יש לי זיכרון לא רע.

אני מצהיר זאת למרות שאתמול שכחתי איפה החניתי את האוטו (רק פעם שניה שזה קורה לי, ביומיים האחרונים) ולמרות שלוקח לי 2-3 מפגשים עם אדם עד שאני זוכר את שמו, אני זוכר את מספרי הטלפון של מספר חד ספרתי של אנשים, אני מחזיק רשימת מטלות ושם תזכורות על כל דבר אפשרי כי אחרת אני אסתובב בלי רישיון רכב, טסט או תחתונים כי גם אותם אשכח לקנות.

אתם יודעים מה, תנו לי לנסח את זה מחדש: יש לי זיכרון סביר מינוס אבל זה מספיק כרגע בשביל להסתדר.

הטכנולוגיה כיום מאפשרת לי לזכור הרבה פחות ועדיין להיות מסוגל לתפקד ברמה גבוהה למדי. יש לזה הרבה עזרים שונים, ביניהם למשל הרשמקול שבו השתמשו לאורך כל ההיסטוריה אך ורק בלשים בסרטי פילם נואר. אבל אין ספק שהכלי האחד העיקרי והחשוב ביותר שעוזר לנו “לזכור” דברים הוא האינטרנט.

האינטרנט כמובן מאפשר לנו לזכור את הדברים הפרטיים שלנו. הטלפונים שלי, ימי ההולדת של החברים, הפגישות שלי, ההודעות ביני לבין חברי ובין שותפי העסקיים, התמונות שלי ולעיתים אפילו המחשבות שלי כולם נמצאים באינטרנט, פזורים להם בין מספר מקומות שאת כולם ביחד ניתן לכנות בשם הכל כך טרנדי אתמול ומתחיל להיות פאסה היום: “הענן”.

בסופו של דבר הענן, בשימוש זה, מחליף עבורי מספר כלים שבהם בחרתי להשתמש או לא להשתמש בעבר כמו פנקס כתובות, לוח שנה של ימי הולדת או יומן. זה נחמד, זה נוח, זה נגיש אבל זאת לא המהפכה שעליה אני רוצה לדבר כרגע.

הצד השני של הזיכרון האינטרנטי הוא הרבה יותר גדול ומסואב והוא מתייחס לזיכרון הגלובלי.

עד היום, וכנראה שלנצח, אני זוכר את החופשה שלי בגיל 16 באילת. בסוויטה שנראתה מפוארת דאז, בג’קוזי דחוס, ישבתי עם כמה מחברי הטובים ביותר (תודה לאל, רק חלקם היו בנים ועוד יותר חשוב, חלקם עדיין חברי הטובים ביותר כיום) ודיברנו על סרטים. מיד נזכרתי בסרט שראיתי רק שבוע קודם לכן שנקרא “מה קרה בגטקה”? עם השחקן הזה…נו, ההוא ששיחק ב”מציאות נושכת”…

הסיוט הזה נמשך בערך שעה עד שהתקשרתי לחבר וביקשתי ממנו שיעזור לי למצוא איך קוראים לאית’ן הוק.

היום זה בטח לא היה קורה. אני יודע את זה כי מותקנת לי בפלאפון אפליקציה של IMDB שזוכרת בשבילי כל שחקן ששיחק אי פעם באיזשהו סרט נידח במדינה נידחת, כמו ישראל למשל. אני מודה שכבר השתמשתי בה מספר פעמים בוויכוחים שונים ובעזרתה אני באמת זוכר טוב. אני זוכר דברים בוויקיפדיה, זוכר ציטוטים מוויקיציטוט, אבל בעיקר אני זוכר כמעט הכל מגוגל. הזיכרון שלי ושל גוגל ביחד הוא פשוט  מדהים.

אנחנו זוכרים הכל מהפרטים הגדולים והמאורעות ההיסטוריים ועד ציטוטים מדויקים מעיתונים איזוטריים לגמרי. אנחנו זוכרים כל דבר שניתן להקליד במקלדת, אנחנו זוכרים טקסט. האבסורד הנפלא היוצר מצב שבו אתה יכול בקלות למצוא פירוט מלא לגבי הזן הנדיר ביותר של תמנון אבל לא מסוגל לקחת תמונה פשוטה של כלב ולדעת שזהו כלב. חזק כל כך במימד אחד וחלש כל כך במימד אחר.

כמובן שהמצב הזה משתנה כיום. תודות ל-search by image , goggles ובטח עוד כמה תוכנות ואתרים, אנחנו, כלומר גוגל ואני, מצליחים לראשונה לזכור תמונות. אנחנו עדיין לא רגילים לזה, זה כמו שריר חדש, צריך לעשות קצת מתיחות ולהתאמן. אנחנו רואים תמונה והאינסטינקט הוא להאמין, כמו שפעם חשבנו על טקסט. בעבר, כשמישהו היה כותב טקסט היינו מתייחסים אליו כעובדה. היום אנחנו עושים קופי-פייסט ובודקים מה גוגל מספר לנו עלך הטקסט הזה. כבר אי אפשר לצאת רומנטי או משכיל ע”י גניבת ציטוטים לסטאטוס בפייסבוק. ומתישהו זה יקרה לנו גם עם תמונות. אנחנו נראה תמונה של ילד ולפני שנעביר את המייל לכמה מאות מחברינו הטובים היותר נריץ חיפוש בגוגל ונראה האם הוא באמת ילד חטוף או האם היא באמת שגרירה.

הטכנולוגיה כבר כאן, מה שמפגר מאחור זה דווקא המנטליות שלנו שעדיין מאמינה שכשמדובר בתמונה אפשר לסמוך רק על הדבר הזה שנמצא לנו בין 2 האוזניים. כשנפנים את השינוי, אנחנו כנראה נגלה שלאינטרנט יש זיכרון, הוא ארוך יותר מכל מה שדמיינו, ואנחנו הולכים לשלם על זה ביוקר!

לפני שהתחלתי עם ראיונות העבודה הייתי בטוח שאני בדרך לסיוט. כבר התחלתי לחשוב על כל המערכים שאני אצטרך למיין בעשרות צורות שונות, על כל מבני הנתונים שאצטרך לממש ועל כל השאלות המעצבנות בסגנון “אם אני יוצר anonymous inner class ומשתנה סטטי שמאותחל lazy….”.

שאלות מהסוג הראשון בוחנות היטב האם הקשבת בשיעורי אלגוריתמים ואלה מהסוג השני האם קראת לאחרונה את Thinking in Java. שניהם דברים בהחלט טובים לבדוק, אבל ממש לא החשובים ביותר כאשר באים להעסיק מתכנת.

למזלי, התבדיתי.

ברוב החברות שהתראיינתי אליהן, כולן חברות הזנק(סטארט-אפים) מהמדרגה הראשונה בישראל וכנראה בעולם, המבחנים הטכניים היו איכותיים בהרבה מעל המצופה.

הדבר הראשון שעושים זה כמובן לעבור על מה שעשית בעברך. צפוי למדי, ובהתחלה חשבתי אפילו שהשלב הזה קצת מיותר בראיון “טכני” הרי כבר עשיתי אותו עם ה-HR. אבל היופי, כשאתה מדבר עם מישהו טכני (הרעיון תמיד נעשה ע”י ה-CTO או VP R&D, ככה זה בחברה קטנה) על דברים טכניים זה שהוא יכול לשאול שאלות. וכך אכן היה. אני אומר EJB3 ושואלים אותי למה ויתרנו על PLSQL Functions, מה היתרונות ומה החסרונות, והאם בכלל עדיף היה אולי Web Services? ואיזה? אומר HashMap ושואלים אותי איך הוא ממומש ומה ההבדל בינו ל ConcurrentHashMap ואיך הייתי מממש אותו בעצמי. אני מספר על פרויקט שהובלתי ומבקשים ממני להסביר את הארכיטקטורה שלו ולמה בחרנו את זה ומה עובר מאיפה ולאיפה ואיך ומתי וכמה זה יעיל וכמה זה יציב וכמה זה בלה בלה בלה בלה.

מראיון כזה לבד אפשר להעריך במידה סבירה ידע טכני של בן אדם. מי שחושב לעגל את האמת עלול למצוא את עצמו נבוך מאוד כששואלים אותו איך הוא מימש טכנולוגיה שהוא בכלל לא מכיר – לא נעים. אבל ברוב המקומות לא יסתפקו בזה וירצו לרדת אתך קצת לעומק בתנאים שלהם ולא בשלך וכאן מגיע התרגיל המעשי.

ברוב המקומות יצא לי בסופו של דבר לכתוב כמות מסוימת של קוד. לרוב לא מדובר בכמות גדולה, לפעמים ממש פונקציה או שתיים, לפעמים גם קצת יותר. הנה כמה דוגמאות שלדעתי היו מצוינות כבחינה במקומות שבהם הייתי:

* במקום שמתעסק עם אלגוריתמיקה מורכבת על גבי כמויות נתונים גדולות נתנו לי דוגמה אמתית של נתונים, נתנו לי לחקור אותה ולהבין אותה ולבסוף לנסות ולשפר מנגנון ניתוח פשוט שמבוצע עליהם.

* במקום שמתעסק בעיבוד תמונה נתנו לי לראות סרטון וידאו עם מערכת שמעבדת את הסרטון ומגיבה בהתאם וביקשו ממני לבנות ארכיטקטורה בסיסית למערכת שכזו, לחלק למודולים ולכתוב חלק קטן בפונקציונאליות.

* במקום שמתעסק באינטרנט וניתוח נתונים נתנו לי לגשת למקור מידע מרוחק, להביא נתונים ולהמיר אותם לצורה נוחה לניתוח.

בכל המקומות ישבו איתי לפני, תוך כדי ואחרי המבחן וניסו להבין מה אני כותב, למה אני כותב ככה ומה אני היה תהליך החשיבה שהוביל אותי לכתיבה הזאת. הרבה פעמים שאלו שאלות לגבי ספריות שבחרתי להשתמש בהן או שיטות שבחרתי לעבוד איתן ומה הייתי עושה אם הדרישה הייתה קצת שונה מראש או משתנה לאחר מכן. אין לי ספק שצורת הבחינה הזאת טובה בעשרות מונים על פני השיטות המוכרות יותר של חידות קבועות ומבחני אלגוריתמיקה אוניברסיטאיים כשאתה הולך לכתוב מערכת מידע חסרת כל ממד אלגוריתמי.

אבל ללא ספק הדבר שהכי אהבתי בכל המבחנים האלה הוא שלא ניתן להתכונן אליהם. אתה בא עם האופי, הרזומה, הניסיון, הידע והיכולת שלך ומנסה להרשים מישהו שיודע בדיוק מה הוא מחפש,

שיהיה בהצלחה.

יש הרבה שמות לחוק החדש המעיב על הבלוגספירה. חלק קוראים לו בשמו הרשמי “חוק לשון הרע”, אחרים קוראים לו “חוק ההשתקה” וחלק, בראשות נתניהו קוראים לו “החוק לפרסום האמת”. יהיה אשר יהיה שמו הנכון והמשקף, מבחינתי החוק הזה הוא החוק המפחיד.

מאז שפתחתי את הבלוג הזה פירסמתי פוסטים נגד סמסונג, סאני, סלקום, אורנג’, פלאפון, הוט, יממה, פייסבוק, אפל, מאקו, גוגל, WiX, מיקרוסופט, אורקל, גרופון ולאחרונה Whatsapp. רשימה מכובדת לשנה וחצי של נוכחות. לפי החוק החדש, המאפשר פיצוי של עד 300,000 ש”ח ללא הוכחת נזק, אני מסכן כרגע 4,800,000 ש”ח and counting מבלי שעשיתי נזק לאף אחד.

עכשיו חלקכם בטח רוצים כבר להתחיל בהתרמה עבורי (בכיף), אבל אחרים מצחקקים. “מי כבר יתבע אותך ואיזה שופט כבר ייתן לו פיצוי של 300 אלף שקלים על זה”?

בהתחלה זה נשמע דמיוני ואז אתה מריץ חיפוש בגוגל על Lodsys ומגלה שאפשר לעשות עסק טוב מאוד מלאיים בתביעה ענקית מול אנשים פשוטים כשיש מאחוריך חוק דרקוני. תאיים בתביעה של 300 אלף ש”ח עם סוללת עורכי דין על אדם פשוט ותגלה שב-90% מהמקרים הוא ישמח לשלם 30 אלף ש”ח פיצוי כדי שתשכח שזה קרה מעולם. אלה שנלחמים יבזבזו פי 5 מזה בבית המשפט וזה יהיה הלקח לשאר.

אז עכשיו שאנחנו יודעים שכדאי לתבוע, עולה השאלה האם תביעה שכזו יכולה להצליח בבית משפט? לדעתי לא. אבל זה המצב היום, כשיש לנו מערכת משפט שאינה חלק במשחק ההון-שלטון שמאיים להרוס את המדינה שלנו. עוד כמה חוקים ובלי שנשים לב כבר יכניסו 3-4 שופטים לעליון שישפטו לאיזה כיוון שהטייקון שלהם מבקש. ימינה או שמאלה זה לא באמת העניין, הכיוון היחיד שאליו הפסיקות ילכו הוא הכיוון הירוק של הדולרים כי זה מה שקורה כשהמינוי לשופט בג”ץ תלוי באישור של יותר פוליטיקאים מאנשי מקצוע והפוליטיקאים לא עובדים בשביל הציבור אלא בשביל זה שמממן להם את הקמפיין הבא והפנטהאוז בבניין _____ החדש (השלם את החסר).

האם לאחר שיעבור החוק הזה אני אמשיך לכתוב? כן

האם לאחר שיעבור החוק הזה אני אמשיך לכתוב באותו סגנון? אולי לא, אני לא בטוח שזה שווה את הסיכון.

לסיום חשוב לי לציין: מעולם לא כתבתי בבלוג הזה ידיעה פוליטית-מדינית אחת. זה לא חוק של ימין ושמאל, זה חוק של הון-שלטון מול ציבור והציבור נמצא בצד הלא נכון של החרב.

הפוסט הזה התחיל מזה שקראתי את הכתבה בדה מארקר: הטובים להנדסה ומשפט אחד הקפיץ אותי מיד חזרה לימי הצבא:

"זהו ההבדל בין מהנדס תוכנה ותוכניתן. הממר"מניקים כותבים קוד, והמהנדסים הופכים להיות ראשי צוותים ומובילי מחקר ופיתוח. מהנדס שלמד ארבע שנים בטכניון שונה מילד שסיים קורס של ממר"ם, יוקרתי ככל שיהיה"

על המשפט הנהדר וחסר שמץ  של אמת זה אחראית סא”ל קרן בן נתן קרוגר, ראש מינהל כוח אדם טכנולוגי ומחקר. אחרי שקראתי אותו כבר התחלתי לתכנן את התגובה שלי. איך אני הולך לספר שמתוך תשע שנות שירות רק שני מפקדים ישירים שלי היו עתודאים ולעומת זאת אני פיקדתי על שישה. איך הגעתי עם שני עתודאים לאותו הצוות וישבנו שלוש שנים שולחן ליד שולחן ועשינו בדיוק את אותו התפקיד כשכל משימה יכולה להגיע בקלות לכל אחד מאתנו בצורה שווה ולעולם לא הרגשתי נחות לעומתם, פרט לימים שבהם אני נאלצתי לשבת בשמירות ולבזבז את כל ההכשרה שלי על בזבוז זמן צבאי בעוד שהם עשו הרבה פחות תורנויות וגם הן היו כקצינים תורנים – לא בבוטקה. ואז פתאום הבנתי. הבנתי שהפוסט הזה לא באמת מעניין אף אחד. זה בדיוק סוג הוויכוחים שממרמניקים ועתודאים מנהלים יום-יום במשרד המשותף שלהם והם לא צריכים עזרה ממני.

פתאום התפניתי לקרוא את שאר הכתבה והבנתי דבר נוסף, מדובר פשוט בפרסומת לעתודה. בפרסומות מעוותים קצת את האמת, בין אם מדובר בכתבה במגזין מכובד למדי או כשמדובר על צבא שהוא ארגון מכובד למדי, כשעושים פרסומת צריך לעגל פינות ואם זה אומר שמספרים לעתודאים שהם האליטה של עולם התכנות בצבא – שיהיה ככה, אולי עוד מישהו יחתום.

הפוסט שאני רוצה לכתוב הוא דווקא פרסומת למסלול התוכניתנים / ממר”מניקים / בסמ”חניקים. פרסומת שמבוססת על אמת – לפחות האמת שלי (כי אנחנו מזמן כבר לא נאיביים לחשוב שאמת זה דבר אבסולוטי) ושיש בה אזכור גם לצדדים הפחות טובים.

אז למה אני, בוגר קורס בסמ”ח לתכנות (שרוב המדינה עדיין קוראת לו ממר”ם) שבדיוק בחר להשתחרר לא מכבר, חושב שזה מסלול טוב?

הקורס

קורס תכנות אינו קורס מושלם, אבל ב-6 חודשים מצליחים ללמד את התוכניתן הממוצע לפחות שני דברים חשובים:

1. עקרונות התכנות – אין ספק שיש דברים שלומדים בתואר מדעי המחשב שחשובים למקצוע, אבל מבחינת היכולת לכתוב קוד, תוכניתן בוגר קורס תכנות לא נחות מבוגר תואר אוניבסיטאי ממוצע.
2. היכולת ללמוד שפות חדשות – זה השוס הגדול בקורס תכנות. כשאתה לומד קרוב ל-10 שפות במהלך ששת חודשי הקורס, גם אם חלקן ברמה שטחית, אתה מבין שהכל אותו %&$*. שאתה יכול להתמודד עם כל שפה ושאין שום סיבה ש-syntax חדש יפחיד אותך. שיעור קטן ששווה הון בהמשך הקריירה.

ההכשרה

כשאתה מגיע לחברה פרטית מצפים ממך שתוכל להתחיל לעבוד. כמובן שתצטרך הכשרה ואפילו ישלחו אותך לשבוע קורס בג’ון ברייס עם ארוחות צהריים מפנקות והכל אבל אף חברה לא תהיה מוכנה לקחת על עצמה שנה של הכשרה. זהו כנראה היתרון הכי גדול במסלול הזה. אתה מקבל ליווי צמוד (יותר או פחות) מתוכניתנים מנוסים (יותר או פחות) שפשוט מלמדים אותך את המקצוע. הם עושים זאת באהבה (יותר או פחות) ובאחריות (לרוב יותר) בידיעה שללמד אותך טוב לא מסכן את המשרה האישית שלהם ומצד שני תורם לבטחון מדינת ישראל. גם בוגרי תואר וגם בוגרי קורס תכנות לא באמת יודעים לתכנת בסוף הלימודים, אבל ההכשרה הזאת עושה את כל ההבדל.

הניסיון

יש חברות ויש חברות. בחלקן תוכל כבר ביום השני להתעסק בדבר הכי חשוב וקשה, אבל ברובן תבלה את השנתיים הראשונות ב-QA ואת השלוש הבאות בלהיות code monkey ואז אם יהיה לך מזל אולי מישהו יעזוב או חלילה ימות ותצליח להתברג בצוות פיתוח סביר שייתן לך ניסיון מהותי. בצבא יש סיכוי סביר למדי שתוך 3 שנים תהיה כבר התוכניתן הוותיק בצוות. זה שמקבל את המטלות הקשות ביותר ומתמודד עם בעיות משמעותיות או הכרעות מורכבות. יש סיכוי שתהיה גם ראש צוות ותראה את כל עולם התוכנה מזווית חדשה לגמרי ובעלת משמעות רצינית גם על המשך הקריירה שלך כמתכנת מהשורה.

המוניטין

עם כל הציניות, זאת שאנחנו, התוכניתנים, כל כך אוהבים, ליחידות התוכנה יש מוניטין מצוין. אתה יוצא מהצבא עם 6 שנים ניסיון ואנשים מעריכים את זה. הם יודעים שעשית דברים והם יודעים שדרשו ממך לא מעט והם יודעים שאתה שווה משהו. החברות בארץ מלאות בבוגרי היחידה שלך שממשיכים לשפר את המוניטין שלה בכל יום שעובר ועושים לך שירות בחינם. לפעמים זה מרגיש כאילו במקום לרדוף אחרי מקומות עבודה הם רודפים אחריך וזה הבדל של שמיים וארץ בבטחון העצמי.

האנשים

לא בכל מקום בצבא אתה מוצא את עצמך מוקף באנשים נהדרים. זה לא שכל התוכניתנים נהדרים, אבל אני ללא ספק יוצא מהשירות עם עשרות חברים חדשים טובים ומאות חברי פייסבוק

אבל זה לא רק שהאנשים נחמדים, כי אנשים נחמדים יש גם בגולני. במהלך 6 שנות שירות, אדם שהוא אפילו טיפה חברתי, ייצור קשרים טובים עם עשרות אנשים שישתחררו בזמן שהוא עדיין יהיה בצבא. הם ימצאו עבודות ויתקדמו בהן וכשיצא לחפש עבודה אנשים אלו יהיו הנכס הכי גדול שלו. ממליצים בכל חברה שניה שתרצה לעבוד בה זה לא משהו לזלזל בו, זה הכרטיס המהיר שלך פנימה.

לסיכום חייבים לציין גם את החסרונות, ובהחלט קיימים כאלה. אני לא אפרט עליהם באותה המידה פשוט כי אני בטוח שאת זה יכול לעשות טוב יותר מישהו ממורמר יותר מהמערכת אבל הנה שלושה עיקריים:

• התחייבות מוקדמת – להתחייב ל-6 שנים בגיל 18 זה גרוע פחות רק מלהתחייב ל-9 כעתודאי. אני מכיר עשרות אנשים שקלטו במהלך השירות שהם לא אוהבים תכנות כמו שהם חשבו, חלקם אפילו נטשו את המקצוע למרות התנאים. לא כיף לגלות שאתה שונא את המקצוע שלך אבל אינך יכול להתפטר ב-4 שנים הקרובות. קצת מזכיר את המתמחים…
• מערכת צבאית – היא בכל זאת לא ממש המערכת המושלמת. זה מתחיל בזה שגם התוכניתן הכי מבריק ביחידה ימצא את עצמו מבלה לעיתים רבע מהזמן שלו בשמירות. זה מטופש וזה מיותר אבל זה המצב. בנוסף יש בירוקרטיה צבאית, טקסים, דרגות, דיונים וכל כך הרבה בלה בלה שלפעמים בא לנעול את החדר ולא לתת לאף אחד להיכנס. לפעמים גם עושים את זה.
• התואר – אפשר לסיים תואר אקדמאי בזמן השירות. אני מכיר המון אנשים שעשו את זה ואפילו אני, שהפכתי את מריחת התואר לאומנות של ממש, נמצא בסיומו. אבל כל תוכניתן יגיד לכם שהתואר זה הסיוט הכי גדול בחיים שלו. זה לעומת רוב האנשים שיגידו לכם שתקופת התואר היא מהיפות בחייהם.
• חוסר היכולת לבחור – יש תוכניתנים שמרוצים מאוד מההצבה שלהם, הם מגיעים בדיוק למקום שרצו. אבל יש לא מעט שמגיעים לשפה מיושנת או תשתיות כשהם רוצים אפליקציה או כל דבר אחר. בקיצור, אתה לא בדיוק שולט בגורלך, ולמרות שיש הרבה מקרים של אנשים שהצליחו לעבור מקום, יש גם הרבה שלא.

אז מי שחשב שקורס תכנות הוא מסלול מושלם – הוא לא. אבל הוא בהחלט מסלול מצוין ואני חושב שזו אחת מההחלטות הטובות שעשיתי בחיי, למרות שהייתי ילד מטומטם בן 18 בלי מושג מהחיים שלו.

נ.ב.

אתמול פורסמה ב-The Marker כתבת המשך. לא ראיתי לנכון לשנות דבר בפוסט זה למרות שיש מספר מקומות שהכתבה החדשה מדברת על נושאים אלה. אגב, גם הכתבה הזאת היא לא בדיוק שיא הדיוק…

לפני כמה ימים בשעה אחת בצהריים שלחתי לחברה שלי הודעה ב-Whatsapp לשאול “מה המצב?” כשהיא בעבודה. בערב, בזמן שאנחנו מתכוננים לצאת לפצ’ה קוצ’ה (ללא ספק אירוע התרבות האהוב עלי אי פעם) היא קיבלה הודעה וענתה לי: “הכל בסדר אבל למה אתה שולח לי הודעות כשאנחנו אחד ליד השני”.

Whatsapp היא אפליקציה נהדרת. אני זוכר שממש חיכיתי שהיא תגיע לאנדרואיד אחרי ששמעתי עליה מחברים מהצד האפל של התפוח. זאת אפליקציה נהדרת שאני כבר לא משתמש בה. נטשתי אותה לטובת ה- Facebook Messener והרי ההסבר למה.

אין הרבה ייחוד ב-Whatsapp על פני רוב האפליקציות למסרים מיידים בשוק. למען האמת יש שני הבדלים בלבד שאני יכול לחשוב עליהם:

1) היא מתחברת למספר הטלפון שלכם ולא להתקנה ספציפית/משתמש ובעיקר לאנשי הקשר הקיימים במכשיר.

2) היא הצליחה להשיג משתמשים והיא יצרה תחושה שהרוב שם ועוד רגע השאר יצטרפו.

הנקודה הראשונה היא הפיצ’ר שהצליח לשכנע את האנשים הראשונים להתקין אותה. הנקודה השנייה הביאה את השאר והיא זאת שגם הרגה אותה. כי “פיצ’ר” אחד שב-Whatapp לא הצליחו לפתח הוא היכולת לתמוך בכל כך הרבה משתמשים.

המצב של Whatsapp הוא קצת קיצוני אבל לא ממש מיוחד. פעמים רבות חברות מתרכזות ביכולות חדשות, מה שנקרא פיצ’רים ומשאירות דאגות כמו אבטחה, ביצועים או התמודדות עם כמויות משתמשים לשלב מאוחר יותר. זה נראה הגיוני, כי אם לא יהיה פיצ’ר לא יהיו משתמשים ואז אין מה לדבר על נפחים של תעבורה. הבעיה מתחילה כשהכל פועל טוב מדי. האפליקציה כל כך טובה שהיא מקבלת כתבה בטקראנץ’ או מגיעה לעמוד הראשון באפסטור/מרקט ומשם הדרך לעשרות אלפי משתמשים מהירה הרבה יותר מכל מפתח שמנסה לפתור בעיות ביצועים. יש אפליקציות שמסוגלות לחיות עם ביצועים בעייתיים ואנחנו נקבל זאת בהבנה, ויש כאלה שפחות. אני מוכן לקבל העלאה איטית למדי של תוכן ב-Dropbox, אבל אני לא מוכן לקבל הודעה מיידית שמגיעה ליעדה באיחור של 7 שעות ולכן scaling זה משהו שאולי זניח למערכות מסוימות אבל לאחרות זה עניין של חיים ומוות. מכיוון שאני לא סומך על whatsapp שתספק את ההודעות במיידי אני מעדיף לחפש חלופות אחרות. הראשונה והפשוטה היא SMS שהיתרון שלה הוא שהיא פועלת בכל פלאפון ולא רק בכאלה עם מסך שביר וחיי מוצר של שנתיים במקסימום. האופציה השנייה היא פייסבוק מסנג’ר (ואם אתם קוראים את ההודעה הזאת רוצים לזרוק לאוויר iMessage אז תשובתי אליכם היא ששירות הודעות שמגביל את עצמו בהגדרה ל-10
% מהחברים שלי הוא לא אופציה).

אז למה Facebook Messenger הוא בחירה טובה מבחינתי?

• כי לכולם יש פייסבוק. זה אולי קצת כוללני, כי בתכל’ס רק ל99% מהם יש וגם סבא לא שם, אבל אם אני רוצה להעביר הודעה לחבר, יש יותר סיכוי שיש לי אותו בפייסבוק מאשר שיש לי את הטלפון שלו.
• כי אפליקציית המסנג’ר מעולה. היא פתרה את כל הבעיות של האפליקציה המלאה שהייתה כבדה ואיטית ולא ממש נוחה לשימוש. באפליקציה הפיצית הזאת אני מקבל בדיוק דבר אחד וזה הדבר שאני רוצה: היכולת לדבר עם חברים.

• כי זה פשוט עובד טוב. יצא לי לדבר עם כמה חברים במסנג’ר תוך כדי תנועה והבנתי שבפייסבוק מסנג’ר הם עשו בדיוק את מה שהם לא מצליחים לעשות שנים בצ’אט שלהם – לעשות אותו נוח. זה היה נוח לי בדיוק כמו המסנג’ר של פעם על המחשב(הוא עדיין קיים?!) וזה בדיוק מה שרציתי מהמוצר הזה. ואם חלילה הם לא זמינים, הם כנראה יראו את ההודעה בקרוב כי כיום אנשים בודקים את הפייסבוק שלהם הרבה יותר פעמים מאשר כל דבר אחר, כולל להסתכל במראה, להתקלח וכמובן לבדוק מיילים.

מוצרים כאלה וגם רבים אחרים קמים ונופלים על גבי היכולת שלהם להתמודד עם המוני משתמשים. לפייסבוק יש את זה ול-whatsapp אין וזה כל הסיפור.

נ.ב.
חברים טובים השיקו אתמול את המוצר שלהם: אפליקציית To-Do חכמה ויפה בצורה יוצאת דופן בשם Any.Do. ממליץ להוריד ולנסות – לא תצטערו על זה, היא משאירה מאחור בקלות את כל המתחרות.

פעם זה היה ברור, רגע לפני שיוצאים לחו”ל מכבים את הפלאפון ורגע אחרי שחוזרים מדליקים אותו חזרה ומתמודדים עם הררי ההודעות שהגיעו ומילאו את הזיכרון כולו (שלרוב עמד על כ-200 הודעות, או 20 במקרה של מירס).

היום זה אחרת. הסמארטפון שלנו הוא לא רק מטרה נהדרת לכייסים אלא גם כלי מצוין שיכול להפוך את השהות שלנו בחו”ל לקלה ונוחה בהרבה. אבל המצב רחוק מלהיות מושלם והסיבה העיקרית לכך היא המחיר של שירותי DATA (האינטרנט שאנחנו צורכים בפלאפון) בחו"ל שהוא שערורייתי בכל קנה מידה ויכול להגיע לאלפי שקלים בשימוש סטנדרטי לגמרי במידה ולא נזהרים. כל זה יכול לקרות אפילו מבלי שתפעילו את האינטרנט, פשוט ע”י זה שתשאירו את הסנכרון מול פייסבוק, ג’ימייל ועוד אפליקציות שכאלה דלוק.

הדבר הראשון שצריך לעשות הוא ללא ספק לבטל את ה-data בחו”ל. ניתן לבטל רק את ה-Data roaming אבל אני נוטה לבטל את ה-data לגמרי, ליתר בטחון. זה לא משפיע בשום צורה על צריכת אינטרנט במידה ואני מוצא Wi-fi ולכן לא מפריע לי. את זה עושים ב:

Settings –> Wireless and network –> Mobile networks

הדבר השני שקשור חלקית ואני תמיד עושה, הוא לבטל את הסנכרון האוטומטי, שדיברנו עליו קודם לכן. בעיקר בשביל לחסוך בסוללה אבל גם “ליתר בטחון” נוסף כדי לא לצרוך data. את זה עושים ב:

Settings –> Accounts and sync –> Background data

את שני הצעדים הללו אני לרוב עושה בשדה התעופה או במטוס עצמו לאחר שאני יודע שאין לי צורך עוד בשירותי רשת. הצעדים שדיברתי עליהם עד עכשיו הם החשובים ביותר כדי לחסוך בכסף, עכשיו נדבר על כמה תוכנות ואיך להשתמש בהן בשביל להפיק מהאנדרואיד שלנו את המירב בחו”ל ללא עלויות גלישה:

TripIt

TripIt הוא אתר הטיולים הכי נוח שאני מכיר ובתכל’ס הוא שווה פוסט נפרד רק בשבילו. הוא מספק מספר רב של שירותי עזר לטסים לחו”ל אבל הדבר החשוב ביותר שיודעים לעשות ב-TripIt הוא לנתח אישורי הזמנה למיניהם ולהבין את תוכנם. כל מה שעליכם לעשות הוא להירשם ולהעביר את המייל שקיבלתם מחברת התעופה, השכרת הרכב או המלון לכתובת plans@tripit.com והוא כבר ינתח אותו ויבין את כל הפרטים הרלוונטיים ויבנה לכם את תבנית הטיול שלכם. האפליקציה של TripIt (שקיימת בחינם לכל המכשירים הרלוונטיים ולא רק לאנדרואיד) מאפשר לצפות בכל הנתונים האלה ללא חיבור אינטרנט וכך יש לכם את כל פרטי הטיול הקריטיים שלכם זמינים בלחיצת כפתור – הסוף לוויכוחים באיזה שעה טסים חזרה ומה הכתובת של המלון.

טיפ: אחד הדברים שאני תמיד עושה הוא לשתף את הטיול שלי עם המשפחה וכך ללא מאמץ יש להם את כל פרטי הטיסה, טלפונים במלונות וכל דבר אחר שאימא שלכם אי פעם ביקשה שתדפיסו לה לפני שטסתם.

Trip Advisor City Guide

אני מניח שרובכם מכירים את אתר הטיפים לטיולים בשם Trip Advisor ולו בגלל ש-80% מהחיפושים בגוגל שתעשו לגבי פרט כלשהו בתכנון הטיול ימצא מענה באתר הזה. האפליקציה הרגילה של האתר הזה היא כמו כל אפליקציה אחרת של אתר אינטרנט. ניתן לגשת בה לרוב המידע המופיע באתר בצורה נוחה – נחמד אבל לא מעניין, זה דורש חיבור אינטרנט. החלק המעניין הוא אפליקציות ה-City Guide החינמיות שיש עבור ערים נבחרות שמאפשרות להוריד מבעוד מועד את כל הפרטים הרלוונטיים לגבי העיר שאתם נוסעים אליה (הורדה של כמה עשרות מגה) ולגלוש בהן באופן בלתי מקוון כשאתם בחו”ל. כך מקבלים גישה למאגר טיפים והמלצות עצום ללא צורך באינטרנט כלל ועם יכולות GPS מובנות. לי אישית יצא לא פעם לחפש או לבדוק המלצות על מסעדות בקרבתי בעזרת האפליקציה השימושית הזאת בטיול האחרון שלי ויצאתי מרוצה מאוד.

DropBox

Dropbox היא ללא ספק האפליקציה המפורסמת ביותר לאחסון קבצים בענן. כבר כתבתי עליה בעבר והמלצתי עליה לכל חבר ומכר (ואני עדיין מנסה להגיע לקיבולת המקסימלית, אז תעשה טובה ותרשמו מפה!). השימוש בלי ב-Dropbox הוא בכך שאני מעלה אליו את כל המסמכים שאני אולי אצטרך בחו”ל. אישורי הזמנות, מסמכי השכרה, מסמכי ביטוח, כתובות חשובות, טלפונים של שגרירויות, מפות מודפסות וכל העולה על רוחכם. כל מה שצריך הוא לשים את המסמכים ב-Dropbox, לפתוח את האפליקציה, ללחוץ לחיצה ארוכה על הקובץ ולעשות Download. עכשיו הקובץ זמין ונמצא במכשיר שלכם ומצד שני זמין גם דרך האתר מכל מחשב מחובר לאינטרנט במהלך הטיול במידה ותרצו למשל להדפיס מחדש כרטיס ששכחתם בבית באחד מימי הטיול (וכך חוסכים נסיעה של שעה חזרה באוטובוס למלון).

הטיפ האחרון שלי לפני הטיסה הוא: לגבות, לגבות לגבות!

לאבד פלאפון זה כואב, אבל לאבד את את אנשי הקשר שלכם וההתקדמות שלכם ב-Cut the rope זה כואב אפילו יותר. לכן אני ממליץ מאוד לגבות את כל מה שיש לכם על המכשיר לפני הטיסה. אני אישית משתמש ב-Titanium Backup המצוינת אבל כל תוכנת גיבוי תעשה את העבודה.

ובעיקר – טיסה נעימה, שתחזרו בשלום ועם כל המזוודות.

הנושא של טורנטים (torrents) הוא נושא חם כבר מספר שנים, במיוחד כשמדובר במוזיקה. מזמן כבר אמרו שה-mp3 הרג את המוזיקה, לאחר מכן האשימו את Napster, ואז את eMule, אחרי זה גם Kazaa ולבסוף אתרי הטורנטים למיניהם. מצד השני דיברו על השיתוף של מוזיקה כדרך לפרסום והפצה ובקיצור בלאגן משפטי ומוסרי שלם, אבל השאלה שנשארה במרכז היא: האם שיתוף מוזיקה מועיל או מזיק למוזיקה?

כל הטיעונים ששמעתי עד היום דיברו על זכויות האמנים מול זכויות משתמשים (מול זכויות האולפנים, אבל אותם אף אחד לא ממש אוהב). אלה חשובות ואלה חשובות ואני ממש לא מתכוון להכריע ביניהן. מה שאני כן מתכוון לעשות זה להכניס צד חדש לוויכוח, אחד שעד כמה שידוע לי אף אחד לא הכניס למשוואה עד כה: ההיסטוריה.

מה קשורה ההיסטוריה אתם שואלים? אני אסביר:

יש המון הרבה ניסיונות לאסוף, לשמר ולהנגיש מידע מכל הסוגים. העוסקת העיקרית בנושא היא גוגל אבל היא ממש לא לבד. בין אם מדובר על שירותי מיפוי עד לרמת צילומי הרחובות ולא רק מהלוויין, סריקת הספרים האינטנסיבית, צילומי הקורסים השונים באוניברסיטאות ברחבי העולם שמעלות אותם לאינטרנט ועוד דוגמאות רבות. אנחנו הדור הראשון בהיסטוריה שמתיימר לשמר את המידע שיש לו במלואו. פעם היה מספיק ציור קטן על קיר המערה או ספר אחד שמדבר על כל ההיסטוריה מבריאת העולם (דווקא יצא לא רע), אבל אנחנו לא רוצים ספר אחד אלא את כולם. לא סתם כולם מדברים כיום על עידן ה-Big Data כדבר הגדול הבא בעולם המחשוב, אנחנו אוספים כל כך הרבה מידע שמתבקש לנתח אותו ולהסיק מסקנות, אבל זה הופך לקשה מרגע לרגע. אבל בעולם המוזיקה, מי אחראי לקטלג ולאסוף את כל המוזיקה שלנו? כל המוזיקה בעולם ממש כמו כל הרחובות? אני בטוח שיש כאלה שמיד יענו שאפל עושה את זה בחנות iTunes, אחרים כנראה יטענו דווקא ל-Pandora עם הגנום המוזיקלי שלה אבל לי יש טיעון טוב בהרבה, קוראים לו What.cd והוא אתר שיתוף מוזיקה מבוסס טורנטים (אתם יכולים להיכנס ללינק, אבל האתר בהזמנה בלבד).

רק לשם הדגמה בואו ניקח את פנינת הפרסום הגדולה ביותר של iTunes, הביטלס. בנובמבר 2010 אפל הגיעה לסיכום עם מחזיקי הזכויות על המוזיקה של הביטלס והם לראשונה מופיעים בחנות iTunes. אפל כל כך גאה בזה שהיא הקימה להם דף נפרד ומרשים ובו נמכרים 25 אלבומים של הביטלס, הכוללים את 13 ההפצות הרשמיות ועוד כמה אוספים. את הדיסקים הללו הם מוכרים בקידוד הבית של iTunes שהוא קידוד של 256kb.

גם ב-What.cd ניתן למצוא את כל האלבומים של הביטלס. למשל את האלבום הלבן (“The Beatles”) ניתן למצוא ב-22 גרסאות שונות, ביניהן הגרסה הרשמית משנת 1968שהופצה כתקליט והגרסה המעובדת מחדש (remasatered) משנת 2009 אבל גם הגרסה המיוחדת לציון 30 שנה והגרסה הבלתי נשכחת שהופצה ביפן בשנת 1982 ועוד 18 גרסאות אחרות. כל אחת מהן קיימת במספר פורמטים, ביניהם FLAC, שהוא פורמט loseless, הנאמן ב-100% למקור. פורמט 320kb, 256kb, 192kb ועוד. בסה”כ יש ב-What.cd מעל ל-300 ”אלבומי ביטלס שונים” ויותר מ-1300 גרסאות איכות שונות. זוכרים את ה-25 אלבומים ב-iTunes באיכות 256kb?

האנשים בWhat.CD הם אודיופילים פדנטים מהשורה הראשונה ואוסף המוזיקה המצטבר שם הוא מרשים ברמות שקשה לתאר. יש כאלה שיקראו להם גנבים ונצלנים, אחרים יקראו להם לוחמים למען חופש התרבות, אני קורא להם היסטוריונים של מוזיקה. אבל בעיקר בוכה על היום שבו האוסף הזה ימות מבלי שמישהו ייתן לו את הכבוד הראוי וירכז את כל המידע העצום שבתוכו כך שיהיה זמין לכולנו.

* כסת"ח: אין הכותב משתף קבצים לא חוקיים בעצמו או מעודד אתכם לעשות זאת בלה בלה בלה…

כל הכבוד לגוגל, הם יצרו את הרשת החברתית הטובה ביותר

מעל לשנה עברה מאז המצגת המעולה של פול אדאמס על הרשת החברתית האמתית. אבל דווקא המצגת הזאת שנכתבה ע”י עובד גוגל לשעבר, עובד פייסבוק בהווה, ופורסמה פומבית ב-slideshare.net לעיני כל העולם היא ששינתה את הרשתות החברתיות בצורה הגדולה ביותר מאז הקמת פייסבוק (אזהרה: מדובר על מעל ל-200 שקפים). התוצאה הישירה של המצגת הזאת היא גוגל פלוס. כל נושא המעגלים החברתיים והשיתוף הסלקטיבי לקוח מהמחקר המצוין של אדאמס.

גוגל פלוס, כמו שכבר אמרתי, היא הרשת החברתית הטובה ביותר נכון ליולי 2011. אולי שמתם לב שאני לא כותב את הפוסט הזה ביולי 2011, אבל על זה נדבר בהמשך. מנגנון ניהול החברים, השיתוף הסלקטיבי, השיחה הקבוצתית (עם/בלי וידאו) והאפליקציה הנהדרת (לאנדרואיד לפחות) כל אלו ועוד הפכו את גוגל פלוס לכלי נהדר, לרשת חברתית רבת שכבות ויכולות שיכולה להתאים לסיטואציות שונות ומגוונות בחיינו.

כל הכבוד לפייסבוק, הם יצרו את הרשת החברתית הטובה ביותר

התגובה הראשונה של פייסבוק נראתה כמו פאניקה רבתי. ההכרזה על השת”פ עם סקייפ (או כמו שצוקרברג קרא לזה "something awesome") והמוצר החצי אפוי שלהם, השינויים התכופים בצ’אט, הכל נראה כמו ענק עיוור שמנסה להרביץ לבובת פיניאטה. למזלה של פייסבוק היא נמצאת במצב בו היא יכולה להרשות לעצמה טעויות.

התגובה השנייה של פייסבוק הייתה טובה בהרבה. הם חיכו. הם נתנו לבאז העצום (המוגזם) סביב גוגל פלוס להירגע. הם בדקו מה התכונות שבאמת חשובות וטובות בגוגל פלוס. הם העתיקו. בסופו של דבר לא מדובר על הרבה:

• להוסיף את הרשימות חברים לדף הראשי
• להוסיף לכל עמוד משתמש את האופציה לשנות את רשימות החברים להן הוא שייך
• לאפשר לפרסם לרשימות ספציפיות בקלות
• להוסיף קבוצות שנוצרות אוטומטית (זה לא קיים בגוגל פלוס, זה לקח מהתלונות הכי קשות על גוגל פלוס)

הם גם לא הצליחו להתאפק והכניסו קטנה לטוויטר עם היכולת להירשם (subscribe) לעדכונים של מישהו בלי להיות חבר שלו. זה מתווסף ליכולת ליצור דפים ונותן מענה לאנשים שרוצים לפרסם עדכונים פומביים אבל לא מגלומנים מספיק בשביל להכריז על עצמם כישות מיוחדת וליצור לעצמם דף.

התוספת מייתרת עבור רובנו את הצורך בגוגל פלוס. היא נותנת מענה למה שרצינו בפייסבוק ולא ידענו לבקש (כולנו פרט לחבר פול אדאמס). זה הופך את פייסבוק לרשת חברתית שלמה הרבה יותר, הרשת החברתית הטובה ביותר.

הלקח

הלקח הוא לא שגוגל לא מבינה social (כמו שהרבה אנשים אמרו בציניות אופיינית לאחר שגוגל פלוס עלתה לאוויר).

הלקח האמיתי הוא שלא משנה מי אתה, הדבר שהכי קשה בעולם האינטרנט כיום הוא להמיר משתמשים. ליצור את המוצר הטוב ביותר זה החלק הקל. ואם לא ידעתם את זה ואתם מתכננים סטארט-אפ, הגיע הזמן לחשוב על זה ברצינות, האופציה השנייה היא לחשוב ברצינות על שינוי קריירה.

אז מסתבר שהיום זה ה-Blog Day. אמנם אני מחשיב כל יום שבוא אני מפרסם פוסט חדש כ-Blog Day, אבל היום כולם מחשיבים אותו כזה. מה שזה אומר זה שכל בלוגר שמכבד את עצמו (או שאין לו משהו אחר לכתוב עליו) מפרסם לינק ל-5 בלוגים אחרים. כאשר המטרה העיקרית היא self fluffing של אוכלוסיית הבלוגרים לעצמם.

אז הנה תרומתי, לינק ל-5 בלוגים:

Joel On Software

זה לא רק שמדובר על היוצר של StackOverflow שהוא ללא ספק מסגד הגיקים הרשמי, ה שהופך את ג’ואל ל…. אלא שג’ואל הוא באמת מתכנת על בעל פוסטים מרתקים על תכנות וקהילות. וזאת גם עוד הזדמנות לפמפם את האתר שלו ללמידת Mercurial.

בלוג ה-Foursquare הישראלי

אם אתם לא יודעים מה זה Foursquare, פשוט תעברו לבלוג הבא. אבל אם מסיבה כלשהי זה נראה לכם הגיוני ואפילו כיף לציין איפה אתם נמצאים בשביל לקבל תמונות עם סמלים חמודים ונקודות שאי אפשר לעשות איתן שום דבר, אתם נמצאים בחברה טובה, ואז אולי כדאי לכם לעקוב אחרי הבלוג הזה שמוקדש כולו לתוכנה הכי חסרת תועלת והורסת פרטיות שכולנו אוהבים. חשוב לציין שהבלוג הוא של איתי נתנאל, שהוא לא רק אחד מחסידי האפליקציה והאדמינים הישראלים של פורסקוור אלא גם חבר נהדר.

A VC

הבלוג של פרד ווילסון, אחד ה-VC (קרן הון-סיכון – venture capital) המשפיעים בעולם הטכנולוגיה. פרד מספק מבט נהדר לתוך עולם הסטארט-אפים וההון סיכון. הוא נמצא באמצע הקלחת והוא כותב נהדר, כל מה שאתה רוצה מבלוגר רציני. אחד הפוסטים האחרונים שלו שממש אהבתי הוא הפוסט על airbnb שזכה לתגובה טובה אפילו יותר מפול גרהאם, עוד בלוגר מצוין מעולם ה-VC. אין יותר inside מזה.

תופעת דורפן

מכיוון שמחשבים זה לא כל החיים שלנו, יש גם כדורגל, אז הנה בלוג נהדר של רונן דורפן, שכותב על הרבה נושאים, אבל בעיקר ספורט. הרבה סוגי ספורט אבל בעיקר כדורגל. הרבה קבוצות כדורגל, אבל בעיקר על מנצ’סטר יונייטד, אהובתו ואהובתי. מה שבטוח בפוסטים שלו, בין אם הם עוסקים בכלכלה או בוויין רוני, הם תמיד מקבלים ניתוח נהדר, כתיבה קולחת ובכללי הנאה צרופה. הדבר הראשון שאני עושה לפני ואחרי כל משחק של יונייטד, הוא קפיצה לבלוג הזה, השייך לאסופת בלוגים של דה באזר שכולל עוד מספר בלוגרים מצוינים של ספורט וכו’.

ג’ילטי פלז’ר

הבלוג האישי של אירית הוא בלוג על תרבות, אמנות, אופנה, יחסים ועוד כל מיני דברים שמעניינים בעיקר את המין עם הציצים. הבלוג כתוב בצורה הומוריסטית וסוחפת ותמיד מספק קריאה מהנה. אה, והוא כתוב ע”י אירית, שהיא במקרה בחורה חמודה שאני נוטה לקרוא לה חברה שלי, אז אתם מבינים מה היה קורה אם הבלוג שלה לא היה מוזכר פה, נכון?

בהרבה תחומים, אולי אפילו ברובם, אנשי התוכנה נמצאים ממש בראש התור, מסתכלים לקדמה בלבן של העיניים ולא מפחדים. הרבה תחומים יכולים ללמוד מתחום התוכנה הרבה אכן עושים זאת. אבל יש גם תחומים שהמצב הפוך לגמרי. תחומים שבהם הפיגור של תעשיית התוכנה מאחורי תחומים אחרים הוא גדול עד מביך. הדוגמה הקלילה ביותר היא העמידה בזמנים, אבל דווקא בתחום הזה יש שיפור ניכר בשנים האחרונות עם התפתחות ה-Agile והכניסה שלו גם לארגונים השמרניים ביותר.

התחום שבו אנחנו רואים הרבה פחות התקדמות הוא הגמישות של תוכנות.

איפשהו באבולוציה של מוח המתכנת הוא קיבל קצת יותר מדי תסמיני דיקטטורה. לפחות 80% מהמתכנתים מוכנים מחר להוסיף את המשפט הבא למסך הפתיחה של התוכנה שלהם: “התוכנה שלי, ואתה כמשתמש תעשה מה שאני אומר לך!”. דוגמה טובה לנושא הזה היא למשל שדות החובה בטפסים או החובה להירשם כדי לבצע פעולה, או החובה ללחוץ על כפתור מסוים לסגור חלון ולא על ה-X בפינה של החלון. זה מן מצב מנטאלי שכזה, שהמתכנת מרגיש בנוח לומר למשתמש מה לעשות, איך לעשות ומתי לעשות, ואם יש לו בעיה שילך לחפש…

אבל דווקא מקום אחר של חוסר גמישות בתוכנה הוא שמעניין אותי, וזה הגמישות של תוכנה מבחינת הפיצ’רים שלה. כמעט כל התוכנות בשוק הן תוכנות שמגיעות as-is ולא יודעות להתאים עצמן לסיטואציה. ישנם 2 מצבים יחידים שאיתם רוב התוכנות ידעו להתמודד: הרשאות ורישוי. כלומר התוכנה תתנהג בהתאם לקיום או מחסור של רישיון ותראה מסכים על פי הרשאות המשתמש.

דברים שאיתם רוב התוכנות לא יודעות לעבוד:

כיבוי והפעלה של יכולות מסוימות (לכלל המשתמשים או חלקם)

פייסבוק עושה את זה כל הזמן, אבל בני התמותה שבינינו לא באמת בונים את המערכות שלנו כך שנוכל להדליק ולכבוד יכולות בקלות. מה עושים כששת”פ עם שירות מפסיק ביום בהיר? איך מתמודדים עם שינוי ב-API בהפתעה ששובר לנו יכולת? איך מתמודדים עם מחשב שאין לא רשת? מה עושים אם רוצים לבטל יכולת שהפכה ל-legacy?

רוב האפליקציות היום נכתבות כך שמה שנמצא בשרת נמצא בשליטה אבל מה שב-“client” נשאר חסר שינוי עד עדכון הגרסה. זה לא חייב להיות ככה.

עדכון חלקי

הרבה מאוד תוכנות חיות מעדכון לעדכון. כלומר יש גרסאות לאפליקציה ומעדכנים אותה מדי פעם ואז נכנסים כל השינויים. אם אני משווה את זה לדירה שלי, המצב הזה דומה לזה שאני אחכה לשיפוץ כדי להחליף את המיקרו. אפליקציה דינאמית צריכה להיות מסוגלת לעדכן חלקים בתוכה בלי להפריע למשתמש. לשפר את התפקוד שלה בלי לדרוש פעולה אקטיבית.

למה אני צריך להוריד גרסה חדשה של Angry Birds כדי לקבל שלבים חדשים? זה אבסורד. אין שום סיבה שהשלבים לא יגיעו למכשיר לי דרך האינטרנט בלי שאצטרך להוריד את כל האפליקציה…

תצוגה שונה בהתאם למצב ולא רק להרשאות

כולנו רגילים להראות או לא להראות מסכים וכפתורים בהתאם להרשאות של המשתמש, זה סטנדרטי.  אבל מה לגבי שינוי תצוגה בהתאם לכמות מסכים? שינוי תפקוד ממשי בין מצב עם ובלי רשת? תמיכה בריבוי משתמשים בו זמנית.

הסתגלות למשתמש

משתמשים שונים מתנהגים שונה ואין סיבה שאפליקציות לא יתחילו להבין את זה.

למשל, אפליקציית אנדרואיד שמבינה שהמשתמש הורג כל הזמן תהליכים שנמצאים תוך כדי ריצה צריכה להבין שעדיף לה לא לבצע דברים בזמן שהמכשיר דלוק אלא בזמן “מת”. אפליקציה במכשיר עם הרבה תוכנות בקרת חבילת גלישה צריכה אוטומטית לרוץ רק על Wifi.

תשומת לב לדפוסי ההתנהגות הספציפיים של המשתמש יכולה לתת לתוכנה תחושה של “מישהו שמבין אותי”. דברים שפועלים כמו שהייתי רוצה ולא כמו שזה תמיד במחשבים.

סף הכניסה כיום בעבודה מול תוכנות מחשב נוטה להיות גבוה מדי בדיוק בגלל הסיבות האלה. יותר מדי תוכנות דורשות מאתנו להיות “משתמשים מתקדמים” עוד לפני שהתחלנו להשתמש וחבל, כי אנחנו מפספסים פה הרבה משתמשים שמתייאשים מאתנו.

תחשבו על זה, קצת גמישות לא הזיקה לאף אחד.