננה הפיכה רצינית.
במהירות שסחררה את ראשי ונדמתה בעיניה כנצח, היא חזרה יום אחד הביתה עם...המילה האסורה.
העובדה שהיא מגדילה את אוצר המילים שלה דווקא די שמחה אותי. הרי בסופו של דבר לא ניסיתי לגדל יֵסְמֵנִית קטנה. הבעיה היתה בתכיפות השימוש בה.
הילדה אימצה את המילה לליבה כאובייקט מעבר לגיטימי, וכמי שנותרו לה אי-אלו חֲסָכִים וחֲסָרִים להשלים מתקופת ה'כן' מהגלגול הקודם, התחילה לנהל שיחות שנשמעו כך:
- "טליה, את רוצה לשחק?" - "כֵּה!" - "את רוצה לאכול?" - "כֵּה!" - "יופי, את רוצה ללכת לישון?" - "לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא!"

כן, הילדה חשוכת ה'לא', החליטה בנחישות ובלי שום רגישות לאַזֵּן את כל אמירות ה'כן' מהתקופה החיובית שלה ברצף היסטרי של אמירות 'לא' על כל שאלה. גם כדי לסגור את הפער הלא הוגן שנוצר ולא פעל לטובתה,
ובעיקר - לוודא שוב ושוב שכולם, ובעיקר אבא שלה, יבינו שכשהיא אומרת 'לא' היא מתכוונת בדיוק לזה.
לא!

על המשפט "ילדים זה שמחה" (שנכתב אגב, על ידי יהושע סובול כביקורת חברתית די-נוקבת, אך התקבל על ידי הקהל כפשוטו) פרופ' דניאל כהנמן (חתן פרס נובל לכלכלה) כנראה לא היה חותם.

אתם קוראים נכון - הילדים כמקור אושר במקום 14.
למחקר המלא לחצו כאן.

כמעט כל אדם שני שתשאל ברחוב יאמר לך שהילדים שלו הם מקור האושר שלו.
בטח, מה עוד יכול לשמח אותנו בחיים האלה אם לא הילדים המתוקים שלנו.
ובכן, מתברר שיש עוד איזה דבר אחד או שניים (או שלושה עשר) שעשוים להעלות חיוך על פנינו.
מחקרים אמפיריים בתחום טוענים שאנחנו, וזה בניסוח עדין, משקרים לעצמנו חופשי. מסקר שערך כהנמן (2004) בקרב אימהות, הילדים כמקור אושר דורגו אצלן במקום 14.
ועכשיו בעברית: ארבע-עשרה.
הנשאלות מצאו קצת יותר אושר בשטיפת כלים או נמנום מול הטלוויזיה מאשר בטיפול בילדים.
הנה, הטבלה פה משמאל.

הרשו לי אם כך, להפעיל את צפירת ההרגעה לכל אלה שדואגים כבר מעכשיו לשְׁנוֹת היובש הממתינות להם מעבר לפינה, עת יעזבו הילדים המתבגרים את הבית. כי מתברר שתעשו חיים משוגעים.
מחקרים אחרים מראים שרמת האושר ושביעות הרצון מחיי הנישואין יורדת דרסטית עם בני טיפש-עשרה שמסתובבים בבית, ועולה לרמת ימי זוגיותכם נטולת הילדים כשאלו האחרונים פורחים מן הקן.

לא מאמינים? מצטער, עם תרשימים אי אפשר להתווכח:

שימו לב לרמות האושר כש"ילדים זה שמחה" מסתובבים בבית.
(מתוך גילברט, להיתקל באושר, עמ' 236)

כפי שכבר סיפרתי בפוסט קודם, אנחנו נוטים לעַדֵּן ולספר מחדש, בצבעים עליזים יותר, זכרונות כואבים, ומוּטים לאמץ אמונות חברתיות כגון "ילדים זה שמחה", גם כשאלו רחוקים מהמציאות היומיומית שלנו.

אז אם כבר החלטנו להיות הורים, אני חושב שכדאי לנסות ולהעלות את רמת האושר שלנו מהילדים - ושהדרך הטובה ביותר לעשות זאת, היא פשוט להחליט להיות מאושרים ולגרום גם להם להיות מאושרים ככל שנוכל.
ילדים, כמו בוגרים, חווים טווח רגשות רחב מאוד, וככל שהם מתבגרים טווח הרגשות הזה מתרחב כמובן. גישה חיובית או שלילית אצל ילד נקבעת ותלויה גם היא, כמו אצל מבוגר, בַּגֵּנִים שלו, בסביבה החברתית שלו, במשפחתו, בתמיכה שהוא זוכה לה, בחוויות חייו, ובשאר הפרמטרים עליהם דיברנו בעבר.למיטב ידיעתי, אין הרבה מחקרים שנעשו בתחום הרגשות החיוביים בקרב ילדים (ואשמח מאוד לשמוע על כאלה אם אתם מכירים), אך תגובתם של ילדים החווים רגשות חיוביים לא אמורה להיות שונה מאוד מזו של מבוגרים החווים רגשות אלה: "חשיבה חיובית הופכת אותנו ליצירתיים יותר, מגיבים ופעלתניים יותר, סקרנים ונכונים יותר לאתגרים", טוען סליגמן (2005 [2002]: 239). חשיבה חיובית היא משאב שיש לבנותו ולטפחו עבור הילד, בדיוק כפי שאנו מסייעים לו לבנות משאבים אינטלקטואליים, חברתיים ואחרים שעליהם הוא יוכל להסתמך בבגרותו.
חשבו על זה כעל תוכנית חיסכון שאתם מפקידים בה כל פעם סכום כסף קטן למען עתיד הילד.
מהחיסכון הזה יוכל הילד למשוך בשנות בגרותו. ככל שיהיו בקרן יותר רגשות חיוביים שהפקדתם, כך יהיו לילד יותר משאבים להיעזר ולמשוך מהחשבון בהמשך, כשהוא ייאלץ להתמודד עם חוויות 'מאתגרות'.
במהלך שנות היכרותי הקצרות עם תחום הפסיכולוגיה החיובית, אספתי כל מיני כלים, הצעות ושיטות שבעזרתם אני מנסה לחנך את הילדים הפרטיים שלי. בפוסט הזה אני רוצה לשתף אתכם בכמה מהכלים שניסיתי בעצמי ומצאתי שהם מוצלחים ושווים אימוץ. חלקם רעיונות כלליים, מעין עקרונות חינוכיים שכדאי להשתית בבית. חלקם ספציפיים מאוד ועונים על צורך ממוקד.
אני בטוח שיש לכם עוד, אשמח אם תשתפו:

תנו דוגמה: התנהגו באותה הדרך בה אתם מצפים מהילד לשלכם להתנהג.
שום הטפות, גערות, הסברים, איומים או נאומים חצובים בסלע לא ילמדו את הילד שלכם איך להתנהג - כמו מודל טוב ומוערך לחיקוי. ילדים, כמו מבוגרים, לומדים ומושפעים מצפייה הַרבֵּה יותר מאשר משינון. ולכן הם ילמדו איך להתנהג מהדרך בה אתם מתייחסים למאבטח בכניסה לקניון, מהשפה שאתם משתמשים בה עם החברים והשכנים שלכם, מתנועות הידיים שאתם מחליפים עם הנהג הצופר במסלול שלידכם, ומהדרך בה אתם כזוג מנהלים ויכוח בבית. אם תצעקו עליהם - הם יצעקו על הסבתא שלהם, אם תתייחסו בזלזול לפקיד בדואר - הם יתייחסו בזלזול למורה שלהם, אם תקללו את השכנה, הם יקללו את החברים שלהם. אם אתם רובצים כל ערב מול הטלוויזיה - אל תצפו שהם יקראו ניטשה. אם אתם לא משקיעים באורח חיים בריא - אל תצפו שהם יכרסמו שורש ג'ינג'ר וגבעולי אספרגוס במקום לטחון ממתקים. בקיצור, גם כשנראה שהילדים לא שומעים לכם - תהיו בטוחים שהם רואים כל דבר שאתם עושים. ומחקים אתכם. כל מה שתשקיעו - תקבלו בחזרה. עם ריבית. לטוב ולרע.

החמיאו לילד על מאמץ והתמודדות, לא על כישרון ואינטליגנציה. בספרהּ כוחה של נחישות מציגה קרול דווק (Dweck, 2006) שתי תבניות חשיבה, מקובעת ומתפתחת, וטוענת כי למרות הנתונים שעימם נולדנו (מטען גנטי, מזג ייחודי, נטיות מסוימות) - ניסיון, אימון ומאמץ אישי יכולים לחולל שינוי משמעותי כמעט בכל תחום. IQ (מנת משכל) לדוגמה, הוא אחד התחומים שאנשים מאמינים שהוא קבוע ואינו ניתן לשינוי. אולם אלפרד בִּינֶה, ממציא מבחני ה-IQ טען שתרגול, הדרכה וחינוך - יכולים להעלות את מנת המשכל. כלומר, גנים (Nature) וסביבה (nurture) משתלבים זה בזה ותומכים זה בזה לצורך התפתחות תקינה (דווק, 2008: 12-13). כדי להשיג ולעודד את היכולות האלו עבור הילד, עלינו לקדם אצלו תבנית חשיבה מתפתחת.
כשאנחנו מחמיאים לילד על היותו חכם או מוכשר ("איך ידעת את זה? אתה כל-כך חכם!"; "אתה מצייר כל-כך יפה, אתה ממש מוכשר"), אנחנו בעצם מעודדים תבנית חשיבה מקובעת. הילד מבצע שתי פעולות במקביל:
1. הוא מסיק שהוא לא צריך להתאמץ, כי יש לו כישרון. הוא מתמקם במשבצת של הכישרון - ומאבד את המוטיבציה להתנסות, ללמוד ולהתפתח.
2. הוא הופך את המחמאה על כשרונו לזהות שלו, ומפחד לאבד אותה.
ילדים כאלו נוטים לא לקחת אחריות על טעויות (כדי לא להיות מזוהים איתן), לוותר מראש, לא לנסות שוב. והם בעיקר חוששים מאוד מכישלונות - כי אם אני מאמץ הצלחה כחלק מהזהות שלי, הרי ש"אני נכשלתי" משמעו "אני כישלון".

לעומת זאת, כשאנחנו מחמיאים לילד על המאמץ ("קיבלת 100 במבחן, בטח השקעת בזה הרבה מאוד, אתה לומד נהדר"), אנחנו בעצם מעודדים אותו להנות מתהליך הלמידה, לקחת על עצמו אתגרים נוספים, להעלות את רף הקושי - ולהתפתח. כישלון מבחינת ילד שחושב בתבנית חשיבה מתפתחת הוא משוכה שצריך לעבור - קל לו הרבה יותר להתמודד איתו והוא לא בונה על הכישלון את הזהות שלו.
אז שבחו אותם על התמודדות, על מאמץ ועל חשיבה מקורית, והדגישו בפניהם שוב ושוב שאם יש משהו שהם מאוד רוצים להשיג - עליהם להשקיע בו להתאמץ עבורו. שום דבר לא מגיע מכישרון בלבד, טוב ככל שיהיה.

זמן איכות. התפיסה הקפיטליסטית שהורים אימצו, שבבסיסה הטענה שלא חשוב משך הזמן שמבלים עם הילדים אלא האיכות, אינה מקובלת עלי. משך הזמן הוא נתון קובע וחשוב מאוד. והורה שחושב שהוא יכול לפַנות שעתיים בשבוע לילד, ובכל שאר הימים לראות כל פעם צד אחר של הילד - תלוי בזוית השינה שלו מול מנורת הלילה - טועה לדעתי. לכן קוראים לזה 'זמן איכות', כשהמילה "זמן" ראשונה, והאיכות באה אח"כ. ארגנו מחדש את סדרי העדיפויות שלכם - עבודה תמיד תהיה. הילדים יהיו ילדים רק עכשיו. ילד שימצא את הוריו שותפים ליום-יום שלו (גם כשהם נמצאים לעתים רק ברקע, עסוקים לידו בעניינים שלהם), יפַתח קשרים הדוקים ושיתופיים יותר עם הוריו בטווח הארוך, מתוך ידיעה ש"אנחנו כאן כשאתה צריך".

ארוחת ערב משותפת. אל תוותרו עליה. היא חשובה, מעודדת תקשורת פתוחה, מחזקת ומגבשת, וקושרת בין בני המשפחה. זה בדיוק הזמן לדבר על היום שהיה, ללמוד על היום-יום של הילד, על החברים, על הקשיים, לתת טיפ, להגניב עצה כבדרך-אגב. דברו חופשי בזמן הסעודה. על הכל. תנו דוגמה: הילד לומד מהשיתוף של ההורים ונפתח בעצמו במהלך הזמן עד שהוא מתחיל לספר ביוזמתו דברים, שבלי השעה המיוחדת הזו בסוף כל יום לא הייתם יודעים עליהם לעולם כנראה. שבו ביחד לארוחה, ואל תכינו להם ארוחה כשאתם מתבוננים מהצד או שוטפים כלים ומסדרים סלון באותו הזמן. זה זמן האיכות החשוב ביותר לכם כמשפחה בימי החול.

איזה מעשה טוב עשית היום? למדתי את זה מפוסט שקראתי בעבר ואימצתי אותו בחום רב - הוא עושה פלאים. אנחנו פותחים את ארוחת הערב בשאלה הזו, וכל בן משפחה מספר על מעשה טוב, קטן או גדול, שהוא עשה למען מישהו אחר (הזמנתי ילד שעמד בצד להשתתף במשחק, השאלתי עפרון, עזרתי לחברה לצבוע ציור, חלקתי סנדוויץ' עם חבר). זה מפתח יציאה מהאגו ומהתרכזות בעצמי, התבוננות החוצה והתחשבות באחר, מעודד את כולנו (לא רק את הילדים) לראות את מי שמולך. אנחנו ממש מתחילים את היום במחשבה שיש משימה לפנינו - להגיע לארוחת הערב עם מעשה טוב אחד לפחות. וזה משנה את ההתייחסות לכל היום. מלמד את כולנו שיעור באהבת הזולת, במעורבות חברתית, בתרומה ונתינה כדרך חיים וכנקודת מוצא להתפתחות אישית. בנוסף, העשייה למען האחר היא מתכון בדוק לחיזוק רגשות חיוביים: רוצה להרגיש טוב? גרום למישהו אחר להרגיש טוב.

בגובה העיניים: אנחנו שונאים את ההרגשה שהבוס מדבר אלינו בהתנשאות, שהאישה פוקדת עלינו במקום לבקש, שהבעל קובע במקום לשאול, ושהשותף מחליט במקום לשתף.
כך גם הילדים שלנו.
דברו אִתו בגובה העיניים. פיזית. בכל שיחה רצינית, שבָּהּ חשוב לכם לוודא שהמסר שלכם יעבור כראוי - התכופפו ורדו אליו. כל שיחה שתנהלו אִתו כך תהיה שונה לחלוטין בתוצאותיה משיחת מפקד-פקוּד שתירו עליו מגבוה. בעצמכם תגלו שאתם מדברים אחרת כשאתם יורדים לגובה שלו (שקטים יותר, מקשיבים יותר, רגועים יותר, פתוחים יותר, מקבלים יותר). יש לכם ילדים מעל גיל 15? בקשו מהם לרדת לגובה שלכם כשהם מדברים אליכם.

תחומי אחריות. קבעו מראש תחומי אחריות שבהם הילד יכול לקבוע, ובגבולות אלה תנו לו באמת להחליט (מה ללבוש, במה לשחק, מתי להכין שיעורים, איזה חבר להזמין או מתי להתקלח) - כל עוד הוא עומד בהם. מחוץ לגבולות שקבעתם עבורו - שאר הדברים הם באחריותכם ונתונים לשיקולכם והחלטותיכם להן הוא צריך להקשיב ואותן למלא. אגב, כן לתת לילד אחריות בבית (לנקות שולחן בסוף ארוחת ערב, להוריד פח וכו') - תורם לתחושת השייכות של הילד למשפחה ומלמד אותו שיעור חשוב: ההורים לא כאן כדי לשרת אותו, וניהול תא משפחתי דורש עבודת צוות כדי לתחזק אותו, וגם לו יש בכך תפקיד וחלק.

פתרון קונפליקטים: ככל שהם גדלים הם יביאו הביתה התמודדויות מורכבות יותר וקונפליקטים מסובכים יותר. בגיל ההתבגרות זה בולט במיוחד, והרבה פעמים אנחנו מגיעים עם הילדים לקצה - ולשבירת כלים. האתגר האמיתי חוזר ועולה כל פעם ובכל קונפליקט: לאתר את המקור הנובע שלו את שורש הבעיה.
סטיבן קובי (1996 [1989]: 269-296) מציע לתרגל הקשבה: בקש להבין תחילה ואחר-כך להיות מובן. נסו לעמוד במקומם, להזדהות אִתם, לשקף, לחזור על הדברים שלהם עם תוספת ההבנה שלכם. לא לקפוץ ישר לסוף, אל תתנו עצה אם לא ביקשו מכם, אל תשליכו את הסיפור שלהם על עצמכם, אל תתחילו לספר עליכם כי הם רוצים לדבר על עצמם, אל תשפטו כל-כך מהר ובעיקר - אל תזלזלו בהתחבטות של הילד. אם זה מספיק חשוב בשבילו כדי לבוא להתייעץ אתכם - התייחסו לכך בהתאם. אל תמכרו סימפטיה מזויפת. הוא יעלה עליה בשניה. אל תקשיבו תוך כדי תכנון מה אתם הולכים להגיד לו. הקשיבו כדי להבין, לרדת לעומק המילים שלו - לנסות ולאתר את המניע האמיתי לדברים שלו. הקשבה אמפתית היא מיומנות שדורשת תרגול.
הקשבה אמפתית היא כזו שתרגישו מושפעים ממנה. ככל שתבינו אותו יותר טוב, כך לילד תהיה יותר השפעה עליכם - וזה בדיוק המפתח להשפיע עליהם. הרחבתם את המעגל של השיחה, שניכם נמצאים בו - ומכאן הסיכוי לפתרון גדול יותר: "כשמבינים אחד את השני לעומק, פותחים צוהר לפתרונות יצירתיים ולחלופות. חילוקי הדעות אינם עוד בבחינת אבן נגף בדרך לתקשורת ולקדמה, אלא קרש קפיצה לקראת סינרגיה". (שם: 296).

חוזקות. פוסט שלם הקדשתי לנושא הזה, שהוא אחד המרכזיים בפסיכולוגיה החיובית: במקום להקדיש מאמצים בלתי נלאים בחיזוק של מה שהילד חלש בו (ולהשיג תוצאות מתסכלות ברוב המקרים או שינויים קטנים בלבד) - התרכזו במה שהילד טוב בו ועודדו אותו להשתמש ביכולות אלו כדי להצליח יותר, להתקדם ולפתח תחושת יכולת, ביטחון עצמי ודימוי עצמי גבוה. כדי לאתר את החוזקות של הילד, כדאי לקרוא קצת על חוזקות ולאחר מכן - לעשות את שאלון החוזקות המיוחד לילדים. השאלון מתאים לילדים מגיל 7, אז החוזקות הופכות ברורות יותר והם גם יכולים לקרוא כמובן. עם ילדים קטנים יותר בעידוד רגשות חיוביים גם בעזרת הטיפים שבפוסט הזה.

מה למדת היום? בהמשך לטיפ הקודם ולטיפ "החמיאו על מאמץ": בקשו מהילד לשתף אתכם בכל ארוחת ערב וללמד אתכם במשהו חדש שהוא למד היום. החיים הם בית ספר - ואין התפלחויות! הטמיעו בילד את התפיסה שיום שבו לא למדנו שום דבר חדש - הוא יום מבוזבז. עודדו אותם לספר לכם בכל יום על הדבר החדש שהם למדו בבית הספר או בחיים בכלל, מהתבוננות בטבע, בחברים, מקריאה בספר - אפשר ללמוד מכל דבר ומכל אחד. המטרה היא לכוון להתפתחות מתמדת, ללמידה אין סופית, לטיפוח הסקרנות - ומכאן: ליצירתיות, מקוריות, מחשבה ביקורתית ולמחשבה על מחשבה (רפלקציה).

ממה נהנית היום? אחרי ארוחת ערב, אחרי שכבר קראתם סיפור לילה טוב (עוד המלצה חמה שלי - לאו דווקא מהכיוון של פסיכולוגיה חיובית) ואחרי שהילד כבר מכוסה במיטה, עשו לכם מסורת נוספת: סכמו את היום בשאלה "ממה נהנית היום?".

במחקר שנערך באוניברסיטת פיטרסבורג (1986) נמצא קשר בין היחס שבין המחשבות השליליות והחיוביות לבין דיכאון: בקרב אנשים הסובלים מדיכאון היחס עומד על 1:1. כלומר מחשבה אחת שלילית על כל מחשבה חיובית. אצל אנשים שלא סובלים מדיכאון, היחס הוא 1:2 לפחות, כלומר - 2 מחשבות חיוביות על כל מחשבה שלילית. המטרה של תרגיל "ממה נהנית היום" היא בדיוק זו: הרגילו את הילד ליצירת יחס חיובי במצב הרוח, שאולי ילווה אותו גם בבגרותו.
כל דבר ראוי לציון: "הלכתי לסבא וסבתא/ קפצתי בשלולית הראשונה של החורף/ שיחקתי בבית של חבר/ אכלתי גלידה עם אבא ואמא/ קראתי איתך ספר שאהבתי/ הייתי בסרט/ קיבלתי מחמאה מהמורה". הילד לומד לשים לב ולהעריך גם את הדברים הקטנים, מפנים הכרת תודה, ומפתח יכולת להתרכז בצדדים החיוביים. אגב, אפשר גם לציין משהו אחד שהילד פחות נהנה ממנו - אבל לשמור על יחס ברור ומשמעותי לטובת הדברים הטובים.

קיימו הבטחות. באחד הימים כשבאתי לקחת את הבן שלי מביה"ס, ראיתי ילד עומד ומחזיק בשער ביה"ס, מנותק מהילדים האחרים, מתרומם על קצות אצבעותיו, רגליו כבר רועדות מרוב מאמץ ממושך - והוא מרים ראשו כדי להביט רחוק ככל האפשר. 'ילד, מה אתה עושה? למה אתה לא משחק עם החברים שלך?', שאלתי אותו. 'אני מחכה לאמא שלי', היתה התשובה. 'היא הבטיחה לבוא לקחת אותי היום מוקדם ושנלך יחד לגינה'.

השעה היתה כבר 16:00, חצי שעה לפני סיום היום. 'עוד מעט היא תבוא ותלכו יחד לגינה', ניסיתי לעודד אותו. 'לא', הוא ענה, 'סתם היא אומרת, הנה עוד פעם סבתא באה'. אמר בקול אדיש, והתיישב על האדמה.
הבטחה שהבטחתם לילד היא התחיבות לכל דבר, הסכם בלתי כתוב, חוזה בעל-פה שלכם מול הילד. הוא מאמין לכם, מאמין בכם - ומצפה שתעמדו בהבטחה שנתתם לו. זה בסיס האמון שלו בכם.
פגיעה בו היא פגיעה בסמכות ההורית, ותשפיע לרעה על האמון של הילד בכם. להבטחות לא מקוימות של הורים לילדים יש השפעה הרסנית, בעיקר כשזו נעשית תבנית התנהגותית קבועה: ילד עלול להפוך חשדן, אדיש, לא מאמין גם לאנשים אחרים - וברוב המקרים יחזיר לכם ולסובבים אותו באותה מטבע (וכשהוא יתבגר ויצא למסיבה ויבטיח לחזור בשתים עשרה - אבל ישאיר אתכם ערים עד ארבע בבוקר בשבת - תזכרו מי התחיל עם שבירת הבטחות).
הבטחתם לבוא איתה לטיול? תגיעו! הבטחתם להגיע לטקס קבלת חגורה בג'ודו? תהיו שם! הבטחתם להישאר עם הילד לכל אורך חגיגת קבלת ספר תורה? אל תלכו באמצע לסידורים בתקווה שהוא לא ישים לב. אם אתם לא בטוחים שתוכלו לקיים - אל תבטיחו. אמרו שתשתדלו, וודאו שהילד מבין שלא הבטחתם דבר (אמרו זאת במפורש).

יותר כן, פחות לא. אמירת 'לא' מייצרת עוינות ומעלה הסתברות לפתיחת מלחמה. ומשם, קצרה הדרך לצעקות, בכי, עונשים ומתח בבית לשעות ארוכות. נסו את זה: במקום מה לא - אמרו מה כן. מצאו את החלופה המתאימה שכן אפשרית לבקשה הבלתי אפשרית של הילד. אם לדוגמה, הילד מבקש שוקולד לפני ארוחת ערב, במקום: "אתה ממש לא מקבל עכשיו שוקולד לפני ארוחת ערב!", נסו לומר: "אין בעיה, אנחנו כבר אוכלים ארוחת ערב ואני שומרת לך כאן את השוקולד בתור קינוח". עוד דוגמה: "אבא, אני רוצה את הלגו חלל הזה". - "מצוין, יום ההולדת שלך בחודש הבא ועכשיו אני יודע מה לקנות לך". ועוד אחת: נתתם לילד חטיף, הוא סיים ומבקש עוד. התגובה שלכם: "עכשיו נעשה מיץ תפוזים!". קחו בחשבון שבהתחלה הילדים לא ייתנו לכם לעבוד עליהם, כי הם רגילים לתשובות שליליות ישירות ולמלחמות שבאות אחריהן. אבל בהמשך הם יתרגלו ויפנימו - ובדרך יתרגלו איפוק וסובלנות - שהן שתיים מתעודות הבגרות הקריטיות בעולם המבוגרים.

אגב, אפשר לתרגל את זה גם עם פעוטות: הוא מושיט יד לצלחת פיצוחים? עומד להרים מספרים מהשולחן? פשוט תרחיקו אותם, וותרו על קולות הליווי של "לא! אסור לך, זה מסוכן".

עונשים. וותרו עליהם. אני נגד עונשים, כי הם מעבירים מסר לא נכון, גורמים לילד להתרחק מההורה, מעכבים את ההתפתחות של הילד, מסרסים אותו מיצר החקירה, הסקרנות, העצמאות וההתנסות החופשית - ולרוב משיגים את התוצאה ההפוכה - השרשת ההתנהגות שביקשנו לעקור באמצעות מתן העונש. בקיצור, אנחנו לא תמיד יודעים לתת עונשים - לא יודעים לכעוס במידה הנכונה, לא יודעים לתת את העונש בזמן הנכון, לא יודעים להתאים את חומרת העונש למעשה של הילד - ולכן פשוט מפספסים את השיעור שהילד אמור ללמוד מכל הסיפור המתיש הזה. הדרך הטובה ביותר להימנע מעונשים היא לא להגיע מלכתחילה לשביל הזה - מניסיוני, ברוב הפעמים זה אפשרי ואפילו לא קשה במיוחד. נסו להביט על הסיטואציה מתוך ריחוק של איש מקצוע - כאילו אתם באותו הרגע סוציולוג-פסיכולוג שבוחן התנהגות בתרבות זרה. ברגע שתתנתקו מהתרכזות ברגש שלכם ותעברו לתחנה עליה משדר הילד שלכם - תוכלו להקשיב ולהבין אותו טוב יותר, ולמצוא את הכלים לפתור את הקונפליקט.

יש לכם עוד רעיונות מוצלחים שגיליתם שעובדים אצלכם? שתפו בתגובות חופשי.

ספרים מומלצים על חינוך ילדים לאור הפסיכולוגיה החיובית:

ברנדן, נתנאל,1996 (1994). הערכה עצמית: המדריך להערכה עצמית ובנייתה: בעבודה, באהבה, בחינוך, בהורות ובחברה, כרטא, ירושלים.
דווק, קרול ס', 2008 (2006). כוחה של נחישות, כתר, ירושלים.
סליגמן, א.פ. מרטין, 2000 (1995). ילדות אופטימית: תוכנית פסיכולוגית לבניית החוסן הנפשי של ילדים, עם עובד, תל-אביב.

וכמה ספרים לילדים על פסיכולוגיה חיובית:

קובי, שון, 2012. שבעת ההרגלים של ילדים מאושרים, כנרת, תל-אביב.
יובל-יאיר, שירלי ובן שחר טל, 2012. הלן ואני - גיבורים אמיתיים, כנרת, תל-אביב.
יובל-יאיר, שירלי ובן שחר טל, 2012. תומס ואני - גיבורים אמיתיים, כנרת, תל-אביב.

הרגל הופך לטבע: להטמיע הרגלים חדשים וטובים בחיים

2013-01-10T12:32:00.002+02:00

"סליחה, יש לכם רוֹקֵט?"
דוחף ביד אחת עגלה עמוסת ירקות ואוחז ביד שניה את הסמארטפון שלי עם רשימת הקניות - אני פונה בחיוך נרגש של התחלה חדשה אל הסדרן הראשון שאני נתקל בו.
הוא מפזיל עין זועמת אחת לעברי, תוך ניסיון לשחרר את רגל שמאל מתחת לגלגלי העגלה שלי -
ומרעים במבטא כבד: "פה אין צעצוע, אדון."
אני מרחיב חיוך גדול יותר לעברו, ובהטיית ראש של הבנה וחמלה (מסכנים אוכלי הנבלות האלה, מה הם מבינים בבריאות), מעמיד אותו על טעותו: "אני לא מחפש משחק, אני מחפש רוֹקֵט."

- "מה רוֹקֵט, מי רוֹקֵט?", הוא יורק לעברי בזעם, "זה בום-בום-טח-טח פה? זה פה ירקות זה פה!"
...
הופה, יש מצב שהוא איים עלי כרגע ברצח?

- "למה אתה צועק, אלצ'קו, מה קרה לך?"
סדרנית במחלקת הגבינות נחלצת לעזרתי מבלי להסתובב אלינו. "אדוני, אין לנו בסופר מחלקת צעצועים", היא ממשיכה לערום במרץ מגדלים של גביעי אשל (כן, עוד מייצרים את זה) במקרר הענק.
- "אני לא מחפש צעצועים", אני מפנה את הגב למתנקש ומתקדם לעברהּ בצעדים מהירים, תוך הפניית מבטים לאחור (לך תדע...). "אני רק צריך רוֹקֵט. זה ירק, שאוכלים את העלים שלו".
- "רוֹקַט. אתה רוצה רוֹקַט.", היא עונה בעייפות ('הלקוחות האדיוטים האלה...'), "מה זה רוֹקֵט? אלכס חשב שאתה מחפש אצלו טיל." היא פונה למקרר הירקות ושולפת משם שקית של עלים ירוקים. "אלצ'קו, הוא רק רצה רוֹקַט", היא צועקת, "הכל בסדר. אין טילים, אין יותר קומוניסטים. נגמרה המלחמה."
- "תיקח ותלך מהר," היא מוסרת לידי את השלל, "שלא תכעיס אותו עוד יותר."
- "אין בעיה, תודה!", אני לוחש לה ומתפנה מהאזור בגב שפוף, רק לא לעלות ברדאר של המתנקש.
- "בשמחה", היא קוראת אחרַי, "תבוא כל יום."
אז זהו, שאני בא כל יום.
יש לי כרטיס מועדון, לא חבל?
לֵטְס פייס איט: לגברים בגיל 30 פלוס ילדים, הסופר השכונתי הוא מקום הבילוי המרכזי.
הבחירה היתה בידנו (או זה או הסופר-פארם), ואנחנו בחרנו להחליף את כוס הבירה וקערית הנאצ'וס בפאב, בדוכני טעימות של יוגורט-בִּיוֹ עם פצפוצי אורז וחמוציות שובבות (©).

'כל ההתחלות קשות', אני מעודד את עצמי וצועד נמרצות אל היעד הבא: המחלקה האורגנית.
אכן, ההחלטה לעבור לטבעונות לא היתה קלה, אבל היא התקבלה פה אחד על-ידִי.
אני מחטט בשקיות שעל המדף, נחוש למצוא חטיף בריא לילדים:
שמעתי שיש בייגלה אורגני אפוי מחיטה מלאה, דל נתרן, דל שומן ודל טעם לחלוטין!
אני מרים שקית מעלת אבק ומוצא בתחתיתהּ את מדבקת המחיר.
אוקיי...אני אבקש מהילדים לנשום עמוק. זה אותו טעם ממילא.

חטיף, פחחח...זה לא מה שישבור אותי.
כבר הצלחתי להכניס כמה שינויים משמעותיים בחיי, וזה רק עוד אחד מהם.
הרי אני ממילא צמחוני, אז אם כבר לאכול בריא - בוא נלך עם זה עד הסוף.
בלי גבינות, בלי ביצים, בלי דבש, וכמובן בלי עוף, בשר ודגים.
רק...מה נשאר בדיוק לאכול?!...

- "מה זאת אומרת? מלא!"
אני יושב מול הנטורופטית שקבעתי אליה תור מראש כבר בגלגול הקודם, ומקשיב לה בעיני עגל פעורות.
היא רוכנת לעברי, פורשת את כף ידה הימנית ומתחילה למנות:
"אפשר לאכול ירקות, פירות, טחינה, קטניות, זרעים - וירק, הרבה ירק."
- "לחם, מותר?"
- "אהה...לא. אולי רק שיפון, אבל מעט. וגם שמן תוריד, ובלי סוכרים בכלל, מקסימום קצת סילאן. ומלח גם לא רצוי".
- "חומוס?"
- "רק אם הכנת לבד בבית."
- "פסטה?"

המקרר ה"טבעוני" שלנו (לא, אנחנו לא מגדלים עז כחיית מחמד...)

- "תראה, אם בא לך להתפנק פעם בְּ...ורק מחיטה מלאה! ובכלל, הכי טוב לאכול הכל ישר מהטבע, בלי בישול בכלל. בקיץ, אפשר לאדות את הירקות קצת בשמש במרפסת. אבל אין כמו טרי-טרי-טרי!"
אני מביט בה במבט חשדני, תוהה אם תועדו מקרים בהסטוריה הרפואית של מוות מעודף בריאות.
- "על שמן זרעי ענבים שמעת?", היא ממשיכה, מנענעת בהתלהבות את צרור עלי הכוסברה השטופים שעל ראשה. "זה שמן קצת יקר, אבל בריא יותר משמנים אחרים".
- "כמה יקר?..", אני מוציא את המחשבון.
- "45 ש"ח לליטר, אבל אפשר להשיג גם בפחות."
- "ב-45 ש"ח אני קונה 4 ליטר שמן רגיל, ונשאר לי עודף לדופלקס בשכונת סג'עיה."
- "רעל", היא מסיטה תלתל כוסברה מעל פניה. "אני תמיד אומרת: במקום לאכול הרבה וזול, תאכל מעט ויקר."
- "ואם אני אוכֵל מעט וזול?", אני מנסה להתחכם.
- "אדיוט..."
- "סליחה?"
- "ירקות", היא קמה ממקומה, "תאכל הרבה ירקות."

קודם כל הוצאתי לעצמי כרטיס חבר-זהב-VIP ברשת חנויות הטבע המובילה בארץ.
'זה יחייב אותי לקנות שם יותר', האמנתי, וכבר הרגשתי טבעוני נורא.
- "אתה השתגעת?!", אשתי הביטה בשיירת ארגזי המשלוח שנכנסו הביתה והונחו אחר כבוד באמצע המטבח. "את כל זה הזמנת? יש לנו כבר הכל בבית, למה כפול?"
- "אההה...זה טבעוני!", נפנפתי מולה ראש כרוב ששלפתי מאחד הארגזים.
- "הכל כאן עלה לך כפול ממה שהוא עולה בסופר", היא תלשה את דף החשבון שהודבק על אחד הארגזים. "סתם עובדים עליך. מה בכלל ההבדל בין אורגני לרגיל?"
- "הריסוס! פחות רעל לגוף", עניתי לה לאט (לאוכלי הנבלות המסכנים האלה הרעלים מהמזון מאטים מאוד את תהליכי הקליטה במוח).
- "ומה זה החיוב על כרטיס חבר? בשביל מה עשית כרטיס חבר בכלל?"
- "מה זאת אומרת?", תהיתי, "קיבלתי 15 ש"ח הנחה על כל הקניה בגלל שאני חבר VIP!".
- "אז שילמת 50 שקלים כדי לקבל חזרה 15 שקלים?"
- "...אהה..זה רק בינתיים. לאט לאט אני אחזיר את ההשקעה ואתחיל להרוויח."
- "אדיוט..."
- "סליחה?"
- "אדיוט", היא חזרה, "תעשה משהו עם השמיעה שלך".

למחרת נכנסתי למטבח מחזיק את התפריט שהכינה לי הנטורופטית:
"לארוחת בוקר: להרתיח 4 כפות שיבולת שועל אורגנית בכוס מים מינרליים,
להוסיף כף טחינה גולמית אורגנית, 10 פיסטוקים טריים, כפית סילאן, חצי כפית קינמון וקורט כורכום".
פִּיס אוף קייק (סליחה, פיס אוף קולורבי), אין לי שום בעיה להכין את זה.
רק לפני שאני אכניס את זה לפה אני אגרגר קצת אקנומיקה (אורגנית), כדי שיחליק יותר מהר פנימה.
'שי, אתה הבטחת לעשות מאמץ ולהכניס שינוי לחיים שלך', ניסיתי לעודד את עצמי, 'וכבר אתה מתקפל'?
אוקיי, אוקיי, אבל מי אמר שחייבים להשתמש בכל המרכיבים האלה ביחד באותה ארוחה?
אשתי נכנסה למטבח.
- "מה אתה אוכל?"
- "שיבולת שועל עם מים חמים..."
- "ומה זה ביד שלך?"
- "אהה...פריכיות".
- "זה המהפך התזונתי שלך? שיבולת שועל ומים? את זה גם אני אוכלת. תוסיף כפית דבש, זה יותר טעים ככה."
- "דבש אסור, אפשר סילאן, אבל זה מגעיל אותי, אז לקחתי פריכיות."
- "תעשה מה שאתה רוצה", היא יצאה להתארגן לעבודה.

נשארתי לבד במטבח, אוכל קערית מלאה דבק נגרים בתיאוריה. בפרקטיקה, מכרסם פריכית אורז.

טליה מתרגלת שתיית מיץ סלק ("עוד!")

- "אֲמַמָם"
בת השנה וחצי שלי הידסה בצעדי ברווז לעברי, שולחת אלי ידיים.
- "בוקר טוב, תינוקת, מה שלומך?"
- " אֲמַמָם", היא חוזרת על אותו פזמון.
- "את רוצה שאני ארים אותך?"
- " אֲמַמָם", הילדה לא מוותרת.
- "אההה..את רוצה לאכול עם אבא? אז תגידי 'אוכל'.
- "אורררלל".
אני מתכופף לעברה עם כפית גדושה ומקרב לפיה את המעדן, מתכונן לחטוף אותו בחזרה ישר בפרצוף.
- "עוד!"
סליחה? (אני חייב לעשות משהו עם השמיעה שלי).
- "עוד! עוד!"
אני מביט סביב, לוודא שאשתי לא בסביבה.
- "בבקשה, הנה, תאכלי", אני נותן לה עוד כפית. ועוד כפית.
הילדה מחסלת את כל הקערית, מפריחה פוק בחיתול ומהדסת החוצה באיטיות.
ידעתי - פיס אוף קייק!

- "איכס."
לעומת הקלות שבה אני אימצתי את אורח החיים הטבעוני והמרענן כל-כך, הבן שלי עדיין מתקשה קצת.
- "איך אתה אומר 'איכס' אם עוד לא ניסית?"
- "מה זה בכלל?", הוא מביט בערבוב של סקרנות וגועל בצלחות עמוסות הירקות, הזרעים והקטניות שמעטרות את השולחן בארוחת הערב.

- "אתה רואה", אני מקרב לעברו קערית אקראית, "אתה אפילו לא יודע מה זה וכבר אתה קובע שזה לא טעים. לפחות תטעם, ורק אם באמת לא יהיה לך טעים - תגיד 'זה לא טעים'."

- "זה לא טעים", הוא פוסק בהחלטיות בלי להקדיש לצלחות מבט אחד נוסף. "אני רוצה ביצה קשה וגבינה ומלפפון".
- "מה נעשה?", אני פונה בדאגה לאשתי, "הילד לא מוכן לאכול סלט קינואה אדומה עם אורז פרא ונבטוטי אלפלפא על מצע פרוסות שומר. איך זה ייתכן? איפה טעינו בחינוך שלו?"
- "תעזוב אותו, שיאכל מה שהוא רוצה", היא נוגסת בזרוע ארטישוק, ומנקה את הפנים של הילדה ממיץ הסלק שכבר מכתים את כל החולצה שלה, "ואגב, קוּב וחצי מים עלה לנו לשטוף את כל החַמְרָה מהירקות האורגניים שלך, ואני לא מרגישה שום הבדל בטעם".
- "שטויות", אני מרסס את השולחן בפיסות תרד, "עילאי, לפחות תנסה לטעום מהקולורבי המוקפץ במיץ רימונים שאמא הכינה".
- "לא רוצה," הוא מושך בכתפיו, ושב ומזכיר את המוטיב החוזר המלווה את הארוחה: "איכס".

עילאי מתרגל שביתת רעב ("איכס!")

- "אתה יכול לאכול מה שבא לך", אשתי מנסה להציל את קערת הקינואה מעימות חזיתי עם הילדה, "טליה, למה שפכת את כל הבורגול עם הפטרוזיליה לתוך הבגדים שלך? איך אני אוציא את זה עכשיו?"
- "עוד...", הילדה עולה על השולחן ושולחת ידיים לסיר.
- "זאת לא הילדה שלי...", אני מביט במבט מתכחש בתלתלים עמוסי הקטניות, "תראי את הכיסא שלה, תראי את השטיח!"
- "על מה אתה מדבר? אין לנו בכלל שטיח."
- "איך אפשר לדעת את זה? את רואה רצפה?"
- "אז קום ותנקה", אשתי מנתקת את הילדה מבִּיצַת הסחי פרי ידיה להתגאות, וגוררת אותה בצרחות למקלחת.
אני מסתכל מסביב בייאוש.
איכס.

- "שי, איפה אתה?",אשתי מתיישבת בבת-אחת על המיטה, שמגיבה מיד בחריקות מחאה קולניות (זו פשוט מיטה ישנה...)"מה זה הרעש הזה באמצע הלילה?", היא כורה אוזן לעבר חדר הילדים החשוך.
הרעש נשמע שוב.
- "אמא'לה, שי, איפה אתה? לך תראה מה עם הילדים."
- "מה את רוצה ממני", אני עונה לה מרחוק בלחישה רועמת, "תעזבי אותי בשקט".
הרעש מתחזק, ואליו נלוות רעידות קלות.
- "תגיד, שילמנו את המשכנתא החודש?", היא מגששת את דרכה בלי משקפיים אל המסדרון.
- "כן, למה?"
- "אני חושבת שבאו עם דחפורים להרוס לנו ת'בית..."
- "אתי, זה לא דחפורים..."
- "אז מה זה, טרקטורים?"
- "זה...אני...", אני מתאמץ לא להישמע מתאמץ, "בשירותים..."
- "אתה וה"חומוס תוצרת בית" שלך. זה בניין ישן, הוא לא יחזיק מעמד אם תמשיך עם הטבעונות הזו שלך. דָּחוּף, דָּחוּף קרבוסילן."
- "קרבוסילן אסור, יש לנו אולי משהו טבעי יותר?!..."

הגדרת מטרות והשגתן הן מקדמי אושר גבוהים ביותר.
אנשים שקובעים לעצמם מטרות, ארוכות או קצרות טווח, ומוצאים בהשגתן משמעות אישית -
חווים רמות אושר גבוהות יותר מאנשים נטולי מטרות, או כאלה שאינם מנסים להגשים את חלומותיהם.

החדשות הטובות: המטרה לא חייבת להיות גרנדיוזית כמו להאכיל את כל פיות אפריקה הרעבים (למען האמת, עדיף שלא תהיה כזו). גם מטרה כמו לרדת X קילוגרמים ולשמור על זה לטווח ארוך היא מטרה מצוינת שמוסיפה לאיכות החיים ולאושר האישי.
החדשות הפחות טובות: קשה להכניס שינויים לשגרת חיינו.
את האמת הזו ניסחה באופן מושלם בעיני חווה אלברשטיין, כשכתבה:
הרגל הופך לטבע -
וטבע קשה לשנות.

כל אותם דברים שהתרגלנו לעשות, טובים או רעים, נטמעים בתוכנו והופכים להיות מי שאנחנו, טבענו. לשנות אותם משמעו להפוך סדרי עולם, כמעט כמו להיוולד מחדש.
ומי מסוגל להיוולד מחדש?
הרי אנחנו חיים בכוח האינרציה, מתגלגלים בתוך אותה שגרה שלפעימות הלב שלה כבר התאמנו את צעדינו מזמן. כל עצירה פתאומית, שלא לדבר על סטייה מהמסלול הישר והמוכר - מפסיקה לנו את הדופק ומעמידה אותנו מול סוג של איום:
מה אם השינוי לא יצליח? האם השינוי בכלל ראוי? אולי הוא גדול עלי? ומי אמר שיש לי בכלל את הכוח והמוטיבציה לעשות את השינוי? ומה אם הכל נגזר מלמעלה?

הקטע עם הפסיכולוגיה החיובית הוא שככל שאתה לומד ומתרגל יותר מתחילים להתארגן סדרי העדיפויות שלך אחרת, ואתה מתחיל לשנות תחומים מרכזיים בחייך, באופן כמעט טבעי.
וככל ששיניתי יותר דברים בחיי, כך התוודעתי לאמת שעליה שרה אלברשטיין, ובעיקר - לכך שהיא כפולת פנים.
לכל שינוי שאנחנו מבצעים בחיים יש בהחלט ריסק מסוים. והבחירה תמיד בידינו.

בשלוש השנים האחרונות ניסיתי והצלחתי להכניס כל מיני שינויים לחיי ששינו אותם באופן משמעותי:

מה המטרה שאתם הולכים להגשים ממחר?

עבודה: הפסקתי לעבוד סביב השעון, ימים של 10-12 שעות עבודה הפסיקו להיות שגרה והפכו לפחות ופחות שכיחים. את הזמן הפנוי התחלתי להקדיש למשפחה ולעצמי. ההבנה שעבודה תמיד תהיה ושמקומה של העבודה הוא בעבודה, סייעה לי גם לצמצם מאוד את כמות שעות העבודה מהבית.
פתאום חשבתי שאולי מולטיטסקינג זה רק מיתוס, המצאה של תרבות קפיטליסטית שסוחטת אותנו פיזית ונפשית.
ואז הגדרתי לעצמי את הכלל הבא:
כשאני בבית - אני בבית. כשאני בעבודה - אני בעבודה.
ההתרכזות הזו, כל פעם בעשייה אחת, מאפשרת לי ליהנות ולמצות כל דבר ברמה האופטימלית, בלי תחושת החמצה או חֶסֶר.
ספורט: אחת השנאות הגדולות שלי הפכה להתמכרות אמיתית. בהתחלה הכרחתי את עצמי לקום בבוקר ולצאת לרוץ. בפעם הראשונה בקושי גררתי את עצמי לאורך קילומטר, כשאת הריאות שלי השארתי כבר בקו ה-600 מטר. עברו כמה שבועות של אימונים עקשניים, שבהם רק ההיזכרות בתחושה הטובה של ה"אחרי" דחפה אותי לצאת מהמיטה - עד שהריצה הפכה להרגל ו-8 קילומטרים לשגרה.
ארוחת ערב משפחתית: עוד הרגל שהכנסנו הביתה. לא ידענו איך להילחם בכל התירוצים והסיבות "למה לא" (זה לא יסתדר, ואיך נושיב ילדה בת שנה לארוחה עם כולם, והילד יהיה עייף, ולא נספיק להכין את הארוחה לפני שתגיע שעת השינה ועוד) - אז בחרנו להתעלם מהם ופשוט לעשות את זה. תוך כמה ערבים לא הבנו איך לא עשינו את זה קודם: שעת ארוחת הערב המשותפת התגלתה כשעה המאושרת ביותר ביום - שבה אנחנו נפגשים לסכם את היום, לשתף חוויות, לצחוק, ולהתקרב יותר.
החוק: חובה לשוחח בשעת הסעודה!
ביי-ביי טלוויזיה: האמת? ההרגל שהכי היה קל לי ליישם. פשוט הפסקתי. ירדתי ממוצע של כמעט שעתיים ביום לשעה בשבוע. שחרור אמיתי. נסו כמה ימים, לא תאמינו כמה זמן יתפנה לכם לדברים החשובים באמת.
תזונה: נכון, כיוונתי קצת גבוה מדי. אז עשיתי הערכה מחדש. אני עדיין צמחוני, נוטה מאוד לטבעונות. אבל לוקח את זה למקום שבו זה מתאים לי. הרבה ירקות (כן, ירוקים, מצליבים וכל השטויות האלה), פחות לחם והרבה פחות חטיפים וסוכרים. ירדתי 12 קילו בתוך 3 חודשים. לא שווה?
דת וקהילה: להתנדב, לתרום, ולהתקרב לאמונה. שני הראשונים יכולים לדבר כמעט לכולם. האחרון אולי פחות. הכל נובע אצלי מהמקום של למצוא משמעות, של לעשות טוב כדי להרגיש טוב (ראו פוסט קודם).
זמן אישי: להקדיש זמן לעצמי. לעשיה, לא לבהייה בפייסבוק. לעשות את מה שאני אוהב.
במקרה שלי זה לקרוא, לכתוב, ללמוד. אז נכון, יש מלא תירוצים כמו תמיד: למי יש זמן, וכוח, ועבודה, וילדים ומחויבויות. על חלק מהתירוצים הצלחתי להתגבר. על חלק לא.
אז עשיתי את מה שיכולתי: נרשמתי לקורסים באוני' הפתוחה של פעם בשבוע כדי ללמוד יותר. התחלתי לכתוב את הבלוג הזה. ולקרוא: כשלא רואים טלוויזיה, מתפנה לא מעט זמן לקריאה (ולכל דבר אחר שתרצו).

אז איך עשיתי את כל זה?
הנה כמה כללים בסיסיים שעבדו בשבילי, קחו מה שמתאים לכם:
הגדירו מטרה: נשמע ברור מאליו, אבל הגדרת מטרה איכותית היא החלק החשוב ביותר:
וודאו שהמטרה שאתם רוצים להשיג ראויה בעיניכם. מטרה שתעניק לכם סיפוק אישי,
שתשיק לעוד תחומי חיים ותשפיע עליהם לטובה. מטרה שתאפשר לכם לצמוח ולהתפתח. בחרו מטרה שאתם באמת רוצים, שהיא אותנטית שלכם: לא כי זו הציפייה החברתית, לא כי ככה כולם מתנהגים, ולא כי יש את זה לכל החברים בעבודה.
זכרו, מטרות חיצוניות (יותר כסף, בית גדול יותר, מכונית מפוארת יותר) עלולות להוביל לתחושת תסכול גם אם תשיגו אותן - אלא אם תקשרו אותן למהות פנימית משמעותית יותר.
היו ספציפיים: הגדירו בדיוק מה אתם רוצים להשיג. אל תהיו מעורפלים. אם אתם רוצים "לעשות דיאטה", הגדירו בדיוק כמה קילוגרמים אתם רוצים להשיל בתוך כמה שבועות בדיוק! אם אתם

להרגיש שאתם כבר שם

רוצים להתחיל לשחות, פתחו את היומן וסמנו בו לשבועות הבאים את הימים והשעות המדויקים בהם אתם בבריכה או בים וכתבו בדיוק בכמה משחים אתם מתכוונים להשתפר.
אם זה עוזר, השתמשו בדמיון מודרך: התייחסו למטרה כאילו השגתם אותה כבר וזו עובדה מוגמרת. תארו שאתם כבר שם, שהשגתם את המטרה. תארו את התחושה, המקום, הדמויות, מה הדבר הראשון שתעשו כשתשיגו את המטרה. למי תודיעו קודם, מה תגידו לו/לה, טעמו את טעם הניצחון.
כתבו את המטרה: קחו מחברת, ורשמו מה בדיוק אתם הולכים לעשות, מתי, ומה אתם צריכים לשנות כדי לעמוד במשימה. כתבו מה קשיים בדרך אליה ואיך אתם מתכוונים להתגבר עליהם. כתבו אילו חוזקות יש באופי שלכם שיאפשרו לכם להשיג את המטרה. חלקו את טווח הזמן שקבעתם להשגת המטרה לשלבים, וציינו איזה שיפור אתם רוצים לראות בכל אחד מהשלבים. חזרו לקרוא את מה שכתבתם מדי שבוע ובדקו שאתם עומדים בהתחייבויותיכם.
הגבילו בזמן: קבעו זמן מוגדר להשגת המטרה. אנחנו עובדים נהדר כשיש דדליין, אז הגדירו אחד כזה גם למטרה שלכם. זה עובד כמו קסם.
התמידו: ההתמדה היא הגורם המכריע בכל הסיפור. כדי שההרגל הטוב יחליף את ההרגל הרע הוא חייב להיות מוטמע בכם ולהפוך לשגרת יומכם. וכדי שהוא יהפוך כזה אתם חייבים לעבור את שלב ההטמעה הקשה:
בין 4 ל-6 שבועות של מאמץ וההרגל הופך לטבע.
השתדלו להפוך את המטרה למשהו שדורש תחזוק מדי יום או לפחות פעמיים בשבוע. מטרה שלא מתעסקים בה במשך כל השבוע נוטה להתמסמס...קל יותר להכניס שינוי יומיומי בחיים מאשר משהו שקורה אחת לחודש.

שתפו והתחייבו: אל תשמרו לעצמכם את המטרה שהגדרתם לעצמכם. להיפך. שתפו אותה עם אחרים. פחות בפייסבוק ובטוויטר - ויותר עם חבר או חברה קרובה או בן זוג. השיתוף צריך לכלול התחייבות בפני החבר. משהו כמו: "החלטתי להתנדב למען ילדים בסיכון. אני מתחיל ביום ראשון הקרוב ואעשה זאת פעם אחת בשבוע כל יום ראשון בשעה 17:00 במשך 3 החודשים הקרובים, ורק אחרי כן אני אחליט אם להמשיך או לא." תקבעו שהחבר יצחק לכם בפנים ויגיד לכם "אין סיכוי שתעמוד בזה", ותדווחו לו מדי שבוע בסוף הפעילות. השיתוף וההתחייבות יוצרים מחויבות, הצורך שלכם להוכיח את עצמכם בפני אחרים עולה. כשזה כבר חלק מהכבוד שלכם - יהיה לכם הרבה יותר קשה להיכשל.
פנו אליו/אליה בכל רגע שבו תגלו חולשה או קושי להמשיך בהשגת המטרה (הוא ישמש גם בתור קבוצת התמיכה שלכם).

פרה-פרה: אל תתחייבו ליותר ממטרה אחת בכל פעם. ריבוי מטרות יביא לחוסר מיקוד, לעומס רגשי, לתסכול ולעיגול פינות. תפסת מרובה - לא תפסת.
הגדירו מטרה, תרגלו אותה, הטמיעו אותה, ורק אחרי שתרגישו שהיא כבר חלק מהיום-יום שלכם, עברו למטרה הבאה.

והנה כמה הצעות לכאלו ש"כבר ניסו הכל", ועדיין מתקשים להגשים מטרות:

היו ריאליים, אל תגדירו מטרות בומבסטיות מדי. התחילו בקטן והתקדמו משם. אם אתם רוצים להוריד את כמות הסוכרים שאתם צורכים, רדו בהתחלה משתי כפיות סוכר בקפה לאחת. במקום לרדת על חצי חפיסת שוקולד קחו שורה, ותשלימו את הצורך במתוק עם פרי או שניים. הדרגתיות.
לא עמדתם בדדליין? המשיכו הלאה בכל זאת, וקבעו דדליין חדש, קצר יותר. שתפו בו את החברים שלכם והתחייבו אליו.
אל תתנו למצוין להיות האויב של הטוב. החלטתם לעבור ליום עבודה נורמלי ואתם לא מצליחים לרדת מ-12 שעות ל-9? אל תשברו את הכלים. גם 10 שעות זה עדיין הרבה יותר טוב מ-12. לעתים, ההתעקשות להשיג בכל מחיר את היעד המדויק שכיוונו אליו - עלול להביא לתסכול ולהכשיל את המטרה.

הרגל הופך לטבע - לחצו לשמיעת השיר

הרגל הופך לטבע -
וטבע קשה לשנות.

אני רואה את שורת השיר הזו ככפולת משמעות, וקורא אותה גם כך:
הרגל הופך לטבע -
זה לרע, אבל זה גם לטוב. וזה בעיקר תלוי במה שאנחנו עושים עם האמת הזו.
בידנו הכוח לקחת אותה למקום שנרצה.
ואם נתרגל כל מטרה שהצבנו לעצמנו מספיק זמן עד שנהפוך אותה להרגל -
לאחר זמן היא תהפוך עבורנו לטבע שני, חלק מה-DNA שלנו.
וטבע קשה לשנות.

יש לכם עוד טיפים להתמיד בדרך למטרה? מה עבד אצלכם?
שתפו, שתפו!
בהצלחה.

נ.ב.
אגב, מניסיון: לא פעם תפגשו את האושר כבר בתהליך של הגשמת המטרה - הרבה לפני שתשיגו אותה...
:-)

בין קודש לחול: על פסיכולוגיה חיובית, דת ואמונה

2012-11-29T18:24:00.000+02:00

ערב שבת, 1986

"שׁוֹבּוֹוות' !"
זעקת חרדת-הקודש של סבתא מהדהדת בכל חדרי הלב והבית, מזעזעת את שלוות צלחות החרסינה מעוטרות הפרחים, המסודרות בערימה ממושמעת בראש שולחן האוכל - ומרעידה ממקומו את הראי בחדר המקלחת, ממנו ניבטות פניה סחופות הדמע של אסנת.
אסנת משפילה ראשה, נשענת על הכיור בידיים רועדות, יבבותיה הולכות ומתעצמות, כשהתמונות עולות שוב ושוב בראשה: לא יכולה להיזכר, לא מצליחה לשכוח.
חוסר-הגינותם של החיים הותיר את רישומו הכעור גם בפניו של אסף:
הוא יושב במרכז הסלון, המום מעוצמת הרגש שסחטו ממנו המראות הקשים, שתי עיניו פעורות נכוחה, שפתיו רועדות ואגרופיו קפוצים. גם הוא מסרב לקבל, מתקשה להכיל.
- "אני לא בוכה...", הוא זועק אל חלל החדר, ומזנק אחרי אחותו לחדר המקלחת, מכסה פניו בזרועו השמאלית, פותח את הברז -ומניח לזרם הגועש לשטוף את שאריות יגונו.

כל ערב שבת אותו סיפור. רגע לפני ארוחת השבת אצל סבתא: הסרט הערבי.

"שׁוֹבּוֹוות' !"
אמא ממהרת לכבות את הטלויזיה ושאר אורות מיותרים בבית (רק האורות בסלון ובמטבח ישארו דולקים לשבת). סבתא כבר מדליקה את הנרות בפמוטי הפליז הישנים: שני ענפי מתכת החולקים גזע דק חום-ירקרק, וכל אחד מהם מחזיק את נרו הלבן במגבעת הפוכה רחבת תיתורה - שסבתא היתה ממרקת בכל יום ראשון בחול וקליפות לימון, עד שהאור הכסוף היה שב להבריק בהן.

השבת נכנסה.
על כל מנעמיה, הלכותיה - ואיסוריה.

- "שׁוֹבּוֹוות' !", סבתא מרימה ידיים וממלמלת פסוקי סליחה וכפרה כלפי היושב במרומים.
- "נו באמת, מי הדליק עכשיו אור בשירותים?", אמא פותחת בחקירה.
- "סליחה, סליחה, רק רציתי נייר", אסנת מקנחת את עיניה הנפוחות, מכבה את האור, וממהרת לתפוס מקום בשולחן האוכל. לא משנה מה היקף הנזק הרגשי שגרם הסרט הערבי - מרק תימני עם קצת חילבה יעלים אותו כליל.

תִּרגולת הפינוי-ניקוי עם סיום ארוחת השבת לא תבייש מבצע של סיירת מטכ"ל.
אותה תרגולת, שנוהלה תחת שם הקוד "לְרַפֵעְ" (לְפַנּוֹת) מצאה את כולנו בהיכון תמידי, מאומנים, מוכנים ודרוכים בכל רגע שנידרש לה:
אמא כבר משפשפת סירים, דודה נילי מפנה את הכלים, אסנת מטאטאת, הגברים מקפלים את כנפות השולחן ומחזירים אותו למקומו הקבוע, וכל אחד מהילדים תופס כסא להעביר למוקד ההתרחשות הבא: המרפסת.
ורק סבתא עדיין באמצע הסלון.
יושבת מעט כפופה על הכסא, ממלמלת שוב ושוב את אותו משפט שהיה ל"ברכת המזון" הפרטית שלה (לְךָּ אַ'רְחַם, לְךָּ אַ'שׁוּק) - ובעיקר מחכה לתורה:
תרגולת הפינוי תסתיים רק כשאחד הנכדים יקרא "תראו את סבתא! נשארה לבד באמצע הסלון.",
ומישהו יושיט לה יד וילווה אותה אחר-כבוד אל כורסתהּ הנצחית.

- "אני צריכה פיפי", אחותי שני מושכת בלולאת החגורה של אמי, שידיה שקועות עמוק במי הכיור, מתאמצות לפתוח סתימה זמנית שיצרו עלי כוסברה ושאריות קישואים.
- "אז תלכי לבד, את כבר ילדה גדולה."
שני לא מחכה להוראה נוספת, היא באמת כבר ילדה גדולה: היא מפשילה את מכנסיה, ובקריאות "פיפי, פיפי, פיפי!" מזגזגת ומועדת את כל הדרך מהמטבח לשירותים.
היא נעצרת מול הדלת.
- "חושך...", לוחשת בת השש, מביטה בחשש אל החלון האפל הקרוע במרומי הדלת.
היא כבר ראתה מה קורה למי שמדליק את האור בשירותים: סבתא קוראת לו "שׁוֹבּוֹוות' !"
- "תשאירי את הדלת פתוחה, ויהיה לך אור מהסלון", אני מציע לה, מממש את תפקידי כאח בוגר, המנוסה ובקיא בהלכות ה"שׁוֹבּוֹוות' !". וכדי להוכיח לה שאני כבר לא מפחד בכלל מהחושך, לחצתי בכוח על ידית המתכת הכבדה של דלת השירותים שנפתחה לרווחה. החושך התחמק החוצה ונבלע באור הבוקע מהסלון.
- "לא רוצה", היא צועדת לאחוריה, ואז מסתובבת ורצה חזרה לאמא במטבח.
- "תעשי, תעשי", מעודדת אותה סבתא מכורסתהּ בסלון, "לא טוב להתאפק. ותשטפי ידיים ופנים אחרי האוכל, שלא תבוא הַמְּלַגְלֶגֶת".
(רק כדי למנוע אי-הבנות: "הַמְּלַגְלֶגֶת" אינו שמו של מדור ביקורת תרבות ב"הארץ", אלא שם של סמי-מפלצת דמוית תולעת, פרי-פיתוח מקורי של סבתא שלי, שהמציאה אותה כדי לגרום לנכדיה לרחוץ פנים וידיים אחרי האוכל.
בעצם, "הַמְּלַגְלֶגֶת" הוא רק שמה בהטעמה תימנית, ויש לקרוא את שמה בישראלית "הַמְלַקְלֶקֶת" - מאחר ותפקידה להתגנב בחשכת הלילה למיטתו של הילד הישן את שנתו התמימה ורוויית החלומות התמים - וללקק מעל פרצופו את שאריות האוכל שלא שטף בעוונותיו. אכן, סיפור דוחה, שהטריד את מנוחתנו שנים ארוכות לאחר שנישאנו והיינו להורים בעצמנו. מה שכן - עָבַד. ללמדכם, כי הדרך הקצרה ביותר להגיע לילדים היא באמצעות הפחדות ואיומים).

נראה שעל אחותי ההתמודדות עם החושך העכשווי הילכה אימים הרבה יותר מאותה "מְּלַגְלֶגֶת" בלתי נראית. ובכלל, מִזה זמן רב הלכו ורבו הראיות כי זו האחרונה מטרידה רק את הלנים בביתה של סבתא.
ומכיוון שלא היו לאחותי שום כוונות לעצום ולוּ חצי עין כאן, ביום או בלילה, היא העדיפה להמשיך ולהתאפק.

אני מצידי, כבר רצתי לפתוח את ארונות המטבח הירוקים, ולהעמיס "גַּ'עְלֶה" (כיבוד) על צלחות עץ דקות ומפוספסות: פיצוחים, פירות יבשים ועוגיות עם קֵצַח. הנחתי הכל על השולחן במרפסת ורצתי חזרה למטבח, לשלוף מהמקרר (החשוך - "שׁוֹבּוֹוות' !") שתיה קרה ואבטיח פרוס ומוכן לאכילה (תימנים לא אוכלים אבטיח עם גבינה בולגרית. מקסימום עם סחוג).

בין תיזוזַי מהמטבח למרפסת וחוזר חלילה, שמתי לב שסבתא נעלמה.
לבד משקערורית בולטת בכרית הישיבה שעל כורסתהּ, לא נותר לה כל זכר.
'היא בטח בחדר שלה, מחליפה בגדים', פתרתי לעצמי את המיני-תעלומה.
היו לי דברים חשובים יותר להתעסק איתם: "יאללה, בואו כבר, האבטיח יתחמם!"

כולם החלו להתאסף סביב השולחן במרפסת, ורק אמא שלי, מעל הכיור במטבח, 'דיברה לעצמה' באוקטבות שמגיעות עד אלינו: "הם חושבים, שאני משחקת!"

ואז זה קרה.

נראה, כי יכולת ההתאפקות של אחותי הגיעה לשלב הכניעה אל מול השלפוחית המתמלאת.
היא התפתלה עוד רגע על מושבה, ולפתע - קפצה באחת מהכיסא, הפשילה את מכנסיה ופתחה בריצת אמוק מטורפת, שרק נשים שחייבות פיפי מסוגלות לה. הפעם, היא לא מעדה ולא הסתבכה במכנסיה אפילו פעם אחת, ובקריאות "פיפי, פיפי, פיפי!", הסתערה על ידית דלת השירותים, והדפה אותה בעוצמה.

הדלת, שלרגע התבלבלה מההתנפלות הלא-צפויה, שָׁבָה כהרף עין לעשתונותיה, התמסרה בכניעה לחוקי הפיזיקה - ונטרקה חֲזָרָה בפרצופה של הילדה המבולבלת.
ומכיוונהּ הנגדי נשמע קול שבר גדול:
"אַחָאאא!!!"

דממה השתררה בבית.
המכרסמים במרפסת פסקו מכרסומיהם;
שוטפת הכלים במטבח הטביעה כליה במי הכיור להשתיקם;
ואצבעותיה של הילדה מופשלת המכנסיים נשמטו מידית המתכת הכבדה.
כולם נעצו עיניהם בדלת השירותים.
זו חרקה קלות, ומעברהּ השני החלו להישמע יבבות עמומות: "אח, אח - יא ראסי...".

גורעת אושר משמעותית

סבתא נמצאה.
שלא בטובתה נמצאה.
את ציפייתה לזכות ברגע של נחת מפעילות מעיים סדירה תוך שהיא שוקדת על פועלה בגו שפוף ונוקשה מגיל ומאמץ - פגשה המציאות הקשה, שהִכתה במצחהּ בכוח של עופרת יצוקה. פרץ האור הבהיר והגדול שהקיף אותה פתאום, לא יכול היה לנבוע מנורת 60 ואט שמעל ראשה. היא היתה בטוחה שהנה, עוד רגע וגם היא עוברת באותה מנהרה שכולם מדברים עליה.

- "אופס...סליחה", מלמלה אחותי, מבולבלת ומבוהלת, אחזה בידית וסגרה חזרה את הדלת.
- "אַחָא, ראסי, ראסי...", המשיכו הייפחות מעבר לדלת הסגורה.
אחותי דילגה מרגל לרגל, והביטה בחוסר אונים לעבר היושבים במרפסת.
- "אבל היה חושך...", משכה בכתפיה...

מחדר השירותים נשמע רק קול סדוק מלעלע:
- "שׁוֹבּוֹוות'..."

אנשים דתיים מאושרים יותר מאנשים לא דתיים.
אוקיי, אז נכון שהסיפור שלעיל לא הכי תומך בממצא הזה, אבל חוץ ממנו - מחקרים מדעיים שנעשו בתחום, מצאו שאנשים מאמינים ודתיים חווים ומדווחים על רמת אושר גבוהה לעומת אנשים לא מאמינים:
הם בריאים יותר, חיים יותר, חווים פחות דיכאונות, מתמודדים טוב יותר עם משברים ומוּעדים פחות להתמכרויות, שימוש בסמים, התאבדויות או התדרדרות לפשע (להוציא חלק מנציגיהם בכנסת ישראל...).
'הגיוני', דפדפתי הלאה בספר, 'עוד לא שמעתי על אף דת מרכזית שמטיפה לשימוש בסמים, להתמכרות לאלכוהול, לביצוע פשעים או למין פרוע. אז הם אולי חיים יותר בריא - אבל למה הפסיכולוגיה החיובית טוענת שהם יותר מאושרים?!'
חיפשתי את התשובה בספרים, אבל האמת היא שכבר ידעתי אותה בעצמי.

אם הייתם פוגשים אותי ברחוב אין סיכוי שהייתם מקטלגים אותי כדתי, או אפילו משהו קרוב לזה.
אבל כשנה לפני שנשאבתי לעולם הפסיכולוגיה החיובית, מצאתי את עצמי בערב יום שישי אחד בורח אל בית הכנסת הישן שסבא שלי היה ממקימיו, ושמאז בר-המצווה שלי לפני 20 שנה, לא זכה לראות את זיו פני, אפילו לא ביום כיפור.

יום לפני כן חוויתי משבר-אמון (יותר נכון אי-אמון) בעבודה, כשקולגה וחבר פגע בי בהתנהגות שפירשתי אותה ככפוית-טובה. באותה תקופה, כש"פרופורציות" היתה מילה שידעתי את משמעותה המילולית ופחות המעשית; כשדאגתי יותר להימנע מרגשות שליליים מאשר לטפח רגשות חיוביים; וכשנטיתי לפרש כל מילה שלא במקום ככזו שראוי להפוך ולנבור בה ולהחשיך את השמיים בגינה - זה היה "משבר" שענה על כל התנאים ל"משבר" כהגדרתו במילון ה"משברים" שלי.

אין לי מושג למה דווקא ה"משבר" הזה הוביל אותי לביה"כ, אבל פתאום מצאתי את עצמי עומד בכניסה, מצמצם עיני מפני הזוהר המתפזר לכל עבר מהנברשות העצומות, שב להיות אותו ילד בן 6 שרץ לאסוף סוכריות בין רגלי הכיסאות, וחש את התעוררותם של אותם צלילים מוכרים שכנראה זרמו אצלי כל אותן שנים ב-DNA, מחכים בסבלנות.
עמדתי מול התיבה - ולא ידעתי מה לעשות.
איפה לשבת? מתי לקום? מה לקרוא? למה באתי?
התיישבתי במקום הראשון שמצאתי פנוי באיזו פינה (ושם אני יושב עד היום).
דפדפתי כשכולם דפדפו, עמדתי כשכולם עמדו, ומלמלתי כשכולם מלמלו.
השתלבתי נפלא על ההתחלה.
ההבדל היחיד היה שהם ידעו מה הם עושים.
אני קצת פחות.

מאז עברו כמעט 5 שנים.
במשך תקופה ארוכה הגעתי לביה"כ רק בימי שישי בערב, אבל לאט-לאט התחלתי להופיע גם מדי פעם בשבתות בבוקר, אח"כ בחגים, במוצ"ש - והשנה מצאתי את עצמי מתעורר בשלוש וחצי לפנות בוקר לסליחות, וקופץ לשחרית להניח תפילין.

דתי אני לא. רחוק מזה.
ובכל זאת, אני יודע למה אני עושה את זה.
כשאושר מוגדר כמורכב משלושה רכיבים (הנאה, סיפוק ומשמעות) - האמונה מספקת את המרכיב השלישי והלא פשוט להשגה ממקורות אחרים.
החוויה שיש תכלית כלשהי לחייך היא נדבך שמעשיר את החיים, מעניק להם תקווה והוא מקור כוח לא מבוטל.
העשייה שלנו מקבלת עוצמה אדירה ומתחברת למטרה גדולה יותר מאיתנו. עצם התחושה שאנחנו לוקחים בה חלק מזערי, שאנחנו תורמים לקידום, ולו הכי קטן של אותה מטרה - משפיעה כנראה באופן לא מבוטל על רמות האושר שאנו חווים.

דתיים ומאושרים?

אבל מעבר לתחושת משמעות ותכלית, הדת מספקת יתרונות נוספים למאמיניה:
מסגרת ותמיכה חברתית: אלו מעניקות תחושת שייכות, ומספקות שפע הזדמנויות להכיר אנשים דומים לך. לא פעם נוצר במסגרות כאלו מנגנון תמיכה שמקדם פעילויות תרומה, עזרה וסיוע, וגם אירועים חברתיים שונים. אדם השייך לקבוצה הומוגנית כזו מרגיש תורם ונתרם, ונהנה מרשת חברתית רחבה שתורמת להעצמת האושר שלו.
נוטעת ביטחון ותקווה: אנשים השמים מבטחם בדת, משוחררים יותר מפחדים קיומיים ומשאלות לגבי העתיד. האמונה, כי האל רואה אותם ועוזר להם אישית, מאפשרת להם לחוות תחושות של ביטחון ושליטה בחיים (דווקא מתוך ההנחה ש'הכל צפוי והרשות נתונה').
מחזקת זהות: אנשים דתיים פחות מלבטים לגבי מטרת חייהם, פחות נקרעים בין צרכים ומאוויים, ופחות 'מחפשים את עצמם'. כל התשובות ניתנות להם מעצם אמונתם, כשקיום המצוות היא התכלית העיקרית לחייהם. בנוסף לכך, האמונה כי האל מכוון את דרכו של האדם המאמין, נוטעת בו הערכה עצמית גבוהה ותחושה של אהבה ללא תנאי.
שלווה ורוגע: האמונה כי האל רואה הכל ודואג לכל מאמין ומאמין, ושיש מי שדואג ומסדר את העניינים 'מלמעלה', נוטעת תחושה ש'יש על מי לסמוך' ומסייעת לנהל את חייהם יחסית עם פחות לחצים יומיומיים.

רוחניות, משמעות, ביטחון, רשת חברתית תומכת, פרספקטיבה, השלמה, הבחנה (לפחות חלקית) של עיקר מול טפל וסדרי עדיפויות - אנשים מאמינים מצליחים להשיג את כל אלו בקלות יחסית לעומת לא מאמינים.

ועכשיו, אחרי שאפילו לי נראה שנטרפתי על ידי איזה מיסיונר משיחי מחזיר-בתשובה,
הרשו לי להדגיש (טקסטואלית וגרפית):
אפשר לחוות אושר שנובע ממציאת משמעות לחיים גם בלי להיות דתיים.
ובכלל, כדאי לזכור שלצד היתרונות של הדת, יש לה גם לא מעט חסרונות:

ועוד לא אמרנו מילה על דתות המזרח,
כגון הבודהיזם המשלבות היגיון ומדע בתורתן

הדת לא פעם מגבילה חופש מחשבה וחופש פעולה; בחלק מהדתות ניכרת תופעה של הדרת והגבלת נשים; הדת מעמיסה לא פעם חובות ודרישות גבוהות ומכבידות לביצוע; ואי ביצוען גורר אחריו רגשות אשמה, תחושת אי שייכות וחוסר יכולת להשיג את השלמות המוסרית המצופה; הדת עלולה לגרום לקונפליקטים קשים ולקרעים במסגרת המשפחתית; הדת עלולה להפוך אנשים לפאסיביים ולחסרי מוטיבציה להתקדם או לשפר את תנאי חייהם מתוך הנחה שזה רצון האל; הדת עלולה לגרום למאמיניה להצטמצם בדלת אמותיהם ולא להיפתח לשינויים ולקִדמה חברתית; ואי אפשר להימנע מלציין שבשם מאמיני דת כזו או אחרת התחוללו כמה מהמלחמות המרות והקשות ביותר שידעה ההיסטוריה האנושית (ראו קירש, 2011: 56).

לכן (ואולי כמו כל דבר בחיים), גם כאן כדאי למצוא את שביל הזהב שמתאים בדיוק לך, ובעיקר לזכור שיותר מביצוע מונוטוני של טקסי דת כלשהי - חשובה בעיקר האמונה: אמונה בדרך, בלהיות חלק מעשייה גדולה שאתה מוצא בה משמעות כתורמת לך, לעולם ולאדם באשר הוא.
ואמונה אפשר להפיק מהרבה דברים שאינם קשורים לדת.
אפשר למצוא אותה ברוח, באומנות, במדע, באהבה - ולחלץ גם מהחול ניצוצות של קדושה.

כדי לטפח אמונה די הכרחי למצוא משמעות בעשייה שלנו, כך שהיא תתפרש גם כנתינה ותרומה למשהו גדול מכם, כשירות או קידום של משהו שמעבר לעצמי הפרטי (סליגמן, 2005 [2002]: 292):
חשבו לאיזה יעד או מטרה גדולים תוכלו לתרום מעצמכם הכי טוב דרך ניצול חוזקותיכם:
בהוראה וחינוך, בגידול ילדיכם, בספרות, בציור, בטיפול, במוזיקה, בטכנולוגיה, בידע, בפוליטיקה.
מצאתם? נהדר.
עכשיו טפחו אותו והשקיעו בו: נסו לעבוד בו ולפתח קריירה בתחום; למדו אותו; פנו זמן לעיסוק בו מעבר לשעות העבודה; הצטרפו לקהילות העוסקות בתחום (לא רק וירטואליות) והרחיבו את קשריכם החברתיים עם אנשים דומים.

זו לא אמונה במובן הממסדי שלה. זו אמונה בקידום ידע, כוח וטוב, ובתרומה למשהו גדול מאיתנו.
וזה כשלעצמו - מקדם אושר אדיר.