איכשהו, גם בשנה שעברה ישבתי בבית חודש אחרי המרתון ותהיתי לאן מועדות פני: השנה ההתאוששות שלי ממרתון טבריה (עדיין לא מצאתי את הכוחות הנפשיים לכתוב פוסט מקיף על מה שקרה שם, אני חושב שלוקח לבנאדם איזה חודש כדי לעבד וללמוד) הייתה מהירה במיוחד וכבר בשבוע שאחרי מצאתי את עצמי חזרה בעניינים.

הנטייה הראשונה שלי הייתה לכיוון טריאתלון תל אביב שייערך בחודש יוני – איכשהו יש משהו מאד הרמוני בלקחת את הריצה, שאני שולט בה לחלוטין ולחבר אותה להתמחות בשני ענפי ספורט נוספים: שחייה ורכיבה על אופניים. אחרי שלושה שבועות של אימונים לטריאתלון, כולל שני אימונים בהם רכבתי על אופניים וירדתי ישר לריצה, אני יכול לומר שזה עסק לא קל, אבל עם לא קל אני יכול להתמודד – טריאתלון פשוט לא מרגש אותי. שלא תבינו אותי לא נכון, אני אוהב לרכוב ויש משהו מאד משחרר במהירות ואפילו בעליות שכל מה שצריך לעשות בהן הוא להוריד את הראש ולחפור בפדלים, אבל שחייה משעממת אותי ורכיבות ארוכות לא מוציאות ממני את הסיפוק שיש לי בריצה ארוכה.

מהכביש לשטח, לסינגלים

בשנה שעברה טעמתי את הריצה בשטח ממש בקטנה, כחודש, חודש וחצי לפני תוכנית האימונים למרתון טבריה ועשיתי את זה בעיקר כדי להימנע מאימונים בחום המטורף של יולי אוגוסט וכדי להתחזק קצת עם עליות. עשיתי את האימונים מהר מדי, חזק מדי ולא לקח הרבה זמן לפני שפיתחתי איזושהי פציעה וחזרתי לקרקע הבטוחה של ריצת כביש.

בגדול, אם הייתי צריך לחלק את הריצה בשטח באופן גס הייתי מחלק אותה לשניים: ריצה בסינגלים (כמו שליאור אוהב: אם אפשר בקור, אם אפשר לא פחות משש שעות) הכוללת טיפוסים, סלעים ומה לא. וריצת קרוס-קאנטרי שהיא לא פחות עלייתית ועם מכשולים, אבל יכולה להיות גם על שבילי עפר כבושים ומקומות רחבים.

שש וחצי ביער בן שמן - אם בשעות הבוקר היער מלא במשפחות ופיקניקים, משש בבוקר המקום עמוס ברוכבים, חלקם כבר יוצאים, חלקם פורקים את האופניים מהמנשאים, מרכיבים בעצתלתיים את הגלגלים שהסיעו באוטו. הצבע השולט הוא אדום (אפילו אני,לא יודע למה – פשוט רציתי שאף אחד לא ידרוס אותי) ובאותה שעה לא ראיתי אף רץ באופק. חימום קל, ויצאתי לדרך.

בשנה שעברה מיכל לימדה אותי מסלול ששונה מהמסלולים המקובלים: רוב הרוכבים והרצים יוצאים ממצפה מודיעין קדימה או שמאלה לכיוון הירידות, אני לוקח ימינה ומתחיל לרוץ מהזיכרון. בניגוד לריצת כביש, שם שם המשחק הוא התנתנקות וכניסה לסוג של מצב מדיטטיבי, שמתי לב שבריצת השטח שלי שם המשחק הוא דווקא ריכוז – אין צעד מיותר.

יצא לי לקרוא אתמול את הפוסט של ליאור על ריצה בירידות וניסיתי ליישם ולמרות שבהתחלה נבהלתי מהמהירות שאני תופס בירידות (אני לא הרץ הכי מהיר בשכונה במישור), הירידות היו אצלי סוג של מנוחה כי פשוט העברתי לניוטרל ורקדתי על הסלעים כל הדרך למטה.

איפשהו עד מחצית הדרך (1:15) רצתי על המסלול הבטוח, שבילי עפר רחבים יחסית, כמה עליות, כמה ירידות אבל בגדול – אין הפתעות. אחרי המחצית הרגשתי ממש טוב והחלטתי שזה הזמן לגוון, שברתי את המסלול הרגיל והתחלתי לחפש סינגלים מעניינים, רצתי לפי הנוף – בכל מקום שראיתי גבעה ששווה לטפס עליה, טיפסתי ובגלל שהייתי לבד והיה עלי סלולרי, מצאתי כמה שניות להצטלם שם למעלה:

משם האימון הפך לפשוט קסום – אין עלייה גבוהה מדי, אין ירידה תלולה מדי, הכל לפי הרוח ומאימון של שעתיים וחצי זה הפך לאימון עד-שייגמרו-לי המים.

בסוף האימון חיכתה לי הפתעה מגניבה – החבר'ה מ"יש אומרים" עם פריסת השבת שלהם (עוד פוסט שצריך לכתוב – למה אני פשוט לא מסוגל לחוץ עם קבוצה) וכוס בירה קרה ישר אחרי אימון. וואו, בירה אחרי אימון. בקשר לטריאתלון מתחילת הפוסט, נראה לי שמצאתי אהבה חדשה-ישנה, הבריכה תחכה עוד כמה חודשים.

במסגרת פרוייקט סדר-את-הדלישס, מצאתי אתר ששלח אלי שגיא דיי מזמן והוא כל כך מגניב שאני לא יודע למה לא כתבתי עליו קודם לכן.

האתר Duck my life מאפשר לכם להפוך כל עמוד באינטרנט למטווח ברווזים, מה שמאפשר להוסיף חיים לכל הומפייג' מדכא כפי שמיד תראו בדוגמא שהכנתי על עמוד הבית של ynet:

כי סרטים של משטרה ביומולדת זה כל כך שנות ה-90 (צילומסך)

חוץ מלשים את הקיצור ולהפוך כל אתר למגניב, יש באתר גם קוד ג'אווהסקריפט שאמור לעשות אותו הדבר. לי הוא לא ממש עבד אבל אם תראו ברווזים משוטטים בעמוד הזה, תרגישו חופשי ליירט אותם.

אני אמור לרוץ מחר את האימון 30 ק"מ הראשון לקראת מרתון טבירה ואני דיי לחוץ. איכשהו כשהתאמנתי למרתון הראשון לפני שנה כל ריצה ארוכה נראתה לי חוויתית: לכבוש עוד פסגה ועוד פסגה, והנה אני כבר מצליח לרוץ 30 בלי לעצור ו-וואו! איזה יופי. עכשיו אני יודע איך הגוף מרגיש אחרי 30 וה-24 שעשיתי לפני שבועיים עדיין מהדהדת לי בשרירים.

מצחיק לראות שהשנה, בדיוק כמו בשנה שעברה המשבר הפסיכולוגי של אמצע תוכנית האימונים הגיע לי בשבוע-11 לתוכנית ובדיוק כמו אז, גם היום המחשבות של "במרתון זה מרחק כפול" מהדהדות לי ולמרות ששגיא חושב שהכל קטן עלי, אני מרגיש דיי רחוק מהבחור המבסוט שסיים מרתון אך לא מזמן.

אני, בימים של ריכוז ומוטיבציה (מירוץ רחובות 2008)

אני מנסה להחזיר את עצמי לבסיס, לסיבות שבשבילן אני רץ, להרגשה העילאית של סיום אימון ארוך ומתיש. כמו להכניע את הדרקון לא במכה אחת ניצחת אלא ב-1,000  חתכים קטנים, קילומטר אחרי קילומטר.

בנתיים מנסה לעמוד על כתפי נפילים (כמו ליאור), אוכל טוב ומקווה לישון מוקדם. אם יש תקווה להחזיר לי את הביטחון בריצה, זה לתת בראש באימון של מחר, סו הלפ מי גוד.

תחילת עונת הריצות (הארוכות) מסמלת אצלי את פתיחת העונה של מחזות הזמר בפלייליסט. מה הקשר? מחזה זמר ממוצע אורך כשעה וחצי – 15 ק"מ ריצה הם פחות או יותר שעה, תעשו את החישוב. במרתון טבירה האחרון, עד נקודת הסיבוב של ה-21.1 ק"מ הספקתי לשמוע את כל יוסף וכותנות הפסים + כל בת הים הקטנה עם דילוגים על הקטעים המעצבנים. אז לכבוד פתיחת העונה, הנה חמשת הפייבוריטים שלי:

Close Every Door To Me (יוסף וכותונת הפסים)

בקטע הזה במחזמר, יוסף נזרק לכלא לאחר שכביכול התעסק עם אשת פוטיפר. הוא דיי מיואש וכמו כל פולני טוב הוא מלקה את עצמו במשפטים בסגנון: אני אשב פה לבד בחושך, תסגרו עלי את האור ותיקחו ממני את כל מי שאני אוהב. הסיום פשוט מעולה (דוני אוסמונד בתור יוסף).

The Point of No Return (פנטום האופרה)

לגמרי לא הבחירה הטבעית כשבמחזמר יש קלאסיקות גדולות הרבה יותר (שיר הנושא או All I Ask of You) אבל מבחינת המיקום בסיפור והעוצמה, אין לשיר הזה מתחרים: בסצנה הזו, שקרובה יחסית לסוף המחזמר, הפנטום רוצח את השחקן הראשי ועולה לבמה במחזמר שהוא עצמו כתב. בשלב מסוים הוא נמצא אחד על אחד עם קריסטין (ההיא שהוא אובססיבי לגביה לאורך כל המחזמר) ומנסה בפעם ה(כמעט) אחרונה לזכות בה.

He Lives in You (מלך האריות)

עם כל הכבוד לסר אלטון עם Can You Feel The Love Tonight, אין לי מושג איך השיר הכי טוב לא הגיע בכלל לסרט. השיר הזה כמעט מסיים את המחזמר כשרפיקי (הקוף) מסביר לסימבה (אריה) שלא משנה מה קורה, האבות שלנו חיים בתוכנו תמיד (מוסר ההשכל של כל הסיפור). הסרטון מראה קאסט חלש יחסית, אם אתם בעניין של לשמוע את הגרסה המקורית והמעולה – תלחצו כאן.

Part of Your Wrold אבל במיוחד את ה Reprise (בת הים הקטנה)

בעוד מלך האריות נצמד כמעט באופן מלא לתסריט המקורי ומציג תמה דיי חדגונית של מוזיקה, בת הים הקטנה – מחזמר חדש יחסית בברודווי מציג לא רק סגנונות מוזיקה מגוונים, אלא גם את מי שאני צופה שתהייה כוכבת ברודווי ענקית – Sierra Boggess. תזכרו את השם.

The Gumbie Cat (קאטס)

קאטס היה המחזמר הראשון שראיתי, וזכיתי לעשות את זה בלונדון עוד לפני שהספיקו לסגור שם את הבאסטה. התחרות בין החתולים היתה קשה ובסופו זכתה החתולה הפולניה שמחנכת את העכברים ("אין להם נימוסים").

אין פוסטים קשורים

אם לא יקרו דברים בלתי צפויים בזירה החדשותית, רבות עוד ידובר בימים הקרובים על המקרה של ידנו וורקה (23), צעירה אתיופית שהותקפה (צריך לומר, לכאורה) מילולית על ידי נהג אגד שלא חסך ממנה ביטויים שחשבתי ששומעים רק בפרקים של "חוק וסדר" בזמן שאיזה ארגון גזעני הופך את כל המדפים בסופרמרקט של ההיספנים.

תרשו לי לעשות מעשה רביב דרוקר ולספר לכם על האייטם שמאחורי האייטם: אותה צעירה מותקפת מילולית היא חניכת הפר"ח של הדס, חברתי האהובה. לפני יומיים התקשרה אותה צעירה להדס וסיפרה לה את כל הסיפור. בהתחלה היא חשבה לרדת מכל העניין אבל הדס התעקשה ואמרה לה: "את לא תוותרי, מחר בבוקר כשתירגעי אנחנו נדבר ואני אכתובהכל ונעביר את זה הלאה". מפה לשם, האייטם הגיע לדסק החדשות ב ynet (גילוי נאות: אני הרמתי להנחתה, אבל כתבתי רק את הליד, בלי בקשות מיוחדות) וחשבתי שכאן זה ייגמר.

לא רק שהאייטם התפרסם וזכה לקידום משמעותי בעמוד הבית של ynet, אלא היה מהאייטמים שפתחו את מהדורת החדשות המרכזית בערוץ 2 הערב (עדכון – יש דיבור על הפגנה שמתארגנת) ולחשוב שהכל בזכות שיחת טלפון והדס אחת שעמדה על שלה.

Mako לא נותנים אמבד - אז פשוט תלחצו כאן (צילומסך: חדשות ערוץ 2)

ממש לא מזמן, בשנות ה-60, לעיתונאים היה פתק על הכובע וכולם היו חברים במין גילדה מקצועית עם סנדרטים וחוקי כניסה נוקשים. בראשית שנות ה-90, עם התפשטות הבלוגים והמיינסטרימיזציה של העיתונות החדשה (ניו-ג'ורנליזם) הורחבה ההגדרה של "מיהו עיתונאי" ועד כמה שהאקדמיה מכירה היום היא עומדת על המשפט: "עיתונאי הוא כל מי שנשלח למשימה עיתונאית". רוצה לומר, החלטת להיות בלוגר אקטביסט? אתר אינטרנט נתן לך 100 שקל כדי להיכנס לחנות ולמצוא ליקויים? אתה עיתונאי!

אני חושב שהסיפור של ידנו מרחיב קצת יותר את אותה הגדרה שמורחבת גם ככה: ממרומי התואר הראשון בפסיכולוגיה, חברתי האהובה היא לא הטיפוס העיתונאי. מאידך, היא הטיפוס הרגיש והאמפתי ואותה רגישות וחוש צדק, הם אלה שהביאו אותה להרגיש ולהרים את הסיפור המושלם מבחינה עיתונאית: חשוב, מעניין, רלוונטי (פשעי שנאה זה באופנה) ובזמן אמת – עיתונאות 101. הדס הגיעה לידנו, ראיינה אותה, הוציאה את תמצית הסיפור וארזה אותו בצורה שעורכי החדשות ייעכלו אותו כמו שצריך ויהפכו אותו לאייטם.

בהרגשה שלי, ככל שאמצעי המדיה שואפים לנהל קשר בלתי אמצעי ולהתקרב לקהל היעד (יונית מבקשת את האייטם הבא, לא תשלח?), אנשים מפנים את הרגישות והאף שלהם לסיפורים האנושיים שיש מסביבם ואם פעם העניין היה נסגר במכות בסמטה, היום כל אדם אורז סיפור ורחוק מייל או סמס אחד מהפריים טיים – עובדה. אז כדי להיות עיתונאי כבר לא צריך להיות במשימה, פשוט צריך להיות עם זיקה למדיה – וכאלה יש הרבה.

אין פוסטים קשורים

אני מתעסק קצת עם העיצוב של הבלוג, לכן עניינים ייראו פה קצת עקומים ביום-יומיים הקרובים. הודעה מסודרת תצא לתקשורת כשאסיים

אין פוסטים קשורים

אם לשפוט לפי התאריך של הפוסט האחרון, זה לקח לי חצי שנה, אבל בסופו של דבר אחרי שעשיתי סיבוב עם הבלוג בטאמבלר חזרתי (בזחילה, יש לציין) לכתוב בוורדפרס.

–

שלא תבינו אותי לא נכון, אני ממש מבסוט מטאמבלר (כתבתי בשבחה אצל ארז ובקריאה שניה נשמע שהייתי ממש מבסוט) אבל יש במערכת ההיא כמה בעיות קרדינליות שאני פשוט לא מצליח להתגבר עליהן: לא משנה איך ניסיתי לסובב את זה, טאמבלר היא לא מערכת ניהול תוכן. היא עושה את מה שהיא תוכננה לעשות בצורה הכי טובה – טאמבלוגים (אלא אם כן יש לכם ידע נרחב ב CSS).

–

זאת ועוד, אני חושב שבמהלך חצי השנה האחרונה ה"אני האינטרנטי" קיבל סוג של מפנה: טוויטר הפך לפלטפורמה בה אני שופך את כל המחשבות שנופלות באיזור האפור של יש-פוסט-אין-פוסט ואת כל התמונות שלא חשובות מהפקקים של הבוקר – מה שקצת מעקר את הטאמבלוג מהכוונה המקורית שלו. לפני חצי שנה חשבתי שהפתרון הוא לעשות מאש-אפ של הכל: טאמבלוג עם בלוג טקסטואלי. היום אני מאמין שהפתרון הוא להביא את החוזקות מכל אתר – את התמונות להעלות בצורה סיטונאית לטאמבלר בלי לחשוב יותר מדי (ולחסוך את ההצפה מהחבר'ה של גרייפס) ובו בזמן לנהל כאן בלוג שבו אני יכול לכתוב חופשי.

–

הבטחתי טיפ זהב לעיצוב הבלוג: אם לשפוט לפי תנועת הנוער, אם יש ספק, שים רקע של גרפיטי

פייר, התגעגעתי

–

שלושה ימים אחרי המרתון עדיין לא יכולתי ללכת: כל השרירים היו נוקשים וכואבים וכדי להיכנס לאוטו הייתי צריך שלושה שלבים: רגל שמאל בפנים, חצי ישבן ואת רגל ימין להרים עם שתי הידיים והופ! אני באוטו (חבל שלא צילמתי ליוטיוב). היום, שבוע וקצת אחרי המרתון נשארה לי רק מזכרת של דלקת מרגיזה במפרק של כף הרגל שמכריחה אותי לשבת בבית ולעשות עם הריצה את שיחת – יחסינו לאן?

–

אור כתב בבלוג שלו, שברגע שעשית מרתון ראשון אתה יכול ללכת לאחד משני כיווניםף רחוק יותר (לכיוון האולטרא-מרתון) או מהר יותר (לשפר את התוצאה שלך). יש יחידי סגולה מטורפים כמו ליאור שעושים את שניהם וגם רוכבים על אופניים תוך כדי.

–

אני, בכל מקרה, לא רואה את עצמי רץ מרתון ומשפר את התוצאה משמעותית: רבע שעה, חצי שעה – יש מצב אבל להגיע לקו סיום ולראות 4:00:00 או פחות נשמע לי דמיוני ובכלל, אני לא יודע אם אני בנוי לכל האימוני אינטרוולים, טמפואים וכל החברים שלהם. ברור לי שככל שארוץ יותר מהר ככה יהיה לי קל יותר למצוא שותפים לריצה (מזכיר לי שישבתי עם ליאור והוא אומר לי – 6:30 לקילומטר? זה הליכה בשבילי) אבל כנראה שזה מצריך עוד קצת מחשבה.

–

כדי לשבור את האווירה השלילית שאני נסחף אליה כאן, הגיעה אלי התמונה מקו הסיום של המרתון:

–

–

אל תתנו ליד המונפת ולחיוך להטעות אתכם – ממש כאב לי.

–

בקשר לריצה, מזל יש לי עוד כמה ימים לחשוב עד שהפציה תיעלם. באופק כבר מחכה לי חצי מרתון עין גדי (לא נראה לי ריאלי שאשתתף) ועונת מירוצי ה 10 ק"מ כשאולי אגנוב גם 10 במרתון תל אביב ואשאר לעודד את כל שאר החברים שירוצו את המרחק המלא. בנתיים, יהיה לי זמן להתחזק בחדר כושר ולרוץ בכיף עם חברים תוך כדי שאני מחליט על היעד הבא.

–

כמה רעש. בימים בהם חצי מדינה מגוייסת למילואים ונשלחת אל היורה הרותחת של עזה, נדמה כי החצי שנשאר בבית (נשים, ילדים, זקנים, ג'ובניקים, לוחמים בדימוס ולוחמים שמתים לקבל צו) החליט לקחת על עצמו את גורל האומה והקדיש את הימים האחרונים, מאז תחילת הפעילות בעזה ומאז הכניסה הקרקעית בפרט, להפצצה בלתי פוסקת של האינטרנט בכל ערוץ תקשורת אפשרי בהגיגי מלחמה.

–

מה לא היה לנו כאן? סופר הקסאמים, התרמה של שורות סטטוס בפייסבוק לצורך עדכוני מלחמה, אינסוף פוסטי דעה וניתוחי בלוגרים ברמות שממציא הגוגל רידר ודאי היה מתהפך בתוך שמיכת הסאטן שלו וגם אם לא היינו חלק מהחיבור הבלתי נמנע של המלחמה בעזה וטוויטר (אני משוכנע שחלק מהאנשים כבר אומרים gaza# ו hamas#) רובנו הרגשנו צורך לעדכן את כל החברים בפייסבוק ובסמס על כל התפתחות ששמענו בטלוויזיה.

–

ואפרופו טלוויזיה, כמה אפשר לקשקש? פריצה לשידור על כל נפילת קסאם שנמשכת עד אין קץ ואייטמים, שהתחילו בתור משהו ספק מגזינים נגמרו ב"בואו ננחש את תוצאות המלחמה באמצעות קלפי טארוט" (זמן מיסטיקה, ערוץ 2) וב"סופר נני תענה על שאלות הצופים" (ערוץ 10).

–

שלא תבינו אותי לא נכון – הסברה בינלאומית לצד חיזוק הסולידריות בישראל באמצעות כלי התקשורת היא אחד הדברים החשובים ביותר ובין היתר, ניהול נכון של המשבר יבטיח לנו חמצן בינלאומי ואשראי להמשך הפעולה, או להפך. אבל – עומס המידע ובעיקר הרעש בדמות חזרה על ידיעות שכבר שמענו ועיסוק כמעט ציני בפרטים הפחות חשובים של המערכה ("שימו לב מה קרה לשלט המזגן הזה" אומרת כתבת ערוץ 10 תוך כדי שהיא מרימה שלט מפוייח באשדוד) עושים בידוק ההפך – גורמים לנו לעומס יתר ולחשק לכבות את ערוצי התקשורת ואת המוח, במקרה הטוב או להכניס מטף בדיוק באמצע של הטלוויזיה.

–

אז בפעם הבאה לפני שאתם מטוויטים או מספרים לכל החברים שמכיר זה או אחר בחמאס חוסל, קצת אחריות, קצת ענווה ובעיקר, קצת שקט.

–

נ.ב – הנה, גם אני תרמתי פוסט למאמץ המלחמתי.

–

אין פוסטים קשורים

אפשר לעשות צ'קליסט למרתון על דף נייר בשיטה הישנה, ואפשר לפתוח אתר אינטרנט ולעשות צ'קליסט חברתי שכל מי שרוצה יכול לערוך, להוסיף ובסוף להדפיס.

בנימה פולנית יותר, בטוח ארזתי יותר מדי – קליק לרשימה

פוסט-פוסט: הייתי צריך קצת זמן כדי להתניע את תנועת הנוער (ובאמת יש פידבקים מעולים) והזנחתי קצת את הבלוג. אבל הנה, חוזרים לכתוב וכבר בדראפט מתבשל לי פוסט ריצה נחמד.

אין פוסטים קשורים