אחד השימושים השימושיים יותר של טוויטר היא כרשת לשיתוף קישורים לתכנים מעניינים. בינינו, הייתי מעדיף לעקוב אך ורק אחרי משתמשים שמשתפים קישורים כאלה ומוותר על כל הנרקסיזם הטבוע בשימושים הפופולריים יותר של טוויטר. בדיוק בגלל היחס הגרוע של אות/רעש שמציעה הרשת הזאת, אני משתמש בפתרונות אחרים לגילוי ושיתוף תוכן מעניין ורלוונטי.

לאחרונה אני משתמש יותר ויותר באפשרויות השיתוף של גוגל רידר. הסיבה היא האפשרות הלא-חדשה לצרף הערה לקישור התוכן, ולצפות בהערות של אחרים לאותו התוכן. אם אתם תוהים במה זה שונה מטוקבקים או תגובות בבלוג, תחשבו לא על דיון אלא על הערות או הארות לתוכן עניינים, רק שאפשר לצפות בהן מהאגרגטור ולא חייבים להגיע לאתר או לבלוג עצמו. הרי הסיבה העיקרית לשימוש באגרגטור פידים כמו גוגל רידר היא היכולת לסרוק במהירות כמות גדולה של תכנים מכמות גדולה של מקורות, והצוות שם הבין כבר די מזמן שהמלצות והפניות של משתמשים הן מקור מצוין להצפה של תכנים מעניינים. כך כוללת גוגל רידר רשימה ארוכה ומרשימה של פיצ’רים לסימון, המלצה, שיתוף והפצה של תכנים.

הסיבה העיקרית להמלצה שלי היא שגוגל רידר היא יישום מוכוון-תוכן ולא מוכוון-משתמשת כמו טוויטר. התכונה היסודית הזאת מנטרלת את אפקט הרעש המטריד שקיים, כאמור, בטוויטר.

אגב, SideWiki שגוגל השיקו לא מזמן אמור לספק פונקציונליות דומה של הוספת הערות לתכנים, רק שם היא מתלבשת על בלוג או אתר המקור עצמם. הבעיה היא שהשימוש ב-SideWiki דורש התקנה של סרגל הכלים של גוגל, וזה ביג נו נו מבחינתי. וחוץ מזה כמו שציינתי אני רוצה כלי שיתוף והערות שיפעל בתוך האגרגטור עצמו, וזה מה שגוגל רידר מאפשר לי לעשות.

אתם מוזמנים לצפות בתכנים שאני משתף דרך הקישור הזה, פשוט הוסיפו את הפיד של העמוד לקורא הרסס שלכם. לחילופין, אתם יכולים להוסיף אותי לרשימת הנעקבים שלכם בגוגל רידר, ואשמח לעקוב אחריכם בחזרה.

רומי יצחקי העלתה שתי נקודות למחשבה: אחת, שאי לחיצה על לינקים אינה מלמדת על חוסר ענין. השניה, שכדאי לאתרי התוכן ליישם פונקציונליות דמוית Like כמו שיש בכלים שונים ברשת החברתית, כך שגולשים יוכלו לסמן בעצמם את התכנים שמעניינים אותם, באופן שיאפשר לנענע10 ללמוד מה מעניין אותם.

לגבי הנקודה הראשונה, היא ברורה מאליה. אני מקווה שמעצבי נענע10 החדש אכן מתכוונים להשאיר אלמנטים חשובים כמו הכותרת הראשית והניווט הראשי ללא קשר להעדפות הגולש. הצפת התכנים בעקבות ההתאמה האישית צריכה להעשות בדרך עיצובית חכמה ולא “אלימה”.

הנקודה השניה מעניינת אותי יותר ונוגעת לדיון בשאלת ההבדל והקשר בין פרסונליזציה מפורשת (explicit) למשתמעת (implicit).

פרסונליזציה מפורשת: אני אגדיר למערכת איך ומה להציג לי

התאמה אישית מפורשת קיימת באתרי ווב ופורטלים כבר זמן מה. היא לובשת צורות שונות, אך יש לה מאפיין יסודי אחד: זו היכולת להתאים לגולש תכנים על בסיס העדפות שהוא עצמו מציין, בדרך זו או אחרת. הדרך המקובלת ביותר ליישום העדפות אלה היא מתן האפשרות לגולש לסדר את “קוביות” התוכן על המסך על פי רצונו. זו יכולת בסיסית של מערכות פורטלים, שם קוראים לקוביות פורטלטים. עם כניסת טכנולוגיות ווב כמו ajax ניתן לעשות זאת גם ללא תשתית פורטלית. סוג אחר של התאמה מפורשת היא פונקציונליות ה-Like שרומי יצחקי מזכירה, שבה הגולש מבצע איזו פעולה (תחשבו Digg) שמסמנת תוכן כלשהו כתוכן מועדף. לשם השוואה, הצוות של גוגל רידר משחרר בחודשים האחרונים שורה מתארכת של כלי שיתוף שכל תכליתם למקסם את הפוטנציאל שגלום בסימון תכנים מועדפים בכלי צריכת התוכן הייעודי של גוגל. גם Outbrain, תוסף המלצות התוכן לבלוגים, מתבסס על פעולה מפורשת של הגולש שנותן ציון לתוכן ספציפי. ל-Outbrain יכולות נוספות אך לא כאן המקום לדון בהם.

התאמה אישית משתמעת היא ענין מסובך יותר.

פרסונליזציה משתמעת: המערכת תלמד בעצמה איך ומה להציג לי

לפני קצת פחות משנה רכשה אמדוקס (גילוי נאות: מעסיקתי) חברה אירית בשם ChangingWorlds, אשר מיישמת פורטלים לסלולר ולווב עבור חברות תקשורת. החברה יצאה מהאקדמיה, ליתר דיוק מהמכללה של אוניברסיטת דאבלין, שם התנהל מחקר רב-שנתי במסגרתו פותח מנוע הפרסונליזציה האלגוריתמי שמשמש את החברה ביישום הפורטלים. המנוע מאפשר לבצע פרסונליזציה משתמעת. הדבר נעשה על ידי למידת הרגלי השימוש של הגולש באמצעות בנית פרופיל גלישה אישי. הפרופיל מאפשר להתאים לגולש תכנים באמצעות שינויים בהצבה של התוכן על דף הווב (content placement), להציג לו תכנים מסוננים שעשויים להתאים לו, ולהמליץ לו על תכנים חדשים. ההצלחה העיקרית של החברה היתה בעולם הפורטלים הסלולרים. שם, בגלל מגבלות הגלישה ב-WAP והמסכים הזעירים, יש חשיבות רבה להתאמה אישית שמאפשרת להוריד את מספר הקליקים בדרך לתוכן הרצוי ולהעלות את אחוז ההמרה של גולשים לקונים, בעיקר בכל הנוגע לרכישת תוכן סלולרי (רינגטונים וכדו’). מנוע הפרסונליזציה שמאפשר את כל זה מבוסס כאמור על אלגוריתמים שפותחו בעקבות מחקר במעבדות המדיה של אוניברסיטת דאבלין באירלנד, וזו גם הסיבה שאני כותב עליו בהקשר של ההכרזה של נענע10.

זה שהפרסונליזציה באתר של נענע10 תיעשה באמצעות קוקיז זה נחמד. כך אפשר לעקוב אחר התנהגות הגולש. אגב, יש כאן בעית פרטיות (עוד על כך בהמשך הפוסט) שעשויה להטריד אחוז, קטן אמנם אך קולני בפוטנציה, של המשתמשים. אבל נתעלם מזה, בדיוק כמו שאנחנו מתעלמים – כי נוח לנו – מכמות המידע שגוגל אוספת עלינו כשאנחנו משתמשים במנוע החיפוש או האימייל שלה. השאלה הקריטית היא כיצד מעובדים הנתונים היבשים שנאספים מהקוקיז של הגולשים באופן שמאפשר להסיק מהם מסקנות – ואז ליישם אותן. מנסיוני, זה לא ענין של מה בכך. ללא מנוע חכם, המסקנות שניתן להסיק וליישם כהתאמה אישית תהיינה בסיסיות. נו, אז לחצתי פעמיים על מדור הספורט ועכשיו יציגו לי ידיעות ספורט בעמוד הראשי? נחמד, לא מסעיר. השאלה המעניינת באמת היא האם האתר יידע שאני מתעניין בטניס ולא בכדורגל. בנדאל ולא בפדרר. בטורניר המאסטרס ולא בגביע דייויס, וכיוב’. כאן, ברמה הזאת וברמות עמוקות אף יותר של התאמה אישית, נמצאת היכולת לספק באופן מיטבי את צרכי התוכן של הגולשים. וכפועל יוצא, גם היכולת לעשות מהם כסף.

החזר ההשקעה בפרסונליזציה: פרסום ומסחר אלקטרוני

ההשקעה בטכנולוגיות התאמה אישית לגולשים חוזרת בשני אופנים עיקריים. האחד, דרך יישומי פילוח ופרסום. את אותו המידע שמאפשר למערכת האתר להציג תוכן רלוונטי יותר לגולש אפשר גם לנצל כדי להציג פרסומות רלוונטיות יותר לגולש. גוגל עושה זאת בהצלחה רבה דרך ניתוח תוכן העמוד, אם זה עמוד תוצאות החיפוש או עמוד הודעות הדואר שלנו בג’ימייל, או כל עמוד ווב אחר שהמוצרים השונים שלה מפיקים. מערכות התאמה אישית יכולות להשתמש במידע שהן אוגרות ובניתוח פרופילי המשתמש שהן בונות כדי להשיג תוצאות לא פחות טובות, מבחינת רלוונטיות הפרסומות, מאשר גוגל. ההחזר השני הוא דרך הכנסות ממסחר אלקטרוני, למשל באמצעות הצגת המלצות רכישת מוצרים שונים לגולשים, על פי הפרופיל שלהם, שיובילו להעלאת אחוז ההמרה של הגולשים לרוכשים.

התאמה משולבת: אופטימיזציה מלאה של הצגת תוכן

ברור מאליו שמערכות שמשלבות פרסונליזציה משתמעת ומפורשת גם יחד מסוגלות לייצר את הרמה הגבוהה ביותר של התאמת תוכן ותצוגה לגולש. למשל, המערכת של ChangingWorlds כבר יודעת לשלב פידבק מפורש של הלקוח יחד עם ניתוח הרגלי הגלישה שלו כקלט של מנוע ההתאמה האישית. חשוב לציין שהמערכת הזאת אינה זולה ואינה מיועדת לאתרי תוכן קטנים או לבלוגים, פופולריים ככל שיהיו, אך היא בהחלט יכולה לשרת אתרי מדיה גדולים. כאמור לעיל, כיום היא משמשת בעיקר בפורטלים סלולריים. לטעמי בהחלט יש מקום למערכת שתדע לעשות פרסונליזציה משולבת ושתהיה זולה וזמינה גם לאתרי מדיה ותוכן קטנים יותר, מבלי לפגוע בפרטיות הגולשים כמובן. בינתיים אפשר להסתפק בפתרונות כמו Outbrain שהזכרתי למעלה (שלמעשה מיישם סוג של פרסונליזציה משולבת אך, למיטב ידיעתי לפחות, ללא שימוש בבניה וניתוח של פרופיל משתמש), OutSpot או SpotBack הישראלי. יחד עם זאת, הפתרונות הללו נותנים מענה חלקי בלבד לצרכי פרסונליזציה, ולמעשה מתמקדים יותר בנסיון להציף תוכן רלוונטי.

הסכנה: פגיעה בפרטיות הגולשים

את ההמחשה הטובה ביותר לפוטנציאל הסיכון של פגיעה בפרטיות אפשר למצוא במקרה של Phorm, חברה אמריקאית המספקת מערכת בשם Webwise. המערכת מיועדת לספקי אינטרנט ופס רחב, ומשווקת כמערכת שמאפשרת לנתח נתוני גלישה של משתמשים על מנת להציג להם פרסום מפולח וממוקד. סוג של מקרה קצה של יישום פרסונליזציה משתמעת. נשמע טוב, נכון? רק שיש בעיה קטנה. Phorm עושה את זה על בסיס טכנולוגיה שנויה במחלוקת שנקראת DPI: Deep Packet Inspection. במלים פשוטות, המערכת ‘מציצה’ בחבילות התקשורת שמכילות את כתובות האינטרנט ופרטי אתרי הווב שהדפדפנים שלכם שולחים ומקבלים על פני החיבור שלכם, ומנתחת את תוכנן. לצורך ההבנה, השוו את הטכניקה הזאת לגוגל, שמנתחת את תוכן הדף שהיא עצמה מציגה לכם בתגובה לבקשה שלכם (כגון חיפוש או פתיחת הג’ימייל שלכם) על מנת להחליט אילו פרסומות להציג לכם. אם עדיין לא ברורה לכם הבעיתיות ב-DPI, תארו לכם שדואר ישראל יתחיל להדביק לכם פרסומות על פריטי הדואר שלכם שמותאמות לתכני המכתבים ששלחתם וקיבלתם דרכו. לא נעים. ספקיות תקשורת בבריטניה הסתבכו לאחרונה עם הרגולטור ועם הציבור עצמו כשביצעו ניסויים במערכת של Phorm, מבלי ליידע את הלקוחות שהשתתפו בניסוי. לא נעים וגם לא חכם. אם זה מעניין אתכם תוכלו לקרוא עוד פרטים כאן.

למרות ההבדלים הברורים בין הסיפור של Phorm לבין פתרונות פרסונליזציה כגון זה שמיושם בנענע10 או במערכת של ChangingWorlds, כל מערכת פרסונליזציה מהלכת על הקו הדק שמפריד בין מתן שירות טוב יותר ללקוח לבין פגיעה בפרטיותו. במקרה של גוגל, אנחנו מקבלים את הפרקטיקה שלה ללא מחשבה שניה בד”כ, בגלל שגוגל מספקת לנו מוצרים ושירותים חינמיים. במקרה של ChangingWorlds ענין הפרטיות נפתר בזה שהפעלת המערכת מותנית באישור חד-פעמי של לקוח הקצה, מה שנקרא Opt In.

התמונה ברשיון CC מאיזה חשבון בפליקר.

נורא קל, והאימיילים בתיבת הדואר שמפנים לעצומה ילדותיים להכעיס, ולכן הפיתוי לכתוב טוויט קצר וציני כמו שעשיתי. אבל הנושא הזה ראוי להתיחסות רצינית מעט יותר.

הנה העובדות.

עיתון שוודי ושמו אפטונבלדט, שבודדים מבין החותמים על העצומה (כעשרת אלפי כבשים בעדר עד עכשיו) מכירים אותו, את מידת השפעתו ואת הקו המערכתי שלו, פירסם כתבה שקשה להכחיש שמניעיה נגועים באנטישמיות. את הכתבה כתב עיתונאי, ואפשר להניח בסבירות די גבוהה שיש לו עורך. מותר בהחלט להגיד על שניהם שאם הם החליטו לפרסם הבלים הזויים כל כך, יש איזושהי בעיתיות במערכת השיקולים העיתונאית שלהם. בואו ניקח את זה צעד אחד רחוק יותר, ונקרא להם אנשים לא מקצועיים בעליל, או אפילו סתם ציניקנים רודפי רייטינג, טענה שמתחזקת לנוכח הדיווח האחרון שהם פירסמו כתבת המשך לעלילת הדם. אוקיי, עד כאן הכל סביר. אחר כך היה סיפור השגרירה שמחתה, ומשרד החוץ השוודי שהתעצבן עליה וסירב לגנות את הכתבה. בסדר גמור, למישהו שם דרכו על יבלת חופש הדיבור, אולי הסלמון עלה לו לראש, אולי גם זכרון ההשתוללות הברברית של המוסלמים בעקבות פרשת הקריקטורות האנטי-מוחמדיות צף ועלה והפחיד את מי שרגילים לפחד מהדברים האלה. גם עד כאן הכל סביר. וכמובן שאפשר לסמוך על שר החוץ המכובד שלנו שיתמודד עם הפרשיה בצורה דיפלומטית וראויה וללא התלהמות מיותרת. ועל העיתונים בישראל שלא יעשו מזה מטעמים.

רק שאז קפץ איזה חכם בלילה, מעדת הטוקבקיסטים, תת-זן האקטיביסטים, והחליט שזה יהיה רעיון נפלא להחרים את הקמעונאיות השוודיות כעונש על הכתבה האנטישמית וסירובו של משרד החוץ השוודי לגנותה. וכאן, רבותיי, ניתק הקשר עם הסביר ועברנו למחוזות האווילי.

כי מה הקשר בין איקאה לעיתון אפטונבלדט? האם בעלי איקאה קשורים לעיתון? נכון, אם זה היה קורה אצלנו הקשר הזה היה סביר למדי. תיכנסו לאיזו רשת באיזה קניון ישראלי עמוס משפחות מיוזעות (זה הזמן להגיד שבקניון איילון ממוקם השער הבין מימדי לגיהנום ואל תגידו שלא ידעתם), וסביר להניח שהבעלים שלה הוא גם הבעלים של גוף תקשורת כזה או אחר ושמיקי רוזנטל עשה או עושה עליו סרט שאף אחד לא ירצה לשדר. אבל האם יוזמי העצומה בדקו את הקשר בין יצרנית וודקה אבסולוט, שמופיעה גם היא שם, לבין הכתב דונלד בוסטרום? או בין וולוו למשרד החוץ השוודי? יצא לי לא מעט לעבוד עם אנשי וולוו. אנשים מקצוענים ונחמדים עד האחרון שבהם. תמיד אמרתי שבקהילת אנשי התוכנה וה-IT שהסתובבתי בקרבה בעשר השנים האחרונות, השוודים הם אלה שהכי טוב לעבוד מולם. הם אשמים שדונלד בוסטרום הוא חרא של עיתונאי?

כמובן שלא. וברור שכל אלה שקוראים להחרים מוצרי צריכה שוודים לא באמת חשבו על היעדר הקשר הזה. לא, הם פשוט עשו את מה שהכי הכי קל לאיש הקטן הכועס לעשות: להכליל ולהשליך. לנתק את הכעס מההקשר המקורי שלו, ולהפנות אותו למקור אחר שקשור למכנה המשותף הנוח ביותר לאיתור בין ההקשרים – במקרה הזה, המוצא השוודי שלהם. כדי שאפשר יהיה לעשות מזה הון קל, כמובן. במקרה הטוב, האיש הקטן הכועס הוא איזה טוקבקיסט אקטיביסט, תת-מחלקה דביל, והוא מוציא עצומה שחותמים עליה סוג האנשים שעושים פורוורד לאימיילים שלהם בלי להפעיל תא מוח אחד בראשם. במקרה קצת פחות טוב, האיש הכועס הוא השגריר לשעבר שלנו בשוודיה, אחד בשם צבי מזאל. במקרה הרע, האיש הקטן והכועס הוא שר החוץ שלנו.

אוגוסט הזה, אני אומר לכם. חודש מחורבן.

"כִּי שֹׁדֵד יְהוָה אֶת בָּבֶל וְאִבַּד מִמֶּנָּה קוֹל גָּדוֹל וְהָמוּ גַלֵּיהֶם כְּמַיִם רַבִּים נִתַּן שְׁאוֹן קוֹלָם."

נביאים, ספר ירמיהו  נ”א, פסוק נ”ה.

כשפול פקח את עיניו, באותו בוקר גורלי, הוא ידע שאיכשהו, בלילה, כשישן, השתנו סדרי עולם. משהו שם לא היה אותו הדבר. הוא התהפך על משכבו ועצם שוב את עיניו. בכל זאת, גם הבוקר, שונה ככל שיהיה, לא זימן לו כל סיבה למהר. כמה רגעים מאוחר יותר, החל להבין שהמשהו הזה שהשתנה לא עומד להניח לו לישון. קול המיה דקה ורצופה בקע מאיזשהו כיוון אקראי בחדרו. בתחילה חשב שזה הרדיו בחדר הסמוך שהשאיר פועל, אבל אין לו שום רדיו. אולי השכנים? הוא ניסה להתרכז ולאתר תבנית בתוך הרחש הזורם. לא, לא מוזיקה. יותר דומה… המממ. הוא לא זיהה את המקור.

פול התגורר בדירת שלושה חדרים בשולי מרכז העיר, על קו התפר בין הפרבר הטרנדי לאזור עסקי ההיי טק. מורגל היה בהמולת העוברים ושבים, על טלפוניהם וקולותיהם הרמים. בשאון המכוניות המזהמות, המוניות החצופות והאוטובוסים המעשנים. מה ששמע עכשיו היה אחר. שונה.

סיום תרגולת הבוקר (שיניים, קפה, עיתון, שירותים) מצא את דעתו מפוזרת. ההמיה, כך נדמה היה לו, הלכה והתגברה. הוא ניגש למרפסת חדר המגורים ופתח כמחצה את אחד התריסים, ממצמץ בעיניו כנגד שמש המזרח. בחוץ העניינים, כך נדמה, התנהלו כסדרם. קצב התנודות של העולם תחתיו לא תאם במאום לקצב הרצוף, המושלג, של ההמיה המתגברת באוזניו. הוא תקע לתוכן את אצבעו. זה לא שינה דבר.הוא שלף את אצבעו.

בתחושת מצוקה גוברת, מצא את האייפוד המיושן שלו. 8 ג’יגה חרוכים מרוב שמיעה של רוק משנות השישים והשבעים של המאה הקודמת. סטילי דאן, פליטווד מק, גרייטפול דד. הוא חבש את האוזניות (לא אלה המקוריות של אפל) ולחץ על שאפל. ג’פרסון איירפליין שרו לו באוזן על גלולות. זה הרגיע אותו קצת, ושיכך את השאון המתגבר באוזניו. אבל כשהסיר את האוזניות, כעבור כשעה, השאון חזר. אני משתגע, מלמל לעצמו. זה הקול שעושה הדעת שלי כשהיא יוצאת מעצמה כדי לא לחזור.

שעות הבוקר חלפו להן, חום התחלף בחום עז יותר. המזגן המיני-מרכזי עשה את עבודתו נאמנה, אבל פול הזיע והצטמרר. הוא נזכר פתאום איך אמש, לפני שסגר את היום, הזכיר לעצמו לעשות דבר מה חשוב למחרת. כלומר, היום. הוא ניסה להתמקד. זה היה שם, ממש על קצה חוט מחשבתו. הוא ניסה לאחוז בו, בחוט, אבל שאון ההמולה זינק לפתע לגובה חדש, ופול קרס לרצפה ולפת את ראשו, והחוט נעלם לו מעצמו. מתנשם ומתנשף, על סף בכי, פול השעין את גבו על הקיר, שילב רגליו, והכריח עצמו להתרכז.

זה היה קשה. זה היה הדבר הכי קשה שהוא עשה בכל ימי חייו. אגלי זיעה גדולים נטפו ממצחו על ברכיו החשופות והוא הרגיש כל אחד ואחד מהם. הוא המתין לאגל הזיעה הבא, וכשהגיע, ליווה אותו, מרגע היווצרו, דרך המסע הקצר על לחיו הימנית, עד לצלילה המרגשת וההתנפצות על עור הרגל הבוער. במצב תודעה זה הצליח, סוף סוף, לזהות רמז של הגיון בשגעון. כעת הבחין ששאון ההמולה מורכב היה למעשה מקולותיהם של מאות, אולי אלפים, של אנשים. הוא הצליח להבחין במילים, קטעי משפטים, מלל בלתי ברור ומלל ברור עוד פחות. פול נשם לאט יותר ויותר, הרפה את הלחץ בעפעפיו, שחרר את המתח בזרועותיו. שאון ההמולה גבר ובה בעת נעשה ברור יותר. דרך עיניו העצומות, ראה פול אנשים, נשים, ילדים, מדברים. הוא שמע אותם – את כולם – וזיהה אותם בשמותיהם. הוא לא הכיר אף אחד מהם. שאון ההמולה הלך והתגבר. עוד ועוד מילים, עוד קולות, עוד משפטים וחצאי משפטים וחלקיקי מילים והברות. הוא הלך והתגבר, הלך והתקרב.

עד שחלף בעד פול, ונשא אותו אתו.

אז בניגוד מוחלט למזג הרוח הכללי במישור החוף ופנים הגוף, שגורם לי לרצות לפרוץ בהתקפי בכי חסרי שליטה ולנשק את רגליהם של יצרני המזגנים, לסירוגין, אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהתפרגן על אתרים שמרססים לי בכיף אייטמים לאוסף העברי המדולדל-כהרגלו שלי בגוגל רידר.

הראשון הוא חורים ברשת, הבלוג במקור של גל מור שהולך ומשתדרג לו למין GigaOm מקומי. מעבר לכך שהלוק-אנד-פיל של האתר עבר למתכונת אתר תוכן סלאש מגזין רשת, בעזרתם, אני מניח, של מספר תוספי וורדפרס מובחרים, גל מור פתח את שורות הכותבים למעונינים, ובינתיים הצטרף לשורותיו רשמית עורך הדין שליו בן-ארי חובב הגוגליה, ולא-רשמית עורך הדין אפי פוקס חובב הקונספירציות. אני מודה שעד לא מזמן חורימבה לא היה בדיוק כוס התה שלי, עם הנטיה של גל מור למורבידיות בבחירת הכותרות בסגנון “מייספייס – כרוניקה של מוות ידוע מראש” או “מותה של יאהו” וכאלה. אבל זה משתנה, הרסס של חורימבה חזר להוביל את רשימת העבריים ברידר שלי, ואני נהנה, מתוככי הנפש הטכנוגיקית שלי, לקרוא את הפוסטים שהצוות מפיק. הנה רק היום הלכו שם מכות על נטבוקים.

האתר השני, 140, חדש יותר, ולמרות שאני לא משתגע על ההתחכמות בבחירת השם שלו, הרי שהתוכן שמייצרת מפעילת האתר מעיין כהן, לשעבר כתבת אינטרנט בדה-מרקר וגלובס, לא רע בכלל. למרות מראה וסגנון בלוגי במהותו, האייטמים כתובים וערוכים באופן שמזכיר את זה שהייתם מצפים לראות באתרי החדשות הללו, ובכלל אפשר להגיד די בוודאות ש-140 ממוצב כדי להתחרות ישירות על הגולשים שקוראים את מדורי הטכנולוגיה והווב באתרי החדשות הגדולים.

אתר שלישי ששווה אזכור, גם אם אני אישית לא משתמש בו, הוא ניוזגיק שהושק לפני מספר חודשים. האתר מפרסם ומרכז פוסטים וכתבות בתחומים טכנוגיקים ממקורות שונים ברחבי הרשת הישראלית. גם הוא מעוצב כמגזין רשת לכל דבר ברוח הימים, וגם הוא מקור חביב לדברים שמעניינים וובופילים וטכנוגיקים שכמותכם.

שאלת המימון

או, שאלה טובה. שלושת האתרים מייצגים שלוש טקטיקות שונות להכנסות תוכן מפרסום ומעניין יהיה לראות את התוצאות כעבור שנה ושנתיים. לא שאני באמת מצפה שהתוצאות הללו ייחשפו, אבל זה יהיה מעניין אם כן. חורים ברשת מציג שילוב של פרסומות גוגל יחד עם באנר בראש האתר. 140 נהנה מחסותה של נענע10 שמוכרת את האתר ומספקת לו פרסום החסויות והפרסום באתר תמורת אחוז מההכנסות, וגם מקדמת אותו בתפריט הראשי שלה. ניוזגיק, הצנוע מכולם, מסתפק בפרסומות גוגל ואני מניח שגם זה לא נעשה כדי להאכיל את הפיות שכותבים שם, אולי כדי לכסות את עלויות האחסון ותו לא. נו, ככה זה כשאתה לא יוצא אחת ממערכות העיתונים, כמו שני האתרים הראשונים. וזה בסדר גמור: גם אנקדוטות עשה את עיקר הונו, מבחינת מספרי קוראים ומנויי רסס, בתקופה שליאור היה הכוכב הלוהט של מדור ההיי טק בדה-מרקר וכולם רצו שהוא יעשה להם כתבה, או ילד, או שניהם.

שורה תחתונה

בסך הכל זה די כיף לראות נישת תוכן מתמלאת לה לנגד עינינו במיזמים עצמאיים. אין צורך להתלבט בין השלושה, פשוט צרפו את הרסס שלהם לקורא המועדף עליכם ותהנו מכולם, ואל תשכחו גם לבקר שם כדי שהחבר’ה ירוויחו קצת מהפרסומות. לצערי השוק עדיין קטן מדי, ואני מעריך, שוב מבלי לדעת את המספרים האמיתיים, שגודלו במונחים מקומיים אינו עולה על 10-20 אלף גולשים בחודש. כלומר גם אם תצרפו את כל היוניקים של שלושת האתרים יחדיו בחודש אחד, לא תגיעו לערך שאפשר לתרגם לכסף של ממש עבור הכותבים. אני מניח גם שהם יודעים זאת בעצמם ושהאתר מספק להם הטבות אחרות שנמדדות במונחים של מוניטין, חשיפה וסיפוק הצורך הגרפומני. או במקרה של אפי פוקס, חשיפת תחנת העבודה הנטבוקית שלו.

מכרז תעודות הזהות יכול לצאת לדרך גם ללא מאגר טביעות האצבע. יש לנתק את הקשר ביניהם ולקבור את המאגר במקום שבו השמש לא זורחת. בשלב זה, סיכויי החוק לעבור נראים טובים למדי, אך המאבק כלל אינו אבוד. השבוע הזה הוא קריטי ובמהלכו כל מי שמתנגד לחוק חייב להגביר מאמצים ולהשמיע את קולו באופן חד וברור יותר ואף חשוב מכך – לשכנע אחרים.

נניח לרגע שהחוק עובר. כל אחד ואחד מכם חייב לחשוב כבר עכשיו כיצד הוא מתכוון לנהוג מרגע שיוכנס החוק לרשומות. נדרשתם לתת טביעת אצבע – האם תרכינו ראש ותקבלו את רוע הגזרה? זה אחד מאותם מקרים בהם הציווי האזרחי הראוי הוא לסרב, למען הדמוקרטיה, למען חופש הפרט ולמענכם, מכל הסיבות הטובות בעולם. אם מיליון אזרחים יסרבו לתת את טביעות האצבע שלהם, החוק יהפוך לאות מתה בספר החוקים. הודיעו כבר עכשיו לעצמכם ולאחרים שאת טביעת האצבע שלכם לא תתנו.

המשיכו להפיץ, בכל דרך.

 לקוח מהפוסט של גדי שמשון נגד המאגר הביומטרי

• בני נוער לא מקשיבים לרדיו. את המוזיקה שלהם הם צורכים דרך אתרי הסטרימינג
• מת’יו לא מכיר אף אחד שקורא עיתונים. מיעוטם קוראים את החינמונים המחולקים ברכבת או ברחוב
• רוב בני הנוער פעילים מאוד ברשתות חברתיות, בעיקר בפייסבוק. אבל הם לא משתמשים בטוויטר, כי הפרופיל הטוויטרי עני יחסית לזה הפייסבוקי ואף אחד לא ממש קורא אותו, ובגלל שבאנגליה משלמים על הודעות טוויטר לסלולר אז הם מעדיפים לשלוח מסרונים
• רוב בני הנוער משתפים פעולה ושמים לב לקמפיינים לשיווק ויראלי, אבל מתעלמים מפרסומות בשלטי חוצות, באינטרנט ובטלויזיה
• הם צרכני מוזיקה גדולים אבל נמנעים כמעט לחלוטין לשלם עבורה
• לתשעים ותשעה אחוזים מהם יש טלפון סלולרי. כמעט כולם משתמשים בחשבונות pre-paid, כלומר בכרטיסי הטענה כמו הטוקמן
• הם מעדיפים מכשירים של סוני-אריקסון (כן, גם אני הרמתי גבה) בגלל יכולות הווקמן המובנות והפיצ’רים המרובים. רובם לא מחזיקים מכשירים יקרים במיוחד.
• הם לא מורידים רינגטונים בתשלום ולא משתמשים בשירותי דור שלישי מתקדמים, בגלל העלות הגבוהה. הם משתמשים בסלולרי שלהם בעיקר למסרונים ולשיחות

בקיצור, אין כאן תובנות מפתיעות במיוחד ואני מניח שעיקר הרעש התעורר סביב גילו הצעיר של המחבר. בכל זאת, האמירה הנוגעת לצריכת עיתוני הדפוס חזקה למדי, וגם אם אינה חדשנית, היא צריכה להתווסף למאגר ההולך וגדל של ראיות לפיהן עתידה של עיתונות הדפוס עגום למדי. גם ה”תגלית” שבני נוער אינם צורכים טוויטר לא לגמרי הפילה אותי מהכסא. טוויטר תמיד הרגיש לי כמו פלטפורמה לגילאי 24-45, כלומר אנשים שהריקנות המוחית הטיפשעשרית כבר הספיקה מזמן להתחלף אצלם בצורך אובססיבי לתקשר עם כל העולם ואחותו, ויועצי מדיה חברתית.

למרות האמור לעיל, שווה לקרוא. הדו”ח קצר ותמציתי ואם תמצאו את עצמכם מופתעים מהדברים שכתובים בו, תדעו בוודאות ששכחתם כבר את הנער האדיוט שפעם הייתם.

יותר ויותר אנשים שואלים אותי איך להיכנס לטוויטר וגם אחד מהיעדים בעבודה הוא לשפר את הנוכחות שלנו במדיה החברתית. וכל זה מזכיר לי פוסט ממרץ 2005, ופוסט המשך שנכתב שנה לאחר מכן. היום אני חוזר אחורה, לרגל חידוש פניו של הבלוג. מעניין להסתכל אחורה ולראות שכבר אז חשבתי על שורת הסטטוס עוד לפני שממש הכרתי אותה לעומק.

בפסוטים הללו כתבתי שההתמכרות הזו מגבירה את הניכור ועל התקשורת ההמונית שאיבדה את הגוון האישי. היום אני מרגיש שבין פייסבוק לטוויטר דווקא האישיות והחבריות רק שינתה את פניה אך לא דעכה ונעלמה. אני חבר של אנשים שאני מכיר ורוצה להתכתב איתם ומערכת היחסים הזו מקדמת אותי.

בכל זאת, למרות שההתמכרות הזו דווקא לא יצרה כל כך הרבה ניכור כמו שחשבתי, לא איבדתי קשר למציאות ואני אפילו מסוגל לתחזק מערכת יחסים תקינה יחסית עם אשתי והבן שלי (למרות שאני יושב באמצע הלילה מול המחשב), אני מעט מודאג. אני מרגיש שאיכות המידע שאני צורך הולכת ויורדת בהדרגה ביחד עם יכולת הריכוז שלי.

לאחרונה אני מרגיש איך גודל הפאקטים שזורמים אלי קטן וקטן. כל מה שארוך מדי או מעמיק מדי נחתך באמצע וזורק לי במוח הודעת שגיאה: עבור הלאה, אל תישאר מאחור. אני צריך את העדכונים המהירים כדי להישאר בעניינים ולשמור על היתרון התחרותי שלי. אבל המשמעות של להיות מעודכן היא הסיבה העיקרית שאני כבר כמעט שלא מתעמק בשום דבר לאורך הרבה זמן. ההתמכרות שודרגה כבר מזמן להפרעת תשומת לב חלקית מתמשכת והרגלי הגלישה שלי יחד עם פרצי המידע של החברים שלי רק מזינים את הבעיה. אני הולך ומגביר את הכמות על חשבון האיכות וההבנה המעמיקה מפנה מקומה לקליטה זריזה ורדודה.

אני נוהג לצחוק עם חברים בעבודה שכשאני בבית אני שם שעון מעורר כל חצי שעה גם בלילה כדי להתעורר ולבדוק מה קורה. הבדיחה הזו לא כל כך רחוקה מהמציאות ורק בסופי שבוע כשאנחנו מטיילים בצפון אני ממש מתנתק ומצליח לא לעדכן ולהתעדכן, והאמת שזה עושה לי טוב ובכל זאת אני תמיד חוזר לסורי. באותם סופי שבוע אני מרשה לעצמי להתלונן על כך שאך אחד לא מתעמק בנושאים מורכבים , הרדידות משתלטת על כל חלקה טובה ו”מערכת החינוך דפוקה”. בערך כשאני עובר בפולג לכיוון דרום אני שוכח מכל זה ומתחיל לתהות אם הפרק החדש של אנטורז’ כבר ירד לי.

ואבא שלי? בקרוב יכנס למרינה בלימסול בלי דאגה על הלב הוא בודק את המתח במפרש הראשי ותוהה עם האוסובוקו באיה נפה עדיין טעים כמו שהוא זוכר. בעצם אני בכלל לא יודע מה הוא עושה עכשיו, הוא כבר יספר לי הכל כשיחזור.

התמונה של Outsanity Photos ברשיון cc.