1.

שלשום בערב הייתי בכנס עם הרבה אנשים חשובים שלבשו חליפות יקרות. אני לכשעצמי לבשתי חליפה לא יקרה. באירועים כאלה, שחוזרים על עצמם לעיתים רחוקות, אני מרגיש קוטבי. מצד אחד, ההתבוננות מן הצד חביבה עלי. להיבלע, להיעלם, להביט באנשים החשובים מתחככים זה בזה בחשיבות, מפזרים איש על כתפו של רעהו רסיסי חשיבות עצמית, משל היו דבורים המאבקות זו את זו.

מנגד, המקצוע מחייב להסתובב, להתבלט, להתחייך, להתחכך, להתרשם ולהרשים, להתחכם ולהחכים.

2.

באותו הערב, פגשתי מישהו שבתפקידי הקודם יצא לי לדבר איתו לא אחת, ואפילו לראיין אותו יותר מפעם אחת. מאז, יצא שכתבתי עליו כתבה מאד ביקורתית ופוגענית למדי ברמה האישית. מדובר באדם שעד לאחרונה החזיק בתפקיד חשוב ומרכזי בצמרת הכלכלית של המדינה. אדם מבוגר, מכובד. שלשום, כשפגשתי בו בכנס, לראשונה מאז אותה כתבה פוגענית, ניגשתי להגיד לו שלום. התקרבתי אליו, נקבתי בשמו. הוא התעלם. נקבתי בשמו בשנית. הוא עשה עצמו כאינו שומע, כאיני קיים, חלף על פני והתרחק. ואני נשארתי חסר מלים, על בשרי הותזו טיפות חומציות של עלבון ארסי. לא בטוח אם עלבונו היה זה, או עלבוני.

3.

ושנו חכמינו: דברים זולים עולים פחות. שבוע טוב.

הבוקר, רק בשקט הגדול של הבית הריק, כשהחתולים מסתובבים בין החדרים בדממה, הבנתי פתאום עד כמה סבוכה השתרגות נימי נפשותינו.

1.

קרו אי אלו דברים בחיי בשבועיים האחרונים, מהם משמעותיים יותר ומהם פחות, ועל רובם ככולם היה לי המון מה להגיד. אלא שהעובדה שמדי יום אני מבזבז יותר מ-3 שעות (במצטבר) בכבישים, גרמה לי להגיד את כולם בראשי, בדרך הביתה, באופן רהוט להפליא. מעולם לא הגעתי לכדי פתיחת המחשב והעלאת הדברים על הכתב.

כך יצא שמכל הדברים בעולם אודות השבועיים האחרונים, לא נשאר בי שום דבר מלבד הדהוד קלוש של מלים מתרחקות.

2.

ובעניין אחר לחלוטין. הלילה נסגר, סוף כל סוף, הסדר החוב בין אפריקה ישראל לבין נושיה. הואיל וזה מעניין כאן בדיוק 0 אנשים, לא אגיד על כך דבר. רק אעיר את תשומת לב הקוראים למשמעויות הטרנסצדנטיות של הסדר החוב, כפי שהן באות לידי ביטוי בפסקה הבאה בדיווח באתר האינטרנט של גלובס (כאן הידיעה המלאה):

על פי ההערכות של מקורבים להסדר, קיימת הערכה כי על רקע ההגעה לפתרון מוסכם בין הצדדים בנושא אגרות החוב של החברה, יגיבו גם מניותיה של אפריקה ישראל בעליות.

וואו. זה עמוק בכל כך הרבה מימדים.

2.5 עדכון קל:

פתאום ראיתי שגם באתר של המארקר הסדר החוב עם לבייב גרם לכתבים לדבר שירה. במסגרת הידיעה הזו, תחת הכותרת "מה תהיה השפעת העסקה על השוק – כל התשובות", הנה הפנינה הבאה:

אני מחזיק מניה של אפריקה – מה יקרה לה ביום ראשון?
התשובה המצערת היא שאיש לא יודע. מצד אחד, המניות אמורות לרדת, שכן אפריקה ביצעה הנפקת זכויות (כלומר גיוס כסף מעלי מניות קיימים) לפי מחיר של 36 שקלים למניה, בעוד שמחיר המניה ננעל ביום חמישי על 49.5 שקלים. מצד שני, רכישת מניית אפריקה מגלמת רכישת אפי פיתוח במחיר של סביב 3.5 דולר למניה, בעוד שמניית אפי נסחרת בלונדון לפי מחיר של 2 דולר בלבד.

מצד שלישי, אפריקה נחשבה לחברה בחדלות פירעון, וכעת היא יוצאת לדרך חדשה עם הון עצמי חזק יותר ועם התחייבויות מועטות יותר – מה שבוודאי ישנה את כל מודל השווי שלה. זהו טיעון פחות רציונלי שהיה נכון גם אם מחיר המניה של אפריקה היה 200 שקל – סיכוי לא רע שזהו התסריט המנצח.

בעיניי זה נהדר.

3.

עוד שבת. באופן חריג ולא אופייני לי, הגשם מילא אותי שמחה גדולה. בקרוב אהיה אבא.

1.

אני זוכר שפעם, זה היה לפנות ערב, הלכנו לסינמטק ברגל. היינו סטודנטים, וזו הייתה שבת, ולא היה לנו כסף אפילו לחשוב על אוטו. והיה איזה סרט של שבת לפנות ערב ששנינו רצינו לראות. אז הלכנו ברגל. זה לקח לנו ארבעים וחמש דקות. בדרך דיברנו על כל מיני דברים. השיער שלך ודאי התבדר ברוח, ואני אהבתי אותך מאד.

הלילה חזרנו מהקולנוע המסחרי בקניון המגעיל. נסענו באחת משתי המכוניות שלנו. בדרך, הייתה שתיקה. אפילו לא טרחנו להוציא את הפאנל של הרדיו ולהדליק אותו. ועדיין, אהבתי אותך מאד. ישנם דברים שגם שתיקות עייפות של לילה לא יכולות לשחוק.

2.

הייתה לי שיחה מעניינת השבוע אודות העיתונות. לא חשוב עם מי, ולא חשוב באיזו סיטואציה. נגיד רק שזה היה כמו להיות לרגע בעין הסערה – צף על פני שקט שעטוף בהמולה מתערבלת. בקיצור, דיברנו על עיתונות. על מה הייתה העיתונות פעם, ועל מה היא היום. וכיצד ומתי ולמה הפכה להיות עיתונות קומוניקטים, ומדוע דווקא העיתונות הכלכלית חוטאת בחטא הזה יותר מאחותה, העיתונות המודפסת ה"רגילה". וכיצד כניסתה של האינטרנט רק החמירה את המצב הזה, ועוד ועוד ועוד דברים שכבר דובר ונכתב וסופר עליהם באלף ואחת דרכים, באלף ואחד מקומות, בידי המונת'אלפים אנשים, מעניינים יותר או פחות.

דבר אחד למדתי בכל זאת מהשיחה הזו. אני מאד מאד מתגעגע לאקדמיה, אבל גם מאד מאד אוהב את התפקיד שלי.

3.

הבוקר, כשהתחיל הבלגאן, ואיתו שורה ארוכה ארוכה של טלפונים וחילופי מיילים ואסאמאסים והתייעצויות ותכנונים ובניית אסטרטגיה ומה לא, הבנתי כמה הרבה הספקתי ללמוד בארבעה חודשים, וכמה הרבה עוד יש לי ללמוד.

4.

לסיום, וללא שום קשר, שלוש המלצות שונות, שונות בתכלית:

האחת היא הסרט החדש "מחוז 9". פוזי אמנם לא אהבה אותו בכלל, אבל מה היא מבינה. מדובר בסרט מצוין, שעשוי לגרום לבחילה, בכל מיני מובנים. הנה הביקורת של יאיר רוה. אחרי צפייה בסרט אני מוכרח לומר שהיא מדויקת להפליא.

השנייה היא הטקסט הזה של נילי לנדסמן, שאפילו הצליח להתכתב לרגע, ממש בנגיעה רכה, עם טקסט אחר בעניין דומה של עוזי וייל שקראתי פעם, אבל אני לא זוכר איפה (זה היה מעין הספד לעלי מוהר, או משהו כזה).

והשלישית היא הסיפור המופלא של עיתון הגרדיאן, כפי שמובא בבלוג "קו חוץ". ורק בשביל לגרות את העצלנים ביניכם, הנה לב הסיפור (אבל חובה להיכנס לפוסט עצמו בשביל להבין את התמונה כולה, ומה התפתח מהרגע שפורסמה הידיעה המצוטטת בקטע הבא):

… מעניין לראות מה קורה כשעיתון מרכזי בדמוקרטיה יותר וותיקה ויעילה משלנו חוטף צו איסור פרסום לגבי צו איסור פרסום. העיתון במקרה זה הוא הגרדיאן הבריטי, שהעלה אמש את הכתבה ההזויה-משהו שלהלן :

על הגרדיאן נאסר לדווח על הליך פרלמנטרי, בעקבות פסק דין המערער על חופש הביטוי כפי שמובטח בכתב הזכויות מ1688.

מסמכי סדר הדיון להיום בפרלמנט כוללות שאילתא, עליה אמור אחד השרים להשיב מאוחר יותר השבוע. מהגרדיאן נמנע לדווח מי חבר הפרלמנט שהגיש את השאלה, מה הייתה השאלה, מי השר שאולי יענה עליה, או איפה ניתן למצוא את השאלה.

על הגרדיאן גם נאסר להסביר לקוראיו מדוע נמנע מן העיתון – בפעם הראשונה מזה דורות – לדווח על המתרחש בפרלמנט. מכשולים חוקיים, אותם אסור לנו לפרט, כוללים תהליכים, אותם אסור לנו להזכיר, המתנהלים בשמו של לקוח מסוים ששמו חייב להשמר בסוד.

העובדה היחידה שמתאפשר לנו לדווח היא שבמקרה המשפטי הנ"ל מעורבת חברת עורכי-הדין הלונדונית קארטר-ראק, המתמחה בתביעות נגד גופי תקשורת בשמם של אנשים פרטיים או תאגידים בינ"ל.

הגרדיאן נשבע למהר לבית המשפט ולבטל את הצו. העורך, אלאן רוסברידג'ר, אמר: "חוקי התקשורת במדינה הזו דוחקים את העיתון לעבר עולם קפקאי, שבו אסור לנו לספר לקוראים על מידע שנאסר לפרסום או על התהליכים שמונעים את פרסומו. מסוכן פי כמה כאשר האיסורים כוללים דיווח על המתרחש בפרלמנט."

שבת שלום.

הבוקר,
בדרך מירושלים לתל אביב
קצת לפני מחלף ענבה
במהירות של 110 קמ"ש
דרסתי פרפר
לבן
שניסה לחצות את הכביש.

גוגל וויב פשוט מגניב רצח. אני לא רוצה להשתמש יותר במייל בחיים.

אין לי מושג אם יאמצו את זה, או לא יאמצו את זה, יאבל אפשר כבר להגיד שיחסית למשהו שבלתי אפשרי להסביר אותו הוא בהחלט מפתיע באינטואיטיביות שלו. מה שכן, לך תדע מה יגידו ההמונים.

בכל מקרה הוא מגניב רצח. ואם הטוויטר המטומטם הזה תפס, אין שום סיבה שהוא לא.

הייתי מקשקש לכם על כמה הוא אינטנסיבי, או לחילופין על האפשרויות שגלומות בצירוף חברים שלא משויכים זה לזה למשחק בזמן אמת, אבל זה הכול בולשיט של קוקסינלים.

פשוט חכו להזמנה ונסו את זה בעצמכם.

לא יודע מה להגיד על זה חוץ מזה שזה כיף.
ויו, כמה שזה יעיל החרא הזה, בחיי.

לכו לראות את "לבנון".

עניין של הרגל

מאוחר. שבוע חדש עומד להתחיל, ואת הלכת לישון. אני יושב על הספה בסלון, על ידי ישן החתול. על הכורסא בצד ישנה החתולה השנייה. בחוץ, בגינה, בסוכת העץ הזולה, ישן השכן העיראקי הזקן. בבניין ממול ישנים אי אילו אנשים שאני לא מכיר. פעם הכרתי אחד מהם. היכרות חטופה. הוא היה גבר רוסי מבוגר שלא ידע הרבה עברית. כשהיה הולך, היה נעזר בקב. פעם, זמן קצר לאחר שנכנסו לדירה שלנו, כשהרבה מאד דברים עוד היו שטופים באור מאד אחר, הגבר הרוסי עצר אותי על יד פח הזבל במגרש החנייה, וביקש שאעזור לו להכניס כוננית נצרים שעמדה על יד הפח אל תוך הדירה שלו. הסכמתי. ביחד, אני ביחד אחת והוא ביד אחת, סחבנו איכשהו את הכוננית אל הבניין ממול. הכנסנו אותה למעלית ועלינו לקומה כלשהי שאיני זוכר מה היה מספרה. עזרתי לו להכניס את הכוננית אל הדירה, וירדתי בחזרה למטה. מאז יצא לי לראות אותו שוב כמה פעמים בחוץ, יושב על הספסל בגן השעשועים. לפעמים היה משחק עם הנכדה שלו. מעט זמן אחר כך, הוא כבר לא נעזר בקב אחד, אלא בשניים, ועוד מעט זמן אחרי כן הוא כבר לא נעזר בקביים כלל, אלא היה בכיסא גלגלים. באחת הפעמים הספקתי להציץ בו רק לרגע. היה נדמה לי שכרתו לו את זוג הרגליים עד גובה הברך. זמן קצר לאחר מכן הוא נעלם ולא ראיתי אותו יותר.

כלי רכב

כשאחד המפקדים שלי בצבא התאבד, ממש באותו הרגע, אני הייתי בסיבוב בטרנספורטר הממשלתית הגדולה שהייתה אהובה עלי כל כך באגף המטענים של מעבר הגבול גשר אלנבי, אי שם בבקעה. למעשה, בדיוק סיימתי את הסיבוב שלי באגף המטענים, שקרוב לוודאי לא נעשה לשם תכלית מוגדרת במיוחד אלא בעיקר בשביל להעביר את הזמן עד השחרור, ועשיתי את דרכי חזרה לעבר הטרמינל עצמו. באמצע הדרך מכשיר הקשר טרטר ואחד החיילים שלי עלה מולי. הוא צרח שאגיע מהר לכניסה. כשהגעתי, הספקתי רק לפתוח את דלת הרכב, בזמן שאותו חייל התקרב בריצה אל מגרש החנייה. העיניים שלו כמעט יצאו מחוריהן, אם להיות מליצי. "שכיב התאבד, שכיב התאבד!" הוא צרח עלי כמו משוגע, ואני שמעתי מלים שהתחברו למשפט שאת משמעותו לא ממש הצלחתי לתפוס. זה היה מוזר. הוא, מצידו, המשיך לצרוח. אחרי כמה רגעים, רצנו כולנו לארון כלי הנשק, שלפנו בזה אחר זה את הרובים הצה"ליים המיותרים שלנו, התארגנו כמו שהתארגנו, ונסענו כמו משוגעים לבסיס הקרוואנים הקטן שלנו בפאתי העיר יריחו. היה חם. הערב התחיל לרדת. הכביש, כהרגלו, היה ריק יחסית מתנועה. הגענו די מהר. כמה שעות לאחר מכן כבר הוציאו את הגופה שלו מהבסיס, רתומה לאלונקה, מכוסה בשקית זבל לבנה וגדולה. למחרת שני אוטובוסים הסיעו את כולנו להלוויה בכפר הדרוזי בצפון הארץ. מפקד הבסיס, זה שהייתי כותב עליו דברים רבים יש סיכוי שאקבל בשל כך מכתב מעורך דינו, נסע אחרי האוטובוסים ברכב המגאן טורבו דיזל שלו. הוא לא נהג בו בעצמו. מאוחר יותר באותו הלילה, ממש באמצע הלילה, הפעם כשאני נוהג בפיז'ו 205 הצה"לית החבוטה והמתפרקת שלי, מצאתי את עצמי מלווה במהירות שיא של 25 קמ"ש שורה של משאיות ירדניות לאורך כביש הבקעה הריק מאדם, חיה או כלי רכב. וזו לא הייתה הפעם האחרונה בה עשיתי זאת.

זיפזיף

השבוע, באחת הפעמים ששכבנו על החוף בסרדיניה זו לצד זה, נמנמתי להנאתי, חולצת הטריקו שלי סוככת על עיני מן השמש. ובין נים לנים הרהרתי. בך, בתינוק שבדרך, ביונתן שעומד לעזוב בקרוב, במשפחה שבבית, בעבודה. נזכרתי גם בשיר ההוא של איתן נ. גלס שאני אוהב כל כך, שעלה בראשי לראשונה אחרי שאת הלכת לשחות בים, ואני נשארתי על החוף להתבונן בך. בסוף הפוסט הזה, אביא אותו במלואו כמתנה לכבודך. בינתיים, אסתפק במשפט שקפץ באותו רגע בראשי: "… שומעים את ז'ורז' בראסאנס, ויפתי / נשקה לי בפי מאושר, שיותר מכל דבר / אחר בעולם רצתה לשמוע / את ז'ורז' בראסאנס". ובזמן שהמשפט מתגלגל בראשי, בין נים לנים, את שכבת לצידי וקראת את הספר שלך. סוף היום הלך והתקרב, והרוח שליטפה את גופי הפכה קרירה יותר. שרעף התחלף בשרעף, ופתאום חשבתי על השבוע הזה, המתקרב. זה שאני חושב עליו גם כעת, בזמן שאת ישנה, ואני דוחה את הרגע. כל מיני דברים שקרו היום היו אמורים לעורר בי כל מיני רגשות. בלב חלול אני מודה שאף אחד מאותם הדברים לא עורר בי ולו תגובה רגשית אחת פעוטה. פעם הייתי חושב שזה לכשעצמו עניין לדון בו, להפוך בו, לתרגם אותו בייסורים לשירה. היום אני חושב שבעוד שבוע אקבל את תלוש המשכורת שלי, ואתייק גם אותו בקלסר השחור שעל המדף השלישי בחדר העבודה.

אושר

באוגוסט, באחרי צהרים נעים,

הלכנו לים

לנוח, לצפות בגלים, לבהות

ולרחוץ.

שכרנו כסאות נוח עם גגון,

הוצאנו פירות ולימונדה מהתיק,

קנינו שלגון-שוקולד, ושלגון-בננה,

את קראת עיתוני שישי, אני רחצתי

בגלי הים, וחזרתי לבהות בשמי-התכלת

וראשי על בטנך החמה.

חזרנו בשקיעה לביתנו,

התרחצנו במים מצננים,

הלכנו למטבח הקטן, אכלנו סלט טרי,

קבנוס, וטחינה עם הרבה לימון,

שתינו לימונדה, והפעלתי את הטייפ,

שומעים את ז'ורז' בראסאנס, ויפתי

נשקה לי בפי מאושר, שיותר מכל דבר

אחר בעולם רצתה לשמוע

את ז'ורז' בראסאנס.

(איתן נ. גלס)

בתוך היופי

Download audio file (Georges-Brassens-Le-joli-sein.MP3)

הרבה זמן חיכיתי לרגע הזה, והנה סוף כל סוף קיבלתי אישור מפוזי.

ולמתעניינים – שבוע 17. 170 גרם. זכר.

שנה טובה!

אתמול העלנו לאתר כלכליסט ידיעה בלעדית חמודה של נעמה סיקולר שידענו שתיצור באזז באינטרנט. הידיעה זכתה לכותרת "כסף נדבק לכסף: 39 יהלומנים זכו בלוטו".
מה שכן, לא ידענו שהשיח שיתפתח בטוקבקים לידיעה יהיה כה משונה, בעיני זה כמעט כמו שירה.

מגיב מספר 3 קרא מהר מדי את הטקסט, ומיהר להגיב את התגובה הבאה:

הזכיה אתמול היתה על סך 40 מיליון שקל , לחלק ל40 איש זה יוצא מיליון שקל לאדם.
תשלום מס הוא 25 אחוז כלאמר נשאר 750000 ש"ח לאדם.
לא מסתדר לי עם המספרים הרשומים בכתבה , או שאני טמבל.

החישוב שלו, כפי שתראו אם תקראו את הידיעה, לא נכון, וזה מצוין במפורש בידיעה. אלא שהטוקבקים שנכנסו לידיעה בעקבות הטוקבקים הללו מבטאים משהו מוזר באופי האנושי: את הצורך להוכיח את זולתך. הנה אחד כזה לדוגמא (מס' 13):

ל-3. כן אתה כנראה טמבל, הם לא זכו בפרס הראשון אלא רק ב117 אלף ש"ח.

היופי הוא, שאחרי כמה וכמה טוקבקים פתאום כמה אנשים החלו לצאת להגנתו. כמו למשל טוקבק מס' 44:

ל-3: אתה גבר!!! , אל תקשיב לאוכלי נבלות האלה.
אתה לא טמבל , כל אחד יכול לטעות.
יש אנשים בעלי בטחון עצמי נמוך בעולם הזה שחייבים לדעת שיש מישהו יותר טיפש מהם,
אז הם מסווגים אותך בתור טיפש , אל תקשיב להם ,
אתה מ – ל – ך!!!

אותי זה מאד שעשע הבוקר.