JE RACONTE

Je raconte, Looking Differently, Painting with my Camera…

2026-05-23T19:24:28.252+03:00

Looking Differently / Regarder Autrement

Je raconte, Looking Differently, Painting with my Camera…

Après avoir écrit une rétrospective de mes 85 ans, ce matin, à mon réveil, dans le silence, j’ai pensé à la manière d’adapter ces trois titres — qui représentent chacun une partie de ma vie — pour les réunir dans un contexte différent, celui du présent.

Aujourd’hui, les nouveaux programmes et l’intelligence artificielle nous offrent la possibilité de transformer notre regard, de nous reconnecter avec le passé, le présent, et peut-être même avec l’avenir.

Pendant des années, j’ai photographié, écrit, observé, accumulé des fragments de vie, des visages, des rues, des silences, sans toujours comprendre qu’un même fil invisible reliait toutes ces démarches.

Je commence aujourd’hui un projet qui me fascine et me redonne une énergie inattendue.
Un projet qui correspond à celle que je suis devenue aujourd’hui.

Entre photographie, mémoire, écriture et transformation visuelle, je cherche moins à documenter le réel qu’à le regarder autrement.

Peut-être qu’au fond, depuis le début, je sentais peindre avec ma caméra.

Merci. Ensemble, nous ouvrons une nouvelle page.

Looking Differently / Regarder Autrement

Je raconte, Looking Differently, Painting with my Camera…

After writing a retrospective of my 85 years, this morning, upon waking in the silence, I began thinking about how to bring these three titles together — each representing a part of my life — into a different context, the context of the present.

Today, new technologies and artificial intelligence give us the possibility to transform our vision, to reconnect with the past, the present, and perhaps even the future.

For years, I photographed, wrote, observed, accumulated fragments of life, faces, streets, and silences, without always understanding that the same invisible thread connected all these paths.

Today, I am beginning a project that fascinates me and gives me unexpected energy.
A project that corresponds to the person I have become today.

Between photography, memory, writing, and visual transformation, I seek less to document reality than to look at it differently.

Perhaps deep down, from the very beginning, I felt myself painting with my camera.

Thank you. Together, we are opening a new page.

Je raconte, Looking Differently, Painting with my Camera…

Je commence aujourd’hui un projet qui me fascine et me redonne une énergie inattendue. Un projet qui correspond à celle que je suis devenue aujourd’hui.

Entre photographie, mémoire, écriture et transformation visuelle, je cherche moins à documenter le réel qu’à le regarder autrement.

Peut-être qu’au fond, depuis le début, je sentais peindre avec ma caméra.

After writing a retrospective of my 85 years, this morning, upon waking in the silence, I thought about how to adapt these three titles — each representing a part of my life — and bring them together into a different context, the context of the present.

Today, new technologies and artificial intelligence offer us the possibility to transform the way we see, to reconnect with the past, the present, and perhaps even the future.

For years, I photographed, wrote, observed, accumulated fragments of life, faces, streets, and silences, without always understanding that the same invisible thread connected all these paths.

Today I am beginning a project that fascinates me and gives me unexpected energy. A project that corresponds to the person I have become today.

Between photography, memory, writing, and visual transformation, I seek less to document reality than to look at it differently.

Perhaps, deep down, from the very beginning, I felt myself painting with my camera.

עברית

לאחר שכתבתי רטרוספקטיבה על 85 שנות חיי, הבוקר, כשהתעוררתי בתוך השקט, חשבתי כיצד להתאים את שלושת הכותרים הללו — שכל אחד מהם מייצג חלק מחיי — ולאחד אותם בתוך הקשר חדש, ההווה.

היום, הטכנולוגיות החדשות והבינה המלאכותית מעניקות לנו אפשרות לשנות את הדרך שבה אנו רואים, להתחבר מחדש אל העבר, אל ההווה ואולי גם אל העתיד.

במשך שנים צילמתי, כתבתי, התבוננתי, אספתי שברי חיים, פנים, רחובות ושתיקות, מבלי להבין תמיד שאותו חוט בלתי נראה מחבר בין כל הדרכים הללו.

היום אני מתחילה פרויקט שמרתק אותי ומעניק לי אנרגיה בלתי צפויה. פרויקט שמתאים לאישה שהפכתי להיות היום.

בין צילום, זיכרון, כתיבה וטרנספורמציה חזותית, אני מחפשת פחות לתעד את המציאות ויותר להביט בה אחרת.

אולי, עמוק בפנים, מאז ומתמיד הרגשתי שאני מציירת עם המצלמה שלי.

Les Places

2026-05-15T13:57:55.041+03:00

Les Places

Dans chaque ville, il y a des places. Des places touristiques et célèbres avec leurs sculptures, leurs fontaines, des places où les statues des poètes, des philosophes et des dictateurs occupent la place d’honneur.

Parfois, loin de la foule, au tournant d’une route, apparaît une place simple, sans prétention : la place du quartier. Un arbre centenaire y règne avec majesté, entouré de bancs où se déroulent les cancans du voisinage. Très souvent, un café ou un bar accueille ses habitués à la fin de la journée.

Les places visitées ou découvertes par hasard ressemblent aux personnes qui ont traversé notre vie. Il y a les places des premiers rendez-vous et celles des adieux.

Ce n’est pas par hasard que j’ai eu l’idée d’écrire sur les places. Très souvent, assise dans mes réflexions et mon silence, des souvenirs oubliés apparaissent du fond de ma conscience sans aucune raison et me surprennent par leur authenticité et leur émotion.

Certaines places nous ont étouffés, d’autres débordent encore de vie. Les marchés ambulants avec leurs couleurs, les marchands de vin, de fromage et de légumes qui vous sourient pendant qu’autour de vous la foule avance lentement dans le mélange des odeurs et des conversations.

Des images défilent : des pigeons et des touristes qui photographient, des couples qui s’embrassent, des enfants sur des patins à roulettes, le bruit de l’eau d’une fontaine, la musique d’un jeune joueur de guitare.

La place avec ses beaux magasins. La place avec sa coupole d’or. La place avec son mur. La place où l’on admire le coucher du soleil.

Les places oubliées surgissent dans notre subconscient comme les anciens livres lus puis oubliés, comme les anciens amours. On sourit, et pendant quelques secondes, on revit ces moments.

The Squares

In every city, there are squares. Tourist squares, famous squares with sculptures and fountains, squares where the statues of poets, philosophers, and dictators occupy places of honor.

Sometimes, far from the crowd, at the turn of a road, a simple square appears without pretension: the neighborhood square. A century-old tree reigns there with majesty, surrounded by benches where the gossip of the neighborhood unfolds. Very often, a café or a bar welcomes its regulars at the end of the day.

The squares we visit or discover by chance resemble the people who have crossed our lives. There are squares of first encounters and squares of farewell.

It is not by chance that I had the idea of writing about squares. Very often, sitting in my reflections and in my silence, forgotten memories rise from the depths of my consciousness for no reason at all and surprise me with their authenticity and emotion.

Some squares have suffocated us, others still overflow with life. Street markets with their colors, merchants of wine, cheese, and vegetables smiling at you while around you the crowd moves slowly through a mixture of scents and conversations.

Images pass before my eyes: pigeons and tourists taking photographs, couples kissing, children on roller skates, the sound of water from a fountain, the music of a young guitar player.

The square with its beautiful shops. The square with its golden dome. The square with its wall. The square where people come to admire the sunset.

Forgotten squares emerge from our subconscious like old books once read and forgotten, like old loves. We smile, and for a few seconds, we relive those moments.

הכיכרות

בכל עיר יש כיכרות. כיכרות תיירותיות ומפורסמות עם פסלים ומזרקות, כיכרות שבהן פסליהם של משוררים, פילוסופים ודיקטטורים תופסים מקום של כבוד.

לפעמים, רחוק מן ההמון, בעיקול של דרך, מופיעה כיכר פשוטה וחסרת יומרה — כיכר השכונה. עץ עתיק יומין שולט בה בהדרו, מוקף ספסלים שעליהם מתנהלות רכילויות השכונה. לעיתים קרובות בית קפה או בר מקבלים אליהם את הלקוחות הקבועים בסוף היום.

הכיכרות שביקרנו בהן או גילינו במקרה דומות לאנשים שחצו את חיינו. יש כיכרות של פגישות ראשונות ויש כיכרות של פרידות.

לא במקרה עלה בי הרעיון לכתוב על כיכרות. לעיתים קרובות, כשאני יושבת בתוך מחשבותיי ובתוך השתיקה שלי, זיכרונות נשכחים עולים ממעמקי תודעתי ללא שום סיבה ומפתיעים אותי באמיתותם וברגש שהם נושאים.

יש כיכרות שחנקו אותנו, ואחרות עדיין גדושות חיים. שווקים ניידים מלאי צבעים, מוכרי יין, גבינות וירקות המחייכים אליך, בעוד סביבך ההמון נע לאיטו בתוך ערבוב של ריחות ושיחות.

תמונות חולפות מול עיניי: יונים ותיירים מצלמים, זוגות מתנשקים, ילדים על גלגיליות, קול המים של מזרקה, והמוזיקה של נגן גיטרה צעיר.

הכיכר עם החנויות היפות שלה. הכיכר עם כיפת הזהב שלה. הכיכר עם החומה שלה. הכיכר שבה מתבוננים בשקיעה.

כיכרות נשכחות צצות מתוך תת־המודע שלנו כמו ספרים ישנים שקראנו ושכחנו, כמו אהבות ישנות. אנחנו מחייכים, ולכמה שניות שבים לחיות את הרגעים ההם.

2026-04-28T09:18:00.001+03:00

Rétrospective de ma vie — 85 ans

Comment résumer une vie de 85 ans ?

Aujourd’hui, quelques jours avant mon 85ᵉ anniversaire, je commence par le présent.

Mes capacités mentales et physiques sont presque parfaites. Je jouis de ma liberté, de mon silence, de ma solitude.

Je ressens ma solitude comme un cadeau, acquis après tant d’années de chaos.
Mon corps, mon âme, mon esprit portent les traces discrètes de tout ce que j’ai vécu.
Mes facultés restent aiguisées.

La liberté de choisir est un privilège que j’apprécie — dans la famille, dans les amitiés, dans chaque matin qui commence.

« Gracias a la vida », comme dans la chanson — remercier la vie pour ce qu’elle m’a donné, mais aussi pour ce qu’elle a détruit : l’amour et la haine, la joie et les pleurs, le silence et les cris, la beauté et la laideur, la lumière et l’ombre — et tant d’autres événements, personnages, lieux, rencontres, et surtout des moments inoubliables — tout ce qui a fait de moi celle que je suis aujourd’hui.

Tellement d’événements, inscrits dans ma mémoire : la joie d’être mère, d’élever la prochaine génération et de leur donner la liberté de choisir leur vie.

Quitter la bourgeoisie d’un pays, partir à l’aventure dans un autre, reconstruire des chez-moi, puis les abandonner, être amoureuse et choisir la solitude, accepter la trahison qui coupe le souffle — et apprendre à respirer de nouveau.

Ma vie a été tracée, presque toujours, par mon instinct — une force que je n’ai su apprécier que récemment.

Parfois, cela n’a pas été facile. Aller à contre-courant, à l’inverse de toute logique. Mais c’était ma destinée, une part intégrale de moi.

L’instinct m’a poussée à écrire, à découvrir cet horizon infini d’une page blanche, où les phrases coulent librement.

Il m’a aussi dirigée vers la photographie : une caméra posée dans ma main presque par hasard, et un monde merveilleux qui se découvre à moi. Je pourrais écrire un livre sur cela.

Puis, quand la fatigue arrive, que le poids de la caméra devient lourd, que les amis, sur le chemin, s’éloignent doucement…

Alors apparaît, presque comme un miracle, l’intelligence artificielle.

Mon instinct me pousse à l’accepter, à la reconnaître, à voir le lien entre l’écriture et l’image — un monde qui me fascine.

J’espère qu’elle m’accompagnera, comme les autres transformations de ma vie, vers ma dernière destination — et peut-être vers un autre commencement.

Retrospective of My Life — 85 Years

How do you summarize a life of 85 years?

Today, a few days before my 85th birthday, I begin with the present.

My mental and physical capacities are almost perfect. I enjoy my freedom, my silence, my solitude.

I experience my solitude as a gift, earned after so many years of chaos.
My body, my soul, my mind carry the quiet traces of everything I have lived.
My faculties remain sharp.

The freedom to choose is a privilege I value — in family, in friendships, in every morning that begins.

“Gracias a la vida,” as in the song — to thank life for what it has given me, but also for what it has taken away: love and hatred, joy and tears, silence and cries, beauty and ugliness, light and shadow — and so many other events, people, places, encounters, and above all, unforgettable moments — all that has made me who I am today.

So many events, engraved in my memory: the joy of being a mother, of raising the next generation and giving them the freedom to choose their own lives.

Leaving the comfort of one country, setting out for adventure in another, rebuilding “homes” and then leaving them behind, loving and choosing solitude, accepting betrayal that takes your breath away — and learning to breathe again.

My life has been shaped, almost always, by my instinct — a force I have only learned to recognize recently.

At times it was not easy. Going against the current, against all logic. But it was my destiny, an essential part of who I am.

It led me to writing, to discovering the infinite horizon of a blank page, where sentences flow freely.

It also guided me to photography: a camera placed in my hand almost by chance, and a whole world revealing itself to me. I could write a book about that.

Then, when fatigue comes, when the weight of the camera becomes heavy, when friends slowly drift away along the path…

Then, almost like a miracle, artificial intelligence appears.

My instinct leads me to accept it, to recognize it, to see the connection between writing and image — a world that fascinates me.

I hope it will accompany me, like the other transformations of my life, toward my final destination — and perhaps toward another beginning.

רטרוספקטיבה של חיי — 85 שנים

איך מסכמים חיים של 85 שנים?

היום, כמה ימים לפני יום הולדתי ה־85, אני מתחילה מההווה.

היכולות המנטליות והפיזיות שלי כמעט מושלמות. אני נהנית מהחופש שלי, מהשקט שלי, מהבדידות שלי.

אני חווה את הבדידות כמתנה, שנרכשה לאחר שנים רבות של כאוס.
הגוף שלי, הנשמה שלי והרוח שלי נושאים את העקבות השקטים של כל מה שעברתי.
היכולות שלי נשארות חדות.

החופש לבחור הוא זכות שאני מעריכה — במשפחה, בחברויות ובכל בוקר שמתחיל.

"Gracias a la vida", כמו בשיר — להודות לחיים על מה שנתנו לי, וגם על מה שלקחו ממני: אהבה ושנאה, שמחה ודמעות, שקט וצעקות, יופי וכיעור, אור וצל — ועוד כל כך הרבה אירועים, אנשים, מקומות, מפגשים, ובעיקר רגעים בלתי נשכחים — כל מה שעשה אותי מי שאני היום.

כל כך הרבה אירועים חקוקים בזיכרוני: השמחה להיות אמא, לגדל את הדור הבא ולתת להם את החופש לבחור את חייהם.

לעזוב את הנוחות של ארץ אחת, לצאת להרפתקה בארץ אחרת, לבנות "בתים" ואז לעזוב אותם, לאהוב ולבחור בבדידות, לקבל בגידה שעוצרת את הנשימה — וללמוד לנשום מחדש.

חיי עוצבו, כמעט תמיד, על ידי האינסטינקט שלי — כוח שלמדתי להכיר רק לאחרונה.

לפעמים זה לא היה קל. ללכת נגד הזרם, נגד כל היגיון. אבל זו הייתה דרכי, חלק בלתי נפרד ממני.

הוא דחף אותי לכתוב, לגלות את האופק האינסופי של דף לבן, שבו המילים זורמות בחופשיות.

הוא גם הוביל אותי לצילום: מצלמה שהונחה בידי כמעט במקרה, ועולם שלם שנפתח בפניי. אני יכולה לכתוב על כך ספר שלם.

ואז, כשהעייפות מגיעה, כשהמשקל של המצלמה נעשה כבד, כשהחברים בדרך מתרחקים לאט…

אז מופיעה, כמעט כמו נס, הבינה המלאכותית.

האינסטינקט שלי מוביל אותי לקבל אותה, להכיר בה, לראות את הקשר בין כתיבה לתמונה — עולם שמרתק אותי.

אני מקווה שהיא תלווה אותי, כמו שאר השינויים בחיי, אל היעד האחרון שלי — ואולי אל התחלה חדשה.

Le Vagabond

2026-04-28T09:11:00.004+03:00

Le Vagabond

Durant un de mes voyages en Europe, sirotant un bon vin rouge avec mon collègue et un ami, nous bavardions en admirant le reflet des couleurs du crépuscule au bord d’un fleuve.
Le vin nous faisait oublier une fatigante journée de travail pour arracher un contrat à nos adversaires.

Traînant une énorme bicyclette, un étrange type s’approcha de nous. Il nous interpella dans la langue que nous parlions — qui n’était pas celle du pays — et nous demanda la permission de se joindre à nous.

Notre ami l’invita à boire un verre avec nous. Il nous remercia avec un sourire.

Je l’observais.

Dans la soixantaine, habillé proprement de plusieurs couches de T-shirts sur un vieux jean, des souliers de sport blancs presque neufs, une casquette qui cachait une chevelure grise abondante et propre, une barbe de quelques jours, des yeux bruns, une bouche où il manquait plusieurs dents.
Il ne correspondait pas à l’image des sans-logis. Une certaine personnalité franche et forte émanait de lui, peut-être aussi un certain orgueil.

Il bavarda longuement avec nous. Il était sur les routes depuis longtemps. Il avait parcouru presque tout le monde avec sa drôle de bicyclette. Le plus souvent, il dormait à la belle étoile. Il avait tout ce dont il avait besoin sur sa bicyclette — sa demeure était là.
Il parlait plusieurs langues. Sa culture générale était riche. Il participait à tous les sujets avec un esprit clair, discutait poliment sur des sujets délicats. Malgré le vin, son jugement sur le monde était sensé.

La nuit avançait. Les bouteilles vides de vin rouge s’accumulaient sur la table.
Vers deux heures du matin, il se leva, nous remercia chaleureusement. Demain, il devait arriver à une ville portuaire. Il embarquerait sur un vieux rafiot avec sa bicyclette pour le Chili.
Il nous salua encore une fois et se perdit dans la brume qui montait du fleuve avec son étrange bicyclette…

Nous prîmes le chemin de l’hôtel, en silence, plongés dans nos pensées. Cette rencontre nous avait enrichis différemment…
Un jour peut-être, nous partagerons le changement survenu dans nos vies après cette soirée…

Le lendemain, en préparant ma valise pour mon retour, rangeant les cadeaux achetés pour la famille, la blouse en soie que je m’étais offerte, je pensais à notre vagabond, qui transportait toute sa richesse matérielle sur une drôle de bicyclette et semblait tellement satisfait de sa vie…

Quelques jours plus tard, nous reçûmes une réponse négative pour le contrat…
Je repensai à mon vagabond… je souris…

En route vers mon appartement, je m’arrêtai chez un marchand de bicyclettes…

— jale Arditti

The Wanderer

During one of my trips to Europe, while sipping a good red wine with a colleague and a friend, we were talking and admiring the reflection of the colors of twilight along the edge of a river.
The wine helped us forget a tiring day spent struggling to secure a contract from our competitors.

Dragging an enormous bicycle, a strange man approached us. He addressed us in the language we were speaking — which was not the language of the country — and asked for permission to join us.

Our friend invited him to have a drink with us. He thanked us with a smile.

I observed him.

In his sixties, neatly dressed in several layers of T-shirts over old jeans, almost-new white sneakers, a cap hiding a full head of clean gray hair, a few days’ beard, brown eyes, a mouth missing several teeth.
He did not match the image of the homeless. A certain direct and strong personality emanated from him, perhaps also a quiet pride.

He spoke with us at length. He had been on the road for a long time. He had traveled almost the entire world with his unusual bicycle. Most often, he slept under the open sky. He had everything he needed on his bicycle — his home was there.
He spoke several languages. His general knowledge was rich. He took part in every subject with a clear mind, discussing delicate matters with politeness. Despite the wine, his judgment of the world remained sound.

The night advanced. Empty bottles of red wine accumulated on the table.
Around two in the morning, he stood up and warmly thanked us. The next day, he was to reach a port city. He would board an old vessel with his bicycle, bound for Chile.
He greeted us once more and disappeared into the mist rising from the river with his strange bicycle…

We walked back to the hotel in silence, lost in our thoughts. This encounter had enriched us in a different way…
Perhaps one day we will share the change that came into our lives after that evening…

The next day, while packing my suitcase for my return — putting away the gifts bought for the family, the silk blouse I had bought for myself — I thought of our wanderer, who carried all his material wealth on a strange bicycle and seemed so deeply satisfied with his life…

A few days later, we received a negative answer regarding the contract…
I thought again of the wanderer… I smiled…

On my way to my apartment, I stopped at a bicycle shop…

— jale Arditti

הנווד

במהלך אחד ממסעותיי באירופה, בעודי לוגם יין אדום טוב עם עמית וחבר, שוחחנו והתבוננו בהשתקפות צבעי הדמדומים על פני הנהר.
היין סייע לנו לשכוח יום עבודה מתיש שבו ניסינו להשיג חוזה מיריבינו.

אדם מוזר, גורר אופניים עצומים, התקרב אלינו. הוא פנה אלינו בשפה שדיברנו — שלא הייתה שפת המקום — וביקש רשות להצטרף.

חברנו הזמין אותו לשתות איתנו. הוא הודה בחיוך.

התבוננתי בו.

בשנות השישים לחייו, לבוש נקי — שכבות של חולצות טריקו מעל ג’ינס ישן, נעלי ספורט לבנות כמעט חדשות, כובע הסתיר שיער אפור שופע ונקי, זקן של כמה ימים, עיניים חומות, פה שחסרו בו כמה שיניים.
הוא לא התאים לדימוי של חסר בית. הייתה בו נוכחות ישירה וחזקה, ואולי גם סוג של גאווה שקטה.

הוא שוחח איתנו זמן רב. שנים רבות בדרכים. כמעט את כל העולם עבר עם אופניו המוזרים. לרוב ישן תחת כיפת השמיים. כל מה שהיה לו — היה על האופניים. שם היה ביתו.
הוא דיבר כמה שפות. השכלתו רחבה. השתתף בכל נושא בבהירות מחשבה, דן בעדינות גם בנושאים רגישים. למרות היין, שיקול דעתו נותר צלול.

הלילה התקדם. בקבוקי היין הריקים הצטברו על השולחן.
בסביבות שתיים בלילה קם, הודה לנו בחום. למחרת היה אמור להגיע לעיר נמל, ולעלות עם אופניו על ספינה ישנה בדרכו לצ’ילה.
הוא נפרד מאיתנו ונעלם בערפל שעלה מן הנהר עם אופניו המוזרים…

חזרנו למלון בשקט, שקועים במחשבות. המפגש הזה העשיר אותנו בדרך אחרת…
אולי יום אחד נבין מה באמת השתנה בנו באותו ערב…

למחרת, כשארזתי את מזוודתי לחזרה — מסדר את המתנות למשפחה, ואת חולצת המשי שקניתי לעצמי — חשבתי עליו.
על האיש שנשא את כל רכושו על אופניים… ונראה מסופק כל כך מחייו.

כמה ימים לאחר מכן קיבלנו תשובה שלילית לגבי החוזה…
חשבתי שוב על הנווד… וחייכתי…

בדרכי לדירתי עצרתי אצל מוכר אופניים…

— jale Arditti

Nathan, mon ami

2026-02-26T09:30:00.001+02:00

Nathan mon ami

Nathan est un vieil ami. Chaque quelques mois, on se rencontre au Coffee Bertha pour un petit déjeuner copieux.

Il a toujours des aventures à me raconter. Des aventures abracadabrantes. Il voyage beaucoup, dans des pays étranges, avec des moyens non conventionnels. Quand il raconte ses aventures, le monde paraît minuscule.

Parfois dans une charrette tirée par des mulets, parfois à côté d’un chauffeur ivrogne qui conduit un camion-citerne sur une route montagneuse, parfois dans un autobus branlant aux couleurs vives où les chèvres sont les passagers d’honneur, et rarement sur un siège dans le compartiment luxe d’un avion. Tout est pour lui aventure.

Nathan est l’aventurier personnifié. Très souvent il mélange les pays, les peuples, les hôtels et les femmes. Il faut du temps pour digérer ce qu’il communique. Il n’arrête pas de raconter et de se raconter en diverses versions. Nathan est comme un kaléidoscope où tout se mélange et ne se réadapte jamais de la même manière, et pourtant Nathan est spécial. Nathan est mon ami.

Nathan ne conduit pas. Il aime les autobus, les trains. Il rencontre des gens, il bavarde, il écoute, il raconte. Il est l’ami de tout le monde. Son physique étrange attire : toujours habillé de noir, court de taille, le dos courbé, chauve, des lunettes cerclées ne pouvant cacher des yeux flamboyants d’intelligence et de curiosité, des dents jaunes de nicotine. Nathan n’est pas attirant. Nathan est mon ami.

Je l’attendais à la sortie de la gare pour aller chez Bertha. Un train venant d’une autre direction arriva et déversa ses voyageurs. Je regardais distraitement la foule quand je l’aperçus.

C’était Nathan.

Quarante ans plus jeune. Habillé de noir, chauve, les mêmes lunettes cerclées, les mêmes yeux vifs. Mais grand, très grand, au moins un mètre quatre-vingts. La ressemblance était si exacte que je sentis un froid me traverser. Ce n’était pas une impression vague. C’était lui, avec simplement quarante ans de moins.

Il marchait dans ma direction. Son regard se posa sur moi sans hésitation, comme s’il me reconnaissait. Il sourit. Un sourire calme, assuré. Des dents blanches, régulières — celles que je connais, jaunies par la nicotine. Il ralentit en arrivant près de ma voiture. Pendant une seconde, j’ai cru qu’il allait ouvrir la portière et s’asseoir à côté de moi.

Il me regarda encore, avec une curiosité étrange, presque familière. Puis il détourna les yeux, traversa la rue et se dirigea vers la station d’autobus en face de la gare.

Je restai immobile.

Quelques minutes plus tard, le train de Nathan entra en gare. Il fut le dernier à quitter le quai, légèrement voûté, traînant son sac. Petit. Chauve. Les dents jaunies. Exactement comme toujours.

Il s’assit sur le siège du passager et me demanda si j’avais fait la réservation pour le petit déjeuner. Encore éberluée, je confirmai. Alors, sans demander de mes nouvelles, de ma famille ou de ma santé, il bavarda, il bavarda. Il engloutit son déjeuner, but deux cafés et taquina la serveuse. Nathan est mon ami. Je l’écoute, je souris. Il me donne tous les détails de sa nouvelle copine. Je suis muette. Nathan est mon ami.

Je le ramène à la gare. Deux minutes pour son train en sens inverse. La main sur la poignée de la porte, il se retourne et me raconte.

Il y a très longtemps, j’ai rencontré une fille extraordinaire dans un bled près du désert. On a eu deux nuits formidables. Elle a disparu de ma vie, c’est drôle… Et si je lui avais fait un enfant ? Ce souvenir qui apparaît d’un coup… De quoi aura-t-elle l’air aujourd’hui ? Un enfant d’elle ? C’est marrant… Zut, le train a filé. Écoute, demain je voyage.
— Où ?
— Ça dépendra de la place qu’il restera dans quel avion, vers quelle destination il décollera à mon arrivée à l’aéroport… Chao.

Nathan est mon ami.
Et je ne crois pas aux coïncidences.

Nathan, My Friend

Nathan is an old friend. Every few months, we meet at Coffee Bertha for a generous breakfast.

He always has adventures to tell me about. Absurd adventures. He travels a great deal, to strange countries, by unconventional means. When he tells his stories, the world seems small.

Sometimes in a cart pulled by mules, sometimes beside a drunk driver steering a fuel truck along a mountain road, sometimes on a rattling bus painted in bright colors where goats are the honored passengers, and only rarely in a seat in the luxury compartment of an airplane. For him, everything is an adventure.

Nathan is the embodiment of the adventurer. Very often he mixes up countries, peoples, hotels, and women. It takes time to digest what he shares. He never stops telling stories and retelling himself in different versions. Nathan is like a kaleidoscope where everything shifts and never rearranges in quite the same way, and yet Nathan is special. Nathan is my friend.

Nathan doesn’t drive. He likes buses and trains. He meets people, talks, listens, tells stories. He is everyone’s friend. His unusual appearance draws attention: always dressed in black, short, slightly hunched, bald, wire-rimmed glasses unable to hide eyes blazing with intelligence and curiosity, teeth yellowed by nicotine. Nathan is not attractive. Nathan is my friend.

I was waiting for him outside the train station to go to Bertha. A train coming from another direction arrived and released its passengers. I was watching the crowd absentmindedly when I saw him.

It was Nathan.

Forty years younger. Dressed in black, bald, with the same wire-rimmed glasses, the same lively eyes. But tall, very tall, at least six feet. The resemblance was so exact that a chill ran through me. It was not a vague impression. It was him, simply forty years younger.

He was walking in my direction. His gaze met mine without hesitation, as if he recognized me. He smiled. A calm, assured smile. White, even teeth — the ones I know stained yellow by nicotine. He slowed as he reached my car. For a second, I thought he might open the door and sit down beside me.

He looked at me once more, with a strange, almost familiar curiosity. Then he turned away, crossed the street, and headed toward the bus station opposite the train station.

I remained still.

A few minutes later, Nathan’s train arrived. He was the last to leave the platform, slightly hunched, dragging his bag. Short. Bald. Yellowed teeth. Exactly as always.

He sat in the passenger seat and asked if I had made the reservation for breakfast. Still unsettled, I confirmed. Then, without asking about me, my family, or my health, he talked and talked. He swallowed his breakfast, drank two coffees, and teased the waitress. Nathan is my friend. I listen. I smile. He gives me every detail about his new girlfriend. I remain silent. Nathan is my friend.

I drive him back to the station. Two minutes before his train departs in the opposite direction. His hand on the door handle, he turns back and tells me:

A long time ago, I met an extraordinary girl in a village near the desert. We had two wonderful nights. She disappeared from my life, it’s funny… What if I had made a child with her? This memory suddenly appears… What would she look like today? A child of hers? It’s amusing… Damn, the train has left. Listen, tomorrow I’m traveling.
— Where?
— It depends on which plane still has a seat when I arrive at the airport… wherever it happens to be going. Chao.

Nathan is my friend.
And I do not believe in coincidences.

נתן, חבר שלי

נתן הוא חבר ותיק. כל כמה חודשים אנחנו נפגשים ב-Coffee Bertha לארוחת בוקר נדיבה.

תמיד יש לו הרפתקאות לספר לי. הרפתקאות מופרכות. הוא נוסע הרבה, למדינות מוזרות, בדרכים לא שגרתיות. כשהוא מספר את הרפתקאותיו, העולם נראה קטן.

לפעמים בעגלה הרתומה לפרדות, לפעמים לצד נהג שיכור שמוביל מכלית דלק בכביש הררי, לפעמים באוטובוס מקרטע בצבעים עזים שבו העזים הן נוסעות הכבוד, ורק לעיתים נדירות במושב במחלקת היוקרה של מטוס. בשבילו הכול הוא הרפתקה.

נתן הוא התגלמות ההרפתקן. לעיתים קרובות הוא מערבב בין ארצות, עמים, בתי מלון ונשים. צריך זמן לעכל את מה שהוא משתף. הוא לא מפסיק לספר ולספר את עצמו בגרסאות שונות. נתן הוא כמו קליידוסקופ שבו הכול משתנה ולעולם אינו מסתדר שוב באותה צורה, ובכל זאת נתן מיוחד. נתן הוא חבר שלי.

נתן לא נוהג. הוא אוהב אוטובוסים ורכבות. הוא פוגש אנשים, מדבר, מקשיב, מספר. הוא חבר של כולם. המראה הייחודי שלו מושך תשומת לב: תמיד לבוש שחור, נמוך קומה, גבו מעט כפוף, קירח, משקפיים במסגרת דקה שאינם מסתירים עיניים בוערות מתבונה וסקרנות, שיניים מצהיבות מניקוטין. נתן אינו מושך. נתן הוא חבר שלי.

חיכיתי לו ביציאה מתחנת הרכבת כדי לנסוע לברתה. רכבת מכיוון אחר נכנסה והורידה את נוסעיה. הסתכלתי בהמון בהיסח הדעת כשלפתע ראיתי אותו.

זה היה נתן.

צעיר בארבעים שנה. לבוש שחור, קירח, אותם משקפיים, אותן עיניים חיות. אבל גבוה, גבוה מאוד, לפחות מטר ושמונים. הדמיון היה מדויק כל כך שצמרמורת עברה בי. זו לא הייתה תחושה עמומה. זה היה הוא, פשוט צעיר בארבעים שנה.

הוא הלך לכיווני. מבטו פגש את שלי בלי היסוס, כאילו הוא מזהה אותי. הוא חייך. חיוך רגוע ובטוח. שיניים לבנות וישרות — אלה שאני מכירה מצהיבות מניקוטין. הוא האט כשהגיע ליד המכונית שלי. לרגע חשבתי שהוא עומד לפתוח את הדלת ולהתיישב לידי.

הוא הביט בי שוב, בסקרנות מוזרה, כמעט מוכרת. ואז הסתובב, חצה את הכביש והלך אל תחנת האוטובוסים שמול תחנת הרכבת.

נשארתי קפואה.

כעבור כמה דקות הגיעה רכבתו של נתן. הוא היה האחרון שירד מהרציף, גבו מעט כפוף, גורר את תיקו. נמוך. קירח. שיניים מצהיבות. בדיוק כמו תמיד.

הוא התיישב במושב שלצדי ושאל אם הזמנתי מקום לארוחת הבוקר. עדיין נסערת, אישרתי. ואז, בלי לשאול לשלומי, למשפחתי או לבריאותי, הוא דיבר ודיבר. בלע את ארוחתו, שתה שני קפה והקניט את המלצרית. נתן הוא חבר שלי. אני מקשיבה. אני מחייכת. הוא מספר לי את כל הפרטים על החברה החדשה שלו. אני שותקת. נתן הוא חבר שלי.

החזרתי אותו לתחנה. שתי דקות לפני שהרכבת שלו יוצאת בכיוון ההפוך. ידו על ידית הדלת, הוא הסתובב ואמר:

לפני הרבה שנים פגשתי בחורה נהדרת באיזה כפר ליד המדבר. היו לנו שני לילות נפלאים. היא נעלמה מחיי, זה מצחיק… ומה אם עשיתי לה ילד? הזיכרון הזה שמופיע פתאום… איך היא נראית היום? ילד ממנה? מצחיק… לעזאזל, הרכבת יצאה. תקשיבי, מחר אני נוסע.
— לאן?
— תלוי באיזה מטוס יישאר מקום כשאגיע לשדה התעופה… לאן שהוא יטוס. צ’או.

נתן הוא חבר שלי.
ואני לא מאמינה בצירופי מקרים.

Deux frères, Francais, English; Hebrew

2026-02-20T17:53:00.000+02:00

Deux frères, deux ans de différence.

Ils ont grandi dans une grande ville, avec des parents affectueux, une bonne éducation, une famille sans problèmes…

À l’âge de dix-huit ans, chacun fait son choix.
L’aîné choisit l’histoire et se spécialise dans l’époque romaine.
Le cadet choisit la religion, s’habille de noir et quitte la ville. Toute sa vie, il étudie les Écritures saintes. Sa femme lui donne sept enfants. Il publie deux livres sur la vie d’un obscur prophète.

Les deux frères perdent tout contact.

Aujourd’hui, à l’Expo des médias.
Sur l’estrade, le créateur d’un nouveau gadget explique son fonctionnement. Ses deux yeux bruns s’accrochent soudain à un regard identique. Un éclair d’étonnement traverse l’air. Les regards se fixent. Une carte de visite change de main. Mêmes noms, à la résonance différente. Une poignée de main — des gènes qui se reconnaissent. Des grands-parents lointains ressurgissent au fil des coups de téléphone.

On voudrait avoir le temps d’approfondir.
Trop de monde autour. Après l’Expo.

Deux vols dans des directions opposées.
Deux cartes de visite sur des bureaux de secrétaires…
Un enfant qui reçoit un nouveau gadget…

Un certain contact.

Contact

Two brothers, two years apart.
They grew up in a large city, with loving parents, a good education, a family without problems…

At eighteen, each makes his choice.
The elder chooses history and specializes in the Roman era.
The younger chooses religion, dresses in black, and leaves the city. All his life, he studies the Holy Scriptures. His wife gives him seven children. He publishes two books on the life of an obscure prophet.

The two brothers lose all contact.

Today, at the Media Expo.
On the stage, the creator of a new gadget explains how it works. His brown eyes suddenly latch onto an identical gaze. A flash of astonishment crosses the air. The gazes lock. A business card changes hands. Same names, different resonance. A handshake — genes recognizing each other. Distant grandparents resurface through hurried phone calls.

One would like to have time to go deeper.
Too many people around. After the Expo.

Two flights in opposite directions.
Two business cards on secretaries’ desks…
A child receiving a new gadget…

A certain contact.

קשר

שני אחים, הפרש של שנתיים.
הם גדלו בעיר גדולה, עם הורים אוהבים, חינוך טוב, משפחה ללא בעיות…

בגיל שמונה־עשרה כל אחד בוחר את דרכו.
הבכור בוחר בהיסטוריה ומתמחה בתקופה הרומית.
הצעיר בוחר בדת, לובש שחור ועוזב את העיר. כל חייו הוא לומד את כתבי הקודש. אשתו יולדת לו שבעה ילדים. הוא מפרסם שני ספרים על חייו של נביא אלמוני.

שני האחים מאבדים כל קשר.

היום, בתערוכת המדיה.
על הבמה, יוצר של גאדג’ט חדש מסביר את אופן פעולתו. עיניו החומות נתפסות לפתע במבט זהה. הבזק של תדהמה חולף באוויר. המבטים ננעלים. כרטיס ביקור עובר מיד ליד. אותם שמות, הדהוד שונה. לחיצת יד — גנים שמזהים זה את זה. סבים רחוקים שבים ומופיעים דרך שיחות טלפון חפוזות.

היינו רוצים שיהיה זמן להעמיק.
יותר מדי אנשים סביב. אחרי התערוכה.

שתי טיסות בכיוונים מנוגדים.
שני כרטיסי ביקור על שולחנות של מזכירות…
ילד שמקבל גאדג’ט חדש…

קשר מסוים.

C’est quoi le bonheur Francais-English-Hebrew

2026-02-20T17:44:00.005+02:00

C’est quoi le bonheur ?

Un soir d’été, sous un grand chêne, dans le café rustique d’un parc, mon amie et moi sirotions un café glacé.

Une brise faisait frémir les feuilles. Une musique andalouse glissait entre les tables. Tout autour, les voix restaient basses, comme si chacun respectait l’immensité des arbres centenaires qui nous enveloppaient.

Elle me demanda :

— C’est quoi le bonheur ? Peux-tu me le décrire ?

Je gardai le silence quelques secondes.

— Le bonheur n’est pas un état durable. Ce sont des instants. De brèves secondes où tout s’efface, où l’on est pleinement là, et où l’existence entière tient dans une seule respiration…

Ses joues se remplirent de larmes.

— Donne-moi un exemple.

Je compris alors que sa quête du bonheur l’avait empêchée d’habiter sa propre vie.
J’essuyai ses larmes.
Je lui caressai les cheveux.
Je ne pouvais rien changer à son destin.

— Le bonheur est différent pour chacun, lui dis-je doucement.
C’est un geste.
Une note de musique.
La couleur d’une fleur.
Un regard inattendu.
Un silence partagé.
La pluie qui se mêle à nos larmes.

Il est en nous, dans notre façon d’accueillir l’instant.

À cet instant précis, une feuille se détacha du chêne.
Elle tourbillonna lentement et vint se poser sur la main qui tenait la sienne.

Si légère.
Déjà prête à tomber.

Je priai pour elle — pour qu’elle voie ce moment avant qu’il ne disparaisse.

What Is Happiness?

One summer evening, beneath a large oak tree, in the rustic café of a park, my friend and I were sipping iced coffee.

A breeze made the leaves tremble. Andalusian music drifted between the tables. Around us, voices remained low, as if everyone were honoring the vastness of nature and the century-old trees that sheltered us.

She asked me:

— What is happiness? Can you describe it to me?

I remained silent for a few seconds.

— Happiness is not a lasting state. It is made of moments. Brief seconds when everything fades away, when we are completely present, and all of existence fits into a single breath…

Her cheeks filled with tears.

— Give me an example.

In that instant, I understood that her pursuit of happiness had kept her from inhabiting her own life.
I wiped her tears.
I gently stroked her hair.
I could not alter her destiny.

— Happiness is different for each of us, I said softly.
It is a gesture.
A note of music.
The color of a flower.
An unexpected gaze.
A shared silence.
The rain mingling with our tears.

It lives within us, in the way we receive the moment.

At that precise instant, a leaf detached itself from the oak.
It swirled slowly and came to rest on the hand that held hers.

So light.
Already ready to fall.

I prayed for her — that she might see this moment before it vanished.

מהו האושר?

ערב קיץ אחד, מתחת לאלון גדול, בבית קפה כפרי שבפארק, ישבנו אני וחברתי ולגמנו קפה קר.

רוח קלה הרעידה את העלים. מוזיקה אנדלוסית חלפה בין השולחנות. סביבנו דיברו בקול נמוך, כאילו כולם מכבדים את מרחבי הטבע ואת העצים בני המאה שהגנו עלינו.

היא שאלה אותי:

— מהו האושר? תוכלי לתאר לי אותו?

שתקתי כמה רגעים.

— האושר אינו מצב מתמשך. הוא מורכב מרגעים. שניות קצרות שבהן הכול מסביב נמוג, ואנו נוכחים לחלוטין, וכל הקיום כולו מתכווץ לנשימה אחת…

לחייה התמלאו דמעות.

— תני לי דוגמה.

באותו רגע הבנתי שהמרדף שלה אחר האושר מנע ממנה לחיות את חייה.
ניגבתי את דמעותיה.
ליטפתי את שערה.
לא יכולתי לשנות את גורלה.

— האושר שונה אצל כל אחד ואחת מאיתנו, אמרתי ברוך.
הוא מחווה.
צליל של מוזיקה.
צבע של פרח.
מבט בלתי צפוי.
שתיקה משותפת.
הגשם המתערבב בדמעותינו.

הוא נמצא בתוכנו, בדרך שבה אנו מקבלים את הרגע.

באותו רגע ממש, עלה ניתק מן האלון.
הוא הסתחרר לאיטו ונח על היד שהחזיקה בידה.

כה קל.
וכבר מוכן ליפול.

התפללתי עבורה — שתראה את הרגע הזה לפני שייעלם.

Ecrire

2025-11-12T09:41:00.004+02:00

Alan et Emma

2025-10-21T11:45:00.002+03:00

Une des questions qui hantent le plus l’esprit — et l’âme — de chacun, est celle de savoir s’il peut vraiment exister une amitié profonde entre un homme et une femme.

Nous n’allons pas y répondre.

Mais il existe des histoires qui semblent le faire, sans jamais l’expliquer.

Lorsque Emma Thompson rencontra Alan Rickman à la fin des années 80, elle sut qu’elle venait de trouver une âme sœur.

Il souriait rarement, sa présence était intense — mais sous cette apparence, il y avait une chaleur et une finesse qu’elle reconnut aussitôt.

Au fil des ans, ils partagèrent l’écran dans Raison et Sentiments, Love Actually et bien d’autres œuvres. Leur lien devint quelque chose que le public pouvait ressentir à l’écran : une confiance silencieuse, une compréhension sans mots.

Rickman avait cette manière d’être dans une pièce qui faisait que chacun s’y sentait bienvenu.

Lorsque le mariage d’Emma prit fin, ce fut Alan qui apparut.

Pas avec des conseils.

Avec du vin. Et du silence.

Il s’assit à ses côtés comme quelqu’un qui sait qu’il n’est pas nécessaire de parler pour tout soutenir.

Des années plus tard, elle lui dit :

« Tu m’as sauvée sans même essayer. Et c’est ce genre d’amour en lequel j’ai le plus confiance. »

Même lorsque la maladie commença à marquer sa vie, Rickman la porta avec une dignité sereine.

Emma le devina avant qu’il ne le lui avoue. Et quand il le fit, elle répondit simplement :

« D’accord. Alors, nous traverserons cela ensemble. »

Durant ses dernières années, leurs conversations devinrent plus tendres.

Elle lui avoua qu’elle l’avait aimé dès le début.

Il sourit :

« Tu m’aurais ruiné. »

Et elle murmura :

« Non, Alan. Je t’aurais guéri. »

Quand Rickman mourut en 2016, Emma le qualifia de « plus sincère des amis ».

Elle garde encore un mot de lui dans son portefeuille :

« Dis toujours la vérité. Ça coûte moins cher. »

Parfois, elle retourne dans le café qu’ils fréquentaient.

Elle commande deux thés.

Et elle lui parle, comme s’il était encore là, à l’écouter.

Parce qu’il existe des liens qui n’ont pas besoin d’être définis.

Ils se vivent.

Et ils ne meurent pas.

Le Reve - Francais anglais

2025-09-29T17:37:00.002+03:00

Rêve

Tu m’as trouvé dans mon rêve, hier soir.

Tu es jailli soudainement, sans un signe,

Au milieu de la foule anonyme.

Tes yeux m’ont dit :

« Je t’ai cherchée toute ma vie. »

Haut, beau, jeune,

Ta voix résonnait comme une promesse :

« Je veux vivre près de toi,
Dormir enlacer,
Être avec toi jusqu’à la fin. »

Je n’ai pas interrompu ce rêve.

Je me suis roulée dans ma couette,

Sentant ton corps contre le mien,

Chaud, vibrant,

Comme si nos corps n’étaient qu’une seule étreinte.

J’ai rêvé,

Heureuse,

Et j’ai retardé mon réveil

Pour ne pas te perdre.

Qui es-tu?

Dream

You found me in my dream last night.

You burst forth suddenly, without a sign,

In the midst of the anonymous crowd.

Your eyes told me:

“I have searched for you all my life.”

Tall, handsome, young,

Your voice resounded like a promise:

“I only want to live near you,
to sleep entwined,
to be with you until the end.”

I did not interrupt this dream.

I wrapped myself in my quilt,

Feeling your body against mine,

Warm, alive,

As if our bodies were a single embrace.

I dreamed,

Happy,

And I delayed my waking

So as not to lose you.

Who are you?

Le Silence Francais- Anglais

2025-09-25T15:56:00.002+03:00

Prologue

Il Silenzio était la musique préférée de mon père.
Aujourd’hui, les médias nous donnent instantanément toutes les informations sur le compositeur et sur la raison pour laquelle il a composé cette mélodie.
Hier, alors que je conduisais, la radio a diffusé Il Silenzio. Mon père, sa musique, m’ont alors donné l’inspiration d’écrire « Le Silence ».

Le Silence

Souvent, tout au fond de la nuit, dans un profond silence, dans une obscurité opaque et une quiétude absolue, la musique d’Il Silenzio s’unit au corps, le rêveur, doucement frémit sous l’enchantement de la mélodie jouée par un virtuose à la trompette d’or.

Il Silenzio recouvre, comme un léger brouillard, le silence.

Le corps se détend, inconscient du changement qui transforme cette immobilité nocturne.

La mélodie s’élève dans le silence et peuple l’inconscient du dormeur !

Dans son assoupissement, le rêveur traverse des visions insaisissables, faites de lumière et d’ombre. La mélodie le guide à travers des souvenirs épars, des visages perdus, des instants fugaces où la vie et la mort se croisent comme deux souffles jumeaux.

Il y a des murmures et des plaintes, des larmes et des baisers, des rencontres et des ruptures.

Il y a des frissons, il y a l’odeur des fleurs et le crissement des feuilles mortes, la lumière de l’aube et celle du crépuscule.

Il y a tout, dans cette mélodie du silence, qui ne détruit pas le silence originel, mais l’élargit comme un second souffle que les trompettes d’or murmurent au cœur de la nuit.

J’aurais voulu connaître le trouble de l’âme du compositeur pendant la création d’El Silenzio.

L’a-t-il composée dans le silence de la nature, ou pendant une soirée fraîche d’été, peut-être assis en face de la cheminée un soir d’hiver, buvant le vin régional et regardant les notes de la musique danser devant ses yeux ?

Ou peut-être après un chagrin, un sursaut de déjà-vu dans une rencontre…

Épilogue

Pour moi, le silence est mon univers.
Je le porte en moi en traversant ma vie.
Même dans les tumultes les plus cahotants, il est là, m’enveloppant, me donnant la sécurité du lendemain.
Le silence, Il Silenzio, est-il ma connexion avec mon père ? Peut-être…

Prologue

Il Silenzio was my father’s favorite music.
Today, the media instantly gives us all the information about the composer and the reason why he created this melody.
Yesterday, while I was driving, the radio broadcast Il Silenzio. My father, his music, then gave me the inspiration to write "The Silence."

---

The Silence

Often, deep in the night, in a profound silence, in an opaque darkness and an absolute stillness, the music of Il Silenzio unites with the body, the dreamer, gently trembling under the enchantment of the melody played by a virtuoso on the golden trumpet.

Il Silenzio covers, like a light mist, the silence.

The body relaxes, unaware of the change that transforms this nocturnal immobility.

The melody rises in the silence and fills the dreamer’s unconscious!

In his slumber, the dreamer crosses elusive visions, made of light and shadow. The melody guides him through scattered memories, lost faces, fleeting moments where life and death meet like two twin breaths.

There are whispers and laments, tears and kisses, encounters and separations.

There are shivers, the scent of flowers and the crunch of dead leaves, the light of dawn and that of dusk.

There is everything, in this melody of silence, which does not destroy the original silence, but expands it like a second breath that the golden trumpets whisper in the heart of the night.

I would have liked to know the turmoil of the composer’s soul during the creation of Il Silenzio.

Did he compose it in the silence of nature, or on a cool summer evening, perhaps sitting in front of the fireplace on a winter’s night, drinking the local wine and watching the notes of music dance before his eyes?

Or perhaps after a sorrow, a sudden déjà vu in an encounter…

Epilogue

For me, silence is my universe.
I carry it within me as I walk through my life.
Even in the roughest tumult, it is there, wrapping me, giving me the security of tomorrow.
Silence, Il Silenzio, is it my connection with my father? Perhaps…

Écrire

2025-09-09T12:56:00.001+03:00

"Écrire... C'est le regard accroché, hypnotisé par le reflet d'une fenêtre dans l'encrier d'argent, la fièvre divine qui monte aux joues, au front, tandis qu'une bienheureuse mort glace sur le papier la main qui écrit. Cela veut dire aussi l'oubli de l'heure, la paresse au creux du divan, la débauche d'invention d'où l'on sort courbatu, abêti, mais déjà récompensé, et porteur de trésors qu'on décharge lentement sur la feuille vierge, dans le petit cirque de lumière qui s'abrite sous la lampe...",

COLETTE

la Déchirure Francais-Anglais-Hebrew

2025-09-03T19:00:00.001+03:00

Déchirure

Son amie fêtait son anniversaire. Elles avaient décidé de dîner ensemble dans un nouveau restaurant japonais, inauguré près du théâtre. On avait réservé pour 19 h 30.

Le cadeau, emballé dans un joli papier de soie, reposait entre ses mains. Habillée de son costume brun, elle choisit de marcher et de laisser sa voiture au garage. Une douce soirée de printemps : la promesse du renouveau, comme chaque année, était là.

Son amie l’attendait au bar du restaurant, un Martini à la main. Elles s’embrassèrent. Le cadeau changea de mains, le papier se froissa, révélant un merveilleux sac en peau douce.

Le maître d’hôtel japonais les accompagna jusqu’à leur table. Elles échangèrent un regard : qu’il était beau ! Grand, les yeux noirs comme des fentes, une peau mate légèrement ambrée, une longue natte tombant jusqu’à la taille, et un smoking impeccable. Il l’aida à retirer sa veste. Elle portait une blouse en soie. Un léger bruissement se fit sentir sous son omoplate droite : une déchirure. Tant pis. Elle remit sa veste. Les mets étaient délicieux, le saké les enivra. Elle rentra en taxi, un sourire au coin des lèvres en repensant à la personnalité du maître d’hôtel.

Dans sa salle de bain, elle découvrit une entaille sur son dos, exactement à la place de la déchirure. Bizarre… La blouse termina dans la poubelle.

En plein été, elle se dorait sur une plage au bord de la Méditerranée. Un journal abandonné sur une table attira son regard. Elle s’approcha : un quotidien américain annonçait l’arrestation d’un serial killer à San Francisco, recherché par Interpol. Une ombre passa sur le soleil. Sur la photo, l’image du maître d’hôtel… Alors, cette déchirure… C’était lui. Il les tuait avec une lame de rasoir.

Tear

Her friend was celebrating her birthday. They had decided to have dinner together in a new Japanese restaurant, just inaugurated near the theater. A table was reserved for 7:30.

The gift, wrapped in delicate silk paper, rested in her hands. Dressed in her brown suit, she chose to walk, leaving her car in the garage. A gentle spring evening, the promise of renewal—as every year—was in the air.

Her friend was waiting at the bar, sipping a Martini. They embraced. The gift changed hands, the paper gave way, revealing a wonderful bag of soft leather.

The Japanese maître d’ led them to their table. They exchanged a glance: how handsome he was! Tall, with black eyes like slits, skin of a warm amber tone, a long braid falling down to his waist, his tuxedo impeccable. He helped her take off her jacket. She wore a silk blouse. A faint tearing sound under her right shoulder blade: a tear. Never mind. She put her jacket back on. The dishes were exquisite, the sake intoxicating. She took a taxi home, smiling at the memory of the maître d’s presence.

In her bathroom, she discovered a cut on her back, exactly where the tear had been. Strange… The blouse ended up in the trash.

In mid-summer, she was tanning on a beach by the Mediterranean. On a nearby table, a forgotten newspaper caught her eye. She stood up: an American paper announcing the arrest of a serial killer in San Francisco, wanted by Interpol. A cloud crossed the sun. On the photograph—the face of the maître d’… So this tear… It was him. He killed them with a razor blade.

קרע

חברתה חגגה את יום הולדתה. הן החליטו לאכול יחד במסעדה יפנית חדשה, שנחנכה זה עתה ליד התיאטרון. שולחן הוזמן לשעה 19:30.

המתנה, עטופה בנייר משי עדין, הייתה בידיה. לבושה בחליפה חומה, בחרה ללכת ברגל ולהשאיר את מכוניתה בחניון. ערב אביבי מתוק, ההבטחה להתחדשות—כמו בכל שנה—הייתה באוויר.

חברתה חיכתה לה בבר, לגמה מרטיני. הן התחבקו. המתנה החליפה ידיים, הנייר נקרע, ונחשף תיק מופלא מעור רך.

המאטר ד’ היפני ליווה אותן אל שולחנן. הן החליפו מבט: כמה שהוא היה נאה! גבוה, עיניים שחורות כחרכים, עור שזוף בגוון ענבר חמים, צמה ארוכה שירדה עד מותניו, חליפת ערב ללא רבב. הוא עזר לה להסיר את הז’קט. היא לבשה חולצת משי. רשרוש קל מתחת לשכמה הימנית: קרע. לא נורא. היא לבשה שוב את הז’קט. המנות היו מעודנות, הסאקה שיכר. היא חזרה במונית, חיוך בזווית פיה כשחשבה על נוכחותו של המאטר ד’.

באמבטיה שלה גילתה חתך בגבה, בדיוק במקום של הקרע. מוזר… החולצה מצאה את דרכה לפח.

באמצע הקיץ, נחה על חוף הים התיכון. על שולחן סמוך, עיתון שנשכח עורר את תשומת ליבה. היא קמה: עיתון אמריקאי בישר על מעצרו של רוצח סדרתי בסן פרנסיסקו, שהיה מבוקש על ידי האינטרפול. ענן כיסה את השמש. בתמונה—פניו של המאטר ד’... אז הקרע הזה… זה היה הוא. הוא רצח אותן בתער גילוח.

Pourquoi A.I. Francais-Anglais-Hebrew

2025-08-26T12:49:00.013+03:00

Pourquoi A.I.

En 2012, j'ai publié un article sur ce même blog intitulé « Pourquoi je photographie », que je souhaite rappeler à la fin de ce que j’écris aujourd’hui.

Ma caméra est toujours ma meilleure amie, ma compagne, mon refuge, ma distraction. Mais avec le temps et certains événements qui ont bouleversé le monde, surtout la fatigue de l’âge, le manque de force pour marcher longtemps avec ma lentille zoom, les amis qui se dispersent, et l’ennui du déjà-vu dans tout ce que j’avais aimé approcher avec mon objectif et brûler le fond, un recul s’est installé.

Alors l’A.I. est apparue. Avec méfiance, j’ai commencé à écrire des prompts. Au commencement, les résultats en comparaison avec la photographie étaient médiocres, mais je n’ai pas abandonné. Les programmes d’intelligence artificielle ont évolué à une vitesse inimaginable.

Ce matin, en regardant le résultat de mon travail avec l’A.I., j’ai ressenti une certaine satisfaction. Voir mon imagination prendre forme, surtout dans les close-up de portraits, la quasi-perfection de la caméra (parfois les mains ont besoin de retouches sur Photoshop), les expressions du regard, le mouvement du corps… tout cela si proche de mon style photographique.

Quelle est la morale de ce texte ?
Pour moi, c’est de ne pas lutter contre le temps, contre les changements, contre un monde qui évolue sans cesse. C’est de garder soigneusement ses anciens amours, mais avancer toujours, à tout âge, à tout moment.

Pourquoi je photographie

Au lancement de mon blog sur le cyberspace, j’ai essayé d’expliquer, à moi-même, en écrivant, la raison de ce besoin intensif d’exprimer certaines de mes fantaisies, mes imaginations, quelques visions, des peines et des instants de bonheur.

Aujourd’hui, où le virus de la photographie m’a frappé, où le clic de mon appareil est mon deuxième souffle, où les photos prises sont ma drogue au moment du regard sur mon PC, je voudrais comprendre ce besoin, cette addiction…

Je photographie la nature et les fleurs, les serrures rouillées de tous genres, les fenêtres anciennes ou nouvelles, les femmes, les hommes, les enfants. Je photographie surtout ce qui n’est pas commun. Je n’aime pas les paysages, j’adore les ronces, les barbelés me fascinent avec leurs secrets qui se dévoilent au développement. Je zoome brindilles, fils de fer, feuilles accrochées n’importe où au hasard du temps. Les feuilles mortes me racontent leur vie, une rose fanée me dirige vers la fin, un oiseau me connecte à la liberté, un chien à la fidélité, un chat à l’égoïsme…

Je clique et je dispense sur internet. La critique m’enseigne, le « like » me donne des ailes, ma journée se remplit de couleurs, de formes, de parfums et de chants…

Comment nommer cet alcoolisme de la photographie ?????

Why A.I.

In 2012, I published an article on this same blog entitled "Why I Photograph," which I would like to recall at the end of what I am writing today.

My camera has always been my best friend, my companion, my refuge, my distraction. But with time and certain events that shook the world, especially the fatigue of age, the lack of strength to walk long distances with my zoom lens, friends drifting away, and the boredom of déjà vu in everything I once loved to approach with my lens and blur in the background, a certain withdrawal appeared.

Then A.I. appeared. With hesitation, I began writing prompts. At first, the results, compared to photography, were poor, but I did not give up. Artificial intelligence programs evolved at unimaginable speed.

This morning, as I looked at the results of my work with A.I., I felt a certain satisfaction. To see my imagination take form, especially in close-ups of portraits, the near-perfection of the camera (sometimes the hands still need retouching in Photoshop), the expressions in the gaze, the movement of the body… all of it so close to my photographic style.

What is the moral of this text?
For me, it is not to fight against time, against changes, against a world that constantly evolves. It is to carefully preserve old loves, but to always move forward, at any age, at any moment.

Why I Photograph

At the launch of my blog on cyberspace, I tried to explain, to myself, by writing, the reason for this intense need to express some of my fantasies, my imaginations, a few visions, sorrows, and moments of happiness.

Today, when the virus of photography has struck me, when the click of my camera is my second breath, when the photos I take are my drug at the moment I look at them on my PC, I want to understand this need, this addiction…

I photograph nature and flowers, rusty locks of all kinds, old and new windows, women, men, children. I especially photograph what is uncommon. I don’t like landscapes, I love brambles, barbed wire fascinates me with its secrets revealed during development. I zoom in on twigs, wires, leaves clinging anywhere, at the mercy of time. Dead leaves tell me their story, a withered rose leads me toward the end, a bird connects me to freedom, a dog to loyalty, a cat to selfishness…

I click and I share on the internet. Criticism teaches me, a “like” gives me wings, my day fills with colors, shapes, scents, and songs…

How to name this alcoholism of photography ?????

למה בינה מלאכותית (A.I.)

בשנת 2012 פרסמתי מאמר באותו בלוג בשם ״למה אני מצלם״, שאני מבקש להזכיר בסיום דבריי היום.

המצלמה שלי היא עדיין החברה הכי טובה שלי, בת לווייתי, מקלטי, הסחת דעתי. אך עם הזמן ועם אירועים מסוימים שטלטלו את העולם, ובעיקר עייפות הגיל, חוסר הכוח ללכת זמן רב עם עדשת הזום שלי, החברים שהתפזרו, והשעמום מן המוכר שכבר ראיתי שוב ושוב בכל מה שאהבתי להתקרב אליו עם העדשה ולטשטש את הרקע – נכנסה לתוכי נסיגה מסוימת.

ואז הופיעה הבינה המלאכותית. בחשדנות התחלתי לכתוב פקודות (פרומפטים). בתחילה התוצאות בהשוואה לצילום היו דלות, אך לא ויתרתי. תוכנות הבינה המלאכותית השתנו במהירות שלא ניתן להעלות על הדעת.

הבוקר, כשצפיתי בתוצאה של עבודתי עם הבינה המלאכותית, חשתי סיפוק מסוים. לראות את דמיוני מקבל צורה, במיוחד בצילומי תקריב של פורטרטים – הכמעט-שלמות של המצלמה (לפעמים הידיים עדיין זקוקות לתיקונים בפוטושופ), הבעות המבט, תנועת הגוף… הכול כה קרוב לסגנון הצילום שלי.

מה המוסר של הטקסט הזה?
בשבילי, אין זה להילחם בזמן, בשינויים, בעולם שמשתנה ללא הרף, אלא לשמור בקפידה על האהבות הישנות, אך להמשיך תמיד קדימה – בכל גיל, בכל רגע.

למה אני מצלם

בעת שהשקתי את הבלוג שלי במרחב הסייבר, ניסיתי להסביר לעצמי, בכתיבה, את הסיבה לצורך העז הזה לבטא כמה מהפנטזיות שלי, את הדמיונות, כמה חזיונות, כאבים ורגעי אושר.

היום, כשהווירוס של הצילום פגע בי, כשהקליק של המצלמה שלי הוא נשימתי השנייה, כשהתמונות שצילמתי הן הסם שלי ברגע שאני מביט בהן על המחשב – אני רוצה להבין את הצורך הזה, את ההתמכרות הזאת…

אני מצלם טבע ופרחים, מנעולים חלודים מכל הסוגים, חלונות ישנים או חדשים, נשים, גברים, ילדים. אני מצלם בעיקר את מה שאינו רגיל. אינני אוהב נופים – אני אוהב קוצים. חוטי התיל מרתקים אותי בסודותיהם הנחשפים בעת הפיתוח. אני מתמקד בענפים דקים, חוטי ברזל, עלים התלויים באקראי בחסדי הזמן. העלים היבשים מספרים לי את חייהם, ורד נבול מוביל אותי אל הסוף, ציפור מחברת אותי לחירות, כלב לנאמנות, חתול לאנוכיות…

אני לוחץ ומשתף באינטרנט. הביקורת מלמדת אותי, ה״לייק״ נותן לי כנפיים, יומי מתמלא בצבעים, בצורות, בניחוחות ובשירים…

איך אפשר לקרוא לאלכוהוליזם הזה של הצילום ?????

Cœur de Pierre

2025-08-23T10:46:00.005+03:00

Cœur de Pierre

Étendu sur la table d'autopsie à la Morge, tout son être sans vie repose plus beau et plus parfait que jamais.

Il s'est écroulé d'un coup pendant son entraînement journalier de squash, son dernier souffle évaporé dans le bruit de la balle frappant le mur, il avait quitté la vie comme il l'avait vécue, à une vitesse interdite.

Sa famille avait demandé l'autopsie pour connaître la raison du décès. Sa femme voulait assister à l'opération. La vie avec lui pendant 13 ans l'avait endurcie; elle voulait savoir le secret de ce beau corps au cœur de pierre; elle voulait voir l'intérieur de ce corps qu'elle avait tant caressé, aimé, où elle s'était enivrée de son odeur. Elle voulait savoir ce que cachait cette carapace parfaite. Elle voulait connaître le secret du contraste de la perfection du corps avec l'imperfection de l'âme.

On attendait le chef. Le fameux médecin légiste qui devait superviser l'autopsie, la salle froide, stérile, toute en chrome, sans aucune odeur détectable était fortement illuminée, aucun luxe, des outils chirurgicaux étincelants de propreté étaient posés sur une table près de la tête à la belle chevelure claire. Sa chevelure, sa parure gardaient encore tout son éclat.

On avait précisé que l'autopsie commencerait par le thorax, si la raison de la mort était là, on s'arrêterait, sinon la prochaine étape serait le cerveau. Son brillant cerveau de mathématicien, d'ordre, son cerveau aux multiples chambres, son cerveau qui cachait le savoir de la réussite et du succès en un minimum de temps et d'effort. Elle espérait qu'il resterait intact pour son dernier voyage...

L'autopsie commença, le chef, un bistouri dans sa main, débuta l'incision, les larmes inondaient son visage, elle détourna la tête, elle attendait de voir le cœur.

Des bruits, une odeur étrange, des murmures, des ordres, encore des bruits, elle tourne la tête.

Le cœur repose sur un plateau, il est couleur cendre, comme s'il était passé par le feu, le chef conclut que cet organe n'a pas l'air humain, pourtant il a causé la mort.

Elle se dirige vers la sortie

L'Enfant bouge en elle.

Une ombre transparente se glisse par une nuit sombre, s'empare du bocal rempli de formol où le cœur de pierre repose.…

Une étoile lance son code avec le premier souffle de l'enfant

Heart of Stone

Stretched upon the autopsy table at the morgue, his lifeless body lay more beautiful, more perfect than ever.

He had fallen suddenly during his daily squash practice, his last breath dissolving in the echo of the ball striking the wall. He left life as he had lived it—at a breakneck speed.

His family had demanded the autopsy, desperate to know the reason for his death. His wife wished to be present. Thirteen years beside him had steeled her; she longed to uncover the secret of that magnificent body with its heart of stone. She wanted to peer inside the form she had caressed, adored, and inhaled. She yearned to know what truth lay hidden beneath that flawless armor. She wanted to grasp the mystery of the contrast: the perfection of the body, the imperfection of the soul.

They waited for the chief—the renowned forensic doctor who would supervise the procedure. The room was cold, sterile, sheathed in chrome, saturated with light yet stripped of all scent. No luxury, no ornament. Only the surgical instruments, lined with precision, gleaming with immaculate clarity on a table beside his head, where his bright hair still shone with a living brilliance.

It had been decided: the autopsy would begin with the chest. If the cause of death were found there, they would stop. If not, the next step would be the brain—his brilliant mathematician’s brain, a citadel of order, a labyrinth of chambers, the vessel of knowledge, of achievement, of swift and effortless success. She prayed it would remain intact for his final journey...

The autopsy began. The chief, scalpel in hand, traced the first incision. Tears flooded her face; she turned away. She waited for the heart.

Noises, an unfamiliar scent, murmurs, commands—then silence, then more sounds. She turned her head.

The heart lay on a tray. Ash-grey, as if it had passed through fire. The chief declared that this organ scarcely looked human, and yet it had been the instrument of death.

She moved toward the door.

The Child stirred within her.

A transparent shadow slipped through the dark of night, seized the jar of formaldehyde where the heart of stone lay submerged…

And a star cast its code into the air with the newborn’s first breath.

לב האבן

מתוח על שולחן הנתיחה במכון, גופו חסר החיים שכב יפה ושלם מתמיד.

הוא התמוטט לפתע במהלך אימון הסקווש היומי שלו, נשימתו האחרונה התפוגגה בהד התנגשות הכדור בקיר. הוא עזב את החיים כפי שחי אותם — במהירות מסחררת.

משפחתו ביקשה נתיחה שלאחר המוות כדי לדעת את סיבת פטירתו. אשתו ביקשה להיות נוכחת. שלוש־עשרה השנים לצדו חישלו אותה; היא רצתה לגלות את סודו של הגוף המושלם עם לב האבן. היא רצתה לראות את תוכו של הגוף שליטפה, אהבה, שבו השתכרה מריחו. היא ביקשה לדעת מה הסתתר מתחת למעטה המושלם הזה. היא רצתה להבין את סוד הניגוד בין שלמות הגוף לבין פגמי הנפש.

הם חיכו לראש — הרופא המשפטי המפורסם שהיה אמור לפקח על הנתיחה. החדר היה קר, סטרילי, מצופה כרום, מואר באור חזק, ללא כל ריח. לא מותרות, לא קישוטים. רק כלי הניתוח הנוצצים, מסודרים בקפדנות על שולחן סמוך לראשו, שם שערו הבהיר עדיין שמר על זוהרו.

נקבע שהנתיחה תתחיל בבית החזה. אם תתגלה שם סיבת המוות — יעצרו. ואם לא, הצעד הבא יהיה המוח. מוחו המבריק של המתמטיקאי, מוח של סדר, של חדרים רבים, כלי הקיבול של הידע, ההישג, ההצלחה המהירה והקלה. היא קיוותה שיישאר שלם למסעו האחרון...

הנתיחה החלה. הראשי, סכין בידו, ביצע את החיתוך הראשון. דמעות הציפו את פניה; היא הסיטה את ראשה. היא חיכתה לראות את הלב.

קולות, ריח זר, לחישות, פקודות, שוב קולות. היא הפנתה את מבטה.

הלב נח על מגש. אפור־אפר, כאילו עבר באש. הראשי קבע שאיבר זה אינו נראה אנושי, ואף על פי כן היה הוא שגרם למוות.

היא פנתה לעבר הדלת.

הילד זז בקרבה.

צל שקוף החליק אל תוך הלילה האפל, אחז בצנצנת הפורמלין שבתוכה נח לב האבן…

וכוכב שלח את קודו עם נשימתו הראשונה של היילוד.

Apprendre

2025-08-11T21:29:00.001+03:00

« Le meilleur remède aux turbulences de l’esprit, c’est d’apprendre. C’est la seule chose qui ne se détériore jamais. On peut vieillir et trembler, au sens anatomique du terme ; on peut veiller la nuit en écoutant le désordre de ses veines ; on peut perdre son unique amour et voir s’évanouir sa fortune par la faute d’un monstre ; on peut contempler le monde autour de soi dévasté par des fous dangereux, ou savoir que son honneur est piétiné dans les égouts des esprits les plus vils.

Dans de telles conditions, il n’y a qu’une seule chose à faire : apprendre. »

— Marguerite Yourcenar, Sources II (Gallimard, 1999)

Ecrire, c’est se laisser faire par l’écriture. C’est savoir et ne pas savoir ce que l’on va écrire. Ne pas croire qu’on le sait. Avoir peur. On voit dans quelle direction on va. On a des repères très simples. On se dit: « Aujourd’hui, la femme que je décris sortira de sa maison et rentrera au crépuscule. ». Mais une fois la femme sortie, il faut laisser faire le livre. Tous les jours, un livre en cours peut changer de direction. Il faut le suivre…Marguerite Duras[Le dernier des métiers : Entretiens 1962-1991]

2025-08-03T11:37:00.001+03:00

La Solitude

2025-07-22T10:50:00.004+03:00

La solitude

Un mot, un adjectif, un sentiment, un désir, une peur, un repos, une angoisse, une fuite… Quelle est la définition de la solitude ?

Être dans une bulle transparente. Un espace invisible où l’on est seul, et pourtant entouré. Une bulle née de notre imagination, qui nous permet de nous détacher ou de nous déconnecter de tout ce qui nous entoure. Elle se glisse dans la famille, s’installe dans le couple, veille au travail, nous accompagne en vacances… Le sentiment de solitude est partout. Toute une vie dans cette bulle : un état d’âme, un caractère, un message d’une autre vie.

La solitude est un refuge pour se reposer du vacarme de l’extérieur ; elle est le repos du guerrier après une longue bataille. Là où la fatigue du quotidien glisse de notre âme comme une vieille robe, la solitude l’enveloppe alors de douceur.

Elle aide souvent à oublier, à se détacher, petit à petit, de la souffrance, à regarder la souffrance dans les yeux et lui dire : “Je te connais, tu es mon amie, et je ne te crains plus.”

Elle nous aide à traverser les jours gris, les mesquineries du quotidien, l’indifférence, les silences pesants, les manipulations feutrées.

La solitude nous fait entendre notre symphonie intérieure et nous fait évoluer, peut-être, vers une renaissance plus vaste, une ouverture cosmique à nous-mêmes.

Elle est notre amie, notre jumelle. Il faut l’accepter avec amour ; elle est, très souvent, notre planche de salut.

Solitude

A word, an adjective, a feeling, a desire, a fear, a rest, an anguish, an escape... What is the definition of solitude?

Being inside a transparent bubble. An invisible space where one is alone, and yet surrounded. A bubble born of our imagination, allowing us to detach, to disconnect from everything around us. It slips into the family, settles within the couple, lingers at work, follows us on vacation… The feeling of solitude is everywhere. A whole life inside this bubble: a state of mind, a temperament, a message from another life.

Solitude is a refuge where we rest from the noise of the outside world; it is the warrior's rest after a long battle. Where the fatigue of daily life slips off our soul like an old dress, solitude wraps it in softness.

It often helps us forget, to gradually detach from suffering, to look suffering in the eye and say: “I know you, you are my friend, and I fear you no longer.”

It helps us through grey days, through daily pettiness, indifference, heavy silences, and quiet manipulations.

Solitude allows us to hear our inner symphony and leads us, perhaps, toward a greater rebirth, a cosmic opening to ourselves.

It is our friend, our twin. We must welcome it with love; it is, very often, our lifeline.

בדידות

מילה, תואר, רגש, תשוקה, פחד, מנוחה, חרדה, בריחה... מהי ההגדרה של בדידות?

להיות בתוך בועה שקופה. מרחב בלתי נראה שבו אנחנו לבד, אך גם מוקפים. בועה שנולדה מדמיוננו, שמאפשרת לנו להתנתק, להתרחק מכל מה שסובב אותנו. היא מחליקה אל תוך המשפחה, מתיישבת בזוגיות, משגיחה בעבודה, מתלווה אלינו לחופשות... תחושת הבדידות נמצאת בכל מקום. חיים שלמים בתוך הבועה הזו: מצב נפשי, אופי, מסר מחיים אחרים.

הבדידות היא מקלט לנוח מהרעש שבחוץ; היא מנוחת הלוחם לאחר קרב ארוך. שם עייפות היומיום גולשת מנפשנו כמו שמלה ישנה, והבדידות עוטפת אותה ברכות.

לעיתים קרובות היא עוזרת לשכוח, להתנתק בהדרגה מהכאב, להביט לכאב בעיניים ולומר לו: "אני מכירה אותך, אתה ידיד שלי, ואני כבר לא פוחדת ממך."

היא עוזרת לנו לעבור את הימים האפורים, את קטנוניות היומיום, את האדישות, את השתיקות הכבדות, את המניפולציות השקטות.

הבדידות מאפשרת לנו להקשיב לסימפוניה הפנימית שלנו ומובילה אותנו, אולי, ללידה מחודשת, לפתיחה קוסמית של עצמנו.

היא ידידתנו, אחותנו התאומה. צריך לקבל אותה באהבה; לעיתים קרובות היא קרש ההצלה שלנו

La poupée sur la route

2025-07-03T14:00:00.000+03:00

La poupée sur la route

Très tôt le matin Je roulais sur la route entre deux villes, je roulais vite, soudain une forme attira mon attention sur le bord de l’auto route, je ralentie une poupée gisait près du parapet, elle était vêtu de blanc, j’accélérais et je l’oubliais.

La nuit je roulais en sens inverse, étant fatiguée je roulais plus doucement, la lumière puissante de mes phares balayèrent a un certain moment la poupée gisant près du parapet, je ralentie et je notais qu’elle avait changé de direction comme moi, elle était habillée de blanc. Je souris et continuer ma route.

Quelque mois plus tard j’étais au Brésil, je voyageais en autobus vers une site archéologique, près de moi étaient assises une mère et sa fille, la fille berçait dans ses bras une poupée habillée de blanc…

En Chine elle était exposée dans une vitrine, dans un marché aux puces en Albany elle était à vendre toujours habillée en blanc.

Ma fille l’a reçu en cadeau, ma petite-fille l’a perdue dans un train toujours habillée en blanc.

Qui est-elle ? Cette poupée toujours habillée en blanc qui est apparue dans ma vie, elle est la, j’en suis sure….. Et pourtant je ne l’ai jamais pris dans mes bras, je ne l’ai jamais touché.....

“The Doll on the Road”

Very early in the morning, I was driving on the road between two cities. I was going fast when suddenly a shape caught my attention on the side of the highway. I slowed down—a doll was lying near the guardrail, dressed in white. I sped up again and forgot about it.

That night, I was driving back in the opposite direction. Tired, I was going slower. At one point, the strong beams of my headlights swept over the doll lying by the guardrail again. I slowed down and noticed she had changed direction, just like me. She was dressed in white. I smiled and continued on my way.

A few months later, I was in Brazil, traveling by bus to an archaeological site. Sitting near me were a mother and her daughter; the girl was rocking a doll dressed in white in her arms…

In China, she was displayed in a shop window; in a flea market in Albany, she was for sale, always dressed in white.

My daughter received hers as a gift; my granddaughter lost hers on a train, still dressed in white.

Who is she? This doll, always dressed in white, who has appeared again and again in my life—she’s here, I’m sure of it…
And yet, I have never held her in my arms. I have never touched her…

הבובה על הדרך

מוקדם מאוד בבוקר נהגתי בכביש בין שתי ערים. נסעתי במהירות, כשלפתע צורה כלשהי משכה את תשומת ליבי בצד הכביש המהיר. האטתי – בובה שכבה ליד המעקה, לבושה בלבן. האצתי שוב ושכחתי ממנה.

בלילה נסעתי בכיוון ההפוך. הייתי עייפה ונסעתי לאט יותר. ברגע מסוים, האור החזק של הפנסים שלי האיר שוב את הבובה ששכבה ליד המעקה. האטתי ושמתי לב שהיא שינתה כיוון, בדיוק כמוני. היא הייתה לבושה בלבן. חייכתי והמשכתי בדרכי.

כמה חודשים לאחר מכן הייתי בברזיל, נסעתי באוטובוס לאתר ארכאולוגי. לידי ישבו אם ובתה; הבת נדנדה בזרועותיה בובה לבושה בלבן…

בסין היא הוצגה בחלון ראווה; בשוק פשפשים באלבני היא נמכרה – תמיד לבושה בלבן.

בתי קיבלה אותה במתנה; נכדתי איבדה אותה ברכבת, עדיין לבושה בלבן.
מי היא? הבובה הזו, שתמיד לבושה בלבן, שממשיכה להופיע בחיי – היא כאן, אני בטוחה בזה…
ובכל זאת, מעולם לא החזקתי אותה בזרועותיי. מעולם לא נגעתי בה…

2025-06-16T17:06:00.002+03:00

Le singe Macko s’est évadé du Jardin Botanique de la ville

pendant la nuit

Macko se promène dans la ville librement, personne de fait attention a lui, il traverse les rues aux feux verts, rentre dans un bistro pour manger et boire et choisi le dernier film de Spielberg pour terminer sa soirée

A la sortie du cinéma il se dirige vers le parking, conduit sa voiture vers son appartement

Un dernier Whisky avant de dormir

Le réveil le réveille a 6h30 pile, douche, café fort et au travail

Le sourire de sa réceptionniste, le bonjour de sa secrétaire lui tendant son courrier, le bureau avec vue sur la city, un café Espresso et la journée commence

Au jardin Botanique on ne s’aperçoit pas de la disparition de Macko……….

Au bureau BUSINESS AS USUAL

Macko the monkey escaped from the city’s Botanical Garden
during the night.

Macko walks around the city freely, no one pays attention to him, he crosses streets at green lights, enters a bistro to eat and drink, and chooses the latest Spielberg movie to end his evening.

Leaving the cinema, he heads to the parking lot, drives his car to his apartment.

One last whisky before going to sleep.

The alarm wakes him at exactly 6:30, shower, strong coffee, and is off to work.

The smile of his receptionist, the good morning from his secretary handing him his mail, the office with a view of the city, an espresso, and the day begins.

At the Botanical Garden, no one notices Macko is gone……….

At the office, BUSINESS AS USUAL.

מקו הקוף ברח מהגנים הבוטניים של העיר

באמצע הלילה.

מקו מסתובב חופשי בעיר, אף אחד לא שם לב אליו, הוא חוצה את הכבישים באור ירוק, נכנס לביסטרו לאכול ולשתות, ובוחר את הסרט האחרון של ספילברג כדי לסיים את הערב שלו.

ביציאה מהקולנוע הוא הולך לחניון, נוהג ברכב שלו לדירה שלו.

וויסקי אחרון לפני השינה.

השעון מעיר אותו בדיוק ב-6:30, מקלחת, קפה חזק, ויוצא לעבודה.

החיוך של הפקידה שלו, ה"בוקר טוב" מהמזכירה שמגישה לו את הדואר, המשרד עם הנוף לעיר, אספרסו, והיום מתחיל.

בגנים הבוטניים אף אחד לא שם לב שמקו נעלם……….

במשרד — הכל כרגיל.

La voisine -French-English-Hebrew

2025-06-07T11:11:00.002+03:00

La Voisine

Une soirée tranquille de fin de semaine, une forte pluie d’hiver, un vent qui se balade entre les arbres dénudées, enveloppé chaudement d’une couverture moelleuse en laine, je regarde un vieux filme sur la TV tout en sirotant mon the aux arômes de cannelle. La perspective d’une soirée calme et chaude comme je les aime. Mon chat tigré dort et ronronne sur le tapis. Sur l’écran Charly Chaplin me fait sourire.

On sonne à la porte, au tintement les oreilles de mon chat se dressent, on le dérange. Je me lève à contre cœur, Mme. Paula ma nouvelle voisine, quatre-vingt-trois ans, me sourit, elle m’apporte des livres et des magazines. Elle regarde tout autour elle aime mon intérieure, elle soupire, elle se rappelle son logis avec son défunt compagnon. Elle prend place, gentiment je lui explique que les livres je les ai déjà lu il y a quelques dizaine d’année, et que les magazines de femmes ne m’intéressent pas. De nouveau elle soupire, mon chat se lève et se dirige vers la cuisine sa queue en l’air Mme. Paula l’énerve.

Je lui offre une tasse de thé avec une tranche de gâteau aux noix. Dans ses yeux autrefois noires et brillant aujourd’hui recouvert d’un voile gris je lis la solitude, ses main aux doigts déformés, avec quelques bagues et manucurés soigneusement racontent sa route de travaille, ses pieds enfouis dans des pantoufles chaudes se reposent enfin….

Elle raconte Mme. Paula, elle décrit sa vie, ses enfants et petits-enfants, sa jeunesse dans un pays lointain, ses parents et ses amours, elle a besoins de ses souvenirs, elle revit ses joies et ses peines pour continuer à vivre. Elle revit sa carrière de sage-femme, elle revit son couple avec plus des bas que des hauts, et moi j’écoute, Bourvil a remplacé Chaplin a la TV, mon chat a disparue, elle se lève, me sourit, merci de m’avoir écouté, bonne nuit.

Je reviens vers ma couverture, et ma TV, mon chat se pelotonne près de moi, une énergie de solitude et de tristesse parcoure l’atmosphère, je me lève j’ouvre grande la fenêtre ignorant le froid, la pluie et le vent, je respire profondément, des gouttes de pluie sur mon visage, un regard vers se ciel noire sans étoiles, une prière un remerciement….mon chat miaule …. La vie……

The Neighbor

A quiet weekend evening, a strong winter rain, a wind drifting between the bare trees. Wrapped warmly in a soft wool blanket, I’m watching an old film on the TV while sipping my cinnamon-flavored tea. The kind of calm and cozy evening I love. My tabby cat is sleeping and purring on the rug. On the screen, Charlie Chaplin makes me smile.

Someone rings the doorbell. At the sound, my cat’s ears perk up—he’s annoyed. I get up reluctantly. Mrs. Paula, my new eighty-three-year-old neighbor, smiles at me. She brings me books and magazines. She looks all around—she likes my interior. She sighs. She’s remembering her home with her late partner. She sits down. Gently, I explain to her that I read those books decades ago, and that I’m not interested in women’s magazines. She sighs again. My cat gets up and heads toward the kitchen, his tail in the air—Mrs. Paula irritates him.

I offer her a cup of tea with a slice of walnut cake. In her eyes, once black and bright, now covered by a grey veil, I can read loneliness. Her hands, with twisted fingers, wearing a few rings and carefully manicured, tell the story of her working life. Her feet, buried in warm slippers, are finally resting.

Mrs. Paula talks. She tells me about her life, her children and grandchildren, her youth in a faraway country, her parents, and her loves. She needs her memories. She relives her joys and sorrows to keep going. She relives her career as a midwife, her marriage, with more lows than highs, and I listen. Bourvil has replaced Chaplin on TV. My cat has disappeared. She gets up, smiles at me, thanks me for listening, and says goodnight.

I return to my blanket and my TV. My cat curls up next to me. A certain energy of loneliness and sadness fills the room. I get up, open the window wide, ignoring the cold, the rain, the wind. I breathe deeply. Raindrops on my face. I look up at the black sky, starless. A prayer. A thank you... My cat meows… life.

השכנה

ערב שקט של סוף שבוע, גשם חורפי חזק, רוח שנודדת בין העצים העירומים. עטופה בחום בשמיכת צמר רכה, אני צופה בסרט ישן בטלוויזיה ולוגמת לאט תה בניחוח קינמון. ערב שקט וחמים בדיוק כמו שאני אוהבת. החתול המפוספס שלי ישן ומגרגר על השטיח. על המסך צ'ארלי צ'פלין גורם לי לחייך.

הפעמון מצלצל. בצלצול אוזניו של החתול נזקפות – מפריעים לו. אני קמה בלי רצון. גברת פאולה, השכנה החדשה שלי, בת שמונים ושלוש, מחייכת אליי. היא מביאה לי ספרים ומגזינים. היא מביטה סביב – היא אוהבת את הפנים של הבית שלי. היא נאנחת. היא נזכרת בבית שלה עם בן זוגה המנוח. היא מתיישבת. בעדינות אני מסבירה לה שאת הספרים כבר קראתי לפני כמה עשורים, ושמגזינים לנשים לא מעניינים אותי. היא נאנחת שוב. החתול שלי קם והולך לעבר המטבח, עם זנב מורם – גברת פאולה מרגיזה אותו.

אני מציעה לה כוס תה ופרוסת עוגת אגוזים. בעיניה שהיו פעם שחורות ובהירות ועכשיו מכוסות במעטה אפור, אני קוראת בדידות. ידיה, עם אצבעות מעוותות מעט, מקושטות בכמה טבעות ומטופחות בקפידה, מספרות את דרכה של אישה עובדת. רגליה, עטופות בנעלי בית חמות, נחות סוף סוף.

גברת פאולה מספרת. היא מתארת את חייה, את ילדיה ואת נכדיה, את נעוריה בארץ רחוקה, את הוריה ואת אהבותיה. היא זקוקה לזיכרונות שלה. היא חיה שוב את השמחות והכאבים שלה כדי להמשיך לחיות. היא חיה שוב את הקריירה שלה כמיילדת, את הזוגיות שלה – עם יותר ירידות מעליות – ואני מקשיבה. בורוויל כבר החליף את צ'פלין בטלוויזיה. החתול שלי נעלם. היא קמה, מחייכת אליי, "תודה שהקשבת לי. לילה טוב."

אני חוזרת אל השמיכה ואל הטלוויזיה. החתול שלי מתכרבל שוב לידי. אנרגיה של בדידות ועצב ממלאת את האוויר. אני קמה, פותחת לרווחה את החלון, מתעלמת מהקור, מהגשם ומהרוח. אני נושמת עמוק. טיפות גשם על פניי. מבט אל השמיים השחורים בלי כוכבים. תפילה. תודה... החתול שלי מילל... החיים.

2025-05-30T13:06:00.005+03:00

Le Père

Deux jours après la naissance de sa fille, le père est parti, il a laissé une large fortune, un bel appartement, une voiture et un billet ‘’Je pars ‘’

La mère n’a pas pleuré.

Des dizaines d’années il a voyagé, visiter les tribus en Afrique, Les Jungles en Amériques de sud, Le pole nord, plus tard le sud, vécu trois ans au Tibet un an avec une tribut Mongol, aujourd’hui il vit sur une péniche en hollande prés d’Amsterdam. Le Père

Deux jours après la naissance de sa fille, le père est parti, il a laissé une large fortune, un bel appartement, une voiture et un billet ‘’Je pars ‘’

La mère n’a pas pleuré.

Il écrit ses mémoires, sous un nom d’emprunt pour un quotidien local.

Il a vécu sa vie comme il le voulait, les regrets il n’a jamais eu.

Se baladant par un jour de soleil, une foule devant une librairie attire son attention, la promotion d’un nouveau roman avec signature de l’auteure et cocktails…Il s’approche…la vitrine…. Un livre, le titre : la photo d’un billet écrit a la main ‘’Je pars ‘’

Il tourne le dos et continue sa promenade

Il écrit ses mémoires, sous un nom d’emprunt pour un quotidien local.

Il a vécu sa vie comme il le voulait, les regrets il n’a jamais eu.

Il tourne le dos et continue sa promenade…..

The Father

Two days after his daughter was born, the father left.
He left behind a vast fortune, a beautiful apartment, a car, and a note: “I’m leaving.”
The mother did not cry.

For decades, he travelled—visiting tribes in Africa, jungles in South America,
the North Pole, then the South.
He spent three years in Tibet, a year with a Mongolian tribe.
Now, he lives on a houseboat in Holland, near Amsterdam.

He writes his memoirs under a pseudonym for a local newspaper.
He lived his life the way he wanted—regret never visited him.

One sunny day, as he strolls through the city,
a crowd in front of a bookstore catches his eye:
a book launch, the author signing copies, champagne and cocktails.

He approaches… the window display…
A book.
Its title: a photograph of a handwritten note — “I’m leaving.”

He turns his back and walks on.

האבא

יומיים אחרי לידת בתו, האבא עזב, הוא השאיר הון גדול, דירה יפה, מכונית ופתק – "אני עוזב"
האמא לא בכתה.
עשרות שנים הוא טייל, ביקר בשבטים באפריקה, בג’ונגלים של דרום אמריקה, בקוטב הצפוני, אחר כך הדרומי, חי שלוש שנים בטיבט, שנה עם שבט מונגולי, היום הוא גר על סירה בהולנד ליד אמסטרדם.

הוא כותב את הזיכרונות שלו, בשם בדוי, לעיתון מקומי.
הוא חי את חייו כפי שרצה, חרטות לא היו לו.
ביום שמש אחד, כשהוא מטייל, קהל מול חנות ספרים תופס את תשומת ליבו, השקה של רומן חדש עם חתימות של הסופרת וקוקטיילים… הוא מתקרב… הוויטרינה… ספר, הכותרת: צילום של פתק בכתב יד – "אני עוזב"
הוא מסתובב וממשיך לטייל.

2025-05-16T09:38:00.009+03:00

Banalité

J’étais venue me relaxer au bord de la mer, j’aimais cette plage éloignée, avec pour toute commodité, un café de pêcheurs avec quelques tables et chaises repeintes chaque année avec les restes de peinture trouvés ça et là.

J’aimais ce coin sans prétention loin du modernisme bruyant des plages de la côte.

La femme du pêcheur m’apporta une carafe de limonade fraîche avec un verre dépareillé étincelant de propreté, elle me connaissait et respectait mes silences. Le bleu changeant de la mer me reposa, l’iode rempli mon corps, mon petit paradis….

Le bruit des chaises qui bougent, une voix d’homme, la fumée d’une cigarette, le soupir d’une femme, envahirent mon espace, je ne me retournai pas….

On discute, elle pleure, il accuse, elle se défend, des noms de femmes, quelques noms d’hommes, des places, un compte en banque, une colère qui éclate, une menace qui plane, de l’argent sur la table, une chaise qui bascule, des pas sur le sable, ronronnements nerveux de deux voitures…un couple qui se défait…deux mouettes sur la rive…. Optimistes….

Mon calme retrouvé, au fond de mon sac mon cellular s’allume silencieusement, on me cherche.je ne réponds pas….

Banality

I had come to rest by the sea.
I loved that distant beach, where the only comfort was a small fishermen’s café, with a few tables and chairs repainted each year using leftover colors found here and there.
I loved that modest corner, far from the noisy modernity of the coastal strips.

The fisherman’s wife brought me a carafe of fresh lemonade, with a mismatched glass, gleaming with cleanliness.
She knew me, and respected my silences.
The shifting blue of the sea soothed me.
The iodine filled my body.
My little paradise...

The scrape of chairs,
a man’s voice,
a cigarette’s smoke,
a woman’s sigh—
they entered my space.
I didn’t turn around.

Voices.
She cries.
He accuses.
She replies.
A few women’s names.
Some men.
Places.
A bank account.
An anger rising.
A threat hanging.
Money placed on the table.
A chair tipping.
Footsteps in the sand.
The anxious purring of two cars…
A couple coming undone.
Two seagulls on the shore.
Hopeful.

Calm returns.
At the bottom of my bag,
my phone lights up silently.
Someone is looking for me.
I don’t answer.

בנאליות

באתי לנוח ליד הים.
אהבתי את החוף המרוחק ההוא, שבו כל הנוחות הסתכמה בבית קפה של דייגים – כמה שולחנות וכיסאות שנצבעו מחדש בכל שנה בשאריות צבע שנמצאו כאן ושם.
אהבתי את הפינה הצנועה הזאת, הרחק מההמולה המודרנית של חופי הקיץ.

אשת הדייג הביאה לי קנקן לימונדה קרה, בכוס לא תואמת שנצצה מניקיון.
היא הכירה אותי, וכיבדה את השתיקות שלי.
הכחול המשתנה של הים הרגיע אותי.
היוד מילא את הגוף שלי.
הגן הקטן שלי…

חריקות כיסאות,
קול של גבר,
עשן של סיגריה,
אנחה של אישה—
פלשו למרחב שלי.
לא הסתובבתי.

מילים.
היא בוכה.
הוא מאשים.
היא עונה.
שמות של נשים.
של גברים.
מקומות.
חשבון בנק.
כעס שמתפרץ.
איום תלוי.
כסף על השולחן.
כיסא מתהפך.
צעדים על החול.
גרגור עצבני של שתי מכוניות...
זוג שמתפרק.
שתי שחפיות על החוף.
אופטימיות.

השקט חוזר.
בתחתית התיק שלי
הטלפון נדלק בשקט.
מישהו מחפש אותי.
אני לא עונה.

mes Blogs

2025-05-12T14:06:00.002+03:00

Mes Blogs

Mes blogs : le premier, "Je raconte", a été créé en 2009. Pendant une courte période, j'ai écrit environ 300 contes courts et quelques poèmes. Certains sont des souvenirs de mon enfance en Turquie. Cette période d'écriture a été un laps de temps suspendu entre mon imagination et l'ouverture à d'autres horizons.

"Looking Differently" est mon deuxième blog. En 2013, par hasard, une caméra s’est retrouvée dans ma main, offerte par une étrangère rencontrée pendant mon séjour au Pays de la Cendre — et ce fut un coup de foudre.

Un amour sans fin pour regarder le monde, la vie, sous un angle différent, dans une lumière peu commune ; me connecter à des objets oubliés, trouver une certaine beauté dans les bacs à déchets, donner vie à la rouille, être une paparazza pour capter certains visages, gestes, expressions des passants dans la rue. Assise dans un coin de café, j'espionnais les promeneuses fugitives aux expressions multiples, avec ma caméra et son long objectif.

Une période étrange où je change le cours de ma vie, mon foyer, et plus encore. Une période entre l'âge mûr et la vieillesse. Une période marquée par le Covid et par une guerre qui commence le 7 octobre. Une période de fatigue, de recherche d'une nouvelle direction et de découverte de l’IA.

Le blog "Looking Differently" se transforme avec cette technologie qui avance à pas de géant. Je suis éblouie, malgré les critiques qui fusent de toutes parts. On ne peut comparer la caméra à l’IA. La caméra, c’est moi, et ma captation de l’imprévisible, du moment étrange qui survient soudainement, l’étonnement quand l’image apparaît sur l’écran du PC, et parfois une transformation légère avec certains programmes qui offrent une perspective différente du clic original.

L’IA est une autre porte qui s’ouvre pour moi, où mon imagination se transforme en image, où un rêve revit dans des couleurs inattendues, où l’on peut superposer des images dans différents styles et s’extasier devant une œuvre originale et unique. Me voilà avec mon premier blog, "Je raconte", que je traduis doucement en anglais et en hébreu, et dont j’ai changé l’interface, et "Looking Differently", qui progresse avec son temps.

Quel sera mon futur ?

My Blogs

My first blog, Je raconte, was created in 2009. For a short time, I wrote around 300 short tales and a few poems. Some were memories from my childhood in Turkey. That writing period was like a suspended moment, floating between imagination and an openness to new horizons.

Looking Differently is my second blog. In 2013, quite by chance, a camera ended up in my hands — a gift from a stranger I met during my stay in the Land of Ash — and it was love at first sight.

An endless love for seeing the world, life itself, from a different angle, in an uncommon light; connecting with forgotten objects, finding a kind of beauty in dumpsters, bringing rust to life, playing paparazza to capture certain faces, gestures, and expressions of passersby in the street. Sitting in a corner of a café, I would spy on fleeting women walkers with their many expressions, my camera and its long lens as my companions.

It was a strange time, when I changed the course of my life, my home, and so much more. A time between middle age and old age. A time marked by Covid and by a war that began on October 7. A time of fatigue, of searching for new direction, and of discovering AI.

The Looking Differently blog is evolving along with this fast-moving technology. I’m dazzled, despite the flood of criticism from every direction. You cannot compare a camera to AI. The camera is me — my way of capturing the unpredictable, the strange moment that suddenly emerges, the surprise when the image appears on the PC screen, and sometimes a subtle transformation using programs that offer a different perspective on the original click.

AI is another door that opens for me, where my imagination becomes image, where a dream comes to life in unexpected colors, where images can be layered in different styles and marvelled at as original and unique works of art. And here I am, with my first blog, Je raconte, which I’m slowly translating into English and Hebrew, redesigning its interface, and Looking Differently, which is evolving with the times.

What lies ahead for me?

הבלוגים שלי

הבלוג הראשון שלי, Je raconte, נוצר ב-2009. במשך תקופה קצרה כתבתי כ-300 סיפורים קצרים וכמה שירים. חלקם היו זיכרונות מילדותי בטורקיה. זו הייתה תקופה של כתיבה שתלויה בין הדמיון שלי לבין פתיחות לעולמות חדשים.

Looking Differently הוא הבלוג השני שלי. בשנת 2013, במקרה, מצלמה מצאה את דרכה אל תוך ידי — מתנה מזרה שפגשתי במהלך שהותי בארץ האפר — וזה היה אהבה ממבט ראשון

אהבה אינסופית להתבוננות בעולם, בחיים, מזווית אחרת, באור בלתי רגיל; להתחבר לחפצים שנשכחו, למצוא יופי מסוים בפחי אשפה, להחיות את החלודה, להיות פפארצי קטנה הלוכדת פרצופים, תנועות, הבעות של עוברי אורח ברחוב. יושבת בפינת בית קפה, מרגלת אחר הנשים החולפות — עם המצלמה שלי והעדשה הארוכה שלה.

זו הייתה תקופה מוזרה, שבה שיניתי את מהלך חיי, את ביתי, ועוד. תקופה בין גיל המעבר לזקנה. תקופה שסומנה על ידי הקורונה ומלחמה שהחלה ב-7 באוקטובר. תקופה של עייפות, של חיפוש כיוון חדש ושל גילוי הבינה המלאכותית.

הבלוג Looking Differently משתנה עם הטכנולוגיה המתקדמת במהירות. אני נפעמת, למרות הביקורת שמגיעה מכל עבר. אי אפשר להשוות בין מצלמה לבינה מלאכותית. המצלמה היא אני — דרך הלכידה שלי של הבלתי צפוי, של הרגע המוזר שמופיע פתאום, של ההפתעה כשהתמונה עולה על מסך המחשב, ולעיתים שינוי קל בתמונה באמצעות תוכנות שנותנות פרספקטיבה שונה על הלחיצה המקורית.

הבינה המלאכותית היא דלת נוספת שנפתחת עבורי, שבה הדמיון שלי הופך לדימוי, שבה חלום מתעורר מחדש בצבעים בלתי צפויים, שבה ניתן לשלב תמונות בסגנונות שונים ולהתפעל מיצירה מקורית וייחודית. והנה אני כאן, עם הבלוג הראשון שלי, Je raconte, שאני מתרגמת באיטיות לאנגלית ולעברית, משנה את הממשק שלו, ועם Looking Differently, שמתפתח עם הזמן.

מה צפוי לי בעתיד?

Aéroport Francais-Anglais-Hebrew

2025-05-09T12:12:00.003+03:00

Aéroport

Un grand aéroport en EU, ou des milliers de personnes de tout les coins du monde passent

Ce jour la, comme chaque jour des centaines d’avions arrivent de tout part, dans l’un Ralf est assis, prés du hublot. L’avion se dirige vers cette ville qu’il a quitté il y a plus de vingt ans, alors un tout jeune homme, quitté peut-être n’est pas le terme juste, il a fuit, des flashes d’images lui rappellent ce jour, le temps pluvieux, le froid de l’appartement de ses parents, la tristesse dans leur regards, la peur cachée dans tout les coins, le tout petit bagage qu’il avait préparé, la dernière étreinte avec ses parents, descendre les escaliers en courant, courir pour son dernier rendez-vous avec Lilly au tournant de la rue qui mène a la place. Lilly tout tremblante dans ses bras un dernier baiser, la regarder disparaitre sous la pluie avec son manteau noire et son petit chapeau rouge

De son hublot Ralf distingue les premières lumières de la ville, le petit chapeau rouge de Lilly apparait a sa mémoire comme toujours dans sa vie. Ou est-elle ? A-t-elle disparue comme ses parents, Il n’á jamais cesse de penser a elle, sa famille, ses enfants, ses affaires, ont toujours laissé une place pour cette image d’elle disparaissant dans la pluie avec son petit chapeau rouge……

L’avion se pose, tout le monde se prépare à sortir, Ralf a un tout petit bagage, son pc et deux chemises il est la pour 36 heures a fin de signer un contrat de vente. Il se dirige vers la sortie ou un chauffeur de la compagnie doit l’attendre avec une pancarte avec son nom. Fatigue il se dirige vers la sortie en cherchant sont nom parmi la foule qui attend, il voit la pancarte Ralf ..

Tenue par une jeune femme portant un tout petit chapeau rouge……..

Ralf rentrera chez lui dans une boite en boi

Airport

A large airport in Europe, where thousands of people from all corners of the world pass through.

Like every day, hundreds of planes arrive from all over that day. In one of them, Ralf is seated by the window. The plane headed toward the city he had left more than twenty years ago. He was a very young man then. Left may not be the right word — he fled.

Flashes of memory return: the rainy weather, the cold apartment of his parents, the sadness in their eyes, fear lurking in every corner, the tiny bag he had prepared, the last embrace, running down the stairs, rushing to that final meeting with Lilly at the bend in the street that leads to the square. Lilly, trembling in his arms, one last kiss... then watching her vanish into the rain, in her black coat and her little red hat.

From his window, Ralf sees the first lights of the city. That red hat of Lilly’s reappears in his mind, as it has all his life. Where is she now? Has she vanished too, like his parents? He never stopped thinking about her. Through his family, his children, his business—there was always a space kept for that image of her, disappearing into the rain with her little red hat.

The plane lands. Everyone gets ready to disembark. Ralf has only a small bag, his laptop, and two shirts. He is here for 36 hours, just to sign a sales contract.

Tired, he heads toward the exit where a driver from the company is supposed to be waiting for him, holding a sign with his name. He scans the crowd. And then he sees it—Ralf...—held by a young woman wearing a little red hat.

Ralf will return home… in a wooden box.

שדה תעופה

שדה תעופה גדול באירופה, בו חולפים אלפי אנשים מכל קצות העולם.

ביום ההוא, כמו בכל יום, מאות מטוסים נוחתים מכל עבר. באחד מהם יושב ראלף ליד החלון. המטוס עושה דרכו אל העיר שנטש לפני יותר מעשרים שנה. אז היה צעיר מאוד. "נטש" אולי איננה המילה הנכונה – הוא ברח.

הבזקים של זיכרונות חוזרים אליו: מזג האוויר הגשום, הקור בדירת הוריו, העצב שבעיניהם, הפחד שארב בכל פינה, המזוודה הקטנה שהכין, החיבוק האחרון, הריצה במדרגות, הפגישה האחרונה עם לילי בפינת הרחוב שמובילה אל הכיכר. לילי, רועדת בזרועותיו, נשיקה אחרונה… ואז לראות אותה נעלמת בגשם, עם המעיל השחור והכובע האדום הקטן שלה.

מבעד לחלון הוא מבחין באורות הראשונים של העיר. הכובע האדום הקטן של לילי צץ בזיכרונו, כמו תמיד לאורך חייו. איפה היא עכשיו? האם גם היא נעלמה כמו הוריו? הוא מעולם לא הפסיק לחשוב עליה. גם כשבנה משפחה, גידל ילדים, ניהל עסקים — תמיד הייתה שמורה בתוכו פינה לתמונה ההיא: לילי נעלמת בגשם, עם הכובע האדום הקטן.

המטוס נוחת. כולם מתכוננים לרדת. לראלף תיק קטן בלבד — המחשב הנייד שלו ושתי חולצות. הוא הגיע ל-36 שעות בלבד, כדי לחתום על חוזה מכירה.

עייף, הוא צועד לעבר היציאה, שם אמור לחכות לו נהג עם שלט שעליו שמו. הוא סורק את ההמון — ואז רואה את השלט: "ראלף..." מוחזק על ידי אישה צעירה עם כובע אדום קטן.

ראלף ישוב הביתה… בתוך ארון קבורה מעץ.