על מסקל, הבר הכבר-לא-כל-כך-חדש בפלורנטין אני שומעת כבר כמה זמן. גם אוסף טקילות מרשים, גם מנגנים פלמנקו פעם בשבועיים-שלושה וגם לא מעשנים שם – באמת שיותר מזה אי אפשר לבקש (טוב, אולי אפשר לבקש בר עם אוסף ויסקי מרשים, שלא מעשנים בו והוא לא הנורמה ג'ין). הופתעתי כשגיליתי כמה המקום קטן, ממש מסדרון ועוד קצת וכולו מלא אנשים יושבים ועומדים. ושם עוד מתכוונים להכניס הרכב פלמנקו של שלושה אנשים? אז כן, הם התמקמו איפשהו בקצה, רגל אחת בתוך המטבח, רגל שנייה על הבר, ויצא מזה מופע חביב למדי. אני כמובן ביקשתי ישר את תפריט הטקילות, שהיה, אם לומר את האמת, קצת יותר קטן ממה שציפיתי. היו שם אמנם יותר טקילות מבכל מקום אחר שראיתי, אבל חלק גדול מדי מהשמות היה מוכר, כשאני ציפיתי להפתעות במינון יותר גבוה.

ביקשתי המלצה מהברמנית על בסיס הטקילות שאני אוהבת – פטרון אנייחו וסאוזה קונממורטיבו (יחי ההבדל הקטן), וקבלתי המלצה על פרידה קאלו אנייחו, שלא שמעתי עליה קודם. קבלתי את הרושם שמקדמים אותה חזק במיוחד, לא לגמרי משנה מה הלקוח מבקש, ונדמה לי שמישהו שם מייבא אותה בעצמו. מה אגיד? לא נפלתי. טקילה נחמדה, מעניינת יחסית, טעם אגבה דומיננטי. האם אשלם עליה 70 ש"ח שוב? לא חושבת.

טקילה פרידה קאלו

התאכזבתי קצת מההמלצה הלא בדיוק קולעת והחלטתי לוותר על המשך הטקילות לאותו ערב. מי צריך טקילות כשיש כזה אוכל מקסיקני מצוין. אבל אז הגיעה המרגריטה. אף פעם לא שתיתי מרגריטה קודם. אני מאוד לא אוהבת חמוץ, ונמנעת מכל הקוקטיילים שיש בהם לימון. מגיפת הסאוור פסחה עלי בגדול, לצער 90% מהברמנים שענו לי בשנים האחרונות "ויסקי סאוור" כשאמרתי שבא לי קוקטייל ושאני אוהבת ויסקי. אותה ברמנית שקודם המליצה לא בהצלחה על פרידה קאלו, הכינה לי מרגריטה מעולה. קוארבו, קוואנטרו (לא סתם טריפל סק) וליים, עם נטייה להפחתה קלה בליים למען החך האנטי-חמוץ שלי וגם קצת מי-סוכר, כי אני לא מספיק הארדקור בשביל המרגריטה המקורית. וכתר מלח, כמובן. יוחאי לא התאפק וצילם את הפלא:

מרגריטה

מסתבר שהמלח שם לא רק לקישוט – לשתות את המרגריטה דרך המלח הופך את הכל להרבה יותר מעניין, וזה גם הופך את תוספת מי הסוכר להרבה יותר מוצדקת – השילוב של המתוק, החמצמץ והמלוח פשוט מעולה. הנה המתכון, שתהנו גם:

מתכון מרגריטה

2 טקילה (במקרה הזה, קוארבו גולד)

1 קוואנטרו

0.5 מיץ ליים

מי סוכר – כמה שטעים לכם

מרטיבים את שולי הכוס (עדיף בטקילה, אבל אפשר גם בליים (: ) וטובלים בצלוחית מלח.

מערבבים את כל החומרים בשייקר, מנערים עם קצת קרח ומסננים לכוס.

באחת מטעימות הויסקי המוצלחות שהייתי בהן, הוגש לצד הויסקי תבשיל של צ'ילי חריף, שעועית, קארי, כבש, תפוחי אדמה ועוד כל מיני דברים מעולים שהורגים באכזריות כל סיכוי להרגיש איזה טעם בויסקי. למרבה המזל, כולם התאפקו כמעט שעתיים של טעימה לפני שצללו אל הסירים, ומכיוון שהטעימה התרכזה בויסקי מעושן מאוד מהאי Islay, אפילו נשארו אח"כ קצת עקבות ויסקי בפה. אז למרות שהיה טעים להפליא, הכיבוד האולטימטיבי בעיני לטעימת ויסקי הוא קצת אחר.

בטעימת ויסקי, האוכל צריך למלא שני תפקידים פשוטים: לרפד את הקיבה למניעת שכרות, ולנקות את החך בין טעימות הויסקי. לצורך זה אני מעדיפה שילוב של מרקמים ויחסית מעט מאוד טעם, או טעם מאוד מעודן. אם אתם מארגנים טעימת ויסקי ומתלבטים מה להגיש ליד, הנה דוגמה לכיבוד שמתאים טעימת ויסקי מהזן הפיוריסטי, כזו שבה הויסקי הוא באמת המרכז.

כיבוד לטעימת ויסקי – הגרסה הפיוריסטית
טוב למי שרוצה טעימה אובייקטיבית ככל האפשר, או כשטועמים סוגי ויסקי עדינים במיוחד. זה תפריט שכל מטרתו לפנות מקום לויסקי.

1. לחם בדחיסות בינונית, עם קליפה לא קשה מדי. עדיף לחם שהוא שילוב של קמח מחיטה מלאה וקמח לבן (בלי גרעינים וקשקושים). ללחם כזה יש טעם עדין יחסית, לא מתקתק מדי ולא חמצמץ והוא לא הופך לבצק דביק מדי בפה כמו לחם רגיל מקמח לבן. עדיף לחתוך לקוביות בינוניות (נגיד, חמישה על חמישה על חמישה ס"מ).
2. חמאה פשוטה, לבנה. לא צהובה ובודאי לא מלוחה.
3. גבינת מוצרלה.
4. גבינת ריקוטה 5% של גד – נייטרלית מאוד ומשמשת על תקן מטבל.
5. מלפפונים ירוקים חתוכים למקלות ארוכים.
6. צנוניות חתוכות למקלות דקים.
7. חביתה עבה ופריכה חתוכה לפסים דקים וארוכים. פריכה, אתם יודעים: רגע לפני שמתחיל להשחים. מטוגנת במעט מאוד שמן ובלי מלח. אפשר לגלגל את הפס כמו סליל ולתקוע בו קיסם, כדי שיהיה נוח.
8. תפוחי עץ "סמית" (הירוקים החמצמצים), פרוסים לפרוסות דקיקות.
9. מים מינרליים.
10. סודה של שוופס (לא קינלי סודה – יש לה קצת טעם לוואי).
11. פרלינים של שוקולד מריר מאוד מאוד מאוד איכותי. הדגשתי מספיק? מאוד איכותי. את זה שומרים לסוף, רגע לפני שכולם הולכים. אני מעדיפה את פרלין השוקולד מריר עם מלח גס של קרדינל. מצד אחד זה על תקן קינוח, מצד שני, השילוב המוזר מאוד מעניין ומפתיע, ויש בו משהו שמאוד מסתדר לי עם החוויה המאתגרת של טעימת ויסקי מהזן הפיוריסטי.

כן, זה די אנמי. הכיבוד הזה פשוט משאיר את כל הבמה לויסקי. אם בחרתם את הויסקי שאתם טועמים כמו שצריך, לא תצטרכו יותר מזה.

כבד עליכם? אתם רוצים לטעום ויסקי אבל גם להפוך את זה לערב מהנה מהסוג היותר קונבנציונלי? בפוסט הבא, כיבוד לטעימת ויסקי – הגרסה שלוקחת את זה באיזי.

קיץ זה לא זמן לוויסקי. למי יש כוח, למי יש סבלנות כשכל כך חם? עדיף לחכות שיתקרר קצת. בדרך כלל יש איזה שבועיים של סתיו שמאפשרים החלקה עדינה חזרה לאלכוהול, אבל השנה אפילו את זה לא קבלנו אלא ישר ממטרים אדירים לפרצוף. המוח עדיין לא לגמרי עשה את הסוויץ', אז במקום ללכת על התותחים הכבדים, מצאתי את עצמי יושבת ומנסה להיות יצירתית. ההזדמנות: טעימת ויסקי שהומרה לכבוד העונה לטעימת קוקטיילי ויסקי. המטרה: to knock 'em dead (ולא מהרעלה).

לא יודעת איך ולמה נפל עלי הרעיון לעשות קוקטייל בראש יפני. נדמה לי שזה התחיל מתהייה מה קורה לגרגר אורז כששמים אותו בכוס ויסקי (התשובה במהופך: םולכ טושפ). אח"כ ערבבתי ויסקי עם סויה ובדקתי שאני נשארת בחיים, ומשם הכל התדרדר.

בסופו של דבר, הגשתי לאנשים האמיצים מסביב לשולחן את הקוקטייל הבא, שנשמע מוזר אבל יוצא לגמרי טעים:

ניגירי סקוטש

        1 סקוטש (אני השתמשתי בגרנטס)

       0.5 צ'ויה (ליקר שזיפים יפני)

       3 פרוסות צרות של ג'ינג'ר כבוש

   2 רצועות צרות וארוכות של קנפיו

       3 טיפות סויה (לא יותר, זה מאוד מלוח)   

 לא צריך שייקרים ועניינים, פשוט מערבבים בכוס. יוצא מתקתק-חמצמץ עם טיפה חריפות בקצה, ומסתבר שסויה נותנת עומק באופן די דומה לאנגוסטורה. אז בפעם הבאה שאתם מכינים סושי…

לא מזמן שוב מצאתי את עצמי מתקשרת למוקד השירות של יס, במטרה להעיר את מי שנוחר שם עם הראש על מכשיר הוידאו שמשדר את TCM. כן, ככה אני מדמיינת את זה. אם הסרטים מ-1950, אין סיבה שמכשיר השידור יהיה חדש בהרבה. עוד פעם התרגום יצא מסנכרון, ואני צופה בלורן באקול אומרת לבוגארט "So you do get up, I was beginning to think you worked in bed like Marcel Proust" כשהתרגום מספר לי שבדיוק עכשיו אלביס עושה כיף באקפולקו. מפה לשם, הבחורה האדיבה ביס הציעה לי חודש התנסות חינם בערוץ הטיולים, איזה מין ערוץ שכולו גלויה מתמשכת עם קריינות מפוקפקת, ויש לי חשד שהוא הרבה היותר אפקטיבי במצב תודעה אלטרנטיבי, אם להיות עדינה.

כרגיל, ניצלתי את ההזדמנות כדי לדוג איזה משבצת שידור שמוקדשת לסקוטלנד, ואחת במיוחד תפסה את תשומת הלב שלי: Scotland, the edge of the land. התיאור הבטיח מסע ממעוף הציפור לאורך קו החוף של סקוטלנד, כשהפרק הראשון מתחיל בקפיצה מגלזגו דרך אראן לקמפבלטאון, אל צוקי קינטייר ועד Inverary – איזור שיש לי אליו רגשות חמים במיוחד. בטח צפויים לי נופים של שמיים כחולים עם ענני נוצה, קילומטרים של הרים מוריקים, טירות אבן ואגמים,קו חוף פראי ומסולע ואוקיינוס כחול, חשבתי לעצמי. משהו כמו התמונה שמופיעה בראש העמוד הראשי של הבלוג, או הנופים ברקע הנסיעה של רובי קולטריין מלונדון לגלזגו בדרכים צדדיות (ידעתם שבאתר של יס יש סדרות טלויזיה שלמות לצפייה און ליין? גם אני לא). לבהות בנופים כאלה חצי שעה – מה רע?

כן, התמונה החיננית הזאת מתוך הסרט היא קישור. הכניסה על אחריותכם.

ההתחלה נראתה סבירה. אמנם לא היו שם שמיים כחולים אלא אפורים והכל טבל בערפל סטייל כלבם של בני בסקרוויל, אבל פה ושם ביצבצה איזה טירה, קצת מרחבי שדות ירוקים וקוי חוף פראיים. הייתי צריכה לדעת כבר כשהתחילו צלילי החליל צד שמשהו רע עומד לקרות. בכלל, לסרטוני "גלויה מ…" או "מסע ממעוף הציפור" מהסוג הזה יש מוזיקה אופיינית כמעט כמו שלפורנו מהסבנטיז יש מוזיקה אופיינית, והיא כוללת חליל צד, לפעמים אפילו חליל פאן, קצת כלי מיתר (לפעמים אפילו נבל!), אורגנית עם שניים-שלושה מקצבים ותחושה כללית של אניגמה פוגשים את סלון המסאג' השוודי של רוחמה (+מניקור). כשהתחילו לזרום תמונות מדכאות של מספנות נטושות על נהר הקלייד, תחנות כוח, רציפים נרקבים לתוך הים, בסיסי נשק גרעיני וצוללות טבועות עם מאות הרוגים בדרך לצוקי קינטייר ושאר זוועות, הבנתי שזה לא הולך להשתפר. זאת אומרת, זה לא כל כך התוכן ולא הצילומים, שיכלו לשרת כנראה סרט תיעודי עם קצת יותר בשר. זה השילוב שלהם עם מוזיקת הרקע העלק-מרגיעה והקול המונוטוני שהוא המקבילה הקריינית למוזיקת מעליות, שיוצר דיסוננס לא כל כך נסבל. טוב, נו, די. תלחצו. אתם צריכים לחוות את זה לבד.

בכל זאת מצאתי נקודת אור קטנה בחצי השעה ההזויה הזו – 50 שניות שלמות הוקדשו לקמפבלטאון אהובתי, מתוכן 10 שניות של אקסטרים לונג שוט על תחת של דייג. זה איפשהו בדקה ה-17, לא להחמיץ. בשבוע הבא ישדרו את הפרק על Islay. מקווה שהרעלת סוכר וקקאו מערימה של בראוניז שוקולד פאדג' זה היי מספיק לצליחה בכבוד של הפרק הבא.

לפני שבועיים בערך נקלעתי לחנות "מבחר המשקאות" באבן גבירול פינת ארלוזרוב, והעפתי מבט על המחירים מסביב. בזמן שרוב המחירים היו ממוצעים יחסית לחנויות מהסוג הזה (פה ושם זול יותר בכמה שקלים, פה ושם יקר יותר), תפס לי את העין Bowmore Legend, סינגל מאלט מ-Islay שנמכר ב-220 ש"ח – מחיר יחסית מצחיק לסינגל מאלט בארץ. המוכר אמר שזה עניין של מלאי אבל לא הרחיב, ואני יצאתי משם קצת תמהה על העניין. בעצמי לא קניתי, כי החרם החינני שלי על Bowmore עדיין בתוקף, מאז שהם הצליחו להרגיז אותי לאללה בביקור במזקקה. Bowmore היא במובן מסוים המזקקה הכי ספייסיידית (=מסחרית וה-Whisky Trail נשפך לה מכל החורים) ב-Islay – כולה ממלכתיות נפוחה, איזורי תצוגה מוארים בתאורה רומנטית, ציוני דרך לא מעניינים כמו החבית שהנסיך צ'ארלס בעצמו הפריח עננה קלה בכייון הכללי שלה ושאר עניינים מעצבנים. בחודש נובמבר לא היו יותר מדי דורשים לסיור במזקקה ואני קבלתי סיור פרטי.

בכל מזקקה שבקרתי בה צילמתי כל אחד מהשלבים בייצור, מה שהסתבר אחר כך כמענין מאוד להשוואה. סוגי מכונות גריסה, גבהי דודי זיקוק, מיכלים מעץ או ממתכת וכו'. לקראת סוף הסיור בבאומור הגענו ל-warehouse, כאילו warehouse כי למעשה בבאומור מיישנים בקושי אחוז קטנטן מהחביות במקום. ה-warehouse של באומור הוא תמצית המקום – חלון עץ יפהפה עם זכוכית אטומה ומאחוריה תצוגה מטופשת של 9 חביות בגדלים שונים, במראה "אותנטי". ממש ליד עמדו זוג דלתות חצי פתוחות שהובילו למשהו שקרוב, אבל לא בדיוק, ל-warehouse אמיתי.

שאלתי בנימוס את הבחורה שהדריכה את הסיור הבלעדי שלי אם אני יכולה לשרבב את המצלמה שלי מבעד לדלתות החצי פתוחות ולצלם את החביות המתיישנות. השאלה שלי נתקלה בחוסר הבנה טוטאלי. הרי זה ה-warehouse, אמרה המדריכה והצביעה לעבר תצוגת החביות המטופשת. זו התצוגה, אמרתי, ושאלתי שוב את רשותה לצלם מבעד לדלת הפתוחה את ה-warehouse, שלא לומר להציב את כף הרגל שלי 15 ס"מ מעבר לסף הדלת. בשילוב מרשים של תדהמה, רתיעה, מיאוס, חרדה וחוסר אונים אמרה המדריכה שהיא צריכה לקבל את אישור מנהל המזקקה. מכאן והלאה התגלגלה מסכת היסטרית ביותר של טלפונים, בקשות מיוחדות ונסיונות איתור של כל מיני אחראים כשאני בינתיים עומדת לתומי בחנות של המזקקה וזוכה למבטי שטנה מכל מיני אנשים לא ברורים. בסוף אמרתי יפה תודה ושלום והלכתי, כשאני מבטיחה לעצמי שאף שקל שלי לא ילך יותר לתחזוקת חביות התצוגה האלה.

אז נכון, יש משהו מאוד ישראלי בעצם הרצון לא להסתפק בעמידה מנומסת מאחורי חבלי ההפרדה תוך צפייה בתצוגה הרשמית והנאה המיועדת לתיירים שכמותי, אלא לצעוד לתוך "הדבר האמיתי", או לפחות לצלם אותו. למרות זאת, נדמה לי שהבקשה הבאמת עדינה ומנומסת שלי עמדה במבחן הסבירות, בייחוד אחרי שביקורים במזקקות אחרות הניבו חוויות גמישות במיוחד בלי שאפילו ביקשתי, משיחות עם עובדי הביקבוק בברוקלאדי באיזור שבכלל לא נכלל בזמנו בסיור, ועד הדרכה מרתקת מול תוכנת ניהול מזקקת לגבולין בחדר בקרה שבהחלט לא מיועד לתיירים, והכל מיוזמתם. ורק בבאומור שקועים בחלונות התצוגה שלהם, ועוד מוסיפים על זה גישה מחורבנת (וסליחה על הצרפתית).

אז באומור אני לא קונה. אבל אתם? אתם תהנו.

אז כמה ימים אחרי שראיתי את הפלא במבחר המשקאות, תומר דיווח שבדרך היין הוא נמכר ב-199 ש"ח, ושזה כנראה בגלל שהחברה הסקוטית שמייבאת אותו נתקעו עם סטוק והורידו מחירים. בינתיים מישהו סיפר שבמבחר המשקאות השוו את המחיר ל-190 וקצת, ובנורמה ג'ין הוא נמכר כוויסקי השבוע בהנחה. בקיצור, חוגגים עליו, ואתם מוזמנים גם. קחו בחשבון שזה ויסקי שנמכר בזול גם בחו"ל וזו מציאה רק יחסית למחירים בארץ, אבל אם מתחשק לכם דווקא עכשיו להתחדש באיזה סינגל מאלט ואף אחד לא עובר בדיוטי פרי בקרוב, זאת אופציה טובה.

נ.ב.
ואם תומר כבר מזכיר את זה, אז על הדרך כדאי גם לציין את המבצע של ברוקלאדי שהתחיל כבר בפסח והיה אמור להגמר בפסח, אבל משום מה ממשיך באופן חצי רשמי בסניפי טיב טעם – בסביבות 30-50% על כל הברוקלאדי, לרגל הכניסה שכנראה לא הצליחה של טיב טעם לעסקי יבוא הויסקי. וזה באמת שווה. (:

היום הסתיים Feis Ile, הפסטיבל השנתי באי Islay. כמו כל שנה, גם השנה הפסטיבל היה בליל תיירותי מאוד של ויסקי, מזקקות, מוזיקה מקומית ותחרויות ספורט קצת מוזרות. אני מניחה שזה יכול להיות נחמד אם נכנסים לאוירה, אבל אם כבר מבקרים במזקקה, נראה לי שאני מעדיפה ביקור יותר פרטי וטעימות נוסח Whisky Live מאשר את מצעד ילדי בית הספר של Islay ברחוב הראשי של באומור ונגני אקורדיאון וחמת חלילים בחצר של ברוקלאדי.

אז מה בכל זאת היה מעניין בפסטיבל השנה? ובכן, הכי מעניין השנה היה בכלל לעקוב אחריו בטוויטר. לא מעט עדכונים שוטפים מאנשים שנמצאים בפסטיבל, תמונות, וידאו וכו'. אחד האירועים שבלטו היה מכירה פומבית של הבקבוק הראשון מהחבית הראשונה של ויסקי ממזקקת קילכומן (Kilchoman) הטרייה יחסית. הויסקי בן 3, ממש שנייה אחרי שכבר מותר לקרוא לו Scotch לפי החוק, ועם כל הכבוד לו ולראשוניות שלו, לא הייתי מעריכה את תוצאות המכירה ביותר מכמה מאות פאונדים, גג 1000 פאונד, וגם זה אחרי שמנצלים עד הסוף את הבאזז וסומכים על איזה יפני חסר מעצורים שיסתנן למכירה.

בטוויטר התחילו לרוץ קצת הימורים על המחיר הסופי, וכששמעתי שהבקבוק נמכר בסוף ב-5400 פאונד שברתי קצת את הראש איך זה יכול להיות. קצת אחר כך שמעתי שהכסף הולך לצדקה, ושהזוכה הוא לגמרי במקרה בעל המניות העיקרי במזקקה. נו, עכשיו הכל ברור (וכמה מעייפת כל הפעילות השיווקית הזאת). אבל כאמור, ככל שהמכירה עצמה לא היתה מעניינת במיוחד, היה מעניין מאוד להריץ ניחושים בזמן אמת עם אנשים מכל העולם.

ועכשיו, תסתכלו רגע בוידאו הזה של המכירה הפומבית. מה הכי קופץ לעין (חוץ משוט ארוך מאחור של מנהל המזקקה מגרד בישבנו תוך כדי נאום)?

(טוב, בינתיים הוידאו שאני מנסה לשלב פה בעמוד עושה קצת בעיות, אז עד שאני אסדר את זה, קבלו לינק)

Kilchoman Auction.

אז מה הכי בולט? כל פעם שאני רואה את התמונות מהאירועים האלה, את הוידאו, אני נקרעת מצחוק ושוברת את הראש איפה נעלמה הפוזה. איזה פער עצום בין התדמית של ויסקי סינגל מאלט שאנחנו רגילים אליה בארץ, כולה עמוסה ביאיר לפידים שמטים הצידה את הראש המשוח בג'ל ואומרים "בשבילי רק לגבולין 16", לבין האנשים המבוגרים בחולצות המשובצות ומעילי גשם מניילון שמסתובבים בחצר של מזקקת קילכומן. בדמיון אני שותלת בחצר המזקקה את אחד היאיר לפידים בין הסוודרים הססגוניים ותסרוקות ה"הלוואה וחסכון" המתעופפות ברוח, ומחכה לראות מה יקרה. אין, אי אפשר לשמור על הפאסון בסביבה כזאת. בא לי איזה ניעור כזה בברים התל אביביים.וחוץ מזה, האיש הזה מ-McTear's שמנהל את המכירה – כנראה לזה מתכוונים כשאומרים על מישהו שהוא יכול לשיר את ספר הטלפונים. הוא מגיש סדרה חשבונית באקספרסיביות של המלט. מתי המכירה הבאה של Claret? (:

והנה סיכום כמעט-זמן-אמת של עדכונים מ-Feis Ile 2009.

לפני שנתיים הכריזו במזקקת Bruichladdich על ויסקי חדש שזוקק ארבע פעמים והגיע לחוזק של 88%-92% אלכוהול כנקודת מוצא ליישון. זו היתה הפעם הראשונה מזה מאות שנים, לפי Bruichladdich, שזיקקו בסקוטלנד ויסקי בזיקוק מרובע. מיד אחרי הזיקוק הציעו שם אפשרות לרכישת ארגז מהזיקוק הראשון ב-300 פאונד (כלומר בקבוק ב-50), ואני ניצלתי את ההזדמנות להציב אתגר ולנסות לנתח את כדאיות ההשקעה בארגז מהויסקי העתידי הזה למטרות אספנות. לא הרבה פרטים היו ידועים אז. המסקנה שלי אז הייתה שגם אם לא תהיה הצלחה גדולה, לא תהיה בעיה להיפטר מהבקבוקים לפחות במחיר עלות (כמובן לא בהכרח כולל עלות אכסון, הובלה ומשלוח לישראל, שעשויה להקפיץ את מחיר העלות לישראלים) וסביר שלמעלה מזה. אבל כסף גדול? לא האמנתי. המלצתי לוותר על ארגז ולהסתפק בשני בקבוקים – אחד לשמירה ומכירה ברווח סביר, והשני לשתייה.

והנה גיליתי, להפתעתי, שהויסקי שחזו לו יישון פוטנציאלי של 70 שנה בגלל החוזק, וכרגע עוד לא עומד בסטנדרטים מינימליים להיקרא סינגל מאלט (למען האמת, בשלב הזה הוא אפילו לא עומד בסטנדרטים של להיקרא scotch) , יצא למכירה כבר לפני כמה חודשים, בגיל שנתיים, במחיר של כ-37 פאונד לבקבוק. בקיצור, יש לי הזדמנות יוצאת דופן להוסיף את הפרטים שלא היו ידועים, לבחון את ההנחות שלי ולראות אם המסקנה עומדת בעינה. בואו נראה איזה פרטים התגלו עם הביקבוק:

1. לא ידוע מתי יבוקבק הויסקי ובאיזה גיל: בזמנו נאמר שויסקי בחוזק כזה הוא בעל פוטנציאל יישון של 70 שנה, ונרמז שהמזקקה עשויה בהחלט לשמור את הויסקי המוצע למכירה עד גיל כזה, או לפחות גיל מתקדם מאוד. בסופו של דבר הוא בוקבק כעבור שנתיים, בגיל שנתיים.

2. לא ידוע מה יהיה חוזק הויסקי המבוקבק: יחד עם ההנחה/רמיזה שהויסקי יזדקן שנים במחסני המזקקה, נרמז שהויסקי יבוקבק בחוזק חבית, עד כדי כך שה-Scotch Whisky Association יצאו בקריאה שמדובר בחוסר אחריות למכור ויסקי בכזה חוזק. בסופו של דבר, הבקבוק לא נמכר בחוזק חבית אלא דולל ונמכר בחוזק 50%.

3. לא ידוע כיצד יראה הבקבוק: אמנם Bruichladdich ידועים בעיצובים שהם לפעמים יוצאי דופן, אבל בסופו של דבר מדובר במשהו יוצא דופן במיוחד – בקבוק ויסקי שנראה כמו בקבוק וודקה פרימיום. לא בדיוק מסתדר על מדפים של אספנים שאוהבים סטים ואחידות מסויימת, והשלמת סדרות היא לפעמים המניע שלהם להשקעת כסף רב בבקבוקים יקרים וקשים להשגה.

4. לא ידוע מה היקף ההוצאה המוגבלת ועד כמה היא מוגבלת: בוקבקו 6000 בקבוקים בסיבוב הזה, ואני מעריכה שמדובר בכחמישית מה-Batch, והשאר נשמר ליישון ארוך יותר. הוצאה מוגבלת, אבל לא משחקת במגרש ה"נדירים".

5. Theme אספנות: כאמור, צורת הבקבוק לא מתאימה לשום Theme קיים, לא של Bruichladdich ולא של מישהו אחר. גם בתחום הגיל, הבקבוק הזה כל כך חריג שהוא לא מתיישב בטבעיות בשום Theme. שוב נותרת שאלת העמימות, כאשר ייתכן שיהיה ערך אספני גדול יותר אם שארית ה-Batch תבוקבק באותו פורמט כמו הויסקי הנוכחי, אם כי כרגע אין שום הצהרת כוונות בנושא.

6. שיווק: הנחתי בעבר ש-Bruichladdich יעשו רעש גדול מסביב לויסקי כשהוא יצא, מה שיעלה את הביקוש. בפועל, לא היה יותר מדי רעש, מה שמובן כשמוציאים ויסקי בן שנתיים שבקושי אפשר לקרוא לו כבר סקוטש.

כרגע נראה שהמסקנה שלי מלפני שנתיים עומדת בעינה, ואפילו קיצונית יותר בהתחשב בהחלטות המפתיעות שהתקבלו במזקקה בנוגע לשיווק הביקבוק הנוכחי. מחכה בסקרנות לראות את הביקבוקים הבאים מה-Batch הזה.

מדחי אל דחי, בחיי. רק לפני חודש כתבתי פה שאני לא שותה בלנדד כדי להצדיק את שתיית הברבן שלי, ושנייה אחר כך מצאתי את עצמי בטעימת בלנדד. וויסקי בלנדד בדרך כלל לא מקבל כל כך הרבה תשומת לב, למרות שאיכשהו לרוב האנשים יש דעות מאוד מוצקות בקשר לאיזה בלנדד הוא הכי גרוע. כשזה נוגע לסינגל מאלט, תמיד מתווכחים איזה הכי טוב, אבל בבלנדד תמיד מחפשים את הרע במיעוטו. אז החלטנו לאתגר את הגישה הזאת, והעלינו על השולחן כמה מכוכבי ה"אחד-פלוס-אחד-צ'ייסר-עם-טובורג-אחי-איך-דופקים-את-הראש-בפחות-מ50-שקל". הטעימה לא היתה עיוורת, אבל באנו בראש פתוח, מוכנים נפשית להודות שג'וני אדום יותר טעים לנו מבלוויני.

John Player Special – דרינק נחמד מאוד, ריח מתוק (קצת כמו מתיקות של סלק) וטיפה מנטה בטעם. הוא נשאר הרבה זמן, למרות שאי אפשר לקרוא לזה ממש פיניש. די חיבבתי אותו, למרות שמסביבי טענו בתוקף שאני הוזה ושיש לו אפקט של דלק על בלוטות הטעם שלי – כל מה שטעמתי אחריו הרגיש כמו מים. לא הכרתי את הויסקי הזה קודם, ומסתבר שאם הייתי מכירה, כנראה שהייתי נהנית ממנו הרבה פחות – כל מי שיודע כמה הוא עולה יגיד לכם אוטומטית שהוא מזעזע, למרות שהוא בסדר גמור (לפחות בעיני).

Johnny Walker Red Label – ג'וני אדום תמיד ביאס אותי, אבל אפילו בטעימה הזאת הוא היה הגרוע והסתמי ביותר. אין טעם, אין ריח, סתם צריבה קלה של אלכוהול. מצד שני, כולם התעקשו שה-JPS מקודם דפק לי את חוש הטעם והריח. נגיד. שיהנה מהספק.

Johnny Walker Black Label – ג'וני ווקר שחור, לעומת האדום, הוא כבר סיפור אחר. באף מרגישים ממש טיפה עשן, תפוז סיני (היתה קצת התלבטות לגבי איזה הדרים, בסוף יצא קומקוואט) ומרמלדה. בטעם – הדרים. ועדיין, המשכתי להודיע לכולם שהג'ון פלייר ספיישל הרבה יותר טעים. טוב, אולי יש משהו בתיאוריית הדלק. כנראה שאני חייבת לשני הג'וני ווקר טעימה חוזרת יחד עם ה-JSP, והפעם כשה-JSP אחרון.

Johnny Walker Green Label – ג'וני ווקר ירוק הוא בלנדד מאלט (למרות שאני ממשיכה לקרוא לזה פיור מאלט לפי ההגדרות הישנות, מתוך הרגל), כלומר מורכב אך ורק מסינגל מאלטים ואין בו טיפת גריין. ובכל זאת, למרות שיש ציפייה שהוא יהיה הרבה יותר מעודן, הוא נותן מכת אלכוהול קטלנית ומחוספס הרבה יותר מהג'וני השחור. לג'וני הירוק יש בעיקר טעם של סוכר שרוף, ומשהו קצת לימוני. באף – קצת מלפפון ואולי טיפ טיפה לענה. ג'וני ווקר ירוק הוא דרינק ראוי, אבל מכיוון שרמת המחיר שלו אחרת לגמרי, "ראוי" יחסית לבלנדדים אחרים זה ממש לא מספיק, ובמגרש של הסינגל מאלט הוא לא שחקן שמתקרב אפילו למעניין. בקיצור, מפספס מכל הכיוונים. עכשיו רק נשאר לסתום את החור בהשכלה בנוגע לג'וני גולד, שאני שומעת מסביב יותר ויותר שהוא וויסקי לא רע בכלל.

Cameron Brig - קמרון בריג הוא סינגל גריין, כלומר אין בו טיפה של סינגל מאלט והוא מזוקק כולו בזיקוק רציף. במפתיע, הוא הזכיר לי באף את גלנליווט 12 עם כל הפרחוניות שלו. מצד שני, לא הרגשתי שום דבר מעניין שאפשר לשים עליו את האצבע בטעם. לא מתחבר לי בכלל לסקאלה של הויסקי שטעמנו. עוף מוזר. נראה לי שהוא התחלה טובה לאנשים שויסקי קשה להם, אבל מתעקשים לנסות בכל זאת.

Old Clipper - השמועה מספרת שמדובר בכלל בויסקי שהוא המצאה ישראלית – סקוטש ממזקקה עלומת שם שקיבל בארץ את השם אולד קליפר והולך כאן לא רע. לא בדקתי לעומק בעצמי, אבל העובדה שאי אפשר למצוא עליו כמעט מידע בדרכים קונבנציונליות מחזקת את העניין. ככה או ככה, מדובר בויסקי עם ניחוחות של טופי ותה, וטעם של מיץ פטל עם דלק מטוסים. מתאים לחובבי ויטמינצ'יק שרוצים לקחת את השתייה שלהם צעד קדימה.

Famous Grouse - פיימוס גראוס ירגיש מוכר לחובבי מקאלן, שהוא אחד המרכיבים של הבלנדד הזה. המון שרי באף, וטעם שמזכיר סוכר שרוף (למה אני לא אומרת קרמל, שאלו אותי? כי קרמל זה שנייה לפני שהסוכר נשרף). בסך הכל נחמד, אבל אם מחפשים ויסקי שהוא דרינק פשוט, ישיר ומתקתק, עדיף כבר ברבן, לא?

Dewar's - דיואר'ס הוא הבלנדד שהכי מתחרה עם הברבנים במגרש שלהם, בתוספת טיפת טעם מעושן. דרינק די כיפי, אבל אתם כבר יודעים מה אני מעדיפה.

White & Mackay – הכוכב הבלתי מעורער של הטעימה. ווייט אנד מקיי מיושן בעצמו בחביות, כבלנדד, ואפילו פעמיים. זה מורגש בהחלט. באף יש בעיקר שזיפים, ומתיקות של פירות, או יותר נכון, קומפוט. השזיף ממשיך גם לטעם, הפעם יותר שזיף מיובש (היי, תכף ט"ו בשבט, לא?). ויסקי מעניין, מורכב ורב טעמים יחסית לבלנדד, וכשמכניסים את מרכיב המחיר (קצת פחות מ-100 ש"ח לבקבוק), מקבלים את הבלנדד הכי שווה ומשתלם שיש.

Grant's - גרנטס הוא ויסקי שמלכלכים עליו לא מעט, אבל אותי הוא לא מבהיל. הוא מזכיר לי בעיקר טעם של "טרום-ויסקי" – כל מה שקורה לויסקי לפני שהוא מגיע לדוד הזיקוק. טעם של wash, טעם של גרגר שעורה מלותת שלועסים. מבחינתי זה מעורר אחלה זכרונות מהמזקקה, ואני מחבבת את הגרנטס מאוד. יש בו גם קצת מהמתיקות השרופה הזאת שהזכרתי קודם, אבל זה רק חלק מהמכלול.

William Lawson - טוב, זה כבר באמת היה יותר מדי בשלב הזה (אני שמה לב למגמה חוזרת לגבי הויסקי האחרון בטעימות האלה…).

בסופו של דבר, זאת הפעם הראשונה ואולי גם האחרונה (או לפחות ייקח עוד הרבה זמן עד הפעם הבאה) שאני מקדישה כל כך הרבה תשומת לב לבלנדדים. מבחינתי הווייט אנד מקיי הוא גילוי אמיתי, וגם הגרנטס. הטעימה הזאת גרמה לי לחשוב שוב על ההשפעה של דיעות קדומות והנחות יסוד שיש לנו על הטעם וההעדפות שלנו. יש פה ברשימה לא מעט ויסקי שמקובל לקטול בלי לחשוב פעמיים, וכשמקדישים לו תשומת לב מגלים שהוא יכול להיות לא רע בכלל, ובכל מקרה טוב הרבה יותר ממה שהרשינו לעצמנו לחשוב. חושבת שכל אחד צריך מדי פעם לטעום "על עיוור" ויסקי שיש לו דיעות מוצקות לגביו, לטובה או לרעה. נראה לי שצפויות לכל אחד כמה הפתעות.

מניחה שמי שקורא כאן מכיר כבר את היחס שלי לעשן סיגריות. זה עושה לי רע. מאוד. כבר חודשים שצריכת הברים שלי ירדה קרוב לאפס, ואת ענייני האלכוהול שלי העברתי הביתה, או לבתים של חברים. גם הפסקתי כמעט ללכת להופעות, מה שפעם הייתי עושה לפחות פעמיים בשבוע. הסיגריות, נו. תמיד היה לי קשה עם העשן, אבל אחרי שבמשך חודש וקצת נהניתי מברים נטולי עשן סיגריות (איפשהו בין הדקה שנכנס התיקון לחוק העישון ועד קצת אחרי שגילו שאפשר לזהות את הפקחים מרחוק), חזרה אחורה כבר לא היתה אפשרית בשבילי.

לא מעט אנשים מסביב אמרו לי שזה לא יחזיק מעמד, שהאכיפה לא תעמוד בקצב, שאין מצב שאנשים פה ישתפו פעולה, אבל אני דווקא הייתי אופטימית. למשך חודש וחצי, שמתי לב שאנשים נהיו קצת יותר מודעים לסביבה שלהם, פתאום טיפה לא נעים להם להיות הסיגריה הראשונה במקום סגור ונטול עשן, הם מרגישים את ההשפעה שיש לסיגריה המקומית הקטנה שלהם על כל החלל. לאט לאט אנשים התרגלו קצת לרעיון של לצאת החוצה לכמה דקות כדי לעשן, גם אם זה עדיין היה לא נוח. אבל כידוע, זה לא החזיק מעמד. זה די ברור לי שהלגיטימציה המחודשת של העישון בפנים ומסמוס ההרגלים החדשים שרק התחילו טיפה להמריא נובעים ישירות מבעלי המקומות. הם שקלטו איך לזהות את הפקחים המתקרבים, הם שהמציאו את קיפול תחתיות הקרטון למאפרות (אלה שהברמנים מציעים מיוזמתם ברגע שהתיישבת) והם אלה שנותנים ללקוחות את ההרגשה שזה בסדר.

והלקוחות, אני קצת מבינה אותם, בחיי. אנשים מחוברים חזק להרגלים שלהם, אוהבים שנוח להם, וזה הרבה יותר קל לזרום עם משהו, גם אם הוא בעייתי (ולא משנה אם זה בניגוד לחוק או סתם מפריע לאחרים), כשיש עוד אנשים שעושים את זה מסביב – מין שכנוע עצמי כזה שאם גם הוא עושה את זה אז כנראה שזה בסדר, או לפחות לא נורא. בדיוק כמו אלה שחוצים באדום שנייה אחרי שמישהו אחר חצה, למרות שעד אותו רגע הם עמדו וחיכו בסבלנות לירוק. איכשהו, אחרי שהוא חצה, ההמתנה הופכת אותך לסוג של פראייר.

לפני שבועיים בערך התפרסמה ידיעה על בר שקיבל קנס של 40,000 ש"ח על אי מניעת עישון במקום ציבורי. חייבת להודות שזה הפתיע ושימח אותי. חשבתי שהדעיכה במודעות לחוק, ההרתעה שהיתה אפקטיבית לרגע ונעלמה והחזרה הטוטאלית לעישון בכל מקום סותמות את הגולל סופית על הסיכוי שאני אוכל לשבת אי פעם באיזשהו בר ולהנות מזה. הצטערתי קצת כי אני מתארת לעצמי ש-40,000 ש"ח זה סכום לא קטן לבית עסק, ואני מניחה שזה יקשה על בעלי המקום. מצד שני, ברור לכל מי שישב אי-פעם בבר והברמן קיפל לו בקריצה וחיוך תחתית במקום מאפרה, ש"התחננתי ללקוחות שיפסיקו לעשן" זה שקר בוטה. משום מה, כמי שנתקלה בכל מיני סוגים של תגובות לבקשה לא לעשן (או להתרחק קצת עם הסיגריה), הרבה יותר קל לי לדמיין את בעלת המקום אומרת לו "אז אל תבוא לכאן" או שולחת אותו להשיג כלב כדי שלא ישעמם לו, כמו שהוא מספר, מאשר לדמיין אותה מבקשת ממישהו לכבות סיגריה או, רחמנא ליצלן, מסרבת בחיוך אדיב אך תקיף להגיש בירה למי שמדליק סיגריה. והנה, לפני יומיים התפרסמה ידיעה על תביעה ייצוגית של כ-7,000,000 ש"ח על עישון במועדון. זה נשמע המון, ואני מניחה שזה יכול למוטט עסק, וזה באסה. אני לא שמחה מזה. אבל פתאום נדמה לי שיש סיכוי שמשהו עוד ישתנה.

אני אף פעם לא שותה בלנדד. כשבא לי דרינק שלא צריך לחשוב עליו יותר מדי, אני הולכת על ברבן. ויסקי אמריקאי הוא פשוט, ישיר, מתקתק ומחוספס, וזה כל מה שצריך מדרינק לא מחייב. בשבוע שעבר נקלעתי ברגע האחרון לטעימת ויסקי אמריקאי, מפגש אחד מסדרת מפגשים של כמה אנשים טובים שהחליטו לפרק את נושא הויסקי למרכיביו ולבדוק אותם אחד-אחד. על הבר נאספו הבקבוקים שכל אחד הביא איתו (חוץ ממני, העלוקה המזדמנת – קשה למצוא בקבוק ברבן נורמלי בהתראה של שעתיים) ואוכל שווה במיוחד, למרות שאני פזלתי בלי הפסקה אל קופסת הפח של Glenfarclas 105 שעמדה שם על איזה מדף (נו, בני, אתה רואה? רק כתבת שהם הגיעו לארץ ושנתת לשלושה אנשים לטעום, ויומיים אחר כך אני בוהה בקופסה בבית של אחד. עולם קטן).

בד"כ במפגשים כאלה אין לי יותר מדי כוח לתעד רשמי טעימה, אבל הפעם היה מדובר בטעימה יותר מסודרת, עם אנשים שבאו לטעום וללמוד ועם המון מידע שזורם ברקע, אז הייתי ילדה טובה במיוחד ורשמתי הכל (אגב, איכשהו החמצתי את שם הויסקי הראשון שטעמנו, הויסקי בוטיק ההוא – תזכירו לי איך קוראים לו? עדכון מאוחר: קוראים לו Stranahan’s Colorado Whisky, וגם גיליתי ששכחתי את הג'נטלמן ג'ק).

Jim Beam Rye – ג'ים בים שיפון. מורכב יחסית, פיניש בינוני באורך. מאוד רענן, באף טיפה אניסטי ויש בו קצת מנטה. לגבי הטעם אני קצת מתלבטת – יש שם איזה טעם שבלט לי אבל אני מתקשה לתת לו שם. איזה ירק לבן. קולורבי? צנונית? נשמע מצחיק, אני יודעת, אבל זה שם. שי, בתור מומחה טעמי ירקות ותבלינים בויסקי, תן איזה שלוק מהג'ים בים הצהוב ותעזור. בכל מקרה, אחד הברבנים המעניינים שיצא לי לטעום. יש סיכוי שהוא יהפוך אצלי לדרינק עם מקום מכובד משל עצמו ולא על תקן "תביא ברבן, לא משנה איזה".

Jim Beam Choice - ג'ים בים שעובר סינון דרך פחם מייפל. די שטוח, פיניש לא קצר אבל סתמי ולא קורה בו כלום. יש בו קצת מנטה, גם באף וגם בפה. אחרי ה-Rye, הוא היה סתמי ומאכזב.

Heaven Hill – כנראה הויסקי היחיד שאפשר לשתות בפחות מ-90 ש"ח לבקבוק בלי השלכות רפואיות קשות. כמעט כמו מים בזמן השתייה – אין ריח, אין טעם. רגע אחרי מרגישים איזה מתיקות קלה ואת החספוס. קצת מוזר, אבל את הצריבה של האלכוהול מרגישים ממש בתחתית הגרון ולא לפני. סביל לקוקטיילים שלא צריך בהם ברבן עם יותר מדי אופי, אני מניחה.

Evan Williams – סוג של אח גדול ונורמלי ל-Heaven Hill. מרקם מאוד Oily (סוף סוף אפשר לדבר על מרקם בטעימה הזאת), מתוק בפה ומתוק באף, כשבאף יש גם איזה רמז לדלק (לא מדדתי אוקטן – עד כאן, יו נואו ) ולאיזה סוג של צמח עם עלים ירוקים ובשרניים ששכחתי את שמו – אוף, איפה השכלת הטיולים שלי כשצריך אותה פעם בעשור.

Woodford Reserve – סוף סוף הגענו לברבן שאפשר לטעום כמו סקוטש – ריבוי טעמים, התפתחות. באף, בהתחלה יש יוד, וגומי כמו הבפנים של בלון (תחזרו לרגע למסיבה ההיא בגיל 11 כשניסיתם לנפח בלון ובאמצע אחת הנשיפות שאפתם בטעות את הכל פנימה – כזה. ). אח"כ קצת לימון מתוק והמון המון מייפל. בפה – המון עץ, מייפל שמתגבר מאוד בפיניש. בסוף הפיניש מחכה קצת חמיצות, במפתיע.

Blanton's – נדמה לי שטעמנו את הבלנטונ'ס סינגל בארל, מי שהיה שם – תקנו אותי אם אני טועה. מזהירה מראש: אלה רשמי טעימה הזויים במיוחד. באף הרחתי איזה צמח מר שלא יודעת לשים עליו את האצבע, קצת דבק פלסטי ומין מתיקות מעודנת שהזכירה לי יותר מהכל טמאגו, החביתה המתקתקה מהסושי. גם בפה הסתובב הטמאגו הזה, קצת טימין יבש ובקצה היתה איזו מתיקות שרופה, קצת כמו קרמל. בסך הכל ויסקי חזק ומחוספס במיוחד. לא ממש תואם לבקבוק המעודן שלו.

Knob Creek – די, זה כבר יותר מדי ויסקי מכדי לכתוב משהו…

אז מה לסיכום? מצד אחד הופתעתי לטובה, ומצד שני הטעימה רק חיזקה את מה שחשבתי קודם. זאת הפעם הראשונה שטעמתי ברבנים ברצינות, ויש בהם הרבה יותר מסתם מתיקות וחספוס. במיוחד באלו שמיושנים טיפה יותר או מזוקקים אחרת (בקיצור, דומים יותר לסקוטים…). אבל דוקא במורכבים שבהם, החספוס הטבעי של ברבן לא מאפשר להנות מהם כמו שצריך, ומצד אחד הם יותר סיפוק סקרנות אינטלקטואלית מאשר דרינק מרגש, ומצד שני לא פשוטים מספיק כדי להיות דרינק פשוט וכיפי. הויסקי האמריקאי הסטנדרטי יותר, לעומת זאת, נשאר פשוט ופשטני כמו שתפשתי אותו בעבר, אולי עם עוד כמה טעמים יותר מזוהים פה ושם. בקיצור, ברבן נשאר מבחינתי דרינק שלא צריך לחשוב עליו יותר מדי, אבל אני רצה לקנות לי ג'ים בים צהוב. מקווה שיצא לי להתעמק קצת יותר בויסקי שיפון מתישהו – נראה לי ששם האקשן האמיתי.