כמו בשנה שעברה ,גם השנה יהיה מתחם VIP, שיוגשו בו בקבוקים מעניינים. איזה בקבוקים בדיוק זו עדיין תעלומה, אבל אני לא יכולה שלא לפתח ציפיות שמבוססות על הקשרים הטובים שיש למארגני התערוכה בקמפבלטאון בכלל ובספרינגבנק ספציפית. אולי Kilkerran נחמד (וכשאני אומרת נחמד אני מתכוונת לאדיר).

וכדי להוסיף לכיף, תחרות Best in Show תאפשר לכל מי שרוצה לקבל 4 טעימות עיוורות של וויסקי שמוצג בתערוכה ולדרג אותן בדרך אל הזוכה של התערוכה. כמו תמיד בטעימות עיוורות, הטעם שלנו בדרך כלל אומר אחרת לגמרי מהעיניים והראש, ותיזכר לדראון עולם טעימת הבלנדדים המיתולוגית בה דירגתי במקום הראשון והנחרץ בקבוק של John Player Special. יש למארגנים הזדמנות פז להוכיח שכולנו ערימות יומרה בלתי מבוססת באמצעות שתילת איזה גלנפידיך 12 בין מקאלנים קשישים, אבל לא נראה לי שזה יקרה.

בכל מקרה, צפוי להיות מעולה.

24-26/3, גלריה מאירהוף, דובנוב 8, תל אביב. כרטיסים כאן.

זה התחיל במסיבה של העבודה. המסיבות בעבודה שלי ידועות לשמצה, מהסוג הטוב. רגע אחרי שהמנכ״ל עבר עם מגש שוטים של וודקה וליטרלי שפך לנו לגרון, חבר יקר שלף סיגר. אמרתי, די, הגיע הזמן. במבט מהצד זה היה די מצחיק. בגיל 36 צריך היה ללמד אותי איך בכלל שואפים ממקל מעושן. למען הדרמה הייתי רוצה לספר שהיה קשה ומחניק ונורא, אבל האמת היא שחיבבתי את זה מהרגע הראשון. זה היה Bolívar כלשהו, וגם זה פרט שדליתי רק אחר כך. שלוש מסקנות היו לי מהנסיון הזה: אחד, שאני נהנית הרבה הרבה יותר מהעשן שבצד שלי של הסיגר מאשר מהעשן שיוצא מהצד השני. שתיים, שאחרי שנים עם וויסקי, אני יודעת אינסטינקטיבית מה לחפש בסיגר. עולם אחר של טעמים, אבל הרעיון אותו רעיון.  שלוש, ש-Bolívar זה נחמד, אבל משהו חסר.

שבועיים אחר כך, עם חבר אחר ב-Par Derriere בקינג ג׳ורג׳, הגיע הזמן לנסיון הבא. על Par Derriere אולי כדאי שארחיב בנפרד אחרי עוד נסיון, כי הפעם הזאת היתה ערבוב כאוטי משהו של אדיבות וחביבות עצומות עם חוסר מקצועיות מבאס. מתפריט הסיגרים הקטן ניסו להמליץ לי בהתחלה על Romeo y Julieta כלשהו, אבל אני נתפסתי על Montecristo Petit Edmundo. קוצץ סיגרים לא היה וגם לא מצית מתאים או אפילו גפרורים נורמליים, אז זרמנו על קטע פרטיזני, קצצנו בסכין והדלקנו במצית רגיל מהשולחן ליד. שתי שאיפות, ואני חושבת שבדיוק כאן התאהבתי.

כל מה שרק נרמז קלות ב-Bolívar פתאום הופיע כאן בשיא הכוח. ניחוח עמוק ועשן מבושם, הדרים ועץ ועור ומתיקות אחרת שעוד לא למדתי לתת לה שם. ופתאום מצאתי את עצמי מחפשת וטועמת ומנסה להבין וללמוד את קשת הטעמים האדירה הזאת שנפתחה לי פתאום, וכל העולם החדש והמוזר הזה של מה זה בדיוק סיגר וממה הוא עשוי ואיך זה משפיע על הטעם ומאיפה הוא מגיע ואיזה סוגים יש ומה ההבדלים ואיך כל הפלא הזה קורה. ואיך מעשנים בכלל ואיך קוצצים ומה מקובל וכל המיומנויות החדשות האלה שעוד אין לי. וזה הרגיש פתאום כמו פעם מזמן כשרק התחלתי עם וויסקי ולא היה גבול לתדהמה ולסקרנות ולהיקסמות, והתרגשתי.

הזמנתי בנדיקטין בשביל המונטקריסטו, זה הרגיש כמו הדבר המתאים. האופן שבו דרינק מעצים סיגר זה משהו שלא הכרתי קודם. שמעתי הרבה ממעשני סיגריות ש׳איך אפשר וויסקי בלי סיגריה׳, אבל נראה לי שהם מבלבלים בכיוונים. זה לא הדרינק שחסר לו העשן, זה העשן שמועיל לו הדרינק.

ועולם חדש נפתח.

אבל גם בעולם המאוד לא פיוריסטי שלי יש דברים שלא יעברו. למשל, עם וודקה ואן גוך והנגזרות שלה אף פעם לא הסתדרתי. אני נתקלת בה בעיקר בחתונות ובמסיבות של העבודה, ואפילו שם כשצ'ייסר שלא חושבים עליו יותר מדי יכול לגמרי לעבוד, הסינתטיות, המתיקות המוגזמת ואיזה מין טעם לוואי מוזר הפכו אותה לאופציה לא סבירה. לכן הופתעתי מת'יאו, האחות הקטנה, הטיפה יותר זולה וההרבה יותר מקושקשת של ואן גוך, שנקלעתי לטעימה שלה לא מזמן. לא הכל פה עובד, מן הסתם, אבל החלק שכן – מפתיע.

 ת'יאו קלאסית – מחירי הוודקות הבסיסיות עלו להחריד מאז הרפורמה במס. ת'יאו מתומחרת איפשהו באמצע בין הפשוטות לפרימיום וונאבי, סביב ה-100 וקצת, אבל היא דומה מאוד לאבסולוט/סמירנוף/סטולי שמתומחרות נמוך ממנה. ומכיוון שזוברובקה מנצחת בקטגוריה הזאת מאז ומתמיד, ומכיוון שאפשר למצוא וודקות טובות מאוד בהפרש מחירים שהולך וקטן (סביב 80 ש"ח נוספים לוויברובה סינגל אסטייט או בלוודיר), אני לא מוצאת סיבה טובה לבחור דווקא בה.

 ת'יאו תפוח אדום – הפייבוריט שלי בסדרה הזאת. בניגוד למצופה, לא מתוק מדי, גם יחסית לליקרי תפוחים אחרים (כי ת'יאו היא לא באמת וודקה אלא ליקר לכל דבר, מכיוון שמוסיפים לה סוכר ותמציות טעם). זה לא דומה לתפוח אדום, אבל היי, זה כמו לצפות שלארטיק תפוח או למיץ תפוחים מקופסה יהיה טעם של תפוח. זה טעים, מתוק מאוד אבל לא מוגזם, ולגמרי עובד על תקן קינוח/שוט/מרכיב לקוקטייל.

 ת'יאו עוגה – אוף, ליקר עוגה זה רעיון אדיר. אין לתאר כמה בא לי שיהיה ליקר עוגה טוב שאפשר יהיה לחסל בבינג' מטורף ביחד עם, ובכן, עוגה. כשזה יקרה אני כנראה לא אצא מהבית יותר לעולם. בקיצור, איך התחשק לי שזה יהיה מוצלח. אבל זה לא.

  ת'יאו מסטיק – אבל גם ליקר בזוקה זה רעיון אדיר. וזה דווקא אחד ממש כיפי. מתוק רצח, כן, אבל זה כל העניין בבזוקה, לא? בכלל, נדמה לי שכשהם לא מנסים שם בואן גוך/ת'יאו לחקות טעמים טבעיים אלא הולכים ישר להארדקור סינטתי, זה עובד.

 ת'יאו ג'בוטיקבה – הזכיר לי את כל מה שאני לא אוהבת בואן גוך.  כאמור, אני מעדיפה אותם כשהם לא מנסים לחקות טעמים טבעיים.

שורה תחתונה: ת'יאו תפוח אדום כיפי לאללה. אני חושבת שבקיץ הוא לגמרי יככב אצלי, קפוא עם סודה. בכלל, תפוחים תופסים מקום מכובד אצלי בזמן האחרון. פותחת קלבדוס חדש, אולי יהיו לי כמה מלים עליו בקרוב.

אז שקד (דרך היין) התחילו לייבא Glenfarclas באופן סדיר, ואני הזדמנתי לטעימה עם רוברט רנסום, מנהל השיווק של המזקקה. הבטחתי לעצמי שיהיה מה שיהיה, אני לא אצעק עליו על הציונים הנמוכים בתנ"ך, ויצאתי לדרך. רק קחו בחשבון שבאתי עם ציפיות גבוהות וגעגועים עזים למליחות. ובכלל, כל הפוסט הזה יצא מלח-סוכר-מלח-סוכר, אבל למה להקדים את המאוחר.

ונתחיל מהמסקנות:

בשורה התחתונה, גלנפרקלס הוא תוספת נהדרת ולא טריוויאלית למגוון הוויסקי הזמין בחנויות בארץ. בין כל הגלנפרקלסים, היה לי קשה להחליט אם גלנפרקלס הוא וויסקי מורכב או שטוח. מצד אחד, ריבוי נימות וטעמים זה לא העניין כאן. ברוב הגלנפרקלסים יש בעיקר טעם אחד דומיננטי. מצד שאני, אם מקשיבים לו בסבלנות, בסיומת הארוכה תמיד מתחבאות שכבות עדינות עדינות. המליחות מוסיפה מורכבות כי היא מתבטאת אחרת בכל אזור של הפה – בחך העליון, בקדמת או באחורי הלשון, וגם כי מליחות (וגם מרירות, אבל זה כבר נושא נפרד), לטעמי, היא תמיד יותר מורכבת מטעמים אחרים. השאלה עדיין פתוחה, ואולי במקרה הזה אפשר פשוט לא להכריע.

גלנפרקלס 12 עדיין הפייבוריט שלי. הביטוי המוצלח ביותר של המליחות המיוחדת של גלנפרקלס, עם איזון טוב אבל גם מידת נשכנות רצויה. במחיר של 295 ש"ח (ובחלק מהחנויות גם פחות), הוא קנייה מצוינת לדרינק שוטף, ומשהו שונה לגמרי מכל וויסקי אחר שיש לכם על המדף.

גלנפרקלס 15 הוא הוויסקי האולטימטיבי לחובבי וויסקי שמחפשים משהו ידידותי ומורכב, אבל אין להם באמת סבלנות לטעימות מסובכות. הוא מיוחד ושונה מהסטנדרטי, בחלט לא בסיסי אבל לא מחייב התעמקות יתרה.

גלנפרקלס 105 הוא דרינק כיפי, מתובל וקצת אגרסיבי. מבחינת המורכבות הוא ברמה דומה ל-10 שנים, ולכן התמחור שלו (400 ש"ח, כמו ה-15 שנה) גבוה לטעמי.

אה, וגלנפרקלס 25 הוא לגמרי נפלא בקוקטייל עם מלפפון ירוק. (:

ולרשמי הטעימה:

גלנפרקלס 8 – באף, מתיקות כבדה ואגרסיבית. אחרי קצת מים מבצבצת שם איזו עשביות. בפה המתיקות קצת יותר מעודנת. גלנפרקלס בהחלט לא שטוח, יש שם שכבות, אבל שכבות של מתיקות תמיד פחות מעניינות בעיני ואני לא מתעכבת לפרק אותן למרכיביהן. יש שם בבסיס הוויסקי הזה טעם שמזכיר קרמל חרוך, וזה גם מה שנשאר בפה בסיומת הארוכה. דרינק פשוט, צעיר ואגרסיבי (יחסית לאחים הגדולים שלו).

גלנפרקלס 10 – באף, המתיקות הרבה יותר עדינה והעשביות יותר משמעותית מקודם. אחרי כמה דקות הקרמליות החרוכה המוכרת מופיעה בעדינות רבה. ובפה? או, סוף סוף פוגשים נימות של המליחות האהובה של גלנפרקלס. וקצת פלפל ירוק. המתיקות מופיעה רק לקראת סוף הפיניש הארוך אבל קצת חסר העומק, מין מתיקות מהולה, כאילו מזגתי יותר מדי מים (which I didn't).

גלנפרקלס 12 – כמו כל אהוב נוסטלגי, שונה מהציפיות שלי וממה שזכרתי. לא כמו כל אהוב נוסטלגי, הוא עדיין נהדר. שילוב מעודן באף של מתיקות דקה מה-8 ועשביות ופלפל הירוק מה-10. אחרי שהוספתי מים, המתיקות התעדנה עוד יותר וכמעט נעלמה, ועלו טימין ורוזמרין. בפה, המלח האהוב חיכה לי. טיפת מתיקות ברקע מרככת את כל המלח הזה ועושה אותו מאוד ידידותי, למרות המליחות הדומיננטית. אושר קטן. הפיניש קצת מטעה מבחינת עומק – מצד אחד ארוך מאוד, מצד שני רך מאוד ואין בו יותר מדי התפתחויות. וויסקי נהדר, לא כבד אבל מורכב מספיק, ואחד הנציגים הבודדים של ז'אנר המליחות הלא-ימית. סוג של must have למי שמיצה קצת את הז'אנרים הסטנדרטים ורוצה וויסקי קצת אחר, מהזן הנשכני אבל לא אגרסיבי.

גלנפרקלס 15 – באף, שוב המתיקות מקבלת יותר מקום מאשר ב-10 וב-12, למרות שהמליחות הימית עדיין כאן. השרי הרבה יותר מורגש, עד כדי שהוויסקי הזה מזכיר טיפה קוניאק ויין, כאילו הוא מורכב משעורה וענבים. בפה, המליחות משמעותית אבל מסוג קצת שונה. כמו ההבדל בין מלח שולחני דק למלח אטלנטי (אבל למרות האטלנטי, שונה מהמליחות הימית שמוצאים בוויסקי איים. ג'יז, אני חושבת שאני אעבור לטעימות מלח). גם בפה, כמו באף, הוויסקי הזה מרגיש מאוד "ייני". הפיניש לא ארוך כמו בצעירים יותר, אבל עגול מאוד. האשליה הזאת של שעורה/ענבים יחד עם המליחות והעידון העגול הכללי, יוצרת וויסקי שאני מגדירה אותו כמתנה האולטימטיבית. הוא מורכב אבל לא מדי, הוא ידידותי אבל לא מתחנף, והוא יקסום למי שמחפש משהו מיוחד ושונה מהסטנדרטי אבל מבלי להתעמק יותר מדי.

גלנפרקלס 21 – באף, מתיקות עדינה ביותר. לטעמי האישי והמלוח, אם כבר מתוק בגלנפרקלס, אז כמו כאן ב-21. נימה ותו לא. בפה, חלק ועגול, ה"ייניות" המתקתקה שוב מאוד בולטת (שרי שרי ועוד שרי), ונשאר רק רמז עדין למליחות הגלנפרקלסית שיושבת מתחת. גלנפרקלס 21 הוא וויסקי לחובבי קוניאק, חוץ מהעוקץ שברמז המליחות – בשבילי זה מציל אותו, בשביל חובבי קוניאק הוא יהיה עוקץ חוצפני במיוחד.

גלנפרקלס 105 – יאיר גת אומר שזה מזכיר שוקולית, ומכיוון שהוא צודק, אני לא אוסיף. בעיני זה די חינני אחרי ה-21 – לפחות זה לא ממש מתוק. גם פה המלח מציץ בקושי מלמטה, אבל אני דווקא מחבבת אותו. אחרי כמה זמן מבצבצים גם ציפורן ושאר תבלינים מחממים. ה-105 הוא גלנפרקלס גס, אגרסיבי ומתובל. היחיד שנוח לי לקרוא לו "דרינק", כלומר משקה כיפי ולא מחייב (למרות שכבודו הגלנפרקלסי במקומו מונח).

גלנפרקלס 25 – באף, עץ ושרי, מתיקות בינונית ורמז של עשן. מאוד מעודן. בפה, מלא עץ. מתיקות עדינה, חמיצות עדינה, מליחות עדינה. איזון מופלא. זה מסוג הוויסקים שכל מאסטר דיסטילר היה גאה בו  על תקן גולת הכותרת של המזקקה. בשבילי הוא קצת פרווה ולא מאוד מעניין, למרות שאני יכולה להעריך את האיזון. הממ. להעריך וזה, אבל לא יכולתי שלא לשים לב שהוא הולך ממש טוב עם מלפפון ירוק, וזה עשה לי חשק לזרוק קצת פנימה ולנער את העניינים. Well, I did. פתאום זה יצירת מופת. כן, עשיתי קוקטייל מגלנפרקלס 25 ומלפפונים ירוקים. אל תגלו לרוברט.

גלנפרקלס 40 – אה-הא! פה המלפפון הירוק כבר בפנים. באף, גם מתיקות מאוד מעודנת, קקאו, ושוב השוקולית של יאיר חוזרת לככב. בפה, מתיקות יתרה, ועוד מהמלפפון. ה-40 שנה פחות מורכב ממה שציפיתי, או יותר נכון, מורכב באותה מידה כמו הצעירים יותר (ואולי זו מחמאה נהדרת לצעירים יותר). זה היה וויסקי נהדר אם הוא היה בן 21. במחיר של בן 40, ובכן, לא בטוחה. ובמפתיע, הפיניש שלו כמעט הקצר ביותר מכולם.

ניו ספיריט ישר מהדוד, ללא יישון – אני מחבבת במיוחד ניו ספיריטס. גם בגלל הנוסטלגיה לריחות מזקקה, גם בגלל הקרבה לחומרי הגלם, ובד"כ רמות האלכוהול הגבוהות לא מפריעות לי. כאן, האף רענן ונהדר. מרגישים מיד את השעורה (שאגב, כרסמנו ככה סתם בתחילת המפגש). יאיר מצא שם ריח ורוד של מסטיק בזוקה של פעם. בשביל מה בכלל צריך חבית, בחיי. ובפה? אה, בשביל זה צריך חבית. כל מה שש ב-8, 10 ו-12, מתיקות קלה, מלח, פלפל ירוק, הכל שם אבל שטוח לגמרי.

תערוכת Beers זה תמיד כיף, אבל הפעם הייתה לי מטרה. אם בוויסקי אני תמיד יודעת מה בא לי, ואפילו מול תפריט כהילים יותר מאסיבי אני מדייקת בקלות, תפריטי בירה תמיד משאירים אותי קצת המומה. לא משנה כמה טעמתי, הכרתי, כמה שמעתי על תהליכים וסוגים ועניינים. בסופו של דבר, תפריטי בירה אני תמיד סורקת בחצי עין, מצמצמת לכמה שמות מוכרים, עוצמת עיניים ומנחיתה אצבע על משהו שרירותי. או Maredsous. Maredsous זה תמיד בטוח. לא ברור מה פשר הבלאק אאוט, אבל אין להתווכח עם המציאות. או שבעצם כן. כי הפעם החלטתי לבוא ל-Beers עם מטרה ברורה: למצוא לי שניים-שלושה פייבוריטים בוטיקאים אבל נפוצים מספיק בברים, לשנן טוב את השמות שלהם ולהפסיק להנחית אצבע שרירותית על תפריטי בירה (שהגודל שלהם, יש לציין, צומח וצומח בשנים האחרונות, וזה נפלא, אבל גם מחמיר את מצב הבלאק אאוט שלי). אז התייצבתי ב-Beers, זמני קצוב, סנטרי נחוש, קיבולת האלכוהול שלי נמוכה מתמיד ומטרה נעלה לנגד עיני, ואז שכחתי אותה. אה, נכון, זה מה שתמיד קורה.

עוג אלון – מבשלת הגולן שיתפו פעולה עם יקב רמת הגולן כדי ליצור בירה שתוססת ומיושנת בחביות עץ אלון. כדי להדגיש את ההשפעה של התהליך הם הציעו ליד האלון את העוג בסיס, ה"לפני" של עוג אלון. למרבה הצער, היא כבשה אותי לגמרי. ולמה למרבה הצער? כי היא נמצאת שם באופן חד פעמי ביותר ורק לשם ההשוואה. אז שאני אספר לכם שהחמצמצות העדינה שלה כבשה אותי? שיש מתיקות מאוד קלה מאחורה שמאזנת את זה? שהיא לא כבדה אבל יש לה המון נוכחות, ושהיא נמשכת ונמשכת בהתמדה והטעם שלה בהתחלה ובסוף הוא אותו אחד, והוא מצוין? בשביל מה? ברוכים הבאים לייסורי עם מהדורות חד פעמיות. והעוג אלון? טובה וחביבה, אבל אחרי העוג בסיס נדמה שהיישון דווקא השטיח אותה קצת, והמרירות העצית המוכרת, שאני לרוב מחבבת, נגסה מהייחוד שלה.

דובל טריפל הופ – כן, בטח, החלטה זו החלטה. אני נצמדת לבירות שאפשר להשיג יחסית בקלות בכל בר. אם הוא במקרה בבלגיה. והשנה הם במקרה החליטו לייצר אותה. ולהשתמש באותה כשות. Not. ערימה בלתי ניתנת לעצירה של ניחוחות פסיפלורה ופירות יער מהזן החמוץ. מעט מזה מבצבץ גם בפה. עוקצנית וממושכת. ואני אפסיק כאן, כי למה לזרות מלח על הפצעים, עוד אחת שאני לא אפגוש שוב. אבל אולי את האחיות העתידיות שלה כן, בתקווה שהן יהיו דומות לזו. אז בכל זאת משננת את השם.

Fuller's IPA – חדה, מרירה. כל מה שצריך מ-IPA. "אפקטיבית", כמו שאני קוראת לזה. אבל היי, סוף סוף אחת נגישה ובת השגה. לשנן את השם שלה בשביל רשימת הפייבוריטים? נראה לי שזה קל מדי. אני די בטוחה שממש לא רחוק נמצאת IPA שתתאים לי יותר.
הערב אני מקבלת הזדמנות שנייה. ברשימה, החיטה המחוצפת וההודית המכוערת של שריגים, דוקטור ואינדירה של הדובים, וגם הזאת בלי הגלוטן. יאללה, סנטר נחוש, קיבולת אלכוהול נמוכה. רשימה. אני צריכה רשימה.

בכלל, כל הביקור הזה היה מלא בהפתעות נעימות. לא רק המקום עצמו, שהוקטן ועוצב מחדש ויש בו הרגשה מאוד אינטימית, אלא גם הבירה עצמה (וגם שיחה מרתקת עם דיוויד, הבעלים, על מקצוע החשבונאות, שזה ה-passion החדש שלי בתקופה האחרונה. כן, אני יודעת, לא הרבה אנשים אומרים passion וראיית חשבון באותה נשימה, אבל אף פעם לא הייתי "הרבה אנשים"). דאנסינג קאמל תמיד היתה מבחינתי בירה חביבה, אבל יותר בגדר קוריוז או נסיון מוצלח ויצירתי מאשר בירה עם אופי מובחן וטעם מדויק, כזאת שתגרום לי לבחור דווקא בה גם כשאני מחוץ למבשלה עצמה. לקחתי את "לטעום מהגמל" – קומבינציית טעימות שמכילה במקור 6 כוסות אולד פאשן גדולות מלאות לפחות עד החצי בבירות שונות, סה"כ בערך 850 מ"ל. אני הסתפקתי ב-4. קבלתי איב, 'תרוג, אמריקן פייל אייל ומידנייט סטאוט, שתי האחרונות זכו לפני שבוע במדליות זהב בתחרות Bira 2011. מסתבר שמשהו טוב קרה בשנה-שנתיים האחרונות לדאנסינג קאמל. לכל אחת מהבירות שקיבלתי היתה זהות מאוד ברורה ובעיקר איזה עידון ודיוק שלא היה פעם, גם בבירות המתוספות (כמו 'תרוג שמכילה אתרוגים).

הפייבוריטית שלי היתה ללא ספק איב, בלונד אייל נגישה וטעימה עם 4.9% אלכוהול וחמיצות עדינה, שמצאה חן בעיני בעיקר בגלל המרקם החמאתי הכבד והמפתיע שלה. מכיוון שאני סאקרית של מרקמים יותר מהכל וגם מעדיפה בשנים האחרונות משקאות שאפשר להרגיש בהם בבירור את חומרי הגלם הבסיסיים, לבירה הזו היה מאוד קל לקנות אותי.

גם ל'תרוג וגם לאמריקן פייל אייל טעמי הדרים עדינים. ל'תרוג (שהיא בירת חיטה) יש טעמים לימוניים שמגיעים מן הסתם מקליפות האתרוג שמושרות בה, ולאמריקן פייל אייל טעמים שמזכירים אשכולית, שמגיעים מהכשות האמריקאית. בשתיהן, הטעמים הנוספים מדויקים ולא משתלטים למרות שהם מורגשים בכל לגימה. זה הזכיר לי קצת את עניין הפינישים בוויסקי ובעיות האיזון שלהם. הנקודה המדויקת בה אתה צריך לשלוף את המוצר שלך מבליל הטעמים שאתה מנסה להטמיע בו היא קצרצרה וחד משמעית. פספסת – הלך האיזון ונשארת עם מוצר גס, גם אם סביר, שלא מסוגל להתעלות. האמריקן פייל אייל היא בירה יציבה, ברורה ומאוזנת, בעלת גוף בינוני ומאוד פירותית. הזכייה שלה בתחרות לא מפתיעה, ואם היא תישאר כך לאורך זמן (כי בדאנסינג קאמל הכל משתנה משנה לשנה לפי חומרי הגלם וקצת טוויקים במתכון), היא תהיה מספיק מובחנת כדי לייצר קרייבינג אצל הצרכנים שלה. ה'תרוג, לעומתה, הרבה יותר קלילה ומאוד מרעננת. היא מיוצרת פעם בשנה סביב סוכות (אתרוגים וזה, אתם יודעים), אבל היא פשוט קלאסית לקיץ. הקיץ, אתם יודעים, כשאין אתרוגים. פרדוקס אומלל אבל בירה נהדרת, ודוגמה עוד יותר מעולה מהאמריקן פייל אייל לאיזון עדין של בירה ותוסף.

המידנייט סטאוט היא סיפור קצת שונה מבחינתי. כבדה כמו כל סטאוט ומלאה בטעמי קפה ושוקולד עד שבעיני כבר לא מרגישים את הבירה מתחת לכל המעטפת. גם היא זכתה בפרס בשבוע שעבר, ובהחלט יכול להיות שאני פשוט לא כ"כ בעניין של סטאוטים בתקופה הזו. כאמור, וכמו בוויסקי, גם בבירה אני מעדיפה כיום כאלה שאפשר להרגיש בהם את חומרי הגלם הבסיסיים, ופחות טעמים דומיננטיים שמאפילים עליהם.

הבר, או בעצם פאב, שנקרא עכשיו D.C.P (דאנסינג קאמל פאב), פתוח גם בצהרים לארוחות + בירה למשרדים שבסביבה, וממשיך להיות פתוח ברצף עד הלילה, מה שהופך אותו לאחד המקומות הבודדים שאפשר להגיע אליהם בשעה ממש מוקדמת. פאב כמו שפאב, לא בר, אתם יודעים. ב-20:00 עדיין יש מעט אנשים, ואחרי 22:00 המקום מתמלא לגמרי. וכמובן שלא מעשנים בפנים, שזה תענוג בפני עצמו. מצד שני, יש שולחנות ארוכים בחוץ והקיר פעור לחלוטין, ככה שמעשנים ומי שלא מפריע לו יכולים פשוט לתפוס שולחן בחוץ במקום בפנים ולהרגיש לגמרי חלק מהעניינים, והבפנים מוגבה מאוד מהקרקע ככה שלא ממש מרגישים את הסיגריות בפנים. הדו-קיום הכי מוצלח שראיתי בבר בקטע של עישון. האוכל, בעיקר סנדביצ'ים גדולים ומאזטים קטנים, מתומחר טיפה יקר מדי לטעמי, אבל בצורה נסבלת. בימי שני יש פרומואים משתנים, למשל כל הברבנים ב-50% הנחה (זה יוצא ג'ק דניאלס ב-21 ש"ח, שווה להפליא). המוזיקה היא רוק, ההרגשה על הבר ידידותית במיוחד. נראה לי שאני אגיע לכאן עוד הרבה.

אחרי הקדמה כזאת מפוארת אני לא יכולה להגיד "ובלי הקדמות מיותרות" וגו', אז עם הקדמות, נעבור לעניינים עצמם.

פרט למשלוח הפיירבול הראשוני קבלנו מכספי משקאות עוד חיזוק נדיב לערב. ניסיתי למצוא בפורטפוליו שלהם דברים בכיוון המר/חמצמץ, בשביל לתת קצת קונטרה לפיירבול. בסופו של דבר קבלנו סוודקה ציטרון, קלמנטין ורספברי, ליקר S-cape תפוח חמוץ, ליקר אוטובאן1 רימונים, וויסקי BlackFace (שהפתיע אותנו מאוד ואכתוב עליו בנפרד). וכמובן עוד פיירבול.

על השולחן היו גם צינזאנו ביאנקו ואקסטרה דריי, ג'ין ביפיטר, בחרובקה, פרנה ברנקה, קמפרי, פסטיס, וודקה רוסקי סטנדרט גולד, אבסינת' 60%, וויסקי קילבאגן, ליקר סברה, דרמבוי, בירה רד אייל מתובלת בציפורן, קינמון והל תוצרת בית של תומר, אוסף ליקרים תוצרת בית של אסף כולל ליקר תאנים, ליקר הדרים ומרווה (שזכיתי לקבל במתנה- תודה אסף! (: ) ועוד ועוד.

בגזרת התוספים היו על השולחן מרווה, טימין, טרגון, קומקוואט (תפוז סיני), מנדרינות, לימונים, פלפל חריף, פלפל ירוק, קיווי, רימון, תפוחי סמיט, ג'ינג'ר טרי, חלב, שמנת, שוקולד מריר לינדט 70%, סחלב, גרבר תפוחים, מקלות קינמון, טבסקו, סויה, רכז רימונים, סוכריות קישוט לעוגה, ממרח מרשמלו, דבש, סודה, שוופס אשכולית אדומה, קפה פילטר, תה ירוק… אתם כבר מבינים את התמונה. ניסינו כמעט את כל הרכיבים בעשרות קומבינציות. אני לא הולכת לפרט הכל, רק כמה מהפסגות העיקריות, אבל היה ממש כיף לנסות.

נתחיל מאחד הפייבוריטים שלי בערב הזה. חיברנו את כל ההדרים שמצאנו מסביב, הוספנו אבסינת' ופלפלים וקיבלנו קוקטייל מאוד מרענן, עם מרירות קמפרי מודגשת וצריבת קינמון קלה של הפיירבול ברקע. אנחנו ערבבנו בכוס, אבל נראה לי שהקוקטייל היה מרוויח במרקם אם היינו מסננים אותו. עדיין יצא יפה להפליא, יופי של צבע. (:

פיירבול הדרים ופלפל

1 סוודקה קלמנטין

0.5 קמפרי

0.5 פיירבול

1.5 מיץ מנדרינות טרי (שחזרתי את הקוקטייל עם מיץ תפוזים טרי – יוצא קצת אחרת אבל גם מעולה)

1.5 כפיות אבסינת'

2 מקלות פלפל ירוק

עוד בכיוון החמצמץ/מריר/Fresh ועם חיזוק בגזרת הגינה (כי אני אוהבת מאוד קוקטיילים עם ירקות/פירות/עשבים בפנים):

פיירבול תפוחים

0.5 פיירבול

0.5 S-cape תפוח חמוץ

2 וודקה רוסקי סטנדרט

1 מיץ לימון סחוט

קוביות תפוח סמיט

סודה קרה

כמה טיפות סויה

התפוחים בתחתית, אחריהם כל הרכיבים האלכוהוליים, מערבבים וסוגרים בסודה קרה עד למעלה. כמה טיפות סויה מוסיפות עומק לקוקטייל. אגב, זו לא הפעם הראשונה שאני מוסיפה סויה לקוקטייל ומקבלת מבטים של ספקנות, אבל הנסיון שלי מראה שלסויה יש השפעה על קוקטיילים שדומה להשפעה של ביטרים כמו אנגוסטורה, וטעם הסויה עצמו, כזה שאתה מכירים מהסושי שלכם, לא מורגש. הכי טוב – תכינו בלי, ואז תוסיפו ותראו את ההבדל. ככה אנחנו עשינו, וגם הספקנים השתכנעו.

לקראת המפגש עשיתי כמה ניסויים עם עשבי תיבול. חשבתי על טימין, מרווה וטרגון וניסיתי כל מיני דברים, אבל רוב עשבי התיבול, כולל הדומיננטיים שביניהם, די הלכו לאיבוד ליד הפיירבול. הבאתי את הבעיה אל שולחן העירבוב המשותף ומצאנו פתרון כשחיזקנו את עשבי התיבול במשקאות בעלי טעם דומה:

פיירבול טרגון

0.25 פסטיס

1 פיירבול

0.5 מיץ לימון סחוט טרי

המון טרגון (וכשאני אומרת המון, אני מתכוונת ה-מ-ו-ן)

מקל פלפל ירוק

מועכים את הטרגון בכוס כדי למצות ממנו יותר טעם יחד עם הפיירבול, הפסטיס ומיץ הלימון, ומוסיפים את מקל הפלפל הירוק. יוצא קוקטייל חמוץ-מתוק עם טעם אניס מרענן וקצת שונה מהאניסים הפופולריים.

פיירבול מרווה

1.5 וויסקי קילבאגן (וויסקי אירי)

0.25 פיירבול

0.25 ליקר מרווה/הדרים תוצרת בית של אסף (לא פייר, אני יודעת, אתם לא יכולים לשחזר את זה (: )

המון מרווה

כמו הקוקטייל הקודם, גם כאן מועכים היטב את המרווה ומערבבים עם כל השאר. אולי אסף יגיח לכאן ויתרום לנו את המתכון לליקר המרווה המעולה שלו. בכלל, היו לנו כמה רכיבים מיוחדים מאוד תוצרת בית על השולחן, שתרמו לקוקטיילים מעניינים. למשל שילוב של וויסקי קילבאגן עם פיירבול וליקר תאנים תוצרת בית, או שילוב פיירבול ודרמבוי עם בירה רד אייל מתובלת בציפורן קינמון והל (זה שילוב שאני מאמינה שיעבוד עם כל בירה כהה ומרירה).

הפיירבול המתוק עובד מצוין בקוקטיילים מתוקים, זה מתבקש, אבל גם בכיוון הזה ניסינו להיות יצירתיים:

פיירבול תה ירוק

כוס גדולה של תה ירוק חזק וקר

0.5 פיירבול

1 כף דבש

קרח כתוש

אמנם זה יותר תה קר עם טוויסט מקוקטייל, אבל זה קייצי, מרענן וקליל, וטיפה נושך בגלל חריפות הקינמון של הפיירבול.

פסגת המתוקים במפגש היה ללא ספק הקוקטייל שהכי חיכיתי לו – סחלב פיירבול. אריאל קיבל מראש בקבוק פיירבול לניסויים והכין לנו גירסה על בסיס סחלב חם ועל בסיס סחלב קר. את הגרסה החמה כדאי להכין בכוס רחבה, למרות הכמות הלא גדולה. לא ניסינו, אבל נראה לי שזה היה יוצא יפה במיוחד בכוס מרגריטה:

פיירבול סחלב מרשמלו

2/3 סחלב חם

1/3 פיירבול (לא קפוא)

כפית ממרח מרשמלו

זו פצצת מתיקות עם נשיכה קטנה של חריפות מהקינמון של הפיירבול, אחלה קוקטייל לסוף ארוחה ותחליף קינוח.

בגרסה הקרה יש שכבות וגם משחק טמפרטורות. התמונה לא מייצגת מבחינת כמויות את הגירסה הסופית אבל מעבירה את הלוק הכללי, וזה כמובן יראה הכי טוב בכוס שוט.

פיירבול סחלב קפה

1/3 סחלב קר

1/3 פיירבול קפוא

1/3 קפה פילטר חם (יעבוד מן הסתם גם עם אספרסו) לא ממותק

מציפים לפי הסדר, שותים במכה. מתוק, מר, חריף, חם, קר. בקיצור, מעורר.

אז מה לסיכום? פיירבול התגלה כפרטנר מוצלח לקוקטיילים. יחסית לז'אנר נדמה לי שהוא טיפה פחות מתוק מליקרים דומים, וחריפות הקינמון יותר בולטת. את הבקבוק הראשון שלחו אלי לעבודה, וכמה אנשים שטעמו אותו שם אפילו חיבבו אותו נקי (אפילו שלא היה קר). הצלחנו לקחת אותו לכמה כיוונים מפתיעים בקוקטיילים, פעם כמרכיב דומיננטי ופעם כתיבול, ויש המון מה לעשות איתו. באופן כללי אני מחבבת אותו מאוד כשחקן במדף הקוקטיילים שלי, ואת קוקטייל הפיירבול הדרים ופלפל הספקתי לשחזר פעמיים מאז שהמצאנו אותו. במחיר 150 ש"ח הוא זול משמעותית מהמתחרה אפטרשוק, ובעיני יותר מוצלח ממנו.

המפגש עצמו היה מהנה להפליא והיה כיף לפגוש קורא או שניים של הבלוג שלא הכרתי קודם. מה שכן, גילינו שאנחנו (בסדר, אני! אני!) די חלשים בנושא ההגשה ואין ספק שהיינו מרוויחים מאיזה ברמן מקצועי שיודע לסלסל קליפות לימון ופלחי תפוז ושאר עניינים. או יותר נכון, מישהו שיש לו סבלנות לדברים האלה, כי לי אין. (: גם מצלמה טובה יותר לא היתה מזיקה. אבל בטעמים אני חושבת שאנחנו חזקים – אשמח אם תנסו את הקוקטיילים ותספרו איך יצא. מקווה לשחזר את ההצלחה עם עוד מפגשים כאלה בעתיד (וכן, גם אתם יכולים להיות שם בפעם הבאה (: ).

בסופו של דבר, נכנס עניין המחיר. במחיר סביב ה-200 ש"ח, לא שונה כל כך ממחיר של ג'ק דניאלס, למשל, או ווייט אנד מקיי 12, בושמילס 10 או אפילו ג'וני ווקר שחור רחמנא ליצלן, אני לא בטוחה שכדאי להעדיף דווקא את קוארבו בלאק. מצד שני, אם גם ככה אתם מחדשים כל פעם את המדף שלכם בנישת המשקה הנחמד והלא מחייב, זה יכול להיות גיוון טוב. Having said that, יש היום, שבת, מבצע שיימשך בערך עד 22:00 (עוד פעם אתרי קופונים) – קוארבו בלאק ב-105 ש"ח, במגוון חנויות בארץ. במחיר הזה זאת קנייה מצויינת בלי בכלל לחשוב פעמיים. תהנו.

אני מניחה שאין צורך להזכיר שוב את הקשר שלי לספרינגבנק (נו טוב, אתם תמיד יכולים לרענן את זכרונכם בעלילות היזע שלי מקמפבלטאון), לכן התרגשתי קלות מטעימת ספרינגבנק שהתקיימה אתמול ובמיוחד מהביקור של מנהל השיווק והמכירות של ספרינגבנק, Peter Currie. פיט לא היה בספרינגבנק ב-2003 אלא הגיע קצת אח"כ כך שלא הכרנו קודם, אבל זה לא הפריע לנו להעלות זכרונות כמעט משותפים מקמפבלטאון של לפני כמה שנים.

אז מה קורה בספרינגבנק? הרבה נשאר אותו הדבר והרבה השתנה. חלק גדול מהאנשים שעבדתי איתם עדיין שם, חלק עברו (ודווקא לגלנפארקלאס, מסתבר! (: ). אחד מהם, רמבו, הראשון שהזמין אותי להצטרף לפאב אחרי שעות העבודה, מת. חיפשתי תמונה שלו ומצאתי אחת מאחד מימי השישי בהם עבדתי ב-warehouse – זיקקנו כל השבוע, אספנו את הספיריט וביום שישי מילאנו את החביות וסימנו אותן, הובלנו ל-warehouse והרמנו את החביות לאכסון בקומות. אחד מגלגל את החבית אל המנוף (צריך הרבה תנופה), אחד שומר מהצד, אחד מתפעל את המכונה ואחד מחכה למעלה, במרווחים הצרים שבין מדפי האכסון, ומגלגל את החבית מהצד לאורך המדף הארוך עד הקצה, ולאט לאט המדף מתמלא. אז הנה הוא, עומד שם למעלה במרווח הצר.

ובנימה שמחה יותר, גאווין, שעבדתי איתו המון במשמרות לילה במאלט פלורס והוא איש נחמד ורציני להפליא, מונה בשנה שעברה למנהל המזקקה. פרנק מקהארדי, שהיה מנהל המזקקה בזמנו ודרכו הגעתי לספרינגבנק ממשיך לעבוד בינתיים לצד גאווין תחת טייטל חדש שנוצר לרגל החפיפה, Director of Production, עד שיפרוש לפנסיה מתישהו בשנים הקרובות וישאיר את העניינים לגאווין.

מאז שהייתי שם, ספרינגבנק ראו כי טוב והקימו Whisky School שפועל כמה פעמים בשנה ומארח למשך שבוע מבקרים שרוצים להתנסות מקרוב בתהליכי הייצור. ספרינגבנק מלתתים ומזקקים בתקופות נפרדות בשנה ולא במקביל, אבל בתקופת הפעלת בית הספר כל התהליכים מתרחשים במקביל והמבקרים זוכים להתנסות בהכל. גם כשאני הייתי שם הכל פעל במקביל, אבל לא לכבודי אלא לכבוד תחילת הפעילות במזקקת גלנגייל החדשה שרק הוקמה ע"י משפחת מיטשל ברחוב הסמוך, ונזקקה ללתת בהיעדר מאלט פלורס משלה.

אפשר לקרוא כאן חוויות של "תלמיד" מהשנה שעברה, ואם אתם רוצים אתם יכולים גם – כתבו מייל ל- whiskyschool@springbankwhisky.com כדי לבדוק מתי סיבוב הוויסקי סקול הבא. נראה לי שצפוי לנו עוד הרבה ספרינגבנק כאן החודש. אם אתם רואים אותו באיזה בר, נסו אותו – רוצה לשמוע את רשמי הטעימה שלכם אחרי שאני מדברת עליו כל כך הרבה שנים ואי אפשר היה להשיג. (:

1. למשך 37 השעות הקרובות (או עד גמר המלאי), משלמים 75 ש"ח ומקבלים שובר בשווי 150 ש"ח לקניה של כל מוצר בייבוא או שיווק בלעדי של החברה "הסקוטית" למשקאות, כולל יינות, כהילים וגם כוסות. למימוש בחודש הקרוב בחנות של החברה הסקוטית בנמל ת"א או בחנות סופר דרינק רמת השרון. השובר כאן. שימו לב שאפשר לקנות עד 3 שוברים, אבל לממש רק אחד ביום.

הייתי רוצה לתת לכם רשימה נורמלית של כמה המלצות מתוך הפורטפוליו של הסקוטית, אבל אין למצוא אותו באינטרנט, אז לא. ואולי זאת הזדמנות טובה להתלונן קצת על היבואנים שלא מחזיקים אתר אינטרנט, ועל אלה שמחזיקים אבל לא מעדכנים, ועל אלה שמעדכנים אבל לא חושבים להעלות רשימה מסודרת של כל המותגים שלהם. כל פעם צריך לעשות עבודת תחקיר (שלא התחשק לי לעשות הפעם) דרך מליון הודעות יח"צ שמפוזרות באינטרנט. לפחות דבר טוב אחד יוצא מכל האתרים שפשוט מעתיקים כלשונן את הודעות היח"צ. (: בקיצור, מעצבן ודינוזאורי. תתאפסו, בחייכם.

2. למשך 30 השעות הקרובות אפשר לקנות ערק KAWAR ירוק ב-36 ש"ח במקום 72 ש"ח. לא מכירה את הערק הזה ולא טעמתי, אבל הם טוענים שם בפרסום שמדובר בערק סופר-פרימיום. אני אשמח לשמוע ממי שטעם הכצעקתה. אפשר לקנות עד 3 שוברים ולממש אותם במגוון חנויות בארץ. השובר כאן. השובר תקף לשלושה חודשים.

נ.ב.

מאז מבצע הקופונים הקודם של בית המשקאות של נפתלי אני מתלבטת אם לשתף כאן את הטעם המר שנשאר לי מהנסיון לממש אותו בסניף גבעתיים שלהם. בואו רק נגיד בינתיים שאני, באופן אישי, על בית המשקאות של נפתלי כבר לא אמליץ כפי שהרביתי להמליץ בעבר, ולא אקנה שם יותר.