לצד הקשרים הענפים עם שלוש המדינות הללו, טיפחה ישראל קשרים עם הכורדים וסייעה להם במלחמתם נגד המשטר העיראקי. כמו כן, פיתחה ישראל קשרים משמעותיים, ובדרך כלל נסתרים, עם מדינות באפריקה. ראוי לציון הקשר שנבנה עם דרום סודאן; קשר זה נחשף כאשר דרום סודאן נפרדה ממדינת האם שלה, כך שמעמדה של ישראל שם התעצם במידה רבה למרות הקשיים בשטח. (גילוי נאות: כותב שורות אלה פעל באפריקה בתקופה הנדונה, בעיקר בארצות דוברות אנגלית שהיו בעברן קולוניות בריטיות).

במאמר זה אבקש להתמקד בתהליכים שהתחוללו – וממשיכים להתחולל – באיראן. מדינה זו הפכה מידידה מובהקת של ישראל לאויבת המרה ביותר שלה. במשך כארבעים השנים האחרונות מקדישים שליטיה את עצמם, את משאבי המדינה, את כספיה, עושרה וצבאה – לבניית מערכות צבאיות ואסטרטגיות שמטרתן לתקוף את מדינת ישראל ביום פקודה ולחסל אותה, מתוך תפיסה שלפיה, ישראל, בשיתוף עם הפלסטינים, תהפוך לעוד שטח בדאר אל-אסלאם.

שליט איראן בשנים 1979-1941, השאח מוחמד רזה פאהלאווי, נאלץ לנהל מאבק נחוש נגד מנגנוני הדת השיעית שכוחם והשפעתם הלכו והתעצמו. המנהיגים השיעיים התנגדו נמרצות לתהליכי המודרניזציה שהוביל השאח, משום שהם פגעו קשות במעמדה של הקיצוניות הדתית השיעית שהתקיימה במדינה במשך דורות.

השאח היה מקושר פוליטית, כלכלית וצבאית עם ארצות הברית כמו גם עם ישראל. אלפי ישראלים הועסקו באיראן בתפקידים מגוונים: החל מהדרכה חקלאית ועד לאימון צבא השאח והשירותים החשאיים שלו, אשר שלטו במדינה ביד חזקה ופעלו באכזריות כלפי מתנגדי המשטר מקרב המנהיגות הדתית השיעית.

בין המנהיגים השיעים התבלט איש דת בשם רוחאללה חומייני. הוא טיפס במעלה ההיררכיה הדתית והתמנה לאייתוללה, דהיינו ראש וראשון לכוהני הדת השיעית, דרגה עליונה המקבילה לרב ראשי בעולם היהודי ולאפיפיור בעולם הקתולי, שהקנתה לו מעמד בכיר בקרב המיעוטים השיעים בארצות המזרח התיכון.

חומייני החל לארגן התנגדות עממית נגד השאח והמגמות החברתיות-דתיות שהוביל באיראן. בשל מעמדו הדתי-ציבורי הבולט נמנע השאח מלפגוע בו אישית. הערכתו הייתה שאם השירות החשאי האיראני, הסאוואק, יעלים את חומייני, הדבר יעורר מהומות באיראן, ולכן בשנת 1965 החליט השאח להגלות את חומייני מאיראן.

לאחר גירושו מאיראן מצא חומייני מקלט זמני בקרב בני עדתו השיעים בעיראק, ומשם הוא "משך בחוטים" באיראן. הדבר היה לצנינים בעיני השלטונות באיראן, ובעקבות לחצים שהם הפעילו על שלטונות עיראק – גורש חומייני משטחם.

חומייני מצא מקלט מדיני בצרפת. הצרפתים, מתוך נאמנות לעקרונות המהפכה הצרפתית (חופש, שוויון, אחווה), אפשרו לו להקים מרכז איראני שיעי ליד פאריס. חומייני שהה בגלות בצרפת במשך 15 שנים (1979-1964).

בתקופה זו הוא לא שקט על שמריו, אלא בנה בחוכמה ו"מתחת לרדאר" את המנגנון שביום מן הימים עתיד היה לתפוס את השלטון באיראן. למעשה, הוא המתין בסבלנות להזדמנות לשוב לאיראן ולהשתלט על המדינה. בפרק הבא בסדרה אדון בהיחלשות משטר השאח עד לקריסתו, ובשיבתו של חומייני מהגלות למולדתו.

The post מידידה אוהבת לאויבת מרה appeared first on JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל.

לפני שנתיים התגלה שאחד ממסתמי הלב שלי אינו מתפקד היטב וחייבים להחליפו, ואכן בצנתור דרך עורק ברגל הוחדר והושתל מסתם חדש ורענן. מפליא שמאז ההשתלה חל שיפור משמעותי בתפקודי המוטורי המנטלי והקוגניטיבי עם הסתייגות קטנטונת אחת, הפכתי לאדם עקשן הנחישות ההתמדה וההתמסרות בהן ניחנתי בעבר הפכו באחת לעקשנות.

הקרדיולוג גילה לי רק לאחרונה שהושתל לי מסתם-שור.

The post שור אנושי appeared first on JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל.

כמו כוכב אחרון

כמו תפילה למר

יאיר בדרך השירים

את רחמי הבאר הפועמת

את חסדי התמרים.

The post שיר אחד appeared first on JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל.

הכניסה לזוגיות שנייה מגיעה כמעט תמיד עם מטען קודם — דירה, חיסכון, ולעיתים ילדים מנישואין שהסתיימו. עו"ד ונוטריון מוטי גרטל מסביר מדוע דווקא בפרק שני ההסדרה המוקדמת חשובה יותר, ומה קובע החוק כאשר הסכם אינו נערך.

בני זוג הנישאים בפעם הראשונה מתחילים, ברוב המקרים, מנקודת אפס משותפת. בפרק שני התמונה הפוכה: כל אחד מגיע עם היסטוריה כלכלית שנצברה בנפרד — נכס שנרכש, כספי פיצויים, חיסכון פנסיוני ותיק, ולא אחת גם התחייבות קיימת למזונות ילדים. הרצון הטבעי לפתוח דף חדש אינו מוחק את הדף הקודם.

מה קורה כשאין הסכם

כאן נמצאת נקודת ההפתעה. חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 קובע בסעיף 3(א) כי בני זוג שלא ערכו הסכם ממון ייראו כמסכימים להסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק. במילים אחרות, ההיעדר של הסכם אינו מותיר את הרכוש כפי שהוא — הוא מפעיל ברירת מחדל סטטוטורית שאיש מבני הזוג לא בחר בה במפורש.

ההסדר הזה סביר לזוגות רבים. הוא פחות סביר כאשר צד אחד נכנס לנישואין עם נכס שצבר במשך שני עשורים, וכאשר קיימים ילדים שהוריהם התכוונו להותיר להם את אותו נכס. פנייה מוקדמת אל עורך דין הסכם ממון לפרק שני מאפשרת להחליף את ברירת המחדל בהסדר שנבנה לפי המציאות המשפחתית האמיתית.

שלוש נקודות שמאפיינות פרק שני

1.      נכס שקדם לקשר. דירה שנרכשה לפני הנישואין אינה בהכרח מחוץ למחלוקת. שיפוץ במימון משותף, מגורים ממושכים ותשלומי משכנתא מכספים משותפים מייצרים טענות שקשה לפרק בדיעבד.

2.      ילדים מקשר קודם. הורים רבים מבקשים להבטיח כי רכוש מסוים יגיע לילדיהם. הסכם ממון הוא הכלי שמעגן זאת מראש, לצד עריכת צוואה.

3.      התחייבות מזונות קיימת. כאשר צד אחד כבר משלם מזונות, שקיפות מוקדמת לגבי היקף ההתחייבות חוסכת חיכוך בהמשך.

מדוע פניה מוקדמת היא חשובה

הסכם ממון שנכרת לפני הנישואין נהנה ממסלול אימות פשוט במיוחד — ניתן לאמתו אצל נוטריון, בלי פנייה לבית המשפט. לאחר הנישואין הדלת הזו נסגרת, ונדרש אישור שיפוטי. אותו מסמך בדיוק, בעיתוי שונה, גוזר הליך שונה לחלוטין.

מניסיוני בייצוג בתיקי משפחה, השיחה על הסכם ממון נתפסת כשיחה לא רומנטית — ובפועל היא אחת השיחות המגנות ביותר שזוג מנהל. מוטי גרטל – עורך דין לענייני משפחה אני רואה לא מעט זוגות המגיעים שנים מאוחר מדי.

אודות הכותב

עו"ד ונוטריון מוטי גרטל מעל 30 שנות עיסוק בדיני משפחה, חבר בלשכת עורכי הדין משנת 1996. סגן יו"ר (משותף) של ועדת בתי הדין הרבניים וחבר ועדת דיני משפחה, במחוז מרכז,של לשכת עורכי הדין בישראל. מנהל את פורום מזונות ואת פורום הסכם גירושין באתר din.co.il.

משרד עו"ד ונוטריון מוטי גרטל ושות' | תוצרת הארץ 3, פתח תקווה | טלפון 03-5276610 | office@gertelaw.co.il

המידע במאמר זה הוא סקירה כללית בלבד ואינו תחליף לייעוץ משפטי פרטני.

The post מדוע דווקא כאן הסכם ממון אינו מותרות appeared first on JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל.

בשלב מסוים הכיר את בנימין נתניהו, נשבה בקסמיו והחל לכתוב דברי פרשנות חמים על חברו הטוב, למורת רובם של רוב החברים שאיתם גדל, לחם וחלם.

ההתפכחות מנתניהו באה באיחור. הוא נדהם מתגובת נתניהו לטבח ב-7 באוקטובר, כאשר לא קיבל על עצמו אחריות ישירה והפנה עורף לחקירה ממלכתית של האירוע. איל מגד, שחלומו נותץ, יצא נגד נתניהו בכל עוז. הוא הבין שנפל במלכודת של איש נרקיסיסטי שדבר לא אכפת לו – רק הוא ומשפחתו.

בחוגי חבריו לא סלחו לו על ההכשר שנתן למוצר המנהיגותי הגרוע ביותר שהנפיקה מדינת ישראל. אני דווקא הייתי מקבלו בזרועות פתוחות, שהרי התנהגותו הייתה של "תינוק שנשבה", התנהגות שראויה להבנה וגם למחילה.

שמעתי את דבריו וחשבתי, איך זה שכל ראשי השב"כ לדורותיהם שטמו את נתניהו? אפילו יורם כהן, אדם ערכי הקרוב אליו אידיאולוגית, הלך לאיזנקוט. היכן אייל ארד עוזרו המסור? ועוזי ארד יד ימינו? וכל עוזריו שידעו את אורחותיו, כניר חפץ, בושינסקי ויועז הנדל?

לדעתי, היחס שגילה לעוזריו והבוז שהם רחשו לו ולמשפחתו מעידים כאלף עדים שעניין לנו עם איש פגום מיסודו. חף מכל רגש לזולת. דואג לאינטרסים שלו כאילו היו אינטרסים של המדינה ומלעיט את אוהדיו בשקרים מלוא השק.

מי הביא עלינו את בן גביר? מי נתן לאיש כמוהו להיות השר לביטחון לאומי? ומי הכניס לחיינו את סמוטריץ', על מלחמתו בפלסטינים באמצעות חיל רגלים פנאטי שגדל במחוזות הגאוליים שמנסים לקבוע את גבולות ישראל? מי נתן לקרעי, שוטם התקשורת, להיות ממונה עליה? ובמה עסק – "המשימה שהטלת עליי… להעביר רפורמת ימין בתקשורת… מושלמת בהצלחה," ללא הנד עפעף. ובימים אלה נתניהו, תמיד עם צעד אחד קדימה, כבר מחפש שריונים שיצילו אותו מדינו של הבוחר.

אצל נתניהו אין חמלה. לא יהיו קלפיות בבתי אבות ובדיור מוגן. למה? כיצד להסביר זאת? ידוע ששם מצוי אחוז גבוה של מתנגדיו. לכן יש להקשות עליהם, על החולים והפגועים, להגיע לקלפי נגיש וקרוב.

איל מגד הוא מקרה קיצוני. אדם שהיה בן בית אצל נתניהו ומשפחתו, ראה את פגמיו המוסריים והאישיים והחליט לשתף את הציבור במה שחווה. הוא רהוט, אימפולסיבי ובעל תודעת שליחות. יש להקשיב לו. הרי הוא בא מן הבית המוסתר ביותר בישראל. הוא יודע שטלי גוטליב ובוארון מתווכים את נתניהו לעם. הוא רוצה פשוט שנדע "מיהו בנימין נתניהו האמיתי".

The post איל מגד כמשל appeared first on JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל.

בנעוריי קראתי את קיצורו של הרומן והוא השאיר עליי רושם אדיר. בינתיים זקנתי, והניסיון לקרוא את היצירה הזו שוב בשלמותה, הפגיש אותי עם מעקשים שלא יכולתי להיות מודע להם בקריאה הראשונה ההיא. הראשון והעיקרי שבהם הוא התחושה החזקה שהספר מבקש להטמיע בקורא: התפיסה שהגיבור הראשי הוא בעצם שליח האל עלי אדמות, שמעניק שכר ל"טובים" ומעניש בחומרה את "הרשעים", כשהחלוקה בין "טובים" לרשעים" היא ברורה וחד-משמעית.

לטובת מי שלא קרא את הספר ומבקש להבין את עלילתו, אציג את עיקרי הדברים: אדמונד דאנטס הוא ימאי מוכשר בן 19, המשמש סגן קברניט בספינה "פרעה". לפני שהאונייה עגנה במארסיי, נפטר הקברניט לקלר, ודאנטס מילא את מקומו. בעל האונייה, מורל, מייעד אותו להיות הקברניט במסע הסחר הבא. אלא שדאנטס מסתבך בבלי דעת בתסבוכת פוליטית חמורה: הקברניט הגוסס השביע אותו לעצור בדרך באי אלבה – לשם הוגלה נפוליאון בונפרטה – לפגוש את המרשל הגדול, ולהעביר ממנו מכתב סודי לאוהד הקיסר המודח, תושב פאריס בשם נוארטייה.

בהגיעו למארסיי מתבשר דאנטס בשתי בשורות טובות: מינויו לקברניט הספינה "פרעה", ואירוסיו לאהובת ליבו מהכפר הקטלוני שליד מארסיי – מרסדס. אלא ששלושה "רשעים" עומדים לו לרועץ: הראשון הוא פרננד, בן דודה של מרסדס, שמאוהב בה ורוצה לשאתה לאישה. "הפתרון" הקטלני לתסבוכת כזאת הוא להרוג את המתחרה, אבל זהו צעד בלתי אפשרי, שכן מרסדס הצהירה שאם אהבת חייה, אדמונד דאנטס, יומת, היא תתאבד; הרשע השני הוא דאגלאר, מנהל החשבונות של "פרעה", שמאמין כי הפיקוד על הספינה מגיע לו ולא לדאנטס הצעיר; והשלישי הוא קאדרוס, החייט העני שחומד את רכושו של דאנטס.

השלושה רוקחים הלשנה אנונימית המאשימה את דאנטס בבגידה במלך לואי ה-18, והסיבה: מגעיו עם האי אלבה. בעיצומה של מסיבת האירוסין עם מרסדס, דאנטס נעצר. ז'ראר דה וילפור, התובע המשפטי שחוקר אותו, מבין מייד שהצעיר חף מפשע; אבל ברגע שהוא קורא את המכתב שהביא דאנטס מאלבה, ואשר מיועד לנוארטייה, הוא קופא על שמריו. נוארטייה הבונפרטיסט הוא לא אחר מאשר אביו של דה וילפור (ששינה את שם משפחתו, כדי שלא יפגע בקריירה שלו). הוא מבין שדאנטס הוא איום מיידי עבורו, שכן המכתב מקשר אותו לקנוניה להשבת נפוליאון מגלותו באי אלבה ופלישתו מחדש לצרפת (כידוע, נפוליאון ברח מהאי אלבה, נכנס לפריז ושלט בצרפת במשך כמאה ימים עד להדחתו הסופית). דה וילפור שורף את המכתב, ומחליט ליצור מצג שווא שיעלים את דאנטס לנצח. הוא דן את דאנטס למאסר עולם במצודת הכלא הידועה לשמצה "איף". דה וילפור עצמו מנצל את המידע כדי להזהיר את המלך מפלישת נפוליאון, ועולה לגדולה.

האם דאנטס יימק בכלא? או האם הגיבור הראשי, שהוא שליח האל, ינצח את "הרשעים"? על כך אספר בפרק הבא.

The post בשליחות האל appeared first on JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל.

ניכר שהממסד הדתי הבין שיש לפניו הזדמנות פז, במובן שניתן להשיג כמעט כל גחמה מצד ממשלה סחיטה המוכנה לשלם את האתנן הנדרש, שנגזל כמובן מהקופה הציבורית – שוחד פוליטי לכל דבר ועניין, כפי ששמעתי פעם את גפני אומר לנתניהו, "תן לי את הכסף ותעשה מה שאתה רוצה בתחום המדיני".

תמיד הייתה שחיתות שלטונית בהצנעה כזו או אחרת, אך הפעם היא חשופה וגלויה לעין כול ברמה שלא נודעה בעבר בישראל. ההשלכות לכך באות לידי ביטוי בעימות ערכי ותרבותי בין המגזר היהודי המסורתי, השומר על עיקרי ערכי היהדות, לבין היהדות החרדית ההלכתית, הדבקה עדיין באורח החיים והריטואל הטקסי הגלותי שעוצב בימי הביניים כדי לשמר את העם בגולה. אך לאחר אלפיים שנות גלות מאסו יהודים טובים בחיי הגלות והפוגרומים ובהיותם חסרי הגנה. הם החליטו לא להמתין יותר למשיח בן-דוד וחמורו הלבן המתמהמה, ולחדש את תקומת העם היהודי בציון מכורתו, יחד עם הציונות הדתית השותפה לנשיאה בנטל.

מכאן התפתח עימות הולך ומחריף. מהצד האחד, היהדות המסורתית והחילונית, שמצאה את הדרך לשלב בין שמירה על עיקרי ערכי היהדות המסורתית ובין דרישות החיים המודרניים, צורכי הביטחון וכלכלת האומה – מחסה ליהדות המתגוננת בעת צרה. מנגד המשיכה היהדות ההלכתית לדבוק בדוקטרינת העבר, והיא רואה בעצם הקמת המדינה הציונית שלא על ידי המשיח עבירה נגד רצון האל (ומכאן "הסיבה" לכל צרה ופגע – עונש למדינה הציונית). אלה האחרונים מסרבים להשתתף בנטל הביטחוני והכלכלי וניזונים מקופת האוצר הלאומי בטיעון שלימוד התורה הוא המושיע הבלעדי. הם גם דורשים להסדיר בחוקי הדמוקרטיה את הפטור מגיוס לצבא, הענקת כספים המעודדים בטלה מעבודה והשתמטות – כל מה שהרמב"ם תיעב – ולכפות על הצבא להתאים עצמו לדרישות הלכתיות תוך פגיעה בעקרון השוויון וביזוי הנשים המשרתות והלוחמות באשר הן. ועוד דרישה, לכפות על הציבור העובד, המתנדב והלוחם מגבלות על החופש לבחור את אורח החיים האישי, שלא בדרך "חיה ותן לחיות". ברקע נשמעת קריאת הקרב "נמות ולא נתגייס", והקרע בעם הולך וגדל.

הפילוג בעם מגיע לנקודת אל-חזור. הציבור העובד, המתנדב, הלוחם, נושא האלונקה, היודע שאם תישמט – אין מאחוריו אחר להושיע, כבר אינו יכול להכיל את העוולות שבחוקים החדשים שבדרך, שנתניהו הבטיח כאתנן לצרכיו הפרטיים, חוקים שנראים (בפראפרזה) כ"טליבאניזציה" של מדינת ישראל. לא התורה הזו שבפי עסקני הדת היא המצילה את ישראל, אלא העם המגן מפני כל רעה בגופו ונשמתו לאור ערכיו.

היהדות האמיתית שלי היא דוגמת מתתיהו החשמונאי, שהיה עובד אדמה, ידע לאחוז בחרב בעת הצורך, ומאומה לא נפגע מקדושתו ולא מנעו מלהיות הכהן הגדול בבית המקדש. יש לקוות שהציונות הדתית בישראל, ההולכת בדרך החשמונאי, יהיה בה הכוח לעמוד מול מבזי תורת האמת. "כי עלובה התורה הנקנית בדמם של האחרים" לחרפת עולם.

הבחירות הקרובות הן הזדמנות בלתי חוזרת לבלום את המגמה האסונית. כי הממשלה הזו "רצעה את אוזנה" מרצונה החופשי לרגלי אדונה החדש, ומתכוננת כבר היום לקראת הקדנציה הבאה, להמשיך במסע הפילוג, כאשר היא נסמכת על מאות אלפי האברכים – צבא של ממש, כלי שימושי בידי הממסד החרדי – שיציפו את הקלפיות בהמוניהם. חובה על כל ישראלי שפוי לבלום את הסחף המתרחש מדי יום לנגד עינינו, להתנגד ל"נרמול" המצב כאילו אין בלתו. אל תחשה.

ובנימה אישית: הסבא שלי, סנדלר ממונקטש, יהודי תם וישר, הלך אחרי הרבי שלו למשרפות אושוויץ כש"אדוני אלוהינו אדוני אחד" על שפתיו. זה לא עזר. הוריי הצליחו למלט נפשם, ואני – ממשיך דרכם – לא יכול להרשות לעצמי לאכזב את הדור הבא שלנו. זו חובתנו ההיסטורית העליונה, מלחמת עצמאות פנימית מפני כבלים קיצוניים כאלה, שמתחילים להישזר סביבנו.

The post הלטליבאן דמינו? appeared first on JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל.

בעולם הטכנולוגיה והאינטרנט המודרני, שבו איומי הסייבר מתפתחים בקצב חסר תקדים, הסתמכות על הגנות היקפיות סטטיות או מבדקי חדירות תקופתיים אינה מספקת עוד הגנה מלאה. מענה יסודי לאתגר זה ניתן ביוזמת ה- 0day bounty המשותפת של מעבדות המחקר העילי Cipher Security Labs וקבוצת ניהול פרויקטי הסייבר הבינלאומית Presale1. היוזמה מציעה גישה חדשנית המעבירה ארגונים מגישה פסיבית למודל של הגנה אופנסיבית ומנוהלת, המבוסס על מחקר חולשות מתמשך.

מודל ריטיינר מנוהל לעומת השיטות המסורתיות

יוזמת ה- 0day bounty מבוססת על מודל ריטיינר מנוהל. מודל זה נועד לאתר, לתקף ולנטרל חולשות אבטחה קריטיות ופרצות מסוג "אפס ימים" (Zero-Day) בנכסים דיגיטליים ובמוצרים ארגוניים לפני ניצולן על ידי גורמים עוינים. בשונה ממבדק חדירות מסורתי (Pentest) המבוצע באופן נקודתי וחד-פעמי, ובשונה מתוכנית Bug Bounty המונית שיוצרת עומס אדיר של דיווחי סרק, המודל המנוהל מעמיד לרשות הארגון צוות מחקר ייעודי בעלות חודשית קבועה ומבוקרת.

פעילות המיזם מעניקה הגנה רב-שכבתית בשני צירים קריטיים:

• בדיקות מקדימות טרם עלייה לאוויר (Pre-go-live): ביצוע מחקר אופנסיבי ממוקד על ממשקי משתמש חדשים, מוצרים בפיתוח ואתרים בטרם השקתם הרשמית.
• בדיקת מערכות פעילות באוויר (In Production): מחקר שוטף ובדיקת חוסן עמוקה למערכות החשופות לרשת, כגון מערכות CRM, ERP, פורטלי מכירות (SALES) ושירותי ענן.

המסד המקצועי והעומק הטכנולוגי

היוזמה מחברת בין יכולות המחקר האופנסיבי של מעבדות סייפר לבין המעטפת הניהולית והארכיטקטורה של פריסייל1:

• Cipher Security Labs: מתמחה בהנדסה הפוכה עמוקה, ניתוח קוד בינארי ופיתוח אקספלויטים. החברה מובלת על ידי אוריאל קוסייב, חוקר נוזקות בכיר, מחבר הספרים Antivirus Bypass Techniques ו-MAoS ומרצה בכנס DEF CON 34, ועל ידי ניר יהושע, CTO וחוקר חולשות בשכבות נמוכות אשר הוזכר בהיכלי תהילה של ענקיות טכנולוגיה דוגמת אינטל, מקאפי וביטדפנדר.
• Presale1: קבוצת ניהול פרויקטי סייבר בינלאומית שנוסדה בשנת 2008 ומנוהלת על ידי איל וינטרוב. החברה מתמחה בארכיטקטורת אבטחה, מנהלת את פורום Diamond CISO Club ומחזיקה בשותפויות אסטרטגיות עם גוגל ומנדיאנט (Mandiant).

תהליך העבודה ורקורד מוכח

מתודולוגיית העבודה כוללת חמישה שלבים סדורים: מיפוי נכסים ומשטח התקיפה, מחקר אופנסיבי ו-Fuzzing, פיתוח הוכחת היתכנות (PoC) בסביבה מבוקרת ללא סיכון מערכות הייצור, תיווך הממצאים לדרג הניהולי והטכני, ותקוף התיקון תוך מתן הנחיות הקשחה לצוותי הפיתוח.

חוקרי המיזם כבר הובילו מחקרי עומק בקרב 19 חברות מובילות בעולם, כולל Samsung, Huawei, Cisco, Fortinet, Splunk ו-ESET, והוכיחו כי מחקר רציף וסגירה מהירה של פערים מונעים פגיעה תדמיתית וכלכלית קשה. ארגונים המבקשים לעבור מהגנה סבילת לאקטיבית מוזמנים להצטרף ליוזמה.

למידע נוסף ולהרשמה לחצו על הקישור https://presale1.com/0day-bounty-initiative

The post מעבר להגנה אופנסיבית רציפה appeared first on JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל.

כדי להמחיש את גודל האבסורד המאפיין את המצב הנוכחי, בחרו ב"אקונומיסט" להציג את סיפור גיוס ההון יוצא הדופן של חברת SpaceX. החברה, שאף הציגה בעבר הפסדי ענק – בשנת 2025 הפסידה 5 מיליארד דולר – זכתה לאחרונה להערכת שווי בלתי נתפסת, והונפקה על פי שווי של 1.8 טריליון דולר. משקיעים שקנו את המניות באותו יום, יכלו למכור אותן כעבור ארבעה ימים ברווח של 40%.

ההסבר לפרדוקס המדהים הזה טמון בעיקר בכוח ההשפעה של אילון מאסק, בעל הבית של SpaceX. הוא ואנשיו הצליחו לשכנע משקיעים "מוסדיים" – כלומר גופים שמרניים לכאורה כמו בתי השקעות, חברות ביטוח וחברות השקעה גדולות המגובים ביועצים כלכליים ויועצים משפטיים – להאמין לתחזית העתידנית הנועזת הזו, שלפיה עד שנת 2030 זרוע הבינה המלאכותית של החברה תמכור מוצרים ושירותים בהיקף של למעלה מ-320 מיליארד דולר. לנוכח נתונים אלה, אי-אפשר שלא לתהות על שיקול דעתם של אותם מנהלי כספים. כיצד ניתן לקבל החלטות כה דרמטיות בהווה על הבטחות שאולי יתממשו בעוד כמה שנים? הרי עד שנת 2030 העולם יכול להשתנות ללא הכר, מלחמה עלולה לפרוץ, רעידת אדמה עלולה לזעזע את העולם.

מבט מזווית אחרת על המצב הרותח של שוק ההון מתקבל מהגידול בהיקף הפעילות בשוק האופציות. נתונים שהגיעו לידי השבועון "האקונומיסט" מחברה מובילה ל"עשיית שוק" באופציות – חברה שקונה ומוכרת אופציות ותפקידה לספק נזילות תמידית ואפשרות לקנות ולמכור אופציות מכל דורש – חושפים מגמה מרכזית: המחזור בשוק האופציות גדל פי שניים משנת 2020 עד שנת 2025.

לאור כל אלה, אני מציע לכל מי שמחזיק כיום בתיק השקעות פעיל לעצור לרגע ולשקול בכובד ראש את הנתונים שהצגתי כאן. ייתכן בהחלט שהמחירים בשוק ההון ימשיכו לעלות בשנה או בשנתיים הקרובות, ומי שימכור עכשיו את אחזקותיו יצטער על שהחמיץ את הרווח מן העליות האלה. אבל, אם תתרחש מפולת בשוק ההון – ההפסדים עלולים להיות כואבים במיוחד. בסופו של דבר, בכל פעולה בשוק ההון יש אי-ודאות מובנית.

המאמר נכתב כחומר למחשבה ואינו מהווה כלל ייעוץ השקעות מקצועי.

The post שוק של אי-ודאות appeared first on JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל.

רובכם ודאי שמעתם על הורמונים בבעלי חיים בכלל ובגוף האדם בפרט, כמו למשל אינסולין והורמון בלוטת התריס (האינסולין כִּכֵב בסדרת מאמרים שכתבתי בעבר על מחלת הסוכרת). ההגדרה המוכרת של הורמון בגוף בעלי חיים היא חומר המופרש לדם על ידי בלוטה, ומוסע בזרם הדם עד שהוא מגיע לאיבר המטרה שבו הוא פועל. אולם לצמח אין בלוטות וגם לא מערכת של כלי דם. אם כך, היכן מיוצרים הורמונים אלו וכיצד הם מגיעים למקום שבו הם דרושים?

אף על פי שלצמחים אין מערכת כלי דם, יש להם מערכת הולכה. ללא מערכת כזו, הגלוקוז המיוצר בעלים בתהליך הפוטוסינתיזה לא היה מגיע לכל חלקי הצמח וגם לא לשורשים, והחומרים והמים שהשורשים יונקים מהאדמה לא היו מגיעים לכל חלקי הצמח וכמובן גם לא לעלים.

כל תא בצמח יכול ליצר הורמון מסוים כתגובה לגירוי. דוגמה מצוינת לכך היא מהצמח המוכר – חמנייה. החמנייה נקרא כך משום ההיא מכופפת את העלים העליונים ואת ניצן התפרחת לכיוון החמה (השמש). כיצד הגירוי של אור השמש גורם לצמח להתכופף לעבר האור? אחראי לכך הורמון גדילה צמחי הנקרא אוקסין. כאשר האור מאיר על הצמח מצד אחד, האוקסין נודד ומתרכז בצד המוצל של הגבעול. הצטברות ההורמון בצד זה גורמת לתאי הצמח להתארך מהר יותר בצד המוצל, וכך נוצר כיפוף טבעי לעבר מקור האור.

כמו האוקסין, גם החומצה הסליצילית יכולה להיווצר בכל תא בצמח כתגובה לגירוי. יש לה כמה תפקידים בצמח, שאחד החשובים שבהם הוא הפעלת המערכת החיסונית של הצמח כאשר הוא מותקף על ידי חיידקים, וירוסים או פטריות. כולנו ראינו תפוח עץ עם כתם כהה. הכתם הזה אינו ריקבון; התפוח המסכן שלנו קיבל מכה שגרמה לבקיעים בקליפתו. דרך בקיעים אלו יכולים לחדור וירוסים וחיידקים, ולכן מייד נשלחת חומצה סליצילית לאזור כדי להילחם בהם.

לא אפרט את כל התפקידים של חומצה זו בצמח, אבל אציין תפקיד נוסף, מדהים ומרתק במיוחד: תקשורת בין צמחים. צמחים יכולים להפוך את החומצה הסליצילית לחומר נדיף הנקרא מתיל סליצילט. בהיותו נדיף הוא מתפשט באוויר שסביב הצמח ומזהיר צמחים שכנים מפני איומים קרובים.

אגב, לא כל החומרים שנוצרים בצמחים ומשמשים אותנו כתרופות הם הורמונים צמחיים. הדיגוקסין, למשל, שמקורו בצמח האצבעונית, פועל כמנגנון הגנה טבעי של הצמח. הדיגוקסין רעיל מאוד עבור יונקים, ציפורים ורוב החרקים, ולכן הוא מגן על הצמח מאכילה על ידי בעלי חיים למיניהם. דוגמה נוספת היא l-DOPA (לֶבוֹ-דוֹפָּא) המשמשת כתרופה לחולי פרקינסון בשלבים הראשונים של המחלה. צמח הפוּל עשיר מאד בתרכובת זו, שתפקידה בצמח הוא הדברת מזיקים ועשבים שוטים. חומר זה מופרש מהשורשים לקרקע שמסביב לצמח ומעכב נביטה וצמיחה של צמחים מתחרים סמוכים.

סיפורו של האספירין תם, אך בוודאי לא נשלם, וסביר להניח שבעתיד עוד נתוודע לתכונות חשובות נוספות שלו.

The post ההורמון הסודי של הצמחים appeared first on JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל.

ביני לבין העזתים וסבלותיהם התחילה לצמוח חומה בלתי נראה שמאחוריה אני מסתתר ומסרב להזדהות עם סבלם. החומה הזו לא נולדה בשבעה באוקטובר; אינני מה"מתפכחים". התהליך הזה קרה הרבה לפני כן, בצורה הדרגתית, והחל לבעבע מתחת לפני השטח כבר בימי האופוריה של הסכמי אוסלו.

בעוד אנו חולמים, שרים את "שיר לשלום", ומאמינים שחזון שתי המדינות הולך ומתגשם, לא שמנו לב להתנגדות המסיבית והטוטאלית של רוב שכנינו לרעיון. בכאב ומבוכה ראינו את האוטובוסים והפאבים המתפוצצים, את מדיניות "הדלת המסתובבת" של ערפאת, את עליית חמאס ואת פרצופו הזחוח של הנוכל הבינלאומי יאסר ערפאת שנאם על "מיליון שהידים בדרך לירושלים", ושהופיע לטקס בבית הלבן במדי ה"גנרל דה-לה-שמטה", חזהו מלא מדליות – זכר למעשי הטבח שהוא יזם. בניגוד לשמעון פרס, רבין ידע עם מי יש לו עסק, אך באמונתו הנאיבית באדם ובטוב שבו, הוא קיווה, כמו כולנו, שהפלסטינים יפנו עורף לערפאת, לשנאה, למלחמה ולחלומות ההשמדה ויבחרו בשלום ודו-קיום, שכמובן כרוכים בפשרה אפורה וכואבת. אוי כמה שהוא טעה! כמה שאנחנו טעינו.

כך התחלתי להרגיש זרות וניכור כלפי האחר. התהליך נמשך גם בעת הניסיון השני, של אהוד ברק, שהסתיים גם הוא בכישלון ובפרץ של אלימות, ולאחר מכן עם דחיית הצעותיו מרחיקות הלכת של אולמרט, שלוו בקולות הנפץ של מטחי הקאסמים מעזה, בתירוץ השקרי "אל אקצה בסכנה" – שנשען, בין היתר, על אמירותיו האוויליות וחסרות הביסוס ההיסטורי והמדעי של אבו מאזן ("דוקטור" להכחשת השואה), שטען שהכותל המערבי הוא "קיר של מסגד מוסלמי" מתקופת אברהם ושאסור לוותר עליו.

החומה ביני לבין הפלסטינים הלכה וגבהה ככל שראיתי את הסבל חסר התכלית של תושבי שדרות ואופקים. סבל שכולו נובע משנאה ומרצון לראות את כולנו טובעים בים – רצון משותף למרבית הפלסטינים, שהוכיחו זאת בהעניקם רוב לחמאס ולתורתו המפורשת – השמדת ישראל. ספרי הלימוד שלהם, מגיל הגן, מלאים בתכנים אנטישמיים שלא היו מביישים את העיתון הנאצי "דר שטירמר". על החומר הנורא הזה גדלים דורות של ילדים, ומתוך מערכת החינוך הזו צמחו מרצחי שבעה באוקטובר.

הרוצחים האלה היו גרועים יותר מהרוצחים בבאבי יאר בשנת 1941, שנזקקו אז לכמויות סמים ואלכוהול כדי לעמוד במראות, וירו בקורבנות ממרחק מבלי להתקרב אליהם או להתחכך בהם. רוצחי חמאס, לעומת זאת, התחככו באופן "אינטימי" בקורבנות: אנסו וחנקו וגם צילמו תוך כדי האורגיות של הזוועה המתוכננת. ולא מדובר רק ברוצחים בפועל. מדובר בהמוני העזתים "הבלתי מעורבים", שהחביאו חומרי נפץ מתחת למיטות של ילדיהם ולמיטות בתי החולים, שמקריבים את ילדיהם על מזבח אידיאולוגיה רצחנית ומרושעת, שפרצו בצהלולי שמחה למראה תמונות הזוועה מהטבח ששלחו להם בניהם, שהצטרפו בהמוניהם לשיירות הרוצחים כדי להשתתף בביזה, בהתעללות בחטופים ובגילויי השנאה.

אז כן, אני אדיש. וכמובן, רבים יקראו לי "גזען" או "אסלאמופוב", וכשאני מצביע על פושעי שבעה באוקטובר, הם גם ישאלו אותי את השאלה הרטורית-דמגוגית: "מה, לדעתך כל הערבים כאלה"?

תשובתי עשויה להפתיע אותם: בוודאי שלא! ויותר מזה – רוב הערבים אינם כאלה. השאלה האמיתית היא אחרת לגמרי: באיזה אקלים חברתי, תרבותי, מנטלי והיסטורי צמחו הרוצחים של שבעה באוקטובר?

כשהם עונים לי את התשובה האולטימטיבית והרובוטית באשר למקור הבעיה: "הכיבוש!" – אני מציע לפלסטינים, למוסלמים ולתומכיהם להביט במראה באומץ לב וביושר אינטלקטואלי ולשאול: אם התרבות שלכם היא פסגת המין האנושי, כיצד מתרחשים בארצותיכם מעשי זוועה כאלה? מה בין טבח היזידים, הכורדים והאשורים בגבולות סוריה-עיראק-טורקיה לבין "הכיבוש"? האם גם מלחמת האזרחים בלוב, בין ערבים מוסלמים לאחיהם, היא בגלל "הכיבוש"? ומה הקשר בין עריפת ראשים, אונס ושאר מעשי הזוועה של דאעש, בוקו חאראם ואל קעידה ל"כיבוש"? האם הטבח והגירוש של מיליוני מוסלמים בדארפור קשורים ל"כיבוש"? והאם כבר שכחנו את הפיגוע במגדלי התאומים?

מה בין "הכיבוש" לבין דיכוי הנשים בעולם הערבי והמוסלמי, והמנהג הברברי של רצח על רקע "כבוד המשפחה", האם הוא לא חלק מהאקלים השורר בחברה הערבית והמוסלמית? ומה לגבי אותם צעירים שמתפוצצים בלב אוכלוסייה אזרחית רק כדי לזכות "באיזה אושר חטוף" (מאיר אריאל) של שבעים בתולות בשמיים?

מתי הייתם לאחרונה בנמל תעופה בעולם? תהליך הבידוק הביטחוני המייגע של לפשוט מעיל, לחלוץ נעליים, להוריד חגורה, שעון, טלפון, לעמוד ולפרוס ידיים לצדדים, וגם לשלם פי שניים על כרטיס טיסה – מי גרם לסבל הנוראי הזה למיליוני אנשים בכל העולם? כמובן – "הכיבוש"…

ומדוע אותם אנשים, שרואים בעמם ובדתם את העילית של המין האנושי, בורחים בהמוניהם מארצותיהם ומחפשים מקלט בקרב "הכופרים", "הצלבנים" ו"הקופים והחזירים"? אני מציע לכל התועמלנים שמטיפים מוסר לאחרים, ובהם אותם "עיתונאים", ללמוד על קיומו של אביזר קטנטן ופשוט: מראה.

בסופו של דבר, למי אכפת אם אזרח אנונימי בגילי – לא פוליטיקאי ולא עיתונאי – הופך אדיש לסבל הזולת? לצערי, הבעיה המדאיגה היא שצעירים רבים בארץ עוברים כעת את אותו תהליך והופכים לאדישים.

יש דרך לעצור את התהליך הזה, או לכל הפחות לנסות. על אותם עיתונאים, או "עיתונאים" למחצה, אותם תועמלנים משרתי "מהים לנהר…", לגלות מעט אובייקטיביות וגם אמפתיה לסבל משני צידי הגבול. שיסבירו לעצמם ולנו, איך למרות "הסגר" על עזה, היא הפכה למחסן הטילים הגדול בעולם – ולשם מה? ושיסבירו למה בעולם הערבי אין עיתונאים שמגנים את מעשי הזוועה של הצד שלהם? האם זה מפני ששם כולם צדיקים תמימים ואצלנו כולם רשעים?

אם הם יציגו דרישות מוסריות לשני הצדדים, ולא רק לצד אחד, אולי ייעצר הסחף המדאיג הזה של גידול באחוז ה"אדישים". ואולי, אחרי מאה וחמישים שנה של ניסיונות אלימים לסלק אותנו מכאן, יפנימו לבסוף שכנינו שאין ברירה אלא לוותר על האלימות וללכת לפשרה. אכן, אין פשרות שמחות; הן תמיד כואבות ואפורות. האלימות "הזוהרת" והקנאית מעולם לא הניבה תוצאה חיובית לפלסטינים ולא קידמה אותם לחיים נורמליים ולמדינה משלהם.

The post האקלים שבו נבנתה חומת האדישות appeared first on JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל.

הזהות הלאומית החלה לפרוח עם שקיעת הקולוניאליזם, כאשר עמים מימשו את זכותם להגדרה עצמית. זהות זו נשענת על תרבות, היסטוריה, שפה וטריטוריה משותפת, אך כדי להתקיים לאורך זמן היא זקוקה גם למצפן אידיאולוגי ולמערכת ערכים משותפת – המהווים דבק המקשר בין השתייכות פוליטית לאזרחות במדינה ריבונית.

לעומתה, זהות אתנית נבנית על מוצא, תרבות, מסורת, קהילתיות והיסטוריה קולקטיבית, ואיננה מחייבת זיקה מדינית. לדוגמה, מזרחים ואשכנזים בישראל, מוסלמים באנגליה ובשוודיה, וָלונים ופלמים בבלגיה, או קטלונים ובסקים בספרד.

סוציולוגים ופסיכולוגים נותנים משקל רב לצורך האדם בהשתייכות גלובלית, מעבר למעגל המשפחתי והקהילתי המצומצם. אלא שבשנים האחרונות תהליכים חברתיים, כלכליים ואידיאולוגיים שוחקים את הלאומיות, והצורך בהשתייכות נענה יותר ויותר על ידי זהויות אתניות. ערכים משותפים, כמו דמוקרטיה, שלטון חוק, וסמלים כמו דגל והמנון כבר אינם זוכים להסכמה רחבה.

שלושה תהליכים מהותיים ומרכזיים מחלישים את הלאומיות ומחזקים את האתניות. התהליך הראשון הוא הגלובליזציה, המאחדת כלכלות ותרבויות מעבר לגבולות מדיניים, ומעמידה את השוק החופשי, החוצה גבולות של מדינות, מעל מדינת הלאום. הגלובליזציה מפיצה רעיונות חדשים המערערים את הייחודיות התרבותית של המדינה שהיא הבסיס לזהות הלאומית.

התהליך השני הוא הגירה: הקמתן של מדינות לאום לוותה בגלי הגירה נרחבים. הקשר בין הגירה ללאומיות הוא מורכב, אך כשמהגרים שומרים על הסתגרות גיאוגרפית, חברתית ותרבותית, משתמשים בשפת המקור ומקיימים זיקה הדוקה לארץ המוצא – הזהות הלאומית במדינת היעד נחלשת ואילו הזהות האתנית מתחזקת.

התהליך השלישי הוא הקיטוב והשסעים העמוקים בתוך מדינות, הנובעים ממחלוקת קוטבית לגבי שיטת המשטר והתנהלות הממשל. בישראל, למשל, שורר קיטוב חריף בין תומכי השלטון ומתנגדיו על רקע הרצון בהפיכה משטרית והוויכוח על לקיחת האחריות לטבח שבעה באוקטובר. קיטוב וזהות אתנית, בצורות אחרות, מחלחלים ומתקבעים לעיתים גם דרך זהויות של קבוצות ספורט, למשל קבוצות כדורגל.

בתגובה לתהליכים אלה, אנו עדים כיום לשאיפה גוברת לחיזוק הלאומיות, בייחוד במדינות שבהן צומח משטר ימני-לאומני המדגיש לאומיות ושואף לצמצם הגירה. תנועת MAGA (Make America Grate Again) בארצות הברית היא דוגמה מובהקת למגמה זו, המתפשטת כיום גם למדינות אירופה. במקביל, ישנן מדינות שנוקטות דרכי פעולה מגוונות כדי לחזק זהות לאומית בקרב אזרחיהן, ואחת המעניינות שבהן היא הטמעת סיסמאות לאומיות שמבטאות ערכים משותפים לכלל.

קוסטה ריקה, למשל, אימצה את הסיסמה Pura Vida – חיים טהורים – פילוסופיית חיים שדוגלת בפשטות, שמחה, אופטימיות, איזון בין עבודה לחיי משפחה ושלום. הסיסמה הזו מתנוססת על שלטים כבר בשדה התעופה של המדינה, ובביקורי שם הבחנתי מייד בסממנים מוחשיים לפילוסופיה זו בהתנהגות התושבים. קוסטה ריקה, שבדרום מרכז אמריקה, מונה כ-5 מיליון תושבים, ואין בה צבא על פי החלטה שמעוגנת בחוקת המדינה.

כף ורדה, אחת מהפתעות המונדיאל, היא רפובליקה המורכבת מעשרה איים ומונה כחצי מיליון תושבים. המדינה חרטה על דגלה את הסיסמה No Stress – חיים ללא לחץ.

בטנזניה רווחת האמירה Hakuna Matata (אין דאגות), ובפינלנד הסיסמה היא Sisu המבטאת אומץ, כוח רצון ונחישות. ואילו באיטליה אימצו את פילוסופיית החיים Dolce Far Niente המעודדת הנאה מרגעים פשוטים ושלווים בחיים.

בישראל, ובקרב יהדות התפוצות, השתרשה בשנים האחרונות הסיסמה "עם ישראל חי", שדחקה את האמירה "שלום על ישראל", והבליטה את רעיון הנצחיות וההמשכיות.

סוציולוגים טוענים שסיסמאות משותפות כאלה מחזקות את ה"אני המשותף" ותורמות לחיזוק הזהות הלאומית.

והינה הגיע מונדיאל 2026, שבו השתתפו 48 מדינות, והוכיח שאירוע ספורט עולמי שמטרתו תחרות, מסוגל לאמץ את הסיסמה "הכדורגל מאחד" ולגרום לחיזוק הלאומיות ולעמעום האתניות. בכל משחק הוצגו באצטדיונים סמלים לאומיים מאחדים כמו דגל המדינה שנפרס על פני חצי מגרש הכדורגל, המוני האוהדים במגרש ובאתרי הצפייה לבשו חולצות בצבעי הלאום, וכולם הריעו למדינה. השחקנים שרו בעוצמה את ההמנון ואליהם הצטרפו עשרות אלפי אוהדי המדינה בקול מהדהד.

נבחרת ספרד, שזכתה באליפות העולם בכדורגל במונדיאל 2026, שילבה שחקנים מקבוצות אתניות שונות: באסקים כמו השוער אונאי סימון והחלוץ מיקל אויארסבאל, וקטלונים כמו לאמין ימאל והקפטן רודרי. הניצחון הוציא לרחובות ספרד מיליוני אזרחים שצעקו: "אני ספרדי", "קדימה ספרד", ושרו במלוא גרון "תחי ספרד" – Viva España. כלומר, הלאומיות גברה על האתניות.

כמה זמן תשרוד תחושת הלאומיות והלכידות ששררה במונדיאל? ימים יגידו.

The post לאומיות, אתניות ומונדיאל appeared first on JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל.