The SideMan | A Jazz Blog | Yair Spiegel | ג'אז

פסטיבל הג'ז תל אביב - היום השני

2012-02-24T17:37:00.000+02:00

דויד אל-מאלק. צילום: גנגי

הנה חמש עובדות שלא ידעתם על David El-Malek:

אחת – הוא גדל עד גיל 8 בישראל.

שתיים – הוא התחיל לנגן סקסופון רק בשנת 1990 כשהיה בגיל 20. הוא מעולם לא חשב לפני כן לעסוק במוסיקה.

שלוש – שירים ישראליים הם חלק בלתי נפרד מהמורשת המוסיקלית שלו.

ארבע – הוא עבד בחברה לייצור גלידה ולמד מוסיקה שנה אחת בלבד בקונסרבטוריון דה-מונטריאול , שם גילה את ההרמוניה. את ארבע השנים הבאות בילה בהתבודדות ובאימונים אינטנסיביים עד כדי אובססיביים כדי להשלים את הפער שצבר עקב ההתחלה המאוחרת.

חמש – הוא השלים את הפער. בענק. הוא היום אחד הסקסופוניסטים הטובים ביותר באירופה.

על רקע זה לא היתה שום הפתעה בהופעה המדהימה שנתן El-Malek עם הטריו של הפסנתרן Baptiste Trotignon ביומו השני של פסטיבל הג'אז של תל-אביב. זו כמובן לא הפעם הראשונה שהם נפגשים. למעשה Trotignon היה הפסנתרן בהרכב הראשון שהקים David El-Malek.

El Malek ו Trotignon יחד עם Darryl Hall בבאס ו Dre Pallemaerts בתופים הקליטו שני אלבומים ללייבל naive. אחד משנת 2005 שקרוי על שם ארבעת חברי ההרכב, והשני אלבום כפול שהוקלט בהופעה חיה במועדון ה Duc De Lombards בשנת 2006 ויצא בשנת 2007 בשם Fool Time. חלק גדול מהקטעים שנוגנו בהופעה בתל-אביב היו מתוך האלבום הזה.

הרביעייה. צילום: קביליו

בצאתי מההופעה שמעתי מי שחשב שהנגינה של El-Malek, ששילבה ביופי נדיר את השיר "כל הכבוד" (מתוך "קזבלן") ואת השיר "בשנה הבאה" (עוד תראה עוד תראה כמה טוב יהיה...) היתה לא יותר מהתחנפות זולה לקהל המקומי. אולי כך היה הדבר עבור כל אמן אחר, אלא ש David El-malek כבר הוכיח שהמוסיקה הישראלית היא חלק מהרפרטואר שלו. הקטעים הללו מלווים אותו כבר שנים.

על כל פנים הופעתו בפסטיבל היתה נהדרת. הא החלה בסערה עזה שליוותה את הקטע הראשון. El-Malek רשף גיצים ועשן מתוך הסקסופון שלו ולרגעים היה נדמה שההרכב מנסה לנגן קצת חזק מדי ויותר מדי. אבל אז באו כל הקטעים האחרים, רובם חוברו יחדיו ללא כל הפרדה ביניהם, והוכיחו ש El-Malek למרות היותו טכנאי אדיר על הסקסופון בא לכאן לגמרי בשביל המוסיקה.

השילוב עם השלישייה של Trotignon - עם Thomas Bramerie בבאס ו Andre Pallemarts בתופים - שנתנה הופעה מצויינת ערב לפני כן (כך שמעתי) עלה יפה אם כי Baptiste לקח מעט מדי זמן סולו לטעמי.

אורן מרשל. יהודי יקר

ההופעה השניה שראיתי באותו ערב היתה הדואו של קובי ישראלית עם אורן מרשל. עם קובי דיברתי עוד לפני המופע (כאן) וההופעה היתה בדיוק מה שניתן היה לצפות לו מאדם בלתי צפוי, כולל ההומור הציני של ישראלית וכריזמת הפסאודו-לוזר שאימץ לעצמו.

למרות שרוב הזמן היו רק שני נגנים על הבמה (בקטעים האחרונים התארח הגיטריסט עמרי שי) המוסיקה שייצרו מילאה בקלות את האולם הקטן של הסינמטק, בעיקר תודות לשליטתו המוחלטת של אורן מרשל בטובה וברזי ההכפלות וה Over Dubbing. קובי מצדו ניגן באקורדיון, קחון, סופרנינו, תופים וכמובן iPhone. היה בלקני, היה חסידי, היה מטאל ובעיקר היה .... קובי.

צילום: קביליו

פסטיבל הג'אז תל-אביב: יונתן אבישי ויובל כהן - דואט

2012-02-22T15:05:00.000+02:00

יובל כהן. צילום: גנגי

פסטיבל הג'אז תל-אביב נפתח אמש (21.2.2012). בעוד רבים התלבטו האם ללכת להופעתה של הזמרת מרי סטולינגס או להופעה של יובל כהן ויונתן אבישי, אצלי הבחירה היתה קלה מאד. מחד אני לא מת על זמרות (ועל ג'אז ווקאלי בכלל) ומאידך - אני מאד אוהב את יובל כהן ואת יונתן אבישי.

אז איך היה אתם שואלים ?

דואט.

מילה אחת שטומנת בחובה את כל מה שיש לי להגיד על ההופעה הזו.

דואט.

לא שני מוסיקאים שכל אחד מושך לכיוון אחר. לא שני מוסיקאים שכל אחד בא עם הרעיונות שלו מהבית רק כדי לזרוק אותם על הבמה. אלא דואט אמיתי שנבנה על הקשבה, הערבה ומוסיקליות אין קץ.

גם יובל כהן וגם יונתן אבישי, מוסיקאים עתירי זכויות בג'אז הישראלי, נתברכו בכשרון ענק ובאגו צנום. שתי התכונות הללו (שבדרך כלל אינן הולכות ביחד) איפשרו להם להתחבר ולייצר (הנה הקלישאה שלכם מגיעה...) שלם הגדול מסכום חלקיו.

המוסיקה שנוגנה התחלקה בין שירים (לא "קטעים" אלא "שירים") שהלחינו יובל ויונתן. ההבדלים בסגנונות ההלחנה ברורים וניכרים לאוזן. לכל אחד מהם עולם פנימי שלם, מלא ומגובש משל עצמו ובכל זאת כל אחד מהם היה מסוגל להזמין את השני לחדור לתוך עולמו ולהתהלך בו בטבעיות.

ליובל כהן יש צליל משגע בסופרן. נטול החריפות הנאזאלית המאפיינת את הכלי ומצד שני נטול גם עודף המתיקות המאפיינת. יש בצלילים שלו (במיוחד הנמוכים) הרבה אויר. רוח. לעיתים הוא גם נהנה לנגן פשוט רוח. אלו קיימים לא רק בצלילים שלו אלא גם באלתור שלו. בהקשבה שלו. ביכולת לאסוף רעיון שנזרק לאויר, בין אם היה זה רעיון שהוא עצמו זרק ובין אם היה זה רעיון של יונתן אבישי, ולקחת אותו הלאה, להפיח בו רוח חיים, להגיל ולהעצים אותו ולהגיש אותו לקהל.

הלחנים של יובל יפהפיים ומורכבים והעיבוד שעשה ל"בארץ אהבתי" הותיר אותי דומע. מזל שהיה חשוך.

כמובן שאי אפשר היה להישאר אדיש לקטע "זעקת הגר" והפסוק "וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" עוד המשיך ללוות אותי עוד שעות ארוכות לאחר ההופעה.

יונתן אבישי. צילום: גנגי

יונתן אבישי, הצלע השניה, הוא פשוט קוסם בצלילים. הוא יודע לתת בדיוק את המינון הצלילי הנכון והנדרש בכל רגע כדי לחדד ולמקד את המוסיקה, כדי לצבוע ביופי הרמוני של צבעים ולמלא בשלל גוונים את התמונה שהולכת ונוצרת על הבמה.

הליווי שלו מלא אהבה ושכל, לעיתים עז ולעיתים עדין ומלטף - אך תמיד בשירות המוסיקה ולמענה. ניכר בו שהוא פשוט נמצא בעולם אחר בזמן שהוא מנגן. והאמת - גם אני התמכרתי בשמחה לצלילים הללו אתמול.

כל קטע... סליחה. כל "שיר" שלו נשמע אחרת, מקורי, מבריק, מפתיע ("אטיוד מספר 2", טנגו), ויובל, עם הסופרן, הרגיש בהם לגמרי בבית, התהלך בחופשיות, בדק, ניסה ונהנה מכל רגע בלונה פארק המוסיקלי שברא יונתן.

היתה זו הופעה של שני מוסיקאים מהמעלה הראשונה שהצליחו לייצר ביניהם את הקסם האמיתי שבמוסיקה. דואט.

Stefon Harris: There are no mistakes on the bandstand

2012-02-19T12:16:00.002+02:00

הויבראפוניסט Stefon Harris מתארח ב TED, מדגים ומדבר על הקשבה ועל מהי באמת טעות בג'אז:

Koby Israelite

2012-02-10T17:43:00.001+02:00

אחת ההופעות המסקרנות ביותר שצפויות לנו בפסטיבל הג'אז התל-אביבי המתקרב היא זו של קובי ישראלית ואורן מרשל שמגיעים אלינו מלונדון.

קובי ישראלית הוא בין המוסיקאים המעניינים והמפתיעים ביותר ששמעתי. הוא אינדיבידואליסט אמיתי, מולטי-אינסטרומנטליסט (מנגן בהרבה כלים) והמוסיקה שלו מגוונת, מוטרפת, מקפיצה, בלתי צפויה ומלאת הומור – בדיוק כמוהו. בעצם קובי ישראלית עושה את המוסיקה הפנימית שלו. והיא, חברים, בדיוק כמוהו - לא דומה לשום דבר אחר שאתם מכירים.

בואו של ישראלית לפסטיבל הג'אז היווה תירוץ מצוין עבורי לשוחח עמו.

"מגיל 6 עד גיל 12 ניגנתי פסנתר אבל שנאתי כל רגע. בגיל 15 עברתי לתופים, בגיל 22 עברתי ללונדון ובגיל 36 הגעתי לאקורדיון" מספר קובי. המעבר לאקורדיון התרחש לאחר ששמע בהופעה את הלהקה הרומנית Taraf De Heidouks ואחרי שתי דקות הוא הוקסם מהטרילים הצועניים והווירטואוזיות הרומנית והחליט שהוא הולך לנגן אקורדיון או עוזב לגמרי את המוסיקה. למרבה המזל האקורדיון ניצח ומאז זה הכלי העיקרי שלו. למרות שלא למד אקורדיון באופן מסודר (למעט שבועיים בהם אירח בדירתו את Marius Manole נגן האקורדיון של Taraf De Heidouks שהעביר לו חלק מסודות הטכניקה) הוא מפגין יכולות ווירטואוזיות על הכלי ונשמע כאילו כל חייו גדל בין הצוענים ולמד את רזי הנגינה באקורדיון ישר מהמאסטרים.

בצעירותו רצה ישראלית להיות מתופף ג'אז אבל שורשיו הנטועים עמוק במוסיקת המטאל היו חזקים ממנו והוא לא הצליח לפתח את עצמו בכיוון הזה. כשמדברים איתו על מוסיקאים אהובים עולים מיד שני שמות של מתופפים אהובים עליו: Tony Williams והחמישייה השניה של Miles וכן הרביעייה הנוכחית של Wayne Shorter עם Brian Blade בתופים. שני ההרכבים אהובים עליו בשל האינטראקטיביות, הדינמיות, החופש וההקשבה שמאפיינים אותם יותר מכל דבר אחר. אהבה גדולה נוספת שלו היא Led Zeppelin. בדינמיקה שלהם, מסביר ישראלית, הם לגמרי ג'אז. להקה נוספת שהשפיעה עליו בתחילת דרכו המוסיקלית היתה Mr. Bungle עם Mike Patton. חוץ מאלה הוא אוהב את המוסיקה של Thelonious Monk, Duke Ellington וגם Chopin ו Bach.

המוסיקה שלו ווירטואוזית, צבעונית, מקפיצה אקלקטית ומכילה שפע רב של השפעות: ממוסיקה בלקנית, טורקית, רומנית, בולגרית וצוענית ועד לפאנק, מטאל, בלוז ומוסיקה יהודית. כל זה עטוף בכמות נדיבה של כריזמה וכשרון ומתובל בהמון הומור.

למרות שמוסיקת כליזמר מבוססת על מוסיקה צוענית ומזרח אירופית ובוודאי יונקת אף היא מאותן השפעות, כל הנושא של "מוסיקה יהודית" לא בא לישראלית באופן טבעי והוא הבליט את הפן היהודי במוסיקה שלו בעיקר לאור דרישתו של John Zorn ועל מנת לעמוד בסטנדרטים שהציב Zorn כדי להוציא את ארבעת אלבומיו הראשונים של ישראלית בסדרת ה Radical Jewish Culture בלייבל Tzadik (האלבומים הם: Dance Of The Idiots, Mood Swings, Orobas: Book Of Angeles, vol. 4 ו Is He Listening)

באלבום הבא שלו, Blues From Elsewhere, הצפוי לצאת בלייבל הגרמני היוקרתי Asphalt Tango המתמחה במוסיקת עולם ובפרט במוסיקה צועני, הכיוון כבר הרבה פחות "יהודי" והולך יותר לשילוב של קאונטרי, בלוז ובלוגראס עם מוסיקה בלקנית. קובי ינגן באלבום בכל הכלים ולצורך כך הוא אף החל ללמד את עצמו לנגן בבנג'ו.

במקביל לנגינה עוסק ישראלית גם בכתיבת מוסיקה לקולנוע, לטלוויזיה ולמחול ובהפקה מוסיקלית לאחרים. בהקשר הזה ראוי במיוחד לציון הפרויקט של King Papaya. זוהי מוסיקה שנכתבה מראש על מנת לשמש כמוסיקה לסרט ויצאה כאלבום בשנת 2009. המוסיקה כתובה כאופרה שמשלבת רוק ומוסיקה בלקנית ומוטיבים קלאסיים ופסיכודאליים. בשלב השני הועברה המוסיקה לסופר אופיר טושה גפלא ("העולם סוף", "ביום שבו המוסיקה מתה") חבר טוב של קובי שכתב את הטקסט עבורה וכעת דרוש יוצר מוכשר שירים את הכפפה, יוסיף את המימד הויזואלי ויצור מהטקסט ומהמוסיקה סרט.

לתל אביב יגיע קובי ישראלית עם אורן מרשל. "אורן הוא המוסיקאי הכי מדהים שניגנתי איתו כל חיי. הוא זליג מוסיקלי. כל outfit שתשים לו יהיה לו טבעי. לפני שנפגשתי איתו הוא לא ידע מה זה מוסיקה בלקנית. עשינו חזרה אחת ואחריה הוא כבר נשמע כמו יליד סרבי. הוא מקורי מאד ומוציא מהכלי הזה, שהוא די מוגבל, את המקסימום האפשרי".

חזרות אחרונות למופע בתל-אביב

אורן מרשל הוא נגן טובה שמגיע מעולם ה Free Improv והקלאסי. הרזומה שלו עשיר והוא כולל פרילאנסינג עם ה London Symphony Orchestra ועם ה BBC Symphony orchestra, עבודה עם Charlie Haden, Bobby McFerrin, John Taylor, Derek Bailey, Tony Oxley, נגינה בהרכבים קאמריים ומוסיקה לסרטים ומה לא.

קובי ואורן ינגנו בדואט, אם כי העובדה שיהיו רק שני נגנים לא מכתיבה רק שני כלים, כי מלבד אקורדיון ינגן קובי גם בכלי הקשה, תופים, סופרנינו ו iPhone ואילו מרשל מצידו ינגן טובה עם הרבה אפקטים, לופים וכדומה.

"ההופעה עם אורן בדואו בפסטיבל היא הופעת בכורה. עד עכשיו היינו מופיעים בטריו (עם נגן כלי הקשה) אבל החלטנו שבדואו יהיה יותר מעניין. רוב החומר שננגן יהיה בעיקר קומפוזיציות שלי ושל אורן אבל יש המון חופש בסולואים ובדברים לא צפויים שכנראה יקרו."

קובי ישראלית ואורן מרשל. פסטיבל הג'אז תל-אביב ביום רביעי, 22.2.2012 בשעה 22:45. צפו לבלתי צפוי ו... אל תחרימו את Isarelite (חובה לראות !)

Ambrose Akinmusire - When The Heart Emerges Glistening

2012-02-03T00:32:00.001+02:00

בשנים האחרונות, כנראה לא מעט בשל האינטרנט, אני מרגיש מוצף במידע, במוסיקה, בשמות חדשים. מצד אחד זו תחושה נפלאה. הרי עם כמות המוסיקה שהצטברה אצלי אני יכול בעיקרון לשמוע כל יום, כל היום, רק מוסיקה חדשה ולא לחזור על אותו אלבום פעמיים, כך עד לסוף ימיי כנראה. אבל מצד שני, מי באמת מסוגל להתעמק, להתרגל ולהתחבר למשהו משמיעה שטחית וריצה לדבר הבא ? אחת הסיבות שאני כל כך אוהב ג'אז היא העומק של המוסיקה, הטוטאליות של המוסיקאים וההשקעה וההקרבה העצומה הנדרשת ממי שבחר בג'אז כמקצוע. למול כל אלה כל מה שאני יכול להציע, כמאזין, זה את מלוא ההקשבה שלי והנכונות שלי להשקיע זמן איכות יקר, לבוא בלי דעות קדומות ולנסות באמת להתחבר למוסיקה. את זה, ברור לכולם, אי אפשר לעשות בהאזנה חד פעמית שטחית.

יוצא, אפוא, שהבעיה העיקרית היום היא לא שאין בחוץ חומר חדש ואין מה לשמוע אלא שיש יותר מדי מה לשמוע וצריך לברור היטב את המוץ מן התבן ולהשקיע את מעט הזמן היקר במקומות הנכונים.

ולמה אני נותן לכם את כל ההקדמה הארוכה הזו ? מפני שהאומן הבא עבר מתחת לראדר שלי ואלמלא קראתי במקרה המלצה מפורשת של מישהו שאת דעתו וטעמו אני מאד מעריך (בוריס, בוריס מהפליטים, האם שומע ?) כנראה שלא הייתי טורח לשמוע אפילו את האלבום הזה.

אני לא אשאיר אתכם במתח. מדובר בחצוצרן מדהים בשם Ambrose Akinmusire שהוציא בשנת 2011 אלבום משובח בשם When The Heart Emerges Glistening בלייבל Blue Note.

Akinmusire, יליד 1982 הפיק את האלבום הזה יחד עם עוד מוסיקאי מבריק Jason Moran (שהוציא שנה לפני כן את האלבום המופלא Ten) והלחין 10 מתוך 12 הקטעים שבו. יחד עם Ambrose Akinmusire מנגנים באלבום גם Walter Smith השלישי בסקסופון טנור, Gerald Clayton בפסנתר, Harish Raghavan בבאס ו Justin Brown (רק בחום) בתופים. מאחורי ההרכב הזה שנים רבות של חברות ועבודה משותפת וזה ניכר. השילוב ביניהם הוא מהמושלמים ששמעתי. משהו בסדר הגודל של החמישייה השנייה של Miles (עם Shorter, Hancock, Carter ו Williams).

Ambrose שהתחיל לנגן פסנתר בגיל שלוש התגלה בגיל 19 על ידי Steve Coleman שצירף אותו לסיבוב ההופעות של ה Five Elements באירופה. המפגש עם Steve Coleman היה בעל חשיבות מכרעת בהתפתחותו של Akinmusire כאמן. Coleman הכריח אותו לחשוב ולהגדיר מה הכיוון המוסיקלי שלו, להחליט לאן הוא רוצה להגיע, להציב לעצמו מטרות ולחתור להשגתן. Akinmusire לקח את Coleman ברצינות רבה. הכין רשימה ותלה אותה בחדרו. כל אימון שלו מעכשיו כלל התבוננות ברשימת הדברים אותם רצה להשיג והיה ממוקד מטרה.

לאחר שסיים לימודיו ב Manhattan School of Music חזר לקליפורניה, בה נולד, כדי לעשות תואר שני במוסיקה ולאחר מכן הגיע ל Monk Jazz institution שם למד עם Terence Blanchard, Herbie Hancock ו Wayne Shorter.

בהמשך חזר לניו יורק והחל להופיע עם Jason Moran, Vijay Iyer, Espranza Spaulding ו Aaron Parks ואז גם הוחתם ב BlueNote. האלבום הזה הוא האלבום השני שלו כמנהיג. עד להקלטתו השתתף Akinmusire לא מעט כ Sideman בהקלטות של אחרים ואף הקליט את Prelude… To Cora שיצא ב Fresh Sound New Talent (גם הוא אלבום מצויין)

כמו תמיד, כשמדברים על מוסיקה, עדיף להקשיב לצלילים ולא לנסות ולהסביר מה כל כך טוב באלבום הזה.

קחו למשל את הקטע הבא Confessions to my unborn daughter שמדגים בצורה מופלאה בעיני איזו סינרגיה יש בין המוסיקאים כאן. לא קרבות אגו ולא הפגנות כח מוסיקליות אלא נגינה קשובה של מוסיקאים שעובדים שנים ארוכות זה לצד זה (Akinmusire ונגן הסקסופון Walter Smith השלישי מנגנים ביחד כבר 12 שנים) שמביאה לתוצאה מושלמת:

וכאן אותו קטע בהופעה:

צליל החצוצרה של Ambrose הוא אחד המאפיינים החזקים שלו. לפי הצליל ניתן היה לחשוב שמדובר בארבע חצוצרנים שונים. הוא יודע לעשות כל מה שהוא רוצה עם החצוצרה, ולהיות כל מי שבא לו ועדיין הוא לא נשמע כמו אף חצוצרן אחר. אותו דבר גם הלחנים. כל לחן לוקח אותך למקום אחר, עם מצב רוח אחר ועם צליל חצוצרה משלו. והכל עם נשמה ענקית.

תקשיבו כמה יופי יש בקטע הבא – Henya

זה לא אלבום Hard Bop א-לא Messengers, לא אלבום Avant garde אפריקאי זועם ולא אלבום Euro-jazz קודר ומהורהר. אם כי יש בו גם מזה וגם מזה אבל גם הרבה יותר.

יותר ויותר אלבומים מהשנים האחרונות מציגים מוסיקאים שנמצאים בשלבים שונים של חיפוש דרך וזהות. אלבומים כאלו הם בעלי פוטנציאל גבוה אך לא מעט מהם מתגלים כמגושמים, מגומגמים חסרי כיוון וריקים מתוכן. כאן, להבדיל, התחושה היא שאתה צועד בבטחה בקרקע חדשה אחרי מדריך מיומן ובטוח בעצמו. החיפוש בהדרכתו של Akinmusire הוא חוויה שלימה ומספקת ששווה להתמסר לה (שוב ושוב) ולהקדיש לה את מלוא הזמן ותשומת הלב.

הייתי שמח לומר שזה אלבום שמייצג את הג'אז החדש של העשור השני של המאה ה-21 אבל לצערי הוא עדיין נדיר בנוף הג'אז מכדי להיות מייצג משהו מלבד את עצמו ואת יוצרו Ambrose Akinmusire

AccuJazz מקדישים ערוץ לפסטיבל הג'אז תל-אביב

2012-01-28T22:56:00.003+02:00

אתר הרדיו-ג'אז האינטרנטי AccuJazz מקדיש ערוץ מיוחד לאמנים שיופיעו בפסטיבל הג'אז בתל-אביב שייערך בין ה 21-24 בפברואר 2012.

כדאי מאד להתחבר. זו הכנה מצויינת לקראת המופעים, ובכלל AccuJazz הוא מקור נהדר לגלות דברים חדשים ולהנות מהישנים.

לערוץ הרדיו של פסטיבל הג'אז תל-אביב 2012

פסטיבל הג'אז תל-אביב: 21-24 בפברואר 2012

2012-01-21T23:02:00.003+02:00

קצת קשה להאמין, אבל פסטיבל הג'אז של תל-אביב מתקיים זו השנה ה- 23 (!!). הפסטיבל הזה עומד, לדעתי, כחלוץ לפני המחנה בנושא של הבאת אמנים שאינם נמנים על הזרם המרכזי של הג'אז וממלא תפקיד חשוב בחשיפת הקהל המקומי לג'אז איכותי על כל גווניו וסוגיו. במשך שנות קיומו לקחו מנהליו האומנותיים "סיכונים" לא מעטים והפסטיבל אירח אמנים רבים שלא היו מוזמנים למסגרות הג'אז האחרות והיותר מיינסטרימיות. בכך תרומתו וחשיבותו הגדולה של הפסטיבל, מעבר כמובן למופעים המועלים בו מדי שנה ולאווירה המיוחדת המתקיימת בו ושאינה מצוייה באף אחת מהמסגרות האחרות.

זו גם ההזדמנות להיפרד ולומר תודה גדולה למי שעיצב את הפסטיבל בדמותו והזריק בו דם חדש מדי שנה - ניצן קרמר שהיה המנהל האומנותי של הפסטיבל במשך 11 ופרש השנה תוך שהוא מותיר את ניהול הפסטיבל בידיהם של ברק וייס (שותפו של ניצן לניהול האומנותי בשנים האחרונות) ושל אשר קשר שזהו לו הפסטיבל הראשון בו הוא נוטל חלק כמנהל אומנותי.

הפסטיבל יתקיים השנה בין התאריכים 21-24 בפברואר באגף החדש של סינמטק תל-אביב (אולמות 3 ו- 4) ויכלול ארבעה מופעים מדי ערב.

Henry Grimes

בין המוסיקאים הזרים שיגיעו לסינמטק השנה ניתן למצוא את הבאסיסט Henry Grimes, מוזיקאי מופלא שחזר לנגן אחרי כ-30 שנות העדרות (הסיפור הבלתי יאומן כאן), את המתופף Jeff Balard הנמנה על הטריו של Brad Mehldau ויבוא לחזק כאן 2 הרכבים ישראליים בהשתתפות החצוצרן הנפלא אבישי כהן, את הסקסופוניסט הצרפתי David El-Malek (דויד המלך), את הפסנתרן הצרפתי Baptiste Trotignon, את הטנוריסט Wayne Escoffery (שמנגן בשנים האחרונות גם עם Tom Harrell), את נגן הבריטון סקסופון Ronnie Cuber שיופיע עם שביעיה במחווה למוסיקה של Horace Silver, הזמרת Mary Stalling ואת הפסנתרן Dimiter Bodurov ונגן הקאוואל (חליל רועים) Theodosii Spassov שינגנו ג'אז משולב במוסיקה בולגרית מסורתית.
בנוסף יגיעו גם החצוצרן Jerry Gonzalez והפסנתרן המצויין Kirk Lightsey שישתפו פעולה עם הגיטריסט סימו בלילטי בהרכב All-Stars המבצע שילוב של ג'אז לטיני, מוסיקה אפריקאית וגנאווה מרוקאית א-לא Dizzy Gillespie.

האגף הישראלי (למרות שחלקם חי כבר שנים רבות בחו"ל) מכובד ביותר ומונה את אבישי כהן (חצוצרה) שפשוט תענוג אדיר לשמוע אותו בכל הזדמנות, יובל כהן, עומר אביטל, עומר קליין, קובי ישראלית ואורן מרשל (איזה כיף !!) איתמר דוארי, יהונתן אבישי, אבי ליבוביץ', אלי דג'יברי, יהונתן גרינשטיין, אסף חכימי, שי זלמן וגם את דורי בן זאב (שיעלה מופע ביחד עם סווינג דה ג'יטאן הנפלאים) ונורית גלרון, שניהם נגעו לא מעט בג'אז במהלך הקריירה המגוונת שלהם, את יהודה קיסר (כן כן. האיש שהגדיר בכשרון רב את צליל הגיטרה החשמלית במוסיקה הים תיכונית כשעוד היה מותר לקרוא לה מוסיקה מזרחית) והזמר רביד כחלני, סימו ודודו בלילטי, ועוד רבים וטובים שבוודאי נשמטו מהרשימה המצומצמת הזו.

אז קחו נשימה עמוקה והנה, לפניכם, רשימת המופעים המלאה:

יום	שם מופע	אולם	שעה
יום שלישי 21.2	רביעיית מרי סטולינגס	3	20:00
	יובל כהן ויונתן אבישי	4	20:15
	שלישיית הנרי גריימס	3	22:30
	שלישיית באטיסט טרוטיניון	4	22:45
רביעי 22.2	תזמורת ה"אפרו-ג'אז" (גונזלס, לייטסי ובלילטי)	3	20:00
	דויד אל-מלק ושלישיית באטיסט טרוטיניון	4	20:15
	חמישיית עומר אביטל	3	22:30
	קובי ישראלית ואורן מרשל	4	22:45
חמישי 23.2	"מזרח תיכון חדש"	3	20:00
	שישיית עמית פרידמן עם רביעיית כלי מיתר	4	20:15
	רביעיית האורגן של ווין אסקופרי	3	22:30
	הזמרת דידה מארחת את שלומי שבן	4	22:45
שישי 24.2	שלישיית אבישי כהן	3	12:30
	נורית גלרון	4	14:30
	שלישיית דימיטר בודורוב עם תיאודיסי ספאסוב	3	14:30
	שביעיית רוני קיובר במחווה להוראס סילבר	3	21:00
	צוענים גנבו לי את הלילה	4	21:15
	הג'אז של מערב אפריקה	3	23:30

המבחר גדול וההתנגשויות בלתי נמנעות. אני עדיין מנסה לגבש לעצמי תוכנית פעולה ומבטיח לשוב, להמליץ ולעדכן.

נכון להיום אתר האינטרנט של הפסטיבל עדיין לא עלה לאוויר. כשיהיה - אעדכן.

Kenny Barron Trio in Tel Aviv - Updated

2011-12-27T12:46:00.002+02:00

ביום שישי, ה 13 לינואר 2012, תופיע שלישיית Kenny Barron במשכן לאומנויות הבמה בתל-אביב במסגרת סדרת ג'אז במשכן. עם Kenny Barron ינגנו Kiyoshi Kitagawa בבאס ו Johnathan Blake בתופים.

Kenny Barron, למי שאינו מכיר, הוא אחד מנגני הפסנתר הבולטים בג'אז והוא מקליט ומופיע המון בכל פורמט אפשרי: מסולו, דואו, טריו, רביעיות, חמישיות ואף בהרכבים גדולים יותר. קשה לי להחליט האם הוא יותר טוב כסולן או כמלווה, אבל זה רק מפני שהוא ממלא את שני התפקידים באופן מושלם. Barron הוא בית ספר לג'אז, הנגינה שלו סוחפת, גרובית ולירית ומרתקת מכל בחינה.

ולמי שצריך שכנוע נוסף – הנה הקלטה של הופעה של הטריו הזה ממש שנערכה ב Kennedy Center לפני שנתיים:

http://www.npr.org/2011/12/22/122318426/2010-nea-jazz-master-kenny-barron-in-concert

דבר אחרון, לקוראי פורום הג'אז של נענע יש גם הנחה מיוחדת.... (אז כדאי לכם להציץ בלינק הזה)

עדכון - שבת 14 בינואר 2012:

קני בארון (צילום: קביליו)

אני מקווה שעשיתי לכם תיאבון עם ההופעה (לכמה מכם, שבאו להגיד שלום אתמול, זה בוודאי עשה משהו כי עובדה שהם טרחו לבוא) והנה אני חוזר לדווח איך היה.

אז בניגוד למקרים לא מעטים שבהם חיכינו שנים לבואו של אמן בעל שם ומוניטין ובסוף הגיע ישיש תשוש שנתן הופעה מאכזבת, ההופעה אתמול היתה קרובה לשלמות.

כן כן. עד כדי כך. Kenny Barron והטריו שלו נתנו את הנשמה אתמול בהופעה, במובן הכי פשוט וישיר של המילה "נשמה". המוסיקה נשפכה מהכלים שלהם בטבעיות ובקלות כזו שלמתבונן מהצד היה נדמה שמדובר במשימה קלה וטרוויאלית שאינה דורשת שנים ארוכות של אימונים מפרכים וידע תיאורטי עמוק.

הרמה הטכנית היתה מהגבוהות שאפשר לחשוב עליהן. אי אפשר היה להישאר אדיש לטכניקה המושלמת של Barron בן ה 70 (!!) שידיו ריחפו על המנענעים והוציאו בקלילות מרשימה כל רעיון מוסיקלי שהעלה בדעתו מן הכח אל הפועל, אבל את זה הרי כבר ידענו. מי שהפתיעו והרשימו לא פחות מהמאסטר היו Kiyoshi Kitagawa הבאסיסט, שעשה מעשי כשפים על הבאס וגרם לו לגרגר ולנהום בהנאה כמו חתול ליד האח והמתופף Johnathan Blake שהוכיח, למרות גילו הצעיר, שהוא מוזיקאי ענק ושאת מה שהוא שכח יש מתופפים שלעולם לא ילמדו. הוא שייך לדור החדש של המתופפים שעבורם התופים הם כלי מלודי לכל דבר ועניין.

מדגים את השורה: כשהיא מחייכת גם אני מחייכת
Kiyoshi Kitagawa (צילום: קביליו)

אבל לבד מכוחו של כל מוסיקאי לכשעצמו, היתה זו ה"שלישייה" שניגנה. The Art Of The Trio בהתגלמותו. וזה, רבותיי נדיר ביותר. כששמעתי ש Kenny Barron יגיע עם השלישייה שהוא עובד איתה ומופיע איתה בשגרה, חשבתי לעצמי שהפעם יש סיכוי שהחלקים יתחברו ושהפרטים יהפכו לשלם בעל יישות משלו. ולשמחתי זה בדיוק מה שקרה.

התיאום בין שלושת המוסיקאים על הבמה היה מושלם. האגו פינה את מקומו למשהו גדול, חשוב ונשגב - המוסיקה. וכמו במוסיקה קאמרית כתובה שבה כל אחד יודע בדיוק מה תפקידו ומה ינגנו האחרים כך גם השלישייה הזו ניגנה מתוך בטחון וידיעה מה צפוי כל אחד מחבריה לעשות בכל רגע נתון אלא שכאן כל אחד מהנגנים נהנה מהחופש לאלתר ולעשות ככל העולה על רוחו בכל רגע. היתה זו המחוייבות ההדדית למוסיקה והבטחון שהפגינו זה כלפי זה שגרמו להם להישמע כגוף אחד ולא כצוות של נגנים מוכשרים.

החומר הורכב בחלקו מסטנדרטים ובחלקו מקטעים מקוריים של Barron ולמרות שמדובר ב mainstream של ה mainstream - זו היתה דוגמה מאלפת למה שאפשר לעשות עם סטנדרטים בפורמט הבסיסי של פסנתר/בס/תופים. Kenny Barron הוכיח אתמול בלילה גם לספקנים הגדולים, לאלה ששמעו וראו כבר הכל בג'אז, כי הטריו עדיין רלוונטי וכי הוא עצמו שייך למסורת של הפסנתרנים הענקים כדוגמת Hank Jones, Tommy Flanagan, Oscar Peterson, Ahmad Jamal וחבריהם.

Johnathan Blake (צילום: קביליו)

ולסיום, אני רוצה להודות מקרב לב על התמונות (שבהקלקה עליהן תקבלו הגדלה) לאדם מקסים, צנוע, מוכשר ואוהב מוסיקה אמיתי - קביליו. תודה ידידי.

Stan Getz with Corea, Clarke, Williams

2011-12-27T11:45:00.003+02:00

רוצים הצצה לפיסת היסטוריה נדירה ?

בשנת 1972 חבר Stan Getz ל Rhythm Section מהסרטים שכלל את Chick Corea בפסנתר (ו- Fender Rhodes) את Stanley Clarke בבאס ואת Tony Williams בתופים. ביחד (ועם חיזוק מצדו של נגן כלי ההקשה Aireto Moreira) הם הקליטו אלבום אולפן מעולה בשם Captain Marvel, בעל העטיפה המקסימה עם דמותו של Getz כילד, ויצאו לסיבוב הופעות.

התקופה היתה תחילת שנות השבעים ו Stan Getz חיפש דרך החוצה מהתדמית של נגן הבוסה נובות שדבקה בו לאחר סדרת אלבומים מוצלחים שהביאו לו הצלחה מסחרית לא מעטה אבל גם תייגו אותו לנצח תחת הסקסופוניסט מ The Girl From Ipanema.

Getz הרגיש, בצדק רב, שיש לו עוד הרבה מאד מה להציע מלבד נגינת בוסה נובות, והמפגש בינו ובין ה rhythm section האגדי הזה הוליד משהו חדש לגמרי שטרם נשמע כמותו בג'אז. Getz מציג כאן נגינה סוערת מלאת אש בניגוד גמור לנגינה הקולית שלו באלבומי הבוסה, וביחד עם הטאצ' הלטיני שמביא איתו Chick Corea והגרוב של שלושת חברי ה rhythm section מתקבלת כאן חגיגה אמיתית.

אבל מלבד האלבום Captain Marvel שהינו כאמור אלבום אולפן, יצא עוד אלבום אחד בהרכב הזה שהוקלט בהופעה חיה שנערכה ב 23 ביולי 1972 ב Montreux ויצאה באלבום בשם Live At Montreux – La Fiesta (בלייבל Polydor). כעת, למרבה השמחה, מתברר (לי) שיש גם צילום וידאו שמתעד את ההופעה הזו ומספק לנו הזדמנות נדירה לשמוע ולראות את ארבעת המוסיקאים המוכשרים הללו בפעולה.

חנוכה שמח לכולכם.

ג'אז בעברית - הטריו של אבי אדריאן

2011-12-09T06:44:00.001+02:00

ביום שני (12.12) בשעה 21:00 תתקיים ההופעה השלישית בסדרה "ג'אז בעברית" בבית אבי חי בירושלים.

זו תהא הופעתו של הפסנתרן אבי אדריאן בעיבודי ג'אז לשירים המוכרים שהושרו בפסטיבלי הזמר החסידיים – 1969-1976 ולניגונים חסידיים נוספים מחסידויות מודז'יץ, חב"ד וברסלב.

לצדו של אדריאן ינגנו אריה וולניץ בבאס ורוני הולן בתופים.

למי שלא מכיר את המוסיקה של אבי אדריאן, מדובר בפסנתרן נדיר, רגיש ומאד מחובר למוסיקה. אבי יודע לצלול פנימה לתוך הלחן ולהוציא ממנו מוסיקה שמיימית שאי אפשר שלא להתרגש ממנה.

הנה למשל הטיפול שמעניק אדריאן לאדון עולם:

שבת שלום.

Misha Improvises

2011-12-04T07:59:00.001+02:00

אתמול בלילה נתקלתי בזה ברשת (טוב, לא ממש נתקלים בכזה דבר, אבל אתם מבינים את הכוונה) ומכיוון שלא מזמן דיברנו על מישה, החלטתי לשתף:

שבוע טוב.

פסטיבל הג'אז (החורפי) באילת 2012

2011-11-30T16:14:00.001+02:00

Kora Jazz Band

היום התפרסמה תוכנית פסטיבל הג'אז החורפי השני באילת שיתקיים בהאנגר 6 בנמל אילת בין ה 19 ל 21 בינואר 2012.

אז דבר ראשון, מסתבר שדובי לנץ הוא אחד שמקיים הבטחות. בשנה שעברה הבטיח שיביא שוב את ה Bad Plus עם פרוייקט "פולחן האביב" שלהם והם אכן באים.

חוץ מהם יופיע גם הפסנתרן Uri Caine עם האנסמבל שלו בתוכנית שתוקדש למוצארט. אם הם יעשו את החומר שמופיע בדיסק זו צפויה להיות הופעה מעולה.

עוד אורחים מחו"ל הם Bella Fleck וה Flecktones. פלק הוא וירטרואוז בנג'ו והמוסיקה שלו היא לא ממש ג'אז ... היא פשוט המוסיקה שלו. ייחודית לגמרי ומאד יפה.

הרכב נוסף ומאד מעניין לטעמי הוא ה Kora Jazz Band שעושים כבר כמה שנים ג'אז נהדר בטריו עם פסנתר, כלי הקשה וכלי מיתר אפריקאי בעל 21 מיתרים שנקרא, טוב ניחשתם, Kora. הפעם מצטרף אליהם גם נגן Steel Pan מדהים בשם Andy Narell.

בנוסף מגיעים גם חמישיית Karl Seglem , סקסופוניסט נורווגי שעושה מוסיקת עולם ורביעייה של הזמרת הקוריאנית Youn Sun Nah.

מהצד הישראלי (למרות שכולם כבר חיים בחו"ל שנים רבות) יופיעו הפסנתרן עומר קליין שיארח את רונה קינן וכן רביעיית Third World Love המשובחת שמארחת את רביד כחלני, האיש שהביא לנו את Yemen Blues הנהדר.

בואו נקווה שיהיה פחות קר השנה בהופעות ושהארגון יהיה מעט יותר ידידותי למשתמש וצפוי לנו יופי של פסטיבל.

קישור לאתר הפסטיבל

TWL

פסטיבל אילת - לא עוד בשלהי אוגוסט ?

2011-11-25T00:06:00.001+02:00

לקרוא ולא להאמין. מה ? אני משפשף את העיניים. זו בטח השעה.

אבל לא. בחיי. אני קורא את זה שוב ושוב ובודק בשעון שהיום לא יוצא במקרה האחד באפריל.

"הנהלת הפסטיבל שוקלת לשנות את מועד הפסטיבל, ושוקלת את קיום ג'אז בים האדום במחצית הראשונה של חודש יולי".

ואוו. רגע, אבל מה עם החום הבלתי הגיוני שאליו כבר התרגלנו ? מה עם היובש בפה ובעיניים. ומה עם התימניאדה?

באתר הפסטיבל העלו סקר לבדיקת תגובת הציבור לשינוי המוצע. למיטב הבנתי זה נובע בעיקר מפני שעונת הפסטיבלים באירופה מתקיימת באותה תקופה ויהיה קל יותר להביא לאילת אמנים שכבר נמצאים ממילא בסיבוב הופעות באירופה. ואולי גם הענין הזה עם החום, שמשנה לשנה הופך בלתי נסבל.

אבל בכל זאת, מה עם התימניאדה ? ג'אז באילת הוא לא באמת פסטיבל ללא התימניאדה....

ג'אז במשכן: עונה שמינית

2011-11-24T23:54:00.000+02:00

ביום שישי, 2.12.2011 בשעה 21:30 נפתחת העונה החדשה של "ג'אז במשכן". זו השנה השמינית שהסדרה מתקיימת ובמסגרת חמשת ההופעות שהיא מונה (לא היו פעם יותר הופעות בסדרה ?) היא מזמנת לנו כמה הפתעות מרתקות.

ההופעה הראשונה בסדרה תהיה רביעייה בהשתתפות Joshua Breakstone בגיטרה, Tony Panccella בפסנתר, Aldo Vigorito בבאס ו Massimo Manzi בתופים.

הם יבצעו מחווה לשני צמדי הפסנתר/גיטרה המפורסמים ביותר בג'אז: Wes Montgomery/Wynto Kelly ו Grant Green / Sonny Clark.

Breakstone, הופיע והקליט עם שורה נכבדה של אמני ג'אז בולטים בהם הפסנתרנים Barry Harris, Tommy Flanagan ו Kenny Barron.

הפסנתרן האיטלקי Tony Panccella כבר הופיע בארץ עם Phil Woods, Larry Willis ו Buddy De Franco. כמו כן שיתף פעולה עם אמנים כ Lee Konitz, Max Roach, Tony Scott, Charles Tolliver והטרומבוניסט Jimmy Knepper.

הקונצרטים הבאים בסדרה:

13.2.2012 - Trio Kenny Barron. עם קיושי קיטאגאווה- בס וג'ונתן בלייק- תופים.

23.3.2012 – Steffano Bollani יארח שניים מהמוזיקאים המבריקים שצמחו בישראל, הנשפנית ענת כהן והפסנתרן עומרי מור. בחלקו הראשון של הקונצרט ינגנו בולאני וכהן קטעים מהרפרטואר הברזילאי, האיטלקי והישראלי בנוסף לקטעים מקוריים. בחלק השני יחברו בולאני ומור לדואט פסנתרים בו יבצעו סטנדרטים וקטעים מקוריים.

20.4.2012 - שלישיית מירקו סיניורילה תארח את רוברטו אוטאביינו.

1.6.2012 - חמישיית ג'אז בינלאומית בראשות עומר קליין, מרטי ארליך ורלף אלסי .

שתי המלצות על דיסקים שנשכחו ונמצאו

2011-11-24T19:00:00.000+02:00

לא מזמן עברתי דירה. הדיסקים נארזו היטב בארגזים ורק בימים האחרונים התחלתי לסדר אותם בחזרה על המדפים. במהלך העבודה (שעוד לא נגמרה) נתקלתי בשני אלבומים שאני מאד אוהב, אבל עקב ריבוי החומר וקוצר הזמן לא זכו להתנגן אצלי בשנים האחרונות. גילויים המחודש הוא הזדמנות להציגם ולספר לכם קצת עליהם.

הדיסק הראשון מכיל שני אלבומים של Clifford Jordan משנת 1961: Starting Time ו A Story Tale. ג'ורדן היה טנוריסט שהמילה Underestimated בהקשר שלו היא Understatement. הוא ניגן עם Mingus והקליט ב Prestige, BN ולמיטב זכרוני אף היה הראשון שהקליט ב Strata-East. יש משהו מאד אינטלקטואלי ושכלתני בנגינה ובהלחנה שלו אבל מבלי לוותר על האש והתשוקה.

שני האלבומים מנוגנים בחמישייה כאשר ב Starting Time מנגנים לצד Jordan גם Kenny Dorham בחצוצרה, Cedar Walton בפסנתר, Wilbur Ware בבאס ו Albert ‘Tootie’ Heath בתופים. באלבום השני Sonny Red מחליף עם האלט שלו את החצוצרה של Dorham ועל כסא הפסנתרן מתיישבים לחילופין Tommy Flanagan ו Ronnie Mathews. על הבאס מנגן Art Davis ובתופים Elvin Jones. "כוכבים", אם כן, לא חסר פה ובכל זאת למרות שמדובר בשני אלבומי Hard Bop משובחים הם נותרו למרבה הצער בלתי מוכרים.

האלבום השני שעשה לי את השבוע הוא אלבום טריו של Enrico Pieranunzi המוקדש כולו ללחנים של Wayne Shorter ונקרא על שם אחד מהם: Infant Eyes. (הוקלט בשנת 2000 ויצא בלייבל Challenge Records). בתור חובב Shorter מושבע אני לגמרי קהל היעד של האלבום הזה, ופירנונזי, (תבורכנה ידיו העדינות) לוקח אותי לטיול מרתק בשבילים הפתלתלים של הרפרטואר השורטרי המוכר. הפרשנות והנגינה האופיינית של Pieranunzi מאירה את המוסיקה הזו בשלל גוונים חדשים ומגלה (למי שעוד לא יודע) ש Shorter הוא מלחין בחסד וש Pieranunzi הוא פסנתרן מופלא שפיתח שפה משלו ושהיכולות שלו הן הרבה מעבר לפסנתרנות מושלמת. עם Pieranunzi מנגנים כאן שני מוסיקאים הולנדים ידועים: Hein Van De Geyn בבאס ו Hans Van Oosterhout בתופים.

תקשיבו לזה ותבינו בדיוק על מה אני מדבר:

הנה המקור מתוך האלבום Speak No Evil:

והנה Pieranunzi:

שיהיה סופשבוע נעים.

ג'אז בעברית - סדרה חדשה בבית אביחי

2011-11-16T18:54:00.001+02:00

"ג'אז בעברית" הוא שמה של סדרת ג'אז חדשה המתקיימת בבית אביחי בירושלים ושמה לה למטרה להציג את הג'אז הישראלי העכשווי העומד על שילוב של מקורות השראה רבים ומגוונים: מן התרבות היהודית (על מגוון תפוצותיה) דרך הזמר העברי ועד למקורות הג'אז האפרו-אמריקאיים. מופעי הסדרה, שרקח ברק וייס, יציגו פרשנויות מקוריות של כמה ממוסיקאי הג'אז האיכותיים והמובילים בישראל לפרקים מרכזיים בספר השירים העברי וכן ליצירות מקוריות המושפעות מן הזמר העברי.

האכסניה מעולה, המחירים ברצפה (50 ש"ח ו-30 ש"ח לסטודנטים כולל משקה ראשון) והמוסיקה משובחת.

המופע הראשון בסדרה כבר נערך (ב 14.11.2011) והיה מחווה של שישיית Black Guru (שאף אירחה את אלון אולארצ'יק) לשלשיית גשר הירקון.

המופעים הבאים בסדרה:

28.11.2011 שלישיית אורי ברכה בשירי "ארץ טרופית יפה" ושירי בוסה נובה ישראליים.

12.12.2011 שלשיית אבי אדריאן בשירי פסטיבל הזמר החסידי.

26.12.2011 שישיית מתן קליין במחווה לשירי נעמי שמר.

9.1.2012 חמישיית רונן שמואלי במחווה לאבות המייסדים של הזמר המזרחי.

23.1.2012 שישיית ניו אורלינס פאנקשן בשירי הקברטים של תל אביב הקטנה.

6.2.2012 שלישיית המליונרים (יואב אשד) בשירי הכבש ה 16.

27.2.2012 שישיית יובל כהן בשירי דוד זהבי.

לתוכניה המלאה באתר בית אביחי.

Misha Mengelberg and Friends - Play Monk and Nichols

2011-11-15T22:02:00.012+02:00

מוקדש באהבה לידידי החייכן, רחב הלב והעשוי לבלי חת - אייל 2991

מה לא אמרו עליו ? גאון, אנרכיסט, אינטלקטואל חסר גבולות וגם שרלטן וחסר כשרון. בעיני, הוא אחד המוסיקאים האינדווידואליסטים, המרתקים והמגוונים ביותר החיים כיום.

כבר הרבה מאד זמן שאני מנסה לבשל פוסט על נגן הפסנתר* ההולנדי Misha Mengelberg, אבל בכל פעם שאני מנסה להתחיל אני נתקע. איך אפשר לכתוב ולתאר את המוסיקה של האיש שבועט בכל ההגדרות המוסיקליות, שעושה הכל כדי לחמוק מהגדרה.

* מישה עצמו מסרב בעקשנות לכל התייחסות אליו כאל פסנתרן. הוא טוען שהוא פשוט מנגן פסנתר כי זו הדרך שלו לנגן. אבל הוא בשום פנים ואופן אינו פסנתרן.

Misha Mengelberg, היה הפסנתרן שליווה את Eric Dolphy בהקלטת האלבום The Last Date. ביחד עם שותפו הוותיק ליצירה, המתופף Han Bennink, הוא גם המנוע מאחורי "מאגר המלחינים על-הרגע" (הידוע יותר כ Instant Composers Pool, או פשוט ICP) עמם הוא מקליט ומופיע כבר כמה עשורים. הוא הוציא בשנות ה-60 כמה אלבומים נהדרים עם הסקסופוניסט Piet Noordijk והוא חתום על כמה אלבומי טריו מופלאים (No Idea ו Who's Bridge) ועל שיתופי פעולה עם סקסופוניסטים כ Steve Lacy, Anthony Braxton, Peter Bortzman ו Evan Parker.

מצד אחד הוא אחד מיהלומי הכתר של הג'אז האירופיאי ומצד שני הוא אחראי, בעיני רבים, לשם הרע שיצא לג'אז האירופאי כמנוכר, מתנשא ובלתי מוסיקלי. מחד הוא דוגל באי הקשבה להקלטות של אחרים כדי לא לבלבל את המצפן הפנימי שלו, אבל מאידך המוסיקה שלו מלאה ברפרנסים למוסיקה קלאסית ולג'אז שספג בכמויות (כנראה בצעירותו).

בסופו של דבר החלטתי שהכי פשוט יהיה לתפוס פינה אחת מכל מגוון היצירה של Mengelberg ולהאיר אותה. זו בפירוש טיפה בים ולא בהכרח המקום ה"נכון" להתחיל ממנו, והיא מתייחסת לשני פסנתרני ג'אז שהמוסיקה שלהם השפיעה מאד על Mengelberg. אלו הם Thelonious Monk ו Herbie Nichols. שניהם הקליטו מוסיקה מקורית שלהם בלייבל Blue Note בשנות החמישים ושניהם נחשבו מוזרים וחריגים באותה תקופה (וגם הרבה שנים לאחר מכן). אני יכול רק להניח שמישה מאד הזדהה עם התדמית הזו שלהם. את Monk, הוא מספר, שהעריץ וידע לנגן את ההקלטות שלו ב BN כמעט בעל פה, ואפילו נכח בכמה הופעות שלו בהולנד.

במהלך שנות השמונים השתתף מישה בשלושה אלבומים הקשורים לענייננו:

Regeneration הוקלט בשנת 1982, יצא בלייבל האיטלקי SoulNote והוקדש למוסיקה של Monk ו Nichols. מנגנים בו Steve Lacy בסקסופון סופרן, Roswell Rudd בטרומבון, Kent Carter בבאס ו Han Bennink בתופים. Monk שלהם נשמע רלוונטי מתמיד. הם מצליחים לנתק את המוסיקה שלו מהסאונד האופייני שלה ולתת לה צבע חדש, אבל הלב הפועם הוא ללא ספק של מונק. קל להבחין שכולם מרגישים מאד בנוח עם המוסיקה של מונק, ובמיוחד Lacy ומישה. ובאשר למוסיקה של Nichols, אין לה לדעתי שגריר נאמן ומסור יותר מ Roswell Rudd שאחראי באופן ניכר לעדנה לה זוכה Nichols שנים אחרי מותו.

הנה הביצוע שלהם לקטע Skiddoo 2300 של Nichols:

וכאן ביצוע מופלא ל יום שישי ה 13 לחודש של Monk:

Change Of Season הוקלט בשנת 1984, גם הוא ללייבל SoulNote, והוקדש למוסיקה של Nichols. גם כאן Steve Lacy משתתף בסקסופון סופרן, George Lewis מחליף את Rudd בטרומבון (קצת מוזר ש Roswell Rudd לא משתתף כאן בהתחשב באובססיה שלו למוסיקה של Nichols, אותה עמל לא מעט להחיות והירבה להקליטה), Harjen Gorter בבאס וכמו תמיד כשמישה ליד הפסנתר ניתן למצוא את Han Bennink מאחורי התופים. האלבום הזה הוא בראש ובראשונה אלבום משמח בשל הלחנים המיוחדים של Nichols, העיבודים והשילוב המקסים בין הצליל של הסופרן של לייסי והטרומבון שנותן לכל האלבום סאונד מאד מיוחד ומרענן.

תקשיבו לזה, למשל. קטע של Nichols שנקרא House Party Starting:

והנה כאן החבר'ה של מישה מתחילים את מסיבת הבית שלהם:

The ICP Orchestra Performs Nichols-Monk (יצא בלייבל של ICP) הכולל הקלטות מהופעות חיות מהשנים 1984 (Nichols) ו 1986 (Monk). כאן בניגוד לשני האלבומים הקודמים ההרכב גדול יותר מחמישייה. משתתפים כאן, בין היתר, Ab Baars בסקסופון טנור וסופרן, Michael Moore בסקסופון אלט וקלרינט, Paul Termos באלט, George Lewis, Walter Wierbos ו Garrett List בטרומבונים, Toon De Goue בחצוצרה, Larry Fishkind בטובה, Maurice Horsthuis בויולה, Ernst Reijseger בצ'לו וכמובן Bennink בתופים.

טעימה קטנה של החברה מ ICP מנגנים את Criss Cross של Monk:

המקור אגב נשמע כך עם Charlie Rouse בטנור. מישה ממש לא השתגע מ Rouse וטען שהוא משעמם:

שלושת האלבומים כוללים פרשנויות מרתקות ולגמרי בלתי טרוויאליות (מונק בדיקסי ?!) למוסיקה של Monk ו Nichols כאשר השניים הראשונים ב SoulNote נשמעים קצת מהוקצעים או מעובדים יותר ואני מקוה שיסלח לי מישה אם אומר שאולי הם מותאמים יותר ללייבל שמעוניין גם למכור. ההופעות של ה ICP, לעומת זאת, הן חופשיות יותר, מחוספסות יותר ולעיתים מבולגנות יותר גם מעצם הקלטתן בהופעה חיה וגם בהיותן משוחררות מכל לייבל חיצוני.

הקטעים של Monk ו Nichols הם בסיס נהדר לאלתור משוחרר שהולך ומתפתח מרגע לרגע, מלא פיתולים והפתעות בעלילה ומתגמל מאד בשמיעות חוזורת. בזכות האלבומים האלה חזרתי לשמוע את הסט של Nichols ב BN שהתייבש אצלי שנים על המדף.

לכאורה אין הרבה משותף למוסיקה של Monk ול Nichols אבל כששומעים את האלבומים הללו ברצף נוכחים כי המרחק ביניהם קטן מאד, או שאולי אלו מישה והחברים שמצליחים ליצור איזשהו וייב מיוחד משלהם ולהחדיר אותו גם למוסיקה של Monk וגם לזו של Nichols.

וכיוון שהאלבומים הללו אינם פשוטים כל כך להשגה, אסיים במילותיו של Scott Yannow המבקר של AMG:

!Those albums are worth looking for

Charles Mingus - Pre-Bird

2011-11-07T00:32:00.005+02:00

בתקופות בהן אני לא מעדכן את הבלוג משך ימים רבים (אגב, יש לי אחלה תירוץ, מה אתם יודעים), אני מקבל לא פעם פוסטים מקוראים ששואלים האם התייאשתי מכתיבה או שמא זנחתי את הבלוג חלילה. הפעם, התנדב בנצי גורן להפיג את השיממון שאחז בבלוג והציע להעלות "פוסט אורח" מפרי עטו. אני מצדי שמח מאד לפרסם את הפוסט כאן. אז ללא הקדמות מיותרות, הריהו לפניכם. אז How about A big hand to Bentsi Goren.....

כבר למעלה מ-20 שנה אני מאזין למוזיקת ג'אז. הרבה דברים עברו עלי בתקופה הזו: עברתי דירות, החלפתי עבודות, נולדו לי ילדים, זקני התחיל להלבין וטעמי המוזיקלי השתנה כמה וכמה פעמים. אולם יש דבר אחד שלא השתנה: אני עדיין מאזין מדי פעם למיילס דייויס, קולטריין ומינגוס. פעם בכמה שבועות אחד הדיסקים שלהם עושה את דרכו למערכת הסטריאו שלי. המוזיקה שלהם עמדה במבחן הזמן גם אצלי וכאן אני בעצם מגיע לנושא.

השבוע ניקיתי וסידרתי את מדפי הדיסקים. האמת היא שזו עבודה די סיזיפית אולם היא נותנת לי הזדמנות בכל פעם לגלות כמה פנינים ישנות שנשכחו. תוך כדי הניקוי הגעתי ל- Pre Bird של מינגוס והכנסתי אותו לנגן הדיסקים ואז שאלתי את עצמי (בדרך כלל כשאני עסוק בניקיון אני מנהל עם עצמי מונולוגים) לו הייתי צריך לבחור בדיסק אחד של מינגוס מכל האוסף, במה הייתי בוחר. האמת היא שעד עתה אין לי תשובה אבל ללא ספק Pre Bird היה מגיע למעמד הגמר. הסיבה פשוטה למדי: יש בדיסק הזה את כל המאפיינים של המוזיקה המינגוסית ואת כל החומרים שהשפיעו עליו: מוזיקת הבלוז, מוזיקה כנסייתית, דיוק אלינגטון, פופ ובעיקר- התהוות הביבופ.

האלבום הזה יצא בתקופה מסוימת תחת השם Mingus Revisited ולאחר מכן שוב בשמו המקורי, Pre Bird.

חלק גדול מהיצירות באלבום הזה נכתבו שנים רבות קודם להוצאתו, חלקן אף בתחילת שנות ה-40. חלק מהן אף הוקלטו אז על ידי מינגוס אך כידוע לכולנו, תזמון הוא דבר חשוב בחיים. נראה כי מינגוס הקדים קצת את זמנו ובאותן שנים לא זכו יצירותיו ליחס ולהערכה להן היו ראויות.

ב-1960 כבר היה מעמדו של מינגוס שונה. היה זה אחרי הקלטותיו באטלנטיק, הקלטות שלדעתי מהוות את פסגת יצירתו המוזיקלית. הוא היה כבר פיגורה מוערכת ומוכרת ועתה היה הזמן לחזור לאותן יצירות.

מינגוס מנגן כאן שתי יצירות של דיוק אלינגטון, אלילו משכבר הימים ופרט לכך עורך לו גם מחווה בקטע Bemoanale lady (על משקל Sophisticated lady) ואם תוך כדי האזנה תשאלו את עצמכם מיהו נגן האלט הנפלא המנגן שם קטע סולו, התשובה היא אריק דולפי כמובן, בתחילתו של השת"פ שעוד יגיע לשיאו ב-4 השנים הבאות.

מינגוס לא הרבה לכתוב שירים אך בדיסק הזה מופיעים שניים שכתב והם זוכים לביצוע על ידי זמרת אלמונית בשם לוריין קאסין. כל מאמצי לגלות מה עוד היא עשתה בחייה ועם מי עוד הקליטה, עלו בתוהו. קורה לפעמים שאנשים מגיחים מתוך האפלה ולאחר תקופה קצרה חוזרים ונעלמים. אם בכל זאת מישהו יודע משהו על הגברת קאסין, אשמח ללמוד ולהתעדכן.

היצירה הידועה ביותר של מינגוס המופיע בדיסק הזה היא Prayer For a Passive Resistance". מינגוס הקליט אותה ביותר מהזדמנות אחת והיא תמיד נשמעת נפלא. וכמו סוג של תפילה בעייני.

השיא של של הדיסק הזה הוא לדעתי הקטע האחרון ועליו כתב המפיק לאונרד פית'ר בספרו "Earwitness To An Era " : "בכל שנותיי כמפיק, דבר לא היה עבורי טראומתי יותר מאשר הקלטת האלבום הזה עם מינגוס עבור מרקורי. אחרי יומיים של משברים ובעיות עם מינגוס אשר בסופו של דבר היה נראה כבר לא נקליט, הגעתי לסטודיו ולא יכולתי להאמין למראה עייני. חיכתה לי שם תזמורת של 22 נגנים כשעליה מנצח לא פחות מאשר גונתר שולר!!! בין הנגנים היו אריק דולפי, קלארק טרי, ג'ו פארל, סלייד המפטון, בוקר ארווין, יוסף לטיף ועוד..."

פת'ר מתייחס כמובן להקלטת היצירה Half Must Inhibition. את היצירה הזו כתב מינגוס כבר כשהיה בן 18 ולצורך הביצוע המורכב הוא הזמין את שולר לנצח עליה. התוצאה נפלאה, יצירה שהוא חצי קלאסית מלאת עליות ומורדות ומורכבת משינויי דינמיקה וצורה. זהו צ'ארלס מינוגס בגדולתו. אושר גדול. אני מתקשה לחשוב על אמן נוסף שיכול לתת ליצירה שלו שם כמו "עכבות בחצי התורן".

נדמה לי שהיה זה יוסי אקצ'וטי שאמר לי לפני שנים כי על העדרו של Pre Bird מהאוסף שלי, יוכל לסלוח לי רק מינגוס בכבודו ובעצמו. ע"פ השמועות שהגיעו לאוזני על מינגוס, לא היה כדאי כל כך להתעסק איתו...

A song for my father - 1968

2011-11-05T17:28:00.005+02:00

Horace Silver בביצוע של כמעט 20 דקות לאחד מהקטעים הכי מזוהים איתו: A Song For My Father.
לצדו של Silver בפסנתר מנגנים Bennie Maupin בטנור, Bill Hardman בחצוצרה, John Williams בבאס ו Billy Cobham בתופים.
הקלטה מהטלויזיה הדנית משנת 1968.

Monk's Music

2011-09-03T23:43:00.008+03:00

לפני כמעט עשרים שנה, בשעת בוקר, עמדתי מול ארון התצוגה של קלטות (קסטות בלעז) הג'אז בקורוס המנוחה, והתלבטתי קשות.

בידי החזקתי 2 קלטות: האחת Thelonious Monk Plays Ellington והשניה Monk’s Music. לשתיהן היתה עטיפה מושכת מבחינה גרפית (קריטריון מרכזי עבורי באותה תקופה) ובשתיהן השתתף Thelonious Monk עליו קראתי איפשהו שהיה אחד ממובילי מהפיכת הבי-בופ וניגן עם הגדולים ביותר: Parker ו Gillespie.

התלבטתי לא מעט. הכסף שהיה לי אפשר לי בקושי לרכוש קלטת אחת, בטח לא את שתיהן. התבונתי בקלטות. הפכתי אותן שוב ושוב וקיוויתי שיצוץ איזה פרט שיעזור לי להחליט. לבסוף ניגש אלי המוכר (אחד בשם ניצן קרמר) ושאל אותי אם אפשר לעזור. הסברתי לו את הדילמה והוא הנהן בהבנה. ההמלצה שלו היתה חד-משמעית: אם אתה רוצה לשמוע את Ellington – תקנה אלבום של Ellington מנגן Ellington. אם אתה רוצה להכיר את Monk – תקנה אלבום של Monk מנגן Monk. כמה פשוט, ככה צודק. לא הייתי יכול לנסח את זה יותר טוב.

לקחתי איתי את Monk’s Music ונסעתי הביתה לחיפה. כל הדרך, באוטובוס קראתי את ה Liner Notes והתיאבון שלי רק גדל. כשהגעתי הביתה לא יכולתי לחכות רגע אחד נוסף, ותחבתי את הקלטת לטייפ הדאבל קאסט שהיה לי. הסרט התחיל להתגלגל ואני נותרתי פעור פה והמום נוכח נגינת Abide With Me, בכלי נשיפה בלבד, ללא פסנתר. לא הצלחתי לסגור את הפה עד סוף הצד. המוסיקה היתה כל כך מקורית, מפתיעה ומלאת הוד. הלחנים היו מקסימים והיה שם קסם לא ברור, כי מחד המוסיקה נשמעה מעובדת עד אחרון הפרטים אבל בו בזמן חופשית לגמרי. והפסנתר. מה זה הפסנתרן הזה ? Monk ניגן אחרת לגמרי מכל מה ששמעתי. מין נגינה שבורה עם כל מיני הדגשות לא צפויות. והליווי שלו היה כל כך נוכח וכל כך מעניין, כל הזמן מגיב למה שקורה מסביבו ובעצם אף פעם לא באמת "יורד" ללוות. כשהצד נגמר החלטתי לשמור לעצמי את הצד השני למחר, ופשוט החזרתי אחורה ושמעתי שוב את הצד הראשון.

באותו לילה, היה לי ממש קשה להירדם. המוסיקה של Monk זרקה אותי כל כך רחוק מהבית ומכל מה שהכרתי. לא חוויתי כזו טלטלה מאז שמעתי את המינגוס הראשון שלי (Tijuana Moods) כמה חודשים לפני כן. פתאום הבנתי שיש שם בחוץ כל כך הרבה הקלטות מופלאות של מוסיקאים שאת שמותיהם אפילו עוד לא שמעתי. אל מול עיני חלפו דמויותיהם של האבות המייסדים Gillespie ו Parker. הם חייכו ונדו בראשיהם כאומרים לי – עכשיו סוף סוף הבנת על מה אנחנו מדברים...

האלבום הוקלט ב 26 ביוני 1957 עבור הלייבל Riverside וההרכב הנגנים המשתתף בו מעניין במיוחד:

מנגנים בו שני דורות של טנוריסטים: Coleman Hawkins הענק שהיה אחד מגיבוריו של Monk, ואף העסיק אותו בהרכב שהקים בשנת 1944 ולצדו מנגן John Coltrane שבילה עם Monk לא מעט שעות בשבועות שקדמו להקלטה ולמד ממקור ראשון לנגן את המוסיקה של Monk. (ראה בפוסט על Monk & Coltrane 1957). כמו כן מנגנים שם Gigi Gryce באלט, שאף נשכר כדי לעזור ל Monk עם העיבודים, Ray Copeland בחצוצרה, Wilbur Ware בבאס ו Art Blakey בתופים.

למעשה ההקלטות החלו עוד ערב לפני כן (ב 25 ביוני 1957) כשההרכב ניסה להקליט את Crepuscule with Nellie, קטע שהלחין Monk לאשתו האהובה Nellie שהיתה במצב בריאותי קשה באותה תקופה, אולם אף אחד מהטייקים לא נמצא ראוי בעיני Monk.

בסופו של דבר, כל המוסיקה באלבום הוקלטה בערב למחרת (26 ביוני 1957) ובנוסף Monk הפתיע עם עיבוד מדהים ביופיו ל Abide With Me, שמילותיו, ככל הנראה, שיקפו את מצב רוחו הירוד לאור מצבה הרפואי של אשתו:

The Darkness deepens; Lord with me abide.

When other helpers fail and comforts flee,

Help of the helpless, O abide with me.

התחושה שהמוסיקה מעובדת בדקדקנות, אותה קיבלתי ששמעתי לראשונה את האלבום, התבררה כמוצדקת. ההרכב הקליט את הקטעים שוב ושוב עד שהגיעו לביצוע שהיה ראוי בעיני Monk. מצד אחד הוא לקח את טובי הנגנים ורצה לתת להם חופש, אבל מצד שני הוא ממש לא התכוון להתפשר וידע בדיוק איך זה צריך להישמע.

במהלך ההקלטות הוא התעצבן לא מעט. Gigi Gryce חטף ממנו על הראש על כך שלא עשה את העיבודים לכלי הנשיפה בדיוק באופן שנתבקש. Hawkins ו Coltrane שלא הצליחו לרדת לסוף דעתו של Monk ונפלו בפער שבין העיבודים שכתב Gryce ובין הוויז'ן של Monk ספגו גם הם.

Art Blakey תיאר זאת כך:

“Monk said to Hawk, ‘You are the great Coleman Hawkins, right? You’re the guy who invented the tenor saxophone, right?’ Hawk agreed. Then Monk said to Trane, ‘You’re the great John Coltrane, right?’ Trane blushed, and mumbled ‘Aw… I’m not so great.’ Then Monk said to both of them, ‘You both play saxophone, right?’ They nodded. ‘Well, the music is on the horn. Between the two of you, you should be able to find it’”.

אבל התוצאה הסופית היא שקובעת והיא, כאמור, מופלאה.

מייד אחרי Abide With Me נכנס Monk בפתיח ל Well, You Needn’t. אני כל כך התרגלתי לשמוע את הקטעים האלה אחד אחרי השני שאצלי Abide with me הוא חלק מהפתיחה של Well, You Needn’t.

ה Head מדהים. הנשפנים קוראים כאיש אחד ו Monk עונה ומגיב בסוף כל משפט שלהם. בסופו של דבר יוצא Monk לסולו שלו. הוא מנגן עם המון space וניכר שהוא חושב על כל צליל ומתכוון אליו. בסוף הסולו שלו הוא צועק את שמו של Coltrane כדי לסמן לו להיכנס. Coltrane נשמע כל כך טוב וכל כך נכון בהקשר המוסיקלי של Monk וברור מיד למה Monk כל כך אהב אותו. אחרי Coltrane נכנס Ray Copeland המצוין שמנגן לא מעט באוקטבה הגבוהה, באופן שמזכיר לי לא מעט את הנגינה של Dizzy. אחריו סולו הבס של Wilbur Ware ומשם לסולו תופים פנטסטי אופייני של Blakey. רק עכשיו מגיע אורח הכבוד – Coleman Hawkins במפגן של נגינה שמזכיר לכולם מי כאן המלך של הטנור ולבסוף עולה Gigi Gryce לסולו חינני. כולם זוכים לליווי מעולה של Monk שלא משעמם לרגע. לפעמים מנגן את הבס, לפעמים תומך עם אקורדים ולפעמים רץ כמו ב stride piano. ואז שוב סולו קצר של Monk לפני ה Tail שסוגר את הקטע.

הקטע הבא, Ruby My Dear, מוריד את הקצב ומנוגן כבלדה בידי Hawkins הנפלא עם סולו קצרצר של Monk.

לאחר מכן מגיע Off Minor (עוף קטן...) עם עיבוד יפהפה לכלי הנשיפה. שוב Hawkins מקבל את זכות הראשונים על הסולו, אחריו Ray Copland בסולו נהדר, מלא רעיונות ומלודי מאד, מכאן Monk לוקח את המושכות ומוביל לסולו שכולו משחק בקצב ובהרמוניה. אחריו Wilbur Ware נותן בבאס ו Blakey מפליא לנגן ומשם מקפלים הכל בחזרה.

הקטע הבא הוא Epistrophy. זהו לחן טיפוסי של Monk, עם Blakey הגדול שמזנב בכולם עם ההיי-הט שלו. Coltrane מקבל את הסולו הראשון, אחריו לפי הסדר Copeland, Gryce, Ware ו Blakey בסולו סוער. Hawkins מנסה להיכנס עם הטנור שלו אבל Blakey שעוד לא סיים פשוט "דורס" אותו, והוא נאלץ לחכות ש Blakey יסיים את חלקו לפני שהוא נכנס לסולו שלו ולבסוף Monk לוקח את הסולו האחרון.

ולבסוף Crepuscule with Nellie המקסים שכתב Monk לאשתו. במקור הוא קרא לו Twilight with Nellie אבל הברונית Nica הציעה לו את "Crepuscule" - החלופה הצרפתית ל twilight והוא השתכנע. Monk עבד על הקטע הזה לא מעט בחודשים האחרונים והרבה מאד בלילות שקדמו להקלטתו. Monk התייחס לקטע הזה כאל הקונצ'רטו שלו והחליט שהוא יהיה כתוב מההתחלה ועד הסוף ללא אילתורים. החצי הראשון מנוגן ללא הנשפנים, והם נכנסים בעדינות רק בחצי השני.

החבורה הקליטה את הקטע הזה מספר פעמים וכאמור, זה לא הלך חלק. אבל בסופו של דבר המאמץ השתלם. Monk השמיע לרעייתו את ההקלטה ו Nellie חייכה. היא אהבה את ששמעה.

אגב, תצלום העטיפה, גם הוא לא הלך חלק. הרעיון המקורי היה take off על משמעות השם Monk (נזיר באנגלית). והכוונה היתה לצלם את Monk כנזיר על דוכן המטיפים עם כוס וויסקי ביד. אבל הוא סירב והתרגז והלך כעוס לשבת באחת הפינות של הסטודיו. הוא התיישב על מריצה אדומה. כך נולדה העטיפה המדליקה והכל כך מזוהה של האלבום הזה.

(והסיפור המלא נמצא בספר Thelonious Monk: The Life and Times of an American Original של Robin D. G. Kelley)

נדב רמז / אלון נחושתן

2011-08-18T00:34:00.006+03:00

מכירים את אלון נחושתן ? אז אולי את נדב רמז ?

אם עניתם לא על שתי השאלות, אל תדאגו. אתם בחברה טובה (וממילא זה עומד להשתנות). עד לפני שבועיים גם אני לא הכרתי מי מהם. שמו של נחושתן עוד צלצל לי מוכר אבל לא ידעתי לומר מניין ואפילו לא ידעתי באיזה כלי הוא מנגן.

כל זה השתנה ממש לאחרונה כשקיבלתי לידי, בהפרש של כמה ימים, את אלבומיהם האחרונים של השניים, והאמת – הופתעתי לחלוטין. כמי שחשב שהוא מכיר את סצינת הג'אז הישראלי קיבלתי סטירת לחי מצלצלת. איך זה שני מוסיקאים נפלאים שהוציאו אלבומים מעולים ואני מעולם לא שמעתי עליהם.

נתחיל בנדב רמז. גיטריסט. בוגר תלמה ילין, Berklee וה- New England Conservatory. זהו אלבומו הראשון, שיצא בלייבל Brooklyn Jazz Underground והוא נקרא בפשטות "So Far". האלבום הזה הפתיע אותי לגמרי. אני לא משוגע על גיטרה בג'אז ואלבום ראשון של גיטריסט הוא בדרך כלל ערובה למקבץ קטעים טכניים שמשמשים כלי להפגנת יכולת. אבל כאן התמונה היתה שונה לגמרי.

האלבום מנוגן בשישייה עם James Wylie בסקסופון אלט ובקלרינט, Steve Brickman המדהים בסקסופון טנור, שי מאסטרו בפסנתר, אברי בורכוב בבאס וזיו רביץ בתופים. בנוסף מתארח גם איתמר בורכוב בחצוצרה בשני קטעים. המוסיקה מגוונת, יפה ומושכת את הלב, מזכירה לי קצת את המוסיקה של עומר אביטל. הרשים אותי לא פחות חוסר האגו שהפגין רמז ונראה שהרבה יותר חשוב היה לו להוציא את המוסיקה בצורה הטובה ביותר שאפשר, מאשר להפגין את יכולותיו הטכניות כגיטריסט, ואלו בפירוש אינן מבוטלות. הצליל המקסים שהוא מפיק מן הגיטרה, התזמורים המושלמים והנגינה הקולחת של נדב ושל שאר חברי ההרכב שלו הניבו אלבום מגובש, ברמה גבוהה מאד שתענוג להאזין לו עוד ועוד. באלבומים אחרים הייתי נוטה להתייחס לנגינה של כל אחד מחברי ההרכב, אבל כאן זה יהיה פשוט לא נכון לעשות כן, משום שיותר משיש כאן אוסף של נגנים שחברו יחד לעשות אלבום, יש כאן נגינה של הרכב שהוא בעצם יחידה אחת, שלם הגדול מסכום חלקיו. וזה, בעיני ההישג הגדול ביותר של האלבום הזה.

האתר של נדב רמז

ומכאן נעבור לאלון נחושתן. פסנתרן ומלחין. בשיחה עמו הוא מתגלה לי כאינטלקטואל אמיתי, בעל ספקטרום מוסיקלי רחב ביותר שמיטיב לדבר על מוסיקה לא פחות משהוא מיטיב לעשותה.

נחושתן, בוגר האקדמיה למוסיקה בירושלים המשיך אף הוא את לימודי ב New England Cpnservatory והוא שוהה בניו-יורק משנת 2003. הוא הקליט לא מעט ומופיע די הרבה, בין היתר עם החצוצרן Frank London (שיהיה בספטמבר בירושלים ויופיע עם מארש שונדורמה במסגרת פסטיבל "צדיקים בירושלים"), עם William Parker, עם Roy Campbell, Mark Dresser, Daniel Carter, Chris Cheek ורבים אחרים.

בשנת 2002 הקים את ההרכב TalaT ובשנת 2006 הם הקליטו אלבום ללייבל "צדיק" שנקרא The Growl. חברי ההרכב, מלבד אלון נחושתן שמנגן פסנתר וקלידים, הם Marc Mommaas בסקסופונים, Matt Shulman בחצוצרה, Matt Pavolka בבאס ו Jordan Perlson בתופים.

חברים, שמעתי הרבה אלבומי כליזמר-ג'אז ב"צדיק" וזה בעיני אחד הטובים שבהם. קולח, אינטליגנטי, רב שכבתי, מתכתב היטב הן עם מסורת הג'אז והן עם המסורת היהודית ולא פחות חשוב - מלא הומור.

תשמעו איזה יופי הוא מוציא משיווי משקל את "אדון עולם" (LOA’MADON) או תשמעו את Hassidic Monk שמתחיל עם "אבינו מלכנו" וגולש בטבעיות גאונית ל Well, You Needn’t ול Misterioso. ממש מפתיע אותי בכל פעם מחדש שמוסיקאים שלא גדלו על "מוסיקה יהודית" מצליחים להתחבר לסגנון הזה ולהפיח בו חיים.

לאתר המושקע של TalaT

נחושתן נמצא בימים אלה בארץ וב 23 באוגוסט הוא עורך מופע השקה לאלבומו החדש: Beyond Words. האלבום הוקלט לפני כשנה וחצי אך יצא רק לאחרונה בלייבל buckyball records, ובאופן מפתיע (ובעצם, ממש לא מפתיע כשמכירים קצת את הוורסטיליות של נחושתן) הוא שונה לגמרי מהחומר של TalaT. זהו אלבום טריו פסנתר עם Francois Moutin בבאס ו Dan Weiss בתופים. להבדיל מאשר ב The Growl כאן הנגינה של אלון במרכז ואיזו עבודה נפלאה הוא עושה על הפסנתר כשהוא לוקח את המאזין למסע מופלא שאינו מפסיק להפתיע. הנגינה שלו בוטחת, רגע אחד הוא לגמרי "בפנים" ובמשנהו, ממש כמו עליסה בארץ הפלאות, אתה מוצא את עצמך לגמרי "בחוץ". ושוב נחושתן מצליח לקיים סינרגיה מופלאה בין מסורתי למקורי. בין הבטוח להרפתקני. הוא מאלתר מקורי ומלא השראה שמצליח לגרום לך לא לאבד קשב אפילו לרגע, כי מי יודע מה תפספס. הנגנים שאיתו עושים עבודה מופלאה, Moutin ו Weiss (גם עליהם לא שמעתי עד כה כמובן) מתגלים כצוות מוכשר ביותר וביחד עם אלון הם מייצרים גרוב סוחף שמסוגל בשנייה להישבר לרסיסים קטנים של מקצבים שבורים. Moutin מקבל לא מעט זמן סולו ולמרבה השמחה הוא יודע לנצלו היטב.

Weiss, Nechushtan, Moutin

בהופעה בארץ, שתיערך בתיאטרון הסימטה ביפו, ב 23.8.2011 ילוו אותו דניאל ספיר בבאס ושחר חזיזה בתופים. אליהם יצטרף גם אלון פרבר בסקסופון. אני בהחלט מתכוון להיות שם.

לאתר של אלון

הקולנוע הסודי

2011-08-04T10:00:00.006+03:00

אמנם הבלוג סבל מהזנחה פושעת בחודשים האחרונים, אבל אני מבטיח לנסות לשפר.
הנה רק היום הוספתי את "הקולנוע הסודי" ויש לי המון חומר להראות לכם שם.

לרגל הפתיחה, הופעת ה- 100 של Keith Jarrett ביפן בשנת 1987 במלואה. סולו פסנתר מכשף !

The Periodic Table Of Jazz

2011-08-04T09:23:00.002+03:00

במסגרת שיטוטי נתקלתי באתר של David Marriott, Jr., מוסיקאי ומעצב גרפי מסיאטל שיצר את "הטבלה המחזורית" של הג'אז. הקליקו על התמונה כדי להגדיל.

והנה לינק לאתר: RED RASPUS DESIGN

גילו צדיקים

2011-08-03T21:56:00.008+03:00

פסטיבל אילת השנה מבאס מהרגיל, אבל הפתעה מרעננת מגיעה דווקא מכיוון ירושלים שמדי כמה שנים , וכל פעם במסגרת אחרת (שלצערי ממאנת להכות שורשים), מצליחה למשוך אליה אומנים מעניינים ויצירתיים.

במהלך חודשים אוגוסט וספטמבר יתקיימו ארבעה הופעות (שיתפרשו על פני שלושה ערבים) של אומני הלייבל "צדיק" של John Zorn:

• שביעיית רוברטו חואן רודריגז (18 באוגוסט)

• רביעיית אורי גורביץ' (ב 1 בספטמבר)

• רביעיית אייל מעוז מנגן "אדום" (ב 1 בספטמבר)

• ולקינוח, מפגש בין החצוצרן פרנק לונדון למארש דונדורמה (ב 8 בספטמבר)

ההופעות יתקיימו בחצר בית אבי חי בירושלים (אוויר טוב מובטח) במשך שלושה ערבים.

מחיר הכרטיסים שווים לכל נפש ולכל כיס: 50-60 ₪ ולסטודנטים – 20 ₪ בלבד!

על הניהול האומנותי של הסדרה הזו מופקד ברק ויס שמפגין אומץ לא מבוטל בבחירות האומנותיות שלו ודואג לחשוף את הקהל לפנים הפחות מסחריות והיותר מעניינות של הג'אז העכשווי.

רוברטו חואן רודריגז

אמן כלי ההקשה והתיפוף רוברטו חואן רודריגז, מהמתופפים המבוקשים בעולם (ניגן ומנגן עם פול סיימון, ג'ו ג'קסון, מוריס אל-מדאיוני, פקיטו ד'ריברה, מארק ריבו ועוד), הוא מוסיקאי נדיר המשלב מוסיקה קובנית קלאסית עם כליזמר ועם מוסיקה אנדלוסית. מופע מלהיב של מוסיקה מקורית, מקצבים קובניים לוהטים ולחנים יהודיים.

רוברטו רודריגז (קובה וארה"ב) – תופים ושירה; גלעד הראל (ישראל) – קלרינט; יונתן קרן (ארה"ב) – כינור; ויטלי פודולסקי (ישראל) – אקורדיון; איתי אברמוביץ' (ישראל) – פסנתר ואורגן; מיקי ורשאי (ישראל) – בס; חן "פפה" מאיר (ישראל) – כלי הקשה ושירה

אייל מעוז ורביעיית "אדום"

מעוז, מטובי נגני הגיטרה-ג'אז בניו יורק, במופע המשלב ג'אז, גיטרות רוק ומוסיקה יהודית.

אייל מעוז (ארה"ב) – גיטרה; הוד מושונוב (ישראל) – קלידים; גבריאל מאיר (ישראל) – בס; שחר חזיזה (ישראל) – תופים

רביעיית אורי גורביץ' – The Storyteller:

אורי גורביץ', מהסקסופוניסטים הישראלים הכשרוניים ביותר הפועלים כיום בסצנה הניו יורקית, משלב ביצירתו השפעות פוסט-בופיות בסגנון ג'ון קולטריין עם ניחוחות מהזמר העברי ומהמוסיקה של יהדות מזרח אירופה, צפון אפריקה ותימן. לגורביץ' מצטרפים שלושה מוסיקאים מהשורה הראשונה בג'אז הישראלי והבינלאומי.

אורי גורביץ' (ניו יורק) – סקסופון אלט; ניתאי הרשקוביץ (ישראל)– פסנתר וקלידים; גלעד אברו (ישראל) – קונטרבס; זיו רביץ (ניו יורק) – תופים

פרנק לונדון פוגש את מארש דונדורמה

החצוצרן פרנק לונדון, אחד המרכזיים והפוריים בסצנת הכליזמר הרדיקלית בניו יורק ומנהיגם של כמה הרכבים מפורסמים, בהם The Klezmatics, Hasidic New Wave ו-Brotherhood of Brass, פוגש את תזמורת כלי הנשיפה בת 15 הנגנים בעלת השורשים הירושלמיים, מארש דונדורמה, למופע סיום מלהיב המשלב ניגונים חסידיים, מוסיקה מזרח תיכונית ויצירות מקוריות של פרנק לונדון ושל חברי מארש דונדורמה בביצועים משותפים ומרקידים.

Roy Assaf and Augmented Reality

2011-07-08T22:07:00.003+03:00

לפני מספר שבועות יצר עמי קשר רועי אסף וביקש לשלוח לי את אלבום הביכורים של הטריו החדש שלו שנקרא Augmented Reality . שמעתי את האלבום מיד לאחר שהגיע אלי ואהבתי. השבתי אפוא לרועי שאשמח לכתוב על האלבום בבלוג. מאז שמעתי את האלבום עוד פעמים רבות בהנאה מרובה. השבועות נקפו ולמרות שהבטחתי ואהבתי, לצערי, לא מצאתי זמן לשבת ולכתוב עד עכשיו. מצטער רועי.

רועי אסף, מנגן פסנתר, עבר את מסלול ההכשרה ה"סטנדרטי" למוסיקאי ג'אז ישראליים (תלמה ילין, שטריקר( ומשם המשיך ל Berklee ו Manhattan School Of Music.

באלבום הזה (בהוצאת הלייבל Daywood Drive) הוא מנגן עם הבאסיסט Jorge Roeder ועם המתופף רונן איציק וביחד הם יוצרים טריו מגובש ומגוון ומאד שמרגיש בבית גם בקטעים השקטים וגם בקטעים הגרוביים יותר.

לא מדובר באלבום תובעני או קשה להאזנה. להיפך - המוסיקה מאד קומוניקטיבית ולכן בהתחלה חששתי שהאלבום ימצה את עצמו אחרי 3-4 האזנות, אבל שמחתי להתבדות. הקטעים קצרים (אפילו קצרים מדי לטעמי) בין 3 ל 5 דקות ומאד ממוקדים ולא מאפשרים לנגנים לצאת למסעות ארוכים במחוזות האלתור. ואולי דווקא זה סוד קסמו של האלבום הזה, שמשאיר אותי שוב ושוב, אחרי כל השמעה, עם טעם של עוד.

רוב הקטעים הולחנו בידי רועי אסף ורונן איציק למעט 3 קטעים: Alfonsina Y El Mar של Ariel Ramirez, Only Trust Your Heart של Benny Carter (ההרכב ממש פורח בקטע הזה) ו Leaving של Richie Beirach.

קל להבחין בשלל השפעות שנטמעו בנגינת הטריו הזה בכלל ובנגינתו של רועי בפרט. מ Enrico Pieranunzi (קחו לדוגמה את הקטע השני Alfonsina Y El Mar) עבור ב Paul Bley (ברצועה השישית Stone And Sun), ועד ה Bad Plus (למשל, קטע מספר 5: Sepharadic). כל ההשפעות הללו נמזגו בקלות לתוך הטריו והתוצאה מענגת.

Jorge Roeder, הבאסיסט הפרואני, עושה עבודה טובה מאד לאורך כל האלבום. הוא מלווה קשוב ויצירתי וקטעי הסולו שלו מביאים הרבה יותר מוסיקה מאשר מפגן של טכניקה.

ואחרון חביב, רונן איציק, שמלבד היותו המתופף מתגלה גם כמלחין מוכשר שאחראי למחצית מהלחנים באלבום הזה.

הייתי שמח מאד לשמוע אותם בהופעה, ולראות כיצד הם מפתחים את הלחנים המוקלטים וממלאים את המסגרות המוסיקליות הנהדרות הללו באילתורים. אלא שבינתיים הם מופיעים רק בחו"ל (לתשומת לב הקוראים בעלי ההשפעה והמהלכים בפסטיבלי הג'אז השונים).

לפרטים נוספים בקרו באתר המושקע של הטריו או בדף האלבום באתר הלייבל Daywood Drive.