כאן, הייתי רוצה להשתמש בעיקר במובן אחר של ראשי התיבות NBC, אולם לפני שניגש לעניין, אזכיר רק שהמשמעות שלהן בהקשר של כלי נשק, היא בעיקרה ככלי נשק – לא קונבנציונאליים – וחוסר הקונבנציונאליות הזו, היא נקודה שאחזור אליה בהמשך הדרך. אבל גם העובדה שמדובר בכלי נשק – כלומר כלים להשלטת ריבונות, נורמות וערכים, רלוונטית מאוד לדיון כאן.

בסוציולוגיה של המשפט, ישנה תיאוריה שפותחה במקור ע"י שלושה חוקרים בראשית שנות ה80’ של המאה העשרים, בשם NBC או Naming, Blaming, Claiming (FELSTINER, WILLIAM L. F., THE EMERGENCE AND TRANSFORMATION OF DISPUTES: NAMING, BLAMING, CLAIMING… , Law and Society Review, 15:3/4 (1980/1981) p.631). תאוריה זו משמשת לתיאור ההתפתחות של סכסוכים, בעיקר בטרם הגיעו לשלב של סכסוך משפטי. התפתחות זו מתוארת בשלושה שלבים מובחנים: שיום, האשמה ותביעה. אין מקומו של פוסט זה בהעמקה מופשטת בתיאוריה זו. מה שאני מנסה לעשות כאן זה להשוות את שלושת השלבים הללו לשלושה שלבים בהתפתחות מאבק של קבוצות מוחלשות בחברה: הדרה, שיתוף והובלה.

שיום והדרה:

השלב הראשון בהתפתחות קונפליקט הוא סוגיה של מחלוקת שניתן להגדירה ולהפרידה, לפחות ברמה המתודית, מקונפליקטים מוגדרים אחרים. זהו שלב של זיהוי ראשוני של הבדל, בין הצדדים השונים של המחלוקת. הבדל זה יכול להיות נעוץ בקונפליקט קודם, בהבדלים ערכיים או נורמטיביים או בהבדלים תרבותיים עמוקים יותר. כל עוד הצדדים אינם נמצאים בקונפליקט מתמשך, המחלוקת הזו, ברגע שהיא מזוהה, ובעיקר כאשר היא נוגעת למשאב מסוים, שעל בעלות עליו מתחרים הצדדים שבמחלוקת, עלולה להמשיך להתפתח לקונפליקט.

כשפלשו השבטים הנורמנדיים לאיים הבריטיים, אם לא היו הבדלים תרבותיים מהותיים, בינם לתושבי המקום (שהיו חלק מהאימפריה הרומית), ניתן היה לחלק את הקרקע בצורה שקטה ובשלום. אך ההבדלים – בעיקר הבדלי הדת, לא אפשרו זאת וכבר בפלישות הראשונות, היה ברור שהולך להתפתח כאן קונפליקט מר ועמוק.

כאשר ישנו מיעוט מוחלש בחברה. החלשה זו מתחילה לבוא לידי ביטוי בהדרה של אותו מיעוט. להדרה זו יכולים להיות פנים רבות. היא יכולה להיות ממוסדת ומקובעת במוסדות חברתיים נוקשים אשר דורשים הפרדה פיזית בין אותו מיעוט לאוכלוסייה הכללית והיא יכולה להתבטא במניעת גישה למשאבים חברתיים ו/או כלכליים, ללא הפרדה פיזית. היא יכולה גם להיות בכל מקום בסקאלה שבין שני קצוות אלה. כאשר מתחילה לצמוח הבנה, בקרב בני המיעוט המוחלש, לגבי מהותה של אותה הדרה, מתחיל תהליך דומה מאוד לתהליך השיום. למרות שההבדלים יכולים אפילו להיות פיזיולוגיים, בסופו של דבר, מתפתחים גם הבדלים נורמטיביים, ערכיים ותרבותיים, גם אם אלה לא היו שם בתחילת התהליך.

ההדרה של אנשים עם מוגבלויות בחברה, קיימת בכל חברה ולכל אורך ההיסטוריה. במקומות וזמנים מסוימים, הדרה זו הפכה להדרה ממוסדת ונוצרות מוסדות מרוחקים, בהם נשמרים אנשים עם מוגבלויות כל חייהם, בנפרד מן האוכלוסייה הכללית. במקומות ו/או זמנים אחרים, לא נמצא את ההפרדה הממסדית הזו, אך נמצא סיבות שונות, למנוע מאנשים עם מוגבלויות את הגישה והנגישות למשאבים חברתיים ו/או כלכליים. צמיחתה של קהילה של אנשים עם מוגבלויות, שעוסקת בגישה הביקורתית למוגבלויות ובמאבק על הזכות לאותה נגישות, לא הייתה אפשרית, ללא ההכרה של אנשים עם מוגבלות בהדרה זו ובעוול החברתי שהיא יוצרת. תחילתו של המודל החברתי למוגבלות, באירופה ובצפון אמריקה בשנות ה 70’ של המאה העשרים, הייתה בהכרה בתהליכים החברתיים (של מניעת הגישה והנגישות למשאבים) שיוצרים את המוגבלות, לא פחות מתהליכים רפואיים.

האשמה ושיתוף:

השלב השני בהתפתחות הקונפליקט הוא האשמה. שני הצדדים בסכסוך עוברים תהליך של אסקלציה במציאת מקורות (אמפיריים או לא אמפיריים) של הסכסוך בצד השני. אם יש צד חלש יותר או נפגע בקונפליקט, הוא בד"כ יעבור תהליך יותר עמוק של האסקלציה הזו (למרות שגם הצד החזק יעבור תהליך זה – בד"כ, באופן שישפיע עליו פחות). לעיתים ניתן לראות באופן ברור את המעבר משלב השיום לשלב ההאשמה, אך בד"כ זהו תהליך אמורפי שניתן, אולי, למצוא בדיעבד את ההתחלה והסוף שלו ואת המעבר להאשמה כוללת, כשכבר ברור לחלוטין שהקונפליקט הוא קונפליקט.

בחמישים וארבע שנות הכיבוש הישראלי ביהודה שומרון ועזה, התפתח תהליך של האשמה הדדית במקורות הסכסוך, כך שכיום שני הצדדים נמצאים הרבה יותר רחוק זה מזה, ממה שהיו ב 1967. הנסיבות הכלכליות והביטחוניות, הביאו את הצד הפלסטיני למקום בו הארגונים, שלפחות החלו כארגוני טרור, משפיעים על היבטים רבים בחיי מרבית האוכלוסייה. גם ההשפעה על ישראל ניכרת מאוד, למשל בהקצנה ומעבר לרוב ימני בחברה. עצם החלוקה של המפה הפוליטית בין ימין ושמאל, בהיבט המדיני בלבד, כאשר מפלגות ליברליות יכולות להיות חלק אינטגרלי מהשמאל ומפלגות שמחזיקות בעמדות סוציאל-דמוקרטיות בהקשר הכלכלי יכולות להיות חלק מהימין – כל זה הושפע ניכרות, מטבעו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אך גם כאשר תקציב הביטחון של ישראל עדיין גבוה לאין שיעור מכל חלק אחר בתקציב, ההשפעה של עובדה זו על שגרת יומו של הישראלי הממוצע, פחותה מההשפעה של הסכסוך על הפלסטיני הממוצע.

בהתפתחות המאבק של קבוצות מוחלשות, נוכח הצד החזק, ובעיקר החלקים בו שבאים במגע עם אותן קבוצות מוחלשות, כי מתחיל להתעורר מאבק, ובכדי להחליש מעט את הרוחות (ולעיתים אפילו מתוך הסכמה חלקית – אך לא שלמה, של אינדיבידואלים מתוך אותם חלקים באוכלוסייה הכללית שבאים במגע עם המיעוט המוחלש, עם סיבות המאבק) נוצרת מידה מסוימת (בד"כ הולכת וגוברת) של שיתוף חלקים במיעוט המוחלש, בקבלת ההחלטות הנוגעות לאותו מיעוט. לשיתוף זה פנים רבות. לעיתים הוא יהיה למראית עין בלבד. פעמים אחרות ייעשו מאמצים כנים לשתף – אך רק עד גבול מסוים. פעמים נדירות ניתן יהיה (בד"כ, לקראת סוף השלב הזה) לראות שיתוף אמתי ומלא, של נציגים שמונו ע"י המיעוט המוחלש, בכל תהליך קבלות ההחלטות.

המושג "הנכה התורן" הוא ביטוי שגור בקרב ארגונים של סנגור עצמי של אנשים עם מוגבלויות. מדובר בייצוג, שנבחר ע"י הגורם שמשתף את אותו אדם עם מוגבלות, בחלק מסוים ותחום מאוד של אירוע הקשור באנשים עם מוגבלויות (בד"כ – קשור באותה מוגבלות שבולטת אצל אותו "נכה תורן"). ניתן לראות את אותו "נכה תורן" מדבר בכנס, או משתתף בישיבה כלשהי, אך ברוב רובם של המקרים, השפעתו תהיה מצומצמת מאוד, מעבר לתגובות כגון: "ריגשת אותי" שנתפסות כמאורע מכונן רגשית, אך הלכה למעשה, אין להן השפעה על קבלת ההחלטות הנוגעות לאנשים עם מוגבלויות עצמם.

המכנה המשותף המאוד גדול שבין שלב ההאשמה בהתפתחות קונפליקטים לשלב השיתוף בתהליך המאבק של קבוצות מוחלשות באוכלוסייה, הוא האסקלציה במעבר מהשלב הקודם ולקראת השלב הבא. רק במקרים מעטים מאוד נראה סכסוכים שמדלגים על שלב ההאשמה ועוברים ישירות משלב השיום לשלב התביעה, ממש כשם שבהתפתחות המאבק של קבוצות מוחלשות, נדיר למצוא מאבק שעבר ישירות מהדרה להובלה, בלי לעבור את שלב השיתוף בדרך. שני השלבים הללו מאופיינים בהקצנה הולכת וגוברת של עמדות. בחלק מהמקרים, ההאשמה והשיתוף, ייעשו תוך שימוש בכלים וכללים הנחשבים קונבנציונאליים, בקרב שני הצדדים, אך בחלק מן המקרים, בשלב זה, יפותחו כלים וכללים קונבנציונאליים פחות, עד כדי לא-קונבנציונאליים, כדי "לזכות" בנקודות זכות באותו שלב. ישנן גם נקודות דמיון מינוריות יותר בין שני השלבים הללו, כגון: ההבדלים הערכיים בין הצדדים – שבד"כ ילכו ויעצימו ככל שהתהליך מתקדם; השימוש התכוף במניפולציות בשני השלבים (יחסית לשלבים שקדמו להם ואלה שיבואו בעקבותיהם). לעיתים רבות אף נראה האשמה הדדית, בתוך שלב השיתוף – של שני הצדדים במאבק, כאשר שני הצדדים מאמינים בצדקת דרכם.

התביעה וההובלה:

השלב האחרון בהתפתחותו של קונפליקט, בטרם ידעך, או יהפוך למלחמה כוללת, או יהפוך לסכסוך משפטי, הוא שלב התביעה. בשלב זה, אחד הצדדים משיג בעלות כוללת על נשוא הסכסוך. אם ניכוס זה נעשה בהסכמת הצד השני – הסכסוך ידעך. אם ניכוס זה נעשה שלא בהסכמת הצד השני, הסכסוך יחריף ויהפוך למלחמה כוללת או למאבק משפטי. בקונפליקטים בהם ישנו צד חלש או נפגע, זהו בד"כ הצד שיתבע, בסופו של דבר, בעלות כוללת על נשוא הקונפליקט.

בכדי להגיע למצב של שוויון-זכויות ושוויון בנקודת המוצא (המצב היחיד שיפסיק את ההחלשה של קבוצת מיעוט) מאבקה של קבוצת מיעוט מוחלשת, חייב לעבור לשלב של הובלת תהליכי קבלת ההחלטות הנוגעות לו. שלב זה בד"כ, כאשר הוא מתרחש, ילווה גם בשיתוף פעולה עם קבוצות נוספות – לכך נגיע בהמשך, אך קודם חשוב שלהבהיר כמה דברים לגבי מהותו וחשיבותו של שלב ההובלה. שלב זה אינו אומר שהקבוצה המוחלשת אמורה להיות היחידה שמקבלת החלטות. בדומה לכל קבוצה אחרת באוכלוסייה, לקבלת ההחלטות יש שותפים רבים, אך ללא אפשור ההובלה והענקת הקול המכריע, לקבוצה מוחלשת, אין מנוס מכך שמצבה של אותה קבוצה, ימשיך להיות נחות, בהשוואה לקבוצות אחרות. שיתוף הקבוצה המוחלשת, לעולם לא יספיק בכדי להגיע למצב של הפסקת האפליה ושוויון-זכויות אמתי, יציב ובר-קיימא.

חלק משלב ההובלה במאבקה של קבוצה מוחלשת, כרוך בתביעת בעלות של אותה קבוצה, על גורלה (שהוא מקור הקונפליקט והמאבק). ללא תביעה זו, והכרה בזכות לתביעה זו, יקשה מאוד על מקבלי ההחלטות להעניק לאותה קבוצה מוחלשת, את הובלת התהליכים הנוגעים לה. ובכך משלוב שלב התביעה בשלב ההובלה.

רק במקומות בהם ארגונים של אנשים עם מוגבלויות (בניגוד לארגונים למען אנשים עם מוגבלויות), תבעו וקיבלו את הקול המכריע בתהליך קבלת ההחלטות הנוגעות לאנשים עם מוגבלויות, ובכך הפכו אנשים עם מוגבלויות למובילי התהליכים, נמצא התקדמות משמעותית יותר לכיוון שוויון הזכויות ושוויון בנקודת המוצא של אנשים עם מוגבלויות. מקומות שנשארו בשלב השיתוף – יתקדמו פחות או יותר בתהליך זה, אך יהיו תמיד מאחור, יחסית למקומות שהתקדמו לשלב ההובלה. הובלתם של אנשים עם מוגבלויות, את כל שלבי תהליכי קבלת ההחלטות בענייניהם (הן ברמת הפרט והן כקבוצה), יחד עם שותפים אחרים לתהליך – כך מלמדים אתנו עוד ועוד דוגמאות בעולם הגדול, היא הדרך היחידה להגיע למצב שבו אנשים עם מוגבלויות ייהנו משוויון זכויות מלא ואמתי בחברה.

השלב הבא…

בד"כ, בכדי להגיע למצב של הובלה אמתית ואיכותית, של קבוצות מוחלשות בחברה, נדרש שיתוף פעולה בין כמה וכמה קבוצות כאלה. שיתוף הפעולה הזה אינו מובן מאליו ולעתים מאוד קשה להשיג אותו, באופן שיהיה יעיל מספיק. התפיסה הרווחת (בעיקר משום טבעו הקשה והארוך של המאבק) היא שמאבק של קבוצה אחת יצליח, רק על חשבון קבוצה אחרת. כדי לצאת מהתפיסה הזאת דרושים, להערכתי, שני תנאי סף:

• הכרה בתהליך ההתפתחות של כל אחד מן המאבקים, של כל אחת מהקבוצות והבנה של המקום והשלב של כל קבוצה בתהליך זה. יהיה הרבה יותר קשה לשתף פעולה, כאשר קבוצה אחת נמצאת בשלב ההדרה וקבוצה אחרת נמצאת בראשיתו של שלב ההובלה – במיוחד אם איננו מבינים את טיבם וטבעם של השלבים הללו. ניתוח המאבקים על הלום ותובנה מתוך ניתוח זה, של השלבים השונים בהם נמצאות הקבוצות השונות, יכול לתרום ניכרות ליכולות שיתוף הפעולה בין הארגונים השונים.
• הסטת כללי המשחק ממשחק של סכום אפס למשחק של Win-Win. במשחק סכום אפס, בהחלט הגיוני שכל הישג של קבוצה אחת, יבוא על-חשבון קבוצה אחרת. אבל אם נצליח להביא לכללים של Win-Win הישג של קבוצה אחת יהיה הישג, או לפחות דרך להשגת הישג, עבור קבוצות אחרות.

אז שינית תנאי אחד. ועוד עשרה מתעקשים,

שאת התנאים לא משנים.

ואלה החיים. חיים של ממש. לא סולם. לא משחק.

אתה לא מכיר. הילד שלי לא יכול כמוך להסביר.

יש כאן קלקול, יש הפרעה – לא חגיגה,

לא צלם אנוש.

אתה לא יכול להסביר,

כי אתה לא כזה חלש.

ואז אני. אני אמתי. אני קיים.

בחיים משלי. חיים של ממש. לא על סולם. לא במשחק.

אתם דורכים. אתם מתעלמים. ואחר-כך אתם טוענים,

שאני החזק והוא החלש. ולו צריך לעזור!

ולי? לך לא!. כי אתה יכול לבד! ובכלל, כבר לא נשאר.

אבל אני לא יכול!

לא בחיים. בחיים של ממש.

אולי לעתים, על סולם.

אולי לפעמים, במשחק.

אבל לא בחיים. חיים של ממש.

אז לפעמים, גם לי נמאס.

ואז מאיר יום חדש.

ואני מגלה, שאפשר עוד קצת לשנות.

אפשר עוד לשרוד.

לא ממש לחיות. לא ממש לנשום.

רק לשרוד, כדי לנסות עוד קצת לשנות.

בחיים של ממש. כמו על סולם. כמו במשחק.

להזיז עוד כלי. לערוך מחדש.

בחיים האמתיים. חיים של ממש.

 

יָחִיד וְיַחַד אֵינָם מֻשְׁלָמִים.

יָחִיד ויַחַד הֵם מַשְׁלִימִים.

יָחִיד בֵּן מִזְרָח אוֹ בַּת מַעֲרָב.

יַחַד זֶה לֹא מְשַׁנֶּה, הַכֹּל מְעֹרָב.

 

יָחִיד וְיַחַד אֵינָם כֹּה זָרִים.

יָחִיד ויַחַד כָּאן מְזָמְּרִים.

 

יָחִיד הוּא יָשָׁן אוֹ חָדָשׁ.

יַחַד אֶפְשָׁר לְיַשֵּׁר אֶת הַדַּשׁ.

יָחִיד הוּא דּוֹמֶה אוֹ שׁוֹנֶה.

יַחַד כּוּלָּם, זֶה לֹא מְשַׁנֶּה.

 

יָחִיד וְיַחַד אֵינָם כֹּה זָרִים.

יָחִיד ויַחַד כָּאן מְזָמְּרִים.

 

יָחִיד הוּא פָּשׁוּט אוֹ מֻרְכָּב.

יַחַד הַכֹּל פָּחוֹת מְעֻכָּב.

יָחִיד בְּזָכָר, אוֹ יְחִידָה בִּנְקֵבָה.

יַחַד נֵדַע לְכַבּוֹת הַלְּהָבָה.

 

יָחִיד וְיַחַד אֵינָם כֹּה זָרִים.

יָחִיד ויַחַד כָּאן מְזָמְּרִים.

תמיד נופל, תמיד נתקל

נפתח, מנסה, ואז הקהל:

מתי תלמד כבר ואני נסגר וננעל

לא מסוגל להיות כמו כולם

מסתגל ונופל ואחר-כך נתקל

שוב מנסה עד בוא הקהל:

תסתפר, תתנקה ואני מסתגר וקופא

לא רוצה להיות כמו כולם

קם מחדש, ושוב נתקל

ממשיך לנסות ושוב הקהל:

דבר כמו כולם ואני נאלם

קחו למשל דומינו. משחק מוכר ופשוט עם 28 אריחים עליהם מסומנות נקודות במספר מסוים (בין 0 ל 6), המסודרים במשחק תורות זה אחרי זה. משחק פשוט. נכון? זהו שלא בהכרח. מסתבר, שבעולם הגדול, כבר מזה עשרות שנים, מתפתח משחק הדומינו לממדים גדולים מאוד ולמשחקים מורכבים ביותר. יש היום סטים סטנדרטיים (ומקצועניים) של 190 אריחי דומינו (עם מספרים מ 0 עד 18) ועזרים אין ספור. לאחרונה נתקלתי בערך ויקפדיה שלא מקושר לאף שפה שאני מכיר (מלבד אנגלית) שעוסק באחד ממשחקי הדומינו המורחב הפופולאריים ביותר רכבת מקסיקנית. בעוד שניתן לשחק און-ליין במשחק, נסיונותיי למצוא מישהו שמייבא את המשחק לארץ הקודש באופן מסודר, העלו חרס. אז הנה, תרגום שלי לערך Mexican Train מתוך ויקופדיה באנגלית. בסוף הקובץ (הקובץ עצמו הוא בפורמט PDF) ניתן למצוא קישורים ליצרנים וספקים של ציוד למשחק. אני זורק כאן כפפה ליצרני ויבואני משחקים בישראל – יש כאן פיתוחים לא מיובאים ולא מיוצרים מקומית, בעלי פוטנציאל אדיר!

אם אינך רואה את הקובץ, ניתן להורידו בכתובת:

http://ronen.acisrael.org/Mexican_Train.pdf

נוירוטיפיקלים(1) נוטים לעבד את מרבית הגירויים הסנסוריים שמסביבם, באמצעות הפורנטל קורטקס הימני – החלק הימני של קדמת קליפת המוח. למעשה, מרבית תפקודו של חלק זה, במבנה המוח הטיפוסי, מוקדש לעיבוד במקביל של כל הגירויים הסנסוריים המתרחשים בהווה – בסביבתו של האדם בכאן והעכשיו. אולם כאשר מבנה המוח שונה, ייתכן מצב שבו מרבית הגירויים הסנסוריים, מעובדים דווקא בצד השמאלי של קליפת המוח – צד שמרבית תפקודו היא עיבוד בציר הזמן עבר-עתיד ומכאן שסגנון העיבוד המתבצע הנו סגנון שונה במהותו. העיבוד במקרה זה, הנו עיבוד סדרתי ולא מקבילי והוא לוקח הרבה יותר זמן. מנסיוני ומשיחות אין ספור בקהילה האוטיסטית(2), בנושא זה, אני למד שזהו המצב אצל מרבית(3) האוטיסטים. מכאן, שהבנה מעט יותר עמוקה, של סגנון העיבוד במוח השמאלי, עשויה לסייע להרבה אנשים להבין, מעט(4) יותר מדוע וכיצד אנשים אוטיסטים עושים דברים אחרת(5) והרבה פעמים, זהו אף הבסיס להתנהגות ולהתנהלות השונות אצל אוטיסטים.

בכדי לתאר בצורה שקל לזכור את אחת השונויות העיקריות בעולם הסנסורי האוטיסטי(6), אפרט להלן את ארבעת הסוגים השונים של גירויים סנסוריים כארבעת ה’מ‘ים: מהותי, מפריע, מסייע ומסונן (או, לעיתים: ממוסך). חשוב להבין, שעבור כל אינדיבידואל, בין אם אוטיסט ובין אם לאו, חלוקה זו יכולה להיות רלוונטית יותר או פחות ושבכל סיטואציה ובכל רגע נתון, כל גירויי יכול להשתייך לכל אחת מקבוצות אלה (מה שמסבך מעט יותר את החיים, הוא העובדה שלעיתים, גירויי מסוים יכול אפילו להשתייך ליותר מקבוצה אחת, בו-זמנית).

גירויי מהותי

גירויי מהותירויי מהותי, הוא הגירויי שבזמן כלשהו, דורש מאיתנו את מרכז הקשב העיקרי. בכל זמן הערות, אנו עסוקים בפעילות מסוימת. בכל רגע נתון, תשומת הלב שלנו צריכה להיות מוקדשת לפעולה מסוימת – הגירויי המהותי הוא הגירויי שאותה פעולה מפיקה. כאשר אנחנו בשיחה, הגירויי המהותי הוא גירויי אודיאלי (קולי). כאשר אנחנו קוראים הגירויי המהותי הוא הטקסט (סוג של גירויי חזותי). כאשר אנחנו מלטפים את החתול (במידה ולכך מוקדשת כרגע תשומת הלב שלנו – בהמשך נראה שליטוף חתול יכול להיות גירויי מסוג מאוד מסוים) הגירויי המהותי הוא גירוי תחושתי ביד וכד’. בנקודה זו חשוב לציין שתי נקודות שוני מהותי בין העולם הסנסורי הנוירוטיפקלי לזה האוטיסטי:

א. אצל מרבית האוטיסטים, קיים פער עצום ביכולות קליטת גירויים, בין ערוץ הקלט המוביל לערוצי קלט נוספים. לדוגמא: בעוד שנוירוטיפיקל ויזואלי (כזה שמבין יותר טוב מידע חזותי) יכול לשוחח בטלפון בלי לראות את בן שיחו, על אוטיסט ויזואלי, שיחת טלפון שאיננה שיחת וידאו היא משימה מורכבת והרבה פעמים – בלתי אפשרית. אי לכך, במצב אופטימאלי, יש לשאוף לכך שהגירויי המהותי עבור אוטיסט, ימסר לו בערוץ הקלט המוביל שלו ולא בערוצים אחרים.

ב. אוטיסטים נוטים, בניגוד לנוירוטיפיקלים, להיות יותר חד-ערוציים מאשר רב-ערוציים. מבנה המוח האנושי הטיפוסי הוא כזה שבו ככל שיותר ערוצי קלט פתוחים בו זמנית ונמסר דרכם אותו מידע באותו זמן, כך רמת הקשב תעלה. כך קורה שמרבית הנוירוטיפיקלים קשובים לטלויזיה יותר מאשר לרדיו, שהם מבינים יותר טוב מידע שנמסר במוזיאון באמצעות חזיון אור-קולי מאשר מידע כתוב ליד המוצגים ושהם שומרים ואף משתמשים בקשר-עין בזמן שיח, שימושים תקשורתיים. האדם פיתח תרבותית, את הצורך לפתוח את הערוץ החזותי, בנוסף לערוץ הקולי, הפתוח בזמן שיחה, בכדי להגביר את רמת הקשב. מכאן גם נובע רוב הקושי של אוטיסטים לשמור על אותו קשר-עין. ככל שנוספים יותר גירויים ביותר ערוצי קלט, כך אנחנו מתקשים יותר ויותר לשמור על קשב. אי לכך, ככל שאוטיסטים צריכים להיות קשובים לדבר מה, רצוי להפריד את הגירויי המהותי מגירויים נוספים ולהעביר את המידע המהותי בערוץ המוביל של אותו אוטיסט שאמור להיות קשוב – דרך הגירויי המהותי בלבד.

גירויי מפריע

העובדה שאנו נוטים להיות יותר חד-ערוציים, יחד עם העובדה שכמעט תמיד יש יותר מגירויי אחד בסביבה, מעבר לגירויי המהותי, מובילה לכך שבכל סיטואציה בה ישנם כמה גירויים שונים (מרבית הסיטואציות הקיימות בכל סביבה), סביר להניח שיימצאו גירויים המפריעים לנו להיות קשובים לגירויי המהותי. זוהי עובדה, לה ערים קלינאים המטפלים באוטיסטים, כבר מזה זמן רב, אולם מעטים מהם מבינים לאשורה את משמעותה של עובדה זו. היות וכמו מרבית חברי הקהילה האוטיסטית, אני מקבל הרבה יותר את ערך ההכלה והקבלה מאשר את השילוב כערך, ומיותר לציין שאינני מאמין בשיטות המנסות"להוציא" את האוטיזם מן האדם האוטיסט, אלא יותר, כשיטתה של הגישה הביקורתית למוגבלויות(7), אני מאמין בשיטה המבקשת להתאים יותר את סביבתו של האדם עם המוגבלות למאפייניו מאשר להתאים את מאפייני האדם לסביבה הנתונה, אני סבור כי ככול שהדבר אפשרי, יש לאתר ולהפחית כמה שניתן בגירויים מפריעים. זאת במקום הטענה ששמעתי ואני שומע לא פעם, שזוהי הסביבה בה אנו חיים וצריך להרגיל גם אוטיסטים לחיות בסביבה כזו – גם אם בעת הנוכחית זה מפריע להם לתפקד. מנסיוני ומניסיונם של רבים אחרים בקהילה האוטיסטית אני יודע שזה לחלוטין לא משנה כמה תרגיל אוטיסט להיות בסביבה בה קיים גירויי מפריע – הגירויי הזה עלול להפריע לו באותה המידה גם כעבור עשרות שנים. במידה ולחלוטין אין באפשרותנו לנטרל גירויי מפריע, יש לשאוף עד כמה שניתן, להפוך אותו לגירויי מסונן. ישנם אוטיסטים שמסוגלים ללמוד לעשות זאת, עבור גירויים מסוימים, לבדם (אני עצמי יכול להעיד שעד שלא למדתי זאת בעצמי בגיל מאוד צעיר, לא יכולתי להתחיל לדבר). אולם ישנם אחרים (אוטיסטים אחרים וגם גירויים אחרים) שזקוקים לסיוע, ולעיתים להמון סיוע, כדי ללמוד לעשות זאת.

גירויי מסייע

זוהי נקודה לה מודעים ומתייחסים מעט מאוד קלינאים המטפלים באוטיסטים, ועוד פחות מכך – אחרים המטפלים ב / מתייחסים לאוטיסטים. בדיוק כפי שיכולים להיות גירויים מפריעים – כך יכולים להיות גירויים מסייעים (או אף נחוצים). לעתים רבות (והדבר נכון שבעתיים לפני ובזמן התפרצות הנובעת מהצפה סנסורית), בכדי להפנות את מירב הקשב לגירויי המהותי, אנו זקוקים לגירוי נוסף, ברקע. לא גירויי כזה שגם אליו אנו צריכים להיות קשובים, אלא גירויי אחר שלא נמסר בו מידע ממשי באותו הזמן בו עלינו להיות קשובים לגירויי המהותי. נתקלתי לא מעט בשימוש באקולליה (חזרה אין סופית ומחזוריות על רצף בעל / חסר משמעות של צלילים) בדיוק לצורך הזה. בכדי להיות מסוגל לקלוט מידע בגירויי חזותי מהותי, האוטיסט משתמש באקולליה כגירויי המסייע לו להשאיר את ערוץ הקלט הויזואלי פתוח. באופן זהה, אם כי הרבה פחות נפוץ, גם אותו נפנוף ידיים כל-כך אופייני לאוטיסטים (כמו לאקולליה, גם לנפנף הידיים יכולות להיות סיבות מגוונות ושונות) יכול לשמש כגירויי מסייע, ולעיתים אפילו נחוץ, בכדי להיות קשובים לגירויי המהותי. לעיתים קורה שהגירויי המסייע מסב יותר מידי תשומת לב. מקרים כאלה גורמים, כמעט תמיד, לבעיה היות וכך נגזל חלק מהקשב שהיה צריך להינתן לגירויי המהותי. יש צורך ללמוד (אם לבד ואם תוך סיוע של אחרים) לשמור על הגירויי המסייע פשוט כמה שניתן, ומחוץ לתחום הקשב עד כמה שניתן. במידה שניתן כיסויי כלשהו לסוג זה של גירויים, בספרות הקלאסית על אוטיזם, היה זה באמצעות ביטויים כגון "גרייה עצמית" – ביטויים שליליים המבטאים משהו שיש להכחידו. ואני אומר: נהפוך הוא! ישנם לא מעט מצבים, שללא הגירויי המסייע (במיוחד כאשר הגירויי המהותי אינו נמסר בערוץ הקלט המוביל ו/או אינו נפרד מגירויים אחרים ו/או ישנם יותר מידי גירויים מפריעים) – אין לנו שום יכולת קשב! הגירויי המסייע יכול להיות כל גירויי – גם כזה שלאחרים / בסיטואציות אחרות הוא גירויי מפריע או גירויי מהותי – ובלבד שהוא נשמר פשוט ואינו מסב תשומת לב.

סוג מאוד ספציפי של גירויי מסייע, מאוד נפוץ בקרב אוטיסטים ואחרים, הוא המשחש (stim toy כפי שתורגם ע"י סולה שלי(8)). משחש הוא כל חפץ (ולעיתים גם דברים שאינם חפצים – כגון חיות מחמד – כל עוד אינן גוזלות קשב) אשר בד״כ אין זה השימוש המקורי / עיקרי שלו, אשר יכול לספק גירויי מסייע (או אף נחוץ) פשוט, שאינו מצריך תשומת לב.

כמעט כל חפץ יכול לשמש כמשחש ולעיתים גם נוירוטיפיקלים משתמשים בהם (זוכרים את ההוא ששיחק כל הזמן עם העפרון בידו, בזמן ישיבת הצוות האחרונה?). אלא שעבור אוטיסטים, השימוש במשחשים הוא הרבה יותר נפוץ, הרבה יותר מגוון והרבה הרבה יותר נחוץ. ככלל, הייתי אומר שאין למנוע מאוטיסט להשתמש במשחש שלו אלא אם שימוש זה מפריע – אבל באמת מפריע – לא סתם "לא מוצא חן" לאוטיסט עצמו ו/או למישהו בסביבתו. כמו גם בגירויים מסייעים אחרים – אם המשחש מפריע למישהו ו/או חלילה, פוגע במישהו, יש למצוא תחליף למחשחש / לגירויי המסייע, בדמות גירויי מסייע אחר.

השימוש במשחש יכול להוות גירויי מסייע, ללא קשר הכרחי לטיב הגירויי המהותי.

גירויי מסונן

הסוג האחרון של גירויים, הם גירויים שאינם מהסוגים הקודמים, למרות שניתן למנותם כסוג משנה של גירויים מפריעים. אני נוטה לראות בגירויים מסוננים, סוג נפרד, מכיוון שהלכה למעשה, הם אינם מפריעים לקשב אל הגירויי המהותי, או ליתר דיוק, ככל שהסינון של גירויים אלה מוצלח יותר, כך הם יפריעו פחות לקשב אל הגירויי המהותי. ההתחלה של כל גירויי מסונן היא אכן בתור גירויי מפריע. יתרה מכך, כדי ללמוד לסנן גירויים, זה צריך להיות גירויי מפריע ביותר, ובד"כ גם מפריע בהרבה סיטואציות. מדוע אנחנו צריכים בכלל לסנן גירויים? כאן צריך לזכור שהמבנה השונה של מוחם של אוטיסטים טומן בחובו גם מערכת סנסורית שונה – החל מרמת הקלט. אנחנו קולטים את העולם שסביבנו, דרך החושים, באופן שונה מנוירוטיפיקלים. בנוסף, כפי שכבר ציינתי קודם, רוב העיבוד הסנסורי שלנו הוא סדרתי ומתבצע במוח השמאלי. הפועל היוצא המרכזי משתי עובדות אלה, הוא שכמעט תמיד, יהיה בסביבתנו גירויי מפריע. שערו בנפשכם, סביבה בה ישנו גירויי מפריע באופן תמידי. אולם המיסתורין האמיתי אינו בשאלה מדוע אנחנו צריכים לסנן גירויים, כי אם בשאלה כיצד אנו מסננים אותם. תשובה לשאלה זו, לצערי, אין לי. ראשית המנגנון המשמש לסינון גירויים הוא מנגנון מאוד אינדיבידואלי. למרות שאני מסנן גירויים מסוימים משחר ילדותי, ולמעשה, עוד בטרם למדתי מי אני, אינני יכול לתאר את המנגנון של הסינון הזה, וכך גם מרבית האוטיסטים איתם שוחחתי בנושא. שנית לא כל אוטיסט יכול לסנן כל גירויי מפריע, כל הזמן. גם כאלה אשר מסננים גירויים מסוימים בד"כ, לא תמיד יכולים לסנן אותם בכל סיטואציה. אני כן יכול לספק כמה טיפים שיכולים לעזור מעט מאוד בסוגיה זו. ראשית, ישנם הרבה אוטיסטים ואחרים שבכדי להיות מסוגלים לסנן גירויים מסוימים, זקוקים לגירויי מסייע מסוים. ישנם מצבים שבהם הגירויי המסייע בכלל משמש בתור המנגנון לסינון גירויים אחרים. כך למשל, ניפנוף הידיים יכול לשמש בכדי לתחום גירויי מסוים לטווח מצומצם ולסנן את אותו הגירויי מחוץ לאותו הטווח (וכאן המקום לחזור ולהדגיש כי ניפנוף הידייים יכול להיות מהרבה סיבות אצל אוטיסטים שונים ואפילו אצל אותו אוטיסט). סביבה מכילה יותר, מנרמלת פחות ומבינה יותר (למשל, סביבה אשר אחרים בה מבינים את החלוקה המובאת כאן של גירויים, ומתחשבת במשמעויות אותה החלוקה) תאפשר יותר יכולת סינון. סביבה שיש בה פחות גירויים, היא בד"כ סביבה בה יש פחות צורך לסנן גירויים ויותר אפשרות לסנן אותם. ברוב המקרים יש צורך במישהו שידריך את האוטיסט הן בנוגע לצורך לסנן גירויים והן בדבר הדרכים האפשריות לעשות זאת. לפעמים עצם הזכרת הנקודה והשיחה עליה, באופן ובאמצעי תקשורת שמובן לאדם איתו אנו משוחחים בנושא, יכולה לפתוח אפשרויות רבות בפני אותו אדם, שלא הרהר בנושא מעולם. ליווי נכון של האדם בנושא זה, יכול לעיתים לאפשר לו למצוא בעצמו את הדרך לסנן את הגירויים שמפריעים לו ביותר.הסוג האחרון של גירויים, הם גירויים שאינם מהסוגים הקודמים, למרות שניתן למנותם כסוג משנה של גירויים מפריעים. אני נוטה לראות בגירויים מסוננים, סוג נפרד, מכיוון שהלכה למעשה, הם אינם מפריעים לקשב אל הגירויי המהותי, או ליתר דיוק, ככל שהסינון של גירויים אלה מוצלח יותר, כך הם יפריעו פחות לקשב אל הגירויי המהותי. ההתחלה של כל גירויי מסונן היא אכן בתור גירויי מפריע. יתרה מכך, כדי ללמוד לסנן גירויים, זה צריך להיות גירויי מפריע ביותר, ובד"כ גם מפריע בהרבה סיטואציות. מדוע אנחנו צריכים בכלל לסנן גירויים? כאן צריך לזכור שהמבנה השונה של מוחם של אוטיסטים טומן בחובו גם מערכת סנסורית שונה – החל מרמת הקלט. אנחנו קולטים את העולם שסביבנו, דרך החושים, באופן שונה מנוירוטיפיקלים. בנוסף, כפי שכבר ציינתי קודם, רוב העיבוד הסנסורי שלנו הוא סדרתי ומתבצע במוח השמאלי. הפועל היוצא המרכזי משתי עובדות אלה, הוא שכמעט תמיד, יהיה בסביבתנו גירויי מפריע. שערו בנפשכם, סביבה בה ישנו גירויי מפריע באופן תמידי. אולם המיסתורין האמיתי אינו בשאלה מדוע אנחנו צריכים לסנן גירויים, כי אם בשאלה כיצד אנו מסננים אותם. תשובה לשאלה זו, לצערי, אין לי. ראשית המנגנון המשמש לסינון גירויים הוא מנגנון מאוד אינדיבידואלי. למרות שאני מסנן גירויים מסוימים משחר ילדותי, ולמעשה, עוד בטרם למדתי מי אני, אינני יכול לתאר את המנגנון של הסינון הזה, וכך גם מרבית האוטיסטים איתם שוחחתי בנושא. שנית לא כל אוטיסט יכול לסנן כל גירויי מפריע, כל הזמן. גם כאלה אשר מסננים גירויים מסוימים בד"כ, לא תמיד יכולים לסנן אותם בכל סיטואציה. אני כן יכול לספק כמה טיפים שיכולים לעזור מעט מאוד בסוגיה זו. ראשית, ישנם הרבה אוטיסטים ואחרים שבכדי להיות מסוגלים לסנן גירויים מסוימים, זקוקים לגירויי מסייע מסוים. ישנם מצבים שבהם הגירויי המסייע בכלל משמש בתור המנגנון לסינון גירויים אחרים. כך למשל, ניפנוף הידיים יכול לשמש בכדי לתחום גירויי מסוים לטווח מצומצם ולסנן את אותו הגירויי מחוץ לאותו הטווח (וכאן המקום לחזור ולהדגיש כי ניפנוף הידייים יכול להיות מהרבה סיבות אצל אוטיסטים שונים ואפילו אצל אותו אוטיסט). סביבה מכילה יותר, מנרמלת פחות ומבינה יותר (למשל, סביבה אשר אחרים בה מבינים את החלוקה המובאת כאן של גירויים, ומתחשבת במשמעויות אותה החלוקה) תאפשר יותר יכולת סינון. סביבה שיש בה פחות גירויים, היא בד"כ סביבה בה יש פחות צורך לסנן גירויים ויותר אפשרות לסנן אותם. ברוב המקרים יש צורך במישהו שידריך את האוטיסט הן בנוגע לצורך לסנן גירויים והן בדבר הדרכים האפשריות לעשות זאת. לפעמים עצם הזכרת הנקודה והשיחה עליה, באופן ובאמצעי תקשורת שמובן לאדם איתו אנו משוחחים בנושא, יכולה לפתוח אפשרויות רבות בפני אותו אדם, שלא הרהר בנושא מעולם. ליווי נכון של האדם בנושא זה, יכול לעיתים לאפשר לו למצוא בעצמו את הדרך לסנן את הגירויים שמפריעים לו ביותר.

הבנה של חלוקת הגירויים הסנסוריים לארבעת ה‘מ’ים והתייחסות מכילה למשמעויות חלוקה זו, יחד עם ניתוח תואם של הסביבה הסנסורית, יכולה, לעיתים לפתוח צוהר בדרך להבנה טובה יותר של הסביבה וללמידה בכלל, שאילולא התייחסות כזו, היתה משאירה עולם של כאוס מוחלט.

1. נוירוטיפיקל הוא אדם בעל מבנה מוח טיפוסי. בעוד שלכל אדם יש מבנה מוח ייחודי משלו, ישנה סכימה מסוימת, המתארת את מבנה המוח האנושי הטיפוסי (של מרבית אוכלוסיית בני האדם). אדם בעל מבנה מוח שונה מהטיפוסי, שייך מעצם הגדרתו ככזה לאוכלוסיית המגוון המוחי ואינו נוירוטיפיקל. הקבוצה בעלת מבנה המוח הכי פחות טיפיקלי, בתוך קבוצת המגוון המוחי היא האנשים האוטיסטים.
2. הקהילה האוטיסטית היא מקבץ של קבוצות של אנשים אוטיסטים ואנשים נוספים אשר להם אישיות מספיק קרובה לאוטיסטים, כך שאותם "לא אוטיסטים", או, כפי שהם מכונים בקהילה האוטיסטית: "בנידודים", יכולים להיתרם מהפעילות בקהילה האוטיסטית ממש כמו אוטיסטים חברי אותה קהילה. הקהילה האוטיסטית, שהחלה להתגבש באמצע שנות התשעים של המאה העשרים, שמה לעצמה שתי מטרות עיקריות: מפלט חברתי בניהול עצמי ושינוי חברתי שעיקרו מאבק על שוויון זכויות לאוטיסטים.
3. למעט העובדה שמעצם ההגדרה של אוטיזם (כל הגדרה של אוטיזם), לכולנו מבנה מוח שונה מהטיפוסי, יש מעט מאוד דברים שאנחנו יכולים ומרשים לעצמנו לומר על כל האוטיסטים. ישנם דברים שאנחנו מוצאים שנכונים לרובנו (ולא נכונים למרבית הוירוטיפיקלים, כפי שאנחנו מכירים אותם) ולכן אנחנו יכולים לדבר עליהם כעל תופעה אוטיסטית, אך גם בתוך הקהילה האוטיסטית, ישנם כאלה שהדברים לא נכונים לגביהם. האוטיסטים. ישנם דברים שאנחנו מוצאים שנכונים לרובנו (ולא נכונים למרבית הוירוטיפיקלים, כפי שאנחנו מכירים אותם) ולכן אנחנו יכולים לדבר עליהם כעל תופעה אוטיסטית, אך גם בתוך הקהילה האוטיסטית, ישנם כאלה שהדברים לא נכונים לגביהם.
4. המאפיינים האוטיסטיים של התחום הסנסורי, שבחלקם עוסק פוסט זה, אינם מסבירים את כל השונות האוטיסטית, למרות שהם נמצאים בחלק הכי קרוב לשורש השונות המוחית, אותו ניתן להסביר. ולכן, גם מי שמבין היטב את השונות הסנסורית האוטיסטית, לא יצליח להבין את מכלול המהות האוטיסטית, בלי להיות חלק מהמגוון האוטיסטי בעצמו. נוירוטיפיקל יצליח להבין אוטיסטים (אם ילמד מהם מספיק) בדיוק עד כמה שאוטיסט יכול להבין מהו נוירוטיפיקל.
5. אנחנו עושים את מרבית הדברים שעד היום יש מי שטוענים שאנחנו לוקים בהם או חסרים אותם – אלא שאנחנו עושים אותם אחרת מכפי שעושים אותם נוירוטיפיקלים.
6. עיבוד דומה לזה, יכול שיהיה קיים גם בקבוצות אחרות של אנשים עם מוגבלויות. אני עוסק כאן במה שאני למד מתוך הקהילה האוטיסטית – על מרבית בני אותה קהילה.
7. הגישה הביקורתית למוגבלויות היא גישה כוללנית, אשר החלה להתפתח בשנות השבעים של המאה העשרים, בעיקר ע"י אנשים עם מוגבלויות שהחלו להשתלב באקדמיה, בעיקר במערב אירופה ובצפון אמריקה. הגישה, יחד עם שלוחתה האקדמאית: לימודי ביקורת מוגבלויותCritical Disability Studies, באה בביקורת כלפי אופן ההתייחסות הרווחת לסוגיות שונות ומהותיות במוגבלות ומציעה דרך הסתכלות והתייחסות שונה, תוך החלפה של הערכים החברתיים המנחים התייחסות לסוגיות אלה.
8. סולה שלי – אחת ממייסדי הקהילה האוטיסטית בישראל.

אחד המגזינים הכי פחות פופולאריים והכי פחות מוכרים (והמגזין היחיד היום שיש ברשותי מנוי שלו – בשבילי ולא בשביל בנותיי) הוא המגזין של רשות הטבע והגנים "בשביל הארץ". הגליון האחרון שלו מוקדש, כמעט כולו, לשמירת המגוון הביולוגי. באחת הכתבות המרכזיות של הגליון, שכותרתה שומרים על כל המינים, ושכתב אריאל קרס, מסביר ד"ר יהושוע שקדי, המדען הראשי של רשות הטבע והגנים, את המונח "מגוון ביולוגי". הנה הציטוט במלואו (ההדגשות שלי – אינן מופיעות במקור):

קודם כל מדובר במגוון המינים הקיימים בעולם. כמו כן מדובר במגוון הגנטי בין פרטים שונים מאותו מין, הבסיס לאבולוציה שמאפשר התמודדות עם מגוון רחב של תפקודים סביבתיים. המגוון השלישי הוא של המערכות האקולוגיות, שמאפשרות למגוון המינים להתקיים בתוכן. לדעתי חשוב מאוד לשמור על המגוון הביולוגי משתי סיבות, הראשונה היא מוסרית – כתוב בתנ"ך שאלוהים חתם חוזה עם האדם וגם עם בעלי החייים לאחר המבול ("וַאֲנִ֕י הִנְנִי֥ מֵקִ֛ים אֶת⎻בְּרִיתִ֖י אִתְּכֶ֑ם וְאֶֽת⎻זַרְעֲכֶ֖ם אַֽחֲרֵיכֶֽם. וְאֵ֙ת כָּל⎻נֶ֤פֶשׁ הַֽחַיָּה֙ אֲשֶׁ֗ר אִתְּכֶ֔ם בָּע֧וֹף בַּבְּהֵמָ֛ה וּֽבְכָל⎻חַיַּת הָאָ֖רֶץ אִתְּכֶ֑ם" בראשית ט׳ 9-10) זו דוגמה לתפיסה שמבחינה מוסרית אין לנו זכות לשחת את הארץ. הסיבה השנייה היא סיבה פרקטית לחלוטין – הקיום שלנו תלוי במגוון הביולוגי. יש המון דוגמאות לכך שאי שמירה על המערכות האקולוגיות מובילה להתמוטטות. למרות כל הטכנולוגיה שברשותנו, אין לנו אמצעים להחליף מערכות אקולוגיות. אם נחשוב רק במושגים תועלתניים קצרי מועד לא נגיע רחוק".

עד כאן דבריו של ד"ר שקדי. אני רוצה להסכים עם המדען המכובד, עוד יותר ממנו בעצמו! האדם, גם הוא חלק ממערכת אקולוגית. האדם איננו נפרד מבעלי החיים האחרים. הוא חלק מהמגוון הביולוגי בעצמו. וממש כשם שעלינו לשמור על המגוון הביולוגי, וכחלק משמירה זו, עלינו גם לשמור ולטפח את המגוון האנושי – במקום להוציא אנרגיה ומשאבים בנסיון לגדוע מגוון זה, בין אם מדובר במגוון תרבותי, במגוון דתי, במגוון עדתי, במגוון האומות, במגוון נטיות מיניות, במגוון מבנים ביולוגי ובין אם מדובר אפילו במגוון המוחי. במקום להביא לשנאה בין בני אדם, במקום להוציא בכל שנה מליארדים של דולרים במחקר שמטרתו השמדת חלקים מהמגוון המוחי, בואו נשנה קצת את הדרך וננהג מעט בדרך ארץ (אשר קדמה לתורה) ונדאג לשמר את המגוון המוחי ואת המגוון האנושי כולו. ואם נצליח להמיר את השנאה – לא באהבה, אלא מספיק בסובלנות, ואם נצליח להסיט את אותם משאבי מחקר למחקרים שישפרו את חייהם של אנשים חיים במקום למצוא דרכים וצידוקים להשמיד סוגים של אנשים – הרי שאנחנו יכולים לגבור אפילו על השטן בכבודו ובעצמו – שהרי בכך – רק במעשים כאלה של סובלנות, נוכל לברוא נקמת דמם, גם של נערה תמימה וגם של ילד קטן

אני רוצה לסיים במשפט האחרון של ד"ר שקדי, היות ולמרות שהמשפט הזה די סתום, בעיני הוא די ממצא את הנושא.

אם נחשוב רק במושגים תועלתניים קצרי מועד, לא נגיע רחוק!

וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ
ויקרא י"ט, י"ח

גם הלל הזקן וגם רבי עקיבא, שניהם מגדולי החכמים של העם היהודי, סברו שזו תמציתה של תורה – שני הפסוקים, או הכללים הללו מאוד קרובים במשמעותם. ואכן אלו נורמות התנהגות המבטאות, על פניו, ערך חשוב ביותר בחברה מתוקנת – איננו צריכים לנהוג באחרים באופן שאיננו ראוי ועלינו כן לנהוג באחרים באופן הולם, ממש כפי שהיינו רוצים שינהגו בנו.

אולם ישנו גם אלמנט חבוי משותף בשני המשפטים הללו. בשניהם ישנה הנחה חבויה שעלי לאהוב ולנהוג כראוי במי שדומה לי. עלי להמנע מלעשות לחברי את מה ששנוא עלי! ומה אם מה ששנוא עלי, אהוב על חברי ולהיפך?! ההנחה בבסיס שני המשפטים הללו היא שבין חבריי, ישנם רק אנשים הדומים לי. אם נהרהר בדברים הללו מעט יותר, הרי שזהו בדיוק הבסיס לאהבת הדומה – או במילים אחרות, לשנאת השונה והאחר. למרות שכנראה , זאת לא היתה כוונתם של מי שכתבו משפטים אלה במקור, אך דורות על-גבי דורות שחונכו על שני משפטים אלה, כתמצית התורה כולה, הביאו, בסופו של דבר לדחיית, הרחקת ושנאת השונה והאחר.

הנה דוגמה קטנה:

ערך מאוד מרכזי בחברה הישראלית הוא הערך של החלפת מתנות, האחד עם השני. אנחנו לומדים כבר כילדים, להביא מתנות ליום-הולדת ולקבלן בזמן יום-ההולדת שלנו. אנחנו לומדים גם על החלפת משלוחי מנות בפורים, על מתנות בחגים, על דמי חנוכה ועל האפיקומן בפסח.

ואני, אחד מכללי היהדות שאני כן מקפיד עליו, הקפדה יתרה, אפילו מן המסורה, הוא ״שונא מתנות יחייה״! אני לא אוהב הפתעות בכלל ואני שונא לקבל מתנות – בפרט כאלו שלא ביקשתי מראש מפורשות. כבר מאז שהייתי ילד קטון, בכל פעם שהייתי מגיב שלא כראוי למתנה, הייתי ננזף. אפילו היום, כשאינני ילד מזמן, כאשר תגובתי למתנה היא תגובה שלילית, אני זוכה ליחס עויין!

באשר למשפט השני – הרי הוא מתייחס לאהבה ולא לפעולה כלשהי. נכון! אבל לא במקומותינו אנו. זה כבר קשור בעניין אחר של החברה והתרבות הישראלית. עניין שאני נוהג לכנותו תרבות ה"שלוף". רבות אני שומע בתגובה להצעה מצדי ללמד מעט מן העקרונות של הגישה הבקורתית למוגבלויות – גישה שאין בה עדיין ממש חפץ בתרבות הישראלית: "אנחנו רוצים פעולה, לא לימוד"! ובכן, באווירה תרבותית שכזו – מה עניינו של משפט העוסק רק באהבה, ואיזה חפץ יהיה למישהו רק באהבה, שאינה באה לידי ביטוי במעשה. כאשר אנו מבטאים אהבה לאחר עפ״י הפסוק השני, הרי שאנחנו מבטאים את אותה אהבה במעשה, כפי שהיינו מעוניינים שיבטאו אהבה כלפינו – בלי שום השקעה בלימוד כיצד מעוניין האחר שיאהבו אותו ועד כמה זה שונה מהאופן בו אנו עצמנו מבקשים ביטוי לאהבה כלפינו.

דווקא בכדי ליישם כראוי שני משפטים אלו, עלינו לשנותם ולסגל לעצמנו את אהבת השונה והאחר ע"י כך שנקיים:

מָה שֶׁשָּׂנוּא עָל חֲבֵרְךָ אַל תַּעֲשֶׂה לַחֲבֵרְךָ

ו וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כְּפִי שֶׁרֵעֲךָ מְעֻנְיָן שֶׁיֶּאֱהָבוּ אוֹתוֹ.

קיום שני המשפטים הללו באופן שכזה, מחייב אותנו ללמוד מה הזולת רוצה ומה אינו רוצה, ורק כך נוכל לטפח אהבת זרים ולקיים את רוח המשפטים המקוריים!