מעבר לכך, חשוב לבחור עץ שגם זמין בשוק המקומי וגם נוח לעבודה, כדי לקבל תוצאה טובה באמת.

עצים שמתאימים במיוחד לסאונות

אבשי (אבצ'י)
עץ מוכר מאוד בעולם הסאונות בזכות הנוחות שלו. הוא כמעט ואינו מתחמם, ולכן מושלם לספסלים ולאזורים שבאים במגע ישיר עם הגוף. זה פתרון שמאפשר שימוש נעים ובטוח לאורך זמן.

אבשי לספסלי סאונה – עץ נוח ואיכותי
https://balisauna.co.il/product/african-oak/

ארז קנדי
עץ יוקרתי עם יתרונות ברורים — ריח טבעי, עמידות גבוהה ומראה מרשים. מתאים במיוחד למי שמחפש סאונה ברמה גבוהה עם דגש על עיצוב ואווירה.

המלוק (Hemlock)
עץ יציב ואחיד, כמעט ללא שרף. מתאים מאוד לחיפוי קירות ותקרה, במיוחד כשמחפשים מראה נקי, רגוע ומודרני.

פופלר (צפצפה) – פתרון חכם ונגיש

פופלר הופך לבחירה פופולרית יותר ויותר, במיוחד בפרויקטים מודרניים.

זהו עץ בהיר, קל לעבודה ובעל מראה אחיד. הוא משתלב היטב בעיצוב נקי, לא מכביד על החלל ומתאים מאוד לחיפוי קירות ותקרה.

כאשר בוחרים חיפוי פופלר איכותי לסאונה, ניתן להגיע לתוצאה אסתטית ומדויקת שמתאימה לשימוש יומיומי.

חיפוי סאונה מעץ פופלר
https://balisauna.co.il/product/poplar-lining/

בנוסף, מדובר בפתרון מאוזן מבחינת מחיר, מה שהופך אותו לבחירה מצוינת למי שרוצה לשלב איכות עם תקציב הגיוני.

עצים שפחות נפוצים בישראל

ליפה ואולחה
עצים אלו נחשבים טובים מאוד לסאונות, במיוחד מבחינת תחושת המגע והעמידות בחום.

אך בישראל הם פחות זמינים, ולא תמיד קל למצוא אותם אצל ספקים באופן קבוע. לכן השימוש בהם בפועל נמוך יותר.

האם ניתן להשתמש באורן?

אורן פחות מתאים לחיפוי פנימי בגלל הפרשת שרף בחום גבוה.

עם זאת, לשימושים קונסטרוקטיביים — כמו שלד או חלקים נסתרים — זהו פתרון מקובל, זמין ונוח מאוד לעבודה.

סיכום

בחירת העץ הנכון לסאונה משפיעה ישירות על התוצאה:

• אזורי מגע — עץ שלא מתחמם
• חיפוי — עץ יציב ואסתטי

פופלר (צפצפה) מציע שילוב נכון של מראה, נוחות עבודה ועלות — ולכן הופך לאחת הבחירות החכמות ביותר כיום.

The post איזה עץ לבחור לבניית סאונה איכותית? appeared first on JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל.

כשסכנה קיומית מרחפת מעלינו, נדמה שהחברה הישראלית מתמקדת בפיצול הפוליטי הממאיר שבו השיח הציבורי הידרדר לוויכוח "כן-ביבי לא-ביבי", כאילו שמדינת ישראל נחה על זרי דפנה. אנשי תקשורת ופוליטיקאים דוגמת ברדוגו, קרעי ודיסטל-אטבריאן הרשו לעצמם לגנות את טייסי חיל האוויר ולהשתמש בביטויים שמוטב שלא היו נאמרים, וגם מהצד שכנגד היו רבים שהשתלחו בממשלה והשתלבו בשיח המפלג.

מלחמת "שאגת הארי" הוכיחה שלמרות ההפצצות חסרות התקדים שהנחיתו צבאות ארה"ב וישראל על איראן, היכולת של איראן לא חוסלה כליל. מערך הטילים והכטב"מים שלה נותר פעיל, וכך גם של שלוחותיה בלבנון (חיזבאללה) ובתימן (החות'ים). אפילו חמאס בעזה, למרות כל המכות שישראל הנחיתה עליו, לא התפרק אלא החל להשתקם.

המציאות הזו מלמדת על מעגל הדמים העצום שמומן ונבנה על ידי האיראנים במשך עשרות שנים, שכלל גם את השיעים בלבנון, הסונים בעזה, החות'ים בתימן, קבוצות טרור שיעיות בעיראק, השלטון העלאווי ורבים אחרים בסוריה, וכל זאת לצד הפעלת חוליות טרור רצחניות ברחבי העולם וחתרנות בינלאומית. האובססיה האנטי-ישראלית של האייתוללות באיראן גרמה להם להשקיע עשרות מיליארדי דולרים בבניית מעגל אש סביב ישראל. הכסף נוצל להקמת ותחזוקת צבאות-טרור עצומים וחימושם בכלי נשק וטילים מסוגים שונים. תוכנית האב של האייתוללות הייתה לתקוף את ישראל בו בזמן מצפון, ממזרח, מדרום וגם מהשמיים.

אם מזימותיהם של האיראנים היו יוצאות לפועל במלואן, ישראל הייתה מוצאת את עצמה במאבק הישרדותי, במחיר נורא של עשרות אלפי הרוגים.

באופן אירוני, מי ששיבש את התוכנית האיראנית לחיסול ישראל היה דווקא מנהיג חמאס יחיא סינוואר. באווילות חסרת תקדים הוא וחבר מרעיו תקפו את ישראל בשבעה באוקטובר 2023, ובכך גרמו לישראל להתעוררות כואבת. ישראל התעשתה תוך ימים אחדים והחלה להילחם בחזיתות השונות נגד שלוחיה של איראן. הלחימה נמשכה בעצימות משתנה עד לעריפת "ראש הנחש" האיראני בערב פורים 2026.

המלחמה הנוכחית מרסקת בהדרגה את מעגל האש שהאיראנים בנו סביבנו וישראל ניצלה מהגורל המר שהאייתוללות תכננו עבורה.

המלחמה שהחלה בשבעה באוקטובר עדיין לא הסתיימה. הלקח הבולט ביותר מהשנתיים האחרונות הוא שגם כאשר היה נדמה שחיינו מתנהלים במסלולם, מתחת לפני השטח, בהיחבא, התארגנה נגדנו מלחמת שמד. למרבה המזל היו במערכות הביטחון מי שהבינו את גודל השעה והכינו את גורמי הביטחון הישראליים לעמידה בפרץ. לכן יש לשלול את הביקורת הקשה שמותחים קצינים בכירים במילואים ופרשנים שונים על מוכנותם של כוחות הביטחון למלחמה. עם זאת, ההתנהלות חסרת האחריות של המערכת הפוליטית לקראת שבעה באוקטובר, האסון עצמו והמחדל באותה שבת ארורה ראויים לדיון נוקב במאמר אחר.

The post האייתוללות תכננו, סינוואר קלקל appeared first on JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל.

נוסף על כך, משבר הקורונה הדגיש את הפוליטיזציה של הידע המדעי. המדע לא שימש רק כבסיס לקבלת החלטות, אלא לעיתים קרובות ככלי להצדקת מדיניות שנקבעה מראש, תוך שימוש סלקטיבי במומחים והתעלמות מהמלצות מקצועיות שסתרו אינטרסים פוליטיים. תהליך זה חיזק את ההבנה כי מדע ופוליטיקה אינם מנותקים זה מזה, במיוחד בתקופות של משבר.

בחרתי לעסוק בנושא זה גם בשל הרלוונטיות הרחבה שלו. הקורונה השפיעה כמעט על כל מדינה בעולם, אך דרכי ההתמודדות היו שונות מאוד, והושפעו מסוג המשטר, מרמת האמון הציבורי ומהאינטרסים הפוליטיים של מקבלי ההחלטות. לכן, חקר הקשר בין פוליטיקה לקורונה מאפשר להבין לא רק את ניהול המשבר עצמו, אלא גם דפוסים עמוקים יותר של כוח, שלטון וקבלת החלטות בעידן של אי-ודאות.

הקורונה לא הייתה רק משבר בריאותי, אלא רגע אמת שבו הפוליטיקה הסירה את המסכה. הקורונה לא יצרה מציאות פוליטית חדשה – היא חשפה, ואף העצימה, את יחסי הכוח הקיימים. היא הדגימה כיצד משטרים – דמוקרטיים ומונרכיים כאחד – משתמשים בפחד ובמצבי חירום כ"אצטלה" (Pretext) לחיזוק מעמדם, לקידום אינטרסים פוליטיים, לצמצום חופש המחאה וביצור סמכויות מעקב.

במחקר שערכתי בחנתי את הפוליטיזציה של ניהול משברי בריאות ציבוריים, תוך התמקדות בממשק שבין הישרדות שלטונית לבין קבלת החלטות במצבי חירום. ניתוח השוואתי של תגובות המדינות הדמוקרטיות והמוֹנרכיות מלמד שקיים מתאם חיובי בין תמריצים אלקטורליים לבין שינויים בחומרת המגבלות שהוטלו, וכי מנהיגות פופוליסטית המשתמשת ברטוריקה מפלגת, שוחקת את אמון הציבור בדרגים המקצועיים, ובכך פוגעת ביכולת הציות הוולונטרי של האזרחים.

זיהיתי דפוס פעולה חוזר: מי שמנהל נכון משבר – מחזק ציות, מפחיד את הציבור ומנצל את המשבר. משטרים משתמשים במצבי חירום כדי לשלוט בתודעה הציבורית, להגביל ביקורת ולחזק את כוחם. הסגרים, הגבלות התנועה והפיקוח על מידע אינם מקריים – הם מאפשרים שליטה ושימוש בפחד ככלי ניהול.

המחקר מציע תבנית ניתוח חדשה: משבר טבעי כהזדמנות להרחבת השליטה הפוליטית, תוך דגש על כך שאמון הציבור הוא "משאב אפידמיולוגי" קריטי. במחקר פותח מודל הערכה השוואתי שבחן פרמטרים, כגון מהירות תגובה, אפקטיביות המדיניות הציבורית, יכולת ניהול משברים ותמיכה ציבורית. המסקנות העולות מהמודל מצביעות על הצורך הדחוף במיסוד עצמאות הדרג המקצועי, קביעת מנגנוני "שקיעה" אוטומטיים לסמכויות חירום והגברת השקיפות בנתונים, על מנת להבטיח את חוסנה של הדמוקרטיה אל מול משברים עולמיים עתידיים. מגפת הקורונה לא הייתה רק משבר בריאותי – היא הפכה לכלי פוליטי מרכזי ברחבי העולם, בעל השלכות מכריעות על הדמוקרטיה, זכויות האזרח ואמון הציבור במוסדות השלטון.

עד כאן אודות השלכות הקורונה. איך זה קשור לימים טרופים אותם אנו חווים כעת, אני משאיר לכם להסיק.

The post ניהול המגפה או ניהול המדינה? appeared first on JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל.

פעם הוכרז ניצחון מוחלט במערכה מול חמאס, אף שמעולם לא היה ניצחון מוחלט – חמאס שולט עדיין בעזה ומתחזק מיום ליום. ניצחון הוכרז גם מול חיזבאללה, שלא היה ניצחון כלל, ועובדה – עדיין אנחנו נפגעים מדי יום מירי הרקטות שהוא משגר ללא הפסקה מתוך מאגר עצום. פעם נוספת הוכרז ניצחון מול איראן, שכביכול הובסה במבצע "עם כלביא", ומעל לחודש אנחנו סופגים טילים הגורמים נזק רב ונפגעים. אז אין ניצחון באף חזית, בוודאי לא מוחלט, ולא נראה שהממשלה הזו מציבה יעדים מדיניים שיכולים להפוך לניצחון.

בשלושת המקרים הלחימה לא הושלמה עם הסכמים מדיניים ולכן הובלנו שוב למלחמה, וזו תנוצח אך ורק עם הסכמים מדיניים. זה יכול להיות בהישג יד, אבל יעלה במחירים מדיניים, פוליטיים ואישיים. השאלה היא, האם יש לנו הנהגה שמסוגלת (או רוצה) להוביל לשם? כפי שהדברים נראים בשנים האחרונות, אין לנו סוג כזה של הנהגה צ'רצ'יליאנית.

איך אנחנו יודעים שהשגנו ניצחון? מהו, אם כן, הניצחון הזה שמכריזים עליו הפוליטיקאים בפאתוס גדול? האם ומתי ניתן לסמוך על הדברים? ניצחון משמעו הסרת האיומים לטווח ארוך. ניצחון משמעו רגיעה ורווחה לאוכלוסייה, לאזרחים, לעתיד הנראה לעין. כדי להסיר את האיומים ולזכות בניצחון חייבים להגיע להסכם מדיני. הסכם מדיני ארוך טווח מחייב ויתורים משני הצדדים. הסכמים מדיניים צריכים להיות עם השכנים הערבים והמוסלמים, קרובים ורחוקים. ההסכמים צריכים להוביל להשתלבותה של ישראל במרחב המוסלמי של המזרח התיכון ולא רק להשתלבות מחודשת של ישראל במרחב המערבי-אירופי-דמוקרטי. בשלב הזה ובהינתן המשטר האיראני הקיים, נראה שלא ניתן להגיע להסכם מדיני עם איראן. אם המשטר יתחלף המצב ישתנה לגמרי, ואז הסכם מדיני הוא מציאותי לחלוטין.

גם אם מלחמה היא מוצדקת, אין ניצחון שהוא רק צבאי. למערכה צבאית חייב להיות סיום. הסוף המדיני הוא הביטוי של הצלחה או כישלון. ההיסטוריה מלמדת שלא נלחמים לשם המלחמה, נלחמים כדי להשיג מטרה או מטרות, ואלו הן בהכרח מדיניות. מה שאנחנו רואים פה הוא ניסיונות פוליטיים עלובים של עיצוב תודעה כוזבת, על מנת להתחמק מאחריות על המצב ומכישלונות חוזרים ונשנים בהשגת מטרה כלשהי. אם האיום חוזר אחרי תקופה לא ארוכה סימן ברור שלא היה ואין ניצחון מוחלט או קטנטן אפילו.

הסכם מדיני צריך להיות הסכם כולל בין ישראל למדינות הערביות והמוסלמיות. הסכם כזה הוא בר-השגה ב"שש אחרי המלחמה", אם יהיה האומץ המדיני לנסות להוביל אליו. זה יהיה ניצחון לישראל. זו תהיה קבלה של ישראל לאזור והשתלבות בו. הסעודים הציעו משהו כזה לפני שנים אך לא זכו למענה חיובי מישראל.

ישראל חזקה צבאית אבל מוגבלת – צבאית ובעיקר מדינית. עם כל העוצמה הצבאית ישראל לא הצליחה להכניע בצורה מוחלטת, כפי שרצתה הממשלה, אף אחת מהאויבות שלה. בנוסף, ישראל מבזבזת את ההישגים שכן הושגו בשדה הקרב באימפוטנציה מדינית בשל הרכב הממשלה הקיצוני המשיחי. יכולה להיות הזדמנות היסטורית לפתרון מדיני כללי לסכסוך הישראלי ערבי-מוסלמי אם ישראל תשכיל להציב יעד מדיני ריאלי ולחתור להשיג אותו בתמיכה של ארה"ב, מדינות ערב המתונות והמדינות הדמוקרטיות, זאת אף על פי שהן מתגלות כרופסות ולא מסוגלות להבין את עומק הסיכונים העומדים לא רק בפני ישראל.

לישראל ולמדינות המפרץ יש אינטרסים משותפים ואפילו זהים בנטרול איראן ושלוחותיה השונות. זו הזדמנות היסטורית להגיע להבנות ולהשיג הסכם שלום כולל בין ישראל ושכנותיה במזרח התיכון. המשמעות כמובן היא פתרון של הסוגיה הפלסטינית, ופירוש הדבר ויתורים מדיניים והקמת מדינה פלסטינית מפורזת עם חוקה שתבטיח את סיום הסכסוך ופתרון בעיית הפליטים ללא זכות שיבה. זה אפשרי, אבל לא עם הממשלה הכושלת הזו. השאלה אם יש בישראל הנהגה אמיצה בעלת ראייה היסטורית שכן תוכל לנצל את ההזדמנות ולהגיע לאותו הסכם שכולם יודעים מהם מרכיביו המרכזיים.

The post הניצחון המובטח לארץ המובטחת appeared first on JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל.

לְפָנַי.

נוֹתֶנֶת מֵעַצְמִי בְּקֶשֶׁר אָרֹךְ

לְיָמִים שֶׁל קִרְבָה וְנַחַת.

אִצְטְרֻבְּלֵי חַיִּים פּוֹעֲרִים פִּיהֶם

לִבְלֹעַ הֲוָיָה שְׂמֵחָה,

לִרְווֹת מַעַיְנוֹת חַיִּים בִּיצִירָה וּכְתִיבָה עַד כְּלוֹתָם.

וַאֲנִי נָעָה בְּמִישׁוֹרֵי זְמַן שׁוֹנִים

אוֹהֶבֶת תּוֹדַעַת יָמִים בְּנַחַת נֶאֱמֶרֶת.

The post אצטרובלי חיים appeared first on JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל.

אבל אין די בא.נשים – כוח אדם, חשוב ככל שיהיה, הוא רק חלק מהתמונה. כדי שמערכת תתפקד בחירום, יש צורך גם בסביבה שתאפשר להם לפעול. בהעדר סביבה פיזית, ברירת המחדל בחירום היא למידה מרחוק, שאת מגבלותיה כולנו כבר מכירים.

אבל, מסתבר, ניתן להציע תסריט אחר. כאן ההשראה באה ממערכת הבריאות.

בבתי חולים, כמו למשל במרכז הרפואי רמב״ם, מוכנוּת לחירום היא חלק מהותי מאופי בית החולים. בבתי חולים אלה לא מאלתרים מחדש בכל מצב חירום. מרחבים שלמים – בדרך כלל חניונים תת-קרקעיים – מתוכננים מראש לתפקד בצורה מלאה בתוך שעות. מעבר למרחב הפיזי, מדובר בציוד נלווה: לכל מחלקה מוכן מראש ציוד ארוז המאוחסן בהתאם לצרכיה. ברגע האמת פותחים במרחב המוכן את הציוד הארוז, מעבירים למרחב המוגן את המאושפזים וממשיכים בטיפול. בבתי חולים אלה במצב חירום לא מתחילים לחשוב מה יש לעשות וכיצד נמשיך לתפקד, והכי חשוב – לא מתחילים לאלתר.

העיקרון המשתקף כאן הוא מוכנות: לא רק לדעת מה לעשות בחירום, אלא לארוז את הפתרון מראש. כיצד ניתן ליישם עיקרון זה במערכת החינוך בשעת חירום?

דמיינו רשת של מרחבי למידה מוגנים שכונתיים – מקלטים, מתנ"סים, מרתפים או חניונים – שבשגרה אינם משמשים ככיתות, אך בחירום הופכים במהירות למסגרות למידה לקבוצות קטנות. במרחבים אלה, עם פרוץ מלחמה או מצב חירום אחר, מילואמניקים ומילואימניקיות לצד צוותי החינוך הקבועים ממשיכים בפעילות חינוכית, עם קבוצות תלמידים שהרכבן נקבע מראש, ואינם מחכים לחצות הלילה לעדכוני משרד החינוך לגבי המדיניות שהוחלט ליישם למחרת היום.

התהליך פשוט: הצוותים פותחים ערכה המותאמת לקבוצת התלמידים שבאחריותם, הכוללת ציוד פיזי (כיסאות ושולחנות, מחשבים ועזרים אחרים) לצד עזרים המיועדים להפעלת התלמידים בימים הראשונים, קווים מנחים ליצירת שיח ועיבוד רגשי ומשחקים ואמצעים נוספים המעודדים אינטראקציה. הערכות כוללות גם הנחיות ברורות למילואימניק או למילואימניקית: מה עושים בשעה הראשונה, כיצד לתכנן יום, כיצד להפעיל קבוצה קטנה, על מנת לרענן את זיכרונם ביחס למה שלמדו בימי המילואים שביצעו במהלך השנה והוקדשו להכרת הערכה והתלמידים שבאחריותם.

כך המילואים בחינוך יוכלו לספק את האנשים, הערכות יוכלו לספק את האמצעים הפיזיים, ויחד, במרחבים מוגנים, הם ייצרו מערכת המסוגלת לפעול גם בתנאי אי-ודאות ולספק רציפות חינוכית עבור התלמידים, הוריהם ומוריהם. מודל זה, מעבר לפן הלוגיסטי המרשים שלו, מניח שלמידה אינה יכולה להישען רק על מסכים, במיוחד בזמנים שבהם מה שנדרש יותר מכול הוא תקשורת בין-אישית המקנה תחושת שייכות וביטחון.

לסיכום, במדינת ישראל למודת הניסיון במצבי חירום על מערכת החינוך לפעול כמערכת פרואקטיבית הלומדת מניסיון העבר, ואינה מאלתרת בכל פעם מחדש. בפרט, מומלץ למערכת החינוך ללמוד ממערכת הביטחון כיצד לארגן אנשים, ממערכת הבריאות כיצד להיערך מראש, ומשילובם – כיצד להמשיך לפעול, גם בחירום.

לא מדובר רק במצב חירום ביטחוני; אסונות טבע גם הם אירועים שעבורם דרושים פתרונות מהסוג המוצע כאן. כך גם מערכת החינוך הישראלית תוכל להפוך למערכת שאזרחיה גאים בה ומדינות שונות תוכלנה ללמוד מניסיונה כשתיתקלנה במצבי חירום.

הערה: הבלוג נכתב יחד עם ChatGPT, שהצגתי לו את הרעיון של ההשראה ממערכת הבריאות יחד עם רעיון המילואים בחינוך. ChatGPT יצר גרסה ראשונה של הדברים על בסיס הדברים שכתבתי. כמו תמיד, ערכתי אותו, תיקנתי, עדכנתי, הוספתי, מחקתי והתאמתי את הגרסה שיצר ChatGPT לסגנון הכתיבה שלי ולרעיונות שהיה לי חשוב להדגיש.

The post חינוך בחירום appeared first on JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל.

בנימין נתניהו קבע כבר לפני שנים שאין הבדל בין אנטישמיות לאנטי-ציונות. שתיהן מתנגדות למימוש זכותו הטבעית של העם היהודי להגדרה עצמית במדינת ישראל. האומנם?

לפני שנים הציונות הייתה מקובלת הרבה יותר. אני עצמי השתתפתי בפגישה עם הסנטור דאז ג'ו ביידן בסוף שנות ה-90 של המאה שעברה. הוא וחלק מחברי הקונגרס שהיו עימו הכריזו שאינם יהודים אלא ציונים. הם מזדהים עם תנועה שנתנה פתרון דינמי לשאיפה של המוני יהודים לחזור לארצם.

וכיום? הסוציולוגית החשובה אווה אילוז התראיינה לאחרונה ואמרה שאין בנמצא "תנועת שחרור שנואה יותר מהתנועה הציונית". אכן, התואר "ציוני", שפעם נתפס כחיובי – מין קיבוצניק או עירוני קולט עלייה – הפך עתה לסמל של שנאה וגזענות.

אם הציונות מזוהה עם דתיות גאולית-משיחית, עם פעולות יזומות נגד פלסטינים, עם מחשבות אפליה ואפרטהייד, עם הדרת ערבים, עם עונש מוות כמתנה ישראלית לציוויליזציה – אז אכן העולם רובו ככולו נגדה. היהודי כאינדיווידואל לא בורח מיהדותו, היא לחם חוקו, הוא בורח על נפשו מזיהויו כ"ציוני".

הישגים פוליטיים בנויים על הסכמה כלל-עולמית. זו לא תושג כל זמן שהציונות מזוהה עם מעשיה של ממשלת "ימין על מלא" המשוללת רסן, חוש היסטורי ויכולת הישרדות אידיאולוגית. בן-גוריון אמר פעם ש"כוחה של מדינת ישראל בנוי על שני אדנים. כוחו המרתיע של צה"ל ומעמדה הבין-לאומי של מדינת ישראל".

מנקודת ראות אישית: בכל שליחויותיי כשר, כחבר כנסת וכמזכ"ל מפלגת העבודה נשאתי בגאווה את דגל הציונות. הדגשתי את היותנו תנועת שחרור. גם אז הייתה בשוליים אווירה אנטי-ציונית, אבל רוב האזרחים בארצות הברית ובמדינות המערב נטו לראות בנו תנועת שחרור חשובה.

רק חילופי שלטון כאן עשויים לשנות את היחס לישראל. רק ממשלה לאומית בעלת יסודות ליברליים תוכל להחזיר את המרכיב החסר לישראל כיום. מדינה יהודית וציונית ברוח דברי מגילת העצמאות, "ישראל תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין, תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות."

The post ציונות? כינוי גנאי? appeared first on JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל.

עובדה היא שישנו פער לא מבוטל בין ההכרזות לבין המציאות. אין לדעת אם יהיה סיפק בידי זרועות הביטחון של מדינת ישראל להשיג את היעדים במלואם ביום שבו מלך העולם הארצי ישים לדבר קץ. אני רוצה להאמין ואף מתפלל שנשיג את מרביתם. אני גם יכול לחיות בשלום אם לא נשיג את מרביתם, וזאת מהסיבה הפשוטה: להכרזות גדולות מהמציאות תפקיד והן הכרחיות לכל פתיחת עימות צבאי.

לא בכדי קבע אחאב מלך ישראל: אַל יִתְהַלֵּל חֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ! אדם נוטה להאמין שהוא עומד לנצח בקרב, שאם לא כן לא היה יוצא אליו. האופטימיות האופפת את היוצא לקרב חיונית להצלחתו. הוא הדין באשר לממשלת ישראל וכוחות הביטחון. לא היינו רוצים שינהיגו את מלחמות ישראל אנשים חסרי ביטחון בהצלחתם וחסרי אמונה בצדקת דרכם.

הצבת מטרות הגדולות מגדר האפשרי הכרחית גם להניעה (מוטיבציה) של זרועות הביטחון של ישראל. מי מגיבורי ישראל היה מוכן לסכן את נפשו בשל זוטות?! תודעת השליחות נקנית אצל מי שמאמין שהוא משרת עניין גדול, כמו למשל הגנה על הקיום של המיעוט היהודי במזרח התיכון, או כמו הכחדת הנשק הגרעיני של הנאציזם האיראני. לעניין זה מתקשרים גם ערכים הבאים ממסורת ישראל. יש מי שיאמרו שאלוהי ישראל עומד לצידנו, הנה מה טוב ומה נעים. כאשר אנחנו נלחמים על קיומנו, אין כל רע בכך שמגייסים גם את הקב"ה למילואים. הוא, להבדיל מהמתחזים ליהודים, איננו מכריז "נמות ולא נתגייס".

מנהיגים, בישראל ובעולם נוטים להפגין שרירים בטרם ישלחו את צבאותיהם לעשות מלחמה. השריר הזה שהם מפגינים באמצעות כלי התקשורת הוא חלק מהטקס של עשיית מלחמה. מטרתו, בין השאר, לזרוע מורך לב בקרב חילות האויב. אל להם למנהיגים לפרסם מראש את המטרות הריאליות של המלחמה. אם יציגו את המטרות הריאליות, ידע האויב מהם הגבולות שהציבה לעצמה מדינת ישראל. כך ימתין בסבלנות עד שהסופה תחלוף במהרה ויוכל לשוב ולזקוף ראשו. האויב חייב להאמין שהאיום עליו עצום ורב, ולכן ביטויים מופרזים כמו "שערי הגיהינום" או "הניצחון המוחלט" ודומיהם, יש להם תפקיד משמעותי בלוחמה פסיכולוגית.

מטרות ויעדים ריאליים מספרים המפקדים והמדינאים לעצמם בחדרי חדרים. עדיף שלא לספר את מלואם לציבור, הסקרן מטבע הדברים. אמנם זכות הציבור לדעת, ברם סודות ביטחוניים הם ככל הנראה מחוץ לכלל הדמוקרטי החשוב הזה. לכן השיפוט של נכונות יעדי המלחמה ומידת הריאליות שלהם יבוא רק לאחר מעשה ורק לאחר שפג תוקפם של הסודות הללו.

אני כשלעצמי יכול לכבוש את יצר הסקרנות הטבעי עד למועד שבו ניתן יהיה לדעת מה היו המטרות האמיתיות של המלחמה. מה שבעיקר מדאיג אותי היא שאלת החוסן החברתי ככל שהיא נוגעת לידיעת היעדים הריאליים של המלחמה. חוסן נקנה בהסכמות רחבות בקרב הציבור עם המטרות שפרסמה ממשלת ישראל בראשית המלחמה. חוסן מושג במתן לגיטימציה רחבה למנהיגי העת הזאת. חוסן נרכש בהענקת אמון הדדי בין העם לנבחריו. לדאבת לבי כי רבה, אינני מזהה הסכמות כאלה. מאז שואת שמחת תורה ב-7 באוקטובר 2023 נעשו הציבור הישראלי ונבחריו חשדניים יותר, ביקורתיים יותר וקולניים יותר. מחלוקות גדולות, קללות וקלקלות ובקיעים עמוקים בחוסן החברתי אינם מסייעים לנו לנצח בְּבֵית מִלְחַמְתֵנוּ.

The post האם יעדי המלחמה ריאליים או מופרזים? appeared first on JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל.

כתוצאה מן הגידול בביקוש עלו מחירי הנחושת. במשך שנת 2025 עלו מחירי הנחושת בערך ב-31% (ראו בטבלה המצורפת). עליית המחירים גררה שני תהליכים: ראשית, חיפושים אינטנסיביים של אתרים שבהם יש נחושת ופיתוח של מכרות חדשים. שנית, מיזוגים של חברות שעוסקות במכרות נחושת. המיזוגים מקילים את גיוס הכספים הדרושים למימון הפיתוח של מכרות חדשים.

קיים ניגוד אינטרסים בין צרכני נחושת, שמעוניינים שהחברות שמפיקות נחושת יפיקו יותר ממנה, ובין בעלי המניות של החברות האלה, שמעוניינים שהחברות יחלקו להם את הרווחים המופקים מעליית מחירי הנחושת ויגדילו את הדיבידנדים שהן משלמות להם. בינתיים בעלי המניות יכולים להרוויח מרווחים על הנייר הנוצרים מעליית מחירי המניות. הם יכולים לממש את הרווחים האלה אם הם צופים שמחירי הנחושת הגיעו כבר לשיא.

החברות הגדולות ביותר בתעשיית המכרות עוסקות בהפקת מגוון של מתכות. שתי החברות הבריטיות-אוסטרליות BHP Biliton ו-Rio Tinto עוסקות גם בהפקת עפרות ברזל וגם בהפקת כסף וזהב. עם זאת, מחירי המניות שלהן עלו בשנה האחרונה בערך ב-34%–37%. החברה מברזיל VALE היא אחת ממפיקות עפרות הברזל הגדולות ביותר בעולם. מחיר המניות שלה (שנסחרות בשוק ההון בניו יורק) עלה בשנה האחרונה בערך ב-50%. החברה הבריטית-אמריקנית Anglo-American היא בעלת מכרות פחם ומכרות זהב בדרום אפריקה. מחיר המניה שלה (בשוק ההון בניו יורק) עלה בערך ב-38%.

אבל מחירי הנחושת אינם צפויים לרדת, וזאת משום שהביקוש עשוי לגדול וההיצע, ככל כנראה, לא יגדל בשנים הקרובות. פיתוח מכרה חדש עשוי להימשך עד עשרים שנה. יזם שרוצה לפתח מכרה חדש צריך להתגבר על כמה מחסומים. הוא צריך להגיע להסכמות עם בעלי הקרקע – או לקנות מהם את הקרקע או להסכים איתם על שותפות; הוא צריך להשיג רישיונות מכל הרשויות והרגולטורים הממשלתיים; הוא עלול גם להיתקל בהתנגדויות של התושבים בסביבת המקום והרשויות המקומיות שלהם.

יתרה מזאת, גם במכרות קיימים עלולה להיות ירידה בתפוקה. בדרך כלל אחוז הנחושת בעפרות פוחת במשך הזמן, כי מתחילים לכרות במקום האטרקטיבי ביותר. במכרות בצ'ילה לפני 20 שנה היה ריכוז הנחושת בעפרות 1.3%, ובשנים האחרונות פחת ל-0.7%. בעיות נוספות עלולות לפגוע בתפוקה, למשל בשנת 2024 פחתה תפוקת הנחושת בדרום אמריקה בגלל רעידות אדמה ושיטפונות ששיבשו את העבודה במכרות. בשנת 2025 התפוקה התאוששה.

מחיר נחושת (דולר אמריקני לטון)

שש המדינות שהפיקו בהן הכי הרבה נחושת ב-2025

סה"כ בכל העולם: בערך 20 מיליון טון.

The post הנחושת בעלייה appeared first on JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל.

בניגוד לקוריאה ולטאיוואן, שבהן המוסדות המדינתיים שיחקו תפקיד מרכזי בבניית החדשנות, בישראל נוצרה סינרגיה בין צה"ל, יחידות המודיעין והתעשייה הביטחונית לבין תרבות יזמית מפותחת. החדשנות הישראלית נשענת על "המסלול הצבאי-אזרחי": יחידות כמו 8200, מפא"ת, חמ"ן ויחידות הנדסיות גידלו דורות של מהנדסים, מפתחי תוכנה וקציני טכנולוגיה. צעירים אלה נחשפו לבעיות מורכבות שאותן נדרשו לפתור ביצירתיות, כשלרשותם עומדים משאבים מוגבלים. המערכת הצבאית סיפקה את האתגר, החממות האזרחיות סיפקו את ההמשך, ומעטפת ההשקעות הגלובלית הפכה את ישראל לבירת הסייבר, המל"טים והבינה המלאכותית הביטחונית. תעשיות ביטחוניות כמו רפאל, התעשייה האווירית ואלביט תרמו שורה של פיתוחים שהפכו עם השנים למוצרים אזרחיים: מטכנולוגיות צילום וניהול מידע ועד תקשורת, לוויינים והשימושיות הראשונה של מערכות הגנה כבסיס לשירותים אזרחיים. ישראל פיתחה מודל שבו צה"ל אינו רק גוף צבאי אלא מעבדה ענקית לפיתוח טכנולוגיה.

הגורם המשותף לשלוש המדינות אינו רק האיום הביטחוני, אלא ההכרה שהאיום הזה מחייב כושר אלתור, משמעת הנדסית, השקעה במחקר ויכולת לבנות תשתית אנושית וטכנולוגית במקביל. צבאות שמייצרים צורך אמיתי בטכנולוגיה, כולל הגנה מפני מתקפות סייבר, מערכות נגד טילים, תקשורת מאובטחת, ועיבוד מידע בזמן אמת – יוצרים ביקוש מיידי למומחיות. הדחיפות הביטחונית מאפשרת להשקיע במה שהשוק האזרחי לא היה מממן.

בניגוד לכלכלות מפותחות אחרות, שבהן מו"פ ביטחוני הוא אחד מני רבים, במדינות מאוימות הוא הופך למרכזי. דרום קוריאה, טאיוואן וישראל מבינות שהצבא והאקדמיה אינם זירות נפרדות אלא חלק מקומפלקס לאומי של חדשנות. הניידות בין המערכת הביטחונית למגזר הפרטי – מהנדסים, יזמים, חוקרים – הופכת את החדשנות למעגלית: טכנולוגיה צבאית הופכת לאזרחית וחוזרת שוב לצבא כטכנולוגיה משופרת.

אבל למודל הדואלי הזה יש מחיר משמעותי. ישראל מתמודדת עם כלכלה שמשקיעה אחוזים ניכרים מהתקציב בחדשנות ביטחונית על חשבון תחומים אזרחיים. דרום קוריאה מתמודדת עם תלות מוגזמת בכמה קונגלומרטים שמכתיבים את כיוון החדשנות. טאיוואן, אולי יותר מכולן, שבויה במתח בין הצלחה טכנולוגית אדירה לבין חוסר יציבות גיאו-פוליטית קיצונית. בנוסף, קיים חשש ש"צבאיות היתר" של החדשנות תשאב את המוחות הטובים ביותר לצרכים ביטחוניים, על חשבון פתרון בעיות אזרחיות בוערות כמו רפואה, אקלים ותשתיות. במקומות שבהם הצבא הוא המנוע הראשי, המגזר האזרחי עלול לאבד עצמאות; טכנולוגיות שמיועדות לאזרחים נבנות על תשתית של חשיבה ביטחונית; והקשרים בין מדינה לשוק הופכים לחזקים עד כדי שמגבילים תחרות.

לסיכום, האתגר הבא של דרום קוריאה, טאיוואן וישראל תלוי בשוק העולמי. דרום קוריאה מתמודדת מול לחצים גוברים על תעשיית השבבים; טאיוואן עומדת בלב עימות טכנולוגי בין סין לארצות הברית; וישראל מצויה בשנים האחרונות בתוך שילוב בעייתי של אתגרים ביטחוניים, טלטלות פוליטיות ועזיבת הון אנושי, אולם המכנה המשותף נותר ברור: מדינות שמאוימות ביטחונית חייבות להשקיע בחדשנות כדי לשרוד, והן מגלות כי השקעה זו אינה מגננה בלבד – היא גם הדרך להוביל במרוץ הגלובלי לטכנולוגיה.

המסקנה העיקרית שניתן להסיק מההשוואה בין שלוש המדינות, היא זו: בעולם שבו ביטחון וטכנולוגיה הולכים ונכרכים זה בזה, דווקא המדינות הקטנות, המאוימות, אלו שהכי פחות יכולות להרשות לעצמן כישלון, ממשיכות להציג הישגים טכנולוגיים שהופכים אותן למוקדי כוח חדשים בזירה הגלובלית.

The post מערכת הביטחון כמקור לחדשנות appeared first on JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל.

לפני שתענו בחיוב, אתן לכם עוד נתונים. יוסי מכר את דירתו היחידה ועבר עם משפחתו להתגורר בשכירות. דני הוא הבעלים של 15 דירות, והדירה שמכר היא אחת מהן.

יכול להיות שאחרי שקיבלתם את כל הנתונים אתם חושבים כמוני. אני חושב שיוסי עשה טעות כלכלית גדולה; דני ביצע השקעה סבירה שלא הצליחה.

במצבים רבים לאותה עשייה יש משמעות שונה. הכול תלוי בהקשר. במקרה זה, ההקשר של ההשקעה של יוסי וההקשר של ההשקעה של דני – שונים לחלוטין.

בדומה לכך, לתלמידי ברידג' קשה להבין שגם הכרזה בברידג' היא תלוית הקשר. חלק מהם אינם מבדילים בין ההקשר של מכריז ראשון של הכרזה, ההקשר של משיב וההקשר של מתערב. לעיתים יש לחזור ולהסביר להם, עשרות פעמים, עד שיפנימו שההקשר חשוב ויבינו את המשמעות.

דוגמה ראשונה: הכרזת 1NT

אם הפותח מכריז 1NT, הוא מבטיח יד מאוזנת עם 15–17 נקודות.

אם הפותח הכריז 1 והמשיב הכריז 1NT, הוא הראה יד עם 6–9 נקודות (לפעמים גם 10 נקודות) ושלל רביעיות ב- וב-.

דוגמה שנייה: הכרזת 2NT

אם הפותח מכריז 2NT, הוא מבטיח יד מאוזנת עם 20–22 נקודות.

אם הפותח הכריז 1 ויריב הכריז 2NT, הוא מראה יד של לפחות 5-5 בשתי סדרות המיינור. יכולות להיות כ-10 נקודות או יד חזקה.

להכרזה כזו של המתערב קוראים Unusual 2NT.

דוגמה 3: הכרזת 1

אם הפותח הכריז 1 הוא הבטיח לפחות חמישה קלפים בסדרת ה- ו-12–22 נקודות.

אם הפותח הכריז 1 ויריב התערב בהכרזת 1, אזי כמו הפותח הוא הבטיח לפחות חמישה קלפים בסדרת ה- אבל טווח הנקודות שלו הוא 9–16 נקודות.

לאי-הבנה של ההקשר עלולות להיות השלכות קשות בחיים, כמו במקרה של יוסי שהפסיד את דירתו היחידה, ובמקרים אחרים בתחומים רבים. גם בברידג' זה קורה. התוצאות עלולות להיות עגומות במיוחד. אמנם ברידג' הוא משחק, כך שברוב המקרים לא מדובר בהשלכות קטסטרופליות כמו בחלק מהתחומים האחרים.

The post תלוי בהקשר appeared first on JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל.

כדי להבין את עומקו של הסכסוך, עלינו לזכור תחילה את המשותף בין שני הזרמים: הקוראן הוא הספר הקדוש; מכה, מדינה ומסגד אל-אקצא בירושלים הם המקומות הקדושים; מוחמד הוא הנביא החשוב והנעלה ביותר; וחמשת עקרונות היסוד של הדת הם המצוות המרכזיות שכולם מחויבים לשמור.

אם כך, מהם ההבדלים המהותיים שיצרו תהום כה עמוקה בין שני הזרמים, ועלולים לגרום למלחמה של שיעים בסונים? התשובה מתחילה במספרים ובהיסטוריה: 1.6 מיליארד אנשים בעולם הם מוסלמים. האסלאם היא הדת בעלת קצב הגידול הגבוה ביותר בעולם, והיא השנייה בגודלה בעולם כיום. 85% מהמוסלמים מגדירים עצמם כ"סונים", ורק 15% מהמוסלמים מגדירים עצמם כ"שיעים", והם מרוכזים בלבנון, סוריה, עיראק, איראן, תימן ובחריין.

הפיצול בין הסונים והשיעים קרה במאה השביעית לספירה, מייד לאחר מותו של מוחמד בשנת 632. מאחר שהנביא לא הותיר הנחיות ברורות לגבי יורשו נוצר קרע בין שתי קבוצות: בני משפחתו של מוחמד מינו את חתנו של מוחמד, עלי אבן אבו טאלב, למנהיג העליון, "אימאם", ולממשיכו של מוחמד; התומכים בעָלִי נקראו "שיעים" (מלשון "שיעת עלי" – הסיעה של עלי). מנגד, רוב המאמינים תמכו במועמד אחר, שהיה לדעתם מנהיג מתאים יותר, והכתירו את אבו בַּכְּר בתואר "ח'ליף". קבוצה זו הדגישה את חשיבות ה"סונה" – הנוהג ואורח החיים של הנביא מוחמד כפי שהועברו במסורת החדית'. הסונים מדגישים את חשיבות הקהילה, וההלכה (שריעה) לעומת השיעים שמדגישים את חשיבות ההמשכיות המשפחתית הישירה ממוחמד.

הסכסוך הראשון והמשמעותי ביותר בין השיעים לסונים התרחש בעיר קארבאלה בשנת 680 לספירה. חוסיין, בנו של עלי ונכדו של מוחמד, נרצח על ידי הסונים. הרצח של חוסיין הפך לאבל לאומי בקהילה השיעית והוליד תרבות של אבל, סבל והקרבה עצמית למען הדת; והוא הגורם העיקרי לעוינות הקיימת עד היום בין השיעים לסונים.

גם במישור השלטוני והאזרחי ההבדלים בין שני הזרמים תהומיים לא פחות. באסלאם הסוני הח'ליף הוא השליט העליון. אומנם אין הפרדה בין דת ומדינה, אולם המנהיג הלאומי (מלך, נשיא, אמיר) אינו הסמכות הדתית העליונה. המנהיג הדתי העליון נבחר על ידי המועצה הדתית ומכהן לצד המנהיג הפוליטי העליון. בחברה השיעית, לעומת זאת, המנהיג העליון הוא "האימאם" והוא גם בעל הסמכות הדתית העליונה וגם המנהיג הפוליטי.

ההבדלים הדתיים, ובעיקר הפוליטיים, בלטו במיוחד בתקופת האימפריה העות'מאנית שהייתה אימפריה סונית. החל מהמאה ה-17 הסכסוך בין השיעים לסונים היה בעיקר על אזורי השפעה והפצת הדת, אולם היחסים היו קורקטיים ולא הגיעו לכדי אלימות. המתח החריף משמעותית בסוף שנת 1978 עם פרוץ המהפכה הדתית באיראן. בשנת 1979 קבוצה איראנית ניסתה להשתלט על המקום הקדוש ביותר לאסלאם: אבן הכעבה בערב הסעודית. ניסיון ההשתלטות נכשל, אולם העוינות העמוקה בין הסונים לשיעים התגלתה במלוא עוצמתה.

בשעות אלו איראן מבצעת מתקפות קשות על שכנותיה הסוניות. ישראל נמצאת כמובן בעין הסערה, אך שואפת לשלום גם עם המדינות השיעיות וגם עם המדינות הסוניות. בעבר נהנתה ישראל מיחסים טובים עם איראן תחת שלטונו של השאח' הפרסי, אולם הם הסתיימו עם פרוץ המהפכה הדתית. כיום ישראל מנהלת יחסים ידידותיים עם מדינות המפרץ הסוניות ושואפת להשיג הסכמי שלום גם עם ערב הסעודית ולבנון ועם כל מדינה שתכיר בזכותה להתקיים. אולם לנוכח המתקפות האיראניות על שכנותיה וההקצנה הדתית, ספק רב אם ימי השאח' הטובים ישובו בעתיד הקרוב.

The post ירושת הנביא מוחמד: אחים-אויבים appeared first on JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל.