השבוע פורסמו שני מסמכים חשובים. הראשון – חוק ההסדרים – עשה המון רעש, ואולי אפילו יוציא אנשים להפגין במוצאי שבת. השני, התפרסם בקול נפיחה רכה, כמעט היה כלא היה. וזה חבל, וזה מוזר. כי אם כבר יש מסמך שהיה צריך להוציא אנשים לרחובות הרי שזהו המסמך השני – דוח מבקר המדינה.

דוח מבקר המדינה, כמו תמיד, מקיף המון ליקויים באופן שבו הממשלה פועלת, באופן שבו היא מבזבזת את כספי המסים שאנחנו משלמים, באופן שבו פקידי ציבור נוהגים בכספי המסים שלהם כאילו היו מן משמיים ולא באו מכיסם של עובדים שעבדו קשה בשביל מטה לחמם. מתוך כל הסיפורים שבדוח מבקר המדינה, אני רוצה לספר לכם סיפור אחד. זהו סיפורה של התערבבות מערכת הבריאות הפרטית במערכת הבריאות הציבורית, והאופן שבו אנחנו – הציבור – משלמים את מחיר האינטרסים של אנשים אחרים.

2.

הסיפור הזה מתחיל בכם. מדי חודש יורד לכם כסף מהמשכורת למס בריאות – כמה מאות עד אלפי שקלים, תלוי בגובה המשכורת שלכם. מס הבריאות הזה מממן את מערכת הבריאות הישראלית. את בתי החולים הממשלתיים, את קופות החולים. הוא מממן את סל הבריאות הממלכתי. זה שמאפשר לכם להיכנס לבית חולים ציבורי ולקבל טיפול מבלי לשלם עליו (בהנחה שתקבלו הפניה מקופת החולים).

אבל פה זה לא נגמר. משום שסביר מאוד להניח שאם אתם קוראים את השורות האלה, שיש לכם ביטוח משלים בקופת החולים שלכם. ל-73% מהאוכלוסיה יש ביטוח משלים כזה, ואם בודקים רק את האוכלוסיה היהודית, קל וחומר במרכז הארץ, קל וחומר כזו שהכנסתה גבוהה מהממוצע, האחוזים האלה גבוהים בהרבה. בקיצור, אתם משלמים כל חודש כמה עשרות שקלים – ואם אתם כבר משפחה אז כמה מאות שקלים – לקופת החולים שלכם, על הביטוח המשלים. למה אתם משלמים את הכסף הנוסף הזה אם כבר ממילא אתם משלמים – והרבה – מס בריאות בכל חודש? מכל מיני סיבות. חלקכם פשוט לא יודעים, חלקכם חושבים שזה ייתן לכם שירות מועדף בקופת החולים, חלקכם חושבים שהכי טוב להיות מכוסה כמה שיותר, וחלקכם מעוניינים בביטוח הזה משום שאתם מעוניינים שתהיה לכם האפשרות להפעיל את השירות העיקרי שהביטוח הזה מציע – לבחור מי יהיה הרופא שינתח אתכם ביום שתצטרכו לעבור ניתוח. שימו לב – רק ניתוח מתוכנן, לא ניתוח חירום. ורק בבית חולים פרטי, לא בבית חולים ממשלתי. למשל, ניתוח קילה, או ניתוח כפתורים לילד, או הסרת פוליפים, או משהו כזה. אם אין לכם ביטוח משלים מקופת החולים (או ביטוח פרטי מחברת ביטוח) לא תוכלו לבחור את המנתח שלכם. תצטרכו להגיע לבית החולים, ומי שיהיה, הוא שינתח. פעם זה יהיה הרופא הבכיר, ופעם המתמחה.

3.

ועכשיו הסיפור הזה מקבל טוויסט, ועליו כותב מבקר המדינה. נניח שאתם חולים. אתם הולכים לקופת החולים שלכם, או למרפאת חוץ של אחד מבתי החולים, בשביל לראות רופא מומחה. אתם תשלמו על השירות הזה כמה עשרות שקלים השתתפות עצמית. שימו לב, מדובר בכסף נוסף על מס הבריאות ששילמתם, ועל הביטוח המשלים שאתם משלמים כל חודש.

אז הגעתם לרופא המומחה, והוא בדק אתכם, ואבחן אתכם, והמליץ על פעולה כירוגית פשוטה ולא מסובכת. למשל, הסרת שקדים, או ניתוח קטרקט. משהו כזה, פשוט. ומי ינתח? הרופא, במקרה, ממליץ על עצמו. הוא מוכן לנתח בשמחה. וכאן בדיוק מתחיל ניגוד העניינים. אם תרצו שהרופא ינתח אתכם בבית החולים הממשלתי – זה אסור. בבתי חולים ממשלתיים אסור לבחור את הרופא. אז מה עושים? הרופא יגיד לכם שאם אתם רוצים שהוא ינתח אתכם, הוא ולא שרף, תוכלו לעשות זאת בקלות בבית חולים פרטי. באסותא רמת החיל, למשל. תקבעו יום ושעה, תבואו, צ'יק צ'ק ניתוח, ושלום על ישראל. למה לחכות כמה חודשים לתור בבית חולים ממשלתי ועוד מבלי שאתם יודעים מראש מי ינתח אתכם? הרי בשביל מה עשיתם ביטוח משלים (או פרטי), אם לא בשביל זה?

אז אתם קובעים עם הרופא לניתוח פרטי בבית חולים פרטי. הרופא מרוויח מהסידור הזה, משום שהוא מקבל תשלום – מקופת החולים שלכם או מחברת הביטוח שלכם – גבוה יותר מאשר שהיה מקבל לו היה עושה את הפעולה הזו באופן שגרתי בבית החולים הממשלתי. ואתם הרווחתם כי קיצרתם את התור ויכולתם לבחור את הרופא. הניתוח, אגב, יעלה לכם עוד כסף. השתתפות עצמית.

אחרי הניתוח צריך לעשות מעקב. מי יעשה מעקב? הרופא שניתח כמובן. איפה הוא יעשה את המעקב? בבית החולים הממשלתי או בקופת החולים שלכם, היכן שנפגשתם מלכתחילה. והנה, המעגל הושלם.

שימו לב מה קרה כאן בדרך – שילמתם מס בריאות, שילמתם ביטוח משלים, שילמתם השתתפות עצמית על ההתייעצות עם הרופא המומחה, שילמתם השתתפות עצמית על הניתוח הפרטי בבית חולים פרטי, וחזרתם לרופא לאחר הניתוח לבית החולים הציבורי. בדרך, הרופא היה בניגוד עניינים – הוא ממליץ על ניתוח ומשתלם לו לדחוף אתכם לעשות את הניתוח באופן פרטי כי ככה הוא מרוויח יותר – והמערכת הציבורית מימנה את הרווח הזה, משום שאת האבחון הראשוני ואת הביקורת לאחר הניתוח הוא עשה בבית החולים הציבורי. כלומר, במתקן שאת הקמתו והחזקתו שילמתם מכספי המסים שלכם, בדיוק כמו שמימנתם מכספי המסים שלכם את הכשרתו של הרופא, ואת צבירת המוניטין שלו (במערכת הציבורית). כך המערכת הפרטית, נניח אסותא, מנצלת את המשאבים של המערכת הציבורית שאתם מימנתם. ואתם נדרשים לשלם פעמיים, ויותר.

אם המצב הזה נראה לכם הגיוני, סביר, ממש בסדר, מה בכלל הבעיה, תחשבו על האלטרנטיבה. תחשבו שהייתם יכולים ללכת לאותו רופא – בקופת החולים או בבית חולים ממשלתי – לקבל אבחון, לקבל הפנייה לניתוח תוך פרק זמן קצר בבית החולים הממשלתי, לעבור את הניתוח בלי לשלם שקל, מיד לאחר מכן לעבור ביקורת באותו בית חולים, ושלום על ישראל. כשאת כל הסיפור הזה מימנתם רק ממס הבריאות שלכם וזהו זה, אף לא שקל נוסף. מה רע?

3.

ומה בעצם עשה מבקר המדינה? הוא בדק כמה זה קורה. אנשי מבקר המדינה פנו לשלושה מרכזים רפואיים גדולים (לא כתוב בדוח מי אותם מרכזים, אבל אני אנחש שמדובר באיכילוב, תל השומר ואולי רמבם או בית חולים גדול אחר באזור המרכז) וביקשו לקבל את רשימת כל הביקורים שנעשו במרפאות חוץ מסוימות באותם בתי חולים במשך תקופה של שנה וחצי. אחר כך הם הצליבו את הרשימות האלה אל מול רשימות הניתוחים שמומנו באמצעות הביטוחים המשלימים של קופות החולים.

ומה גילה המבקר? אני לא יודע מה היה גודל המדגם שלו (זה לא מפורט), אבל המבקר מציין שעשרות חולים שנבדקו במרפאות חוץ של בתי החולים הממשלתיים נותחו לאחר מכן, בסמיכות זמנים, באופן פרטי על ידי אותו הרופא שבדק אותם ואבחן אותם בבית החולים הממשלתי. ולאחר מכן, כך כותב המבקר, אותם חולים הגיעו לאותם הרופא למעקב וביקורת בבתי החולים הממשלתיים.

ומה היה לאגף התקציבים במשרד האוצר להשיב למבקר המדינה על הסיפור הזה? "נושא זה טעון דיון ורגולציה. בנוסף למוניטין הנלווה למשרה בבית חולים ציבורי שמגדיל את הביקוש לפרקטיקה הפרטית של הרופא, קיים חשש כי רופאים מנצלים את עבודתם בבית החולים הציבורי לגיוס לקוחות לפרקטיקה הפרטית מקרב המטופלים במחלקה בבית החולים. כך מנוצלים תשתיות ומשאבי המערכת הציבורית ליצירת ביקושים למערכת הפרטית, תוך פגיעה בשירות הניתן במערכת הציבורית". נו, ועשיתם עם זה משהו?

4.

הסיפור הזה מכעיס אותי מכמה סיבות, ובעיני, הוא דוגמא לדברים שמתדלקים את הזעם של הציבור הישראלי, ובצדק. אנחנו משלמים מסים, פעולה שאין להקל בה ראש כשהמחירים מסביב רק עולים והמשכורות לא, ועם זאת משהו בשירותים שאנחנו מקבלים דפוק. אם אנחנו רוצים שירות רפואי נורמלי – כך אנו מרגישים – אנו צריכים לכסות את עצמנו בשכבות של ביטוחים, ולשלם עוד ועוד מכיסנו בשביל לקמבן את המערכת ולהעדיף שירות פרטי על ציבורי, על אף שמימנו כבר את השירות הציבורי, ובדרך כל בעלי האינטרס – הרופאים, בתי החולים הפרטיים, קופות החולים – מרוויחים על חשבוננו.

ומה עושה המדינה בתמורה? מה עושים שר ומשרד האוצר בחוק ההסדרים? מעלים לנו עוד מסים, מעלים לנו עוד את ההשתתפות העצמית בקופת החולים – בקרוב תשלמו 7 שקלים בכל פעם שתלכו לרופא משפחה, אפילו אם זה סתם כי לילד כואב הגרון. ועוד משהו. בחוק ההסדרים גם מסתתרת מיני רפורמה, שלפיה קופות החולים יהיו מוגבלות במכסת הניתוחים שהן יכולות לממן בבתי חולים פרטיים. הצעד הזה אולי ראוי בפני עצמו, אבל הוא לא ישפר במאומה את מערכת הבריאות הציבורית בפני עצמו. הוא אולי יסיט אותנו לרכוש ביטוחי בריאות פרטיים מחברות ביטוח, שכן אותן אי אפשר להגביל באופן דומה, וזה רק יעלה לנו עוד כסף.

5.

וזו, בעיני, תמצית הסיפור. אפשר לכעוס ששר האוצר לא נגע בוועדים החזקים, אפשר לכעוס עליו שהוא לא נכנס בבעלי ההון, במערכת הביטחון, אפשר לכעוס עליו שהוא לא ניצח את הטרור ולא הדביר את הכינמת. אפשר גם לכעוס על כך שהעלה לנו את המסים. אפשר. כשלעצמי, לא היה מפריע לי לשלם עוד קצת מס הכנסה – אבל לא מעמ, מעמ פשוט מרגיז אותי נורא – ולדעת שבתמורה למס ההכנסה שלי אני אזכה סוף סוף לשירותים ציבוריים נאותים.

אבל במקום זה, מעלים לי מסים רק בשביל לסגור את החור שהממשלה הקודמת יצרה. זהו. בלי מעוף, בלי שום מטרה אחרת. לחלוב לשם החליבה. השירותים הציבוריים ישארו כמו שהם, אני אשלם עוד ועוד מכיסי בשביל להחליף את השירותים הציבורים ככל שאני יכול בשירותים פרטיים – ובכך אשלם פעמיים, גם על הציבורי וגם על הפרטי. המחירים מסביב רק ימשיכו לעלות, הנטו ימשיך להתכווץ, המשכורות ימשיכו לדשדש, אבל העיקר שצעקנו משהו על הוועדים הגדולים והחזקים.

אולי, אולי אנחנו כועסים על הוועדים הגדולים והחזקים משום שאנחנו מקנאים בהם, ואנחנו רוצים שפעם אחת שגם הם ישלמו את המחיר. אנחנו מקנאים בהם משום שהם ניצחו את השיטה. להם יש ביטחון תעסוקתי. המעסיק שלהם הרי לא יגיע בבוקר וישלח אותם ללשכת התעסוקה רק כי הוא מצא עובד צעיר יותר בחצי מחיר שיחליף אותם. ולחלקם יש שכר מופרך שלא הולם את הכישורים שלהם או את האלטרנטיבות שלהם בשוק החופשי, וזה פשוט מעצבן אותנו כי זה לא פייר. וחלקם מייקרים לנו את החיים. הי, חלקם לא רק ניצחו אותה, חלקם ממש אנסו אותה. נניח, עובדי נמל אשדוד, שמזמן לא שמים קצוץ על אף אחד ושום דבר, בטח לא על משלם המסים. אז יאללה, בואו ניכנס בהם!
למען הסר ספק: הם ראויים לכעס הציבורי שהם סופגים, והם צריכים לשלם את המחיר. אבל אפילו אם ישלמו, אפילו אם יפוטרו כל עובדי נמל אשדוד עד האחרון שבהם ובמקומם יישכרו רק עובדי קבלן בשכר מינימום, ומיד אחריהם יוחלפו גם עובדי חברת החשמל ומקורות באופן דומה, איך כל זה ישפר את מערכת החינוך שלנו? את הכבישים? את התחבורה הציבורית? את מערכת הבריאות שלנו? גם אז אני עדיין אמשיך לשלם את מס הבריאות שלי, את הביטוח המשלים שלי, את הביטוח הרפואי הפרטי שלי, את ההשתתפות העצמית בכל ביקור רופא, עדיין אלך לניתוח פרטי ואשלם השתתפות עצמית גם שם, והמדינה תעמוד מנגד ולא תוכל לסיפור הזה.

וזה, זה מרגיז אותי הרבה יותר.

***

דוח מבקר המדינה המלא

הפרק של מערכת הבריאות (PDF) – אני דיברתי על הסיפור שבעמודים 640-642, אבל כל הפרק הזה שווה קריאה מאוד מאוד

כמה את יפה ירושלים. בצהריים, כשאני נוסע באוטובוס לאסוף את הבן שלי מהגן בהר הצופים. בדרך, אני יכול לראות באופק את כיפת הזהב. נוצצת בשמש אחר הצהריים כמו בגלויה. כמה את יפה ירושלים. כמה את יפה, ובלויה, ומסוכסכת וחסרת כל סיכוי.

כמה את יפה ירושלים. לפנות ערב, כשאנחנו מטיילים בשכונה. הבן שלי על אופניו, ואני דוחף אותו קלות בעליות. כמה את יפה ירושלים. כשאנחנו חולפים על פני עובדים של העירייה שמחליפים את עמודי התאורה כי או־טו־טו בחירות וצריך לעשות משהו, במקום לנקות את השכונה המתלכלכת שלנו, במקום להתקין כבר צילייה בגן השעשועים, כדי שלילדים יהיה קצת פחות חם.

כמה את יפה ירושלים. בלילות, כשרוח קרירה מצמררת את הגוף. כשניידות המשטרה ומשמר הגבול מפטרלות בשכונה או מקימות איזה מחסום דרכים ארעי לתפוס מישהו מעיסאוויה. כמה את יפה ירושלים. כשעוצמים את העיניים, כשמכסים את המוגלה מתחת לשלטים יפים של העירייה על עיר הקרח או פסטיבל אבירים או על מירוץ פורמולה 1.

כמה את יפה ירושלים. עם שחר. כשצריך לקום בבוקר, ולנסוע לעבודה, לתל אביב.

(פורסם בעיתון)

2.
שר האוצר יאיר לפיד הוא רטוריקן בחסד. אם למישהו היה ספק לגבי היכולות הורבליות שלו הוא הוכיח אותן השבוע מעל לכל ספק בנאום שנשא בכנס השנתי של המכון למחקרי ביטחון לאומי. שר האוצר יודע להגיד בדיוק את מה שמעמד הביניים רוצה לשמוע. שיש לו שגריר. שיש מי שדואג לו, לאדם העובד. מבין לליבו, לצרכיו, למוראל השפוף שלו.
שר האוצר יאיר לפיד לוקח את המוראל השפוף של מעמד הביניים הישראלי ורוצה להרים אותו. הוא רוצה להרים אותו אל על, ולכן הוא יכאיב לו במשך שנתיים של העלאות מסים זו אחר זו. ואחר כך? אחר כך דבש.
איך עושים את הקסם הזה? איך לוקחים לך מהכיס ובו זמנית גורמים לך תחושת אופוריה כשאתה משלם עוד ועוד מסים? בכך שזורקים את הבוץ על מישהו אחר. המישהו הזה, אחרי שנים ארוכות של שאיבת תקציבים סחטנית, הם כמובן החרדים. אלה, על פי לפיד, צריכים להיות צפויים למלחמה. למלחמת אחים. למלחמת האדם העובד. שנתיים של מלחמה, ואחר כך? דבש. בינתיים, לפחות יידע האדם העובד שהמסים הנוספים שהוא צריך לשלם לא הולכים למגזר החרדי. לאן הם כן הולכים? לא ברור. כנראה שישתמשו בהם רק בשביל לסתום את החור. שנתיים של סתימת חורים, ואחר כך? אחר כך דבש.

3.
ייקח זמן עד שאפשר יהיה לבחון האם המלים של לפיד הן רק מלים, או שההשראה שהן מבקשות לעורר, התקווה, נעוצה בקרקע המציאות. בינתיים, בחוק ההסדרים שהתחיל אתמול לדלוף ממשרד האוצר, הכל נראה פחות או יותר כמו שהיה בעבר, בתוספת טיווח ישיר של המגזר החרדי. קיצוץ תקציבים למערכת החינוך החרדית, אלא אם יסכימו ראשיה להכניס אל בין כתליה את לימודי החול, וקיצוץ בהטבות שמקבלים החרדים כמו הנחות בארנונה וסבסוד מעונות לילדים.
הצעדים האלה מנסים להתמודד עם אחת מהבעיות הקשות ביותר שמאיימות על חוסנה של החברה הישראלית בעשורים הקרובים – השינויים הדמוגרפיים שמקטינים מאוד את חלקו היחסי של מעמד הביניים העובד. הדרך של לפיד להתמודד עם האיום הזה הוא על ידי הורדת הגרזן, לא על ידי הושטת היד לחרדים. אפילו מילותיו מדברות מלחמה, ולא שלום.
אלא שבאופן אירוני הכרזת המלחמה של לפיד על המגזר החרדי באה בתום ארבע שנים של שינוי שקט שהתחולל במגזר. וליתר דיוק, ברחוב החרדי. שם, מתוך מצוקה כלכלית איומה שהתחילה עם פרוץ המשבר הכלכלי, והגיע לשיא בעיקר בגלל עליית מחירי הדיור, הבינו שהסדר הישן לא יוכל להתקיים לנצח. בזה אחר זה, עוד ועוד חרדים – נשים וגברים – פנו לרכוש השכלה, ואפילו לעבוד. לעבוד במקצועות אמיתיים, יצרניים, לא להתפרנס זה מזה במקצועות קודש.
את השינוי הזה עודדה הממשלה בשקט, מתחת לפני השטח, דרך תמיכה תקציבית בגופים לא ממשלתיים שקידמו פרויקטים של מימון השכלה וסיוע במציאת עבודה לחרדים. ודווקא אז, כשהרחוב החרדי התחיל לאט להבין שהעסקנים החרדיים, הפוליטיקאים, לא באמת דאגו לו לאורך השנים אלא רק הפקירו אותו לחסדי הגורל, דווקא אז הגיעו גזרות לפיד.
וכך, באבחה אחת, הצליח לפיד לחזק מחדש את כוחם של העסקנים החרדיים, ולבסס את מעמדם. אתם רואים, הם אומרים לרחוב החרדי, החילונים לא באמת רוצים אתכם במקומות העבודה שלהם. הם רק רוצים שתבחרו – להתחלן או להיות עניים. אם סופו של המהלך הזה יהיה בכך שהרחוב החרדי יסוג מהתובנות שנאלץ לרכוש בארבע השנים האחרונות, אזי דרך המלחמה של לפיד לא תצמיח שום תועלת. ואולי, אם להאמין לשר האוצר, אחרי שנתיים קשות יהיה כאן חרדים אחרים. חדשים. נאורים. חרדים דבש.

4.
ולבסוף, המגזר הציבורי. בשבוע האחרון נדמה שכולם בתחרות בריונות על עופר עיני. שר האוצר, שר התחבורה ישראל כץ, שר התיירות עוזי לנדאו, וכמובן גם ראש הממשלה בנימין נתניהו. מבחינתם, הם הצליחו השבוע לגרור את עופר עיני להפגנת שרירים, לאיום בשביתה, ולסיימה באבחה אחת על ידי מתן תקציבים להנהלת אל על. זה לא היה מאבק עובדים. זה היה שימוש בעובדים, זה הכל.
עופר עיני יצא כל כך חבול מניסוי הכלים הזה, שהיה לא יותר מחזרה גנרלית לקראת הקרבות התקציביים הגדולים בין הממשלה לבין ההסתדרות, עד שהוא נאלץ לשלוח מכתב איומים משונה לראש הממשלה ולשר האוצר, לאיים עליהם בשביתה כללית אלא אם יישבו איתו למשא ומתן. ומה הייתה התשובה של ראש הממשלה? הבטחה לעוד רפורמות. לרפורמה בתחבורה, לרפורמה נוספת בנמלים. "שום שביתה לא תרתיע אותנו מלבצע את הצעדים האלה", הבטיח ראש הממשלה במליאת הכנסת.
המשק הישראלי שבע רפורמות. הוא ידע כבר רפורמה אחת בנמלים, ובתחבורה הציבורית, ובשוק ההון, ואיפה לא. מה יצא לו מכל זה? האם מערכת החינוך עומדת בסטנדרטים שעמדה פעם, לפני כל הרפורמות? האם מערכת הבריאות הציבורית נשמעת למישהו כמו רשת ביטחון מספיקה, או שאם יש לכם כסף תמהרו לבטח את עצמכם בכמה שכבות?
הצעדים של שר האוצר, לפחות כפי שהם משתקפים במה שדלף עד כה מחוק ההסדרים, הוא במקרה הטוב התחלה של משהו. לא הרבה מעבר לזה. ייעלו קצת את הבירוקרטיה, ובמקומה תצמח בירוקרטיה חדשה. יאחדו כמה מערכות גבייה, אבל בשביל לעשות תיאום מס עדיין תצטרך ללכת פיזית למס הכנסה ולחכות לפקיד שיעביר אותך אחרי המתנה ארוכה לפקיד אחר.
ובכלל, קיצוצי שכר, דחיית תשלום דמי הבראה, דחיית תוספות שכר, פריסת תוספות שכר שכבר הובטחו, ביטול הפטור ממס בקרנות ההשתלמות. כל אלה לא נועדו לשום שיפור במגזר הציבורי. אף לא פרומיל. הם נועדו רק לסתום את החור, כמו מרבית הצעדים הגדולים האחרים שמשרד האוצר מתכנן. שנתיים נכאיב לכם, ואחר כך? אחר כך נראה. אחר כך אולי יהיו עוד מסים – כי החור בהכנסות המדינה הוא קבוע, לא חולף – ואולי עוד קצת קיצוצים – כי ההתחייבויות בלי כיסוי שהממשלה פיזרה בשנתיים האחרונות מרחיקות לכת הרבה מעבר לשנתיים הקרובות.

5.
הציבור הישראלי מלא בזעם. מחאת קיץ 2011 נולדה מתוך זעם, והתפוגגה לכיסים רבים של זעם מבעבע. הזעם הזה לא הלך לשום מקום. הוא כאן מתחת לפני השטח. שר האוצר מתעל עכשיו את הזעם הזה, את הזעם של מעמד הביניים, כלפי מי שאינם עובדים, או כלפי מי שעובדים אבל מאוגדים בהסתדרות. הוא מתעל אותו, בשביל לרכך את המכה, בשביל לגרום לאדם העובד לחוש קצת יותר מרוצה כשהוא משלם יותר מסים, גם אם אין לו שום סיבה חדשה להיות מרוצה.
לפיד בחר בדרך המלחמה. זכותו. אחרי הכל, הוא זוכה לתמיכה ציבורית רחבה למהלכים האלה. הוא משוכנע בצדקת דרכו. הוא אינו מרמה. הוא אומר את מה שעל ליבו, ואומר זאת במיומנות. שנתיים של השחלה, ואחר כך? דבש. זה מה שלפיד באמת חושב.
בעוד שנתיים, המצאות הישראלית לא תסתדר מעצמה כמו בחזון של לפיד. האתגר של חיבור החרדים לעבודה עדיין יהיה פה. הבעיות של המערכות הציבוריות גם הן לא ייעלמו. הדבר היחידי שאולי יפיס את זעמו של הציבור יהיו המחירים. אם המחירים יפסיקו לעלות כל כך הרבה, ובעיקר מחירי הדיור, הציבור יחנוק זעמו. אם לא, הזעם הזה יתפרץ מחדש. והפעם, לא ניתן יהיה לתעל את הזעם הזה לכיוון החרדים או לכיוון המגזר הציבורי. רק אל לפיד עצמו. שנתיים של השחלה,
ואחר כך?

(התפרסם הבוקר בעיתון תחת הכותרת "שר המלחמה" בגרסה טיפה קצרה יותר)

לא נגעתי.

ערב טוב,
אני מודה למכון למחקרֵי בטחון לאומי ולידידי עמוס ידלין על ההזדמנות לדבר פה היום כשר אוצר, מדובר בנושאים שכרוכים אחד בשני, אין בטחון לאומי בלי כלכלה, אין כלכלה בלי בטחון לאומי, וזו הזדמנות בשביל לתאר בפניכם את מה שאנחנו עושים בימים אלה.
כי מה שאתם רואים זה לא קיצוצים.
מה שאתם רואים זה לא רק גזירות ומיסים, ולא רק העברה של תקציבים מהבטחון לדיור, או מהישיבות לרווחה.
מה שאתם רואים – וככל שיעבור הזמן זה יהיה ברור יותר ויותר – היא דרך.
מה שאתם רואים היא דרך נחושה, ברורה, שיש לה כיוון אחד ושיש לה מטרה אחת: לשים במרכז הכלכלה הישראלית את האדם העובד.
כשנכנסתי למשרד האוצר, ביום הראשון, במפגש הראשון עם בכירי האוצר – בחדר ישיבות צפוף, עם הרבה אנשים סביב השולחן – אמרתי להם שבעיני חזון הוא לא סדרה שלמה של תוכניות שיש להן תוצאה, אלא רעיון אחד שיש סדרה שלמה של תוכניות איך ליישם אותו.
והרעיון האחד הזה – החזון האחד הזה – הוא האדם העובד.
לפעמים קוראים לו מעמד הביניים, לפעמים קוראים לו משלמי המיסים, או ציבור העובדים, תקראו לו איך שתקראו לו, אבל הוא או היא אלה שמחזיקים את המדינה הזו בחיים.
מה זה אומר "חזון האדם העובד?" זה אומר שהוא במרכז. זה אומר שמשרד האוצר לא מתעסק בגרפים או בגליונות אקסל, אלא בבני אדם שקמים בבוקר והולכים לעבודה ומהעבודה, הזו צריכים לקנות במכולת, והם שואלים את עצמם איך הם יגמרו את החודש, והם רוצים שיום אחד לילדים שלהם תהיה דירה, וצריך גם לדאוג להם כדי שתהיה להם פנסיה הוגנת לימי הזיקנה שלהם.
זה אומר שמרכז ההוויה שלנו הם אנשים שעובדים ומשלמים מיסים, כי בלעדיהם אין לנו כלכלה ואין לנו חברה. זה אומר שאם מישהו רוצה לעבוד אנחנו צריכים לעשות הכל כדי ליצור בשבילו מקומות עבודה. זה אומר שאם מישהו עובד ולא מרוויח מספיק כדי להתקיים בכבוד, אנחנו צריכים לעזור לו לשפר עמדות. וזה אומר גם שאם מישהו בריא ויכול לעבוד אבל חושב שהוא פטור מזה, אז הוא צריך לדעת שאנחנו לא נשלם את החשבונות שלו.
באותה ישיבה דיברנו גם על הירושה שקיבלתי באוצר. בור תקציבי של 35 מיליארד שקל. אלו 35 מיליארד שקל כואבים, שצריך לטפל בהם מהר, באחריות ובכוח. כי כמו כל אוברדראפט, אם לא נסגור אותו עכשיו הוא יילך ויתפח ויגדל עד שלא תהיה לנו דרך לצאת ממנו. כי ככל שהאוברדראפט גדול יותר, הריבית עליו גדולה יותר, ואז במקום להשקיע מיליארדים בחינוך ובבריאות, אנחנו מבזבזים את אותם מיליארדים כדי לשלם ריביות שהולכות וגודלות.
את זה צריך להפסיק, אז אני הולך לסגור את הבור הזה, אבל יש שני דברים שאני לא מתכונן לעשות:
הראשון הוא שאני לא מתכונן להשמיץ את קודמי ולהאשים אותו במה שקרה. לא מעניין אותי מי אשם, מעניין אותי מה עושים.
הדבר השני הוא שאני לא מתכונן להסתתר מאחורי הבור הזה ולהגיד שעד שלא נפתור את הבעיה הזו לא נוכל לצאת לדרך. אנחנו כן נוכל, ואנחנו כבר יצאנו לדרך.
כי הבור הזה הוא לא רק עול, יש בו גם הזדמנות. יש בו הזדמנות מפני שהוא מכריח אותנו להגדיר מחדש את סדר העדיפויות שלנו.
הבור הזה יצר מצב שבו אין לנו ברירה – אנחנו לא יכולים רק לשייט משנה לשנה על טייס אוטומטי, אנחנו לא יכולים להעלים עין מעיוותים, אין לנו ברירה אלא לצלול לתוך כל סעיף, לתוך כל תקנה שעברה פעם מאוחר בלילה, כשכל כלבי השמירה של התקציב הלכו לישון, ולתוך כל הסכם עתיק שאומרים לנו שאי אפשר לגעת בו "כי ככה זה היה תמיד." יכול להיות שככה זה היה תמיד, אבל זה הולך להשתנות. אנחנו כן יכולים לשנות, ואולי טוב שאין לנו ברירה כי זה גורם לכך שאנחנו עושים את זה כבר עכשיו.
כי כבר עכשיו, בכל ישיבה, בכל דיון תקציבי, בכל פעם שעולה על המסך מצגת חדשה – על תחבורה, על בטחון, על קצבאות ילדים, על מעונות יום – תמיד אנחנו חוזרים לאותה שאלה:
איך זה משפיע על האדם העובד?
זה נראה כמו הדבר הטבעי, זה נראה כאילו זה מובן מאליו, אבל זה לא. האדם העובד במדינת ישראל אינו במרכז העשייה של הממשלה כבר לא מעט שנים, הוא רק משלם את כל החשבונות, זה לא אותו דבר.
אם התשלום הממוצע שמקבלת מדינת ישראל על משאבי הטבע שלה הוא נמוך במיוחד – וכולכם יודעים שאני עדִין עכשיו – אז מכרנו את האינטרסים של האדם העובד וצריך לשנות את זה; אם עשרות ומאות אלפי אנשים בריאים אינם עובדים וחיים מקצבאות שסידרו להם הסכמים פוליטיים לא מוסריים, אז מכרנו את האינטרסים של האדם העובד, וצריך לשנות את זה; אם קבוצות כוח קטנות שולטות בנמלים שלנו, בשירותים הציבוריים שלנו, במחירי המוצרים שלנו, אז בשמו של האדם העובד מכרנו את האינטרסים של האדם העובד, וצריך לשנות את זה; אם מעון היום עולה לאמא עובדת אלף שקל יותר מאשר לאמא אחרת שאינה עובדת, אז מישהו מכר אותנו; אם הטבות בדיור ניתנות בהתאם לוותק שנות נישואים ומספר ילדים ומפלות לרעה את האוכלוסייה שמשרתת בצבא ועובדת, אז מכרנו את האינטרסים של האדם העובד ואנחנו הולכים לשנות את זה; אם אפשר להוריד את מחירי המים ב-4% בכך שנסגור ונאחד עשרות תאגידי מים מיותרים, אז אנחנו הולכים לעשות את זה. כי שלטון שיכול להוריד מחירים ואינו עושה את זה, מוכר את האינטרסים של האדם העובד.
כולכם יודעים שעל חלק מהדברים שציינתי כאן – אולי אפילו על כולם – תהיה מלחמה. ועל זה אני אומר – שתהיה מלחמה.
כי הגיע הזמן לנהל את המלחמה הזו. אני אדם סבלני, אבל אני יודע גם שמה שאתה לא מתניע במאה הימים הראשונים שלך, אולי כבר לא יקרה. אנחנו צריכים לנהל עכשיו את מלחמתו של האדם העובד, מפני שהוא הוזנח יותר מדי שנים והגיע הזמן לסובב את הספינה. האדם העובד מסתכל על המערכת השלטונית, והיא נראית לו לא הוגנת, לא יעילה ומונעת מאינטרסים זרים. זה מתכון לאסון, ואנחנו נשנה אותו.
אני נוהג כל יום לירושלים, ועל המושב לידי יש תיק. בתוך התיק הזה יש חוברת שכל יום נוספים לה עוד דפים. כמו כל המסמכים הרשמיים של המדינה למעלה מודפס עליה סמל המנורה, ומתחתיו כתוב "תקציר שינויים מבניים מוצעים." ומתחת לכותרת הטכנית הזו מסתתרת מהפיכה שתוך שנתיים כל ישראלי ירגיש אותה, ותוך שלוש שנים תשנה מהיסוד את מצבו של האדם העובד.
כי בשני העמודים הראשונים של החוברת יש תוכן עניינים, עם כותרות. גם הן כתובות בשפה המשעממת שבה כותבים מסמכים כלכליים, אבל כל כותרת כמעט, היא מלחמה שאנחנו הולכים להכנס אליה ולנצח בה. עמוד 5, "הכנסת מבחן מיצוי כושר השתכרות אפקטיבי בדיור". תהיה מלחמה וננצח בה; עמוד 10, "חיזוק לימודי יסוד בחינוך החרדי." תהיה מלחמה וננצח בה; עמוד 14, "צמצום רגולציה עודפת והקטנת הנטל הבירוקרטי – תוכנית doing business " תהיה מלחמה עם כל העולם, אבל אנחנו ננצח בה; עמוד 19 – "סיוע לעסקים קטנים"; עמוד 21, "הגברת התחרותיות בתחום המזון", תהיה מלחמה אבל בסופה מוצרי חלב יעלו פחות ובשר יעלה פחות ומיץ יעלה פחות; וכבר עשינו שלשום "וי" על עמוד 26, כי העברנו בממשלה את רפורמת "שמיים פתוחים" שתוריד את מחירי הטיסות לאירופה ב-20% ותוסיף למשק אלפי מקומות עבודה; ובעמוד 29 יש נספח מיוחד: "התוכנית למלחמה בהון השחור," שאומר למעלימי המס שהחגיגה עומדת להיגמר.
כי מאחורי כל סעיף כזה יש מהפיכה, ולכל מהפיכה כזו יש מטרה, והמטרה היא האדם העובד.
וכל זה עוד לפני שהזכרתי את שתי המהפיכות הגדולות באמת, שמתנהלות במקביל לדיוני התקציב:
מהפיכת השיוויון בנטל, שאותה מובילה בימים אלה ועדת פרי – ושלא יכולה היתה לקרות בשום הרכב קואליציוני אחר – תוביל לגיוס דור שלם של צעירים חרדים לשירות צבאי או אזרחי, ולא פחות חשוב, ליציאה לעבודה של עשרות אלפי חרדים; ומהפיכה הדיור, שאותה אני מוביל במסגרת קבינט הדיור המיוחד, יחד עם שר השיכון אורי אריאל ושר הפנים גדעון סער, שתוריד את מחירי הדיור, שתשנה את מערך המיסוי על דירות להשקעה, שתסיר חסמים ובעיקר שתוביל לבניה של עשרות אלפי דירות גם לקניה וגם להשכרה. מכל הפאקטורים המשפיעים על מצבו הכלכלי של האדם העובד מחירי הדיור הוא כנראה הפאקטור הכי משמעותי, ואנחנו מובילים בתחום הזה מהפיכה אמיתית שתקרה תוך זמן קצוב.
אני נשאל בשבועות האחרונים לא פעם, מה עם החלשים? אם כל הכלכלה הישראלית תהיה מוטה לטובת האדם העובד, איפה זה משאיר את השכבות החלשות? מדוע אנחנו לא מדברים על עזרה לחלשים?
אנחנו מדברים כל הזמן על עזרה לחלשים. אין אדם שהוא שקוף בעינינו. אם את אמא חד-הורית מבאר שבע, אחת ממאות אלפי העניים העובדים, ואת עומדת להפגע מהקיצוץ בקצבאות הילדים, זהו תפקידנו לראות אותך, ולשם כך הקמנו קרן חדשה של 200 מיליון שקל במשרד הרווחה כדי לדאוג לבטחון תזונתי לילדים שלך; אם אתה חרדי שלא לימדו אותו מתמטיקה ואנגלית ופתאום דורשים ממך לעבוד ותשלומי ההעברה לא מגיעים, אז תפקידנו להקים – ואנחנו נקים, יחד עם נפתלי בנט והצוות שלו במשרד הכלכלה – מערך שלם של השמה לשוק העבודה כדי לתת לצעיר החרדי הזה כלים להתפרנס ולפרנס; אם את ילדה עם צרכים מיוחדים שיושבת בכסא גלגלים, אנחנו נדאג להנגשה של בית הספר שלך, ושל הבית שלך, ונחליף לך את הכסא לחדש יותר; אם אתם זכאי הדיור הציבורי, עלינו למצוא לכם פתרונות דיור, ורצוי שאלו לא יהיו גטאות של עוני שמוצפים כל חורף ולוהטים בכל קיץ, ומה שחשוב עוד יותר חובתנו לדאוג לכך שהילדים שלכם יקבלו חינוך ברמה הגבוהה ביותר כדי לשבור את המעגל הנורא הזה, שבו העניים הם תמיד ילדי העניים והעשירים הם ילדי העשירים; אם אתם ניצולי שואה שאין להם כסף לתרופות עליכם לדעת שכבר הקצבנו – בשיתוף עם ראש הממשלה – 500 מיליון שקל בחמש שנים הבאות לשעות סיעוד ולתרופות מצילות חיים. זה לא מספיק, אבל זו התחלה.
העזרה לחלשים היא הבסיס של כל חברה מתוקנת, אבל להגיד שצריך לעזור לחלשים בלי להסביר איך – בלי להסביר מאיפה יגיע הכסף שיאפשר לנו לעזור לחלשים – אינו דיבור חברתי אמיתי. זה לא צדק חברתי, זה במקרה הטוב אמפתיה ובמקרה הרע מחאה חלולה. כי אין דבר כזה צדק חברתי שאין מאחוריו כלכלה שמממנת אותו. בשביל לתת לחלשים, צריך שיהיה גם מאיפה לקחת. אם אנחנו רוצים לבנות מערכים תומכים אמיתיים של חינוך ובריאות ורווחה, בשביל זה צריך את כספי המיסים של מעמד הביניים הישראלי.
מי שעינו צרה במעמד הביניים, מי שמתלונן על זה שהם חיים ומתפרנסים בכבוד, הוא לא חברתי, הוא רק כועס. וכעס הוא מדיניות רעה מאוד. רק אם מעמד הביניים הישראלי יעבוד וירוויח טוב, יהיה לנו מספיק כסף לסייע לחלשים. ואני אומר לכם שהישראלים העובדים, את הכסף הזה ישלמו בשמחה. כשהם ירגישו שהמיסים שלהם לא הולכים למחיקת חובות של טייקונים ולא לסקטורים שהשתלטו על הקופה הציבורית, אלא הולכים באמת כדי לעזור לזקנים ולחלשים ולניצולי שואה ולילדים מתחת לקו העוני, הם יכניסו את היד לכיס בלי להסס. כל מה שהם מבקשים היא מערכת הוגנת, וזה מה שאנחנו הולכים לתת להם.
מערכת הוגנת פירושה גם אנחנו צריכים להיות מסוגלים לפעול בתקיפות כלפי כל סוג של ניצול לרעה של המערכת בידי החזקים. בזמן הקצר שאני שר האוצר הודעתי על הקמת שתי ועדות: ועדה שתבחן מחדש את כל נושא התמלוגים על משאבי הטבע בישראל שאינם נפט וגז, ו-ועדה שאני מקים יחד עם הנגיד פישר לבחינת הסדרי החובות של הטייקונים בבנקים הגדולים. במקביל העברנו אתמול בממשלה את חוק הריכוזיות, כדי לפרק את חברות הפירמידה.
הצדק צריך לא רק להיעשות אלא גם להיראות, וזו הסיבה, למשל, שהחלטנו שמשלמי מס ייסף, מה שקרוי "מס עשירים", לא יקבלו בכלל קצבאות ילדים, ואת מס הקניה על מכוניות יוקרה ועל פלזמות מעל 50 אינץ' הקפצנו באופן חד.
רק שצריך להיות ברור גם עוד דבר:
אם כבר מדברים על מערכת הוגנת, בואו נדבר על עוד סוג של הוגנות. המערכת לא אמורה להיות הוגנת רק כלפי החלשים, אלא גם כלפי האנשים שמפעילים אותה.
משרד האוצר בראשותי אינו נגד עסקים, ואינו נגד יזמים, ואינו נגד חברות עוגן. אם מחר תבוא חברה בינלאומית גדולה ותרצה להקים פה עוד מפעל דוגמת "אינטל" בקריית גת, לא רק שאנחנו ניתן לה את כל ההקלות האפשריות – והפופוליסטים מוזמנים להתחיל לצרוח כבר מעכשיו – אני גם אסע לשדה התעופה בן גוריון ואפרוש לכבודם במו ידי את השטיח האדום. כל מי שפותח מפעל או חברה שמייצרים מקומות עבודה, יגלה שאנחנו נעזור לו בכל דרך ואם הוא ייתעשר מזה – שיהיה לו לבריאות. סטף ורטהיימר הוא בעיני גיבור ישראלי, דב לאוטמן הוא בעיני גיבור ישראלי, גיל שווייד הוא גיבור ישראלי, אנחנו צריכים עוד גיבורים כאלה ואנחנו צריכים לתת להם לעבוד, לא לכעוס עליהם על כך שהם הצליחו בחיים יותר מאתנו. ישבתי עם יו"ר התאחדות התעשיינים, צבי אורן, ואמרתי לו, "תגידו מה אתם צריכים, כי תפקידנו הוא לעזור לכם."
זה לא סוד שהיתה לי התלבטות אם להיות שר האוצר. לקחתי את התפקיד הזה – בניגוד לעצתם של לא מעט אנשים – מפני שזה המשרד שדרכו אפשר באמת לשנות את החברה הישראלית. הלכתי לבחירות עם השאלה "איפה הכסף", אז שם צריך להיות, במקום שבו נמצא הכסף. יומיים אחרי שנכנסתי לתפקיד הלכתי להתייעץ עם הנשיא, שמעון פרס, והוא אמר לי משפט נפלא. הוא אמר לי, "יאיר, הדבר הכי מסוכן שאתה יכול לעשות, זה לא לעשות שום דבר. אז אני מציע לך להעז, אני מציע שתעז, מפני שזו האפשרות הפחות מסוכנת."
מערכות גדולות לא אוהבות שינויים, והמדינה היא כמובן המערכת הגדולה מכולן. זה אומר שבזמן הקרוב כולנו נצטרך להידרש לשתי תכונות שלפעמים סותרות אחת את השניה: סבלנות ונחישות.
אנחנו זקוקים לסבלנות ולנחישות שלכם מפני שההתחלה לא קלה. מול הבור התקציבי נדרשת מנהיגות ויכולת קבלת החלטות, ואנחנו עשינו החלטות לא קלות. לא הלכנו על קיצוץ רוחבי, מפני שבעיני זה בעצם לא להחליט, אלא צללנו לתוך הסעיפים עם כל הקושי הכרוך בדבר. איש אינו אוהב קיצוצים, איש אינו אוהב לשלם יותר מיסים, אבל יש בזה גם נקודת אור: מפני שזה לא יימשך יותר מדי זמן.
כי הבור התקציבי הזה הוא לא בעיה יסודית, אלא תקלה מעשה ידי אדם. הכלכלה הישראלית במצב בסיסי טוב. בעקבות התחדשות זרם הגז הצמיחה תגיע השנה ל-3.5%, האבטלה עומדת על 6.7% כלומר שהיא נמוכה, אנחנו אחת המדינות המערביות היחידות שדירוג האשראי שלה עלה בשנים האחרונות עד ל-A+. אני מדבר עם סטנלי פישר בכל יום, אנחנו יושבים ביחד על המדדים, והם טובים. אנחנו רק צריכים לתקן את התקלה כדי שהאוברדראפט לא יקבור אותנו תחתיו. ברגע שנתקן את התקלה – וזה לא אמור לקחת זמן רב מדי – נוכל להחזיר לאנשים את מה שמגיע להם בזכות.
צריך סבלנות וצריך נחישות, ובסך הכל אני מוצא במערכת מידה מפתיעה של הבנה למצב. בניגוד לכל האגדות, מערכת הבטחון למשל מגלה פתיחות והבנה שצריך לברך עליהם. אני מדבר לא מעט גם עם שר הבטחון החדש וגם עם הרמטכ"ל ושניהם מבינים שאנחנו במציאות כלכלית אחרת, ומביעים נכונות יוצאת דופן – ובוודאי יוצאת דופן לעומת הדיאלוג שהתנהל בעבר בין האוצר למערכת הבטחון – לקחת חלק במאמץ, ולקצץ ולהדק חגורה. השר יעלון ורב אלוף גנץ הם אנשים אחראים, והם מבינים שצה"ל אינו אי בודד בתוך ישראל, אלא חלק מהחברה הישראלית. הקיצוץ בתקציב הבטחון הוא הכרחי, והוא יהיה ניכר, אבל אני לא אתן לזה להדרדר למלחמת הבוץ השנתית בין משרד הבטחון למשרד האוצר. יש מספיק צבאות אוייב סביב מדינת ישראל, צה"ל אינו אחד מהם, ואת הקיצוץ בתקציבו צריך לעשות בשיתוף פעולה ומתוך דיאלוג.
אנחנו צריכים סבלנות ונחישות, מפני שלאנשים סבלניים ונחושים קורים דברים טובים. הכנסת החרדים לשוק העבודה תגדיל את התוצר באחוז שלם. שיפור החינוך הטכנולוגי ייצור פה דור חדש של מהנדסים ואנשי היי-טק. המלחמה שאנחנו מכריזים על ההון השחור תכניס מיליארדים לקופת המדינה ותגרום לנו להרגיש שאנחנו חיים במדינה צודקת יותר.
כל זה מתאפשר מפני שבבחירות האחרונות הוא שהאדם העובד לקח את המדינה בחזרה לידיו. הוא הצביע על הוגנות, הוא הצביע על צדק חלוקתי, הוא אמר בקלפי שנמאס לו לשלם על אנשים שמסרבים לעבוד ולא פחות מזה על טייקונים ולוביסטים וקבוצות כוח שעושקים אותו.
אחרי הבחירות אנשים התמלאו פתאום בתקווה. התברר שבניגוד למה שהם חשבו, ישראל לא נידונה להיות לנצח יותר ויותר סקטוריאלית, יותר ויותר עניה, יותר ויותר לא הוגנת. את התקווה הזו אסור לנו להחמיץ. תקווה היא לא רק רגש, ולא רק ההמנון הלאומי שלנו. תקווה היא גם ערך כלכלי. אנשים שיש להם תקווה בונים יותר, יוזמים יותר, קונים יותר, משתפים פעולה יותר. אני מאמין שאנשים בעלי תקווה הם גם אלה שמוכנים להקריב יותר, מפני שהם לא תופסים את זה כהקרבה אלא כהשקעה.
תפקידנו – תפקידי – הוא להנפיק את התקווה הזו. אנחנו נהפוך אותה לדירה במחיר סביר לזוג צעיר, אנחנו נהפוך אותה לגיוס לכל, אנחנו נהפוך אותה ליוקר מחיה שאפשר לעמוד בו, אנחנו נהפוך אותה למערכת חינוך שתגרום לנו לגאווה וכבוד, ולפני הכל אנחנו נהפוך אותה לחברה ישראלית חדשה שמעמידה במרכז את האדם העובד.
תודה רבה לכם.

2.
זה התחיל מפוסט של אל"מ במיל' דורון מיינרט שמישהו שיתף והגיע לפיד שלי בפייסבוק. מיינרט כתב דברים שלא רואים כל יום. לפחות לא מצד אלופי משנה במילואים. הוא יצא בגלוי נגד מערך הפנסיה התקציבית, ועוד כמה נושאים. התאפקתי כמה שעות, ובסוף פשוט שלחתי לו הודעה. אחרי תכתובת קצרה, הוא הסכים להיפגש.
נפגשנו. דיברנו. הוא דיבר בפתיחות ובלי חשש. זה נשמע טיפשי, כי בסוף מדובר בדברים הכי בסיסיים של העיתונות, אבל כשיצאתי מהמשרד שלו, הרגשתי לא רע. לא רע, משום שהצלחתי לאתר מישהו, להגיע אליו, לשכנע אותו לדבר, ובסופו של דבר לרשום את דבריו ו(בעוד רגע) להביא אותם לדפוס. כאמור, זה הבסיס של הבסיס של העיתונות. ובכל זאת, משום מה, זה לא משהו שקורה כל יום. כבר התרגלנו לדפוסי עבודה אחרים, שמבוססים הרבה על טלפונים חוזרים ונשנים עם אותם אנשים שאנחנו עובדים איתם כל הזמן. היה מרענן מאוד פתאום לצאת מהמעגל הזה, ואני אומר את זה בתור אחד שמסתובב לא מעט.

3.
אחרי שסיימנו לדבר, ביקשתי ממיינרט להמליץ לי על עוד קצינים בכירים לדבר איתם. הוא הפנה אותי לכל מיני. פניתי לכולם. טחנתי לא מעט שיחות טלפון וקילומטראז' בכבישים בשביל הכתבה הזו, אספתי אלפי מלים, רובן הגדול לא נכנסו בכלל לעיתון. זה בדיוק מה שכיף במקצוע הזה.
חלק מהאנשים כלל לא השיבו לי. חלק רצו לחשוב על זה, ובסופו של דבר סירבו. חלק דיברו, אבל בסוף השיחה החליטו שהם לא מוכנים בשום אופן שהדברים יתפרסמו, גם לא בתור מקור אלמוני. פשוט לא. ואחד, אחד דיבר גם דיבר, אבל ממש אתמול, רגע לפני הפרסום, התקשר ואמר שהוא לא מסוגל, שהוא לא רוצה, שהוא מתחרט, שהוא לא מוכן שהדברים יראו אור.
עד כדי כך חזק קשר השתיקה בנושאים האלה. הם פשוט לא מוכנים לדבר. לא בגלוי. לא עם גורמים חיצוניים. רק בחדרים סגורים, זה עם זה. הם פוחדים שיתנכלו להם. שיגידו שהם תוקפים את הצבא רגע אחרי שפרשו, שהם קצינים ממורמרים שלא זכו לקידום, שהם פוגעים בקודש הקודשים. כולם, בלי יוצא מן הכלל, הסכימו שהגיעה השעה לדבר על הנושאים האלה, שהדיון הציבורי בנושאים האלה צריך להתנהל, משום שאין הרבה סיכוי שהצבא יוכל להמשיך לתחזק את אתוס צבא העם עוד הרבה שנים, משום שמחיר אחזקת האתוס הזה מגיע למימדים בלתי סבירים. לא ברי קיימא.

ובהקשר הזה, כל הכבוד לדורון מיינרט. צריך הרבה ביצים בשביל לעשות את מה שעשה. כל הכבוד לו

4.
אחד הקצינים הבכירים במילואים שדיברתי איתם נתן משנה שלמה, סדורה, ולא הסכים בשום אופן שאצטט אותו בשמו. בסופו של דבר, לא הכנסתי ממנו שום דבר לעיתון. כלום. אף לא מילה. כשיש לך שני אנשים שמדברים בשמם (וכאמור, היה אמור להיות עוד אחד, אלא שהוא נסוג ממש ברגע האחרון) זה נראה לי עלוב, לא עיתונאי, להביא מישהו שמסתתר מאחורי מסכת אנונימיות.
אז לא הכנסתי לכתבה את הדברים שלו. מה שכן, פה זה לא עיתון ופה בקושי יש סטנדרטים. אז הנה, אני מביא את הדברים שלו כמו שהם. לא ערוכים, רק מסודרים קצת. יש לו דברים מעניינים להגיד, לכן חשוב לי להביא אותם כאן בכל זאת, למרות שלא התפרסמו בעיתון. תחשבו מה היה יכול לקרות אם הוא, ועוד הרבה אחרים כמותו, היו ניצבים ואומרים את הדברים האלה בגלוי, בשמם.

***הדובר הוא קצין בכיר מאוד במיל', וחלק ממערכת הביטחון גם בימים אלה***

על הפנסיה הצבאית ועל ניהול כוח האדם
"יש בצבא קבוצה של 25%-30% מהכוחות שמשעבדים את חייהם לאורך 25 שנה. אלה אנשים בדרג הלוחם ובדרג התומך לחימה שנמצא בשדה כל הזמן. אלה אנשים בלי יום ובלי לילה, שנמצאים בשדה נון סטופ. זו נשמת אפו של הצבא. לחבר'ה האלה, אחרי 25 שנה, כמו שמקובל בעולם, בהחלט מגיעה אתנחתא. מגיע להם שהחיים יחזרו אליהם. אני הייתי רוב בחיי ביחידות שדה. זו עבודה מפרכת שאין כמותה. אין דומה לזה בשירות האזרחי. לכן לתקוף את הקבוצה האיכותית והמצומצמת הזו או לשנות את הסטטוס שלה יהיה מאוד לא מאוזן ומאוד לא הוגן.
לעומת זאת, אנשים שבאים בשמונה בבוקר ועוזבים בארבע בצהריים ומשרתים בלב תל אביב, אין סיבה שיפרשו בגיל 50 מהצבא אלא בגיל 67 כמו כל אחד אחר במשק. זה ישמור עם המקצועיות שלהם ושל הצבא, וגם לא תצטרך להפלות אותם לטובה בפנסיה אל מול עובדים אחרים. ויש עשרות או מאות אלפים כאלה. אין שום סיבה שהם יקבלו פנסיה מגיל 45. הם בחרו מקצוע כמו כל מקצוע אחר. אגב, זה יחסוך כסף למערכת בטווח הארוך. כי אם אתה מחזיק מישהו בגיל 55 בעבודה מסוימת עם הניסיון שלו, אתה לא צריך להכשיר כל שנתיים מישהו חדש עם הקדנציות הקצרות המטורפות האלה שיש בצבא. זה יחסוך כסף לצבא. אז אם האנשים האלה ישתחררו בגיל 67, כמו כל האנשים במשק, והם רוב האנשים במערך הקבע של הצבא, זה בהחלט מקום לקיצוץ תקציבי".

על ההיערכות של הצבא לאיומים
"מערכת הביטחון והיועץ הכספי לרמטכ"ל מתמחים בהגדלת מעגל האיומים בלי סוף. כשאתה שומע את עמוס גלעד (אלוף במיל', ראש האגף המדיני-ביטחוני במשרד הביטחון – ש"א) מדבר על האיומים אתה ישר מתחיל לרעוד. זה מתחיל מבעיות באלסקה ומסתיים באיומים מיפן. מישהו צריך לשים את הגבולות בהצגת האיומים.
"קח את הנושא של השיריון. לצבא לבנון יש טנקים משנות ה-40 של המאה הקודמת. אין לו טנקים אמיתיים. ירדן לא קנתה טנק חדש ב-20 השנים האחרונות. המצרים קנו את הטנק האחרון שלהם לפני 10 שנים והצבא שלהם עסוק היום בשמירה על השילטון. בסוריה הצבא כבר התפרק לחלוטין ובכל מקרה הטנקים שלהם מיושנים מאוד.
"ולמרות זאת מפעל המרכבה שלנו ממשיך לעבוד ומספק תעסוקה ל-1,000 אזרחים עובדי צה"ל ועוד למאות אנשים בתעשיות הביטחוניות מסביב, ואתה שואל נגד מי כל זה? לאיראנים אין טנקים שיכולים להגיע לפה. נגד מי אנחנו מייצרים את זה? למה צריך להכין כוח שיריון כל כך גדול? למה לא להחזיק קצת בשוטף לאורך הגבולות, וקצת במחסני החירום? למה להמשיך לשפר אותם לרמה של סוף המאה ה-21 כשמסביב הכל קפא לפני 20 שנה? וזה נתח גדול מאוד מתקציב הביטחון.
"דבר דומה קורה גם בתחום האווירי, שהוא יונק התקציבים הגדול ביותר של מערכת הביטחון. המערך האווירי חשוב ורלוונטי מאוד לאיומים מרוחקים כמו איראן, או בסיס קדמי של האיראנים בסודן ודברים כאלה, ובנושאיםה אלה צריך להיות עם היכולות הכי מתקדמות. אבל בשביל הדברים הקונבנציונליים, המטוסים הכי מתקדמים של הסורים הם מלפני 20 שנה, הירדנים לא החליפו מטוסים כבר 30 שנה, ולמצרים יש מטוסים אמריקאים שרחוקים מאוד מהרמה שלנו משהו כמו 5-6 דורות אלקטרוניקה.
"אז למה אנחנו צריכים 100 מטוסי F35? האם אנחנו צריכים צי ענקי שכזה רק בשביל תקיפה באיראן או בסודן? אין אף מפקד בצבא שיגיד בשלב מסוים – זה מספיק לי. הם תמיד יגידו שהם רוצים יותר. וזו משאבת תקציבים אדירה, כי כשאתה מחזיק 100 מטוסים, אתה צריך להחזיק אותם ברמת כשירות טכנית מסוימת ולכן לתחזק כל הזמן מערך טיסות פעיל. ואתה צריך להחזיק טייסים בכשירות מבצעית, וכך זה מתרחב לעוד ועוד מעגלים. זה אוברשוטינג קטנלי.
"יש פה צי ענק, עם הכשרת טייסים ענקית. וזה נותן לנו יתרון עצום על האויבים שלנו, אבל אנחנו נהיה ביתרון כזה גם עם חצי מהגודל של הצי הנוכחי. אין כאן ציים של מטוסים מסביב שיכולים להוות סכנה של תקיפה מיידית של ישראל, אלא אם מישהו חושב שיש סיכוי שהאמריקאים או הרוסים יתקפו אותנו.
"אם תוסיף על זה גם את מערכי ההגנה האווירית שיש לנו, תבין שאנחנו הולכים עם שני שלייעקס וארבע חגורות על אותה משימה. זה שותה תקציבים של הרבה חילות אחרים בתוך הצבא. למשל, יש שכבת הגנה על טנקים מפני טילי נ"ט שנקראת מעיל רוח. במחיר של מטוס F35 אחד היית יכול לסגור שתי אוגדות טנקים עם מעילי רוח לכולם. ובכל זאת, החליטו שלא לעשות את זה. זו החלטה שאם הייתה מתקבלת הייתה חוסכת חיים של עשרות טנקיסטים מסכנים שנפלו במלחמת לבנון השנייה.
"גם קהילת המודיעין שיש לישראל, על כל שלוחותיה ארגוניה וזרועותיה, זה מנגנון בסדרי גודל של מעצמת על. אם תיקח את כמות העובדים בכל המנגנונים האלה ביחס לאוכלוסיה ותשווה את זה למדינות ענקיות כמו צרפת, גרמניה ואנגליה, אתה תהיה המום. זה פשוט מופרז. וזה יוצר שפע של גופים שמתעסקים באותה הדברים, כפילויות על גבי כפילויות, בלי שום סיבה. אתה לפעמים מקבל את אותה ידיעה מארבע גורמים שונים שכולם אספו אותה באמצעים שלהם בנפרד. בשביל מה זה נחוץ?"
למה זה ככה?
"כי אני לא מכיר פוליטיקאי אחד שהיה מוכן לקצץ בתקציבו ואני לא מכיר שר ביטחון אחד שלא התקשט בנוצות של האיום התמידי והקיומי שאנחנו חיים איתו כל דקה. ואני מכיר הרבה ראשי ממשלה שנוח להם להתחבא מאחורי הנוצות של האיום התמידי כי זה מפנה את תשומת לב הציבור אל איומים קיומיים ואז לא צריך לטפל בבעיות פנימיות קשות.
צריך מספיק כוח לראש ממשלה ולשר אוצר לשים על שולחן שר הביטחון ולהגיד לו אתה מפריז. אני אומר לך שבחלק מהדברים מהיכרות אישית האמריקאים באו לא פעם ושאלו בשביל מה אתם צריכים כאלה עוצמות? המערכות שבאמת מוצדקות הן מערכות ההגנה המתוחכמות. כאן כבר מדובר באיומים מאוד מוחשיים עם מספרים בדוקים וכאן המדינה באמת מחויבת לשמור על הגנה אפקטיבית".

על תהליך בניית האיומים
"אצלנו במדינה לכל תחום יש רגולטור, חוץ מתחום אחד – בניית האיומים. לזה אין רגולטור. בניית האיומים עובדת במעגלים אוד מסודרים בצבא, עד שבסוף מגיעים לקבינט הביטחוני. אין יועץ ביטחוני חזק או עצמאי מספיק שיודע לבקר את זה. אין מישהו שיבוא ממשרד החוץ או מהמועצה לביטחון לאומי שיגיד שהאיומים האלה מופרזים. יש רק את הגוף הדומיננטי הזה שיושב בתוך הצבא (הכוונה לאמ"ן – אגף המודיעין – ש"א), שמורכב מאנשים מאוד צעירים שלא יכולים לראות ראייה לאומית כוללת ורחבה, שמציג את כל האיומים שהוא רק יכול למצוא.
"לאורך כל השנים כמעט שאין ערעור על מה שאמ"ן מציג כאיום. גם בימים שאלה היו פרס ורבין ושרון. משיקולים פוליטיים היה להם נוח להאדיר את האיומים האלה. וכשמציגים את מניפת האיומים האלה, נגזרת ממנה תוכנית העבודה של מערכת הביטחון, והתקציב של המערכת. וכשאין רגולציה על האיומים, אתה נמצא בסיטואציה שכל מה שתבקש – תקבל. פתאום צריך את כל התקציבים האלה למטוסים, ולטנקים ולכוח קומנדו מיוחד שיכול לנחות פה ושם. אם מישהו היה בא בתבונה ואומר שאנחנו חייבים לשתף פעולה מבצעי עם האמריקאים באיראן, זה היה משפיע גם על תמונת האיומים ועל הדרישות התקציביות. והפוליטקאים גם אף פעם לא שואלים כמה זה עולה. כמה עולה גיחת צילום כל יום? אולי אפשר להסתפק בגיחת צילום פעם ביומיים? פעם בשבוע?
"למערכת הביטחונית יש מחלה קשה בתחום הזה, ואין שום הענשה על התראת יתר, רק על התראת חסר. אני לא פסיכולוג של מערכות אבל אניח מניח של-1973 יש נתח בעניין הזה. אז קנית 150 מטוסים ובסוף השתמשת רק ב-2? אף אחד לא יבוא אליך בטענות. אבל אם חס וחלילה יקרה משהו, אז יש הדחות וועדות חקירה ואף אחד לא רוצה להיות בצד הזה של הדברים. עוד לא ראיתי מישהו מקבל נזיפה או ביקורת מצד מבקר המדינה על כך שבזבז יותר מדי תקציבים על היערכות מופרזת".

2.
לפני שנשאל מה בכוחכם לעשות עם המידע הזה, בואו נעשה סדר לרגע. לבן דב יש חברה בשם סקיילקס. בכלל, בשוק ההון אוהבים לשחק עם חברות עם שמות מרתיעים, אולי בשביל להרתיע את הציבור. לא יודע. בכל אופן, הבוקר מתפרסם שאתמול סקיילקס הודיעה שהיא בודקת אפשרות לצאת להנפקה פרטית של אג"ח למוסדיים בהיקף של 50-100 מיליון שקל. לא הבנתם כלום? לא במקרה. זה הז'רגון שמשתמשים בו בשוק ההון, ולא במקרה. ידע הוא כוח, ולכן הדרה באמצעות שפה מתוחכמת היא כלי יעיל לשמירה על כוח.
במלים של בני אדם, החברה של בן דב הודיעה שהיא בודקת אם היא תוכל לקחת הלוואה של 50-100 מיליון שקל מהגופים שמנהלים את הפנסיה שלכם (קרי, הגופים המוסדיים). זו לא טעות אופטית. סקיילקס, שמתקשה להחזיר את החובות הנוכחיים שלה, מעוניינת בעצם למחזר חובות – כלומר, לקחת על עצמה עוד חוב, עוד הלוואות, בשביל להחזיר את החובות הנוכחיים שלה, גם הם מכספי הפנסיה שלכם. אם זו לא פירמידה, אני לא יודע מהי פירמידה.

3.
גולן פרידנפלד כתב על זה אצלנו היום טור מעולה, לטעמי. אצטט ממנו קצת:

אילן בן-דב הוא סוחר מעולה, אלוף במשא ומתן. שלוש חברות שאיתן הבליח לשוק ההון לא עמדו בתשלומים שלהם לבעלי איגרות החוב, ובכל זאת בן־דב מאמין שהאנרגיות, הלהטטנות הפיננסית והוורבאליות שלו יצליחו לגרום למשקיעים המוסדיים, כלומר לפנסיות לקופות הגמל ולקרנות הנאמנות של עם ישראל, להשקיע בחברות שלו. בן־דב גייס עד היום מהחיסכון הפנסיוני של עם ישראל יותר מ־2 מיליארד שקל לשלוש החברות הלוהטות שלו.
לאחת מונה מפרק, האחרת כרעה תחת נטל החובות והשלישית נמצאת על ערש דווי. בן־דב עשוי להבטיח שהפעם אין דברים כאלה. שיהיו ביטחונות מבטון. מה זה בטון? ברזל. שאין כמעט סיכון ולכן הריבית צריכה כמובן להיות בהתאם ושבכלל אינטרס של המוסדיים הוא לתת לו את ההלוואה כי אם לא, הם, שמושקעים באג"ח של החברות שלו עד צוואר, ייפלו ביחד איתו. וחבל. עניין של כמה עשרות מיליוני שקלים והכול חוזר למסלול.
השאלה המרכזית היא לא מה בן־דב רוצה, אלא מה בן־דב יקבל. שכן בן־דב הוא למעשה בוחן הפתע שנערך לשומרי הסף המנהלים את המיליארדים של כספי הפנסיה, הגמל וההשתלמות. אלו צריכים להחליט האם הם מענישים את בן־דב או שהם מעדיפים להתעלם מהיסטוריית האשראי הבעייתית שלו לאורך השנים, ומהתחביב שפיתח לעצמו: לקחת כסף מהמשקיעים, ואם זה מצליח לגרוף מאות מיליונים. אך אם זה נכשל, לעשות תספורות ואז לגייס שוב. מנגנון העונש של המוסדיים יכול לעבוד בשני אופנים: האחד – לא להיענות לבן־דב ולא להשתתף בהנפקה, והשני – להשתתף בהנפקה אבל לדרוש ביטחונות קשים וריבית שתשקף היטב את הסיכון הגלום באישיות כזו.

4.
רחלי בינדמן, כתבת העיתון, בדקה עם הגופים שמנהלים את הפנסיה שלכם מי שוקל להלוות את הכסף שלכם – שוב – לאילן בן דב. הגופים האלה השיבו שהם לא מתכוונים – מנורה, פסגות, כלל ביטוח. בית ההשקעות אלטשולר-שחם השיב שיש סיכוי נמוך שילווה כסף לבן דב. חברות הביטוח הראל, הפניקס ומגדל – שלדעתי מחזיקות יחד לפחות בשליש מהשוק, אני מצטט מהזיכרון, ייתכן שאני טועה – סירבו לתת תשובה ברורה אם כן או לא. כל עוד זו ההחלטה שלהן, אתייחס אליהן כאילו הן שוקלות להלוות לאילן בן דב את כספי הפנסיה שלכם. מגדל, הראל והפניקס.
ועכשיו, ללב העניין. אם אין לכם בעיה שילוו את הכסף שלכם – שוב – לאילן בן דב, אתם מוזמנים להפסיק לקרוא כאן. הטקסט הזה לא רלוונטי עבורכם. אם אתם לא מעוניינים, תשאלו ודאי – מה אנחנו יכולים לעשות עם זה? יש לנו דרך להשפיע על ההחלטות של האנשים שמנהלים את הפנסיה שלנו?
שלא במפתיע, התשובה היא כן ולא.

5.
ניהול הפנסיה מזכיר במשהו משטר דמוקרטי. אבל רק במשהו. כמו בדמוקרטיה, שם הציבור נותן את קולו ובוחר נציגים שייצגו אותו בתהליכי קבלת ההחלטות על ניהול חייו ועיצוב עתידו, דבר דומה קורה בפנסיה. כל אחד מהחוסכים – ומאז 2008 כל העובדים השכירים בישראל מוכרחים לחסוך לפנסיה – בוחר בגוף פנסיה שינהל עבורו את הכסף שלו. ומאותו רגע, כמו בדמוקרטיה, ההחלטות לגבי ניהול הכסף שלו מתבצעות בידי אנשים אחרים. מה מידת ההשפעה של הציבור בדמוקרטיה על נבחרי הציבור שלו? שאלה טובה. לעיתים אפסית, לעיתים נרחבת.
יש שיגידו שבכל מקרה, בדמוקרטיה היכולת של הציבור להשפיע על תהליך קבלת ההחלטות משמעותי הרבה יותר מאשר היכולת של ציבור החוסכים להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בניהול כספי הפנסיה שלו. אני רוצה לטעון אחרת. אני רוצה לטעון שבמצב הקיים כיום, היכולת של ציבור החוסכים להשפיע היא קלושה, אבל שזה לא מוכרח להיות ככה.
מה היה קורה, למשל, לו הייתם מרימים טלפון לשירות הלקוחות של גוף הפנסיה שלכם ודורשים בתוקף שלא להלוות את הכסף שלכם לאילן בן דב בפעם הרביעית. מה היו אומרים לכם במוקד? איך פנייה כזו הייתה מתקבלת? סביר להניח שבביטול מעורב בתמיהה. ואיך 100 פניות כאלה היו מתקבלות? ו-1,000 פניות? ו-10,000 פניות? ו-100,000 פניות? נדמה לי שגופי הפנסיה לא היו יכולים להתעלם ממאסה של פניות, ממש כמו שנבחרי הציבור לא יכולים להתעלם לחלוטין ממאסה של אנשים שצועדים ברחובות ודורשים צדק חברתי וכו'.
אבל בשביל שמשהו דומה לזה יקרה נדרשת מודעות גבוהה מאוד מצד הציבור למה שקורה בפנסיה שלו, ואכפתיות לגבי העתיד שלו. שני אלה חסרים היום במידה ניכרת, ולכל הגופים – ודאי לגופים שמנהלים את הפנסיה – יש אינטרס לשמור על המצב הקיים כמות שהוא.

6.
הכוח היחידי שעומד כיום בידי ציבור החוסכים, כל עוד מעגל חוסר המודעות עדיין לא נשבר, הוא הכוח להעביר את כספו לגוף פנסיה אחר. גוף הפנסיה שלכם מקבל החלטות שלא עולות בקנה אחד עם הסולם הערכי שלכם? אתם יכולים להעביר את הכסף למקום אחר. ממש כמו שאתם יכולים להעביר את הכסף למקום אחר אם התשואות שגוף הפנסיה שלכם נמוכות יותר משל גוף אחר (בטווח הארוך כמובן) או לא נראות לכם מסיבה מסוימת. הבעיה מתעוררת אם כל גופי הפנסיה מתנהלים אותו הדבר פחות או יותר, ואין תחרות אמיתית ביניהם. אז אין לכם לאן להעביר את הכסף. הכלכלנים היו מגדירים מקרה כזה "כשל שוק", והיו מצפים מהמדינה, מהרגולטור – משרד האוצר במקרה זה – להתערב.
הוא לא.

6.5
בשביל להיות הוגן, צריך לשאול כאן שאלה – האם בכלל אנחנו רוצים שהאנשים שמנהלים עבורנו את הפנסיה יקשיבו לנו? אני לא יודע מה התשובה לשאלה הזו. סביר מאוד להניח שהיא לא תשובה אבסולוטית – לא לא, ולא כן. סביר מאוד להניח שזה תלוי באיזה מקרה, ולגבי מה, ובאיזה שיעור. ובכל זאת, השאלה אינה מובנית מאליה.
ועם זאת, נדמה לי שהיה ראוי לאפשר לאנשים לפחות להביע את דעתם הערכית במקומות מסוימים. למשל, לאפשר לאנשים למלא שאלון בעת שהם מצטרפים לגוף הפנסיה שלהם. שאלון העדפות ערכיות. האם את או אתה מעוניינים שהכסף שלכם יושקע בחברות נשק? בחברות הימורים? בחברות טבק? בחברות המזהמות ביותר בעולם? בחברות ניכיון צ'יקים בשוק האפור? האם אתם מעוניינים שנמשיך להלוות את הכסף שלכם לאנשים ששמטו חובות בעבר? האם אתם מעוניינים שלא נמשיך להלוות את הכסף שלכם לאנשים האלה, גם אם זה במחיר של תשואה (אפשרית) נמוכה יותר?
למה לא לתת לאנשים את האפשרות להביע את עמדתם בנושאים האלה?

7.
בקיצור, זה מה שקורה ממש בימים אלה. אילן בן דב מנהל מגעים מאחורי הקלעים לקבל עוד הלוואה מכספי הפנסיה שלכם. שלכם. שלנו. הכסף שלי מנוהל במגדל. מגדל היא אחד משלושת גופי הפנסיה – ובעלת קרן הפנסיה השנייה בגודלה בישראל – שסירבו להתייחס לשאלה האם היא שוקלת להלוות עוד כסף לאילן בן דב. סתם, שתדעו. כלומר, לא סתם. שתדעו, ושתספרו לאנשים אחרים, ואולי בסוף נגיע למאסה קריטית ומישהו יתחיל להקשיב לנו.

1.
שר האוצר כתב:

"דיברנו על החינוך שמקבלים הילדים של גברת כהן (ועל זה שאין יום לימודים ארוך בבית הספר שהיא מלמדת בו), דיברנו על טיב השירות שהיא מקבלת בכל פעם שהיא נכנסת למשרד ממשלתי, על זה שהילדים שלה כבר לא בטוחים שהם רוצים לחיות בישראל, על העובדה שמערכת הבריאות סביבה קורסת ושאין לה אפשרות לקנות כרטיס-משולב לתחבורה הציבורית.
"והמשכנו לדבר. על זה שגברת כהן יודעת שאם יפרצו לה הביתה השוטר רק ימלא טופס לביטוח, על הצורך שלה בחיי קהילה, על כך שאין מספיק תחרותיות בשירותים הפיננסיים שהיא מקבלת, על זה שהיא מרגישה כמו מטומטמת מפני שכולם סביבה מעלימים מסים ורק היא משלמת הכל"

ננסה שנייה לכתוב בנקודות את הנושאים שמופיעים בשתי הפסקאות האלה:
* איכות מערכת החינוך
* איכות השירותים של משרדי הממשלה
* חוסר האופק של דור ההמשך
* קריסת מערכת הבריאות
* משהו על תחבורה ציבורית (האמת שלא הבנתי את העניין עם הכרטיס המשולב של התחבורה הציבורית. זו אמירה על יוקר המחיה? זו אמירה על איכות התחבורה הציבורית? לא ברור לי לגמרי)
* אוזלת היד של המשטרה מול הפשיעה
* היעדר חיי קהילה
* היעדר תחרות בין הבנקים, ובשוק הפנסיה
* התפוררות הסולידריות (התחושה שיש סיבה לשלם מסים)

אימצתי את מוחי אבל אין לי משהו חכם להגיד על זה. ניסיתי. כתבתי כמה פסקאות ומחקתי. אני מודה: הייתי יכול לכתוב בעצמי על לא מעט מהנושאים האלה, בצורה דומה. כנראה שגם כתבתי על חלקם בעבר. זה נראה לי כמו אבחנה די טובה של של בעיות (לא כולן, חלקן) שמטרידות את ציבור הבוחרים של שר האוצר – המעמד הבינוני-גבוה (בפסקה לפני כן, שלא ציטטתי, הוא מזכיר גם את מחירי הדיור וחוסר היכולת של דור ההמשך לקנות דירה). הבעיה היא כנראה לא כאן (וחבל, כי זה, בעיני, החלק היותר מהותי של הדברים שהוא כתב).

2.
אז הבעיה היא לא כאן. האם היא כאן? הנה מה שהרגיז הרבה אנשים:

"ריקי כהן מחדרה," הסברתי, "היא בת 37, מורה בבית ספר תיכון. הבעל שלה עובד בחברת היי-טק במשרה לא בכירה, והם מרוויחים ביחד קצת יותר מעשרים אלף שקל בחודש"

האם האמירה הזו היא שמצדיקה ביקורת? רמת השכר הזו – 20 אלף שקל בחודש (לא ברור אם ברוטו או נטו) למשפחה – מייצגת את הקצה העליון של מעמד הביניים – עשירון 9. כאמור, העשירון הזה הצביע בהמוניו ליאיר לפיד. הוא מדבר ישירות אל הבוחרים שלו. ואולי על זה הביקורת? על זה שהוא לא שר האוצר של כווווווווווווולם? זו אמנם ביקורת רלוונטית, אם אתם לא מבוחריו של שר האוצר הזה. אם אתם כן, הביקורת הזו פשוט לא קיימת.

3.
ואולי הביקורת היא על מה שאין בטקסט הזה? אין בו אזכור לעוני. אין אזכור לפערי הכנסות. אין אזכור למס החברות, לפטורים ממס החברות. לאנשים שמקבלים שכר של מיליונים בשנה, כל שנה, מחברות ציבוריות (כלומר שציבור המשקיעים מושקע בהם). אין אזכור לשירותי הבריאות האיומים בפריפריה. אין אזכור לאפשרויות התעסוקה המצומצמות שיש במדינה הזו מעבר לגבולות אזור המרכז. למגמות הדמוגרפיות שבעוד עשור או שניים יעשו שמות במעמד הביניים העובד, היצרני. לבעיה הפנסיונית שבוערת לנו מעל לראש בזמן שאנחנו מתעלמים ממנה. לחוסר הביטחון התזונתי של אלפי משפחות. לחוסר היכולת של ה(גברים) החרדים להשתלב בשוק העבודה. ויש שיוסיפו – יוקר המחיה, בירוקרטיה מיותרת, שרשרת של מונופולים ממשלתיים שגורמים להתנפחות מחירים, ועוד שורה של נושאים. אולי זה מה שמפריע בטקסט הזה? מה שאין בו?

4.
ואולי הבעיה היא הסיגנון? אולי מה שמפריע הוא הניסיון להפוך את תהליך קבלת ההחלטות על סדר העדיפויות של הממשלה – התקציב – למין תהליך רומנטי, נוגה, של אומנים מתייסרים. לא פנייה ישירה לציבור, מול מצלמות, און רקורד ובשידור חי, עם מתן אפשרות רצינית לשאלות מאתגרות, אלא פובליציסטיקה פייסבוקית חד צדדית על איך בונים תקציב.
האמת היא שככה לא בונים תקציב. ממש לא ככה. תקציב בונים עם טבלאות אקסל מתישות. כי בסופו של דבר, עם כל הכבוד לשר האוצר ולכל גברת ואדון מכל עיר או מושב בישראל, בסוף יש הכנסות והוצאות, והעסק הזה צריך להיסגר. זו לא חזות הכל, כמובן. בדרך צריכות להתקבל שורה של החלטות על בסיס ערכי, אידאולוגי, על בסיס תפיסת עולם. שם, בדיוק שם, צריך שר האוצר לבוא לידי ביטוי, ונדמה שזה מה שהוא ניסה לבטא בפוסט הזה. כנראה. שם בדיוק הוא ייבחן – בהחלטות שיחליט, באידיאולוגיה שיביא לידי ביטוי.
אבל בכל מקרה, בסוף בסוף בסוף, אחרי כל ההחלטות, בסוף מחכה טבלת אקסל שצריכה להיסגר. ובשביל זה צריך להכריע הכרעות גדולות, מקרו כלכליות – מי יישא בעול המיסוי, ובאיזה אופן? ואיזה שירותים יקוצצו ואיזה יורחבו? אין כאן רומנטיקה, יש כאן הרבה מספרים קרים. הרבה מספרים גדולים – מע"מ, מס הכנסה, מס חברות, פטורים ממס – ומעט מאוד מספרים קטנים. את זה קשה להעביר בטור לייקאבילי (זו כנראה המילה הכי מתאימה בהקשר הזה, בעידן פייסבוק), אז שר האוצר פשוט לא יכתוב על זה.

5.
חדי העין יבחינו שאין לי בעצם ביקורת מהותית על שר האוצר בשלב זה, אלא רק זיוני שכל כתובים נאה. זה המצב פשוט משום שהוא לא החליט עדיין שום החלטה מהותית. עוד לא ראיתי איך בדיוק הוא מתכוון לעשות רברס לתהליך הקריסה של מערכת הבריאות, איך בדיוק הוא מתכוון לשפר את הרמה השערורייתית (לא בכל מקום כמובן) של השירותים הממשלתיים, איך הוא מתכוון לאפשר פתרונות דיור במחיר סביר, איך הוא מתכוון לחזק את הסולידריות החברתית ולו מטעמי הגדלת הכנסות המדינה ממסים, איך הוא מתכוון לסייע לחברה החרדית להתאים את עצמה לצרכים של מדינה מודרנית, איך הוא מתכוון להכניס תחרות מטורפת במערכת הפיננסית, ואיך הוא מתכוון לשפר את מערכת החינוך.
עד אז, כל מה שנשאר הוא הסגנון. וזה – בתנאי שהסגנון לא נועד להסתיר את האמת – כבר שאלה של טעם. אם הוא יהיה שר אוצר מצוין עם סגנון נפוח, שיהיה. זה עדיף על שר אוצר גרוע עם סגנון נפוח. לא?

2. פרק שני, ובו יסופר כיצד חברי ועדת טרכטברג חשבו להמליץ לצמצם את זכות השביתה במגזר הציבורי, עד שהמשנה ליועץ המשפטי לממשלה הוריד אותם מהעץ
בדיון השני של ועדת טרכטנברג ביוקר המחיה, ב-18 בספטמבר, נושא הוועדים הגדולים צבר תאוצה. למעשה, על השולחן הועלתה הצעה לצמצם את יכולת השביתה שלהם, הצעה שלא נכללה לבסוף בהמלצות הוועדה ושנחשפת כאן לראשונה. מעלה ההצעה לא היה אחד מפקידי הממשלה, אלא דווקא אחד מ"נציגי הציבור" בוועדה – שחר כהן, עובד HP אינדיגו, ופעיל בעמותת NOVA שמסייעת לעמותות מהמגזר השלישי לבנות דפוסים של התנהלות נכונה.
שחר כהן: "יש לי הצעה שגם העליתי בפעם הקודמת. וזה מתחבר לנקודה עם ההסתדרות, זה צמצום זכות השביתה במונופולים ציבוריים. בעיני, אם בכל מקרה ההסתדרות תהיה נגדנו, בואו נוציא אותה מהארון. בואו נוציא אותה מהארון! בואו נרשום צמצום זכות השביתה, מונופולים ציבוריים בכל מקרה יתקפו אותנו, בואו נגיד חזרה, הם תוקפים אותנו בגלל ששמנו את זה על השולחן".
גל הרשקוביץ: "הוא (הכוונה לאבי ליכט, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה – ש"א) יגיד לך עכשיו שאתה לא יכול לעשות את זה".
כהן: "אז אני אביא את אייל [גבאי]".
[...]
אייל גבאי: "בוא נבדוק ברשות המסים ובבנק ישראל, שזה המונופולים שאנחנו לא רואים, אבל הם מונופולים דרמתיים, וראינו אחד מהם כאן היום בפעולה, בוא נראה שם מה קורה".
פריזט: "יש לנו אומדן גם לגבי סה"כ העודף במגזר הציבורי"
גבאי: "בוא נראה מה קורה שם, הרי אלה מונופולים שאתה אפילו לא יכול ליצור להם שום עולם של תחרות ושום כלום. אתה יודע כמה שילמנו ברשות המסים בשביל שהם ילכו לגבות ויתנפלו על ארגוני הפשע? הם החזיקו אותנו בגרון, אני שנה וחצי ליוויתי את הסיפור הזה, כולם זחלו אצלם על הרצפה".
מנואל טרכטנברג: "זה וועד עובדים".
גבאי: "וועד עובדים, מונופול. זה מונופול טבעי שאין עליו. אני חושב שההצעה של שחר ראויה לדיון".
כהן: "צמצום זכות השביתה במונופולים ציבוריים".
פריזט: "מה עם אכיפה? איך אוכפים את זה? זו אחלה הצעה. אני הולך אתך. הלכתי אתך. אני אתך. איך אוכפים? איך אוכפים?"
(מדברים יחד)
טרכטנברג: "חברים, היתה הצעה לגיטימית. בבקשה, גל".
גל הרשקוביץ: אני יכול לשכלל לך את ההצעה. כיוון שאבי [ליכט] יגיד לך שאתה לא יכול, אני אתן לך עצה. תגיד איסור שביתה תמורת בוררות חובה, ואז הוא יגיד לך שזה בסדר. נכון, אבי? תמורת בוררות איסור שביתה. אפשר, נכון? זה אפשר".
טרכטנברג: "לא בקלות אפשר למצוא בורר".
הרשקוביץ: "אבל אז זה מאוזן, כי מצד אחד אתה אומר: אני אוסר את זכות השביתה, ומצד שני, זו לא חכמה, אני מנהל אתך מו"מ ואתה בידיים קשורות. לכן זה לא חכמה. אבל אני נותן לך בוררות חובה".
גבאי: "אחד מסיפורי כיבוי האש הגדולים, למה לא היתה רשות כיבוי אש וכוח כיבוי אש? כי רבו על הסעיף הזה מול ההסתדרות, על איסור שביתה או לא איסור שביתה במשך חמש שנים".
הרשקוביץ: "תעשה בוררות חובה".
כהן: "אין את זה גם בכבאים".
[...]
יוג'ין קנדל: "אני חשבתי על זה קצת. זה לא מונופולים ציבוריים, אלא תשתיות חיוניות שאין להן תחליף. היכולת, העילה לשפוט מה שעושים היום בנמלים, שמישהו לא יצא לארוחת צהרים, לא נתנו לו לצאת לארוחת צהרים למסעדה שהוא רוצה, משביתים את הנמל – זה הזוי לחלוטין. ולכן אני חושב שדווקא אמירה מפה, שהקלות שבה, בהינתן שבמיליארד שקלים פלוס כל היעילות שנובעת מהשבתות ומחוסר יעילות, אני חושב שדווקא להכניס תנאים להמליץ למחוקק להקשות תנאים בחוק דיני העבודה, של איך מאשרים שביתה למפעל כזה, או לגוף כזה, כולל שביתות איטלקיות, אני חושב שזה מאד חשוב".
הרשקוביץ: "אבי, תגיד לי, אפשר לקבוע בחוק, אם אתה אומר מצד אחד איסור שביתה בגין תשתיות חיוניות ומצד שני, אבל על מנת לשמור, בוררות חובה".
פריזט: עכשיו יש לך את כל הקואליציה יחד, את עופר [עיני] ואת שרגא ֿברוש] ביחד. אני צוחק, גם ככה תקבל את זה".
[...]
אבי ליכט: [...] "המלצה קונקרטית לגבי זכות השביתה שכאן עלתה, אני קצת הופתעתי מזה, גם תחום ההתמחות שלי הוא לא דיני עבודה, אבל זכות השביתה היום, נחשבת במשפט הישראלי לזכות יסוד. ולבוא עכשיו ולשבור בעצם את הכוח הארגוני, זה לא מהלך טריוויאלי, אני לא רוצה עכשיו סתם לשלוף מן המותן, אני חושב שזה גם לא רציני, ההצעה שאתם מעלים היא דרמתית במובן יחסי העבודה. אני רק רוצה להזכיר שיש היום כלים להתמודד עם שביתות, כלומר, יש מה שנקרא צווי מניעה והמדינה משתמשת בהם בצורה תכופה, וגם אף אחד עוד לא ממש עשה את זה, אבל ברגע שיש מישהו שרוצה להשבית את חברת חשמל או את מקורות או אפילו את הרכבת או אפילו את מערכת החינוך, אז הולכים לבית הדין לעבודה ואם יש צורך חיוני אז השביתה הזאת לא מאושרת. ובית הדין לעבודה עושה איזונים בין זכות השביתה מצד אחד לבין הצורך של הציבור בשרות החיוני. לכן אני לא בטוח שנכון עכשיו ללכת על המהלך הזה. אם אתם רוצים, אני אוכל להביא הנה ביום שלישי את המומחית לדיני עבודה שגם מלווה את הצוות של שרותים חברתיים, שבכל מקרה יציג והיא תוכל להתייחס לזה, אורית קורן, ביתר פירוט".
בסופו של דבר, לאחר דיון ממושך, החליטה הוועדה שלא להכליל את ההמלצה הזו בדו"ח הסופי שלה.

3. פרק שלישי ובו יסופר כיצד הוועדה התלבטה האם לצאת נגד הלובי החקלאי
גם תחום מוצרי המזון עלה על שולחן הוועדה, אם כי באופן חלקי בשל העבודה המקבילה של ועדה ממשלתית אחרת שבחנה את הנושא בעקבות מחאת הקוטג' (ועדת קדמי, בראשות מנכ"ל משרד התמ"ת שרון קדמי). ובכל זאת, לאורך הדיונים בנושא, עלתה יותר מפעם אחת השאלה האם להתעמת עם הלובי החקלאי.
שלומי פריזט: [...] "אבל בחקלאות אני חושב שקשה יהיה להגיד שחקלאות הוא ענף ככל הענפים. אפשר להגיד את זה".
אייל גבאי: "אז בוא נשים את השיקול, שזה הולך לביטחון הציבור, בואו נשים אותם, יש כאלה שמחזיקים קרקע, אני לא רוצה שיחזיקו קרקע, הסבסוד העקיף שהם מחזיקים קרקע לא שווה לי את זה".
[...]
אבי שמחון: "גם יהיה יותר ירוק, גם נשמור על הקרקע. גם נשחרר קרקע חקלאית לבנייה, כי הם יהפכו להיות ספקולנטים".
שלומי פריזט: רבותי, כל מה שאמרתי הוא שיש מה לדבר על חקלאות ואנחנו מתכוונים לדבר על זה. לעומת זאת, במקומות אחרים אנחנו חושבים שיש פחות מה לדבר. אנחנו חושבים שיש מה לדבר. אתה יכול להגיד.
אמיר ברקן (ראש האגף הכלכלי במשרד ראש הממשלה, משקיף בוועדה): "צריכה להיות פה קריאת כיוון הדדית של הוועדה. כי החקלאים הצליחו להתחמק מהחשיפה (לפתיחת המשק הישראלי לתחרות זרה – ש"א) ב-94' והם הולכים להתחמק מהחשיפה הזאת גם. מה עשינו עם זה?"
מנואל טרכטנברג: "אני רוצה להגיד מילה. אנחנו לא רוצים להתעסק על סלעים שבסוף הכל ייפול, אני חושב שהאמירה חקלאות היא אמירה ביקורתית, באמת, בכל העולם חקלאות זה קיים, אני לא אמרתי אם צריך להגן על זה עד הסוף או לא צריך להגן על זה עד הסוף, אבל להגיד שחקלאות זה כמו סטריאו, בואו נסתכל על מה שקורה בעולם, אין שום מדינה בעולם שזה ככה. שום מדינה בעולם פרט להונג קונג. דבר שני, במדינת ישראל אסור שזה ייפול בגלל הרפתנים, אסור, ובואו נראה, בואו ניתן את הדעת בצורה אחרת יותר מושכלת, אני מניח של הרפתנים או של גידול העגבניות".
יהודה נסרדישי: "אני אוסיף לך נתון, בחקלאות אחוז המכס נע מאפס עד 12% מקסימום. זהו".
שמחון: "מצד שני, במרבית העולם, זה לא הצרכן שמסבסד את החקלאות, אלא זה הממשלה. אצלנו זה הצרכן".
קרנית פלוג: "תמיד הממשלה".
שמחון: "בעוד שאצלנו הצרכן מסבסד את זה".
מנואל טרכטנברג: אבי, הסבסוד שקיים בעולם, רובו ממשלתי, לא כולו, אבל רובו. עוד מעט נגיע לזה. כשלא יהיה פה תקציב הבטחון, יהיה תקציב לסבסוד החקלאות".
גבאי: "אתה נתת נימוק אחד, צריך לשמר את זה, הדבר האחרון שאני רוצה זה שנביא מסקנות של תביעה על הזנב של הכלב, ואז אנחנו ניפול. זה צד אחד. צד שני, במציאות [...] אני חושב שאנחנו משלמים מחיר מאד יקר על הלובי החקלאי הזה על כל גווניו, זה הולך גם לקרקע, זה הולך גם למים, למחירים שהם גדולים מדי למדינת ישראל, ולכן אני אומר, בסוף מבחינתי, הכי קל לי להגיד, כי במובן מסוים אני יכול להגיד אחרי המבול, אבל אני אומר, השאלה אם אפשר יהיה לעמוד מאחורי זה ברמה של להסתכל לציבור בעיניים ולהגיד לו: [...] עשינו את המקסימום שאפשר. לא את המקסימום, אלא את המקסימום שאפשר, וזו באמת שאלה מה הם רצו שנעשה במזון. כי אם נשאיר את זה באמירה שבלובי החקלאי לא נוגעים, כי זה קשה, אז אני לא אוכל את זה".

4. פרק רביעי ובו יסופר איך חברי הוועדה שמים לב שאין אף רגולטור שידאג לצרכן, אבל לא יודעים איך לפתור את הבעיה הזו
לאורך הדיונים בנושא יוקר המחייה, עלתה שוב ושוב הסוגייה שלמעשה, מכל הרגולטורים הרבים שבמשק, אין ולו אחד שמטרתו לדאוג לתחרות, ולרווחת הצרכן.
שלומי פריזט: "דומה שבתוך המערכת הרגולטיבית, בתוך המעורבות הממשלתית, באיזשהו מקום יוקר המחיה הולך לאיבוד, כמשהו שיש לו משמעות, חשיבות, אולי משקלו פוחת. אני לא יודע להגיד הולך לאיבוד, משקלו נמחק".
מנואל טרכטנברג: "צריך פה להגיד שבעצם בכל אחד מהמשרדים האחרים ויש רבים כאלה, יש מישהו שמופקד. על המימד הזה אף אחד לא מופקד. כי מה שקורה, אתה יכול להגיד האוצר מצד אחד, מכיוון שיוקר המחיה לכאורה, לכאורה, זה בנק ישראל ברמה הכי הכי מקרו. אתה מבין"
קרנית פלוג: "אבל ברמת המקרו תראה למשל מה קרה לCPI (מדד המחירים לצרכן – ש"א) של ישראל, שבמשך עשר שנים …"
טרכטנברג: "אני מגיע לזה, שיוקר המחיה זה כאילו אינפלציה, ויש מתכונת של בנק ישראל, ולכן אין צ'אנס שזה יתום. [...] אלא אם כן מישהו צועק, קורה משהו במחיר הלחם, אז מישהו צועק".
קרנית פלוג: "מי אחראי על נושא התחרות, נניח, מי הוביל את החשיפה?" (הכוונה לתוכנית החשיפה של השוק הישראלי לשווקים העולמיים – ש"א).
שחר כהן: "האוצר".
מנואל טרכטנברג: "אבל הנה, זו דוגמא טובה. תוכנית החשיפה, המניע לא היה אותו מניע בכלל, היה לפתוח את המשק, כדי שהמשק יצמח".
בהמשך הדיור, הוסיף פריזט שתי אמירות חשובות, שכמעט ולא נשמעות מפי פקידים ממשלתיים בדיונים ציבוריים שוטפים שנעשים כשהמצלמות פועלות.
פריזט "היעדרה של תורת רגולציה. יש לנו תו"ל (תורת לחימה – ש"א) איך משחררים אנשים מבניין. יש לנו תו"ל אם נשרף היער, אבל אין לנו תו"ל על איך עושים רגולציה. איך עושים את זה. מה המומחיות שצריך, מה המבנה הרגולטורי. לפעמים יש העדר מעקב אחרי החלטות. לדוגמא: הקוטג', בקוטג' הוחלט ב-2005 לשחרר אותו מפיקוח וזה לא נבדק בצורה קונקרטית כל הזמן, האם יש זמן. היתה פעם בעיה כי פיקחנו, האם הבעיה עוד שם, אולי היא הלכה,אולי אפשר לנוח, אולי לא. אנחנו לא עם יד על הדופק בתור רגולטורים".
מלבד זה, הכיר פריזט ביכולת של בעלי האינטרס החזקים במשק להפעיל לחצים על הרגולטורים הישראלים, אל מול חוסר היכולת של הציבור הישראלי לעשות זאת.
פריזט: "הביזור האינהרנטי של משקי הבית, [היעדר] היכולת שלהם להתארגן ולבוא עם אג'נדה סדורה אל הרגולטור ולומר לו: רבותי, אדוני, הרגולטור, עמדתי היא כך וכך, היא עמדתי, ואני מייצג מישהו באיזשהו מובן. השיתוף של הרגולטורים את הציבור, השקיפות מול הציבור, היכולת לקבל את האינפוט של הציבור בדברים האלה, זה קשה, זה קשה, כי בהרבה מאד משקי בית, עם הרבה מאד אינטרסים, זה כמו שהתחיל המחאה, אמרנו, כל אחד אומר פה משהו אחר. וזאת לעומת המיקוד והעוצמה של הסקטור העסקי כשהוא מגיע לרגולטור, כשהסקטור העסקי מפעיל לוביסטים הוא מפעיל אותם בצורה מאד ממוקדת בדיוק לגבי מי שיושב בוועדה ובדיוק מי שעושה את הזה, והם באים ושמים את הניירות, את העובדות, את הבקשות בצורה מאד חזקה .הנושא של הפטקוק (סוג דלק שמשמש לתעשיית המלט, שהיה סוג הדלק היחידי וועדת הכספים החריגה מהעלאת המס על הדלק – ש"א), העלו את הבלו על הדלק, על פטקוק לא העלו. פטקוק יש בן אדם אחד בישראל שמשתמש בו, זה מפעל המלט נשר (אז בבעלות נוחי דנקנר – ש"א), רק עליו לא העלו את הבלו. אני לא תוקף את ההחלטה, יכול להיות שזה לגיטימי, יכול להיות שלא. יש רק מישהו אחד שמשתמש בו בישראל, וזה מפעל המלט נשר. אני לא יודע אם בגלל זה, אני לא אמרתי כלום".

===========

1. פרק ראשון ובו יסופר כיצד מנכ"ל משרד ראש הממשלה עוקץ את שר האוצר, קובע שהתקציב הדו שנתי הצמיח את המחאה ומנבא את עלייתו של יאיר לפיד
13 בספטמבר 2001, ירושלים. שעת אחר צהריים מאוחרת. הפגישה השישית של ועדת טרכטנברג בעיצומה, בסך הכל שבועיים לפני שהוועדה תסיים את עבודתה ותגיש את המלצותיה לממשלה. אחרי שעות של דיונים אינטנסיביים, ונסיוניות חוזרים ונשנים להבין, בעצם, לעזאזל, מה הסיבות שהצמיחו את המחאה, מה רוצים המוחים ואיזה פתרונות אפשר להגיש להם, ביקש מנכ"ל משרד ראש הממשלה היוצא אייל גבאי את רשות הדיבור.
גבאי, בניתוח מפתיע וצלול, מנצל את העובדה שהדברים נאמרים בחדר סגור ולא בפומבי, הציע פתאום את אחד ההסברים החדשניים ביותר למקום שממנו התחילה המחאה, תוך שהוא עוקץ את שר האוצר יובל שטייניץ, ומספק תחזית פוליטית כמעט מדויקת לגמרי למה שקרה רק כעת, בתחילת 2013, כלומר שנה וחצי לאחר שגבאי אמר את הדברים האלה. כדאי לקרוא אותם בתשומת לב.
גבאי: "החברה שלי אומרים שאני מרשה לעצמי להגיד דברים שלא הייתי מרשה לעצמי אלא בשבוע שאני עוזב (הדיון נערך בדיוק שבוע לאחר עזיבתו של גבאי את תפקיד מנכ"ל משרד רה"מ – ש"א), אז אני אמשיך. שמעתי שיש לא כלכלן שטוען שמגיע לו פרס נובל על כלכלה על התקציב הדו שנתי (הכוונה לשר האוצר – ש"א). אני חושב שבדיעבד,ֿ אחת המסקנות שכנראה בגללה לא נחזור על הניסוי הזה, זה שבעולם משתנה, בכלכלה משתנה ותגובות מאד משמעותיות, אנחנו רואים את זה גם בארץ וגם בעולם, אי אפשר לשים תחזית כזאת ממוסמרת לשנתיים קדימה".
ואמנם, רק בינואר 2013 התברר סופית המחיר הכבד של התקציב הדו שנתי והעובדה שהוא מאלץ את משרד האוצר להעמיד תחזיות שנתיים וחצי לפני שהגיע מועדן – ובתקציב המדינה נפער גירעון של 39 מיליארד שקל, רובו בגלל פספוס בתחזית ההכנסות ממסים.
וגבאי ממשיך: "אתם לא אומרים את זה, אבל אני חושב שצריך גם לראות את העיתוי של המחאה. אני חושב שאחת מהסיבות שהמחאה פרצה, זה שלא התקיים דיון שאמור היה להתקיים ביולי, דיון ציבורי על תקציב המדינה. שימו לב, ביולי הממשלה יושבת על תקציב המדינה, יש כור היתוך של כל המתח הכלכלי במדינת ישראל, שבא לידי ביטוי בדיון מאד מאד משמעותי. לא היה את זה, וזה חסר, היה חסר בציבוריות הישראלית את הדיון הזה. למעשה מה שאנחנו עושים, בזעיר אנפין, זה למעשה אתה מוביל את הדיון על תקציב 2012".
ובאותה נשימה גבאי גם חשף משהו שהוא בבחינת סוד גלוי במסדרונות משרד האוצר, אבל לא ממש ידוע למרבית הציבור – העובדה שדיוני התקציב הם לא באמת דיונים על סדר עדיפויות, אלא רק בשוליים של השוליים. הנה: "מי שמכיר את עולם הדיון על תקציב המדינה, בסוף בסוף בסוף, הדיון האמיתי זה על 4 מיליארד שקלים שעוברים מצד לצד בהכנסות והוצאות. זה העולם, 4 מיליארד השקלים האחרונים בהכנסה ו-4 מיליארד השקלים בהוצאה. אין יותר מזה. זה כל הדיון התקציבי שבאמת מתקיים. אז מה שאנחנו עושים היום, זה דיון על התקציב".
מנואל טרכטנברג: "חבל שזה מתקיים פה ולא בכנסת".
גבאי "זה יגיע גם לכנסת. ואני גם מבטיח לך, שהאוצר כשהוא יכין את חוק ההסדרים של טרכטנברג, הוא ידחוף בדרך עוד כמה דברים. אתה חושב שיגיע רק החוק הזה? לא יגיע לבד".
ובנקודה הזו, במה שעתיד להתברר כתחזית כמעט מדויקת במלואה, מבצע גבאי ניתוח פוליטי כלכלי מבריק של הקשיים התקציביים שעומדים בפני הפוליטיקאים, ושל מה שעתיד לקרות בעקבותיהם.
גבאי: "בתקציב 2013, זה לא הממשלה הנוכחית שתחליט לגביו, זו תהיה הממשלה הבאה. לא יודע, שלי יחימוביץ תנצח סיבוב שני, ואז יהיה בכלל סיפור אחר. הממשלה הנוכחית, לא בשלהי ימיה תעביר תקציב לשנה נוספת. ולכן יכול להיות שתהיה החלטת מדיניות שאולי לא נאהב, אבל שלי יחימוביץ או עמיר פרץ ינצחו את מפלגת העבודה, יסחפו את כל המחאה, יחליטו מחר שבכלל מעלים את ההכנסות ואת ההוצאות, ויכול להיות שבמסווה של מחאה חברתית נקבל את יאיר לפיד ונקבל את הניאו ליברליזם של אבא שלו, ונקבל בכלל קפיטליזם יותר קיצוני ממה שיש היום".
אגב, היה מי שהסכים לניתוח של גבאי, ומי שממש לא. הנה:
רפי מלניק: "אני חושב שההערה של אייל על חוסר הדיון על תקציב המדינה כמקור למחאה, באמת הערה מבריקה".
יוג'ין קנדל: "זו לא הסיבה במקרה הזה".
מנואל טרכטנברג: "לא היה שסתום שלא ברור שהשסתום הזה היה מחזיק".
יוג'ין קנדל: "זו הסיבה שבעיתונות לא היה מה לכתוב אחרת. הסיבה היא שבעיתון לא היה מה לכתוב אחרת".

2. פרק שני ובו יסופר כיצד בעיית הגירעון וההתחייבות חסרות הכיסוי שממשלת נתניהו פיזרה נחשפו לראשונה כבר בסוף 2011
בראייה לאחור, האתגר התקציבי שממשלת נתניהו השלישית תצטרך להתמודד איתה רגע אחרי שתוקם – חריגה מתקרת ההוצאות המותרת בהיקף של כ-14 מיליארד שקל מצד אחד וכנראה חור נוסף בצד ההכנסות, שמובילים יחד לגירעון גדול מאוד – האתגר הזה אובחן כבר בעת דיוני המקרו בוועדת טרכטנברג, באוגוסט-ספטמבר 2011, כלומר לפני שנה וחצי. במלים אחרות, נתניהו ושר האוצר שלו יובל שטייניץ לא יכולים להגיד שהבעיה הזו צצה יש מאין. אנשי המקצוע זיהו אותה, והתריעו. השאלה היא רק האם הדרג הפוליטי רצה לשמוע, או שהעדיף להתבשם בנתונים אחרים.
כך נשמעה ד"ר קרנית פלוג, המשנה לנגיד בנק ישראל, באותו דיון.
קרנית פלוג: "מה שתראו פה זה שיש איזה חוסר עקביות בין התוואים הפיסקליים על פי הכללים, כלל ההוצאה שהוא בחוק, מתווה ירידת הגרעון שגם הוא בחוק, ושעורי המס שקבועים בחוק ושכוללים את הפחתת המס הישיר מ-2012 ועד 2016". ובתרגום לשפת בני אדם, כבר בשלהי 2011 ידעה פלוג להגיד
שהמשך הפחתת המסים המתוכננת של נתניהו, שמקטינה את בסיס המסים של ישראל, לא ממש מסתדרת עם העובדה שהתקציב גדל. התוצאה, על פי פלוג, היא גירעונות גדולים בהרבה מהיעד שקבעה הממשלה. במלים אחרות, הגירעונות האלה, שכעת הממשלה מנסה להתמודד איתם על ידי קיצוצים והעלאות מסים, לא נפלו על הממשלה כרעם ביום בהיר. הסימנים היו שם מראש, ואילו הממשלה הייתה מתמודדת עם הבעיה מוקדם יותר, ייתכן שכעת המשק היה במקום טוב יותר.
ובשביל לחדד את העניין, פלוג מבהירה כי הבעיה אינה רק בצד ההכנסות, אלא גם בצד ההוצאות: "ההנחה היא שאנחנו נעמוד בתקרת ההוצאות וצריך אולי לומר, שזה הנחה שמחייבת מאמץ לא מבוטל, מאמץ תקציבי לא מבוטל, כי אם מסתכלים על כל ההחלטות שהממשלה כבר קיבלה, כמו למשל ההחלטות בתחום החינוך אופק חדש, הסכם עם הרופאים וכו' וכו', אם סוכמים את כל זה, אז מה שקוראים לו הטייס האוטומטי, בעצם מביא לגידול יותר גדול בהוצאה, וכדי לחזור ולעמוד בתקרה, יידרש מאמץ". ובמלים אחרות, העובדה שהממשלה פיזרה רבה יותר מדי התחייבויות תקציביות ממה שמותר לה בחוק הייתה ידועה כבר אז.
אגב, למרות התחזית הקולעת לשנים 2013 ואילך, פלוג בכל זאת לא מאבחנת בזמן כי כבר בשנת 2012 הולך להיפתח גירעון גדול פי שתיים מהתכנון המקורי. לזכותה ייאמר שהיא סייגה את דבריה והדגישה כי יש סיכוי ש-2012 תיגמר רע מהצפוי, אם באמת יפתח משבר מחודש בכלכלה העולמית. הנה:
"יעד הגרעון לשנת 2012 כפי שהוא כבר בתקציב שאושר, עומד על 2%. אנחנו פחות או יותר בסביבה ההיא, אבל כאן צריך לזכור עוד פעם, לגבי 2012 אי הוודאות ביחס לצמיחה ולכן לתקבולי המסים, היא גבוהה במיוחד. זה דבר שככה ממש מעבר לפינה, כרגע עם הערכת הצמיחה שלנו שעומדת על פחות מ-4% ב-2012 גם המתווה הנוכחי של הפחתת המס, בהנחה שהצעדים שנעשה יהיו ניטרליים מבחינת המס, אנחנו פחות או יותר עומדים ביעד הגרעון או בתקרת הגרעון". בהמשך מתארת פלוג את הקושי שיהיה למשק הישראלי להמשיך לצמוח בשיעור שנתי של 4% ויותר, ואת מה שזה יעולל לגירעון הממשלתי וליחס בין החוב הממשלתי לבין התוצר. בשורה התחתונה, הניתוח של פלוג קובע – אם ישראל רוצה לנסות בכלל לשמור על גירעונות נמוכים ועל ירידה ביחס בין החוב לתוצר, מוכרחים לעצור את הפחתת המסים של נתניהו (ראו הרחבה בפרק המסים). "עצם ביטול הפחתת מתווה הפחתת המס, בהחלט מניב תוצאה שמבחינת המקרו, ומבחינת המשתנה המאד מרכזי של משקל החוב בתוצר, הוא בהחלט עושה הבדל", אומרת פלוג.
וטרכטנברג עצמו אף הדגיש בהמשך הדיון כי רק בזכות המחאה התאפשרה עצירת מתווה הפחתת המס של נתניהו, לאחר ששורה של כלכלנים בישראל ובעולם לא הצליחו לשכנע אותו כי המסים פחתו יתר על המידה.
טרכטנברג: "בעצם מה שקרה כאן, הוועדה נכנסה פתאום בנקודת זמן שגם התוואי העתידי לא היה מנוס אלא מלהתמודד אתו, ולא היה אפשר לטמון את הראש בחול יותר, מה שקרה, באיזשהו מקום זה נס משמים שהוועדה קמה בדיוק בנקודת הזמן הזאת, שהיתה יכולה לתת אמירה מאד חדה על ביטול, לא על דחיה ולא על השהיה אלא על ביטול המשך הורדת המס, כי זה אי אפשר היה, אי אפשר היה לאור המציאות שנגלית לנו כאן בגרפים האלה, ואנחנו מבינים את המשמעויות של זה. זה מכניס אותנו לברוך אדיר הדבר הזה, לברוך אדיר בעולם הכל כך לא צפוי שאנחנו חיים בו, עוד יותר. אז מהבחינה הזאת האישור כאן שאנחנו עושים זה כאילו goes with not saying זה הדבר האלמנטרי שהיה צריך לעשות ונפל עלינו לשים את האמירה הזאת על השולחן".

3. פרק שלישי ובו יסופר כיצד חברי הוועדה מסכימים – מדינות הפחתת המסים וצמצום השירותים החברתיים הגדילו את האי-שוויון ושחקו את מעמד הביניים
כמה פגישות קודם לכן, בדיון הראשון על נתוני המקרו של המשק הישראלי, ניסו חברי הוועדה להבין את המגמות שהביאו ליציאתם של חצי מיליון ישראלים לרחובות בדרישה לצדק חברתי.
קרנית פלוג, המשנה לנגיד בנק ישראל, הציגה בפני חברי הוועדה מה קרה לשכר של העובדים במשק בעשורים האחרונים, והתמקדה בהשפעה של רפורמות המס על אי השוויון במשק.
פלוג: "אם אנחנו מסתכלים על היחס בין שכר נטו וברוטו, לבין התוצר לעובד, שזה בעצם שואל את השאלה כמה מתו התוצר הגיע לשכירים, אתם יכולים לראות שבשכר ברוטו אנחנו רואים בעצם בעשור האחרון ירידה ביחס בין השכר ברוטו לתוצר לעובד. השכירים העובדים קיבלו פחות מהתוצר. זה קרה גם בשכר נטו אבל בעוצמה פחותה. זה הסיפור של העשור האחרון".
ופלוג ממשיכה: "אז אם אנחנו מסתכלים, החמישון העליון, זאת אומרת החמישון בעל ההכנסה הגבוהה… מה שאתם יכולים לראות זה שבעשור האחרון ההכנסה הריאלית של כולם גדלה, אבל היא גדלה בצורה שהתרחב מאד חוסר השוויון, כאשר ההכנסה של החמישון התחתון גדלה במשהו כמו 40% לעומת 70% בערך בחמישון העליון".
ואחרי ויכוח ארוך וטכני במהותו עם חלק מחברי הוועדה, הגיעה פלוג לשורה התחתונה: "הגידול באי השוויון הוא כולו תוצאה של מדיניות. היו לה הרבה דברים חיוביי למדיניות הזאת, אבל פה אנחנו מתמקדים במחיר".
מנואל טרכטנברג: "זה היה home made"
קרנית פלוג: "כן, home made"
בהמשך הדיון, מי שהייתה אז מנכ"לית הביטוח הלאומי, אסתר דומיניסיני, חשה צורך להדגיש את הנקודה של פלוג. אסתר דומיניסיני: "קרנית עשתה חסד להחלטות האלה, כי אם היא היתה מפרקת את התרומה של ההורדה במסים לעומת תקציבי העברה (הכוונה לקיצוץ בקצבאות – ש"א), זה היה מראה מה עשו המסים".
פלוג: "הראינו את זה בגרף הקודם".
דומיניסיני: "כמובן שהרפורמה במס גרמה לפערים"
יוג'ין קנדל: "יותר מקיצוץ תשלומי העברה?"
אסתר דומיניסיני: "כן, בתקופה הזאת הם לא קיצצו".
הצד השני של הרחבת האי שוויון והעמקת הפערים הוא הגדלת העושר שנצבר בידי המעמדות העליונים. התובנה הזו מודגשת בדיאלוג הבא, שגם אם הוא טכני וכלכלי לפרקים, הוא מסמל את לב ליבה של הבעייה החברתית שוועדת טרטנכברג ניסתה למצוא לה פתרון.
מנואל טרכטנברג: "תסתכלו, הגרף הזה הוא מהחשובים".
קרנית פלוג: "אולי הגרף הזה עוד יותר. זה החלק של התמורה לעבודה מתוך התמורה לגורמי היצור. כלומר, בין הון לעבודה".
מיכל עבאדי: "זה יחס הון – עבודה".
קרנית פלוג: "התמורה לעבודה. זה מתוך התמורה לגורמי יצור, זה החלק של העבודה ברוטו או נטו".
אבי שמחון: "זאת אומרת שההון לקח את כל (התועלת) מהירידה במסים. זה מה שאת אומרת".
פלוג: "זה מה שראינו קודם".
טרכטנברג: "זה המשפט הכי חזק שיש כאן".
אייל גבאי: "הוא לקח גם את כל העליה בתוצר, אני חושב שזה עוד יותר חזק".
בדיון שנערך כמה שבועות לאחר מכן הוסיף פרופ' רפי מלניק את הרכיב האחרון בניתוח הזה לסיבות שבגללן צמחה המחאה – העובדה שצמצום השירותים החברתיים של הממשלה דחף את מעמד הביניים לצרוך את השירותים האלה מכספו, וכשהמחירים שלהם התחילו לעלות, היכולת לגמור את החודש צנחה.
מלניק: "בתהליך הקונסולידציה (כלומר, שמירה על גירעון נמוך וצמיחה מתונה של התקציה – ש"א) שהפעלנו בשנים האחרונות, שחקנו את משקל הצריכה האזרחית יחסית לתוצר. חוץ מקוריאה, אין אף מדינה אחרת ב-OECD שמקדישה לצריכה אזרחית פחות מישראל. הממשלה שחקה את זה, ולכן מי שיכול היה לקנות לעצמו צריכה ציבורית באופן פרטי, חינוך, בריאות, שמירה על הבית וכו', קנה. ומי שלא יכול היה, הלך והקים אוהלים, משום שזה הפתרון שלו. לא היה לו פתרון אחר, ואנחנו חייבים אם כן, כחלק מהמסר שייצא מהוועדה הזאת, להעלות את הצריכה האזרחית כמשקל לתוצר בצורה הדרגתית באופק של החמש שנים… אם אנחנו נצא מפה בלי המסר הזה, אני חושב שאנחנו החטאנו את המטרה".
מי שהפתיע בנקודה הזו היה פרופ' יוג'ין קנדל, שנחשב לסמן הימני של הוועדה וליועצו הכלכלי הקרוב של ראש הממשלה נתניהו שחולק איתו תפיסת עולם כלכלית דומה למדי. קנדל, במפתיע, תמך בעמדה שהביע מלניק, וחידד.
יוג'ין קנדל: "אם אנחנו מדברים על שרותים אזרחיים, קל מאד להעלות את השרותים האזרחיים למשל, ע"י הגדלת קצבאות ילדים. לכן אנחנו באמת צריכים ללכת לכיוון לא של סתם לדבר על היעד של גודל ההוצאה האזרחית לתוצר, אלא גודל של ההוצאה האזרחית בלי תשלומי העברה.
לכן אני חושב שאם אנחנו רוצים, אני מסכים עם רפי שאנחנו צריכים להסתכל על מדד מאד חשוב, ולשים לממשלות עתידיות יעד של באמת להעלות את התוואי של ההוצאה האזרחית, שזה בריאות, בטחון פנים וחינוך וכו', אבל לא כאחוז מהתוצר, אלא כהגדלה משמעותית של ההוצאות האלה לנפש. זה מה שהציבור מקבל".

4. פרק רביעי ובו יסופר כיצד היועץ של שטייניץ ניסה לצייר את המציאות בצבעים אחרים, וכיצד מנכ"ל משרד ראש הממשלה ניסה לשכנע שהבעיה העיקרית היא הדיור
בחזרה לדיון המקרו הראשון. אחרי שהצוות ניתח את נתוני הגידול באי שוויון, הדיון הלך והתפזר, וכל אחד מחברי הוועדה הביע עמדה שונה בתכלית לגבי מה קרה במשק הישראלי בעשור האחרון, מה הייתה הבעיה הכי קשה, מי האוכלוסיה שבאמת נפגעה ומי סתם מתבכיינים, ומה כל זה אומר.
אבי שמחון, אז היועץ הכלכלי של שר האוצר והיום חבר ליכוד מוצהר, ניסה להגן על מדיניות הממשלה.
שמחון: "תסתכלו על מה שקורה מ-2005 ועד היום, לא חלה עליה באי השוויון. מ-2005 ועד היום כל החמישונים עולים פחות או יותר אותו דבר. מה שקרה מ-2002 ועד 2005 זה קיצוץ קצבאות הילדים, הממשלה באה ולקחה פה סכום עצום. אני חשבתי שחייבים לקצץ את קצבאות הילדים, אבל היא לא השכילה להחזיר את הקצבאות האלה באופן שונה. מי שבאמת נפגע בעשור האחרון זה לא מעמד הביניים. מי שבאמת נפגע בעשור האחרון זה העניים.
עכשיו, למה בכל זאת אנחנו רואים פה פתאום את ההתפרצות הזאת של מעמד הביניים? אני לא בטוח, אני לא יודע, אני לא מבין. יכול להיות שזה בגלל שהמצב הוא רע מלכתחילה. הוא לא הורע בעשור האחרון כמו שאמרת, אני לא מקבל את זה, לא של מעמד הביניים, של העניים כן, כי לא השכילו לפצות אותם על הורדת קצבאות הילדים. אבל, של מעמד הביניים לא, אלא בגלל שיש פער עצום בין הממוצע ובין החציון הגרף שלך, התיאור שלך לא מייצג את זה. הפער הוא אדיר. 85% מרוויחים פחות מהממוצע. ויש פה בעיה מאד מאד גדולה.
יוג'ין קנדל: "זה לא נתוני מס הכנסה. מס הכנסה אומר 35%"
שמחון: "זה לא נתוני מס הכנסה? אני אחרי זה אראה לך. יש פער עצום וזה אומר שמשהו בשיטה שלנו לא של ישראל, אלא בשיטה בכלל, משהו דפוק באופן בסיסי. איך מתקנים את המשהו הדפוק הזה באופן בסיסי? אני לא בטוח. זה קל להגיד, קשה מאד לעשות ולכן אני חושב שלוועדה הזאת יש בעיה מאד מאד חמורה, מפני שאין את התאוריה ואין את הפרקטיקה בשום מקום של איך מתקנים משהו כזה בסיסי. זה מה שרציתי להגיד בשלב הזה".
אייל גבאי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה היוצא, ניסה לקעקע את הנתונים שהצביעו על כך שההון בישראל מקבל יותר ויותר ביחס לחלקו בתוצר, ולהצביע על מה שלדעתו מהווה את הבעיה האמיתית של מעמד הביניים.
גבאי: "אתה מסתכל על אחוזי הבעלות בשוק ההון, אתה מקבל את זה שבסוף המשקיע הגדול ביותר זה הישראלי הקטן, דרך פנסיה, השתלמות, גמל וכו'. ראינו שמעמד הביניים לא נפגע בהכנסות מעבודה, בהון הוא מרוויח בתחום הפנסיה, ואני עדיין אומר, קול המון כקול שדי, אז רגע, איפה כל ההתלהמות שיש היום, או המחאה או אני לא יודע מה, ואם אנחנו מסתכלים ורואים שזה בא בעיקר אצל הזוגות הצעירים. ובסוף בסוף בסוף, עניין הדיור זה 95% מהסיפור. כי אם בסוף יש עליית מחירי הדיור של 50% בשלוש השנים האחרונות, אז מישהו מחוץ לשוק הדיור, ולמעשה צריך לשעבד 150 חודשי עבודה בהשוואה ל-100-110 שהיו בעבר או בהשוואות בינלאומיות. הוא לא במשחק.
הוא באמת מה שאתה אמרת בהתחלה, מנו, שהוא גם חושב מה הוא יכול להשיג עם הכישורים שלו ועם ההתפתחות שלו, הוא אומר אני לא יכול. כי אם בעבר הוא היה אומר משכנתא של 20 שנה, עכשיו הוא צריך משכנתא של 30 שנה. 30 שנה זה כבר כשהילדים שלי מתחתנים. זה לב ליבה של הבעיה, ואני לא אומר את זה כי צוות הדיור הוא אצלי, אני אומר כי אני מנסה לפענח, ואני חושב שאנחנו צריכים להציג מציאות אמיתית של איפה הבעיה המשמעותית של הציבור הישראלי. כי אם אנחנו נתקוף את הבעיה הלא נכונה, יכול להיות שאנחנו נפגע בהון, זה מאד מתאים לגל של העשירים אשמים וצריך זה, אבל בסוף צריך להבין מי זה בדיוק מי עומד מאחורי ההון".

5. פרק חמישי ובו יסופר כיצד תקציב הביטחון היה הפיל שבחדר לאורך כל דיוני הוועדה, כיצד בשלב מסוים צץ על השולחן מכתב סודי, וכיצד טרכטנברג התחיל להקטין את הציפיות שהממשלה באמת תקצץ בתקציב הביטחון
אחד הנושאים שכל הזמן עלו וירדו משולחן הדיונים של הוועדה היה נושא תקציב הביטחון. למרות שהוא נושא ליבה – טרכטנברג עצמו אף אומר במהלך אחד הדיונים כי היכולת להסיט תקציבים למטרות חברתיות יהיה תלוי ביכולת לקצץ בתקציב הביטחון – הפרוטוקולים לא חושפים דיונים מהותיים בנושא תקציב הביטחון. אולי משום שהם נידונו בפורומים אחרים, מאחורי הקלעים, כפי שמרמזים חלק מהקטעים הבאים. הראשונה להעלות את נושא תקציב הביטחון – כבר בדיון הראשון של הוועדה – הייתה החשבת הכללית במשרד האוצר, מיכל עבאדי, שבזמן חברותה בוועדה כיהנה בתפקיד חודשיים בלבד.
עבאדי: "יש מקום לבצע בחינה מחודשת של תקציב הבטחון. זה משהו שקשור אמנפ לחשב הכללי, אבל אני יכולה לא לצאת מהפוזיציה ולהגביר את הפיקוח הממשלתי עליו. זה איזה מן סוג של מדינה בתוך מדינה, שאני חושבת שיחייב בחינה מחודשת. היות ואנחנו בלי המצלמות, אני אומרת: באתי לאוצר וזאת היתה החשבות הראשונה שאני ביקרתי. אז במשרד האוצר בערך מסתפקים במים מהברז וקפה מהקולר, אבל בחשבות משרד הבטחון פתחו לי שולחן. וזו רק דוגמא".
אלא שמנכ"ל משרד ראש הממשלה דאז אייל גבאי צינן בהמשך הדיון את ההתלהבות.
גבאי: "אני מנהל שנתיים קרב בתקציב הבטחון. הוא לא רלוונטי לשולחן הזה, כמו קרבות אחרים שהם לא רלוונטיים בסביבה הפוליטית. אם מישהו חושב שייתנו לנו לקבוע את סדר העדיפויות בין מה שאף פעם לא יספרו לכולנו, מה קורה בזירה האיראנית ומה ראש הממשלה ושר הבטחון מתכננים שם, לא ייתנו לנו לקבוע את סדר העדיפויות בעניין הזה, ואנחנו בסוף צריכים להגיב ולחזור ולדבר אתם על האפשרות להסיט, או בתוך התקציב וכו', וזה, אבל לא יהיה פה שינוי סדרי העדיפויות. אם מישהו חושב שאנחנו ניקח 5 מיליארד מתקציב הבטחון או לחלופין, עכשיו אנחנו ננהל את הקמפיין על יציאת חרדים לתעסוקה, מה שיוג'ין מטפל לא מעט, וגם אנחנו, השינוי של חוק טל, זה לא נמצא שם".
זה, כאמור, היה רק הדיון הראשון. בהמשך הדרך, בדיונים הבאים, הדברים נשמעו כבר פחות נחרצים.
אייל גבאי: "בסוף הסטה של סדר העדיפויות והסטה אמיתית ומשמעותית שהיא לא בתוך השרותים החברתיים באה מתקציב הבטחון. בסוף בסוף בסוף, האחריות וההבנה של ההסטה מתקציב הבטחון לתקציב אחר, כולנו חפים ממנה. לתת דעה אמיתית משמעותית טובה על הסטה ממס כזה למס אחר – אני לא חושב שיש מומחים יותר ממי שיושב כאן בשולחן. אני לא יודע, ולפעמים כשאני מתעורר עם זעה קרה בלילה, על מה שאני עושה, אני לא יודע להגיד משפט מושכל על מחר להסיט מהגנה תלת שכבתית או מערכות מגן, כי זה בסוף מה שמדובר ככה על השולחן. לא יורד מתקציב הבטחון מחר בבוקר ב-2012 מהשומן, יורד מהשרירים. אנחנו צריכים לדעת את זה, והשרירים זה פחות סוללה של כיפת ברזל, זה אי פריסה של כל ערכות המגן לאזרחי מדינת ישראל. ואני האחרון שלא חושב שצריך לקצץ בתקציב הבטחון גם בשנה הבאה. אבל אני לא בטוח שאנחנו צריכים לטפל בזה.
רפי מלניק: הוועדה הזאת לא תחליט על הנתח מהבטחון.
מנואל טרכטנברג: אייל, הנקודה שלך בהחלט נקודה חשובה ביותר. אבל אני רוצה להגיד את הדבר הבא. בראיה שלי, אנחנו יכולים לבוא ולהציג תוכנית כשלתוכנית יש תג מחיר, פעם בצד המסים שאין בעיה כפי שאתה אומר, ופעם בצד התקציבי באוצר. הממשלה צריכה לקבל החלטה, אנחנו לא יכולים לקבל החלטה, אנחנו יכולים להביע את דעותינו בעניין הזה, זו לא תהיה דעה של וועדה, כי כמו שאתה אמרת, אני לא יכול להגיד כהמלצה של וועדה מקצועית כלכלית שצריך להקטין את הבטחון ב-3 מיליארד שקל.
אגב, כעבור שבעה שבועות, בפרוטוקול האחרון, הדברים כבר נשמעו ממש פסימיים יותר. טרכטנברג למעשה רמז על כך שלא יהיה שום קיצוץ בתקציב הביטחון.
טרכטנברג: "עוד נקודה אחת, יש בצד השימושים כבר אנחנו יודעים שיהיה עוד מצד הבטחון, ואייל אם תרצה להגיד משהו על הדברים האלה, תגיד".

2. פרק שני ובו יסופר כיצד טרכטנברג רצה שמס החברות יעלה מ-25% ל-27%, כיצד אבי שמחון אמר שזו סטירת לחי לפוליטיקאים, וטרכטנברג השיב שאחרת יהיה כאן אסון
משכל חברי הוועדה החליטו כי יש לעצור את רפורמת הפחתת המסים, נותר רק להחליט איזה מסים צריך להעלות, באיזה שיעור, ומה בדיוק לעשות עם המסים העקיפים, אלה שמוטלים על הצריכה ושוחקים את מעמד הביניים והשכבות הנמוכות.
אחד מהדיונים הסוערים נערכו בסוגיית מס החברות, ב-18 בספטמבר 2011, בישיבתה השביעית של הוועדה. הוועדה החליטה להמליץ לבסוף לבטל את הפחתת מס החברות, שתוכנן לרדת לשיעור של 24% בתחילת 2012, כלומר להעמידו על 25% ואף לשקול להעלותו בהמשך ל-26%. הפרוטוקולים חושפים כי יו"ר הוועדה טרכטנברג היה נחרץ עוד יותר בעניין הזה, אם כי דעתו לא נתקבלה בסופו של דבר.
מנואל טרכטנברג: "לגבי העלאת מס החברות, אני מופתע ששמתם את ה-25%, אני רוצה להגיד לכם שדעתי כבר ידועה ואני חוזר עליה, 25% זה לא מספיק, זה לא מספיק כבר עכשיו, רק שתדעו, זה לא מאוזן כרגע, ולו רק מכיוון שיש בצד השימושים מרכיב שבא מצד תקציב הבטחון, שמכביד, וכרגע זה לא מאוזן. אז לו רק בגלל זה, אנחנו נצטרך עוד מקורות, ואני סבור שמס חברות צריך לגדול לפחות עד ל-26% כלומר, בעוד נקודת אחוז אם לא שתיים (הכוונה ל-275 – ש"א)…
לא צריך לשכוח לא רק לאן היינו אמורים להגיע (להפחתת מס החברות ח-18% בשנת 2016 – ש"א), אלא מאיפה אנחנו באים. אנחנו באים ממס של 36% זה ירד ל-24%. הממוצע של ה-OECD זה 25.5%. אני רוצה להגיד לכם משהו, בהינתן מה שאנחנו יודעים שהולך לקרות, מבחינת הגירעון של מדינת ישראל, מותר לי להיות חצי אחוז מעל הממוצע של ה-OECD. למה אני רוצה להיות חצי אחוז מעל ולא חצי אחוז מתחת? כי מצבנו לא טוב החל מ-2013 ביודעין. מס החברות לא תוכל לשנות משנה לשנה. אוי לנו אם נשנה משנה לשנה. ואז אני יודע מה שהולך להיות. מה שהולך להיות, זה שהדילמה שלנו תהיה עוד פעם להעלות את מע"מ, ואני לא רוצה להיות שם.
אייל גבאי: לאן זז הממוצע של הOECD?
יוג'ין קנדל: הוא יעלה, תאמין לי שהוא יעלה. הוא יעלה, הם יצטרכו לפתוח את הגרעונות שלהם.
אייל גבאי: מנו, הרי בסוף אתם תעלו את זה. אני אומר לך, שמה שיקרה פה, זה שאתם תשימו המלצה ל-26%-27%, זה לא משנה. מרגע שאתה אמרת אני לא עוצר, אני עולה, הכנסת תשלים את המהלך. תגיד לי איזה מספר אתה רוצה, אני מבטיח לך שהכנסת תעלה אותו, המספר לא באמת משנה.
מנואל טרכטנברג: תרשה לי שנייה, אייל. הדיון הזה כבודו במקומו מונח, אבל הוא תקף כמעט לגבי כל דבר שאנחנו לא נציע. אני לא אעשה שקר בנפשי. אני אומר את זה, אני לא אסטה לא ימינה ולא שמאלה, על מה שאני חושב שזה נכון, ואח"כ אני צריך להתמודד עם זה אל מול הלחצים. אני לא יכול, אתה יודע, שיהיה מאבק לרעתי מבחינה פיסקאלית ולהגיד כאן זה נעצר, אתם תסתדרו עם הגרעון החל מ-2013 ואילך. לא יכול להגיד את זה. אני חושב, גם אם נסתכל על השימושים, אנחנו פה בצרה, הרי לא חשוב אם תעשה מס יסף (הכוונה מס על העשירים – ש"א), או עוד מדרגה, זה לא יעלה הרבה כסף… אנחנו הולכים קדימה, לא נכנסים לכלים לטפל בגרעון, אבל אנחנו גם לא רוצים להתעלם, אם אנחנו כיום עולים רק ל-25%, לא תוכל לגעת בזה בעתיד, וטוב שלא תוכל לגעת בזה. אבל אז אנחנו נמצא את עצמנו במקומות שאנחנו לא רוצים להיות שם.
אז אני אומר, לגבי מישהו דיבר על סטירת לחי וכו', צר לי לאכזב אתכם, כל השיחה שהתרחשה כאן, התרחשה גם ביני לבין דברים אחרים (הכוונה, כנראה, לשיחה עם ראש הממשלה – ש"א). ואף אחד לא הגיש תביעת נגד. הכל לגיטימי, הכל על השולחן, יש כאלה שיאהבו את זה פחות ויש כאלה שיאהבו את זה יותר. אנחנו עם האמת המקצועית צריכים ללכת לדעתי, עד הסוף".
אגב, כשטרכטנברג אומר שמישהו דיבר על סטירת לחי, הוא מתייחס לאמירה שהשמיע כמה דקות קודם לכן יועצו הכלכלי של שר האוצר ואיש הליכוד אבי שמחון. הנה:
שמחון: "עוד דבר שהוא אולי לא מתאים לי לומר אתוו ככלכלן, אבל אני בכל זאת אגיד אותו, כשאנחנו עושים דברים, אנחנו לא יכולים לבוא ולתת סטירת לחי לקובעי המדיניות. אם קובעי המדיניות חשבו שמס חברות צריך לרדת ל-18%, אנחנו נבוא ונגיד: לא, 32% או 35%, רבותי, יש פה משהו שלי נראה לא נכון. אז 25% אפשר לחיות עם זה, זה פחות או יותר ההקפאה של המתווה ואולי הוספנו עוד אחוז בדרך. אבל ברגע שאם מתחילים להתפרע ולעלות, אתם נותנים סטירת לחי לאלה שרצו שהמס ירד ל-18%".

3. פרק שלישי ובו יסופר מדוע הרעיון לצמצם את הטבות המס לחברות הגדולות קיבל תשובה אף פעם לא קיבל צ'אנס אמיתי בדיוני ועדת טרכטנברג
שלומי פריזט, הכלכלן הראשי של רשות ההגבלים העסקיים, הציע לאורך כל הדיונים לשנות את החוק לעידוד השקעות הון כך שהטבות המס שהחברות הגדולות בישראל מקבלות – בהן טבע, אינטל ישראל, וצ'ק פוינט – יהיו קצת יותר קטנות. זאת בעיקר משום שהשינוי שנעשה ב-2010 בחוק לעידוד השקעות הון – שקבע שיעורי מס נמוכים מאוד לחברות גדולות במיוחד שמייצאות רבע מהתוצרת שלהן לחו"ל – לא הביא בחשבון שהפחתת מס החברות תיעצר. במלים אחרות, בעת שינוי החוק הטבת המס הייתה שווה כך וכך מיליארדים, אבל הואיל ורק לאחר שינוי החוק החליטה ועדת טרכטנברג לעצור את הפחתת מס החברות, הרי שבפועל הטבת המס לחברות הגדולות פתאום שווה הרבה יותר כסף.
שלומי פריזט: "מנואל, מה לגבי, בזמנו דיברנו על , דיברתי לגבי חוק עידוד השקעות הון ותוואי החצי מס חברות למי שמייצא 25%. לא שמעתי שום דבר במצגת של המסים על זה. אני חושב שיש לפחות מה לחשוב על זה. זה לא מצא חן בעיניך.
רפי מלניק: "חשבנו על זה וזה ירד".
[...]
אייל גבאי: אני לא מבין את הדיון. אם אנחנו עסוקים בלחפש מקורות, בואו נתחיל לנבור לחפש מקורות. אני מבין, לא אגיד את הלחץ, אבל את הרצון של כולם לעשות, להוציא מתחת ידינו דבר מתוקן שיתקבל בציבור, במיוחד באותו ציבור שמחה. אבל מצד שני, לא בכל מחיר. צריך לעשות מה נכון. שלומי העלה נקודה נכונה. לפני שהולכים למס חברות באופן מקיף, בואו נשאל את עצמנו כל אותם מקורות שפטורים ממס חברות, חברות היי טק, חברות בפריפריה, עידוד השקעות הון, בואו נסתכל שם. למה על זה אנחנו לא מסתכלים, כי זה נראה פחות יפה? כי יותר קל להעלות את מס החברות?"
[...]
יוג'ין קנדל: "לגבי חוק עידוד השקעות הון, הסיבה שאנחנו דנו בו, והחלטנו לא לגעת בו משתי סיבות פשוטות. אחת, ישבה עכשיו וועדה וסיימה את עבודתה (כוונה לוועדה של רשות המסים שבחנה את הנושא במשך 10 חודשים שבסופם הובא לכנסת השינוי בחוק לעידוד השקעות הון שאושר ב-2010 – ש"א), ואנחנו לא חושבים שמיד אחרי סיום עבודת הוועדה וקבלת החוק, אנחנו צריכים לשנות את זה, ודבר שני, שהכסף החדש, אפילו אם נעשה משהו, יגיע ל-2014 וצפונה. כי כל החברות שיושבות היום הן בהסכמים ישנים עד 2014. לכן זה לא רלוונטי ל-2012 ממילא".
וכך, פחות או יותר, הסתיים הדיון בנושא הזה. שנה וחצי לאחר מכן החל להיחשף היקף הטבות המס האדירות שישראל מעניקה לחברות הללו.

4. פרק רביעי ובו יסופר מדוע התנגדו חברי הוועדה להטלת מס ירושה/עיזבון, וכיצד לא החליטו מה הדרך הנכונה להילחם בשכר הבכירים המופרז
נושא אחר שזכה לדיונים סוערים בוועדת טרכטנברג היה הרצון, או הצורך, להטיל מס כלשהו גם על העשירים, בשביל שהצדק ייראה ולא רק יעשה. וזאת למרות שלאורך כל הדיונים כל הזמן ציינו חברי הוועדה כי הטלת מס העשירים לא תביא כסף רב לקופת המדינה – רק כ-200 מיליון שקל בשנה.
הוועדה שקלה כמה פתרונות בהקשר הזה, עד שלבסוף בחרה במס יסף – מס בשיעור של 2% על כל ההכנסות שכל כל מי שמכניס לכיס יותר מ-1.2 מיליון שקל בשנה. אגב, ברבות הימים הממשלה אמנם קיבלה את ההמלצה הזו אולם אישורה טורפד בכנסת בדקה ה-90, עד שלבסוף – רק לקראת סוף 2012 – אושר סופית בכנסת בצל התנפחות הגירעון.
אחת החלופות שעמדו על הפרק הייתה הטלת מס עזבון – כלומר מס על ירושה, בניסיון להקטין את הצטברות העושר מדור לדור – אלא שעד מהרה היא ירדה מהשולחן, בעיקר מנימוקים טכניים של קושי ביישום לעומת העלות של היישום.
טרטכטנברג: "לגבי מס ירושה, מס ירושה אני חושב שהוא לא צריך להיות על סדר היום כאן. רבותי, זהו מס לא צודק, והוא לא צודק עם מה שיקרה בפועל, אנחנו יודעים בדיוק, מתוך הנסיון, מה שהולך לקרות בפועל, שמי שהנכסים שלהם, ההכנסות שלהם הן באמת בעשירון העליון לא ישלמו פרוטה, ואולי מי שישלם זה מי שיש להם דירה וחצי, שהצליחו בעמל רב לקנות עוד דירה אולי בשביל הילדים ולא העבירו בזמן, אבל אין להם מספיק כדי לשכור את עורכי הדין הכי ממולחים שיש בסיטי כדי שיעשו להם את הפתרון. וזה מה שהולך להיות".
[...]
רפי מלניק: מס עזבון הוא מס בעייתי. אנחנו יודעים שהוא מס בעייתי. זה מס שצריך להתמודד אתו עם מתנות, עם סוגיות למיניהן. אני הייתי בעדו. הייתי במיעוט אבל הייתי בעדו. לכן החלופה היא כמובן , אני לא הייתי קורא לזה מס יסף. מס יסף זה שם לא טוב, הייתי קורא לזה מס בכירים. מס בכירים אני חושב שהוא שם טוב, הוא נותן מענה בדיוק לחלק מהסוגיות, אתה בכיר, אז טוב לך. טוב לך לשלם את המס הזה כי אתה שייך לאוכלוסיה הנשגבת הזו של הבכירים.
[...]
יוג'ין קנדל: דרך אגב, כשכולם מדברים על שכר בכירים, זה לא שכר. כל הסכומים שאתם רואים, הסכומים הגדולים, זה בכלל מימוש של אופציות. זה בכלל לא קשור, ואפילו אם אתה תטיל על זה על מס שכירים, זה עדיין צריך להיפתר באותו צוות במיסוי של אופציות".
מנואל טרכטנברג: "מס יסף היה פותר את זה".
יוג'ין קנדל: "מס יסף היה מוסיף לך עוד 2%".
יהודה נסרדישי: "הוא ממסה את זה ב-2%".
יוג'ין קנדל: "אבל הוא לא פותר את זה".
הסוגייה שקנדל מדבר עליה היא העובדה המדהימה שהמנהלים הבכירים במשק לא משלמים מס הכנסה בשיעור של 48% על המיליונים שהם מקבלים בחבילות אופציות מפנקות מהחברות שבהן הם עובדים, אלא משלמים עליהם מס רווחי הון של 25% בלבד, למרות שמדובר בחלק אינטגרלי מהשכר. זה מה שמנהל רשות המסים דאז אמר על העניין הזה שני דיונים קודם לכן:
יהודה נסרדישי: "מה זה אופציה? סלח לי רגע, תן לי להסביר לך, בשביל מה נותנים אופציה למנהל או לעובד? זה עבור שכר העבודה שלו. אני חושב שזה שכר עבודה טהור ואסור שישלם מס על זה 25% , שישלם 48% ואת המסלול ההוני, לפי עניות דעתי, אני כבר אומר את זה שנה שנתיים, צריך למחוק אותו".
באותו דיון, אגב, אמר נסרדישי כי הוא מתנגד להשתמש במיסוי בשביל להילחם בשכר הבכירים. נסרדישי: "רבותי זו טעות חמורה מאד ללכת ולהכות במס נוסף על שכר הבכירים. אם בסופו של דבר בחברות ציבוריות במי אנחנו פוגעים? בתשואה על המניה. מי מחזיק את המניות? הציבור מחזיק את המניות. קופות הגמל מחזיקות את המניות. אנחנו מורידים להם בתשואה בדבר הזה. צריך רגולציה חזקה, צריך לתת כוח לדח"צים, ולדאוג שהדח"צ בישיבה לא ייכנס ברעיון של בעל השליטה ומסלקים אותו, יש כלים אחרים לרגולציה נוספת לטפל בזה. דעתי היתה ונשארה, שאסור לפגוע דווקא באוכלוסיה מסוימת שהם עובדים והם מקבלים שכר בחברות האלה, במדרגה נוספת. אם כך, צריך להחיל אותם על כולם. אני מכיר מספר אנשים שמרוויחים רק 50-60 מליון בשנה, אז בואו נלך וניצור להם מדרגה חדשה".
בסופו של דבר החליטה הוועדה כי הנושא יידון במסגרת וועדה אחרת של רשות המסים, שתטפל בנושא יחד עם נושא חברות הארנק – תופעת הפיכה של שכירים לחברות רק משיקולי מס.
יוג'ין קנדל: "זאת אומרת, יש קונצנזוס בוועדה להמליץ על, עוד פעם, על הקמת צוות, על וועדה בראשות ראשות המיסים, אבל יותר, קצת יותר רחב פה כי זה באמת נושא שהוא מאוד חשוב, זאת אומרת זה ממש חוק חברות, יש פה השלכות. זה אנחנו גם, מבחינתנו, גם נשמח כמובן שגם משרד האוצר צריך להיות בזה, ואנחנו חושבים שכל מיני נושאים כמו מיסוי אופציות, כמו חברות ארנק ואולי נושאים נוספים שלמשל היועץ המשפטי לממשלה רצה להעלות בקשר לאיזשהם דרכים לצאת מהמס בכירים, צריכים להיות נידונות שם. בעצם הרעיון הוא איך אנחנו מבטיחים שבעלי הכנסות גבוהות, אמנם משלמים שיעורי מס סבירים, אבל משלמים אותם. ולא בגלל שיעורי מס לא סבירים בורחים לשיעורי מס מגוחכים".

5. פרק חמישי ובו יסופר כיצד במקום להילחם עם ההסתדרות על הפטור ממס בקרנות ההשתלמות הציע יוג'ין קנדל רעיון מהפכני איך להשתמש בקרנות ההשתלמות להגדלת הנטו, על ידי מתן הלוואות
אחד הרעיונות המקוריים שהועלו במסגרת דיוני הוועדה, אולם לא זכו לקונצזוס בקרב חבריה ולכן לא נכללו בהמלצות הסופית של הוועדה הוא רעיון מקורי אותו הוביל יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה פרופ' יוג'ין קנדל. הרעיון היה זה: להשתמש בתרגיל יצירתי בקרנות ההשתלמות בשביל להגדיל בבת אחת את הנטו של העובדים ב-10%.
קנדל סיפר בדיון של הוועדה ב-6 בספטמבר שהוועדה הייתה מעוניינת להמליץ על ביטול הפטור ממס בקרנות ההשתלמות, אולם היא מבינה שהדבר אינו ישים מבחינה פוליטית. תחת זאת, קנדל הציע פתרון אחר באמצעות קרנות ההשתלמות. שתמכו בה גם אבי שמחון ומנכ"לית הביטוח הלאומי דאז אסתר דומיניסיני, אולם נפסלה בידי יתר חברי הוועדה.
קנדל: "בקרנות השתלמות, אחד הדברים שכבר אמרנו, אנחנו החלטנו שלפתוח חזית מול ההסתדרות ומול האיגודים המקצועיים זה לא בדיוק הדרך, לכן אנחנו לא ממליצים להוריד. יש פה נקודה אחת שהיא הצעה שיש לה עלויו אבל גם פלוסים.
נכון להיום, אנשים בגילאים צעירים עם ילדים קטנים הם נמצאים לא רק בבעיה כספית, אלא בבעיית נזילות. כי לחלק מהם, לחלק די גדול מהם, יש סבים וסבתות שתהיינה ירושות מהם, וזה רק פשוט נדחה בעקבות ההגדלה בתוחלת החיים, כל התהליך הזה נדחה יחסית לדור מלפני שלושים שנה.
אבל בתוך הזמן הזה, שהם מוציאים הרבה כסף על הילדים והמדינה לא כל כך עוזרת, המדינה גם אומרת להם: תראו, אם אתם תחסכו לשש שנים (בקרן השתלמות – ש"א), אנחנו ניתן לכם הטבות מס. זאת אומרת, לבן אדם שהוא במצב של קשיי נזילות, הוא לא ממש רוצה לחסוך באותו רגע, הוא דווקא רוצה להפך.
אבל אנשים לא לוקחים הלוואות כנגד קרן השתלמות, כי אתה לוקח הלוואה אם אתה רוצה איזושהי קניה גדולה של משהו. אבל הבעיה היא מדי חודש בחודשו. ולכן ישנה הצעה על השולחן שהיא לא מאד בקונצנזוס, אבל זה משהו שאני חושב שכדאי שהוועדה תשמע. מה שזה אומר, שבעצם כאילו אני מאפשר לבן אדם ללוות כנגד קרן השתלמות שלו, אבל ללוות את זה כתוספת בשכר החודשי. מה שאתה בעצם אומר, כמו שמעביד היום מחשב, נותן 7.5%, מוסיף את ה-2.5% של העובד, ואז מקבל הנחה במס, ומעביר את זה לקרן השתלמות, במקום להעביר את זה לקרן השתלמות, אם יש לאותו בן אדם ילדים בגילאים 0 עד 2, תעביר את זה לנטו של הבן אדם. זאת אומרת זו אותה הטבת מס, מבחינת המדינה, אין פה שום מתן הטבה נוספת, להפך, בגלל שאתה לא נותן את ההנחות במס על הריבית או על רווחי ההון בתוך קרן השתלמות, אז המדינה פה חוסכת כסף. הבן אדם בעצם מפסיד קצת. אבל זה מאפשר לבן אדם לצאת ממגבלת הנזילות".
מיכל עבאדי: "סליחה, אבל כשאתה מדבר על הפתרון הזה, צריך לראות מה קורה כשערך קרנות ההשתלמות יורד".
קנדל: "אתה לא מפקיד. אני מאפשר לך ללוות, במקום לחסוך, אני מאפשר לך ללוות כנגד קרן השתלמות".
קרנית פלוג: "זה לא להפקיד".
קנדל: "לא, אבל זה דה פקטו, אתה לא מפקיד, אתה מקבל את זה לנטו, אבל זה כאילו אתה הפקדת ולווית. לא צובר, אבל זה אותו הדבר. לא לא, אתה לא צובר כלום, אתה מקבל אה כסף לנטו".
פלוג: "יוג'ין, אתה מקבל גם את הטבת המס?"
קנדל: "כן כן, אתה מקבל בדיוק אותו דבר מה שהיית מקבל מהמדינה".
עבאדי: "אז אתה צריך לנצל את המכשיר הזה, גם אם אתה לא צריך לחסוך, אתה תשים אותו בבנק ויהיה לך בסיס ביד במקום קרן השתלמות פעם בשש שנים".
רפי מלניק: "בדיוק, לבעלי קרן השתלמות שזה רק שליש מהשכירים".
קנדל: "לא, לא כולם יהיו בעלי קרן השתלמות, כי זה רק לאנשים עם ילדים קטנים ומה שהדבר הזה הוא כלי שמאפשר לצאת ממגבלת התקציב, כי מגבלת התקציב שלנו למקורות ושימושים היא מאד צמודה, ואין שום כלי, בכל הארסנל שלנו, שיכול להעלות את הנטו של בן אדם ב-10%. שום דבר שאנחנו לא עושים הוא לא כזה".
יהודה נסרדישי: "תרשה לי רק הערה פה. החשש שלי שפשוט התוצאה פה שחלק מההכנסה בעבודה שלו, אני נותן עליה פטור ממס. זו התוצאה".
עבאדי: "בדיוק. נכון".
קנדל: "זה תלוי אגיד אתה מציג את זה".
לבסוף, כאמור, בשל התנגדויות חברי הוועדה, ובעיקר זו של מנהל רשות המסים דאז יהודה נסרדישי, ההמלצה לא התקבלה. בימים אלה מציעה חברת הפניקס קרן השתלמות שמעניקה הלוואה מתמשכת לעובדים לצורך הגדלת הנטו.