מאז שנפרדנו בפינת הרחוב הלך לי המצברוח. הלך. נסעתי כל הדרך הביתה בדממה. בחדשות דיברו על משהו. תמיד מדברים שם על משהו. לעולם לא נגמרים להם הנושאים לשיחה.
כשהגעתי לירושלים, לחניה, הבן שלי טייל עם אמא שלי בחוץ. הוא התרגש לראות אותי, ואני, לראשונה מזה המון המון זמן, לא ממש התרגשתי לראות אותו.
מאז שנפרדנו בפינת הרחוב אני מרגיש שהחיים מלאי אבק. זה מוזר, זה היה רק לפני כמה שעות, וכבר הצבעים נעלמו. הכל רגיל. רגיל כל כך.
באזור יהודה הלוי, קצת לפני חניון הרכבת, פתאום התחיל להתנגן ברדיו dream on של אירוסמית'. בפעם האחרונה ששמעתי את השיר הזה, נדמה לי, הייתי עוד לפני הצבא. פעם, מאוד אהבתי את השיר הזה. הוא מתנגן ברדיו אך לעיתים נדירות. ודאי לא באמצע היום, ודאי לא באמצע המיינסטרים. והנה, פתאום, וסטיבן טיילר בקול צלול של פעם, של 1973, שנה לפני שנולדת, מתחיל לקרוע את הגרון.
ופתאום כל מיני דברים צפו ועלו, והתערבבובובו התבלבלולולו התפרפרורורו כל היום. איפה אני ואיפה החלומות שלי. איפה החלומות שלי ואיפה הפחדים שלי. ומה בכלל החלומות שלי, וממה בכל הפחדים שלי.

מאז שנפרדנו, רק לפני כמה שעות, בפינת הרחוב, לא טוב לי. לא טוב.

בשביל לפתור את הבעיות של רשות השידור צריך לסגור אותה ולפתוח אותה מחדש. הקלידו את המשפט הזה בגוגל וראו מה קורה. בפעם האחרונה מצאתי 15 אלף תוצאות למשפט הזה. כרגע בראש הרשימה מככבת חברת הכנסת יוליה שמאלוב ברקוביץ, עד שיבוא מישהו אחר שיתמוך ברעיון.
עכשיו מחקו את המלים "רשות השידור" ובמקומן בדקו כמה פעמים אמרו את המשפט הזה על הכדורגל הישראלי. ועל רכבת ישראל. ועל חברת החשמל. ועל הכנסת. ועל הצבא. ועל שוק העבודה הישראלי. בכלל, המשפט הזה כל כך מוצלח, הנוסחה הזו כה מנצחת, שאפשר בקלות לומר אותה גם על מערכת החינוך, על מערכת הבריאות, על קליטת העלייה, על התחבורה הציבורית, על היישובים הנחשלים בפריפריה, על הביטוח הלאומי, על שוק ההון, על גופי הפנסיה, על השסעים בחברה הישראלית, אפילו על הסכסוך.
בעצם, אם נסכים להודות, רבים מאיתנו מסתובבים כבר זמן רב מדי עם איזו תחושה כללית לא נוחה של "הדרך היחידה לפתור את העסק הזה הוא לסגור ולפתוח מחדש". אלה האנשים שגדשו את הרחובות בקיץ האחרון, וממשיכים לעשות זאת מאז.
הריסטארט הוא הפתרון היחידי. כמו הטכנאי שמספר לך באדיבות שאחרי שבדקת שהכבל מחובר, ושההגדרות מכוילות ושהנוריות מהבהבהות ובכל זאת האינטרנט קרס, הפתרון היחידי הוא לנתק את הראוטר מהזרם, לחכות 30 שניות ולחבר מחדש.
הריסטארט הוא קסם שאין מי שיודע מה פשרו. כיצד זה ניתוק זרם, המתנה של 30 שניות ואז חיבור מחדש מצליחים להפיח חיים חדשים במה שעד לרגע היה גוש אלקטרוני על סף קריסה. מה יש בניתוק הזה, בהמתנה ובחיבור מחדש שמצליחים להחיות תהליכים שכבר היה נדמה שלא יצליחו להסתדר שוב מחדש בסדר הנכון. מה יודעים האלקטרונים והפרוטונים על האפס, הרווח והאחד שהופכים אותם לנוסחה המודרנית, הטהורה, של האלכימאות.
הריסטארט יהיה הדאוס אקס מכינה שלנו. אין לנו זולתו פתרון טוב יותר. כל דרך אחרת לתיקון המצב הסתיימה עד כה ברפורמה, שהובילה לעוד רפורמה, שיחדיו חוללו עוד רפורמה. חיינו הפכו לחוק הסדרים אין סופי. לכן מוטב כבר להודות שמאסנו ברפורמות, קצנו בתוכניות, נשבר לנו מהוועדות. כל השרטוטים היפים על הלוחות המחיקים כבר לא עובדים. הפלונטר שקרוי מדינת ישראל והחברה הישראלית כבר מסובכים ומסואבים מדי.
אנחנו רוצים ריסטארט. אנחנו רוצים לנתק מהזרם, להחזיק את האוויר בריאות למשך 30 שניות, ולחזור לנשום מחדש. לגלות איך נראים החיים עם מערכת בריאות בריאה, שמאפשרת לקבוע תור לבדיקה בפרק זמן סביר במקום לשלם אלפי שקלים באופן פרטי ולהגיע לתור למחרת; עם מערכת חינוך נאותה, שמקנה ערכים של קידמה ומחנכת לביקורתיות ולעצמאות מחשבתית במקום להיכנע לאנג'דות חינוכיות ופוליטיות שמתחלפות ברגע, שמכבדת את מוריה ואת תלמידיה; עם כדורגל נורמלי, עם שחקנים שיודעים לרוץ ולמסור, בלי עסקנים, עם קהל שאוהב לבוא למגרשים ולא פוחד לגמור את היום באיכילוב; עם מערכת פוליטית מתקדמת, שמקדשת את האינטרס הציבורי ואת האינטליגנציה ואת הדמוקרטיה, במקום חבורת העלובים, הנרפים, והמורמים מעם שקוראים לעצמם נבחרי העם; עם ביטוח לאומי שמעניק רשת ביטחון סוציאלית אמיתית למי שהכי נזקקים לה מבלי להעביר אותם מדורי ייסורים של הוכחות ומבחנים רק בשביל לזכותם בפרוטות עלובות; עם מערכת פנסיה יצירתית שיודעת לאפשר לכל אחד ליהנות כמו שצריך מפירות עמלו במקום לשרוד על פנסיה מצומקת; עם תחבורה ציבורית יעילה שמגיעה מכל מקום לכל מקום בפרק זמן סביר במקום לשלם 75 שקל על הזכות לנסוע כמו בן אדם בנתיב המהיר בכניסה למטרופולין החשוב במדינה בשביל לא לעמוד בפקקים; עם שוק הון שיודע לקחת חסכונות של אנשים ולבנות מהם אימפריות עסקיות שמעסיקות אלפי עובדים, מפרנסות משפחות ומעלות את רמת החיים במקום לחלוב את המשקיעים על מנת לשלם משכורות עתק לבכירים.
ואפילו עם שידור ציבורי תקין, נקי מהשפעות פוליטיות וכזה שנותן תמורה בעד האגרה. לא עוד ארץ נהדרת, תנו לנו רק ניקוי ראש.

היום בבוקר התפרסם טקסט שלי בעיתון על איך המכרז החדש של משרד החינוך להעסקת מורי הקבלן הוא רק מראית עין של צדק חברתי, אבל למעשה אותה שיטה ישנה מבית מדרשו של משרד האוצר: את השירותים שהמדינה אמורה להעניק צריך להעביר לקבלנים פרטיים, ולשלם להם מעט ככל האפשר. אני שם כאן את הגרסה הגולמית. הגרסה הערוכה, כפי שהופיעה בעיתון, נמצאת כאן. קריאה מהנה
====

0.
בעוד כשלושה שבועות, ב-20 במאי עד השעה 11:00, שיטת תקצוב סדרי העדיפויות של הממשלה תעמוד בפני מבחן מעשי. הרחק מהזרקור התקשורתי, שליחים שונים יגיעו אל תיבת המכרזים של משרד החינוך בבית מחניים ברחוב שבטי ישראל 34 בירושלים, וישלשלו לתוכן כמה מעטפות חומות חתומות.
אבל, אם במקרה אף שליח לא יגיע, ואף מעטפה חומה לא תתקבל, אפשר יהיה לדעת מיד האם משרדי הממשלה – החינוך והאוצר במקרה זה – הצליחו לפגוע פגיעה נוספת בשירותים החברתיים שהמדינה אמורה להעניק לתושבים, או שמא התגלה סדק ראשון בשיטה. שפני הניסוי התורנים יהיו מורי הקבלן של ישראל, שיגלו האם הקבלן שאמור להפעיל אותם החליט לשחק לפי הכללים, או לשבור אותם.

1.
מורי הקבלן, שבאוקטובר 2011 יצאו למאבק ציבורי על תנאי ההעסקה והשכר שלהם, הם המורים המלמדים במסגרת תוכנית היל"ה. מאז שנת 2000 התוכנית מעניקה מסגרת חינוכית לנוער מנותק ב-160 יישובים בארץ. אלה ילדים בגילי 14-18 שמערכת החינוך לא יודעת להתמודד איתם, איבדה אותם, הרימה לגביהם ידיים. 5,500 תלמידים תלמידים שאין להם שום מוצא אחר מלבד הרחוב. התקציב השנתי הכולל של התוכנית הוא כ-70 מיליון שקל לפי פרסומים בנושא (משרד החינוך סירבו לנקוב במספר המדויק). לשם השוואה, תקציב משרד החינוך כולו ב-2011 עמד על 36 מיליארד שקל. תוכנית היל"ה היא טיפה בים התקציבי.
עובדי התוכנית, 1,600 במספר, רובם מורים ומורות, הם עובדי קבלן. במכרז הקודם של משרד החינוך, משנת 2009, זכתה החברה למתנ"סים, שמעסיקה את המורים בהעסקה קבלנית. בעבר הפעילה את התוכנית רשת אורט.
לפני ארבעה שבועות משרד החינוך פרסם מכרז חדש להפעלת התוכנית, לתקופה של שנה עם אפשרות להארכה של 4 שנים נוספות. והנה, בעקבות המאבק של מורי הקבלן, המכרז החדש שונה בתכלית מהמכרזים הקודמים. במידה רבה, הוא מדגים פעם נוספת, שהישגים תקציביים משיגים כאן רק בכוח, רק לאחר מאבק.
להבדיל ממכרזים קודמים, במכרז החדש המורים יזכו לראשונה למשכורת גלובלית עבור 12 חודשי עבודה, כמו מורים רגילים שמועסקים ישירות על ידי משרד החינוך. כמו כן, הקבלן יחויב להעניק להם קרן השתלמות, לשלם להם החזר נסיעות, ולהעיק תנאים סוציאליים נוספים. במובן זה, מדובר בשיפור תעסוקתי עצום.

2.
עד כאן נדמה שמדובר בסיפור סינדרלה. המורים עבדו בתנאים לא תנאים, יצאו למאבק וניצחו את השיטה – המדינה פרסמה מכרז שמבוסס על שיטה חדשה לגמרי.
אבל הסיפור לא מסתיים כאן. שכן בדיקה מעמיקה של המכרז מגלה שהדבר היחידי שהשתנה בשיטה הוא מראית העין. כלומר, משרדי החינוך והאוצר רוצים להצטייר כחברתיים, ולכן הם משפרים משמעותית את שיטת ההעסקה של המורים ואת תנאי ההעסקה שלהם. אבל לשיפור הזה אמורה להיות עלות תקציבית שהמדינה תצטרך לשלם. כאן בדיוק מגיע התרגיל, כאן בדיוק חוזרת השיטה הישנה: התעריף לשעת עבודה של מורה שהמדינה מוכנה לשלם כמעט זהה לחלוטין לתעריפים שהיא קבעה במכרז הקודם.
לדוגמא, מורה עם תואר ראשון וותק של עד שלוש שנים יקבל משכורת חודשית של 4,385 שקל (לא כולל החזר הוצאות טלפון, דמי הבראה, הפרשה לקרן השתלמות ולקופת גמל). הואיל ומשרה מלאה של מורה מוגדרת 96 שעות חודשיות, המשמעות היא התעריף לשעה של מורה כזה עומד על 46 שקלים. במכרז הישן, מורה עם תואר ראשון וותק של עד 5 שנים קיבל 50 שקל לשעה. כך שלמעשה, במכרז החדש יש ירידה של 4 שקלים לשעה.
גם עבור מורים עם ותק ארוך יותר התשלום לשעה נשאר פחות או יותר אותו הדבר כמו במכרז הקודם. כך מורה עם תואר ראשון וותק של 13-20 שנה יקבל 6,657 שקל בחודש שהם 69 שקל לשעה. במכרז הקודם, מורה זהה היה מקבל 70 שקל לשעה. שקל יותר לכל שעה.
לכן, בזמן שתנאי ההעסקה השתפרו, תנאי השכר נשארו כמעט זהים. המשמעות: המדינה משפרת את תנאי המורים, אבל לא מוכנה לשלם על כך. המדינה מצפה, אולי, שהקבלן יספוג את ההפסדים.
ואכן, יש רק שלוש אפשרויות שבהן המתמטיקה הזו מסתדרת: או שהקבלן שייגש למכרז ייקח על עצמו את ההפסדים – אפשרות לא סבירה – או שתהיה פגיעה באיכות השירות שניתן לתלמידים או שתהיה פגיעה תעסוקתית במורים (למשל, על ידי העסקת כמות קטנה של מורים או כמות גדולה במשרות חלקיות בלבד). זה התרגיל של האוצר: להצטייר כחברתי, אבל לא לשלם.
מלבד זה, גם במכרז החדש ישנם סעיפים רבים בתנאי ההעסקה שהמורים עדיין מתקוממים עליהם: הגדרה ששליש מהמשרה לפחות תוגדר על בסיס שעות שהתשלום עליהן יתבצע רק אם הן נעשו בפועל, או חוסר הבטחה לרציפות תעסוקתית משנה לשנה.

3.
זו לא הפעם הראשונה שבה משרדי הממשלה, ובפרט משרד האוצר, מפעילים את השיטה הזו – לקבוע תעריף כה נמוך במכרז של שירות לציבור שלא מאפשר איכות מספקת. רק שבפעם האחרונה שזה קרה – במכרז למתן שירות סיעודי לקשישים – האוצר מצא את עצמו חוזר עם הזנב בין הרגליים לשולחן השרטוטים.
זה קרה במאי 2011. בית המשפט המחוזי בתל אביב קבע כי תעריפי האשפוז הסיעודי במכרז שפרסמה המדינה ב-2007 היו נמוכים מדי מכדי "לאפשר קיום בכבוד לקשישים בבתי אבות סיעודיים" ולקו ב"חוסר סבירות קיצוני". זאת בעקבות עתירה של קבוצה גדולה של בתי חולים סיעודיים שזכו במכרז אבל טענו שהם אינם יכולים להעניק שירות ראוי במחיר שקבע האוצר.
במשך שנים, בדיונים בכנסת ובבית המשפט, טען האוצר כי התעריף סביר, אך סירב להציג בפני בית המשפט את שיטת החישוב. רק לאחר שאולץ לעשות כן התברר כי התחשיב הראשון היה שגוי והתבסס על מחירים ישנים. כעת, כשנה לאחר פסיקת בית המשפט, ולמרות שהמדינה ערערה על ההחלטה, התפרסם מכרז חדש לאשפוז הסיעודי. הפעם, ראו איזה פלא, התעריף שקבעה המדינה היה גבוה ביותר מ-10% מהתעריף במכרז הישן. גם במקרה של האשפוז הסיעודי, רק הפעלת כוח מאסיבית – דרך בית המשפט – הצליחה לכופף את השיטה.

4.
כמו במקרה של האשפוז הסיעודי, גם המקרה של מכרז מורי הקבלן מהווה שעת מבחן לשיטת תקצוב סדרי העדיפויות. שכן המדינה רשאית להפריט שירותים שהיא אמורה לספק לתושבים, אבל אסור לה לפגוע באיכות השירותים האלה רק בשביל לחסוך כסף.
הואיל והמחיר שהגופים שייגשו למכרז יהווה 60% מהשיקולים של המדינה בעת בחירת הזכיין, לתעריף לשעת עבודה של מורה יש משקל מכריע. זה נכון שהמדינה אינה חייבת לבחור את ההצעה הזולה ביותר, אבל זו אפשרות תיאורטית להפליא. המדינה מעוניינת לשלם כמה שפחות עבור השירות. לכן לגופים שייגשו למכרז יש תמריץ להגיש את ההצעה הזולה ביותר, קרי, לנקוב בדיוק בתעריפים שהמדינה מציינת במכרז, שזהים לתעריפים במכרז הקודם.
בפני החברה למתנ"סים, ובפני כל גוף אחר שיירצה לגשת למכרז, קיימת אפשרות נוספת. לכופף את השיטה. באמצעות עתירה לבית המשפט או באמצעות אמצעי לחץ אחרים, החברה למתנ"סים יכולה להחליט שהתעריף שקבעה המדינה אינו מספיק בשביל להעניק למורים את תנאי ההעסקה הנאותים וגם לשמור במקביל על איכות השירות מבלי לפגוע בתלמידים.
למשל, החברה למתנ"סים יכולה להחליט לא לגשת למכרז בכלל. ואמנם, האחראית על תוכנית היל"ה בחברה למתנ"סים ליאורה שני אמרה ל"כלכליסט" כי החברה עדיין לומדת את פרטי המכרז ולא ברור אם תיגש אליו. מקור אחר בחברה ציין כי הסוגיה העיקרית אותה החברה בוחנת היא כיצד ניתן לעמוד בתנאי ההעסקה החדשים בכפוף לתעריפים הישנים.
אם לא ייגש למכרז שום גוף אחר, ולא יהיה מי שייתן את השירות לנוער המנותק, אולי משרדי החינוך והאוצר ייאלצו להבין שאין מנוס מלשלם עוד קצת כסף. אחרת, שומו שמים, המדינה עוד תיאלץ לספק את השירות הזה בעצמה.

5.
ממשרד החינוך נמסר בתגובה כי "המכרז שהחדש להעסקת מורי היל"ה גובש במטרה ברורה לשיפור תנאי ההעסקה והשכר של המועסקים במסגרתו. בין התנאים החדשים: הרוב המוחלט של המורים יועסקו בהעסקה משרתית שיש בה הגנה על שכרם וזכויותיהם, וכן הם יקבלו תוספות כגון קרן השתלמות, החזר הוצאות נסיעה וחופשות. תוספות אלה לא ניתנו במסגרת המכרז הקודם". עוד נמסר מן המשרד כי משום שמדובר בהליך מכרזי תלוי ועומד לא ניתן להשיב על נושא התמחור ושעות הלמידה מעבר לאמור לעיל.

הנה מה ששלחה לי עכשיו חברה יקרה:

סאביאס מטודיקיס, יווני בן 44, התאבד היום בגלל המשבר הכלכלי (בתחילת החודש התאבד מול הפרלמנט היווני רוקח קשיש שלא נשאר לו כלום מהפנסיה).

הוא היה מהלוחמים הגדולים במדיניות הצנע, זה מה שהוא כתב ב-2008 (תרגום חופשי, מהיר ולא מוקפד מספרדית):

"אלימות זה לעבוד 40 שנה בשביל שכר זעום ולא לדעת אם באמת תזכה לראות קצבת זקנה

אלימות היא האג"ח הממשלתיות, הפנסיות שנשדדו, ההונאות בבורסה

אלימות היא המחויבות לקחת משכנתא ולשלם עליה ריבית כאילו היתה זהב

אלימות היא זכותו של המנהל לפטר בכל רגע שיחפוץ

אלימות היא האבטלה, חוסר הביטחון התעסוקתי, ה-700 יורו בחודש ללא ביטוח לאומי

אלימות היא 'תאונות' העבודה, שקורות מפני שהבוסים מנסים לצמצם את ההוצאות על ביטחון העובדים

אלימות היא לקחת תרופות פסיכיאטריות ותוספי מזון כדי להתמודד עם שעות העבודה הבלתי נגמרות

אלימות היא להיות מהגר שחי בפחד מתמיד שבכל רגע יגרשו אותו מהמדינה

אלימות היא מה שחווה מי שנאלצת להיות בו זמנית עובדת שכירה, עקרת בית ואמא

אלימות היא כשתופסים לך בישבן בעבודה ואומרים לך: 'תחייך, גם זה לא יישאר לך לתמיד'"

שבוע טוב.

בהמשך למצגת "3 שנים לממשלה" שהופצה היום מלשכת ראש הממשלה, הרי הבהרה:

במקום "שיעור אבטלה של 5.4% בשנת 2011"
היה צריך להיות כתוב "שיעור האבטלה ב-2011 היה 5.6% אבל בתכל'ס זה קשקוש כי עובדה שבשבוע האחרון, כשהלמ"ס שינתה את שיטת מדידת האבטלה, פתאום קפץ שיעור המובטלים לשיעור של 6.5% בפברואר 2012";

במקום "בשנה האחרונה הופחת המס על הדלק ב-88 אגורות לליטר"
היה צריך להיות כתוב "המס על הדלק, שגם קרוי בלו, הופחת בשנה האחרונה ב-22 אגורות בלבד. מלבד זה, הבלו לא עלה בינואר 2012 ב-40 אגורות כפי שתיכננו במקור בזכות המלצות טרכטנברג, כלומר כתוצאה מלחץ ציבורי. זאת לאחר שבשנת 2011 הוא דווקא כן עלה ב-20 אגורות אבל אחר כך הוזל בחזרה אחרי שהעם אמר את דברו. אבל מי בכלל מחבר הוזלה בפועל עם אי העלאת מס? וחוצמזה, הפחתה נגזרת של רכיב המס במחיר הבנזין נובעת מכך שמלכתחילה יש כפל מס בבנזין, משום שרכיב המע"מ נגבה גם על רכיב הבלו. לכן, ירידה בשיעור המע"מ מתוך מחיר הבנזין אינה מהווה שום הפחתת מס, אלא תוצאה בלתי נמנעת של הורדת מחיר הבנזין. וממילא, מע"מ הוא לא מס רק על דלק. שיעור המע"מ בישראל עומד על 16%, לאחר שהממשלה הנוכחית העלתה אותו מ-15.5% ל-16.5% בתחילת דרכה, הפחיתה אותה בהמשך ל-16%, הבטיחה להפחית חזרה ל-15.5% בתחילת 2011 אבל לא הבטיחה לקיים";

במקום "מחירי החשמל חזרו לרמתם לפני ארבע שנים"
היה צריך להיות כתוב "מחירי החשמל עלו בשנה האחרונה בכ-25% (וזה לא הסוף) לאחר שלפני שנתיים הם הוזלו ב-10%. במלים אחרות, מחירי החשמל חזרו לרמתם לפני ארבע שנים אחרי טיפוס כלפי מעלה, לא אחרי ירידה כלפי מטה";

במקום שבו נכתב "דוגמאות לפרויקטים בתחום תשתיות התחבורה שהתבצעו השנה: מסילת הרכבת ת"א-ירושלים"
לא היה צריך להיות כתוב שום דבר, אחרת זו בדיחה ממש לא מצחיקה;

במקום "זו ממשלה שעושה"
היה צריך להיות כתוב "זו ממשלה שעושה אחרי שמצמידים לה אקדח של לחץ ציבורי לרקה";

עם האזרחים הסליחה, אבל הנה פיצוי לחג – סרטון הומוריסטי (שמבוסס באופן בוטה על הקניין הרוחני של קופת חולים כללית):

1.
אתמול אחר הצהריים, ממש באמצע החלמונים, התקלקל המיקסר. ככה זה, מיקסר של 150 שקל, מפתיע שהחזיק 5 שנים. מה עושים כשמתקלקל המיקסר באמצע החלמונים ואתה גר בירושלים, בגלות, והחברים היחידים שלך כאן נסעו אל מחוץ לעיר? הולכים לשכנים.
לשכנה בקומה מעלינו, זויה, לא היה מיקסר. זה לא הדבר היחידי שלא היה לה. גם חימום לא היה. והואיל וזו הייתה שעת צהריים מוקדמת יחסית, וההסקה המרכזית של הבניין (שגם ככה בקושי מחממת) לא מתחילה לפעול לפני חמש, והואיל והיה קור כלבים בחוץ, זויה ישבה בדירתה במעיל וקפאה מקור. ובכלל, היה משהו עצוב למדי בדירה שלה. ריקה, שקטה, חשוכה. חשמל – לחימום או לתאורה – עולה כסף, אתם יודעים. יותר ויותר כסף.
זויה היא אחת השכנות הנחמדות שיש לנו בבניין, אם לא ה. אישה תמירה בשנות ה-60 לחייה, חיה לבדה בדירה שכורה, מטפלת מהבוקר ועד שעת לילה בנכדתה בת ה-3, מבתה היחידה, אם חד הורית. בקרוב, סיפרה לנו, תעבור לדירה שכורה אחרת, בפסגת זאב, בשביל להיות קרובה יותר לבת.

2.
הביקור בדירה של זויה היה לא נעים. זה נכון, יש משפחות שגורלן גרוע עוד יותר, ובכל זאת, המסקנה שמשהו מקולקל בשיטה שלנו היא בלתי נמנעת.
החברה המערבית היא חברת שפע. היא כזו, באופן גובר והולך, לפחות מאתיים שנה. חיסונים, סניטציה, מיכון, פיתוח תחבורה, תקשורת וחינוך, ועוד סדרה ארוכה של המצאות וחידושים, העלו את רמת החיים בחברה המערבית בכמה וכמה סדרי גודל. באופן כללי, בממוצע, החברה המערבית הצליחה לגבור על חיי המחסור ולספק לחבריה מחסה, מזון, ביטחון ובריאות, ועוד הרבה יותר מזה. דאגות הקיום נפתרו.
רק שזה, כפי שכל בר דעת יודע, נכון רק בממוצע. באופן כללי. באופן פרטני, דאגות הקיום רחוקות מפתרון בעבור שכבה אדירה של עניים, בכל אחת ממדינות המערב, קל וחומר במדינות המתפתחות. רעב, חוסר גישה למים נקיים, מגיפות, היעדר ביטחון אישי ועוד שורה של חוליים איומים אחרים מאיימים על עשרות אם לא מאות מיליונים של אנשים ברחבי העולם, גם במדינות המערב.

2.5
ובזמן שאותם אנשים נאבקים במאבק קיומי יום יומי, יש בעולם גם אנשים אחרים. שכן אם להקצין, וכדאי להקצין, מחקר מקיף שערך האו"ם שפורסם בסוף 2006 הראה שה-1% העשירים ביותר על פני כדור הארץ מחזיקים בכ-40% מכלל הנכסים העולמיים. ה-10% העשירים ביותר מאוכלוסית העולם מחזיקים יחד ב-85% מכלל הנכסים העולמיים. זה אומר שכל יתר ה-90% – קרי, חמישה מיליארד וארבע מאות מיליון בני אדם (המחקר נערך על בסיס נתוני שנת 2000) – מחזיקים ב-15% מהנכסים העולמיים בלבד. למושג "פערים חברתיים וכלכליים" קשה למצוא הגדרה ממשית יותר. והסיפור הזה נכון כמובן לא רק בראייה גלובלית, אלא גם כשבוחנים כל כלכלה בפני עצמה (למשל, בישראל ובארה"ב).

3.
והנה הפואנטה. קפיטליזם, קרי כלכלה שמבוססת על מערכת של שוק, היא כלי, לא מטרה בפני עצמה. היטיב לנסח זאת חתן פרס נובל לכלכלה ל-2001 ג'וזף שטיגליץ (אחד מדובריה הרהוטים והבולטים של תנועת Occupy Wallstreet):

"להשקפתי, [כלכלת] שוק היא רק מכשיר. מכשיר מאוד עוצמתי ואפקטיבי, שאפשר להשתמש בו לטוב או לרע. ההחלטה כיצד להשתמש בו היא תוצאה של תהליך פוליטי. לאלה שמתנגדים לקפיטליזם בגלל תוצאותיו השליליות אין לרוב מכשיר חלופי במקומו. כל מה שהם רואים הוא שהאופן שבו משתמשים בקפיטליזם מוביל לתוצאות שאינן מקובלות מבחינתם. במידה מסוימת אני מסכים איתם, אבל אני לא יכול להאשים את המכשיר. אותו פטיש שאפשר לבנות איתו בית יכול גם לשמש בשביל להרוג מישהו. לא צריך להרוס את המכשיר, רק צריך לוודא שמשתמשים בו בדרך הנכונה".

לקפיטליזם, כמו לכל שיטה כלכלית אחרת, יש מטרה והיא הקצאת משאבים. חסידיה האדוקים של השיטה הזו מימין מאמינים שהתערבות מינימלית של רשויות המדינה בשוק יאפשרו לו להגיע להקצאת המשאבים היעילה ביותר. עכשיו רק נותר לפרש את המשמעות של המילה "יעילה".
מה שבטוח הוא שנתוני המחקר של האו"ם – 1% שולט ב-40%, 10% שולטים ב-85% – מראים שהקצאת המשאבים הקיימת – אפילו אם מישהו סבור שהיא יעילה, צודקת או מוסרית – היא רחוקה מלהיות אופטימלית.
היא אינה אופטימלית מהסיבה הפשוטה שלמרות שאנו חיים בחברת שפע, חלקים נרחבים מהאוכלוסיה אינם נהנים מהשפע הזה, אפילו לא מחלק קטן ממנו. בחברה שבה הומצאו חיסונים נגד מחלות קטלניות, אין צידוק מוסרי לכך שחלקים עצומים מהאוכלוסיה אינם נהנים מהם. בחברה שבה הומצאו טכנולוגיות לגידול תבואה חקלאית בכל עונה ובכל מזג אוויר, ולשינוע אותה סחורה מצד אחד של העולם אל הצד השני, אין שום צידוק מוסרי או כלכלי לכך שמאות מיליוני אנשים נאבקים ברעב קיומי, וחלק גדול מהם מפסיד במאבק הקיום הזה כל העת.
בשורה התחתונה, משהו בשיטה שלנו התעוות לחלוטין כשהמשמעות של ירידה של 10% במדד מחירי המזון העולמי היא 10 מיליון אנשים שמצטרפים למעגל העוני, רק בגלל שכמה ספקולנטים שיושבים בסיטי של לונדון – שמשתכרים מאות אלפי פאונדים בשנה כל אחד – פתחו פוזיציה פיננסית על סחורות שהגיעו מלכתחילה להיסחר בבורסה בשביל להבטיח שלא יהיה מחסור במזון. ההיגיון הקפיטליסטי המודרני יצא מדעתו. לא צריך להיות גאון בשביל להבין את זה.

4.
אנחנו עובדים. אנחנו עובדים קשה. החברה שלנו מעודדת עבודה. היא מעודדת מאמץ קולקטיבי במסגרת מנגנון השוק שמטרתו לשפר את איכות החיים של כולנו. זה אמור להיות שווה את זה. במידה רבה, נוכח עליית רמת החיים המטורפת בעולם המערבי במאתיים השנים האחרונות, זה אכן שווה את זה. אבל אם מסתכלים בתמונה הכוללת ממרחק קצר יותר, מתחילים לראות את הפגמים שבה.
גם מבלי לקדם מהפכה סוציאליסטית, אפשר לומר שליישום המודרני של הקפיטליזם בתקופתנו, שהביא לעלייה ברמת החיים, יש מחיר כבד. נטל העבודה נופל (פחות או יותר) על הכלל, תוך ויתור על חיי משפחה שמוחלפים בחיים בפחד מתמיד מאובדן מקום העבודה או כושר העבודה. המחיר הזה היה נסבל לו כל מי שנושאים בנטל, ואיתם כל מי שהיו נושאים בנטל לו רק היו יכולים (ילדים, קשישים, נכים ובעלי מוגבלויות) היו נהנים מהפירות הכלכליים של אותה עבודה קשה. אלא שהנתונים, כאמור, שונים לחלוטין (לא מיותר לחזור על המספרים האלה – 1% שולטים ב-40%, 10% שולטים ב-85%). וזה עוד מבלי להזכיר מחירים סביבתיים ואחרים.
במובן הכי בסיסי, הכי פשוט, הקפיטליזם המודרני לא מצליח למלא את יעודו המקורי. הוא אינו מצליח להבטיח חלוקה יעילה של משאבים, במובן האנושי של המושג יעילות. לאמור, אם זויה צריכה לשבת בקומה מעלי ולקפוא מקור משום שאין לה די כסף לשלם על חשמל לחימום למרות שעבדה כל חייה, זאת למרות שעלות יצור החשמל פחתה במאתיים שנה האחרונות בצורה מעוררת השתאות, זה סימן שמשהו דפוק בשיטה. דפוק דפוק דפוק.
העובדה שאנחנו חיים ברמת חיים גבוהה פי אלפי מונים מזו שהיתה מנת חלקם של אבות אבותינו לא עוזרת לנו לקנות במכולת, לסגור את החודש, למלא את מיכל הדלק, לשלם את חשבון החשמל, לרכוש דירה, לחסוך לילדינו, להבטיח להם חינוך נאות, בריאות טובה, ועתיד ראוי.
באופן פרטני, במיקרו, משהו דפוק. מישהו אחר נהנה מעמל כפינו יתר על המידה. אחרים, רבים מדי, כלל לא משתתפים בנטל ונהנים בכל זאת ממנעמיה של רשת הביטחון הסוציאלית שהמדינה שאנו חיים בה פרשה מעלינו. רבים עוד יותר כושלים יום יום תחת מאבק קיום שכבר היה אמור להיעלם מן העולם בשנת 2012 הודות להתקדמות הטכנולוגית. משהו דפוק.

כי כשטים שייפר, יוצר הקווסטים האגדי, מצליח לגייס מהציבור הרחב יותר מ-3 מיליון דולר בשביל לפתח קווסטים בזמן שאותם מיליונים היו יכולים לסייע לאנשים בצד השני של העולם ליהנות ממים זורמים – זה סימן שמשהו דפוק בשיטה.
כי כשהפוליטיקאים בארה"ב מצליחים לגייס מהציבור הרחב מיליארדי דולרים בשביל לנסות להיבחר בזמן שהשד יודע כמה אמריקאים מתים ברעב או בקור או מהיעדר טיפול רפואי – זה סימן שמשהו דפוק בשיטה.
כי כשכל יום צה"ל זורק טונות של שאריות אוכל לפח בזמן שאחרים מתחננים לאוכל – זה סימן שמשהו דפוק בשיטה.
כי כששיש בישראל משפחות שבהן שני בני הזוג עובדים אבל הן עדיין נמצאות מתחת לקו העוני – זה סימן שמשהו דפוק בשיטה.
כי כשחברת רותם אמפרט בנגב (מקבוצת כימיקלים לישראל) היא צרכנית המים הגדולה ביותר בישראל בפער עצום מכל היתר אבל המדינה מטילה עלי מס בצורת ומבקשת ממני לחסוך במים – זה סימן שמשהו דפוק בשיטה.
וכשמדינת ישראל מעלה שוב ושוב ושוב את תעריפי החשמל רק בגלל שהיא לא השכילה עם השנים להתקשר עם עוד ספקי גז טבעי אלא התקשרה רק עם ספק הגז המצרי בגלל קשרים פוליטיים ואחרים עם יוסי מימן ועכשיו יש אנשים שלא יכולים להרשות לעצמם להדליק רדיאטור למרות הקור – זה סימן שמשהו ממש דפוק בשיטה. דפוק דפוק דפוק.

אני לא מתיימר כלכלן גדול בכלל, אבל לכל הפחות יש סיכוי השיטה הנוכחית הגיעה הכי רחוק שהיא היתה יכולה עד שהטבע האנושי – הרע מנעוריו – עיוות אותה כך שתחמוס את זיעתם של הרבים לטובת גמחותיהם של מתי מעט. אני תוהה מתי מישהו משפיע באמת יתחיל לקחת ברצינות את האפשרות הזו. אולי נראה ניצן ראשון לזה אם הכלכלן ג'פרי סאקס באמת ייבחר לנשיא הבנק העולמי הבא.

פרולוג
ב-4 בדצמבר 2007, עת הייתי עיתונאי בן שלושה שבועות בלבד, נכחתי בדיון בוועדת הכספים. היה זה אחד הדיונים הראשונים שיצא לי לצפות בהם בגוף ראשון, והוא היה כל כך עוצמתי, כל כך תיאטרון-אבסורדי, שהוא הותיר בי רושם עז.
בימים אלה, כשאני מחפש ברשת חומרים מחומרים שונים, פתאום נתקלתי בפרוטוקול של הדיון ההוא. קראתי שוב ושוב, ונזכרתי עד כמה הזוי היה הדיון ההוא.

רקע קצר
הדיון היה חלק מדיוני חוק ההסדרים לשנת 2008. הדיון הספציפי הזה הוא על אחד הפרקים המורכבים והקשים ביותר בחוק ההסדרים, שעיקרו הסדרת שיטת ההתמחרות בין קופות החולים לבין בתי החולים. סביר להניח שיש בערך 14 אנשים במדינה בכל רגע נתון שבאמת מבינים לעומק את העניין הזה, רובם ככולם לא נכחו בחדר במהלך הדיון, וממילא לאף אחד מהם אין זכות הצבעה בכנסת ישראל. מתוך הח"כים שנכחו בדיון, אני ספק אם מישהו מלבד יעקב ליצמן וחיים אורון הבינו משהו בנושא. אבל זה לא באמת משנה, שכן הדיון היה בעיקר בשביל הפרוטוקול, שכן ממילא בעת ההצבעות הגיע יו"ר הקואליציה דאז אלי אפללו, על שפמו ופמלייתו, כשהוא מחליף כמעט את כל חברי הוועדה בח"כים צייתניים מהקואליציה על מנת לוודא שהסעיפים מאושרים בלי בעיה.

השורה התחתונה, למי שלא יצליח לצלוח את השורות הבאות, היא כזו: מבחינת האוצר, אסור שיהיה היצע גדול מדי של שירותי בריאות, שכן – רחמנא ליצלן – התושבים עוד ירצו להשתמש בהיצע השירותים הזה (למשל, במכשירי MRI). לכן, מבחינת האוצר, צריך לוודא שההיצע לא משתולל. והואיל וההיצע הוא בתי החולים והרופאים שבו, צריך לוודא שמי שמשלם את החשבון (קרי, קופות החולים, שממומנות בידי הציבור) לא מתנדב לשלם יותר מדי. ואיך עושים את זה? יוצרים מנגנון שבו לא משתלם לקופה לממן יותר מדי שירותי רפואה לחולים, על ידי העלאת המחירים של אותם שירותים. פשטות מופלאה. וכעת לגרסה הארוכה.

הדמויות
רביב סובל – אז סגן ראש אגף התקציבים במשרד האוצר וכיום סמנכ"ל הכספים של סיטיפס, מפעילת הרכבת הקלה בירושלים – היה הדמות הדומיננטית ביותר בדיון ההוא, ובכלל בכל דיוני חוק ההסדרים שנכחתי בהם. אביר השוק החופשי
ח"כ פרופ' יצחק בן ישראל – ח"כ מטעם קדימה ששרד קדנציה אחת בלבד, וטוב שכך (בשבילו, לא בשבילנו. הוא דווקא היה מהטובים). כיום יו"ר סוכנות החלל הישראלית
רובי ריבלין – מוותיקי חברי ועדת הכספים בים באוויר וביבשה. כיום יו"ר הכנסת ושואף להיות שמעון פרס
יעקב ליצמן – כנ"ל, אבל עם שטריימל. כיום סגן שר הבריאות

1. פנים, חדר ועדת הכספים, יום
רביב סובל, גבר בשנות ה-30 לחייו, רזה, אסרטיבי וחובש כיפה סרוגה, יושב על יד שולחן ועדת הכספים, סמוך לכיסא היו"ר. חברי הכנסת יושבים בצידי השולחן. מאחוריהם, מכל הכיוונים, יושבים, עומדים, מסתודדים ומסתובבים ערב רב של בעלי עניין ואינטרס שהגיעו לצפות בדיון.

סובל: בוקר טוב לכולם, הכנו מצגת כמו משרד הבריאות על מנת שבתום הישיבה הזו יוכלו להבין מהו הסדר הקפינג, מה המטרות שלו, מה אנחנו מציעים וכאשר נעבור לשלב הפורמאלי והמתחייב של הקראת הסעיפים, כולם יבינו את הבנת הנקרא של הסעיפים.

מישהו מעיר הערה לא חשובה. סובל מגיב בנימוס וממשיך בפרזנטציה.

סובל: חשוב שנבין קודם כל למה הממשלה מביאה את הסדר הקפינג, הסדר שמלווה את מערכת הבריאות בעשור האחרון בווריאציות שונות. המטרה המרכזית שלו היא נטרול כשל השוק המרכזי שקיים במערכת הבריאות – היצע שיוצר את הביקוש. המאושפזים והחולים נמצאים בבתי החולים. בית החולים ורופאיו הם הקובעים את היקף השירותים שיינתנו, את מספר ימי האשפוז, את השאלה אם החולה ינותח או רק יקבל טיפול אנטיביוטי ואולי יצטרכו ניתוח ואולי לא. כל הדברים האלה הם החלטות רפואיות באחריות בית החולים. בסופו של יום, קופת החולים שנדרשת לשלם את חשבונות האשפוז מנסה להפעיל בקרות שונות על בתי החולים אבל עדיין היא רודפת אחרי…

ח"כ יצחק בן ישראל, גבר בשנות ה-50 לחייו (לפחות), חמוש בזקן עבות ובמשקפיים, מזדעק וקוטע את סובל.

בן ישראל: אתה אומר שיש יותר מידי בריאות בארץ?

סובל תוקע בו מבט קר, תוהה למה צריך להפריע לו, ואז עונה בקול שקט.

סובל: אמרתי שהספקים הם אלה שקובעים את היצע יוצר ביקוש.

בן ישראל (לא מוותר): זה אומר שיש יותר מידי קופות חולים, בריאות, יותר חולים.

סובל: ביקוש לשירותים הרפואיים לא למחלות. המחלות לא עלינו נגזרות מלמעלה, השירותים הרפואיים שיינתנו בגין אותם מחלות. בתי החולים, הרופאים, חברות התרופות הם צד ההיצע של השירותים הרפואיים, מכוני רנטגן זה צד הספקים, יש את צד הלקוחות, הם הביקוש.

בן ישראל: אם ההיצע יוצר את הביקוש אתה אומר שיש יותר מידי יחסית…

סובל: הם לא מייצרים את החולים הם יוצרים אתה ביקוש.

2. פנים, חדר ועדת הכספים, יום.
10 דקות מתחילת הדיון, והמסובים אל השולחן מתחילים להתעייף. ח"כים קמים, יוצאים, מסתובבים בחוץ, עונים לשיחות טלפון. בין האורחים הרבים שנדחסים בחדר הדיונים הצפוף של הוועדה עוברת עובדת קפיטריה ומחלקת פחיות משקה בחינם מתוך שקית זבל שחורה. ח"כ ראובן ריבלין נחלץ לעזרתו של ח"כ בן ישראל.

ריבלין (לסובל): האם הרופאים של האוצר יהיו אחראים מי בא לבקש באמת ומי בא סתם כי יש ביקוש? איך נמיין? אם אני חולה מי יקבע את זה?

סובל: הרופא.

ריבלין: איזה רופא? הרופא הוא ההיצע. למה שיהיו שמונה רופאים שיקבעו, שיהיו שלושה שיקבעו, אני מצטרף לחוק ההסדרים ומביא למדינה תועלת בחיי אם לא בחיי לפחות במותי. אתה מדבר על היצע וביקוש ברמה מקרו כלכלית כשמדברים פה על חיים ומוות של אנשים. תגידו לי אם זה היה מהתקופה של ביבי, אני אדבר עם ביבי ואשאל אותו אם הוא באמת התכוון לזה.

<צחוק מוקלט ברקע>

סובל: זה עוד מהתקופה של חיים רמון.

<הצחוק המוקלט גובר. מחיאות כפיים מוקלטות. פייד>

ריבלין: כשאתה בא ואומר שמדובר בהיצע וביקוש, צודק חבר כנסת בן ישראל…

בן ישראל: זה אומר שהאוצר מניח שיש יותר מידי רפואה במדינה, אני שואל על מה ההנחה הזו בנויה.

סובל: אנחנו לא מניחים שיש יותר מידי, אנחנו מניחים שיש יכולת…אני מנסה לצמצם…

אחרי הערת שוליים של אחד מחברי הוועדה האחרים, ח"כ יעקב ליצמן, לימים סגן שר הבריאות, מתערב בדיון בהערה שעוד תתברר כאירונית.

ליצמן: צריך להסביר לרביב שהתקופה שהיו בה הכי פחות בעיות זו התקופה של שביתת הרופאים.

ריבלין: אנשים פחדו למות.

<צחוק רפה מוקלט. פייד>

3. פנים, חדר ועדת הכספים, יום.

מחלקת הפחיות סיימה והלכה. הדיון ממשיך. הלחות בחדר מטפסת. רביב סובל עובר למתקפה ניאו-ליברלית.

סובל: ברגע שאנחנו מתחילים להתערב ביחסים בין מבטח לספקים אנחנו עלולים ליצור מצב שקופות החולים יעדיפו לרכוש יותר מידי שירותים בבתי חולים, אם המחיר יהיה יותר מידי זול. אפשר לתת לו יותר שירות בקהילה, או שירות במקומות אחרים.

ליצמן: אתה מתכוון שנכנסים בריאים ויוצאים יותר חולים?

סובל: לצערנו אפשר להשאיר אנשים בתי חולים במקום לתת להם שירות מיטבי במקומות אחרים. אני התאשפזתי פעם אחת, ניסיתי לברוח משם והרופאים השאירו אותי.

סובל מסתכל מסביב לראות אם מישהו צחק. דממה. הוא ממשיך. הדיון הופך למיטיבי לכת, אבל זה החלק החשוב שלו, שמתמצת את תפיסת העולם האוצרית במיטבה.

סובל: זו דוגמא של המנגנון שאנחנו קובעים. המנגנון מגדיר לכל קופה ולכל בית חולים סכום, הסכום הוא הקפ, בעברית תקרה. כל שירות של מבוטחי קופת החולים שצורכים בבית חולים מסוים עד לאותה תקרה, קופת החולים משלמת בגינו מחיר מלא על פי מחירון משרד הבריאות. על כל יום אשפוז שהמבוטחים צורכים, על כל ניתוח או ביקור במרפאה הם משלמים על פי המחירון.

ועכשיו הוא מתקרב לפאנץ' ליין.

סובל: לכל בית חולים בכל קופה נקבעת אותה תקרה, ועד אליה, בגין כל שירות, משלמים מחיר מלא. ברגע שבית החולים מתחיל לספק שירותים בהיקף שעולה על התקרה, הקופה משלמת בגין כל יום אשפוז או שירות נוסף שמבוטחי הקופה מקבלים בבית החולים, אך ורק 30% מהמחירון. זה המחיר בעבור 13% נוספים מעבר לתקרה שנקבעה.

והנה זה בא.

סובל: כאשר בצריכה מעבר לאותם 113%, המחירים עולים ל-50% ובהצעה החדשה [קרי, זה מה שהאוצר מנסה לעשות במסגרת חוק ההסדרים] זה עולה ל-65%. המטרה היא למנוע מצב בו האינטרסים מתהפכים וקופת החולים, כשהיא רואה מחירים נמוכים מידי, יתבטלו לה האינטרסים והתמריצים להוציא מבוטחים שניתן לתת להם שירות מיטבי במקומות אחרים, היא תשאיר אותם בבית החולים.

דממה. בחדר הדיונים מושלך הס. במרחק, ערן צור מחבר עוד שיר.

אפילוג
לא אלאה אתכם עוד הרבה. אומר רק שבשלב זה הדיון החל להתפזר, אבל זו היתה הרוח הכללית שלו, שמתמצית יפה גם בדו שיח הקצר הזה שמגיע בהמשך.

סובל: מה שמונח בפני חברי הכנסת היא קודם כל ההארכה של ההסדר הנוכחי בשלוש שנים נוספות, שינוי של שיטת העדכון של הקפ שעוד נרחיב עליה. בפעם הראשונה אנחנו מתחילים להחריג שירותים מתוך הסדר הקבע בהתאם לעוצמת כשל השוק, צריך להבין שהכוח של בתי החולים לקבוע את הפעילות משתנה בהתאם לסוגי השווקים.

בן ישראל: זה לא כשל שוק, זו הנחה פריורית שהמדינה אומרת אין לי הרבה כסף אני רוצה להוריד את שירותי הבריאות, אז קוראים לזה כשל שוק.

סובל: הנחה פריורית שקיימת כמעט בכל כלכלת הבריאות בעולם.

בן ישראל: כל דבר הוא כזה, תסגור את האוניברסיטאות לא יהיה ביקוש לאוניברסיטה, תסגור את בתי הספר לא יהיו תלמידים.

0.
היום שחרר בנק ישראל עוד קטע קצר מתוך הדו"ח השנתי המלא שלו שיתפרסם בסוף החודש. והפעם, בדקה מחלקת המחקר בבנק ישראל את מצבו של מעמד הביניים. לפחות למיטב ידיעתי, זו הפעם הראשונה שגוף מחקרי רשמי מטעם מדינת ישראל חוקר באופן מוגדר את מעמד הביניים, תפנית מבורכת למדי. ארבעת העמודים ששחרר בנק ישראל כהודעה לעיתונות בעניין, והסטטוס הקצר ששוקי גלילי פרסם בפייסבוק שלו, גרמו לי לחשוב.

1.
שוקי כתב כך:

שימו לב להגדרת מעמד הביניים לפי בנק ישראל: 75-125% מההכנסה החציונית. כלומר, אם אתם מרוויחים 4000 ש"ח לחודש אתם "מעמד ביניים" לדעתם.

שוקי סוג של צודק.

1.5
באפריל 2011 הוצאנו את מוסף מעמד הביניים של כלכליסט. נקודת המוצא לעבודה על המוסף הזה, הייתה ראיון שערכתי (יחד עם אמנון אטד) עם סמנכ"ל המחקר של הביטוח הלאומי, ד"ר דני גוטליב. הגענו אליו כי הוא היה היחידי שהצלחנו למצוא שבדק את מצבו של מעמד הביניים (אם כי לא בשליחות רשמית של הביטוח הלאומי, אלא סתם "על הדרך", מתוך עניין אישי).
אצל גוטליב למדנו שאכן הגדרת מעמד הביניים הוא נושא שנמצא במחלוקת מחקרית. ההגדרה הקלאסית, ככל שאפשר לקרוא לה כך, אכן מגדירה את מעמד הביניים כמי שמשכורתם נעה בין 75%-125% מהשכר החציוני במשק. כך שזו לא גחמה של בנק ישראל, אלא הגדרה מקובלת בעולם.
אלא שכל מי שעיניו בראש וארנקו בכיסו מבין שההגדרה הזו בעייתית, כפי ששוקי מציין בצדק. על פי נתוני מנהל הכנסות המדינה, מעמד הביניים הישראלי מתפרש בהתאם להגדרה הזו על פני עשירונים 4-6, בערך (נכון לשנת 2011). קרי, בין משכורת חודשית (ברוטו, לאדם) של 4,190 שקל ל-6,983 שקל. כלומר, מי שמשתכר שכר המינימום צריך להיות שמח בחלקו – הוא מהווה את השכבה התחתונה של מעמד הביניים. נו באמת.

2.
גוטליב וחוקרים אחרים הבינו היטב שיש בעיה עם ההגדרה הזו. למעשה, אחת המסקנות המהותיות של המחקר של גוטליב היתה שבשנים האחרונות מעמד הביניים בישראל פשוט נעלם. הוא לא קיים יותר (הנתונים שלו מגיעים עד 2008 ובימים אלה הוא משלים את הבדיקה גם לשנים שחלפו מאז). בישראל של היום קיימים שני מעמדות, כך על פי המחקר של גוטליב: המעמד הנמוך, והמעמד הגבוה. מעמד הביניים התפזר אל תוך שניהם. החלק התחתון של מעמד הביניים מזדהה יותר עם השכבות הנמוכות, והמעמד הבינוני גבוה (עשירונים 6-8) מזדהה יותר עם המעמד הגבוהה (עשירונים 9-10). במלים אחרות, החברה הישראלית הפכה לקוטבית יותר, מנוכרת יותר.
את הראיון המלא שלנו עם גוטליב אפשר למצוא כאן (אחד החביבים עלי). הראיון איתו נערך בסביבות חודש פברואר 2011, והתפרסם כאמור באפריל. לקראת סוף הראיון, כששאלנו אותו מה יקרה למעמד הביניים הישראלי בעתיד, הוא אמר לנו כך:

"אם נמשיך ככה, אין לדעת מה יקרה. עשר שנים קדימה, אם המגמה תימשך, איפשהו זה יתפוצץ. כיום זה קורה במדינות ערב, אבל לך תדע, מחר יכול לקרות גם פה משהו שישבור את גב הציבור. אי אפשר לחזות מאיפה זה יגיע, וכשזה יקרה לא ישנה לאף אחד מה היה הטריגר הראשוני".

ב-14/7 התברר, בדיעבד, שהוא צדק.

3.
דרך אחרת להימנע מהבעייתיות של הגדרת מעמד הביניים היא פשוט לשנות אותה. על פי הגדרה מרחיבה יותר, מעמד הביניים כולל את מי שמשכורתו החודשית נעה בין 75%-200% מהשכר החציוני. כשמשתמשים בהגדרה הזו, גם עשירונים 6-8 נכללים בה, ופתאום נוצר מעמד ביניים רחב. אבל זה בסדר, כפי שהראו נתוני בנק ישראל מהבוקר, גם העשירונים האלה מתקשים לעמוד בקצב עליות המחירים.
על פי נתוני בנק ישראל, החל משנת 2007 העלייה בהכנסה נטו של משק בית במעמד הביניים היתה קטנה מהעלייה במחירי הדיור, המזון, החשמל והמים. למעשה, כבר משנת 1997 מחירי החשמל, המים והגז (וגם מחיר שירותי הבריאות, עובדה שלא תפסה כותרות משום מה) עלו יותר מאשר העלייה בהכנסה. הסעיף הכבד שנוסף מ-2007 הוא סעיף הדיור, שבמידה רבה היה זה שהכריע את גב הגמל.

4.
באופן אישי, אני נוטה להתחבר יותר לתזה של גוטליב. הרחבת ההגדרה כך שבאותה הקבוצה יכללו גם עשירון 4 (כאמור, הכנסה ממוצעת של 4,000 שקל בחודש ברוטו) וגם עשירון 8 (הכנסה של יותר מ-10 אלף שקל בחודש ברוטו) נראית לי כמו דאוס אקס מאכינה של מישהו. הראשון רחוק שנות אור מלסגור את החודש, והשני מצליח איכשהו, בעור שיניו. מבחינת אורח החיים שלהם, אין להם המון דברים משותפים (מלבד בעלות על מקרר ומכונת כביסה. כך על פי הלמ"ס).
לכן, לדעתי, כבר מוטב להביט למציאות בעיניים ולהבין שחייה של משפחה בעשירון 4 הם חיי מצוקה, וחייה של משפחה בעשירון 8 הם חיי הישרדות ותו לא. בתווך שבין המצוקה הקיומית למלחמה יום יומית שלא לטבוע אין כלום חוץ מפוסטרים זרוקים על הרצפה של בנימין נתניהו מהבחירות הקודמות, וארגזים עם פוסטרים חדשים שעוד יגיעו לקראת מערכת הבחירות הבאה.

5.
המוסף ההוא, אגב, היה אחד הפרויקטים שהכי נהניתי לעבוד עליהם לעיתון, יחד עם אנשים טובים נוספים. בעיקר זכור לי הראיון שעשיתי (יחד עם תומר זלצר והדס שפר) עם הפסיכולוג ישראל כ"ץ. ראיון שנתן לי להבין שאני חלק מדור שמפתח לעצמו מעין בעיית קשב וריכוז קיומית בניסיון לשרוד. הנה ציטוט קצר:

"אחד הפרמטרים שהשתנו באופן ניכר בקרב מעמד הביניים בישראל הוא היציבות. בעשורים הקודמים חתרו לעבודה במקום קבוע. בשלושת העשורים האחרונים, המעבר לכלכלת שוק וההפרטות הוסיפו לאי־היציבות בצורה דרמטית. הממשלה יצאה מהתמונה, ולעובד יש תחושה שאין באמת מי שדואג לו. מבני ההתקשרויות עם עובדים הפכו ארעיים, ורבים עובדים במקצועות חופשיים או כעובדי קבלן. התחושה של רבים היא אי־ודאות: יש סבירות לא קטנה שיפטרו אותך או שתעזוב לבד את החברה. זה הגיע למצב שאם אתה נשאר באותו מקום עבודה הרבה זמן, מתחילים לשאול אותך 'למה נתקעת?'. יש לחץ מובנה לזוז, לא להישאר תקוע".

6. ריכוז לינקים:
מוסף מעמד הביניים
הראיון עם דני גוטליב
הראיון עם ישראל כ"ץ
וטור שלי שכתבתי למוסף ההוא
המחקר של בנק ישראל מהיום
נתוני מנהל הכנסות המדינה (ובעיקר לוח ה-10)

1.
קוראים לי שאול ואני בן 31 וחצי. מחרתיים הבן שלי יהיה בן שנתיים. לפני 18 יום בדיוק התחיל לכאוב לי מאוד הראש. למעשה, הוא כל כך כאב שבתוך קצת יותר מ-24 שעות מצאתי את עצמי מאושפז במחלקה הניורוכירורגית בהדסה עין כרם עם חשד לדימום מוחי תת עכבישי.
כן, זה קצת מוזר לבחור בן 31 לסבול מדבר כזה, אבל זה קורה. הגוף הוא רק מכונה. והואיל ולרוב המצב הזה מוביל למוות, מאותו הרגע שהחשד עלה מצאתי את עצמי מאושפז במחלקה, מרותק למיטה, בקושי מצליח להרים את הראש. כך זה נמשך במשך כמה ימים, שבהם גם עברתי צינתור מוחי, עד שלבסוף שוחררתי הביתה. הכאבים, עם זאת, לא נעלמו. מאז עבר שבוע וחצי, ואני שמח לומר שלפני יומיים החל שיפור משמעותי, אני מקווה שהוא יימשך.

1.5

בשנתיים וחצי האחרונות אני משמש כראש מערכת החדשות של כלכליסט. זה תפקיד מדהים. אני נהנה מכל רגע ממנו, גם מהרגעים שאני סובל, ויש כאלה. זה תפקיד מדהים. עוצמתי. ורסטילי. מאתגר. מלמד. מעשיר. נותן לך כוח בידיים שיכולת רק לחלום עליו. אני מת על התפקיד הזה.
הגדרת התפקיד שלי, אם עושים לה רדוקציה דמגוגית משהו, היא להיות טרוד. תפקידי הוא להיות טרוד. כשלאיש מסביב לא אכפת מה יהיה מחר הסיפור המרכזי של העיתון, זה התפקיד שלי למצוא אותו. להחליט מהו. לברוא אותו, אם צריך, ולא חסרים ימים כאלה. ואחר כך גם למלא עוד 9 עמודים. ולכתוב איזה טור על הדרך. ולערוך את עמוד השער. ולתכנן את הפרויקט הגדול הבא של העיתון, להוציא אותו לדרך, ולוודא שהוא קורה. אני מת על התפקיד שלי, אם לרגע מישהו חושב שאני מנסה להתלונן חלילה. אבל גם התפקיד המדהים הזה יכול להיות מעייף לפעמים.
בשנתיים וחצי האחרונות אני עובד המון. אני יוצא מהבית בסביבות השעה 08:30, שם את הילד בגן, וממשיך לעבוד. אני מסיים לעבוד בסביבות השעה 20:30, לרוב אחרי שלא הספקתי לאכול ארוחת צהריים, ונוסע הביתה. אני מגיע הביתה לרוב בין 21:30-22:00. הילד, לא מיותר לציין, כבר ישן בשלב הזה, והאישה יושבת על הספה עם הלפטופ ומשלימה את שעות העבודה שהיא נאלצה להפסיד בשביל להוציא אותו מהגן, בשביל שהקריירה שלה לא תיגדע כי אפילו שירות המדינה לא יודע להתאים את עצמו לחיי משפחה תקינים. לרוב היא ממשיכה כך עד אחת בלילה.
בימי חמישי אני יוצא מוקדם, לוקח את הילד מהגן, ומבלה איתו כמה שעות. בשבתות אני רואה אותו, למעט בשבתות שאני עובד בהן, שזו כל שבת שלישית. אז, אני משכיב אותו לישון בצהריים, ורואה אותו שוב רק למחרת.
אני מבלה על הכביש כל יום לפחות שעתיים במצטבר. שעתיים זה המינימום. לפני הנתיב המהיר זה היה לרוב יותר משלוש שעות. הנסיעה בכבישי ישראל, בייחוד בבוקר, בייחוד בכניסה לתל אביב, היא תענוג מפוקפק.
אני טורח לציין את כל העובדות האלה רק בשביל להזכיר לעצמי בקול רם מה עשיתי בשנתיים וחצי האחרונות. ככה, למקרה שאתהה שוב מאיפה צצו לי כאבי הראש האלה. וממילא, הסיפור שלי לא מיוחד בשום צורה. אני מניח שהאנשים שקוראים את השורות הללו, ודאי אלה שיש להם ילדים, יכולים להזדהות בקלות, או אפילו לחשוב שאני צריך להיות שמח בחלקי.

2.
אחת המחשבות הראשונות שחלפו לי בראש לאחר שאושפזתי עם החשד לדימום במוח הייתה "איזה מזל שלא לקחתי משכנתא". אני לא מנסה להישמע מלודרמטי, זו באמת היתה אחת המחשבות הראשונות שחלפו לי בראש. מי שקצת עוקב יודע שפוזי ואני השתעשענו לא אחת ברעיון של לקנות דירה, אך עם זאת מעולם לא הצלחנו להתרומם הרבה עם החלום הזה מעל לקרקע המציאות.

דירה עולה כסף. למעשה, המון כסף. אפילו דירה צנועה. ההון העצמי שלנו קיים, אבל ממש לא מספיק לשום דבר. המשכנתא הממוצעת שנצטרך לקחת, אם הבנק בכלל יסכים לתת אותה, תהיה לפחות מיליון שקל. זה המינימום ממש. סביר להניח שהיא תהיה יותר בסביבות 1.2-1.5 מיליון. משכנתא כזו פירושה שעבוד של 6,000 שקל (פלוס מינוס) בחודש לתקופה של 30 שנה ויותר. לכן, בכל פעם שהדיון על הדירה נהיה ולו חצי פרגמטי, הפחד מפני ההשתעבדות הטוטאלית הזו לתקופת דור שלמה הצמית אותי. לא הייתי מסוגל אפילו לחשוב על עצמי חותם על הדף.

באקלים התעסוקתי הישראלי הנוכחי, לקיחת משכנתא שכזו היא בעבורי להפוך את חיי לחלום בלהות מתמשך, אין לי הגדרה אחרת. שכן, כמו שהחיים מוכיחים היטב, בכל יום אדם עלול להתעורר עם חשד לדימום מוחי תת עכבישי, לאבד את היכולת לעבוד – באופן זמני או לצמיתות – ואז מה? איך בדיוק המשכנתא תשלם את עצמה? ואפילו אם נמכור את הדירה בשביל להחזיר את המשכנתא, מה אז? איפה בדיוק נגור?

3.
היום, רק בשביל ליישר קו, אנחנו גרים בדירה של סבתא שלי עליה השלום. וכשאני אומר "היום" אני מתכוון בשבע השנים האחרונות. בכל שנה אנחנו אומרים שזו השנה האחרונה שלנו, אבל אנחנו לא מצליחים לצאת. למען האמת, אין לי שום מושג איך אדם יכול להרשות לעצמו לשכור דירה, לא רק לשלם משכנתא.
זה מצבו של איש מעמד הביניים. אפילו של אחד כזה שמשתכר לא רע למחייתו, אבל יודע היטב שהעסק הזה עם תלוש השכר החביב הוא רק זמני. מתישהו "החגיגה" הזו תסתיים. או שיבוא מישהו צעיר וזול יותר, או שיקרה לך משהו ואז העבודה תזרוק אותך כאילו מעולם לא היית קיים. כך או כך, אין לך ביטחון תעסוקתי, ולכן אין לך ביטחון בכלל. מי שלוקח משכנתא בתנאים האלה, מי שמסוגל להבטיח למישהו אחר משהו לתקופה של 30 שנה, הוא בבחינת משוגע עם קבלות מבחינתי.

4.
אפרופו כסף, את הצנתור המוחי שעשינו בבית החולים בזמן האשפוז, עשינו באופן פרטי. כלומר, היו מצנתרים אותי בכל מקרה, אבל שילמנו על הזכות לבחור מי יהיה המצנתר, בשביל שהוא יהיה הטוב ביותר. היה סיכוי שהוא היה מצנתר אותי בכל מקרה, אבל כשאתה יכול, יש דברים שאתה לא מעוניין להותיר ליד המקרה.
ובאופן פרטי, הצנתור עלה 62 אלף שקל. הוא ארך 30 דקות. חתיכת דיל. מתוך זה, קופת החולים משתתפת במרבית הסכום, כך ששילמנו לבסוף 5,000 שקל בלבד. אחלה דיל. למרבה המזל, את הצנתור החוזר – בעוד שבועיים, לערך – הקופה כבר תממן באופן מלא. יופי של דבר.
לפני ששוחררתי, הרופא שלח אותי לבדיקת MRI. הוא ביקש לעשות אותה בתוך שבועיים, ולאחר מכן לחזור אליו למרפאה, בשביל לשלול את האפשרות של גידול במוח. אז התקשרנו לקבוע תור ל-MRI. אמרו לנו, ב-30 במרץ. אמרנו, "אבל הרופא ביקש בתוך שבועיים". משכו בכתפיים. "זה מה יש". אגב, למי שתהה מדוע לא עשו לי MRI בזמן שהייתי מאושפז, הרי שגם לזה תשובה כלכלית. כשהחולה עובר את הבדיקה היקרה הזו בזמן שהוא מאושפז, מתברר, הוא מקבל פחות כסף מקופת החולים. עדיף לו לשחרר את החולה ורק לאחר מכן לערוך את הבדיקה.
על כל פנים, אחרי משיכת לא מעט חוטים, הצלחנו להשיג תור ל-MRI בתוך שבוע בלבד, באופן פרטי כמובן, בבית החולים אסותא ברמת החיל. עכשיו, לאחר הבדיקה, צריך לחזור את הרופא ולהראות לו אותה. לשלול את הגידול, כאמור. אז ניסינו לקבוע תור לרופא. במוקד זימון תורים אמרו שהתור הקרוב הוא באוגוסט. אמרנו, "אבל הוא ביקש לחזור מיד אחרי ה-MRI". משכו בכתפיים. "זה מה יש אם אתם לא הולכים באופן פרטי". "ובאופן פרטי, מתי יש תורים?", שאלנו. "אפשר מחר", הייתה התשובה.

5.
אני לא לגמרי יודע מה הסיפור שהתכוונתי לספר כאן. אני מניח שלא חידשתי הרבה למי שגדל בישראל בשלושים השנים האחרונות או יותר. נדמה שהדברים לא נעשים טובים יותר. עדיף להיות חולה עשיר מאשר חולה עני. ועדיף להיות לא חולה בכלל, כי אחרת לך תשלם על הבדיקות ותחזיר את המשכנתא וכל זה. זה לא כאילו שמישהו מחכה לך עם זר של פרחים ויסדר לך את החיים מחדש כאילו היו כרית שרק צריך להתפיח במקרה שיקרה לך משהו ותאבד את היכולת לעבוד. אני אפילו לא רוצה לדמיין מה היתה מנת חלקי לו הייתי זקן, ערירי, עני, חולה כרוני, וכו'. סביר להניח שלא משהו.
זו תחושת האיום הקיומית שמרחפת כל הזמן מעל לראשו של מעמד הביניים הישראלי, גם אם לרגע הוא אינו מודע לה, או מעדיף להדחיק כי היה יום נחמד בעבודה או כי הילד אמר משהו מצחיק. במצב הזה – שבו אתה עובד הרבה יותר מדי שעות בשביל לפרנס את המשפחה שלך שאתה בקושי רואה רק בשביל להגיע לבסוף לבית חולים עם איזה מצב רפואי מפחיד שבכלל לא היה אמור לקרות לך לו היית מנהל אורח חיים נורמלי ושם להבין שמזל שלא קנית דירה למשפחה שלך ובמקביל לגלות שאם אין לך כסף אז סביר להניח שהלך עליך – כבר עדיף שתבוא הפצצה האיראנית ונגמור עם כל זה. ואם זה לא מספיק, אז דעו לכם שבשבוע שעבר מערכת החינוך ציינה את יום גוש קטיף.

שבוע טוב.

1.
העבודה לא מגדירה אותך. גם לא החברים שלך. אפילו המשפחה לא. גם לא מה שעשית בצבא, או בתנועה, או כשהיית קטן. גם לא הזכרונות שלך, ולא השאיפות שלך. לא מה שאתה אוהב, לא מי שאתה שונא. לא מה שהצבעת בבחירות, לא מה שכתבת אתמול בעיתון. הדבר היחידי שמגדיר אותך הוא הגוף שלך. אתה רק מה שהגוף שלך מאפשר לך להיות, לא מילימטר מעבר לזה.

2.
יש לך חברים ומסביבך אנשים שאוהבים אותך. תזכור את זה, כי בקרוב יהיו שם פחות. לאנשים לא חולים, לאנשים בלי כאב, יש סבלנות מוגבלת לדברים שנתקעים. אתה נתקעת. לכן הסבלנות שלהם, באופן טבעי, תסתיים בשלב כלשהו. הם מצפים שתחלים. ככל שהכאבים שלך ימשכו, כך היכולת שלהם להמשיך ולהתעניין בהם תפחת, והם ימשיכו בזרימת חייהם, זולת מתי מעט. הם, המעטים מאוד, הלא מתייאשים, ככל שישנם כאלה בכלל, אלה החברים האמיתיים שלך.

3.
נורא קל לשמור על ראש חיובי כשהוא לא כואב. נראה את כל הפלצנים אחרי שעתיים של כאבים.

4.
מתרגלים לכאב. בערך. זה קצת קשה להסביר. הוא לא נעשה כואב פחות, ולא קל יותר לתפקד תחתיו. פשוט מתרגלים, איכשהו, לקיומו.

5.
אין דבר בעולם שחשוב יותר מהבריאות, זולת משפחה תומכת.

6.
האייפון הוא ידידו הטוב ביותר של האדם הכואב.

7.
למשפטים כמו "יהיה בסדר", "זה חייב לעבור", "אתה תראה שזה יעבור", אין משמעות נבואית אמיתית. באותה מידה היו יכולים להגיד לך "אתה תראה שיום אחד תאכל תפוח".
אנשים שאומרים את המשפטים האלה אומרים אותם כי זה מה שהם חושבים שצריך להגיד, לא כי הם יודעים משהו שאתה לא. להיפך, סביר להניח שהם יודעים פחות. אבל זה מה שהם היו רוצים שיגידו להם לו הם היו במצבך. תיקון: זה מה שהם חושבים שהם היו רוצים שיגידו להם לו הם היו במצבך, אין להם מושג קלוש מה הם באמת היו מרגישים לו הם היו במצבך.
עם זאת, זכור שמאותו הטעם ממש גם למשפטים כמו "זה בחיים לא ייגמר", "החיים שלי הלכו", "זה ישאר איתי לנצח", אין שום משמעות נבואית אמיתית.
האמת, בשלב הזה, היא פשוט לא מנת חלקך. לכן, זה עניין של בחירה אקראית לחלוטין במה להאמין – בשיפור קרב, או בחיים של כאב. ייתכן שלבחירה כזו תהיה השפעה על מצבך הפיזי.
וייתכן שלא.

8.
סביר להניח שאחרי 30 יום של כאבים יהיו לך תובנות שונות.