שבת הקרובה, ה-4 לספטמבר בשעה 6:50 יוצאים לדרך, לטריאתלון חדש, טריתאלון נוסף, קיסריה,

האמת היא שקיסריה מעוררת אצלי הרבה תחושות,

מצד אחד מאוד יוקרתי, חברה עשירים, אחד אחד (למרות שאני חייב לציין שממש אבל ממש, לא כולם, בניגוד לתדמית שנוצרה), מצד שני יש בה אווירה מדהימה, אולי גם בגלל כל המופעים הגדולים שמתקיימים בה, באמפי,

אני מניח שלהרבה יש לא מעט זכרונות מדהימים מהמופעים שהם חוו בה,

לפני כמה שבתות החלטנו לקפוץ לביקור במוזיאון בקיסריה (אם לא ידעתם שיש מוזיאון לאומנות בקיסריה, זה בסדר, גם אני לא ידעתי עד שהגעתי), קוראים לו מוזיאון ראלי והאמת היא שזה קומפלקס של 2 מבנים גדולים, מופרדים, כשבשניהם יש גלריות שונות, באחד היתה גלריה של תמונות, אני אפילו לא זוכר של מי (מוזיאונים זה ממש, אבל ממש לא הצד החזק אצלי..) ובשני היתה גלריה שכללה גם תמונות וגם פסלים של אומנים ספרדים, דרום אמריקאים או בסגנון,

בכלל, המבנים עצמם הם בסגנון ספרדי קולוניאלי,

אני כן זוכר שאחד המוזיאונים שייך להארי רקאנטי, הוא גם טורח ומסביר בכניסה למוזיאון את הקשר (או אי-הקשר שלו למשפחת רקאנטי בישראל) והתמיכה שלו במוזיאון הזה,

האמת שזה לא כל-כך משנה והאמת היא שגם מה שהוצג במוזיאונים עצמם לא כל-כך משנה לי, פשוט נהניתי מהאנרגיה והאווירה ששרתה על המקום,

כנראה שגם אם היו מציגים שם דמויות מהחבובות לא הייתי כל-כך זוכר ומבין על מה המהומה,

לענייננו, טריאתלון קיסריה,

1.5 קילומטר שחייה (כולי תקווה שהים לא יבגוד כמו בתל אביב ויתאמץ לשמור על רוגע), 40 קילומטרים אופנים (אם אני לא טועה, חלק מהרכיבה תעבור באזור התעשיה של קיסריה, איפה שמתבצעת הרכיבה בימי שלישי בערב) ו-10 ק"מ ריצה לסיום (אני מקווה שלאורך הים, או בשכונות המרגיעות של קיסריה עצמה),

אני שמח להשתתף בתחרות הזו,

לעשות אימון ארוך עם עוד הרבה ספורטאים (לרוב זו אחת הסיבות המרכזיות שספורטאים חובבנים משתתפים בתחרויות, החברותא, הם פשוט לפעמים מנסים לשכנע את עצמם שהם באים בשביל התוצאה…),

זו הזדמנות נהדרת לחוש את 3 האלמנטים באים לידי ביטוי, לא, אין לי יומרות, פשוט אשמח לעשות בתוצאה טובה יותר מפעם קודמת, זו יכולה אפילו להיות רק בדקה…

זו תחרות שנמצאת בדרך, נמצאת בדרך להמשך הדרך,

לכן אין אלמנט של לחץ, פשוט לבוא, לתת את כל מה שאפשר, לא התאמנתי במיוחד לתחרות הזו, המשכתי עם האימונים כרגיל (אם אפשר לקרוא לזה כרגיל), וגם תחרויות וזמנים כאלה צריך לדעת איך לקחת ואיך להתנהל, למרות שזו לא תחרות מטרה, המטרה היא לצאת עם תחושה מדהימה, שזו מטרה שאין לזלזל בה בכלל, מאוד בקלות המוח נכנס לאזור נוחות וסוחף אחריו את שאר הגוף, ששמח על ההזדמנות ומשתדל לנצל אותה,

אז מה עושים?

פשוט נכנסים בכוח לאזור אי הנוחות, כן מתחילים לדרבן להגיע עד שעה מסוימת, לסיים את השחייה בזמן כזה וכזה, את האופניים לעשות בככה וככה וכו' וכו',

נכון, לא ייקרה כלום במידה ולא נצליח, העולם ימשיך בשלו,

אלא שהמציאות החדשה שנוצרה (במידה וסיימנו במשהו שהשוואתית לא מסתדר במוח שלנו עם מה שרצינו, קיווינו וציפינו) היא יכולה להשפיע עלינו, על ההוויה שלנו, על התחושות שלנו ועל ההתנהלות שלנו בהמשך הדרך – במידה וזה לא חיובי אז אסור לנו לתת לזה מקום, לגדוע את זה כמה שיותר מוקדם,

זהו זה לגבי העניין,

יש כבר מטרה קצרת מועד להמשך הדרך אחרי טריאתלון קיסריה, אבל בואו נחצה קודם את הגשר הנוסף הזה,

שיהיה בהצלחה לכולם והמשך שבוע מוצלח,

ונוסיף על זה את כל המטלות והלחץ היום-יומי עם החום , הילדים, עבודה ו-1001 עניינים נוספים וכנראה לא נקבל זמן להתעסק בעניינים הבאמת חשובים שזה……הבלוג

האמת היא שגם תמיד יש הרבה מה לספר, מה לדווח, הרי חשבו על כך, כל שנייה חדשה לא דומה לשנייה הקודמת, כל שנייה חדשה יצרה או הגיעה לעולם שממש, אבל ממש עכשיו עבר עוד שינוי, כנראה קטן משנרגיש,

אוקיי, נעצור כאן, לא נמשיך לחפור בעניין,

האימונים ממשיכים כסדרם (אם אפשר לקרוא לזה כך), מטרה שכל שבוע עוברים 2 אימוני ריצה, 2 אימוני שחיה ו-2 אימוני רכיבה,

כן, לפעמים זה לא קורה (ברוב הפעמים זה לא קורה), משהו מתפקשש לאימון כזה או אחר,

משתדלים לגוון, לרוץ במקומות שונים (והאמת היא שבאזור יש לא מעט ויש את תל אביב), לשחייה בים הייתי מאוד שמח להגיע אלא שזה עוד משהו שצריך להתמודד איתו (ואם אפשר לא אז זה בסדר כרגע),

אבל כן, אני בהחלט מרגיש שזה זמן אדפטציה, הסתגלות לשינויים נוספים שמתחוללים בחיים (בכל זאת יש משפחה, מחויבויות, עבודה, עסקים) ועולם הכושר והספורט תופס לו את מקומו ליד, מבלי שנרגיש יותר מידי, אבל כן, עם נוכחות מתמדת,

אני מניח שבהמשך השבועות והחודשים הנוכחות תלך ותגבר אלא שכרגע היא מאפשרת להיות, להתקיים אבל ליד ארועים משמעותיים יותר,

הלאה,

עולם הרכיבה ממש תפס אותי, נכון, לא הייתי מרותק מול מסכי הטלוויזיה בטור-דה-פראנס האחרון, אבל דאגתי להתעדכן כל הזמן, ורק מלהבין מה הרוכבים הללו עוברים אפשר להתפעל,

מעל ל-3600 ק"מ ב-21 ימים, כלומר בגדול הם עושים את הרכיבה שעושים באיירונמן, כמעט כל יום, במשך שלושה שבועות,

הקצבים משתנים,

עליות, טיפוסים, ירידות, מישורים, אלא שאם לוקחים רוכב ושמים אותו על מסלול מישורי, הוא מסוגל לעבור 50 ק"מ בערך בשעה….

198 רוכבים החלו ואם אני לא טועה 180 סיימו, שזה אחוז מאוד מאוד גבוה,

אני ממשיך להסתגל לרכיבת הכביש הזו והאמת היא שחבר המליץ לי להגיע ביום ג' בערב לאזור התעשייה בקיסריה,

"מה יש שם?" שאלתי,

"תבוא ותראה" ענה,

אז באתי, ראיתי ואהבתי,

משעה 19:00 עד 22:00 רוכבים בשני מעגלים גדולים באזור התעשייה, אחד עם כיוון השעון (הפנימי) והשני נגד כיוון השעון (ה…חיצוני),

רעיון מדליק למי שחשב עליו (הבנתי מאותו חבר שזה כבר מתנהל כבר כמה שנים טובות), הרי כבר רוב העובדים בבתים, מה שמשאיר כביש כמעט ריק לרכיבה,

בפעמים שהייתי ספרתי כמה עשרות אנשים אם לא יותר מכך,

רוכבים בודדים, רוכבים בזוגות, שלישיות, רביעיות, קבוצות וגם גלגיליות ורצים ו…נראה לי שכל מי שרוצה לעשות כושר בחברותא,

תבוא מתי שתבוא, תלך מתי שתלך ותרכב עם מי שתרכב,

מרענן,

זהו להפעם, עדכון נוסף יגיע כנראה מוקדם יותר….

המשך שבוע מוצלח,

היה מעניין ללכת ליום הראשון של אליפות ישראל באתלטיקה קלה שבוע שעבר,
אני גם שמח שבאנו ועודדנו, כי מה לעשות אם זה לא משחק שבועטים בכדור מצד לצד אז כנראה שזה לא ממש אטרקטיבי לבטטות הכורסא….

חלק מהתחרויות היו קפיצה במוט (אטרקציה קטנה בפני עצמה) של נשים, קפיצה לגובה (שלצערי התבצעה במרחק לא קטן מהיציע והיה קשה לראות), קפיצה משולשת של גברים (עוד אטרקציה בפני עצמה, ביחוד כשיוחאי הוא הקופץ הדומיננטי), דיסקוס, הדיפת ברזל והריצות,

הריצות המלהיבות ל-100מ' נשים וגברים, 400מ' ו-1500מ' בראשותו של יוסף גיזאצ'ו,

זה החזיר אותי שנה וחצי אחורה כשדיברתי עם יוסף בטלפון לגבי אימון למרתון הראשון, בסוף זה לא יצא אבל התרשמתי מאוד כבר בטלפון מהשלווה והעדינות שיש באיש הזה,

אז הנה הוא רץ, מסיים ונהפך לאלוף ישראל גם בריצת ה-1500מ' (בנוסף ל-3000, 5000 וה-10,000), בפעם המי יודע כמה,

1500מ' ב-3:48 דקות (שיא העולם אם אני לא טועה עומד על 3:26),

בחור מדהים שבגיל 16 (לפני 18 שנה) עלה לארץ לאחר מסע רגלי של מעל ל-6 שבועות במדבר שליד סודן,

הנה הריצה -

יש דבר כזה לחזור לשגרה אחרי תחרות ועוד תחרות או יותר נכון אחרי להשיג יעד ועוד יעד?

בשבועיים האחרונים שמתי לב כמה כל הפעילות הגופנית הזו מצד אחד דורשת ומהצד השני הכרחית לי,

לקחתי באיזי, וואחד איזי את הזמן הזה שאחרי הטריאתלון, כן עושה אימון, לא עושה אימון, לקחתי את זה באופן הרבה פחות גורלי ומשמעותי,

דיי טבעי סה"כ,

יש איזו ירידת מתח,

המון עייפות שהצטברה,

לוקחים קצת יותר זמן בבוקר, לא ממהרים, מקסימום יוצאים לחצי שעה ריצה בערב,

אלא שדווקא בגלל זה בפעמים שכן יצאתי לאימון הרגשתי כמה זה בסופו של דבר כן עושה לי טוב, ממש תחושה שאני מרגיש את הפעילות הכימית שממש משתחררת לה בעקבות הפעילות הזו,

אז למה מרתון? טריאתלון? אי אפשר בסה"כ לצאת לריצה פה ושם, לשחות, לנסוע על אופנים?

אז הגעתי למסקנה שכנראה שבלי אתגר, קשה להיכנס לרוטינה כזו ברצינות,

יותר מזה, כנראה אנחנו כבני אדם בלי משהו ש"יושב" עלינו יש סיכויים יחסית גבוהים שלא נעשה זאת,

כנראה אני לא מחדש פה מי יודע מה חידושים אבל,

כשחווים בתכל'ס את ההתמודדות עם השינוי, או יותר נכון את השינוי עצמו אני מאמין שלכל אחד זה יהיה מאוד מאוד חדש ומרענן, מומלץ בחום,

אז מה הלאה?

אמרתי שאני רוצה לראות איך זה טריאתלון והאמת שאהבתי, אהבתי את הגיוון והשינויים (ההחלפות….), אהבתי את המעברים מפעילות אחת לשנייה ודיי נדבקתי לעניין,

התחושה שלי ואמרתי את זה גם אחרי הטריאתלון שזו פעילות שונה,

יש משהו מאוד עממי בריצות,

עממיות שלא היתה בטריאתלון,

יכול להיות שרוב המשתתפים פשוט לוקחים את הפעילות הרבה יותר ברצינות?

לא יודע,

אולי בגלל שהפעילות הזו יותר מחייבת?

שוב, לא יודע,

בכל אופן,

התחושה שקבלתי היא שטריאתלוניסטים הם קבוצה יותר סגורה מאשר הרצים,

האמת היא שכמו בכל דבר שעשיתי בחיים אין לי נטייה לשייך את עצמי לקבוצה כזו או אחרת, לא להתקבע, אזור הנוחות יכול להיות נוח אבל גם מסוכן,

באיזשהו מקום תמיד המצפן הפנימי הניע אותי הלאה למפגשים חדשים והתנסויות שונות,

אז מה הלאה?

הגיע הזמן לשים את הדברים על השולחן, נכון, גיא?

כן, גיא כבר קלט, נראה לי שזה היה אחרי מרתון טבריה שהתחלתי לדבר על טריאתלון, הוא ידע שזה הולך לכיוון הזה, אז אני חושב שההחלטה התקבלה לה כבר לפני כמה חודשים אבל היתה לה תקופת התבשלות,

היעד הבא הולך להיות איירונמן, תחרות איש ברזל בינואר 2012 באילת, מה שנקרא ישראמן,

כן, זה עוד הרבה זמן, שנה וחצי,

הטריאתלטים אומרים שזה כלום זמן (צריך קודם לעשות 4,5 שנים טריאתלונים….),

אני הולך בסופו סופו סופו של דבר בעקבות התחושה הפנימית,

נכון, אני לא איש של תוצאות,

והאמת היא שזמן זה חשוב ותוצאה חשובה, אבל כמו כל תחרות שאתה עושה דבר ראשון בשביל עצמך גם התוצאה היא בסופו של דבר בשבילך,

אני לא נמצא במקום שמה שחשוב לי זה לעשות טריאתלון ב-2:20 (למרות שזה יכול להיות מאוד נחמד…),

יש שיעדיפו לטפס על האלפים ועם הזמן לטפס עליהם טוב יותר ומהר יותר,

אני,

אני מעדיף לעשות טיפוס אחד על האוורסט…..

(ואם אפשר אז לחזור ולטפס עליו שוב….יותר מהר ויותר טוב….),

בתחושה של התחלה של דרך חדשה שיהיה המשך יום ושבוע מוצלח,

דרור

מכירים את המהלך הזה בכדורסל של הלי-אופ לדאנק?

2 שחקנים לפחות יוצאים להתקפה מתפרצת אחד זורק לשני את הכדור לגובה של הטבעת (אבל במרחק של איזה מטר, מטר וחצי ממנה), השני מזנק לאוויר תופס את הכדור ומטביע, מה שנקרא סלאם דאנק,

ככה הרגשתי ביום שישי ב-14:00 בצהריים בדיוק.

זה התחיל ביום רביעי שאחד הפרופסורים נכנס לחדר של איטהל בדנה, איכילוב, איפה שלארה היתה מאושפזת מאז יום ראשון ואמר שבעקבות הירידה שלה במשקל היא תשאר מאושפזת והיא לא תצא לא ביום רביעי וגם לא ביום חמישי לפחות (למרות שראינו שהמצב שלה השתפר פלאים), יום חמישי עבר והיציאה לא נראתה באופק,

התקשרתי לאיגוד הטריאתלון ב-12:30 ואמרתי להם שאני רוצה לבדוק אופציה לא לבטל אבל לדחות את ההשתתפות בטריאתלון, מתי הטריאתלון הבא? שאלתי, "עוד שבועיים, בנתניה" הגיעה התשובה, "טוב, מתי אני יכול להודיע לכם סופית?" "האמת היא שעכשיו, זו הדקה התשעים" הגיחה התשובה,

היתה לי חצי דקה של מחשבה,

אמרתי לעצמי,

אם אני לא דוחה, אני לוקח בחשבון שאני עושה את זה לבד (בלי המשפחה שדואגת להגיע כמעט לכל תחרות וממש אבל ממש רצו להיות בטריאתלון הראשון),

אם אני דוחה, אז כנראה שעוד שבועיים כולם יהיו בסדר אבל זה כבר לא יהיה בתל אביב וכמו שאני מכיר המומנטום קצת יילך לאיבוד…..

"אוקיי, תשאיר את ההרשמה כמו שהיא" אני אומר לאיש מהאיגוד,

בשישי בבוקר איטהל אומרת לי, לא יעזור, די, אנחנו מרגישות טוב, יש עוד שעולים, נעבור את זה בבית, מספיק עם בית החולים (האמת היא שאיטהל התחילה לטפל בלארה כבר ביום רביעי בבית החולים וממש ראיתי שינוי מדהים באופן שלארה מתמודדת עם המחלה),

עם המוטיבציה הזו היא פונה לרופאה שמסכימה איתה ורק מתנה בבדיקת דם נוספת שתוכננה לאותו יום שבעקבותיה הם רצו לראות תחילת מגמה של ירידה במספר הכדוריות הלבנות שבדם (מה שאומר שהגוף של הקטנה מפסיק להילחם במחלה ומתחיל להחלים, אני בטוח שהרופאים יימצאו ניסוח טוב יותר מזה….),

ב-12:30 אני מעמיס את האופנים וכל הציוד, אוסף את הגדול ונוסע לתל-אביב, מה שיהיה יהיה אני אומר לעצמי,

אני מגיע לאמא שלי ומקבל טלפון,

"יש לי את טפסי השחרור ביד, אנחנו יוצאות מכאן",

תודה לאל אני לעצמי, לה, לכולם,

ב-14:00 אני אוסף את 2 הנסיכות ופשוט מתקשה להאמין איך דברים לפעמים מסתדרים להם….

עם שבוע של בקושי חצי שעה ריצה, תזמונים בין בית החולים לבית, לבית הספר, לארוחות לילדים, לעבודה, אני אומר לעצמי טוב, יאללה זה הולך לקרות,

ב-17:00 כולנו הולכים לאורך הירקון, לנמל תל אביב, אוספים את שקית ההרשמה (הילדים מזהים בקבוק מתנה ומתבייתים עליו מה שמצריך לבקש עוד בקבוק….שניתן בשמחה….) אנחנו עושים את הדרך חזרה, כולנו עייפים ותשושים מהיום והשבוע בכלל,

הבטחנו לילדים סרט לפני השינה והבטחות צריך לקיים אז קופצים לביקור בסרטיה שבאבן גבירול, אחרי התלבטויות קשות הוחלט ללכת על עידן הקרח הראשון, האמת היא שבמהלך הטריאתלון דמיינתי לא מעט אוויר קריר מהקוטב ופסגות משוננות עם קרח בקודקודן….

אני מכין את הציוד, משקה איזוטוני, ג'לים, מדבקה עם המספר על האופנים (מתחת למושב), מספר עם חוט גומי שיהיה עליי, קסדה, משקפים, פלאפון עם אוזניה בתיק מקדימה, אוויר בגלגלים, שוב בדיקה שיש פנימית ספייר, משקפי שחיה, כובע ים, חולצה, מכנסי ריצה (התלבטתי קשות האם לעשות את כל הטריאתלון עם הבגד-ים, או בגד-ים בים ואח"כ מכנסי רכיבה, או בכלל בגד ריצה גם בים, גם ברכיבה ואח"כ גם בריצה, כמובן), החלטתי על מכנסי ריצה ואני מודה עד עכשיו על ההחלטה הזו,

ויאללה לישון….

5:30 בבוקר,

אמי היקרה כבר מוכנה עם תה, אני זולל פרוסה עם דבש, שרותים, ובדרך על האופנים לנמל,

בכניסה לנמל, אני מוצא מישהי עם טוש, אני מבקש ממנה לרשום לי את המספר 4832 על זרוע ימין, זרוע שמאל, רגל ימין, רגל שמאל, על רגל שמאל היא מוסיפה גם לאיזה מקצה אני שייך, O 39 (אולימפי על גיל 39),

נכנסים לשטח ההחלפה ומוצאים מקום לאופניים, מורידים נעליים, חולצה, לוקחים את משקפי השחייה הכובע והולכים לראות את הזינוק של 6:15, החברה של מעל גיל 40,

האמת היא שזה תמיד מרגש לראות תחרויות והמסה של האנשים יוצאים לפעילות בתזמון מושלם,

"קדימה ג'רום!" אני צועק חבר במקצה של ה-40+ שזה עתה סיים את השחייה,

קצת תרגילי חימום עוד פעם שירותים נכנס להרגיש את המים,

העיקר שהחלק הזה כבר יסתיים אני אומר לעצמי…..

7:10 אני רואה בשעון,

שם את כובע הים…..משקפי שחייה….

אני קופץ למים בודק שהכל בסדר,

יוצא, נעמד מאחורי הסרט,

10..9..8..7..6..5..4..3..2..1

מתחילים….

אז מה יש לי לאמר על הטריאתלון הראשון?

זה שונה,

זה מגוון,

זה אחר,

אני חושב שיש משהו מאוד עממי בריצות,

עממיות שלא מרגישים אותה (או יותר מדויק אני לא הרגשתי אותה) בטריאתלון,

הוא דורש להתמודד עם המעברים, (לקח לי הרבה זמן להיכנס לאופניים ולריצה….אני חושב שרק אחרי שעברתי את החצי גם באופנים וגם בריצה הרגשתי שאני "נכנס" לזון),

אני שמח שרציתי לעשות את זה בפחות מ-3 שעות ועמדתי בזה (2:53), ראיתי על מה יש לי לעבוד ויותר מזה, איך בכלל כל העניין עובד,

זהו,

טריאתלון תל אביב מאחורי ואנחנו עם הפנים קדימה,

תודה לכל שותפיי למסע, המשפחה האהובה (איטהל, אוריה, אליה, לארה, אמא שלי ועוד ועוד) לחברים האהובים (מושיק, אילנה, גיא, מירית, עוז ועוד ועוד) וכל מי שמרגיש חלק מזה,

הרבה אהבה,

….עד הפרויקט הבא,

דרור

ונראה לי שאני נמצא בדיוק, אבל בדיוק 180 מעלות בקצה השני למי שאמור להיות לפני תחרות הטריאתלון הראשונה שלו,

אז לפני חודש היה זה אליה שהיה צריך את דנה באיכילוב,

ובתחילת השבוע הייתה זו בעיקר לארה,

מסתבר שהשניים הקטנים האלו חטפו שעלת,

מחלה לא סימפטית שעיקרה שעולים נוראיים, זה ממש נראה שהם כאילו מתפרקים,

בכל אופן לארה באשפוז מיום ראשון, כבר חמישה ימים (את אוריה שחררו אחרי כמה שעות כבר באותו יום) ואנחנו מקווים שבכל יום לארה כבר תצא משם,

איפה אני ואימונים, טריאתלון, תחרות, שחייה, אופניים וכו' וכו'….

מסתבר שהחיים חזקים וגדולים מכל אחד ואחד מאיתנו,

עד אתמול הדבר היחידי שעשיתי היה לקחת את אליה לסיבוב אופניים קצר של 45 דקות ביום שלישי בבוקר, לפחות זה אמרתי לעצמי (לא שאני יודע איזה ערך ספורטיבי יש לזה),

תפסתי אתמול חצי שעה נוספת כשהיינו בתל אביב לריצה על גבי המסלול המתוכנן של הטריאתלון, בכל זאת, לנסות להוציא את הגוף מהמיני קפאון שהוא נכנס אליו, לפחות אמרתי לעצמי זה קורה בשבוע שאמור וצריך להיות יחסית קל ממש לפני התחרות, מזל,

אני עוד מקווה כן להספיק אולי לאיזה כמה בריכות קצרות וסיבובון על האופנים, שוב בשביל להיכנס לאיזשהו מוד,

אחד העיניינים עם השעלת היא שהיא מדבקת לכן כל מי שבא במגע צריך להתחיל לקחת אנטיביוטיקה,

בדקתי עם טריאתלט לגבי העניין, הוא אמר שהוא נתקל במקרה דומה פעם, אבל אז הוא היה החולה, הוא עשה את הבדיקה הזו עם רופא שאמר לו שאין שום בעיה אלא שפשוט צריך להקפיד יותר על שתייה,

אז, שותים יותר, אתמול גם התחלתי עם שתיית ליטר וחצי של איזוטוני לקראת התחרות,

גם היום וגם מחר זה יהיה הנוהל,

עדכונים בהמשך,

יום מוצלח,

פוסט קצרצר על הרוטינה הבוקרית,

שיהיה המשך יום או לילה מוצלחים…

או נוספת ליתר הדיוק, קוראים לה – פוג'י 1,

או בשמה המלא פוג'י Newest 1.0,

האמת שאני דיי נדהם,

כשהייתי צעיר, קטן, ילד היה יוצא לי מידי פעם להיתקל באיזו תוכנית ספורט שסקרה איזה מירוץ אופנים (במרבית המקרים היה זה הטור-דה-פראנס) ואחרי פחות מ-5 דקות בערך הייתי פשוט סוגר את הטלויזיה,

זה היה נראה לי הכי משעמם בעולם,

עברו להם 20-25 שנה ויש סיכוי שבמידה וניפגש אז או שאני אבדוק אופני כביש באיזה חנות, או מהופנט על איזה רוכב שעבר כרגע בצידי הכביש, או גולש באיזו חנות וירטואלית של אופנים או קורא מספר שרשורים באיזה פורום לגלגלי הזהב,

כן, אני חושב שזו הגדולה של החיים, פעם אנחנו כאן ובפעם הבאה אנחנו שם,

ראיתי ראיון עם מאט מוולאנג' (כנראה שאף פעם לא אצליח לכתוב את שם משפחתו נכון) היוצר של מערכת הוורדפרס, המערכת שהבלוג הזה מבוסס ו"יושב" עליה ובכלל היא אחת מהמערכות הגדולות והנפוצות ביותר בעולם ליצירת בלוגים ואתרים,

מאט הוא בחור צעיר, חביב ומאוד מוכשר שאמר בראיון שלצערו פירשו את דארווין באופן קצת מוטעה, דארווין לא טען שהחזק מנצח אלא שהיצור שהכי מסוגל להשתנות, לעשות את ההתאמות הנכונות הוא זה אשר ינצח,

כלומר,

זה לאו דווקא כמה אנחנו מסוגלים להיכנס בכוח למשהו אלא זו היכולת להיכנס למשהו (לתחום, לעסק, ללימודים, לפרויקטים) ולבצע את האדפטציה הדרושה תוך כדי תנועה,

אני כל הזמן מקבל אישושים לתיאוריה הזו,

בכל אופן,

האהבה החדשה (הנוספת….כן גם אשתי ובני משפחתי נכנסים להתעדכן כאן…) הגיעה באמצעות האתר של רוזן מינץ סניף נתניה,

אחרי הרבה זמן שאני בודק, שואל, מתייעץ וחוקר לגבי התחום, הגיע הנקודה שמחליטים,

או שמתקדמים עם התחום של הטריאתלון מעבר לטריאתלון המקרב בת"א, או שהטריאתלון הזה יהיה מעיין אנקדוטה מעניינית שלאחריה נמשיך רק בריצות,

בשביל אנקדוטה אין טעם להשקיע באופניים לתחרות אחת ולכן חשבתי על השאלה או פתרון בצורה של אופנים מאוד לא משמעותיות,

ההחלטה נפלה,

ברגע שראיתי את האופנים האלו, ידעתי שזהו זה, זה היה לי ברור שאני הולך לרכב עליהם,

מבחינת רכישת אופניים, שתי אופציות רלוונטיות עומדות על הפרק, או משומשות או חדשות, סביב תג מחיר של 2000-2500 ש"ח ("אופני כניסה" לתחום), המשומשות מדברות על אופניים יותר איכותיות, אבל כמובן משומשות, החדשות מדברות על אופניים ברמה נמוכה יותר אבל כמובן חדשות,

צריך לקחת בחשבון שצורת התשלום בחדשות נוח יותר (פריסה וכו') לעומת משומשות שהתשלום בדר"כ מתבצע במכה אחת,

ידעתי שהמהלך הנכון הוא אופנים איכותיות יותר, אולם הבעיה העיקרית היא שאתה לא יודע ממי אתה קונה,

בדקתי לאורך תקופה את שוק המשומשות והיה קשה מאוד להחליט,

נקודת הפריצה היתה לפני שבוע בערך,

נכנסתי לאתר של רוזן מינץ וראיתי שיש להם מחלקה למשומשות,

ברגע שראיתי את הפוג'י נדלקתי, בדקתי את המידה, ראיתי 56, בדיוק המידה שלי! הסתכלתי על המחיר – 1849 ש"ח, וואלה אמרתי לעצמי, זה יכול להיות אחלה של עסקה מאחר ואני לא קונה מבן אדם פרטי, זה ממש לקנות אותם מהחנות, למרות שאין אחריות במידה ואחרי שבוע הם יתפרקו יש למי לפנות,

דברתי עם ירון, מנהל החנות שנתן לי את כל הפרטים וכמובן הזמין אותי לבוא לנסות אותם, "מלבד זה אנחנו מאוד נחמדים" הוא סגר את השיחה,

ביום שישי התייצבתי בחנות באזור התעשייה הישן של נתניה,

פעם ראשונה שאני עולה על אופני כביש והשאר הסטוריה,

בשבת התייצבתי לאימון הרכיבה,

שעתיים רכיבה,

שעתיים של שכרון חושים,

אני חושב שמה שתפס אותי הוא המהירות, פשוט מרגישים שרוכבים, מרגישים מהירות, מרגישים את הרוח, את הנופים המתחלפים,

תחושה שאף פעם לא היתה מאחר ותמיד היו את אופני השטח, לצערי אומר האיטיות משהו,

יש הרבה עניינים טכנים שקשורים לאופנים, למבנה האופנים, לרכיבים,

אני מאמין שאשלים את החסר (בידע) בתקופה הקרובה,

אני עוד אתייעץ עם רוכבים מקצועיים לגבי האופנים (מאחר וכל המחמאות עליהם היגיעו עד אתה מאנשי רוזן מינץ), אני יודע היום שהן מאפשרות לי את מה שאני מתכנן (למרות שילדת האלומיניום אבל מזלג הקרבון, הילוכי השימאנו 105…) אולם אני עוד לא יודע עד כמה הם יאפשרו,

מלבד אופנים, יש חיים נוספים….

השבוע הזה עומד על שני אימוני שחייה של 50 בריכות כל פעם, אימון ריצה של שעה, אימון נוסף של שעה וחצי של ריצה ו-2 אימוני רכיבה, האחד רכיבה של שעה (שעשיתי היום, עד צומת דרור וחזרה) והשני בשבת בבוקר של שעתיים וחצי,

זהו, חוזר להסתכל על הפוג'י שלי…

דבר ראשון אני רוצה לאחל המון הצלחה לכל מי שהולך להשתתף במרתון תל אביב, לא משנה אם זה 42 ק"מ, 20, 10 או 3 ק"מ, כשנותנים את כל מה שאפשר מה זה משנה כמה קילומטרים זה מצריך?

אני עדיין מתמוגג מהמראה של ריצ'רד ברנסון רץ את מרתון לונדון (שהתקיים לפני בערך שבועיים) בגיל 60 עם כנפיים!

למי שלא ראה, הנה הקלטה קצרה (אחרי 1:12 דקות):

תופעות הבריטיים האלו,

בכל אופן, לענייננו,

מרתון תל אביב יישאר בזכרוני כנראה לעד מאחר והוא מקבל את תואר הראשוניות,

מדגדג לי לראות כיצד שינוי המסלול משפיע אבל נצטרך לדחות זאת לשנה הבאה בע"ה,

למרות כל מה שנלווה לקיום המרתון, הדחיות, קביעת המסלול, פסח וכו' אני מקווה שכמו בכל דבר חדש בסופו של דבר יימצאו את המתכון המנצח,

אין לי ספק שזה תחילתו של עידן שלכל מרתון יש את המקום שלו, כמות האנשים רק הולכת וגדלה כל הזמן,

התעדכנתי בפרטי הטריאתלון, אין ספק שזה משהו דיי שונה מהריצות והתחרויות שנלוו אליהן,

למי שסקרן, הנה קובץ המידע,

אפשר להוריד למחשב או פשוט ללחוץ והוא ייפתח בחלון חדש (רק לא ברור לי למה הם חזרו שם על המידע 4 פעמים….),

מתחילים בחוף מציצים,

השחייה היא בעצם משולש, אני מתאר לעצמי ש-250 מ' לפינה הימנית משם בקו ישר 250 מ' נוספים ו-250 מ' לנקודת המוצא (כשבאולימפי חוזרים על התהליך פעם נוספת), עם האופנים יוצאים לרוקח עד נמיר ומשם לגלילות וחזרה (שלוש פעמים…), הריצה יוצאת לכיוון הפינה הצפונית של הנמל ומשם לאורך הגדה הדרומית עד גשר נמיר וחזרה (פעמיים…),

מעניין,

טוב חוזרים לענייני היום,

המשך יום מוצלח,

כן, המושג הכל-כך נדוש הזה,

אנחנו מתעסקים בזה כל הזמן, אנחנו דואגים לזה כל  הזמן, אנחנו מדברים על זה כל הזמן, אנחנו יודעים על זה כל-כך הרבה ועדיין תמיד יש עוד מה לאמר ולספר,

הוא גם מקבל משנה חשיבות בייחוד כשמדובר בילדים,

אצלהם כל דבר יכול בדקות להתפתח לדבר הגדול הבא (אולם באותה מהירות גם יכול להסתיים….תודה לאל),

בחמישי כבר התחלתי להרגיש את ה"עומס", מה שנקרא הליחה,

הבן הגדול כבר היה בתוך זה,

שישי בבוקר אמרתי לעצמי ננוח, לא נצא לריצה, כנראה הגוף אומר את דברו,

הרגשתי איך אני ממשיך לא להיות מפוקס,

החלטתי שאם זה רק "עומס" אז דווקא רכיבה בשבת בבוקר יכולה אולי לעזור,

אנחנו מתכננים, אלוהים צוחק,

בלילה שבין שישי לשבת לא יכולתי לישון, פתאום הכל כואב,

אני לא יכול לשכב על הגב, לא על הצד, לא על הבטן,

הכל לא נוח,

פשוט כואב,

לבסוף קמתי והרגשתי איך כל שריר בחלק האחורי של הגוף (הגו, הישבן הרגליים) כואב, כואב, אני מנסה להתמתח, כואב, לשבת, כואב, לשכב, כואב, מה שנקרא לקום לבוקר שכולו כאב,

אני יודע שבמצבים כאלה מצד אחד ממש לא צריך להעמיס על הגוף אולם מצד שני צריך כן להניע אותו ולא לתת לו להיכנס למצב שרק ייקבע את חוסר התנועה,

אני מנסה לבחון עם עצמי אם זה מחמיר,

אחרי כמה שעות אני מבין שזה לא מחמיר ואני יודע שזה רק יילך וישתפר,

אנחנו הולכים לעשות סיבוב בנחל המערות, התנועה כואבת אבל תכל'ס מסיחה את תשומת הלב, בראשון בבוקר התחושה כבר טובה יותר ואני אומר לעצמי שאם זה ימשיך ככה אז בשני על הבוקר אני אצא לסיבוב ריצה (נדחה את הבריכה לשלישי בבוקר),

ראשון אחה"צ -

הבן האמצעי מתחיל להשתעל ולהראות עיניים זגוגיות משהו,

שלוש בלילה -

אשתי מעירה אותי,

"קשה לאליה לנשום"

אנחנו כבר מכירים את המקרה, זה קרה גם לפני שנה,

הבנו שמשהו "התיישב" על דרכי הנשימה וצריך לעזור לו,

הפרוצדורה היא להגיע לבית חולים ולעשות אינלציה של סטרואידים שפותחים את דרכי הנשימה, לפעמים המצב רגיש מאוד והדקות האלו מאוד יקרות אז חשוב מאוד להיות באוויר קר (לפתוח את הדלת של הפריזר, מים קפואים או פשוט בחוץ, באוויר הקריר של הלילה) זה גורם להתרחבות העורקים,

מאחר וכבר עברנו את זה לפני שנה, אז ידענו מה צריך לעשות,

הלבשנו אותו ובשלוש ועשרים יצאתי איתו לדנה שבאיכילוב,

סיימנו סבב של אינלציה בדנה, הם לקחו עוד כמה דקות לראות שהוא מתאושש ועם מרשם ביד להמשך אינלציות היינו בחמש וחצי בדרך חזרה הביתה,

נראה שהכל בסדר כרגע,

אחרי כל זה, למי יש ראש לריצה-של-שעה…..

תכל'ס היום אני יודע שאין קשר,

הריצה-של-השעה היא בשביל להתאפס, לקבל אנרגיות, להתמלא,

זה משהו שהוא גדול ממני, כמו שאין לי שליטה על זרימת הדם בורידים,

ההשפעה של הפעילות הזו היא פשוט מאוד עוצמתית,

נחכה "שנתאזן" קצת ונכניס את זה ללו"ז של היום,

שיהיה המשך יום מוצלח,