The SideMan | A Jazz Blog | Yair Spiegel | ג'אז

פסטיבל הג'אז תל-אביב: 21-24 בפברואר 2012

2012-01-21T23:02:00.003+02:00

קצת קשה להאמין, אבל פסטיבל הג'אז של תל-אביב מתקיים זו השנה ה- 23 (!!). הפסטיבל הזה עומד, לדעתי, כחלוץ לפני המחנה בנושא של הבאת אמנים שאינם נמנים על הזרם המרכזי של הג'אז וממלא תפקיד חשוב בחשיפת הקהל המקומי לג'אז איכותי על כל גווניו וסוגיו. במשך שנות קיומו לקחו מנהליו האומנותיים "סיכונים" לא מעטים והפסטיבל אירח אמנים רבים שלא היו מוזמנים למסגרות הג'אז האחרות והיותר מיינסטרימיות. בכך תרומתו וחשיבותו הגדולה של הפסטיבל, מעבר כמובן למופעים המועלים בו מדי שנה ולאווירה המיוחדת המתקיימת בו ושאינה מצוייה באף אחת מהמסגרות האחרות.

זו גם ההזדמנות להיפרד ולומר תודה גדולה למי שעיצב את הפסטיבל בדמותו והזריק בו דם חדש מדי שנה - ניצן קרמר שהיה המנהל האומנותי של הפסטיבל במשך 11 ופרש השנה תוך שהוא מותיר את ניהול הפסטיבל בידיהם של ברק וייס (שותפו של ניצן לניהול האומנותי בשנים האחרונות) ושל אשר קשר שזהו לו הפסטיבל הראשון בו הוא נוטל חלק כמנהל אומנותי.

הפסטיבל יתקיים השנה בין התאריכים 21-24 בפברואר באגף החדש של סינמטק תל-אביב (אולמות 3 ו- 4) ויכלול ארבעה מופעים מדי ערב.

Henry Grimes

בין המוסיקאים הזרים שיגיעו לסינמטק השנה ניתן למצוא את הבאסיסט Henry Grimes, מוזיקאי מופלא שחזר לנגן אחרי כ-30 שנות העדרות (הסיפור הבלתי יאומן כאן), את המתופף Jeff Balard הנמנה על הטריו של Brad Mehldau ויבוא לחזק כאן 2 הרכבים ישראליים בהשתתפות החצוצרן הנפלא אבישי כהן, את הסקסופוניסט הצרפתי David El-Malek (דויד המלך), את הפסנתרן הצרפתי Baptiste Trotignon, את הטנוריסט Wayne Escoffery (שמנגן בשנים האחרונות גם עם Tom Harrell), את נגן הבריטון סקסופון Ronnie Cuber שיופיע עם שביעיה במחווה למוסיקה של Horace Silver, הזמרת Mary Stalling ואת הפסנתרן Dimiter Bodurov ונגן הקאוואל (חליל רועים) Theodosii Spassov שינגנו ג'אז משולב במוסיקה בולגרית מסורתית.

האגף הישראלי (למרות שחלקם חי כבר שנים רבות בחו"ל) מכובד ביותר ומונה את אבישי כהן (חצוצרה) שפשוט תענוג אדיר לשמוע אותו בכל הזדמנות, יובל כהן, עומר אביטל, עומר קליין, קובי ישראלית ואורן מרשל (איזה כיף !!) איתמר דוארי, יהונתן אבישי, אבי ליבוביץ', אלי דג'יברי, יהונתן גרינשטיין, אסף חכימי, שי זלמן וגם את דורי בן זאב (שיעלה מופע ביחד עם סווינג דה ג'יטאן הנפלאים) ונורית גלרון, שניהם נגעו לא מעט בג'אז במהלך הקריירה המגוונת שלהם, את יהודה קיסר (כן כן. האיש שהגדיר בכשרון רב את צליל הגיטרה החשמלית במוסיקה הים תיכונית כשעוד היה מותר לקרוא לה מוסיקה מזרחית) והזמר רביד כחלני ועוד רבים וטובים שבוודאי נשמטו מהרשימה המצומצמת הזו.

אז קחו נשימה עמוקה והנה, לפניכם, רשימת המופעים המלאה:

יום	שם מופע	אולם	שעה
יום שלישי 21.2	רביעיית מרי סטולינגס	3	20:00
	יובל כהן ויונתן אבישי	4	20:15
	שלישיית הנרי גריימס	3	22:30
	שלישיית באטיסט טרוטיניון	4	22:45
רביעי 22.2	תזמורת ה"אפרו-ג'אז"	3	20:00
	דויד אל-מלק ושלישיית באטיסט טרוטיניון	4	20:15
	חמישיית עומר אביטל	3	22:30
	קובי ישראלית ואורן מרשל	4	22:45
חמישי 23.2	"מזרח תיכון חדש"	3	20:00
	שישיית עמית פרידמן עם רביעיית כלי מיתר	4	20:15
	רביעיית האורגן של ווין אסקופרי	3	22:30
	הזמרת דידה מארחת את שלומי שבן	4	22:45
שישי 24.2	שלישיית אבישי כהן	3	12:30
	נורית גלרון	4	14:30
	שלישיית דימיטר בודורוב עם תיאודיסי ספאסוב	3	14:30
	שביעיית רוני קיובר במחווה להוראס סילבר	3	21:00
	צוענים גנבו לי את הלילה	4	21:15
	הג'אז של מערב אפריקה	3	23:30

המבחר גדול וההתנגשויות בלתי נמנעות. אני עדיין מנסה לגבש לעצמי תוכנית פעולה ומבטיח לשוב, להמליץ ולעדכן.

נכון להיום אתר האינטרנט של הפסטיבל עדיין לא עלה לאוויר. כשיהיה - אעדכן.

Kenny Barron Trio in Tel Aviv - Updated

2011-12-27T12:46:00.002+02:00

ביום שישי, ה 13 לינואר 2012, תופיע שלישיית Kenny Barron במשכן לאומנויות הבמה בתל-אביב במסגרת סדרת ג'אז במשכן. עם Kenny Barron ינגנו Kiyoshi Kitagawa בבאס ו Johnathan Blake בתופים.

Kenny Barron, למי שאינו מכיר, הוא אחד מנגני הפסנתר הבולטים בג'אז והוא מקליט ומופיע המון בכל פורמט אפשרי: מסולו, דואו, טריו, רביעיות, חמישיות ואף בהרכבים גדולים יותר. קשה לי להחליט האם הוא יותר טוב כסולן או כמלווה, אבל זה רק מפני שהוא ממלא את שני התפקידים באופן מושלם. Barron הוא בית ספר לג'אז, הנגינה שלו סוחפת, גרובית ולירית ומרתקת מכל בחינה.

ולמי שצריך שכנוע נוסף – הנה הקלטה של הופעה של הטריו הזה ממש שנערכה ב Kennedy Center לפני שנתיים:

http://www.npr.org/2011/12/22/122318426/2010-nea-jazz-master-kenny-barron-in-concert

דבר אחרון, לקוראי פורום הג'אז של נענע יש גם הנחה מיוחדת.... (אז כדאי לכם להציץ בלינק הזה)

עדכון - שבת 14 בינואר 2012:

קני בארון (צילום: קביליו)

אני מקווה שעשיתי לכם תיאבון עם ההופעה (לכמה מכם, שבאו להגיד שלום אתמול, זה בוודאי עשה משהו כי עובדה שהם טרחו לבוא) והנה אני חוזר לדווח איך היה.

אז בניגוד למקרים לא מעטים שבהם חיכינו שנים לבואו של אמן בעל שם ומוניטין ובסוף הגיע ישיש תשוש שנתן הופעה מאכזבת, ההופעה אתמול היתה קרובה לשלמות.

כן כן. עד כדי כך. Kenny Barron והטריו שלו נתנו את הנשמה אתמול בהופעה, במובן הכי פשוט וישיר של המילה "נשמה". המוסיקה נשפכה מהכלים שלהם בטבעיות ובקלות כזו שלמתבונן מהצד היה נדמה שמדובר במשימה קלה וטרוויאלית שאינה דורשת שנים ארוכות של אימונים מפרכים וידע תיאורטי עמוק.

הרמה הטכנית היתה מהגבוהות שאפשר לחשוב עליהן. אי אפשר היה להישאר אדיש לטכניקה המושלמת של Barron בן ה 70 (!!) שידיו ריחפו על המנענעים והוציאו בקלילות מרשימה כל רעיון מוסיקלי שהעלה בדעתו מן הכח אל הפועל, אבל את זה הרי כבר ידענו. מי שהפתיעו והרשימו לא פחות מהמאסטר היו Kiyoshi Kitagawa הבאסיסט, שעשה מעשי כשפים על הבאס וגרם לו לגרגר ולנהום בהנאה כמו חתול ליד האח והמתופף Johnathan Blake שהוכיח, למרות גילו הצעיר, שהוא מוזיקאי ענק ושאת מה שהוא שכח יש מתופפים שלעולם לא ילמדו. הוא שייך לדור החדש של המתופפים שעבורם התופים הם כלי מלודי לכל דבר ועניין.

מדגים את השורה: כשהיא מחייכת גם אני מחייכת
Kiyoshi Kitagawa (צילום: קביליו)

אבל לבד מכוחו של כל מוסיקאי לכשעצמו, היתה זו ה"שלישייה" שניגנה. The Art Of The Trio בהתגלמותו. וזה, רבותיי נדיר ביותר. כששמעתי ש Kenny Barron יגיע עם השלישייה שהוא עובד איתה ומופיע איתה בשגרה, חשבתי לעצמי שהפעם יש סיכוי שהחלקים יתחברו ושהפרטים יהפכו לשלם בעל יישות משלו. ולשמחתי זה בדיוק מה שקרה.

התיאום בין שלושת המוסיקאים על הבמה היה מושלם. האגו פינה את מקומו למשהו גדול, חשוב ונשגב - המוסיקה. וכמו במוסיקה קאמרית כתובה שבה כל אחד יודע בדיוק מה תפקידו ומה ינגנו האחרים כך גם השלישייה הזו ניגנה מתוך בטחון וידיעה מה צפוי כל אחד מחבריה לעשות בכל רגע נתון אלא שכאן כל אחד מהנגנים נהנה מהחופש לאלתר ולעשות ככל העולה על רוחו בכל רגע. היתה זו המחוייבות ההדדית למוסיקה והבטחון שהפגינו זה כלפי זה שגרמו להם להישמע כגוף אחד ולא כצוות של נגנים מוכשרים.

החומר הורכב בחלקו מסטנדרטים ובחלקו מקטעים מקוריים של Barron ולמרות שמדובר ב mainstream של ה mainstream - זו היתה דוגמה מאלפת למה שאפשר לעשות עם סטנדרטים בפורמט הבסיסי של פסנתר/בס/תופים. Kenny Barron הוכיח אתמול בלילה גם לספקנים הגדולים, לאלה ששמעו וראו כבר הכל בג'אז, כי הטריו עדיין רלוונטי וכי הוא עצמו שייך למסורת של הפסנתרנים הענקים כדוגמת Hank Jones, Tommy Flanagan, Oscar Peterson, Ahmad Jamal וחבריהם.

Johnathan Blake (צילום: קביליו)

ולסיום, אני רוצה להודות מקרב לב על התמונות (שבהקלקה עליהן תקבלו הגדלה) לאדם מקסים, צנוע, מוכשר ואוהב מוסיקה אמיתי - קביליו. תודה ידידי.

Stan Getz with Corea, Clarke, Williams

2011-12-27T11:45:00.003+02:00

רוצים הצצה לפיסת היסטוריה נדירה ?

בשנת 1972 חבר Stan Getz ל Rhythm Section מהסרטים שכלל את Chick Corea בפסנתר (ו- Fender Rhodes) את Stanley Clarke בבאס ואת Tony Williams בתופים. ביחד (ועם חיזוק מצדו של נגן כלי ההקשה Aireto Moreira) הם הקליטו אלבום אולפן מעולה בשם Captain Marvel, בעל העטיפה המקסימה עם דמותו של Getz כילד, ויצאו לסיבוב הופעות.

התקופה היתה תחילת שנות השבעים ו Stan Getz חיפש דרך החוצה מהתדמית של נגן הבוסה נובות שדבקה בו לאחר סדרת אלבומים מוצלחים שהביאו לו הצלחה מסחרית לא מעטה אבל גם תייגו אותו לנצח תחת הסקסופוניסט מ The Girl From Ipanema.

Getz הרגיש, בצדק רב, שיש לו עוד הרבה מאד מה להציע מלבד נגינת בוסה נובות, והמפגש בינו ובין ה rhythm section האגדי הזה הוליד משהו חדש לגמרי שטרם נשמע כמותו בג'אז. Getz מציג כאן נגינה סוערת מלאת אש בניגוד גמור לנגינה הקולית שלו באלבומי הבוסה, וביחד עם הטאצ' הלטיני שמביא איתו Chick Corea והגרוב של שלושת חברי ה rhythm section מתקבלת כאן חגיגה אמיתית.

אבל מלבד האלבום Captain Marvel שהינו כאמור אלבום אולפן, יצא עוד אלבום אחד בהרכב הזה שהוקלט בהופעה חיה שנערכה ב 23 ביולי 1972 ב Montreux ויצאה באלבום בשם Live At Montreux – La Fiesta (בלייבל Polydor). כעת, למרבה השמחה, מתברר (לי) שיש גם צילום וידאו שמתעד את ההופעה הזו ומספק לנו הזדמנות נדירה לשמוע ולראות את ארבעת המוסיקאים המוכשרים הללו בפעולה.

חנוכה שמח לכולכם.

ג'אז בעברית - הטריו של אבי אדריאן

2011-12-09T06:44:00.001+02:00

ביום שני (12.12) בשעה 21:00 תתקיים ההופעה השלישית בסדרה "ג'אז בעברית" בבית אבי חי בירושלים.

זו תהא הופעתו של הפסנתרן אבי אדריאן בעיבודי ג'אז לשירים המוכרים שהושרו בפסטיבלי הזמר החסידיים – 1969-1976 ולניגונים חסידיים נוספים מחסידויות מודז'יץ, חב"ד וברסלב.

לצדו של אדריאן ינגנו אריה וולניץ בבאס ורוני הולן בתופים.

למי שלא מכיר את המוסיקה של אבי אדריאן, מדובר בפסנתרן נדיר, רגיש ומאד מחובר למוסיקה. אבי יודע לצלול פנימה לתוך הלחן ולהוציא ממנו מוסיקה שמיימית שאי אפשר שלא להתרגש ממנה.

הנה למשל הטיפול שמעניק אדריאן לאדון עולם:

שבת שלום.

Misha Improvises

2011-12-04T07:59:00.001+02:00

אתמול בלילה נתקלתי בזה ברשת (טוב, לא ממש נתקלים בכזה דבר, אבל אתם מבינים את הכוונה) ומכיוון שלא מזמן דיברנו על מישה, החלטתי לשתף:

שבוע טוב.

פסטיבל הג'אז (החורפי) באילת 2012

2011-11-30T16:14:00.001+02:00

Kora Jazz Band

היום התפרסמה תוכנית פסטיבל הג'אז החורפי השני באילת שיתקיים בהאנגר 6 בנמל אילת בין ה 19 ל 21 בינואר 2012.

אז דבר ראשון, מסתבר שדובי לנץ הוא אחד שמקיים הבטחות. בשנה שעברה הבטיח שיביא שוב את ה Bad Plus עם פרוייקט "פולחן האביב" שלהם והם אכן באים.

חוץ מהם יופיע גם הפסנתרן Uri Caine עם האנסמבל שלו בתוכנית שתוקדש למוצארט. אם הם יעשו את החומר שמופיע בדיסק זו צפויה להיות הופעה מעולה.

עוד אורחים מחו"ל הם Bella Fleck וה Flecktones. פלק הוא וירטרואוז בנג'ו והמוסיקה שלו היא לא ממש ג'אז ... היא פשוט המוסיקה שלו. ייחודית לגמרי ומאד יפה.

הרכב נוסף ומאד מעניין לטעמי הוא ה Kora Jazz Band שעושים כבר כמה שנים ג'אז נהדר בטריו עם פסנתר, כלי הקשה וכלי מיתר אפריקאי בעל 21 מיתרים שנקרא, טוב ניחשתם, Kora. הפעם מצטרף אליהם גם נגן Steel Pan מדהים בשם Andy Narell.

בנוסף מגיעים גם חמישיית Karl Seglem , סקסופוניסט נורווגי שעושה מוסיקת עולם ורביעייה של הזמרת הקוריאנית Youn Sun Nah.

מהצד הישראלי (למרות שכולם כבר חיים בחו"ל שנים רבות) יופיעו הפסנתרן עומר קליין שיארח את רונה קינן וכן רביעיית Third World Love המשובחת שמארחת את רביד כחלני, האיש שהביא לנו את Yemen Blues הנהדר.

בואו נקווה שיהיה פחות קר השנה בהופעות ושהארגון יהיה מעט יותר ידידותי למשתמש וצפוי לנו יופי של פסטיבל.

קישור לאתר הפסטיבל

TWL

פסטיבל אילת - לא עוד בשלהי אוגוסט ?

2011-11-25T00:06:00.001+02:00

לקרוא ולא להאמין. מה ? אני משפשף את העיניים. זו בטח השעה.

אבל לא. בחיי. אני קורא את זה שוב ושוב ובודק בשעון שהיום לא יוצא במקרה האחד באפריל.

"הנהלת הפסטיבל שוקלת לשנות את מועד הפסטיבל, ושוקלת את קיום ג'אז בים האדום במחצית הראשונה של חודש יולי".

ואוו. רגע, אבל מה עם החום הבלתי הגיוני שאליו כבר התרגלנו ? מה עם היובש בפה ובעיניים. ומה עם התימניאדה?

באתר הפסטיבל העלו סקר לבדיקת תגובת הציבור לשינוי המוצע. למיטב הבנתי זה נובע בעיקר מפני שעונת הפסטיבלים באירופה מתקיימת באותה תקופה ויהיה קל יותר להביא לאילת אמנים שכבר נמצאים ממילא בסיבוב הופעות באירופה. ואולי גם הענין הזה עם החום, שמשנה לשנה הופך בלתי נסבל.

אבל בכל זאת, מה עם התימניאדה ? ג'אז באילת הוא לא באמת פסטיבל ללא התימניאדה....

ג'אז במשכן: עונה שמינית

2011-11-24T23:54:00.000+02:00

ביום שישי, 2.12.2011 בשעה 21:30 נפתחת העונה החדשה של "ג'אז במשכן". זו השנה השמינית שהסדרה מתקיימת ובמסגרת חמשת ההופעות שהיא מונה (לא היו פעם יותר הופעות בסדרה ?) היא מזמנת לנו כמה הפתעות מרתקות.

ההופעה הראשונה בסדרה תהיה רביעייה בהשתתפות Joshua Breakstone בגיטרה, Tony Panccella בפסנתר, Aldo Vigorito בבאס ו Massimo Manzi בתופים.

הם יבצעו מחווה לשני צמדי הפסנתר/גיטרה המפורסמים ביותר בג'אז: Wes Montgomery/Wynto Kelly ו Grant Green / Sonny Clark.

Breakstone, הופיע והקליט עם שורה נכבדה של אמני ג'אז בולטים בהם הפסנתרנים Barry Harris, Tommy Flanagan ו Kenny Barron.

הפסנתרן האיטלקי Tony Panccella כבר הופיע בארץ עם Phil Woods, Larry Willis ו Buddy De Franco. כמו כן שיתף פעולה עם אמנים כ Lee Konitz, Max Roach, Tony Scott, Charles Tolliver והטרומבוניסט Jimmy Knepper.

הקונצרטים הבאים בסדרה:

13.2.2012 - Trio Kenny Barron. עם קיושי קיטאגאווה- בס וג'ונתן בלייק- תופים.

23.3.2012 – Steffano Bollani יארח שניים מהמוזיקאים המבריקים שצמחו בישראל, הנשפנית ענת כהן והפסנתרן עומרי מור. בחלקו הראשון של הקונצרט ינגנו בולאני וכהן קטעים מהרפרטואר הברזילאי, האיטלקי והישראלי בנוסף לקטעים מקוריים. בחלק השני יחברו בולאני ומור לדואט פסנתרים בו יבצעו סטנדרטים וקטעים מקוריים.

20.4.2012 - שלישיית מירקו סיניורילה תארח את רוברטו אוטאביינו.

1.6.2012 - חמישיית ג'אז בינלאומית בראשות עומר קליין, מרטי ארליך ורלף אלסי .

שתי המלצות על דיסקים שנשכחו ונמצאו

2011-11-24T19:00:00.000+02:00

לא מזמן עברתי דירה. הדיסקים נארזו היטב בארגזים ורק בימים האחרונים התחלתי לסדר אותם בחזרה על המדפים. במהלך העבודה (שעוד לא נגמרה) נתקלתי בשני אלבומים שאני מאד אוהב, אבל עקב ריבוי החומר וקוצר הזמן לא זכו להתנגן אצלי בשנים האחרונות. גילויים המחודש הוא הזדמנות להציגם ולספר לכם קצת עליהם.

הדיסק הראשון מכיל שני אלבומים של Clifford Jordan משנת 1961: Starting Time ו A Story Tale. ג'ורדן היה טנוריסט שהמילה Underestimated בהקשר שלו היא Understatement. הוא ניגן עם Mingus והקליט ב Prestige, BN ולמיטב זכרוני אף היה הראשון שהקליט ב Strata-East. יש משהו מאד אינטלקטואלי ושכלתני בנגינה ובהלחנה שלו אבל מבלי לוותר על האש והתשוקה.

שני האלבומים מנוגנים בחמישייה כאשר ב Starting Time מנגנים לצד Jordan גם Kenny Dorham בחצוצרה, Cedar Walton בפסנתר, Wilbur Ware בבאס ו Albert ‘Tootie’ Heath בתופים. באלבום השני Sonny Red מחליף עם האלט שלו את החצוצרה של Dorham ועל כסא הפסנתרן מתיישבים לחילופין Tommy Flanagan ו Ronnie Mathews. על הבאס מנגן Art Davis ובתופים Elvin Jones. "כוכבים", אם כן, לא חסר פה ובכל זאת למרות שמדובר בשני אלבומי Hard Bop משובחים הם נותרו למרבה הצער בלתי מוכרים.

האלבום השני שעשה לי את השבוע הוא אלבום טריו של Enrico Pieranunzi המוקדש כולו ללחנים של Wayne Shorter ונקרא על שם אחד מהם: Infant Eyes. (הוקלט בשנת 2000 ויצא בלייבל Challenge Records). בתור חובב Shorter מושבע אני לגמרי קהל היעד של האלבום הזה, ופירנונזי, (תבורכנה ידיו העדינות) לוקח אותי לטיול מרתק בשבילים הפתלתלים של הרפרטואר השורטרי המוכר. הפרשנות והנגינה האופיינית של Pieranunzi מאירה את המוסיקה הזו בשלל גוונים חדשים ומגלה (למי שעוד לא יודע) ש Shorter הוא מלחין בחסד וש Pieranunzi הוא פסנתרן מופלא שפיתח שפה משלו ושהיכולות שלו הן הרבה מעבר לפסנתרנות מושלמת. עם Pieranunzi מנגנים כאן שני מוסיקאים הולנדים ידועים: Hein Van De Geyn בבאס ו Hans Van Oosterhout בתופים.

תקשיבו לזה ותבינו בדיוק על מה אני מדבר:

הנה המקור מתוך האלבום Speak No Evil:

והנה Pieranunzi:

שיהיה סופשבוע נעים.

ג'אז בעברית - סדרה חדשה בבית אביחי

2011-11-16T18:54:00.001+02:00

"ג'אז בעברית" הוא שמה של סדרת ג'אז חדשה המתקיימת בבית אביחי בירושלים ושמה לה למטרה להציג את הג'אז הישראלי העכשווי העומד על שילוב של מקורות השראה רבים ומגוונים: מן התרבות היהודית (על מגוון תפוצותיה) דרך הזמר העברי ועד למקורות הג'אז האפרו-אמריקאיים. מופעי הסדרה, שרקח ברק וייס, יציגו פרשנויות מקוריות של כמה ממוסיקאי הג'אז האיכותיים והמובילים בישראל לפרקים מרכזיים בספר השירים העברי וכן ליצירות מקוריות המושפעות מן הזמר העברי.

האכסניה מעולה, המחירים ברצפה (50 ש"ח ו-30 ש"ח לסטודנטים כולל משקה ראשון) והמוסיקה משובחת.

המופע הראשון בסדרה כבר נערך (ב 14.11.2011) והיה מחווה של שישיית Black Guru (שאף אירחה את אלון אולארצ'יק) לשלשיית גשר הירקון.

המופעים הבאים בסדרה:

28.11.2011 שלישיית אורי ברכה בשירי "ארץ טרופית יפה" ושירי בוסה נובה ישראליים.

12.12.2011 שלשיית אבי אדריאן בשירי פסטיבל הזמר החסידי.

26.12.2011 שישיית מתן קליין במחווה לשירי נעמי שמר.

9.1.2012 חמישיית רונן שמואלי במחווה לאבות המייסדים של הזמר המזרחי.

23.1.2012 שישיית ניו אורלינס פאנקשן בשירי הקברטים של תל אביב הקטנה.

6.2.2012 שלישיית המליונרים (יואב אשד) בשירי הכבש ה 16.

27.2.2012 שישיית יובל כהן בשירי דוד זהבי.

לתוכניה המלאה באתר בית אביחי.

Misha Mengelberg and Friends - Play Monk and Nichols

2011-11-15T22:02:00.012+02:00

מוקדש באהבה לידידי החייכן, רחב הלב והעשוי לבלי חת - אייל 2991

מה לא אמרו עליו ? גאון, אנרכיסט, אינטלקטואל חסר גבולות וגם שרלטן וחסר כשרון. בעיני, הוא אחד המוסיקאים האינדווידואליסטים, המרתקים והמגוונים ביותר החיים כיום.

כבר הרבה מאד זמן שאני מנסה לבשל פוסט על נגן הפסנתר* ההולנדי Misha Mengelberg, אבל בכל פעם שאני מנסה להתחיל אני נתקע. איך אפשר לכתוב ולתאר את המוסיקה של האיש שבועט בכל ההגדרות המוסיקליות, שעושה הכל כדי לחמוק מהגדרה.

* מישה עצמו מסרב בעקשנות לכל התייחסות אליו כאל פסנתרן. הוא טוען שהוא פשוט מנגן פסנתר כי זו הדרך שלו לנגן. אבל הוא בשום פנים ואופן אינו פסנתרן.

Misha Mengelberg, היה הפסנתרן שליווה את Eric Dolphy בהקלטת האלבום The Last Date. ביחד עם שותפו הוותיק ליצירה, המתופף Han Bennink, הוא גם המנוע מאחורי "מאגר המלחינים על-הרגע" (הידוע יותר כ Instant Composers Pool, או פשוט ICP) עמם הוא מקליט ומופיע כבר כמה עשורים. הוא הוציא בשנות ה-60 כמה אלבומים נהדרים עם הסקסופוניסט Piet Noordijk והוא חתום על כמה אלבומי טריו מופלאים (No Idea ו Who's Bridge) ועל שיתופי פעולה עם סקסופוניסטים כ Steve Lacy, Anthony Braxton, Peter Bortzman ו Evan Parker.

מצד אחד הוא אחד מיהלומי הכתר של הג'אז האירופיאי ומצד שני הוא אחראי, בעיני רבים, לשם הרע שיצא לג'אז האירופאי כמנוכר, מתנשא ובלתי מוסיקלי. מחד הוא דוגל באי הקשבה להקלטות של אחרים כדי לא לבלבל את המצפן הפנימי שלו, אבל מאידך המוסיקה שלו מלאה ברפרנסים למוסיקה קלאסית ולג'אז שספג בכמויות (כנראה בצעירותו).

בסופו של דבר החלטתי שהכי פשוט יהיה לתפוס פינה אחת מכל מגוון היצירה של Mengelberg ולהאיר אותה. זו בפירוש טיפה בים ולא בהכרח המקום ה"נכון" להתחיל ממנו, והיא מתייחסת לשני פסנתרני ג'אז שהמוסיקה שלהם השפיעה מאד על Mengelberg. אלו הם Thelonious Monk ו Herbie Nichols. שניהם הקליטו מוסיקה מקורית שלהם בלייבל Blue Note בשנות החמישים ושניהם נחשבו מוזרים וחריגים באותה תקופה (וגם הרבה שנים לאחר מכן). אני יכול רק להניח שמישה מאד הזדהה עם התדמית הזו שלהם. את Monk, הוא מספר, שהעריץ וידע לנגן את ההקלטות שלו ב BN כמעט בעל פה, ואפילו נכח בכמה הופעות שלו בהולנד.

במהלך שנות השמונים השתתף מישה בשלושה אלבומים הקשורים לענייננו:

Regeneration הוקלט בשנת 1982, יצא בלייבל האיטלקי SoulNote והוקדש למוסיקה של Monk ו Nichols. מנגנים בו Steve Lacy בסקסופון סופרן, Roswell Rudd בטרומבון, Kent Carter בבאס ו Han Bennink בתופים. Monk שלהם נשמע רלוונטי מתמיד. הם מצליחים לנתק את המוסיקה שלו מהסאונד האופייני שלה ולתת לה צבע חדש, אבל הלב הפועם הוא ללא ספק של מונק. קל להבחין שכולם מרגישים מאד בנוח עם המוסיקה של מונק, ובמיוחד Lacy ומישה. ובאשר למוסיקה של Nichols, אין לה לדעתי שגריר נאמן ומסור יותר מ Roswell Rudd שאחראי באופן ניכר לעדנה לה זוכה Nichols שנים אחרי מותו.

הנה הביצוע שלהם לקטע Skiddoo 2300 של Nichols:

וכאן ביצוע מופלא ל יום שישי ה 13 לחודש של Monk:

Change Of Season הוקלט בשנת 1984, גם הוא ללייבל SoulNote, והוקדש למוסיקה של Nichols. גם כאן Steve Lacy משתתף בסקסופון סופרן, George Lewis מחליף את Rudd בטרומבון (קצת מוזר ש Roswell Rudd לא משתתף כאן בהתחשב באובססיה שלו למוסיקה של Nichols, אותה עמל לא מעט להחיות והירבה להקליטה), Harjen Gorter בבאס וכמו תמיד כשמישה ליד הפסנתר ניתן למצוא את Han Bennink מאחורי התופים. האלבום הזה הוא בראש ובראשונה אלבום משמח בשל הלחנים המיוחדים של Nichols, העיבודים והשילוב המקסים בין הצליל של הסופרן של לייסי והטרומבון שנותן לכל האלבום סאונד מאד מיוחד ומרענן.

תקשיבו לזה, למשל. קטע של Nichols שנקרא House Party Starting:

והנה כאן החבר'ה של מישה מתחילים את מסיבת הבית שלהם:

The ICP Orchestra Performs Nichols-Monk (יצא בלייבל של ICP) הכולל הקלטות מהופעות חיות מהשנים 1984 (Nichols) ו 1986 (Monk). כאן בניגוד לשני האלבומים הקודמים ההרכב גדול יותר מחמישייה. משתתפים כאן, בין היתר, Ab Baars בסקסופון טנור וסופרן, Michael Moore בסקסופון אלט וקלרינט, Paul Termos באלט, George Lewis, Walter Wierbos ו Garrett List בטרומבונים, Toon De Goue בחצוצרה, Larry Fishkind בטובה, Maurice Horsthuis בויולה, Ernst Reijseger בצ'לו וכמובן Bennink בתופים.

טעימה קטנה של החברה מ ICP מנגנים את Criss Cross של Monk:

המקור אגב נשמע כך עם Charlie Rouse בטנור. מישה ממש לא השתגע מ Rouse וטען שהוא משעמם:

שלושת האלבומים כוללים פרשנויות מרתקות ולגמרי בלתי טרוויאליות (מונק בדיקסי ?!) למוסיקה של Monk ו Nichols כאשר השניים הראשונים ב SoulNote נשמעים קצת מהוקצעים או מעובדים יותר ואני מקוה שיסלח לי מישה אם אומר שאולי הם מותאמים יותר ללייבל שמעוניין גם למכור. ההופעות של ה ICP, לעומת זאת, הן חופשיות יותר, מחוספסות יותר ולעיתים מבולגנות יותר גם מעצם הקלטתן בהופעה חיה וגם בהיותן משוחררות מכל לייבל חיצוני.

הקטעים של Monk ו Nichols הם בסיס נהדר לאלתור משוחרר שהולך ומתפתח מרגע לרגע, מלא פיתולים והפתעות בעלילה ומתגמל מאד בשמיעות חוזורת. בזכות האלבומים האלה חזרתי לשמוע את הסט של Nichols ב BN שהתייבש אצלי שנים על המדף.

לכאורה אין הרבה משותף למוסיקה של Monk ול Nichols אבל כששומעים את האלבומים הללו ברצף נוכחים כי המרחק ביניהם קטן מאד, או שאולי אלו מישה והחברים שמצליחים ליצור איזשהו וייב מיוחד משלהם ולהחדיר אותו גם למוסיקה של Monk וגם לזו של Nichols.

וכיוון שהאלבומים הללו אינם פשוטים כל כך להשגה, אסיים במילותיו של Scott Yannow המבקר של AMG:

!Those albums are worth looking for

Charles Mingus - Pre-Bird

2011-11-07T00:32:00.005+02:00

בתקופות בהן אני לא מעדכן את הבלוג משך ימים רבים (אגב, יש לי אחלה תירוץ, מה אתם יודעים), אני מקבל לא פעם פוסטים מקוראים ששואלים האם התייאשתי מכתיבה או שמא זנחתי את הבלוג חלילה. הפעם, התנדב בנצי גורן להפיג את השיממון שאחז בבלוג והציע להעלות "פוסט אורח" מפרי עטו. אני מצדי שמח מאד לפרסם את הפוסט כאן. אז ללא הקדמות מיותרות, הריהו לפניכם. אז How about A big hand to Bentsi Goren.....

כבר למעלה מ-20 שנה אני מאזין למוזיקת ג'אז. הרבה דברים עברו עלי בתקופה הזו: עברתי דירות, החלפתי עבודות, נולדו לי ילדים, זקני התחיל להלבין וטעמי המוזיקלי השתנה כמה וכמה פעמים. אולם יש דבר אחד שלא השתנה: אני עדיין מאזין מדי פעם למיילס דייויס, קולטריין ומינגוס. פעם בכמה שבועות אחד הדיסקים שלהם עושה את דרכו למערכת הסטריאו שלי. המוזיקה שלהם עמדה במבחן הזמן גם אצלי וכאן אני בעצם מגיע לנושא.

השבוע ניקיתי וסידרתי את מדפי הדיסקים. האמת היא שזו עבודה די סיזיפית אולם היא נותנת לי הזדמנות בכל פעם לגלות כמה פנינים ישנות שנשכחו. תוך כדי הניקוי הגעתי ל- Pre Bird של מינגוס והכנסתי אותו לנגן הדיסקים ואז שאלתי את עצמי (בדרך כלל כשאני עסוק בניקיון אני מנהל עם עצמי מונולוגים) לו הייתי צריך לבחור בדיסק אחד של מינגוס מכל האוסף, במה הייתי בוחר. האמת היא שעד עתה אין לי תשובה אבל ללא ספק Pre Bird היה מגיע למעמד הגמר. הסיבה פשוטה למדי: יש בדיסק הזה את כל המאפיינים של המוזיקה המינגוסית ואת כל החומרים שהשפיעו עליו: מוזיקת הבלוז, מוזיקה כנסייתית, דיוק אלינגטון, פופ ובעיקר- התהוות הביבופ.

האלבום הזה יצא בתקופה מסוימת תחת השם Mingus Revisited ולאחר מכן שוב בשמו המקורי, Pre Bird.

חלק גדול מהיצירות באלבום הזה נכתבו שנים רבות קודם להוצאתו, חלקן אף בתחילת שנות ה-40. חלק מהן אף הוקלטו אז על ידי מינגוס אך כידוע לכולנו, תזמון הוא דבר חשוב בחיים. נראה כי מינגוס הקדים קצת את זמנו ובאותן שנים לא זכו יצירותיו ליחס ולהערכה להן היו ראויות.

ב-1960 כבר היה מעמדו של מינגוס שונה. היה זה אחרי הקלטותיו באטלנטיק, הקלטות שלדעתי מהוות את פסגת יצירתו המוזיקלית. הוא היה כבר פיגורה מוערכת ומוכרת ועתה היה הזמן לחזור לאותן יצירות.

מינגוס מנגן כאן שתי יצירות של דיוק אלינגטון, אלילו משכבר הימים ופרט לכך עורך לו גם מחווה בקטע Bemoanale lady (על משקל Sophisticated lady) ואם תוך כדי האזנה תשאלו את עצמכם מיהו נגן האלט הנפלא המנגן שם קטע סולו, התשובה היא אריק דולפי כמובן, בתחילתו של השת"פ שעוד יגיע לשיאו ב-4 השנים הבאות.

מינגוס לא הרבה לכתוב שירים אך בדיסק הזה מופיעים שניים שכתב והם זוכים לביצוע על ידי זמרת אלמונית בשם לוריין קאסין. כל מאמצי לגלות מה עוד היא עשתה בחייה ועם מי עוד הקליטה, עלו בתוהו. קורה לפעמים שאנשים מגיחים מתוך האפלה ולאחר תקופה קצרה חוזרים ונעלמים. אם בכל זאת מישהו יודע משהו על הגברת קאסין, אשמח ללמוד ולהתעדכן.

היצירה הידועה ביותר של מינגוס המופיע בדיסק הזה היא Prayer For a Passive Resistance". מינגוס הקליט אותה ביותר מהזדמנות אחת והיא תמיד נשמעת נפלא. וכמו סוג של תפילה בעייני.

השיא של של הדיסק הזה הוא לדעתי הקטע האחרון ועליו כתב המפיק לאונרד פית'ר בספרו "Earwitness To An Era " : "בכל שנותיי כמפיק, דבר לא היה עבורי טראומתי יותר מאשר הקלטת האלבום הזה עם מינגוס עבור מרקורי. אחרי יומיים של משברים ובעיות עם מינגוס אשר בסופו של דבר היה נראה כבר לא נקליט, הגעתי לסטודיו ולא יכולתי להאמין למראה עייני. חיכתה לי שם תזמורת של 22 נגנים כשעליה מנצח לא פחות מאשר גונתר שולר!!! בין הנגנים היו אריק דולפי, קלארק טרי, ג'ו פארל, סלייד המפטון, בוקר ארווין, יוסף לטיף ועוד..."

פת'ר מתייחס כמובן להקלטת היצירה Half Must Inhibition. את היצירה הזו כתב מינגוס כבר כשהיה בן 18 ולצורך הביצוע המורכב הוא הזמין את שולר לנצח עליה. התוצאה נפלאה, יצירה שהוא חצי קלאסית מלאת עליות ומורדות ומורכבת משינויי דינמיקה וצורה. זהו צ'ארלס מינוגס בגדולתו. אושר גדול. אני מתקשה לחשוב על אמן נוסף שיכול לתת ליצירה שלו שם כמו "עכבות בחצי התורן".

נדמה לי שהיה זה יוסי אקצ'וטי שאמר לי לפני שנים כי על העדרו של Pre Bird מהאוסף שלי, יוכל לסלוח לי רק מינגוס בכבודו ובעצמו. ע"פ השמועות שהגיעו לאוזני על מינגוס, לא היה כדאי כל כך להתעסק איתו...

A song for my father - 1968

2011-11-05T17:28:00.005+02:00

Horace Silver בביצוע של כמעט 20 דקות לאחד מהקטעים הכי מזוהים איתו: A Song For My Father.
לצדו של Silver בפסנתר מנגנים Bennie Maupin בטנור, Bill Hardman בחצוצרה, John Williams בבאס ו Billy Cobham בתופים.
הקלטה מהטלויזיה הדנית משנת 1968.

Monk's Music

2011-09-03T23:43:00.008+03:00

לפני כמעט עשרים שנה, בשעת בוקר, עמדתי מול ארון התצוגה של קלטות (קסטות בלעז) הג'אז בקורוס המנוחה, והתלבטתי קשות.

בידי החזקתי 2 קלטות: האחת Thelonious Monk Plays Ellington והשניה Monk’s Music. לשתיהן היתה עטיפה מושכת מבחינה גרפית (קריטריון מרכזי עבורי באותה תקופה) ובשתיהן השתתף Thelonious Monk עליו קראתי איפשהו שהיה אחד ממובילי מהפיכת הבי-בופ וניגן עם הגדולים ביותר: Parker ו Gillespie.

התלבטתי לא מעט. הכסף שהיה לי אפשר לי בקושי לרכוש קלטת אחת, בטח לא את שתיהן. התבונתי בקלטות. הפכתי אותן שוב ושוב וקיוויתי שיצוץ איזה פרט שיעזור לי להחליט. לבסוף ניגש אלי המוכר (אחד בשם ניצן קרמר) ושאל אותי אם אפשר לעזור. הסברתי לו את הדילמה והוא הנהן בהבנה. ההמלצה שלו היתה חד-משמעית: אם אתה רוצה לשמוע את Ellington – תקנה אלבום של Ellington מנגן Ellington. אם אתה רוצה להכיר את Monk – תקנה אלבום של Monk מנגן Monk. כמה פשוט, ככה צודק. לא הייתי יכול לנסח את זה יותר טוב.

לקחתי איתי את Monk’s Music ונסעתי הביתה לחיפה. כל הדרך, באוטובוס קראתי את ה Liner Notes והתיאבון שלי רק גדל. כשהגעתי הביתה לא יכולתי לחכות רגע אחד נוסף, ותחבתי את הקלטת לטייפ הדאבל קאסט שהיה לי. הסרט התחיל להתגלגל ואני נותרתי פעור פה והמום נוכח נגינת Abide With Me, בכלי נשיפה בלבד, ללא פסנתר. לא הצלחתי לסגור את הפה עד סוף הצד. המוסיקה היתה כל כך מקורית, מפתיעה ומלאת הוד. הלחנים היו מקסימים והיה שם קסם לא ברור, כי מחד המוסיקה נשמעה מעובדת עד אחרון הפרטים אבל בו בזמן חופשית לגמרי. והפסנתר. מה זה הפסנתרן הזה ? Monk ניגן אחרת לגמרי מכל מה ששמעתי. מין נגינה שבורה עם כל מיני הדגשות לא צפויות. והליווי שלו היה כל כך נוכח וכל כך מעניין, כל הזמן מגיב למה שקורה מסביבו ובעצם אף פעם לא באמת "יורד" ללוות. כשהצד נגמר החלטתי לשמור לעצמי את הצד השני למחר, ופשוט החזרתי אחורה ושמעתי שוב את הצד הראשון.

באותו לילה, היה לי ממש קשה להירדם. המוסיקה של Monk זרקה אותי כל כך רחוק מהבית ומכל מה שהכרתי. לא חוויתי כזו טלטלה מאז שמעתי את המינגוס הראשון שלי (Tijuana Moods) כמה חודשים לפני כן. פתאום הבנתי שיש שם בחוץ כל כך הרבה הקלטות מופלאות של מוסיקאים שאת שמותיהם אפילו עוד לא שמעתי. אל מול עיני חלפו דמויותיהם של האבות המייסדים Gillespie ו Parker. הם חייכו ונדו בראשיהם כאומרים לי – עכשיו סוף סוף הבנת על מה אנחנו מדברים...

האלבום הוקלט ב 26 ביוני 1957 עבור הלייבל Riverside וההרכב הנגנים המשתתף בו מעניין במיוחד:

מנגנים בו שני דורות של טנוריסטים: Coleman Hawkins הענק שהיה אחד מגיבוריו של Monk, ואף העסיק אותו בהרכב שהקים בשנת 1944 ולצדו מנגן John Coltrane שבילה עם Monk לא מעט שעות בשבועות שקדמו להקלטה ולמד ממקור ראשון לנגן את המוסיקה של Monk. (ראה בפוסט על Monk & Coltrane 1957). כמו כן מנגנים שם Gigi Gryce באלט, שאף נשכר כדי לעזור ל Monk עם העיבודים, Ray Copeland בחצוצרה, Wilbur Ware בבאס ו Art Blakey בתופים.

למעשה ההקלטות החלו עוד ערב לפני כן (ב 25 ביוני 1957) כשההרכב ניסה להקליט את Crepuscule with Nellie, קטע שהלחין Monk לאשתו האהובה Nellie שהיתה במצב בריאותי קשה באותה תקופה, אולם אף אחד מהטייקים לא נמצא ראוי בעיני Monk.

בסופו של דבר, כל המוסיקה באלבום הוקלטה בערב למחרת (26 ביוני 1957) ובנוסף Monk הפתיע עם עיבוד מדהים ביופיו ל Abide With Me, שמילותיו, ככל הנראה, שיקפו את מצב רוחו הירוד לאור מצבה הרפואי של אשתו:

The Darkness deepens; Lord with me abide.

When other helpers fail and comforts flee,

Help of the helpless, O abide with me.

התחושה שהמוסיקה מעובדת בדקדקנות, אותה קיבלתי ששמעתי לראשונה את האלבום, התבררה כמוצדקת. ההרכב הקליט את הקטעים שוב ושוב עד שהגיעו לביצוע שהיה ראוי בעיני Monk. מצד אחד הוא לקח את טובי הנגנים ורצה לתת להם חופש, אבל מצד שני הוא ממש לא התכוון להתפשר וידע בדיוק איך זה צריך להישמע.

במהלך ההקלטות הוא התעצבן לא מעט. Gigi Gryce חטף ממנו על הראש על כך שלא עשה את העיבודים לכלי הנשיפה בדיוק באופן שנתבקש. Hawkins ו Coltrane שלא הצליחו לרדת לסוף דעתו של Monk ונפלו בפער שבין העיבודים שכתב Gryce ובין הוויז'ן של Monk ספגו גם הם.

Art Blakey תיאר זאת כך:

“Monk said to Hawk, ‘You are the great Coleman Hawkins, right? You’re the guy who invented the tenor saxophone, right?’ Hawk agreed. Then Monk said to Trane, ‘You’re the great John Coltrane, right?’ Trane blushed, and mumbled ‘Aw… I’m not so great.’ Then Monk said to both of them, ‘You both play saxophone, right?’ They nodded. ‘Well, the music is on the horn. Between the two of you, you should be able to find it’”.

אבל התוצאה הסופית היא שקובעת והיא, כאמור, מופלאה.

מייד אחרי Abide With Me נכנס Monk בפתיח ל Well, You Needn’t. אני כל כך התרגלתי לשמוע את הקטעים האלה אחד אחרי השני שאצלי Abide with me הוא חלק מהפתיחה של Well, You Needn’t.

ה Head מדהים. הנשפנים קוראים כאיש אחד ו Monk עונה ומגיב בסוף כל משפט שלהם. בסופו של דבר יוצא Monk לסולו שלו. הוא מנגן עם המון space וניכר שהוא חושב על כל צליל ומתכוון אליו. בסוף הסולו שלו הוא צועק את שמו של Coltrane כדי לסמן לו להיכנס. Coltrane נשמע כל כך טוב וכל כך נכון בהקשר המוסיקלי של Monk וברור מיד למה Monk כל כך אהב אותו. אחרי Coltrane נכנס Ray Copeland המצוין שמנגן לא מעט באוקטבה הגבוהה, באופן שמזכיר לי לא מעט את הנגינה של Dizzy. אחריו סולו הבס של Wilbur Ware ומשם לסולו תופים פנטסטי אופייני של Blakey. רק עכשיו מגיע אורח הכבוד – Coleman Hawkins במפגן של נגינה שמזכיר לכולם מי כאן המלך של הטנור ולבסוף עולה Gigi Gryce לסולו חינני. כולם זוכים לליווי מעולה של Monk שלא משעמם לרגע. לפעמים מנגן את הבס, לפעמים תומך עם אקורדים ולפעמים רץ כמו ב stride piano. ואז שוב סולו קצר של Monk לפני ה Tail שסוגר את הקטע.

הקטע הבא, Ruby My Dear, מוריד את הקצב ומנוגן כבלדה בידי Hawkins הנפלא עם סולו קצרצר של Monk.

לאחר מכן מגיע Off Minor (עוף קטן...) עם עיבוד יפהפה לכלי הנשיפה. שוב Hawkins מקבל את זכות הראשונים על הסולו, אחריו Ray Copland בסולו נהדר, מלא רעיונות ומלודי מאד, מכאן Monk לוקח את המושכות ומוביל לסולו שכולו משחק בקצב ובהרמוניה. אחריו Wilbur Ware נותן בבאס ו Blakey מפליא לנגן ומשם מקפלים הכל בחזרה.

הקטע הבא הוא Epistrophy. זהו לחן טיפוסי של Monk, עם Blakey הגדול שמזנב בכולם עם ההיי-הט שלו. Coltrane מקבל את הסולו הראשון, אחריו לפי הסדר Copeland, Gryce, Ware ו Blakey בסולו סוער. Hawkins מנסה להיכנס עם הטנור שלו אבל Blakey שעוד לא סיים פשוט "דורס" אותו, והוא נאלץ לחכות ש Blakey יסיים את חלקו לפני שהוא נכנס לסולו שלו ולבסוף Monk לוקח את הסולו האחרון.

ולבסוף Crepuscule with Nellie המקסים שכתב Monk לאשתו. במקור הוא קרא לו Twilight with Nellie אבל הברונית Nica הציעה לו את "Crepuscule" - החלופה הצרפתית ל twilight והוא השתכנע. Monk עבד על הקטע הזה לא מעט בחודשים האחרונים והרבה מאד בלילות שקדמו להקלטתו. Monk התייחס לקטע הזה כאל הקונצ'רטו שלו והחליט שהוא יהיה כתוב מההתחלה ועד הסוף ללא אילתורים. החצי הראשון מנוגן ללא הנשפנים, והם נכנסים בעדינות רק בחצי השני.

החבורה הקליטה את הקטע הזה מספר פעמים וכאמור, זה לא הלך חלק. אבל בסופו של דבר המאמץ השתלם. Monk השמיע לרעייתו את ההקלטה ו Nellie חייכה. היא אהבה את ששמעה.

אגב, תצלום העטיפה, גם הוא לא הלך חלק. הרעיון המקורי היה take off על משמעות השם Monk (נזיר באנגלית). והכוונה היתה לצלם את Monk כנזיר על דוכן המטיפים עם כוס וויסקי ביד. אבל הוא סירב והתרגז והלך כעוס לשבת באחת הפינות של הסטודיו. הוא התיישב על מריצה אדומה. כך נולדה העטיפה המדליקה והכל כך מזוהה של האלבום הזה.

(והסיפור המלא נמצא בספר Thelonious Monk: The Life and Times of an American Original של Robin D. G. Kelley)

נדב רמז / אלון נחושתן

2011-08-18T00:34:00.006+03:00

מכירים את אלון נחושתן ? אז אולי את נדב רמז ?

אם עניתם לא על שתי השאלות, אל תדאגו. אתם בחברה טובה (וממילא זה עומד להשתנות). עד לפני שבועיים גם אני לא הכרתי מי מהם. שמו של נחושתן עוד צלצל לי מוכר אבל לא ידעתי לומר מניין ואפילו לא ידעתי באיזה כלי הוא מנגן.

כל זה השתנה ממש לאחרונה כשקיבלתי לידי, בהפרש של כמה ימים, את אלבומיהם האחרונים של השניים, והאמת – הופתעתי לחלוטין. כמי שחשב שהוא מכיר את סצינת הג'אז הישראלי קיבלתי סטירת לחי מצלצלת. איך זה שני מוסיקאים נפלאים שהוציאו אלבומים מעולים ואני מעולם לא שמעתי עליהם.

נתחיל בנדב רמז. גיטריסט. בוגר תלמה ילין, Berklee וה- New England Conservatory. זהו אלבומו הראשון, שיצא בלייבל Brooklyn Jazz Underground והוא נקרא בפשטות "So Far". האלבום הזה הפתיע אותי לגמרי. אני לא משוגע על גיטרה בג'אז ואלבום ראשון של גיטריסט הוא בדרך כלל ערובה למקבץ קטעים טכניים שמשמשים כלי להפגנת יכולת. אבל כאן התמונה היתה שונה לגמרי.

האלבום מנוגן בשישייה עם James Wylie בסקסופון אלט ובקלרינט, Steve Brickman המדהים בסקסופון טנור, שי מאסטרו בפסנתר, אברי בורכוב בבאס וזיו רביץ בתופים. בנוסף מתארח גם איתמר בורכוב בחצוצרה בשני קטעים. המוסיקה מגוונת, יפה ומושכת את הלב, מזכירה לי קצת את המוסיקה של עומר אביטל. הרשים אותי לא פחות חוסר האגו שהפגין רמז ונראה שהרבה יותר חשוב היה לו להוציא את המוסיקה בצורה הטובה ביותר שאפשר, מאשר להפגין את יכולותיו הטכניות כגיטריסט, ואלו בפירוש אינן מבוטלות. הצליל המקסים שהוא מפיק מן הגיטרה, התזמורים המושלמים והנגינה הקולחת של נדב ושל שאר חברי ההרכב שלו הניבו אלבום מגובש, ברמה גבוהה מאד שתענוג להאזין לו עוד ועוד. באלבומים אחרים הייתי נוטה להתייחס לנגינה של כל אחד מחברי ההרכב, אבל כאן זה יהיה פשוט לא נכון לעשות כן, משום שיותר משיש כאן אוסף של נגנים שחברו יחד לעשות אלבום, יש כאן נגינה של הרכב שהוא בעצם יחידה אחת, שלם הגדול מסכום חלקיו. וזה, בעיני ההישג הגדול ביותר של האלבום הזה.

האתר של נדב רמז

ומכאן נעבור לאלון נחושתן. פסנתרן ומלחין. בשיחה עמו הוא מתגלה לי כאינטלקטואל אמיתי, בעל ספקטרום מוסיקלי רחב ביותר שמיטיב לדבר על מוסיקה לא פחות משהוא מיטיב לעשותה.

נחושתן, בוגר האקדמיה למוסיקה בירושלים המשיך אף הוא את לימודי ב New England Cpnservatory והוא שוהה בניו-יורק משנת 2003. הוא הקליט לא מעט ומופיע די הרבה, בין היתר עם החצוצרן Frank London (שיהיה בספטמבר בירושלים ויופיע עם מארש שונדורמה במסגרת פסטיבל "צדיקים בירושלים"), עם William Parker, עם Roy Campbell, Mark Dresser, Daniel Carter, Chris Cheek ורבים אחרים.

בשנת 2002 הקים את ההרכב TalaT ובשנת 2006 הם הקליטו אלבום ללייבל "צדיק" שנקרא The Growl. חברי ההרכב, מלבד אלון נחושתן שמנגן פסנתר וקלידים, הם Marc Mommaas בסקסופונים, Matt Shulman בחצוצרה, Matt Pavolka בבאס ו Jordan Perlson בתופים.

חברים, שמעתי הרבה אלבומי כליזמר-ג'אז ב"צדיק" וזה בעיני אחד הטובים שבהם. קולח, אינטליגנטי, רב שכבתי, מתכתב היטב הן עם מסורת הג'אז והן עם המסורת היהודית ולא פחות חשוב - מלא הומור.

תשמעו איזה יופי הוא מוציא משיווי משקל את "אדון עולם" (LOA’MADON) או תשמעו את Hassidic Monk שמתחיל עם "אבינו מלכנו" וגולש בטבעיות גאונית ל Well, You Needn’t ול Misterioso. ממש מפתיע אותי בכל פעם מחדש שמוסיקאים שלא גדלו על "מוסיקה יהודית" מצליחים להתחבר לסגנון הזה ולהפיח בו חיים.

לאתר המושקע של TalaT

נחושתן נמצא בימים אלה בארץ וב 23 באוגוסט הוא עורך מופע השקה לאלבומו החדש: Beyond Words. האלבום הוקלט לפני כשנה וחצי אך יצא רק לאחרונה בלייבל buckyball records, ובאופן מפתיע (ובעצם, ממש לא מפתיע כשמכירים קצת את הוורסטיליות של נחושתן) הוא שונה לגמרי מהחומר של TalaT. זהו אלבום טריו פסנתר עם Francois Moutin בבאס ו Dan Weiss בתופים. להבדיל מאשר ב The Growl כאן הנגינה של אלון במרכז ואיזו עבודה נפלאה הוא עושה על הפסנתר כשהוא לוקח את המאזין למסע מופלא שאינו מפסיק להפתיע. הנגינה שלו בוטחת, רגע אחד הוא לגמרי "בפנים" ובמשנהו, ממש כמו עליסה בארץ הפלאות, אתה מוצא את עצמך לגמרי "בחוץ". ושוב נחושתן מצליח לקיים סינרגיה מופלאה בין מסורתי למקורי. בין הבטוח להרפתקני. הוא מאלתר מקורי ומלא השראה שמצליח לגרום לך לא לאבד קשב אפילו לרגע, כי מי יודע מה תפספס. הנגנים שאיתו עושים עבודה מופלאה, Moutin ו Weiss (גם עליהם לא שמעתי עד כה כמובן) מתגלים כצוות מוכשר ביותר וביחד עם אלון הם מייצרים גרוב סוחף שמסוגל בשנייה להישבר לרסיסים קטנים של מקצבים שבורים. Moutin מקבל לא מעט זמן סולו ולמרבה השמחה הוא יודע לנצלו היטב.

Weiss, Nechushtan, Moutin

בהופעה בארץ, שתיערך בתיאטרון הסימטה ביפו, ב 23.8.2011 ילוו אותו דניאל ספיר בבאס ושחר חזיזה בתופים. אליהם יצטרף גם אלון פרבר בסקסופון. אני בהחלט מתכוון להיות שם.

לאתר של אלון

הקולנוע הסודי

2011-08-04T10:00:00.006+03:00

אמנם הבלוג סבל מהזנחה פושעת בחודשים האחרונים, אבל אני מבטיח לנסות לשפר.
הנה רק היום הוספתי את "הקולנוע הסודי" ויש לי המון חומר להראות לכם שם.

לרגל הפתיחה, הופעת ה- 100 של Keith Jarrett ביפן בשנת 1987 במלואה. סולו פסנתר מכשף !

The Periodic Table Of Jazz

2011-08-04T09:23:00.002+03:00

במסגרת שיטוטי נתקלתי באתר של David Marriott, Jr., מוסיקאי ומעצב גרפי מסיאטל שיצר את "הטבלה המחזורית" של הג'אז. הקליקו על התמונה כדי להגדיל.

והנה לינק לאתר: RED RASPUS DESIGN

גילו צדיקים

2011-08-03T21:56:00.008+03:00

פסטיבל אילת השנה מבאס מהרגיל, אבל הפתעה מרעננת מגיעה דווקא מכיוון ירושלים שמדי כמה שנים , וכל פעם במסגרת אחרת (שלצערי ממאנת להכות שורשים), מצליחה למשוך אליה אומנים מעניינים ויצירתיים.

במהלך חודשים אוגוסט וספטמבר יתקיימו ארבעה הופעות (שיתפרשו על פני שלושה ערבים) של אומני הלייבל "צדיק" של John Zorn:

• שביעיית רוברטו חואן רודריגז (18 באוגוסט)

• רביעיית אורי גורביץ' (ב 1 בספטמבר)

• רביעיית אייל מעוז מנגן "אדום" (ב 1 בספטמבר)

• ולקינוח, מפגש בין החצוצרן פרנק לונדון למארש דונדורמה (ב 8 בספטמבר)

ההופעות יתקיימו בחצר בית אבי חי בירושלים (אוויר טוב מובטח) במשך שלושה ערבים.

מחיר הכרטיסים שווים לכל נפש ולכל כיס: 50-60 ₪ ולסטודנטים – 20 ₪ בלבד!

על הניהול האומנותי של הסדרה הזו מופקד ברק ויס שמפגין אומץ לא מבוטל בבחירות האומנותיות שלו ודואג לחשוף את הקהל לפנים הפחות מסחריות והיותר מעניינות של הג'אז העכשווי.

רוברטו חואן רודריגז

אמן כלי ההקשה והתיפוף רוברטו חואן רודריגז, מהמתופפים המבוקשים בעולם (ניגן ומנגן עם פול סיימון, ג'ו ג'קסון, מוריס אל-מדאיוני, פקיטו ד'ריברה, מארק ריבו ועוד), הוא מוסיקאי נדיר המשלב מוסיקה קובנית קלאסית עם כליזמר ועם מוסיקה אנדלוסית. מופע מלהיב של מוסיקה מקורית, מקצבים קובניים לוהטים ולחנים יהודיים.

רוברטו רודריגז (קובה וארה"ב) – תופים ושירה; גלעד הראל (ישראל) – קלרינט; יונתן קרן (ארה"ב) – כינור; ויטלי פודולסקי (ישראל) – אקורדיון; איתי אברמוביץ' (ישראל) – פסנתר ואורגן; מיקי ורשאי (ישראל) – בס; חן "פפה" מאיר (ישראל) – כלי הקשה ושירה

אייל מעוז ורביעיית "אדום"

מעוז, מטובי נגני הגיטרה-ג'אז בניו יורק, במופע המשלב ג'אז, גיטרות רוק ומוסיקה יהודית.

אייל מעוז (ארה"ב) – גיטרה; הוד מושונוב (ישראל) – קלידים; גבריאל מאיר (ישראל) – בס; שחר חזיזה (ישראל) – תופים

רביעיית אורי גורביץ' – The Storyteller:

אורי גורביץ', מהסקסופוניסטים הישראלים הכשרוניים ביותר הפועלים כיום בסצנה הניו יורקית, משלב ביצירתו השפעות פוסט-בופיות בסגנון ג'ון קולטריין עם ניחוחות מהזמר העברי ומהמוסיקה של יהדות מזרח אירופה, צפון אפריקה ותימן. לגורביץ' מצטרפים שלושה מוסיקאים מהשורה הראשונה בג'אז הישראלי והבינלאומי.

אורי גורביץ' (ניו יורק) – סקסופון אלט; ניתאי הרשקוביץ (ישראל)– פסנתר וקלידים; גלעד אברו (ישראל) – קונטרבס; זיו רביץ (ניו יורק) – תופים

פרנק לונדון פוגש את מארש דונדורמה

החצוצרן פרנק לונדון, אחד המרכזיים והפוריים בסצנת הכליזמר הרדיקלית בניו יורק ומנהיגם של כמה הרכבים מפורסמים, בהם The Klezmatics, Hasidic New Wave ו-Brotherhood of Brass, פוגש את תזמורת כלי הנשיפה בת 15 הנגנים בעלת השורשים הירושלמיים, מארש דונדורמה, למופע סיום מלהיב המשלב ניגונים חסידיים, מוסיקה מזרח תיכונית ויצירות מקוריות של פרנק לונדון ושל חברי מארש דונדורמה בביצועים משותפים ומרקידים.

Roy Assaf and Augmented Reality

2011-07-08T22:07:00.003+03:00

לפני מספר שבועות יצר עמי קשר רועי אסף וביקש לשלוח לי את אלבום הביכורים של הטריו החדש שלו שנקרא Augmented Reality . שמעתי את האלבום מיד לאחר שהגיע אלי ואהבתי. השבתי אפוא לרועי שאשמח לכתוב על האלבום בבלוג. מאז שמעתי את האלבום עוד פעמים רבות בהנאה מרובה. השבועות נקפו ולמרות שהבטחתי ואהבתי, לצערי, לא מצאתי זמן לשבת ולכתוב עד עכשיו. מצטער רועי.

רועי אסף, מנגן פסנתר, עבר את מסלול ההכשרה ה"סטנדרטי" למוסיקאי ג'אז ישראליים (תלמה ילין, שטריקר( ומשם המשיך ל Berklee ו Manhattan School Of Music.

באלבום הזה (בהוצאת הלייבל Daywood Drive) הוא מנגן עם הבאסיסט Jorge Roeder ועם המתופף רונן איציק וביחד הם יוצרים טריו מגובש ומגוון ומאד שמרגיש בבית גם בקטעים השקטים וגם בקטעים הגרוביים יותר.

לא מדובר באלבום תובעני או קשה להאזנה. להיפך - המוסיקה מאד קומוניקטיבית ולכן בהתחלה חששתי שהאלבום ימצה את עצמו אחרי 3-4 האזנות, אבל שמחתי להתבדות. הקטעים קצרים (אפילו קצרים מדי לטעמי) בין 3 ל 5 דקות ומאד ממוקדים ולא מאפשרים לנגנים לצאת למסעות ארוכים במחוזות האלתור. ואולי דווקא זה סוד קסמו של האלבום הזה, שמשאיר אותי שוב ושוב, אחרי כל השמעה, עם טעם של עוד.

רוב הקטעים הולחנו בידי רועי אסף ורונן איציק למעט 3 קטעים: Alfonsina Y El Mar של Ariel Ramirez, Only Trust Your Heart של Benny Carter (ההרכב ממש פורח בקטע הזה) ו Leaving של Richie Beirach.

קל להבחין בשלל השפעות שנטמעו בנגינת הטריו הזה בכלל ובנגינתו של רועי בפרט. מ Enrico Pieranunzi (קחו לדוגמה את הקטע השני Alfonsina Y El Mar) עבור ב Paul Bley (ברצועה השישית Stone And Sun), ועד ה Bad Plus (למשל, קטע מספר 5: Sepharadic). כל ההשפעות הללו נמזגו בקלות לתוך הטריו והתוצאה מענגת.

Jorge Roeder, הבאסיסט הפרואני, עושה עבודה טובה מאד לאורך כל האלבום. הוא מלווה קשוב ויצירתי וקטעי הסולו שלו מביאים הרבה יותר מוסיקה מאשר מפגן של טכניקה.

ואחרון חביב, רונן איציק, שמלבד היותו המתופף מתגלה גם כמלחין מוכשר שאחראי למחצית מהלחנים באלבום הזה.

הייתי שמח מאד לשמוע אותם בהופעה, ולראות כיצד הם מפתחים את הלחנים המוקלטים וממלאים את המסגרות המוסיקליות הנהדרות הללו באילתורים. אלא שבינתיים הם מופיעים רק בחו"ל (לתשומת לב הקוראים בעלי ההשפעה והמהלכים בפסטיבלי הג'אז השונים).

לפרטים נוספים בקרו באתר המושקע של הטריו או בדף האלבום באתר הלייבל Daywood Drive.

Sonny Rollins - The Bridge

2011-06-07T22:31:00.004+03:00

בשנת 1959, כשהיה הסקסופוניסט Sonny Rollins בשיא הקריירה שלו לאחר שניגן עם כולם (מ Clifford Brown ועד Miles Davis) והשפיע על דור שלם של סקסופוניסטים (מכירים את האלבום "Like Sonny" של Coltrane ?), חש Rollins צורך עז לעזוב את שגרת ההופעות, המועדונים, האלכוהול והסמים ולחזור לבסיס שלו. להתאמן בנגינה. לבד. רק הוא והסקסופון.

Rollins שגר אז בדירה קטנה בבית משותף באיזור Brooklyn, נאלץ לחפש מקום בו יוכל להתאמן שעות על גבי שעות מבלי לשגע את השכנים (הוא מספר שהיתה לו שכנה בהיריון והוא לא רצה לקחת על עצמו שיקרה לה משהו בעקבות החשיפה לרעש). המקום שמצא Rollins היה באיזור הולכי הרגל מעל לגשר Williamsburg ובעקבות זאת התמונה של "סקסופוניסט על הגשר" הפכה לאחד האייקונים הנדושים בפוטוגרפיה של הג'אז.

אבל Rollins באמת התאמן שם מדי יום שעות ארוכות, ליטש את הסגנון שלו והשביע את הפרפקציוניזם הידוע שלו במשך שלוש שנים. בפברואר שנת 1962, כשהיה בן 32, החליט Rollins לשבור את השתיקה הארוכה שגזר על עצמו והקליט במשך את האלבום שנקרא "The Bridge" על שם הגשר ההוא, ה Woodshed שלו.

לצורך ההקלטה חברו אליו Jim Hall בגיטרה, Bob Cranshaw בבאס ו Ben Riley בתופים (ו Harry Saunders בתופים בקטע אחד) וביחד הקליטו את ה"קאמבק" של Rollins.

הביקורות, שחשבו שאחרי שלוש שנים Rollins יביא בשורה חדשה ומודרנית, די התבדו מכיוון שהגון והסגנון המוכרים של Rollins נשארו. אולם האלבום הזה הוא בעיני אחד היפים ביותר של Rollins מבחינת בחירת הקטעים, האינטראקציה עם Jim Hall ואפילו סאונד הסקסופון של Rollins שהוא כל כך מושלם כאן.

הרפרטואר בדיסק הזה מורכב מארבעה סטנדרטים (Without A Song, Where Are You, God Bless The Child ו You Do Something To Me) ומשני קטעים מקוריים של Rollins (John S, The Bridge, שניהם מתאפיינים במשחקים רתמיים).

הנה God Bless The Child המקסים מתוך האלבום הזה:

הנוכחות של Jim Hall בגיטרה מכשפת ואני לא חושב שאי פעם נהניתי מגיטרה בג'אז כפי שאני נהנה מהנגינה של Hall באלבום הזה. אלו לאו דווקא הסולואים ש Hall מנגן אלא יותר הליווי שיושב מושלם ביחד עם הטנור של Rollins. צריך לזכור שלפני ההפסקה שנטל, Rollins הקליט והופיע בעיקר בהרכב של שלישייה עם באס ותופים בלבד. Rollins רצה לנצל את החופש ההרמוני שבהרכב כזה, מבלי להיות מוגבל להרמוניה המוכתבת בידי פסנתר או גיטרה. העובדה שבחזרתו לזירת הג'אז הוא הופיע עם גיטריסט היתה דבר בלתי צפוי מבחינת הקהל של Rollins ובמובן הזה הוא הפתיע מאד. אולם אחרי ששומעים את האלבום הזה מבינים שהבחירה ב Jim Hall היתה נבונה ומוצלחת מאין כמוה שכן הסינרגיה שלו עם Rollins נדירה. לא זו בלבד ש Hall מצליח שלא להגביל את הנגינה של Rollins ואת החופש שלו, אלא שהוא מתגלה כתוספת משדרגת שמעניקה גוונים נוספים ויוצרת הזדמנויות ל Rollins להגיב עליהן, מבחינה ריתמית, מלודית והרמונית.

בחירה מוצלחת נוספת שתלווה את Rollins למשך עשרות שנים ונדמה לי שאפילו עד היום ממש, היא הבחירה בבאסיסט Bob Cranshaw. הנגינה של Cranshaw הפכה כבר לאחד מסימני ההיכר של Rollins, אמנם מאוחר יותר הוא עבר לבאס חשמלי אך כאן הוא עדיין בקונטרה-באס ונשמע מצויין.

את רוב עבודת התיפוף באלבום הזה עושה, כאמור, Ben Riley המצויין, למעט בקטע God Bless The Child שהוקלט שבועיים מוקדם יותר ובו מנגן H.T. Saunders.

רולינס על הגשר (דוקומנטרי, 1968):

ולמרבה השמחה יש קטעי וידאו של ההרכב הזה ממש (כאן קצת יותר סוער מאשר באלבום) מתוך התוכנית Jazz Casual:

John Scofield - A Moment's Peace

2011-05-27T17:36:00.004+03:00

חם היום, אני מניח שלכולכם, אבל כאן בדרום הלוהט מדובר ב 37 מעלות. אללי...

כדי לנסות ולצנן את היום הבוער הקשבתי לחדש של John Scofield עם Larry Goldings באורגן ופסנתר, Scott Colley בבס ו Brian Blade בתופים.

זהו אלבום איטי ורגוע למדי המורכב ברובו מבלדות ומכיל לא מעט סטנדרטים (I will שתמיד מזכיר לי את אחינעם ניני, You Don't Know What Love Is, I Loves You Porgy, Gee Baby, Ain't I Good To You? ו I Want to talk about you) לצד קטעים מקוריים של Scofield.

סקופילד מנגן פשוט, ישר ולעניין. בלי גימיקים מיותרים והפגנת שרירים בלתי נחוצה הוא שב ומוכיח (כאילו שמישהו פיקפק) כמה מוסיקלי הוא, ואחרי האלבום האחרון שלו שהיה סתמי בעיני אני מאד נהנה לשמוע את האלבום הזה.

גם Goldings עושה עבודה מצויינת (מזמן לא שמעתי אותו מנגן פסנתר וכאן הוא לוקח כמה סולואים יפים בפסנתר).

מי שקצת נעלם לי באלבום הזה הוא בריאן בלייד שלמרות היותו מתופף ענק מסתפק כאן בנגינה פשוטה למדי, ובעצם... דווקא זה מה שעושה אותו מתופף ענק.

לסיכום, אלבום כיפי מאד גם למי (שכמוני) לא חולה על גיטרה ג'אז.

אלתור חופשי - ז'אן קלוד ג'ונס

2011-05-14T09:37:00.004+03:00

אלתור חופשי - סרטם של דורון ג'רסי ועדין וינר, העוקב במשך שנה אחרי ז'אן קלוד ג'ונס.

ז'אן קלוד בן ה-60 הוא נגן קונטרבס ירושלמי העוסק במוסיקה אוונגרדית המכונה 'אלתור חופשי' . ז'אן קלוד הקדיש את חייו למוסיקה והיא הדבק המיוחד המקשר בינו לבין האנשים בחייו. מאז שגילו אצלו את מחלת הטרשת הנפוצה, יכולתו להמשיך וליצור מוסיקה נמצאת בסכנה. הסרט עוקב אחרי ההתמודדות שלו ושל זוגתו ג'ודי עם המחלה, ומלווה את הקשר שלו עם הפסנתרן אריאל לני, ילד פלא מוסיקאלי בן 11. ואת יחסיהם כמורה ותלמיד ההופכים עם הזמן לחברות עמוקה וחד פעמית.

סרט על הקשרים בין תשוקה, מוסיקה, חיים ותהליך הפרידה מהם.

הקרנת הבכורה תיערך בסינמטק תל-אביב ביום ראשון הקרוב (15.5.2011) בשעה 12:00. הכניסה חפשית.

Horace Parlan and Us 3 | Part 3

2011-05-07T20:53:00.007+03:00

ממשיכים עם סדרת הפוסטים של ברק וייס על פרלן...

פרק שלישי: 3+2=5 Us Three והאחים טרנטיין

באפריל 1960 הצטרף הבסיסט ג'ורג' טאקר George Tucker ללו דונלדסון. ג'ורג' טאקר היה בסיסט אדיר כח בסגנון המינגוסי. הוא ידע לאזן בצורה מושלמת בין חוזק ורגישות. בזמן שהצטרף כבר היה טאקר בסיסט מוכר בסצינת הג'אז, שהרבה להקליט עם מוסיקאים אחרים ובהם ארט בלייקי, קולטריין, סוני סטיט וקרטיס פולר.

בכך הושלם אחד מהרית'ם סקשנים המעולים ביותר בעולם הג'אז.
פרלן באותה העת כבר התפתח לפסנתרן בשל בעל צליל ייחודי, שתיעל בצורה נהדרת את מקורותיו בבלוז ובגוספל להארדבופ סווינגי עם פשטות כנה וכובשת. כדי לתאר את נגינתו – תארו לעצמכם חיבור בין הבלוק קורדס של רד גרלנד, הפ'אנקיות של הוראס סילבר והחסכנות בנגינה והרווח בין הצלילים של אחמד ג'מאל- והכל כאמור עם גוספל ובלוז פשוט וכובש.

חברי הטריו גילו עד מהרה כי הם משלימים זה את זה ליצירת טריו מעולה. יחידה אחת של אנרגיה, דחף ויצירתיות, המסוגלת להיות גם רית'ם סקשן תומך ונהדר גם להארדבופיסטים מיינסטרימיים וגם לנשפנים יותר מתקדמים הרמונית, כמו גם טריו פסנתר משובח בפני עצמו. השלושה קראו לעצמם Us Three וזה גם היה שם אלבום הראשון אותו הקליטו ב-20 באפריל 1960.

האלבום הוקלט כמובן בבלו נוט. אך למרות שהיה זה האלבום השני של הוראס פרלן, הוא ראה אור רק לאחר אלבומו השלישי לפי מנין ההקלטות של פרלן.
האלבום כולו, ושיר הנושא Us Three מדגימים היטב את החוזקים של של הטריו: טאקר פותח בצורה מינגוסית, הרווד מצטרף עם נגינה המזכירה מזמור גוספלי ומגדירה את האווירה של הקטע. והרווד פותח בסווינג סוחף עם המברשות. בקטע תוכלו לזהות גם את ההשפעות ההארדבופיות וגם את המודאליות של Us Three, ולהכיר גם הפסינתור המאוד ייחודי של פרלן, את הסווינג הסובטילי של הרווד ואת הווקינג בס הדומיננטי של טאקר. השילוב בין השלושה ממכר.

בשנת 1959 הגיעו האחים טרנטיין לניו יורק וניגנו למעלה משנה בהרכב של מקס רואץ'. סטנלי ופרלן נהנו מהאיחוד אחרי שנים רבות וסטנלי הכיר לפרלן את אחיו הבכור טומי, אשר בתורו שכר את פרלן לנגן באלבום הבכורה שלו ב-19 בינואר 1960, יחד עם סטנלי אחיו כמובן, בלייבל Time.

פרלן בתורו, החזיר לו טובה, כאשר המליץ עליו בפני לו דונלדסון לתפקיד החצוצרן שהתפנה ביוני 1960.

ביוני 1960 הקליט סטנלי טרנטיין את אלבום הבכורה שלו Look Out!. בלייבל בלו נוט (כמובן).

לטרנטיין לא היה ספק מי יהיה הרית'ם סקשן שלו – Us Three. סטנלי טרנטיין היה סקסופוניסט נפלא. היה לו צליל גדול, אסרטיבי, עגול ומתכתי משהו המזכיר את הטנורים של תקופת הסווינג יחד עם מורכבות הרמונית של בופר. טרנטיין היה מלודיסט בנשמתו ונגינתו היתה "מחייכת" וטובת לב. התוצאה מהמפגש הזה בין טרנטיין ל Us Three היתה סשן סטריידאהדי וסווינגי עם המון שמחת חיים ואהבת אדם, לא דברים מובנים מאליהם בימים בו הג'אז נתפס כמשהו רציני.

כחודש אח"כ, ב-14 ביולי 1960, נכנסו שוב Us Three לאולפן ההקלטות של רודי ון גלדר, אך הפעם הם הביאו עימם את האחים טרנטיין. התוצאה – האלבום Speakin' My Piece

זה היה אלבום אלבום הקווינטט הראשון בהנהגת פרלן, והאלבום הראשון של Us Three שראה אור. החיבור של סטנלי טרנטיין המלודיסט האסטרטיבי עם הצליל הגדול, של טומי טרנטיין בעל הצליל הלירי המאוד מיוחד לתקופתו והסווינג הבלוזי של Us Three. החיבור הזה של טריו שעבד נון-סטופ יחד תקופה ארוכה, ודואו הנשפנים שגם להם הסטוריה משותפת ארוכה וההכרות העמוקה של פרלן כמחבר בין שני חלקי הקווינטט יצרו אלבום קוהרנטי ואורגני, הנשמע כאילו ניגנו בו חברי הרכב המנגן יחד זמן רב.

הלחן Wadin' הוא הלחן המוכר ביותר שהלחין פרלן. Us Three הקליטו גרסת טריו לשיר באלבום הקודם שלהם, אבל גרסת הקווינטט המופיעה ב-Speakin' My Piece היא כנראה המוכרת יותר.

הצלחת האלבום דרבנה את אלפרד ליון להוציא את האלבום Us Three שהטריו הקליט שלושה חודשים קודם לכן והמתין לשעתו.

Horace Parlan and Us 3 | Part 2

2011-04-23T00:35:00.005+03:00

כמובטח להלן הפרק השני בסקירתו של ברק ויס על Horace Parlan ו Us 3:

פרק שני: Lou Donaldson ו Blue Note

אחרי הקלטת Mingus Ah Um עזב פרלן את מינגוס והצטרף ביוני 1959 להרכב של לו דונלדסון Lou Donaldson בו ניגן כשנה וחצי. מעבר המוסיקלי לא היה פשוט בתחילה להוראס פרלן. אצל מינגוס פרלן אותגר תמידית בנגינה מורכבת הרמונית, עם נטיות אבסטרקטיות ואילו אצל לו דונלדסון נדרש לנגן ביבופ/הארדבופ פשוט-אקורדים והאתגר היה כיצד להפוך את הפשטות היחסית הזו למעניינת. להוות תמיכה ראויה לסולן ובה בעת לא להפריע לסקסופוניסט לפתח את הנגינה המלודית שלו. בתקופה זו פרלן ליטש במיוחד את יכולת נגינתו כחלק אינטגרלי מרית'ם סקשן וכמלווה מעולה לנשפנים.

באוקטובר 1959 הקליט פרלן את אלבום הבכורה שלו עם LD שהיה גם אלבום הבכורה שלו בלייבל בלו נוט – The Time is Right.

אלבום זה, ויתר שני האלבומים שהקליט עם LD בבלו נוט, הכירו את פרלן למנהל של בלו נוט אלפרד ליון, שהתרשם ממנו מאוד והחליט לטפח את הפסנתרן המוכשר ולהוסיף אותו למשפחה המוסיקלית של בלו נוט.

עוד אירוע שהתברר כגורלי לפרלן אירע אוקטובר 1959: המתופף אל הרווד Al Harewood הצטרף ללו דונלדסון. אל הרווד היה מתופף עם טיימינג מושלם. הוא ניגן עם סווינג דוחף גדול, אך בה בעת היה מאוד מעודן ורגיש עם עבודת מצילות נהדרת. כזה שידע תמיד לא להדחף לרגליים של הנשפנים איתם ניגן ושייחס חשיבות לצליל הכולל ופחות להיותו באור הזרקורים. לפני שהגיע ללו דונלדסון הרווד עבד עם הג'אזטט ועם הרכב הטרומבונים Jay & Kai של ג'יי ג'יי ג'ונסון וקיי ווינדינג.

יחד עם אל הרווד ובצירוף של הבסיסט סם ג'ונס, הקליט פרלן בפברואר 1960 את אלבומו הראשון בבלו נוט – Movin' and Groovin'.

הנה הרצועה הראשונה באלבום. זה גם השיר הראשון של פרלן כלידר (תתעלמו מתמונת העטיפה)

A Disc Per Week #7

2011-04-23T00:07:00.005+03:00

אלבום השבוע שלי הוא גם אלבום השנה שלי לשנת 2010 והוא אלבום המציין עשור לקיומו של ההרכב הנקרא Bandwagon של Jason Moran בפסנתר, Tarus Mateen בבאס ו Nasheet Waits בתופים. האלבום נקרא בפשטות: Ten.

האמת היא שלא הייתי חובב גדול של ההרכב הזה לפני כן אבל דווקא האלבום הזה תפס אותי. אולי מפני שבינתיים נחשפתי מקרוב לנגינה של Moran שהיה כאן ברביעיה של Charles Lloyd.

בכל מקרה מדובר באלבום מעולה של הרכב מגובש מאד. המוסיקה מאתגרת ואינטליגנטית, מודרנית ועכשווית לגמרי (כולל הרעשים המושתלים בחלק מן הקטעים, שניתן היה בכיף לוותר עליהם לדעתי) אבל לרגע לא מאבדת את הקשר שלה עם המקורות (למשל To Bob Vatel Of Paris בו מתכתב Moran עם מורו Jaki Byard או הביצוע הבלתי סטנדרטי בעליל לסטנדרט Crepuscule With Nellie של Thelonious Monk).

ג'ייסון מורן וחבריו שומרים על קומוניקטיביות לאורך האלבום כולו ומשאירים אותך בסוף עם חיוך ענק על הפרצוף וטעם של עוד. אולי באמת הגיע הזמן לתת צ'אנס נוסף לאלבומים הקודמים שלהם.