Riva Porat survival story

זכרונות

2009-07-20T19:00:00.000+03:00

הזכרונות המתועדים כאן נאספו מראיון שנערך בשנת 1989 (בשפה הרוסית) ותורגם ומראיונות נוספים שנערכו (בשפה העברית) בשנת 2009, עם רבקה פורת (גולדנברג) לבית אמולסקי. כל הזכויות שמורות לרבקה פורת.

בתמונה: רדווילישקיס, דצמבר 1929, ריבה בת 4 חודשים

עריכת הראיונות: קונסטנטין מירושניק ( 1989 ) ושולמית קרבלניק ( 2009 ). תרגום מרוסית: יעקב ושולמית קרבלניק. עיצוב גרפי: זהר קרבלניק. עריכה: יעקב, קלרה, זהר, עינת ושולמית קרבלניק. רעננה, 18 ליולי 2009 .

הקדמה והקדשה:

ריבצ'קה, בבואנו לחגוג את יום הולדתך השמונים, אנו מביטים לאחור דרך כל הסיפורים והזיכרונות, ויודעים שהמאורעות שעברת הינם מעל ומעבר למנת חלקו של כל אדם. ה"ליטווקים" ידועים כגזע חזק, עקשן, אוהב חיים שנלחם כדי לחיות.

סיפור חייך, שחלקו קובץ ונערך בספר זה, מוכיח את נכונות טענה זו, וכולנו מכונסים סביבך היום הודות לעובדה שלאחר כל התקופות הקשות והלא-אנושיות שעברת מצאת את הכוח להמשיך ולבנות את חייך מחדש. ההיכרות איתך ועם סיפור חייך מהווה השראה. אנו מאחלים לך שכל השנים הבאות תהינה טובות, שמחות, מלאות נחת, ובתקווה לפיצוי כלשהו על כל התקופות הקשות שעברת. אוהבים אותך וגאים בך.
קלרה, יעקב, שולמית, עינת וזהר קרבלניק.

ילדות

ריבה אמולסקי
1933 / 1934

נולדתי בשמונה עשר ליולי, 1929 למשפחה ממוצעת, אבא היה מנהל חשבונות ואמא למדה ב'חדר' וסיימה את הגימנסיה הרוסית. המשפחה לא היתה דתית במיוחד אבל שמרנו שבת, היינו הולכים לבית הכנסת, שמרנו כשרות כמו כל המשפחות היהודיות וחגגנו את החגים, "חג היה חג".

גרנו בעיירה 'רדווילישקיס' (Radviliskis), עיירה יהודית, 18 ק"מ מ'שאולאיי' (Siauliai). רוב היהודים עסקו במסחר והיו בעלי חנויות. האוכלוסיה המקומית חיה עם היהודים בשלום ולא הורגשה אנטישמיות. היו מקרים בודדים של גילויי אנטישמיות אחרי 1939, שכללו ניפוץ חלונות, אך אלה היו "סתם חוליגנים".
אנחנו היינו שלושה ילדים: אני הבכורה, אחותי, ציפורה, היתה ילידת 1935 ואחי בן-ציון אליעזר, היה יליד 1938 . גרנו בתנאים טובים, היתה לנו חנות ושני בתים, אנחנו גרנו בבית אחד וסבי וסבתי גרו בבית השני, עד מותם. סבתא נפטרה ב -1941. סבא מצד אמא היה אדם מרשים ומכובד, הוא היה דתי והלך לבית הכנסת שלוש פעמים ביום. פעם היתה התפרצות של מגפת הכולרה בעיירה קטנה 'לוזובאיה' ( Lozovaia ) שהיתה קרובה לרדווילישקיס, אחת המשפחות שכלה את האם ומכיוון שהיה צורך לטפל בילדים שנותרו יתומים, סבתא שלי, חנה-רבקה, הלכה לעזור ולטפל בילדים. גרוניה אז היתה בת שנתיים. ציפורה (צפל'ה) שהיתה בת 10 לערך, הלכה עם אמא שלה לעזור למשפחה, הסבתא שלי נפטרה מהמחלה בהיותה בת 36 , וציפורה הקטנה נפטרה שלושה ימים אחריה. לאמא היו חמש אחיות. שלוש מהן סיימו את הגימנסיה הרוסית: ברטה, ליובה (אמא שלי) ופאניה; ושלוש מהן סיימו את הגימנסיה העברית: גרוניה, שולמית ואידה. לאמא היה גם אח, יהושוע בן-ציון, שנפטר מדום לב בהיותו בן 19 ב- 1929 (שלושה חודשים לפני שנולדתי). אמא, חמשת אחיותיה והאח חיו יתומים מאמם וכולם למדו. המשפחה היתה מאוד מלוכדת. שלוש מהאחיות היגרו לאפריקה לפני המלחמה (מלחה"ע ה-II), ברטה ואידה היגרו קודם ושולמית הצטרפה בשנת 1938. אידה ושולמית עבדו ביוהנסבורג כמורות לעברית ולברטה היתה חנות. לאבא שלי היו שתי אחיות ואח: דודה פס'ל גרה איתנו באותו בית ברדווילישקיס, הדודה אתל חיה בארה"ב ועליה אני לא יודעת דבר, והדוד מיכאל גר בעיירה פלונגה (Plunge). הדודה פס'ל נפטרה בארץ ויש לה כאן 2 בנות. דוד מיכאל נפטר בזמן המלחמה מרעב, היו לו שלושה ילדים, בנו נפטר ושתי בנותיו, פרומה ובתיה, חיות היום בארץ.

זכרונות מלפני המלחמה

מימין: ריבה, ליאה, האנה. ליטא 1935.

בינקותי דודותיי חינכו אותי ודיברו איתי עברית. הייתי אחיינית ראשונה וגם נכדה ראשונה למשפחה. הלכתי לגן שבו דיברו עברית ואח"כ למדתי 4 שנים בבית ספר דובר עברית.
כשהרוסים באו, סגרו את כל הכיתות בעברית והתחילו ללמד יידיש, לכן את השנה החמישית התחלתי ללמוד בבית ספר ב-שאולאיי (Siauliai) ואז החלה המלחמה. כשהייתי בשנה השלישית בבית הספר, הלכתי אחרי הגשם לקטוף תותים ביער
והתקררתי, כתוצאה מכך התפתח אצלי ראומטיזם (דלקת פרקים) בכל הפרקים ולא יכולתי ללכת. היו צריכים להביא אותי עד בית הספר בעגלה (ובחורף במזחלת), בבית הספר ישבתי עד שהגיע הזמן שיחזירו אותי הביתה. סבלתי מהכאבים שלושה חודשים. באביב נסעתי עם אחת הדודות לעיירה פאשבנטינה (Pashventine) אל סבתא חיה (אחות של סבתא שלי). היתה לה עובדת מבוגרת, "זקנה זקנה" שהביאה שק שלתוכו היא הכניסה קן נמלים שלם, היא שמה את השק באמבטיה, שפכה מים רותחים ואני הייתי צריכה להיכנס לתוך זה. החדר היה קטן, סגרו את הדלתות ונתנו למים להתקרר ואז נכנסתי. שלוש פעמים עשו לי את זה, באמבטיה הראשונה התעלפתי מהריח והתעוררתי במיטה. נכנסתי לאמבטיה הזו עוד פעמיים והמחלה עברה לי. אחרי כן שמו חלק מהנמלים בכוהל, עם ה'ספירט' הזה היו מורחים לי את הידיים והרגליים. שנים אחר כך אמא אמרה לי שאני עדיין "מושכת" רגל אחת אבל אני לא מבחינה.

דודה פס'ל

כשהלכתי לבית הספר לא אהבתי לאכול, אמא בהתחלה היתה יושבת על ידי בבית הספר בהפסקה ומאכילה אותי, הילדים צחקו אבל ידעו שאני כזו. אחרי כן נתנו לי סנדביצ'ים והייתי נוהגת לזרוק אותם לפח. השומר היהודי סיפר זאת לאמא, שאמרה שאלוהים רואה את זה ואסור לזרוק, אז במקום לזרוק נתתי את האוכל לחברה שלי, שהיתה יתומה וגרה אצל סבתא שלה. הן היו עניות מאוד ולשתיהן לא היה מה לאכול, סבתא שלה היתה מוציאה חתיכת לחם ומלפפון והן היו אוכלות. היום אחיה של החברה הזו מתגורר בארץ, בקיבוץ.
לשומר היהודי בבית הספר קראו טרוצקי, היה לו שפם לבן. אני רואה את דמותו בבירור לנגד עיני, כאילו ראיתי אותו רק אתמול. בבית הספר לא לכל הילדים היו מחקים, אז פעם אחת כשמצאתי במגירה 5 רובל (סכום שווה ערך לשכר עבודה של יומיים וחצי, או לחילופין 2.5 קילו חמאה!), הלכתי וקניתי מחקים לכל הילדים. הקניה עוררה את חשדו של יהודה, המוכר, שבא לשאול את אמא לשם מה אנו צריכים כל כך הרבה מחקים...
כשהייתי בת 10 , הלכתי באחד מימי שישי אחרי בית הספר לקטוף פרחים עם חברות מבלי להודיע על כך להוריי והגעתי הביתה רק לקראת שעת הדלקת נרות שבת. אמא שחיפשה אותי ודאגה לי מאוד הענישה אותי ולא נתנה לי לצאת ולפגוש את חברותיי. כשסבא ניסה לשכנע את אמא לתת לי לצאת, אמא סירבה בטענה שהעונש מגיע לי. אני זוכרת שאמרתי אז לאמא "את מצפה שאני אשמע בקולך אבל את בעצמך לא מקשיבה לאבא שלך"...
אמא לא ידעה עברית אז בדרך כלל שולמית היתה עושה איתי שיעורים. יום אחד שולמית נסעה וגרוניה שהיתה מאוד קשוחה החליפה אותה. באותה עת היו משתמשים במחברות עם שוליים ובחנות של יהודה לא היתה מחברת כזו, אך כיוון ידעתי שהוא
מתפרנס בקושי, במקום ללכת לחנות אחרת נתתי לו להוסיף בעצמו את קו השוליים על כל אחד מהדפים. לאחר מכן קיבלתי נזיפה מגרוניה על שהתעכבתי כל כך ולא הלכתי לקנות את המחברת בחנות אחרת.

חמשת האחיות לבית קגן

באחד הימים רציתי ללכת עם בת דודתי קטיה (חסיה, הבת של פס'ל וחצקל) למסיבת ריקודים שנערכה בבית הספר. היתה לי שמלה אחת בלבד אז ציפל'ה, חברה של אמא, נתנה לי את השמלה שלה. ציפל'ה היתה שמנה אז לקחתי חוט וקשרתי במותניים "ואז כבר היתה לי שמלה". הלכתי ל'פרוד' (Prude, מעין בריכת מים מלאכותית) לכבס את השמלה, עמדתי על גזע עץ על מנת לא להירטב, אך הלכתי יותר מדי רחוק וגזע העץ התהפך ונפלתי פנימה. קטיה אחזה בשערותיי ומשכה אותי החוצה. למרות שכמעט טבעתי והשמלה של ציפל'ה לא התייבשה, לא וויתרתי, לבשתי את השמלה שלי, עשיתי רולים לשיער "עם שמאטע וחתיכת נייר" ויצאתי לרקוד. לימים ציפל'ה, ששרדה את המלחמה התגוררה אצלנו.

ליובה אמולסקי,טרם מלחמת העולם השנייה

שמואל אמולסקי, טרם מלחמת העולם השנייה

בביתנו עבדו נשים ליטאיות אשר עזרו בעבודות משק הבית והטיפול בילדים, לאבא היו 6 עובדים (ליטאים) שעזרו לו בייצור נקניקים ו"מיוד" (Miod , דבש שעשוי מסוכר ולא על-ידי דבורים). לא הרגשנו עוינוּת מהעובדים, הם היו בני-בית, בעבר הוריהם עבדו אצל סבא שלי וכך זה נמשך (דור אחרי דור). וכך אחת מהנשים הללו הצילה אותי.

מימין: האנה, שלמה חיים וליאה. ליטא 1934 .

תחילת המלחמה
בתחילת המלחמה ( 22 ליוני 1941 ) כשהחלו ההפצצות רצנו מרחק של כחמישה קילומטרים עד שהגענו למשק שהיה שייך ליהודי. רצנו כל המשפחה המורחבת שכללה גם את פאניה, שהיו לה ילדים קטנים, את גרוניה, שהיתה בהריון, ואנחנו עם אחותי ועם אחי שהיה אז בן שנתיים. סבא לא רצה לנסוע לרוסיה כי שם האוכלוסיה לא היתה דתית ואמר שיותר טוב למות מאשר להפקיר את הנשמה שלנו.

ביום השלישי לשהותנו במשק ראינו שבעיירה רדווילישקיס מתנוסס דגל אדום, אך לא שמנו לב שמעל הרקע האדום היה הסמל הפאשיסטי (צלב הקרס). לאחר מכן התברר שבעיירה כבר היו גרמנים ואנו פחדנו לחזור הביתה. נשארנו בחווה כחמישה ימים נוספים ואולי יותר, לא זוכרת, עד שהגרמנים הגיעו וגרשו אותנו.
חזרנו הביתה לרדווילישקיס. לאחר יומיים אמרו לנו שאדם מהבית שלנו ירה על גרמני ואדם אחר אמר שבתמורה צריך להרוג יהודי. לקחו את אבי ואת השכן, גבלוביץ (Gevelivitch), אל המשטרה המקומית. כשאבא חזר הוא סיפר שהוא הוחזק עם השכן ושמע את השוטרים אומרים שצריך להרוג אחד מהם ואבא לא הבין את מי משניהם החליטו להרוג. רק לאחר ששמע ירייה אבא נוכח לגלות את גבלוביץ מוטל הרוג לידו. אבא חזר מוכה וחבול.
למחרת נערך 'מופע' ליד הגימנסיה הליטאית בעיירה: הרב הוכרח לרכוב על חזיר כשהוא אוחז בשני דליים ולדלג מעל גדר. אני לא ראיתי את זה בעצמי, אך מעדותיהם של אחרים המחזה היה נורא. כולם התאספו להתבונן, זה היה נורא. גם אבי היה שם,
הוא חזר ואמר לאמא: "ליוּבּה את יותר חזקה ממני, צריך לקחת משהו ו'לגמור' כי אני לא אוכל להחזיק מעמד". כל יום אבא נלקח בכוח לעבודה ואנחנו היינו בבית עם אמא. אני לא זוכרת כמה ימים זה נמשך. אחר כך נאמר לנו לקחת מה שאנו יכולים לשאת וגירשו אותנו אל ה'קזארמה' ('קסרקטין', מגורי החיילים), זה היה המחנה הראשון ששהינו בו.

היינו שלושה ילדים קטנים: אני בת 13, אחותי בת 8 ואחי הפעוט. אמא לקחה סוכר ולחם בכמות שניתן היה לסחוב ואת אחי בעגלה וכך הלכנו אל המחנה ("Lager"). הלכנו ברחוב הראשי, אליו נאספו היהודים מכל הרחובות וכך הובילו אותנו ברגל כשניים-שלושה קילומטרים אל מגורי החיילים ושם שהינו שלושה לילות. אחרי כן באו (ליטאים) ואמרו שכל הגברים מגיל 16 עד 100 צריכים לצאת לרחוב. אבא עדיין לא חזר מהעבודה, סבא וכל הדודים יצאו לרחוב אבל פתאום אמרו להם לחזור חזרה לבתים, וכעבור כרבע שעה שוב הורו לכולם להתאסף בחוץ ולקחו אותם. לא ראינו אותם יותר. באותו זמן אבא היה בעבודה. חיפשו זגג אך מכיוון שאבא לא היה זגג הוא נלקח ומאז לא חזר. לא ראינו אותו שוב. אחרי המלחמה התברר שהרגו את כולם ביער ליד רדווילישקיס.

כעבור מספר ימים הליטאים ביקשו שנעביר לידיהם את כל הציוד והרכוש שהיה שייך לגברים וגם דרשו שוחד, כסף וזהב כתנאי להחזרת הגברים (שכבר נרצחו), מסרנו את כל מה שהיה לנו אך הגברים לא חזרו. במחנה זה התעללו בנו, ערכו חיפושים, הפכו הכל, ערכו חיפושים גופניים, העמידו אותנו על ברכינו ולקחו הכל. לאחר יומיים-שלושה, הליטאים אמרו שהם מוכנים לקחת אל הכפר אנשים שיתנדבו לעבוד, היו כמה חברה צעירים שהתנדבו לנסוע לכפר- כולם נרצחו.
אמא הלכה לעבודה ואחי הקטן חלה מאוד, אמא ביקשה ממעסיקיה הליטאיים לטפל בילד החולה ולהיעדר זמן מה מהעבודה, אך המעסיק הליטאי אמר: "למה לטרוח, שיתפגר". רצה הגורל ולמחרת ילדו של הליטאי נמצא מת במיטתו.
כעבור זמן מה התחילו להוציא אותנו מהמחנה, אמרו לנו שזה כדי לעבוד, אבל חלק מהאנשים נלקחו לעיירה ז'אגארה (Zagare) ונרצחו שם. שמענו ששבוע לאחר הטבח עדיין רחצו שם את הרחובות מהדם. היה לנו מכר, עו"ד שגר בדירת הדודה, הוא ייעץ לנו לא לנסוע לז'אגארה אלא לגטו של שאולאיי ('שאבלי').

אל גטו שאולאיי הגענו בעגלה רתומה לסוסים, היה גשם נוראי ולא היה לנו מען אז עמדנו יום שלם ברחוב. לקראת ערב כל מי שלא מצא קורת גג הועבר לבית הכנסת. לאמא היה התקף של אבנים בכליות ומשפחה בשם ברינט (Brint), הכניסה את אמא והתינוק לביתם, הם השכיבו אותה בחדר וההתקף עבר. אמא נשארה שם שבועיים. משפחת ברינט מנתה אשה ושלושה בנים, הם היום חיים בארץ.
אחותי ואני ישנו בעליית גג של מישהו בגטו, אחת הדודות התאכסנה אצל חברתה והדודה השנייה במקום אחר - התפזרנו כולנו: שתי האחיות של אמא- פאניה וגרוניה ועוד דודה של אמא- חיה, והחותנת של דודה גרוניה- זלטה, (זלטה איבדה בעל ושלושה בנים, אחד מהם היה בעלה של גרוניה). היינו סה"כ עשר נפשות והיינו מפוזרים עד שמצאנו בסוף חדר ומטבחון לכולנו. אז החלו ה-'פספורטים'.

הסיפור עם ה'פספורטים' החל ב-1941 , בסתיו. אני לא זוכרת את הצבעים טוב, אבל נדמה לי שהפספורט הראשון היה צהוב. היה צריך לעמוד בתור כדי לקבל פספורט. מי שמצא חן בעיני הגרמנים קיבל פספורט ומי שלא - נלקח לבית הכנסת (והוצא להורג). אמא נכנסה לתור מספר פעמים ויצאה ממנו, כי חששה שלא תמצא חן בעיני הגרמנים, אך בסופו של דבר היא קיבלה את הפספורט איכשהו.
לא כל היהודים מרדווילישקיס יכלו למצוא מקום מגורים בגטו, אלה שלא הצליחו למצוא מגורים התאספו בבית ברחוב אז'רו (Ezero) מספר 14. יום אחד כולם נלקחו מהבית, הועברו לבית הכנסת ונרצחו. מבית הכנסת אנשים היו נלקחים ברכב לעיר שאולאיי ושם היו הורגים אותם. רוב שכנינו מרדווילישקיס לא שרדו. אחר כך החליפו את הפספורטים הצהובים בכחולים וכך נמשך דילול האוכלוסיה, כל פעם היה צריך לעמוד בתור מחדש ולהסתכן. בעזרת מכר או קרוב משפחה איכשהו שוב השגנו פספורט.

אמא רצתה לגמול למשפחת ברינט, שקיבלו אותה לביתם בזמן ההתקף, על טוב ליבם, היא כיבסה עבורם ולאור התוצאות הנאות החלו אנשים בגטו לתת לחם לילדים בתמורה לעבודת הכביסה.

אחת הדודות עבדה בשדה תעופה קטן והדודה השנייה עבדה במחסני קמח (אלוואטור Elevator).
הדודה קיבצה נדבות: תפוחי אדמה, עצים להסקה וכיוון שהיא רזתה מאוד והבגדים היו גדולים עליה, היא הבריחה על גופה קמח בשקיות. פעם היא נתפסה מבריחה תפוחי אדמה והוכרחה לעמוד על ברכיה 5 שעות. בספטמבר דודה גרוניה ילדה את בתה הבכורה פייגה (פרנסיס, פייגל'ה). באותה עת כבר איבדה דודה גרוניה גם את אביה וגם את בעלה. גרנו כולנו יחד בחדר, התינוקת ישנה בעגלה של אחי הקטן. בלילה היא פתאום התחילה לבכות, אמא התעוררה וראתה עכברוש גדול מזנק מהעגלה של התינוקת. ניסינו להשאר ערים כדי לשמור עליה מהעכברוש אך בסופו של דבר נרדמנו כי היינו עייפים מהעבודה והעכברוש חזר ונגס בה. התינוקת קיבלה הרעלת דם ולא היו תרופות, הביאו רופא שאמר: "אנשים מתים כל הזמן, תנו לה למות, בשביל מה שתסבול". למרות זאת נתנו לתינוקת "ברונטזין" (Brontazin) והיא החלימה.
(בזמן שהראיון נערך פרנסיס גרה עם בעלה וארבעת ילדיה בירושלים, היום מתגוררת במודיעין).

וכך היינו. אמא, שקיבלת את הכינוי "הכובסת", עבדה אצל אחת המשפחות, עבודת הכביסה ערכה שבוע שלם ותוך כדי תליית הכביסה היא שמה לב שבאחת החולצות יש יהלומים, היא קראה לבעלת הבית ואמרה "למרות שאני רק כובסת אני מבינה שזה כנראה דבר יקר ערך" בעלת הבית לקחה את היהלומים ואמרה שמדובר בחיקויים זולים, אך בנה של בעלת הבית הביע פליאה על כך שבזמנים קשים כאלו עדיין ישנם אנשים שמוצאים חפצים יקרי ערך ובוחרים להחזיר אותם.

לי היו שתי עבודות. בעבודתי הראשונה הייתי הולכת בלילה לעמוד בתור ללחם, אנחנו קיבלנו 890 גרם לחם למשפחה, התקציב חוּשב כך: שני בני משפחה קיבלו 130 גרם כל אחד, 2 ילדים קיבלו 50 גרם כל אחד, הילדים הקטנים קיבלו 40 גרם כל אחד וכל מבוגר 90 גרם. כך הייתי עומדת כל לילה בתור ללחם עבור עשרה אנשים ליום אחד. בנוסף לכך מדי פעם הדודה היתה מבריחה מהעבודה תפוח אדמה קפוא שמצאה באדמה, היינו משרים אותו יום שלם בדלי מים ועושים ממנו לביבות. עבודתי השנייה היתה לבשל, לשטוף את הרצפות ולנקות את הבית. אצלנו היה חדר אחד, אך הוא היה נקי. בנוסף גם הייתי סורגת עבור אנשים. בחדר היתה מנורה קטנה, חיה, דודה של אמא, ואני היינו יושבות וסורגות גרביים וכפפות לאור המנורה, ומזה התפרנסנו. ובנוסף לכל זה היו עוד ילדים קטנים שהיינו צריכות להשגיח עליהם. דבר נוסף שאנחנו הילדים היינו עושים היה ללכת ולקבל את פני ההורים והדודה כשהם חוזרים מהעבודה. אם הם היו מביאים משהו היו עוצרים אותם, מכים אותם ומעמידים אותם על ברכיהם. אנחנו חיכינו בקוצר רוח לחזרתה של הדודה, אז אני ושאר הילדים היינו נאספים ליד שערי הגטו, למרות שגם המשטרה של הגטו וגם המשטרה הליטאית היו מסלקים אותנו שוב ושוב, אבל ילדים נשארים ילדים...

אנחנו עמדנו ליד השער וחיכינו לראות אם יבואו או לא יבואו. היו מקרים שונים של התעללות, במיוחד על ידי הליטאים. יהודים שנתפסו מנסים להבריח מזון עברו התעללויות, הכאות והוכנסו לכלא, אבל לא היתה ברירה, לדודה גרוניה נולדה
תינוקת והיינו צריכים חלב בשבילה, הדודה היתה הולכת עם בקבוק גומי (בקבוק מים חמים ששימש לחימום) קשור על בטנה כדי להבריח חלב ובנוסף היא היתה מכניסה דברים לכיס פנימי שהיה תפור לה בתוך המעיל.
ובכל זאת ילדים נשארים ילדים, אני זוכרת ששיחקנו "קלאס". היתה לי חברה בגילי (היום היא מתגוררת בחיפה), אביה ואחיה נרצחו ואמה היתה בכלא כיוון ניסתה להבריח משהו אל הגטו. הכלא היה ממוקם ליד הגטו ואנו היינו הולכות לכלא לראות את אמא שלה מהחלון. פעם אחת האם סימנה לנו מהחלון שלמחרת היא תהיה למטה ברחוב אך אנחנו הבנו בטעות שלמחרת היא תהיה באדמה והחברה שלי נכנסה להיסטריה. למחרת שוחררה האם.

אנשים כל הזמן חשבו איך להשתחרר, בן הדוד שלי ואחי ברחו לפני האקציה של הילדים דרך גדר תיל אך נתפסו על ידי הליטאים והוחזרו לגטו. על הגטו שמרו שוטרים ליטאים, מסביב לגטו וליד השער. היו בנוסף גם שוטרים יהודיים ושלטון מקומי. אנשים לא תמיד יצאו לעבודה אז השוטרים היהודים היו מוציאים אותם בכוח ובכעס. לא כולם היו רעי-לב, היו גם אנשים טובים, אחד מהם אפילו התנדב להצטרף לאקציה של הילדים ונספה איתם. העבודה היתה קשה וכולם היו רעבים. ליהודים המקומיים היה קל יותר כיוון שהם עוד החזיקו ברכוש כלשהו. אך לאנשים כמונו היה קשה מאוד.
התגוררנו בבית פינתי. בקומת המרתף התגוררה אישה נוספת, היא היתה אישה צעירה יפה מאוד ומטופחת, ציפורניה היו עשויות והיו לה הרבה דברים יפים. לא היתה לה אמא ולאחר שהרגו את אביה ואת שלושת אחיה היא איבדה את שפיותה והיתה מסתובבת מלוכלכת מאוד, עם חבל ורצתה לתלות את עצמה או להטביע את עצמה בנהר. אנו הילדים היינו עוקבים
אחריה והצלנו אותה מספר פעמים, היא ישנה איתנו בבית מתחת לחלון במרתף ושם גם מתה.

מרשם אוכלוסין מהגטו היהודי המאשר את נוכחות ריבה, ציפה ולייזר אמולסקי (תאריכי הלידה אינם מדויקים במסמך זה)

האקציה של הילדים, 1943
אני הייתי בבית עם שאר הילדים ועם זלטה, החמות של גרוניה, שאיבדה את שפיותה לאחר שבעלה ושלושת בניה נלקחו ממנה. זלטה היתה הולכת בלילות לגנוב בצל מהערוגות, לא שלטה בצרכיה וההתמודדות עמה היתה לא קלה. אמא והדודות

הלכו לעבודה. אמא כבר לא עבדה ככובסת, מישהו עזר לה להתקבל לעבוד במפעל עורות. הדודות (פאניה וחיה) עבדו בשדה התעופה והדודה גרוניה היתה במחנה עבודה ב"לינקאיצ'איי", לקחו אותה לשם עם התינוקת שנולדה לה, זה היה חריג כי הרוב שם היו צעירים ללא ילדים. אנו נשארנו בגטו: אחות של אמא עם תינוק, אמא ואני ואחיי, החמות הזקנה ששכבה כל הזמן והדודה של אמא, חיה.
יום אחד כשאמא היתה בעבודה אמרו שכל הילדים עד גיל 16 חייבים לצאת לרחוב. נבהלתי מאוד, כבר הבנתי שהורגים ולא ידעתי לאן לרוץ. הייתי עם שלושה ילדים קטנים, התרוצצתי לכל עבר ולא מצאתי מקום להסתתר. בבית שבו גרנו היה מרתף שבו שכנה האשה המשוגעת ואני לא חשבתי כלל לקחת לשם את הילדים. נכנסתי לאחד הבתים והם אמרו שהם החביאו את כל הילדים בעליית הגג, החבאתי שם את אחי הקטן ואת בנה של הדודה. היו שם בין 20 ל-30 ילדים. ואני ברחתי עם אחותי הקטנה אבל אף אחד לא היה מוכן לקבל אותנו. בין היתר נכנסתי לביתו של סנדלר יהודי שעבד עבור הגרמנים, התחננתי להשאר אך הוא אמר: "לכי מפה, אני לא יודע איך אציל את הילדים שלי אז אני בטח לא יכול לעזור לך", והוא גירש אותי. יצאתי עם אחותי לשער, הנאצים לקחו אותה ממני וזרקו אותה לרכב. רצתי אחריה, רציתי להיות איתה, אך קיבלתי מכה מכת של רובה ונפלתי. אני חושבת שסילקו אותי כי הייתי גבוהה מאוד וחשבו שאני מעל גיל 16 . לא יודעת כמה זמן שכבתי שם, אבל נשים שהגיעו אספו אותי ושמו אותי בשורה של מבוגרים וכך כולנו עמדנו. בגטו היו צעקות נוראיות. את הילדים שהוסתרו בעליית הגג הוציאו מהגטו ברכב האחרון, אחד הילדים התחיל לבכות וכולם התגלו. גם את החמות הזקנה לקחו, שמו עליה מעיל של אחד הדודים ולקחו. זה היה נורא.
אמא ודודה חזרו והילדים כולם אינם, רק אני. עד היום אני לא סולחת לעצמי שלא הצלחתי להחביא אותם ולקחו אותם ממני וזה נשאר איתי כל החיים. אבל מצד שני הייתי רק ילדה בעצמי בסך הכל...

האקציה נערכה על ידי האוקראינים, הם היו דוברי רוסית, אני זוכרת אותם הם היו גבוהים, בריאים, עם מעילי "שינל" טובים, הם התעללו, זרקו והכו. את המכה בראש שקיבלתי מהכת של הרובה העניק לי אוקראיני, עד היום יש לי סימן בראש. איך הרימו אותי אני לא זוכרת, אני רק זוכרת איך לקחו ממני את אחותי ושקיבלתי מכה בראש ושנפלתי. אחר כך סיפרו לי שמישהו הרים אותי והעמיד אותי כדי שלא ייקחו גם אותי. אני רציתי ללכת עם הילדים אבל נשארתי. אחר כך הגיעה אמא.
כל הלילה היו צעקות נוראיות בגטו. אמרו שאם היה אלוהים בשמים, השמיים היו צריכים להתפוצץ מהצעקות. הילדים היו כל כך טובים, הם היו אומרים אמא אני רוצה לאכול אבל תקני לי אוכל כשאבא יחזור. הילדים היו מנסרים עצים להסקה ומסדרים אותם, הם אספו זרדים והלכו לערוגות זרות לאסוף תפוחי אדמה שקפאו בחורף ונשארו באדמה. את כל זה חיממנו ואכלנו.
אני זוכרת את 'סדר' פסח הראשון שעשינו בגטו, היה מאוד קשה, הדודה רחצה 'פליטקה' (Plitka , מעין תנור חימום עשוי מתכת). ועל זה טיגנו לביבות מתפוחי אדמה. תארו לכם שתפוח האדמה היה כל החורף באדמה וחג הפסח היה באביב, אז ברור
שהתפוחים היו שחורים לגמרי. אחר כך הכנו מצות: אספנו פירורי קמח מבית נטוש ועל אותו תנור הכנו מצה. אני ישבתי עם מערוך והרבצתי לבצק ואחר כך עשיתי חורים במצה עם גלגל של מכונת תפירה. לאחר מכן מישהו שם את זה על האש. התאספנו כמה משפחות ואנחנו לא אכלנו לחם כל הפסח. אחרי כן נעשה קצת יותר קל, התחלנו לעבוד ולהחליף חפצים או רכוש במזון. אך השנה הראשונה היתה נוראית, כל הזמן הוציאו אנשים מהגטו, כולם פחדו לצאת לרחוב. אנחנו היינו עונדים 'כוכבים' (טלאי צהוב). בתוך הגטו זה לא היה חובה, אבל אסור היה לצאת מהגטו ללא הכוכב.

היה לנו שכן עם כלב גדול, הוא היה חירש ותמיד הלך עם הכלב. הכלב על המדרכה והוא על הדרך. ומכיוון שליהודים היה אסור ללכת על המדרכה, הוא היה אומר: "עכשיו אנשים הולכים בכביש וכלבים על המדרכות".

אחרי האקציה של הילדים נשארתי אם אמא, דודה פאניה ודודה של אמא, חיה. דודה גרוניה לקחה אותנו לבסוף למחנה העבודה ב"לינקאיצ'יי". האקציה של הילדים היתה ב-5 לנובמבר 1943 , אנחנו עזבנו כחודשיים לאחר מכן. הדודה עבדה שם במטבח והיה לנו קצת יותר קל מבחינת האוכל. אמא עבדה בגן ירק והדודה חיה עבדה ביער. היה לנו יותר קל כי ליטאית אחת שבעבר עבדה אצלנו היתה מביאה לנו אוכל, זורקת דרך גדר התיל ובלילה היינו אוספים את זה. היא היתה מוצאת חפצים שהיו שלנו אצל זרים, מחליפה אותם במזון ומביאה לנו. אני זוכרת שהייתי אומרת שכאשר אשתחרר אני אוכל בצל מטוגן כמה שרק ארצה.

לינקאיצ'איי היתה במרחק 5 ק"מ מרדווילישקיס, היה שם מפעל נשק וכל האזור היה סגור ע"י גדר תיל. בפנים היו כמה מבנים רעועים ובתוך האזור המגודר היה מחנה העבודה שלנו שסביבו הקימו גדר נוספת. היו שם כ 180- איש, כולם צעירים, רובם יהודים מפולין שברחו מהגרמנים ב-1939. גרנו ב'באראק' (Barak, צריף עץ מאורך שלכל אורכו דרגשים), שהיה מלא פשפשים, הייתי יושבת כל הלילה על השולחן כדי שלא יעקצו אותי. היינו מוציאים את הדרגשים החוצה, מרטיבים אותם עם קצת נפט, מציתים אותם לכמה שניות, מכבים ומחזירים לצריף כדי להרוג את הפשפשים. בבקרים, לפני השעה 8 היו צריכים למלא אמבט עבור הגרמנים במי באר, אני וחברתי שהיתה צעירה ממני סחבנו את המים בדליים, אני לא הייתי גבוהה מספיק כדי להגיע לידית על מנת לסובב את המנוף של הבאר ולהוציא את הדלי, אז הייתי שמה אבן ליד הבאר כדי לעמוד עליה. היה צריך להביא 15-16 דליים בקור נוראי ולהדליק אש כדי לחמם את האמבטיה. הייתי הולכת ליער להביא קרשים באורך של כמטר ומשתמשת בפטיש ואזמל כדי לחלק אותם לשניים-שלושה חלקים ומכינה מהם קרשים קטנים יותר בעזרת גרזן, הייתי
מייבשת אותם ואיתם היו מחממים את האמבטיה, כדי שבשעה 8 האמבטיה תהיה חמה, וכך כל בוקר. היו שם מספר קצינים גרמניים מפולין שלפעמים היו נותנים לנו חתיכת לחם או ביצה. זו היתה עבודתי הראשונה, העבודה השנייה היתה במבנה הרוס שבתוכו היו חוטים או תיל בתוך חימר שרוף. היה צריך לשבור את החימר עם פטיש וללקט את החוטים. בנוסף גם בנו
את הגג במבנה אז הייתי צריכה להעלות זפת במדרגות כדי שהחברים שלנו יוכלו לשפוך את הזפת על הגג. עשינו כאלה עבודות עד 1944.

מחנה העבודה שלנו נחשב מחנה טוב, הוא לא נחשב תובעני במיוחד, יחסית. אחד המנהלים שאמא עבדה אצלו היה נוראי. אם לאחת הנשים היתה נופלת חתיכת נייר הוא הכריח אותה לאסוף את זה בעזרת הפה, ואם היתה יורקת את הנייר הוא היה מכריח
אותה ללקק את זה. הוא היה מתהלך עם שוט ומרביץ. 70% מאיתנו עבדו אצלו בגן הירק ובמטבח. המטבח היה של גרמנים, היה להם מטע והיהודים היו מעבדים אותו. המחנה היה שמור על ידי הגרמנים. סביב המחנה היו שתי שורות של גדר תיל. ביום
היה מותר לנו לצאת מהגדר שלנו (ולהישאר בתחום הגדר השנייה). היו מקומות שהיו סביבם אפילו שלוש גדרות, למשל ליד מפעל הנשק. בתוך מחנה העבודה היתה חובה ללכת עם הטלאי הצהוב. היינו מתאספים ועורכים הופעות, כולם היו צעירים שדקלמו שירה ועשו קונצרטים. בית השימוש היה משותף כמו לחזירים, הוא היה ממוקם ליד גדר התיל אז היו מלווים אותנו לשם כדי שלא נברח דרך הגדר.

היה אחראי לאטבי אחד שלא היה 'לאגר פיורר', הוא התאהב בבחורה יהודיה ועזר לה רבות. הוא גם היה מביא כל יום ביצה לבת הדודה שנולדה בגטו (פרנסיס, הבת של גרוניה). כאשר היתה האקציה של הילדים בשאולאיי הוא עזר להבריח את התינוקת מהגטו ולשלוח אותה למשפחה ליטאית, שעבדה אצלנו לפני המלחמה. אותה משפחה ליטאית התגוררה
במרכז העיר והם חששו שילשינו עליהם ולכן הם מסרו את התינוקת לבעלת הבית הקודמת שלהם, אך בגלל שהתינוקת בכתה הרבה גם שם לא יכלו להחזיק אותה. בסופו של דבר הם מסרו אותה לאישה ליטאית שהיתה מתרועעת עם גרמנים ורוסים, אשר לקחה את הילדה תמורת תשלום. כסף לא היה לנו אבל העוזרת שלנו מצאה שמיכות פוך וטבעת זהב שהיו
שייכים לנו ומסרה אותם לאישה הליטאית ההיא, אך למרות זאת היא התייחסה לתינוקת רע מאוד, התינוקת היתה תמיד מלוכלכת ורעבה ואספה פירורים מהרצפה. העוזרת שלא יכלה לראות את זה, פנתה לרוסים דתיים אורתודוכסיים ואמרה להם שבבית אחד יש תינוקת רוסיה שנשארה לאחר שאביה, קצין רוסי נהרג ואמה מתה, והילדה
נמצאת אצל הליטאים. העוזרת אמרה לאותם רוסים שהיא לא מבינה איך הם יכולים לסבול שתינוק "עם דם שלהם" מתגלגל אצל זרים והם מתעללים בו. הרוסים לקחו את התינוקת והיא חיה שם עד שחרור ליטא על ידי הרוסים.

הבריחה מהגטו
במחנה בלינקאיצ'יי התחלקנו לקבוצות ונאמר לנו שאם תהיה אפשרות נברח לפי הקבוצות. יום ראשון אחד, לא הלכתי לעבודה והייתי אצל הדודה גרוניה במטבח ופתאום מישהו הגיע ואמר שמישהו נחתך או נחבל ביער וצריך רופא דחוף, אך גם הרופא וגם ה'לאגר-פיורר' על נשותיהם נעלמו. גרוניה אמרה שכנראה קרה משהו אם הרופא לא הלך לטפל בבחור הפצוע ביער ושצריך לברוח.

החלה אנדרלמוסיה, אמרתי לגרוניה "בואי נברח", קבעתי עם אמא מראש שאם משהו קורה נברח אל האישה הליטאית שעבדה אצלנו, אבל לא יכולתי לברוח. גרוניה נתנה לי את השעון שאבא קנה לי כשסחבתי את האפיקומן פעם, עוד לפני המלחמה, דודה אחת נתנה לי שמלה ואת המגפיים של בעלה, לבשתי את כל הבגדים שהיו לי למרות שהיה
חם והלכתי לחפש את אמא, אבל לא נתנו לי לצאת מהמחנה אז לקחתי קומקום ואמרתי ששלחו אותי להביא מים וכך הצלחתי לצאת מהמחנה. ברחתי אל המטבח וגן הירק בהם אמא עבדה אך גם שם היתה אנדרלמוסיה ואמרו שכל היהודים ברחו. החלטתי שאמא ודאי לא תברח בלעדי והחלטתי לחזור חזרה אל המחנה, אך בדרך כבר נעו מכוניות ונבהלתי,
כל הזמן חשבתי לעצמי, שאם הולכים לירות בי- שיירו בגב, שלא אראה. ליד המחנה חפרו תעלות, לא ידעתי לשם מה, אך כולנו היינו בטוחים שזה היה עבורנו (כלומר, כדי לקבור אותנו שם). הסתתרתי בתעלה והמכוניות עברו ואף אחד לא ראה אותי. הסתתרתי בתעלה חצי שעה, חשבתי ששמעתי יריות וצעקות ופחדתי ללכת למחנה, המשכתי
ללכת והתקרבתי לגדר החיצונית, היתה שם בריכה והגרמנים רחצו בה, החלטתי שכיוון שהם לא לבושים והנשק לא לידם אצליח לקפוץ מעל הגדר החיצונית שהיתה בגובה 3 מטרים. ליד הגדר היה ספסל בטון, רציתי לקפוץ מעל הגדר אבל הספסל לא היה מספיק גבוה. מצאתי אבנים, הנחתי על הספסל, קפצתי ונתליתי על הגדר, היד שלי והשמלה נתפסו, דיממתי. בסוף
נפלתי לבור בצד השני של הגדר ורצתי. לאן? לא ידעתי. המחנה היה לא רחוק מכפר ליטאי בשם "קארצ'מה" (Karchema). אנשי הכפר שבו מהכנסייה ואני התעריתי בינהם. שמעתי יריות, הפעם באמת ירו, התגנבתי בין הסוסים
והעגלות אל היער ומשם לשדה תפוחי אדמה והגעתי לביתה של מכרה ליטאית שלנו. לפני הרבה זמן אמא הראתה לי את הבית שלה ואמרה שבבית הזה גרה הגברת "ראמאנאוסקיינה" (Ramanauskiene) ואם פעם יקרה משהו, שאדע שהיא קרובה אלינו. חשבתי לרוץ אל ראמאנאוסקיינה אבל היו יריות ולא הייתי בטוחה איזה מהבתים הוא ביתה. מצאתי בית שימוש חיצוני והסתתרתי שם 5 שעות. ניסו לפתוח את הדלת אבל לא נתתי (הם כנראה חשבו שהדלת תקועה). שמעתי איך הפכו את כל בית, כי ראו אותי רצה לכוון הבית ולא הבינו לאן נעלמתי. הורדתי את השמלה העליונה שהיה עליה טלאי צהוב ונשארתי עם חולצה וחצאית, את השמלה והמגפיים השארתי בשירותים.

ברחתי מהגטו בסביבות 11:00 בבוקר, בסביבות 17:00 אחר הצהריים הבנתי שהמהומה שככה ואז הלכתי לחפש את ביתה של ראמאנאוסקיינה. נכנסתי לבית אחד ומיד גירשו אותי. הבית הבא שניסיתי כבר היה ביתה. ראמאנאוסקיינה עצמה לא היתה, היו שם בחורה צעירה ואישה זקנה, חמותה של ראמאנאוסקיינה, בנה נהרג כשהיה עם הפרטיזנים, הוא היה קומוניסט ובגלל זה הרגו אותו. הזקנה התחילה לצרוח: "לא מספיק שאת הבן שלי הרגו, את רוצה להביא עלינו צרות נוספות", התחלתי לבכות ואמרתי "יש לנו שני בתים ברדווילישקיס ואני אתן לך אותם והנה השעון שלי אתן לך גם אותו". אני בכיתי מאוד והיא לא הסכימה בשום פנים. הבחורה הצעירה שישבה שם היתה יפה מאוד, היא אמרה לי: "בואי אני אוציא אותך מפה" והיא הלכה איתי. אמרתי לה שאני ארשום את הבית עליה ואתן לה הכל רק שתוציא אותי משם. כל הכפר כבר היה מלא גרמנים שחיפשו אותנו. 20 איש ברחו מהמחנה, 12 נתפסו ועוד כמה נהרגו על הגדר. הבחורה הזו הוציאה אותי משם, הלכנו סביב המחנה שהיה מלא גרמנים אבל הצלחנו לעבור. באחד המקומות היא אמרה לי להסתתר עד הערב בתעלת ניקוז לצד הכביש. היא השכיבה אותי בתעלה שהיתה מלאה מים, כיסתה בדשא, קרשים וזרדים ואמרה "אל תצאי מפה". ככה ישבתי עד שהיא הגיעה מאוחר בערב והביאה לי לחם וחלב ואני נתתי לה את השעון. היא אמרה שתשוב יותר מאוחר אבל לא חזרה ואני שכבתי שם ולא ידעתי אם עדיין יום או כבר לילה. עברו מעלי ואני שכבתי שם, לא יודעת כמה זמן. בבוקר העוזרת הליטאית שלנו הגיעה למחנה להביא לנו קצת אוכל ואמרו לה שברחתי, היא הלכה אל ראמאנאוסקיינה לחפש אותי והאישה הצעירה אמרה שהיא לא היתה בבית והזקנה לא הסכימה להשאיר אותי אצלה אז הועברתי למקום אחר אבל עכשיו אי אפשר להגיע לשם כי המקום מלא גרמנים. העוזרת שלנו אמרה שבעיני אלוהים היא אחראית עליי ולכן היא חייבת למצוא אותי, ובסופו של דבר כשהיא מצאה אותי הייתי מכוסה כולי בעלוקות עד כדי כך שהיו צריכים לגלח את שערות ראשי כדי לסלק אותן וכל גופי היה מלא סימנים מהן. העוזרת שלנו הביאה אותי לאחיה בכפר ושם שהיתי כמה ימים. הם שיכנו אותי בחדר בקומה העליונה עם בחורה שסבלה מאפילפסיה. בגלל שפחדתי ממנה ואמרתי שאני מעדיפה למות מאשר לישון איתה, הם הרשו לי לרדת בשעות הלילה לקומה התחתונה. לילה אחד כשהלכתי לשירותים (שהיו בחצר) הכלב שלהם התחיל לנבוח עלי, הגיע 'בנדיט' ששאל היכן נמצא הזר שגרם לכלב לנבוח ואז הייתי צריכה לעזוב אך לא היה לאן. הם החביאו אותי ביער לא רחוק משם. היה להם גם ילד רוסי רועה צאן ופחדתי גם ממנו שלא יראה אותי. כל היום הייתי שוכבת ללא תנועה ובערב העוזרת שלנו היתה יוצאת ליער בטענה שהיא הולכת לחלוב את הפרה ונשארת לישון איתי. כך שכבתי מספר ימים (לא זוכרת כמה) ובסוף העוזרת לקחה אותי לאחיין שלה, פרטיזן.

הפרטיזנים עברו ממקום למקום והאחיין נשלח למשימה ואותי החזירו חזרה לאותו כפר. באותו זמן חיה, הדודה של אמא, ברחה גם היא מהמחנה. היא הסתתרה בבית באותו כפר ובדרך נס הגיעה אלינו. להחזיק את שתינו הם לא יכלו, אז פנינו אל האישה
הליטאית שדאגה להעברת בת הדודה (פרנסיס), ותמורת תשלום היא הסכימה לקחת אותנו למישהו ברדווילישקיס. באותו זמן החזית היתה בפוניבז' המרוחקת מרדווילישקיס בכ-70 ק"מ. כל זה קרה מהר מאד. לקחו אותנו לאנשים שלא הכרנו, לעליית הגג שלהם. משם שמענו איך הפציצו את הגטו בשאולאיי (המרוחקת כ-10 ק"מ מרדווילישקיס) וראינו איך זרקו את הפצצות. ואז שמענו איך האנשים שהסתירו אותנו רבים ומישהי צעקה שהיא תלשין שלמעלה מחביאים יהודים. הדודה חיה אמרה שאנחנו חייבים לברוח מפה. בעליית הגג היה מעט מזון, לקחנו לחם וביצים, לא נגענו בבשר החזיר, לבשנו שמלות ישנות
שמצאנו שם, חבשנו מטפחות לראשינו והלכנו. לאן הלכנו לא ידענו. הדודה חיה היתה מהעיירה 'פאשבינטינה' (Pashventine)
והיא אמרה שכדאי ללכת לשם. הלכנו יום שלם. באחד המקומות נכנסנו לבית של ליטאים לשתות, הדודה דיברה ליטאית מצוין ואני לא יכולתי לפתוח את הפה כי בשלוש השנים שהייתי במחנה-העבודה שכחתי לגמרי ליטאית. הליטאים אמרו שהם עכשיו מפחדים מיהודים, כי הם שמעו שעכשיו היהודים מסתובבים עם סכינים כנקמה. הליטאי אמר שהבן שלו היה 'פוליצאיי' (שוטר ששיתף פעולה עם הגרמנים) בקובנה (Kovna, קאונס Kaunas) ושהוא מפחד שהיהודים יכולים להתעלל בו. הדודה חיה אמרה שאבא שלי גם היה 'פוליצאיי' ובגלל זה אנחנו במנוסה, כי גם אנחנו מפחדים, ועליי היא אמרה שאני יודעת רק פולנית ושום שפה אחרת. הם השקו אותנו אך הדודה פחדה להשאר בבית הזה. וכך המשכנו בדרך, עברנו באותו יום 30 או 40 ק"מ ועוד שניים-שלושה בתים דומים.

כבר ירד הערב ואנחנו התייבשנו, נרטבנו, התייבשנו שוב ונרטבנו שוב ולא היה לאן ללכת. אז ראינו ליד הדרך בית קטן ישן ורעוע. הדודה אמרה או שניגמר ביער או שניכנס לבית הזה. נכנסנו. גרו שם אנשים מבוגרים, הזקנה היתה מעל גיל 80 והיו גם בן ובת בסביבות גיל 60 או יותר. הבית היה מוזנח, במקום רצפה היתה אדמה (זה נקרא 'בית בלי רצפה') והדודה ספרה את אותו הסיפור כמו קודם: שאבא שלי היה 'פוליצאיי' ואנחנו במנוסה מהרוסים, מפחדים שיתפסו אותנו ושיש לנו משפחה ב'לינקובו' ( Linkovo ) ואנחנו מבקשים רק להעביר אצלם את הלילה. כשהם שמעו שאנו רק רוצים להשאר לילה אחד, נתנו לנו להכנס וגם לאכול. דודה חיה רחצה עבורם סיר, אז הם צעקו עליה "למה את שוטפת את הסירים? הוצאת את כל
השומן! אנחנו רק שוטפים קצת במים קרים וממשיכים לבשל". דודה חיה עזרה להם בגן הירק, אז הם אמרו "טוב, תישארו כבר". ואני סרגתי. יום אחד נתנו לי גם לחלוב את הפרה אבל לא הייתי מנוסה והפרה בעטה והפכה את דלי החלב וכיוון שבעלי הבית היו מאוד קמצנים ופחדתי שיגרשו אותנו, חלבתי פרה של מישהו אחר והבאתי להם חלב לבית. כשהגיע מועד קציר
התבואה, הלכנו לעזור להם בקציר והדודה טיפלה בגן הירק. היינו שם שלושה ימים, ישנו על קש שכוסה בסדין, זה היה נורא, על כל הסדין קפצו פרעושים. באחת ההזדמנויות ראיתי מישהו רוכב על אופנוע- ונבהלתי, הדודה שלי היתה
מתעוררת ומדברת איתי ביידיש ואני הייתי צריכה לדחוף אותה קלות שלא תדבר, פעמיים-שלוש ביום הייתי צריכה להתפלל כנוצרייה ולהצטלב והייתי שוכחת מאיזה כוון מצטלבים וכשהמקומיים שאלו למה אני עושה את זה הפוך, הדודה הסבירה שכך עושים את זה בפולין.

למזלנו הם היו אנשים פשוטים מאוד וחסרי השכלה וקיבלו את ההסבר שלה. יום אחד ראיתי קצין נוסע על אופנוע בדרך שהיתה מרוחקת מעט מהבית ושאלתי את הדודה מה זה? היא אמרה הוא נוסע לעצור אותנו! אותי- ילדה בת 14 ואישה זקנה- פשוט היינו מבולבלות מרוב פחד, לא יכולנו לדעת אם זה קצין גרמני, ראינו שמישהו נע בדרך והדודה אמרה: בבוקר נלך מפה. יצאנו מהבית וראינו ששוב מפציצים, למחרת ראינו צבא צועד בדרך. הדודה אמרה שכל הצבא הזה בא לקחת אותנו. מתברר שאלה היו כבר הרוסים, אבל עדיין חששנו להגיד שאנחנו יהודים, כי אחרי הסיפור שהיהודים מסתובבים עם סכינים
ומנסים לנקום, חשבנו שגם הרוסים יכולים להרוג אותנו. שהינו בבית הליטאי הזה עוד כמה ימים ושוב החלה ההפצצה, לא יודעת אם היו אלה הרוסים או הגרמנים. ברחנו תוך כדי ההפצצות ליער יחד עם בעלי הבית. אני הייתי צריכה לסחוב את שמיכת הפוך ושתי הכריות של בעלת הבית, במהלך הריצה ליער הפלתי את המשא ונפלתי עליו, וכעבור כמה צעדים בעלת הבית תפסה אותי וצעקה עליי "השמיכות שלי! השמיכות שלי" והכריחה אותי לרוץ חזרה תוך כדי ההפצצה, לאסוף את
הכל ולהביא לה. פצצה אחת נפלה לידי, כמטר וחצי ממני, וחדרה לקרקע מבלי להתפוצץ. (מאוחר יותר הרוסים סילקו אותה). לאחר שלושה ימים התאספו שם אנשים (ליטאים), ודיברו על ללכת ליער לנקום ברוסים וביהודים- אם נותרו. נבהלו וברחנו, השכם בבוקר יצאנו הביתה לרדווילישקיס. בדרך נתקלנו בגוויה של סוס ודודה חיה אמרה שזה סימן לא טוב, שלא נמצא שם אף אחד. ואני בכל זאת קיוויתי שאמא תחזור ואבא יבוא. הגענו לרדווילישקיס. לא היה שם אף אחד, מצאנו עוד כמה יהודים שברחו יחד איתנו (ממחנה העבודה), איתם היתה גם החברה שלי, נחמה קסל Kesel (כיום היא חיה בחיפה) עם אמא שלה. שהינו בבית שנעזב על ידי הגרמנים, הדיוויזיה הליטאית של הצבא הסובייטי בדיוק עברה בסביבה ונודע להם שאנחנו נמצאים בבית הזה והם הביאו לנו מצרכים. היינו שם כמה ימים. בזמן שהיינו בבית הנטוש גיליתי שחברי לוסיק (אריה בקין) ברח מהמחנה ביום שאנחנו ברחנו. החזית נעצרה ליד שאולאיי ואנחנו שוב ברחנו ברגל לכוון 'פאניבז'יס' (Panevezis) לאחר מכן הסיעו אותנו ברכב צבאי עד ל'שוונצ'יונליס' (Svenchionelis) וברכבת (ישנּוּ בפרוזדור של הקרון) עד שהגענו ל'ווילנוס' (Vilnius, וילנה) "ערומים ויחפים".

השנה היתה 1944. נתנו לנו מקום בבית אבות, היו שם עוד משפחות מהמקומות מהם אנחנו באנו. הינו הולכים לבקש לחם מהחיילים, אני אישית הייתי מחכה שאחד הזקנים בבית האבות היה משאיר קצת לחם או דייסה. הייתי תופרת מה'שינל' (מעיל של חיילים) כובעים והייתי מוכרת ומרוויחה כסף. וכך סבלנו 3-4 חודשים עד בוא הקור. אחר כך חזרנו לרדווילישקיס.

אחרי המלחמה
הלכתי לעוזרת הליטאית שעבדה אצלנו לפני המלחמה. היא גרה עם שתי אחיותיה בחדר קטן והיא קיבלה אותי. הלכתי ואיתרתי את המכונה של סבא לעיבוד צמר וציוד נוסף לצביעת בדים אצל אחד הליטאים. תמורת הציוד נתן לי הליטאי כל יום כיכר לחם ושקית תפוחי אדמה. הוא גר 3-4 ק"מ מאיתנו והייתי הולכת אליו כל יום הלוך וחזור לקחת את הלחם ואת תפוחי האדמה. הצלחתי להשיב את הבתים שלנו שהולאמו בזמן המלחמה על ידי הליטאים, לא יודעת איך קרה שהם החזירו לי את שני הבתים שלנו ואת הדירה של הדוד, שבזמן המלחמה התגורר בה שוטר. השוטר ברח והדירה הושבה לידינו. שוטר נוסף עדיין התגורר בדירה והיה צריך לחכות שהוא יתפנה משם. התברר לנו שבזמן המלחמה אותו שוטר היה ב- NGB (המשטרה הסובייטית). באותם ימים הסתובבו אנשים עם שקים והיו גונבים מכל הבא ליד, פתאום ראיתי שאדם כזה גונב את תפוחי האדמה שלי, רצתי לסגור את הדלת ופתאום הבנתי שזה הדוד שלי חצק'ל, שברח בתחילת המלחמה לרוסיה, הוא חזר עם אשתו (פס'ל, אחות של אבא שלי) ושני ילדיהם. הם נסעו בקרונות פחם והיו שחורים, הזקן של דוד חצק'ל היה מכוסה פחם ולקח לו זמן לשכנע
אותי שהוא אכן הוא. כל רכושם היה סכין וחתיכת לחם. נתתי להם להכנס, היינו שם עוד כמה ימים ואז עברנו לבית שלנו.
הלכתי ללימודי ערב בבית ספר ליטאי, אחרי כן עזבתי והלכתי לבית ספר ברוסית בשאולאיי, שם סיימתי את התיכון. הייתי כבר בת 17 או 18 , הייתי בחורה יפה, היה לי מחזר ורצינו ללכת לערב ריקודים. התקשטתי לקראת הערב, סידרתי את השיער וחיכיתי למחזר שלי שיבוא. פתאום אני שומעת קול קורא "ריבה'לה". אמרו לי שאמא מתה אבל זה היה הקול של אמא. ושוב אני שומעת "ריבקֶה", "ריבה'לה". גרנו בקומה השנייה יחד עם דוד חצק'ל ודודה פס'ל שחזרו מרוסיה. התחלתי לצעוק "אמא!", נכנסתי להיסטריה ובמקום לרדת לפתוח את הדלת רצתי מחדר לחדר וצעקתי "אמא!". דוד חצק'ל הדליק נר וירד לחפש אותה.

ליובה אמולסקי, לאחר המלחמה

אמא שלי היתה במחנה ריכוז (בגרמניה) וחזרה משם קטועת שתי רגליים. היא הגיעה על ברכיה, עם 2 כריות במקום רגליים, ועם מקל. בשלהי המלחמה, לאחר שרגליה נכרתו, היא ישבה על מרפסת בפולין בזמן שהחלה הפצצה. כשהתחילו להפציץ היתה בהלה גדולה, היא שכחה לרגע שרגליה נכרתו ונפלה מהמרפסת, היא נחתכה מהזכוכית ושברה את שיניה. היא היתה כולה מצולקת ושערה היה גזור קצר. אמא שלי היתה אישה יפה, ואת האישה הזו לא הכרתי. במקום הצמות הארוכות שזכרתי היו לה שערות קצרות ועומדות, לפני המלחמה היא היתה גבוהה ממני, אמא היתמרה לגובה של 172-173 ס"מ, ופתאום היא היתה קטנה כזו בלי רגליים. התחלתי לצעוק ולא יכולתי להפסיק. גם כל האחרים לא הכירו אותה, דודה חיה, שגרה איתנו באותו בית לפני המלחמה אמרה: "זו אינה ליוּבּה, זו מתחזה, כנראה שליוּבּה היתה איתה בבית חולים כלשהו והיא אספה עלינו מידע ועכשיו מתחזה לה". ואמא ענתה לה "את לא מכירה אותי? הנה, התמונה הזו שבסלון היתה שלי, אצלך היתה ספה, לי גם היתה ספה כזו, ואת השולחן הקטן הזה סבא נתן לי מתנה", והדודה מתעקשת "זו לא ליוּבּה". איתי בכלל אי אפשר היה לדבר, רק צעקות. ואמא אמרה "כשאני שכבתי במחנה הריכוז ולא רציתי להשאר בחיים ללא הרגליים שלי, אישה אחת ששכבה לידי נפטרה, הבת של האישה הגיעה ואמרה" הלוואי שהיתה נשארת בחיים, אפילו במצבך", אז החלטתי לחיות למרות שמצבי היה מאוד קשה.

ליובה וריבה אמולסקי

אמא עבדה על הברכיים באטליז שפתח הדוד חצק'ל. היא היתה הולכת על הברכיים, מתיישבת ועובדת יום שלם בקופה בחנות, והיתה ללא חימום, והיה נורא קר. לאחר שהדוד התחיל להרוויח היה קל יותר.

ריבה וזכרי

ב-1948 פגשתי את בעלי לעתיד, זכרי. הוא היה מאוקראינה, קצין בצבא הסובייטי, כל משפחתו חוץ מאביו נספתה בשואה. היחידה שלו עברה ליד העיירה שלנו, הוא רצה לגור ליד משפחה יהודית וכך הכרנו, הוא התחיל לבקר אצלנו. כעבור זמן מה נודע לנו שבזמן המלחמה הרגו את הגברים שלנו באזור שהיה ליד ה'פאליגון' (מטווח) ששימש כעת את היחידה של זכרי,
הוא השיג אישור לחפור שם, חפרנו ולא מצאנו דבר, היו שם כמה שכבות של סיד חי ונותרו רק כפתורים ממתכת וכפיות, חוץ מזה לא נשאר שם כלום. באחר הימים הדודה שלי הזמינה את כל היהודים (כמה ששרדו) לארוחת צהריים חגיגית, זכרי התאכזב מהארוחה החגיגית כי קיווה לאכול כמו שהיה נהוג אצלו בבית: תפוחי אדמה לא מקולפים, עם דג הרינג. אחרי כן זכרי התחיל לבקר אותי והיינו הולכים יחד לריקודים. זכרי היה נווט בחיל האויר, באחת הפעמים שהלכנו לריקודים היו שם ימאים והם התחילו לריב ביניהם. אני עזבתי אותו שם והלכתי הביתה מפני שכעסתי עליו שגרם לתיגרה. זכרי, שלאחר שעזבתי חשב שאנחנו כבר לא נהיה ביחד, התנדב לעבור עם היחידה לגרמניה כי חשב שאין לו סיבה להישאר. לפני שהוא נסע השלמנו, אבל אז לא נתנו לי לצאת לגרמניה כי אמא שלי התכתבה עם אפריקה (עם אחיותיה שחיו בדרום אפריקה).

תעודת הנישואין של ריבה וזכרי גולדנברג

מימין: ריבה, זכרי (לא ידוע השמאלי)

זכרי נסע וחזר אחרי חודש ואז התחתנו. הוא היה בן 21 ואני הייתי בת 19. אני הייתי מאוד רזה, לבשתי שתי שמלות אחת על השנייה כדי שלא יראו שאני כל כך רזה. אמא אמרה שאפשר לאגור מים בשקע שיש לי בתחתית הצוואר...

אחרי המלחמה לא היתה לי תעודת לידה, ומכיוון שנראיתי צעירה לגילי וועדת רופאים החליטה שנולדתי בשנת 1931. כשרציתי להתחתן עם זכרי לא נתנו לי כי חשבו שאני רק בת 17 ואמא נסעה לרדווילישקיס כדי לאתר את תעודת הלידה שלי, בסופו של דבר היא מצאה אותה שם בארכיון. זכרי נאלץ לנסוע חזרה ליחידה שלו בגרמניה ואני נשארתי ברדווילישקיס. בפעם השלישית שהוא חזר קלרה היתה כבר בת חצי שנה. קלרה היתה היהודייה האחרונה שנולדה ברדווילישקיס (מיעוט היהודים ששרדו את השואה עזבו את העיירה). קלרה היתה כל כך יפה, העור שלה היה כל כך יפה, היה לה גוון עור בריא כזה, לא חיוור, ותלתלים יפהפיים. הייתי מניחה כרית על העגלה והיא היתה יושבת עליה בחוץ. בימים ההם היו צריכים לכבס את חיתולים, היינו מרתיחים את החיתולים בסיר עם שתי חתיכות סבון, ואמא שלי היתה אומרת שלפחות פעם בשבוע צריך להוציא אותם החוצה על מנת שיקפאו בחוץ. וכמובן שהיה חשוב מאוד לגהץ את החיתולים, אבל אם הייתי מגהצת את החיתול רק מצד אחד ולא הופכת אותו ומגהצת גם את צידו השני, אמא היתה אומרת ש"עשיתי חלטורה".

ריבה וקלרה

זכרי שירת שנתיים בגרמניה (המזרחית), אחרי שנתיים עברנו יחד ל'סימפרופול' (Simferopol) ומשם ל'ציטה' (Chita)שבסיביר. צ'יטה ממוקמת ליד אגם והיו שם יתושים שם מאוד גדולים ('משקרה') "שעוקצים חזק" ונאלצנו ללכת עם כילה. היינו הולכים ליער כדי לחפש צנוברים. גרנו שם שנתיים ושם נולד בני שמואל (סאשה). אחרי כן עברנו להתגורר ב'באדה' (Bada) שנמצאת כ 40-50 ק"מ מצ'יטה. היתה לנו שם דירה עם משפחה נוספת שהיתה להם ילדה. חיינו שם בטמפרטורה של מינוס חמישים מעלות. קלרה היתה הולכת עם אבא שלה להביא מים מהבאר, אבל עד שהם היו מגיעים חזרה הביתה כבר לא היו מים בדלי, חלק מהמים התאדה והשאר הפך לקרח. ב-1952 זכרי שוחרר מהצבא, אולי בגלל שלמשפחתו היו קרובים בחו"ל (בזמנים של סטאלין חשדו מאוד בכל קשר עם חו"ל), או אולי מפני שאחרי שסטאלין נפטר (אני זוכרת שבכיתי כמו כולם מול הטלוויזיה כשהוא נפטר) שיחררו את כל היהודים מהצבא, כנראה מפני שהיהודים הואשמו במותו. אחרי זה חזרנו לרדווילישקיס וזכרי השלים לימודי הנדסת חשמל ואלקטרוניקה, ונסע ל'וילנה' (Vilnius) לעבוד באיזשהו מפעל ממשלתי סודי.
בוילנה לא היה לזכרי איפה לגור, הוא הלך לבית הכנסת ושם פגש את משפחת אברמוביץ, הם שיכנו אותו והאכילו אותו, הוא חי אצלם שנה או יותר עד שקיבל דירה דרך הצבא ומעט כסף (כאשר חישבו את גובה הפיצויים מהצבא, לא התייחסו לשנות המלחמה וכך קיבלנו פיצויים מופחתים) ואז אני והילדים הצטרפנו אליו וכולנו גרנו שם יחד.

ריבה וקלרה

גרנו בדירה ההיא שלוש משפחות, היה לנו מטבח אחד, חדר שירותים אחד, ואמבטיה אחת אבל הסתדרנו, היה מאוד נקי. אני ניקיתי את המטבח וחדרי הרחצה פעמיים בשבוע כי קיבלנו שני חדרים וכל אחת מהמשפחות האחרות ניקתה פעם בשבוע. קלרה עשתה שיעורים במטבח עם שלוש שכנות, סאשה עשה שיעורים בחדר השני, הרעש לא הפריע לאף אחד. קלרה למדה לנגן על אקורדיון וזכרי היה סוחב את האקורדיון בימי ראשון לקונצרטים. קלרה גם הלכה לריקודים ולהתעמלות וכשסיימה את בית הספר הלכה ללמוד רפואה ב'קאונס' ('קובנה'). יום אחד נסעתי לקאונס לחפש אותה, שאלתי בחורות איפה היא וישבתי וחיכיתי לה, כשהיא ראתה אותי היא סיפרה שאמרו לה שאיזו חברה שלה מחפשת אותה...

מימין: חברה ללימודים, ריבה וקלרה.

היינו לבושות אותו דבר, קלרה במידה 38 ואני במידה 42 . אני זוכרת שבשנה השנייה ללימודים קלרה לא עברה מבחן והיא בכתה, מבחינתה השמיים נפלו, נסענו יחד ברכבת והיא הקיאה ולא נרגעה. קלרה התגוררה בקאונס אצל זמר אופרה ולמדה מאשתו לסרוג, מה שאני לא הצלחתי ללמד אותה היא למדה ממנה. פעם זכרי ואני באנו לבקר אותה יום לפני מבחן. הזמר, שהיה שתיין, הגיע שיכור הביתה, זרק את העניבה והתחיל לצעוק ולשאול היכן אשתו והפחיד אותנו מאוד. לקחנו משם את קלרה ונסענו הביתה, למחרת היא נסעה חזרה כדי להיבחן. בתי, קלרה, סיימה את לימודי הרפואה ויחד עם בעלה יעקב והתינוקת בת החודשיים עלתה לישראל ב-1974. אמא שלי נסעה אל בתי ב-1976, היא אמרה שהיא רוצה למות בישראל והיא לא יכולה לחכות עד שנעלה גם אנחנו. באותה תקופה בעלי עבד במפעל ממשלתי ולא היו נותנים לנו לצאת מברית המועצות ללא "תקופת צינון" של חצי שנה לאחר עזיבת מקום העבודה, אך חששנו להגיש בקשה להגר לישראל כיוון שלא היינו בטוחים שיאשרו לנו לצאת ולא רצינו להסתכן באיבוד מקום העבודה של זכרי ובסופו של דבר להשאר "קרחים משני הכוונים".

מלפנים (מימין): קלרה, ריבה, שולי (בתוך שמיכה) ויעקב קרבלניק
מאחור (מימין): בנימין וליובה קרבלניק
מאחור משמאל: רעיה זלקינוביץ'

בעלי נפטר לאחר סדרה של התקפי לב ב-1977, אני המשכתי להתגורר בוילנה עד שעליתי ארצה בגפי ב-1979. בני סאשה ואשתו ז'נה נשארו בוילנה עד ספטמבר 1989 , אז עלו ארצה עם שתי בנותיהם. היה קשה לעזוב את סאשה, והיה קשה לבזבז את הכסף ולארוז הכל (אי אפשר להוציא מהמדינה כסף אז היו קונים רכוש כדי להביאו ארצה). בארץ היה לי קשה כי כבר שכחתי את העברית, הצלחתי להבין אבל לא לדבר. הלכתי לאולפן ברעננה, אחרי כן למדתי עברית מתקדמת ברמת-גן ולמדתי עברית גם באבו כביר, שם היה מורה "אנטישמי" שכשהיינו מדברות בשיעור, מפני שלא הבנו אותו, הוא היה זורק אותנו מהכיתה. בסופו של דבר כתבנו מכתב ו"העפנו" אותו. אחרי זה למדתי הנהלת חשבונות והתקבלתי לעבוד בבנק הפועלים
ברעננה. אני זוכרת שבזמנו לא הבנתי מדוע צריכים צ'קים ולמה צריך לחתום על צ'ק משני הצדדים, למה לאוטו יש פחת וכל מיני דברים כאלה. הכרתי גבר אחד והוא כל הזמן התרברב שיש לו דירות בארץ ובגרמניה, ושיש לו כל מני מכוניות שונות, אבל לתל-אביב נסענו באוטובוס. את הנסיעה חזרה כבר התעקשתי לשלם בעצמי...

את משה, בעלי השני, הכירה לי מכירה של אמא מרדווילישקיס. נפגשנו ביום שבת, והוא הזמין אותי לסרט ביום שני, אבל ביום שני אמא שלי נפטרה. משה מיד בא והביא דברים ועזר. אני זוכרת שאמרו לי שגבר כזה שמשאיר את הכל מצוחצח אסור לעזוב. חיכינו שנה ואז התחתנו ברבנות ברעננה.
ריבה ומשה מתגוררים כיום ברעננה, קרובים לילדיהם, לחמשת הנכדים ולשתי הנינות, אריאל ויובל בנותיה של דיאנה.

ברכות מהמשפחה

ריבצ'קה, 80 שנים.... את מאמינה?
רוצה להגיד כל כך הרבה דברים אבל קשה לי ואיני יודעת למה ואיך. אני חושבת עלייך ומה את בשבילי ומה את בשביל הילדים ולכל מי שמכיר אותך ועיני מתמלאות דמעות. אם חושבים על אם או על סבתא – את היא הדמות שמחממת את הלב ואת פנייך אנו רואים לפנינו. אני חושבת על ימים רחוקים כשהייתי תינוקת וילדה. זה לא היה פשוט להיות שובבה לידך או לא מחונכת, אם הייתי נוגעת בידי בשולחן.... פעם אחת נגעתי בו בידיים לא נקיות, מיד כששבתי מן הרחוב.... אוחחחח איזה פאץ' אני קיבלתי. לא נגעתי יותר. הלכתי לידו בידיים אסופות ושמורות. ידעת להנחות אותי לשאוף שהדברים יהיו מושלמים, בכל הקשור ללימודים ומטלות. לא מתעצלים, לימדת אותי. פורמים ותופרים מחדש, מוחקים וכותבים שוב, מפרקים ומרכיבים, זורקים ובונים אחרת. עד שייצא מושלם ככל האפשר. דרשת זאת מעצמך ובודאי מאיתנו. אני חושבת עלייך שבעצם יכולת להיות אחותי..... אם צעירה כל כך היית. בת עשרים. מהיכן ידעת כל מה שהיית צריכה לדעת? איך הצלחת לנדוד עם ילדה קטנה לים השחור, לסיביר..... ללא מכונת כביסה.... ללא מייבש... עברת מלחמה... למדת לשרוד... חייך היו כה קשים ואיבדת כל כך הרבה אנשים יקרים לך. באת לכאן אל הארץ שלנו וכאן את מוקפת באוהבייך ובנכדייך ובשתי נינותייך ובנית חיים חדשים וטובים כשמשה לצידך. אנו אוהבים אותך ונהנים איתך ומאחלים לך עוד הרבה שנים טובות ומלאות אהבה ונחת איתנו כולנו. קלרה

Ривочке,
моему близкому другу, от которой я получаю всегда помощь, котороя поддержала меня в очень тяжёлое время, которая дарит мне тепло, заботу и внимание, я от всего сердца желаю здоровья, покоя и долгих лет жизни. Очень люблю Вас и всегда рядом.
Жанна
לריבוצ'קה, חברת האמת שלי, שממנה אני תמיד מקבלת עזרה, שתמכה בי בתקופה מאוד קשה, שמעניקה לי חום, דאגה ותשומת לב, אני מאחלת מכל הלב – בריאות, שלווה ואריכות ימים. אוהבת אותך מאוד ותמיד לצידך,ז'נה גולדנברג

מודיעין, יולי 2009
ריבה היקרה מזל טוב ליום הולדתך השמונים. הברכות והאיחולים כה רבים אז ננסה לקצר ולא להאריך במילים. ומהן המילים שיוצאות מתוך השמונים? שלווה - שתמיד תהייה שלווה בליבך, מנגינה – שתמיד תהייה מנגינה בראשך, ובריאות – שתמיד תהייה בריאות בגופך, נחת – שתמיד תהייה נחת בביתך, ידידות – שתמיד תהייה ידידות סביבך, משה– כי מָשָׁה אלוהים את משה מהים וחיבר ביניכם בשבועת עולם, אושר, שמחה, צחוק והנאה. מאחלים מכל הלב ובאהבה רבה משפחת פרי המורחבת

רעננה, יולי 2009
ריבה היקרה מזל טוב, דבר ראשון אנו מאחלים לך בריאות ונחת מהמשפחה שלך, שמגיע לך באמת, ועוד שנים רבות עם משה ביחד. עכשיו קצת הסטוריה: אנחנו מכירות וחברות יותר מחמישים שנה, עוד בליטא משנת 1956 ועד 1976 נפגשנו הרבה, חגגנו את החגים היהודיים והחגים הסובייטים ביחד עם חברים רבים, היינו חבורה יהודית. בכל קיץ בילינו עם המשפחות שלנו חופשה ב'פאלאנגה' והילדים שלנו גדלו ביחד. עוד מעט 30 שנה שאנחנו חברות גם במדינת ישראל (אנחנו אומרות גם שאנחנו אחיות). אני רוצה להגיד שחברה כמו ריבה זה חלום של כל אחד: נאמנה, חמה, היא העזרה הראשונה בכל מקרה ולספר לה סוד זה כמו לקיר. היא אף פעם לא מקנאה וזה מאוד חשוב בחברות. ריבה את היית בת מעולה, 'יידישע מאמה' אמיתית, סבתא וסבתא-רבה למופת. ריבינק'ה אנו אוהבים אותך, מכבדים אותך ואני גאה להיות חברה שלך וכמו אחותך. תהיי בריאה, מאושרת, שתהיה לנו נחת ממך.אוהבים רעיה ואריה זלקינוביץ

תל מונד, 2009
Наверное, ты неспроста кулинарка, Какую еще поискать! Как видно, судьба научила готовить - Всех блюд и не пересчитать: Соленые блюда, И горькие блюда, И острые блюда Готовила жизнь, И нежные блюда, И сладкие блюда, И блюда такие, что просто держись! Нам стала примером Не только готовки, Учились мы сильными, щедрыми быть. Желаем и дальше Быть точно такою, А ы будем рядом ! Ценить и любить
תרגום: (לא סתם) את קולינרית (מבשלת) מוצלחת, עוד צריך לחפש כמותך, אין הרבה כמותך, כנראה הגורל לימד אותך להכין מגוון עצום של מאכלים, מאכלים מלוחים ,מרים, חריפים,הכינו החיים. מנות עדינות, ומתוקות ומנות יוצאות דופן, מצאת להכין. את נהיית דוגמה בשבילנו לא רק במאכלים שאת מכינה לנו אבל למדנו ממך להיות חזקים ואדיבים. מאחלים בהמשך להישאר כמו שאת ואנחנו נהייה על ידך בשביל להעריך ולאהוב. משפחת ברייטמייר.

לוסיק (אריה) בקין ורבקה

רמת השרון, יולי 2009
רבקה היקרה, עברו הרבה שנים ואינני חושב שכרגע כדאי להכנס לעבר, על זה אפשר לכתוב ספר. עכשיו אנחנו רוצים לדבר על ההווה. כמה חשוב שחידשנו את הקשר אחרי כל כך הרבה שנים. כאשר הגעת ארצה וקיבלתי אותך בשדה התעופה לא זכרת אותי אבל אני מיד הכרתי אותך מרחוק ואז חזרה אלי כל תמונת העבר שלנו. גם בזמן כתיבת שורות אלו עומדת לפניי התמונה. רבקה, הקמת משפחה לתפארת, מסורה ומלוכדת. גם יוכבד מדברת עלייך כאילו אתן חברות מאז ומתמיד. אחרי המלחמה החיים לא היטיבו איתך אבל נשארת זקופה וחזקה. במיוחד אחרי האסון האחרון שפקד אותך, שהוא בין הקשים- לא נשברת. לפעמים אנו שואלים מאיפה את שואבת את כל הכוחות האלה. הנה הגעת לגיל 80 יחד עם משה ומשפחה תומכת. נשאר לנו רק לאחל לך בריאות טובה, נחת מהמשפחה ושיהיו לכם יחד עוד הרבה שנים טובות. תמשיכו לתמוך אחד בשני ויהיה לכם רק טוב. באהבה, יוכבד ולוסיק (אריה), בקין.

"אמא קטנה" חזרה. הכרתי את ריבה, חברתה של רעייתי בתיה, בנופש יוצא ליטה במלון אסיאנדה במעלות. המלון טובל בירוק העצים. האוייר שם כמעט כמו בשווייץ. בשעות אחרי הצהריים נהגנו לשבת על כסאות נוח מתחת לעצים בדשא. האווירה התאימה למספרי סיפורים. בפעמים אחדות נהנינו מהרצאות מעניינות ומאלפות של בן דודנו האהוב דוד גולן על הלגיונות הרומאיים, על מבנה שלהם ופעילותם באנגלייה בעת כיבושה על ידי הרומאים. ערב אחד ישבנו במקומנו הקבוע כהרגלנו ולמרות שאיפתנו לא לעסוק בפוליטיקה ולא להזכיר את המלחמה הגדולה ההיא, לאט לאט נסובו הסיפורים לזיכרונות אישיים טראומטיים מעברם הכאוב של המסובים. תוך כדי הסיפורים התחילה ריבה לספר את סיפורה המרגש. היא סיפרה על בריחתה מהגטו ביחד עם חברנו לוסיק, בן עיירתה, ריבה נפרדה מאין ברירה מלובה, האימא שלה, אשר נשארה בגטו. האימא נלקחה מהגטו למחנה ריכוז ומשם למחנה עבודה. ריבה לא ידעה מה גורלה. ריבה סיפרה על הצלתה והישרדותה. עם סיום המלחמה היא חזרה לעיירת הולדתה. אחרי זמן מסוים חזרה גם אימהּ לביתן בעיירה. האימא שלימה מחיר כבד על הישרדותה בסבל מתמשך כל חייה. בצעדת המוות ממחנה העבודה לאי שם קפאו רגליה של האימא לובה. עם השחרור על ידי הצבא האדום נלקחו כל החולים, וביניהם גם לובה, לבית חולים. בתיה רעייתי, שהייתה באותו מחנה עבודה, פגשה את לובה בבית החולים. לבתיה נודע אז שהרופאים נאלצו לקטוע את שתי רגליה הקפואות של לובה, כדי להציל את חייה. ריבה סיפרה לנו בדמעות עצורות, איך חזרה לליטא האימא שלה, האישה הגבוהה היפה, כ"אמא קטנה", ללא רגלים מהברכיים ומטה. השמחה של הפגישה בין האם והבת, ששרדו את התופת, מהולה הייתה במנה גדושה של צער ועצב. העיניים של כול השומעים את דברי ריבה המרגשים נצצו מדמעות. רק חלק מאתנו הצליח להסתיר קצת את התרגשותו. אני ניסיתי לחנוק בכי עצור בחזי. בסיפורה המרגש והמיוחד חשפה ריבה את עומק הווייתה, אז נוצרה ההכרות הראשונית עם נשמתה. מאז הכרנו את ריבה מקרוב. מצאנו מתחת למעטה החיצוני שלה אישה נאה, גם בת, אם, רעייה וסבתא טובה. היא גם חברה מסורה ללא גבולות. היא תמיד עסוקה בלעשות טוב למישהו. למרות המכות הקשות, שנחתו עליה במשך חייה, היא הצליחה לשמור על צלם בת האדם ערכית. ריבה יודעת לתת מעצמה למען אהוביה וחבריה. כולנו מאחלים לה, שתזכה באריכות ימים בבריאות טובה! אמן ! מבתיה ואלי פרגר.

רעננה, יולי 2009
לסבתא האלופה, איך כותבים ברכה לסבתא אלופה? לסבתא שיום יום שוחה – כל השנה, שיודעת מה אוהב כל אחד מנכדיה (וניניה) ולכל אחד אורזת קופסה עם מטעמיה. שפותחת תמיד את דלת ביתה, יודעת לייעץ – אך גם מקשיבה, שהיא פשוט סבתא – במלוא מובן המילה. ריבוצ'קה היקרה, בהתחלה הכרנו אותך רק דרך הטלפון, החבילות עם המתנות (מי בליטא ידע מה זה זיפ?), מהסיפורים של אבא ואמא ותמונות. דיאנה פגשה אותך בטיול לרומניה, ממנו היא חזרה עם המון חוויות וסיפורים על הסבתא שלנו ועל המשפחה שיש לנו בישראל. ואז, כשעלינו ארצה, סוף סוף נפגשנו ויצא לנו להכיר אותך באמת, אישה מדהימה, חזקה ותמיד תמיד רוצה לעזור ולתמוך. אף פעם לא מתעייפת, תמיד על הרגליים ותמיד מכינה/מבשלת/אופה/תופרת/עושה משהו למישהו – ממש סבתא על בטריות! אז עכשיו יש לסבתא שלנו יום הולדת, אנחנו רוצות להגיד לך פשוט תודה - על כל התמיכה והעזרה, העצות והאוזן הקשבת. למדנו ממך דברים על החיים, על התמודדויות, ואת תמיד תהיי בשבילנו דוגמא לאישה עצמאית ועוצמתית, שהולכת בעקבות מה שהיא רוצה. למדנו להיות חזקות בזכותך. אוהבות ומעריכות, דיאנה וסימונה.
נ.ב.: סימונה מודה על השניצל והצ'יפס (או לפעמים הצ'יפס והשניצל), ותודה שזה עוד לא נמאס לך. ואריאל מבקשת עוד גרבר תפוחים... לה וליובלי...

תל אביב, יולי 2009
ריבצ'קה. כשגדלתי כמעט לכל חברותיי היתה סבתא שקראו לה בפשטות "סבתא", רק לי היתה "ריבצ'קה". לאורך השנים, למדתי את הדמיון והשוני בין סבתא לבין ריבצ'קה: סבתא מבשלת, לפעמים תופרת, לפעמים סורגת – ריבצ'קה גם. סבתא מפנקת, מנשקת ומחבקת – וריבצ'קה גם. אבל ריבצ'קה – את עוד כל כך הרבה דברים: את תמיד תומכת בי ומעודדת אותי, את חברה ואשת סוד, את מכניסה אותי לפרופורציות כשצריך, וגורמת לי לשאוף ליותר כשאפשר. והכל תמיד בהומור, מתובל בסיפורים ומשלים. ריבצ'קה למרות כל התלאות שהחיים זימנו לך, תמיד עטפת אותנו בהבנה וקבלה, לימדת אותנו לא לשפוט אחרים, והנחלת בנו ערכים של "ואהבת לרעך כמוך". על כל אלו ועוד, אני גאה להיות נכדתך ומודה לך יום יום על אהבתך.
ולכבוד יום הולדתך אאחל לכולנו עוד הרבה שנים טובות וקלות ביחד. שלך,עינת

ריבה ונכדהּ, זהר קרבלניק

בגיל צעיר הסברת לי ש"סבתא" קוראים לזקנה, זאת ריבצ'קה, לא "סבתא". קשה לי מאד לקרוא ולערוך את העדות הזו. כשאת מספרת זה נשמע קצת אחרת. ממש עצוב לי שהיו לך זמנים כל כך נוראים בחייך, אפילו בגיל שלושים אני לא מסוגל לתפוס או לעכל את המשמעויות. את נוהגת להזכיר לי שהייתי זעטוט שכבתי במיטה ואת הגעת והתיישבת על המיטה לדבר איתי (כפי שאני זוכר הבאת לי גזר מגורד עם סוכר בקערה) ואמרתי לך משהו כמו: "ריבצ'קה, את גדולה ושמנה, את תשברי את המיטה, אבל לא נורא, בנאדם יותר חשוב ממיטה". לפעמים אני חושב שאולי הייתי נכד לא קל ולפעמים קצת נודניק, למשל ערב אחד שהיית עם חברות שלך ובערב הייתי שואל אם גם היום תביאי לי אוכל למיטה, חייכת אלי ופינקת אותי, עטפת אותי בכמות בלתי נדלית של פינוקים ואהבה והיית מספרת לי סיפורי לילה טוב אפילו שהיית עייפה לפעמים. היה לך סיפור על בית שחור שחור שחור, באמצע יער שחור שחור שחור, עם דלת שחורה שחורה שחורה... זה אף פעם לא הרדים אותי אבל לא הפריע לי בכלל שתספרי לי אותו שוב ושוב ושוב. גם משה, למרות שהצטרף מאוחר יותר למשפחה, קיבל אותי בזרועות פתוחות תמיד, תמיד עזר והסביר לי דברים, עשה להטוטים ועודד אותי להיות יותר סקרן וידידותי. אני חושב שהרבה מאד מהאופי והערכים שלי הושפעו מאד לטובה על ידיך ומשה, ריבה ומשה, "סבא וסבתא" (לא בגלל הזיקנה, אלא הקרבה ללב).
אוהב אתכם. זהר, הנכד.

ארבע דורות של בכורות:
(מימין) ריבה, קלרה (מחזיקה את שולי) וליובה

רעננה, 18 ליולי 2009
ריבצ'קה, אני זוכרת את היום בו עלית ארצה, אשה גבוהה שכל מה שהצלחתי לראות בהיותי בת חמש בלבד הוא את רגליך היפות עטופות גרבי ניילון. את אמא שלך (שהיתה מוכרת לי כ"בבושקה") אשר נפטרה כשהייתי בת עשר אני מכירה בעיקר מעדויות וזכרונות של אחרים, מסיפורייך עולים אומץ ליבה והחוזק הנפשי והפיסי שלה, ונראה לפעמים שצניעותך לא מאפשרת לך לראות עד כמה את דומה לה. את "בבושקה" הכרתי כילדה בלבד ולכן מערכת היחסים שביני לבינך גורמת לי להרגיש ברת מזל, מערכת יחסים שהתפתחה מיחסי סבתא-נכדה ליחסים של שתי נשים בוגרות שמכירות אחת את השנייה וסומכות אחת על השנייה. אני ברת-מזל כיוון שמעבר לזכות שנפלה בחיקי לגדול במחיצתך, לכשבגרתי נפלה בחיקי הזכות לקרוא לך גם חברה שלי ולא "רק" סבתא שלי. אני נוצרת את הזמן שאנו מבלות יחד ואוהבת לשמוע את הסיפורים והזכרונות. עובדות היסטוריות קשות מתערבבות עם אנקדוטות והומור, פנים ומקומות קורמים עור וגידים בזמן שאת מערבבת רוסית ויידיש ומחפשת את המילה המדויקת בעברית כדי לתאר לי את מה שרצית. "תהיי את בסדר, תני לאחר להיות החזיר" "מלאכים יש רק בשמיים, מי שנמצא כאן על האדמה לא יכול להיות מלאך" "הוא לא חכם גדול ולא טיפש קטן" "לא צריך להיות כמו כלב על קש" "צריך רק להמתין, גם ברחוב שלנו תהיה חגיגה" "מיט אה פדר אין הינטן" משפטים כאלו ועוד רבים אחרים מהדהדים בקולך בתוך ראשי ומלווים אותי. הפרגמאטיות שלך, ההתייחסות ההומוריסטית, האמירות השנונות והציניות משתקפים בהווייתי ובכל מעשיי. עוד לא נוצר המעשה שתסרבי לבצע עבורי ועוד לא הומצאה השעה שבה לא תהיי פנויה בשבילי, בין אם לטייל בין אתרי הבניה, לשמוע מה מטריד אותי באמצע הלילה, להכין לי אנטיביוטיקה יהודית (מרק עוף) או לתור את כל חנויות הרהיטים בדרום תל-אביב בשיא הקיץ כדי למצוא את השולחן שרציתי.. תמיד ידעתי שאני קרויה על שם דודה רחוקה, אבל בשיחותינו לאחרונה גיליתי שדודתך שולמית, שאת שמה אני נושאת, היתה האהובה עלייך מכל הדודות ומאוד מרגש אותי לחשוב שהקשר החזק שהיה בין שולמקָה וריבקֶ'ה מהדהד אולי בקשר שבין ריבצ'קה לשולי ועל כך אני גאה. אוהבת
חברתך ונכדתך שולמית.

הקדמה

2009-07-19T22:00:00.001+03:00

בתמונה: רדווילישקיס, דצמבר 1929, ריבה בת 4 חודשים

ילדות

2009-07-19T21:55:00.001+03:00

ריבה אמולסקי
1933 / 1934

זכרונות מלפני המלחמה

2009-07-19T21:50:00.004+03:00

מימין: ריבה, ליאה, האנה. ליטא 1935.

דודה פס'ל

חמשת האחיות לבית קגן

ליובה אמולסקי,טרם מלחמת העולם השנייה

שמואל אמולסקי, טרם מלחמת העולם השנייה

מימין: האנה, שלמה חיים וליאה. ליטא 1934 .

תחילת המלחמה

2009-07-19T21:45:00.002+03:00

בתחילת המלחמה ( 22 ליוני 1941 ) כשהחלו ההפצצות רצנו מרחק של כחמישה קילומטרים עד שהגענו למשק שהיה שייך ליהודי. רצנו כל המשפחה המורחבת שכללה גם את פאניה, שהיו לה ילדים קטנים, את גרוניה, שהיתה בהריון, ואנחנו עם אחותי ועם אחי שהיה אז בן שנתיים. סבא לא רצה לנסוע לרוסיה כי שם האוכלוסיה לא היתה דתית ואמר שיותר טוב למות מאשר להפקיר את הנשמה שלנו.

מרשם אוכלוסין מהגטו היהודי המאשר את נוכחות ריבה, ציפה ולייזר אמולסקי (תאריכי הלידה אינם מדויקים במסמך זה)

האקציה של הילדים, 1943

2009-07-19T21:40:00.001+03:00

אני הייתי בבית עם שאר הילדים ועם זלטה, החמות של גרוניה, שאיבדה את שפיותה לאחר שבעלה ושלושת בניה נלקחו ממנה. זלטה היתה הולכת בלילות לגנוב בצל מהערוגות, לא שלטה בצרכיה וההתמודדות עמה היתה לא קלה. אמא והדודות

הבריחה מהגטו

2009-07-19T21:30:00.002+03:00

במחנה בלינקאיצ'יי התחלקנו לקבוצות ונאמר לנו שאם תהיה אפשרות נברח לפי הקבוצות. יום ראשון אחד, לא הלכתי לעבודה והייתי אצל הדודה גרוניה במטבח ופתאום מישהו הגיע ואמר שמישהו נחתך או נחבל ביער וצריך רופא דחוף, אך גם הרופא וגם ה'לאגר-פיורר' על נשותיהם נעלמו. גרוניה אמרה שכנראה קרה משהו אם הרופא לא הלך לטפל בבחור הפצוע ביער ושצריך לברוח.

אחרי המלחמה

2009-07-19T21:20:00.002+03:00

הלכתי לעוזרת הליטאית שעבדה אצלנו לפני המלחמה. היא גרה עם שתי אחיותיה בחדר קטן והיא קיבלה אותי. הלכתי ואיתרתי את המכונה של סבא לעיבוד צמר וציוד נוסף לצביעת בדים אצל אחד הליטאים. תמורת הציוד נתן לי הליטאי כל יום כיכר לחם ושקית תפוחי אדמה. הוא גר 3-4 ק"מ מאיתנו והייתי הולכת אליו כל יום הלוך וחזור לקחת את הלחם ואת תפוחי האדמה. הצלחתי להשיב את הבתים שלנו שהולאמו בזמן המלחמה על ידי הליטאים, לא יודעת איך קרה שהם החזירו לי את שני הבתים שלנו ואת הדירה של הדוד, שבזמן המלחמה התגורר בה שוטר. השוטר ברח והדירה הושבה לידינו. שוטר נוסף עדיין התגורר בדירה והיה צריך לחכות שהוא יתפנה משם. התברר לנו שבזמן המלחמה אותו שוטר היה ב- NGB (המשטרה הסובייטית). באותם ימים הסתובבו אנשים עם שקים והיו גונבים מכל הבא ליד, פתאום ראיתי שאדם כזה גונב את תפוחי האדמה שלי, רצתי לסגור את הדלת ופתאום הבנתי שזה הדוד שלי חצק'ל, שברח בתחילת המלחמה לרוסיה, הוא חזר עם אשתו (פס'ל, אחות של אבא שלי) ושני ילדיהם. הם נסעו בקרונות פחם והיו שחורים, הזקן של דוד חצק'ל היה מכוסה פחם ולקח לו זמן לשכנע
אותי שהוא אכן הוא. כל רכושם היה סכין וחתיכת לחם. נתתי להם להכנס, היינו שם עוד כמה ימים ואז עברנו לבית שלנו.
הלכתי ללימודי ערב בבית ספר ליטאי, אחרי כן עזבתי והלכתי לבית ספר ברוסית בשאולאיי, שם סיימתי את התיכון. הייתי כבר בת 17 או 18 , הייתי בחורה יפה, היה לי מחזר ורצינו ללכת לערב ריקודים. התקשטתי לקראת הערב, סידרתי את השיער וחיכיתי למחזר שלי שיבוא. פתאום אני שומעת קול קורא "ריבה'לה". אמרו לי שאמא מתה אבל זה היה הקול של אמא. ושוב אני שומעת "ריבקֶה", "ריבה'לה". גרנו בקומה השנייה יחד עם דוד חצק'ל ודודה פס'ל שחזרו מרוסיה. התחלתי לצעוק "אמא!", נכנסתי להיסטריה ובמקום לרדת לפתוח את הדלת רצתי מחדר לחדר וצעקתי "אמא!". דוד חצק'ל הדליק נר וירד לחפש אותה.

ליובה אמולסקי, לאחר המלחמה

ליובה וריבה אמולסקי

ריבה וזכרי

תעודת הנישואין של ריבה וזכרי גולדנברג

מימין: ריבה, זכרי (לא ידוע השמאלי)

ריבה וקלרה

מימין: חברה ללימודים, ריבה וקלרה.

ברכות מהמשפחה

2009-07-19T13:00:00.001+03:00

לוסיק (אריה) בקין ורבקה

ריבה ונכדהּ, זהר קרבלניק

ארבע דורות של בכורות:
(מימין) ריבה, קלרה (מחזיקה את שולי) וליובה

English Translation

2009-07-18T22:00:00.839+03:00

Riva, 4 months old, December 1929, Radvillishkis, Lithuania

Interviews by Konstantin Mirushnik (1989) and Shulamit Karabelnik (2009). Translation from Russian: Yakov and Shulamit Karabelnik. Editing: Yakov, Clara, Shulamit, Einat and Zohar Karabelnik. Graphic design and English translation: Zohar Karabelnik.

18 July, 2009, Raanana Israel.

Preface

Riva Amolskey
1933 / 1934

Rivatch'ka, soon we celebrate your 80'th birthday, We look back through all the stories and memories and we know that the events you have had were above and beyond the measure lot of any person. The "Litvaks" are known to be a strong breed, stubborn, life loving that fights to survive. Your life story, part of it gathered in these limited paragraphs, proves this claim. We are all gathered around you today thanks to the fact that after all the difficult and inhumane times you had, You have found the strength to continue and rebuild your life anew. knowing you and your life story inspired us all. we wish you that the next years will be good, happy, filled with contentment and hopefully some reward for all the difficult times you were through.

Love you and proud of you, Clara, Yakov, Shulamit, Einat and Zohar Karabelnik.

Childhood

I was born on July 18'th 1929 to an avarage family, Father was an accountant and mother was studying in the 'Cheder' and finished the Russian gymnastia. Our familiy was not orthodox but we kept the Shabat, we went to the synagogue, kept cosher like all the jewish families and celebrated the holidays. a holiday used to be special.

We lived in a town called Radviliskis, a jewish town 18 Kilometers from Siauliai. most jews were traders and shop owners. the local population lived peacefully with the jews and we didn't feel antisemitism. they were several anti-semi cases after 1939, that included window breaking, but they were mostly huligans. we were 3 children. I was the oldest, my sister Tsipora was born in 1935 and my brother Ben-Zion Eliezer was born in 1938. we had a shop and 2 houses, we lived in one of them and my grandfather and grandmother lived in the other until they died. My grandmother died in 1941. My mother's father was an impressive respected man. he was religious and went to the synagogue 3 times a day. once there was an outbreak of Cholera in a small town called Lozovaia that was near Radviliskis, one family had lost their mother and because there was need to take care of the orphans, My grandmother, Hana-Rivka, went to assist the care of the children. Grunia was only 2 years of age then. Tsipora was about 10, she went with her mother to help the family.My grandmother died from the disease at age 36, Little Tsipora died 3 days after her. Mother had 5 sisters, 3 of them finished the Russian gimnasia: Berta, Liuba (my mother) and Fania and 3 of them finished the Hebrew gimnasia: Grunia, Shulamit and Ida. Mother also had a brother, Joshua Ben-Zion, that died in 1929 of heart attack in age 19 (3 months before I was born). Mother, her 5 sisters and the brother lived orphans from their mother and they all studied. the family was very united. Before the 2'nd world war, 3 of my sisters immigrated to Africa.Berta and Ida immigrated first and Shulamit joined them in 1938. Ida and Shulamit worked in Johannesburg as Hebrew teachers and Berta had a shop. My dad had 2 sisters and a brother: aunt Pes'l lived with us in the same house in Radviliskis, aunt Ethel is alive in the United States and I don't know what become of her, uncle Michael resides in Plunge. aunt Pes'l died in Israel and she has 2 daughters in israel. uncle Michael died in the war from hunger, he had 3 children. His son died and his 2 daughters, Fruma and Batia, reside today in Israel.

Memories before the war

מימין: ריבה, ליאה, האנה. ליטא 1935.

Since I was a child my aunts talked and taught me Hebrew. I was the first neice and a first grand-daughter in the family. I wend to a kindergarten where everyone spoke Hebrew and later I studied 4 years in a Hebrew speaking school. when the Russians came, they closed all the Hebrew schools and they started teaching Iidish, the fifth year I started learning in Siauliai, then the war started. when I was in third year in that school I went after the rain to pick strawberries in the forest and caught a cold, I developed rheumatics in all joints and couln't walk. I was brought to school in a carriage (and a sled in winter), in school I sat until someone took me back home. I suffered pain for 3 months. In spring I went with one aunt to Pashventine to grandmother Chaia (my grandmother's sister) she had an old helper that brought a bag that she filled with a large ant farm, she put the bag in the bathtub, poured boiling water on it and I had to submerge in it. the room was small, they closed the doors and let the water cool and then I entered. 3 times we repeated it. the first time I fainted from the smell and woke up in bed. after additional 2 sessions the disease has passed. afterwards they put some of the ants in alcohol, with this 'spirt' i was instructed to apply on the hands and feet. years after, my mother still said I was pulling one leg but I don't notice.

דודה פס'ל

When i went to school I didn't like to eat. first mom joined and sat with me and feed me, the kids laughed but they know I was like this. after that i was given sandwiches and i used to throw them to the garbage. the Jewish guard told mother. my mother told me that God sees this and we shouldn't throw food away, so instead of throwing it away I gave it to my friend that was an orphan and lived at her grandmothers. they were very poor and had nothing to eat. her grandmother would bring a piece of bread and a cucumber and they would eat that. Today this friends brother lives in Israel, in a Kibbutz. the Jewish guard in school was named Trotsky.he had a white mustache, I can clearly see him before my eyes like I've met him yesterday. in school, not all children had erasers, one time I found 5 Rubles in a drawer (the amount equivalent to a 2.5 work days or 2.5 Kg of butter!) I went and bought all the kids erasers. the purchase risen the suspicion of Yehuda, the seller that asked my mother why do we need so many erasers...
When I was 10, I wentone friday after school to pick flowers with friends without notifying my parents and returned late just as we were lighting Shabat candles. my mother was looking for me and she punished me and didn't let me meet my friends. when my grandfather tried to convince my mother to let me go out and play, my mother refused and insisted I deserve punishment. I remember telling my mother "You expect me to listen to you but you yourself don't listen to your own father"...
My mother didn't know Hebrew, usually Shulamit would help me with my homework. one day Shulamit went and Grunia, that was very tought took her place. at the time we used a notebook with borders and in Yehuda's store there were none. since I knew he barely provides, instead of shopping elsewhere I let him add the border line in each of the pages. afterwards I reprimanded by Grunia for taking so long and not buying the notebook in a different shop.

חמשת האחיות לבית קגן

One day I wanted to walk with my cousin Katia (Chasia, daughter of Pes'l and Chetzkel) to a dancing party in school. I had only one dress so Tzipal'e, a friend of mother, gave me her dress. Tzipal'e was fat so I took a string and tighted the weist, then with the dress I went to the Prude (artificial pond) to wash the dress, I stood on a tree stumb to avoid getting wet but I lost balance and fell in the water. Katia held me by the hair, I almost drowned and the dress was wet, I didn't give up, I wore it, had curls and put "Sh'mate" on my head and went dancing. after the war Tzipal'e survived and lived with us.

ליובה אמולסקי,טרם מלחמת העולם השנייה

שמואל אמולסקי, טרם מלחמת העולם השנייה

In our home, several Lithuanian women were employed for house keeping and caring for the children. father had 6 Lithuanian employees in the Miod and sausage shop (Miod is honey made of sugar instead of bees). We felt no hostility from the employees, they were part of the family. their parents worked for our grandfather and it went from generation to generation. one of them saved my life.

מימין: האנה, שלמה חיים וליאה. ליטא 1934 .

The war began
In the beginning of the war (June 22'nd 1941) when the bombing started we ran about 5 Km until we reached a farm that belonged to a Jew. all the family including Fania that had small children, Grunia that was pregnant and us with my sister and 2 year old brother. Grandfather didn't want to travel to Russia because the population there was not religious and he said we better die than abandon our soul. in the third day of our stay in the farm we've noticed a red flag over Radviliskis but we didn't notice the fascistic symbol (the swastika) on it. later it turned out that the town was captured by Germans and we were afraid to return home. we stayed in the farm about 5 or more days until the Germans came and evicted us back to Radviliskis. two days afterwards they claimed shots were fired from our house towards a German and in compensasion a Jew must be killed. they took my father and our Neighbor, Gevelivitch to the local police station. when dad returned he said he was held with the neighbor and heard the cops saying they need to kill one of them but father didn't understand which. only after a shot was fired father realized Gevelivitch dead beside him. father returned beaten and bruised.
The next day there was a 'show' next to the Lithuanian Gimnasia in town. the Rabbi was forced to ride a pig while holding two buckets and step over a fence. I was not there to witness it but I was told it was horrible. everyone gathered to see, my father was also there. he said to my mother: "Liuba, You are stronger than me, we need to take something and 'end' it because I can't last like this". Every day father was forced to work and we had to stay home with mother. I don't recall how many days it continued. later we were ordered to take what we can carry and we were evicted to the Kzarma, the soldier residence. this was our first camp.
We were three children, I was 13, My sister was 8 and my infant brother.Mother took as much sugar and bread as she could carry and my brother in a carriage and we went to the camp ("Lager"). we walked on the main road, where all the Jews from all the streets and were driven out of the city about 2-3 Km to the soldier quarters where we spent 3 nights, after then came Lithuanians and said all men from age 16-100 must step up. father has yet returned from work, grandfather and all our uncles came to the street but suddenly they told everyone to return to their homes. after about 15 minutes they told everyone to gather outside and they were taken. that was the last time we've seen them. at that time father was at work, they were searching a glass cutter, since father was not a glass cutter he was taken and haven't returned. after the war it came clear they were murdered in the forest near Radviliskis.
After a few days the Lithuanians requested all the equipment and property of the men and bribes as a condition to return the men (that were already murdered). we've handed all we had but the men were not returned. we were abused in the camp, physically searched, everything was turned over. we were stood on our knees while everything was taken. after 2-3 days, the Lithuanians said they were willing to take to the village people that volunteer to work, there were some young men that volunteered, they were all murdered.
Mother went to forced labor and my little brother was very sick. mother asked her Lituhanian employer to take care of stay at home and care for the child, the Lithuanian employer said "why bother? let him die". fate wanted and the next day the Lithuanian's child was found dead in his crib.
After a while we were evicted from the camp. we were being told it is for work but some people were taken to the town of Zagare and murdered there. we heard that a week after the massacre the streets were still being washed from the blood. we had a lawyer acquaintance that lived in our aunts appartment, he advised us not to go to Zagare but to Siauliai.
To Siauliai we arrived in a horse driven carriage, there was terrible rain and we had no where to stay so we stood all day in the street. at the evening, the ones that didn't find shelter were moved to the synagogue. Mother had a serious breakout of kidney stones and she had a lot of pain, a family named Brint let mother and the baby in their home, they lay her in the room and the breakout passed. mother stayed there for two weeks. the Brint family were a woman and three boys, they reside today in Israel.
My sister and I stayd in the attic of someone in the ghetto, one aunt stayed at friends and the other somewhere else, we were all scattered, Fania and Grunia and Liuba's aunt Haia, Grunia's mother in law Zleta (Zleta lost her husband and her three children, one of them was Grunia's husband). we were 10 people scattered until finally we found a room and a kitchen for all of us.
then the passports began.
the passports began in fall 1941, I don't remember the colors right but I think that the first one was yellow. we needed to stand in line to receive one. whoever the Germans liked received a passport and whoever the Germans not was taken into the synagogue and was executed. mother got in line a couple of times and got out, fearing the Germans didn't like her, but eventually she somehow got the passports.
Not all Radviliskis Jews could find a shelter in the ghetto. those that didn't find shelter were gathered in the house in Ezero 14 Street. one day they were all taken, moved to the synagogue and slaughtered. from the synagogue people were moved by vehicle to the town of Siauliai and killed. most of our Radviliskis neighbours didn't survive. then they changed the yellow passports to blue ones and they kept thinning the population. we had to risk each time. with the help of an acquaintance and distant relatives we got passports time after time.
Mother wanted to repay the Brint family, for their hospitality and kindness during her kidney attack, she made them laundry. mother was pretty good at laundry so people around the ghetto started bartering bread for laundry jobs.
One of my aunts worked in a small air field and the other worked in 'Elevator' flower warehouses. our aunt begged for change, potatoes, wood for fire. since she got very thin her clothes were loose so she smuggled on her body bags of flower. once she was caught smuggling potatoes and was forced to stand on her knees for 5 hours. In september aunt Grunia gave birth to her eldest daughter Faige (Francis, feigal'e). at that time Grunia has lost her father and her husband. we all lived together in a small room. the baby slept in my little brother's carriage. at night she started crying, mother woke up and noticed a large rat springing from the baby's carriage. we tryied to stay awake to protect her from the rat but we were all exhausted from labor and fell asleep. the rat bit her and she got blood poisoning. without medication we brought a Doctor that examined her and said "People die all the time, let her die, why should she suffer?", in spite his words we managed to get some Brontazin (antibiotics) and she recovered. in the time of the interview (1989) Francis is alive and well with her husband and 4 children in Jerusalem. today she resides in Modiin, Israel.
we kept together, my mother that was nicknamed 'koveset' (the laundry woman) worked at one of the families. the laundry work took all week. once while hanging the laundry she noticed diamonds in one of the shirts. she called the land lady and told her "I'm just a laundry woman, but I understand this is precious" the land lady took the diamonds and said they were cheep imitations but her sun wondered that in spite the hard times people that find valuables chose to return them.
I had 2 jobs, one was to stand in line for bread. the whole family had 890 gram bread budget. the budget was calculated like this: 2 family members got 130gr each. 2 children got 50gr each, small children got 40gr each and each adult 90gr. I was standing all night in line for 10 people each day. additionally sometimes the aunt would smuggle a frozen potato found in the ground, we would soak it in a bucket of water for a day and make latkes. My second job was to cook, clean the floors and wash the house. we had one room but it was clean. I would also knit for people. in the room there was a small lamp. Haia, mother's aunt and I would sit and knit socks and gloves in the light of the lamp and we would provide from it. we also had all the small children to watch over. one other thing we would do as children was to greet the parents when they came back from work. if they would bring something with them they would get arrested, beaten and stood on their knees. we waited impatiently for our aunt one day and we gathered next to the ghetto gates. although the ghetto police and the Lithuanian police would disperse us over and over, children stay children.
We waited by the gates to see if they return or not. there were vast cases of abuse, especially by the Lithuanians. Jews caught smuggling food were abused, beaten and jailed, but we had no choice, aunt Grunia had a little baby and we needed milk for her. our aunt would walk with a hot water bottle tied to her body to smuggle milk and she also had a secret pocket inside her jacket.
still, children remain children, I remember playing 'class', I had a friend my age (that resides today in Haifa, Israel), her father and brother were murdered and her mother was in jail because she tried to smuggle something into the ghetto. the prison was near the ghetto and we would walk to see her mother from the barred window. once her mother signed us that tomorrow she'll be down on the street but we misunderstood and thought she will be buried down in the ground. my friend became hysterical. the next day her mother was freed from jail.
People constantly tried to create ways to emancipate. my cousin and my brother escaped right before the child-action through a barbwire fence but were caught by the Lithuanians and were returned to the ghetto. the ghetto was guarded by Lithuanian guards around the ghetto and in the main gate. there were additional Jew cops and local governor. people didn't always accept going to work so the Jewish cops forced them angrily. not everyone was evil, there were also kind people, one of them even volunteered to join the child-action and died with them. labor was hard and everyone were hungry. local Jews had it easier because they still held some kind of property but for people like us it was very hard. we lived in a corner house. in the cellar resided a young beautiful woman, her nails were done very well and she had lots of beautiful things. she had no mother and after they killed her father and three brothers she lost her sanity and would walk very dirty, she would walk with a rope and try to hang herself or drown herself in a river. we, the children would follow her and saved her life a couple of times. she slept with us in the house under a basement window and there she also died.

מרשם אוכלוסין מהגטו היהודי המאשר את נוכחות ריבה, ציפה ולייזר אמולסקי (תאריכי הלידה אינם מדויקים במסמך זה)

The child action, 1943
I was home with the rest of the children and Zleta, Grunia's mother in law, that lost her sanity after her husband and three sons were taken from her. Zleta would go by nights to steal onions from the garden beds, she had problems controlling her feces, coping with her was not an easy task. mother and the aunts went to work. mother was no longer a laundry woman. someone helped her get a job at a skin plant. my aunts Fania and Haia worked at the air field and aunt Grunia worked at a labor camp 'Linkaichai', we were taken there with her new born baby, it was exceptional because most of the people there were young and had no children. we stayed in the ghetto: my mothers sister with her baby, mother, me, my sister and brother, mother's aunt Haia the 'old mother in-law' that was lied rested most of the time.
One day while mother was at work we were told that all children younger than 16 years old must get out to the street. I was panicked, I've understood that there were killings and I didn't know where to run. I was with 3 little children, I ran all over and didn't find a shelter to hide in. In the house we lived there was a basement where the woman who lost her mind resided and I didn't even think of taking the children there. I went into one of the homes and they told me they have hidden all the children in their attic, I hid my little brother and my aunt's child. there were about 20-30 children there. I ran with my little sister but no one accepted us. we entered Jewish shoe-maker's house that worked for the Germans, I begged to hide there but he said "Go away, I don't know how to save my own children I sure can't help you" and he drove us out. I went with my sister to the gate, the Nazis took her from me and threw her into a van. I ran after her, I wanted to be with her but I was struck in the head with a rifle and fell to the ground. I think because I was tall they thought I was over 16, otherwise I would be taken as well. I don't know how much time I laid there but women came and picked me up and put me in a line for grown-ups. and we stood there.
There were horrible cryings all around the ghetto. the kids that were hidden in the attic were being removed from the ghetto in the last van. one child started crying and they were all discovered. they also took the 'old mother-in-law', they put a coat of one of the uncles and took her, It was horrible.
Mother and aunt returned and the children were all gone. Just me. until this very day I don't forgive myself that I didn't find a way to hide them and they were taken from me. this will stay with me for the rest of my life. but I was only a child myself after all.
The children-action was done by the Ukrainians. they were Russian speaking, I remember them tall, healthy with good 'Shinel' coats, they abused, hit and threw people. It was an Ukrainian that hit me on the head with a rifle. even today I have a mark on my head. I don't remember how I was picked up afterwards, I just remember how they took my sister from me and I was hit and fell, later I was told that someone had picked me and made me stand so they don't take me too. I wanted to leave with the children, later came mother.
All night there were terrible screams in the ghetto, some said if there was a god in the heavens the skies should burst from the screams. the children were so good, they said "mother I want to eat but buy me food when father returnes", they would chop wood for heating and keep it tidy, gather branches and went to flower beds to search for frozen potatoes in the ground. we ate about everything.
I remember the first passover 'Seder' we had in the ghetto, it was very hard. aunt washed a Plitka (a stove made of meta) and on it we made potato 'Latkes', imagine that the potato was all winter in the ground and passover is in spring so clearly the potatoes were all black. we made Matzas with flower we found in an abandoned house and made them with the same stove. I sat with a rolling pin and made the doe and then made holes with a sewing machine wheel. later we put it on the fire. we gathered some families together and we avoid eating bread all passover. it became easier after the first year, we worked and exchanged property for food, but the first year was horrible. all the time people were evicted from the ghetto, everyone was afraid to exit their homes to the street. we had yellow stars patches that were obligatory to wear in certain areas but inside the ghetto it wasn't at the time.
We had a neighbor with a large dog, he was deaf and was always walking his dog. the dog on the sidewalk and him on the road, since Jews were not allowed to walk on the sidewalk. he used to say "Now people walk on the road and dogs on the sidewalk".
after the child-action I stayed with mother, aunts Haia and Fania. Grunia eventually took us to the labor cam at Linkaićiai. the child-action was at November 5, 1943. we left about 2 months after it. Grunia worked there in the kitchen and we had a bit more to eat. mother worked at a vegetable garden and aunt Haia worked in the forest. one Lithuanian that used to work in our shop was in the area and used to throw us some food through the barb wire fence and we would collect it at night. she would find our property at other's people belonging and exchange it for food and send us. I remember that I said when we release I'll eat as much fried onions as I like.
Linkaićiai was about 5 Km from Radviliskis, there was a weapons plant there and all the area had barb wire fences. within there were broken sheds and the area was our labor camp. around it another fence layer was created. there were about 180 people there, all young, mostly Jews from Poland that escaped the Nazis in 1939. we lived in a Barak (a large shed with bunk beds) that was full of flees. I would sit all night on the table not to get bitten. we would take the bunk beds outside, soak them with some oil and light them for a few seconds, extinguish them and return them back to the shed to kill the flees. in the mornings before 8:00 we had to fill a bath for the Germans with fresh water from a well. me and a younger friend carried the water in buckets. I wasn't tall enough to reach the handle of the well to turn the leaver and reach the bucket so I would put a stone near the well to stand on. we had to bring about 15-16 buckets of water in freezing cold and light fire to warm the tub. I would go to the forest to get some wood about a meter long and use a hammer and a blade to cut them in 2-3 smaller parts an create smaller parts with an axe. I would dry them and with that we heated the tub. this was done each morning. there were of German officers from Poland that sometimes gave us a lump of bread or an egg. This was my first job, the other was in construction to find copper wired in one of the destroyed buildings for re purpose. the structure was made of clay and we had to break it with a hammer and collect the wires. also we built a roof for it so I was in charge of carrying the tar up the stairs so our friends could build the roof. we've done numerous kinds of jobs like this until 1944.
Our work camp was considered a good camp, not too demanding if you consider the alternatives. one manager that mother worked for was horrible, if one of the women that worked for him would by accident drop a piece of paper he would make her pick it up with her mouth and if she would spit it out he made her lick it. he carried a whip and hit them. most of us worked at his vegetable garden and kitchen. the kitchen belonged to the Germans. they also had a plantation and Jews processed it. the camp was guarded by the Germans. around the camp were 2 lines for barb wired fences.
We were allowed to leave the first fence and stay in the border of the second. there were places where there were even 3 fences, next to the weapon plant. inside the camp we had to wear our yellow star. we would gather and make shows, everyone were young, recited poetry and made concerts. the toilet was shared and was like a pigpen. it was next to the fence so we were escorted so we not escape.
There was a Latvian in charge that was not a 'Lager fuhrer', he fell in love with a Jewish girl and helped her a lot. he would bring an egg each day to Francis (daughter of Grunia). after the child-action in Siauliai he helped smuggle the baby from the ghetto to a Lithuanian family that worked at our shop before the war. the Lithuanian family lived in the center of town and they feared that someone would find out so they turned the baby over to their previous land lord. because the baby was crying a lot, even there it was hard to keep here. eventually they gave her to a Lithuanian woman that would associate with Germans and Russians. she demanded pay but we had nothing. our former maid found blankets and gold rings that were once ours and gave them to that Lithuanian woman. she treated the baby very nasty. Francis was always dirty and hungry and she would collect crumbs off the floor. our former maid couldn't take it and she contacted orthodox Russians and told them that in that house there's an orphan Russian baby that her father was a Russian officer and her mother died. she asked them "how can you stand that a baby with your blood is rolling at strangers and being abused?" they took the baby and she stayed there until Lithuania was release by the Russians.

Escaping the ghetto:
in Linkaići we were divided into groups. we agreed that in the first possibility of escape we escape by the group. one Sunday I didn't go to work and I wasn't at aunt Grunia in the kitchen, someone arrived and said that someone was cut or wounded in the forest and they need a doctor quickly. the doctor and the Lager Fuhrer were missing. Grundia said it's strange if the doctor didn't go to care for the wounded person and this is the time to escape.
Chaos started. I urged Grunia to escape. we agreed with my mother that if we split up we meet at the house of the Lithuanian woman that once worked for us. I couldn't escape. Grunia gave me the clock father bought me once when I found the Afikoman, before the war. one aunt gave me a dress and her husband's boots, I wore everything I had although it was warm and I went to search mother. I wasn't allowed to exit the camp so I took a kettle and said I was sent to bring water, that's how I escaped. I ran to the kitchen and the vegetable garden where mother used to work but there was chaos there. they said all the Jews have escaped. I imagined that mother wouldn't have escaped without me and decided to return to the camp but in the way there I've noticed vehicles and panicked, I remember thinking that if I'm to be shot let them shoot me in the back, so I wouldn't see. near the camp were ditches, I didn't know what they were used for but people were sure that they were to bury us. I hid in the ditch and the vehicles passed and no one had seen me. I hid in the ditch for about half an hour. I thought I heard gunfire and screaming and I was too afraid to return to the camp. I got closer to the outer fence, there was a pool there and the Germans bathed in it, I decided since they are undressed and their rifles are not beside them I can jump the fence that was 3 meters high. near the fence was a concrete bench, I wanted to jump the fence but the bench wasn't tall enough, I found some rocks, jumped and hung on the fence. my hand and dress were caught, I was bleeding. in the end I fell into a hole on the other side of the fence and I ran, I'm not sure where.
The camp was located not far from a Lithuanian village named Karčemos, People from the village were returning from church and I mingled with them, I heard gunfire, it was directed at us, I hid between horses and wagons until I've reached a forest and then a potato farm and got home to a house of an aquaintance of us.

Google Map of the area, click to enlarge

Long before that, My mother showed me a home located nearby and told me that in it lives a woman named Ramanauskiene, and if anything should happen to know that she's close to us. I thought of running to her but there were gunfire and I wasn't sure which home was hers. I found an outhouse and hid there for about 5 hours. someone tried to open the door but I didn't let them in (they probably thought the door was jammed). I heard how each home was ransacked because I was seen running to the area but didn't notice where I hid. I took off the top dress that had a yellow star on and had only the shirt and a skirt. the dress and the boots I left in the outhouse.
I escaped the ghetto about 11:00, about 17:00 I realised the commotion was over so I started looking for Ramanauskiene's home. I entered one home and was immediately drove off. the next house was hers. Ramanauskiene wasn't there, there was a young girl and an old woman, Ramanauskiene's mother in law. her son died with the Partizans for being a communist. she screamed at me: "Not enough that they killed my son you want to bring more trouble?", I cried. I told her that we have 2 homes in Radviliskis and I'll give them to her, also my watch, I was desperate and afraid of the Germans. she didn't agree. the young girl was very pretty, she told me to follow her and she walked with me. I told her I'll give here everything I own just to help me out. the village was full of Germans. 20 people have escaped from the camp, 12 were captured and some were killed on the fence. The girl got me out, we went around the camp that was filled with Germans but made it through. we reached a drain pipe and she told me to hide there until the evening. she laid me in the water filled pipe, covered it in grass, sticks and weeds and told me to stay there. I staid there until she returned late in the evening and she brought me bread and milk, in return I gave her the watch my father bought me. she said she'll return later but didn't return. I lost track of time, I didn't know if it was day or night. people were passing by and I was afraid.
one morning our former Lithuanian former maid reached the camp to bring us some food and she was informed I had escaped. she went to Ramanauskiene to search me and the young woman told her that the mother in law didn't accept me and I was moved but I can't be reached because I'm surrounded by German forces. our Lithuanian maid said that in the eyes of god she's responsible for me and she must find me. eventually she did. I was filled with leaehes and wounds. I needed to shave my head to get rid of the leeches. the maid brought us to her brother in the village and there I stayed a couple of days. I stayed in their attic along with a girl that was epileptic. I was so afraid of her I said I rather die than sleep with her. they let me go down during the night time to the lower floor. one night when I went to the outhouse their dog started barking on me. a bandit came and asked where is the stranger that made the dog bark. I had to leave but there was nowhere safe. they hid me in a forest nearby. they had a Russian child that was a herder and I was afraid that he'll notice me. I lied all day motionless and in the evening our maid came to the forest to "milk the cows" and went to sleep with me. I don't remember how many days passed but eventually the maid took me to her nephew, a Partisan.
The Partisans traveled from place to place and the nephew was sent on a mission and I was returned to the same village. the same time, aunt Haia also escaped the camp. she hid in a house in the same village and by change reached us. they couldn't take care of both of us so we went and found the Lithuanian woman that transferred Francis. after a barter she took us to someone in Radviliskis. the same time the front was in Panevėžys that was about 70Km from Radviliskis.
Everything happened so fast, we were taken by unfamiliar people to their attic, from there we heard the bombing of Siauliai (about 10 Km from Radviliskis) and seen how the bombs fall from the sky. then we heard that the poeple that hid us are arguing and someone was shouting that she'll tell people that they are hiding Jews. aunt Haia said we have to escape. there was little food in the attic, we took bread and eggs, we didn't take the pork. we wore old dresses we found there, put handkerchiefs on our heads and escaped.
where? we didn't know. aunt Haia was from the town Pashventine (Pashvinitinia) and she sais we should go there, we walked a whole day. in one of the places we passed we entered a Lithuanian's house to drink. my aunt was fluent in Lithuanian but I couldn't open my mouth because in the 3 year in the labor camp I forgot the language. the Lithuanians we met there said they are very afraid from the Jews because they have heard that the Jews walk around with knives and revenge. The man there said his son was a Politzai (a Nazi collaborator) in Kovna (Kaunas) and he's afraid the Jews will abuse him. aunt Haia said my father was a Politzai also and we're on the run and very afraid. she told them I know only Polish. they let us drink but aunt Haia was afraid to stay there so we kept going, we passed about 30-40 Km that day and 2-3 several homes like this.
it started to get dark, we got wet and dried, dried and again wet, there was no where to go to. we've notice by the roadside an old small house. aunt Haia said we would end in the forest or we should stay in that house. we entered. very old people resided there, the oldest was over 80 years old and she had a son and daughter about 60 years of age. the house was very neglected, it had no floor. aunt Haia told them the same story as before, that my father was a Politzai and we're on the run from the Russians afraid of being caught and that we have family in Linkovo and we wish to spend the night there. when they heard we want to stay for the night they let us in and fed us. aunt Haia washed one of their pots and they screamed at her "Why are you washing the pots? you washed away all the fat! we only wash with cold water and keep cooking". aunt Haia helped them with with their vegetable garden and I knitted. they let us stay there a while. one day they let me milk the cow but I had no experience and the cow kicked the bucket. since the people there were so cheap I was afraid they will evict us so I milked someone else's cow and brought it to the house. it was harvest time so we helped them with it and aunt kept caring for the vegetable garden. we stayed there for three days, we slept on straw covered with a blanket. it was awful, all over the blanket flees were jumping. aunt Haia woke up in the middle of the night and speak Iidish and I pushed her not to talk. 2-3 times a day I would act as if praying as Christian and I forgot which way to cross, when the locals said why I'm doing it backwards aunt Haia said that's the way they do it in Poland. lucky for us they were very simple uneducated people and they accepted her explanations.
one day I've seen an officer riding a motorbike and I panicked, aunt Haia said he's here to arrest us. us, a 14 year old girl and an old lady, we were confused with fear, we coulnd't know if this was a German officer. aunt Haia said that we should leave in the morning. when we left we've seen the army march on the road and there were bombings. aunt Haia said this whole army came to take us away. turned out that these were the Russians. we were too afraid to tell them we were Jews, after the stories we've heard about Jews running around with knives revenging. we thought the Russians might kill us. we stayed at that Lithuanian house for a couple of more days and another bombing started. we didn't know if it was Russians or Germans. we ran to the woods with the Lithuanians. I had to carry the blankets and pillows of the home owner. on the way to the forest I fell on the blankets and dropped them. I kept running but the home owner screamed "My blankets! my blankets!" and made me run through the bombing to pick them up. one bomb fell about 1.5 meters from me and entered the ground without blowing up (later the Russians neutralized it). 3 days after, Lithuanians gathered there and talked about going to the forest and revenge the Russians and remaining Jews (if there were Jews left). we panicked and ran, early in the morning we left to Radviliskis. on the way we stumbled on a corpse of a horse. aunt Haia said this was a bad sign and that we will not find anyone back home. I kept my hope that I'll be together with my mother and father. when we reached Radviliskis there was no one there. we met some Jews that escaped with us from the labor camp and with them was Nechama Kessel and her mother. (that resides today in Haifa, Israel) we stayed at a deserted home, abandoned by the Germans. the Lithuanian division of the soviet army has just passed by and they were informed of us. they gave us some provisions. we stayed there a few days. it's there we found out that my friend Lusik (Arie Bekin) managed to escape the labor camp the same day we have. the war front was held near Siauliai and we've had to escape twards Penevezis. after that we were transferred in a military van up to Svenchionelis and in a train (where we slept on the corridor floor) until we reached Vilnius, almost naked and barefoot with nothing on us.
It was 1944. we were given a shelter in a home for the old, there were several families from labor camps like us. we would ask the soldiers there for bread. I would wait that one elder would leave behind some bread or porridge. I sewed hats out of old 'Shinel' coats and sold them for money and provisions. it wasn't easy there but we stayed there for 3-4 months until it became freezing cold, after that we returned to Radviliskis.

After the war
I went to our Lithuanian maid that worked at our place before the war. she resided with her 2 sisters in a small room and she let me stay. I located my grandfather's wool machine and dye at one of our Lithuanian neighbors. for the equipment the Lithuanian gave me a lump of bread and some potatoes. he lived 3-4 Km from us and I would go there each day to take them. I managed to receive our homes that were confiscated by the Lithuanians during the war. I still don't know how they gave them back to me and my uncles apartment, that during the war a police officer resided in. the police officer escaped and we got the apartment back. another police officer still lived there and we had to wait for him to evict. we were informed that during the war that police officer was NGB (Soviet police). at that time people used to steal eveything, I've noticed a man stealing my potatoes, I ran to close the door and suddenly I've realized it was my uncle Chezk'el that escaped to Russia during the war. he returned with his wife Pes'el (my father's sister) and their 2 children. they were transported in coal train wagons and were all covered in black coal. it took a while for uncle Chezk'el to convince me that he was indeed who he claimed. all they had was a knife and a piece of bread. I let them in, they stayed there for a couple of days and then joined us at our home.
I went to Lithuanian night school, after that I went to a school in Siauliai where I graduated high-school. I was 17 or 18 and pretty, I had a suitor and we wanted to go dancing. I remember dressing and coming my hair, waiting for my suitor then suddenly I've heared a voice "Riva'le!". I've been told that my mother has died but that was her voice. again I've heard "Riva'le, Riva'le!". we lived in the second flood together with uncle Chezk'el and aunt Pes'el, I started screaming "Mother! Mother!", I was hysterical, instead of running and opening the door I ran from room to room and screamed "Mother!", uncle Chezk'el lit up a candle and went down to open the door.

ליובה אמולסקי, לאחר המלחמה

my mother was in a German concentration camp and returned after losing both her legs. she had 2 pillows where once she had legs and a cane. before the war ended, right after her legs were cut, she sat on a porch in Poland when a bombing started. there was a lot of panic and she forgot that she had no legs and fell of a balcony, she was bruised from glass fragments and her teeth were all broken. she was scarred everywhere and her hair was short. I remembered my mother as a beautiful woman and this woman didn't resemble her at all. instead of the long hair with braids she had short thorny hairs. she used to be 1.72-1.73 meters high and suddenly she was small without legs. I remember screaming and couldn't stop. aunt Haia that used to live with us and the others also didn't recognize her, she said "This isn't Liuba, it's an impostor, probably was with her in some hospital and she gathered information about us and now she's trying to persuade us she's Liuba" and mother said "Don't you recognize me? here, the picture in the living room, that's me, I had the same couch in the living room like you had, that little table was given to me as a present by grandfather" and Haia insisted it wasn't Liuba. I was so shocked I wasn't able to talk, only scream.
Mother eexplained: "When I lied in the concentration camp I didn't want to live anymore without my legs. a woman beside me passed away, her daughter came and said she wished she would be alive, even if she had no legs, then I decided I would live no matter how hard was my condition".
uncle Chezk'el opened a meat shop and mother used to work there on her knees, she would walk on her knees, sit down and work all day in the cashier. it was freezing cold and she was working there with no heat.
after Chezk'el started earning it was a bit easier.

ליובה וריבה אמולסקי

ריבה וזכרי

in 1948 I've met Zachari, an Ukranian officer in the soviet army. except his father, his whole family was murdered during the holocaust. his unit traveled next to our town and he wanted to stay with a Jewish family and that's how we've met. he started visiting us. after a while we found out that during the war our men family members were murdered next to the Paligon (a rifle range that was used by the army) that was currently used by Zachari's unit. Zachari got a permit to dig there but nothing was found, only a layer of limestone, metal buttons and spoons, nothing was found. one day my aunt invited the remaining Jews for lunch, Zachari was dissapointed that our recipe didn't include his family traditional potatoes that weren't pealed with hering (salty fish), afterwards Zachari started visiting me and we went dancing. he was an air force navigator. one time we went dancing and there were navi soldiers and they started fighting. Zachari caused the fight, I left angry and alone. after I left Zachari thought we wouldn't be a couple anymore and volunteered to relocate to Germany. before he left we reconciled but then I couldn't get a government permission to leave to Germany because my mother was in contact with Africa (my aunts resided in south Africa)

תעודת הנישואין של ריבה וזכרי גולדנברג

right: Zachari, Riva

and an unknown officer

Zachari relocated to Germany, returned and we got married. he was 21 and I was 19 years old. I was very thin, I wore 2 dresses so I wouldn't look so thin. mother said we can store water in the dent I have in the bottom of the neck...

my birth certificate was lost, and since I looked younger than my age a committee of doctors decided I was born in 1931. when we wanted to get married we weren't allowed because they thought I was 17. my mother went to Radviliskis to locate my birth certificate and she eventually found it in the archives. Zachari had to return to Germany to his unit and I stayed in Radviliskis. the third time he returned our daughter Clara was a year and a half years old. Clara was the last Jew that was born in Radviliskis (the remaining Jews after the holocaust all left town). Clara was so beautiful, her skin was pretty and she had such a healthy tone, she wasn't pale and she had pretty curls. I put a pillow on her wagon and she sit on it outside. in those days diapers were washed. we boiled them in a pot with two pieces of soap and my mother said at least once a week to put them outside to freeze. it was also important to iron them but if i would iron only one side my mother used to tell me I wasn't serious.

Riva and Clara

Zachari served 2 years in east Germany and after 2 years we moved to Simferopol and from there to Chita in Sibira. Chita is located next to a lake and they had extremely large mosquitos there (Mashkara) that sting real hard. we had to walk with capes. we used to pick pine nuts in the forest. we lived for 2 years and then my son Shmuel (Sasha) was born. after that we moved to Bada that was also in Sibiria. In Bada we shared an apartment with another family that had a daughter. we lived there in -50 degrees Celsius. Clara would walk with Zachari to bring water from the well but until they returned the bucket was empty, it was so dry and frozen that the water evaporated and iced. in the times of Stalin everyone that had relations abroad was suspected of espionage. in 1952 Zachari was released from the army, it may have been related to a large release of Jews from the soviet army and the doctor's plot. I remember when Stalin we cried together and viewed it in the television. Jews were accused of his death. we returned to Radviliskis and Zachari completed his studies of electronics engineering and went to Vilnius to work in a secret government plant.

Riva and Clara

In Vilnius Zachari had no where to live, he went to the synagogue and met the Abramovitch family, they fed him and gave him a place to stay until a year later he got an apartment from the army and some compensations. the compensation didn't include the war years and we got much less than we deserved, so I joined him with the children and we all lived together. we lived together with 2 additional families. we had one kitchen, one bathroom and one tub but we handled it fine. I cleaned the kitchen and the wash rooms twice a week because we received 2 rooms, the other family members cleaned once a week. Clara used to do homework wth three of her neighbors in the kitchen, Sasha use to study in the other room, the noise didn't bother anyone. Clara learned to play the accordion and Zachari used to carry it on Sundays to concerts. Clara also went dancing and gymnastics and when she finished school she went to study medicine in Kaunas (Kovna). One day I went there and asked girls where she was and I waited for her, when she met me she said the girls told her "some friend is looking for you", perhaps I looked very young.

מימין: חברה ללימודים, ריבה וקלרה.

we were dressed the same, Clara in size 38 and I was 42. I remember that in the second year of her studies Clara failed a test and she was crying. for her it was the end and the sky fell. I took her back and made her test in exams again. in the train she vomited and was very anxious. Clara resided with an opera singer and learned how to knit from his wife, what I couldn't teach her so she learned from her. I remember once Zachari and I came to visit her a day before a test she had, we discovered the singer was a drunk, he returned home drink, threw his tie and start yelling and asking where's his wife, he frightened us, we took Clara away from there and went home. the next day she took her exam. Clara finished successfully her Medical exams, with her young husband Yakov Karabelnik and her new 2 month hold baby girl Shulamit they went to Israel in 1974. My mother joined them in 1976. she said she wanted to be buried there and she cant wait until we all come to Israel. at that time Zachari worked at a secret government factory and the soviets didn't let him exit the soviet union without a "cooling period" of at least 6 months after resigning. we feared to ask for immigration permits because we know we wouldn't be approved and we risk the job position, being "bald from both sides"

my husband died after a series of heart attacks in 1977, I resided in Vilnius until I joined my family in Israel in 1979. My son Sasha and his wife Jana stayed in Vilnius until they were approved for immigration in September 1989, they arrived there with their 2 daughters. It was very hard to leave Sasha and it was very hard to spend all the money and pack property to travel (It was illegal to transfer money and papers outside the soviet union so we had to buy equipment and barter items).

It was difficult in Israel because I forgot my Hebrew. I could understand but not speak it. I went to Ulpan in Raanana and after that I learned advanced Hebrew in Ramat Gan and Abu-Kabir, there we had a teacher we nicknamed 'Antisemitic' because he used to throw us out of class because we didn't understand what he was saying. eventually we managed to kick him out of school. after that I've studied accounting and applied for Bank Hapoalim in Raanana. I remember at that time I didn't realize what do we need checks and why do we need to sign them on both sides, why a vehicle has depreciation etc'. I met a man that always bragged about having apartments in Israel and Germany and cars, but to Tel Aviv we took the bus. the drive back home I insisted to pay for myself.

Moshe Porat, my second husband I met by an acquaintance of us from Radviliskis. we met Saturday and he invited me to go out to the movies on Monday, but on Monday my mother passed away. Moshe came and helped and brought things, I remember that people told me that a man that keeps everything so tidy shouldn't be left alone. we waited a year and then we married in the Rabbinate of Raanana.

Riva and Moshe reside together in Raanana, close to their children, their fife grandchildren and 2 great grandchildren, Ariel and Yuval.

Family blessings (limited translation):

ברכות מהמשפחה

לוסיק (אריה) בקין ורבקה

ריבה ונכדהּ, זהר קרבלניק

ארבע דורות של בכורות:
(מימין) ריבה, קלרה (מחזיקה את שולי) וליובה