The way we met

Good Night Moon

2015-07-23T18:53:00.000-07:00

15.07.2015

הזמן נמתח ומתלפף סביבנו באטיות לאה. היא נעה מעלי כמעט ללא תנועה, מבלי להרעיד את האוויר. אני מרגיש אותה בתוכי, משל הייתה כדורית אדומה שרצה בעורקיי, ונושם לפי הקצב שלה. טאקו ותותח מוצאים את מקומם על קצה המיטה ומהאינטרקום בוקעות נשימותיהם השלוות של ילדינו המשותפים. על פאת השמים, מעבר לחלון, רושפים זיקי הלבנה וקילוחי ערפל

דקיקים מפזזים ונארגים על רשתית החלון. לילה אפל ורך מציץ אל החדר בשמיו השחורים כמעט, ברחש ענפים חרישי ובריח של אוויר צח, משיב נפש. אפוד רוגע ושלווה, אני שוקע בקורי האושר האינסופי כשטאקו מתכרבלת לגוש קטן בין כתפי לאוזני השמאלית ותותח אוחז את זרועי הימנית, מזכה אותה בליקוק משייף ומניח עליה את ראשו. אנג' ממקמת את ברכה על אשכיי ונרדמת על חזי. העלטה יורדת על העולם סביבי, כשאני מעז ופוקח את עיניי ובשפתיים בלבד חוזר על התפילות שלמדתי בילדותי.

פרפרי מונרך

2015-07-06T11:37:00.004-07:00

16.03.2015

הוריי התייתמו מהוריהם טרם זכרו את עצמם. כששאלתי את אמא שלי מה מרגישים סבא וסבתא, כדי להבין איך זה למות, אמא שלי השיבה: "לבד".

למרות שהבטחתי לאמא שארוקן את כיסיי בכניסה לבית ואפטר מכדורי עץ האזדרכת שליוו את כל שנות ילדותי, הם התגלגלו מידיי, קיפצו על הגזוזטרה ונשפכו מטה אל הגינה. השקעתי את מבטי בכדורים המקפצים ואימצתי את השמיעה בצלילי הגשם המדומה, עד שבלעו את כל צלילי העולם, עד שהרגשתי סופסוף לבד.

פעם ראשונה שפגשתי במוות פנים אל פנים הייתה כאשר מצאתי חילזון מחוץ על המדרכה. מאותו יום, עם פרוץ הגשם, התרוצצתי סביב הבית ואספתי את השבלולים. את חלקם החזרתי אל המדשאה, תוך שאני מרצה להם ארוכות על הסכנות הטמונות בזחילה על הכביש, ואת חלקם הנחתי בסל על הגזוזטרה, מוגן וממולא בעלים. לשווא ניסתה אמי, שהקפידה להפריש עבורם את עלי הבצל והסלק בימים הלוהטים, להסביר לי את מערכת הרבייה של הרכיכות שלוקחת בחשבון גם את הקורבנות. עבורי כל חילזון מת היה סבא או סבתא לנכד שלא יכיר את משפחתו. עד שבבוקר גשום במיוחד, כשהכלב ואני אספנו את החלזונות, אבי החנה את רכבו בחניה, ושנינו – אחד בנביחות והשני בצרחות שמחה – רצנו לקראתו, ושמעתי את קול פיצוח השריון תחת רגלי. במשך שבוע, במהלכו אמי ניסתה להוריד את חום גופי כי הוכרזתי חולה, חיפשתי סיבות לאותו הקול. אולי קליפת ביצה, או שמא קליפת אגוז, קרוב לוודאי רגב של אדמה שהתקשה...

בחלוף שנה הכלב מת. לא חליתי כי לא רציתי להפחיד את הוריי, וכדי לא לזכור, שכחתי את שמו. בגן של הקטנים אמא של אחד מחבריי לא התעוררה בבוקר ובגן חובה אבא של אחר נפטר מהתקף לב. אספתי את כולם בזיכרון אחד וכדי שלא יהיו לבד, הרכבתי משפחה: סבא, סבתא, אמא, אבא, כלב וחילזון.

אישה עם פאה הגיעה כשחבר לספסל הלימודים נפטר ממחלה קשה. מומחית למיתות. היא דיברה על מוות של חברים, למרות שאיבדנו חבר אחד. היא דיברה על התמודדות עם אובדן של אחר, למרות שאיבדו חלק ממי שהיינו לפני. לא הקשבנו לה, שתקנו מתוך כבוד, ילד ילד אל תוך אובדנו.

בקרב בג'נין הבנתי שזה יכול היה להיות אני ובמשך שנים התנצלתי על כי נשארתי בחיים. מומחים למיתות, אלכימאים מנוסים, שקדו עלי בניסיונם להפוך מוות לחיים ולהעביר את אבן הנגף מלבי אל הכליות. הם לא צלחו, אני עדיין מתנצל אחרי כל מלחמה. עם עצמי. לבד.

****

המלחמות נושרות ממני בקשקשים חיים מתים. כמו פרפרי מונרך שנודדים לאורך חמישה דורות, כך גם אני נודד בין מלחמה למלחמה ומת ביניהן. ועם כל התעוררות, בחסד נהרתן של שעות בוקר ראשונות, מגולם באהבתה, מתעורר לחיים.

"האם את אוהבת אותי?" מתעורר משינה אלימה ומקוטעת, אוחז בכדור אזדרכת ומלטף בו את שבילי חיי שחורטים את כף ידי.

"מאוד," מנערת את קורי השינה מריסיה בגב ידה בתנועה ילדית, וקושרת בעיניי את עיניה גדושות הדאגה, "אני אוהבת אותך מאוד, תינוקי."

"תודה לך. זה כל מה שאני רוצה לזכור... ולחיות."

(8) מקומן של מפלצות מאחורי חומות

2015-07-06T11:31:00.001-07:00

19.09.2014

לא רק אנג'לינה ברחה. גם אני לא נשארתי במקום. למוד ניסיונות העבר, מפחד לאבד גם אותה, גוננתי עליה מפני האשם הבלעדי בעיי החורבות שהותרתי מאחוריי בחיי האישיים – מפניי. שתיקותיי ניצבו בינינו כחומה. לפעמים הן נמשכו שעות ספורות, לפעמים במשך ימים ארוכים ולפעמים במשך שבועות. תפקדתי, עבדתי בגינה, בניתי את הבית לבנה אחר לבנה, נישקתי אותה ועשיתי אתה אהבה, אבל בעיניי שקיבלו גוון מתכתי וקר, עמד מרחק. אחרי פעולות צה"ליות משמעותיות ביקשתי להישאר בגזוזטרא כדי לארגן את עצמי האזרחי מחדש; לפניהן, מרגע הידיעה, זינקתי במחשבותיי לשדה הקרב בכל רגע נתון והתכוננתי נפשית לעתיד לבוא. כשלילות מסויטים התדפקו על דלתות שנתי, השארתי אותה במיטה ופרשתי לגינה.

הסברתי לה את הכל. לא הסתרתי ממנה דבר, אפילו לא את ההצעות ללמוד שקיבלתי ולהן סירבתי מחשש שירחיקו אותי מהסכנה. חלקתי אתה את המועקה שמתלווה אלי עם חזרתי משדה הקרב, וגם את זו המתגנבת אל חיי לפני שאני יוצא. סיפרתי לה את מה שלמדתי מפיהן של קודמותיה על סיוטים שהקפיצו אותי משינה אל המקלחת; על זרם המים ועל המברשת ששמרתי ליד כיור, בה שפשפתי את הדם שנקרש בתוך פרקי אצבעותיי ותחת ציפורניי*. וגם על הרגע בו פקחתי את עיניי וראיתי את המים הצלולים זורמים לתוך חור ביוב בכיור, את עור ידיי הארגמני והמשופשף ואותן נשענות על המשקוף ובוכות.

אנג'לינה הייתה פיסה מגן עדן, היא הייתה המקום בו יכולתי לשקוט ולשכוח. לא רציתי להעמיס עליה את סערת הגיהינום ממנו חזרתי. סירבתי לטמא אותה בזיכרונות ממקום ממנו לא כולם חוזרים. היא השתייכה לעולם נפרד ואחר. ולכן גם כשניסתה להתקרב, חסמתי את קריעות הכאב ששיסעו את גרוני במרחק, ואותה בחומה של שתיקות.

אבל אנג'לינה לא ויתרה. היא המתינה לי עם כוס ויסקי כשחזרתי ונשארה רק עוד קצת, בשתיקה. בכל פעם קצת יותר. היא התעלמה מהמתח שהסמיך את האוויר לפני היציאה, והתנהגה כאילו דבר לא השתנה. קיבלתי את פלישתה אל עולמי המושתק בחדווה כְּשל הורה השמח למראה מעשי שטות של עולל פרי זרעו. אבל כשבחלוף חודשיים נשכבה על חזי בזמן שישנתי בגינה, ביקשתי ממנה לא לעשות זאת שוב, כי אני עלול לזנק מתוך שינה ולסכן אותה. למרות הזוועה שניסיתי לצייר, אזהרותיי לא הרשימו אותה: היא הבהירה לי שאינה עשויה מסוכר ולכן גם אם אזנק לא יקרה לה דבר, מה עוד שהיא בטוחה ביכולתה לשלוט בשינה שלי ולגרש את סיוטיי.

לא הסתרתי ממנה דבר פרט לזקפה שעינתה את מצפוני. למרות הסבריה של הפסיכולוגית, שטיפלה בי בשנת שבתון, שעוררות מינית לא בהכרח קשורה לתוכן המאורעות, ושהיא מתקשרת ישירות עם אדרנלין, המשכתי להאמין שרק אדם רקוב מטבעו מסוגל להזדקף למשמע קולות גסיסה ולמראות המוות. לא הסתרתי ממנה דבר פרט לסלידה מעצמי אחרי שיצאתי ממקלחת, מותיר אחריי את הלכלוך, את שאריות צבעי ההסוואה ואת הסיפוק הגופני אליו הגעתי ממגע המים בעורי.

כשסיימתי לבנות את החומה סביב ביתנו, חגגנו את סיום הפרויקט עם יין וממולאים. נשמתי לרווחה, הרמתי את הגביע ושתיתי לחיי מפלצות שמקומן מאחורי חומות. אנג'לינה פרצה בבכי. עד עצם היום הזה, כשאני מכנה את עצמי ,Monster אנג'לינה מסתערת עלי בציפורניים שלופות. היא חושבת שבכך היא מוכיחה את אי-ההסכמה שלה עם התווית שהודבקה לי בחלקה על-ידי אחרים ובחלקה על-ידי, אבל אני יודע שעודה פוחדת מהחומות ומהשתיקות אותן פעם הצבתי בינה לביני.

לא הגיל, התרגיל

2015-07-06T11:21:00.004-07:00

16.09.2014

היא נרדמה לצדי. מסובב אותה כדי שתשכב על חזי. מניח את הרגל שלה בין רגליי כך שתלחץ קצת על האשכים ומכסה את שנינו בסדין. "נורא כואב לך לאהוב אותי?" ממלמלת מתוך שינה. "כן", משיב, "האושר הזה ממלא אותי עד כאב".

היא הייתה בת 18 כשהתחתנו. צעירה? אני הייתי בן שבע עשרה וחצי כשהחלפתי את אלוהים בטנק.

(7) אתה לא אוהב אותי, אליפל

2015-07-06T11:19:00.004-07:00

16.09.2014

התחתנו בחו"ל. בארץ ערכנו שתי מסיבות. אחת עבור הוריי וחבריהם ועבור קצת חברים מילדותי הדתל"שית, ואחת עבור חבריי החילוניים. האחרונה התקיימה בטבע, לא רחוק ממפל צפוני פעיל ומחריש אוזניים. זו הייתה מסיבה ספונטנית ובארגונה השתתפו גם המארחים וגם האורחים. מי הביא שתייה ומי הביא מזון, מי היה אחראי על השולחנות ומי על הכיבוד. את הרעיון הגתה אנג'לינה, ואני ששבעתי ממחלצות מכופתרות והדורות, ממקטורנים ומנעליים לא נוחות בחתונתי הראשונה (עם השנייה לא קיימנו טקס חתונה), הסכמתי ברצון. את רוב הלילה בליתי לבוש בקעקועים ופירסינגים בלבד, במצב שכרות מלאה, בחציה מאלכוהול ובחציה מאושר. אנג' שיתפה פעולה עם הפראות שלי ופיתתה אותי אל קצות התשוקה, האושר ואהבה. בליל החתונה שלנו בפעם הראשונה שעשינו אהבה בטבע, בחסות החשכה והתקווה שמטעמי נימוס אף אחד לא מסתכל. כשאחרון החברים נרדם והלילה כיסה בטליתו השחורה את כל הישנים, חמקתי מבין זרועותיה, והתרחקתי בדרך זרועת אור ירח. למרגלות המפל, כובש את זעקות הכאב, בפעם ראשונה בחיי בכיתי לא מצער, אלא כדי לפנות מקום בלב עבור האהבה שגדשה אותו ועלתה על גדותיו. כשפקחתי את עיניי, אנג'לינה כבר רחצה במי המפל, ומפקירה את בשרה הצעיר לקילוחים מקציפים, קראה לי להצטרף. משקיע את שפתיי בצווארה, ידעתי שיהיה לנו קשה ושמצפה לנו דרך ארוכה, במהלכה נאלץ להתמודד עם קשיים שזוגות אחרים אפילו לא מעלים על דעתם, אבל במקביל הכל הרגיש לי נכון ובעיקר – מושלם.

המריבות שככו אחרי החתונה. אנג'לינה הרגישה בטוחה יותר בעצמה, ולא הוטרדה יותר מהמחשבה שאם יקרה לי משהו בשדה הקרב, היא לא תדע. כאישתי החוקית היא קיבלה את הזכות לקבור אותי וכיוון שמיד רשמתי את כל הרכוש שלי על שמה, קיבלה גב כלכלי. המשכורת שלי הופקדה בחשבון הבנק שלה ומחלטורות שעשיתי בצד, רכשתי סיגריות. הפקתי הנאה רבה מלבקש ממנה מזומנים ולגמתי את תנועות ידיה כששלפה כסף מארנקה והגישה אותו לי, בצימאון. כיוון שגדלה בבית ערבי טיפוסי, בו חונכה להיות לא יותר מכלי לסיפוק צרכיו של הגבר, הביטחון שלה בי הפך למטרה של חיי. כשראיתי שאינה קונה לעצמה דבר, עברתי בין חנויות נשים עם שמלה ששלפתי מארון הבגדים שלה כדי להתאים את המידה לשמלות חדשות שרכשתי עבורה. כך עשיתי עם התכשיטים ועם הנעליים. אנג'לינה שמחה על מתנותיי, מדדה את התכשיטים והבגדים מול עיניי, שאלה את דעתי והתנתה אתי אהבים אחרי שהייתי מאשר אותה.

עד שלילה אחד, אחרי שמדדה והסתובבה לעיניי והרימה את אמרות שמלתה החדשה מעל ירכה, כפי שביקשתי, הניפה את שיערה כדי להראות לי את העורף ואת החיבור בין צווארה לבין כתפיה, תוך שאני מכסה את גבה בנשיקות... היא אמרה:

אתה לא אוהב אותי, אליפל.

התרעמתי. כעסתי. בעיקר כי הייתי כבר ערום ומוכן לחדור אותה. כיוון שאני מכיר את עצמי ואת הלשון החדה שבפי, אני יודע שאמרתי משהו שלא הייתי צריך להגיד (לא זוכר. לו זכרתי – הייתי כותב. תארו לעצמכם את הגרוע ביותר ותוסיפו לזה עוד קצת). היא יצאה. שמעתי אותה פותחת את דלת הכניסה ואח"כ מסתבכת עם המנעול של השער. זינקתי החוצה במערומיי, הקפתי אותה וניצבתי בינה לבין היציאה.

העיניים הן החלונות של הנפש, אמר מישהו פעם. חיוורון פשט בפניה כשהביטה בי, תוך שהיא סופרת את הדקות האחרונות של חיה. כל מי שנטל את חיו של אחר, מכיר את המבט הריק והמלא תקווה, המתרוצץ והקפוא והמנותק, ואת איימת המוות שניצתת בעיניו של זה שיודע שגורלו נחרץ.

"מה עשיתי לא בסדר?" שאגתי, תולה את עיניי בפניה אגב נשימה כבדה.

"סליחה," לחשה, "אני אחזור, אני אחזור הביתה. אני מבטיחה."

הפחד ייבש את דמעותיה, היא בכתה פנימה ורעדת עווית עברה על פניה.

"לא אברח," המשיכה ללחוש ספק אלי ספק אל עצמה, "אני יודעת שאסור לברוח ממך, כי תשכח מי אני, כי תמצא אותי ותרצח. ככה אילפו אותך."

נסוגותי ממנה והבטתי בה בדממה. וכשהבנתי שהקיום שלי לידה הוא זה שמפחיד אותה, סובבתי אליה את גבי ופסעתי לכיוון הבית. כשהייתי מרוחק דיי, אימצתי את מיתרי הקול.

"איפה טעיתי? את יכולה לענות לי לפחות על זה?" צעקתי.

"אתה צריך אישה אחרת," אמרה כשצלו הרחוק של חיוך מרחף מעל שפתיה, "כזאת שאוהבת לבזבז את הכסף שלך. אני לא צריכה כסף, אני רוצה לעשות אותך מאושר."

לא אמרתי דבר על כך שאני מאושר כשאישה "מבזבזת את הכסף שלי", ושלא בכסף מדובר. למחרת נתתי לה את מספר הטלפון של חבר קרוב שהתחבב עליה וביקשתי ממנה שבפעם הבאה, כשתרצה לברוח, אבל תפחד שארצח אותה, שתתקשר אליו והוא ייקח אותה. אגב, היא צדקה. אסור לברוח ממני. אני כל מה שהבינה אודותיי, אבל אני כל-כך הרבה יותר.

ורק כדי לא להשאיר את הקטע הזה בלתי פתור, אספר שבסופו של דבר, אחרי אינספור נפילות (עליהן אספר בפעם אחרת), הסתבר שאנג' אהבה אותי כפי שהייתי כשהכירה אותי ורצתה שאוהב אותה כפי שהייתה. כל השינויים שהתרחשו בנו אחר-כך, התרחשו כחלק מזוגיות שלנו ולא כי אחד מאתנו החליט לשנות את השני או להשתנות עבורו.

חרפת רעב

2015-07-06T11:12:00.001-07:00

29.05.2014

מכתב לחבר.

אני רוצה עוד ילדים והייתי מעדיף לעשות אותם כבר לפני שנה, אבל מסיבות שכרגע אין זה הזמן לדבר עליהן, איננו מצליחים להביא ילדים נוספים לעולם. לא נורא. יש לנו שני ילדים משותפים ולי יש ארבעה מנישואיי הקודמים, אני חושב שמילאתי את חובתי למצוות פרו ורבו. בכל מקרה, עד כה אנג' רמזה על טיפולים אבל לא לחצה יותר מדי ונתנה לי להרגיש שההחלטה נמצאת בידיים שלי. החלטתי שאני לא מעביר אותה דרך הגהנום של הורמונים והפריות, אלא אם היא תביע רצון להיכנס לשם עבור עצמה. היא יקרה לי מדי. יותר יקרה לי מהרצון שלי לעוד ילדים.

אני מכור לה ומתמכר לה בכל יום קצת יותר. לא האמנתי שככה יהיה. חשבתי שההתמכרות נובעת מהיעדרויותיי הרבות ומהמתח התמידי בו הייתי שרוי: תהיה הקפצה לא תהיה קפצה, יתזזו אותי לצד אחר של המדינה לא יתזזו, אחזור הביתה ברכב צבאי או בארון. והנה, פה הכל על מי מנוחות. הולכים לישון ומתעוררים ביחד. כשמצופה תרגיל בשטח, אנחנו יודעים עליו חודש מראש ואף אחד לא חוזר משם בארון. להפך, עוד מקבלים יום כיף בסוף. חשבתי שבנסיבות רגועות היא ואני לא נהיה תפוסים ככה זה בזו, שנרפה כי אין מה להיות בלחץ. אבל התבדיתי. אנחנו מחוברים דרך חבל הטבור. ומתחברים בכל יום שחולף יותר. הטבור מתעבה, המיניות משתכללת ואתה הקרבה והרצון לחשוף את הסודות האינטימיים ביותר, הופך לחלק בלתי נפרד מסדר היום. לא נשארו לנו סודות אינטימיים יותר, אנחנו יוצרים חדשים, משותפים לנו, עליהם לא נספר לאף אחד. העזיבות קשות יותר. הדאגה לאיך הצד השני מסתדר בזמן שהאחר נעדר, מחניקה.

בסוף היא נסעה אתי לקניות. רציתי להקל עליה ולקחת את הקטנים כדי להעניק לה מספר שעות מנוחה, אבל בסוף נסענו כולנו ביחד. אפילו ביקור בסופר הפך לבילוי משפחתי. היה לנו כיף, צחקנו, דמיינו מה נבשל עם מוצר זה או אחר, קנינו לילדים שטויות והתנשקנו כל דקה. כל דקה אחד מאתנו הגניב לשני נשיקה. בשפתיים, על המצח, על גב כף היד. לא עזבנו זה את זו לרגע. כל הזמן נגענו. לפחות עם קצה האצבע. כמו שני אוהבים שלא ראו זה את זו במשך עשור. רעבים לנוכחות של השני, לא מצליחים לשבוע.

כמו שני אנשים שידעו בעברם חרפת רעב. אתה יודע מדוע מכנים את הרעב חרפה? כי ברעב טמון הביזיון הכי עמוק של האדם מול עצמו. ביום בו אדם מושיט את ידו כדי להשביע את רעבונו, הוא הופך להיות עבד לצרכיו ומוותר על גאוותו.

אני רוצה לכתוב על זה פוסט, אבל אני מתבייש לספר שכאשר הכל שקט, ואני שוכב בעיניים פקוחות ומוקף קדרות לילית מקשיב לנשימותיה על חזי, הכל מתערבל בי ואני נבהל. אני נבהל מעוצמות שעולות ועולות וקורעות את הגבולות. מפלחות בדרכן את כל המחסומים. אני רוצה לכתוב על התלות ועל הצורך... לא, לא צורך. על הזדקקות. הזדקקות כמו שזקוקים לאוויר לנשימה, כמו שזקוקים לנוזלים, למקורות אנרגיה כדי להמשיך לנוע בעולם הזה, כדי לא להתרסק. לפני שהיא מרשה לעצמה להירדם, היא מרגיעה את הרעד הבלתי נשלט שתוקף אותי. פעם חשבתי שמדובר בחרדת נטישה והייתי מופתע כי אני האדם הכי לא חרדתי בעולם. כל חיי חייתי מיום ליום. הייתי הכי טוב שאני יכול להיות היום ולגבי מחר תמיד אמרתי שאין לי מושג אם אהיה כאן עדיין. ופתאום הרעד הזה שהתחיל בהדרגה... בהתחלה כיניתי אותו התרגשות ותשוקה, אח"כ חרדת נטישה, עכשיו אני מבין שמדובר בפחד נוראי לאבד את עצמי. להתעורר מחר בבוקר ולמצוא במיטה שלי מישהו אחר מחבק את אנג'. מישהו שחיצונית דומה לי אבל בפנים לגמרי אחר. תמהיל של גאווה על כי אני מצליח לאהוב עד הסוף מהמקומות הכי עמוקים והטהורים והפגיעים שבי, עם הפחד מפני הרגע בו הכל ייגמר. כי אם אתעורר מחר בבוקר ואגלה שהכל היה חלום, איך אמשיך לחיות? מה יישאר לי בשבילי? הרי אני ערום, אפילו את עורי פשטתי עבורה. קצות העצבים שלי מציצים החוצה ומתחככים באנג'לינה שמגוננת עליהם. תינוקי-דובוני, ילד טוב של אנג'לינה, גורון מאוהב ואוהב My loving puppy I will never let you .down ומה אם כן? מה אם היא כן תאכזב אותי? מה אם יום אחד היא תגיד שדי מספיק, שהיא רוצה חיים אחרים, עם מישהו אחר או שאתי, אבל אחרת. אז יהיה בקבוק-קטטה-זיון כדי להוציא אותה מהמערכת. אני טוב בזה, בלהוציא אותן מהמערכת. אבל מה יהיה אתי? איפה אני אחפש את עצמי? הרי אתה ביחד אלך גם אני.

אז לא, אז לא אוציא אותה מהמערכת כדי לא להישאר בלעדיי. אחיה כמו שחי אלמן מאוהב. כמו שחי הקולגה של אבא שלי. מדען במכון ויצמן. אשתו נפטרה מהחיידק הזה שתוקף אנשים ולא משאיר להם סיכוי לשרוד. היא מתה בידיים שלו בדרך לתל השומר. דום לב, קריסת מערכות. בכל בוקר, בשעה חמש, לפני העבודה, הוא מבקר אותה, מספר לה על איך עבר עליו היום של אתמול, מה מצפה לו היום, מה הוא מרגיש, איך הוא מתגעגע. הוא יושב על הקבר שלה, של דריה, עוקר עשבים באצבעות, מנקה את העלים ואת המחטים היבשים שנושרים מהעצים. היא קבורה במקום הכי יפה בבית העלמין, הכי מוצל, הכי פורח, בו הלילה ננעל בדממה מאופקת והזריחה נחה על עלי העצים כמו אבק. הוא יושב ומדבר אליה, אל אלוהים שלקח אותה ממנו לנצח, בלי אזהרה, ואל עצמו הקבור בזרועותיה, עמוק באדמה, עטוף בתכריכים אותם תפר במו ידיו.

***

ניחוח הפרחים המנצים נמסך באוויר החמים והלח וריחף בו. חיבקתי אותה אלי כדי להסתיר מפניה את הקבר ללא שם שהביט ברעב על הערוגה מעבר לגדר. וכשנצמדה אלי, לא סיפרתי לה את מה שסיפרתי לכם.

טיפות של שמן

2015-07-06T11:05:00.001-07:00

21.05.2014

היום, כשחזרתי מחדר כושר, אנג' עיסתה אותי בשמנים שהיא מכינה בעצמה. הקשבתי לטפטופים שזלגו מהמגבת אל תוך הקערה טרם סחטה אותה, ובכיתי בשקט ובתקווה שלא תדע להבחין בין הטיפות שנמהלו במי הבשמים לבין דמעותיי. באסירות תודה על היותה.

(6) היא הייתה ערביה, אני הייתי יהודי

2015-07-06T11:02:00.000-07:00

21.05.2014

אחרי שאנג' חזרה אלי, נגמרו המריבות. חיינו התנהלו על מי מנוחות. אנג'לינה התנדבה במרכז לשפות שדגל באג'נדה של דו קיום ואני המשכתי בריצות שלי בין גבולות, פעולות, תרגולים ובית. הגעתי לאושר המכסימלי בו יכול לזכות אדם במעמדי. אשתי התגעגעה אלי וסבלה ממחסור קבוע בנוכחות שלי; אני יצאתי לישון בגינה בכל פעם שהרגשתי שמצפה לי לילה קשה, כדי לא להעיר אותה אם אצרח מתוך שינה; דאגתי לעבור דרך החורשה בדרכי הביתה אחרי פעולות קשות במיוחד, כדי לחסוך ממנה את מריטת העצבים שהעיכול של ההתרחשויות כפה עלי, והשתדלתי ככל יכולתי להיות שם עבורה בשעות המעטות שעמדו לרשותי. אנג'לינה ידעה, מבלי שהסברתי, שבמקום ראשון בסדר העדיפויות שלי ניצבת המדינה ושרק אחריה כל השאר, ומעולם לא דרשה ממני להפוך את היוצרות או ללמוד להתמודד עם המצב אחרת ממה שמצאתי לנכון. היא הייתה האישה הראשונה (והאחרונה, למען הסר ספק) בחיי שאהבה אותי כפי שאני, קיבלה אותי כפי שאני ולא ניסתה לשנות בי דבר. ניחוחות של תבשילים, בית נקי ללא רבב ואישה ששמחה לקראתי והביעה את שמחתה בכל האמצעים האפשריים, פגשו את פניי כשחזרתי. בחלוף שלושה חודשים, כשיצאנו להתאוורר בחוץ במהלך אירוע, כרעתי ברך והגשתי לה טבעת. בזמן ששתקה ושקלה את דבריי, לא החזקתי מעמד וכובש את פניי בשמלתה, התחננתי שתענה לי לפני שמתפוצץ לי הלב.

אבל אנג'לינה לא מיהרה להיענות לי. היא רצתה להתגייר ולהתחתן כדת משה וישראל. בעודי מנשק את רגליה מבעד לשמלתה, הסברתי לה שאיני מעוניין בכך, כי אין מגוחך מאדם שמקריב את חיו למען מדינה בה אשתו שלו לא יכולה לשמור על דתה ועל תרבותה מחשש לגזענות. היא התעקשה, אני הבטחתי שאתמוך בה בהחלטתה אחרי שנמסד את הנישואין במסגרת אזרחית, כי לא היה לי ספק שאחרי שנתחתן, תוותר על הגיור.

לא רק שאנג' לא ויתרה על הגיור, אלא אף נרשמה ללימודים וקבעה פגישה כבר למחרת. כעסתי עליה והערצתי אותה באותה נשימה. כעסתי על בני משפחתה כאשר הודיעה להם על נישואינו והפנו לה עורף. נבהלתי כשסיפרה לאחיה על הגיור והלה איים לרצוח אותה. הפעלתי את כל הפרוטקציות שעמדו לרשותי כדי שהאיום לא יתממש. ניסיתי להסביר לה את נקודת המבט שלהם כדי לשכך את שנאתה כלפיהם ובמקביל כלפי תרבותה. דיכאתי בי את העלבון על ההשוואות בהן השתמשו כדי לתאר אותי, אך בעיקר הרגשתי אשם על כי קרעתי אותה מעולמה.

גם הצד היהודי היה לא מלבב במיוחד. רב צבאי שהכיר אותי מאז הייתי בן 17 וחצי, בו ניחמתי את הצלקות שנשארו בי מאז חזרתי בשאלה, אדם שהכיר את אמי הכרות אישית (צירוף מקרים) ונהג להתקשר אליה בשמי בכל פעם ש"שכחתי" ולכנות אותי בכינויים יידישאיים כשחמקתי מלהשתתף באופן פעיל בקידוש, סירב לחתן אותנו אחרי הגיור כי אנג' ערביה וככזאת תישאר גם אם תתגייר פעמיים. במרכז בו אנג' התנדבה, בלילה של השתלטות על המרמרה "אנשי שלום" ארגנו הפגנה עוד בטרם נודעו כל הפרטים. וכאשר הגעתי כדי לאסוף את אנג' מעבודה, ולא-מגולח-על-מדים נרדמתי על הברזלים, צעקות "נאצי" ו"הלוואי ותמות רוצח" היו אלה שהעירו אותי. כשאנג' (בחודש שלישי להריונה), שיצאה ברגע בו גררתי את עצמי לרכב כדי להמתין לה שם, אמרה שהרוצח הזה נשוי לערביה, הוסבר לה מיד שהיא בוגדת בעמה כי נישאה ל"טרוריסט יהודי".

על מכתב ההתפטרות שאנג' השאירה אחריה למחרת, הנהלת המרכז השיבה שאין לה אג'נדה פוליטית ושכל כוונת המרכז היא לטפח את הדו-קיום ושהם מצטערים על השתלשלות העניינים ואינם נותנים חסות לאף הפגנה שמתקיימת בין כותליהם ולא לוקחים עליהן אחריות. כיוון שבאופן מסתורי כל ההפגנות שמתקיימות בין כותלי אותו המרכז הן הפגנות של אנשי "שלום", אנג' בחרה שלא להתייחס למכתב ההתנצלות ברצינות ואחרי שקרעה אותו לגזרים, זרקה אותו לפח.

באותו יום ניגשתי למשרד עו"ד ורשמתי את כל הרכוש שלנו על שמה, כולל הבית שהיה בבניה. אח"כ אנג' תתיז בפניי שאינה זונה ושלא קונים אותה בכסף. שהיא רצתה אותי לצדה כשלמדה, כששנאה את הוריה, כשבעטה בדתה ובתרבותה, כשהוכיחה לעולם את גבורתה, כשבחרתי להיות הוגן ולכן שמרתי על עקרונותיי. אח"כ אנג' תעזוב אותי למען אחר שלא ירעד כשיביט בה, שלא יבכה כשתיגע בו ולא ירגיש אשם על כי קרע אותה מעולמה ואני אמדוד את גודל הקנה מול הרקה.

אבל אני מקדים את המאוחר.

(5) געגוע

2015-07-06T10:50:00.001-07:00

18.04.2014

למחרת, כשאנג' הגיעה אלי, מיד אחרי שהתקשרה ומסרתי לה את הכתובת, שוב לפת אותי הגעגוע. זה היה כמעט אותו הגעגוע שהרגשתי על הגג של המועדון, כשאמרתי לה שהתגעגעתי אליה והיא השיבה שרק הכרנו וכינתה אותי "דובון טיפשון" (Silly Bear). כמעט אותו הגעגוע אבל לא לגמרי, כי עכשיו משניצבה לידי ובעצבנות מוללה את אמרת חולצתה, הבנתי שאני לא רק מתגעגע אליה אלא גם פוחד לאבד אותה.

את רוב היום העברנו על הספסל המגולף. אנג' נשענה עלי בגבה והקיפה את עצמה בזרועותיי, כמתגוננת מפני העולם, ואני הצבתי את כפות רגליי על הקרקע וכלאתי אותה בין ברכיי, מסתיר אותה בכל ארבעת גפיי שנראו לעומתה מפלצתיות יותר מתמיד. השיחה שלנו הייתה רגועה, אני זוכר שהופתעתי עד כמה לא הייתה בה זרות. זאת לא הייתה שיחה שמתנהלת בין זוג שהכיר אך אמש, אלא שיחה שמתנהלת בין שני חברים ותיקים שנפרדו לתקופה ארוכה ועכשיו שולפים מהפורמלין את הרגעים ואת התחושות שחלקו לפנים.

כשירדה מהרכב, ליד בית אחותה, הצעתי לה לעבור לגור אצלי והיא מיד הסכימה. סיכמנו שאאסוף אותה ואת בגדיה למחרת בבוקר. וכך היה. אנג' עברה לגור אצלי יומיים אחרי שנפגשנו. מעולם לא התחרטתי על ההחלטה החפוזה שעשיתי, אבל לפעמים כססה אותי התחושה שאנג' ברחה מעברה ולא באמת בחרה בי כדי לחלוק אתי את חייה. בכל בוקר, בתום משמרת, תכננתי לשוחח אתה על כך אבל כיוון שאנג' נהגה להמתין לי על המפתן עם כוס ויסקי וחיוך, אליו מיהרתי כדי להרוות את געגועיי, כשראיתי אותה, שככו הספקות.

במהלך הימים הראשונים של חיינו המשותפים, הסברתי לה שאין לי חוקים או ציפיות ושאני מבקש רק דבר אחד – בלי דרמות. מלחמות נשארות בשדה הקרב, בבית אני רוצה לנוח. אם מתעוררות בעיות, ניתן לפתור אותן בשיחה, רצוי על כוס יין. סיפרתי לה שהיו לי די והותר דרמות לפניה ושאני לא רוצה לסיים גם את מערכת היחסים הזאת בפיצוץ. הבטחתי לה ארבעה חודשים. לא יכולתי להבטיח לה יותר כי מערכת היחסים שלי עם הראשונה (ענת) צלעה כמעט מהתחלה ועם האחרות מעולם לא עברתי את מחסום ארבעת החודשים. ומה שאני לא יכול לקיים, אני לא נוהג להבטיח. ברור שלא חסכתי ממנה את משפט המחץ שלי שאמר שהדרך הכי מהירה לאבד אותי, היא לקשור את הזין שלי לכוס אחד. יכולתי לעדן את האמירה הזאת עכשיו מטעמי נימוסין או למען אנג' בזמנו, אבל אני חושב שהתוכן שלה מקפל בתוכו משמעות לא פחותה מזו שמקפל הניסוח. מצד אחד רציתי לזעזע ולהבהיר שעובדת היותי בלתי נאמן אינה ניתנת לויכוח, ומצד שני היה לי חשוב להבליט בפניה את ההבדל בין בוגד-שקרן לביני. כפי שנהגתי עם כולן, גם לאנג' נתתי את האפשרות לבחור את האופן בו היא רוצה לשלב את חוסר הנאמנות שלי בחיינו המשותפים. היא ביקשה להיות מודעת להרפתקאותיי החיצוניות והבטיחה לעזוב מבלי לענות אותי בהאשמות ברגע שלא תוכל להתמודד עם הבחירה.

אני יודע שזה היה אמור להיות סיפור אהבה. הקשר שנוצר בינינו מהרגע הראשון, הקרבה, הגעגוע, כל אלה ועוד בישרו את האושר, אבל לשנינו היו תכניות אחרות. למרות ההבנה שנועדנו זה לזו (ולהפך), רבנו כמו אחוזי טירוף. אני שתיתי קצת יותר מדי והתלקחתי קצת מהר מדי והיא נהנתה להרגיז אותי כי בעיניה גבר אמיתי אמור להכות את אשתו ולאלף אותה. הבנתי שאני שוב נופל בפח של המראה החיצוני שלי שמאותת אלימות ומושך אליו את הנשים שזקוקות לה, ולכן מספר שבועות אחרי ההכרות, תוך כדי מריבה נוספת, הודעתי לה שאני לא עומד בזה יותר ושהיא חייבת להחליט אם להישאר ללא דרמה כפי שהבטיחה, או לעזוב.

אנג'לינה בחרה לעזוב. אנג'לינה שלי, ילדה אליה התגעגעתי טרם הכרתי אותה, אספה את בגדיה, הזמינה מונית וטרקה מאחוריה את הדלת. אחרי שנגחתי בקיר (זה עוזר, בדוק) ונשבעתי בי לא להתפתות בשנית ולא משנה כמה קטנה, אמיצה וערביה תהיה, פתחתי בקבוק בירה והתקשרתי אל ליזט. ליזט הקשיבה כשסיפרתי לה ש"גם זאת עזבה" ולבדיחות שחורות בהן קישטתי בלהט עדין וכפייתי של מאהב מתאבל את ההתרחשות, וכיוון שהבינה את גודל האסון, הציעה להפגש. כשליזט הגיעה, הייתי שיכור לחלוטין ובהתאם להרגליי הישנים, תכננתי לשתות ולזיין את אנג'לינה החוצה מחיי.

את הרגע בו הרמתי את עיניי וראיתי את אנג' עומדת מאחורי השער, בזמן שליזט מענגת אותי אוראלית, לא אשכח לעולם. היינו בגינה, ליזט שהכירה את הגוף שלי וכמובן עלתה באלפי מונים מעל אנג'לינה הלא מנוסה מינית, כרעה על ברכיה בזמן שציפורניה שורטות ברכות את ישבניי. נהיר לי שג'נטלמן אמיתי היה שולף את הזקפה מפיה של ליזט ורץ אחרי ילדה שבורת הלב, אבל לא יכולתי לזוז. רותקתי להבעת פניה של אנג', למראה העלבון שהבליח מעיניה ולאכזבה שהתיזה אלי טרם הסתובבה ונסוגה בעדינות, כמו בלון נמלט שמרחף מעלה אל שמיי אחר הצהרים.

למחרת בבוקר כרעתי ברך על מחצלת של בית אחותה והצעתי נישואין. אנג' התעלמה מההצעה, אבל נאותה לשוב אל חיקי, ומאז בכל פעם שאני מזכיר את עובדת היותי נאמן ונשבע שלא תהיה אחרת, היא מציינת בפניי שרשותה נתונה לי כי היא עומדת בהסכמים.

אנג' נפגעה לא בגלל שהייתי עם אחרת, אלא כי עשיתי את זה בבית בו ראתה בית, וכי ויתרתי על מקומה בו מהר מדי. מאז ועד היום עצם המחשבה שמישהי אחרת תיגע בי, מעוררת בי חלחלה. נכון שהיום אנג' מכירה את הגוף שלי ואותי יותר ממני, אבל זאת לא הסיבה העיקרית להיותי נאמן לה. היה משהו מלוח במיוחד בדמעות ההן שפעפעו על לחייה כפנינים, ובאופן בו העבירה את ידה על פניה כמגרשת סיוט, כשראתה אישה אחרת מענגת אותי, משהו שגרם לי להבין שאני שלה.

רכושנות? אולי. אני חושב שזה געגוע. אני עדיין מתגעגע אליה ולא מוצא לעצמי מקום או מילים להסביר לשנינו איך אני יכול להתגעגע אליה גם כשהיא כאן. אני מביט בה ומתגעגע, אני מסניף את ניחוח התותים שנודף משיערה ומתגעגע אף יותר. אני כורע על ברכיי שוב ושוב למרות שמאז התחתנו הסכימה אינספור פעמים; ולמרות האירועים שדעכו והגלידו בזיכרון, עודי מוודא שאינה מצטערת על כי בי בחרה להתגעגע אליה גם כשהיא לידי.

(4) ככה הכרתי אותה

2015-07-06T10:46:00.002-07:00

07.04.2014

כשאישרתי את השתתפותי באימונים לקראת עופרת יצוקה, למרות שלא נתתי אישור סופי בשיחות על הישארותי, לכולם היה ברור שאני שוב חותם. לא היה לי מה לחפש באזרחות. האזרחים דיברו בעגה שונה משלי, הציבו בפני עצמם מטרות שונות משלי ושאפו למקומות הפוכים מאלה, אליהם שאפתי אני. בנוסף, תפסתי את עצמי כאדם מוגמר. משפחה כבר הייתה לי (גם אם מפורקת), ילדים כבר היו לי, כוויות קישטו מכבר את לבי ולחיי אזרחות הביתיים לא נותר מה להציע לי. וכך, חודשיים אחרי העופרת, אספתי את חפציי ועברתי לבית קטן ורעוע בפאתי ישוב הכי צפוני בארץ כדי להיות קרוב יותר לבסיס בו הוצבתי.

כאב לי לעזוב את הבניין התל-אביבי על דייריו הססגוניים ולכן כרתנו ברית, גוב, תיקי ואני, לשמור על קשר למרות המרחק. תיקי הייתה השכנה מלמעלה. אם חד הורית לשלושה ילדים, בלונדינית מחומצנת ארוכת רגליים, עמה ניהלתי יחסי שכנות פעילים בעלי אופי מגוון. שמתי לב לקיומה, או יותר נכון לכביסה שלה, בבוקר בו הורדתי חולצה לבנה מחבל ייבוש וגיליתי עליה כתמים צבעוניים. כיוון שחשבתי שזה היה מופע חד פעמי, כיבסתי את הכתמים ביד, גיהצתי עד שייבשו והגעתי לישיבת בוקר באיחור. אך אחרי הפעם העשירית, שהתרחשה מול עיניי, שנייה לפני שהסרתי את החולצה מהחבל, לא החזקתי מעמד. זרקתי אותה על כתפיי ובעודי מכפתר את הכפתורים בלולאות לא נכונות ומתעלם מן העובדה שאני לובש בוקסרים בלבד, עליתי אל תיקי, שצחקה בפניי ושילחה אותי לחפש בעל מקצוע שיתקין בינינו גגון. מאותו יום, היא ואני, נהגנו להחליף מילות חיבה לא מחמיאות בכל מפגש או לצרוח אותן אל לב השכונה בכל פעם שתלינו כביסה. כיוון שאני בחור טוב מטבעי וסולד ממלחמות המתנהלות שלא בשדה הקרב, פניתי למזכירה שלנו, חן, ושאלתי לעצתה כיצד לפייס את תיקי. חן רמזה שאם מעכשיו מרחיבים את תפקידה ומבקשים ממנה גם לייעץ, לא תזיק לה להעלאה במשכורת, אבל בסוף התרככה והמליצה לי להכין ארוחת ערב ולהזמין את תיקי אלי.

ואכן, תיקי וגוב שמרו אתי על קשר יומיומי כמעט. גוב נהג להגיע אלי לפחות אחת לשבוע כדי לתת לי "אני אואב אותך, סר" חם ואוהב ותיקי עברה דרכי בכל פעם שביקרה את הוריה המתגוררים במטולה. לפעמים הגיעו ביחד ולפעמים בנפרד. אחרי שאננה העיפה אותי מחייה, תיקי לנה במיטה שלי ועזבה טרם התעוררתי, ולגוב תמיד היה חבר (בכל פעם חבר אחר) בצפון, אתו ניהל פרשייה, ולכן אחרי ששתינו לשובע וצחקנו את כל מה שכאב, פרש טרם נרדמתי. בין הגיחות שלהם נפגשתי עם ליזט המבוגרת ממני בלא מעט שנים ששימשה לי חברה ואשת סוד (וכך נשארה עד היום), ולדעתי אימצה אותי בתור פרוייקט כדי לפטור את עצמה מעשיית מצוות אחרות. פרט לאימי, ליזט הייתה האישה היחידה בתבל שהמתינה לי בכל פעם שנעדרתי ודרשה ממני להתקשר אליה ברגע שאני חוזר. מנשים אחרות נמנעתי בכוונה מאולצת, וחלמתי על היום בו ארכוש את הקרקע ואבנה סביב הבית הרעוע בו התגוררתי, חומה, כי מקומן של מפלצות מאחורי כתלים.

מבצעים שבאו אחרי העופרת, תרגילים והערכה לה זכיתי במקביל, הרחיקו אותי מחברה אזרחית אף יותר, עד שגם באזרחות סיגלתי את היכולת להיות זה שנמהל בצללים, ולכן כאשר חבר לנשק ואשתו הטרייה הזמינו אותי למסיבת תחפושות במועדון, ביקשתי מתיקי הבליינית לתת לי כתף. תיקי, שממילא התכוונה לקפוץ לבקר את הוריה באותו שישבת, הסכימה ואף שמחה. וכך מצאתי את עצמי במועדון הומה אדם, חובש כובע סטטסון ומקלל את הרגע בו הסכמתי להתאזרח ללילה אחד בזמן שתיקי מקללת אותי על היותי מנותק. כשהחליטה לפרוש ולעזוב אותי במועדון, לא התנגדתי. אפילו לא נכנסתי לעומק הקונספציה שהמציאה כשטענה שאני מתחלף במסרים תת-חושיים עם אחת הרקדניות על הבמה. הגענו ברכב שלה ולכן ביקשתי שתתקשר אלי כשתגיע אל הוריה, ואכן עשתה כן ואף התנצלה על התנהגותה.

נשארתי בפינה בה תיקי הותירה אותי. במקום הכי חשוך במועדון. מפעם לפעם חטפתי את השוטים מהמגשים של מלצריות שחלפו על פניי, הפניתי את הכובע אף יותר לכיוון פניי ועשיתי את עצמי צל. ולכן כששמעתי קול קרוב אלי, לא נתתי לו משמעות ורק אחרי שנגעה בזרועי, הבטתי בה. היא הייתה נמוכה מאוד ורזה להפחיד, ונראתה אך בקושי חוקית.

"למה אתה עצוב?" שאלה באנגלית במבטא ערבי.

"כי בא לי." השבתי.

היא סיפרה שהיא ילידת לבנון ושקרוביה גרים בישראל, שאחותה לומדת בחיפה ושלבנון מאוד יפה. אני סיפרתי שלבנון יפה רק כשמסתכלים עליה מתוך צריח (מה שלחלוטין לא נכון. לבנון יפהפייה מכל הזוויות) והדגשתי את היותי חייל. היא ניסתה עוד קצת ואז נעלמה. לא שמתי לב להיעלמותה כפי שלא שמתי לב להופעתה. כשהרעש הכריע אותי, וחיפשתי מקום שקט יותר, מצאתי מדרגות שהובילו אל הגג. הזריחה הייתה בעיצומה ולכן מיהרתי מטה, לחפש את הנפש החיה היחידה שהפרידה אותי מבין הצללים, שפנתה אלי, שהיה לה אכפת. מצאתי אותה על אחד העמודים, עושה שטויות ומצחיקה את חבריה. לא רציתי להפריע, אך טרם פניתי לאחור, היא זיהתה אותי ונתנה לי את ידה. גררתי אותה במעלה המדרגות כשאני ממלמל שאני רק רוצה להראות לה משהו ושאין לי שום כוונה להתחיל אתה. בעצם, אני לא זוכר הרבה מהלילה ההוא. אבל אני זוכר את הזריחה שהרהיבה עוז וצבעה את העולם באדום, את הזריחה על שמה קראנו לעוזי שנולד שנה אח"כ אדיר-עוז, ואת ניחוח התותים שהסנפתי משיערה כשרכנתי אליה בתקווה שלא תשים לב.

היא כרכה את זרועותיה סביבי, שאלתי אותה אם היא חוקית. היא לא הבינה, שאלתי בת כמה היא. היא הייתה בת 17 וקצת. ביקשתי רשות לרדת לה. היא תהתה אם גברים לא אמורים לרצות לגמור. הסברתי לה שאני תלוי בזוג חברים ולכן ברגע שירצו לקום וללכת, אאלץ לעזוב, ואני לא רוצה לפגוע ברגשותיה ולהצטייר משל כל כוונותיי מסתכמות ב"דפוק וזרוק". קיפלתי את החולצה תחת ראשי וביקשתי ממנה שתשב על פניי. אני לא יודע מה הייתי יותר – שיכור או מאושר. היה לה ריח של תותים בכל מקום וגופה הצנום שהתמסר אלי הרגיש נטול משקל על שפתיי שינקו את נשיותה ואת נקטריה, אך כבד על הלב.

בתוך תמהיל של הזדקקות לאהבה, הזריחה והצורך בלשמור על הבדידות, התאהבתי בה, באומץ שלה, ביכולת שלה לזהות אותי מבין רבים. ולכן בהישמע הצלצול שבישר את עזיבתי, מבוהל מעצמי וממה שהרגשתי כלפיה, שאלתי אותה כמה אני צריך לשלם. כששלפתי את השטרות מהארנק, היא נראתה מבולבלת.

"אני לא יודעת כמה," אמרה, "אבל אם יקל עליך לשלם, אתה תקבע את המחיר."

החזרתי את השטרות לארנק ועל פיסה מקופסת סיגריות רשמתי לה את מספר הטלפון שלי. למחרת, אחרי משמרת לילה, כששכבתי על ספסל עץ שגילפתי במו ידיי לזכר עופרת יצוקה, כי התקווה שתתקשר ריפתה את איבריי, היא התקשרה.

אלוהים, כמה אני אוהב אותה. זה כמעט כואב. שלא יגמר לי. שלא תגמר לי. אני לא דתי, אני מגדיר את עצמי כחסר דת, אבל לפעמים אני מניח תפילין ואומר שחרית לכל מקרה שאם הוא בכ"ז קיים, שישמור גם הוא על כל מה שהיא בשבילי.

יש לי משפחה

2015-07-06T10:40:00.002-07:00

18.03.2014

אני מסתכל על כל מה שהשגתי עד היום. כרונולוגית אני עדיין נחשב לצעיר, בני גילי רק מתחילים את חייהם הרציניים ומאחורי גבי ניצבות שלוש נשים ושישה ילדים. בניתי בית בן קומתיים עם בריכת מי תהום באחת משתי הגינות, מרתף מאובזר ואפילו התחלה של סאונה שמבצבצת בפינה הימנית. טרם עזבנו לארה"ב הצבנו את הזכוכיות על קירות המטבחים מה שהגדיל את החלל אף יותר. היא לא התווכחה אתי כשבחרתי את הגוונים, מאפור בהיר ועד שחור מבריק, כדי שיהיה לי רגוע בעין. אבי פסו, צייר וחבר, יצייר תמונה צבעונית, כמטר על מטר שבעים. היא תבחר איזו, ובאילו צבעים. ואת הקיר ממול אכסה באבן צפחה שתתאים לעמוד שניצב במרכז האי, סביבו כל שבוע מתאספים חברים, ככה סתם כי נעים.

אבל לא תמיד הייתי כאן, פעם הייתי במקום אחר ולרגע חששתי ואף האמנתי ללחשושים סביבי: הלום קרב, אלכוהוליסט. אולי באמת ניצבתי על פרשת דרכים, אולי אפילו מעדתי קצת, אולי אפילו הרבה. אולי הייתי זקוק לשנה אזרחית אחת כדי לחטא בדם את הדם ובכאב להגליד פצעים. המבצע עופרת ייצוקה יישר אותי ושינה את פני אלילים. פעם רציתי להיות אריאל שרון, אח"כ גבי אשכנזי, היום אני גאה דיי כדי לרצות להיות אני. אבל על לילי של שרון אני עדיין לא מוותר ומספר, שוב ושוב חוזר ומספר לה, עד כמה אהבו ואיך כשחצה את תעלת סואץ, ביקש מקצין הקישור לקשר אותו עם לילי שלו כדי שתהיה הראשונה לדעת, ועל הקווים שהסתבכו ועל כך שלילי אחרת שמעה את קולו של אריק מלך ישראל מודיע לה, הראשונה בתבל, שהוא היה זה שעשה את הבלתי אפשרי. אנג'לינה שלי, גם אני חציתי אינספור תעלות משלי הודות לך, ואת חלקן בשבילך.

אין לי סיוטים יותר. כמעט ואין. הם נשארו מאחור בתוך סדינים צבאיים, במיטה מקובעת וקטנת ממדים. בתוך החיים אותם חי מישהו אחר, חצי בבקבוק וחצי בג'נין. גם השפתיים לא סדוקות יותר וטעם של דם שהתלווה למילים, התחלף במגע אצבעות של אשתי. ואולי צבע עיניי השתנה בכל זאת, למרות שאמרתי שזה היה לא יותר ממשחקי אור וצל, ומגוון של פלדה יציב וחודר בוקעות אדוות חום.

אני רוצה לקרוע את העור מחזי, להסיט את השדון ואת הפיה המקועקעים על לבי ולפנות לה מקום לגדול מתוכו, לגדול מתוכי. שתהיה חלק ממני לא מטאפורית, שתספר במניין איברים.

יש לי משפחה. אילו הכרתם אותי ממקודם, הייתם מתיישבים עכשיו פן תפלו מרגליכם. יש לי משפחה. אמיתית. עם ילדים ואישה ועתיד וקרפלך ומקלחות ורצפה שצריך לשטוף וכלים בכיור ואבק על המדפים. יש לי מ ש פ ח ה. יש לי לאן לחזור. יש לי מיטה. יש לי מיטה ממנה אני לא רוצה לצאת. יש לי אישה, אישה ממנה אני לא רוצה להיפרד. יש לי ילדים שמכירים אותי. עוזי מחקה את ההליכה שלי, ומצליח, כי הוא רואה אותי כ"כ הרבה, כי הוא יודע שאני אבא שלו. אליענה לא שואלת אותי אם זה נכון שבעזה הרגתי ילדים ערבים. וגם לא תשאל, כי תדע את התשובה מראש. אני האדם הכי מאושר בעולם כי יש לי משפחה. ולא, אני לא צריך יותר.

מאחורי כל מעשה גבורה ניצבת טרגדיה

2015-07-06T10:37:00.001-07:00

03.03.2014

פחד מגרה אותי. פחד שלה מגרה אותי במיוחד. כשהבכורים שלי נולדו, פסיכולוגית קלינית אמרה לי שהכי חשוב שלא להגדיר את הילד אלא לכוון את האופי שלו. כלומר, לעולם לא לקבוע שהוא שקרן או גנב, אלא להגיד: "גנבת, שיקרת". כי ברגע שהילד מבין שהדביקו לו תווית, הוא יעשה את הכל כדי להצדיק אותה ולזכות במקומו בחברה תחת התווית הזו ולכן התווית צריכה להגדיר אותו כאדם טוב ועליו לשאוף למקום הזה ולתקן את חטאיו.

אני גדול מדי בשביל העולם הזה. אנשים נרתעים ממני במבט ראשון. הם מתיישבים כשאני נעמד. הם קופאים על מקומם כשאני מסתכל עליהם. מעולם לא נאלצתי להתווכח עם אף אדם פנים מול פנים, אף אדם מעולם לא ניסה להתגרות בי או לפגוע בי, כי אני מראש נראה מסוכן. אף אישה לא נמשכה אלי כי אני מי שאני ולכן תמיד נפלתי על נשים שחיפשו את הגירוי של הסכנה, על אלה שחיפשו את הילדים הרעים והמניאקים כדי לספק את צורך ההתקרבנות שבער בתוכן, כדי לעזוב אותי מלאות סיפוק עצמי ומצבור של האשמות שהופנו כלפיי.

זה מה שהניע אותי לעשות את הקעקוע הראשון ואת הבאים אחריו, כך למדתי להסגר מפני העולם שבחוץ, ניפחתי את השרירים והפכתי את עצמי למפחיד אף יותר. עשיתי את הכל כדי להסכים עם התווית שהלבישו עלי – אם אני מפלצת, אז עד הסוף. וככל שהוכחתי את התווית והעולם התרחק, ככל שהרגשתי בודד יותר, כך התרגלתי לעובדה שאין לי עבור מי לחיות. אני חושב שעד שהכרתי את אנג'לינה, לא נלחמתי בעד המולדת, אלא ניסיתי להתאבד. אחוז דיבוק הדחייה התנדבתי לכל פעולה ולכל רשרוש. סירבתי לכל הצעת לימודים כי ידעתי שככל שאלמד יותר, כך יעלה ערכי ולכן לא אנודב לעבודת שטח. נקטפתי משולחן האוכל, מחגים עם המשפחה, ממקלחת, משירותים. הייתי תמיד ההוא שאין לו מה להפסיד ולכן מוכן לקום וללכת. מוכן? הייתי אסיר תודה על כל רגע של איימה, על כל תחושת סכנה, על המרחק מבני האדם, ועל ההזדמנות שניתנה לי שלא להביט לתוך הגוף הגדול מדי שמקיף אותי ולהודות בצרכיי.

לא רק הפחד, אלא גם הדם מגרה אותי, הצרחות, הדמעות. ברגעים אותם איני זוכר לפני הגמירה, אני חונק אותה, או לופת אותה או כל דבר אלים אחר. לפעמים אני מאיים עליה שאם תלך, אמצא וארצח אותה. ושלא תעז. לפעמים אני רק ממלמל "שלי שלי שלי" והיא עונה "שלך שלך שלך, גורוני, רק שלך". ואז אני פורץ אל תוכה בבכי חנוק, בדמעות שזולגות מעצמן מזוויות העיניים. אלה לא דמעות של כאב או מפח נפש או צער או עצב, אלה דמעות של מתח עצום. שחרור, נשימה לה הייתי זקוק. היא לא מתנגדת, היא לא דוחה אותי, היא אפילו לא אומרת שכואב לה. היא לא מסיטה את המבט, והיא לא מנסה לברוח. היא מקבלת את הגורל שלה בהשלמה. היא מקבלת אותי. אני הגורל שלה ברגעים ההם. אחר-כך במשך יומיים אני מרחף סביבה, כולי שלה, שטיח לרגליה, ממלמל "תודה" על כל מילה שהיא אומרת ונשרף מרוב אהבה אליה. פתאום העולם כבה ונעלם ונשארת רק היא, לא המרכז ולא המוקד, אלא כל מה שאי פעם רציתי ולא העזתי לבקש.

אנג'לינה עורכת סולחה ביני הגדול מדי, השרירי והמקועקע, לבין הגורוני-תינוקי שלה. כל יום בו היא בוחרת להיות חלק מחיי ולקבל אותי כפי שאני, היא מקדישה למטרה שהציבה בפניה: להפוך אותי לאחד. לגדול וגם רגיש; לכזה שמאיים עליה שלא תעז לעזוב ולכזה שלא צריך להתנצל על כך בבוקר כי הוא יודע שהיא יודעת שהוא לעולם לא יפגע בה. לכזה שעם הזמן כנראה ילמד להשתמש במילים אחרות.

פחד מגרה אותי, רצחתי אנשים, ראיתי אותם מתים מול עיניי, לא תמיד בגללי; התמודדתי עם זה מוסרית, בחרתי לכנות את כל מה שעשיתי "הגנה עצמית" כדי שחבריי לא יכעסו עלי, אבל לא ויתרתי לעצמי מעולם. תמיד הבנתי, ביני לבין עצמי, את מה שאני עושה. ואת המחירים ששילמתי, שילמתי כדי למרות הכל, ואולי אפילו בגלל, להישאר בן אדם. וכן, זה היה שווה.

מאחורי כל מעשה גבורה ניצבת טרגדיה. גם אנג'לינה שלי הותירה מאחוריה חיים לא פשוטים. היא קיבלה אל זרועותיה גבר פגום ולמרות גילה הצעיר, הצליחה לפענח אותו ואת צרכיו. אנג'לינה שלי הייתה תוצר של תרבות רקובה בה צרכיו של הגבר עומדים לפני צרכי האישה. תרבות בה הנשים נולדות כדי לשרת את אדון הבית. ולכן, מיד אחרי שנישאנו, רשמתי את כל הרכוש על שמה, כולל חשבון הבנק. אני לא צריך דבר ממילא ואם תעזוב אותי, פי כמה. אבל כל עוד היא נשארת, חשוב לי שתדע שלא משנה מה אני אומר טרם התשוקה שלי נפלטת אל אוויר עולם, שהיא יכולה בכל רגע לקום וללכת, ומעשית: לבקש ממני לעזוב.

אתמול אנג' השאילה מהשכנה שלנו תינוק בן שלושה חודשים. טוב, לא ממש "השאילה", השכנה הייתה צריכה ללכת לסידורים ואנג' התנדבה לטפל בו. היה איזה רגע שהוא נופף אלי באגרופיו ונצמד אל שדיה. אנג' מיד שלפה טישיו, ניגבה את פיו ואמרה: "אתה מזיל עלי ריר, גבר קטן, ככה לא מתנהג גבר שמכבד את עצמו". היום סיפרתי לה כמה התרגשתי כשראיתי אותה מנגבת את פיו ואותו נצמד אליה ועד כמה רציתי לגנוב אותה ממנו ולעשות אתה אהבה. אנג' סיפרה לי שאחרי שהשכבנו אותו במיטה מאולתרת שהכנו לו על הרצפה וישבנו לידו, הוא התעורר לפתע ואני, ספונטנית, לחשתי "ששש", וכיסיתי בידי את כולו. היא טענה שרק אדם טוב יעשה משהו כזה, אבל כיוון שאני לא זוכר, אין לי ספק שגם הסיפור הזה נועד כדי לשכנע אותי שאני לא מפלצת.

פעם נהגתי לכתוב לתוך הכיס של המדים ולמצוא את הטקסטים בחלוף שנים בכל מיני מקומות מוזרים ועל פיסות נייר בלתי מוגדרות. כמו למשל את הטקסט הזה:

24.12.2011

כבר חמש בבוקר. יום שבת. זריחה עולה מעל משוריינים הנחים על הגבעה, נאנחים בשנתם למגע ידו של חייל החולף על פניהם ומלטף את הפלדה באהבה ותודה. גם הלילה היית טובה אלי, גם הלילה קראת את מחשבותיי, גם הלילה שאלת אם אי-פעם אכאיב לך שוב. וכשהצמדת את החגורה אל צווארי ועשיתי את עצמי נחנק ופרצתי בצחוק, את פרצת בבכי.

אמרת שאת יודעת שאני רוצה לראות אותך כואבת ושאת פוחדת שאם אמנע מעצמי את רצונותיי, אלך. אמרת שכשאני לא משתמש בך, את מרגישה ריקה. אמרת שאת זקוקה לי קשה ומאיים, שאת רוצה לשמוע אותי שואג את אהבתי אליך ומבטיח שאם תלכי, אמצא וארצח כי רק כך את יודעת שאת רצויה. ואני, מחביא את ידיי מאחורי גבי ועוצם את עיניי כדי שלא תראי בהן את החרטה על איומים שאיימתי עליך, עמדתי בכניסה אבוד ומבולבל.

מעבר לגבעה רחצה הזריחה במובלעות הגבול והתכוננה ליום חדש, העלטה טאטאה את עצמה מעל פני מרבד הרקיע, ורק המשוריינים המשיכו להיאנח למגע ידו של חייל שחלף לידם בשגגה, כשניצבתי מולך בכניסה.

מתרחשת בכל רגע מחיי

2015-07-06T10:29:00.003-07:00

15.02.2014

היום, אחרי שאנג' קילחה אותי וייבשה אותי, נשכבתי במיטה וביקשתי ממנה להצטרף אלי בזמן שאני כותב את הפוסט הזה. היא שמה לב שלא נשמתי עד שהסכימה ולכן שאלה מדוע אני עדיין צריך לבקש. עניתי לה שאני לא צריך, אלא רוצה לבקש כדי שתדע שאינה מובנת מאליה. היא לא הבינה ושאלה אם אני בטוח במילים שבחרתי, ולכן ניסחתי את עצמי אחרת: "אני רוצה שתדעי שלמרות שהיית גם טרם הגעת, את לא תמיד כאן, אלא מתרחשת בכל רגע מחיי".

אתה האדם שהיה הכי שווה להיוולד עבורו

2015-07-06T10:22:00.003-07:00

04.02.2014

אני רוצה שתשתקי. את אילמת הלילה. את הבובה האילמת שלי. את תלמדי אותי לקרוא אותך דרך מגע כשתגעי בי בשתיקה. בואי, תעמדי כאן בזמן שאני מסתכל עליך וממלמל שאני לא מבין איך אותו אלוהים יצר אותך הקטנה, העדינה והרכה ואותי הגס והענק. אני רוצה להניף אותך על ידיי ולשקול את אפס משקלך לעומת שתיקתך. אני רוצה להלביש אותך בשמלה ההיא שקנינו ליד LAX. כן, תעזרי לי להחדיר את זרועותיך אל תוכה. ארים את שיערך בעצמי בזמן שארכוס את הרוכסן, אינך צריכה לעשות דבר. היא כל כך אביבית ויפה עליך. לא לשווא ביקשתי ממך לזרוק את שמלותיך השחורות. תשעני על גבי כשאת משחילה את כפות רגליך לתוך נעלי העקב שאני מציב למרגלותיך, אני לא רוצה שתפלי, את הבובה שלי, אני שומר על צעצוצעיי. ועכשיו תיישרי את השפתיים כדי שאוכל לצייר אותן עם תוחם ולמלא באודם ארגמני שאני אוהב. הביטי על כפות רגליי בזמן שאני מצייר עם מכחול האייליינר את הפס השחור על העפעפיים וצובע אותם בצללית בגוון אחד בהירה מעורך. אני לא מוצא את התרסיס המייבש לצבע ציפורניים ולכן אצטרך לנשוף עליהן. את מחייכת כשאני מסרק את שיערך ומסניף אותו במלוא ריאותיי. יש לו ריח של תותים ולצווארך ריח של וניל. את תמיד עושה אותי רעב אליך, מפתה אותי בטעמך להיכנע ולשכוח שנכנעתי. לשכוח אם נכנעתי לך או שמא לעצמי.

את מחבקת אותי, נשענת עלי ומפקידה אותך בידיי כשאני משכיב אותך על המיטה, מעלה את השמלה וחודר. אנחנו משחקים במשחק הבובה או הילדה או הגוויה או התלמידה... אנחנו משחקים בכל יום במשחק אחר כדי שלא אשתעמם, כדי שהעולם ימשיך להסתובב סביבי בכיוון שאת מחליטה.

את תמיד מלווה אותי במבט מודאג כשאני יוצא לעשן אחרי שאנחנו עושים אהבה. כי את מכירה אותי ולכן יודעת שאיני מצליח לחצוץ בין תשוקה למלחמה. היום, בין שאיפה לנשיפה, נזכרתי בבובה שבורה, בה התעסקתי בעודי שוכב על בטני וילדים יושבים עלי (כי כשאבא עומד הוא מתקן לונה פארק, וכשהוא שוכב הוא ספה), ברגע בו ניצבת מעלי כדי להכניס לכל פה תות. נזכרתי בכפות רגליך הזעירות, להן נשקתי אחת אחת. את ביקשת ממני שאניח לך כי משהו נשרף בתנור, אבל כשהתרחקת ואמרתי שאני מודה לך על כי נולדת, הסתובבת והסתכלת בי כל כך ארוכות עד שהיה נדמה לי ששכחת שמשהו איפשהו נשרף.

"אתה האדם שהיה הכי שווה להיוולד עבורו", לחשת.

מזל טוב, אהובתי. היום יום ההולדת שלך ותודה לך על כי גם השנה בחרת בי לחגוג אותו אתך.

איבר מאיבריי

2015-07-06T10:15:00.000-07:00

24.01.2014

תעצמי את העיניים. ככה. אני אוהב שאת עוצמת את העיניים, אני אוהב שאת עושה כל מה שאני מבקש. את לעולם לא מתנגדת, לא מתרעמת, לא מתריסה, לא עושה דווקא, את ממושמעת כל-כך. כל הנשים שהיו לי, היו ממושמעות כמוך בהתחלה, אבל אחר-כך בעטו והתנגדו בטענה שאני בולע, שאני גורם להן לאבד את האותנטיות, שאחרי שאני לוקח, לא נשאר להן דבר עבור עצמן. אבל את לא מתנגדת. עדיין. את עושה את כל מה שאני מבקש כי לא חשובה לך האוטנטיות וגם לא חשובים לך החלקים שלך, אני אוהב אותם וזה מספיק לך, חשוב לך שאהיה מאושר.

את יכולה לפקוח אותן עכשיו אם את רוצה, את לא חייבת לשמוע בקולי. את יכולה לסרב לי, את יכולה לראות אותי משתתק למשך ימים. לא אפגע בך ולא אנטוש, וגם כשתכי בחזי, תקללי ותירקי בפניי, אמשיך להיות לך, אך כבר לא שלך. אקום בלילות ואצא לעשן פן אעירך מתוך סיוטים שיחליפו את החלומות עליך; לא אגע פן אכאיב בשגגה, ולא אחייך כי אתבייש. אסמיק כשתפני אלי, לא אגיד "תודה" כשתספרי שעודך אוהבת, ואחוש אשם כי אהבתי יותר מדי. וכשתאספי את חפציך ותצעקי עלי שאת עוזבת כדי לשבור את שתיקותיי, לא אבהל. אבקש ממך להישאר ולשמור על כל מה שפעם היה שלנו וגם על כל מה שהחשבתי לשלי ואלך. את תשנאי בהתחלה ואחר כך תתרככי ולא תדעי אם אני האסון עצמו או השקט שתמיד בא אחריו. את תחשקי ותגעלי מעצמך החושקת ותנקמי בי על כך. ולמרות שבעטת והתרעמת כשהיינו יחד, תמשיכי לשמור ולשמר את מי שהיית כשהייתי שלך.

את משאירה אותן עצומות רק כי ביקשתי, מצניחה את ראשך על חזי ומתמזגת בי בביטחון של גל המתנפץ על חצצי החול. את הופכת לחלק ממני עם כל נגיעה, את מתחפרת בעורי ועוטפת אותי מבפנים. את לא מוותרת גם כשאני ממליץ לך לוותר, את נימוחה ומתמוססת כשאוסף אותך אל תוך כף ידי. את נפתחת אלי כששפתיי נעות במורד קו בטנך ומתכווצת סביב לשוני כששואג אל תוכך, וכששולח את ידי ומהדק את אצבעותיי סביב צווארך, לוחשת שנתת את עצמך ולכן בלעדיי אינך.

אני מכור לך, את לעולם לא תביני עד כמה אני תלוי בך: ביכולת שלך להיות איבר מאיבריי, ביכולת שלך להיות שלי.

(3) אני אואב אותך, סר

2015-07-06T09:52:00.002-07:00

15.02.2014

קצת לפני עופרת יצוקה, כאשר סמדר ואני עמדנו במרפסת של הדירה השכורה בה התגוררתי באותה תקופה, מישהו צלצל בדלת. אני לא אוהב אורחים לא קרואים, בטח ובטח כשאני עומד בבוקר תל אביבי אפרורי ליד מורה לפיתוח קול, לה אני חייב את האות רי"ש שלי ולא מעט מיכולות ורבליות אחרות, ולכן לא פתחתי. סמדר כמובן נזפה בי על כך, אך כיוון שהיינו שקועים בשיחה, ההפרעה נשכחה עד שמהבניין יצא בחור צנום ופרוע שיער. הוא הציב את כוס הקפה שלו על גג של רכב חונה ופשפש בכיסיו. אמרתי לסמדר שאם הוא היה זה שצלצל, אז טוב שלא פתחנו כי קרוב לוודאי בא לבקש עוגיות בשביל הקפה. בערב, כשליוויתי אותה החוצה, מצאתי פתקית דבוקה לדלת:

"שלום אליפל, קוראים לי גוב ואני עתיד להיות השכן החדש שלך. אני מקווה שהעובדה שאני הומוסקסואל לא תפריע ליחסי שכנות טובים בינינו."

עד לאותו רגע התייחסתי להומוסקסואלים כעובדה. נוכחותם בעולמי לא שינתה את חיי, לא לכאן ולא לכאן. הם היו מעין חיה נדירה וקיימת שרצוי שלא תמקד את מבטה על ישבניי. אני מודה שיצא לי להשתמש בביטויים הומופוביים מפעם לפעם כחלק מבדיחות, אבל מצד שני כשהנושא עלה, תמיד הבהרתי לבני שיחי שאיני רואה בהומוסקסואליות חריגה מהנורמה ולכן אגן על זכותם להיות חלק מעולמי. ובקיצור: גוּב היה ההומוסקסואל הראשון שפגשתי בחיי.

אחרי שסמדר סיימה לגחך על כך שאני מושך אלי את כל האנשים המוזרים בעולם (כולל אותה) והלכה, דפקתי בדלת של השכן. גוב פתח לי כשהוא עטוף בחלוק רחצה ומגבת מכסה על שיערו הפרוע. הוא לא אפשר לי להציג את עצמי בטענה שהוא יודע מי אני והזמין אותי לשבת. הסברתי לו שרק עכשיו ראיתי את הפתק ושהגעתי כדי להזהירו שהדירה ובעל הבית שלה סובלים מבעיות אינסטלציה חמורות, הראשונה בצינורות והאחרון במוח, ושהדיירים שהיו לפניו עזבו בכעס ולדעתי אפילו טרם הסתיים החוזה. הוא התעלם מדבריי והתעקש שאשב בכל זאת, הציע לי קפה וכינה אותי "סר". אחרי הכוס השנייה, הקפה התחלף בבירה והשיחה שלנו הפכה לקולחת יותר. במהלך השיחה שאלתי אותו לפשרו של הפתק המוזר שהשאיר לי ולמה לדעתו נטיותיו המיניות אמורות לעניין אותי.

"כדי שלא תתרגז אם תראה בסופי שבוע חבורות של הומואים בחדר המדרגות שלך." השיב מבלי להוריד את מבטו מעיניי.

"וזה צריך להטריד אותי שהם הומואים?" התפלאתי, "מה זה משנה מי הם החברים שלך. אבל תזהיר אותם שאני לא אדם חברותי ולכן אם יתחילו לדפוק לי בדלת ולהפריע, אזיין להם את הצורה."

"ממממ.... סר," שחרר את הסנונית המתגרה הראשונה שלו, אחריה עוד יגיעו אלפי להקות שיגרמו לי להפוך אותו לחלק בלתי נפרד מחיי, "זה נשמע מפתה כל-כך."

לא משנה כמה ביקשתי מגוב להפסיק לכנות אותי "סר", הוא התעלם מבקשותיי. ועד עצם היום הזה, הוא מכנה אותי "סר" במבטא אמריקאי המקסים שלו. עד לפני שעזבנו את הארץ, גוב היה אורח כבוד בבתנו וחבר קרוב שלי ושל אנג'לינה. של כל אחד מאתנו בדרך אחרת. מולי הוא מתנהג כמו תערובת של ילד/ילדה, לעומתי מתנהג כמו ילדה מובהקת, ומול אנג' הוא גבר. אבל מה שסיקרן אותי באותו לילה ארוך, במהלכו בעיקר שאלתי והקשבתי, היה האדם שהוא. גוב הגרוש ואבא לילדה, יצא מהארון תוך כדי חיי נישואין לאישה שהזכירה, לפי סיפוריו, את אשתי הראשונה, ועבר לא מעט טלטלות טרם קטע סופית את מערכת היחסים שלהם, ובדומה אלי גם הוא נלחם על כל מפגש עם ילדתו. הוא השתמט משירות צבאי מסיבות בריאותיות, אבל התלהב מכל הקשור בצה"ל, מינית בעיקר, ועשה עלי רושם של אדם אמין וישר באופן יוצא מן הכלל. השיחה הייתה מרתקת ולכן לא שמתי לב לזמן שחלף, וכאשר הסתכלתי על השעון כבר היה ארבע בבוקר. התנצלתי בפניו, הודיתי לו על האירוח ואחרי שקמתי, הושטתי לו את ידי. אבל תחת ללחוץ אותה, גוב עקף אותי ופתח את הדלת בפניי.

"כבר מאוחר," הצטדקתי, "שנינו צריכים לישון."

"ישנתי כל היום ולכן תאלץ לסלוח לי, סר, על כי הלילה לא אצטרף," חייך.

דבריו הקפיצו בי את כל הדעות הקדומות ורק הודות לכך שהייתי עייף, לא שילחתי אותו ממני. יצאתי בזעף, או לפחות כך היה נדמה לי, ונרדמתי ברגע שנשכבתי במיטה. כפי שכתבתי מכבר, באותה תקופה ישנתי רע וחלמתי זוועה ולכן התעוררתי אחרי שעתיים כשהכעס שחשתי כלפי גוב היה זה שפגש את פניי. אבל תוך כדי גילוח וצחצוח שיניים, הכעס התחלף באשמה ולכן מיד אחרי שסידרתי את הבית, הכנתי ארוחת בוקר לשניים ושוב התייצבתי מול דלת ביתו. הוא נראה מופתע כאשר מלמלתי שאני מזמין אותו להצטרף אלי לארוחת בוקר ועוד יותר כאשר נכנס. ביקשתי שישב אבל גוב, משל היה אשת לוט, לא זע ממקומו.

"זה לא נקרא לישון!" צעק לפתע, "סר, עברו רק שעתיים!"

חייכתי. קודם-כל הרגשתי הקלה על כי לא הזעף שלי הוא זה שהקפיא אותו, ושנית הבנתי שאכפת לו ממני. אחרי הארוחה, במהלכה סיפרתי לו שהשינה ואני לא בדיוק חברים, גוב הציע שנלך להסתובב בנחלת בנימין. אני קיוויתי לשתות בירה מהחבית והוא רצה לראות את כל השטויות שהוצגו שם. בשלב כלשהו, במהלך ה"הסתובבות" שלנו, גוב התיישב על הספסל, הניח את ידו על המסעד והזמין אותי לשבת לידו. רגליי נטעו בתוך המדרכה. לא ידעתי במה לבחור: האם לשבת בחיבוקו של גוב, בו לא חשקתי, או שמא להעליב אותו ולסרב. אני חושב שלולי גוב ניתר על הספסל, פשט את ידיו לצדדים וצעק: "סתם צחקתי, סר", ונעלם בהמון, הייתי מחליט לשבת לידו. הוא חזר אחרי עשרים דקות, ושתי שקיות בידיו. באחת היו שטויות שלא הבנתי את מטרתן ובשנייה קופסת עץ מעוטרת בעבודת יד שהכילה עשרים סוגים שונים של חפיסות סיגריות.

"אני אואב אותך, סר," אמר כשהושיט אותה אלי, כרך את זרועותיו סביב מותניי וטמן את ראשו בצלעותיי.

הסתובבנו עוד קצת, שתינו המון בירה וחזרנו הביתה. החלטנו לסיים את הבירה על הספסל מתחת לבית. המהומה התל אביבית נסוגה מפני הערב שמשמש ובא. אני ישבתי על הספסל וגוב על המדרכה. שלחתי את ידי אל שיערו הפרוע וליטפתי אותו, וגוב שמיד החליף את נימת קולו בגרגור, חקר אותי אודותיי. פעמיים עליתי הביתה כדי להוריד עוד בירות, עשר פעמים הוא זינק ממקומו והתיישב על הספסל רחוק ממני, ואחרי דקות ספורות חזר לשבת על המדרכה.

"מה יש לך?" לא החזקתי מעמד, "אתה עושה לי סחרחורת. תחליט איפה אתה יושב!"

"שמעתי צעדים, סר," הצטדק, "ולא רציתי שהמוניטין שלך ייפגע."

הסברתי לו שאם יקפוץ עוד פעם אחת ככה אכעס ושהמוניטין שלי מעניין אותי בהרבה פחות מכאב הראש שהוא גורם לי עם הקפיצות שלו. אני לא בטוח, אבל נדמה לי שזאת הייתה הפעם השלישית שהתחבקנו, ושטרם עלינו הביתה, הוא שוב נצמד אלי במעין חיבוק-ריקוד ולחש לתוך הצלעות שלי "אני אואב אותך, סר."

יומיים אחרי הטיול בנחלת בנימין, גוב בא לבקר אותי ללא הזמנה. ראיתי עליו שיש לו משהו חשוב להגיד ושהוא לא יודע איך לנסח את עצמו ולכן השתדלתי לנהוג בטבעיות ולתת לו את הזמן. הוא התחיל מכך שציין שכיוון שהמרפסות שלנו מחוברות ביניהן, הוא פינה את המרפסת שלו ואף הסיר את הזכוכית שחצצה ביניהן כדי שאוכל להעביר חלק מהציוד שהעמיס על הסלון שלי (כלי עבודה, שבבים ושקר אחר כלשהו. סליחה), ורק אחרי שהעברנו את הציוד לשם, מיוזע וטרוד אמר: "אני מפחד לבוא לכאן. אני פוחד שתכה אותי או תצרח עלי בגלל שגרמתי לך לחבק הומו."

גם אני הייתי מיוזע וטרוד ולכן תחת להרגיע אותו, פרצתי בצחוק ורק אחרי שצחקתי לרוויה הסברתי לו שאם כבר, אני צריך לצרוח על עצמי בגלל שחיבקתי הומו ולא על ההומו. אני לא בטוח אם בחיבוק שהגיע אחרי דבריי או שמא בחיבוק אחר אמרתי פתאום: "הלוואי והיית אדמונית עם חזה שופע," והוא השיב לי: "גם אני". חיבקתי אותו המון מאז. בכל פעם שאנחנו נפגשים, אני פושט את זרועותיי לקראתו וגוב משתלב בתוכי משל נברא ממני, לוחש שהוא "אואב" אותי, מכנה אותי "סר", ומבצע עם הגוף שלי ועם הלב שלי מעין חיבוק-ריקוד. פעם, באחד החיבוקים הללו, שאלתי אותו אם זה שאני מחבק אותו אומר שאני "בי". ואיכשהו נדמה לי שקיוויתי שיגיד שאני כן. אולי כי רציתי להשתחרר מכל הכבלים החברתיים ואולי כי לא רציתי לאכזב אותו, אבל הוא השיב לי: "עד שלא תזיין אותי בתחת, סר, אתה סטרייט".

ממש לקראת עופרת יצוקה, כשכבר ידענו שהולך לקרות משהו מאוד בקרוב, קניתי לו דגם של טנק מרכבה סימן 4. הרכבתי את הדגם במו ידיי וכאשר היה מוכן, עמדתי ליד דלת ביתו והתחרטתי. וכך אינספור פעמים. נתתי לו את הטנק אחרי שחזרתי, ונדמה לי שמעולם לא סיפרתי לו עד כמה פחדתי אז שלא אראה אותו שוב. שלא אחזור.

עד עצם היום הזה, כשגובי נכנס, אני מיד פושט את זרועותיי ומתמכר לו המשקיע את פניו בגופי, וכשהוא לוחש: "אני אואב אותך, סר", אני נמס כמו חמאה בשמש. הוא מרגש אותי. ההזדקקות שלו לקבלה גורמת לי להרגיש כלפיו את מה שאני מרגיש כלפי כל היצורים הקטנים וחסרי האונים בעולם. אהבה עדינה ורכה מהולה בחמלה. רצון להכניס אותו לתוך החזה שלי ולהחביא אותו שם. להגן עליו. ולשמוע אותו אומר שהוא "אואב אותי, סר", לנצח.

(2) לא יותר מאינטרמצו תיאורי לעיי-חורבות

2015-07-06T09:36:00.000-07:00

11.02.2014

עופרת יצוקה (חורף 2008-2009) הייתה חוויה מתקנת. כשאני אומר את המשפט הזה, אני מסמיק. כי אף מלחמה, ותהיה מוצלחת ככל שתהיה, מהיבטים רבים ככל שיהיו, לא יכולה להיות חוויה מתקנת. במלחמה רוצחים ונרצחים, הורסים ונהרסים, יורים ונורים, שומרים על אינסטינקטים שמתחדדים ועל רצון לחיות על חשבון צלם אנוש. עבורי, עופרת יצוקה הייתה חוויה מתקנת. אני יצאתי משם שלם. כל מה שנשבר בי בלבנון השניה, תוקן. השאיפות, החלומות, האמון במערכת ובעצמי, הכל חזר לקדמותו והיה יותר טוב. אולי כי נשאתי בתוצאות, אולי כי גברתי על קשיים, ואולי כי בגרתי, כי מילד דתל"ש שאיבד אלוהים בג'נין, הפכתי לגבר שמאמין בעצמו.

סוכם שאחרי שאסיים את התחייבויותיי האחרונות בחברה, אשוב לתפקידי בצה"ל ושתוך זמן קצר תבוטל ההקפאה של הקידום (לא רוצה לפרט את הסיבות). מכיוון שהכל היה כרוך באינספור ריצות בין עורכי דין ובתי משפט, נאלצתי לעשות שעות בלתי שפויות וסופי שבוע במעבדה, כדי לעזור לשותף לצאת מהפלונטר לתוכו הכנסתי אותו עם עזיבתי הפתאומית. כך הכרתי את אננה. אננה הגיעה אלי בהמלצה של חבר משותף ובעקבות בקשתו האישית, רגע לפני שסגרתי את המעבדה. אננה הגיעה כי נשבר לה שבב ועזבה בחלוף ארבעה חודשים כשהשבב המתוקן, ולבי וגבריותי המרוסקים בידה. היינו הזוג הכי מטורף בעולם. לא היה גבול למשיכה המינית בינינו. עשינו אהבה בכל פינות התבל, הפלנו מזלגות מתחת לשולחנות במסעדות והרמנו אותם ב"תורות" כדי לגעת ולהסניף את האזורים האינטימיים זה של זו, עשינו את זה בעמידה ליד הרכב טרם עזבנו את החניונים של מקומות הבילוי, ושוב טרם נכנסנו הביתה. התפשטנו עוד לפני שהשער הספיק להינעל מאחורינו בטריקה והתעוררנו נאנחים ורוטטים אחד בתוך השניה. כבר באותו לילה ראשון, במעבדה, עשינו אהבה למרגלות הארגזים עם כלי העבודה, על הרצפה, כשהיא מחופשת לפיה (תחפושת שהייתה לה בשקית מסיבות שאיני זוכר כרגע) ואני שואל שוב ושוב אם זה בסדר ואם לא צריך לבקש רשות מאותו חבר משותף ששלח אותה.

היא נהגה לכנות אותי "גדול שלי", לטמון את פניה בצלעותיי, לאחוז במותניי ולהתפלא בקול עד כמה היא קטנה ועדינה לידי הגס, הגדול והמקועקע, ואז להשחיל את ידה אל הכיס האחורי של מכנסיי ולרוקן לי את הארנק. אני הייתי ה"אלי-תקנה-לי" שלה הכי מאושר בעולם כשעשינו אהבה, כשמדדה מול עיניי את השמלות ש"קניתי" לה ובקוקטיות נשית נתלתה על צווארי והבטיחה שהיא אוהבת אותי לנצח, אבל בתנאי. בתנאי שאאפשר לה לשנות את המיניות שלי, את האופי שלי, את הצרכים שלי ואפילו את הרהיטים בבית. הרכושנות שלי חנקה אותה ולכן השלמתי עם העובדה שהיא מסננת אותי בערבי פתיחה של תצוגות אופנה בהן השתתפה ו/או של חנויות תכשיטים איתן עבדה. הסלידה שלי ממקומות הומי אדם הפריעה לקריירה שלה ולכן לא הייתה לה ברירה אלא ללכת בלעדיי ולי להישאר בהמתנה. היא לא בישלה כי זה "ממש לא היה הקטע שלה", לא ניקתה כי לשם כך יש מנקה, לא רצתה ילדים, לפחות בינתיים, ולבשה בגדים שחורים כדי להבליט את רזון גופה. אני דפקתי את הראש בקירות, הלכתי לקראתה והתגאיתי בכל פעם שנחלתי הצלחה. הייתי בטוח שהגעתי לאלדורדו של עולם הממתקים, ושגם אננה הדוגמנית שמכנה אותי "גדול שלי" ואינה נרתעת ממני, היא חלק מהשינויים החיוביים שאני עובר, החוויה המתקנת שלי... בדומה למלחמה. למדתי להסיר את הפס מהתחתוניות ולהדביק אותן לתחתוניה, לסדר את הטמפונים שלה בתרמילון היגיינה אישית ששמרה בתיקה, למדתי לשתוק כשהתגעגעתי ורציתי יותר, למדתי לעצור רגע לפני הגמירה פן אכאיב לה מתוך תשוקה, למדתי להיות לא אני כשאני איתה ולהיות אני בהקצנה כשאני בלעדיה.

אננה עזבה אותי בבוקר של פציעה סתמית בירך (לא רוצה לספר על זה עכשיו). הגעתי אחרי שקיבלתי טיפול ראשוני מחובש. הגעתי כי תמיד אמרה: אם יודיעו שאתה מת, לא אבכה, כי אדע שהלכת מאושר. הגעתי כדי לספר לה שאני לא מאושר, ושאין אדם אומלל מזה שלא יכול להיות הוא עצמו.

אני מאמין שבעוד עשור אומר שהיא אכן הייתה חוויה מתקנת, אבל היום עודי מתקשה להתגבר על מה שהרגשתי אז כשסובבה אלי את גבה, אספה את חפציה ופשוט עזבה. נשארתי בסלון לא שלי (כי שינתה בו הכל), ליד מיטה לא שלי, מול בבואה לא שלי, ריק ממנה ובעיקר מעצמי. פגשתי אותה בחלוף מספר שנים, כשכבר הייתי של אנג'לינה, בנסיבות אחרות. היא נשארה קוקטית ונשית, ויתרה על הארנק אבל ניסתה לשלוח את ידיה למקומות הכי רגישים רק כדי לראות אותי נמס. מן הסתם, זה כבר היה לא זה.

כל מה שכתבתי עד כה הוא לא יותר מאינטרמצו תיאורי לעיי-החורבות מתוכם הכרתי את אנג'לינה, ולהבנה שקיימים צרכים שלא מבקשים להתמלא, אלא להתקיים.

(1) ליטא 2013

2015-07-05T07:29:00.000-07:00

28.01.2014

אחרי מלחמת לבנון השניה (2006, קיץ) חוויתי מה שנקרא הפרעת דחק. להפתעתי הרבה מה שרדף אותי הייתה לא המלחמה האחרונה, חסרת התכלית והמזעזעת מכל הבחינות, אלא הקרב בג'נין. כמובן כהרגלי בקודש סירבתי לקרוא לילד בשמו ובחרתי תחת זאת לעזוב את צה"ל (ינואר, 2007) ולפתוח בקריירה משגשגת כשותף במעבדה ליצור שבבים (נגיד) וכאלכוהוליסט שהתחיל את היום מכוסית וסיים אותו מחובק עם בקבוק על הרצפה. זה עזר. האלכוהול גירש את הסיוטים, והפך אותי מדתל"ש מנומס ונעים הליכות לאדם סגור ומטולא, לכזה שלרוב מאופיין על-ידי מכריו בתור "גס מבחוץ ורך מבפנים", על-ידי חבריו הנאמנים כ"הוא יהיה בסדר" ועל-ידי זרים פשוט לא מאופיין. כי הם כולם התרחקו ממני כמו מאש. זאת אומרת, כמעט כולם. נשים מתו עלי. חדורות מוטיבציה וחושים אימהיים, הנשים ניסו להציל אותי מעצמי והשקיעו בכך לא מעט מאמצים במשך יומיים ראשונים של הכרות ואחר-כך נעלמו (בצדק). את הרגעים האינטימיים שמרתי עבור נערות הליווי שנהגתי להזמין לבתי מלון שונים. יאמר לזכותי שבעבודה לא פישלתי. הגעתי מוקדם (ברגע שהסיוט שוב תפס את מקומו של אלכוהול שהתאדה), העברתי את היום במעבדה סגורה עם צוות קטן ומאוד נוח, בזמן שהשותף שלי טיפל בלקוחות. רקמתי קשרים טובים עם חן, המזכירה, ששירתה אתי והכירה אותי מימים אחרים ונהגה בי באדיבות ובהתחשבות והשתדלה אף היא שלא להזכיר את הפיל בחדר, למרות שאין לי ספק שנוכחותו לא אחת הכבידה על קצה לשונה. בקבוק ואשתי הראשונה, ענת, הצליחו לשכנע אותי סופית שאין טעם לנסות לתקן את מה שלא ניתן ולכן התגרשנו. התחייבתי לא לדרוש ימים קבועים למפגשים עם הילדים, והיא התחייבה לא לגרור אותי ואותם בכל בתי דין ומשפט אפשריים כדי להוכיח שאני לא כשיר לחיות, שלא לדבר על להיות אב, מה שהפך כל מפגש שלנו לסיוט כי נאלצתי לשבת שעות על המפתן ולהתחנן בפניה שתרשה לי לראות אותם, או להתרוצץ בעיר בחיפושים אחריהם, כי למרות שקבענו, כשהגעתי לא הייתה.

בקיץ 2008 החברים הכי טובים שלי (יש לי שניים כאלה, זכיתי) ונשותיהם, החליטו לערוך טיול שיכלול את פסטיבל הג'אז שהתקיים בפינלנד, ולשוט משם, דרך לייק-לנד, למדינות הבלטיות. בלטביה סגרנו, בגלל המבחר והזמן המצומצם, לטייל בטבע של ליטא בלבד. שכרנו שתי סירות ובמשך חודשיים ימים בילינו בטבע. במקביל גיליתי שהקרקעות נמכרות שם כמעט בחינם וקניתי לי קרקע בחור הכי נידח במרכז אגמים ויערות, ללא תשתית וללא עתיד. התכנית שלי היתה להיקבר בחלקה שרכשתי אחרי שאבין שענת צודקת; החברים תכננו להשתמש במקום הזה כמקום נופש. הם סיפרו לי על התכניות שלהם, אני הייתי בלתי הוגן ושמרתי את שלי לעצמי. הטיול בליטא עשה לי טוב. חזרתי משם כמעט חדש. פניתי לטיפול, קפצתי לאנוניסטים אלכוהוליים (או להפך), התבדחתי אתם במשך ערב אחד, והחלטתי להפסיק לשתות. עם הלקוחות אמנם סירבתי להיפגש עדיין ועל החמלה של חן לא ויתרתי, אבל החיים שלי קיבלו תפנית חיובית. הגבלתי את השתייה לסופי שבוע בלבד, קבעתי מספר פגישות עם נשים ללא תשלום ואפילו יצרתי מעין מערכת יחסים עם ליזט שהייתה מבוגרת ממני בלא מעט שנים, לה אני חייב יותר ממה שדף אינטרנטי יכול לספוג, ועל כך אולי אחר-כך. באותה שנה קיבלתי הצעה מטעם צה"ל, לה לא יכולתי לסרב, ואחרי חצי שנה של אימונים נכנסנו למבצע רחב-היקף ברצועה "עופרת יצוקה" (חורף 2008-2009).

כשהכרתי את אנג'לינה, התלבטתי רבות אם לקחת אותה ליערות של ליטא, אם להראות לה את המקום בו תכננתי להיקבר. ואז זוג חברים שירד מהארץ לליטא הזמינו אותנו אליהם. מיכאל וטניה הם הזוג הכי מדהים בעולם. הוא מומחה לרפואת אלילים מכל הסוגים, התחיל בתור אלוף למשקלים כבדים וכרופא קונוונציונלי ובגיל 60 החליף את האנטיביוטיקה בעלוקות; והיא אשת מיכאל, יפהפייה לא נורמאלית (שניהם בני 65 כיום) ובעלת ידי זהב. אמנית אוהבת טבע ויין אדום ובשלנית בחסד. העליתי את הרעיון שבמקביל אקח את אנג' ואת הקטנים לראות את השטח שרכשתי וטניה ומיכאל מיד התנדבו לארגן ציוד והציעו לנו להתארח אצלם בין לבין.

בקיץ 2013, אהובתי ושני ילדיי הקטנים בני שנתיים וחצי דאז ואני, טסנו לליטא. ביומיים הראשונים התארחנו אצל מיכאל וטניה, במהלכם עזרתי למיכאל לבנות את הגג מעל הסאונה והוא תלה לי 10 עלוקות על הכליות בתמורה, ובסיומם לקחנו את הציוד שהם סידרו לנו וטיילנו בטבע המדהים. בסופי שבוע עצרנו אצלם, בחדר שינה של מלכים בקומה השניה ובסאונה הנהדרת שלהם שממוקמת על שפת אגם (ששיך להם!). טניה ומיכאל מתגוררים בכפר. היא מטפחת גינת ירק ופרחים ואת בעלה. והוא מטפח את העלוקות שלו ואת טניה המתוקה שכה שונה מהן.

אני מוסיף סרטון מהטיול, אבל לא לפני שאציין שניתן לראות את הסרטון ב HD במסך מלא. הוא ארוך, אני מודה, כולל תוויות עם הסבר ובנוסף ברקע שלו מתנגנים שירי-עם ליטאים (חוויה משל עצמה, כדאי להקשיב). השיר הראשון מדבר על דבורה קטנה שאהובה מת בקרב והיא מזמזמת את סיפורו באוזני חברתה לצרה: נערה שכולת אהוב. השיר השני מספר על החיים אחרי המוות ועל האגמים המפרידים בין חיים לחיים. ליטאים נהגו לקבור את מתיהם מעבר לנהר או האגם הכי קרוב לכפר ששימש קו מפריד ומי מעבר מחיים אל המתים. השירים מבוצעים בליטאית עתיקה, מהתקופה הפגאנית (טרום נוצרית) של הליטאים, שהשתמרה עד יום זה כאחד מארבעת הניבים של השפה הליטאית. במהלך הסרטון הוספתי טקסט על הליטאים הפגאנים שהאמינו שבכל עץ שוכן אל, אמונה המהווה את הבסיס למסורת שימור העצים העכשווית.

ו... אני אוהב אותה. אני אוהב אותה כל-כך. היא אמיצה יותר מכל גיבוריו של דוד גם יחד. האופן בו טיפלה בילדים בטבע נטול התפנקויות, האופן בו הניחה לי כשרציתי שתניח והאופן בו אחזה בי כשנזקקתי לקרבתה מבלי שאדע להביע או להבין את הרצונות של עצמי, הוכיח לי שוב שמאהבה לא רק מתים אלא אפילו קמים לתחייה. וכמה יפה הייתה בטבע הפראי שפגש את פנינו, כמה צוחקת ומאושרת וערומה. ערומה מבגדיה, מעכבותיה, מפחדיה ומעברה. היא נתנה לי את עצמה בביטחון מלא גם כשאבדנו ביער, גם כשברד בגודל של קוביות קרח ניתך על צמרות העצים וקרע את האוהל, גם כשבמשך שלושה ימים רצופים נאלצנו לחמם את המים כדי לרחוץ את הקטנים. אנג'לינה היא הדבר הכי נכון שעשיתי בחיי.