הנדל?ן הוא מצרך ככל מצרך שיש לקדם ולפמפם. פניקת הנדל?ן ששוטפת את הארץ, שהחלה בתל-אביב והתפשטה לאיטה לכל גוש דן, לירושלים, לנתניה ומעבר להן, היא תופעה מוזרה שכבר התייחסתי אליה בעבר (ראו הפוסט: סלבריטאים כמשל – חלק א?: על שרי אריסון ועל יחצ?נות ושוק הנדל?ן התל-אביבי). איש אינו יודע מה בדיוק התחיל אותה, ירידת הדולר או שורה אחרת של גורמים שעדיין לא ברור היקפם. עליית הצרפתים היתה תירוץ מפתח להשתוללות מחירי הנדל?ן, למרות שרוב הכתבים הקפידו להוסיף את המילה ?כנראה? לפני ציון גורם זה. מהנתונים הרשמיים עולה, שה?עלייה הצרפתית? הסתכמה בכמה אלפים בודדים? או אז, דיברו על רכישת נדל?ן בידי תושבי חוץ רדופי אנטישמיות או מחפשי הזדמנויות המנצלים את שערי החליפין פאונד-דולר ארה?ב. גם כאן, ברור שהתופעה קיימת אולם היקפיה לא ידועים.

סיבה אפשרית אחרת אינה נשמעת טוב כל-כך ולכן רוב ?כתבי הנדל?ן? לא מציינים אותה היא נדידת הצעירים מהפריפריה למרכז בחיפוש עבודה. נתוני למ?ס מצביעים על הגירה חיוביות גבוהה מאוד לתל-אביב בשנתיים האחרונות, אחרי 20 שנה של הגירה שלילית מת?א. ייתכן שהרבה יותר אנשים מחליפים במשרד הפנים את כתובתם דה-פקטו לתל-אביב, אחרי שנים שהמהגרים הצעירים שמרו על כתובת בית הוריהם בתעודת הזהות, כדי לקבל הטבות שונות של חניה וכד?. אולם, מצב התעסוקה המחפיר בפריפריות יכול להסביר הגירה חיובית זו לערי גוש דן.

מצב התעסוקה המחפיר בפריפריות הוא תעודת עניות למדינת ישראל!!! בישובי הדרום, מצב התעסוקה גרוע שנים רבות. הממשלה אינה מעודדת תעשיינים להקים מפעלים בנגב ובמסגרת הקיצוצים, אף ביטלה הטבות שהיו. מי שכבר מועסק עובד לרוב במשרות נצלניות ורבים מתושבי הדרום אינם מועסקים וחיים שנים על קצבאות שונות: קצבת אבטלה וקצבת הבטחת הכנסה. ביבי נתניהו יטען שהם עצלנים. אבל הוא כנראה לא טרח ובדק שיש לדוגמה, מספיק משרות בירוחם או בדימונה או במצפה רמון יחסית למספר התושבים בגילאי העבודה.

אז הנה, תושבי הדרום מוכיחים לביבי שהם אינם עצלנים והם באמת מחפשים עבודה, אבל לא בדרום, שם אין עבודה, אלא בגוש דן? לא שיש להם ברירה, ביבי חתך להם את הקצבאות.

אלא שכיום כשמדברים על מצב תעסוקה גרוע בפריפריות, כבר לא מדברים על ירוחם, דימונה או מצפה רמון, אלא גם על באר שבע וחיפה.

פניקת הנדל?ן כמעט ופסחה על חיפה. אמנם היו מעט דיבורים על התעוררות נדל?ן מסוימת באזורים הטובים של חיפה, הכרמל ושכונת נווה-שאנן הסמוכה לטכניון. אבל ברוב השכונות האחרות, מחירי הנדל?ן התכווצו וקשה לסגור עסקאות גם אם מורידים אותם עוד יותר, כי פשוט אין דרישה. ייתכן, כפי שציין טוקבקיסט אחד, שאחד הגורמים לקיפאון הנדל?ן החיפאי, מלבד בעיות התעסוקה של המעמד הבינוני-נמוך ומטה, הוא ירידת ערך הנדל?ן בעשר חמש עשרה השנים האחרונות. בשיא העלייה ממדינות חבר העמים, עלו מחירי הדירות בשכונות היוקרתיות פחות של חיפה בעשרות מונים (דמי השכירות ומחירי הדירות לקניה הכפילו את עצמם תוך שנתיים שלוש). כיום המחירים צנחו כמעט למצב של טרום העלייה ומי שקנה אז נאלץ לשלם משכנתא על נכס שערכו בשוק שווה כ-60% ממה שהוא משלם עליו. אז לך תתנייד במצב כזה?

אבל בתל-אביב, כנראה לא שמעו על תנודות שוק, בטח לא מעניין אותם מה שקורה בחיפה, גם לא מעניין אותם מה שקורה בארה?ב, הסובלת ממשבר משכנתאות חמור. כל מה שמעניין אותם זה להיות בובות טובות של בעלי ההון. לצרוך ולצרוך, להרוג את עצמם בעבודה בשביל זה, ולחשוב שהם על פסגת העולם.

האם העשירים באמת, שמבינים איך הכלכלה פועלת קונים כאחוזי תזזית בתל-אביב? יש שאומרים שכן – הנה קמים מגדלי יוקרה בזה אחר זה. אלא שהם שוכחים שכאשר קונים דירה על הנייר משלמים הרבה פחות מערכה של דירה בנויה, בעצם כחצי משוויה, כך שייתכן שזו עסקה לא רעה בשבילם ואולי בכלל הם עשו דיל הרבה יותר טוב עם הקבלן. הם לא פריירים זה בטוח. מה שכן, ששמם (ע?ע שרי אריסון והמגדל בפינת שאול המלך-אבן גבירול) מושך קונים הרבה פחות עשירים, אנשי מעמד בינוני נושק לגבוה, שאולי לא מבינים כ?כ בכלכלה אבל מבינים בפוזה. והם מתפתים ורוכשים דירות באותם פרויקטים כדי להעיד כביכול על מעמדם החברתי.

כפי שאמרנו הנדל?ן הוא מותג שמשווק כמו כל מותג. אלא שלהבדיל ממותגים אחרים, שעושים את רוב הרעש היח?צני שלהם בפרסומות או בכתבות שברור שהן יח?צניות באופיין (כתבות על מוצרים חדשים בשוק או כתבות אופנה), הנדל?ן משווק אמנם גם בפרסומות אבל גם באמצעות כתבות שנתפסות עדיין, על-ידי רוב הקוראים ואולי גם על-ידי כותביהן, ככתבות תחקיר ולא ככתבות שיווק.

הכתבים המתחלפים כמו גרביים של מדורי הנדל?ן (מעניין למה?), מראיינים כביכול אנשים ברי-סמכא בתחום: מתווכים (אינטרס ברור למכור), יועצים מבנקים למשכנתאות (אינטרס ברור למשוך רוכשים) וכהנה וכהנה.

המוטו קבוע: השוק משתולל, ימשיך להשתולל וכדאי לכם לקנות עכשיו, כי אח?כ יהיה יותר גרוע.

לי זה נראה מוזר, כי לפי הבנתי הבסיסית בכלכלה, לא קונים כאשר השוק בשיא, בטח לא כשמדובר בהשקעה. הרי הרעיון הוא להרוויח, לכן צריך להמר על אזור או נכס במחיר נמוך מאוד מתוך ראיה לעתיד ובחינת האפשרויות להגדלת מחיר נכס (שיפוצים או בנייה מחדש, תחזית להתעוררות האזור ועוד). קשה מאוד להרוויח משהו אם קונים ביוקר.

ובכל זאת, הכתבה שהופיעה היום בבוקר ב-YNET (?האם זה הזמן לרכוש דירה להשקעה??, נעמה סיקולר, YNET,? 16.11.07) עדיין קוראת לכולם להשקיע בנדל?ן, וזאת כאפיק השקעה מועדף אפילו על השקעות בנקאיות אחרות.

בכל זאת, ראיתי את האור בקצה המנהרה: הכתבה הועילה בטובה לטעון, שבכל זאת, לא כדאי להשקיע במרכז תל-אביב, המחירים שם כבר גבוהים מדי ולא מצדיקים את ההשקעה?ואם זה מה שנאמר בכתבה יח?צנית, מי אני שאגיד אחרת?.

אבל כנגד, ישנם הטוקבקיסטים שמציירים תמונה שונה לגמרי.

הדבר החשוב ביותר הוא שכמעט אף אחד מהמגיבים לא תמך בכתבה לה הם הגיבו (אולי חוץ ממתווך שתול אחד). וזהו שינוי מבורך, מכיוון שבמשך השנים האחרונות שאני עוקבת אחרי הכתבות הנדל?ניות, היו הטוקבקים מעורבים. ובתחילה, רבים מהם תמכו בנאמר בכתבות ואף ענו בגסות לטוקבקיסטים שניסו לצאת נגדם (אני אישית זכיתי לכינויי גנאיי איומים על הבעת דעתי על הכתבות האלו). אמנם ייתכן, שיש טוקבקיסטים שתולים, אבל לאורך השנים ניכרת התחזקות של הטוקבקים שיוצאים נגד הפמפומים בכתבות האלו.

הם מבינים שהכתבות אינן אובייקטיביות אלא שופר של בעלי עניין. הם מביאים נתונים אמיתיים מהשטח, מספקים ניתוחים ואנליזות ברמה גבוהה (שנראים לפעמים רציניים הרבה יותר מהנתונים של הכתבה) והם מעידים על רחשי ליבו של הציבור, שלשמחתי הרבה, כנראה כבר אי-אפשר לעבוד עליו יותר. ציבור מפוקח של בעלי בתים שיודעים על שוכרים מתנחלים, שמפסיקים לשלם את שכר הדירה המופקע ושלא ניתן לפנותם מהדירה. וציבור מפוקח של קונים או שוכרים, שכבר לא מאמינים לכך שחייבים לרוץ ולהסתער על הסחורה.

ומה אנו למדים מכתבה זו ויותר חשוב מהתגובות אליה?

אז בטח שלומדים שאמנם הציבור מטומטם, אבל גם לטמטום יש גבול ושאי אפשר לעבוד על הציבור לאורך זמן. זהו שיעור חשוב ליחצ?נים ? צריך לדעת מתי די כדי לא לשרוף את המותג שלכם.

לומדים גם שהעיתונות נהפכה ברובה הגדול לאקסטנציה של הפרסומות ושהיא מוכרת בזול את האובייקטיביות שלה והופכת למשרתת של בעלי הון ספורים (בעל העיתון או חבריו או שותפיו לעסקים)

אנו למדים שהדמוקרטיה מאבדת אט אט את אחד הכלים החשובים שלה, העיתונות החופשית. וזאת אחרי שהיא כבר איבדה את הכלים החשובים ביותר, המחוקקים – הנשמעים יותר לספונסרים שלהם או לתיאוריות הכלכליות המופלצות שלהם מאשר לעם שלהם.

אנו למדים שהשחיתות פושה בכל ושכל המנגנונים שנועדו להגן על האזרח הקטן והבינוני מפני הקפיטליסט הדורסני, חברו לאותו קפיטליסט בעד בצע כסף – או שהם נמכרו לו בעד בצע כסף.

אנו למדים שהעם הולך ונהיה מודע יותר ויותר להסתאבות הזו, אבל לצערנו, ידיו כמעט ונקשרו לגמרי על ידי בעלי ההון ונציגיהם (בין היתר מחוקקינו היקרים), שהולכים וגוזלים כל פינה שבה הוא עוד יכול להתבטא בחופשיות ולהשפיע.

אנו למדים שאנו הופכים לדיקטטורה כלכלית-צרכנית במסווה דמוקרטי.

אנו לומדים לנצל את הבמות שעוד נותרו לנו ומנצלים את הטכנולוגיה המתקדמת ליצירת במות חופשיות יותר.

אנחנו לומדים לעבוד בשביל עצמנו ולא בשביל בעל ההון.

אנחנו לומדים שאנו הטוקבקיסטים ? אנו הכתבים האמיתיים.

(אבל איך נקבל תעודת עיתונאי שלא בחסות בעל הון? סליחה, בעל עיתון)

בכן, אוניברסיטת בן-גוריון לא המציאה את הפטנט הנלוז הזה של העסקת מנקות בשיטה לא ישירה ובטוחני שאם הנוהג הזה ילך וייעלם, אוניברסיטת בן-גוריון תלך במהרה בעקבות אחיותיה ותעבור להעסקה ישירה. העניין הוא, שנראה שכל אוניברסיטה פוזלת לעבר חברותיה ומחכה לראות מי תעשה את הצעד הראשון.

קשה יהיה לברר איך השיטה הזו, שנועדה לענות על חסרים זמניים בכוח אדם הפכה לשיטת ההעסקה השלטת בענפים מסוימים (הבולטים בהם הם שירותי ניקיון ושירותי אבטחה), אולם להבדיל מארגונים קטנים שיכולים לטעון, כי הדבר פותר אותם מהצורך להתעסק בהשגת מחליף לעובד אחד או שניים לו הם זקוקים, באוניברסיטאות יש צי של פועלי ניקיון (יש גם גברים למרות שהרוב שמור לנשים) ובעיית הנפקדים מהעבודה אקוטית פחות.

אולי הבעיה נובעת מתחלופת כוח האדם הרבה בענפים אלו, אבל ישנם ענפים אחרים עם תחלופה רבה (מוקדנים, אנשי מכירות) ואלו עדיין מועסקים בהעסקה ישירה. ואולי, כמו שנראה מהנתונים של ?צ?ח?, התחלופה הרבה נובעת בעצם מפיטורין ולא מהתפטרות.

אין ספק, שכזה מגיע לעובדי הקבלן, מדובר באוכלוסיות מאוד חלשות מבחינה סוציו-אקונומית, בחסרי השכלה או שפה או באנשים מבוגרים שנאלצים להתפשר ולעבוד בכל עבודה, וזאת להבדיל מהמוקדנים ואנשי המכירות, הנזכרים לעיל, שמרוויחים יותר ונדרשים להפגין כישורים ספציפיים בעבודתם.

דווקא משום כך, ראוי לתמוך באוכלוסיות אלו ולא להשאיר אותם לחסדי השוק החופשי. מן צעד הומניטרי שכזה? אולם, נראה שדווקא מכיוון שלאוכלוסיות אלו אין קול (וצ?ח פועלים כקול של אנשים אלו), קל יותר לנצל אותם.

הדבר חמור במיוחד, לדעתנו, כאשר הוא מתרחש בין כותלי המוסדות האקדמיים הגדולים. ראשית, משום שמצד אחד, יוצרים באוניברסיטאות תוכניות וקורסים העוסקים ב?מעורבות חברתית? ואף נחנכים בניינים לשם כך? אולם איש לא טורח לבדוק ולתקן, במידת הצורך, את העוולות החברתיות שבין כותלי אותו מוסד עצמו. האם לא ראוי יותר להשקיע את הכסף שעלה אותו מבנה חדש והחגיגות שנערכו לכבודו בשיפור תנאי השכר של עובדים מקופחים? אבל כמו שאנחנו יודעים, נדבנים רוצים לראות את שמם על שלט על הקיר וכמה טוב שיש בניין אבל מה זה חשוב אם אין כסף לתחזק את המעבדה שנמצאת בו, כך פעם לגלג תלמיד טכניון באוזניי. ללמדכם שהמחשבה העקומה הזאת בכלל לא קשורה לעניין החברתי, למרות שהיא מתבטאת גם בו, מן הסתם?

שנית, חמורה בעיני במיוחד תגובת האוניברסיטאות למי שקם ואומר, כאן יש דבר טעון תיקון. הקלות הבלתי נסבלת שבה מורם דגל ?גובלת בהוצאת דיבה?, הבלתי משתמע לכיוון אחד ויחיד. בשיטוט קטן באינטרנט, מצאנו עוד אי אלו דוגמאות לתגובות דומות ממשרד הדובר וממשרד היועץ המשפטי, בעניינים שונים שהועלו על ידי סטודנטים. מישהו פשוט יכול להתחיל לתהות אם אין זו נטייה מכוונת להפחדה ולסתימת פיות? או שבעצם האנשים הטובים שיושבים בהנהלת האוניברסיטה יודעים שצ?ח או ארגונים חברתיים סטודנטיאליים אחרים צודקים, אם לא בפרטים, אז לפחות ברמת העיקרון, אבל הם יודעים שאין בכוחם להוליך את המהלך שצ?ח מקדמת וזו דרכם לסגור את הנושא לפני שייהפך לכדור שלג שלא תהיה עליו שליטה. סתם תהיה. אני לא טוענת שכך הוא. אל תאשימו אותי בלשון הרע. באמת סתם תהיה. מותר לתהות במדינה דמוקרטית, לא?

אז, ייתכן מאוד שהסטודנטים לא יכלו לערוך מחקר מקיף שיביא נתונים מאוד מדויקים. אין להם את הכלים לכך. אבל לאוניברסיטה יש. ולאחר שהועלה חשד וחשש, מן הראוי היה שתבדוק את הדברים בכלים העומדים לרשותה ותפעל לתיקון המעוות, אם יש צורך בכך. או לכל הפחות שתענה תשובה עניינית ומנומסת שתקדם שיתוף פעולה עתידי.

אולי, הדבר נובע מכך, שלמרות עלה התאנה של המעורבות החברתית שהאוניברסיטה מקדמת, היא בעצם קפיטליסט מושלם, המשכיל לנצל את הדגל החברתי, דגל אופנתי בימינו, כפרסום טוב. אולם בעצם, אין לו לאותו קפיטליסט שום אינטרס לבצע באמת איזה משהו חברתי, אלא אם כן, זה יהיה אופנתי, אלא אם כן אוניברסיטה אחרת בארץ או בעולם תעשה את זה קודם, אלא אם כן זו תהיה נורמה נדרשת.

הרי ידוע שהאוניברסיטאות הפסידו סכומי עתק בגלל ניהול כושל של תיק ההשקעות שלהן, מצב שמוביל למהלכים רבים שייעודם הסופי הוא השלמת החסרים האלו באמצעות העלאת שכר הלימוד בצורה משמעותית מאוד וחיסכון וצמצומים מצד שני (איחוד חוגים, לדוגמה).

אז שיהיה לכם ברור, כסף להשקיע בפרויקטים חברתיים, לא ממש יש לאוניברסיטאות. יהיה נחמד להראות פעילות חברתית של איסוף מזון, כסף וכד?, ועידות וקונגרסים וכל דבר שמביא כבוד, אך לא עולה כסף (אולי אף מכניס כסף בעד השכרת האולמות). אבל להגיד שאנחנו לא בסדר ? לא מביא כבוד. ולכן, אתם יודעים מה, אנחנו לא יודעים מה אתם מבלבלים את המוח שלנו, אנחנו מאה אחוז והכול בסדר. (ומוטב להבהיר לכל מי שאולי לא יבין – הדברים כאן הם סאטירה ואין להבינם כפשוטם. איננו מאשימים איש ואנחנו מבקשים מראש לא להאשים אותנו בהוצאת דיבה. תודה!)

בכלל תהיתי, אם כשמדובר על ?הוצאת דיבה? מדובר על הטלת רפש באדם מסוים, או באוניברסיטה כגוף (האם אפשר להוציא דיבה על גוף, האם זה מוריד מכושר השתכרותו?. ייתכן, מה אני יודעת). ועוד תהיתי, האם אין באוניברסיטה גוף כמו נציב פניות, שאליו אפשר לפנות ולהתלונן על בעיות באוניברסיטה. האם פניות כאלו, ובעיני פניית צ?ח, למרות טון זה או אחר שלה, היא פנייה כזו, אינן שוות בדיקה מעמיקה של הדברים? האם נציב פניות במוסד אחר, היה מעז לענות למתלונן שפנייתו גובלת בלשון הרע? מה קרה ל?פנייתך נמצאה לא מוצדקת?, ?הנתונים שהובאו בפנינו נבדקו ונמצאו בלתי מדויקים??

מישהו פעם אמר לי שאוניברסיטה כמו צבא אינה גוף דמוקרטי. יש גבול לכמה שסטודנטים יכולים להתלונן, כי האוניברסיטה יכולה להתנקם בהם. אני מקווה שאני לא מוציאה דיבתה של האוניברסיטה בציטוט אמרות שפר אורבניות נפוצות.

ככל הנראה, מכיוון שהשינוי לא נראה באופק, אמשיך ואתייחס מידי פעם לנושא זה. שכן, מידי יום אני נתקלת בעוד ועוד דוגמאות למצב חברתי, כן רבותי ? זהו מצב חברתי, שיוביל את כולנו לאבדון, אם לא נדע לטפל בו.

וכפי שהדברים נראים כעת, לא רק שלא מזהים את הבעיה, ובוודאי שלא מטפלים בה, אלא מחמירים אותה יותר ויותר. מה שנורא הוא, שמביאים את האנשים לחשוב שהם צריכים להיהפך למכונה הזאת, שאם הם לא מרוויחים מספיק כסף, או מספיקים מספיק דברים בחיים, זה בגלל שהתפקוד שלהם כמכונה הנכספת לקוי.

יוקר המחיה

הבעיה מתחילה בראש ובראשונה בכך שהיום מאוד יקר לחיות, יחסית, לדוגמה, ליוקר המחיה לפני נאמר 50 שנה. וזה לא רק בגלל אובדן הצניעות ואהבת כל הפינוקים הקטנים שכבר הפכו להכרח ולא נתפסים בכלל כלוקסוס כמו בזמנים עברו. למשל, הטלפונים הסלולריים. האם אתם זוכרים שאנשים ספרו דקות כשהם ערכו בדחילו ורחימו שיחת חוץ בתוך הארץ, שלא לדבר על שיחה לחו"ל – שהיתה איזה מאורע יוצא מגדר הרגיל? או הנסיעות לחו"ל. האם אתם זוכרים אנשים שחיים שלמים לא עזבו את הארץ ולא בגלל שהם היו עניים מרודים. הם פשוט לא רצו. ממניעים ציוניים, של זאת המדינה שלנו ואין לנו מה לחפש בחוץ או סתם כי זו לא היתה הנורמה. רק העשירים ממש נסעו לחו"ל. אבל היום, הסיסמה היא חו"ל לכל פועל… רק שמשכורות הפועלים לא עלו באופן יחסי, הן אולי אפילו ירדו.

כבר ידוע שהיום אין מצב שמשפחה תוכל לחיות רק על משכורת אחת, למרות שעד סוף שנות השבעים ואפילו אח"כ יכלו גם יכלו. זה ממש לא בגלל שחרור האישה, למרות שמאוד הייתי רוצה לחשוב כך. ייתכן, שזה אפילו שעבוד יתר של האישה. תמורות חברתיות, שלקחו את המהפכה הפמיניסטית והעמידו אותה על הראש. גם אם האישה היא חלק ממשפחה וגם אם היא ראש תא שאינו כולל בן או בת זוג ? כרווקה או כאם חד הורית.

הנשים יוצאות לעבודה. בואו נראה להם. אז ראשית, לקח שנים עד שנשים התחילו קצת להשתחרר ממלכודת 2 המשרות שהציבו להן: גם עבודה תמורת כסף מחוץ לבית, גם המשך הנשיאה בכל חובותיהן מלכתחילה ? ניקיון הבית, כביסה, בישול, הדאגה לילדים וכמובן ? לידת ילדים… שנים לקח עד שנשים השתחררו מהבושה של לקחת עוזרת, של לא לנקות בהיסטריה כל יום את הבית מהמסד עד הטפחות. יום אחד העוזרת שלי חלתה והחלטתי לנקות בעצמי. לא רק שהתמוטטתי פיזית, כי פשוט לא היה לי זמן לשלב את הניקיון עם שעות העבודה הארוכות שלי, אלא שחשבתי על אימא שלי שזה כל מה שהיא עשתה כל הימים. איזה עולם מתסכל וסיזיפי. נשים שהיו מתחילות לבכות רק כי הן לא הספיקו לנקות את הפנלים…

אז הן ? וגם הבעלים והחמות שלהן – התרגלו לעובדה שאפשר לנקות את הבית גם פעם או פעמיים בשבוע או אפילו פעם בשבועיים ולא כל יום. הגברים הבינו במקרו שהמצב החברתי החדש הוא פתח לשפע הזדמנויות עסקיות חדשות והתחילו לשווק ארוחות מוכנות או פריטי מזון מוכנים אחרים. ובמיקרו, לאט לאט, הגברים הבינו שגם הם יכולים לחלוק בעבודות הבית ובגידול הילדים. טוב, כנראה שרובם לא, אבל נראה לי שרובם התרגלו לרעיון שהאישה שלהם לא תהיה שם להגיש להם ארוחה חמה כשהם חוזרים הביתה. ובכלל, את הארוחה החמה של היום הם כבר אוכלים בעבודה. ככה זה כשחוזרים הביתה בשמונה בערב ולא בארבע או בחמש. אי אפשר למשוך את כל היום על שני סנדוויצ'ים שהבאת מהבית.

ולא לדבר על כך שהשנה, אחרי עשרות שנים של מאבק, סוף כל סוף הוצאות מטפלת הוכרו כהוצאה מוכרת. אל תבינו לא נכון, זה לא בגלל שהשלטון או הגברים סוף כל סוף הסכימו שהאישה תגשים את עצמה. לא, זה בגלל שמשתלם לשוק העבודה לתת לנשים את הבונוס הזה, כדי שהם יוכלו לתרום יותר שעות. כוח העבודה הגברי המיומן, כבר אינו מספיק לאיוש כל המשרות הנדרשות. במיוחד, לאור קדחת הנעורים שפשטה בשוק העבודה, ישלחו הביתה גברים בני חמישים ויכירו בהוצאות מטפלת לנשים צעירות. מחשבה מעוותת? זה רק מראה שהפמיניזם אינו 'אין' יותר. מה ש'אין' זה המצליחנות פר-סה ומצליחנות זה משום מה להיות צעיר…. או להיות מושלם גופנית, אם נפזול לשיגעון הניתוחים הפלסטיים…..

ואז, אם צריך לאכול ארוחה חמה בעבודה, גם אם מספקים אותה במחיר מסובסד, אם צריך לקנות אוכל מוכן כי אין זמן לבשל, אם צריך מטפלת, כי לא נמצאים עם הילדים ואם צריך עוזרת כי אין זמן לנקות, החיים הופכים משום מה הרבה יותר יקרים.

תוסיפו לזה את כל החומרנות הגואה של חברת הצריכה. יש דברים שכבר בהחלט אינם נתפסים יותר כפינוקים: למשל מחשב או טלפון סלולרי. היום כל משפחה צריכה מחשב לעבודה או ללימודים של הילדים, מוצר שצריך לשדרג כל כשלוש-ארבע שנים במקרה הטוב, הוצאה של כמה אלפי שקלים בכל פעם. כל אחד צריך חיבור לאינטרנט ? עוד הוצאה של כמה מאות שקלים בשנה. זה דבר כל-כך אלמנטרי, שבאו"ם מתכננים לתת לפ-טופ ב-100 דולר, לכל ילד בעולם, כולל לילדים מן האזורים העניים ביותר בעולם, שגרים בבקתות ושאין להם אפילו חשמל בבית. בדומה, אף אימא דואגת לא תוותר על האפשרות לצייד את כל ילדיה בטלפון סלולרי, כדי שתוכל ליצור איתם קשר בכל עת, למרות כל מיני סכנות שקיימות בגלל השימוש בהם. וזאת בנוסף לטלפונים קוויים, שאחזקתם עלתה באלפי אחוזים, עם המעבר לחיוב לפי זמן שיחה ולא לפי מספר שיחות כפי שהיה פעם. האם אתם זוכרים שפעם אפשר היה לדבר שיחה של שעות בתוך אזור חיוג בחיוב של פעימת מונה אחת…?

היום, כדי להיות בעניינים כמעט כל האוכלוסייה מחוברת לטלוויזיה בכבלים או בלוויין, עוד הוצאה של אלפי שקלים בשנה, ובנוסף, למעט המשתמטים, ממשיכים לשלם את המס האנכרוניסטי והמיותר ? 'אגרת הטלוויזיה' ? מס שנתי בשווי כמחצית מהתשלום השנתי לכבלים/לוויין על עשרות ערוציהם (אולי ירד קצת בשנה האחרונה… מעניין למה…), בשביל התענוג המפוקפק של לצפות בערוץ אחד שאין מה לראות בו…. סליחה, שלא היה בה מה לראות עד שנהפך לערוץ הנוסטלגיה, בהחלטה נבונה של לנצל/לחשוף את אוצרות הסרטייה שלו, אבל זה גם כן רק לשעה ביום ובמשך שעות הלילה.

ועוד לא הגענו לשיגעון המותגים.

לוותר על כל זה, נראה באמת כאילו לחזור לתקופת האבן. למרות שיש כמה תנועות שמטיפות לחזרה לחיים צנועים ואקולוגיים יותר, אך הן זניחות מספרית, לצערנו, ונראות כקבוצות של משוגעים לדבר או סתם כמשוגעים.

היה אדם עליון

אז הצרכים שלנו גדלו בהרבה ובכל זאת, נשארנו אותם אנשים ? עם אותן יכולות. איך נספק לעצמנו כמות כפולה כמעט של צרכים (מבחינת ערכם הכספי), עם אותם הכישורים?

התשובה: היה אדם עליון.

אם אתם חושבים על ?bermench של ניטשה, אז לא לכך הכוונה. בדיוק להיפך, האדם העליון בימינו, המצליחן ? הוא אינו האדם הרוחני ביותר, אלא האדם הלא-אנושי ביותר, המכונה המשומנת ביותר. הוא אינו זה שימרוד במוסר חברתי מעוות ויצור מוסר חדש, אלא זה שייטמע באופן הטוב ביותר במוסר הקיים. מה שנותר דומה ? הוא הרצון להתעלות (לאו דווקא רוחנית) והרצון להתגבר על הניהיליזם.

איך להתעלות?

לפניכם כמה קווים מנחים

• האדם העליון חייב להיות אדם קר רוח שיעמוד בלחצים, למרות כל הסערות הרגשיות שלו. אמרנו מכונה ? אמרנו איון רגשות.

היום בבוקר ראיתי סרט תיעודי: מאחורי הקלעים של תחרות מיס ארה"ב 2006. מפתיע היה לראות, שכיום בעידן שיגעון מכוני הכושר והניתוחים הפלסטיים, הדבר החשוב ביותר לא היה המראה. להבדיל מתוכנית דומה שראיתי רק לפני כמה שנים ושהתמקדה בניתוחים הפלסטיים שעוברות המועמדות לתואר מיס ונצואלה ובאימונים שלהן במכון הכושר, מה שהיה חשוב כעת היה כושר העמידה בלחצים. בשיחת המוטיבציה שערכה המיס היוצאת, היא דיברה רק על זה. התפקיד קשה, שוחק, מי שרוצה לזכות בו, חייבת לשמור על מיקוד ולתפקד כיאות תחת לחץ. מיס פלורידה סיפרה שבתור משתתפת בתחרויות יופי מגיל ינקות, היא רכשה לעצמה יותר ביטחון עצמי להתמודד עם כל הלחצים. מעניין היה לראות שדווקא היא כשלה בשלב הראיון של הטופ פייב…

• האדם העליון חייב להכפיף את עצמו לסדר יום נוקשה ולהקפיד על יעילות מרבית במסגרת מגבלת הזמן. מגבלות גופניות? כדאי לשכוח שהן קיימות (עד שנעשים חולים מרוב עבודה…). אמרנו מכונה – אמרנו פעילות סדורה.

לאחרונה אני נתקלת בשפע עצות לעזרה בניהול יעיל יותר של הזמן. יש רק 24 שעות ביממה, זה נתון שאי אפשר לשנות, אז כדאי ללמוד איך לדחוף לזמן הזה כמה שיותר פעילויות. אז נכון, שקצת יעילות לא תזיק לאף אחד, אבל המטרה של כל העצות האלו אינה יעילות שתשפר את ההספק ב-5% או ב-10%, אלא עצות שאמורות לגרום לך להכניס עוד 100% פעילות ביום, לאזן בין פעולות שגרתיות ופעולות לצורכי גדילה (עסקית ורק עסקית), שאף פעם לא נמצא להן זמן ובעיקרון ? להפוך אותך מאדם שחי את חייו השגרתיים לאדם שימציא את עצמו מחדש, לאדם שהולך לשנות את העולם. אם רק יידע ניהול זמן נכון מהו, הוא יהיה הביל גייטס הבא…

כך בתוכנית של אודטה בערוץ 10, סיפרה יועצת אחת משל, שלמדה מאיזה פרופסור אמריקאי:

במהלך הרצאה, הפרופסור מעמיד קערת זכוכית על השולחן. וממלא אותה באבנים גדולות עד קצהה? האם הקערה מלאה? כן, אומרים תלמידיו. לא, אומר המרצה המלומד ומכניס אבנים קטנות בין האבנים הגדולות. האם עכשיו הקערה מלאה? כן, עונים התלמידים. הפרופסור ממלא את הרווחים הנותרים בחול. האם עכשיו הקערה מלאה? כן, אומרים תלמידיו. והפרופסור ממלא את הקערה במים. עכשיו הקערה מלאה…

חברה שלי סיפרה לי גרסה מעט שונה של המשל – שצריך ללמוד להכניס את האבנים בצורה סדורה, הגדולות קודם והקטנות אח"כ כדי שכל האבנים יכנסו לקערה.

מה הנמשל? בעצם אפשר להמציא כל דבר. שלא להתעסק רק בחול, אלא למצוא זמן לאבנים גדולות. לא לכבות שרפות יומיומיות אלא לפנות זמן למחשבה לפיתוח והתקדמות. או מה הסדר הנכון של פעולות במשך היום ובעצם כל מה שמישהו ירצה להעלות על דעתו. דוגמה לעצות פרקטיות בתחום תוכלו למצוא בכתבה הבאה: "אימון אישי לעסקים: חבל על הזמן," גיל פרץ, YNET, 16.4.07.

אבל בעצם תרומתו הגדולה של המשל הזה הוא הניחוח הפסאודו פילוסופי-אקדמי-מזרח רחוק שהוא מקנה לפרקטיקת הניצול הזאת. ניחוח של ספרי מודעות לפרקטיקה קפיטליסטית חזירית של הפיכה למכונה. של מתיחת היכולות הפיזיות עד קצה גבול היכולת בלי לחשוב על הנזק המצטבר הכרוך בכך. גוף הוא לא מכונה שאפשר להחליף בגלל שחיקת יתר. כלומר, אתם לא תוכלו להחליף את הגוף שלכם, אבל המעסיקים, יוכלו גם יוכלו: משאבים (סליחה, אנשים) עומדים לרשותם בשפע.

כשחיפשתי את הכתבה, נדהמתי מכמות הפריטים המתייחסים לכך שעלו בגוגל ? מכמות הפרסומות שמציעות לימוד של ניהול זמן (חלק מתופעת הקואצ'ינג ? ראו דיון קצר להלן). ואפילו קורס באוניברסיטה הפתוחה שדן בנושא…

נדמה שתעשייה שלמה צמחה מאיזו פרקטיקה שלא ברור אם יוצרה על-ידי מעסיק נצלן או על-ידי בחור שאפתן שחושב שאין גבול ליכולותיו, והשתלטה עלינו באופן כזה שלא יודעים מי הביצה ומי התרנגולת. מימדי התעשייה הזו רק מעידים על חוסר המודעות של האנשים למלכודת שלתוכה הם מכניסים את עצמם (וגם כמובן, על כמה אנשים שמנצלים את מצוקתם של האנשים הפשוטים שרק רוצים לחיות טוב יותר, בשביל בצע כסף. כמו שתמיד קורה עם כל שיגעון אופנתי. אתם לא חושבים שהקואצ'ינג הזה באמת עוזר…)

אני נחשבת בחורה מאוד יעילה מיסודי, כנראה תודות לחינוך הייקי שלי, ולא פעם המצאתי בעצמי סדר יום ו/או שיטות שיאפשרו לי לבצע דברים בצורה יעילה יותר. המטרה שלי, עם זאת, היתה יעילות – לבטל עד כמה שניתן פעילויות כפולות שנובעות מאי תכנון ולוגיסטיקה לקויה. אבל, המטרה של העצות החדשות, היא פשוט לדחוף יותר דברים ביום.

אז זה לא סוד שהיום דורשים מהעובד לבצע הרבה יותר דברים באותו זמן נתון. או כמו שאמרה חברה שלי: פעם כשהיה עומס עבודה, היו מביאים עובדים זמניים; היום דורשים מאותו עובד לבצע הכול. ככה זה כשעוברים מתשלום לפי שעות/שעות נוספות למשכורות גלובליות. פעם, עובד זמני לא היה בעיקרון עולה יותר ממה שהיו צריכים להוציא בכל מקרה על שעות נוספות לעובד הקבוע. היום הוא עולה הרבה יותר, כי הרי בכלל לא משלמים לעובד שעות נוספות. אז למה לא ננצל את העובדים יותר…?

אבל מה קורה כשמתמוטטים?

אז לכל האנשים שחושבים שהשמיים זה הגבול ? אל תחשבו שלכם זה לא יקרה. גם אני הייתי ידועה בתור סוס עבודה, אחת שיכולה לעבוד חודש על אדרנלין 6-7 ימים בשבוע 8-10 שעות ביום. הייתי לפעמים מגיעה לאפיסת כוחות, אבל חשבתי שזה לא נורא. מקסימום נחים יומיים. אבל לא לעולם חוסן. פתאום, אחרי יותר מעשר שנות עבודה, הגוף אומר עד כאן. בעקבות תקופה מאוד לחוצה בעבודה, קיבלתי דלקת גידים חריפה בפרק כף היד בשתי הידיים, כאבי גב וצוואר. עבדתי מעט (צריך לאכול…), למרות הכאבים ולמרות הפרצופים של ספקי העבודה שלי: "זה לא הספק…" (שבאים אליי בטענות, למרות שהם אחראים במידה רבה למצב הזה…) אבל הדבר הנורא מכל, הוא הפחד שאהפוך לנכה ושלא אוכל לפרנס את עצמי יותר לעולם. האם זה שווה את כל שנות הקריעה שלי? (שלא היו תמורת תשלום מי יודע מה…)

האורטופד, קצת צחק לי בפרצוף. תגידי, הוא אומר, לא קראת את האזהרה שמופיעה תחת כל מקלדת… האמת, קראתי, שמעתי על תלאות של אחרים שסבלו מהבעיה וחשבתי, כמו רבים אחרים, שלי זה לא יקרה. הפתרון הוא די פשוט: לעבוד 50 דקות, לנוח 10 דקות. זה חשוב גם לבריאות העיניים, דרך אגב. וחבר'ה – 10 דקות זה הרבה יותר זמן ממה שלוקח ללכת לשירותים או לעשות כוס תה. אני אפילו שמה טיימר עם צלצול. שלא אסחף….

אבל אני עובדת בבית, הבוס לא מסתובב לי בין הרגליים. תנסו לעשות את זה במשרדים? אני לא בטוחה שזה יראה כ"כ טוב, למרות שהבוסים יודעים שצריך להקפיד על הכללים האלו. הם למדו את זה בקורס ניהול. אבל, באמת, למה שהם יקפידו על זה…. אם מישהו יהיה חולה, הם יחליפו אותו. אם הוא פרילאנס, הוא גם לא יכול לתבוע פיצויים על הנזק.

ומסיפור זה מבינים את הדבר הכי חשוב בעצם, שנשמט מכל העצות לניהול זמן: צריך להקצות זמן למנוחה. להבין שקריעה של יום אחד, באה על-חשבון אפיסת הכוחות וחוסר יכולת ביצוע של היום למחרת. ושבעצם שכרנו יוצא בהפסדנו לטווח הקצר והארוך כאחת.

• להשגת המטרות – צריך עזרה מקצועית. פעם זה היה פסיכולוג צמוד. היום: מאמן (couch) צמוד. לא עוד התקרבנות וחיפוש של שנים אחרי האני העצמי האינדיוידואלי. לא עוד השלמה עם המגבלות ועם מי שאתה. מהיום, יש לך מאמן, שיסייע לך להתגבר על הטראומות במסלול מהיר להפיכה לאדם עליון מונע להצלחה, שידרבן אותך להישגים הרצויים. האדם הפרטי נמחק אל מול המודל הממוכן והאחיד.

אני אתחיל מהסוף. רק היום בבוקר היה פרומו בטלוויזיה לתוכנית 'משפחה חורגת' עם "המאמן הלאומי" (?!) כהגדרת הפרומו…. (אפילו לא הקשבתי לשמו, ממש לא חשוב). זוכרים איך התחיל הפוסט הזה? יוקר המחיה שעלה פלאים בשנים האחרונות כגורם עיקרי להתפתחות מודל האדם העליון החדש המצליחן ומונע המטרות … אז אחת המטרות של האדם העליון החדש הזה, מתוקף התבליט הראשון לעיל ? הוא שליטה עצמית ושליטה עצמית זה גם שליטה בתקציב ? כלומר, האדם העליון החדש גם צריך לדעת איך לא לצרוך את כל הדברים שלשמם הוא נעשה אדם עליון וזאת מתוקף היותו אדם עליון.

הפסיכולוגיה צמחה מתוך אמונה באינדיבידואל, היא פותחה על-ידי רופאים פסיכיאטריים, שהצליחו לתת צלם אנוש לאלה שצלם האנוש ניטל מהם ? המשוגעים שהיו כלואים כחפצים במוסדות או בבתי משפחותיהם. הוא התפתח לדיסציפלינה סדורה ולעיסוק שדורש השכלה מסודרת, התמחות ורישום אצל רשויות המדינה.

היום כל אחד שמכריז על עצמו ככזה הוא מאמן. אין שום השכלה. אין שום פיקוח. גם אם בפעולותיו יגרום לנזקים פסיכולוגיים בלתי הפיכים. למי אכפת? האם הם שמעו פעם על מינון שבירת מנגנוני הגנה, למשל? אני שואלת את עצמי.

או, מה מידת ניסיונם במה שהם מטיפים לו? הרי, כל הצלחתם היא בזאת שהצליחו להפוך לפרזיטים על גבם של תמימים שחושבים שזה מה שיהפוך אותם לעשירים יותר (לא ראיתי מאמן שמבטיח רק אושר – את זה הם משאירים לפסיכולוגים או לאנשי המודעות למיניהם). האם יש מחקרים שתומכים בעצותיהם? תיאוריה סדורה שבשמה הם נותנים את עצותיהם?

אז בימים שכל אחד יכול להיהפך למאמן, אחת מחברותיי, ניסתה את עצמה עליי וזרקה עליי שלל עצות אימון ידועות ששמעה מפה ומשם. ראשית, היתה לי הרגשה שחוץ מזה שהיא מרגישה הרבה יותר גדולה וחזקה ממני, היא פשוט לא מבינה על מה היא מדברת. ושנית, העצות שלה היו מן אמירות כלליות שלא היה להן שום אחיזה בשטח. איך אתה הופך אותן למציאות ? בעיה שלך. בקיצור, הבנתי שאם אתייחס להצעותיה, רק אסתבך עם עצמי ועשיתי מה שאני מבינה. וראה זה פלא, מתברר שאני יודעת טוב מאוד מה צריך לעשות, לבד.

טוב, אז מזל שעברתי בזמנו טיפול פסיכולוגי, שחיזק אותי ואיפשר לי לעמוד על דעתי. שאם לא כן, לא ברור היכן הייתי היום. ייתכן שחברתי זאת אינה דוגמה למאמן. אבל דוגמאות אחרות לא חסרות. ואני איני יכולה לשכוח את יועצת התעסוקה שייעצה לאחד מידידיי בנוגע למיזם אינטרנטי שלו, בצטטה "עובדות" שלא היה בהן שום דבר אמיתי. אבל ידידי היקר, שניסיונו באינטרנט עולה עשרת מונים על שלה (היא מייעצת על ריק ולא מתוך ניסיון, כמובן), אפילו לא עמד על דעתו ואמר לה: יקירתי על מה את מדברת, אבל אני יודע שכך וכך. הוא ממשיך וחולם ומנסה לעשות מה שאמרה לו. זהו כוחם של המאמנים למיניהם: עצם ההכתרה (העצמית) למאמן הופכת אותם ליודעי-כל בעיני הרבה אנשים, מין 'מנגנון שליטה אידיאולוגי' בפרפרזה על אלת'וסר.

וזה מוביל גם לבעיה נוספת של אותם מאמנים. לעומת פסיכולוג שאסור לו להתערב, אלא התערבות מינימלית, ותפקידו הוא בעצם להביא את המטופל להסיק מסקנות בעצמו (ולהיהפך לאדם חושב ולא תלותי … ועזבו את המקרים שבהם קורה בדיוק ההפך), המאמן מתערב גם מתערב בחיי מאומניו. כך בתוכנית 'הברבור' הזכורה לטוב, תוכנית המייק-אובר הרדיקלית ביותר לזמנה, שהעבירה את המייק-אובר מכסא המספרה לשולחן הניתוחים, מפיקת ויוצרת הסדרה, קיבלה על עצמה גם את התפקיד/התואר 'מאמנת לחיים' ואמרה לאחת המשתתפות, בסצינה הבלתי נשכחת, לשכוח את בעלה לשעבר, שנקרא 'לאקי'. No more Lucky היא אומרת לאישה הבוכיה. האם האישה הזאת היתה צריכה להשתחרר מהצל של בעלה לשעבר? קרוב לוודאי שכן. אבל האם זה תפקידו של אדם מקצועי חיצוני להגיד לה את זה, להיכנס עד כדי כך לחייה?

אם היא צריכה להיות מכונה מונעת להצלחה ? אז התשובה היא בהחלט כן. שכן, למכונות לא רק שאין רגשות, כאמור לעיל, אלא גם אין פרטיות. דווקא בתוכנית 'הברבור', שאני ממיינת אותה לשלב הלפני אחרון, המשתתפות היו במפגשים עם פסיכולוגית מוסמכת והאימון היה תוספת כזאת, שהיתה בשיתוף פעולה עם הפסיכולוגית. מן דחיפה חצי חברית… חצי לחצי ההפקה…

הבעיה היא שהיום, האימון אינו קשור יותר לפיקוח מקצועי ממש. הוא הפך להיות הדבר עצמו. כך בתוכנית 'המראה', השיבוט כביכול הישראלי לתוכנית 'הברבור' ? אין יותר פסיכולוגית ? יש רק מאמנת לחיים…

מסקנות ? או איך השיטה הזאת סותרת את עצמה

אז בניגוד לתמה לעיל של ניהול זמן שמשאיר זמן לפעילות גדילה ולא מסתפק רק בכיבוי שריפות, עוברים כיום מטיפול פסיכולוגי, מה שנתפס בעבר ואולי אף היום, כעזר לגדילה (אולי של הרוח ולא של הכסף…) לאימון – מכבה השרפות האולטימטיבי – איך לגדול בכסף תוך השקעת בזק בעצמי – או בעצם רק בחלקי העצמי שמונעים ממישהו לעשות כסף. אולי כי מי שהולך לטיפול פסיכולוגי נחשב כדפוק ומי שהולך לאימון ? נחשב כמשקיע בעצמו. מין בעיית דימוי שכזאת…

אתה צריך להפוך לאדם עליון כדי להפוך למכונת כסף ולצרוך את כל מה שרצית, אבל כאדם מכונה, אתה גם צריך לדעת לא לצרוך את מה שאינך יכול להשיג כי לא הצטיינת מספיק בתור אדם עליון ולא עשית מספיק כסף. אותם אנשים עליונים שמכפיפים עצמם לנרטיבים החברתיים כדי לזכות באושר האולטימטיבי ? הכסף, מאבדים בתהליך את עצמם. הם הכדור במשחק המסירות בין נרטיב חברת הצריכה ונרטיב כלכלת האוברדרפט.

כי הנרטיב הזה שאם רק תעשה א, ב, ג תוכל לזכות באושר ? סליחה, בכל השכלולים הטכנולוגיים ? הוא בלוף, שמשרת כמה קפיטליסטים שמרוויחים מיליארדים על מיליוני נעשקים. מצד אחד יצרני הסחורות בחברת הצריכה ומצד שני ? אל תשכחו ? הבנקים שחוגגים על ריביות האוברדרפט ומחכים לכם מעבר לפינה לקחת את כל מה שיש לכם, אם חלילה מעדם וכשלתם במירוץ.

אז אולי מזל שהמציאו את המסגרת בבנק ואת האימון לאי-חריגה. כי אחרת, כל הכלכלה היתה מתמוטטת. אבל אתם באמת חושבים שתוכלו להחזיר אותנו עכשיו לתקופת האבן?

אנחנו האדם העליון!

"ערמה ונצחון חדש לשגעון: העולם שחשב למו?ד ולהצדיק את השגעון באמצעות הפסיכולוגיה חייב להצדיק עצמו לפני השיגעון, שכן במאבקיו ובחבלי-יסוריו הוא מודד את עצמו על-פי הפרז של יצירות כגון אלו של ניטשה, של ואן-גוך, של ארטו. ובו עצמו אין שום דבר, בפרט לא מה שהוא יכול לדעת על השגעון, המבטיח לו כי יצירות-שגעון כאלו מצדיקות אותו." (מישל פוקו, תולדות השגעון בעידן הקלסי (משום מה תורגם לעברית כ'תולדות השגעון בעידן התבונה), כתר, 1986 (1972), עמ' 214 – כך מסתיים הספר).

תסלחו לי שאני הולכת להיות מאוד לא אופנתית, מאוד לא פוליטיקלי קורקט ומאוד לא למצוא חן בעיני הרבה אנשים. כי, גם אני הולכת לרצוח את פוקו (או את תקפותה של משנתו) וגם אני קוראת לרגרסיה או בעצם לחזרה בתשובה: יענו, רצינו, ניסינו, לא הלך. אין ברירה. האחר הוא אחר הוא אחר ? לעולם לא נקבל אותו ובעצם אסור לנו לחשוב שאנו צריכים לקבל אותו. הוא אחר כי הוא צריך להיות אחר, הוא אחר כי הוא האויב המאיים עלינו להשמידנו. הדבר האחרון שאנו צריכים הוא לקבל אותו אל חיקינו ברוב הומניותנו. מלבד זאת, הרי זו עוד צורה של פטרנליסטיות קולוניאלית. תנו לאחר את הכבוד המגיע לו בתור ישות שוות כוח – מקווה שלמדתם – 11.9.2001 – אמר לי מישהו.

ולמען הסר ספק, פוקו הוא דווקא אחד מהתיאורטיקנים האהובים עליי. אני מודה ומתוודה שהוא מבריק. אבל בין גאוניות תיאורטית שבעצם מנתחת את מה שהיה ומה שהיה די מזמן אפילו ועד ליישם בשם התיאוריה כל מיני פרקטיקות שמבוססות על תיאוריות פתיחות בלירה שיענו מבוססות על מסקנותיו הגאוניות של פוקו, יש מרחק רב מאוד.

כמו שהכותרת מלמדת, ארצה בפוסט זה לעשות בחולי הנפש, או בשמם הפוליטיקלי קורקט ? נפגעי  הנפש. אי אפשר להימנע מ'תולדות השיגעון בעידן הקלאסי' שלו, אבל גם לא מהתיאוריות שלו על בתי הכלא. סמי שלום שיטרית, כותב על סדרת הטלוויזיה 'זינזנה' לאור התיאוריה הפוקויאנית ('תהרגו אותנו ויהיה לכם שקט'/13.4.01 או 11 בפברואר 1999 בבלוג שלו באתר רשימות. המאמר פורסם גם ב'הארץ').

פוקו ראה בבית הכלא (כמו בית החולים לחולי רוח) דרך די נוחה לחברה להסתיר את קורבנותיה מעיני עצמה, תוך רציונליזציה מעוררות רחמים, כמו תיקון ושיקום, והוא שואל: "הכיצד, נטילת חירותו של אדם, תלמד אותו לחיות כבן חורין?". ואם לא היינו צבועים היינו משיבים לו שממש לא אכפת לנו חירותם של מניאקים שמחרבנים לנו את החיים, ושלא יבלבל לנו את השכל על אחריותה ואשמתה של החברה. הרי כל אחד יכול וכל מי שרוצה מצליח, כך לימדונו אבותינו הקפיטליסטים.

לא במקרה, אגב, הסדרה הבאה של בוזגלו עוסקת בבית חולים לחולי רוח ? בעקבות פוקו אשר ראה במוסדות האלה דרך של החברה להשתיק ולדכא את האינטרפרטציה של "הלא נורמלים" על חיי החברה "הנורמלית". בוזגלו מכניס ולו לשעה קלה את אותם אסירים "מסוכנים" או חולים "מטורפים" אל הסלון "הנורמלי" שלנו והם לא מתחשבים בנימוסי הסלון שלנו, מה לעשות.

…

אני יודע מה זינזנה עושה לאשכנזים ולמשתכנזים מהשורה. בהקשר לפוקו, נוסף כאן ממד נוסף של התכחשות והדחקה להיותנו חברה מקרבנת – ההתכחשות התרבותית-עדתית. זה כאילו בוזגלו תולה להם שלט בסלון כל שבוע: מדוע אחרי 50 שנה עדיין 90 אחוזים מהאסירים והאסירות (והסוהרים והסוהרות) הם מזרחים ? מדוע המעבר מהבלוקים של השכונה אל החומות של הכלא נראה לכם כל-כך טבעי, על אותו פס קול, אותה מרוקאית, אותה צרפתית, אותו מבטא, אותם שירים, אותו אלוהים ואותם סמים או סוכריות. כל-כך טבעי, מהסלון אל התא, בלי שום חוליית מעבר – פרם על פרם. למה ?

צר לי עליך סמי, העולם אינו שחור ולבן, אינו סיסמאות כאלה, אינו הפגנות של 'הפנתרים', למרות חשיבותן. הוא עולם של פרטים, של אנשים, של סיפור ועוד סיפור ועוד סיפור, שהשחלתם על חוט אחד הופכת אותם לבנאליים במקרה הטוב ומעוותת אותם במקרה הרע, או להיפך. גם אני באה מהשכונות, מהבלוקים. אלו היו גטאות, אבל לא רק של מרוקאים או מזרחים. כמעט חצי מהאוכלוסייה שלהם היתה של רומנים – אשכנזים, בכל אופן בשכונה שלי. אני גם אשכנזייה בגנים אבל מרוקאית בנשמה. גם עליי צחקו בבית-ספר על המבטא המרוקאי שלי ולא האמינו שאני בכיתה של בגרות מלאה. גם בשכונה שלי היו נערים שעברו בגיל העשרה לתל-מונד ואח"כ למוסדות יותר בגירים וכשהשתחררו בגיל 27, כבר יכלו ללכת ישר לטירה – ככה קראנו לבית החולים הפסיכיאטרי בטירת הכרמל (איזה מעבר יפה, כמעט אפשר לחשוב שהמצאתי אותו בשביל הפוסט הזה, אבל יקיריי ? זו האמת לאמיתה).

אני מאוד לא מייצגת, אני יודעת. אבל אולי בגלל זה אני יכולה לבוא ולהגיד שהעולם לא ייבנה על סיסמאות, על שחור לבן, על הבדלים אתניים או אחרים. למרות שזו הדרך הקלה ביותר. מי שפשע צריך להיענש ? גם אם הוא כושי באמריקה או מרוקאי בישראל או עו"ד לבן עשיר (ואם יש תנאים סוציאליים שמביאים יותר בנים של אוכלוסייה מסוימת לפשע, צריך לטפל בהם ולא לתת הנחה לפושעים) ומי, שלצערנו, חולה במחלת נפש, אינו צריך להיות בתוך הקהילה, בכל אופן לא בקהילה שבה, במקרה הטוב, המטפלים היחידים שלו הם בני משפחתו האומללים או שבה הוא נופל לטורח, או פשוט נופל על זרים.

עלינו לחדול מלהלקות את עצמנו בשם איזו נאורות אמורפית. מישל פוקו מדבר בקודים לחלוטין תיאורטיים. כיצד החברה שנקראת "נורמלית" מגדירה את עצמה באמצעות הוצאת המשוגע מהכלל? האם, בעצם זה שהיא מוציאה מקרבה את המשוגע ? לא בעצם כליאתו הפיזית, אלא באי קבלתו הנורמטיבית לשורותיה ? היא זכאית להתהדר ביצירות הדגולות שיצרו אנשים משוגעים כניטשה וארטו והדלרלין והמרקיז דה-סאד? למה החברה הופכת את המשוגעים פתאום במאה ה-17 לשערורייה מוסרית, מעצם בטלנותם ומעצם היותם מפירי הסדר הטוב (לאחר שבמשך שנים זכו למעמד מיוחד של מקור של חוכמה ותבונה לגבי משמעותם האמיתית של חיי אנוש, הבלות העולם, המוות או מוגבלותם של המלומדים המתיימרים לדעת הכול), וצוררת אותם ביחד עם הפושעים, הזונות, העניים ומתנגדי המשטר?

האם פוקו בכלל צדק? באחרית הדבר שכתב פרופ' עדי אופיר בסיום המהדורה העברית של 'תולדות השגעון…', הוא מציין (למרות היותו מעריץ פוקו מושבע), כי רבות מהנחותיו של פוקו אינן מדויקות: ספינת השוטים ? כביכול הסמל למעמדו המיוחד של המשוגע ? כנראה לא התקיימה בפועל אלא רק בדמיונם של בני-התקופה, האשפוז של המשוגעים אינו המצאה בורגנית אלא המצאה ערבית מדיאבלית שחדרה לאירופה דרך ספרד ובכלל שבכל ארץ היה מודל אחר של יחס למשוגעים ולכן אין לגזור גזרה שווה. כדאי לשים לב לסייגים חשובים אלו.

אין להתעלם, עם זאת, מהזיקה שבין האוכלוסיות השונות שהחברה "הנורמלית" בוחרת לכלוא. חשוב להבחין ולומר שלהבדיל מאנשים שהתדרדרו לפשע, החברה אינה אשמה בחוליים של חולי הנפש. היא לא יצרה אותו. היא אינה אמורה להעניש את המשוגע על פשעיו כביכול כלפיה, כפי שהיא מענישה את הפושע (שימו לב לסרקסטיות – אולי נמשיך בכך במאמר אחר), אבל מוטב היה, מתוקף האמנה החברתית, אם היתה מסייעת להם וליתר האוכלוסייה לתפקד זה לצד זה, כך שכולם יוכלו לחיות חיים שלווים ונעימים פחות או יותר, מעצם היותה אמונה על השירותים הריכוזיים (ביניהם שירותי הבריאות).

האידיאל כאמור הוא הפעולה ההומאנית האפשרית, כנראה שילוב נפגעי הנפש בקהילה, בזכות טיפול תרופתי הולם שמעלים את הסימפטומים של מחלת הנפש ומאפשר להם ולסובבים אותם חיים כביכול חסרי שיגעון. אבל במדינת החלם שלנו, כמו כמעט כל דבר, אם נחקק חוק לשיקום נפגע הנפש בקהילה (בשנת 2000), מטרתו העיקרית לחלוטין אינה הומאנית אלא קפיטליסטית לחלוטין – לחסוך כסף למדינה (במסגרת רוח ההפרטה), לסגור בתי חולים לחולי נפש (כמו למשל "ברבי", שסגירתו נדחתה בינתיים בגלל מאבק העובדים) ובעצם להתנער מהטיפול הממשי בחולים ולהפילם על השוק החופשי – במקרה שלהם על משפחתם או על זרים. מקסימום היא מעמידה להם קצבה מהביטוח הלאומי (שאף אחד לא יכול לחיות ממנה) או מה שהוגדר עפ"י החוק האמור כ'סל שיקום'. סל שירותים בעייתי מאוד, שבכל מקרה לא אמור כנראה לבוא במקום אשפוז – אלא, כשמו, לסייע לאדם שכביכול התגבר על מחלת הנפש שלו (והשאלה היא עד כמה אפשר בכלל להתגבר על מחלת נפש, לצערנו) להשתקם ולשוב ולהשתלב בקהילה. הוא אינו אמור לתמוך בהעברת הטיפול שהיה ניתן לפגועי נפש בבית החולים לטיפול במסגרת הקהילה. אך על כך ארחיב בהמשך.

האמתלה לחוק: סוף סוף (פוקו לא זכה ליום הזה – יש לציין) יש תרופות דור שלישי (מונח מאוד אופנתי היום בכל מיני תחומים…) שאם החולים ייקחו אותם (ו-אם- הזה הוא משתנה מאוד מאוד מאוד מהותי!!!), והם ייאותו לקחתם בעצמם בגלל שיש לאותן תרופות דור שלישי תופעות לוואי נסבלות יחסית, הם יוכלו לתפקד ולחיות בקהילה. כלומר, הם לא יזדקקו לאשפוז.

הטעות הגדולה: להבדיל מחולים במחלות לא נפשיות (כמעט רציתי לומר פיזיות, אבל גם מחלות נפש הן פיזיות, שאחרת לא היו עוזרות להן תרופות), המודעים היטב למה שיקרה אם לא ייקחו תרופות להן הם נזקקים והמוכנים לסבול תופעות לוואי איומות ונוראות כדי לא לחלות (הרי לכימותרפיה למשל, תופעות לוואי נוראיות הרבה יותר משל תרופות פסיכיאטריות, אבל אולי מה שמנחם את החולים היא הידיעה שנטילתה היא לזמן מוגבל), חולי נפש במחלות הנפש הנפוצות (ובעצם אין דיאגנוסטיקה ברורה של מחלה מסוימת, כי בפועל החולה תמיד סובל ממיקס של תסמינים מכמה מחלות), אבל במחלות הנפש הנפוצות ? קרי סכיזופרניה ומניה-דיפרסיה – החולים לא רוצים להודות שהם חולים ? לרוב כי אחד המאפיינים של המחלה שלהם הוא אפקט מאני או מגלומני. וגם אם הם מודים שהם חולים, הם לא מוכנים לשאת את תופעות הלוואי של התרופות ומפסיקים ליטול אותן מתוך הנחה שהם כבר בסדר. אבל הם לא חושבים כך רק בגלל שהם חולים (כלומר בגלל שכושר השיפוט שלהם לקוי), אלא בגלל שהתרופות עדיין מפחיתות את הסימפטומים של המחלה זמן רב לאחר שהפסיקו לנטלן וזמן רב לאחר שתופעות הלוואי חולפות והחולה אכן מקבל את הרושם שהוא כבר בסדר ואינו נזקק לתרופות. עכשיו, תנסו להחזיר אותו למשטר התרופות כשהוא מגיע לשלב המאני, שהתרופות היו מונעות. ברוב המקרים התשובה היחידה היא אשפוז כפוי. וכך ההנחה ? כי השיקום בקהילה אפשרי ? משום החולים אכן (!!!) ייטלו את התרופות ולא יזדקקו יותר לאשפוז – הוא בעייתי ביסודו.

ומה בפועל? בהיעדר מטפלים מקצועיים בסביבה המשקמת של הפגוע נפשית, בפועל, מי שמטפל בו בהיותו "משוקם" בקהילה, במקרה הטוב (אם יש לו מטפלים) הם בני משפחתו, אנשים שהם לא מטפלים מוסמכים, שאין להם הכשרה בתחום, שאינם מנותקים רגשית מהמטופל (דבר מתבקש למרות אי-ההומאניות לכאורה) ושהם אמנם בעלי סמכות לרוב, אך אינם רוצים הפעילה ולאלץ את החולים לקחת את התרופות (שעדיין יש להם תופעות לוואי נוראות ולכן החולים לא רוצים לנטלן) כי הם בני משפחתם והם אינם רוצים לריב איתם, אלא לשמור איתם עם יחסי אהבה. במקרים רבים, הם גם לא רוצים לסבול מהאלימות שמפעיל פגוע הנפש ? מילולית או פיזית, למרות שאי אפשר להימנע ממנה. כך, החולה מקבל מסרים דו-משמעיים שמערערים אותו עוד יותר. בני המשפחה, שכשלו בפיקוח על נטילת התרופות, צריכים לחיות עם אדם חולה שאינו נוטל אף תרופה ולסבול את כל הביטויים של מחלת הנפש. החיים של כולם הופכים לגיהינום. מזכיר לכם נרקומנים? זה לא מקרי.

מצער מאוד לומר, אבל בפועל מה שקורה הוא שחולי נפש לא מטופלים מסתובבים חופשי בינינו, רק כי לאור מחקריו של פוקו, אנו כה מתביישים בחוסר ההומאניות שבו נהגנו בעבר במשוגעים, כה מתביישים בכליאתם, שאנו מלקים את עצמנו ומענישים את עצמנו בכך שאנו נותנים להם לחיות בינינו ולהרוס את חייהם ואת חיי כל הסביבה.

למה אני כותבת על זה פתאום? פשוט כי נמאס לי. החיים שלי הפכו לסאגה מתמשכת של התחמקות ממשוגעים שתסלחו לי על הבוטות, היו צריכים כבר מזמן להיות נעולים מאחורי סריג ובריח, אם לא באשמה פסיכיאטרית, אז באשמה פלילית:

פרנויה 1: רק אתמול, איזה הומלס שנכנס ויוצא מבית חולים לחולי נפש (בשיטת הדלת המסתובבת ? כך נקראת שיטת האשפוז שבה חולים מתאשפזים, מטופלים ומאוזנים, משוחררים, לא לוקחים תרופות, מתדרדרים וחוזרים לאשפוז וחוזר חלילה), שראה אותי לשתי דקות ובהן איכשהו קלט את שמי, מבקש את הטלפון שלי ממכרה משותפת שבמקרה פגש ברחוב, אחרי שנזרק מבית שאליו נכנס כאורח והתנחל בו (ומכיוון שמדובר בחולה נפש שלא מבין שאומרים לו לא, הוא ממשיך לצבוא על הבית והסיפור רחוק מלהסתיים, גם לאחר ביקורים חוזרים ונשנים של המשטרה). האם אני צריכה לחיות בפרנויה שאותו חולה מסוכן ינסה לפלוש גם אליי? (הימים ימי בני סלע , להזכירכם והפרנויה חוגגת)

פרנויה 2: אני יושבת בבית קפה עם חברותיי. בחורה משוגעת שאני וחברותי איננו רוצות מן הסתם שום קשר איתה ממשיכה כבר יותר מחצי שנה לבוא ולנסות ולהצטרף אלינו בכוח וזאת לאחר שסולקה שוב ושוב בגסות על ידינו (אחרי שעברנו את שלב הנימוסים). אחרי שכמה פעמים החיכוכים הגיעו לחילופי צעקות (מה שאני צריכה לעבור) ביקשנו מבעלת בית הקפה לבקש ממנה לעזוב. היא במילא לא מזמינה אף פעם כי לטענתה היא לא אשמה שהיא ענייה ואנחנו עשירות וזה שאנו לא רוצות אותה בקרבתנו זה בגלל שיש לנו… ( כאן היא מציינת בעיה פסיכולוגית זו או אחרת) בעצם והאשם לא בה אלא בנו. אח"כ שמענו שהיא ממשפחה מאוד עשירה, הוריה שיכנו אותה בדירה, היא מקבלת כסף למחיה ממשפחתה או מביטוח לאומי. משפחתה מתנכרת אליה (אין להם כוח בשבילה) והיא נופלת עלינו. בקיצור פרזיטית קרצייתית. בעלת בית הקפה, אומרת לנו שנרחם עליה כי היא מסכנה. היא ? מסכנה. אני שרוצה לשבת בסבבה עם חברות שלי ? לא מסכנה. הכול בשם ההומאניות שאנו צריכים להפגין כלפי המשוגעים המסכנים. וכך, כדי אולי להצליח להיפתר ממנה ? אני צריכה לנדוד בין בתי הקפה ולקוות א. שבעלי בית הקפה אחרים ישתפו איתנו פעולה ויבקשו ממנה לעזוב ב. שהיא לא תמצא אותנו.

פרנויה 3: בחור שאני מכירה, מלומד ומבריק שלצערנו הוא גם פגוע נפש, אינו מצליח ליצור מערכות יחסים עם נשים (כמו רבים מפגועי הנפש) ולא נותר לו אלא לפנטז על כל מיני מערכת יחסים שיש לו. סיפוריו למען האמת די משעשעים ואם בזאת היה מסתכם העניין, עוד היינו אומרים נוכל לחיות עם זה. אבל, הבחור הטריד באופן שיטתי את אחת ממושאי הערצתו בטלפונים ו-SMS 'ים בלתי פוסקים והמשיך בכך גם כשהיא ביקשה ממנו מפורשות להפסיק וגם כשהיא התעלמה ממנו. בצר לה, ביקשה מחברים לשולחן בבית הקפה לדבר איתו ולהניע אותו מלהטריד אותה. הם, באמת ניסו לדבר איתו, אך דיברו איתו כדבר אל אחד האדם. הם דיברו איתו כאילו עולם המושגים שלו הוא עולם המושגים המורכב שלהם: אתה בחור סבבה [מסר חיובי], תעשה טובה ותרד ממנה [מסר שלילי]. שוב, דיבור דו-משמעי שמבלבל עוד יותר את פגוע הנפש. אותו בחור, שנקלע גם בדיוק באותו זמן להתקף פסיכותי, התחיל להטריד את יושבי בית הקפה ובמהרה התפתחה תגרה, שבסופה הורחק הבחור מהמקום. שוב, רוב אנשים אינם מטפלים מקצועיים ואינם יודעים כיצד לנהוג בפגועי הנפש. הם יותר מדי נחמדים אליו, או יותר מדי אלימים כלפיו. הייתי צריכה להסביר להם שיש לדבר אליו בתקיפות ופשוט להגיד לו רק דבר אחד – שהוא צריך להפסיק. לשלוח מסר תקיף וחד משמעי. בעצם, כמו שמלמדים אותנו לדבר לילדים בתוכניות "סופר נני". אל תחשבו שזה עוזר בטווח הארוך. בסופו של סיפור, הבחורה המיואשת הגישה נגדו תלונה במשטרה. הוא נעצר ונאלץ לבלות כמה שעות טובות בתא מעצר עם פושעים מסוכנים ואח"כ הועבר לאשפוז, שם סוף סוף איזנו אותו ולבסוף הוא חזר אלינו כמעט כמו חדש וביקש סליחה מכמה אנשים שהטריד. עד הפעם הבאה. אני אפילו לא יודעת אם ההטרדות פסקו. אני בכלל לא בטוחה.

פרנויה 4: מישהי שאני מכירה, עם עבר רחוק פסיכיאטרי, התחילה פתאום להאשים אותי בדברים שלא היו ולא נבראו. לי היה ברור שהיא כנראה באפיזודה פסיכוטית. אבל הבחורה חיה בגפה, ההורה היחיד שנותר לה מבוגר ומוגבל ואינו יכול להשגיח עליה. היא מסוגלת לשחק אותה פחות או יותר שפויה בפני אנשים אחרים שאינם כה קרובים אליה ובכלל, כל מקורביה נוטים להתעלם ממצבה המעורער כבר שנים, מביתה העמוס בערימות זבל, עקב מחלת האגירה שלה, ומחוסר התפקוד המתמשך שלה שנמשך כבר שנים ותולים את מצבי הרוח שלה במחלה קשה מאוד (לא נפשית) בה חלתה לאחרונה. באין פיקוח של צוות מתמחה, אי אפשר לדעת אם בעצם נמנעת ממנה עזרה לה היא זקוקה בדחיפות.

***

בעקבות מחקריו של פוקו, חלחלה במערכת הבושה מהאשפוז ? לא הבושה של המאושפזים, אלא זו של המאשפזים. החברה מתביישת ביחסה אל המשוגע ואילו המשוגעים דווקא מפסיקים להתבייש במצבם ואפילו מתגאים בו. אנשים רבים מתחזים למשוגעים, או מפסיקים להסתיר את היותם פגועי נפש, כדי לקבל טובות הנאה שונות מהחברה ומהמדינה. הם מרשים לעצמם להתנהג בצורה שעד לא מזמן לא היתה מקובלת בכלל והחברה מיישרת את הנורמה החברתית לפיהם ומצווה עליי להושיט את הלחי השנייה ולקבל את העונש שלי בשתיקה.

אבל אני תמיד מרדתי בנורמות החברתיות ולכן אני אומרת ? עד כאן. יש להפריד בין הצורך לטפל בפגוע הנפש בהומאניות האפשרית ובין הבושה ההיסטורית שלנו שמשרשת נורמות שמשליטות כאוס טוטלי ופוגעות בפגועים ובאלה שאינם פגועים כאחת.

ואדבר בכוונה בז'רגון ההוא הפוקויאני-אלתוסריאני: המדינה (!!) צריכה להשליט מנגנון פיקוח על פגועי הנפש באשר הם.

המדינה צריכה להפסיק ולנקוט בקו ההפרטה, שבעצם מפשיט אותה, אלמנט אחר אלמנט, מהחובה לספק את השירותים, שלשם אספקתם התאגדו אינדיבידואלים והסכימו להכפיף את עצמם לגוף מרכזי שהמציא חוקים שבאמצעותם הוא שולט בהם. המדינה, כיום, שולטת רק כאשר היא יכולה להרוויח מזה כסף. היא מנסה לאט לאט להידמות לתאגיד מסחרי. אבל גבירותיי ובעיקר רבותיי, אנשי השלטון ? המדינה לא נוצרה כדי להרוויח כסף ? היא נוצרה על-ידי האזרחים ובשביל האזרחים, לא בשביל קבוצות מסוימות של אזרחים.

אחד מחובותיה של המדינה היא השלטת סדר. הדבר ברור כשמדובר בפשיעה. בתחום ההוא לא קיבלו את מסקנותיו של פוקו ובתי הכלא נותרו מקומות איומים ונוראים. אולי כי המדינה יצרה את הפושעים והיא גם חייבת לתקן את מחדליה. אבל המשוגעים הם אנשים מסכנים שלא חטאו בדבר ולכן לא מגיע להם טיפול של אסירים. כלומר, למדינה אין אחריות על מצבם ולכן היא יכולה להתנער מהטיפול בהם.

אבל, כמו שטענתי קודם לכן, יש פגועי נפש שתפקודם גובל ואף מהווה התנהגות פלילית. ההבדל היחיד הוא שהם כנראה פועלים במצב של אי שפיות. אז ייתכן ואין לכלוא אותם כמו מי שפשע במודע, אבל אין זאת אומרת שיש להחזיק פגועי נפש שמסוגלים לפגוע בעצמם ובזולתם (לרבות הטרדות יענו טיפשיות) באופן חופשי וללא פיקוח. ובוודאי שאין להצדיק זאת ואין לקבע את ההצדקה הזאת בנורמות חברתיות.

ובאופן הפרקטי, יש פגועי נפש שיכולים לחיות בקהילה תקופות ארוכות ולנהל חיים פוריים ומלאים. לרוב, נטילת התרופות המתאימות היא תנאי מפתח לכך. אבל הפיקוח על נטילת התרופות והפיקוח על פגועי הנפש בכלל צריך להיות בידי מנגנון מקצועי ומאורגן. סל השיקום הקיים מציע עזרה חשובה ואמיתית: עזרה בדיור, עזרה בהסתגלות לחיים עצמאיים, עזרה בתעסוקה, עזרה בלימודים, עזרה נפשית ומקצועית למשפחות ואף שירותי חונכות וסומכות זמניים (על הסל אפשר לקרוא באתר 'קולות ? העצמה לצרכנים בבריאות הנפש'). אבל הוא אינו מגדיר את הדבר החשוב ביותר, את הפיקוח והמעקב על פגועי הנפש.

אני יודעת, זה נשמע קצת כמו קצין מבחן. אנחנו כל הזמן בקריצה לעולם ההוא, אבל במקרה שלנו, הדבר נועד בראש ובראשונה להבטיח כי הפגוע יקבל בזמן ובאופן מקצועי את העזרה לה הוא זקוק (ואם הוא יקבל את העזרה, הוא גם לא יפריע לאחרים). היום, פגוע נפש מקבל עזרה, רק אם מישהו, לרוב לא מקצועי, קולט שהוא זקוק לה וטורח לדווח על כך, לרוב כשפגוע הנפש כבר נמצא במצב עגום למדי. אם למזלו הוא חי עם משפחה תומכת, יכולים בני משפחתו לדווח על מצבו: אם הם מכירים את התסמינים הם אפילו יכולים לדווח עליו די מוקדם, אבל לפעמים מחמת הבושה או מסיבות משפחתיות אחרות הם עושים זאת רק כאשר כלו כל הקיצים. לצערנו, פעמים רבות, פגוע הנפש מקבל סיוע מתאים לאחר שמעשיו דווחו (על-ידי זרים), בלית ברירה, למשטרה. ופעמים רבות, מכיוון שלא יודעים שהוא נזקק לעזרה, אין הוא מקבל אותה כלל.

לכן, נדרש מערך מאורגן של מטפלים מקצועיים שינהלו מעקב שוטף אחרי פגועי הנפש החיים בקהילה ויבקרו אותם באופן שוטף בהתאם לנדרש ? פעם ביום, בשבוע, בחודש – יעריכו את מצבם ויציעו עזרה מקצועית בשלב מוקדם ביותר (למשל, הזרקת תרופות בכפייה ? לפעמים נדרשת רק זריקה אחת בחודש) ולא כשהחולה כבר נמצא בשיא אפיזודה פסיכוטית אחרי שלא נטל את התרופות שלו תקופה ארוכה ואין ברירה אלא לאשפזו. מערך זה חייב להיות נפרד ולא תלוי במערך הביקורת של המוסד לביטוח הלאומי, המפקח על פגועי הנפש מן ההיבט של זכאות לקצבה. אי זכאות לקצבה, עדיין אינה אומרת אי זכאות לתמיכה מקצועית. פגועי נפש רבים עובדים ויכולים להסתדר בלי הקצבה, אבל בכל זאת תסכימו שמומלץ שיקבלו עזרה מקצועית שהם זקוקים לה או שהם יזדקקו לה בעתיד.

בנוסף, במערך כזה צריכים להיות משולבים מרכזים, שאליהם יוכלו אנשים מן היישוב שנפגעו מנפגעי נפש לפנות ולדווח על כך, כך שהחולים יקבלו טיפול מתאים. טיפול מתאים אינו מעצר על-ידי המשטרה, אחרי שהוגשה נגד החולה תביעה פלילית.

נשמע אוטופי ? אכן אוטופי ? מכיוון שמערך כזה דורש הרבה יותר תקציבים מאשר כליאתם של כל המשוגעים במוסדות, או מאיזה סל שיקום שנותן מענה להרבה דברים נלווים וחשובים, אך לא לדבר עצמו ? לטיפול נאות בפגוע הנפש (טיפול שימנע ממנו להגיע לאותו טיפול שבו אנו מתביישים ? האשפוז). אבל אתם יודעים ? להיות הומאניים,  כלומר להיות הומאניים כמו שצריך – עולה תמיד יותר כסף.

***

זה עדיין לא סוף פסוק.

עוד נקודה בעניין פוקו, שכזכור לא ראה את נפלאות תרופות הדור השלישי. אל לנו לשכוח שפוקו מדבר על משוגעים שלא זכו לטיפול בתרופות שיכול להציל אותם מההתקפים הפסיכוטיים שלהם ובילו את רוב חייהם במצב זה ? מצב שבו אין הם יכולים לתפקד ולהשתלב בחברה. גם הפסיכולוגיה, המאוחרת יחסית, אליה מתייחס פוקו, לא הצליחה למגר את הנגע, למרות שעזרה בכמה מקרים של נוירוזות. כל שנותר למשפחות שהחזיקו את חולי הנפש היה לטפל בהם בבית או בהרבה מקרים בעצם לכלוא אותם בבית. זוכרים את ג'ין אייר? בית המשוגעים הוא בעצם כליאה ציבורית-שיתופית מעצם היות האמנה החברתית.

פוקו דיבר על מהות החברה ה"נורמלית" כביכול, כאשר המראה המוצבת כנגדה היא המשוגע. בחינות הגותיות אלה, הובילו אותו למסקנות מרתקות וחשובות מן הבחינה ההגותית, אבל הובילו לאובדן שיקול דעת בפרקטיקה הפסיכיאטרית ובפרקטיקת יחס המדינה לפגועי הנפש שבה. כעת זהו הזמן לעצור את תנועת המטולטלת הזאת ולהחזיר אותה קצת אחורה. ואין אני מדברת על הקשחת העמדות אלא על הגברת שיקול הדעת. אני יודעת שקשה להנכיח שיקול דעת באמצעות חוקים אבסולוטיים אבל בכל-זאת.

מפעם לפעם אנו שומעים סיפורי ניסים. אימא של נפגע נפש הצליחה להשקיע אותו בחיי יצירה, למשל, ואפשרה לו לחיות חיים נעימים בקרב הקהילה מבלי להזדקק לאשפוז. אינני יודעת אם הנס הוא בנפגע הנפש, שהטיפול כה עזר לו, או שהנס מתבטא באותה אם, ששאבה תעצומות נפש והקריבה את חייה וכל כולה למען בנה החולה? ואולי זו בכלל יד המקרה.

סיפורים כאלה נשמעים לפעמים גם בהקשר של שיקום מפגרים, אוטיסטים ונפגעי שיתוק מוחין. ואני שמחה מאוד לשמוע על כל סיפור הצלחה שכזה, גם בגלל שהוא לרוב מצליח על אף מאבק עיקש בשלטונות הבריאות שמקשים מאוד על המשפחות ולא ששים לאפשר להן לטפל בנפגעים אלו בעצמן, בשיטות שהן לרוב בלתי קונוונציונליות.

ולמה אני מזכירה גם סיפורים אלו ? הרי הם סותרים את טיעוני. לא, הם אינם סותרים. הם משלימים את התמונה. וזאת משום שהמדינה צריכה להעמיד לרשות אזרחיה את היכולת לבחור: מי שרוצה ויכול לטפל בחולה שלו בעצמו ? המדינה צריכה לאפשר ולסייע לו בכך ומי שמשפחתו אינה יכולה לעמוד בכך מסיבות אובייקטיביות או אפילו מסיבות שתרצו לקרוא להן אנוכיות (למרות שאני לא מסכימה להגדרה זו, ההקרבה אינה צריכה להיות ערך עליון ואנשים רבים אינם עומדים במעמסה), המדינה צריכה להעמיד לרשותם ולרשות החולה שירותים ומתקנים חלופיים. בכל מקרה אל לה למדינה להתנער מהחובה להעניק את שירותיה המוצהרים לכל אחד מאזרחיה (ובמקרה זה – לא רק שירותי בריאות וסיעוד אלא גם הדאגה לביטחונם של זרים שנפגע הנפש מטריד).

אין לי ספק, המדינה חייבת להגדיר מחדש את תפקידה בתחום זה ? הן מן הבחינה התיאורטית אתית והן מן הבחינה הפרקטית ? כי כך המצב אינו יכול להמשך.

כבר שמעתי מזמן שיש איזה סכסוך עם המנהל/אמרגן/איך שתקראו לזה שלה רוברטו בן שושן שמונע ממנה לזוז, פשוטו כמשמעו. כבר אז זה נראה לי חבל. בכל זאת, למה שהיא לא תוכל לעבוד, רק בגלל איזה נייר מסריח. אבל לא נכנסתי לזה…

ואז, ביום שישי אחרי השוקלוטורה, (29.9.06), מאיה הגיעה לכתבת יומן של ערוץ 2 (ראו תעתיק די מדויק, כפי שהופיע בעיתוני הארץ-The Marker : "הביאו לה את הסעיף"/גיל ריבה, הארץ, 28.9.06 – וגם גרסתו, הלא משכנעת לטעמי, של האמרגן המהולל רוברטו בן שושן: "גרסת רוברט בן-שושן: 'מאיה לא הבינה שהקמנו אותה יש מאין, וזה הרי עסק כלכלי' "). זה נראה לי כמו הראיון עם הנסיכה דיאנה שאחריו החיש בית המלוכה הבריטי את הליכי הגירושין של הזוג הפרוד הזה והותיר את דיאנה חופשייה להמשיך בחייה.

כמו בראיון עם דיאנה, נחשפנו למסכת יחסים ספק אוהבת-ספק מתעללת, שמאיה כמו דיאנה, נכנסה אליה בגלל רצון להיות גדולה (למרות שדיאנה כאילו אהבה את צ'רלס….). אבל במקרה של מאיה נדמה היה שגירושים אינם אופציה (בכל זאת, דיאנה נשארה עם הרבה מאד אחרי שהתגרשה) – זוהי חתונה קתולית. היא חתומה על חוזה בלעדי ל-14 שנה ותלויה אך ורק בטוב ליבו של אותו אמרגן ושותפו, אם היא רוצה להשתחרר ממנו. הוא מצידו מסכים למכור אותה לסוכן אחר (כך הוא אומר בכתבה). מאיה מגיבה: "שוק בשר". בואו נהיה בוטים: ככה מכרו עבדים, ככה מוכרים היום זונות, וגם ככה מעבירים שחקני כדורגל מקבוצה לקבוצה. אבל עוד לא ראיתי שחקן שחתום ל-14 שנה. זה נשמע כמו שפוט ל-14 שנה. טוב, הקריירה שלהם לא נמשכת כ"כ הרבה זמן…

או קיי. רוברטו בן שושן לקח ילדה עם פוטנציאל, השקיע בה הרבה כסף, היא לא היתה צריכה לדאוג לכלום, לא לעבוד, לא להתדפק על דלתות והוא הפך אותה לכוכבת. זה רק הוגן שירצה לראות את הכסף שהשקיע בחזרה. אבל אפשר להניח שהוא כבר קיבל אותו עם ריבית דריבית ואף צבר רווחים נאים. בכל זאת, הוא הימר: ואם הוא לא היה מצליח להפוך אותה לכוכבת על אף השקעתו?

רוברטו בן שושן אינו הראשון ואינו האחרון שהימר על זמר, השקיע בו הרבה כסף ואף זכה להפוך אותו לכוכב. וגם אינו הראשון ולא האחרון, שהכוכב שהוא יצר רוצה לעזוב אותו. זה כבר קרה בעולם וגם בארץ, הרבה פעמים בריב, אבל לא זכור לי שזה מנע ממישהו לעבוד בכלל.

תאמרו, כנראה שהיה להם חוזה יותר הגיוני. מי אמר למאיה בוסקילה לחתום על חוזה דרקוני כזה? היא העידה על עצמה: היא היתה צעירה, חסרת ניסיון, חסרת ייעוץ משפטי, רוצה נואשות להצליח… היא חשבה שזה הצ'אנס האחרון שלה (בגיל 27…), אחרי שהיתה חתומה ב'הליקון' 4 שנים והם לא עשו איתה כלום והיא חתמה בלי לקרוא יותר מדי. היא לא שיערה לאן זה יכול להוביל. רוברטו בן שושן כנראה כן שיער… למרות שהוא אומר שהוא העתיק את החוזה מחוזים סטנדרטיים בחברות הפקה? העיתונים מכתירים את החוזה הזה כאחד מן הקשוחים שנראו בעולם הבידור הישראלי ? ואולי בעצם כחוזה שעומד על סף אי-התקפות.

ימים מספר אחר-כך, באותם העיתונים, מובא ניתוח של העו"ד שי תקן בנוגע לתקפות החוזה, שבו הוא טוען שאפשר לטעון כי החוזה אינו חוקי מכיוון שהוא עומד בניגוד למצוין בחוק חופש העיסוק וכי יש מצב שבית המשפט יבטל אותו בשל כך ("לשחרר את בוסקילה"/שי תקן, The Marker , 5.10.06)
לכאורה, נמצא פתרון למצב ! ! ? ובכן, בסוף דבריו מסתייג מעט עו"ד תקן: "יש להבחין היטב בין עצם אי-אכיפת המגבלה המונעת מהאמן את זכותו לפעול באופן חופשי, לבין השאלות הכספיות העשויות להתעורר כתוצאה מההתחייבויות שבין הצדדים, שם הדברים עשויים להיות יותר מורכבים וטעוני ליבון קונקרטי." כלומר, אנחנו חוזרים לנשק הידוע של ההתדיינויות המשפטיות ? הסחבת….

אבל, בעצם, רציתי לעסוק במקרה מאיה בוסקילה כמשל.

משל לסיטואציה, שבה עיקרון משפטי אחד ? "חופש החוזים" ? יכול להביא למצבים שמנוגדים בהכרח לחוקים אחרים, למוסר ולהגיון ? רק כי יש אנשים שמוכנים לעשות הכול כדי לקבל דבר מה ויש אחרים שנכונים לנצל את המצב. כבר היינו בסיפור כזה ? היה אחד פאוסט והיה אחד שטן. אלא ששם, שניהם נחשבו לא מוסריים. האדם המוסרי הוא זה שמלכתחילה מקבל את הדין ונשאר במסגרת מערכת הכללים האלוהית. האם מאיה בוסקילה בעצם אשמה שכך שהיא "מכרה את נשמתה"? האם התמימות היא חטא?

כן, היא חטא, אבל לא במובן הפאוסטני – פאוסט לא היה תמים, הוא פעל מתוך היכרות ועל אף ההיכרות עם מערכת החוקים ובעצם הוא היה פושע מודע. מאיה בוסקילה היא בעצם קורבן תמים, כמו למשל הנשים שנפלו קורבן לפיתוייו של דרקולה. אבל עליהן אנו מרחמים. אנחנו לא כ"כ מרחמים על מאיה בוסקילה ? ולא רק כי היא הצליחה ואנו נהנים לחזות בנפילת הנפילים – אלא כי התמימות שלה מוגדרת כיום בעצם כפרייריות. ואולי בעצם, היא כן היתה פאוסטנית מודעת כשזה התאים לה ועכשיו היא קורבן תמים, כזה מתאים לה?

סחר בנשים ? המקרה הכי קיצוני למשל מאיה בוסקילה ? אך גם מתבקש לפי הנאמר בכתבה. גם במקרה זה הנשים מחויבות לעבוד בפרך בשביל מי שגילה אותן והביא אותן עד הלום ולהחזיר את כל מה שהוא השקיע בהן. אבל כאן אין שום חוזה משפטי, שמאפשר לדון בהתרת קשרי העבודה של הנשים עם מנהליהן.

אני זוכרת את ביקוריי ברחוב ארלינגר התל-אביבי (בדרכי למכוני דפוס למיניהם שהיו אז ברחוב הגרא)… האם הנשים הגדולות חשופות החזה/לבושות הבקיני האדום/לבושות המחוך והביריות שעמדו בפתח המכונים בשעה 12 בצהריים הן קורבן? או אולי השומר של סניף הדואר, אותו אזרח תמים, ששתיים מהן עמדו לידו הוא הקורבן?

פעם, לפני תריסר שנים בערך, כשעוד גרתי בחיפה והייתי תופרת תיקונים של אחת מחנויות היוקרה שם, ראיתי מאדאם נכנסת עם 4 בנות שעבדו בשבילה וקונה להן בגדים בסכומי עתק. הן התגנדרו להן מול המראה עם הבגדים החדשים והיא רשמה את הצ'קים… לאחר כחודש ראינו אותן עוברות ברחוב עם מעילי מינק עד הרצפה ? בטח 20,000$ אחד, שהן קנו באחת חנות פרוות מפורסמת (ואולי בכך בעצם הצדיקו את קיומה…). חודש לאחר מכן הן חזרו לרוסיה עם סכום עתק בידן – האם הן מכרו את נשמתן לשטן?

אז אין חוזה משפטי וגם בעצם אין חוזה מוסרי שמגן על הנשים האלו. בין הם הן הגיעו עד הלום בגלל מצוקות קיום בארצות מוצאן, בין אם הן הגיעו עד הלום בידיעה ברורה על מה שהן הולכות לעשות או שהן פותו בעורמה, הן תמיד הפרייריות. וגם אם איזה גורם עוד מוכן לעזור להן (שהרי המדינה רק ממשיכה ומתעללת בהן גם כשהיא כביכול מוציאה אותן מהמכונים ומעבירה אותן למחנות מעצר ומגרשת אותן מהארץ), אותם פעילים עדיין יוצאים, בסופו של דבר וגם אם בשום פנים ואופן אינם מסכימים לכך, מנקודת המוצא שהן ? אותן נשים ? הן הפרייריות המסכנות.

אבל זה באמת העניין הקטן… החוזה המוסרי נעצר הרבה לפני ? הוא נעצר בהתעלמות, בהפניית המבט, במחשבה של 'זה לא נוגע לי', במחשבה של 'לי זה לא יקרה', במחשבה של 'אני החכם, המוצלח ותחמן', של 'אני מוכן לעשות הכל, גם לוותר על כל הגורמים המאזנים הסוציאליים, על חיי הפרטיים, על נשמתי, כדי להשתלב בחברה הקפיטליסטית שמציעה לי הצלחה אם רק אעבוד מספיק קשה', של 'אני לא צריך חוקים ומוסכמות שייגנו על המסכנים, כי כשאגיע לעמדת הכוח הם יפריעו לי לנצל את המסכנים האלו', במחשבה של 'מותר לנצל'!

ולא נותר אלא לשאול איך הגענו עד הלום ולאן מודעות פנינו?????….

****
מאיה, אני מאחלת לך שתתירי במהרה בימינו את המצב הבלתי-נסבל הזה ותמשיכי להצליח ולבדר אותנו במשך שנים רבות ומוצלחות – בשבילך ובעצם, בעיקר בשבילנו.

חלק א': על שרי אריסון ועל יחצ"נות ושוק הנדל"ן התל-אביבי

בידיעה מה-28.9.06, דווח כי הגב' המיליארדרית שרי אריסון, בעלת השליטה בבנק הפועלים, רכשה (על הנייר) פנטהאוז בפרויקט היוקרה שטרם הוקם 'מגדל השופטים', שעתיד להבנות בצומת הרחובות אבן-גבירול ושאול המלך בתל-אביב, במחיר שיא בשוק הנדל"ן הישראלי – 13 מיליון דולר. (שרי אריסון קנתה פנטהאוז בת"א ב-13 מיליון דולר/עידו אפרתי, YNET?, 28.9.06)

למחרת היום, כבר הזדרז אותו עיתון לפרסם ניתוח מקיף של שוק הנדל"ן בשנה החולפת, בציינו את רכישתה של גב' אריסון כסמן משמעותי. (שוק הדירות – הגאות התחילה בקומה ה-30/עידו אפרתי, YNET?, 29.9.06)

אם נחזור לכתבה הראשונה: אני, שמודאגת ממצב שוק הנדל"ן התל-אביב, חיפשתי התייחסויות לנושא בטובקים לכתבה. אך, אולי כצפוי, רובם של הטוקבקים עסקו בשרי אריסון עצמה, בעושרה, בפער בין עשירים ועניים (נושא חשוב בפני עצמו), בכך שהיא עשתה את הכסף שלה על גב מפוטרי בנק הפועלים ובגלל מדיניות העמלות הנצלנית של הבנק (שוב, הטענות האלו אולי לא כ"כ מדויקות, אבל גם הן מתייחסות לסוגיות מאוד חשובות). רק מעטים מבין בטוקבקים עסקו בעניין הנדל"ן וכמו קראו את מחשבותיי, תהו למה לה לשרי אריסון לרכוש את דירת היוקרה היקרה בארץ בצומת הרחובות מבין המזוהמות והרועשות בארץ. וגם העלו סברה מאוד מתקבלת על הדעת: הרכישה של הגב' אריסון זכתה לפרסום מובלט זה, בין היתר כדי לקדם את הפרויקט שעדיין לא נבנה ושמי יודע אילו קשיים עומדים בפני מימושו. שהרי כל תל-אביבי מצוי יודע שבמקום האמור שוכן זה שנים מגרש חנייה ומי יודע מתי באמת ייבנה שם משהו. וגם: האם הרכישה הזו של הגב' אריסון באמת תושלם, או שהיא תבוטל בשלב מאוחר יותר?

אני גם זכרתי שמאחורי שרי אריסון, עומד היח"צן המהולל רני רהב (איזה שם!)… אני לא בטוחה שהוא אחראי לתעלול הזה, למרות שלפי ההיסטוריה שלו הוא בהחלט מסוגל, אבל שוב, חשבתי, הנה עוד תעלול יח"צני פרסומי שנועד לשגע את שוק הנדל"ן.

וזה מוביל אותי לכתבה השנייה של YNET בנושא הנדל"ן:

עובדה: שוק הנדל"ן התל-אביבי השתגע בשנה האחרונה. 'כאוס הנדל"ן' נכתב באחד העיתונים. המצב לא התאפיין רק בעליית מחירים תלולה בפרק-זמן קצר מאוד, אלא גם בהיצעים קטנים ובלתי אפשריים וכתוצאה, בהתנפלות חסרת תקדים על הדירות המוצעות.

לאנשים יש זיכרון קצר. בסוף שנות התשעים, שוק הנדל"ן היה באחד הפיקים שלו. המחירים של דירות להשכרה בתל-אביב הרקיעו שחקים והיו גבוהים בהרבה מהמחירים 'הגבוהים' של היום. אממה? אז, היה היצע שפוי של דירות וגם לאנשים היה לרוב את המשאבים כדי לשלם את שכר הדירה הזה. עליית המחירים היתה הדרגתית ונפרסה על-פני מספר שנים והיא נבעה מעלייה הדרגתית ברמת החיים של תושבי תל-אביב.

אז, עוד לא רווח המיתוס של דירה (כוך מחולק) לכל אחד. אנשים גרו בדירות גדולות ויקרות (דופלקסים, פנטהאוזים) עם שותף ויצאו יותר בזול ויותר בסטייל. היום, מקדשים את הפרטיות ומוכנים לשלם עליה הרבה, לא רק בכסף… יצאנו מפונקים או בעצם יצאנו סרדינים בקפסולות.

אז, עוד לא היה אינטרנט, או יותר נכון, האינטרנט היה בחיתוליו ולא השתתף בחגיגה הנדל"נית. נכון, כבר אז אי אפשר היה להשיג דירה שפויה בתל-אביב ללא מתווך, כלומר מבלי לשלם חודש שכ"ד כדמי תיווך, אבל כל פרוצדורת החיפוש היתה מה שנקרא 'באיזי'. היו לוחות בעיתונים ובמקומונים שהתפרסמו פעמיים בשבוע והיו משרדי תיווך ואפשר היה גם לחזור לדירה פעמיים ולהתלבט לפני שסוגרים חוזה. בעלי הבתים היו מפקידים את הטיפול בדירה בידי מתווך (אחרי שבוטל תשלום דמי התיווך מהמשכירים), הם לא היו צריכים לפרסם מודעה יקרה בעיתון, המתווך היה עונה לשיחות הטלפון האינסופיות (אם פרסם מודעה), מסנן את האנשים ומביא להם שוכרים טובים בלי שיתאמצו.

היום, שיווק הדירות להשכרה נעשה ברובו דרך אתר 'הומלס' (ולא ניתן קישור אליו!), שגולת הכותרת שלו הוא שירות מיוחד: SMS למחפשי דירות שנרשמו לשירות, על כל דירה שנכנסת למאגר, מייד עם היכנסה (כמובן במחיר שאינו מחיר עלות ה-SMS – ראו טירוף ה-SMSים שלנו בתוכניות 'כוכב נולד' ומקבילותיו – אך זה כבר נושא אחר). ויקום מישהו ויגיד שזה לא משהו שמגביר את הטירוף של ההתנפלות על הדירות.

רגע, חוזרים לאחור:
איך קרה שבעלי הבתים ויתרו על שירותיו חוסכי הכאב ראש של המתווך ופנו לפרסום ב'הומלס', שגם גובה מהם תשלום (קטן אמנם), עד כדי כך, שהמתווכים כבר כמעט ואינם מתעסקים יותר בדירות להשכרה בתל-אביב?

אפשר רק לשער… אני אציע סצנריו חלקי שנראה לי הגיוני:

תמיד היו בעלי בתים שהמתווכים דחו, לרוב כי הם דרשו מחיר גבוה מדי עבור הנכס שלהם. הם פרסמו את נכסיהם בעצמם וניסו לקבל את המחיר הרצוי בין היתר כי השוכרים לא נדרשו לשלם תיווך. ואף אחד מהשוכרים אינו רוצה, כמובן, לשלם דמי תיווך גבוהים כ"כ. אבל בזמנים ההם ידענו כי נכס במודעה ללא תיווך הוא לרוב נכס לא שווה. בכל זאת, תמיד היו כאלה שניסו להשיג נכס ללא תיווך.

אפשר לשער, שהלקוחות הראשונים של 'הומלס' היו אותם בעלי בתים שהמתווכים דחו… למה לשלם על מודעה בעיתון 200-300 ? כשאפשר לשלם רק 50 ?? ומצד שני, יש את אלו שמחפשים דירות ללא דמי תיווך… קחו בחשבון כי האינטרנט זמין לאין ערוך מלוח בעיתון וקבלו התנפלות על הדירות הגרועות האלו…

ומכאן ההיסטריה היא היסטוריה…..

בעלי הבתים שקיבלו אינספור שיחות, הכריזו (די בצדק) על יום בית פתוח. כולם באו בבת-אחת ונוצרה הרגשת חוסר נוראית. האם התחושה הציבורית הזו היתה נוצרת אם הדירה היה מופקדת בידי מתווך שהיה מביא שניים שלושה לקוחות שנכנסו באקראי למשרדו וסוגר חוזה?

ומה הקשר לשרי אריסון של תחילת הפוסט הזה?

העניין היחצ"ני!

השמועה על טירוף ההתנפלות על דירות 'הומלס' היתה די נקודתית עד שהיא זכתה לכתבות בעיתון זה ובעיתון אחר ושיאה בכתבה ביומן מוצ"ש של ערוץ 2. תאמרו, שזה עניין ז'ורנליסטי גרידא של דיווח על מגמות שוק, ואנו יודעים שהז'ורנליסטים שמחפשים סיפור מתעכבים על המקרים הקיצוניים ביותר. אולי, אבל מן הטוקבקיסטים למדתי, באחת מכתבות הנדל"ן, כי במקרה היא סמוכה לאיזה מבצע של בנק משכנתאות גדול, שהמנכ"ל שלו, או אחת מבכיריו, תרמה את הנתונים לכתבה… ואף נזכיר את שלל הטוקבקיסטים השתולים שהגנו בחירוף נפש על טענות הכתבה ועל בעלי הבתים המסכנים שלא מקבלים תשואה מספקת לדירותיהם היקרות…. (אני זוכרת טוקבקיסט אחד שכינה אותי בשלל כינויים רק כי כתבתי לו ששכ"ד אינו תשואה קבועה של תוכנית חיסכון בבנק והוא מושפע מכל מיני גורמי שוק…)

אין לי שום ראיות ולכן איני יכולה להאשים איש. אבל איני יכולה שלא לתהות מה היה חלקו של אתר 'הומלס' ובעליו בפעלול יחצ"ני זה שתרם תרומה משמעותית למיצוב שלו כלוח הנדל"ן המוביל וכמעט היחיד. אין ספק בדבר אחד – ההצלחה של אותו פעלול יחצ"ני היא אדירה וחרגה מקידום עסק מסוים. היא יצרה שינוי של ממש בשיווק הנדל"ן להשכרה בתל-אביב!!! למרות הכאב והצער שבדבר, יש מישהו שצריך להסיר בפניו את הכובע.

ופעלול יחצ"ני, כך יודעים כולם, יש לתחזק. שלב ב': 'הצרפתים באים'. אחת המתווכות שחברתי נעזרה בהן (עדיין עוד יש כמה מתווכים לדירות בהשכרה בתל-אביב), הגדילה וטענה ש-250,000 צרפתים עומדים לעלות לישראל. 'וכולם יגורו בתל-אביב?' אני שואלת (נלוותי לחברתי לראות דירה). 'הם אוהבים גם את נתניה, את אשדוד…' אני מקשה. כן, כולם יבואו לתל-אביב.

חבר'ה, היינו בסיפור עלייה של כמיליון איש מברית-המועצות לשעבר… זה לא עובד ככה, גם אם מדובר באוכלוסיה קצת יותר מבוססת שרגילה לכוכי-הדירות של פריס.

נו, הרי לכם עוד קישקוש יחצ"ני. דרך אגב, העניין הצרפתי הזה עלה גם בכתבה של ערוץ 2. הם אפילו כללו בכתבתם פוטאז' של המהומות בפריס… אך הביעו הסתייגות מסוימת, אולי זה העניין הצרפתי ואולי סתם כולם רוצים לגור בתל-אביב…

חשבתי שזה חשוב ובדקתי בדוחות משרד הקליטה כמה צרפתים באמת עלו לארץ. בשנת 2005 עלו סה"כ 2948 איש, ועד אוגוסט 2006 – עוד 2028 איש (תפריט מדור הסטטיסטיקה באתר משרד הקליטה). מעניין שאף בכתבה ז'ורנליסטית לא נזכרו המספרים הרשמיים של משרד הקליטה…

בכתבתו 'שוק הדירות – הגאות התחילה בקומה ה-30', מתבטא עידו אפרתי בזהירות מסוימת: 'שנת תשס"ו תיזכר גם כשנה בה הגיע לשיא מספר רוכשי הדירות והמשקיעים בנדל"ן מקרב תושבים זרים, בעיקר מארצות צפון אמריקה ואירופה, שרכשו בהמוניהם דירות בישראל.'

ובהתייחסויות לערים בהן נרכשו הדירות:

ולא נותר אלא להצטער על כך שהכתבות הנדל"ניות לא אימצו נימה אחראית פחות או יותר, בתחילת טירוף הנדל"ן התל-אביבי. ובעצם אולי לא מדובר באחריות הדיווח, אלא בסתגלנות יחצ"נית: פשוט כבר אי אפשר לפרסם את הלוקשים היחצ"ניים האלו באותה הנימה – הציבור כבר הרבה יותר מודע למצב בפועל.

וכל זאת מוביל אותנו בעצם לסוגיה הבעייתית מכל של הקשר האומלל בין העיתונאים והיחצ"נים, קשר שבמקום שינטה לכיוון הדיווח העיתונאי ההוגן, נוטה יותר ויותר לדיווח היחצ"ני המגמתי.

שקלו רגע את שני המקצועות זה מול זה: עיתונאי מסכן, פרילאנס לרוב, שמקבל שכר סופרים מצחיק (שלא לדבר שלפעמים כתבותיו המוזמנות נדחות ללא כל תשלום על עמלו), מול יחצ"ן עתיר תקציב מכובד ומחוזר. כיצד הראשון יכול לסרב לפמפום כספי או לא כספי מפתה של האחרון….

אבל סוגיית המאקרו שנושא הדיווח הנדל"ני מייצג אינה שינוי מעמדם של מקצועות שונים. הסוגיה היא אולי סוגיית-העל היחידה שקיימת בעצם: אותה מערכת קפיטליסטית דורסנית ששמה לה כמובן למטרה לקדם את מי שיכול לשלם על כך, והשימוש שלה באותו כלי שהוגדר על-ידי התיאורטיקנים הפוסט-מודרניסטים: הנרטיב המפורסם. ובניית התדמית (שם אחר לנרטיב) כבר אינה מסתפקת במתחם הסגור והלא-מזיק של הפרסומות המובחנות. היא מחלחלת לפרסום הסמוי בתוכניות טלוויזיה ואף לאותם מקומות שהיו אמורים להיות סגורים בפניה – הדיווחים העיתונאים האובייקטיבים.

כל שנותר הוא לבהות בקנאה בפרקי טרילוגית המטריקס – שם לפחות נלחמו בזה.

נ.ב. 1

וב-29.9.06 פורסמה ב-YNET כתבת נדל"ן נוספת שעסקה בזהות המוכר (למכירה: דירת 3 חדרים, יד ראשונה מרופא/עידו אפרתי, YNET?, 29.9.06). תאמרו סתם כתבה שלא קשורה לעניין דלעיל. במקרה היו שם שני טוקבקי הלל לאתר 'הומלס', בכתבה שלא קשורה אליו בכלל:

נ.ב 2.

ב-4.10.06 פרסם שוב הכתב הבלתי-נלאה עידו אפרתי, כתבה נדל"נית נוספת ב-YNET (מדד השכירות: הזינוק במחירים מגיע לדרום תל אביב/עידו אפרתי, YNET, 4.10.06), בה הוא קובע כי "שוק השכירות בתל אביב ממשיך להשתולל ומגיע גם לדרום העיר". בכתבה הוא מביא השוואות מחירים בין ממוצע השכ"ד המבוקש במודעות האתר השולי 'מד"ס' ביולי 06 לעומת ספטמבר 06.

רשות הדיבור נתונה לטוקבקטיסים:

אולי סכמתי, אך הורגלנו לחשוב שכך הוא סדרו של עולם. מאז כולנו רוצות להיות נסיכות ולהתחתן בלבן (כמו המלכה ויקטוריה) בשמלות קרינולינה (שוב, כמו המלכה ויקטוריה), שלא ברור מה הקשר שלהן לאופנה של היום, מלבד הייצוג של השאיפה להיות, לפחות ליום אחד, בת אצולה מן הזמנים שזה עוד נחשב למשהו?.

אח?כ, לימדו אותנו, חל שיפור במצבם של הפועלים. הם התארגנו באיגודים מקצועיים, זכו לשכר הולם יותר, שעות העבודה שלהם הוגבלו ל-8 שעות ביום, ניתנו להם הטבות סוציאליות והם סוף-סוף הפכו גם הם למעמד של אנשים עם שעות פנאי ועם כוח קנייה. לימדו אותנו גם, שהשיפור הזה מאפשר לאנשים ממעמד הפועלים להתקדם, ללמוד ובעצם להתנייד למעמד גבוה יותר ולשפר עוד יותר את איכות חייהם.

גם אם זה רק בדברים קטנים כמו טלפון סלולרי לכל פועל. עודפי המותג הנחשב בננה רפובליק בבסטה באלנבי לכל פועל. הפועלים הם בהחלט כבר לא מעמד שצריך להסתפק במועט. כעת, הם מפרנסים את בעל ההון, לא בעבודת ניצול, אלא בקניית ניצול. אל תטעו, הקפיטליסט עדיין מנצל את עובדיו, אבל כמה כסף הוא כבר יכול להרוויח מזה? רוב הכסף בא מניצול קוניו, שקונים מוצרים שהם לחלוטין לא צריכים בגלל מתקפות שיווק אגרסיביות שבונות בעבורם עולמות דימויים של איך העולם צריך להיות. או בעצם, איך הם יעשו צעד קטן? כדי לדמות לאריסטוקרט הזה שהם כ?כ רוצים להיות, אריסטוקרט, יש לציין, שקיים בימינו רק באגדות.

וכדאי גם לציין שמאחורי הרבה ממתקפות שיווק העולם החדש והמוצלח יותר האלו, עומדים קפיטליסטים שהורסים את העולם הקיים עכשיו, מזהמים אותו, הורסים כלכלות של איזורים X כשהם מעבירים את המפעלים שלהם לאיזורים שבהם קל יותר לנצל עובדים Y, מפעילים פוליטיקאים שיגנו על האינטרסים שלהם ולא של המדינה ו?.

אבל לא על זה רציתי לדבר.

מתוך מערכת הערכים הסוציו-קפיטליסטית או ?סוציו-קפיטליסטית? שהצגתי לעיל, צמחה מערכת ערכים נוספת, שכביכול משכללת אותה, אך בעצם מחזירה אותנו לימיו הגרועים ביותר של הקפיטליזם החזירי של ימי תחילת המהפכה התעשייתית וה-sweat shops – ?סדנאות יזע? בתרגום מילולי, כלומר מפעלים דחוסים וטחובים שבהם עבדו מבוקר עד ערב, כמעט ללא הפסקות, אפילו כדי ללכת לשירותים?.

אלא שהפעם לא מדובר בפועלים, להם יש ועדים – לא שהם פעילים במיוחד כיום – אבל להם יש מי שדואג לזכויות שעות העבודה שלהם, או אולי? מגביל את דרך ההתקדמות שלהם. ומהו האופן בו אפשר להתקדם במערכת סוציו-קפיטליסטית זו? היו שחשבו ומצאו, בעיקר מסקטור בעלי העסקים העצמאיים, כי הדרך להתקדם היא להשקיע יותר שעות עבודה. אם הם עושים כך וכך כסף ב-8 שעות, הם יעבדו 10 ו-12 שעות ביום ויעשו עוד יותר כסף.

ראה הקפיטליסט כי טוב והפך את זה לנורמה. אבל כעת לא מדובר בקפיטליסט המעסיק פועלים פשוטים וחסרי השכלה, אלא בזה המעסיק מהנדסים ומתכנתים ועורכי-דין, האנשים המוכשרים ביותר והמשכילים ביותר.

כן, יש להם תנאים סוציאליים מעולים (לפחות לכאורה, עד שבודקים מאיזה אחוז ממשכורתם מחושבת ההפרשה לפנסיה שלהם), הם מרווחים הון עתק שיכולים לפרנס כמה אנשים, אבל ? אין להם חיים?

ולמה אני נזכרת בזה? לפני שבוע היתה כתבה בעיתון הארץ על נטייה חדשה בקרב עורכי דין צעירים שכירים – הם מבקשים לעבור ולעבוד בחצי משרה (כלומר 8 שעות במקום 16?.טוב לא 16 אבל בטח 12), לא לשמחתם של מעסיקיהם. (?כבודו, אני חייב ללכת. השעה 16:00, יום העבודה שלי הסתיים? / עודד ארבל, ?הארץ?, 10.9.06)

כתבה מרתקת זו זכתה לתגובות מרתקות לא פחות. אבל בשורה תחתונה, ניתן להבין שיש בקרב עורכי הדין כאלה שפשוט מבינים שהרדיפה הזאת אחר ה?הצלחה? לא מביאה אותם לשום מקום אחר חוץ מלאפיסת כוחות, או למקומו של אותו פועל קבור בסדנת זיעה שלא ראה אור יום. כזה שראה את ילדיו ישנים כשיצא לעבודה וראה אותם ישנים כשחזר ממנה. יש להם כסף, אבל הם לא נהנים ממנו ובעצם הם יכולים לחיות יפה מאוד גם תמורת חצי מהסכום. הם לא יגיעו לעמדת הבכירה של שותף במשרד, לה כמעט בוודאי היו מגיעים אם היו ממשיכים להרוג את עצמם, אבל זה כבר לא מעניין אותם.

נזכרתי, שבעבר קראתי כתבות כאלה גם על אנשי היי-טק שעזבו משרות עם שכר מצוין והסתפקו בשכר דל של מורה, רק כדי לזכות בתחושת סיפוק של עשייה ובעצם בחיים.

אבל אלו מקרים יוצאים מן הכלל שמעידים על הכלל. והמערכת ממהרת לטאטא את השטח אחריהם ובמסגרת עולם הדימויים ?המכונן? המשווק תדיר, היא מזדרזת להכתיר את אותם כ?לוזרים?, כמי שאין להם מספיק כישורים כדי להתמודד במירוץ להצלחה והם פשוט החליטו לפרוש.

נו באמת, האם ציפיתם שהקפיטליסט יוותר כ?כ בקלות על עבדיו החדשים?

ושוב, נשמעו קולות מפה ומשם, שקוראים להתמודד עם הבעיה. ח"כ נדיה חילו טוענת שההתדרדרות תוביל לאינתיפדה חברתית. שר התמ"ת, אלי ישי, מבטיח ש"אלחם על-כך בתקציב 2007 שישקף מלחמה חברתית אמיתית בעוני ולא יביא את הילד הרעב מאחורי כנף מטוס אף-15. המאבק בעוני זה לא אופנה ואני אתמוך בו ללא פשרות". וח"כ שלי יחימוביץ' אומרת ש"הקיצוץ האכזרי והקיצוני בקיצבאות הילדים דירדר את ישראל לאחד המקומות האחרונים בעולם בגובה הקצבאות האלה, ומנגד הידרדר גם מצבן של משפחות עם מפרנס יחיד במשרה מלאה. כל אלו מעידים על כך שלא די בסיסמאות ריקות מתוכן בדבר מעבר מקיצבאות לעבודה. שוק העבודה הפך לשוק עבדים, והורים קשי יום – בעיקר אימהות חד-הוריות המפרנסות לבדן – עובדים בפרך בתנאי ניצול ומגדלים ילדים עניים. לזה יש להוסיף את הקיצוצים במשרד החינוך שלא פסקו ואת ההתעללות של האוצר בשרותי בריאות הציבור לתלמידים ולפעוטות". ("שוק העבודה הפך לשוק עבדים", מירי חסון/YNET? – 30.8.06)

ובכן, לי באופן אישי נמאס מהסיסמאות הריקות האלו, של אנשים שמדברים ולא עושים כלום אח"כ. אז נכון שזה מגוחך שבממשלה כה מרובת שרים אין שר רווחה. ונכון שלא צריך לפגוע בקצבאות וצריך לספק עזרה לחלשים ולא לפגוע במערכות החינוך והבריאות הציבוריות. אבל, הבעיה העיקרית אינה באלה. קצבאות לא נועדו למנוע עוני, אלא לסייע באופן נקודתי לבעיה זמנית – אנשים לא יכולים לחיות לעד על דמי אבטלה וגמלת הבטחת/השלמת הכנסה. וגם קצבאות הילדים, המשולמות לכל רובדי האוכלוסיה, גם לעשירים… לא נועדו לפתור את בעיית העוני. לעומת זאת, קצבאות שכן אמורות לספק פרנסה לאוכלוסיות מוגבלות, כמו למשל קצבת נכים, אינן מספקות את הפרנסה הראויה. וקצבת הזקנה… ובכן, מוטב שלא נתחיל לדבר את הפנסיה המגוחכת הזאת שמקבלים אזרחים ששילמו את הפרמיה כל חייהם.

הבעיה אינה בתקציב הממשלה. הבעיה עמוקה הרבה יותר וספק אם אפשר בכלל לתקן אותה לצערנו. היא נעוצה בהלך הרוח של שוק העבודה, בתפיסה הקפיטליסטית החזירית שפשטה בכל מקום כאן, במחשבה שמותר לנצל עובדים כדי למקסם רווחים, שמהם לרוב לא נהנה אף אחד כי לחברות נסחרות בבורסה יש המון בעלי מניות שסכום הדיבידנד שהם יקבלו הוא זעיר. או שמאותם רווחים נהנות רק 18 משפחות בארץ….. שסכום התרומות שלהן לחלשים (כספים שהם הרוויחו בשל ניצול העובדים שלהן) עולה לרוב על התקציבים הממשלתיים המוקדשים לכך.

והניצול הזה אינו רק של עובדים במשכורות שקרובות לשכר המינימום (המגוחך אף הוא). הן פושטות בכל שכבות שוק העבודה. לעד ישבו מהנדסי תעשייה וניהול וימציאו שיטות איך אפשר לחסוך, איך לגרום לעובד לייצר יותר בעד אותו תשלום (או אולי איך להפחית את השכר ששולם לו בתמורה למכסת הייצור הקודמת). נקווה שהחיסכון גדול ממשכורות השמנת המשולמת לבכירים אלו….

אני יכולה להעיד על המקרה שלי.

אני עובדת כפרילנס. זו בעיה בפני עצמה. אין לי שום זכויות סוציאליות ושום הבטחה לפרנסה קבועה. השוק במקצוע שלי עבר לעבוד עם פרילנסים בעיקר כדי לא לשלם משכורות בתקופות מתות. ככה זה כבר יותר מעשור.

השכר שלי לשעה יותר מכפול מהשכר לשעה הממוצע במשק. אבל השכר החודשי שלי מעולם לא מגיע לשכר הממוצע במשק. לא בגלל שאני לא עובדת מספיק שעות.

לרוב משלמים לי לפי תפוקה ולא לפי זמן עבודה. בעיקרון, אני אמורה להגיע לשכר השעה שלי. אבל לנותני העבודה שלי לא כ"כ חשוב לספק לי את סביבת העבודה שבה אוכל לעשות זאת. מה שנקרא – התוכנה לא זזה…. . הם מסרבים לפצות אותי על העניין, כי הלקוח שלהם לא יפצה אותם. בתשובה לפנייתם, הלקוח טען שאין לו מה לתקן בתוכנה (שהוא סיפק) כדי שהיא תפעל יותר מהר ובתגובה לתלונותיי נאמר לי שאם אני לא רוצה לעשות את העבודה הזאת, אני יכולה להחזיר אותה… מישהו אחר ישמח לעשות אותה. מיותר לציין שאין לי עבודה אחרת ולכן בלית ברירה אני מסכימה. (גם לנותן העבודה שלי אין יותר מדי ברירה אלא להסכים… אם הוא לא מסכים לתנאים, מישהו אחר יסכים….)

בראש הפירמידה עומד מיליונר אקסצנטרי, שנכלל ברשימת 10 האנשים העשירים בעולם.

אני בטוחה שרבים וטובים יזדהו איתי: עיתונאים ששכרם התדרדר על לאבסורד בשנים האחרונות ושרובם כעת פרילנסים, קבלנים פרטיים לעבודות שיפוצים שונות (למעט בזמן שאחרי המלחמה….), סוחרים זעירים שנאלצים להתמודד עם הרשתות הגדולות והרשימה ארוכה.

פעם, כשהיתה פה חברת עובדים עוד הבינו שהחברות הוקמו כדי לספק עבודה לעובדים (וגם שירותים לחברה). היום חושבים שהחברות קמות כדי להעשיר את בעליהן. זה מה שחשוב כשהבעלים הוא אדם פרטי ולא חברה ציבורית. וזו בעצם הבעיה. אנשים יקראו לה 'הפרטה'. אבל המונח הכלכלי הזה מייצג את התנודות הכלכליות ולא את הבעיה החברתית שהוא יצר.

במקום 'הלאמה' ו'הפרטה' – אמרו 'עובד' ו'כלי לעשיית כסף', 'אדם' ו'משאב' (בתכונות ניהול יצור רבות אנשים נקראים משאבים….). 'בן אדם' – 'חפץ'.