התלות המוחלטת של המגזר העסקי המודרני בתשתיות IT יציבות הופכת כל כשל טכנולוגי או פרצת אבטחה לאירוע בעל השלכות פיננסיות וסטרטגיות מרחיקות לכת. כפי שהוכח באירועי השבתה גלובליים נרחבים, כגון קריסת מערכות הענק של חברות תעופה, בנקים ומוסדות בריאות עקב תקלות תוכנה פשוטות, פגיעה ברציפות העסקית גוררת נזקים ישירים ועקיפים של עשרות מיליארדי דולרים. מציאות זו מחייבת את דרגי הניהול לשאול שאלה קריטית אחת: "האם הארגון שלנו באמת מוגן?". למרבה הצער, התשובות לשאלה זו מבוססות לעיתים קרובות על ניחושים והערכות חלקיות, כאשר מחקרים מצביעים על כך ששיעור כיסוי הזיהוי של כלי האבטחה המסורתיים בארגונים רבים נע בין 30% ל-50% בלבד במקרה הטוב.

הפער המשמעותי בין תפיסת הביטחון של הארגון לבין חוסנו בפועל נובע מהטבע הסטטי של שיטות ההערכה המקובלות. בדיקות חדירות ידניות מבוצעות בנקודת זמן ספציפית ואינן יכולות לשקף את הדינמיות של איומי הסייבר המשתנים מדי יום. מנגד, פלטפורמות מסורתיות לסימולציית מתקפות (BAS) מספקות לרוב התראות כלליות על קיומם של פערים, אך מותירות את צוותי האבטחה וה-IT עם הנטל הכבד של פיענוח הממצאים וכתיבה ידנית של חוקי זיהוי וחסימה.

פלטפורמת RefineSec: מהפכת ה-Agentic AI בניהול חשיפת איומים

חברת הסטארט-אפ הישראלית RefineSec, שהוקמה על ידי מומחי האבטחה דן פאראש (CEO), אוריאל קוסאייב (CPO) וניר יהושע (CTO), מציגה גישה טכנולוגית חדשנית המיועדת לגשר על פער זה. החברה פיתחה פלטפורמה פרואקטיבית ופתרונית לניהול חשיפת איומים מתמשך (CTEM), המבוססת על טכנולוגיית בינה מלאכותית סוכנית (Agentic AI). בשונה מפתרונות אוטומטיים פשוטים, בינה מלאכותית סוכנית זו מסוגלת לחקור באופן עצמאי איומים חדשים, לאסוף מודיעין מעודכן מרשתות אפלות ומאגרי מידע גלובליים, ולתרגם את הממצאים לסימולציות מורכבות של שיטות תקיפה (TTPs) הממופות למסגרת MITRE ATT&CK.

מנגנון הפעולה של RefineSec כולל הרצה של מתקפות מתוחכמות, לרבות גרסאות פולימורפיות וטכניקות עקיפה מתקדמות, כנגד בקרות ההגנה הקיימות בארגון. התהליך מתבצע בסביבה מבודדת לחלוטין ובאמצעות סוכן קל משקל המותקן על גבי מכונה וירטואלית יחידה, מה שמבטיח אפס סיכון לפגיעה במערכות הייצור או ברציפות התפעולית. הייחודיות של הפתרון טמונה בכך שהוא אינו נעצר בשלב הדיווח; עבור כל פער זיהוי שנחשף במהלך הסימולציה, המערכת מייצרת באופן אוטומטי חוקי הגנה מוכנים לפריסה מיידית בפורמטים מגוונים כגון Sigma ו-YARA, המותאמים ספציפית לכלי האבטחה הפעילים בארגון.

השפעה אסטרטגית על דרגי הניהול

עבור מנהלי אבטחת מידע (CISOs) וצוותי SOC, הטמעת פלטפורמה מסוג זה מייצגת שינוי תפיסתי עמוק. במקום להשקיע משאבים עצומים בבנייה ידנית של הגנות המבוססות על הנחות יסוד תאורטיות, מנהלי IT יכולים כעת לבסס את החלטות הרכש וההגנה שלהם על נתונים אמפיריים ומדויקים. היכולת להוכיח חוסן ארגוני בצורה כמותית מאפשרת למנהלים להציג בפני מועצות המנהלים נתונים מבוססי החזר השקעה (ROI) מובהק ולצמצם את החשיפה הביטוחית והרגולטורית של החברה. חדשנותה של החברה וההכרה לה היא זוכה באות לידי ביטוי בשותפויות אסטרטגיות ובנוכחותה הבולטת באירועים המרכזיים של תעשיית אבטחת המידע, כגון כנס "Diamonds of Cybersecurity" הנערך באופן מקוון (און-ליין) בשיתוף עם Presale1 וענקית הטכנולוגיה גוגל, אליו ניתן להירשם בקישור הבא

המעבר להגנה אקטיבית המונעת על ידי סוכני בינה מלאכותית מסמן את עתידו של עולם ה-IT הארגוני. ארגונים שישכילו לאמץ גישה פרואקטיבית ודינמית זו, יבטיחו לא רק את שלמות המידע שלהם אלא גם את יתרונם התחרותי והישרדותם המבצעית בשוק תנודתי ומאתגר.

אנו מזמינים אתכם, מנהלי IT ואבטחת מידע בארגונים, לעבור מהערכה תיאורטית להגנה אקטיבית מוכחת, לזהות את פערי האבטחה האמיתיים שלכם ולסגור אותם באופן מיידי. להתנסות מעשית בפתרון המהפכני של RefineSec ולתיאום בדיקה, היכנסו לקישור הבא

The post מהערכת סיכונים סטטית למודיעין תקיפה אקטיבי appeared first on JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל.

שני הדו"חות הרבעוניים של תמרור־פוליטוגרפיה – האחד על מדינות האזור, והשני על ארה"ב, האיחוד האירופי, האו"ם ומדינות אירופה המרכזיות – מציירים תמונה מורכבת אך ברורה. אין עוד "עמדה בינלאומית" אחת כלפי ישראל והסכסוך. יש מערכת מפוצלת של שחקנים, שכל אחד מהם משתמש באותה סוגיה למטרה אחרת: ייצוב עזה, מניעת סיפוח, הגנה על ריבונות, שימור הסדר הבינלאומי, תחרות על הנהגה אזורית, דה-לגיטימציה של ישראל, או התחמקות אמריקאית מעוד תיק מדיני שאין בו רווח פוליטי מיידי. אבל בתוך הפיצול הזה בולט מכנה משותף מרכזי: כמעט כל השחקנים מזהים כי המהלכים הישראליים האחרונים בגדה ובירושלים אינם עוד "ניהול סכסוך", אלא ניסיון מודע לעצב מחדש את המציאות המדינית והמשפטית באופן שיחסל את פתרון שתי המדינות.

נקודת המפנה הראשונה של הרבעון היא המעבר ההדרגתי מעזה לגדה. בתחילת השנה עמדו במרכז המאמצים הבינלאומיים ייצוב הפסקת האש בעזה, הקמת ועדת הטכנוקרטים, הכנסת סיוע הומניטרי, שיקום הרצועה ובחינת האפשרות להציב כוח ייצוב בינלאומי. מהלכים אלה היו המשך ישיר לתוכנית טראמפ ולעיגונה בהחלטת מועצת הביטחון 2803. אולם בפברואר ובמרץ השתנה מוקד השיח. החלטות ממשלת ישראל ביחס לרישום קרקעות, הרחבת השליטה בגדה, ההתנחלויות, הסיפוח הזוחל והמגבלות שהוטלו בהר הבית/אל־אקצא יצרו התכנסות ביקורתית מחודשת של המדינות הערביות, טורקיה, גורמים אסלאמיים, האיחוד האירופי ומדינות אירופה המרכזיות.

מצרים וירדן ממחישות היטב את השינוי הזה בדינמיקה האזורית. מצרים המשיכה למצב עצמה כמתווכת המרכזית בזירת עזה, אך במקביל הרחיבה את עיסוקה הדיפלומטי לגדה ולצעדים ישראליים שנתפסו כפגיעה ישירה בפתרון שתי המדינות. מבחינת קהיר, ניהול עזה אינו אמור להפוך למסלול עוקף מדינה פלסטינית, אלא להוות שלב מעבר שיחזיר את הרשות הפלסטינית ויבטיח את אחדות הגדה והרצועה. ירדן הלכה צעד נוסף קדימה: בינואר היא עסקה בעיקר בעזה ובהיבטים הומניטריים; בפברואר עבר מרכז הכובד שלה לגדה; ובמרץ, עם התגברות העימות מול איראן וחודש הרמדאן, נוסף החשש מפגיעה בסטטוס קוו באל־אקצא ומהסלמה ישראלית בחסות המשבר האזורי. מבחינת עמאן, סיפוח, הפקעת קרקעות, הרחבת התנחלויות וערעור הכלכלה הפלסטינית אינם רק פגיעה בפלסטינים, אלא הם איום על ביטחונה הלאומי של ירדן.

גם התנהלותן של סעודיה, איחוד האמירויות ובחריין מלמדת כי הנורמליזציה אינה מוחקת את הסוגיה הפלסטינית מסדר היום. ריאד שמרה על המסגרת המוכרת של פתרון שתי המדינות וגבולות 1967, אך החריפה את השיח נגד מהלכי הסיפוח הישראלי. איחוד האמירויות ובחריין – אף שאינן מובילות את הקו הביקורתי – הצטרפו לגינויים בכל הנוגע לגדה, לירושלים ולאל־אקצא. המשמעות ברורה: מדינות הסכמי אברהם מוכנות לנהל קשרים עם ישראל, אך לא לשלם את מחיר הפיכתה של הגדה למרחב סיפוח קבוע.

לעומתן, טורקיה היא מקרה אחר לחלוטין. היא אינה מסתפקת בביקורת מדינית. ברבעון זה היא עברה לעמדה לעומתית־אקטיבית הכוללת דה-לגיטימציה חריפה של ישראל, שימוש עקבי בטענות בדבר "רצח עם", קריאות פומביות להטלת סנקציות, תמיכה מוצהרת בפלסטינים ובחמאס, ונכונות להשתלב במנגנון בינלאומי או אף צבאי בעזה. אנקרה מציגה את ישראל לא רק כשחקן בסכסוך הישראלי־פלסטיני, אלא כאיום אזורי רחב המערער יציבות בסוריה, בלבנון, באיראן, בעזה, בגדה ובקרן אפריקה. בכך היא הופכת את הסוגיה הפלסטינית למנוף אידיאולוגי ודיפלומטי במאבקה על הנהגה מוסלמית אזורית.

איראן, לעומת זאת, מציגה פרדוקס. מבחינה אידיאולוגית, אין שינוי בעוינותה לישראל: שלילת קיומה, תמיכה ב"חזית ההתנגדות" והתנגדות להסדרים מדיניים הנתפסים ככפויים על הפלסטינים. אך בפועל, הסוגיה הפלסטינית נדחקה כמעט לחלוטין מסדר היום האיראני. המחאות הפנימיות, הדיכוי האלים, ההסלמה מול ארה"ב וישראל ומבצע "שאגת הארי" הסיטו את מרכז הכובד של הממשל האיראני מן הפלסטינים אל הישרדות המשטר והעימות הישיר. ממצא חשוב זה מדגיש כי לא כל מי שמניף את פלסטין כדגל אכן מציב אותה בראש סדר העדיפויות.

במערכת הבינלאומית הרחבה ניכרת חלוקה אחרת. ארה"ב, תחת ממשל טראמפ, נטשה כמעט לחלוטין את העיסוק המדיני הממשי בסוגיה הפלסטינית. המלחמה באיראן דחקה את עזה, הגדה וההסדר העתידי לשוליים. מעבר למס שפתיים על "מועצת השלום" ועל פירוק חמאס מנשקו, לא נרשמה מעורבות אמריקאית משמעותית. בהיעדר מדיניות סדורה לגדה או התמודדות עם הסיפוח הזוחל, ובהיעדר ניסיון רציני לחבר בין עזה לבין הסדר מדיני כולל, הממשל הנוכחי מתגלה כמערכת תזזיתית המנהלת מדיניות חוץ אישית ועסקית, הרואה בסכסוך הישראלי-פלסטיני מטרד שמוטב להרחיק משולחן העבודה.

מנגד, העמדה האירופית נותרה עקבית ומבוססת על מחויבות לפתרון שתי המדינות, פירוק חמאס מנשקו, החזרת הרשות הפלסטינית לעזה, התנגדות לסיפוח דה־פקטו בגדה, תמיכה בשיקום עזה במסגרת המשפט והמוסדות הבינלאומיים והמשך סיוע הומניטרי. אך הפער בין עמדתה לבין יכולת הפעולה המעשית שלה נותר עמוק. האיחוד האירופי שואף להיכנס לארכיטקטורת "היום שאחרי" בעזה באמצעות שיקום הרצועה, בניית מוסדות, הרחבת סמכויותיהן של EUBAM Rafah ו־EUPOL COPPS והכשרת כוחות פלסטיניים, אך הוא תלוי באישור של ישראל וארה"ב ובשחקנים נוספים. באותה עת, הביקורת של האיחוד האירופי על המדיניות בגדה החריפה באופן חסר תקדים, וצעדים כגון רישום קרקעות באזור ,E1 הרחבת התנחלויות ואלימות מתנחלים נתפסים באירופה כסיפוח דה־פקטו וכפגיעה ישירה בפתרון שתי המדינות.

גם בתוך אירופה ניכרים הבדלי גישות: גרמניה ממשיכה לאזן בין ביקורת גוברת על ישראל לבין שימור יחסים קרובים ורגישות ביטחונית. אך החלטתה שלא להתערב לטובת ישראל בתיק דרום אפריקה בבית הדין הבינלאומי לצדק מסמנת גבול חדש בזהירות הגרמנית. צרפת נותרה השחקן היוזם ביותר מבחינה מדינית, אך השפעתה נשחקת אל מול המסגרת האמריקאית. בריטניה הורידה פרופיל – יש ירידה במספר ההצהרות ובמעורבות המדינית. האו"ם, מצידו, אינו מנוע מדיני אלא עוגן נורמטיבי: החלטה 2803, אונר"א,ICJ  ו־ICC הם המסגרת שבתוכה אירופה ממשיכה להגן על הסדר הבינלאומי מבוסס הכללים, גם מול ממשל אמריקאי המערער אותו.

המסקנה המדינית העולה ממצב דברים זה צריכה להטריד מאוד את ישראל. העולם אומנם אינו מאוחד נגדה, אבל הוא גם אינו קונה עוד את ההבחנה המלאכותית בין "ניהול ביטחוני" לבין סיפוח בפועל. ארה"ב עסוקה באיראן ובעצמה; אירופה ביקורתית אך מוגבלת; האזור מפוצל אך ערני; וטורקיה מנצלת את החלל שאיראן משאירה. בתוך כל אלה, ישראל מצליחה אולי להרחיב את חופש הפעולה שלה בטווח הקצר, בעיקר בגדה, אך היא עושה זאת במחיר שחיקה גוברת בלגיטימציה הבינלאומית והאזורית של מדיניותה.

מי שמבקש להבין את הדינמיקה של החודשים הראשונים של שנת 2026 צריך לראות בה תמרור אזהרה ברור: הסוגיה הפלסטינית לא נעלמה. היא חזרה מן הדלת האחורית של הקרקעות, ההתנחלויות, אל־אקצא והמשפט הבינלאומי. ישראל יכולה להמשיך לטעון ש"אין פרטנר" או שאין זמן ושאין נסיבות. אבל הקהילה הבינלאומית והמערכת האזורית מתחילות לזהות את מה שהמציאות בשטח כבר אומרת מזמן: בלי אופק מדיני ממשי, אין "ניהול סכסוך". יש רק העמקת שליטה, התנגשות מתקרבת, ואובדן הדרגתי של הלגיטימציה שעליה נשענה ישראל במשך עשורים.

The post העולם כבר מבין: הסכסוך לא נעלם, הוא משנה זירה appeared first on JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל.

בעולם ההייטק, גיוסי ההון וההשקעות הפרטיות פועלת דמות אחת שבדרך כלל נשארת מאחורי הקלעים. היא אינה היזם, אינה המשקיע ואינה בעלת המניות, אך לעיתים בלעדיה העסקה כלל לא הייתה יוצאת לדרך. מדובר ב"פיינדר" (Finder) – מתווך עסקי שתפקידו לאתר הזדמנויות, ליצור קשרים ולחבר בין צדדים. שכרו מבוסס בדרך כלל על הצלחה בלבד. אם העסקה אינה מתממשת, הוא לא יקבל דבר, אך אם העסקה יוצאת לפועל, הוא מקבל דמי תיווך של עמלה, או הון מניות "Equity", שהופך אותו לשותף. במובן זה, הפיינדר לוקח סיכון משמעותי, שכן לעיתים הוא משקיע זמן, קשרים ומוניטין במשך חודשים ואף שנים, מבלי לדעת אם יראה תמורה כלשהי.

למה מחלוקות על Finder's Fees מזכירות סכסוך שותפים?

אף שמדובר במערכת יחסים שונה לחלוטין, המכנה המשותף ברור. גם בסכסוך שותפים וגם במחלוקות על עמלת הצלחה, השאלה המרכזית היא מי יצר את הערך הכלכלי ומי זכאי ליהנות מפירותיו. במקרים רבים מחלוקות על  Finder's Feesמתפתחות לכדי סכסוך משפטי של ממש. בדומה לסכסוך שותפים, לסכסוך בין בעלי מניות ואף לסכסוך בין משקיעים, כל צד טוען כי תרומתו היא שאפשרה את יצירת הערך הכלכלי ולכן הוא זכאי לחלק גדול יותר מפירות העסקה. כאן בדיוק מתעוררת השאלה האמיתית: האם עצם החיבור מספיק כדי לזכות בעמלה?

סוגיה זו נדונה לאחרונה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי (ת"א (מרכז) 14545-07-23 פיליפ רויטמן נ' קורטיקה בע"מ, שניתן ביום 30.3.2026, על ידי כב' השופט הבכיר יעקב שפסר). התובע, איש עסקים שעסק בגיוס השקעות, חתם בשנת 2014 על הסכם Finder's Fees עם חברת קורטיקה, שהתחייבה לשלם לו עמלה אם קרן ההשקעות הסינגפורית טמאסק תשקיע בקורטיקה או בחברה קשורה אליה .התובע אכן יצר את הקשר הראשוני בין החברות ואף תיאם ביניהן פגישות, אלא שבאותה עת המגעים לא הבשילו לכדי עסקה.

שבע שנים חלפו, ובשנת 2021 השקיעה טמאסק כ־120 מיליון דולר בחברת אוטובריינס, חברה קשורה שנולדה מתוך פעילותה של קורטיקה. כאשר הפיינדר דרש את עמלת ההצלחה שלו, סירבו החברות לשלם והמחלוקת הגיעה לבית המשפט.

ההפתעה: הפיינדר צדק כמעט בכל דבר – ובכל זאת הפסיד!

פסק הדין מפתיע ומעניין במיוחד משום שבית המשפט קיבל חלק משמעותי מטענותיו של התובע. נקבע כי ההסכם לא הוגבל לסבב השקעה מסוים ולא פקע עם חלוף השנים. עוד נקבע כי אוטובריינס היא "חברה קשורה" לקורטיקה ולכן ההסכם חל גם עליה. לכאורה, הדרך לקבלת עמלת ההצלחה הייתה סלולה. אבל כאן הפעיל בית המשפט את המבחן שהכריע את התיק.

מהו "הגורם היעיל"?

בית המשפט הזכיר עיקרון יסוד בדיני התיווך העסקי: לא די בקיומו של הסכם תקף, ולא די בכך שהפיינדר יצר את ההיכרות הראשונית. כדי לקבל עמלה עליו להוכיח כי הוא היה "הגורם היעיל" שהוביל לעסקה. כלומר, לא מספיק להיות חוליה כלשהי בשרשרת האירועים, אלא יש להראות קשר ממשי בין פעולות המתווך לבין העסקה שנחתמה בפועל.

במקרה זה חלפו שבע שנים בין יצירת הקשר לבין ההשקעה. התובע לא היה מעורב במשא ומתן שהוביל לעסקה, לא היה בקשר עם הגורמים הרלוונטיים בזמן אמת ולא היה חלק מהתהליך שהבשיל להשקעה. לפיכך נפסק כי לא הוכח קשר סיבתי מספק בין פעולותיו בשנת 2014 לבין העסקה שבוצעה בשנת 2021, והתביעה נדחתה.

מה הקשר לקיפוח המיעוט?

אומנם פסק הדין אינו עוסק בקיפוח המיעוט, בדילול מניות או בסכסוך בין בעלי מניות, אך הוא משיק לרעיונות כלכליים ומשפטיים המוכרים היטב מעולמות אלה. בדומה לסכסוכי שותפים, למחלוקות בין משקיעים ולתביעות קיפוח המיעוט, גם כאן מתעוררת בסופו של דבר השאלה כיצד יש לחלק את הערך שנוצר בעקבות הצלחת העסקה או המיזם. אומנם מדובר בעילות משפטיות שונות לחלוטין, אולם הן סכסוכי שותפים, הן תביעות קיפוח המיעוט והן מחלוקות סביב Finder's Fees עוסקים בסופו של דבר באותה שאלה: מי זכאי ליהנות מהערך הכלכלי שנוצר בעקבות ההצלחה.

מה אפשר ללמוד מכך?

פסק הדין מהווה תזכורת חשובה לכל יזם, משקיע, בעל מניות, שותף עסקי או מתווך עסקי. יצירת קשר ראשוני היא לעיתים רק תחילת הדרך. מי שמבקש ליהנות מפירותיה של עסקה עתידית חייב לוודא שזכויותיו מוגדרות היטב כבר בתחילת הדרך: מהי תקופת הזכאות, מה ייחשב "גורם יעיל", ומה יקרה אם העסקה תבשיל שנים לאחר מכן. אחרת, גם עסקה מוצלחת במיוחד עלולה להסתיים בסכסוך מסחרי יקר וממושך.

בעולם העסקי, כסף גדול אינו יוצר רק הצלחות, אלא גם מחלוקות. פסק הדין מזכיר כי מי שמבקש ליהנות מפירותיה של עסקה חייב להסדיר מראש את זכויותיו. ללא תכנון משפטי מוקדם וצופה פני עתיד, הדרך מהשקעה מוצלחת ועד לסכסוך משפטי קשה בין שותפים, משקיעים או בעלי מניות – קצרה בהרבה מכפי שנדמה.

The post הפיינדר שהביא את המשקיע והפסיד את עמלת המיליונים appeared first on JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל.

הערה: ההנחה היא כמובן שבכל לידה יש סיכוי של 50% להולדת בן וסיכוי של 50% להולדת בת.

רמז:

רשמו את כל האפשרויות של סדר הילודה במשפחה עם ארבעה ילדים.

פתרון:

מכיוון שלכל ילד שנולד יש את אותה הסבירות להיות בן או בת, נראה במבט ראשון שיש סבירות גבוהה יותר לכך שמחצית ילדי המשפחה יהיו בנים ומחציתם בנות. אולם זו מסקנה לא נכונה.

נרשום את כל האפשרויות של סדר הילודה במשפחה עם ארבעה ילדים. יש בסך הכול 16 אפשרויות וכל אחת מהן היא בעלת אותה סבירות.

הרכב 1: ארבעה בנים – סדר הילודה הוא כמובן: בן בן בן בן.

הרכב 2: שלושה בנים ובת אחת – הבת יכולה להיוולד אחרונה, שלישית, שנייה או ראשונה.

כלומר, האפשרויות הן: בן בן בן בת; בן בן בת בן; בן בת בן בן; בת בן בן בן.

הרכב 3: שני בנים ושתי בנות – בן בן בת בת; בן בת בן בת; בן בת בת בן; בת בן בן בת;

בת בן בת בן; בת בת בן בן.

הרכב 4: שלוש בנות ובן אחד – הבן יכול להיוולד אחרון, שלישי, שני או ראשון.

כלומר, האפשרויות הן: בת בת בת בן; בת בת בן בת; בת בן בת בת; בן בת בת בת.

הרכב 5: ארבע בנות – בת בת בת בת.

ניתן לראות שהרכב 3, שבו שני בנים ושתי בנות, מתקבל ב-6 מתוך 16 האפשרויות. לכן ההסתברות היא (6 חלקי 16), כלומר סיכוי של 37.5 אחוז.

הרכבים 2 ו-4 הם אלה שבהם שלושה ילדים ממגדר אחד וילד אחד מהמגדר השני. שני ההרכבים הללו ביחד מתקבלים ב-8 מתוך 16 האפשרויות. לכן ההסתברות היא (8 חלקי 16), כלומר סיכוי של 50 אחוז.

המסקנה היא שיש סיכוי גבוה יותר שלזוג יהיו שלושה ילדים ממגדר אחד וילד אחד מהמגדר השני מאשר שני בנים ושתי בנות. זאת משום שהמצב בו שלושה ילדים ממגדר אחד וילד אחד מהמגדר השני מורכב משני חלקים: האחד עם רוב של בנים והשני עם רוב של בנות.

The post חידות חשיבה (292) appeared first on JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל.

העם האתיופי עיקרו ובסיסו הוא אותה קבוצת אנשים המחזיקים בזרם הכנסייה האתיופית האורתודוקסית, המשתייכת לזרם המונופיזיטי בנצרות אך מיוחדת מכיתות דומות לה הן בשפת התפילה והן במנהגי התפילה. הכנסייה האתיופית כמעט איננה מקבלת אליה מומרים. נכון שבאתיופיה יש גם מוסלמים וגם מעט יהודים, אך העם האתיופי הוא שילוב מהותי בין עם לדת.

העם האתיופי איננו ייחודי בכך. העם הלבנוני המקורי, לפני שהממשל המנדטורי הצרפתי צירף ללבנון חלקים מוסלמיים שיעים וסונים, היה עם שהתבסס והתייחד בעיקר בייחודו הדתי – המרוני, זרם נוצרי הקרוב לעולם הקתולי אך ייחודי בשפת התפילה, המנהגים ועוד.

יש עמים הקרובים יותר לעולם המוכר ליוצאי ברית המועצות לשעבר. העם הארמני הוא עם המתבסס על הכנסייה הארמנית, וארמני הוא המאמין והקשור לכנסייה, גם אם הוא איננו דתי. כך גם העם הגיאורגי (הגרוזיני, בגרסתו הרוסית), השונה מהעם הארמני בעיקר בעיקרי דתו, בשפת התפילה ובכפיפות לראש הכנסייה, שאיננו מקבל שום סמכות-על מעבר למשרתו.

הרוצה להרחיב יכול גם לפזול לכיוון העם הבולגרי, שאף שמבחינה דתית נראה שהוא שייך דתית לזרם האורתודוקסי בכנסייה הנוצרית, הרי שבבסיסו זהו עם שהתקיים במשך מאות שנים בהתלכדותו סביב הכנסייה הבולגרית, סביב מנהגיה וטקסיה ועם שפתה הייחודית. אם נפשפש יותר הרי גם העם הרוסי מזוהה קודם כול כמחזיק בדת הפרבוסלאבית, וכל מי שניסה להתקשר לאומה הרוסית ההיסטורית היה אמור להמיר דתו לדת זו, כמו שעשו יהודים רבים במאה הי"ט. גם העם הרומני התבסס במשך דורות על הכנסייה העצמאית הרומנית. גם סרביה קמה סביב מאמיני הזרם והכנסייה הסרבית העצמאית. במערב אירופה האומה האנגלית הייתה במשך תקופות ארוכות קשורה לכנסייה האנגליקנית. קתולים אנגליים היו בחזקת מיעוט ושנים רבות לא היו מקובלים בעם האנגלי.

פנייה למזרח, למרכז אסיה, מגלה את העם הטיבטי, שאכן קשור לדת הבודהיסטית הכללית, אך מקיים זרם ייחודי – זרם הלמאי של תושבי טיבט הוא שהגדיר, יחד עם השפה וראשי הדת, את מהותו של העם הטיבטי. העם ההודי הגדול, על אף מיעוטים שונים החיים בהודו, הוא בעיקרו קשור בקשר בל יינתק לדת ההינדית, המיוחדת להודים, וזו עתיקה ורחוקה מהדת הבודהיסטית, שנוסדה על ידי נסיך הודי כדת חדשה. העם היפני קשור לדת או לזרם השינטואי כמו שהעם הסיני העיקרי קשור לזרם הקונפוציאני, שעיקרו תפיסה דתית.

גם העם התימני היה מבוסס במשך מאות שנים על הקשר המיוחד עם הזרם המוסלמי המוכר בשם הזרם הזיידי, הקרוב לזרם השיעי אך מיוחד לתושבי תימן בלבד, וקשר זה הוא שיצר את ייחודו של העם התימני.

מעבר לעמים מוכרים אלה, שמרביתם גם זכו לעצמאות מדינית או ששואפים אליה, קיימים עוד עמים רבים שאינם בעלי עצמאות מדינית, אך עיקר ייחודם הוא בדתם. כך לדוגמה העם האשורי – נוצרים מזרח תיכוניים בעלי דת ייחודית משלהם. לאחרונה אף נוצר עם חדש – העם הארמי, שעיקרו ערבים נוצרים בישראל שאינם בעלי כיוון כיתתי אחר (כלומר אינם יוונים אורתודוקסים, קתולים או פרוטסטנטים למיניהם).

נראה אם כן שהעם היהודי איננו העם היחידי שמקיים עצמו סביב ייחודו הדתי. בשונה מעמים דומים לו, העם היהודי מוכן, אמנם בקושי, לקבל אליו מתגיירים, מה שקשה לראות אצל הארמנים, הסרבים או הזיידים שבתימן.

The post הייחוד הלא מיוחד של העם היהודי appeared first on JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל.

בוועידה השתתפו נציגי הממלכה הרומית הקדושה, נציגי צרפת, שוודיה, ספרד, הולנד וגרמניה, ונציג מיוחד של האפיפיור. בשיחות נכחו דיפלומטיים, מומחי משפט ומשקיפים שונים. כל נציג רצה לקדם ולהבטיח את האינטרסים של שולחו. הכנסייה הקתולית רצתה להבטיח את השלמות הטריטוריאלית ואת הרציפות של שלטון הכנסייה על אירופה; צרפת פחדה מהתחזקות בית הבסבורג בגרמניה; שוודיה רצתה להבטיח את שלמותה הטריטוריאלית; ספרד רצתה להמשיך לשלוט בהולנד ולהבטיח את שליטתה בטריטוריות שכבשה; וגרמניה רצתה להבטיח את עצמאותה הפוליטית והטריטוריאלית כמדינה פרוטסטנטית.

סוד הצלחת שיחות השלום היה נעוץ באסטרטגיות ובטקטיקות החדשניות שבהן השתמשו המתווכים. השיחות התנהלו בנפרד ובקבוצות קטנות בשתי ערים שונות בחבל וסטפליה: נציגי הקתולים ישבו במינסטר ונציגי הפרוטסטנטים ישבו באוסנבריק. בהקשר של ימינו, דמיינו שקבוצה אחת של נציגי ארה"ב תדון עם נציגי הממשלה של איראן, וקבוצת מתווכים אמריקאית אחרת תקיים שיחות עם מנהיגי משמרות המהפכה. המתווכים השתמשו בטקטיקת "הלוך וחזור" (בדומה לדיפלומטיית הדילוגים של קיסינג'ר) ופירקו את המחלוקות הנפיצות ל"נושאים קטנים" שניתן להסכים עליהם בהדרגה.

השיחות הניבו תוצאות מדהימות. כל צד יכול היה לחוש "מנצח" מבלי להשפיל את יריבו. הוועידה עיצבה את המושג "ריבונות" במשמעותו המודרנית: לראשונה נקבע כי לכל מדינה, קטנה כגדולה, יש זכויות ריבונות שוות וגבולות בטוחים, וחל איסור על התערבות בענייניה הפנימיים. בנוסף הוחלט על חופש דת ועל החופש של כל מדינה לבחור את הדת כרצונה, ללא כפייה מצד הכס הקדוש או מצד כל מדינה אחרת. הדת הפרוטסטנטית זכתה למעמד שווה לקתוליות, ואפילו הזרם הקלוויניסטי זכה להכרה.

כל הצדדים הסכימו להכיר בריבונותה של הולנד, ולהכיר בשווייץ כמדינה ריבונית עם גבולות ברורים ומוכרים. צרפת קיבלה את חבל אלזאס, ושוודיה קיבלה טריטוריות בצפון גרמניה. הצרפתית הוכרה כשפה המשותפת לכולם שבה ישתמשו ליחסים בינלאומיים.

ועידת וסטפליה סללה את הדרך למעבר הדרגתי ליחסים בינלאומיים מבוססים על אינטרסים ולא על דת. לראשונה בהיסטוריה נקבעה מערכת חוקים של "דיפלומטיה בינלאומית", שמבוססת על מערכת של יחסים דיפלומטיים בין מדינות למניעת מלחמות, ופתרון סכסוכים בדרכים דיפלומטיות. והתוצאה, אולי החשובה ביותר, הייתה השגת פשרות הדרגתיות במקום הכרעה צבאית חד-צדדית. הצדדים לא ניסו ליצור שלום אידאלי, אלא יציבות באמצעות איזון בין הצדדים הלוחמים.

לסיכום, "שלום וסטפליה" מסמל את תחילתו של העידן המודרני ביחסים בינלאומיים, בדיפלומטיה, ובמעמדן של מדינות העולם, ומוכיח שגם את המלחמות הקשות ביותר ניתן לסיים – לא בקרבות, אלא סביב שולחן הדיונים.

The post הטקטיקה שסיימה מלחמה מרה וארוכה appeared first on JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל.

האתגר הנוכחי מורכב ושונה מבעבר, נוכח השנים הקשות שעברנו – ושאנחנו עדיין חווים – הכוללות את הטלטלות החברתיות סביב הרפורמה המשפטית, את אסון שבעה באוקטובר והמלחמות הממושכות בכמה בחזיתות, את יוקר המחיה המכביד ואת האנטישמיות הגואה בעולם.

בסביבתי הקרובה, בין שמדובר בסטודנטים, בחברים ובבני משפחה, אני שומעת שוב ושוב על התלבטות קשה לנוכח המצב. הדילמה במי לבחור היא אכן קשה.

מבלי לנקוט עמדה פוליטית או לצדד במפלגה מסוימת, העצות שאני מציעה למתלבטים מבוססות על בחינה רציונלית של המועמדים הטוענים לכתר. ראשית, כדאי לבחון מי מהם מצטייר כאמין ומשכנע באמת כמי שמבקש להיבחר מתוך רצון כן לעבוד בשביל המדינה והעם, ולא למען עצמו. שנית, יש לבדוק מי מהם שיקר פחות מאחרים ולמי מהם יש סיכוי גדול יותר לעמוד בהבטחותיו. שלישית, ראוי לחפש את המועמדים הפחות פופוליסטיים מהאחרים – אלה שמעדיפים מעשים על פני דיבורים, ואלה שיודעים לקחת אחריות על מעשיהם ומחדליהם כאחד.

הציבור בישראל הוא אינטליגנטי, והוא בהחלט מסוגל להציב את השאלות האלה אל מול המנהיגים ולקבל עליהן תשובות נכונות ומושכלות.

לצד הקריטריונים האלה, קיימת בעיניי דרישת סף נוספת: מועמד שרוצה את קולי, יתחייב להקים ממשלה קטנה ויעילה. ממשלות ישראל לדורותיהן כיהנו במנעד רחב של גדלים – החל מהממשלה הראשונה שכללה 12 שרים בלבד ועד לממשלה ה־30 בראשות אריאל שרון, שבשיא גודלה כללה 37 שרים.

מועמד לראשות ממשלה שיתחייב להקים ממשלה שלא יכהנו בה יותר מ-20 שרים, ויעמוד כמובן גם ביתר הקריטריונים שציינתי לעיל, יזכה לקבל את קולי.

גישה הדוגלת בהקמת ממשלה קטנה מלמדת על פחות מוטיבציה לחלוקת ג'ובים פוליטיים, על חיסכון בכספי ציבור, על צמצום הבירוקרטיה ועל רצון להתייעלות.

אם מאמר זה יסייע ולו במעט למי מהמתלבטים כיצד לכלכל את צעדיו ומחשבותיו בתבונה בנושא הבחירות – דייני.

The post דילמת הקלפי appeared first on JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל.

בעשור האחרון הצמיחה של האוכלוסייה ושל הכלכלה של האיחוד האירופי הייתה איטית. בעשר השנים האחרונות כלכלת האיחוד האירופי צמחה בערך ב-20%, בעוד שכלכלת ארצות הברית צמחה ב-30%. שיעור הפריון הממוצע של הנשים באירופה הוא 1.3 ילדים לאישה. זה בערך מחצית ממספר הלידות הדרוש כדי לקיים אוכלוסייה בגודל יציב. בעשור הזה מהגרים, לרבות מהגרים בלתי חוקיים, הם שתרמו לגידול מתון של האוכלוסייה.

לנוכח המצב בעולם – התוקפנות של רוסיה וההכרזות של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ שארה"ב תוציא מאירופה חלק מיחידות הצבא שהיא מחזיקה באירופה מאז סוף מלחמת העולם השנייה – מדינות אירופה צריכות להגדיל את הכוח הצבאי שלהן. אכן, רבות מהן כבר הגדילו את ההשקעות בחיזוק צבאותיהן.

בעקבות הצורך להגדיל את תקציבי הביטחון הבינו מדינות האיחוד האירופי שעליהן להאיץ את הצמיחה הכלכלית. מחקרים רבים וניירות עמדה טוענים שאחד הגורמים להאטת הצמיחה באירופה היא רגולציה מוגזמת וחסמי מסחר בין המדינות החברות.

כדי לקבל מושג על כמות הרגולציה, להלן מספר נתונים: בעשר שנים מ-2014 עד 2024 מועצת האיחוד האירופי דנה ב-1,000 תקנות, ומהן אושרו 660. לדוגמה אחת התקנות מחייבת את כל העסקים לבדוק פגיעות בזכויות אדם ומפגעים סביבתיים של כל הספקיות שלהם בעולם, ואף לדווח על כך. לפי אומדן של Eurostat, כל הביורוקרטיה הזאת עולה לעסקים באירופה 150 מיליארד יורו (בערך 1% מן התוצר באיחוד). מחקר בגרמניה מצא שעסקים בגרמניה מעסיקים 325,000 עובדים כדי למלא את כל הדו"חות והטפסים שעליהם להגיש.

זאת איננה הפעם הראשונה שדעה כזאת מבוטאת. לפני קצת יותר משנתיים מריו דראגי (Mario Draghi), מי שהיה יו"ר הבנק האירופי המרכזי וראש ממשלה באיטליה, הגיש לנציבות האיחוד מסמך שבו תיעד את הפיגור של הכלכלה באיחוד האירופי, והציע הצעות להאצת הצמיחה הכלכלית על ידי הגברת האינטגרציה הכלכלית (ראו מה שכתבתי כאן ב-28.9.2024 בכותרת תרופות לכלכלת אירופה).

היו"ר לשעבר של מועצת האיחוד אורסולה פון דר ליידן (Ursula Von Der Leyden) מונתה ליו"ר ועדה לצמצום הרגולציה. הוועדה התחילה בעבודה. דבר אחד שהם עושים זה לפטור עסקים "קטנים" מתקנות מוגזמות. למשל חברות באיחוד האירופי שמייבאות מוצרים "מלוכלכים", כמו פלדה או דשנים כימיים, נדרשות לשלם מס על הפחמן ששימש בייצורם בחו"ל. עכשיו מי שמייבא פחות מ-50 טון של מוצר כזה בשנה פטור מן המס. חברות שמעסיקות פחות מ-1,000 עובדים והמחזור השנתי שלהן פחות מ-450 מיליון יורו פטורות מלהגיש דו"ח על סיכונים אפשריים של זיהום סביבתי עקב פעולתן.

תחום אחר שבו פועלת הוועדה הוא לבטל מחסומים לאינטגרציה של השוק באיחוד האירופי. לדוגמה הם חותרים לכך שכל חברת טלקום שקיבלה אישור לפעול במדינה אחת, תהיה רשאית לשרת לקוחות בכל מדינות האיחוד. דוגמה נוספת היא הפסקת המנהג של מדינות "להוסיף פרטים" לתקנות של האיחוד, ועל ידי כך להפוך את התקנות לתקנות של המדינה ולמנוע מעסקים ממדינות אחרות לפעול בתחומן.

התקווה שהרפורמות האלה יתממשו בזמן הקרוב נכזבו.

ב-28 באפריל התכנסו בבריסל נציגי כל 27 המדינות החברות וחברי מועצת האיגוד לדון ברפורמות שהוצעו על ידי הוועדה לצמצום הרגולציות. התברר שקיימות התנגדויות. העובדים והמנהלים של רשויות הרגולציה והפיקוח במדינות אינם רוצים לוותר על סמכויותיהם, וכמוהם שרים בממשלות, ולכן הוועדה תצטרך לטפל בשתדלנות פוליטית כדי לממש כל שינוי בתקנות וכל רפורמה. תהליכים אלה עלולים להימשך שנים רבות.

The post באירופה לא מצליחים להאיץ appeared first on JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל.

וְשֶׁמְּחִיר הֶחָלָב שׁוּב עָלָה

יֵשׁ הֲמוֹן אֲנָשִׁים רְעֵבִים בָּעוֹלָם

זֶה גּוֹרֵם  לִי בֶּהָלָה.

אָמְרוּ בַּחֲדָשׁוֹת שֶׁמָּחָר תִּהְיֶה מִלְחָמָה

וְשֶׁשּׁוּם צַד לֹא מוּכָן לְוַתֵּר

אָז סָגַרְתִּי אֶת הָרַדְיוֹ וְהִתְמַכַּרְתִּי לַדְּמָמָה

אוּלַי יַפְצִיעַ כָּאן מָחָר אַחֵר.

The post אָמְרוּ בַּחֲדָשׁוֹת appeared first on JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל.

המצב הבטחוני והמדיני הקשה של מדינת ישראל, העטופה באויבים המבקשים לנכחידה, הוא כר פורה, הוא לדיסטופיות מקומיות. כאלו הן למשל "הדרך לעין חרוד" (מוזכר בספרנו בעמ' 230) של עמוס קינן וספרו "שואה 2", "2023" של יגאל סרנה, ו"השלישי" של ישי שריד. מטבעה, הדיסטופיה היא ז'אנר מדכא, המשרה לעיתים תחושה לא נעימה של פטרונות מצד הסופר, שכביכול הוא רואה את מה שקהל קוראיו אטום מלראות.

כשהתחלתי לקרוא את "יום השישי" של אריאל שנבל (כנרת זמורה 2026, 269 עמ') היה בי חשש שאחווה את התחושות האלו, בעיקר אחרי שגונב לאוזניי במה עוסק הספר מהרשימות של חנוך דאום ונוית בראל. אולם אני מודה שהדיטופיה שבספרו של שנבל בנויה לטלפיות. למי שתוהה כיצד יצא רומן מהוקצע כל כך ממקלדתו של סופר שזה הרומן הראשון שלו, התשובה – אם מותר להשתמש במטפורה – היא שהאיש "שחיין" מצטיין זה שנים רבות בים התרבות והספרות.

ועתה לגוף העניין, לגופה של היצירה, הבנויה על "אילו" גדול: האם יש לחש או קסם שיוכל לשנות את אירועי העבר? בנושא זה חוברו פנטזיות רבות, ובהן בעלי כוחות-על המציאו מכונות זמן שמעניקות כנפיים לדמיון. הרומן שלפנינו נעגן, כביכול, באדן מוצק: הרמח"ל, איש הקבלה והמסתורין, הוריש ספרון, ובו לחש שמאפשר לבכור או לבכורה, להחזיר אחורה את הזמן ביממה אחת – מעשה שיכול להתקיים ביום שישי מהזריחה ועד השקיעה. כדי לשכנע את הקורא שמדובר בירושה אמיתית מהרמח"ל, בחר הסופר שלנו בספר של הרמח"ל שנותרו ממנו רק פרגמנטים מעטים, "זוהר תניינא".

גיבורת הספר, שהסופר אינו מגלה את שמה לאורך כל היצירה – ואני מודה כבר כאן שלא הבנתי מדוע – מקבלת מאביה ידיעה כי בספרון הזה מצוי לחש פלאים שיכול לשנות זמנים שנקבעו על ידי הבורא. לאחר שבעלה, לביא, נהרג בקרבות מול חמאס, היא מפעילה את הקסם הזה, וצונחת אל ה-6.10.2023, כשבכוונתה למנוע את הטבח ב-7.10.2023, ובכך למנוע את מותו של לביא.

כיצד תתמודד הגיבורה עם הידיעה המצמררת על העתיד לבוא, ומה יעלה בגורל ניסיונותיה להזהיר חברה שאינה מוכנה להקשיב? על המפגש המטלטל בין הניסיון לשנות את ההיסטוריה לבין המציאות הטופחת על הפנים – בחלק הבא.

The post דיסטופיה מקומית וסודו של הרמח"ל appeared first on JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל.

בפועל השאלה האסטרטגית החשובה איננה כיצד להוציא את האורניום האיראני מן האדמה, אלא כיצד להבטיח שלא ניתן יהיה להוציא אותו כלל.

התקיפות האחרונות על מתקני הגרעין באיראן שינו באופן משמעותי את המציאות בשטח. מתקנים שנבנו כדי להגן על תוכנית הגרעין הפכו, בחלקם, לאזורים קבורים תחת שכבות של בטון, פלדה וסלע. האורניום המועשר מצוי לעיתים עמוק מתחת לפני הקרקע, בתוך מתקנים שתוכננו לעמוד גם בפני פצצות חודרות בונקרים.

במצב כזה עולה לעיתים ההצעה להוציא את החומר ולהעבירו לפיקוח בין-לאומי. אך מבחינה טכנית מדובר במשימה מורכבת ביותר. האורניום האיראני אינו מאוחסן במכלים קטנים שניתן להעמיס בקלות על מסוק. ברוב המקרים מדובר בגז UF6 (אורניום הקסה-פלואוריד) המאוחסן בצילינדרים תעשייתיים גדולים וכבדים. כל מיכל כזה, יחד עם מעטפת המיגון הנדרשת, עשוי להגיע למשקל של מספר טונות.

כדי להגיע למכלים הללו בתוך מתקן שנפגע ונקבר תחת הריסות יש צורך בציוד הנדסי כבד: מחפרים, מנופים ומערכות קידוח. מדובר בפרויקט הנדסי מורכב שיכול להימשך זמן רב, ולא בפעולת קומנדו מהירה. יתר על כן, מבצע כזה כמעט בלתי אפשרי להסתיר. בעולם שבו לוויינים מסוגלים לזהות שינויים קטנים בגובה הקרקע או פליטות חום של ציוד מכני, כל ניסיון חפירה או פינוי הריסות בהיקף גדול ייחשף במהירות.

דווקא משום כך, ייתכן שהמצב שנוצר לאחר התקיפות עדיף מבחינה אסטרטגית: האורניום קבור עמוק באדמה. במקום לנסות להוציא אותו, האסטרטגיה הנכונה עשויה להיות לוודא שהוא נשאר שם. גישה כזו יכולה להתבסס על שלושה מרכיבים מרכזיים. הראשון הוא איטום הנדסי של האתרים באמצעות יציקות בטון נוספות וחומרים סופגי קרינה, שיקשו מאוד על כל ניסיון להגיע לחומר בעתיד. השני הוא מערכת ניטור מתקדמת הכוללת חיישנים סיסמיים ותרמיים שיזהו כל פעילות חריגה באזור. השלישי הוא הרתעה צבאית ברורה: כל ניסיון לפתוח מחדש את המתקנים ייתקל בתגובה מיידית. הטכנולוגיה המודרנית הופכת את המודל הזה לאפקטיבי יותר מאי פעם. לווייני מכ"ם, מערכות גילוי תרמיות ואמצעי מודיעין נוספים מאפשרים לזהות גם פעילות הנדסית מוגבלת יחסית.

במציאות כזו האורניום הקבור אינו בהכרח איום מיידי. הוא הופך לנכס אסטרטגי נעול. נכס שקיומו ידוע אך הגישה אליו מורכבת ביותר.

המסקנה ברורה: הצלחת המבצע נגד תוכנית הגרעין האיראנית לא תימדד במבצע הירואי להוצאת האורניום. היא תימדד ביכולת ליצור מצב שבו החומר נשאר עמוק מתחת לאדמה תחת שכבות של בטון, בפיקוח מודיעיני מתמיד ותחת איום ברור על כל מי שינסה להגיע אליו.

לפעמים הדרך הבטוחה ביותר לנטרל איום אינה להוציא אותו מן האדמה, אלא לוודא שהוא נשאר קבור.

The post אין צורך להוציא את האורניום האיראני appeared first on JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל.

בנהיגה באופנוע כשלעצמה אין כל רע; כל אדם זכאי לבחור לעצמו את כלי התחבורה המתאים לו. אלא שלעיתים נדמה שהרוכב הישראלי המצוי אינו מבקש רק להתנייד ממקום אחד למשנהו, אלא יוצא הוא למופע ראווה רעשני שכל הסובבים אותו אנוסים לשמוע. השיטה הנלוזה ידועה: שינוי קל ולא חוקי במערכת הפליטה של האופנוע, הסרת מקטיני הרעש (DB Killer), והינה הפך הכלי לפצצה קולית על גלגלים. כדי להעצים את האפקט, מוסיפים הרוכבים מערכות המייצרות פיצוצים עזים מהמפלט (Backfires). אין אדם סביר שאינו סובל ממופעי הרעש ההרסניים האלה.

כאשר מדובר בשיירות אופנועים המונות עשרות כלים, הסיוט נמשך דקות ארוכות ומורטות עצבים. משפחה שיושבת לצפות בטלוויזיה, להאזין למוזיקה או לשוחח, נאלצת להקפיא כל פעילות. עבור נפגעי פוסט-טראומה מדובר בסכנה של ממש: קולות נפץ אלו עלולים לעורר אצלם תגובות נפשיות אקוטיות וחרדה עמוקה. מופע האופנוענים, המסב עונג רגעי לכמה רוכבים, נעשה לסיוט של מיליונים. תמהני, האם אותם עבריינים אינם חושבים לרגע על משפחותיהם שלהם, אם לא על משפחותיהם של אחרים!?

המספרים מדברים בעד עצמם. על פי התקן האירופי, התקף גם בישראל, עוצמת הרעש המקסימלית המותרת למפלט אופנוע היא 80 דציבל. אופנועי העבריינים מגיעים לעיתים ל-120 דציבל – עוצמה המשתווה למטוס סילון ומגרדת את סף הכאב האנושי. מאחר שסולם הדציבלים הוא לוגריתמי, לא מדובר בתוספת קטנה, אלא ברעש החזק פי כמה וכמה מהרמה הנסבלת לאדם (כ-60 דציבל). במילים אחרות: רעשי הגיהינום הללו משולים לאדם העומד וצורח ישירות לתוך אוזנו של רעהו.

מי מאיתנו רוצה לחיות בחברה צעקנית ואלימה כל כך? הצעקנות הזו היא ביטוי נוסף להתפרקות הערבות ההדדית בחברה הישראלית. היא מתחילה מהקללות והקלקלות בכנסת ישראל ומגיעה עד לנהיגה בריונית ומפגעת בכבישים. את המחלה הזו ניתן להגדיר כגסיסתה של הערבות ההדדית בישראל. אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בָּלָעוּ.

החוק אוסר לחלוטין לבצע שינויים מבניים בכלי רכב, ועל משטרת ישראל מוטלת החובה לאכוף זאת. אולם המציאות בשטח עגומה. מוֹרָאָהּ שֶׁל מַלְכוּת אינו קיים ונדמה שאין רוכב הירא מן החוק או מהמשטרה. כל מי שנוסע בכביש מהיר כחוק, במהירות של 100–110 קמ"ש, רואה אופנוענים העוקפים אותו במהירות הברק. העבריינים הללו מגיעים למהירויות מטורפות של 200 קמ"ש ואף יותר. זוהי פצצה דו-גלגלית שנזקיה חמורים מטרור לאומני. חזיונות של שוטרים העוצרים אופנוענים לבדיקת רמת רעש הם מחזה נדיר ביותר, ועברייני הכביש מנצלים את חוסר המשילות עד תום. ישנם מקרים שבהם לאזרחים נמאס מן התופעה והם נוטלים יוזמות פרטיות. לא הייתי ממליץ להגיע לשלב הזה ולכן על משטרת ישראל להתנער ולנקוט פעולה מידית.

איכות החיים בישראל הופכת למצרך נדיר. מפגעי רעש, זיהום, קרינה ופסולת נדחקים לתחתית סדר העדיפויות של גורמי האכיפה. הם עסוקים ב"בעיות הגדולות" של המדינה – ודבריי אינם נאמרים בציניות – אך מפקירים את רווחתו היום-יומית של האזרח. במערכת הבחירות הבאה נשמע שוב מילים גבוהות על פתרונות קסם לאיומים קיומיים, אך אני ערב לכך שמושגי יסוד של איכות חיים ובריאות הציבור לא יהיו חלק משיח הבחירות. לא יימצאו נשות ואנשי ציבור שיקדישו לכך מזמנם.

ואנחנו, האזרחים הפשוטים, שהפנטזיה הגדולה ביותר שלהם היא בסך הכול להעביר את ליל שבת בשקט ובשלווה בחיק המשפחה, נגזר עלינו להמשיך לסבול את נהמות האופנועים ואת נפיחות האופנוענים, לנשוך שפתיים, ולהתפלל שהסיוט יחלוף מהר ככל הניתן.

The post גיהינום האופנועים appeared first on JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל.