* The Great Dreamer's World *

דה-הומניזציה בקולנוע - ניתוח הסרט "בלתי הפיך"

2012-08-28T04:04:00.005-07:00

מאמר זה נכתב במסגרת עבודת גמר בחוג לקולנוע וטלויזיה - אוניברסיטת תל אביב 2006

By Chris Carle

*******זהירות ספויילרים************

בלתי הפיך הוא סרט עוכר שלווה, אלים, אנטי שמאלני מובהק, מלא זעם והרס ובכל זאת הוא מוביל למסר על האנושות, על טבע האדם, והגברים בפרט. זהו סרט שמציג אלמנטים מיזנטרופיים אך מוכיחים תמה הומאנית על רוח האדם. גספר נואה משתמש בסרטו בדהומניזציה כדי לחזק רטוריקה הומאנית.

רוברט מקי כתב בספרו סיפור שסיפור, בפרט, הסרט מבוסס על מצבים ארכיטפיים, משמע, פונה אל המערכת הרגשית והלוגית הארכיטפית של ההמונים. על מנת שהסרט ידבר אל הקהל ויצליח בקופות, הוא חייב לעורר בצופה יריעה של רגשות: צחוק, בכי התרגשות ועצב. הסרט מוביל את הצופה לטלטלה של ציפיות ורגשות. העלילה מובילה אותו לשיא ובסופו של דבר עובר הצופה קתרזיס. כמו הדמות, נשטף הצופה בתובנה ובראייה חדשה על החיים, או בכזו המחזקת את שלו הקיימת.

במאי הקולנוע אינם מסתפקים בלספר את הסיפור כפי שכתוב. הם חייבים להשתמש בכל הכלים, האמצעי המבע, העומדים לרשותם כדי לחזק את הסיפור: את הערכים העומדים מאחוריהם. במילים אחרות, לבמאי יש רטוריקה אותה הוא רוצה להעביר לצופה בעזרת הסיפור, והוא יגייס את כל האסטרטגיות הדרושות על מנת להעביר את הרטוריקה שלו. ההגדרה של במאי טוב היא בשאלה האם הצליח הלז להעביר את הרטוריקה שלו בעזרת אלמנטים בלתי מלוליים: האסטרטגיות הקולנועיות השונות. האסטרטגיות יכולות לבוא באופנים שונים: ליהוק, מימטיזציה, צילום, עריכה, מיזנסצנה וכיוצא באלו.

הסיבה העקרית שבחרתי בנושא המאמר היא המיאוס שלי מנטיית הבמאים לנצל בצורה חד מימדית ושחוקה את אמצעי המבע כדי להעביר הומניזם כערך רגשי. הומניזם זוהי מילה מרובת קונוטציות. אני מתייחסת כעת למושג של הומניזם ששם את האדם כערך עליון. האדם כיישות שיש לה יכולת להבחין בין טוב ורע. יכולת לבחור, בניגוד לחיה או צמח ודומם.

מדובר בהגדרת ההומניזם של גתה: האדם הוא שקובע את הכול והאדם הוא תכלית הכול ובורא המוסר. גתה הפך לכוח מעצב של ההומניזם המערבי. גם כאשר הנטורליזם ניסה לעשות רדוקציה של האדם בד בבד גתה זכה למס' יורשים גדולים שהגדול בהם תומאס מאן ומעט פחות אחיו היינריך מאן.

אז למה מתעקשים היוצרים בקולנוע, לרגש ולתחזק את הסיפור במבע רגשני על מנת להעביר סיפור שעלילתו ממילא מובילה להומניזם? כשבחורה נאנסת, זה ברור לנו שזכויותיה לבחור נשללו, גופה ונפשה מתחוללים והטראומה משאירה בה חותם עד לאין קץ. הבמאי ההומניסט הרגשני יעביר את זעקותיה בווליום גבוה, ידאג שהצופה יכיר את הדמות הנאנסת עוד לפני כן על מנת שנזדהה עמה ונחייה את חייה ואולי אף יעביר את קולה דרך וואיס אובר. כשהיא תיאנס, אנו נראה את פניה המיוסרות בקלוז אפ, את ידייה המנסות להתגונן ולהימלט באקסטרים קלוז אפ. בעוד שאת האנס נציג בצורה מועטה וגרוטסקית ככל האפשר. הוא יוצג כבלתי אנושי ומניעיו יהיו בלתי סבירים על דעת על מנת שלא נזדהה עמו. במילים אחרות, היוצר יעביר את סיפור האונס דרך ה"פילטר הרגשני" שלו, ומבטל בכך, בעיניי, את ההתבוננות הטהורה במצב עצמו ולאפשר לצופה לשפוט את הסיפור דרך ראות עיניו. הקולנוע הופך לסוג של פרסומת המנסה למכור מוצר. הפרסומאי יגייס כל מיני אסטרטגיות כאלו ואחרות כדי לחזק את תדמיתו של המוצר. כך גם במאי ישתמש באסטרטגיות על מנת לשכנע את הצופה ברטוריקה שלו. הוא יעביר את האונס בצורה זולה.

האם ניתן להעביר את הזעזוע שבמעשה האונס על דרך הדהומניזציה? ומכאן שאלת המחקר: האם ניתן להעביר רעיון הומניסטי דרך אסטרטגיות הדהומניזציה?

האם ההשוואה לפירסום מבטלת את הקולנוע כערך אומנותי?

האקדמיה והספרים השונים בנושא יגדירו את האמנות כיצירה שנעשתה מתוך מודעות מלאה ונושאת בחובה אוסף של אידאות ורעיונות, בעוד שהאמן חייב להיות בעל שליטה מלאה במדיום.

חוזה אורטגה אי- גאטס היה פילוסוף ומסאי שכתב מאמר בתחילת המאה ה20 הדהומניזציה של האומנות האמין שיש לחלק את האומנות לשניים: אומנות להמונים, הפופולרית והאומנות החדשה (כגון קוביזם וסוריאליזם) שאינה פופולרית. אי גאטס סבור שכאשר הקהל מזהה מתוך היצירה אלמנטים רגשיים, הוא יבין את היצירה מתוך עולמו שלו דרך מסננת רגשית. אומנות טהורה, בעיניי אי – גאטס, דורשת בלימה או מהפך של הרגש כלפי מושא היצירה על מנת להתבונן ביצירה כפי שהיא: אוסף האידאות והצורה שלה כפי שהיא הועברה על ידי האמן.

ד'ר הנרי אונגר, מרצה באוניברסיטת תל אביב, לקח את מושג הדהומניזציה באומנות אל הקולנוע וניסה להעביר דוגמאות שונות לאסטרטגיות שנוקט הבמאי כדי להרחיק את הפעולה הרגשית מצד הצופה.

במאמר זה אנסה לסכם את המסה של אורטגה אי גאטס על הדהומניזציה באומנות ומשם אמשיך למושג הזה כפי שהוא מיושם בקולנוע. אפרט את הטכניקות השונות הקיימות בקולנוע ליצירת דהומניזציה על ידי המתודה הטיפולוגית שהציע אונגר. עיקר עבודה זו היא להראות שישנם סוג נדיר של סרטים שבם ניתן להעביר רעיון הומניסטי טהור דרך הדהומניזציה. אין קשר בין מבע רגשי לרטוריקה הומנית! זהו הקולנוע האידיאלי בעיניי: קולנוע המשתמש בדרך אירונית בסינתזה של אמצעי מבע מרחיקי רגש לצורך יצירת תובנה ואידאות המהללים את דגל ההומניזם של גתה. או ההפך. הסרט הטוב ביותר שמצליח לעשות זאת לפי טעמי הוא בלתי הפיך בבימויו של גספר נואה. הוא הצליח לגרום לי להזדעזע ממעשה אונס דווקא בפעולה ההפוכה: הרחיק אותנו מהנאנסת במעשה האונס עצמו ונתן לנו להכיר אותה רק לאחר מכן ובכך גרם לנו לטלטלה מוסרית והעברת הרטוריקה שלו בצורה רבת עוצמה אף יותר. אנסה להסביר כיצד משתמש נואה בטכניקות דה הומניזציה לצורך רעיון הומאני. כיוון שלא קיים חומר אקדמאי על הסרט, השוויתי לסרט אחר אשר עשה דבר דומה: התפוז המיכאני של סטנלי קובריק. אונגר הקדיש קורס שלם לסרטיו של קובריק, וקורס נוסף לנושא הדהומניזציה. על פי כן, המאמר הזה מתבסס ברובו על הרצאותיו של אונגר ועל הראיון האישי שנעשה עם גספר נואה בפסטיבל הסטודנטים הבינלאומי בשנה האחרונה.

ולסיכום, ברצוני לנסח את התזה אותה אנסה להוכיח במהלך המחקר:

גספר נואה משתמש בטכניקות דהומניזציה בסרטו בלתי הפיך כדי לחזק רטוריקה הומאנית.

אי גאטס והדהומניזציה של האמנות

כאשר מדברים על דה – הומניזציה באמנות, מדברים על התבוננות ביצירה בצורה נטולת רגשות.

כדי לראות יצירה, עושה האמן מיכאניזציה כלשהי כדי להתאים את מנגנון הראייה שלנו. כלומר, האמן עושה מיניפולציה בצופה, התנייה פסיכולוגית, כדי לגרום למתבונן הפסיבי לראות אותה בדרך מסוימת.

כדי לספק את התשוקה לדהומניזציה, אין צורך לשנות את טבעם המהותי של הדברים. מספיק להרוס את התבנית הערכית, וליצור אמנות שבה אירועי החיים השוליים דווקא יעברו לקדמת הבמה, ויופיעו במימדים מונומנטליים (אי גאטס).

אי גאסט האמין שאומנות ההמונים היא יצירה שמפעילה רגשנות בצופה ובשל כך היא מצליחה ומעוררת הבנה ומכאן הצלחה, אולם יצירה טהורה עשויה לרוב להיות בלתי מובנת, ועל כן, היא בלתי פופולרית. צורות אומנותיות יכולות להיות נסבלות על ידי הקהל רק אם הם אינם מתנגשות עם התפיסות והערכים שלהם. אם לטענת אי גאטס, לא ניתן להתבונן ביצירות "רגשניות" בהנאה אומנותית אמיתית כיוון שההשתקעות הרגשית אינה מתיישבת עם ההתבוננות האסטתית לגופא.

כל יצירת מופת אמיתית כרוכה בריחוק. ומכאן מביא אי גאטס את ציטוטו של סטפן מלרמה:

עלינו להבדיל בין עונג לדגדוג. הרומנטיזם צד באמצעות פיתיון, כשהוא משוחד ע''י התרגשות הציפור, על מנת לנקב את צידו ככברה בקליעי קולות. האמנות איננה צריכה להתקדם כהדבקות נפשית, כיוון שההדבקות הנפשית היא תופעה בלתי מודעת, והאמנות חייבת להיות בהירות מלאה, צהרי היום של התבוני. צחוק ודמעות הם הונאה, מבחינה אסתטית. מחוות היופי לא עוברת מעולם מעבר לחיוך ענוג או מלנכולי. ואם אפשר גם בלעדיהם, מוטב.

האומנות היא אוסף של אידאות טהורות. האידיאה כשלהגדרתה אינה יכולה להיות ממשית ולנצח נועדה לחיות בתחום התבנית הסובייקטיבית. אילו נפנה עורף ל"ממשות", וננסה לממש את האידאות בצורה טהורה ושקופה באמנות, הרי שהבאנו לדהומניזציה שלהן, שכן, האידאות אינן ממשיות ממש.

אמנות ההמונים, זו אשר אי גאסט כותב עליה בכמעט בוז, מתיימרת לשעתק את התפיסה שלנו על המציאות. כתוצאה מזו, יצירות האומנות נעשות דומות זו לזו, בעלות מטרות משותפות. האומנות משתכפלת בצורה חסרת תועלת, ולמעשה אין לצורות אלו כל זכות קיום (לדעת אי גאטס). אמן אמיתי ינסה לעורר עולמות דימיוניים, תוך כדי שהוא "מתגרש" מהמציאות שלו, ובפעולה זו הוא מציב את עצמו מעליה.

להיות אמן, פירושו, להפסיק לקחת ברצינות את אותו אדם רציני, כפי שאנו הננו, בשעה שאיננו אמנים (אי גאטס).

האם ניתן להחשיב את גספר נואה או את סטנלי קובריק (ובורג'ס למעשה) לאמנים טהורים על פי הגדרת אי גאטס?

ד''ר הנרי אונגר

דהומניזציה בקולנוע – טיפולוגיה עפ''י אונגר

אונגר מנסח את הדהומניזציה: פעילות אומנותית המיועדת לבלום (או, במקרים קיצוניים להפוך) את האמפטיה של נמען השדר כלפי צירי הזדהות דומיננטיים ביצירה.

דהומנוגנים: מנגנונים פונקציונליים ברטוריקת דהומניזציה.

התיזה של אונגר היא כדהלן: האמנות בת זמננו מפתחת דהומנוגנים ברמה אסטרטגית, טכנית ומדיומלית – באופן זה מבטאת (אך בו בזמן מעודדת) מגמות השוללות את ההומניזם בגילויו הקודמים.

שיטת העבודה בדהומניזציה היא לגזור סכימות יסוד של טכניקות דהומניזציה, לסווגן בטיפולוגיה שיטתית ולהדגימן בעזרת

מכשירים מדיומליים מתחומי ספרות, ציור וקולנוע.

גספר נואה ו"בלתי הפיך"

גספר נואה, במאי צרפתי יליד ארגנטינה, הוא יוצר שנוי במחלוקת אשר קשה מאוד לתייג את סרטיו המועטים לז'אנר כלשהו. יוצר אנטי-הוליוודי, אנטי – צרפתי, אנטי של האנטי קולנוע בכלל. כאדם, הוא מאוד מחובר למנטליות הגברית הבסיסית שבו, ופחות מתייחס לעצמו כבמאי גדול עם כל המניירות המשתמעות מכך. גספר, מגיע למפגש עם סטודנטים בפסטיבל הסטודנטים בינלאומי האחרון בתל אביב, בחולצת פלנל וג'ינס ישן, לא מגולח ובעיקר צנוע. הוא מנסה להתנער מהתנצחויות פילוסופיות קולנועיות כבדות. הוא הגבר נוסח "מדבר במעשים ופחות במילים". בעיקר, הוא הגבר שניתן לצאת עמו ועם החבר'ה בשישי בלילה עם בקבוק וודקה ביד, להתחיל עם כוסיות צעירות בטיילת תל אביב, מרבית הסיכויים שגם יכנס לתגרות אלימות וזה יחד עם העובדה שאצלו בבית יש פסלון של "פאלם ד'ור" (דקל הזהב) על הבימוי של "בלתי הפיך". גספר מתייחס לעצמו כגבר שאוהב סקס ואלימות, הוא אינו מתבייש להודות בזה: אני נכנס בקלות לריבים אלימים. אני לא מנסה לריב הרבה כי אני לא מאוד חזק אבל אם יש לי סיכוי, אני בפנים.

עד כה הניתוח האישי שלי היה חיוני לצורך הבנת הרקע להבנת הרטוריקה שהוא מציג בסרטיו: הטבע האנושי של הגברים, האמיתי, ללא כל ההיתייפויות שמציגה המפלגה השמאלנית הליברלית.

יש האומרים שסרטיו הם מחאה כנגד השמלאנות הליברליות, והרמז בא לידי ביטוי בדגל צרפת בתחילת הסרט, עם הסימן F. המחאה מתייחסת לנטייה לטפל באידיאליים הומניסטים תוך טיוח של מעשים נתעבים. הנטייה של השמאל להציג את הנאור של האדם, ולשכוח שגם התיעוב והסטייה שבאנושות יכולה לייצג את ההומניזם – את הצד הפחות יפה שלה.

גספר נואה מציג חזון של גבר כחייה משוללת רסן, כמו אלכס של תפוז המיכאני, שאוהבת ספורט, שינה, סקס ואלימות. ייצור מלא טסטוסרון ובודד במערכה מול כל העולם. תמה שבא לידי ביטוי בסרטיו הראשונים קרנה ובסרט ההמשך לבד.

כבר מסרטו הראשון קרנה יש ביטוי לדהומניזציה. הגיבור שלו, בגילומו של פיליפ נהון, הוא קצב מיזנטרופ שאונס את בתו האוטיסטית, ובהמשך הוא גם רוצח. הצרה היא שהקצב הוא הגיבור וגספר משתמש בטכניקת הוואיס אובר, גורר את הצופה לתוך מחשבותיו ובכורח מוביל להזדהות עמו. אולי לא אמפתיה אבל מזדהים ומבינים את הגיבור.

בלתי הפיך נפתח בסצנה עם פיליפ נהון אשר מזכיר את אונס בתו ומספר על כך שהזמן הורס הכל. זוהי תהיה התמה של הסרט הזה. כדי להמחיש זאת, משתמש גספר בטריק מחוכם: כל העלילה הולכת מן הסוף אל ההתחלה. הצופה מתמודד תחילה עם התוצאות, אחר כך עם הנסיבות. העקרון האנטי אנתרופי הזה נועד לחזק את התחושה של הגורל ידוע מראש. מבחינה אסתטית, הוא שובר את המימזיס. הטריק עובד כמו בתפוז מיכאני: למערבולות מוסריות אצל הצופה.

חשוב לציין שבלתי הפיך פונה לקהל הגברי, ועל מנת שזה "יעבוד" על האישה, היא תהיה חייבת לסגל לעצמה נקודת מבט גברית.

להלן אפרט את הדהומנוגנים בסרט בלתי הפיך:

1. רדוקציה מטריאליסטית והזדהות -

הצופה הנשי בקולנוע- מאלווי והפמניזם - 1975

במאמר עונג ויזואלי ישנה הנחת יסוד לפיה הגבר הוא בעל המבט הן בתור הצופה והן בתור הדמות בתוך הנרטיב של הסרט. מאלווי, שנשענת במאמרה על תיאוריות פסיכואנליטיות של פרויד ולאקאן, אומרת שקולנוע הוא תוצר של תת מודע פטריאכלי. מאלוי מגדירה את המונח "סקופופיליה" = הנאת ההסתכלות. הצופה מענג את מבטו, אך גם מתעל אותו לאפיקים המבוקשים. ישנם שני סוגי סקופופילה: ארוטית, הנאה ממבט מיני כלפי מושא והפקת עונג המבוסס על שונות. כלומר, האובייקט הוא "האחר". הסוג השני (על פי לאקאן) היא נרקיסיסטית: עונג ההסתכלות בבני דמותו שהצופה מזהה כדומים לו (שלב המראה). מבוסס על הזדהות (מאלווי). לפי מאלווי, האישה ממוקמת בתוך מרחב של חיזיון ואילו הגבר נמצא בתוך המרחב של הנרטיב, כלומר, אישה היא אובייקט אירוטי פסיבית, סטאטית ומאכלסת מרחבים סגורים ושטוחים. לעומתה, הגבר מאכלס את המרחב הנרטיבי ומעורר בצופה הזדהות. הגבר הוא הדינמי, נע במרחבים תלת מימדיים שבהם הוא שולט והוא המחולל שינויים.

דמות הגיבורה בקולנוע מאוכלסת למען החיזיון הגברי. אין מקום ממשי לצופה נשית בקולנוע. על מנת להינות, עליה לאמץ את נקודת המבט הגברית וזה מחייב אותה להביט בעצמה כאובייקט ארוטי.

ההתבוננות העצמית הזו, על פי דואן וקריסטבה, היא סוג של נק' מבט הומוסקסואלית כיוון שהאישה כצופה עוברת טרנפורמציה לגבר וצופה מנק' מבט גברית. על מנת לשנות את זה, יש צורך לבצע דהקוסטרוקציה במבני המבע הקולנועי על מנת שהצופה יתבונן באישה כישות שלמה, רבת מימדים ומעוררת הזדהות.

בלתי הפיך הוא סרט מאתגר לניתוח כיוון שבחלקו הראשון, אלכס (מוניקה בלוצ'י), אשתו של מרקוס, מוצגת כאובייקט אירוטי טהור, ללא כל התעמקות בה כאדם. היא "מוחפצת" כקישוט מושך לעין: היא מצטלמת מהגב בלבד, חמוקיה מובלטים, שמלת המשי נחה על גופה בחושניות מתגרה. המצלמה עוקבת אחריה כאנס שאורב לה. האנס האמיתי בסרט, מחכה לה כבר בפנים, אך אנחנו חשבנו על אקט מיני עוד לפניו: המצלמה היא הצופה שעוקב אחרי מוניקה בלוצ'י (שעצמה נחשבת לאחת הנשים היפות ביותר בעולם) וכבר אז מבצע בה "אונס אופטי". כאשר אונס לה-טניה את אלכס, קשה שלא להיסחף אל תוך הסצנה. את שומעים את אנחותיה הקלושות, אך אין אנו רואים את פניה. קשה להזדהות איתה, קל יותר להזדהות עם לה טניה כיוון שהבמאי כבר קודם גירה את הצופה. הצופה מרגיש טלטלה מוסרית קשה: היצר שלו נסחף עם הסצנה ואף נהנה, אך המוסר שלו מצליף בו נוכח הסצנה הכה מזעזעת. הוא מרגיש חרדה אף יותר גדולה מסצנת האונס בתפוז מיכאני. גם אם הצופה אך ורק מזדעזע מהאונס, הוא עדיין מרגיש אשמה על כך ש"ארב" לה וחמד אותה מרחוק לפני האונס.

כל זה כאין וכאפס כאשר אנו מגיעים לסוף של הסרט: אנו מכירים יותר את אלכס כאדם, כישות, כאישה וכמאהבת. מגלים אף שהיא אולי בהריון ויש לה חלומות להקים משפחה. אנו מתחילים לאהוב אותה ולהזדהות איתה. הדמות מקבלת עומק וכאן יש דקוסטרוקציה ברמת המבע: היא מאוכלסת באופן עמוק במרחב הקולנועי, הצילום מעניק לה רובדים פסיכולוגיים ושובר את המסגרות החד מימדיות שגורם לאישה להיות מושא לראווה. בסוף הסרט המצלמה מסתובבת סביבה, כמסרבת לקבוע לה מסגרת. האווירה השקטה והרגועה בסוף כמעט משכיחה את ההרסנות בתחילת הצפייה. הילדים, הדשא הירוק, השמיים הבהירים, רק דקות שעות ספורות לפני האונס, נותנים איזשהו רגע שהצופה מזדעזע כאן יותר מקודם: תחושת האשמה הולכת ומחריפה, והאונס רק בדיעבד הופך למזעזע הרבה יותר. במילים אחרות, דווקא צילום של תמונות "הומאניות" גורמות לזעזוע אף יותר וזה האירוניה הגדולה של הסרט והסיבה שנואה בחר להשתמש בגימיק זה: זוהי הדהומניזציה.

למרות זאת, יש צורך בנק' מבט גברית על מנת שהסרט יעבוד על הצופה כפי שנואה התכוון אליו, ועצם העובדה שסוף הסרט הוא פוסט פמיניסטי מובהק, עושה חסד לדמות הנשית ומעורר אשמה באופן הרבה יותר חזק. כדי שאישה תבין את הרטוריקה של גספר נואה, היא תהיה חייבת לשים את "הראש הנשי" שלה בצד, ולהתחפש לגבר (מאסקרייד על פי דואן) על מנת להבין ולצפות בסרט כפי שגספר נואה היה רוצה.

לפני

אחרי

2. דה מימטיזציה – דקוסטרוקציה דיאגטית-

דה ליניאריזציה

כל תחושת המציאות בסרט נשברת בשל העובדה שבסרט יש היפוך של זמן: מתחיל מסוף, מהכוס השבורה אל ההתחלה, הנסיבות שהובילו לשבירת הכוס.

בנוסף, הסרט נראה, מבחינת אסתטית, כאילו כל עלילתו מצולמת בשוט אחד ארוך ורציף (הקאטים מטושטשים עד כדי בלתי נראים ואין אנו מרגישים במעברי זמן אחורה). למרות שגספר עשה זאת כדי שהאולפנים לא יערכו לו את הסרט (שיקול פונקציונלי) נותר כאן פרדוקס דיאגטי קשה: התחושה היא של זמן נע קדימה ברציפות בעוד כשלמעשה הסצנות ערוכות הפוך. פרדוקס זה גורם לדהומניזציה. זהו טריק שמשמש את הבמאי להראות אירוניה ופרדוקסים.

אחת מהאירוניות בסרט היא השיחה ברכבת בין מרקוס, אלכס ופייר שבה אומר מרקוס שאלכס אוהבת את הסקס אלים וקשוח בעוד שאצל פייר יש יותר מדי דיבורים. אירוניה אכזרית זו מובילה את אלכס לאונס. אך בגלל היפוך הזמנים הצופה חווה את האירוניה בעוצמה במהלך השיחה עצמה. הדבר מחזק בצופה את האווירה של הגורל הידוע מראש.

בסעיף הקודם פירטתי על הטלטלה הרגשית אצל הצופה בשל סצנת האונס – זוהי בעצם האירוניה הגדולה מכולן והתוצאה החשובה ביותר של היפוך הזמן.

אסתטיזציה-

כאמור, גספר נואה מתייחס לטבע הגברי ולכן מיועד גם לצופה הגברי. הצילום שלו מזמין את הצופה לראשו של הגיבור, מרקוס (וינסנט קאסל) המסטול, המאצ'ואיסט ומלא תאב נקם.

הצילום מתחיל בצורה מאוד לא יציבה והיא משמשת כביטוי לתודעתו הבלתי יציבה של מרקוס המסומם.

המצלמה נעה על ציר נעלם, מטפסת על קירות, נופלת, מתעדת את המתרחש ב-90 מעלות, ב-180 מעלות, ב-72 מעלות, סובבת כשיכורה, חגה כסביבון, מועדת לפורענות, נכנס ויוצאת כמו המוות לתוך הטברנה בשירו של לורקה (ארז אשרוב).

ככל שהזמן נע אחורה כך הצילום הולך ומתייצב בלשלבים שלפני נטילת הסם. המצלמה נעה יחד עם מרקוס כגיבור, אולם יתכן השצילום מרחיק אותנו ממרקוס כיוון שאנו מתקשים לראות אותו והוא מוצג כחיה משתוללת וחסרת היגיון כיוון שאנו לא יודעים מה הוא רוצה ולמה הוא עושה זאת. המצלמה עוזבת את מרקוס לטובת אלכס, וכאן היא יציבה כיוון שהיא לא נועדה ללוות את תודעתו של אף אחד מלבד הצופה – והוא נותר רחוק מהאונס, פיזית ורגשית כיאה לדרך הדהומניזציה.

בסוף הסרט המצלמה קרובה, חמה וידידותית מלווה את אלכס ומרקוס כזוג בחייהם האינטימיים. המבע נעשה הומאני אולם כבר מאוחר מדי כי הצופה קיבל את כל החוויה הדהומנית ומפעיל אותה בעת הצפייה הזו כשהוא מתעצב לנוכח הידיעה של הגורל הצפוי להם.

יש גם מנגנונים רטוריים ברמת הצילום שנועדו להכניס את הצופה עמוק לתוך אווירת הסרט: לתוך הרחובות הליליים של צרפת, המנהרות החשוכות והאפלות של מועדון הרקטום ולאחר מכן להיות משתתף פעיל בסצנת האלימות: פייר (אלברט דופונטל) מכה בעזרת מטף כיבוי אש בראשו של אחד מאנשיו של לה טניה עד שראשו מתרסק לחלוטין. נואה מכריח אותנו לצפות בכל השוט הבלתי ערוך (לכאורה) כדי שנראה את כל הפעולה המזוויעה במלואה, כמו שכל משתתף במועדון שהיה נמצא פיזית שם, היה נאלץ לראות. אין כאן יופי וקישוט, הכל לעניין: האירועים שבדרך כלל מודחקים לשוליים, מועברים כאן לקדמת הבמה (אי גאטס). בכלבי האשמורת המצלמה נוטה הצידה כדי לא לראות את פעולת חיתוך האוזן, גספר נואה מראה את כל הפעולה עצמה. בכך הוא שובר את מבנה המתח הקולנועי המקובל ונותן לקהל לתת להשתתף באופן פעיל. הטכניקה מזכירה במקצת את "תיאטרון האכזריות" של אנטונין ארטו. הקהל משתתף באופן פעיל בהצגה (כאן האמנם באופן פיזי) וההצגה מועלה באופן טוטאלי סביב הצופים, ובדרך כלל בנושאים מזעזעים שגורמים לטלטלה בקרב הצופה. ארטו האמין שדרך הזעזוע ניתן לבצע דידקטיה הרבה יותר מוצלחת: המוסר מועבר בצורה הרבה יותר חזקה ובלתי נשכחת, כמו חוויה פוסט טראומטית.

בשלב זה הצופים נחלקים לשניים: החלק הראשון יעזוב את האולם בזמן ההקרנה או יכבה את מכשיר הדי וי די והחלק השני ימשיך לצפות עד הסוף:

אם מישהו עוזב באמצע הקרנה של סרט שלי מבחינתי זה אומר שלא מגיע לו לראות הסרט. אתה מדמיין שהצופים בנויים כמוך. אתה מניח כמובן שחלקם לא יהיו מרוצים. זה כמו בארוחת ערב עם ידידים – יכול להיות ערב נחמד מאוד, אבל לפעמים אתה מדבר יתר מדי ויש מישהו שנפגע. (נואה).

למה עשה זאת נואה בסצנת המכות? הסיבה נעוצה שוב בטריק שעשה נואה: היפוך הזמן. מאוחר יותר נגלה ש"החיה" שריסקה את פניו של האיש, פייר, הוא למעשה הגבר שמייצג את ההגיון והשכל בסרט, בניגוד למרקוס, שגומר עם יד שבורה.

מרקוס מייצג את החיה, הדחף היצרי ששואף לנקום ולקיים כמה שיותר יחסי מין בעוד שפייר הוא השכל הרומנטי. האיד אל מול ההסופר אגו המרסן. נואה מראה שבעצם שבגברים יש אופי של זחלים: הדחף לשרוד. כשזה מגיע להישרדות – תהרוג או תיהרג (נואה). כשגברים תחת התקפה ופוגעים בהם, אפילו המשכיל והמרוסן ביותר היה מגיב באלימות ברגע שפוגעים ביקיריהם. כך שבעצם ניתן לסכם שהתמות של גספר נואה הן אנושיות והומאניות וזה ההוכחה שגספר נואה משתמש בטכניקות דהומניזציה לצורך רטוריקה הומאנית.

לטעום מעץ הדעת

2012-02-24T03:03:00.000-08:00

לפני מספר חודשים סבתא שלי נפטרה ובאזכרת החודש היה משהו בבית הקברות שעשה לי חשק להתוודות – הרגשתי צורך לפרוק עול מליבי בפני אמי, אשר ישב וכרסם בנפשי שנים רבות, רבות מדי.

וזהו הסיפור:
"מישהו שכנע אותי לחשוף בפניו את איבריי האינטימיים. הוא היה מאוד כריזמטי ועשה גם את אותו הדבר. רגע אחרי שחשפתי בפניו את עצמי, חשפתי את גופי הערום בפני רבים שהתפלאו והשתוממו.
ואז נתפסתי על ידי האחראית. היא הכתה אותי נמרצות בכף ידה החשופה בשל מעשה התועבה שעשיתי. היא איימה להסגיר אותי, אך התחננתי בפניה בבכי שלא תגלה זאת לאף אחד".
"מה?!" אמי האדימה ונאחזה במעקה כדי לא ליפול. "מתי זה קרה?!"
"בגיל 4, בגן" עניתי, אחוזת פחד.
הצבע של אמא חזר לפניה. היא נשמה לרווחה ופלטה ציחקוק "שתקי".

איזה ילד לא עשה שטויות כאלה כשהיה קטן? מי לא נתקל לסיטואציה של "תראי לי את שלך ואראה לך את שלי?" סקרנות של ילדים שלא יכולים לחכות עד גיל מבוגר כדי לראות על מה כל המהומה.
מי לא נתפס מאונן כשהיה קטן?
היום זה נראה נורמלי, טבעי, ולא פחות מאשר קוריוז של ילדים סקרנים שרוצים לבדוק ולבחון מהו אותו האיבר האסור הזה שחייבים להסתיר. ילדים שלומדים עם השנים להדחיק ולהתייחס לזה כמשהו פרטי, אינטימי, שיש לדחות את סיפוקו לחדרי חדרים ובזמן המתאים. אבל מה על מי שגדל בתחושה שזה מתועב, מגעיל ומלוכלך?

הוכיתי על ידי הגננת כי חשפתי את גופי בפני ילדים אחרים שהצליחו לתמרן אותי לעשות כך. אני לא מרגישה רע עם החשיפה הזו, נהפוך הוא, הרגשתי חופשייה ובטוחה בעצמי שהרי בגיל 4 הכל היה כל כך תמים. אבל התגובה של הגננת, ולא משנה אם הכתה או צעקה עליי, כאילו הייתי האדם הרע ביותר אלי אדמות – הותירה בי צלקת. יותר מזה – הפחד שהיא תגלה זאת להוריי – שכן, העונש על כך יהיה גרוע בהרבה.
עד היום סחבתי את הסוד הנורא, שחשיבותו ומידת רצינותו התמוגגו עם הגיל. בגיל 29, אמי התייחסה לזה כבדיחה. אילו זה לא היה קורה לי בגיל 4 אלא 20 שנה אחרי, זה היה הרבה פחות מצחיק, בעיניה.
אין ספק שזו הייתה אבן הפינה שעיצבה את מיניותי עד היום: המיניות עמה נולדתי והרצון שלי לבטא אותה בכל מיני תחומים (הן פיזית בזוגיות והן ביצירה שלי) וההתנגשות שלה עם תביעות החברה. אני סוחבת את הזיכרון הזה כמועקה שמלווה אותי בכל פעם שאני רוצה לעשות משהו שנחשב ל"משוחרר" מדי. אני מפחדת מהמבט של אמא "פו, זה מגעיל" (הדומה למבט שהיא עושה כשיש סצנת מין בטלויזיה, ואני כרגיל ארגיש אשמה). אני מפחדת לשכב עם מישהו מפחד שיגידו שאני שרמוטה, להתנסות במשהו קצת לא שגרתי שכן אחשב ל"סוטה".

אני מנסה ככל יכולתי, לתעל את המיניות שלי בצורה פרטית ואינטימית ככל האפשר. אני משתדלת לעשות את מה שאני רוצה. אני כן חושפת נדבך ממנה בכתיבה האירוטית שלי. אבל זה מאוד לא קל עבורי. אני מפחדת מאוד, אפילו בעת כתיבת שורות אלו, מהתגובה של משפחתי לטקסטים האלו. אני כל כך רוצה לשתף בחוויות שיש להן ערך סיפורי רב, אמתיות או פרי דמיוני, אך מתביישת מהמחשבה שזה יגיע לעיני משפחתי כמי שלא רואה בי (ואף אינני מעוניינת להיראות) כיצור מיני.

איך אני אמורה להזמין את הוריי לפרמיירה של סרט שהייתי שותפה בכתיבתו, הכולל סצנות מין גרפיות? אבא שלי יתפלא איך דברים כאלו יצאו מראשה של הנסיכה הקטנה והתמימה שלו! "אנושקה כתבה את זה?" יתהה אבי, ואמי (היותר מעשית) כרגיל תנסה לטשטש את עקבותיי ותגיד לו "לא, מה פתאום, זה הבמאי שתל את זה בסרט. נראה לך שאנושקה מסוגלת לחשוב על דברים כאלה?".

קל יותר לשלוט באחרים מאשר ללמוד לבטא את עצמנו

מיניות היא נדבך כה חשוב באישיות שלי, ושל כולנו בעצם. אך מיניות היא טאבו גם בחברות לא שמרניות. משפחתי (החילונית) כל כך מפחדת לגלות שילדתם הקטנה והתמימה, לא כזאת תמימה ו"טהורה". הגישה שלה מתונה יותר – לא מדברים על זה. כל מה שאנחנו לא יודעים, לא קיים. אני מאמינה שניסיון ההדחקה או התיוג של המיניות כמשהו מתועב וסוטה מביא לבעיות בתפיסה האישית שלנו כלפיי עצמנו, בביטחון העצמי שלנו ובעיות של קבלת החברה את האחר. כלומר, קל יותר לנסות לשלוט באחרים ולהטיל סנקציות מאשר ללמוד לבטא את עצמנו.
גם כשנדמה לנו שכבר איננו חיים בחברה חשוכה, אנו עדים לגישת "מין זה מלוכלך" במיוחד מצד המגזר החרדי בישראל. כשיורקים על ילדה בת 8 כי היא אינה צנועה, או שמבקשים מנשים לשבת מאחור, אין לי ספק שזאת צורה מאוד מעוותת, שהתפתחה כמו כדור שלג אכזרי, לניסיון להתרחק מכל מה שמעורר את המיניות שהם עצמם מנסים להדחיק. יש פה ניסיון עקר של חברה בת אלפי שנים, לנסות לשלוט בגורמים "מגרים" חיצוניים במקום בעצמם, מהשורש.
חברות שמרניות מטילות סנקציות קשות מאוד על הפרט. האדם מתקשה מאוד להתמודד בפער העצום שבין מיניותו לבין הנורמה (לעיתים זה מתדרדר לפתולוגיה של סטייה, כגון פדופיליה). כדי להימנע ממצב זה, הפתרון שלהם זה שליטה בעולם החיצוני ע"י שטיפת מוח: אם תאונן, תלך לגיהנום. אם תחשוב על סקס, אתה סוטה.

מה הפתרון? בין היתר, הדרת נשים. לא פשוט יותר לדחוף את הנשים מאחורה כדי שלא נראה אותם ונדמיין דברים מתועבים? לא פשוט יותר לכסות את הנשים ככל האפשר כדי שלא נראה פיסת עור שתגרה את דמיוננו? ואם זה לא עוזר, בואו נשים צינור עליהם כדי לטשטש את צורתן הנשית, כי רק המילה "אישה" גורמת לנו להתבלבל ולסטות מהדרך הישר. היה עוזר אילו יכולנו ללמוד מגיל צעיר, קודם כל על ידי אמא ואבא, להתמודד עם התחושות הזרות והמפחידות ששולטות בנו, היינו לומדים לשלוט בהם ע"י הכרת הנטיות שלנו ואת הרגשות שאנחנו חשים פיזית ונפשית. לומדים לקבל אותם כמשהו טבעי וחלק מהותי ממי שאנחנו. וכמובן, נותנים לתשוקותינו במה בזמן ובמקום המיועדים לכך.

סצנות המין הלוהטות ביותר על המסך הקטן

2011-11-25T09:51:00.000-08:00

אני חייבת להיות כנה, הטלויזיה עדיפה בעיניי על קולנוע בכל הנוגע לסצנות האהבה והמין והסיבה היא אחת: בילד אפ.

נכון שזה נורא נשי מצידי להרגיש כך, אבל ככל שיש מאחורי סצנות המין עלילה נמתחת ומושקעת שנבנית לקראת הרגע המיוחל: הסקס, כל הסצנה הופכת להיות מגרה יותר. הנרטיב הוא זה שבונה את איכות הסצנת מין.

וזוהי יתרונה של הטלויזיה על פני הקולנוע. בעוד שבסרט יש לך רק שעה וחצי להתוודע לסיפור, לעלילה ולגיבורים, הסיפור נגמר וחולף – איננו עוד. בסדרה יש לך השתלשלות ואורך זמן שלעיתים נמשכים על פני שנים. אנחנו מתרגלים לעולם הסדרה, חיים עמם לאורך שנים, מבקרים בסלון ביתם לפחות פעם בשבוע (בהנחה שלא מדובר במרתונים שהורדנו מהאינטרנט). הדמויות הופכות לחברים שלנו ואנחנו עוברים איתם במשך תקופה ארוכה את כל השלבים שהובילו את הדמות לקראת הנשיקה או סצנת המין עם משוש חיה או מושא תשוקתה.

כך בעצם הנשיקה הראשונה בין ג'ואי ודוסון ב"דוסון קריק" והפעם הראשונה שלהם יחד, הצליחה לגרות אותי יותר מכל סרט פורנו שראיתי בחיי.

דוסון מאוהב בג'ואי שנים. הם היו ידידים אפלטוניים לחלוטין אך המתח המיני כמובן הורגש. זאת חרף העובדה ששניהם היו מתבגרים בני 15, בתולים, חסרי כל ניסיון מיני קודם. הכל מרגש וחדש עבורם וכיוון שאלו הם הגיבורים שלנו, המעוררים בנו הזדהות, זה היה מרגש גם עבורנו.

סדרה נוספת שהדגישה את המתח המיני הזה בין זוג אפלטוני היא "תיקים באפילה". שנים על גבי שנים חיכו הצופים שמשהו יקרה בין מולדר וסקאלי. המתח המיני בניהם היה יכול לפוצץ את המסכים הקטנים יותר מכל חללית או חייזר אימתני. לצערי הם איכזבו. יוצרי הסדרה לא נתנו לצופים יותר מכמה נשיקות ורמיזות על "היה או לא היה". למעשה כל העניין הפך להיות טרחני ומייגע וחבל. עם זאת, המחסור בסצנת מין ראויה בין השניים, הולידו באינטרנט המון חומרי "השלמה" – החל מסרטי פורנו בהשראת השניים וכלה בפארודיות. לרוב, השילוב של שניהם.

סדרה דומה מהניינטיז שדווקא כן סיפקה את הסחורה היתה "מיטות נשיקה". סביר להניח שהיא לא היתה פופולרית כמו "תיקים באפילה" ובטח רבים גם לא זוכרים אותה, אבל "מיטות נשיקה" גם עסקה בזוג בלשים ממשטרת מיאמי אשר חקרו מקרי רצח שונים. גם בין השניים שרר מתח מיני שאותו היוצרים הטיבו לנצל היטב. הסדרה סיפקה לנו אינספור סצנות מין קלילות (לפחות קלילות ביחס לזמננו) אך מה שעניין אותנו באמת זה האם ומתי ישכבו הבלשים ריטה וכריס. כשהבינו היוצרים שהסדרה מתחילה לעייף, נאלצו לתת לקהל את הסחורה המבוקשת ולסגור את הבאסטה בסצנה מפתיעה ואכזרית.

כריס וריטה מימשו את תשוקתם ואהבתם בלילה אחד עם כוס יין ואווירה רומנטית "אעלק בטעות". הידידות רבת השנים שלהם עברה את גבול האסור הזה אך כל כך מתוק. בשל כך, סצנת מין הזו היתה כל כך טובה ומספקת. סביר להניח שאם נבודד את הסצנה הזו היא לא תרגש, אך כשעוקבים אחרי הסדרה לאורך שנים – זה מאוד מרגש ומגרה. כריס וריטה סוף סוף יחד, מאוהבים, רוצים להתחתן. האפי הנד? אז זהו שלא....

אחת הסצנות הכי אהובות עליי נשלפת מתוך עוד סדרה מהניינטיז. למרות היותה סדרה מאוד ישנה, עצם העובדה שאני זוכרת אותה מהווה ההוכחה שזאת אחת הסצנות הטובות ביותר שהטלויזיה יכלה לספק לנו: סצנת car wash ב"אלי מקביל". הסצנה היתה מפתיעה, סקסית, פנטסטית וכנראה מסוג הדברים שלעולם לא יקרו לנו בחיים האמיתיים. אלי מקביל, העורכת דין הנוירוטית שתרה נואשות אחרי אהבה, נכנסת עם מכוניתה למבוך שטיפת המכוניות כשנכנס לפתע גבר זר ומסתורי, חתיך וסקסי (בגילומו של ג'ייסון גדריק ההורס, סמל המין של הטלויזיה בשנות ה90) ופשוט מתנה איתה אהבים. הסטוץ האולטימטיבי: קסום, מרגש, בלתי נשכח, לוהט ובעיקר... רטוב.

http://www.metacafe.com/watch/932920/ally_mcbeal_carwash_scene/

אבל בואו נעזוב רגע את הניינטיז. למרות כל הבילד אפ המשובח שסיפקו לנו הסדרות הנ''ל, היה לי מאוד חסר התחושה של "עד הסוף". כלומר, לא מספיק גרפי. הם מתחילים להתנשק, מראים קצת גב, קצת טוסיק, ובוקר טוב.

אין ספק שרשתות הטלויזיה של ימינו התחילו להרשות לעצמם לספק את הסחורה הרבה יותר. אבל עדיין סדרה אחת, אשר הסתיימה יחסית לא מזמן, סיפקה לנו את אותו הבילד אפ הסקסי הזה לאחר שנים של מתח מיני: סוייר וקייט ב"אבודים". סצנה סימבולית במיוחד, כששניהם בשבי בידי "האחרים", קייט נכנסת לתוך הכלוב של האריה- סוייר במקרה הזה. במקום לשחרר את סוייר, הם מתחילים להתנפל אחד על השני ברעבתנות. המתח המיני מתפוצץ לנו על מסכי הLCD ונותנים לנו תחושת "אחחח" לאחר כל הבילד אפ שנבנה בין השניים לאורך העונות.

Misfits היא סדרה בריטית על חבורה של עבריינים שקיבלו יום אחד כוחות על. הסדרה מספקת לנו כל מה שאנחנו רוצים: מתח, קומדיה, אקשן ולא מעט סקס גרפי למדי. קשה לבחור סצנה אחת טובה בין עושר סצנות המין המשובחות שהסדרה מספקת לנו. אבל בגלל אלמנט ההפתעה והבילד אפ, אבחר בסצנה שבין סיימון ואלישיה, אשר לא רק לוהטת, אלא גם מפתיעה מפני שסיימון היה החנון הבתול בעוד שאלישיה היא הכוסית הפופולארית שבחיים לא היתה נוגעת באחד כמו סיימון אפילו במקל. לצורך העניין, היא יכולה לגעת באנשים רק במקל – ואת זה תצטרכו לבד להבין למה. סדרה מאוד מומלצת!

דמות, שבשל היותה כה מאופקת ו"חנונית" מצליחה להפתיע ולגרות מאוד ברגע שהיא מגיעה לסצנת מין לוהטת- "דקסטר". לא שחלילה דקסטר כזה חנון וילד טוב. נכון שהוא רוצח, אבל בשל היותו כזה, הוא מוכרח לשמור כל הזמן על תדמית נקייה, מאופקת, חנונית מאוד. דקסטר במערכת יחסים עם ריטה וחייב להיות כל הזמן בשליטה קפדנית ביותר על חייו. לכן הסצנה הבאה היא כך מגרה ובלתי נשכחת: דקסטר מתעצבן על ליילה הלוהטת משום שהיא מפרה את הסדר בחייו וטורדת את מנוחתו, אבל העיקר משום שהוא נמשך אליה ואל מיניותה המתפרצת והוא מאוד כועס על זה שהיא גורמת לו להרגיש כך. במילים אחרות, גבר שנוטה להיות מאופק, ומתפרץ פה בכעס – זה סקסי לגמרי.

עוד גבר כועס שלקח את הכעס והחרמנות של צעד אחד רחוק מדי: ביל מ"דם אמיתי"

קשה מאוד לבחור סצנה אחת נבחרת ב"דם אמיתי" משום שכל פרק כמעט מספק לנו סצנת מין לוהטת וגרפית במיוחד. כשזה סקס ערפדי, זה הופך את זה לוהט על אחת כמה וכמה. בכנות? הסדרה הזו היא לא כוס התה שלי. אני חושבת שהכתיבה די מגוחכת אבל אי אפשר להתעלם מקסמה של הסדרה: הסקס. מדובר בסצנות מין אולי מהמשובחות ביותר בטלויזיה. עם כל הכבוד, סוקי, גיבורת הסדרה וביל לא הכי סקסיים בעיניי. מי שעושה את כל הסדרה הם ג'ייסון וג'סיקה – ביחד ולחוד. ג'סיקה האגרסיבית, אדומת השיער, זקוקה לדם ולסקס כמו לאוכל. יש בה מיניות רעבתנית וחייתית ונותנת בעצם מושג חדש לחלוטין של מה זה להיות סקסית בימינו.

ואם כבר מין ואלימות עסקינו (והשילוב) איך אפשר להתעלם מ"רומא"? HBO השכילו להבין כמה סקסית יכולה להיות התקופה של רומא העתיקה (למרות שהקולנוע הבין את זה עוד מזמן בסרטיו של טינטו בראס ודומיו). בעיקר כמה סקסית היא האלימות. HBO סיימו להתנצל אחרי שבדקו את הגבולות עם "אוז" ו"סופרנוס", ונתנו לנו את הכל בפרצוף.

גם כאן קשה כל כך לבחור בסצנה אחת. אבל יש אחת שאני זוכרת במיוחד אשר דומה מאוד לסצנה בין דקסטר וליילה, אך אלימה יותר. מדובר בגיבור הנאור והטוב, טיטוס פולו, אשר נסחף אחרי רגשותיו הסוערים ובוגד באהובתו התמימה, עם המשרתת הפתיינית גאיה. בסצנה זו הוא כועס עליה ומזיין אותה בו זמנית. הם מכים זה את זה, אך גם עושים סקס. אלימות כמובן היא לא סקסית, אבל כשהיא הדדית היא מקבלת אור סקסי אחר לגמרי.

http://www.hotsexyscenes.com/post/519/zuleikha_robinson_wild_and_hot_in_sex/

עוד סדרה שעוסקת ברומא העתיקה "ספרטקוס: דם וחול". מדובר בסדרה חדשה יחסית אשר מלווה במיני סדרה שקודמת לה "ספרטקוס: אלוהי הזירה". שתי הסדרות מספקות סצנות אלימות סקסיות במיוחד. הדם מעולם לא נראה מגרה יותר. הגברים ברומא ההדוניסטית והגרגרנית (לפחות הגלדיאטורים) הם אובייקט מיני לא פחות מהנשים. למעשה, אף יותר. הסדרה מספקת לנו מראות שוטפות עיניים (באיכות HD) של גברים חסונים ושריריים, לעיתים אף בערום מלא, אשר נאלצים למלא אחר הגחמות של אדוניהם. הם נלחמים על חייהם, והם גם מזדיינים על חייהם.

בלתי אפשר כמעט לבחור סצנה אחת גם פה. אבל בחרתי בסצנה יפהפיה במיוחד אשר מחייבת לצפות בכל הסדרה כדי להבין למה היא כל כך טובה. לא רק מפני שהיא סקסית אלא מפני שמדובר בסקס שנעשה בטעות בין ספרטקוס לבין האישה שהוא מתעב. תשוקה שצמחה מתוך שנאה והכל בגלל משחק תעב ונקם של האדונית שארגנה זאת.

צפו בטיזר של הפרק

עכשיו כשרשתות הטלויזיה התחילו להרשות לעצמם יותר, כל עוד לא מדובר "חלילה" בשעות צפיית שיא, מותר גם להציג מין לסבי או הומואי, ואף באופן מלא. האמנם מדובר בערוצי נישה. בזמן שNBC חטפה טלטלה כאשר שידרה נשיקה בין שני גברים בפריים טיים ב"וויל וגרייס", בשקט בשקט, ערוצי הנישה פיתחו שתי סדרות שהוכיחו שגם מין קווירי יכול להיות סקסי, ואף סקסי מאוד לא רק לעיניים גאות.

בריאן קיני מ"הכי גאים שיש" (המבוססת על סדרה בריטית) הפך לסמל המין של העולם הקוווירי גם בעיני הצופות. בריאן מסמל את אשר לעולם לא נשיג. הסצנות מין בין בריאן לבין ג'סטין מאוד גרפיות, מציגות עירום מלא ולמעשה אינן מרתיעות כלל (כל עוד אינך הומופוב כמובן), לא רק שהן לא מרתיעות, הן מחרמנות מאוד גם לעיניי הסטרייטיות.

בניגוד לקודמתה, הסדרה הזו דווקא כן יכולה לפנות לצופה הגברי המסוקרן. "The L word" עוסקת בחבורת לסביות, כאשר כל דמות שונה לגמרי מחברתה. מי שבולטת בחבורה, בעיניי לפחות, היא שיין. שיין, אשר מגולמת על ידי קייט מונינג היא ההתגלמות של הלסבית הסקסית. כשאני אומרת לסבית, אני לא מתכוונת לדימוי הגברי של הגברים ללסבית ששלפו מהפורנו. אני מתכוונת לדמות ריאליסטית ואמיתית של הלסבית. שיין היא טום בוי אך לא בוצ'ית. היא שרמנטית אך לא בצורה גברית. היא פשוט שיין. היא כוסית, היא מלאת קסם ומגניבה. ובעיקר, מצליחה למשוך הן קהל הגברים והן את הסטרייטיות. וכמובן – לסביות.

בעידן שכל הגבולות מוסרים, אני מברכת את נטייתה של תעשיית הטלויזיה לשחרר מחסומים ולספק לנו סקס גרפי מאוד. עם זאת, האלמנט של הבילד אפ הולך ונעלם לנו לאיטו. הקהל דורש סיפוקים מיידים, והטלויזיה מספקת אותם. לא רחוק הזמן שהסצנות המין הופכות להיות פורנו באיכות HD או RED.

אני מאמינה שהמצב האידיאלי זה לתת לנו סדרה שהעיקר בה היא הנרטיב הנבנה. הסקס אינו התוכן, הסקס הוא רק הדובדבן שבקצפת. הוא חייב לבוא בצורה מתפרצת, איכותית, סקסית ואף גרפית. כלומר, מראים הכל ועד הסוף. אבל כדי שההתפוצצות הזו תהיה ראויה, חייבת הסדרה לבנות בהדרגה ולאורך זמן את הפצצה.

בילד אפ זה שם המשחק.

ואם כבר לפוצץ, אז עד הסוף. לא?

נ.ב

זאת סדרה שהייתי שמחה שיהיה בה קצת יותר תוכן מיני....

סקס והעיר הגדולה שלי ("כמה קארי בראדשו מצידי")

2011-10-11T08:40:00.000-07:00

יושבת בקפה בפלורנטין מוצפת בזכרונות. החלטתי לעזוב שוב את בית הוריי בגיל 29 לטובת העיר הגדולה למרות שאין לי גרוש על התחת. לנסות את זה לחודש בינתיים, ולו רק כדי לנשום ולנסות להתאקלם מחדש.

המעמד הזה מחזיר אותי תשע שנים אחורה, הפעם הראשונה שעזבתי את הבית לטובת עיר החטאים. נזכרתי במחשבות שהיו לי אז, ההתרגשות שלי, אובדן התמימות. כן, נשמע בנאלי, אבל באמת שהיה בי משהו תמים שהגיע מאשדוד ונאבד לו בתל אביב.

כשעזבתי את הבית בגיל 20 לתל אביב, היה ברור לגמרי שאהיה מגניבה ומוכשרת כמו קארי בראדשו ואכתוב טורים לעיתון טיים אאוט כבר בשבוע הראשון.

למען הגילוי הנאות, זה היה רמת אביב. מעונות עם שותפות. אבל בשביל ילדה תמימה מאשדוד, זה תל אביב לכל דבר ואין טעם להיכנס לקטנות.

הדבר הראשון שלמדתי היה שהדרמות בסרטים הם ממש כמו הדרמות בחיים. הכל יכול לקרות. גיליתי שאמא של ידיד טוב שלי בוגדת באביו עם החבר הכי טוב שלו, הצעיר ממנה ב25 שנה. אני זוכרת שלשמוע על זה מחברה הכניס אותי להלם טוטאלי. לא האמנתי שדברים כאלה באמת יכלו לקרות במציאות!

וזה היה רק ההתחלה....

הייתי אז בלונדינית. למדתי בשתי מוסדות במקביל: באוניברסיטת תל אביב במגמה הרב תחומית באומנויות, ובבית הספר לתקשורת ועיתונות. אני בכלל רציתי קולנוע וטלוויזיה, אך הפסיכומטרי שלי אילץ אותי להתפשר. כמעט וויתרתי על הרעיון של להיות במאית קולנוע והתפשרתי על חיים כעיתונאית ואולי אעבוד כפרסומאית? אולי אולי אולי – העתיד פתוח לגמרי. מה שחשוב שאני בתל אביב, אני אכתוב טורים ואמשיך את חיי עם אהובי, אהבתי הגדולה ביותר, אשר איתו ניהלתי שנתיים וחצי של מערכת יחסים סוערת במהלכה עברנו את כל השנה האחרונה בתיכון, את הבגרויות, הפסיכומטרי, הטרגדיה שבאי קבלה לחוג לקולנוע, הקונפליקטים התמידיים בין הרצון לחופש מוחלט והוללות לבין ההיקשרות שלנו אחד עם השני.

בערב, היום הראשון שבו עברתי למעונות, הוריי עזבו את החדר לאחר שהעברנו את הדברים שלי מהבית. אמא שלי עשתה חזרה מחודשת לסצנת היום הראשון שלי בגן.

כולי מרוגשת מהמעבר למעונות, אני וואלי (החבר דאז) שוכבים לנו על המיטה החדשה במעונות, לאחר שסידרנו כל דבר למקומו. הוא פתאום אומר לי "למה את צריכה את כל השטויות האלו?"

לא הבנתי מאיפה זה בא. "מה? איזה שטויות". וואלי נראה מהורהר ואמר "את בת 20, יש לך לימודים עכשיו על הראש. את בתל אביב. את צריכה להתרכז בקריירה, במבחנים, בלזיין את העולם. למה את צריכה אותי? את כל השטויות האלו של הזוגיות? זה סתם מגביל אותך"

הייתי המומה. אהבתי אותו כמו שלא אהבתי אף גבר מעולם. מה זאת אומרת להפרד? זה לא בא בחשבון. אבל האגו שלי החליט לשמור על פאסון פולני "אם זה מה שבא לך, לזרוק שנתיים וחצי... בטח, למה לא".

וכך נפרדנו. בכינו יחד. הרגשנו שקטענו לעצמנו איבר. הדבר האחרון שראיתי זה את החופש וההוללות שעמדו לפניי. כל מה שעניין אותי זה לעשות תואר, לחיות איתו, להתחתן ולהשריץ לו ילדים. לגור יחד בדירה קטנה בתל אביב, ולטייל עם הכלב בבתי קפה בימי שישי בבוקר.

אבל הילד הזה היה חכם יותר ממני.

יום הראשון שלי ללימודים. הקמפוס מלא חיים וצבעוניות. טיפוסים על הדשא, אשר תשע שנים לאחר מכן גיליתי שקוראים להם "היפסטרים". הייתי במצב רוח חרא. לא ראיתי את השפע הזה מרוב שעיניי מכוסות דמעות. איבדתי פיסת לב ענקית והכאב ישב לי תקוע בגרון.

שבוע לאחר מכן נפגשנו לארוחת ערב אצל אותו החבר והאמא הבוגדנית. הכימיה שלנו היתה שם בשיאה כמו תמיד. אנחנו חברים טובים כאילו מעולם לא נפרדנו. הכל נראה בסדר. קיוויתי שאולי התחרט....

בלילה הוא מחליט לספר לי על לילה ההוללות שהיה לו יום לפני: מיזמז שתי אסייתיות, מילף פולנייה אחת ואף שכב עם רוסייה צעירה ששיחקה את עצמה קשה להשגה. הוא התגאה בזה שהצליח להרים אותה למרות שהיא הבהירה שהיא צריכה כמה וכמה דייטים כדי לשכב עם מישהו.

זה היה כבר יותר מדי בשבילי. מעולם לא הרגשתי נבגדת כמו אז. עבר רק שבוע! הגופה עוד לא התקררה והוא שוכב עם אחרת?!

שבוע לא יצאתי מהחדר במעונות למרות ניסיונותיה של השותפה להוציא אותי מהמיטה. לא אכלתי כלום וכמובן שהפסדתי את כל השיעורים באותו השבוע. הכאב היה כבד מנשוא. שום עתיד לא היה לפניי. רק רציתי שמשאית תדרוס אותי.

ואז הבנתי משהו. אני בתל אביב, לא?

מרגע זה ואילך החלטתי שאני לא פראיירית של אף אחד. למה שאשב בחושך ואבכה? אני רווקה עכשיו, בת 20, בתל אביב, חופשיה מהשגחת הוריי. הגיע הזמן להפטר מדימוי "הילדה הטובה מהדרום" שהוא גם ככה לעולם לא התאים לי.

שמעתי על איזה מסיבה מתארגנת לה בתל אביב. מעולם לא הייתי במסיבה תל אביבית אמיתית. רק שמעתי על זה: מעשנים סמים, מזדיינים ואפילו לא צריך להתלבש חגיגי בשביל זה.

אחרי שבכיתי לידיד מהלימודים, שעצמו היה יליד תל אביב ואחיה של שחקנית מפורסמת, הוא הזמין אותי סוף סוף למסיבה המיוחלת והשווה של תחילת השנה.

המסיבה ששינתה את חיי.

זה היה ברחוב פרוג. לבשתי חצאית מיני מג'ינס. נורא ניסיתי לשמור על אדישות כשכולם העבירו ג'וינטים סביבי. השתדלתי חזק לא להשתעל. והיו שם כל מיני צינורות וחלילים משונים שמעשנים דרכם ואף התוודעתי לראשונה לחשיש.

החדווה היתה גדולה כשיכולתי לדבר על פילוסופיה וההסטוריה של הנצרות. מסתבר שהסטלה גורמת לי לפטפט יותר ולהפטר מהביישנות שלי. ואהבתי את זה.

ואז הוא בא, ישו.

ישו היה מוסיקאי תל אביב שגם נולד וגדל בה. הוא היה גבוה מאוד, לא יפה במיוחד אבל כריזמטי מאוד, עם פנים מעוטרות בזקן שחור והרבה קעקועים. הוא היה מלווה בפמלייה גדולה מאחוריו. נכנס לחדר בפאסון ומתנצל על האיחור כי זה עתה יצא מהמיון לאחר שנקלע לקטטה אלימה במהלכה נדקר בעזרת בקבוק בירה שבור. כמובן הוא הראה לכולם את הפצע הענק שלו והתפר החדש. בזמן שכולם המומים, הוא מסנן בשקט "שטויות, לא ביג דיל".

כשחזרתי מהשירותים גיליתי שישו יושב על הכורסא שלי. נזפתי בו בטון הפלרטטני שלי. הוא הציע שאשב עליו, ואני? נו מסטולה קצת, ישבתי. הוא אמר את שמו, אבל היה רועש. החלטתי לקרוא לו ישו.

לאחר כמה שיחות על מהותו של אלוהים מהפן התיאולוגי, פילוסופי וחברתי, ישו החליט לנסות לשכר אותי במשקאות נוראים. כשכמעט הקאתי שאלתי "שאני אבין? זאת הדרך שלך להיכנס לי לתחתונים? לשכר אותי?" הוא חייך והודה בזה. אני: "לא יכולת פשוט לשאול?"

הוא לא המתין שנייה ולקח את ידי לחדר האמבטיה.

סקס ללא אהבה הראשון שלי. כל הזמן הזה אני חשבתי: אז ככה מפרידים בין הגוף ללב? זה דווקא לא כזה רע. סיפוק נטו של הגוף בלבד. כמו שוודי אלן אמר: "סקס ריקני היא אחת החוויות הריקניות המשובחות שיש". הרגשתי את עצמי כלה, הנה אני מתנקמת בואלי. הנה אנחנו תיקו ויותר לא יכאב לי. הייתי גאה בעצמי שעשיתי את הצעד הזה.

כשגמרתי, הוא לא עניין אותי יותר. בזמן שהתלבשתי, הפאסון הישו הכריזמטי והקולי שלו נעלם. הוא ילל מכאבים על הצלקת שלו. נהיה תלותי ורגשן. התחיל לחבק ולהתגופף איתי וביקש לעשות איתי אהבה לאור נרות אצלו בבית.

יצאתי מהחדר אמבטיה כשהוא משתרך אחריי. תפסתי לעצמי בלונדיני ביישן אחד שעמד לו לבדו במסדרון ושאלתי אותו אם יש לו רכב. אמרתי לו שהוא יתן לי טרמפ. לא שאלתי, הצבתי עובדה. אנחנו יוצאים מהמסיבה וישו עדיין רודף אחריי "לאן את הולכת יפה שלי?" אמרתי לו שאני אתקשר אליו והשארתי אותו מאחוריי כזיכרון נשכח. מאוד נשכח, אני בקושי זוכרת איך הוא נראה מלבד זה שדמה לישו.

הבלונדיני נתן לי טרמפ וזכרתי להחזיר לו טובה.

זה היה למעשה ליל ההשתרמטות הראשון שלי. לא יכולתי לחכות דקה עד שאספר הכלל ואלי, להחזיר לו, כדי שגם יהיה גא בי על כך ש"עברתי הלאה" כמוהו.

אנחנו הולכים בדרך מהלימודים ואני מספרת לו הכל.

מישהו חילק פליירים לאיזה מסיבה והוא לקח נייר. בזמן שאני משתפת אותו בפרטים העסיסיים, כולי גאה בעצמי, הוא מקמט את הנייר לכדי עיסה קטנה ודחוסה. מסנן בשקט כל הזמן "כל הכבוד וברוכה הבאה לעיר".

ואז האוטובוס שלו הגיע. הוא מוסר לידיי את כדור הנייר הדחוס וזורק שנייה לפני שעלה לאוטובוס: "לא שכבתי עם אף אחת".

ואז הוא נסע. כולי מבולבלת.

הגיע סמס "שיקרתי לך כי רציתי שתמשיכי הלאה. לא הייתי מסוגל לשכב איתה, כי ראיתי בפנייה אותך, את הפנים שלך, ולא יכולתי לעשות זאת. אבל את יכולת... ועשית זאת".

עמדתי באמצע הרחוב, הדם שלי קפא. קראתי שוב ושוב את המסרון עם הכדור נייר ביד. משחזרת בראשי את כל הפרטים שסיפרתי לו. הוא לא שכב עם אף אחת... אני כן. הלוואי ויכולתי לומר שגם אני שיקרתי אבל היחידה ש"בגדה" פה היתה אני. אני החרא פה.

האם עברתי הלאה? בטח, אחרי שבע שנים. השקר שלו גרם לי לעשות משהו בשביל להוכיח משהו לעצמי או למישהו אחר. מיותר לציין שהוא היה הרוס, לפחות כמוני. השקר שלו הוביל לשרשרת אירועים מצערים שהותירו צלקת בשנינו. האמנם הבנו שאנחנו אוהבים זה את זה יותר ממה שחשבנו, אבל יחסנו לא החזיקו מעמד גם לאחר סבב נוסף של ניסיון להיות יחד.

המציאות הייתה שהיינו בשלב הראשוני לתהליך גיבוש האישיות שלנו. החיים בתל אביב, הלימודים, יצירת הקשרים החברתיים החדשים, הקריירה המלחיצה שעמדה בפניי והתוכניות הגדולות – כל אלו לא התאימו לזוגיות מחייבת שהשלב הבא שלה היה חתונה.

אני לא יכולה לדמיין את תשע השנים האחרונות שלי נשואה לו. החיים השלמים שעברו עליי במהלך השנים האלו היו עשירים בחוויות, בחברים, באנשים חדשים שהכרתי, במאהבים המדהימים והפחות מדהימים, בדייטים הטובים והפחות טובים, בפרוייקטים שעבדתי בהם, ועוד ועוד ועוד.

האמנם תמיד היה לי חור בלב שאף אחד לא הצליח למלא, אבל האדם שאני כיום הוא תוצר של המון המון חוויות ואנשים שלימדו אותי כל מה שאני יודעת. אכן זיינתי את תל אביב באיזשהי צורה. אבל אותו הלילה הזה ברחוב פרוג היה הלילה הראשון והאחרון בו הייתי שרמוטה.

לא שלא היו לי סטוצים מאז, אבל עשיתי אותם אך ורק למען עצמי ולא כדי להוכיח שום דבר לאף אחד. אני מסרבת לשכב עם אחר כשליבי נתון למישהו, ולו חלקית, למרות שאינו מוכן להתחייב אליי.

הלילה הזה שינה את חיי כי מאז כל מה שעשיתי ואמשיך לעשות יהיה אך ורק לפי האינטואיציה שלי. אני עושה מה שנכון לי ולא כדי להדביק קצב של אנשים אחרים. סקס כמובן, אינו פותר מכאובי הלב.

עכשיו חזרתי לחיים בתל אביב. בוגרת יותר ומפוקחת יותר. אין לי יותר מדי תמימות לאבד. פחות או יותר ניסיתי הכל, ואם לא ניסיתי, קרוב לוודאי שזה רק עניין של זמן.

אבל האם אני חכמה יותר? האם אינני משלה את עצמי בעתיד וורוד כמו שהיה אז? אני כבר לא בטוחה.

אני עדיין אותה האנה שחולמת על פרסי אוסקר ושטיח אדום. אני עדיין פצועה ומלאת צלקות קרב. אני האמנם לא מחפשת מזור ביחסים חד פעמיים, אבל החיפוש אחרי ה"אחד" שלי נותר כשהיה. הפעם אני אדם שלם יותר. אינני מחפשת יותר חצי שני של עצמי, אלא אדם שלם נוסף שיחלוק עמי את חיי.

ואלי השיג את מה שרצה – זיינתי את העולם, למדתי, הפנמתי.נקסט.

תל אביב – פרק ב' – הכיצד תיראי עכשיו?

מכתב אל המדענים בחקר החלימה

2011-09-14T03:13:00.000-07:00

שלום שמי אנה שנידמן

אני קולנוענית בעלת תואר ראשון בקולנוע וטלויזיה באוניברסיטת תל אביב. הסיבה שמלכתחילה בחרתי במקצוע הזה היא משום שזוהי הדרך היחידה שנראית לי אפשרית "להקרין" את חלומותיי על המסך הגדול.
מאז שאני זוכרת את עצמי אני נוהגת לחלום המון. יש לי נטייה לזכור חלומות ולהיות מושפעת מהם יותר מאנשים אחרים בסביבתי. עם השנים החלומות תפסו חלק מרכזי מאוד בחיי והיוו מקור להשראה, ליצירה, לייעוץ פנימי ומקור לאינטואיציות ולעתיד לבוא. לפעמים אף לריפוי או לפיכך כאזהרה.

מאז ומעולם חקרתי את הנושא באופן עצמאי. למדתי במגמת פסיכולוגיה כמגמה מוגברת בתיכון. קראתי את רב כתביו של יונג, פרויד וכו. למדתי לפרש חלומות שלי ולאחרים - אם כי לימדתי את חבריי לפרש חלומות בעצמם. וככל שלמדתי יותר לפרש את החלומות, כך חלומותיי הפכו למורכבים יותר וקשים לפרשנות.

למדתי לחקור את החלום כמדענית למרות שאין לי תואר מוסמך. למדתי לשאול שאלת מחקר לפני השינה ולהעלותה בזמן החלום. אני מאמינה שלא ניתן לזכור בצורה טהורה את חווית החלום כפי שהיתה באמת ועלינו לקבל את זה שאנחנו תמיד עושים איזשהו עיבוד משני כאשר אנו מנסים להזכר בחלום ולכן הפתרון שלי היה כזה: להעלות את שאלת המחקר בתוך החלום ולענות עליה בזמן אמת תוך כדי התבוננות מסביב. מה שניתן לזכור זה את התשובה שענית לעצמך. בכל מקרה יהיה לך סימוכין מקוטע ביותר בתוך מגבלות הזיכרון. אבל את התשובה, בתנאי שתהיה פשוטה ככל האפשר, יהיה ניתן לזכור.

למשל לפני כמה ימים רציתי לשאול האם יש קאט בחלום. חלמתי חלום שבו ראיתי מרחוק אדם נשרף דרך החלון. ואז עברתי חוויה מקוטעת של פרומאים וקפיצה לעתיד. ידעתי שאני חולמת ועם זאת הרגשתי שאני חווה את החווייה בצורה שלמה ולא כמו ד''ר בקט ב"קוונטופ ליפ" ואז שמתי לב שאכן יש פה קאט. גם אם למחרת היה לי חלום ב"שוט רציף ארוך" יש קאט בדיוק כמו בסרט. הסגנון משתנה.

כך התעוררתי מהחלום, לא יכולתי לזכור בצורה שלמה את החווייה הזו אבל זכרתי היטב את התשובה. יש קאט.

דבר שני. מקריאה של מאמרים אקדמים שמתי לב שישנה סברה שחויית החלום היא מקוטעת ולדעתי זה לא נכון. היא מקוטעת משום שזוכרים אותה כך. אך אני מאמינה שבתוך החלום - בזמן אמת - אתה חווה חוייה שהיא שלמה מבחינתך. היא אף רציפה.ללא הקשר לסגנון. זה החיים שלך. חיי החולם באותו חלום נתון - זה החיים שהוא מכיר. אני מנסה לענות בצורה גורפת על השאלה האם חלום הוא שלם ורציף בזמן אמת (בתוך החלום) אך בניגוד לקאט אני מוצאת בזה חוייה מורכבת יותר.

לסיכום,
משך 29 שנות חיי כחולמת העליתי המון מסקנות וגילויים לגבי האופן שהחלומות עובדים. אני מודעת לקושי המדעי שיש בו מבחינת תצפית ומחקר אמפירי. בדומה לתורת הקוונטים, ניתן רק לערוך תצפיות ולחשב סיכויים סטטיסטיים והסתברותיים.
תמיד חלמתי לחלוק את חלומותיי בפני כולם למען כי יראו איזה מרתקים הם. חשבתי כשאגדל ימציאו מכונה שתאפשר לחבר את ראשי בעזרת אלקטרודות על המסך הגדול והקהל שיבוא לעולם הקולנוע יוכל לראות הכל, החלום הטהור בדיוק כפי שהוא.

אך לא המציאו את המכונה, והייתי גרועה במתימטיקה (על מנת להפוך למדענית) - הפכתי לקולנוענית.

הציניקנים יגידו, חויית החלום היא כה שונה מכל אחד ואחד - איך את יודעת שאחרים חולמים כמוך?
אני מאמינה בגישת התת המודע הקולקטיבי היונגאי ויחד עם זה היא לא סותרת את האינדיבדואל של כל אחד בפרט.
כשראיתי את הסרט "התחלה" הבנתי שלפחות אדם אחד בעולם, כריסטופר נולאן, חולם כמוני. היו לו את כישורי הקולנוע הטובים ביותר בעולם כדי להעביר את החווייה הזו אל המסך הגדול.

אני מודעת לקושי של המדע והפסיכואנליזה לערוך תצפית על החלום כיוון שצריך מספר רב של חולמים על מנת לערוך מספיק מדגמים ולהביא לאיזשהם מסקנות אמפיריות לגבי הקולקטיביות של חויית החלום אצל בני אדם.

מכאן ברצוני לנדב את מוחי למדע. נשמע יומרני ומשעשע אך בשל המחסור שקיים בנסיינים, אני רוצה שתשתמשו בנטייה שלי לזכור חלומות עבור הניסויים שלכם.

אנא הפיצו זאת עבור כל החוקרים בחקר החלימה: מדענים ופסיכואנליטקנים. אשמח להתנדב לניסויים שלכם כך אוכל ללמוד לעומק יותר על עצמי ועל תחום מדע החלומות.

חלומות פז
אנה

דרוש: חבר הכי טוב. משרה מלאה ותובענית 24\7

2011-07-05T07:19:00.000-07:00

הדרך מגרוזנברג לאלנבי ממש קצרה ולכן לא היה נראה לי שיקרה משהו אם אלך לבד ב4 לפנות בוקר. אבל דברים הסתבכו לי קצת. איכשהו הצלחתי להתבלבל לתוך נחלת בנימין ולשכוח איפה זה אלנבי. אני לא זוכרת באיזה שלב שמתי לב שמישהו התחיל לעקוב אחריי.

זה תמיד היה בסיוטים שלי ובפראנויות הרחוב שלי, שמישהו יעקוב אחריי. ואיכשהו זה תמיד התברר כבדיה. כל חיי הכנתי את עצמי לרגע הזה שחלילה מישהו יעקוב אחריי ואני אצטרך להגן על עצמי. החזקתי חזק את האייפון שלי מוכנה לחיוג. הצמדתי את התיק שלי אליי. הוא יכל להיות נשק מצוין אלמלא פחדתי לשבור את הטבלט היקר שבתוכו.

באיזשהו שלב נראה לי מוזר שהוא הולך אחרי לכל רחוב שאני נכנסת אליו בטעות. ואז הבנתי הוא באמת עוקב אחריי! והוא עשה זאת בצורה מאוד לא אלגנטית. כל אימת שחציתי את הכביש, הוא חצה אחרי. זיגזגתי את הכביש חמש פעמים והוא פשוט נצמד לגבי. בראש שלי אני מריצה תסריטים כיצד אני איאנס, ואז אקח מונית למשטרת לב דיזנגוף, ויעשו עליי בדיקות ואז אצטרך לתת דיוקן פנים. הוא היה שחור אבל אין אני מצליחה להחליט האם הוא אתיופי או סודני. איך הם יתפסו אותו? אני לא מצליחה לתאר אותו!

ניסיתי ללכת ממש מהר ולהיות במרחק צעקה מעוברי אורח ברחוב.

ואז היינו לבד בחניון מונטיפיורי. שתי דקות המפחידות בחיי. הוא נעמד מולי ושלח ידיים לעברי. פה הבנתי שזה אמיתי והסיוט הכי גדול של חיי עמד להתממש.

ממש לא התאים לי להיות קורבן אונס ברחוב. לא מתאים לי הטראומה הזו. אני לא הטיפוס שישכב על הרצפה ויבכה. אם הוא נוגע בי, אני מפליאה בו מכות רצח רק מהעצבים שהוא בכלל העז להתקרב אליי. ולא מכות אלגנטיות של נינג'ות מהסרטים, אלא כאפות באוויר וציפורניים על הפרצוף. ואולי עקב בעין. שיט למה אני לובשת נעלי סירה?!

לא אכפת לי שהוא יותר חזק ממני, אבל הוא טעה שבחר להתעסק איתי. את הכעס הזה הוצאתי בצעקות לעברו. "די ללכת אחריי!!! קישטא!" הוא היה די המום מהצעקות שלי שזה הספיק לי כדי להתחמק ולצעוק את כל דרכי עד לאלנבי. אבל הוא המשיך לעקוב אחרי גם ברחוב הומה אנשים עד שנכנסתי לקיוסק. הוא בחן לכאורה את הסיגריות בקיוסק. הבטתי במוכר וראיתי שהוא סוג של ערס גרוזיני או בוכרי ואמרתי לו שהבחור עוקב אחריי. יכולתי לראות את העשן יוצא מאוזניו. המוכר העצבני תיחקר אותו "למה אתה עוקב אחרי הילדה העדינה הזאת?!".

לא נשארתי כדי לראות מה קורה. הרווחתי די זמן כדי להתחמק.

אחרי הרגע הדרמטי הזה ישנו השלב הראשון שכנראה חל על כל מי שעוברת אירוע כזה או אחר – הכחשה. הכל בסדר, לא קרה כלום. הייתי גאה בעצמי שהצלחתי להתחמק בעורמה מכמעט האונס הזה. אין טעם להתעסק במחשבות על זה. הרי לא קרה כלום...

לא ממש שיתפתי את האירוע הזה. רק סיפרתי בקלילות בפייסבוק כחלק מתוך מכלול אירועי הלילה הלבן המעצבן. הרי זה כולה שטויות.

אבל כמה ימים אחרי זה התחיל לחלחל. הפלשבקים המלווים בתמונות שלו עוקב אחריי התחילו לרדוף אותי. ואז הבנתי שאני חייבת להודות במה שאני שונאת – שפחדתי.

אני לא יודעת למה אני שונאת להודות בזה, ולמה זה בכלל ביג דיל וזה בטח לא אבל האמת היא שפחדתי באמת באותו הרגע.

זה לא פוסט על מעקבים, הטרדה מינית או על להיות קורבן. העניין פה שאני פחדתי והייתי צריכה לדבר על זה. ואולי טיפה לבכות.

ממש לא רציתי לדבר על זה עם אמא שלי כי אז היא רק תצעק עליי למה הלכתי לבד ברחוב. לא רציתי לדבר על זה עם החברים שלי.

רציתי את החבר הכי טוב שלי.

אבל הוא לא שם. הוא צריך "הפסקה" ממני ולי זה ברור שלעולם לא נחזור להיות חברים כל כך קרובים כמו שהיינו בשבע השנים האחרונות.

במשך שנים רבות התרגלתי לדבר עמו כל יום. לשתף איתו בכל תחומי החיים. רמת האינטימיות אליה הגענו היא מה שמסבירה שיש דברים שאני מעדיפה לשתף רק איתו.

יש לי חברים מדהימים שאני אוהבת אותם יותר מכל. שלוש מחברותיי הטובות נשואות, הן כמו אחיות שלי ותמיד אוכל לסמוך עליהן שיתמכו בי בטוב וברע. ועוד חברה טובה שלי שהיתה תמיד הפרטנרית להרפתקאות החיים אבל היא חולה לאחרונה (עוד סיבה למה הייתי צריכה את החבר שלי). יש לי חבר טוב שעמו אני משתפת רק בענייני סרטים ועשייה. חבר שאני חולה עליו, שסביר להניח יכל להיות האדם המושלם ביותר לתפקיד החבר הכי טוב אלמלא הייתי חולה עליו מדי..... ושאר החברים יגידו "הו" ובזה נגמר העניין.

אין מה לעשות, יש דברים שאני מעוניינת לשתף רק עמו. ולמרות היותי ברוכת חברים, אני מרגישה לבד כשאני לא יכולה לספר שסבתא שלי מתה, על ההצעה ההזויה שקיבלתי מאוליגרך רוסי לביים סרט פרובוקטיבי בתקציב של מאות אלפי יורו (והדילמה שנתלוותה לעסקת השטן הזו ודחייתה), על הבחור החדש שאני יוצאת איתו ועל הקושי במציאת עבודה וכל הייאוש הנלווה לכך.

אני יודעת, החיים הם דלת מסתובבת ודברים משתנים כל הזמן. אנשים משתנים והחיבור ביניהם משתנה אף הוא. חברים יצאו מחיי כל הזמן ונותרו בארכיון החברים בפייסבוק, בעוד שבינתיים נכנסים אנשים חדשים ומדהימים לא פחות. אני יותר משמחה לברך על התהליך הנפלא והמרגש הזה. יש אנשים שמוטב להניחם בעבר מכיוון שהם כבר לא באותו הלך המחשבה כמוך, ואולי כבר לא עושים לך טוב. בעוד שיש אנשים חדשים שמביאים עמם משב רוח רענן אשר מייצג את האדם החדש שאתה ברגע נתון זה. החברים תמיד הם דמויות המשנה של הדמות הראשית שזה אתה. תפקידם של דמויות המשנה בדרמה היא לחזק או להנגיד את האישיות של הדמות הראשית ולכן החיבור עם החברים הוא בהתאם להלך הרוח שלך בימים אלו. אבל כמובן, זה רק עניין של זמן עד שגם הם יצאו מהדלת המסתובבת ואני למדתי לשחרר אותם ולתת לדברים לזרום.

אך היו לי רק שלושה חברי נפש במהלך חיי מספיק קרובים וקשורים כדי ליפול למלכודת הרומנטית שאני קוראת לה "תסביך צ'נדלר" (ע''ש צ'נדלר בינג מהסדרה "חברים" אשר התחתן עם חברתו הטובה ביותר, מוניקה).

וסקס, כידוע, הורס. גם כשאין שם סקס ממשי.

קל להתגבר על שברי הלב, על פרידות, על רומנים שלא הצליחו ואהבות נכזבות. על אובדן חבר טוב לא מתגברים. הקשר לא מת, הוא פשוט גוסס לאיטו עד שהופך להיות צמח. הוא שם רק כדי לאחל לו יומולדת שמח ולבוא לחתונה שלו – זה הפיינל נייל.

כשמעורבים רגשות רומנטיים יחד (קטנים ככל שיהיו) עם אהבת נפש זה גורם לכך שהמשענת הופכת לחרב. הלב החשוף והפגיע בידו של אדם שלוקח עמו חתיכה ממך לנצח.

אחרי כל זה, כשמכירים אדם חדש, במיוחד לקשר רומנטי, הלב עטוף בכל כך הרבה מגננות. איך אני אמורה להפתח אליו ולסמוך עליו אם ממילא הוא יפגע בי אחר כך. הוא אינו צריך לפגוע בי באמירה או במעשה, מספיק באי נוכחותו ברגע האמת.

אני לא רואה את עצמי מבלה את שארית חיי עם אדם שאינו החבר הכי טוב שלי. האדם שאליו אחזור הביתה ואספר לו את מה שעבר עליי באותו יום והוא יבין אותי בדיוק איך שהוא צריך להבין. בלי שיפוטיות, בלי עצות סתמיות, פשוט להקשיב ולהבין. אבל המחיר באובדן חבר כזה פשוט כבד מדי.

האם עליי לשלם את המחיר הזה כל פעם מחדש רק עבור הצ'אנס לחברות נפש? עליי לפתוח את השערים לכל מי שעבר את המבדק הבסיסי של האבטחה רק כדי לאפשר לו להיות בן בית קבוע ובכך להסתכן בהיותו גנב או רוצח. אם לא אפתח את הדלת לאף אחד, אחיה בבית הזה לבד לנצח. אולי עם כמה חתולים.

אבל אם לרב בני האדם לא אכפת ממך, על אחת כמה וכמה לחתולים ממש לא אכפת ממך.

אז כנסו, הבית שלי פתוח תמיד. נכון שאני זעופה ומרוחקת לפעמים. ולא תמיד יש לי כוח לעוד אנשים. זה תפקיד תובעני שדורש אכפתיות ותשומת לב תמידית. פירגון לצד ביקורת בונה ומפרה. המבחנים לקראת רכישת האמון קשים ביותר וכישלונם כרוך בסנקציות רבות. אבל אני יודעת דבר אחד – בחיים יש הפתעות, ואי אפשר לדעת מי האדם הבא שיכנס לפתח ביתי. האדם הנכון יתוגמל באהבה, התמסרות ונאמנות חסרת פשר. הלב שלי, לפחות מה שנשאר ממנו, יונח על כף ידו.

כיצד לחיות את הרגע? (או: על החודש בקנדה במרץ 2011)

2011-04-23T16:06:00.001-07:00

איך הגעתי לפה?

קמתי משינת הצהריים שלי. הגשם עדיין תיקתק לי על החלון. כשירדתי במדרגות ראיתי את נינה יושבת על השטיח עם כוס קפה קר ביד ובוהה בדממה בגשם האפור שוטף את העיירה הזו. היא אפילו לא התייחסה אליי. קשה שלא לשקוע בתוך האור האפור שבחוץ, שעות הדמדומים של יום אפרורי, שניה לפני שהשמש החבויה איפשהו נעלמת כליל.

הכנתי לי קפה ביודעין שרק עוד כמה שעות אצטרך לישון שוב. הצטרפתי אליה לצפייה בהיעלמות השמש. לא החלפנו מילה, כל אחת מאיתנו הייתה בחיים משלה.

הגשם התחיל לשטוף את כל השלג שהצטבר בחורף. תושבי העיירה הקטנה הזו בדרום אונטריו עמדו כמונו צופים במרפסות הנקיות שלהם אחרי חודשים שכיסה אותן השלג. המים שזרמו על הכבישים השחורים והרטובים, הערפל המלנכולי שנארג בין העצים הצנומים חסרי הירק, והביתי עץ הרטובים – כל אלו נתנו המון ציפיות למה שבקרוב עומד להגיע – האביב.

בקרוב נראה את הלבלוב על העצים האנורקסיים. בקרוב הדשא יהיה ירוק כשנצא מהבית. יהיה באמת את הריח של הפריחה של אפריל. יהיה לנו שמש, יהיה לנו ירוק, יהיה צבעים בעיניים. יהיה תקווה לצמיחה של חיים חדשים.

אך בעבור אנשי קיימברידג' זאת תקווה שמישהו יבוא ויסחוף אותם מפה. אם זאת נערה בת 15 שחולמת להיות שחקנית, מחכה ששחקן מפורסם יגיע מהוליווד ויעצור לתדלק בעיר – יראה אותה, יתאהב בה וייקח אותה מאביה המדכא. או שזאת עקרת בית בת 27 עם 5 ילדים שחולמת שתפגוש באינטרנט את הגבר שיבנה לה בית מכובד יותר ויממן את הבית הספר לילדים כדי שהיא תוכל לפנות לעצמה זמן ולהתחיל להשקיע בעצמה. ואולי זה הסטודנט לארכיטקטורה שמחכה שיקבל הצעת עבודה בטורונטו ואז סוף סוף יוכל לעזוב את הבית. כולם פה מחכים. מחכים למשהו טוב שיקרה להם.

אבל אף אחד לא מעלה על דעתו שזה לא יהיה כוח חיצוני שיעשה זאת עבורם. לאף אחד אין את הכוח או המודעות להבין שרק הם בלבד יכולים לעשות צעד משמעותי בחייהם. הם כבולים בכבלי המחשבה שכרכו אותם במשך כל חייהם על ידי המשפחה, המורים בבית הספר ועל ידי אנשי הדת. וכי מי יבוא מבחוץ ויגיד שכל מה שהאמינו כל חייהם זהו בעצם רק זווית ראייה סובייקטיבית. אני?

פתאום מצאתי את עצמי הופכת להיות אחת מהם. נמלטתי מהחיים שהיו לי בישראל כדי להבין מה אני באמת רוצה. נמלטתי כי הרגשתי חנוקה בארץ. כל שנות העשרים שלי, השנים שיש לך המון אופטימיות, תקווה, אנרגיות וחיוניות נשרפו במרוץ האגרסיבי הזה של להגשים את חלומותייך ולהוכיח את עצמך. כל כך הרבה דחיות וכל כך הרבה לשמוע "לא". התחושה התמידית הזו של להיות בינונית וממוצעת.... בסוף הדלק נגמר לפני שהחיים בכלל התחילו. סיימתי את התיכון במטרה אחת מאוד ברורה: להיות במאית ותסריטאית.

עכשיו בגיל 29, כשאני כבר אמורה להיות עם בית וילדים, אני מוצאת את עצמי מחפשת מטרה חדשה בחיים. אני חשה מעט אשמה שלא נתתי את הזמן הזה של לטעום לאט לאט מהחיים... שהתפשרתי על החוויה של ההתבוננות והחקר שבא עם שנות העשרים המוקדמות. רב הישראלים יוצאים לעבודה בעגלות אחרי הצבא, חוסכים כסף לטיול הגדול, חווים, מקבלים ריגושים שמעצבים את האישיות שלהם ואז... נכנסים מוכנים לחיים לצד המפלצת התובענית: החיים בישראל: להיאבק בעבודה, להלחם על מקום ראוי. להיאבק על חיי היומיום, מול המס הכנסה, ביטוח הלאומי הציני, עליית המחירים המאסיבית של הביצים והחלב. רק נחשו מה אינו עולה? המשכורת. אתה חולם לחסוך מעט כסף בעבודה קשה עבור בית משלך או רכב משלך מבלי להיות תלוי בבעל הבית או תחבורה אך מוצא את עצמך מתפקח מהאשליות לנוכח המחירים. כל חייך תהיה "מידל קלאס" שנאבק לגמור את החודש. וכשאתה חוסך קצת בסוף השנה, אתה כל כך גמור מהעבודה שאתה חייב כמה ימי חופש בחו''ל.

מה קורה שהדבר שאתה הכי אוהב לעשות בעולם, עולה לך הון? אמן חייב לעשות אומנות וזהו עבורו אוויר לנשימה. המוסיקאי יקח גיטרה ויפרוט כמה מיתרים וברגע של השראה יכתוב מנגינה ושיר. הזמרת תפצה את פיה ותשיר בין אם זה מקלחת או במה. הסופר יפתח מחשב ויכתוב סיפור.

הבמאי? תלוי בקרנות ומשקיעים כדי לגייס לפחות כמה אלפי דולרים כדי להגשים את חזונו המופלא: מצלמות, שחקנים, ציוד, אנשים צוות, לוקיישנים, אוכל, איפור, עריכה, סאונד, אפקטים והיריעה קצרה מלהכיל. אם לבמאי אין כסף, הוא אינו יכול לקום ולקחת משהו כדי לנשום.

ככה נותרתי עם עולמות רבים בראשי, עולמות עם צבעים, צלילים, אפקטים, ודמויות שאינן קיימות. כמו אלוהים שאינו יכול לברוא עולם. ואז מי אני עתה? סתם בן אדם. בן אדם קטן ומושתן שבא לחוץ לארץ, לעיירה שרב אוכלוסייתה היא אוכלוסיית "חינוך מיוחד" כדי להיות מוכרת בדוכן לקוסמטיקה ואיפור. שמתי מאחורה את העבר שלי, את מי שאני, את העולמות שהצטברו לי. אך החומר עוד דולף. והעולמות האלו דולפים לי מהמכחול לאיפור כשאני מנסה למכור ללקוחה הקנדית.

זה העונש שגזרתי על עצמי כי רצתי מהתיכון ולאוניברסיטה. אפילו מדלגת על הצבא. ממהרת מאוד כדי שבגיל 30 כבר אוכל להתפרנס מכתיבה בבית בזמן שאני משריצה ילדים.

בראש שלי תמיד היה את התמונה של בית עם גדר לבנה ודשא ירוק. אקלים אמריקאי ואוטו עם גג נפתח. תמיד חלמתי אמריקה. ישראל היתה עבורי תחנת ביניים. היתה לי תוכנית ברורה מאוד. להצליח ולהמשיך הלאה. אך היצור המזוקן שם למעלה (אם יש דבר כזה) צוחק עליי בקולי קולות (וגם נינה צוחקת לה עם המבט הממזרי שלה) כשאני מתכננת תוכניות.

"את מבזבזת את הזמן שלך פה" אומרת לי נינה כשאני מחלקת סמפלים בחינם לעוברים ושבים. כל מי שמסכימה לקחת סמפל, אני עוטה עליה ומנסה למכור.

לא יודעת איך לענות על זה. אני לא יודעת איך הגעתי לפה.

אבל כשקמתי משנת הצהריים שלי ביום החופש שלי, לא הרגשתי את החרדות והטרטור שאני תמיד מרגישה במלוא עוצמתן כשאני ישנה צהריים בישראל. אלו הם הרגעים שכל החרדה הקיומית שלי עולה במלוא כיעורה: האם אעמוד בדד ליינים? האם אחסוך מספיק כסף? האם לא יפטרו אותי? האם הסרט שלי בכלל יקבל תקציב? ולרב- האם אקבל עבודה חדשה בקרוב? האם אי פעם מישהו בכלל יתאהב בי? האם אתחתן ואביא ילדים במציאות העגומה הזו?

יש לי פה שקט. החרדה היחידה שלי זה שאמכור מספיק כדי לחסוך כסף וששוטרי ההגירה לא יתפסו אותי.

"אבל היו לך חיים טובים בישראל, למה לך לעזוב? היית מפיקה!" אומרת נינה, מתרשמת מהניסיון התעסוקתי שלי

"אבל זה לא מה שרציתי לעשות. סך הכל רציתי ליצור ולהביא את זה לידי הגשמה. אני לא רוצה לתכנן לוח זמנים ולהיות תלויה בעשרות אנשים ובהיררכיה מטומטמת כדי להגיש פרק לשידור בזמן. אני רוצה לעבוד עם שחקנים, לראות איך הדמויות שלי רוקמות בשר ונשמה. לראות אותם דרך העדשה של הצלם המוכשר שלי ולחבר את פיסות הפאזל בסיפור בחדר העריכה. נדוש ככל שזה ישמע, אני רוצה לעשות אומנות".

"כן, מכירות זה הפתרון..."

אולי פה אלמד למכור את עצמי. אם אצליח למכור לאישה קרם פנים, אולי אצליח למכור את הסיפור שלי. אך קודם כל עליי להחזיר את התשוקה והחיונית שלי בחזרה. התשוקה שלי לחזור לשפץ את התסריט שלא נגעתי בו כבר למעלה משנה. התסריט שאם אצליח לשפרו יהיה דבר מדהים, אך נדרש כוחות נפש אדירים כדי לדחוף אותו, כמו שדחפתי את הפרויקטים האחרונים שלי. שלמרות שהרמתי סרטים, עדיין לא יצא ממני בן אדם שאוכל להיות גא בו.

ומתי תהי גאה בעצמך?

ביום שבו אקבל משכורת על הדברים שאני נהנית לעשות. שאני אשמח לקום בבוקר ולעבוד קשה עבור משהו שיש בו תועלת אמיתית עבורי. משהו בלתי נשכח. שאוכל להרשות לעצמי לעשות רשיון, לקנות אוטו ובית. לא לחיות בדוחק ולהלחם לגמור את החודש ולהביא ילדים בתנאים כאלה. גם אם זה אומר שאצטרך לחפש את עתידי במדינה אחרת. אלוהים, אני מקווה שזאת לא תהיה קנדה.

אך מעבר לזה, הדבר שבאמת ובתמים יספק אותי בחיים – להשפיע על חייהם של אנשים אחרים. להשפיע כמה שיותר. להיות האדם שבא מחוץ למערה של אנשי העיירה המנומנמת הזו ולטלטל אותם באכזריות. להגיד להם קומו ועשו משהו עם עצמכם. העולם שלכם אינו ברירת מחדל. יש לכם את הכסף המינימלי של לקחת את האוטו ולצאת לטורונטו. יש לכם אפשרות לקום ולהגשים חלומות מבלי לחכות לאישור של הבעל או הבן זוג.

אני לא פוליטיקאית. אני לא טירנית ואני לא אשת מלוכה. מעולם לא הייתי טובה בלשנות אנשים במילה. הייתי מביאה אוסף של אנשים לאולם קולנוע ומציגה את הסיפור שלי – כסוג של נקודות למחשבה עבור כל צופה, באשר הוא אוהב את הסרט או לא, ואז להשפיע עליו לבצע החלטה משמעותית בחייו.

כשאני משפיעה, זוכרים אותי.

נינה מבוגרת ממני בשנה. היא כבר ראתה דברים בחיים. היא לא מנסה להיות חברה שלך. לא אכפת לה מכלום. כל מה שהיא רוצה זה שקט, לטענתה. אך היא גם רוצה ריגוש. האם זה יתכן השקט בשילוב עם הריגוש?

בחלומות שלי, לאנשים יש משמעות סימבולית. כל אדם המופיע לי בחלום מסמך צד מסויים באישות שלי. אילו הכל היה חלום, נינה היתה מסמלת את הצד שלי שלא מוצא את עצמו. שתמיד מחפש אחרי משהו מעניין יותר ומספק יותר. ובכל מקום שהיא ישנה, כואב לה הגב. לא מוצאת את התנוחה המתאימה.

נינה נורא שלילית. לא שאנחנו לא מסתדרות, אבל אני חוששת שיש לה השפעה פסימית עליי. באתי לפה כדי לחסוך כסף ללימודים ומגורים בעיר חלומותיי – ניו יורק. ועכשיו אני מרגישה שזה חסר טעם. מה הסיכויים לחסוך פה כל כך הרבה כסף?

אני מבלה את מרב שעותיי עם נינה – הן בחדר השינה שאנחנו חולקות והן בעגלה. רב הזמן כל אחת מאיתנו בשקט עם עולמה. מאז שראיתיה לראשונה, נינה נראתה לי אניגמטית. כאילו השאירה משהו מאחורה. עיניה בוהות כל הזמן אל תוך נקודה מסוימת במרחב, אך מחשבותיה בעולם משלה. מחפשת אחרי הווה טוב יותר. נינה חותכת בלי אשמה את כבלי העבר שלה. היא אינה מתכננת כלום. היא תשלוף את הסוודר הראשון שנמצא לידה כדי ללבוש לעבודה. היא מסוגלת לקום מחר ולטוס לחצי השני של העולם. רק ההווה קיים עבורה ואתה לא יכול לצפות מה היא תחליט כל עשר דקות. והיא צוחקת עליי.

היא צוחקת שאני משטיחה את התוכנית שלי לשנה וחצי הקרובות: להרוויח כסף בשנה, להגיע ל60 אלף דולר כדי לממן את לימודי התואר שני בקולנוע בניו יורק. למעשה, זה הדבר היחיד אולי שיכול להעלות חיוך על ארשת פניה הקרות והנוקשות – כשאני מתכננת.

בהפקה, אתה חייב לכתוב תוכנית עבודה למשך כל עונת הצילומים והעריכה. לתכנן הכל בקפידה ולחשב כל צעד מראש. כל יום הדברים משתנים ובעקבות כל גם צריך לארגן מחדש את כל השנה וחצי האלו בתוכנית. כך שיוצא שכל עבודתך זה לתכנן דברים מחדש, לשבץ משמרות מחדש. אינך יכול לזרום עם השינויים, אתה חייב להתארגן כל הזמן מחדש. כל שינוי קל בתוכנית, מחייב עתיד מאורגן חדש.

אז כל פעם שיש שיבוש קל בתוכנית שלי, אני מתארגנת מחדש לשנה וחצי הקרובות. אז אולי לא יהיה לי מספיק כסף ללימודים, לפחות שאחסוך חודשיים לשכר דירה בניו יורק ואחיה שם על מלצרות כמה שהשהות שלי מאפשרת לי. ואולי אמצא גבר אמריקאי להתחתן איתו ואשאר שם תמיד.

הנה נינה שוב צוחקת.

"את לא יכולה פשוט להנות מהרגע?"

איך עושים זאת?

איך חיים את הרגע?

איך פשוט "זורמים"?

איך אני כותבת את כל הטקסט הזה מבלי לדעת על מה הסיפור?

איך הגעתי לפה?

Dream my friend

2011-02-17T17:44:00.000-08:00

Dim the lights

Put yourself inside

Let me rest my head on your chest

I'll be listening to your breath and

I can hear you walking in the corridor of your unconsciousness

You're walking among the buildings

You're going down the stairs

Your leg may be tripped by the scares

But don't be afraid, my friend

Muster all your dares

I am here to protect you from what is behind

Hold my hand,

Hold me forcefully

I'll carry you up to the gate of dreamland

Open your eyes

Don’t turn your head away

They are here to tell you your own prays

All the monsters are starved for your fears

They are growing trough your escapes

Don't be afraid my friend

Muster all your dares

Hold my hand

Hold me forcefully

Let me introduce to you, Mr. Fear

He looks bad but he's working here

Your scares pay his salary

Your fears pay too much

Don't let this man to open branches in your heart

Ask him for his name

Let him tell you about his friends

Invite him for a drink

and become his shrink

After you know all his secrets

You can move on and open new gates

I'll take leave of you here for a while

I'll turn my back

I have my own date

With Mr. Fear and Missis. Sorrow

Farewell, I'll meet you here tomorrow

We dream alone

and we die alone

but you won't live alone

Dream my friend

Dream with a valor

and I'll be here when you'll awake and yawn

Don’t be afraid my friend

Muster all your dares

Hold my hand

Hold me forcefully

הפרדוקס האקזיסנטציאלי

2011-02-17T17:11:00.000-08:00

למה להתאבד ולמה לבגוד?

To be, or not to be: that is the question

אין פה בכלל שאלה!

סארטר וקאמי, הקיום הוא התכלית. שילכו להזדיין, שיתקיימו בעצמם. לא ולא לא רוצה להתקיים ללא תכלית.

לא רוצה להיות כמו חומייני: נולד, אוכל, מזדיין, מוליד עוד חומיינים ומת. ואז החומיינים הקטנים שלו אוכלים, מזדיינים ומביאים עוד חומיינים ומתים וכן הלאה.

אומרים שזה עליבות וחולשה להתאבד ולבגוד, מצחיק, אני חלשה מכדי להיות מסוגלת להתאבד ולבגוד.

זה אפילו לא קשור לעיקרון, לא זה לא עיקרון. אין לעקרונות שום ערך בשום עולם. זה פשוט מי שהנך.

אתה יכול להאמין שזה רע, אבל זה לא אומר שלא תעשה את זה.

איך אפשר? ברגע שאתה סוגר את הדלת הזו. זהו, אין כלום, נשללה ממך האפשרות לחוות ולראות מה יהיה קדימה. מה יהיה הפרק הבא ב"אנטומיה של גריי", האם האם הילד מקומה ראשונה יהיה הומו או לא יהיה הומו, האם הציצים שלי יגדלו אי פעם? האם אזכה אי פעם באוסקר? ברור שלא אבל מה אם כן, ואיזשהו סיכוי קלוש בעולם שכן? ואם לא אהיה עם אהבת חיי, ברור שזה כבר לא יקרה אבל איזשהו טיפ טיפה אולי יש מצב....?

אתה פשוט לא תדע!

who would fardels bear,

To grunt and sweat under a weary life,

But that the dread of something after death,

The undiscover'd country from whose bourn

No traveller returns, puzzles the will

And makes us rather bear those ills we have

Than fly to others that we know not of?

וכשאתה בוגד, זהו איבדת את האמון באדם הכי ראוי לאמון – בעצמך. ואז איך אפשר בכלל להאמין באחרים אם אינך מאמין בעצמך? איך אתה יכול להאמין שמישהו יכול לעוף אם אתה לא מאמין שתוכל לעוף. ואם אתה חושב שיש מישהו כזה, אז אתה ילד מפגר ונאיבי. תתבגר.

ואז אתה מתחרפן, כולם רודפים אחריך. כל אחד יכול לתקוע סכין בגב. כל יום שבו אתה ישן עם אהבת חייך, אתה בעצם ישן עם השטן הפוטנציאלי. ואז אתה שומר את כל חברייך קרוב כי את האוייבים שלך אתה שומר קרוב יותר. כל החיים שלך זה שדה קרב, יתכן שכל מי שתשען עליו, יהיה בעצם החרב שתנעץ בגבך.

The pangs of despised love, the law's delay,

The insolence of office and the spurns

That patient merit of the unworthy takes,

When he himself might his quietus make

With a bare bodkin?

כשטרם עשית זאת – אדם אחד בעולם ראוי לאמון – אתה עצמך. ואולי יש עוד מישהו שיכול לעוף? יש מצב, לא?

להתאבד ולבגוד, שתי פעולות כל כך נחשקות אך בלתי ניתנות לביצוע מבחינתי. כאילו יש איזשהו דנ''א חסר.

לסילביה פלאת' ולוירג'יניה וולף היה את זה בגנים

לי אין. הן יכולות לתרץ את זה כי הן היו חולות.

לי אין תירוץ.

Thus conscience does make cowards of us all;

And thus the native hue of resolution

Is sicklied o'er with the pale cast of thought,

And enterprises of great pith and moment

With this regard their currents turn awry,

And lose the name of action

למה לי לחיות? אהבה לא קיימת. הכישרון מסריח. כל דבר פרי עטי הוא בדיחה בינונית. אין דבר יותר גרוע מבינוניות. הדבר הכי טוב אצלי זה שאני שרה ממש אבל ממש רע.

בחרתי בעיסוק תובעני ובלתי אפשרי – פסגת שאיפותיי זה אוסקר, קאן, מכונית שיקח לי 12 שנה לחסוך עליה. כל האנשים בעולם מקולקלים ובלתי נסבלים. אין מקום על פני כדור הארץ הזה שארגיש בו בבית, ואין מקום שלא ארגיש בו חנוקה.

אני לא מסוגלת להיות לבד ולא יכולה להיות עם מישהו.

זה כמו קוצים בתחת ואתה פשוט לא מוצא את התנוחה המתאימה לשינה. ואתה רק מייחל למות כדי שהגוף יפסיק להתפתל. ובעיקר הכל פשוט כואב ומדי וחסר תכלית.

Whether 'tis nobler in the mind to suffer

The slings and arrows of outrageous fortune,

Or to take arms against a sea of troubles,

And by opposing end them?

בשביל מה אני עושה את כל מה שאני רוצה. אני רק רצה במסלול הריצה עם מישהו על הראש שמחזיק מקל עם פרס ואני רצה אחרי הפרס הזה.

ומה אם אין את הפרס הזה?

והכל פשוט ביזבוז אחד גדול...

כן. להתאבד.

והוי... מה יגידו השכנים? הוי איזה חרפה זו תהיה למשפחה שתתמודד עם הגופה הבזויה מתחננת לרבנות שתקבור אותה. ובטח ישחדו רופא שיזייף מסמכים, יגידו שרצחו אותי, או מתתי מדום לב. זה נדיר אבל יש בנות בנות 24 שמתות מדום לב באמצע השינה. בטח חלמה משהו מפחיד. לא חבל להם הבלגן?

הנה כנראה שצריך להיות מספיק אכפתי מהמשפחה כדי לחשוב על זה.

there's the respect That makes calamity of so long life

והחברים שלך כבר לא יעריכו אותך, כולם יגידו כמה חלשה הייתי.

The oppressor's wrong, the proud man's contumely

לא ולא, אני לא מסוגלת לשאת את הרעיון שיחשבו שוויתרתי, שאני לוזרית שהרימה ידיים.

For who would bear the whips and scorns of time

בכנות, האם אני רוצה לראות את גופי מזדקן ונחלש? האם אני רוצה לראות את קסמי הולך ונעלם? האם אני רוצה לנשק לחי ילדים קטנים שינגבו את הרוק שברח מפי הרופס? וגרוע מכל, לא יותר סקס. מי ירצה לזיין שיניים בכוס?

אבל חייתי עד כה, ואם אסיים. הכל יהפוך לחסר ערך. כל מאמציי כל דמעותיי, כל הכאב שעברתי כל הריצה והמעוף היו חסרי תכלית.

והדבר שבאמת לא אוכל לשאת זה להפסיק לחלום. כל לילה, חיים חדשים, כל לילה משהו אחר, סרט אחר. כל יום תסריט חדש, כל רגע חיים חדשים רצים בראש. מי אמר שצריך להתקיים כדי לחיות?

To die, to sleep;

To sleep: perchance to dream: ay, there's the rub;

For in that sleep of death what dreams may come

When we have shuffled off this mortal coil,

Must give us pause.

אני אגואיסטית מכדי למות.

נכנתב לפני 4 שנים

יש אנשים

2011-02-17T17:08:00.000-08:00

יש אנשים שחושבים שיש להם על מי לסמוך.

הם חושבים שתהיה לה תמיד משענת כשהם יפלו.

הם חושבים.

יש אנשים שחושבים שמתישהו הם יהיו מאושרים.

ויש אנשים שחושבים שהם מאושרים.

ויש אותי.

יש אנשים שחושבים שהם נהנים מהחיים

אך הם רק מפצירים בעצמם ליהנות.

אבל זה הם.

יש אנשים שחולמים למצוא אהבת אמת.

יש אנשים שחושבים שהם מצאו אחת כזו.

ויש שאיבדו.

יש אנשים שכועסים, ששמחים, שעצובים.

יש כאלה אנשים.

ויש כאלו שכילו את הכל.

יש אנשים שחיים את חייהם.

יש אנשים שמתים.

ויש אלו שלא חיים בחייהם,

ולא מתים במותם.

ויש אותך.

ויש אותי.

Why I want to be a filmmaker?

2010-12-18T05:38:00.000-08:00

קיימת גרסא בעברית בפוסט לפניו

When I was three years old, I was asked what I would like to be when I grew up. I contemplated this question with utmost seriousness, and was quite stressed over answering it. I felt I had to answer this question, as if people decide on their future career from the second they emerge from their mother’s womb!

In kindergarten, my world was summed up by three possible vocations: I would either be a doctor, a kindergarten teacher or that thing that daddy does. It seemed inappropriate for me to be a kindergarten teacher, believing (rightfully) that I could not stand children, and since I didn’t really know what it was that daddy did, I decided that becoming a doctor was all I had left.

I wasn’t a popular girl in kindergarten. It was always clear to everybody that I was an outsider, though nobody knew why. Maybe it was because I was relatively short. The hierarchy in kindergarten was very simple: you were as popular as you were high. When the teachers wanted to line us up, they’d do it by height. Arik was first – the tallest and most popular. Tolik was last – short, rejected, with a monstrous personality. I was next in line.

During our Christmas pageant (yes, we had such a thing), our teacher Lena cast children for two glamorous lead roles: the shepherd and his sheep. Arik, naturally, got the part of the shepherd. Whoever was to get the part of the sheep would be considered his girlfriend for Christmas time, and so it was obviously a sought-after role. For Lena this posed a dilemma – her choice was between Ella, the most popular girl in kindergarten , and me.

One day Arik discovered that my grandmother had returned from a vacation in Israel and brought some “Turbo” chewing gum back with her. It was the now-extinct gum with the luxury sports car on its wrapper. At the time we used to collect gum wrappers. I had a grand collection of wrappers from the gum my grandmother would bring me from Israel, and from the Jewish market where gum was smuggled from Israel.

I couldn’t believe it when Arik approached me, as casually as possible and accompanied by an equally impressive entourage, and said: “If you give me your gum, I’ll let you be my sheep.” Wow, how glamorous! What an honor!

And that was how I got to be the sheep in the Christmas pageant. Mom told the whole family how her only daughter got the lead in the pageant and even made friends with Arik and his group. I learned that one needs more than talent in life to achieve your goals, more than wisdom and sharpness; sometimes you need Turbo chewing gum.

But that was my only moment of glamour in kindergarten. My mom came over every once in a while to pick me up from kindergarten and looked for me among the children playing. I could always be found alone in the corner, directing plays with dolls and teddy bears.

On television, we saw the cosmonaut Yuri Gagarin. I realized what I wanted to be when I grew up: I wanted to be a cosmonaut. I’d look up at the starry night’s sky and at the moon, smiling back at me, and I’d say to myself that one day I’d join them, because I was out of place down here. I didn’t belong on this earth, and I had nothing to look for here…

At the age of six or seven I was told we were leaving Moldova soon. I asked, where to? The only countries I knew of were America – the land of possibilities, wealth, and happy colors, Disneyland as it were, and Africa – a large country where it was really really hot. To America, my mom said.

Happy as can be, I told everybody I was leaving for America. One girl said that my mom was playing a trick on me, and that we were probably moving to Israel. All parents lie about moving to America, she said, because they’re afraid people will discover we’re Jews or something like that. I cried and insisted that I was never lied to – we were moving to America!!! Yahoo!!!

Imagine my bitter disappointment as I stood at the Ben Gurion national airport, under a blue and white flag with the Star of David at its center, missing the color red and the rest of the stars.

“Welcome to Israel!!” Mom rejoiced, smug with happiness over the thought that she’d finally brought her daughter to Jerusalem, where she’d never have to experience anti-Semitism.

“But… but…” I muttered under my breath.

“But what?”

“But you promised me America!” I cried.

“Israel is much better for us. This is the Jewish state! You’re a Jew! You should be happy and proud you’ve made it here. Grandma and Grandpa have been dreaming of this for generations! This is where we belong,” Mom lectured.

If this was where I was going to belong, then I was happy. It seemed that was the root of the problem – I was a Jew, and in Moldova that prevented me from belonging. Israel would solve all of my problems.

I made do with American television in the Israeli city of Bat Yam. I mostly watched Beverly Hills 90210 and other shows like it. I spent most of my first years in front of the television, because outside the kids wouldn’t play with Russian girls. I learned Hebrew quickly by way of reading subtitles on the TV screen. Mom worried that I was wasting my life in front of the TV or buried in a book. I told her I was learning a lot from TV and knew TV shows by heart. “But what will that give you? What will you get out of watching people kissing all day long? And Kelly, that Barbie? She talks like a cat, meow meow,” Mom complained. But I loved all those glamorous love affairs. And I couldn’t wait to be big enough to go through such exciting drama: love, sex, betrayal, beautiful clothes, etc. It seemed super-cool to me that when you were an adult and going through those things you were considered even cooler, worthy of wearing a leather jacket.

I’d always dreamed of a super-cool man with a leather jacket, a bald strip through his eyebrow and a tortured soul. One that would sit on the steps and look up at me without lifting his head when I passed in front of him. The ultimate bad-boy, as smooth as his hair grease, who would sweep me off my feet and onto his motorcycle, then turn me into a bad girl by taking my innocence at the Spring Dance. Then he’d cheat on me with my best friend, which would make me super-cool too. Because that’s how things worked on Beverly Hills.

After I’d learned Hebrew, the kids still didn’t like playing with me. By then they’d made up a new excuse – I was hard of hearing. But I found other ways to connect with my classmates. I began to perform for them and sing at the end of the day on Fridays, during show and tell. The class loved watching me sing for them.

That’s when I realized I wanted to perform on a stage and sing. Of course! After all, I’d always sing in the car on trips with my parents, and my mom would look at me lovingly and say, “Oh, Anichka, my love, you sing just like your father.” So I was meant to be a star!

When we left Bat Yam for Ashdod there was one hope for me. Bat Yam didn’t like Russians. This was all before the great Russian immigration to the Bat Yam of today. In Bat Yam of the early 90s, if you saw a Russian on the street you’d say, “Wow, look, a Russian!” That’s how rare it was. In Ashdod, everyone was Russian. This was the place where I would belong. But it didn’t happen there either.

In 2nd grade my hearing problem was diagnosed and it was decided that I should wear a hearing aid. Even though I could still hear at an adequate level, the doctors wanted to provide me with maximal amplification. The first time I wore hearing aids I felt as if the world had turned a thousand times louder, and I could hear it all, like Superman. Naturally, it was torture, and I wanted to toss the hearing aids under the wheels of a bus. But eventually I got used to it. There was only one problem – without the hearing aids, the world was on mute.

Mom refused to send me to special classes for deaf and hearing-impaired children like the social worker expected her to. She insisted that I fit in to the regular classes. I had trouble keeping up with everybody, and sometimes my late responses made me appear dim-witted. Mom wanted me to be like everybody else and fit in. Of course, I never did fit in, yet it was the wisest decision my mother ever made for me. Every day at school was a fight to survive; getting through basic communication without being laughed at, without getting cursed at or mocked. I still dreamed of moving to outer space and living among the stars, but math and science were not my field of expertise. I simply wasn’t good with numbers. It probably had nothing to do with the fact that my mother was a math teacher, and often times solving an equation felt like there was a gun against my head, that I would die if I didn’t get it right. And that’s how the dream of astronomy was set aside.

There was one ray of light in our neighborhood. It was a new neighborhood, only just developing, full of Russian tenants who’d recently started to populate it. Their children were there as well, and all of them were new to the place, coming from other parts of the country. At first we all played with each other, but as time passed, groups began to form. The kids of building 31 wouldn’t hang out with building 33, but sometimes the kids from 29 would hang out with both buildings. But no matter what, you’d never hang out with buildings 38 or 41; such a thing was unheard of.

That’s how I met Maya from the first floor and Raya from the third floor. We played skip-rope together, and they were surprisingly nice to me. They were much more patient with me. They made an effort to make sure I could hear them well and understand them even if they spoke Russian (which I had started to forget).They even got mad at other kids, defending me. When I started to sing while playing skip-rope, they stopped and looked at me, stunned.

“What?” I asked.

“What are you doing?” Asked Maya.

“Singing…?”

“Then don’t.”

“What? Why?”

Maya changed colors and donned her walking-on-eggshells expression (which she still does to this day). “Hmmm… you’re out of tune.” I looked to Raya, who confirmed this.

“What? No I’m not.”

“Yeah, you are.”

“You don’t know anything about singing. I perform for the whole class every Friday! And they begged for me to sing for them!”

I accused them of being jealous and unsupportive, and ran to my mom, crying.

“Mom, they say I’m out of tune.”

Mom caressed me gently and said, “Yes, it’s true my darling, you’re out of tune.”

Reality shifted before my very eyes.

“What are you talking about, but I performed for the class… they loved it…”

And then the memories came back, of the children laughing as I sang, of boys high-fiving each other, the mocking and amusement at the weekly entertainment.

“But… but… you said I sang like daddy.”

“That’s right, dear, you sing like daddy…” and then mom looked at dad tiredly. “It’s best that you just accept it, the Shnaidmans can’t sing.”

Maya and Raya became my best friends at the age of ten, and we’re friends to this day. I could always trust them to be honest with me, whether it was about my clothes or my work. They will also say whatever they think of the men in my life. And, most importantly, during the first 20 years of my life they were the only ones who supported my desire to make film in Israel and the world. Even if they thought I was living in a fantasy, they still encouraged me.

In Ashdod I discovered my love for the world of acting, theater, film and television. I spent my childhood fantasizing about living side by side with Hollywood stars, and I practiced my walk down the red carpet, as well as my Oscar acceptance speeches in front of my mother or the mirror. At first I thought I wanted to be an actress. I was attracted to the stage and the screen – but when my drama teacher noticed my tendency to take control of everything - the story, the cast and the mise-en-scène - I understood that my place was behind the scenes. I wished to be God.

During middle school, living with my hearing disability in a rural southern town was a test of survival. Each day was a struggle – the constant badgering by the children at school, the low self-esteem that came with being an adolescent girl and the challenge of getting through schoolwork and tests in my advanced classes. Under the strict education of my ambitious mother, it’s no wonder I strived for more and cultivated great expectations of myself. The dream of one day being a writer-director got me through all my hardships, even throughout high school. I would go through anything to make my dream come true.

Mom wanted me to choose high-tech or computers. Something practical. Something that wouldn’t require communication skills. How could I be a director if I was such an eccentric – a wallflower, lacking all charisma or the ability to say a sentence without stuttering and, most importantly, lacking the ability to speak over the phone. It’s a simple thing for normal people but an impossible task for me.

When I met Vali in high school, everything changed. I met him through friends. He was charismatic, dashing, rich with knowledge and life experience, and more than anything else, immeasurably ambitious. He declared himself to be God. And I? I was your average Goddess. Even though he was rather insane, it was thanks to him that I built up my self-esteem and the faith that I could do anything I chose to do, no matter what the others said. He taught me how to say: Fuck it all. And so I earned my confidence, my ability to know and define what I wanted and the ability to grab people’s attention. He accompanied me throughout the final stages of high school, the desperation of final exams, the Israeli SATs, the repeated attempts at getting into film school. He was the love of my life, and he left me when I got into film school. To this day, I hold on to the most important lesson he taught me: If you make movies, if you’re living in a movie, then make the movie of your life with your own two hands.

My high school years were a struggle with my parents over my field of study. I struggled with the institution. I struggled with everybody. But it was impossible to cut Anna out of the movie she was living in. I couldn’t make myself listen in class so I spent my time writing stories. They were mostly dirty romantic stories, and the girls in class would stand in line to read these juicy fantasies, anything to get through the gray, dreary days.

As a high school girl looking to my future, my possibilities were endless. The world was waiting for me. I’d never seen myself confined to the Israeli industry alone, but on the other hand I’ve always dreamed of changing the face of Israeli film and television. And change, as you know, comes from the inside.

The first step was getting into the Tel Aviv University Film Department. This was a mission that took 3 years to complete. I took the Israeli SATs twice, but I couldn’t pass the minimum requirements. In the meanwhile I did a year in the multi-disciplinary arts program at Tel-Aviv University, while also taking journalism. I was considering journalism as my fallback career.

Journalism school was not the right place for me. I couldn’t see the problem with an interview and profile piece on… God?

I quickly discovered that I hated the pretentious striving for the truth. What is the truth anyways? What gives any one person the right to decide that what their eyes see is the real truth?

I loved to write. I loved to tell people’s stories. My tendency to add color and drama to every story only strengthened my belief that my place was in film – I am a storyteller and this is the essence of my life. More than mere stories, they are grand dreams, and I must learn how to bring them to the screen, how to tell a story from a personal, philosophical and beautiful point of view.

Eventually I was accepted to the film department for a screenplay I wrote, rather than my grade average. Naturally, the years in academia were a struggle as well. It was a struggle with the head of the department, who was apathetic toward the little deaf girl from Moldova who came from a middle class family in the south. I struggled to jump up and make him see, “Here I am, I may be little but all I want to do is tell a story.” I wasn’t accepted to the elite unite of the most prestigious production department in the country, possibly the Middle East. But I couldn’t let one man bury my dream after all I’d been through. I insisted on making short films anywhere I was afforded the opportunity. I was able to round up the support of the best teachers at school: Ella Shachaf for television, and Michal Bat Adam, who was my role model when it came to directing and taught me the entire basis of working with actors.

Even when the head of the department finally gave in and accepted me, my hardships were not over. During our studies we produced summer films. I was not approved to make a film. I went ahead and produced it anyhow. Only when they saw it did they approve it. And then we came to our thesis films… and once again, I was not approved to shoot.

One day, after smoking a joint in the arts campus, a horrifying thought came to me: what if my ex, Vali, married another girl? Could I see myself at his wedding?! And then it hit me: “What if I made a movie about an ex-lover’s wedding, with a hundred actors and extras, all shot in one TV studio?” It was a production that, as a student, was impossible to take on due to the resources it required. People told me, “You’ll wake up tomorrow morning and you’ll be over it. Here, take another hit.”

It goes without saying that I did not get the approval and support to direct Yana’s March, a 50-minute pilot for a dramedy partially based on my own life, my friends from building 31 in Ashdod, including Maya and Raya, and of course the memories I had of my ex, all gathered in order to answer the question – what if the love of my life married another?

When I wrote a synopsis and pitched it in class to my teacher Ella Shachaf, I expected her to denounce me for my insanity, to reprimand me like the others: “How will you pay for the production of the entire wedding sequence?” I believed that the reprimand would be the final nail in the idea’s coffin, that it would allow me to let go of it and continue searching for an idea for a family drama, or a soldier-in-Lebanon story, or an Arab-at-a-checkpoint story, or a Holocaust-survivor story, something simple and easy to produce, something that could be shot in one location with two actors and nothing more.

But to my surprise, what I heard was, “Alright, go for it.”

“What?”

Ella Shachaf gave me her frighteningly determined look and said “What are you waiting for? Go and write it.”

What? Really? I’m going to do it?

And at that moment my professional romance with Roy Krispel began. Roy was paired up with me as the director, while I was the creative producer of the project. The casting was quickly finalized. This all happened without any support from the University beyond the use of its equipment or the support of any other film fund in the country. Our first day of shooting took place in the University’s television studio, under a wedding canopy made from columns and chiffon cloth Roy and I had bought at the Carmel street market, with a cast and crew of “only” 70 people. I had jumped straight into the biggest production of my life to date. What followed was a suicide mission that lasted for months, keeping this difficult production going without any money. I was forced to break into my savings for New York, which has always been my greatest dream, in order to afford the rental bride’s dress from the film The Syrian Bride, amongst other expenses.

Production lasted nearly three years. We went through a lot during those years. The director got married, the actress got pregnant, and the cast kept changing hairstyles (though the plot took place over the span of a single day). I scratched up all the money I could, including loans from parents and donations from friends, while inevitably taking on lowly jobs in the meantime. I don’t know why I stepped into this whirlwind in the first place, but having watched the actors I chose stepping into characters born in my mind, becoming flesh and blood, I wouldn’t give it up for anything. In fact it was more than that, it was my own life, my memories as I’d distorted them for the sake of the movie, displayed on the big screen with dozens, if not hundreds of people sharing it, moved by it, laughing with it, and most importantly – being inspired by it, gaining insight and making important decisions in their own lives. All of this was worth anything I’d gone through. This is the essence of happiness for me.

It was only after the premiere that the university decided to award me the Hannah Haves Grant. It paid for two of my editing shifts.

Three years have passed since the film’s premiere, and I’m still struggling for a spot for my work in the state of Israel. Still struggling to make a living and pay rent in Tel Aviv. Everyone knows how hard it is to find a job in this field, but getting a job when you’re hard of hearing is doubly difficult. I still find myself struggling to turn this pilot into a television show on one of the networks. I’m devoting every free moment to writing two feature-length screenplays. Since producing my own pilot, I’ve found my way to becoming a post-production manager in prime time TV. Some of the shows I’ve headed post production for are Super Nanny, Star Portrait, Children of Divorce, Straight to the Heart, and Moti’s Victory (of The Big Loser). I’ve also been involved in casting and location scouting.

“Yana’s March” was nominated for best film in the New York International Independent Film Festival, making my Big Apple dream come true. It was the universe’s way of compensating me for depleting my New York savings. Attending a festival for my own movie was encouraging, giving me strength and faith in my work.

I continue to collaborate with Roy. I worked as casting director for his films and produced his film Guest, which is currently screened at the Haifa Film Festival, at the Syracuse Film Festival in New York, at Fresh Films in the Czech Republic and at Grand Off in Poland. And yet, we continue to receive rejections and delays from the networks for the television formats we submit to them. I sometimes feel helpless when confronting this industry, as I did with my university department head. I understand that the struggle never ends, that it will always be a fight to survive. But at least I’m not alone. We’re all struggling here. I was fortunate enough to meet a group of people whom I feel are the most talented in the country, which includes Oz Guttman, our editor on Guest; Ram Shani, our Director of Photography; and the wonderful actors I’ve had the good fortune to cast and work with – all these wonderful people are struggling to make ends meet, while making painful compromises in order to pursue their creative passions.

I may only be “the little deaf girl from Moldova, daughter to middle class parents from the south,” and my chances of being one of the two Israelis getting this scholarship may be slim, but I won’t give up. It can sometimes be difficult to carry this heavy load on my back all alone. I’m still starting out, and I have a great passion for creativity, for meeting my potential, for breaking through the borders of this small country and learning from the greatest filmmakers in the world: in Berlin, America, Russia and beyond.

My dream right now is to study MFA in film school in NY and L.A. I don't have idea how to pay for the tutions but i hope that everything will work out... The truth is that NY is still my dream: to live and to work there.

I want to bring my story to the world, to give people strength. We live in a country leaning more and more toward depression, a country in need of strength and hope as much as I am. But for that, I will need your strength.

And hoping you’ll yet hear of me,

Anna Shnaidman

למה בחרתי לעשות קולנוע?

2010-12-18T05:35:00.000-08:00

(קיימת גרסא באנגלית)

כשהייתי בת 3 שאלו אותי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. התייחסתי לשאלה הזו בשיא הרצינות ונלחצתי מאוד לענות עליה. הרגשתי שאני מוכרחה לענות על השאלה הזו, הרי שבני אדם מחליטים מה תהיה הקריירה שלהם מהשנייה שהם נפלטו מרחם אימם!

בגן ילדים כל עולמי הסתכם ב3 מקצועות אפשריים: או רופא, או גננת או הדבר הזה שאבא עושה. לא נראה לי נאה להיות גננת כי חשבתי שלא אסבול ילדים (וצדקתי) וכיוון שלא הבנתי ממש מה אבא שלי עושה החלטתי שרופאה זה מה שנשאר.

לא הייתי ילדה מקובלת בגן. היה תמיד ברור לכולם שאני ילדה חריגה, לא היה ברור ממש למה. אולי כי הייתי נמוכה יחסית. ההיררכיה בגן היתה מאוד פשוטה: רמת המקובלות נקבעה על פי גובה. כשהגננות רצו לסדר אותנו, היו פשוט מסדרות את הילדים בטור לפי הגובה. אריק היה הראשון –הגבוה מכולם והמקובל ביותר. טוליק היה הנמוך האחרון – הכי דחוי, מכוער ובעל אופי מפלצתי. אני הייתי מאחוריו.

בהצגה של החג מולד (כן כן היה דבר כזה) לנה הגננת ליהקה ילדים לשני תפקידים ראשיים ונוצצים: הרועה והכבשה שלו. אריק כמובן קיבל את תפקיד הרועה. מי שתקבל את תפקיד הכבשה תיחשב כחברה שלו לתקופת החג מולד וכך היה ברור שזהו תפקיד נחשק מאוד. אולם ללנה היתה זו דילמה: הבחירה הייתה בין אלה, הילדה המקובלת לבין הילדה המוכשרת יותר – אני.
יום אחד גילה אריק שסבתא שלי חזרה מחופשה בישראל והביאה עמה מסטיק טורבו. אותו המסטיק הנכחד בעל עטיפה של מכונית ספורט יוקרתית. בזמנו היה מנהג לאסוף עטיפות מסטיק. לי היה אוסף מפואר של עטיפות מהמסטיקים שסבתי נהגה לייבא לי מישראל ומשוק היהודי שבו מבריחים מסטיקים מישראל.
לא האמנתי אך אריק באמת ניגש אליי, בשיא הנונשלנטיות ומלווה בפמלייה יוקרתית לא פחות ואמר: "אם תתני לי את המסטיק שלך, אתן לך להיות הכבשה שלי". וואו, איזה זוהר, איזה כבוד!
וכך זכיתי להיות הכבשה בהצגת החג מולד. אמא סיפרה לכל המשפחה כיצד זכתה בתה היחידה בתפקיד הראשי בהצגה ואף התחברה לאריק וחבריו. למדתי שבחיים צריך יותר מכישרון כדי להגיע ליעד הנכסף, יותר מחוכמה וחריפות, לפעמים צריך מסטיק טורבו.

אך זה היה רגע הזוהר היחידי שלי בגן ילדים. אמא שלי באה מדי פעם לאסוף אותי מהגן וחיפשה אותי בין הילדים המשחקים. תמיד היה ניתן למצוא אותי לבד בפינה, ממחיזה בין הבובות והדובים.

בטלוויזיה הראו את הקוסמונאוט יורי גגרין. הבנתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה: אני רוצה להיות קוסמונאוטית. הייתי מסתכלת בשמיים השחורים זרועי הכוכבים המנצנצים ובירח שהיה מחייך אליי – ואמרתי לעצמי שיום אחד אצטרף אליהם בגלל שזה לא המקום שלי פה. אני לא ממש שייכת לפה ואין לי מה לחפש פה....

בגיל שש או שבע אמרו לי שאנחנו עוזבים את מולדובה בקרוב. שאלתי לאן? סך הכל המדינות שהכרתי היה אמריקה – ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות והעושר הצבעוני המשמח. ארץ הדיסנילנד למעשה. או אפריקה – מדינה גדולה שנורא נורא חם בה. לאמריקה אמרה אמא.
אני כולי מאושרת, מספרת לכולם שאני עוזבת לאמריקה. ילדה אחת אמרה שאמא שלי סתם עובדת עליי ואנחנו בטח עוברים לישראל. כל ההורים משקרים שעוברים לאמריקה בגלל הפחד שיגלו שאנחנו יהודים או משהו כזה. בכיתי והתעקשתי שלי אף פעם לא משקרים – אנחנו עוברים לאמריקה!!! ייייאאאוווו!!!!

מה מרה היתה אכזבתי לעמוד בשדה התעופה בן גוריון ולראות דגל כחול לבן עם כוכב, ובעיקר אני לא רואה שום דגל כחול אדום עם כוכבים.
"ברוכה הבאה לישראל!!!" צהלה אמא זחוחה מאושר במחשבה שסוף סוף הביאה את הילדה לירושלים הבנויה ולא תצטרך לעבור אנטישמיות.
"אבל.... אבל...." סיננתי בשקט
"אבל מה?"
"אבל הבטחתם לי אמריקה!!!" בכיתי
"ישראל הרבה יותר טובה לנו. זאת מדינת היהודים. את יהודיה! את צריכה להיות שמחה וגאה שהגעת לפה. סבא וסבתא חלמו על זה במשך דורות! זה המקום שבו אנו שייכים" הרצתה אמא.
אם זה המקום שבו אני אמורה להיות שייכת אז אני שמחה. הרי בזה מדובר – אני יהודיה ובמולדובה לא הייתי שייכת בגלל זה. ישראל תפתור את כל בעיותיי.

הסתפקתי באמריקה בטלוויזיה בבת ים. בעיקר בברלי הילס 90210 ודומיו. רב שנותיי הראשונות ביליתי מול הטלוויזיה כי בחוץ הילדים לא משחקים עם רוסיות. למדתי עברית מאוד מאוד מהר מקריאת כתוביות בטלוויזיה. אמא דאגה שאני מבזבזת את חיי מול הטלוויזיה ועם ספרים. אמרתי שאני לומדת המון מהטלוויזיה ומכירה בעל פה תוכניות טלוויזיה. "אבל מה זה יתן לך בחיים? מה יעזור לך להסתכל כל היום בנישוקים כל הזמן. וקלי הברבי הזאתי? איך היא מדברת? כמו חתולה מיאו מיאו" התלוננה אמא. אבל אני אהבתי את כל הרומנים הזוהרים האלו. ומתתי כבר להיות גדולה כדי לעבור את הדרמות המרגשות האלו: אהבה, סקס, בגידות, בגדים יפים וכו. נראה לי מא-גניב כשאתה מבוגר ועובר דברים כאלה אזי אתה נחשב למגניב יותר וראוי ללבוש מעיל עור.
תמיד חלמתי על גבר מא-גניב עם מעיל עור, עם פס קירח בגבה ונשמה מיוסרת. כזה שישב על המדרגות וירים את מבטו אליי מבלי להרים את ראשו ברגע שאעבור מולו. הילד הרע האולטימטיבי והחלקלק כמו הגריז בשיערו שיבוא ויסחוף אותי על האופנוע שלו ואז יהפוך אותי לילדה רע כשיקח את תומתי בנשף האביב. ואז יבגוד בי עם החברה הכי טובה שלי וזה יהפוך אותי למא-גניבה. כי זה כמו בברלי הילס.
כשלמדתי עברית עדיין לא אהבו לשחק איתי. כי אז המציאו תירוץ חדש – אני לא שומעת טוב. אבל מצאתי דרכים אחרות להתחבר עם הכיתה. התחלתי להופיע מולם ולשיר בסוף ימי שישי בשעת הבידור הכיתתי. הכיתה מאוד מאוד אהבה לצפות בי שרה מולם.

ואז הבנתי שאני רוצה להופיע על הבמה ולשיר. כמובן! הרי כל הזמן הייתי שרה באוטו בטיולים עם ההורים שלי ואמי הייתה מביטה בי באהבה ואומרת "הו אניצ'קה אהובתי, את שרה בדיוק כמו אביך". אז בעצם נועדתי להיות כוכבת!
כשעזבנו את בת ים לטובת אשדוד שוב הסתמנה תקווה עבורי. בת ים לא אהבה רוסים. וזה היה לפני עליית הרוסים הגדולה לבת ים של היום. בבת ים של תחילת 90' אם היית רואה רוסי ברחוב היית אומר "יאו, תראה רוסי!" מרוב שזה היה נדיר בזמנו. באשדוד כולם היו רוסים וכאן זה היה המקום להיות שייכת. אך גם שם זה לא קרה.

בכיתה ב' איבחנו אצלי בעיית שמיעה והוחלט להתאים לי מכשיר שמיעה. למרות שיכולתי עדיין לשמוע ברמה הסבירה, החליטו לתת לי הגברה מקסימלית. הפעם הראשונה שהרכבתי מכשירי שמיעה הרגיש כאילו הווליום של העולם הוגבר פי אלף ויכולתי לשמוע הכל כמו סופרמן. כמובן שזה היה סבל ורציתי לזרוק את המכשירים לגלגלי
האוטובוסים. אך בסוף התרגלתי, רק היתה בעיה אחת – בלעדי המכשיר העולם היה
MUTE.
אמא סירבה לשלב אותי בכיתות מיוחדות עם ילדים חירשים ולקויי שמיעה כמו שהעובדת הסוציאלית ציפתה ממנה. היא התעקשה שאשתלב בכיתות הרגילות. היה לי קשה לעמוד בקצב של כולם ולפעמים תגובתי המאוחרת גרמה לי להיראות כמו סתומה. אמא רצתה שאהיה כמו כולם ואשתלב. כמובן שמעולם לא השתלבתי אולם זוהי היתה ההחלטה הנבונה ביותר שאמי ביצעה בחיי. כל יום בבית הספר היה כמו מלחמת הישרדות. לעבור תקשורת בסיסית מבלי לחטוף מטח צחוקים, מבלי לחטוף קללות ופרצי לעג. עדיין חלמתי לעבור לחלל החיצון עם הכוכבים אך לא ממש הלך לי עם מתימטיקה ותחומי המדע. אני פשוט לא טובה במספרים. זה בטח לא קשור לזה שאמא שלי מורה לחשבון ולפעמים פתירת תרגיל בחשבון הרגיש לי כאילו מכוון אקדח לרקתי ואמות אם לא אפתור את התרגיל נכון. וכך נגוז חלום האסטרונומיה.

קרן האור התגלתה דווקא בשכונה. השכונה החדשה שרק התחילה להתפתח היתה מלאה בדיירים רוסים שהתחילו לאכלס את השכונה. כמו כן גם באו הילדים אשר כל אחד מהם היה חדש כמוני והגיע ממקום כזה או אחר בארץ. בהתחלה כולם שיחקו עם כולם אך עם הזמן התחילו להתגבש חברויות. ילדי בניין 31 לא מסתובבים עם בניין 33 אבל לפעמים בניין 29 מסתובב עם שני הבניינים. רק חלילה לא מסתובבים עם בניין 38 או 41 אין דבר כזה.
כך הכרתי את מאיה, מקומה 1 ואת רעיה מקומה 3. שיחקנו גומי והן היו נחמדות אליי באופן מפתיע. הן היו סובלניות אליי בהרבה. השתדלו לוודא שאשמע היטב ושאבין גם אם דיברו רוסית (שדי שכחתי) ואפילו כעסו על ילדים אחרים והגנו עליי. כשהתחלתי לשיר בעת שקפצתי על גומי הן עצרו והביטו בי בהלם.
"מה?" שאלתי
"מה את עושה?" שאלה מאיה
"שרה...?"
"אז אל תעשי זאת"
"מה? למה?"
מאיה החליפה צבעים ועשתה את הפנים ה-ללכת-על-ביצים שלה (אשר היא עושה עד היום)
"המממ... את מזייפת". הבטתי ברעיה שאישרה את דבריה.
"מה? אני לא"
"כן את כן"
"אתן לא מבינות כלום בשירה. אני הופעתי מול הכיתה כל יום שישי! והם התחננו שאשיר מולם"
הטחתי בהן האשמות על קנאה וחוסר פירגון ורצתי לבכות לאמא
"אמא הן טוענות שאני מזייפת"
אמא ליטפה אותי ברוך ואמרה "כן זה נכון קיסקה שלי, את מזייפת"
כל המציאות השתנתה מול עיניי
"על מה את מדברת, אבל הייתי מופיעה מול הכיתה.... הם אהבו את זה...."
ובראשי חזרו אליי הזיכרונות של פני הילדים הצוחקים כששרתי מולם, הכאפות של הבנים שהביאו לחברם, הצחוקים, הלעג והשעשוע מהבידור השבועי.
"אבל... אבל... אמרת שאני שרה כמו אבא"
"נכון יקרתי, את שרה כמו אבא..." ואז הביטה אמא במיאוס באבא. "הכי טוב שפשוט תשלימי עם זה, השניידמנים לא יודעים לשיר".

מאיה ורעיה הפכו לחברותיי הטובות ביותר כשהייתי בת עשר ועד היום. תמיד יכולתי לסמוך עליהן שיהיו כנות איתי. בין עם מדובר בבגדים או בעבודות שלי. הן גם יגידו כל מה שהן חושבות על הגברים בחיי. והכי חשוב, במשך 20 שנות חיי הראשונות הן היו היחידות שתמכו ברצוני לעשות קולנוע בארץ ובעולם, גם אם הם חשבו שאני חיה בסרט, הן עודדו אותי.

באשדוד בעצם גיליתי את אהבתי לעולם המשחק, התיאטרון, הטלוויזיה והקולנוע. כל שנות התבגרותי ביליתי בפנטזיות על חיים לצד כוכבים הוליוודיים ותירגלתי הליכה על השטיח האדום, כמו כן חיברתי נאומי תודה לאוסקר ולאמי מול המראה. בהתחלה חשבתי שאני רוצה להיות שחקנית. הבמה והמצלמה קרצו לי מאוד – אך כאשר המורה שלי לדרמה שם לב שיש נטייה להשתלט על כל הבמה, הסיפור, הקאסט והמיזנסצנה, הבנתי שמקומי מאחורי הקלעים. הרצון להיות אלוהים.

בחטיבת ביניים, החיים לצד קושי בשמיעה בעיירה דרומית קרתנית, גרמו לי לחיות חיים של הישרדות. כל יום היה מאבק לעבור את היום בשלום – החל מהצקות חוזרות ונשנות מצד הילדים בבית הספר, ערך עצמי נמוך מאוד כנערה בגיל ההתבגרות ויחד עם זה גם קושי לעבור את הלימודים והמבחנים במגמה עיונית מוגברת למתקדמים. תחת החינוך הנוקשה של אמי השאפתנית, לא פלא שגם אני שאפתי ליותר ובניתי לעצמי ציפיות להגיע רחוק ככל האפשר. מה שהחזיק אותי לעבור את כל הקשיים, גם בתיכון, הוא פשוט החלום שיום אחד אהיה במאית – תסריטאית . אעבור את כל מה שאצטרך לעבור על מנת להגשים את חלומי.

אמא רצתה שאבחר בהיי טק או מחשבים. משהו פרקטי. משהו שלא אצטרך מיומנות תקשורתיות. איך אוכל להיות במאית אם אני נראית כמו עוף מוזר – נחבאת אל הכלים, חסרת כל כריזמה, יכולת להגיד משפט נורמלי מהפה מבלי לגמגם, ובעיקר... לדבר בטלפון. דבר פשוט מאוד לאנשים רגילים, אך משימה בלתי אפשרית עבורי.

כאשר הכרתי את ואלי בתיכון, הכל השתנה. את ואלי הכרתי דרך חברים. הוא היה כריזמטי, סוחף, עשיר בידע וניסיון חיים. ובעיקר שאפתן עד לאין שיעור. הוא הצהיר על עצמו כעל אלוהים. ואני? אלה מן המניין. למרות שהוא היה די משוגע, בזכותו רכשתי ביטחון עצמי ואמונה שאני יכולה לעשות כל מה שאבחר ולא משנה מה יגידו אחרים. הוא לימד אותי כיצד להגיד "זין על הכל". וכך הפכתי לבעלת נוכחות, יכולת לדעת ולהגדיר מה אני רוצה ובעיקר, לעורר בעצמי את תשומת לב החברה. הוא ליווה אותי בכל השלב של סיום התיכון, הבגרויות המייאשות, הפסיכומטרי, הניסיונות החוזרות ונשנות להתקבל ללימודי קולנוע. הוא היה אהבת חיי, והוא נפרד ממני כשהתקבלתי ללימודי קולנוע. אבל עד היום אני מחזיקה בשיעור החשוב שהוא לימד אותי : "אם את עושה סרטים, אם את חייה בסרט, אז תעשי במו ידייך את הסרט של חייך".

כל שנות התיכון היו מאבק עם ההורים לגבי תחום הלימודים. מאבק עם המורים. מאבק עם הממסד. עם כולם. אבל בלתי אפשרי להוריד את אנה מהסרט שהיא חיה בו. בשיעורים לא הקשבתי, רק כתבתי סיפורים. בעיקר סיפורי זימה רומנטיים והבנות בכיתה היו עומדות בתור כדי לקרוא את הפנטזיות העסיסיות ולהעביר את היום האפור והמשעמם.

מהנק' שעמדתי בה בתיכון והבטתי אל העתיד שלי – האפשרויות היו אינסופיות. העולם כולו חיכה לי. מעולם לא ראיתי את עצמי תקועה בעשייה הישראלית בלבד אך מאידך תמיד חלמתי לעשות שינוי במפת הקולנוע והטלוויזיה הישראלית. ושינוי, כידוע, עושים מבפנים.

הצעד הראשון היה להתקבל למגמת קולנוע באוניברסיטת תל אביב. משימה שלקחה לי 3 שנים לממש. עברתי פעמיים פסיכומטרי ולא עמדתי בדרישות הסף. בינתיים למדתי שנה באומנויות רב תחומית באוניברסיטת תל אביב ובמקביל עיתונות. כן, שקלתי קריירה חלופית כעיתונאית.
עם בית ספר לעיתונות לא הלך לי. לא הבנתי מה הבעיה לראיין ולכתוב כתבת פרופיל על...אלוהים?
מהר מאוד גיליתי שאני שונאת את השאיפה המתיימרת לאמת. מהי האמת בכלל? מי אתה, כבנאדם, בכלל יכול להחליט שמה שעינייך רואות היא האמת לאמיתה? אהבתי לכתוב. אהבתי לספר סיפורים של אנשים. הנטייה שלי להוסיף צבע ודרמה לכל סיפור הוסיפה לטענה שמקומי בקולנוע – אני מספרת סיפורים וזוהי המהות של חיי. לא רק סיפורים, אני חולמת חלומות גדולים, ועליי ללמוד כלים כיצד להביא אותם אל המסך. כיצד לספר סיפור מנק' מבט אישית, פילוסופית ויפה לעין.

בסופו של דבר קיבלו אותי לחוג לקולנוע דווקא בזכות תסריט ולא בגלל ציונים הממוצעים שלי.כמובן, גם השנים באקדמיה היו מאבק. המאבק מול ראש החוג שהיה אדיש לילדה הקטנה החירשת ממולדובה בת להורים ממעמד הביניים בדרום. המאבק לקפוץ ולהראות לו "הנה אני, קטנה אבל סך הכל רוצה לבוא ולספר סיפור". לא התקבלתי ליחידת העילית של מגמת הפקה היוקרתית בארץ, ובמזרח התיכון אולי. אבל לא יכולתי לתת לאדם אחד לגנוז לי את החלום אחרי כל הדרך הארוכה הזו. התעקשתי לעשות סרטים קטנים בכל מסגרת שניתנה לי. הצלחתי לגייס את תמיכתם של טובי המורות בחוג: אלה שחף מהצד של לימודי טלויזיה ומיכל בת אדם, שהייתה בזמנו המודל עבורי כבמאית ולימדה אותי את כל הבסיס לעבודה מול שחקנים.

גם שכאשר סוף סוף נכנע ראש המגמה וקיבל אותי למגמה לא תמו בזאת תלאותיי. במהלך הלימודים עשינו סרטי קייץ. לא קיבלתי אישור לעשות את הסרט. הלכתי ועשיתי בכל זאת. רק כשראו את הסרט, אישרו. ואז הגיע השלב של הסרט גמר... גם עליו לא קיבלתי אישור.

יום אחד, אחרי עישון ג'וינט ברחבת הפקולטה לאומנויות, חשבתי מחשבה מזעזעת: מה אם האקס שלי, ואלי, יתחתן עם מישהי אחרת? את מדמיינת את עצמך בחתונה שלו?! ואז קיבלתי הארה "מה אם אעשה סרט על חתונה של האקס, מאה שחקנים וניצבים, והכל באולפן טלויזיה אחד?" – הפקה שכמובן, כסטודנטית, לא אפשרית בכלל מבחינת המשאבים העצומים שנדרשו לזה. אמרו לי "תקומי ממחר בבוקר, יעבור לך. קחי שאכטה".

מיותר לציין שלא קיבלתי אישור ותמיכה לביים את "הרי את מחודשת לי" פיילוט לדרמה קומית בת 50 דק שמבוססת בחלקה על חיי. על חבריי מבניין 31 באשדוד, הכללה את מאיה ורעיה וכמובן על זיכרונותיי מהאקס תחת הקונספט של – מה היה לו אהבת חיי היה מתחתן עם מישהי אחרת?

כשכתבתי תקציר והצגתי בכיתה מול המורה אלה שחף, ציפיתי שתגנה אותי על הטירוף שלי. שתנזוף בי כמו האחרים "איך את תממני את כל ההפקה של החתונה?" וחשבתי שעם הנזיפה, ארד מהרעיון ואמשיך הלאה בחיפוש אחרי רעיון לסרט גמר על דרמה משפחתית, או חייל בלבנון, או ערבי במחסום או ניצול שואה. רצוי פשוט וקל הפקתית, כזה שניתן לצלם בבית עם שני שחקנים וזהו
.
אך להפתעתי שמעתי "יאללה, לכי על זה"
"מה?"
אלה שחף הביטה בי במבט הנחוש והמפחיד שלה "מה את מחכה? לכי ותכתבי".
מה באמת? אני הולכת לעשות את זה?

ובאותו הרגע החל הרומן המקצועי שלי עם רוי קריספל. רוי השתדך אליי כבמאי של הסרט כאשר אני המפיקה היוצרת של הפיילוט. הקאסט נבחר על ידי תוך זמן קצר. וכל זה במקביל לחוסר התמיכה התקציבית מצד האוניברסיטה (למרות שתרמה מבחינת ציוד) ומכל הקרנות בארץ. היום הראשון לצילום החל באולפן טלויזיה באוניברסיטה, חופה שהורכבה מקוליסות ובד שיפון שקנינו אני ורוי בשוק הכרמל. צוות וקאסט של "רק" 70 איש. כך בעצם נכנסתי להפקה האדירה הזו לראשונה בחיי. חודשים של התאבדות על המשימה להרים הפקה קשה, ובעיקר מבלי שום כסף. נאלצתי לשבור את קופת החסכונות שלי לניו יורק, שהיתה מאז ומעולם החלום הכי גדול שלי, על מנת לממן את השכרת שמלת כלה מהסרט "הכלה הסורית" ודברים אחרים.

ההפקה נמשכה קרוב ל3 שנים. 3 שנים במהלכה עברנו הרבה. הבמאי שהתחתן, השחקנית שנכנסה להריון, קאסט שהחליף תסרוקות כל הזמן (כשהעלילה קורית ביום אחד). אני גירדתי כל כסף שאפשר, כולל הלוואות, מההורים ונדבות מחברים וכמובן עבדתי כמו חמור בעבודות בזויות. אני לא יודעת למה נכנסתי מההתחלה למערבולת הזו, אבל לא הייתי מחליפה בשום אופן את התענוג של לראות את השחקנים שאני בחרתי נכנסים לדמויות הדמיוניות שהופרו בראשי. רוקמות להן בשר ודם. ויותר מכך, חיי שלי, הזיכרונות שלי והעיוותים שעשיתי מהם לטובת הסרט – הוצגו על המסך הגדול כאשר עשרות אם לא מאות אנשים משתפים איתי את הסיפור שלי. צופים, מתרגשים וצוחקים. והכי חשוב – מקבלים השראה מהסרט, מקבלים תובנות ומגבשים החלטות חשובות בחייהם שלהם. כל זה, היה פשוט שווה את כל התלאות שעברתי עד כה. זהו למעשה, רבותיי, תמצית האושר עבורי.

רק אחרי הפרמיירה החליטה האוניברסיטה לתת מענק מקרן ע''ש חנה האבס. זה כיסה לי 2 משמרות עריכה.

שנתיים עברו מאז הפרמיירה של הסרט הזה ואני במקום של להיאבק על היצירה שלי במדינת ישראל. להיאבק על הפרנסה והיכולת לשלם על דירה בתל אביב. כולם יודעים כמה קשה למצוא עבודה בתחום, אך להשיג עבודה לכבדת שמיעה על אחת כמה וכמה קשה. אני עדיין מוצאת את עצמי נאבקת על הפיכת הפיילוט הזה לסדרה באחת מערוצי הטלויזיה. מקדישה כל רגע פנוי לטובת כתיבה שני סרטים באורך מלא. בזכות היותי מפיקה בפיילוט, התגלגלתי להיות מפיקת פוסט בפריים טיים. בין היתר הפקתי את הפוסט של סופר נני, דיוקן, ילדי הגירושין, ישר ללב, הניצחון של מוטי (מ"לרדת בגדול") ולעיתים אף ליהקתי ועשיתי סקאוטינג.

"הרי את מחודשת לי" זיכה אותי במועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל הבינלאומי בניו יורק ולמעשה הביא אותי להגשים את חלום התפוח הגדול, כפיצוי של היקום על כך שנאלצתי להוציא חסכונות על הסרט. אין ספק שהיותי במעמד זה נתן לי טפיחה על השכם והביא לי כוחות ואמונה זעירה שיש תכלית למפעלי.

אני ממשיכה לשתף פעולה עם רוי. בינתיים ליהקתי את סרטיו והפקתי את סרטו "אורח" אשר הוקרן בפסטיבל חיפה, בפסטיבל סירקיוז בניו יורק, פרש פילמס בצ'כיה וגרנד אוף בפולין. והזרוע עוד נטויה. ויחד עם זאת, ממשיכים לקבל סירובים ודחיות מהזכיינים על הפורמטים שאנו מגישים. לעיתים אני מרגישה שוב חוסר אונים אל מול הממסד הקטן הזה, כמו אל מול ראש המגמה מהאוניברסיטה. אני מבינה שהמאבק לא נגמר לעולם וזה תמיד יהיה מלחמת הישרדות. אבל לפחות אני לא לבד. כולנו כאן נאבקים. למזלי, הכרתי קבוצה של אנשים שבעיניי הם הכי מוכשרים בארץ: החל מעוז גוטמן, עורך וידיאו שערך לנו את "אורח", רם שני הצלם שלנו וקבוצה של שחקנים מדהימים שהתמזל מזלי ללהק ולעבוד עמם – כולם נאבקים על הפרנסה ועושים פשרות כואבות כדי ליצור.

העניין הוא, שאולי אני "הילדה החירשת הקטנה ממולדובה, מהורים ממעמד הביניים מהדרום" והסיכוי לקבל תקציב לסרט או לקבל סדרה באחת הזכייניות הוא קטן, אבל אני לא מוותרת. לפעמים קשה לי מדי להחזיק על גבי את כל המשא הכבד הזה לבד. אני עדיין בתחילת דרכי ובעלת תשוקה עזה ליצור, להגשים את הפוטנציאל שלי, לצאת מגבולות המדינה הקטנה הזו ולהמשיך ללמוד מגדולי היוצרים מחוץ לארץ: הן בברלין, אמריקה, רוסיה וכן הלאה.
.
אני רוצה זה להביא לעולם את הסיפור שלי. להביא לאנשים כוח. ואנחנו במדינה שנוטה יותר ויותר לדיכאון, מדינה שזקוקה לכוח ומשב תקווה ממש כמוני. אבל לשם כך, אצטרך את הכוח מימכם.

מקווה שעוד תשמעו עליי
אנה שנידמן

תוגה פוסט סירנית

2010-12-18T05:23:00.000-08:00

נפלה עליי תוגה פוסט סירנית.

כבר יומיים אני מוצאת את עצמי בדיכאון, כאילו ערפל שחור חילחל מתחת למיטה ותפס אותי לא מוכנה. תמיד נאמר עליי לתפוס את העשן ולדעת לזהותו, להסיר את החול מהעיניים ולקרוא לעשן בשמו. אם צריך, לשלוח אותו למעבדה ולזהות את מרכיביו תחת המיקרוסקופ. לאחר שכבר זיהית אותו, לתייק אותו ולסגור אותו במגירה, יחד עם אלפי תיקים אחרים.

אז מה קורה לי עכשיו? איך לזהות את התוגה שנפלה עליי?

לפני כמה זמן הכרתי בחור. הכימיה הייתה כה מיידית ומדהימה שעלו הציפיות לעתיד. הלב כל כך רצה אהבה חדשה, היסחפות, שיר חדש והחוויה הטוטאלית של הרגשות והציפיות. ואז באה הפגישה ובפנייך התחיל השיר. פגשתי סירנה ממין זכר, מדהים ביופיו, עיניים הכי אפלות ומסתוריות שיש ושירתו משתקת אותך ונותן לך אפשרות לתת לו להמטיר את שירתו כשאת נותרת פאסיבית.

כמאזינה פאסיבית הסירנה לא תראה אותך כחלק ממנו, הוא לא יקח אותך עמו אל הים לא משנה כמה יחבב אותך.

מילותיי כאן נכתבים בהשראת הספר "הולדת הטרגדיה וכוחה של המוסיקה" של ניטשה. אני מוצאת את מילותיו כמדויקות עד כאב לזמן הזה, באופן אלגורי. הוא עוזר לי לזהות את מקור התוגה שנפלה עליי זה עתה.

הלילה שביליתי עמו היה כשיר. העולם האמיתי הוא מוזיקה. מוזיקה היא הכביר. כשאתה שומע אותה, אתה שייך להוויה. כך חווה אותה ניטשה. היא הייתה בשבילו הכל. אולם היא נגמרת, ולפיכך ניצב האדם בפני בעיה, כיצד יוכל להמשיך לחיות לאחר שהמוזיקה מגיעה לקצה.

יש לי בעיה. אינני מכירה בהווה. כולם אומרים לתפוס את הרגע ולחיות את העכשיו אך המילים קלות לביטוי והמעשה קשה. אילו אנסה כרגע לתפוס את הרגע איוותר בפני השיעמום, בפני המציאות הדלה והריקנית ומול העיניים יתייצבו צבע הטפט, מספר המלבנים שעל הריצפה, ריח המזג האוויר החם וטיפות הגשם שנופלות על הפנים. השפעה חושית דלילה ומוחך קיים רק בעבר או בעתיד. במוח מהדהד המנגינה של השיר האחרון שהקשבת, או השיר שאתה עתיד לחוות. זיכרונות וציפיות הם אשר מהוות את כל מי שהנך. יש חיים אחרי המוזיקה, אבל האם אפשר לשאתם? עד שאתה מתאושש מהשיר, יבואו הציפיות ושיר חדש שנמשך רגעים כל כך זעומים אל מול העולם האינסופי של המציאות הריקה. המוזיקה מאפשרת רגעים של התעלות אמיתית.

מה שאני כותבת עכשיו, היא כמו שניטשה ניסה להשיג בעת שכתב את הפילוסופיה שלו אשר נבעה מהתוגה הפוסט סירנית. כך גם אני שמעתי את שירת הסירנה והוא נותר אינו אלא רוח רפאים. אני מבקשת לגאול למצער את רוחה של המוזיקה במילים, הד של פרדה, בשעה שהיא מכשירה את הנפש לקראת חזרה אפשרית של המוסיקה, כדי שקשת החיים לא תישבר.

הלילה שעברתי עמו היה כפי שכתב "כל נימי נפשי, כל עצב מפרכס בקרבי. זמן רב לא ידעתי תחושה כזו של היפעמות" (ניטשה). אותו הלילה איפשר באופן נדיר לחוות את הרגע בצורת ההוויה. נטולת מחשבות ונותנת לו להמטיר עליי את עצמו: במבטו, בסיפוריו, במגעו אך בקצבו האישי שלו. לכן את פאסיבית. הוא מסרב לקחת אותך אל הים באי מתן נשיקה ומכריח אותך לעמוד על הספינה היבשה ולהיוותר מאזינה בלבד, נפעמת לחלוטין מהמלודיה הוואגנריאנית האינסופית הטווה את עצמה הלאה והלאה כמו אילתור כאילו התחיל זה מכבר, ואף שהוא נפסק, בכל זאת טרם הסתיים. "המלודיה האינסופית - אתה מאבד את החוף, מפקיר את עצמך בידי הגלים". הגל, המתנפץ אל החול בלי הפסק, הנושא אותך וסוחף אותך עמו, אולי אף גורר אותך מטה ומטביע אותך - הוא בשביל ניטשה גם דימוי של יסוד העולם.

כשעבר אותו הלילה הזה, הייתי עדיין נסערת ממנו ומרוגשת. ההד של השיר שנגמר הולך ומתעמעם. ההיפעמות נותרת עד הרגע שבו גיליתי שבראש הסירנה, יש שיר משלו ואינני נכללת בו. העולם הרגיל שהיה עד עתה מרוחק, שוב חוזר אל ההכרה ומעורר תחושה של תיעוב. אחוז האקסטזה שהתפכח נכנס עתה להלך נפש השולל את הרצון, כמו שלי קורה זה עתה.

תודה לאל על האומנות, הכתיבה שלי. אולי יש אובר פאתוס. אך האמנות ברגעיה המוצלחים, תמיד מעניקה שלמות, שלמות אוניברסלית המאפשרת לשאת את עוצמת היופי. אני מסרבת להיות המונית ופשוטה יתר על המידה ולהודות שהתאהבתי. אינני מאמינה בהתאהבות כי היא אינה קיימת. התאהבות היא מילה לפשוטי העם שאין בידם את כוח האומנות ואין בידם היכולת להפוך מחשבה והיפעמות לפאתוס. הטראגדיה שלי ושל פשוטי העולם היא שהשירים באים לפרקים בשעה שהאדם מחפש את רגעי העונג לתמיד. אני חיית העבר והעתיד שרק לעיתים רחוק ההווה מספק אותי. זהו משחק, לחפש אחרי רגעי העונג החמקמקים הללו, השירים. המשחק כרוך בסיכונים. אני ניצבת בפני קשירת העיניים, הידיים והרגליים למיטה רק כדי לחוות את העונג של הפחד והבלתי נודע ובראשי ניסיון למדוד את החושים במילים, חושבת כיצד להפוך רגע זה לפאתוס. רגע חמקמק זה יהפוך זה עתה לנצחי בעזרת כתיבת מילים אלו. השיעמום שזה עתה נזרקתי לתוכו בחוסר רצון הוא התהום הפעורה של ההוויה והוא מחריד וכואב. הכתיבה מעניקה לי מפלט, ונותן לי את הגירוי העצמי. זה כבר לא הירואי, העשייה בחיים מאבדת מטעמה וקורסת לתוך עצמה כחור שחור. גם נוף הרפאים מגלה את עצמו כמו תחושה אמיתית של הפרקטי. כתיבתי מעניקה הגנה במקצת בפני שקיעה בתשישות הניהיליסטית.

האומנות עוזרת לחיות, מכיוון שבלעדיה אין החיים יודעים לעזור לעצמם לנוכח ההסתערות של תחושת חוסר התוחלת.

כתבתי. תייגתי את זה כתוגה פוסט סירנית. ועם סימון ה"שליחה" אני סוגרת בזאת את המגירה.

אהבה ומלחמה - מחשבות על הטנטרה

2010-12-18T05:20:00.000-08:00

כולם מדברים על "לעשות אהבה" ומבקשים להבחינו מ"זיון". ההבחנה הפשוטה הזו מובחנת על ידי כך שב"לעשות אהבה" מעורבת בזה סוג של אינטימיות, עדינות, רגש, רוך וחיבור בין 2 נשמות כמו שני נחשים מזהב שעולים ממרבצם בעקבות נגינת החליל ומתחילים להתפתל זה עם זה.
בעוד שזיון – להכניס את הזין להוציא ולהכניס עד השפיכה.

האמנם כך הסקס מובדל בצורה כזו?

חזרתי מסדנת טנטרה שדיברה כל הזמן על "לעשות אהבה כדי להתחבר אל הטבע שלנו, אל הטבע האוניברסלי, לרוחניות שלנו ובעצם לשלמות עם עצמנו".

מהי הגדרת הטנטרה? הטנטרה היא בעצם מכלול של הכל. היא גורסת שהכל קשור להכל. והכל מתחיל בעצם בפנימיות שלנו ובעיקר המיניות.

מעשה אהבה הזה תואר כסוג של הקשבה, לקחת את הקצב לאט, להיות כל הזמן מודעים זה לזה ולהביט זה בזה בעיניים. וחולפות בראשי תמונות של סקס אלים, אגרסיבי, שכולל כמה שריטות, צעקות ונשיכות. לפעמים איזה ספאנקי או סטירה פה ושם ואולי איזה חניקה טובה בעת האורגזמה.
מה, אי אפשר לעשות דבר כזה כדי להתחבר לטבע?

פסיכולוגיה בסיסית גורסת שבאדם קיים יצר הבנייה והאהבה אך בו בעת קיים בו יצר ההרס (הטנטוס).
בעיניי המין הוא החיבור לצד הכי בסיסי של האדם ברמה הבסיסית והיצרית ביותר, הן של הפרטנר והן של עצמנו. רק במין אנחנו יכולים להיות הכי עצמנו וכך, באופן פרדוקסלי, אנו עשויים להכיר את הפרטנר שלנו ברמה שאפילו אמו לעולם לא תזכה להכיר. לא אחת קורה שקיים פער בין התנהגותנו המינית בחדרי החדרים לבין התדמית שאנו משדרים לציבור על טהרת "דחיית הסיפוקים".

אך האדם הוא לא רק יצור שוחר אהבה ושלום. באדם יש גם אגרסיות. יש בו יצר להרוס משהו, יש בו יצר להרוג, יש בו יצר להוציא עצבים ויש לו גם מתחים. זה חלק מי שאנחנו לא פחות מהרצון לחבק ולקבל אהבה. וזה חייב לבוא לידי ביטוי במיניות שלנו, או בכל צורה אחרת (כמו אומנות).

לכן לפי דעתי המין הוא למעשה להתחבר למי שאתה – לעשות אהבה ומלחמה.
זה בדיוק המקום שזוגות יכולים לתעל את המתח התמידי בין המין הגברי והנשי משחר האנושות. בדיוק המקום לתעל את הכעס השורר בין בני הזוג.
כשזוג אוהב, הוא שונא זה את זה. זוגות לא רק חולקים דברים, הם גם מנהלים מאבק. סוג של תחרות סמויה, ואיפה אנחנו נממש זאת? במיטה.
האדם מטבעו נושא בחובו ספקטרום רחב של יצרים שאין הוא יכול להביא לידי ביטוי בחברה אם לא במיטה – הדחף לשליטה, הדחף לכבוש, הדחף לכפות, לאזוק וכן הלאה. במין יש לנו אופציה לשחק את הכל. גם אם זה בכאילו.
זה בדיוק ההתחברות שלנו לטבע כי הטבע כולו מורכב מיצירה, חידוש והפרייה אך גם מגיע המוות וההרס. זה לא טוב ורע. זה תהליך ההתפתחות הטבעית המחזורית של הטבע – מוות ולידה. מאפר באת ולעפר תשוב. גם ההסטוריה שלנו מורכבת מהרס של חברה ישנה לטובת חברה חדשה. זה הדרך של האנושות להתפתח. כך גם המלחמה, היא הקטליזטור הידוע והגדול ביותר של האנושות (ואחריה המחלות). המוות והלידה מהוות את האיזון שבקיום האנושי. הבנייה וההרס מהוות את ההתפתחות של כל יסוד בחברה שלנו. והדחף לאהוב ולהרוס מהווה את התשתית של נפש האדם.
וזה מה שטנטרה ביקשה להגדיר – הכל קשור להכל. הכל הוא מכלול. אהבה משתלבת עם המלחמה. אך לצערי היא מתעלמת מהנדבך הזה מתוך רצונה להיראות "שוחרת שלום".

אין רע בלהוציא אגרסיות במין כל עוד זה רק חלק מהמניפה של המין.

לכן אני אומרת – תעשו אהבה ומלחמה!

אל תביטי לאחור

2010-12-18T05:18:00.000-08:00

עמדתי במנהרה חשוכה כשראיתי אותו. דמותו הייתה די חשוכה בהתחלה בגלל שטף האור שמחוץ למנהרה, אך נוכחותו הייתה כאריזמטית עד שיתוק. הוא הגיח מהחוץ המואר ונכנס באקראיות למנהרה. כשראיתי אותו הבחנתי בקעקועים רבים על עורו השרירי השזוף והחלק. ראשו היה מגולח לגמרי. יוגב (כך קראתי לזר המסתורי הזה) הבחין בי אך ורק משום שלא הסרתי את עיניי ממנו. כנראה שהמבט שלי הפך לבהייה של ממש כי בדרך כלל אני מסיטה את מבטי בביישנות ומסמיקה. יוגב חייך אליי (איי איזה גומות) וחשף שיניים לבנות עם ניבים עדינים של בייבי-ערפד. החיוך הזה הפציר בי לחייך אליו בחזרה - הצעד הנועז ביותר שכנראה עשיתי עד כה עם זר מוחלט.

רציתי להמשיך את הרגע הזה שהוא חולף על פניי למצב של הילוך איטי מאוד. זעקתי כל כך בדממה שיקרה נס, שלא יחלוף סתם. השנייה שבה דרכינו הצטלבו היתה מספיק חזקה כדי שיוגב יקרא את מה שבראשי. ורגע לפני שהוא ממשיך ללכת הושיט יוגב את אצבעו אליי בחיוך מתוק ובטוח. אחזתי באצבעו הגדולה כמו תינוקת וצעדנו יחדיו אל האור שממנו הוא יצא.

עמדנו על שפת המדרכה במעבר החצייה. מעבר לכביש יש בית מלון. אני כבר רואה כיצד יראה הלילה המדהים ביותר בחיים שלי. אני כבר רואה במבטו איך הוא יצמיד אותי לקיר, ירים אותי על השולחן ויטעם על גופי את כל מטעמי הפירות.

-"לא משנה מה, רק אל תסתכלי לאחור" אמר יוגב בעת שחצינו את הכביש. השומר הבריטי פתח את הדלת ויוגב נכנס. בטרם נכנסתי אחריו הייתי חייבת לראות מה הותרתי מאחוריי. כיצד נראה העולם שמביט עליי עם יוגב. האם יש מישהו שמבחין בי עם האיש המדהים הזה? ובעיקר.... האם העולם נראה שונה לאחר שפגשתי את יוגב. ומדוע ביקש שלא אביט מאחור....

סובבתי את ראשי לאחור, מבלי לסובב את גופי בתקווה לעבור חצי חוק. אך מה שראו עיניי היה כלום. אין עולם, אין כביש ומכוניות רק נייר לבן ושירבוטי עיפרון שנמחקו במחק. מיהרתי ככל שיכולתי לסובב את ראשי חזרה על הכרית. לא בית מלון, לא שומר בריטי ולא יוגב.

רק תקרה.

לאנה של פעם

2010-12-18T04:52:00.000-08:00

לאנה של פעם

תראי אותך עם המבט השליו בעיניים
התחושה הנדירה, שאת אפילו לא רואה בחיוכך למצלמה, של השלמות העצמית
כאילו אין ספק בעולם כי את האלה היחידה אלי אדמות.
פנייך כה רגועות, שאין שום דבר היעיב על יופייך
הפנים המונחות לך על הכתף
שרק מאחורי גבך תחושי אפילו את חיוכו הקורן.
את לא מתארת לך בכלל,
שכאשר הוא הלך, עם החיוך איתו,
את כבר לא תטי את ראשך כמו ונוס של בוטיצ`לי
ואלוהותך תחפש אישור באדמה בין קנטאורים, שדונים בלונדינים
או מאחזי עיניים היוצרים הלוזיות למחייתם
הם המחפשים ניצוץ זהב מזדמן.
את עתידה ללבוש חיוך מטורף, צחוק רועם, טון תקיף ושער בוער כאש אך עינייך
יאירו כשני פנסי רחוב ברובע עתיק.
הסומק על לחייך יאלץ להתחלף בסומק "גרלן" משזף מנצנץ וראשך יזקוף בכורח מעל המים
הענווה ההיא שהפכה לחרדת בן אנוש תטרטר אותך מדי שחר בשנתך
וככה תדעי, אלה אבודה, כשמקצצים את כנפייך
אלוהותך וגם שלו הולכים לאיבוד
כי האיחוד המושלם בלעדיו את רק יצור נודד שעד קץ הימים יחפש אישורים...

העתיד נראה רע דארלינג
אך תזכרי לך,
כי גם כאשר היצורים הגשמיים אינם מכירים בהיסטוריה של נשמתך
אני אזכור תמיד
ולעולם לא אבגוד באמונך, יהיה אשר יהיה
תמיד אגיד כי את עפה ברוח לאן שתישא אותך
אך לעולם לא תתביישי להשתמש במפרשים כנגד כיוון הרוח

באהבה,
אנה של עכשיו

*** The Great Dreamer's World ***

דה-הומניזציה בקולנוע - ניתוח הסרט "בלתי הפיך"

מאמר זה נכתב במסגרת עבודת גמר בחוג לקולנוע וטלויזיה - אוניברסיטת תל אביב 2006

לטעום מעץ הדעת

קל יותר לשלוט באחרים מאשר ללמוד לבטא את עצמנו

סצנות המין הלוהטות ביותר על המסך הקטן

סקס והעיר הגדולה שלי ("כמה קארי בראדשו מצידי")

מכתב אל המדענים בחקר החלימה

דרוש: חבר הכי טוב. משרה מלאה ותובענית 24\7

כיצד לחיות את הרגע? (או: על החודש בקנדה במרץ 2011)

Dream my friend

הפרדוקס האקזיסנטציאלי

יש אנשים

Why I want to be a filmmaker?

למה בחרתי לעשות קולנוע?

תוגה פוסט סירנית

אהבה ומלחמה - מחשבות על הטנטרה

אל תביטי לאחור

לאנה של פעם

* The Great Dreamer's World *