הייתה לי תחושה שמסך הערפל ששמו "האיום הקיומי על מדינת ישראל" הולך מתפוגג. לרגע אנשים הרימו את ראשם וחשבו. חשבו שאולי פעם היה יותר טוב, חשבו שיש להם זכות לחיות ולא רק לשרוד, חשבו שיש להם זכות לצפות מהמדינה שתיקח ותדרוש מחדש את אחריותה על תחומים שהקפיטליזם נוגע בהם את נגיעתו המעוותת. אנשים חשבו שאולי המחשבה הכלכלית והשיח ישתנו.

אני יכול עכשיו להתחיל את הפסקה הבאה באיזו אמרה שנונה וצינית: "אז חשבו". אבל לצערי אין מקום למחשבה הזו בתקופה הזו. אין מקום יותר למחשבה בכלל, אם תחשבו על זה. המחשבה השלטת במדינה, בממשלה, בעיתונות, היא המחשבה שאין לנו לחשוב אלא על מה שלא יאפשר לנו לחשוב יותר. זאת אומרת, אנו חייבים לחשוב כל הזמן על התמורה שעלינו לשלם כדי שהמדינה תגן עלינו בפני איום כזה או אחר. פעם התמורה הזו הייתה ילדינו על מגש הכסף. היום התמורה, אם לומר בפשטות, בבוטות, בסגנון עממי, כזה שלא יופיע בספרי פילוסופיה, היום התמורה היא הכסף. כסף לחינוך, לרווחה, לדיור ציבורי, לצדק חברתי – כסף שלא יופנה יותר אל תחומים אלה. אלו מושגים "נעלים" שנמחקים להם בדרישה לפנות מקום למחשבה היחידה שמתקפת בעצמה את זכות קיומה: האיום הקיומי.

אבל קיום, להזכירכם, איננו חיים. גם אבן קיימת. והייתה תחושה במשך שלושה שבועות ביולי-אוגוסט שהאנשים במדינת ישראל דרשו לעצמם את הזכות לחשוב מחדש – לחיות, ולא רק להתקיים. אבל המסך ירד שוב, ושוב האיום הקיומי, הקיום האיום, הקיום שמוחק כל סממן למחשבה אחרת, מצא את דרכו אלינו. מסך הערפל של האיום הקיומי הוא אולי רק מסך, אבל מאחוריו יש את אותו מסך בדיוק.

אם כך, הפרויקט שהצבנו בתחילת דרכנו, שמטרתו הייתה להחזיר את המחשבה והחשיבה מן המקום אליו הן הוגלו, נכשל. אין מקום פה יותר. ולכן הגיע הזמן להוריד את המסך על העלון הזה. היו שלום.

1) ד"ר תמר גולן התאבדה ב- 30.3.11.
2) השופט מוריס בן-עטר התאבד ב- 8.2.11.
3) קיבלנו כמה תגובות לגליונות האחרונים שלנו.

עולה השאלה – האם אירוע מספר 3 בכלל היה צריך להיכנס לרשימה? נראה שאין שום קשר בין התאבדות בגלל כאבי גב משתקים (פריצת דיסקוס במקרה של תמר גולן) לבין התאבדותו של השופט בגלל לחץ מוטרף בעבודה. ומה הקשר לתגובות מאנשים שאני בכלל לא מכיר, שקוראים לי "אדם חולני, מופרע", ושלא מאמינים שאני מזמין אנשים להתאבד ומתייחס לנושא באיזו קלילות חסרת אחריות?

לצערי, יש קשר. והקשר הוא השתיקה. הצעיף הכבד שנכרך סביב הנושא, הצעיף הזה שאולי מוסר לאט לאט, אבל צעיפים חדשים באים במקומו. חשיפת הטפח מחייבת את כיסוי הטפחיים. בואו ניקח למשל את תמר גולן. בגרסא המודפסת של "ידיעות אחרונות" עדיין כתוב שגולן "שמה קץ לחייה לאחר שלא יכלה לסבול את כאבי מחלתה". על פי ידיעות אחרונות, "ידידה הטוב דודיק שושני [אמר]: … 'הרבה זמן היא דיברה על זה שנמאס לה לחיות' ". כמה ימים אחר כך חיפשתי באינטרנט כתבות לזכרה. ובכן, מסתבר שנסיבות מותו של בן אדם יכולות להשתנות גם לאחר שהוא מת. רק באתרים בודדים נכתב ש "תמר גולן מתה אתמול בגיל 77 לאחר שלא יכלה עוד לשאת את כאביה". אך ברוב האתרים נכתב שתמר גולן מתה. נפטרה. הלכה לעולמה.

זהו. אנמי. סתמי. הלכה לעולמה בשיבה טובה. אין שום אזכור על כך שנמאס לה לחיות. שהחיים מאסו בה והיא מאסה בחיים. אין שום אזכור על ההחלטה לאחוז את החיים בידיה במקום שהם יאחזו בה. הצעיף נכרך סביב מותה של תמר גולן. בקרוב תשכחו ממנו ונהר החיים ימשיך לשטוף אתכם, ימשיך לאחוז בכם. בדיוק כמו שהוא אחז בכם ב-11.2.11, שלושה ימים אחרי התאבדותו של השופט בן-עטר, כשכבר שכחתם את שמו הפרטי. הסיפור של "לחץ בעבודה" כבר פעל את פעולתו.

אז מה הקשר לתגובות שלכם? אולי עתה הקשר קצת יותר ברור. האם באמת צילמנו אנשים מתאבדים? האם אנחנו אנשים חולניים, לא מוסריים, שלמעשה חושבים להתאבד בעצמנו? או רק ליצנים ואנשי פרובוקציה, שבניגוד לכל מה שחלק ממעשי ההתאבדות מייצגים, לא לוקחים שום אחריות על מעשינו? נראה שהתגובות האלה הן עוד ניסיון לצעף את הנושא, להלך מסביבו במעגלים אך לעולם לא לדבר עליו, אלא רק בסביבותיו. אבל בשלב מסוים צריך להתיר את הקשר, להבין שאי-דיבור על הנושא לא יגרום לו להיעלם. אנשים ימשיכו להתאבד כל יום; ואולי הגיע הזמן לא לתקוף את השליח, אלא להישיר מבט אל בשורת המוות שהשליח מביא עימו.

כי הבשורה הזו אמורה ללמד אותנו משהו ואיננו אמורים להסיט את מבטנו ממנה. היא אמורה להראות לנו את החיים עצמם, את האפשרות שלנו לקחת חיינו בידינו. לא רק במובן של לסיים אותם, אלא גם את היכולת שלנו לעצב אותם כרצוננו. אל תסיטו את מבטכם מהאפשרות הזו.

אלעד בר-שלום, בן 30 במותו. התאבד על ידי חיתוך הוורידים. לבקשתו, לא צילמנו את פרצופו.

——♦——

יש לכם משהו לומר לנו?
שתפו אותנו.
contact@asufa.net

בשנת 1774 מפרסם יוהאן גתה את ספרו "יסורי ורתר הצעיר", סיפור אהבה טראגי שבסופו מתאבד הגיבור, ורתר, בירייה בראשו, בעקבות אהבה נכזבת. ספר זה זוכה להדים, לאו דווקא מתוך העולם של ביקורת הספרות, אלא מתוך העולם של הקוראים. הוא גורם לתופעה של התאבדויות, עובדה שבעטיה הוא מוחרם במקומות רבים. אפשר למצוא הסברים המתַקפים את האיסור על ההתאבדות ואשר נותנים עדיפות לערך של קדושת החיים בתרבויות ובדתות רבות. בגרמניה של "ורתר" המתאבד מצטייר כחוטא וההתאבדות היא עברה על החוק הדתי; זוהי חציית הגבול המובהקת ביותר, הניסיון לבטל את הבריאה עצמה. "ייסורי ורתר הצעיר" הוכר כסיפור אנטי-נוצרי ולפיכך אנטי מוסרי גם בקרב הסקציה הלותרנית של הנצרות, שאליה היה שייך גתה ואשר עמדתה ביחס להתאבדות היתה סובלנית יותר מהקתולית, אשר ראתה בהתאבדות mortal sin. אולם מעבר להסבר הדתי, אולי האיסור על ההתאבדות קשור לעובדה שההתאבדות מדבקת, דבר שמוכר בספרות הפסיכיאטרית כ"אפקט ורתר".

נראה, שבניגוד למוות, ההתאבדות מדבקת. ולכן דומה כי על ההתאבדות חל איסור מסוג אחר. איסור שגם הדת שותפה לו אולם הוא אינו רק איסור דתי. נשאלת השאלה, מדוע ההתאבדות של אחד יכולה להוביל את השני לבצע אקט דומה? האם טיעוניו של אדם אחד להתאבד יהיו כה משכנעים עד כי החיים יאבדו את משמעותם עבור אדם אחר? שהרי לרוב איננו יודעים מדוע אדם מסויים התאבד, אנחנו רק משערים. ורתר לא היה סלבריטי שהיווה מודל עבור
אחרים, הוא היה דמות ספרותית טראגית. אולם קריאה בספרו של גתה בתקופתנו מעלה תהיה לגבי האפשרות של קורא/ת בן/ת תקופתנו להזדהות עם ההתאבדות הרומנטית הזו. אם כך נראה שבהקשר של מקרה ורתר אפשר לראות את גל ההתאבדויות כדוגמה קיצונית במיוחד למה שאפשר לחשוב עליו בתור "הידבקות היסטרית" על בסיס של הזדהות.

אבל מה טיבה של הידבקות היסטרית זו? בעוד מוות יכול להיות טבעי, הרי שההתאבדות היא תמיד אלימה, היא תמיד אקט ביחס להיות-בעולם, אקט שכל מטרתו לבטל, להחריב, לגרום לאיון של הסובייקט עצמו. ככזו, היא הפעולה האולטימטיבית של הביטול שיכול הסובייקט לבצע, שכן היא מכוונת לביטול הקיום עצמו, הרובד הראשוני והיסודי ביותר הסובייקט, ההוויה שלו. וכפי שאף אחד אינו יכול למות במקום אדם אחר, אף אחד גם אינו יכול להתאבד במקום אדם אחר. את המוות אי אפשר לחקות, הסינגולריות של מותו של אדם, בין אם מזיקנה, ממחלה, בתאונה או בנסיבות אחרות, קשורה לגורל הסובייקטיבי שלו. גם ההתאבדות קשורה לגורל סובייקטיבי אולם מעורב בה בנוסף אקט של בחירה, בין אם מודעת או לא מודעת, בין אם מתוך עמדה של צלילות או של טירוף פסיכוטי, בין אם זו התאבדות לוגית או דחף פתאומי.

בפסיכואנליזה של ז'אק לאקאן מופיעה ההתאבדות כפרדיגמה למה שמכנה לאקאן ה"אקט הפסיכואנליטי". קשה קצת להסביר בכמה מילים מהו האקט בהקשר האנליטי  (לאקאן, למשל, מקדיש להסבר זה שנה שלמה) אולם לצורך העניין, נושא האקט עולה כאן מאחר ולאקאן מאפיין את הלוגיקה של הפעולה של ה"אקט" ככזו שהפרדיגמה שלה הינה ההתאבדות. בדומה להתאבדות, זהו מפגש מוחמץ כושל, כאשר הכישלון מהסוג הזה חוצה את ההבחנה בין השאלה האם ההתאבדות הצליחה או לא. יש רובד שבו ההתאבדות תמיד כושלת והוא בניסיון להיפגש עם המוות. המוות הוא הדבר שבאופן המובהק ביותר לא ניתן לפגוש אותו ככזה: ברגע שהוא מתרחש, הסובייקט כבר-מת. המוות אינו מן הסדר של הרצף של הזמניות שבו נתון הסובייקט החי. הכישלון הוא ביחס לְבִּלתי-אפשרי הזה. האקט הפסיכואנליטי אינו מדבק כמו ההתאבדות, כמו מקרה ורתר. שלא כמו אפקט ורתר, איננו יכולים להזדהות עם האקט הפסיכואנליטי של האחר, גם אם היה פומבי, שכן הוא קשור לדרמה של חייו בצורה הפרטיקולארית ביותר והאטומה ביותר להבנה מצד האחרים הצופים.

אסף כהן, בן 19 במותו. צולם שנייה לפני שירה בראשו במהלך משחק רולטה רוסית.

——♦——

יש לכם משהו לומר לנו?
שתפו אותנו.
contact@asufa.net

לפני כמה ימים היה עוד מקרה של התאבדות. בטח לא שמעתם עליו. אולי הוא התפרסם ב- ynet , אבל הידיעה ב"ידיעות אחרונות" כבר הייתה בעמודים האחרונים, לשם אתם מגיעים כשהישיבה שלכם בשירותים עומדת להסתיים ואין לכם יותר מדי כח להתרכז. אתם רק מחפשים את הנייר טואלט.

Ynet, אם כן. או nrg. או משהו בסגנון. ומה כבר יהיה שם? שם, משמע בידיעה ה"מצמררת" הזו שאולי הגעתם אליה במקרה, אם טרחתם לקרוא אותה. יהיה שם תיאור לקוני, מין השתלשלות מקרים של אירוע רודף אירוע. אך בנוסף, באופן מפתיע משהו, תהיה תמונה. בדרך כלל תמונה דהויה של המתאבדת, כשהיא מחייכת, חיוך עצוב, כאילו התמונה עצמה כבר ידעה שהיא זו שתישאר הרבה אחרי שהמצולם בה כבר לא עימנו. לא לחינם אומרים שתמונה שווה אלף מילים.

אבל כשעוסקים בהתאבדות, האמירה הזו היא כן לחינם. כי מהי מהות המשוואה הזו, השיוויון הזה בין התמונה לאלפי המילים, שעומד על כך שמישהו מת? האם הצילום הספק-מגוחך הזה – שכן ברור שהמתאבד לא חייך ושתה בירה על שפת הים כאשר המוח שלו התפזר על האספלט – האם צילום זה בכלל מתחיל לתאר את האובדן שבהתאבדות? והמילים, שכבר מלכתחילה נמצאות בעמדת נחיתות בשיוויון הזה, מה תפקידן של המילים פה? שכן הן לעולם לא תוכלנה לתאר את מה שהתמונה מראה, הן בסדר אחר לגמרי. האם המילים בכתבה הזו בעיתון בכלל מצליחות לתאר, לייצג, להנכיח את האירוע? את הרגעים האלה, שהם מחוץ לזמן, שבהם פלוני תולה את עצמו? את הפרפורים של הרגליים שלו? את הקצף שיוצא לו מהפה?

השיוויון הזה, אם כן, הוא מגוחך. זה שיוויון   שקרי, ולו רק בגלל העובדה שהמילה אינה יכולה לתפקד באותו אופן כמו הדימוי. אבל הדימוי עצמו, של החיוך, השלווה הנצחית ששורה על הנער שקפץ אל מותו, גם הוא שקרי. פרפור הרגליים לעולם לא יהיה מיוצג בדימוי. אז אם יש רק חוסר שיוויון בין המילה לתמונה, מדוע אנו משתמשים בקלישאה "תמונה שווה אלף מילים"? מאיפה השיוויון הזה בא?

השיוויון הזה בא בדיוק מהמקום שגורם לנו לדפדף הלאה כשאנו רואים את הידיעה על ההתאבדות. הוא בא מהמקום שגורם לעורכי העיתונים לשים את התמונה המחויכת של זה שתלה את עצמו. השיוויון הזה, בין התמונה לבין אלפי המילים שנשפכות להן הוא שיוויון שלא נמצא על מישור של ייצוג, כמו שהעיתון מנסה לעשות, על ידי הכנסה לרובריקות מוכרות. הוא שיוויון שנמצא במישור אחר. מישור שאנחנו לא יכולים להבין את מהותו.

התמונה והמילה בהתאבדות – שתיהן פועלות כחתך, שתיהן נוקבות את ההוויה סביבנו. ברור לנו שהמבט העצוב בתמונה אינו אותו מבט שהיה נסוך על פרצופה של המתאבדת כשחתכה את וורידיה. ברור לנו שהמילים בעיתון לא מצליחות לתאר את הזוועה, את הרגעים האחרונים. אך הדימוי והמילה מטיחות לנו את ההתאבדות בפרצוף, מחוררות את הוויה שלנו, מנקבות אותה בפראות, חושפות את העובדה שהשגרה שלנו איננה באמת מה שהיא. גם המילה וגם הדימוי – שניהם פועלים באותו אופן במישור המנוקב הזה, במישור שאנו חיים בו. שם, בהוויה המחוררת שלנו, המילה והדימוי שווים.

אם כך, האם ניתן להתייחס באופן כלשהו להתאבדות שינכיח את הנקיבה הזו? את המישור האחר? יחס שלא יגרום לנו להתרחק  מהוויה  המחוררת  הזו,  שלא יגרום לנו לנסות לייצג את המוות על ידי מלל אינסופי ותמונה מחויכת? האם יש יחס שלא ייצר בעייתיות, על ידי הייצוג, על ידי ההתרחקות הזו מהנקיבה? ואם אין יחס הולם של הדימוי אל המוות שלפיו באמת נוכל להתחכך במוות ולשרור בניקוב על ידי הדימוי, מה המטרה שלנו פה? אם המילים והדימוי באיזשהו אופן תמיד מרחיקים אותנו מהנקיבה, הם אף פעם לא זה, מה קורה פה?

מה שקורה פה, בגיליון הזה, הוא הזניחה של ה"באמת". כי בהתאבדות אין "באמת" – מה שבאמת קרה. אין תיאור נכון של אירועים – סטטיסטי או מציצני – ואין אף תמונה של המתאבד שיראו לנו את הקרע בהוויה שלנו. שכן אנו נמצאים בקרע הזה, ולכן כל התרחקות ממנו תהיה לא הולמת. פשוט אין. ולכן בגיליון הזה אנו מבקשים שתסתכלו למטה. כי אולי בהסתכלות זו תגלו יחס אחר להתאבדות. לא יחס נכון או הולם יותר. אלא פשוט אחר. יחס שיראה שאולי לא ניתן לייצג, להנכיח את ההתאבדות, אבל ניתן לגרום לה להראות את נוכחותה בנו.

רחל גור-אריה, בת 23. התאבדה על ידי לקיחת 43 כדורי שינה.

——♦——

יש לכם משהו לומר לנו?
שתפו אותנו.
contact@asufa.net

סדרת הגיליונות הבאים של אסופה תוקדש לנושא ההתאבדות, מתוך ניסיון לחשוף את ההשתקה שאנו מזהים ביחס לנושא הזה. זו השתקה שמתקיימת בכמה מישורים. כך למשל, נדיר למצוא דיווחים חדשותיים הנוגעים להתאבדות. כאשר בעיתון תופיע התייחסות כלשהי להתאבדות, זה יהיה בדרך כלל "גבר התאבד לאחר שרצח את אשתו".  בלתי אפשרי למצוא דימויים של התאבדות. כלומר, כאשר מופיעה במדיה לבסוף התייחסות כלשהי לנושא ההתאבדות, הדימויים שילוו אותה יהיו אחד משני סוגים: או אילוסטרציות של אמצעי התאבדות למיניהם (חבל, סכין, אקדח, כדורים) או תצלום של האדם המת כאשר הוא חי מאוד.

כמעט בלתי אפשרי למצוא סטטיסטיקות בנוגע להתאבדות. כלומר, מידי פעם נשמעות האמירות השגורות מהסוג: "אחוז ההתאבדויות בדנמרק או בשבדיה הוא מהגבוהים בעולם…". אך איפה עומדת למשל ישראל בסטטיסטיקות הללו? הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מוציאה כל שנה הודעה לעיתונות על סיבות המוות בישראל (כולל סטטיסטיקות על התאבדות), אך האם ההודעה הזו מודפסת בעיתונות? מידי פעם (וכבר זמן רב לא) מופיעה כתבה על התאבדויות בצבא, אבל אז יוקדש הדיון למערכת הצבא שכשלה באיתור מצוקת החייל או שמאפשרת התדרדרות מהסוג הזה ולא על ההתאבדות עצמה, משמעותו של האקט, ההשתמעויות שעולות ממנו, גורמיו ותוצאותיו.

כאשר שומעים על אדם מוכר שהתאבד, ישנה שאלה שמושתקת. אנו שואלים "האם יודעים למה? האם היו רמזים קודמים? ניסיונות קודמים? האם היה/הייתה אדם דכאוני?" וכן הלאה. אך  לעיתים רחוקות תישאל השאלה "איך התאבד/ה?", למרות שהיא תרחף בתודעת כל המשוחחים. אף פעם לא תתואר סצנת ההתאבדות עצמה, לא יתאפשר הדימוי של רגע המוות, אפילו לא בדמיון. ואלו הרי שאלה ודימוי שכן מופיעים בהקשר של כל מוות אחר.

מעצם השתקה זו עולות כמה שאלות, שנדמה לנו שחשוב – לפחות בשביל ההתחלה – להעלות על דעתנו, לשאול ביחס לדברים הללו. מה היחס של דימוי של התאבדות לדימוי בכלל? האם כל מוות באשר הוא מהווה רגע שלא ניתן לדמות? או שאולי ההתאבדות מכילה יסוד נוסף בהקשר הזה שלא נותן לנו להעניק לו דימוי? נדמה שצילומי טלוויזיה של פיגועים המוניים, למשל, לא חוסכים בדימויים של מוות ואנשים מתים, עד שאלו כמעט הפסיקו לזעזע. או אולי לא? אולי יש ברגע המוות בכלל משהו שמסרב ללכידה, להגדרה, לדימוי? מה היחס של אמנות למוות בהקשר הזה? האם קיימות באמנות דוגמאות של טיפול בנושא התאבדויות?

הפסיכואנליטיקאי ז'אק לאקאן אמר לגבי התאבדות שהיא האקט האולטימטיבי. למה הכוונה? האם ביטול עצמי של הסובייקט, לקיחת חייו בידיו היא ה-אקט? מהו אקט אם כך, אם התאבדות היא המקרה הפרדיגמטי שלו? ואם זהו האקט האולטימטיבי, מה לגבי התאבדות שכשלה? האם היא התאבדות?

ובכלל, ממה אנחנו כל כך מפחדים בהקשר הזה? למה זה נושא כל כך לא מדובר? האם מחוסר השליטה האיוֹם שההתאבדות חושפת ביחס למציאות של חיינו? או אולי דווקא משליטה מוחלטת, אבסולוטית, אלוהית כמעט, שהאדם המתאבד לוקח לידיו כאשר הוא שולט כך בדבר האחד שלגביו אין לנו שליטה אף פעם- מתי ואיך נמות.

כל זאת ועוד הן שאלות שיידונו בקבוצת הגיליונות הבאים של אסופה. הם ילוו בסידרת דימויים העוסקים בהתאבדות. אתם, הקוראים, מוזמנים לחשוב עליהן, להעלות אותן "מהשתיקה אל הדיבור", לסרב לאילמות הכפויה הזו.

——♦——

יש לכם משהו לומר לנו?
שתפו אותנו.
contact@asufa.net

יש משהו כל כך קורץ בלדבר על הדימוי, ללכוד בשפה את מהותו. אבל הדיבור והדימוי שונים מהותית זה מזה. בעוד שהשפה  מחוררת כרקמת תחרה או כרשת דייגים, הרי שהדימוי הוא שלם, אחיד, אינו מציג אף חור. הוא לכאורה לא מפספס שום דבר. ולמרות זאת, האם זו אכן מהות הדימוי? או שמא
הוא פועל תחת לוגיקה אחרת,  לא   של   פנים  וחוץ,  אלא לוגיקה שמשאירה מקום למה שלא מיוצג?

אם בגיליון הקודם הצענו לחשוב על הדימוי כמה שיכול לייצר מבנים חברתיים, הרי שגיליון זה בא להציע נקודת מבט אחרת, שמנסה לתפוס את הלוגיקה האחרת הזו. השפה של גיליון זה היא רשת הדייגים שלנו, אבל כמו שהמאמר מראה, הרשת הזו תמיד תיתקל בגבול של הנראות. משהו תמיד לא יילכד שם, יישאר מחוץ לדימוי.

מתי דימוי מסקרן אותנו? אפשר לטעון שדימויים שמסקרנים אותנו הם כאלו שמתעסקים באיזשהו אופן בגבול של עצמם, בקשר בין הנראה בהם לבין מה שלא נראה.

הציורים הראשונים, על פי הפילוסוף הצרפתי בן זמננו ז'אן לוק ננסי,  היו הטבעות של כף יד*. האדם לא טבל את ידו בצבע והטביע אותה על קיר המערה, אלא שרטט את גבולותיה כך שצורת היד נשארה ריקה. אבל מה היא היד הריקה הזו? היא שום דבר חוץ מהזרות של האדם עצמו. אין לה תפקיד שאפשר למשמע (כלומר לקחת משהו, לעשות פעולה כלשהי). הציור, כאשר הטבעת היד היא הפרדיגמה, טוען ננסי, הוא תחושת ההתרגשות, המשולבת באימה שחש האדם לנוכח מראה עצמו כזר. אם נבין את רגע הולדת הציור לא כמיתוס קדם שפתי, אלא כרגע שהוא מבני וחוזר בכל עבודת אמנות, נוכל לחשוב על הרגע הזה כאינהרנטי לכל דימוי אמנותי באשר הוא. כלומר יש יסוד מבני בדימוי שמכיל אלמנט בלתי מפוענח, שלא ניתן למִשמוע.

ננסי טוען שהדימוי קורא לנו "לראות את הבלתי נראה"¹ . כלומר, דרך הדימוי אנו נתקלים בגבול של הנראות. הדימוי באופן משונה מראה לנו שמה שמיוצג בו זה לא הכל, שיש משהו שלא מיוצג ושלא יכול להיות מיוצג בו. כלומר, מתקיים פער בין מה שמופיע, מה שיש לו נוכחות במרחב החזותי ובין מה שנראה, מה שהסובייקט מסוגל לראות. באופן שעל פניו הוא פרדוקסאלי, ההצבעה הזו על מה שמעבר לו מצד אחד תוחמת את גבולות הדימוי אך מצד שני, היא מה שעושה אותו לדימוי אמנותי. הדימוי, באופן מבני לו, טומן בחובו את אי האפשרות שלו לתפקד באופן מלא ושלם. גבול הדימוי מצטייר באופן היחידי שבו הוא יכול להצטייר- דרך מה שכן רואים. כמו שבלונה נגטיבית, מה שלא רואים, מופיע דרך העדרו.

אצל ננסי, אם כך, גבול הדימוי הוא מבני; לפי ננסי, דימוי הוא מה שמתעמת עם ההבחנה בין מה שמוחש לבין מה שחיצוני לו, מה שהוא מכנה "קדוש" ובו זמנית משמר אותה על ידי דו-שיח מתמיד איתה². דימוי יפסיק לתפקד כדימוי ברגע שיפסיק להתכתב עם החיצוני לו. ננסי נותן שם לאותו גבול ואומר:

"המוות הוא בדיוק מה שלא נראה או מה שלא מ(י)וצג".

הטענה מופיעה בפרק מתוך ספרו "ground of the image" העוסק בשואה כפרדיגמה לאירוע בלתי נסבל ומראה כיצד לא ניתן לייצר דימויים שלה. השואה מסמלת את הטראומה פר-אקסלנס, "מה שמחוץ לכל משמעות"³  ובכל זאת האמנות לא מפסיקה לנסות ולסבוב סביב המוות. דימוי, כאמור מתפקד, לפי ננסי, בשני ערוצים: הוא מצריך מצד אחד גילום ויזואלי ומצד שני, ובו זמנית, הצבעה על מה שלא מיוצג בו, על הלא ויזואלי. המוות הוא מה שלא ניתן לייצג אותו לעולם, זה היסוד הבלתי נתפס, הבלתי ניתן למשמוע או לסימון. הוא בדיוק היסוד החיצוני למשמעות אבל שסביבו סובבת האמנות כולה. למשל היד שצוירה על המערה מפסיקה ברגע הציור שלה להיות חיה, לרצות, להיות ממושמעת.
אפשר לחשוב על זה כך:  בניסיון לייצג את השואה קיימות שתי אפשרויות, שתיהן נועדו לכישלון: או שמתבטל המימד הטראומטי בה, משום שהיא הופכת לדבר מה שניתן לייצג; או שהדימוי מפסיק לתפקד כדימוי אמנותי, משום שהוא מפסיק להתכתב עם מה שמעבר לו והופך (למשל) להנצחה של השואה, או לייצוג פורנוגרפי שלה.

אין כאן בשום אופן טענה מהסוג "אחרי אושוויץ כל אומנות היא מעשה ברברי". אלא אושוויץ מתפקדת כמיטונימיה לכל אירוע בלתי נסבל, המעיד על אפשרות של סוף לאמנות, אבל כזה שהאמנות מתכתבת איתו, מצויה בדו שיח מתמיד איתו מאז ומעולם כחלק מהוויתה, מהצורה שלה (מה שננסי קורא לו vestige). כלומר "להיות אמנות" משמעותו להתכתב עם הגבול שלך, עם מה שפנימי לך ומה שחיצוני לך בו בזמן. האמנות שואלת ללא הרף על גבולותיה ואפשר להגיד שכל נקודה בתולדות האמנות, כולל ההצהרות השונות על מותה של האמנות, היא תשובה לשאלה הזו.

* ראו מערת Pech-Merle  בצרפת, בציורים שצוירו לפני 200,000 שנה.
1 ראו ספרו של ננסי: The Muses, עמ' 59 (להפניות מלאות, ראו "לקריאה נוספת").
2 ראו ספרו של ננסי: The Ground of the Image.
The Ground of the Image 3 , עמ' 33.

כריסטיאו בולטנסקי, The Storehouse, 1988. העבודה המציגה פורטרטים מוגדלים הלקוחים מתמונת מחזור של בוגרות בית הספר התיכון על שם חיות בוינה ב31′.   העבודה נמצאת באוסף המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק.

לקריאה נוספת

ז'אן לוק ננסי (Jean-Luc Nancy, נולד ב- 1940) הוא פילוסוף צרפתי בן זמננו שמתעסק במגוון רחב של תחומים. בנוגע לאמנות בולטים ספריו:

א)

The Muses, trans. by Peggy Kamuf, ed. Werner Hamaker & David Wellbery, Stanford University press (1996)

ב)

The Ground of the Image, trans. by Jeff Fort, Fordham University press, New York (2005).

מה טיבו של דימוי? למשל, מהו טיבה של פרסומת לדירה המשקיפה לפארק הירקון? מה מתרחש כששוב את רואה פרסומת למיץ אשכוליות?

הגליון הנוכחי מנסה לענות על שאלות אלו. אך מכיוון שחלק מהדימויים המוצגים בגליון הינם בעלי אופי מיני לכאורה, אנו מפנים אתכם ישירות לגרסת ה-PDF. זה נתון עתה לשיקולכם אם לצפות בדימויים הללו.

סיסאי אשטו מת. הגוף שלו התרסק אל רצפת הבטון. עצמותיו נשברו. הוא נפל/נדחף למותו מגג בית ספר בנתניה בתחילת מרץ, בעוד גז מזגנים נשאף בסביבתו. שבוע לפני כן, התפרסמה ידיעה על כך שנערה בת 15 שימשה במשך כמה שנים כשפחת מין עבור כמה נערים "נורמטיביים". ושבוע לפני כן, הובא לידיעתנו שהרב מוטי אלון חשוד בהטרדות מיניות, אם לא גרוע מכך.

באיזשהו שלב הפסקתי להזדעזע. הרי כל שבוע מתפרסמת ידיעה כזו או אחרת על ההשחתה של הגוף האנושי, וככל שערימה זו גדלה לנגד עיני, כך הרבה יותר קל לעצום אותן. אל תצקצקו בלשונכם. אני יודע שגם אתם כאלה. חושבים למשך שניה על האונס ההוא, על הדקירה ההיא, על החייל הזה שנמק בשבי כבר כמה שנים טובות – וחוזרים לעיסוקיכם. מה לעשות. ככה אנחנו חיים. או אולי, יותר נכון, ככה אנחנו נכנסים אל תוך המקצב הזה של החיים.

אבל למקצב הזה יש חוקים משלו. חוקים שאיננו יכולים אלא לקבלם. כמה ימים אחרי מותו של סיסאי הופיעה כתבה בעיתון על הקליטה הלא מוצלחת של העלייה מאתיופיה. מין כתבה כללית כזו, לא מתחייבת לשום אירוע פרטיקולרי. בשיחה על אונס של נערה פתאום יופיעו המילים "נורמטיבי", "קורבן", "צלקת" – ואלו מילים נוראיות. בשיחה על הטרדה מינית הומוסקסואלית בחברה הדתית יופיע הדיבור הכפול על מוסר והדחקת יצרים, על נזק נפשי תמידי שנגרם, ו-מיהו בדיוק הקורבן פה? וגם אלו מילים שמעוררות אי נוחות, בלשון המעטה. אי נוחות נוראית.

אבל האי נוחות הזו היא נוראית לא בגלל שהמילים הלא נוחות האלו מתארות את הזוועה שנעשתה לגוף האנושי. ממש לא. הרי זה מה שהיינו רוצים לחשוב: שאנו לכאורה מתחברים (מחדש?) לאנושיות ולגופניות שלנו כך. האי נוחות הזו היא נוראית – כן, כן, נוראית – בגלל שהיא מרחיקה אותנו מהזוועה. הלשון הכללית, הלא מתחייבת, הנקיה הזו מסתירה, מרחיקה, מכסה. היא מכסה את הפצע שכל הזמן נותר חשוף. הרבה יותר קל לדבר על אונס במונחים רפואיים או במונחים של מוסר. הרבה יותר קל להרחיק מאיתנו את הצלקות שנגרמו לאחרים על ידי כיסויין במלל אינסופי של דיונים על "מהי נורמטיביות", "מהי מוסריות", על ידי כניסה לשיח שפשוט סותם כל סימן שאלה אפשרי.

אז כן, בואו, היכנסו כולם לתוך הדיון הגדול אם מותר או אסור לשחרר 1000 מחבלים בשביל מה-שמו-ששבוי-בעזה. או אם זה נכון לדבר על הומוסקסואליות בחברה הדתית. השיח הזה, הוא כבר יתחום את גבולות הדיון, הוא יאמר לנו מה מותר ומה אסור לשאול. הדיון הזה יהרוג את כל התחומים האפורים שבהם אנחנו משתהים לחשוב, להרהר לרגע, לנבור בפצע החשוף. הוא כבר ימחק את הפצעתה של השאלה הפוצעת והפצועה הזו, זו שמקדימה כל שיח – כשנער בן 16 נופל מגג בית-ספר, מאיזו קומה בנויה שורד הגוף?

לקריאה נוספת
הנושא של הגוף האנושי, כמה שבזוי ומודחק מהשיח החברתי, כמה שיש להתבייש בו, או כמה שמופיע כפצע שלא ניתן לבטאו, מופיע אצל הוגים והוגות רבים. הספר "כוחות האימה – מסה על הבזות" של ז'וליה קריסטבה (Julia Kristeva) מומלץ לקריאה בנושא זה, וכך גם כתביה של הפילוסופית  האמריקאית   קורה דאימונד (Cora Diamond).

לא זאת הַשְּׁאֵלָה

הַשְּׁאֵלָה הִיא:
מֵאֵיזוֹ קוֹמָה בְּנוּיָה שׂוֹרֵד
גּוּף
מְפַצֵּל פִּיו לְשִׁקּוּלִים
עַל אַדְמַת רוּחַ בֻּצִּית שׁוֹתֵת
קְרָבּוֹת שִׁיפּוּי מְסַמֵּר
דֵּעוֹת

וּמְבַקֵּש

הֲבָנָה.  הֵבַנְתֶּם?

טוֹב.

הַשְּׁאֵלָה הָאֲמִתִּית הִיא
בְּעֶצֶם מַה לִשְׁאל

כִּי שְׁאֵלָה אֲמִתִּית הִיא אֶתּוֹס שֶׁל פֵּרוּשֵׁי
בֵּינַיִם
לִקְרִיאַת הַתַּרְנְגוֹל וְההַשְׁכָּמָה

חֲצִי הַשְׁכָּמָה

עוֹד רֶבַע

הַשְׁכֵּם!

- תַּגִּיד שֶׁלּא הִתְחַשַּׁבְתִּי בִּשְׁלָבֵי הַגִּיחָה -

כּוֹס קָפֶה
וְכַּיָאֶה לַבּקֶר גַּם מוּצָק
חָדָשׁ
לִסְתִימַת קֵבַת-הַתּוֹדָעָה הַמִּתְעַצֶּמֶת שֶׁל
כְּלוּם

כְּשֶׁ
מֵאַינְשֶׁהוּ נוֹפֶלֶת
אִי-רוֹנְיָה
יָשָׁר עַל הַצַּלַּחַת

זֶה בָּא אַחֲרֵי הַכִּסוּס
אוֹ לְפָנָיו

בְּתֵאָבוֹן!

אַשְׁאִיר אֶתְכֶם
כָּאן

הִנֵּה

כָּאן

.