על קשר עין, משמעויות ותקשורת בניתוח אבולוציוני-תרבותי ובמבט של נוירודייברסיטי

אחד המשפטים שמהדהדים בראשי מאוד חזק, עוד משחר ילדותי, הוא "הסתכל עלי כשאני מדבר אליך!”. משפט בלשון ציווי מודגשת שעד היום עושה לי רע מבפנים.

בפוסט זה, אני מעוניין לעסוק במשמעותו של המשפט הזה, אשר יש לו גירסאות שונות ומגוונות, החל מלשון ציווי מפורשת: “הסתכל לי בעיניים!!!” ועד ללשון ציווי במשתמע מהטון בלבד: “תסתכל אליי בבקשה!”. בכדי להבין את משמעות השימוש במשפט זה, על כל צורותיו, אני רוצה לבחון את משמעות של המשפט עצמו במבט התפתחותי-תרבותי מתוך המקום של השונות המוחית ומשמעויותיהה. כהרגלי, זה פוסט שאיננו אקדמי במבנהו ואיננו כולל מראי מקום למקורות חיצוניים, למרות שהנושא נלמד ונחקר כבר מזה זמן – ולראייה, היום, בניגוד לעבר, כבר יותר מקובל בקרב אנשי טיפול כי יש להתחשב בקושי של ילדים אוטיסטים עם קשר עין ואין לומר מפורשות "הסתכל לי בעיניים". הפוסט, כמו מרבית הבלוג, מבוסס על תובנות שלי באופן פרטי וכחלק מן הקהילה האוטיסטית ועל תובנותיהה של קהילה זו (אשר בה העיסוק בנושא פוסט זה הוא רחב ביותר), באופן בו אני חווה אותן.

אוטיזם, בסופו של דבר, הינו שונות במבנה המוחי, אשר יש לה השלכות על כל תחומי החיים אך בראש ובראשונה, ומה שרלוונטי לענייננו, בכל התחום הסנסורי, במאפיניי ובדרכי חשיבה ובסגנון התקשורתי. פירוט השונות בכל המאפיינים הללו, איננו בתוך תחום הפוסט הזה. מה שכן רלוונטי מתחיל, להערכתי, מן התחום הסנסורי. בתוך בתחום זה, אני רוצה להתמקד בערוצי הקלט השונים. אנו קולטים מסרים מסביבתינו דרך מספר מסויים של חושים, או ערוצים סנסוריים. לכל אחד ואחד מאיתנו ישנו "ערוץ מוביל". ישנם אנשים שיותר קל ומובן להם לקלוט מידע בערוץ שמיעתי. ישנם אחרים שהערוץ המוביל שלהם הוא הערוץ החזותי ואילו עוד אחרים מבינים הכי טוב כאשר הם נוגעים בדברים עצמם וקולטים בערץ הטקטילי. כך ניתן להמשיך ולמנות את כל ערוצי הקלט האפשריים. הדבר נכון לבני אדם באשר הם בני אדם, נוירוטיפיקלים וא"סים כאחד והשונות בין אנשים בערוצים המובילים אותם, היא תולדה של השונות והגיוון במבנה המוח האנושי, ברמה הסנסורית והקלט הסנסורי הראשוני ביותר. אולם רוב האנשים הנמצאים בספקטרום האוטיסטי בפרט ובתחומים של נוירודייברסיטי בכלל, נבדלים בעניין זה מנוירוטיפיקלים בשתי נקודות קריטיות:

1. הפרעים בין הערוצים השונים הרבה יותר גדולים. בעוד שנוירוטיפיקל בעל ערוץ חזותי מוביל, יוכל די בקלות לקלוט מידע שמיעתי, בלי פערים גדולים ביכולת ההבנה שלו, הרי שעבור א"ס בעל ערוץ חזותי מוביל, הבנה של מידע שמיעתי ללא אלמנט חזותי היא, במקרה הטוב קשה מאוד ובמקרה השכיח יותר, בלתי אפשרית ו/או גוזלת מאמצים כבירים.
2. א"סים נוטים להיות חד-ערוציים. עבור נוירוטיפיקלים, מידע המועבר ביותר מערוץ אחד עדיף על מידע בערוץ בודד. יתרה מכך, ככל שנוספים יותר ערוצים בו זמניים בהם מועבר המסר, כך ההבנה של המסר מתחדדת. עבור א"סים, בדרך כלל, המצב הפוך! אנו נוטים לעבד ולפענח מידע המתקבל מערוץ קלט בודד וככל שמתווספים אליו ערוצי קלט נוספים, אנו מאבדים את יכולת הריכוז ואת היכולת להבין.

אלו אינם שני המאפיינים היחידים של השונות האוטיסטית הסנסורית, אך אלו הבדלים מהותיים דיים כדי להשפיע גם על מערכות קשורות, כמו למשל על התקשורת וההבנה. שני הבדלים אלו, ובמיוחד האחרון שבהם, בנוסף לעובדה שאוטיזם ונוירודייברסיטי הינם מיעוט באוכלוסיה, הביאו (יחד עם גורמים נוספים) לפערים גדולים במאפיינים של תקשורת. התרבות הנוירוטיפיקלית, ובמיוחד זו הפוסט מודרנית, הביאו לכדי תלות ברב ערוציות. כך אנו חשופים הרבה יותר לסרטונים וטלויזיה מאשר לעיתון או רדיו, ולמעשה ההתפתחות הטכנולוגית שואפת כבר הרבה זמן להוספת ערוצים נוספים לתקשורת (למשל עיתון עם ריח?!). אך מדוע? מיכוון שככל שמתקדם תהליך האבולוציה התרבותית, כך מדגישה התרבות הנוירוטיפיקלית את רב הערוציות ומקדשת אותו. אדם מן האוכלוסיה הכללית שלא שומר על קשר עין בזמן שיחה נחשב לאדם לא אמין. ומהו אותו קשר עין? קשר העין ובעיקר השימוש שלו בתקשורת הנו התפתחות אבולוציונית תרבותית של התקשורת הנוירוטיפקלית. בעת שיח, בו נפתח מטבעו הערוץ הקולי-שמיעתי, פתיתח הערוץ החזותי תגביר את יכולת הקשב ועם מעבר הדורות התקבעה בסגנון התקשורת בין בני אדם (ואגב, לא רק בקרב בני אדם) הדרישה להשאיר את הערוץ החזותי פתוח בכדי להגביר את יכולת הקשב.
וכך, המשפט "תסתכל עלי" הפך לחלק מהכשרת הילדים כשמשעותו בפועל היא: “תקשיב לי" או: “אתה צריך להגביר את הקשב שלך אליי, ולצורך זה עליך להסתכל אליי".

אולם, אם אנו מבינים את ההבדלים בין נוירוטיפיקלים לא"סים (וגם לחלקים אחרים מן הנוירודייברסיטי) עלינו להבין כמה דברים הקשורים בכך:

1. בלי קשר הכרחי לשונות סנסורית, כאשר אומרים לנו "תסתכל אליי", אנו שומעים "תסתכל אליי" ולא בהכרח שומעים "אתה לא מקשיב לי" – פשוט מכיוון שאנו שומעים יותר את התוכן כ"פשט" ופחות את הטון ואת המשמעות הלא מפורשת. ככלל, סגנון התקשורת האוטיסטי כולל דיבור יותר ישיר ופחות שימוש בסאב-טקסט.
2. א"סים רבים יודעים ליצור קשר עין. מה שרובנו אינו יודע, הוא לשמור על קשר העין ולהשתמש בו כחלק מתקשורת. א"סים רבים מתארים את קשר העין כדבר מאוד קשה מהרבה סיבות, אולם אלה אשר משתמשים בו כחלק מפרוטוקול התקשורת, עושים זאת מתוך משהו שנלמד בכפיה ולא מתוך סגנון תקשורת הטבעי להם.
3. בעיקר בשל השונות הסנסורית-תפישתית (אם כי לכך יש להוסיף גם גורמים נוספים שנמצאים מחוץ לתחום היריעה של פוסט זה), כאשר א"ס מתבקש לפתוח ערוץ חזותי כלשהו (אפילו ברמה הרגעית, בגדר "תסתכל אליי בבקשה"), המשמעות האופרטיבית הראשונית תהיה סגירת ערוצי קלט אחרים, או בפועל "תפסיק להקשיב לי בבקשה"…

לחברת Abilities Solution בע"מ, הפורצת דרך בהעסקת אנשים עם מוגבלויות שונות בתחום ההייטק, דרוש אדם שירכז, כפרילנסר, את נוכחות החברה ברשת.

מהות התפקיד:

• ריכוז פעילות החברה ברשת האינטרנט וברשתות חברתיות
• כתיבה ושכתוב תכנים, הפצתם ברשת, גיוס חברים
• חיפוש ואיתור תכנים מקצועיים באינטרנט
• ניהול צ'אטים ודיונים, מענה רציף לשאלות מול מנעד רחב של אנשים וגילים
• משרה חלקית לפי שעות (פרילנס), עבודה מהבית, תחילת עבודה מיידית
• רק פניות מתאימות תענינה

דרישות התפקיד:

• שליטה מלאה בכלי המדיה החברתית
• בקיאות בסביבת האינטרנט והכרות עם סביבות פיתוח באינטרנט (DHTML, JavaScript, PHP, ASP)
• כושר הבעה בכתב (בעברית ובאנגלית) ברמה גבוהה
• יוזמה, יצירתיות, יכולת עבודה עצמאית

את קורות החיים, בצירוף שם המשרה (WebAdmin), יש לשלוח לכתובת: info@abilities.co.il , רק פניות מתאימות תענינה.

רציניים בלבד יוכלו לקבל פרטים בטלפון: 0505688043

סופר ונהגה ע"י אנה, זוגתי האהובה

כשהייתי ילדה רכה בשנים שמתי לב שאנשים סביבי שונים ממני מאוד. התגובות שלהם שונות משלי. ממחשבות שלהם שונות משלי. הצורה שבה הם פועלים שונה משלי. אבל יותר מכל, קל להם הרבה יותר ממני "להסתדר".

ואז, יום אחד, בהיותי נערה, הגעתי למסקנה: כל האנשים שסביבי הם עיגולים ואני ריבוע. אם הם כולם מצליחים "להחליק" בכל אותם מקומות שבהם אני "נתקעת", כנראה שאין להם פינות כמו שלי יש. הפינות הללו, הם אלה שמפריעות לי להסתדר ולהיות כמו כולם. הבנתי שכל הכאבים שיש לי מהילדות ועד לאותו זמן, הם פשוט מכות שהפינות שלי מקבלות בכל פעם מחדש. אם כך, חשבתי, אם אני "מרובע" בעולם של עיגולים, אז הדרך להסתדר יותר היא "לעגל" את הפינות שלי ולא להיות עד כדי-כך "מרובע". אם אצליח להיות עיגול, אז אוכל גם אני להחליק ולא להיתקע בכל אותם מצבים כואבים.

במשך כמה עשרות שנים, ניסיתי ככל שרק יכולתי, לקפל את הפינות שלי ולהיות יותר דומה לעיגול. היו גם פינות, שהיו כל-כך גדולות, שלא יכולתי לקפל אותן ונאלצתי ממש לגזור אותן ולעקור אותן ממני בכוח. קיפלתי וגזרתי הרבה פינות, אך בכל פעם שקיפלתי או שהצלחתי לגזור פינה אחת, נוצרו שתי פינות חדשות. פינות אלה היו אמנם קטנות יותר, אבל מספרן הלך וגדל. עד שיום אחד, בהיותי כבר מבוגרת ובוגרת, שהרי חלפו להן עשרות של שנים, הבנתי שזה בלתי אפשרי. ככל שאני מקפלת וגוזרת יותר פינות אני יותר מרוגזת על כך שאינני עיגול ואינני מצליחה להיות כמו כל העיגולים האחרים.

כשגילתי שיש בעולם עוד ריבועים כשם שהייתי אני ושבעצם, למרות שהם הרוב הניכר לעיני כל, לא רק עיגולים יש בעולם, התחלתי להרהר בעודה שהפינות שלי, הם בעצם הדבר החשוב ביותר שבי והן אלה שמגדירות אותי בנפרד מכל אחד אחר. אולם אז, אחד הדברים הראשונים שעלו בדעתי היתה העובדה שחלק ניכר מן הפינות שלי גזרתי לבלי שוב. אז אינני יכולה להיות עוד ריבוע כשם שהייתי. בעצם, אין לי יותר מקום ראוי. אינני עיגול ואינני יכולה להיות עיגול ולהיות שייכת לעולם העיגולים, אבל גם אינני יכולה להיות ריבוע ולחבור לריבועים המעטים שקיימים בעולם, כי גם לשם אינני שייכת…

ומאז, אני מנסה לפתוח בחזרה את אותן הפינות שקיפלתי בעבר. הן מקומטות ומרופטות ודורשות ניקוי וגיהוץ יסודיים, אבל אולי, יום אחד, דרך אותן פינות אצליח למצוא את זהותי שאבדה ולהיות שייכת לעולם של צורות שלא מעניין אותן אם יש לך פינות וכמה.

ואילו אני, מה יש לי להוסיף על כך? בתור מי שחי את חייו כפירמידה כחולה בעלת אינסוף קודקודים וחרד לבל יכהה או חלילה ישבר אחד מקודקודיי, לא רוצה עוד לספור פינות אבל ממשיך לקוות לבנות את ביתי האמיתי בקהילה האוטיסטית בישראל, פשוט כי בלי התקווה אין לנו יותר דבר.

אחד הקבועים הוותיקים ביותר בעולם הגיאומטריה הוא פיי. ואילו אחת הבעיות המרכזיות שיש לנו בתור חברה אנושית היא העובדה ששכחנו את משמעותו האמיתית. העובדה שפיי הוא מספר לא רציונאלי, מלמדת אותנו שאי אפשר ליצור מצולע ועיגול בעלי שטח זהה…

בתחילת החודש, אחרי יותר משבע שנים של עבודה וכמה חודשי גסיסה הדרגתית, קרס טוטלית השרת הישן שהחזיק את האתרים שברשותי (כולל האתר של אס"י, מערכת הפורומים של אס"י, הבלוג הזה ועוד כמה). האמת היא שהדבר היחיד שמפליא כאן הוא העובדה שהוא עבד כל כך הרבה זמן… זה היה מחשב שקניתי עבורו רק את הכונן האופטי וכרטיס הEthernet. את כל שאר החלקים אספתי מפחי אשפה שונים ומשונים במה שאז היה אזור מגוריי. אין לי מושג כמה זמן עבדו הרכיבים הללו לפני שנזרקו, אבל אני יודע שהמחשב הזה היה מחשב טלאים ישן ומיושן.

יחד עם השרת הישן, החליטה גם המדפסת שלי לא לקחת יותר דפים, אז היא הוחלפה במדפסת רשת יפה ונחמדה מדגם 6500A של HP.

לאחר קריסתו של השרת הישן, ובאדיבותו הרבה של דובר אס"י, חן גרשוני, שמימן את הרכישה, הוכנס אחר כבוד השרת החדש לעבודה לפני כשבוע. מאז, אני עובד כמו עכבר מורעל על הקמתו של השרת החדש (מי שמעוניין בפרטים על קונפיגורציית התוכנה, מוזמן לרדת לתחתית העמוד. רוב הפרטים מופיעים שם).

המדפסת והשרת החדשים ניצבים במקומם

בין שאר הדברים שקרו מאז, הבלוג הזה עובד על גרסה חדשה הרבה יותר של WP (וכאן המקום להודות אישית לרן יניב הרטשטיין ולכל צוות התרגום של WP בעברית על העבודה הנפלאה ורבת השנים שמשקיע הצוות הזה. השדרוג אמנם לא עבר חלק, אבל הוא עבר והבלוג עכשיו עובד נהדר (ואפילו עם אפשרות להחליף את הרקע…).

לפני שהשרת הישן קרס לגמרי, ערכתי שני גיבויים של המידע עליו… אבל מאז שהתחלתי בהתקנת השרת החדש, לא הצלחתי למצוא אף אחד מהם ואני לא זוכר היכן שמתי אותם… את מה שהצלחתי לשחזר, שחזרתי מגיבוי ישן מאוקטובר 2010. מעצבן…

CentOS בגרסה 5.6 הותקן כמעט בהצלחה מהניסיון הראשון (מדהים אבל עברו יותר מחמש שנים מאז התקנתי LINUX בפעם הקודמת ואני עדיין זוכר את התהליך כאילו לא הפסקתי מעולם לעבוד בתחום). התקלה היחידה בתהליך הזה הייתה חוסר בדרייבר לכרטיס הEthernet (מסוג Atheros AR8131 PCI-E ע"ג לוח אם ASUS P5G41T-M LX). בסופו של דבר מצאתי (דרך איזשהו בלוג על דרייברים בסינית), את המודול kmod-atl1e-1.0.1.9-2.el5.elrepo.x86_64.rpm ב http://elrepo.org/linux/elrepo/el5/x86_64/RPMS ומאז המחשב מחובר לרשת…

את מערכת הפורומים הצלחתי לשחזר לנקודה של אותו גיבוי מאוקטובר והיא עובדת, למעט העובדה שהמערכת לא שולחת דוא"ל (שלחה בעבר, דרך Gmail ועכשיו מופיע דף לבן בכל פעם שהיא אמורה לשלוח דוא"ל). אני מאמין ומקווה שכשיהיה לי הזמן והכוח לשדרג את המערכת ל PHPbb 3, גם שליחת הדוא"ל תעבוד…

כל מערך הכתובות החינמי, עליו היו מבוססים האתר של אס"י, מערכת הפורומים והבלוג הזה, לא מחוברת יותר! הכתובות הן במתחם acisrael.org וההפניה מ aci.selfip.org לא קיימת יותר (אני מאמין שחלק ניכר מהניסיונות לפרוץ את השרת הישן הגיעו אליו דרך הכתובת הזו…).

את האתר של אס"י בכוונתי לכתוב מחדש (כל התכנים קיימים מהגיבוי) והפעם גם הוא יהיה מבוסס WP. בינתיים יש שם רק פוסט שמודיע שהאתר יוקם מחדש בקרוב…

בחודש ינואר 2011 התחלתי לעבוד במשרה חלקית בתור יועץ ארגוני בתחום המוגבלויות בחברה בשם ‎Abilities Solution‏ בע"מ. החברה, אותה אני מלווה מראשיתה ממש (ועכשיו נאלצתי להסכים לקבל על כך כסף), היא חברת הייטק המעסיקה עובדים במיקור חוץ (ואני מייחל ליום שבו יהיו גם עובדים ‎in-house‏) בתחומים של בדיקות ופיתוח תוכנה. ייחודה של החברה הוא בכך שהיא מעדיפה להעסיק אנשים עם מוגבלויות שונות, אבל העסקה בסגנון שונה וייחודי, שכולי תקווה ויום יבוא ולא יהיה כל כך ייחודי.

הבסיס העקרוני והרעיוני להעסקת עובדים עם מוגבלויות בחברה, הוא הגישה הביקורתית לנכויות ומוגבלויות. מכאן, אנחנו יוצאים למסע מרתק שמביא תפיסה שונה מהמקובל לגבי מקורה של המוגבלות (מקור ה"בעיה" שנקראת מוגבלות איננו רק טבוע באדם עצמו כי אם בפערים מהותיים בין מאפייניו של האדם למאפייני סביבתו). בדרך, פוגשים לקוחות את התפיסה השונה הזאת ומשמעויותיה ומתחברים לחזונה של החברה (או שהם לא הופכים להיות לקוחות), אנשים עם מגוון מוגבלויות נאלצים לחשוב על התאמת הסביבה למאפייניהם שלהם במקום לחשוב על טיפול והתאמת עצמם לסביבה (ואינספור פעמים כבר נאמר במסגרת זו שזו הפעם הראשונה בחייהם שהם חושבים על כך ומקבלים אוזן קשבת) ואילו אנו, אנשי המטה בחברה, צריכים להתמיד ולחשוב כיצד אנחנו משפרים את התהליכים בחברה לטובת אותה העסקה שונה של אנשים עם מוגבלויות.

עובדי החברה אינם רק אנשים עם מוגבלויות. הם בראש ובראשונה עובדים עם יכולות (ואפילו יכולות גבוהות) אשר ראוי שיממשו את הפוטנציאל ויזכו לתמורה ושכר הולמים. נכון, המשמעות הראשונה היא שלא כל אדם עם מוגבלות יכול לעבוד בחברה, וזה לגיטימי לחלוטין (ע"ע "מיהו אדם יצרני ותורם לחברה" מאת סולה שלי) אולם המשמעות הנוספת היא שהיותו של אדם בעל פוטנציאל, אדם עם מוגבלות כלשהי, אינה פוסלת אותו מראש (הן במוצהר והן בפועל) כי אם נותנת לו יתרון בקבלה לעבודה בחברה.

אין כאן המקום לפרט את כל התהליכים השונים בחברה, אולם אסתפק בשני חלקים מן התהליך אשר מתרחשים בחברה וגם אם הם מתרחשים במקומות עבודה אחרים בשוק החופשי (בתנאי העסקה ושכר רגילים לתחום העיסוק), הרי שהם מתרחשים אחרת לחלוטין:

1. כל עובד בחברה, כחלק מתהליך הקליטה הראשוני, עובר תהליך של יצירת כתב התאמות. כתב ההתאמות אשר נערך יחד עם המועמד לעבודה, נערך ע"ב משאבי החברה אך בסוף התהליך, זהו מסמך ששייך לעובד עצמו ולאיש זולתו אין הזכות לעשות בו שימוש ללא רשותו המפורשת ומראש, של העובד.

2. הליווי של העובדים (ושל הלקוחות) בחברה, הן בפן המקצועי, והן בפן האישי (אשר יבטיח את קיומן של ההתאמות להן זקוק העובד ויבטיח את המשך התפתחותו של העובד בהתאם למסלול ההתפתחות האינדיבידואלי שלו), הוא ליווי רציף, מרגע שהאדם הופך להיות מועמד לעבודה בחברה ועד לאחר סיום עבודתו בחברה, איש איש לפי צרכיו ובהתאם לדרוש לו. החברה אינה מתנה את ההעסקה בליווי לפרק זמן קצוב, ואף שואפת שהליווי (והעבודה) יהיו ארוכי טווח כמה שניתן.

רק באמצעות התאמת סביבתו של האדם למאפייניו, ולא להפך, נוכל להגיע למימוש הפוטנציאל לטובת האדם, סביבתו הקרובה והחברה כולה.

מסורת של כמה שנים היתה (וכנראה שלא תשוב, בשל המתואר בפוסט זה) בקהילה האוטיסטית בישראל, לצפות במטר המטאוריטים המכונה מטר הפרסאידים, ששיאו מתרחש בכל שנה בליל ה 12 באוגוסט, מתוך מכתש רמון. מדוע מכתש רמון? מכיוון שזהו מקום מבודד בו אין זיהום אור (לא. לא זיהום אויר. זיהום אור – כלומר אור מלאכותי נראה), זהו מקום שקט והאופק קרוב – תנאים אופימאליים לצפיה במחזה המרהיב של המטאוריטים. בשנה שעברה, הצטרפו אל החוויה גם בנותיי וזוגתי. הן כל כך נהנו שהשנה תכננו את המסע לפרטי פרטים. למשל, היות ונזקקנו למשקפיים חדשים, המתננו עד חודש יולי בהזמנתם, בכדי שהמשקפיים החדשים יתאימו הכי טוב לליל המטאוריטים… היות והשנה חל המאורע בלילה שבין חמישי לשישי, אף הזמננו חדר לשני לילות במלון החדש במצפה רמון – בשל צרכי הניידות שלי אף הקפדתי לברר האם החדר יהיה נגיש לאדם במצבי.

במסגרת התכנון כבר התבשרנו כי מרכז המבקרים של מצפה רמון (בו התכוננו לערוך עם מיה, שלמדה השנה לקרוא, משא חידות ללימוד אודות המכתש) נסגר לכמה שנים לצורך שיפוץ. לא אמרנו נואש וערכנו את התכניות ללא מרכז המבקרים. כשהגענו לחי רמון אף הופתענו לגלות שלמרות ששביל עקבות היעלים (שביל שקרן טל מאוד ציפתה לו ודיברה עליו המון) אינו קיים יותר, קיים שם כתב חידה אחר וחדש שהבנות מאוד אהבו לפתור – ולאחריו גם קיבלו בטקס רב רושם תעודה של ״שומר/ת טבע״.

מהחי רמון המשכנו אל המלון. למרות שהחדר  עצמו מאוד מצא חן בעינינו (סוויטה שלמה שאותה הזמננו למרות המחיר הגבוה, משום שנאמר שזהו החדר הנגיש היחיד), הרי שהוא נמצא לא נגיש בכלל. השיפוע אותו נדרשתי לעלות היה חזק מידיי עבור המנוע החשמלי של הקלנועית שלי, ולאחריו נתקלתי במעבר שהיה הרבה יותר מידי צר.

אחרי תלאות קבלת החדר, באמצעות קביים ועם המון כאבים והמון רצון טוב והפגנת אהדה מצד אנשי צוות המלון, ירדנו אל מחצבת הגבס במכתש בכדי להתכונן לקראת הלילה. בהתחלה הכל עבר כשורה. הוצאנו את מזרון השטח החדש שרכשנו (רכישת הציוד הדרוש לבדיקתו בטרם הנסיעה היתה סיפור מפרך בפני עצמו) ולמרות כמה ויכוחים ואי הבנות בינינו, הצלחנו לנפחו ולהציבו לשביעות רצון כל הגורמים. הצלחנו להתמקם במקום מוצלח עוד בטרם החשיכה ואז התחלנו להמתין – לשווא. בהתחלה הגיעו עוד שתי קבוצות ואחת מהן הקימה אוהל במקום ברעש רב. עד כאן הכל היה רגיל ודומה מאוד לשנים קודמות. אבל אז החל מהפך של ממש. אל המקום התחילו להגיע יותר ויותר אנשים מאירים הכל בפנסים ומבזקים… בשלב כלשהו  החלו שתי קבוצות אנשים, משני הצדדים שלנו, להבעיר מדורות וקבוצות נוספות של אנשים (כולל אפילו אוטובוס אחד מלא) המשיכו למלא את המקום באורות פנסים, מבזקים, מדורות ואפילו מנגלים… ואז התחילו לשבור אותנו לגמרי. למקום הגיעה קבוצה של כעשר מכוניות מלאות בכל המשפחות שמאוד אוהבות את חיק הטבע – ממש כמו משפחתו של משה עם האורנג׳דה. בצעקות רמות החלו להקים במקום את מחנותיהם לאור פנסים חזקים שתלו במקום בלי כוונה כלשהי לכבות במהלך הלילה ועם מוזיקה רועשת מרמקולים עוצמתיים. אנחנו ניסינו להחזיק מעמד עוד, מתוך תקווה שאולי זה ייפסק מתישהו… ואז, סמוך לחצות הלילה, מגיע לו רכב נוסף, ומאיר  בדיוק את המקום בו אנו שוכבים, בלי לזוז במשך רבע שעה.

זה היה הקש ששבר את גבינו לחלוטין. אנה, זוגתי, עם מיגרנה נוראית עד כדי הקאה מכל האור והרעש ואני עומד ומתלבט האם אני באמת רוצה בלילה, לשבור את מצור המכוניות מסביבנו ולהציל את מה שנותר מהלילה האומלל הזה ולישון במלון… ההתלבטות היתה קצרה. לאחר כמה דקות התעוררו שתי הבנות והחללו להלונן על הרעש והאור…. אני התחלתי לארוז הכל, להוציא את האויר מהמזרון ונכנסנו לאוטו…. מהר מאוד הבננו שהמצור בהחלט מוחשי. אין לנו גישה לשביל היציאה מהמחצבה! נעמדתי עם אורות המכונית, מס' ס"מ מקבוצה שנשכבה בין שני רכבים והמתנתי עד שהם יועילו לפנות מעט מקום כך שנוכל להגיע אל שביל היציאה…

כעת אנחנו במלון, בצהרי יום המחרת. האם נצליח לפחות לבלות מעט בחוות האלפקות הסמוכה, או שצבאות ישראל פשטו גם עליהה – אצ זאת נדע אחרי הצהריים. האם תענה הנהלת המלון להוריד במחיר שדרשו ממני על חדר שאינו נגיש כראוי? – את זאת נדע מחר…

להחליט כיצד אנשים אחרים מבלים – אין בדעתי וזה בכלל לא מעניין אותי. אבל מדוע צריכים היו אנשים להרוס בילוי כל כך נדיר וכל כך יפה? זו חידה חשובה בעיניי. המקום היחיד בישראל בו אפשר לצפות במטאוריטים בלי ציוד עזר וללא זיהום אור – מדוע צריך להפר את השקט, השלווה והחושך של המדבר? למה אי אפשר היה את המדורות והפנסים והמוזיקה הרועשת לעשות במקום אחר? – כל אלה ישארו עבורי חידה סתומה.

ועכשיו צריך לנסות ולחשוב כיצד אנחנו יכולים להיערך לקראת ה 12 באוגוסט 2011 או האם אנחנו מוותרים גם על הזכות האלמנטרית לבלות בדרכנו שלנו…

בשנת 1996 כתבה ד"ר טמפל גרנדין ספר בשם "לחשוב בתמונות". רבות כבר נהגה, נאמר ואף נכתב על העובדה כי התיאור של ד"ר גרנדין, אף על פי שהוא שבה את ליבם של הרבה אנשי מקצוע באמונה כי כך חושבים כל האוטיסטים, מתאים רק למתי מעט מבין אנשי הספקטרום האוטיסטי. בקרב הקהילה האוטיסטית הבינלאומית רבה הביקורת על כתיבתה של גרנדין כאילו היא המייצגת את האוטיזם, בעוד שעמדות הקהילה מושפעות מעמדותיהם ונסיון חייהם של אוטיסטים רבים ולא רק של אחד בודד. גם אני עצמי איני טומן ידי בצלחת והבעתי ביקורת זו כבר מספר פעמים.

אמת ויציב הוא שלאנשי הספקטרום האוטיסטי סגנון חשיבה (כמו סגנון במגוון שלם של פעולות אנושיות) השונה במהותו מסגנון החשיבה הנוירוטיפיקלי, אך להציג זאת באופן ויזואלי כל כך ישיר (אחת הדוגמאות הבולטות באי התאמתן, אותה מביאה ד"ר גרנדין בספרה היא שבעת מחשבה על צדק ומשפט, עומדים למול עינייה פניו של שופט) אינו מתאים לרוב הא"סים. גם א"סים החושבים באופן ויזואלי עושים זאת לרוב באופן הרבה יותר מופשט.

בנותיי נוהגות לשחק במשך זמן רב באתר הנפלא "הסוד של מיה". אני חושב (אם כי לא בדקתי זאת לגמרי לעומק) שהשימוש שלהן באתר זה (כמו גם בהרבה דברים אחרים שהן עושות) איננו בדיוק השימוש הטיפוסי (בלשון המעטה) ולא ממש לכך התכוונו מתכנני האתר אבל עצם העובדה שהאתר מאפשר שימוש שכזה כבר מוכיחה, לטעמי, עד כמה האתר הזה מוצלח.

אתמול קיבלתי חיזוק מעניין לביקורת שלי (ושל אחרים) על תיאור החשיבה בתמונות של ד"ר גרנדין… קרן טל, בת חמש ומיועדת להיכנס בתחילת שנה"ל הקרובה לגן חובה משולב, ישבה (או ליתר דיוק – קיפצה) וציירה ציור באמצעות תוכנת היצירה באתר "הסוד של מיה" (היא החליטה משום מה שהציור הוא שלה ושל אחותה מיה, אבל זה כבר סיפור אחר)… בשלב כלשהו החליטה קרן טל לשלב את המשפחה שלה בתוך הציור… אם בכלל היה כיתוב בציור שכזה ליד כל אחת מן הדמויות, הרי שסביר להניח שילד בן חמש היה רושם "אבא, אמא, אחות ואני" או משהו דומה לזה. קרן טל החליטה לרשום את מה שהכי בולט בחשיבתה שלה לגבי כל אחת מן הדמויות…

כבר ציינתי שקרן טל בת חמש. אחותה, מיה, בת שבע. אני חגגתי השנה את יום הולדתי הארבעים ואילו אנה זוגתי, בת ארבעים וחמש. קרן טל אינה חושבת בתמונות! האופן שהכי מתאים לה לחשוב הוא בעזרת מספרים והיחיסים שבין מספרים…

לקבלת השבת הערב אנחנו מארחים אנשים מיוחדים. אי לכך, החלטתי להכין מאכלים מיוחדים. האמת היא שכל האוכל יצא מאוד אומנותי אבל המנה האחרונה יצאה יפה אפילו יותר ממה שחשבתי כשהגיתי אותה: סחלב במקפא תות.

הכנתי את הג'לי עם מעט יותר מים מהרגיל – שתי כוסות גדולות במקום שתי כוסות רגילות… יצקתי את הג'לי לצלוחיות וכחמש דקות אח"עכ התחלתי להכין את הסחלב. את הסחלב המוכן והחם יצקתי עם מצקת אל תוך הג'לי שהספיק להתקרר מעט, אבל עדיין היה נוזלי דיו. רוב הסחלב שקע, אבל נוצר כתם סחלב מעל הג/לי, אשר קיים קשר לבן בינו ובין הסחלב ששקע…

לפני ההגשה, אני מתכוון לפזר למעלה מעט צנובר גרוס גס (חתכתי כמות מספיקה עם סכין, אחד אחד), קינמון טחון דק ומעט סירופ פטל.

למרות שכנראה (כרגיל) לא יהיה ניתן לראות זאת בהמשך, שורות אלה נכתבות, תוך קושי רב ועם המון מאמצים, אך גם עם צורך נואש להוציא את הדברים הבאים החוצה. קושי זה, אשר ניכר אצלי יותר או פחות, בזמנים שונים, לבטא את עצמי בכתובים, הנו חלק ממה שנתפש בעיני רבים כאחת מלקויות הלמידה מהן אני סובל. ואני טוען, ואמשיך לטעון כי אין דבר כזה לקות למידה, ובוודאי שאינני סובל ממי וממה שאני. אני אדם שונה. אני אדם השונה מן האדם הרגיל ברחוב, בחיווטים במוחי, באופן בו אני קולט את הסביבה, בסגנון בו אני לומד דברים ובהמון דברים נוספים, חלקם ניכרים יותר וחלקם ניכרים פחות. אני רוצה לנסות כאן לתאר מדוע שונות זו צריכה להיות לגיטימית ולא לסבול מכינויים חלקיים, שיפוטיים, שלייליים או מתוקנים פוליטית. אני מעוניין להמשיך ולטעון כי המאבק בסטיגמה ובסטריאוטיפ חייב לעבור דרך שינויי ז'רגון עמוקים וחד משמעיים, אם יש בכוונתו לשנות משהו בהבניה החברתית הנהוגה במקומותינו ביחס לסוגיות של נכות ומוגבלות.

בקרב רבים העוסקים בתחום של נכויות ומוגבלויות, נהוג לדבר על לקויות והפרעות. ביטויים אלה באים לבטא חסר ו/או פגם כלשהו. במילונו של אברהם אבן שושן, תחת הערכים "לקוי" ו"לקות", אין אזכור מפורש למילה קלקול, אולם ראה זה פלא, דווקא ההיפך בהחלט קיים. פירוש המילה קלקול, לפי המילון המקובל כמילון המקיף והמדוייק של השפה העברית, קלוקול הנו גרימת לקוי. וכאן טמון הקשר בין השניים. אין לקוי / לקות אלא הצבעה על קלקול מסויים. ובכן, בקיומם של בני אדם מקולקלים, אינני מאמין. העובדה כי בני אנוש נולדים ומתקיימים באופנים שונים זה מזה, אינה מלמדת דבר על האופן ה"תקין" והאופן ה"מקולקל" להיות בן אנוש. גם העובדה שרוב בני האנוש (אם בכלל ניתן למצוא רוב שכזה) נולדים בהרכב רקמות כזה או אחר אינה עושה רוב זה יותר "תקין" ממי שנולד כשאינו שייך לאותו רוב. המבקרים אותי יגידו (והם בהחלט אומרים זאת): “אבל ברור שלהיוולד בלי רגליים / ידיים / אוזניים / עיניים / כל איבר אחר, זהו פגם וקלקול. העובדה היא שאותו חסר של איבר מקשה על האדם יותר מאחרים בעלי אותו איבר”. ואני אומר" “לא לגמרי מדוייק". ראשית, עובדת החוסר באיבר מסויים, לא בהכרח מצביעה על פגם מעצם החוסר. העובדה שגם אותו רוב "תקין" לא נולד עם איבר המאפשר קליטת אותות רדיו, אינה הופכת אותו ל"פגום". על אותו משקל, העובדה שאדם מסויים נולד ללא רגליים (או ללא איבר אחר כלשהו, או עם איבר לא “מושלם”) אינה הופכת אותו מיידית ל"מקולקל". מה שיכול להפוך אותו למקולקל הוא ההסתכלות שלו ו/או של סביבתו על מצבו כ"מקולקל".

מהותו של האדם השונה הינה לגיטימית וחייבת להיות לגיטימית, כי אחרת אין למין האנושי לגיטמציה לקיום. מה שהופך את השונות למוגבלות, אינו האופן השונה פיזית / תחושתית / תקשורתית (ועוד כהנה וכהנה שונויות) של קיום האדם עצמו. מה שהופך את השונה למוגבל הוא חוסר התאמת סביבתו (הפיזית / תחושתית / תקשורתית וכו') למאפיניו שלו. הכרה בעובדה זו, הכרה שכל כך חסרה בהוויה התרבותית-חברתית במקומותינו, יחד עם הכרה במשמעותה של עובדה זו, הן בהיבטים של מתן הלגיטימציה לשונות, הן בהיבטים של הנגשתה של הסביבה (כל הסביבה! לא רק הסביבה הפיזית) והן בשינויים ההכרחיים בז'רגון השימושי, היא הפתרון היחיד האפשרי לסוגיות שונות של נכות ומוגבלות. היא ולא הפתרונות הרפואיים שיכולים להתקיים ויכולים לא להתקיים! אינני טוען לחוסר הרלוונטיות של הידע הרפואי. ישנה חשיבות עצומה ברכישת ידע רפואי והעמקתו. הידע אינו הבעיה. הבעיה היא הערכים והנורמות המלווים לידע – אותם, חייבים אנו להחליף, ויפה שעה אחת קודם. הידע הרפואי, כמה כביר ומעמיק שלא יהיה, לא יוכל לעולם לשנות ולפתור סוגיות רחבות בנוגע לנכות ומוגבלות, ללא החלפה זו של ערכים ונורמות.

דוגמה טובה, לעניות דעתי, לעובדה שאין זה האדם לקוי ומקולקל, טמונה בדיוק בנושא בו פתחתי. ההתייחסויות ל"לקויות למידה" הינן רבות מספור. רבות גם נכתב ונאמר והודגם, כיצד אנשים "לקויי למידה" מסוגלים ללמוד ולסיים גם תארים אקדמאיים מתקדמים. האם אין בכך דיסוננס מסויים? האם אין אדם שלמידתו מקולקלת, לא יכול ללמוד. ובכן, אני מציע דרך לפתור את הדיסוננס הזה: ראשית, מה שמקולקל במפורש, הוא המערכת, שעל פי רוב, אינה מסוגלת להתמודד עם סגנון הלמידה השונה של האדם. נכון. ישנם יוצאים מן הכלל הזה. אבל המקרים בהם חוסר גמישותה של המערכת והתאמתה לסגנונות שונים של למידה, רבים על אלה בהם מגלה המערכת גמישות זו. ומה, אם כן הוא אותו אדם המכונה "לקויי למידה"? לתפיסתי אני (בין השאר בהיותי כזה בעצמי, למרות שהדבר היה ועודנו מורכב מכדי שאבחונים סטנדרטיים יצליחו בכלל לאתר זאת), אנו אנשים בעלי סגנונות אלטרנטיביים בלמידה. מה שאני מציע כאן הוא בסך הכל שינויי טרמינולוגי פחות שיפוטי שלילי… ובכן, לא ממש. ההתייחסות, גם של המערכת, גם של הסביבה התרבותית-חברתית כולה וגם שלנו עצמנו, אלינו, כאל "בעלי סגנונות אלטרנטיביים בלמידה" במקום כאל "לקויי למידה" הינה צעד מהותי, הכרחי ועליון בחשיבותו, בדרך אל אותה גמישות הכרחית והתאמת מסגרת הלימוד לאותו סגנון אלטרנטיבי. רק עם הפנמת העובדה שאנו מסוגלים ללמוד, בהינתן התאמת סגנון ההוראה לסגנון הלמידה האלטרנטיבי שלנו, רק כך נוכל להתגבר על הקשיים העצומים בהם אנו נתקלים בנסיון ללמוד באופן ההוראה הנהוג כבדרך הכלל.

אלמנט נוסף בהסתכלות על אדם עם מוגבלות, כעל אדם "לקוי" / "מקולקל" / "בעל הפרעה”, הוא העובדה כי הדבר מדגיש את ההסתכלות השלילית על הקושי. גם אם נקבל את ההנחה שאין אדם "מקולקל" הרי שאם נתבונן אך ורק בקושי (והקושי הוא עצום, גם אם ה"לקות" אינה כל כך חמורה), הרי שנמשיך לראות אדם בעל הפרעה מסויימת שעדיף היה לו להיות ללא אותה הפרעה. ובכן, גם כאן יש לי כמה דברים להגיד. ראשית, כפי שטענתי קודם, חלק ניכר (אם כי בפירוש לא הכל) מהקשיים מולם ניצבים (גם) אנשים עם מוגבלות, הינם קשיים הנובעים מחוסר התאמתה של הסביבה למאפיינינו, או במילים אחרות: חוסר נגישות. ככל שהסביבה תאפשר יותר אופציות (הן במישור הפיזי, הן במישור התחושתי, הן במישור התקשורתי וכו'), כך ילך וייקטן הקושי באותה הסביבה (אם כי הוא לא יעלם לחלוטין לעולם).

אך מעבר לזה, ההסתכלות על הקושי בלבד, היא הסתכלות חלקית ביותר שאינה רואה את האדם השלם, אשר מעבר לקשיי ההתמודדות שלו בסביבה שאינה נגישה, ישנם גם אלמנטים אחרים בהם הוא יכול להיות יותר טוב מכל אותם שאינם מתמודדים עם אותם הקשיים. דוגמה נהדרת, לקחתי מהרצאתו של ד"ר עפר גולן, בדבר זהוי דפוסים (את ההרצאה פותח ד"ר עפר גולן תוך שהוא מתנער ובצדק מהכינויי “הפרעות הספקטרום האוטיסטי” ומדבר על “מצבי הספקטרום האוטיסטי”).

נסו לאתר את הצורה המופשטת שבצד שמאל, בתוך הדמות המורכבת שבצד ימין.

מצליחים לעשות זאת מהר (ד"ר עפר גולן סבור שזהו תחום האינטואיציה של אנשי הספקטרום האוטיסטי. אני טוען שזו אינה אינטואיציה היות ושום דבר, למעט עצם החיפוש, לא נעשה כאן אוטומטית – זו פשוט חשיבה מהירה שאנו רגילים בה)? כנראה שאתם מתמודדים גם עם קשיים מסויימים, גם אם הם נראים בעיניכם כמינוריים. אתם יכולים לסמוך על בעל נסיון – יהיו מי שימצאו היכן הוא ה"ליקוי" שלכם וייתנו בו שם ותגית. לא מסוגלים לאתר את הדפוס כ"כ מהר? אולי האנימציה הבאה תעזור לכם להתמודד עם הקושי שלכם (שלא ממש זוכה לתגית ולשם) באיתור דפוסים, ע”י איתור אחד המופעים של הצורה הפשוטה בדמות המורכבת…

האדם שנושא את ה"תגית" הזו של אדם "מקולקל", והאדם המסוגל לאתר דפוסים הרבה יותר מורכבים ומסובכים מדוגמה זעירה זו, הוא אותו אדם. רק ע"י מתן הלגיטימציה לשונות בין בני אדם, נוכל לממש את הפוטנציאל העצום הטמון באותה השונות.

הצד השני של המבט המבליט את הקושי, הוא הדיבור ה"תקין פוליטית". הדוגמה הבולטת ביותר לנקודה זו, היא הכינויי "אדם עם צרכים מיוחדים". ביטויי זה נולד מן הנטייה לערוך שינויי זווית בהסכלות לצורך תקינה פוליטית, אך ללא התבוננות והבנה מעמיקים וללא שינויי מהותי בהתייחסות. רבים בקרב קהילת הנכים (קול רם ונישא בעניין זה מביא ידידי ורעי יואב קריים) באים וטוענים כי יש להפסיק להשתמש בביטוי זה היות והצרכים שלנו, אנשים עם מוגבלות, אינם שונים מהותית מהצרכים של כל אדם באשר הוא אדם, אלא שהצרכים הללו מתבטאים באופן שונה. ואני בא וטוען כי זה לא בהכרח כך. אכן. ישנם אנשים עם מוגבלות שאינם בעלי צרכים מיוחדים וצרכיהם אכן באים לידי ביטוי באופן שונה, אולם ישנם גם אנשים, כמוני למשל, שהם בהחלט כן בעלי צרכים מיוחדים וייחודיים. אנשים, בד"כ אינם צריכים לנפנף בידיהם ולקבל משוב מפרק כף היד, בכדי להיות מסוגלים לבצע פעולות מסויימות. אני כן זקוק לכך. אנשים בד"כ צריכים חברת בני אדם אחרים ואינם זקוקים לתקופות משתנות (ולעיתים ארוכות) של בדידות. אני כן צריך זאת. והדוגמאות עוד רבות. ובכל זאת, אינני מקבל את הביטוי "צרכים מיוחדים" יותר טוב מיואב. הביטויי הזה לוקה באותו החוסר בו לוקים אותם כינויים שליליים העוסקים בבני אדם "מקולקלים". הכינוי "אדם עם צרכים מיוחדים" הוא כינוי המסתכל רק על צד אחד של האדם. אותו אדם, שיכול להיות שיש לו ויכול להיות שאין לו צרכים מיוחדים, הוא גם אדם המתמודד עם קשיים עצומים ואדם בעל כישורים, לא פחות מיוחדים מצרכים. רק הסתכלות עם כל המכלול של האדם יכולה לספק מענה אמיתי ומתאים לצרכיו ולהוות קרקע המאפשרת את מימוש יכולותיו.

מתן לגיטימציה אמיתית וכנה לכל מכלול השונות, בכל הרבדים הרלוונטיים, היא הפתרון השלם ביותר האפשרי והנחוץ לנו.

בני אנוש נוהגים לפעול מתוך מגוון שלם של מניעים ו"מנגנוני הפעלה". אחד הדברים המרכזיים המפרידים אותנו, בני הקשת האוטיסטית, משאר בני אנוש, הוא אותם מנגנוני הפעלה. זה אמנם לא יהיה נכון להגיד כי ישנו מנגנון המאפשר כל פעולה בקרב נוירוטיפיקלים ומנגנון אחר, המתאים לכל אנשי הנוירודייברסיטי, אולם אני סבור, לאור הרבה זמן שיחות ומחשבה בנושא, כי ניתן לאפיין כמה "קווים כללים" המפרידים שתי אוכלוסיות אלו. ברמה העקרונית, חלק ניכר מהפעולות שנוירוטיפיקלים עושים, נובעות מתוך אינטואיציה ותת-הכרה. נוירוטיפיקלים מצליחים לפעול בלא השקעת מחשבה מוקדמת בפעולתם, ולעיתים אף אינם מודעים לעצם עובדה זו. לעומתם, אנשי הספקטרום האוטיסטי, ואחרים מתחום הנוירודייברסיטי, עלולים למצוא אופן פעולה שכזה, כבלתי אפשרי. גם אם המחשבה נעשית כהרף עין (כתוצאה, בדרך-כלל, של תרגול מתמשך), עדיין נדרשת מחשבה מסויימת בכדי להפיק פעולה כלשהי.

מכיוון שפעולה, כל פעולה, דורשת מחשבה, הרי שבכדי לאפשר את המחשבה הזו, נדרשת הבנה. הבנה היא התוצר של תהליך מחשבתי, אך היא גם זו המאפשרת התפתחות של תהליכי מחשבה מורכבים יותר. בסופו של דבר, היחסים שבין הבנה ומחשבה, מאוד דומים ליחסים שבין הביצה והתרנגולת. וכאן עולה השאלה מה עומד בבסיס המשותף של ההבנה ותהליכי המחשבה.
עבור אדם החושב באמצעות שפה המשמשת לתקשורת, ברור לחלוטין כי התשובה לשאלה זו תהיה פשוט "שפה". כל מה שאנחנו מבינים, אנחנו מבינים במסגרת השפה המשמשת אותנו באופן טבעי (יש המכנים אותה "שפת אם”) ואך ורק במסגרת המאופשרת ע"י אותה שפה. אך מה אם איננו חושבים באמצעות שפה המשמשת אותנו לצרכי תקשורת? כבר תיארתי בעבר (וגם אחרים תיארו לפני) כיצד תהליכי המחשבה בקרב א"סים, שונים במהותם מאלה של נ"טים ולו בעצם העובדה שאנו איננו חושבים באמצעות אותה השפה המשמשת אותנו לתקשורת. אולם חלק ניכר מן האפשרות לפתח את מחשבותינו והבנותינו, יכול שיתאפשר כתוצאה של תקשורת. לאמיתו של דבר, בקרב א"סים רבים זהו המניע הכמעט יחיד לתקשר – להחליף מידע בכדי לאפשר הבנות יותר מדוייקות, יותר שלמות ויותר מפותחות.
אחד המנגנונים החשובים ביותר בכדי לאפשר תקשורת שכזו, ניתן לכנות בשם "תרגום". כינויי זה אמנם אינו מושלם, היות ומה שעומד בצד השני מהשפה המשמשת לתקשורת, איננו בדיוק שפה ולרוב איננו מוגבל באותם הגבולות של שפה, אך בהיעדר מילה יותר מדוייקת, אמשיך להתייחס אל תהליך זה כאל "תרגום".
למעשה, אותו הדיוק (או חוסרו), שעליו עמדתי כעת, הוא אחד החלקים המרכזיים ביותר והבעיתיים ביותר באותו תהליך "תרגום". בהיותו מעבר ממנגנון פנימי של מחשבה, שאינו מוגבל כמו שפה והוא הרבה יותר רחב ממנה, אל המבנה המצומצם של שפה, תהליך התרגום בצד זה טומן בחובו צמצום של מובנים שונים ובצד השני הוא כולל הרחבת מובנים. בכדי לשרת את המטרה של הרחבת ופיתוח ההבנה, חייב התרגום להיות כמה שיותר מדוייק. והרי לכם דיסוננס כמעט טהור. הצמצום וההרחבה של תהליך התרגום עומדים בסתירה מוחלטת לצורך בדיוק. הדרך להתמודד עם דיסוננס זה, יכולה להיות מגוונת ביותר. יש שיעדיפו פשוט לא לתרגם ולהישאר בעולמם שלהם במחיר חוסר פיתוח ההבנה או לפחות האטת פיתוח זה. דרך אחרת היא לחפש כל הזמן את התרגום המתאים ביותר והמדויק ביותר האפשרי, תוך התפשרות מסויימת ביותר, ומבוקרת ביותר, על מידת הדיוק, בכדי להעצים את אפשרות ההתפחות של ההבנה.

אולם גם במקרה שאין כלל צורך בתרגום, והתקשורת השפתית נעשית מתוך מניעים שונים לחלטין, היש טעם בקשורת בה שני הצדדים המקיימים את אותה התקשורת, לא יעדיפו להבין האחד את השני? ובכן, אני סבור שאין טעם בה, בשפה, אם הדוברים אותה אינם מבינים, זה כוונתו של זה ואינם שואפים להגיע, לפחות קרוב לאותה מידת הדיוק, לה אני ושכמותי זקוקים בכדי להיות בכלל מוכנים לאפשר תקשורת.

מכל אלה נובעת, לדעתי, מסקנה אחת ויחידה: בכדי לקיים תקשורת הדדית אפקטיבית, אנו זקוקים לפרוטוקול ברור, שקוף ונקי של משמעותה של השפה – לפחות בכל הנוגע לטקסטים אשר אמורים להיות נגישים לאנשים בעלי שונות ניכרת זה מזה באותם המנגנונים העומדים בבסיסה של התקשורת.

אולם עבורי, ישנה משמעות נוספת המתבקשת מכל זה. היות והכל סובב סביב מחשבה, הבנה ותרגום, הרי שמרגע שהצלחתי לתרגם חלק מסויים ממחשבתי ולהביאו בצורת טקסט אל המרחב התקשורתי, עבורי, באותו המרחב, אין דבר קדוש יותר מן

המילה

הקדמה: אני רוצה לחרוג ממנהגי (אם כי לא בפעם הראשונה), ולהקדיש פוסט זה, באופן אישי, לדניאלה ברפמן. ידידת נפש הפועלת ללא לאות, לקידום החיים העצמאיים עבור אנשים עם מוגבלות בישראל ובכלל.

ב30 בחודש מרץ בשנת 2007 חתמה ישראל, יחד עם מדינות נוספות, על אמנת האומות המאוחדות בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות. למעשה, ישראל והמשלחת ששלחה, היו בין התורמות המרכזיות ביותר לניסוח אמנה זו. אמנם גם באמנה זו ישנן לקויות בולטות ביותר בנוגע לתיקון מצבם של אנשים עם מוגבלויות (אימרה השגורה בפי מזה שנים היא שמי שאינו טועה, סימן שאינו עושה), אך בליקויים אלה איני רוצה לעסוק כאן. אומר רק שלדעתי האישית, כל עוד פרוטוקול הרשות של אמנה זו נשאר בגדר רשות וכל עוד ישראל אינה חתומה גם על פרוטוקול זה, הרי שחלק ניכר מן האחיזה שיש לאמנה זו בחיי אנשים עם מוגבלות בישראל, נעקר מן השורש. אני כן רוצה להתמקד בנקודה אחת מאוד חשובה אותה מביאה האמנה לתוך התודעה הציבורית הישראלית ובה עשויה האמנה, גם ללא פרוטוקול הרשות, להביא לשינויי משמעותי בחייהם של רבים מהאנשים עם מוגבלות, גם בישראל. נקודה זו היא הזכות לחיים עצמאיים ולהכלה בקהילה. אני סבור שהיתה זו טעות לכרוך שתי זכויות אלה זו בזו, שהרי ניתן וצריך לאפשר את כל אחת מן הזכויות הללו גם בנפרד מן השניה, ובכל זאת ראוי להתעמק בזכויות אלה. אני אתמקד כאן בזכות לחיים עצמאיים היות וזו נראית לי זכות יותר בסיסית וחדשנית. יש מי שרואים בשתי הזכויות הללו אותה מידה של חדשנות וחשיבות, וזה בסדר, אני חושב אחרת..

לפני שאכנס למשמעות הזכות לחיים עצמאיים, אני מעוניין לגעת בסוגייה מעניינת לא פחות, אשר מתוך שיחות עם כמה מהאנשים שהשתתפו בדיונים באו"ם אני יודע שתפסה חלק נכבד בדיונים אלה.

מתוך המבוא לאמנה:

The States Parties to the present Convention
…
(b) Recognizing that the United Nations, in the Universal Declaration of Human Rights and in the International Covenants on Human Rights, has proclaimed and agreed that everyone is entitled to all the rights and freedoms set forth therein, without distinction of any kind,
(c) Reaffirming the universality, indivisibility, interdependence and interrelatedness of all human rights and fundamental freedoms and the need for persons with disabilities to be guaranteed their full enjoyment without discrimination,
…

(התרגום שלי. תרגום רשמי, נכון לכתיבת שורות אלו, אינו קיים)
המדינות השותפות לאמנה זו
…
(ב) מכירות בעובדה כי האומות המאוחדות, בהצהרה האוניברסלית בדבר זכויות האדם ובאמנות הבין-לאומית בדבר זכויות האדם, הצהירו והסכימו כי כולם זכאים לכל הזכויות ווהחירויות המוזכרות בהן ללא אפליה מכל סוג,
(ג) מאששות את האוניברסליות, הלכידות, התלות ההדדית ויחסי הגומלין שבין כל זכויות האדם וחירויות היסוד ואת הצורך בהבטחת ההנאה של אנשים עם מוגבלות מכל אלה ללא אפליה,
…

ואכן, כל מטרתה של אמנה זו היא להבטיח את קיומן של זכויות אדם כלפי אנשים עם מוגבלות. האם יש צורך בהבטחה נפרדת שכזאת? האם עצם העיסוק בסוגיה זו אינה מהווה אפליה של אנשים עם מוגבלות? סוגיות אלה הינן מחוץ למסגרת פוסט זה. אני סבור שהן תיעננה מאליהן בהמשך.

פרק 19 באמנה עוסק ישירות בזכות לחיים עצמאיים ולהכלה בקהילה. אני רוצה להביא את הפרק הזה בשלמותו ולתרגמו, לפני שאמשיך בדיון (ההדגשות בתוך הפיסקאות הן שלי ואינן מופיעות במקור).

Article 19
Living independently and being included in the community
States Parties to the present Convention recognize the equal right of all persons with disabilities to live in the community, with choices equal to others, and shall take effective and appropriate measures to facilitate full enjoyment by persons with disabilities of this right and their full inclusion and participation in the community, including by ensuring that:
(a) Persons with disabilities have the opportunity to choose their place of residence and where and with whom they live on an equal basis with others and are not obliged to live in a particular living arrangement;
(b) Persons with disabilities have access to a range of in-home, residential and other community support services, including personal assistance necessary to support living and inclusion in the community, and to prevent isolation or segregation from the community;
(c) Community services and facilities for the general population are available on an equal basis to persons with disabilities and are responsive to their needs.

פרק 19
לחיות חיים עצמאיים ולהיות מוכלים בקהילה
המדינות השותפות לאמנה זו מכירות בזכות השווה של כל האנשים עם מוגבלות לחיות בקהילה, עם אפשרויות שוות לאחרים, ותנקוטנה באמצעים אפקטיביים וממשיים למימוש הנאתם המלאה של אנשים עם מוגבלות מזכות זו ואת הכלתם והשתתפותם המלאה בקהילה, כולל ע"י וידוא כי:
(א) לאנשים עם מוגבלות יש את ההזדמנות לבחור את מקום מגוריהם והיכן ועם מי הם חיים על בסיס שווה לאחרים והם אינם מוכרחים לחיות בסידור מגורים מסויים;
(ב) יש לאנשים עם מוגבלות גישה למכלול תוך-ביתי, שכונתי וקהילתי אחר של שרותי עזר, כולל סיוע אישי הנדרש לתמיכה בחיים ולהכלה בקהילה, ולמנוע בידוד והדרה מהקהילה;
(ג) שירותים ומתקנים קהילתיים לשימוש האוכלוסיה הכללית, זמינים על בסיס שווה לאנשים עם מוגבלות והם קשובים לצורכיהם ומספקים להם מענה.

וכאן, טמונה סוגיה מהותית. האמנה באה לעגן את זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות לפי ההצהרה והאמנות בדבר זכויותיהם של כל בני האדם, ללא אפליה. בהצהרה ובאמנות בדבר זכויות האדם, עד כמה שידיעתי משגת, לא מוזכרת הזכות לחיים עצמאיים. האם אנחנו דורשים כאן זכות חדשה ובכך מבקשים בפועל, אפליה? ובכן, טענתי (שגם נשמעה והתקבלה באותם דיונים באו"ם) היא שהזכות לחיים עצמאיים היא זכות כל כך בסיסית עד שאף אחד מעולם לא נצרך להגדירה בטרם נוסחה אמנה זו. ומדוע זה קרה? מדוע מעולם לא היינו צריכים להגדיר זכות אדם כל כך בסיסית, בטרם נוסחו הזכויות הבסיסיות של אנשים עם מוגבלות? כנראה, מסיבות היסטוריות של כלל התרבות האנושית.

משחר האנושות, אנשים מסויימים הודרו מקהילות שונות ובתרבויות שונות. בכך, אנשים עם מוגבלות אינם שונים. אולם, אם אנחנו מנסים לעשות ניתוח מעט יותר מעמיק, נגלה מהר מאוד, כי לאורך כל ההיסטוריה האנושית ולרוחב כל התרבויות האנושיות המוכרות לנו, היו קיימות רק שתי אוכלוסיות אשר החברה יצרה עבורן מסגרות פיזיות נפרדות מן האוכלוסיה הכללית – עבריינים ונכים. נכון, בתרבויות מסויימות ובזמנים מסויימים היו גם אוכלוסיות נוספות שאמירה זו נכונה לגביהן, אולם רק עבור שתי אוכלוסיות אלה הדבר נכון לכל אורך ההיסטוריה ולרוחב כל התרבויות המוכרות לנו. בעוד שעבור כל אדם אחר שאינו עובר על החוק, החופש האישי והחיים העצמאיים כרוכים זה בזה ומובנים מאליהם, המצב עבור אנשים עם מוגבלות שונה לחלוטין. והוא שונה בשל הבניה חברתית! מצב זה באה האמנה הנוכחית לתקן. אני מאמין ומקווה שבכוחה אכן לעשות זאת.

אולם בכדי להבין מה היא באמת הזכות לחיים עצמאיים ועד כמה היא צריכה להיות ערך עליון בכל הנוגע לאנשים עם מוגבלות (כל האנשים עם מוגבלות, בלי שום קשר לסוג ו'או לרמת המוגבלות), אני רוצה לחדד מעט את הדגשים ששמתי בנוסח האמנה.

אפשרות שווה לאחרים. אחת הביקורות הנפוצות ביותר כנגד עקרון החיים העצמאיים גורסת כי בעצם, אף אחד אינו חי חיים עצמאיים. גם לא אנשים ללא מוגבלות. כולנו חיים במסגרות המקיימות תלות מסויימת באחרים. ובכן, נכון. כל מה שאנו דורשים הוא את אותה מידה של חיים עצמאיים. בחברה בה כולם מתגוררים בבתי פח ובאוהלים, אף אחד מאיתנו לא יקום ויידרוש בית אבן. כיצד מודדים את מידת העצמאות של חיי אדם? על שאלה זו אנסה להשיב בהמשך. לעת זו, כל שברצוני לטעון הוא כי עקרון החיים העצמאיים מבקש, עבור אנשים עם מוגבלות את אותה רמה של חיים עצמאיים כמו האוכלוסיה הכללית. לא יותר, אך גם לא פחות.

אמצעים אפקטיביים וממשיים. גם אם חוקקנו את כל החוקים האפשריים וגם אם ערכנו את כל הפעולות האפשריות בכדי למנוע אפליה, אם לא יצרנו את האפשרות לחיים עצמאיים באופן אקטיבי, החיים העצמאיים לא ייתממשו. עלינו כחברה, ליצור, באופן אקטיבי ובר קימא אפשרויות עבור אנשים עם מוגבלות לחיות חיים עצמאיים.

ההזדמנות לבחור. ביקורת נוספת המושמעת לא פעם כנגד החיים העצמאיים היא כי ישנם אנשים עם מוגבלות שחיים עצמאיים אינם מתאימים להם. כל שיש לי להגיד על כך הוא: נכון. אבל מי הוא זה שצריך לבחור? על כך עונה האמנה הנוכחית גם היא, את תשובתי שלי. לאדם עם המוגבלות בעצמו צריכה להינתן ההזדמנות לבחור. חשוב להדגיש כי לפי הסעיף הקודם, הזדמנות זו צריכה להינתן באופן אקטיבי, אפקטיבי וממשי. אם לא נוצרו עבור האדם עם המוגבלות אפשרויות שונות, אין לו באמת הזדמנות לבחור. אבל יותר מכך. גם אם נוצרו האפשרויות אך לא הובהר לאדם באמצעים ואופנים המתאימים לו ובאופן האובייקטיבי ביותר, מה הן האופציות השונות ובמה הן שונות זו מזו, הרי שלא ניתנה לו באמת ההזדמנות לבחור. סוגיה זו היא אחת מהקריטיות ביותר, בין השאר, עבור אנשים עם שונות שכלית / קוגניטיבית. בלי שהאופציות השונות תהינה קיימות ונגישות אינטלקטואלית בהתאם לאופי הבנתו של האדם, הזדמנות זו לא קיימת. כמובן, שהזדמנות זו אינה יכולה להיות חד פעמית ממש כשם שהאדם אינו יכול לשנות את דעתו, אלא בפרקי זמן סבירים.

היכן ועם מי האדם עם המוגבלות גר. זהו, לעניות דעתי חצי אחד בתשובה לשאלה כיצד מכמתים את מידת החיים העצמאיים של האדם. מידה זו איננה דיכוטומיה. כל אחד ואחת מאיתנו חי/ה במידה מסויימת של עצמאות ומידה מסויימת של תלות. אני סבור כי המידה בה חי האדם חיים עצמאיים היא המידה בה הוא יכול לענות "אני" על שתי השאלות הבאות:
א. מי בחר את האנשים הזרים (שאינני קרוב להם קירבת דם) איתם אני חי?
ב. מי קובע את סדר היום שלי?
אנשים חיים עם בני זוג וסדר יומם של רוב האנשים (כשכירים) נקבע ע"י הבוסים שלהם. אז האם אפשרי בכלל לדבר על חיים עצמאיים? כן. זה בהחלט אפשרי וראוי! בני זוג אפשר להחליף כאשר אין התאמה. גם עבודה אפשר להחליף ובוודאי שהבוס אינו קובע (ברוב המוחלט של המקרים) מה תהיה פעילות הפנאי שלנו, מתי ומה נאכל ומתי עלינו להתקלח. אלה הן סוגיות שכאשר אנו קובעים בהן עבור אנשים עם מוגבלויות, בדרך כלל איננו שמים לב בכלל שאנו פוגעים ברמת החיים העצמאיים שלהם (ולרוב זה נעשה מתוך כל הכוונות הכי טובות ואלטרואיסטיות האפשריות).

למנוע בידוד והדרה. כאן, אני סבור, טמונה המחלוקת העיקרית ביני ובין מנסחי האמנה. בחיבור הזכות לחיים עצמאיים עם הזכות להכלה בקהילה. גם אם האדם עם המוגבלות בוחר לחיות את חייו העצמאיים שלא בתוך הקהילה, עדיין יש לאפשר לו לחיות חיים עצמאיים. זאת צריכה להיות אחת מהאפשרויות שמספקת החברה לאדם עם מוגבלות. הדבר רלוונטי שבעתיים כאשר המוגבלות היא מוגבלות מן הספקטרום האוטיסטי (אם כי לא רק במקרה זה). ייתכן בהחלט מצב בו הדרך היחידה בה האדם יכול לממש את חייו העצמאיים, ואף לתרום בכך אפילו לחברה הכללית, איננה במסגרת קהילתית. אין למנוע מאדם כזה את החיים העצמאיים רק משום שאלה חיים שלא בתוך הקהילה הכללית. יש למנוע את הבידוד וההדרה, אך אין לשלול את הבדידות ואת הצורך להיות לבד.

סיוע אישי. בניגוד גמור לסעיף הקודם, הסיוע האישי בהחלט כרוך יחד עם הזכות לחיים עצמאיים, ובמיוחד עם האמצעים הממשיים והאפקטיביים להבטיח זכות זו. הסיוע האישי הוא המנגנון המרכזי המאפשר את קיום החיים העצמאיים. זהו ההבדל המהותי ביותר בין אדם עם מוגבלות לאדם ללא מוגבלות. קיימים לכך יוצאים מן הכלל, אולם אלה, להערכתי, רק מחזקים את הכלל. בעוד שאדם ללא מוגבלות יכול לנהל חיים עצמאיים ללא סיוע אישי, הרי שאדם עם מוגבלות זקוק לסיוע האישי בכדי לממש את החיים העצמאיים. ביקורת נוספת המושמעת לא פעם, כנגד החיים העצמאיים, גורסת כי בכך מתקיימת סתירה פנימית. הסיוע האישי מגביר את התלות ומקטין את יכולתו של האדם להתמודד עם החיים העצמאיים. ביקרות זו אינה מבינה כלל את מהותו של הסיוע האישי. הסיוע האישי לא נועד בכדי להחליט עבור האדם כיצד הוא רוצה לחיות את חייו. הסיוע האישי נועד לסייע לאדם להבין את מכלול השיקולים הקיימים בכדי לאפשר את ההחלטה הזאת, ועוד יותר מכך, הסיוע האישי נועד בכדי לסייע לאדם לממש החלטה זו, במקום שבו הוא מתקשה במימוש זה בכוחות עצמו. הסיוע האישי נדרש בכל תחום ובכל רמה של מוגבלות, כגורם המאפשר את החיים העצמאיים. כאדם הנמצא בספקטרום האוטיסטי וחיי חיים עצמאיים, אני יודע באופן הכי אישי והכי מוחשי, כי המידה היחידה בה אינני מסוגל לממש את חיי העצמאיים היא בדיוק אותה המידה בה אין בנמצא שום מנגנון אשר מסוגל ובנוי לספק עבורי סיוע אישי (ומנגנונים אלה חסרים בכל תחום מחיי היום יום והדבר מורגש לגבי דידי, כמעט על בסיס יום יומי). בכל מקום ובכל הזדמנות בה אני מצליח לאתר מנגנון שכזה, אני מנצל אותו עד כמה שאפשר ובכך מגביר את מידת חיי העצמאיים. ללא הסיוע האישי, החיים העצמאיים אינם ערך כלל ובוודאי שלא ערך עליון.

קבלת החיים העצמאיים והסיוע האישי כערך עליון ועידודם האקטיבי של חיים אלה, היא אבן הדרך הממשית ביותר בדרך להגיע לפתרון סביר כלשהו בכל תחום של מוגבלות

תודה לד"ר שגית מור, על הסיוע בהיבטים משפטיים מסויימים של התרגום.

עמוד באתר נציבות שוויון הזכויות, העוסק באמנת האומות המאוחדות.
אתר האו"ם בנושא נכויות ומוגבלויות, עוסק באמנה.
אמנת האומות המאוחדות בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות (כל הקישורים באנגלית):
בפורמט Microsoft Word באתר נציבות שוויון הזכויות
בפורמט PDF, יחד עם פרוטוקול הרשות, באתר האו"ם
בפורמט HTML ללא פרוטוקול הרשות, באתר האו"ם
בפורמט HTML פרוטוקול הרשות בלבד! באתר האו"ם

לכל קוראיי היקרים שלומות

בלוג זה עבר דירה והוא נמצא מעכשיו בכתובת:
http://ronen.acisrael.org

כתובות מישניות (של פוסטים, תגובות, ערוצי RSS, נושאים וכד') שונו בהתאם.

אנא, עדכנו קישורים, מועדפים, גרגרנים והפניות שונות.
תודה מראש.

אחד הדברים שקרו מאז עברנו דירה לפני כמה חודשים, הוא רכישה של שני מכשירי אייפון. העניין שמכרו לי משהו שבכלל לא הייתה לי שום כוונה לרכוש, הוא נושא מעניין, אבל לא בזה אני רוצה לעסוק עכשיו. המכשיר הזה הוא בדיוק מסוג הגאדג'טס שתמיד עניינו אותי, אז התחלתי לחקור אותו קצת. וככל שהתעמקתי יותר גיליתי יותר שהוא מוצא חן בעיניי בתור פלטפורמה ניידת ונוחה, אבל הוא זקוק לתכנים.

תכנים לאייפון, יחד עם העובדה שאני אדם הרבה יותר אודיאלי מויזואלי בדרך הכלל, ודי מהר הגעתי לחיפוש אחר פודקאסטים מעניינים. כבר בחיפוש הראשון, צדה עייני אחד מעניין ביותר – עושים היסטוריה! של רן לוי. די מהר הגעתי למסקנה שאת זה צריך לשמוע מההתחלה, באופן מסודר. דרך הפודקאסט של רן ואורחיו, הגעתי גם לחשיפה לקהילה בתהליכי גיבוש, שיש לי איתה עניין משותף מובהק, הלא היא קהילת הספקנים. משם (דרך הערב הראשון של ספקנים בפאב שהיה נחמד ביותר), הגעתי גם לפודקאסט חדש ומעניין גם הוא – ספק סביר.

וכך, תוך כדי התהליך, מתחיל להתגבש אצלי רעיון לעשות פודקאסט בנושאים המעסיקים אותי – הרי לכתוב, כפי שמעיד הבלוג המוזנח הזה, אני באמת לא ממש טוב בזה… אבל לדבר ולהקליט, זה כבר סיפור אחר. אז כרגע, זה רק בגדר רעיון. אני מאמין שיום יבוא והוא ייתממש, אלא שזה לא פשוט כמו להקים בלוג – בוודאי לא בסביבה של שתי דרדקיות פעילות ביותר בנות חמש ושבע. מה שכן יש לי כבר, הוא שם עבור הפודקאסוט. ברוכים הבאים להתחלת המסע (הרעיוני בלבד, בשלב זה) של:

אוטיזֶמעניין

עדכון: יצרתי גם כותרת גרפית:

שלשום חגגנו לקרן טל את יום הולדתה החמישי. לפי החלטה מוקדמת, החגיגה הזאת (שבמקרה היתה גם אות הפתיחה לחופשת הפסח) התרחשה בקיפצובה, שם חגגו קרן טל, אחותה מיה שכמעט בת 7 ואמם (אני העדפתי לא להימצא בסביבה כ"כ רועשת ורבת גירויים וניצלתי את ההזדמנות (ניצול מחושב מראש כמובן) לגשת עם אבי לצרעה מערכות אקטיביות…).

בדרך לפלמ"ח צובה ובחזרה שאלו הבנות הרבה שאלות כהרגלן. אחת משאלותיהה של מיה עסקה בקו האופק. התחלתי להסביר למיה על קו האופק וכרגיל, ההסברים הללו צריכים להיות מאוד איטיים ומאוד חזרתיים. עוד דבר שקורה לפעמים בזמן ההסברים הללו, הוא שלב שבו מיה מתחילה ליילל "די" (בד"כ בפתאומיות גמורה). הפעם, זה קרה אחרי די הרבה זמן של הסברים (כבר דיברנו על קו האופק ליד מגדל אשכול בהתקרבנו הביתה), אבל זה גם הדגים הרבה יותר טוב מכל דבר שאני הייתי יכול להגיד, על תהליך התרגום והמחשבה שלנו ועל הצפה. מיה פרצה בפתאומיות בבכי תמרורים באומרה:

"די. תפסיקו! אני לא מבינה מה אתם אומרים. יש לי כבר יותר מידיי מילים בתוך הראש!"