אז כבר כמה ימים שאני בארצות הברית של אמריקה, זו המכנה את עצמה "אמריקה" בלי להתייחס לעובדה שיש עוד ארצות ביבשת הגדולה הזו. הגעתי לפה עם עידית לחגוג את החתונה שלנו ונכון לעכשיו אנחנו מתארחים בבית הקסום של אחי הגדול בלינקולן, מסצו'סטס שהיא ככל הנראה העיירה הראשונה שהצליחה לגרום ליליד תלאביבי שכמוני לשקול מגורים מחוץ לעיר. לו רק היו מקומות כאלה בלבנט.

בכל מקרה, בין בהייה בסנאי אחד בחצר למשנהו החלטתי לשתף אתכם את המיקסטייפ שהכנתי לעצמי לקראת הנסיעה הזו. יש פה כמה שירים על אמריקה ושל אמריקה, כשהסגנון הרווח, כמו שתשמעו, מושפע מהבלוז והקאנטרי של דרום ארצות הברית, פשוט כי זה האיזור המרכזי שנטייל בו. תהנו.

(מקור)

אני אוהב לבשל. ממש. המטבח הוא אחד מהחדרים האהובים עלי בבית, כל בית. המטבח הוא שווה ערך בעיני לחדר משחקים. לפעמים אני נכנס למטבח כדי לבשל למרות שאני ממש עייף ותוך כדי העבודה אני יכול להרגיש את הגוף שלי מתעורר לחיים. יש משהו באנרגיה הזו של קיצוץ ירקות, ערבוב רוטב או פשוט הצליל של הטיגון במחבת שמצליח לגרום לבלוטת האדרנל שלי לעבוד בשצף.

אני גם אוהב מאוד לאכול. אני אוהב לטעום דברים חדשים כמו שאני אוהב להתרפק על טעמים מוכרים. אבל האמת היא שאני חושב שאני יותר נהנה מתהליך הבישול מאשר מתהליך האכילה, שהוא בדרך כלל הקצר מבין השניים. כשאני יושב במסעדה שיש בה חלון לתוך המטבח, רוב הסיכויים הם שהעיניים שלי יהיו נטועות בחלון הזה יותר מאשר בצלחת שלי.

בישול הוא משחק אחד גדול שאי אפשר להפסיד בו. זאת אומרת, אפשר להפסיד ולעשות דברים שמקומם בפח הזבל הקרוב לשיש, אבל זה משחק שתמיד אפשר להתחיל מהתחלה ולהכין שוב. וחלק גדול מהכיף הוא בכלל בתהליך. בהתבוננות באוסף המרכיבים הלא-כל-כך קשורים אלו לאלו שתוך כמה צעדים ותהליכים מצליחים להפוך למשהו חדש, עם קשת טעמים וניחוחות ייחודית. זהו התהליך הקרוב ביותר בשלב זה בחיי למעשה הבריאה.

בגלל שאני אוהב לשחק עם האוכל שלי, יש בי משהו שמחפש כל הזמן טעמים חדשים ובעיקר דברים חדשים לעשות עם האוכל. אוכל הוא משחק אינסופי כמעט, כי שינוי קטן במרכיבים או בשיטת ההכנה יכול לפתוח את הדרך לטעמים ומרקמים חדשים. וזה משחק מרגש, ממש מרגש. הנה, רק בסוף השבוע ניסיתי לבשל משהו שבשבילי הוא חדש לגמרי. רציתי להכין רוטב לפסטה ובמקום להכין את רוטב הבולונז הקלאסי (והמוצלח, מותר להודות) שירשתי מאמי, הכנתי ראגו בשר על בסיס קפה שמצאתי במוסף סוף השבוע של הארץ. השימוש בקפה במתכון הזה היה לי חדש לגמרי ולא רק הוא. בסופו של דבר הרוטב יצא נחמד ומעניין, אם כי פחות טעים מהרוטב שאני רגיל להכין. אבל זה לא משנה, כי למדתי טכניקה חדשה להחדרת טעמים לבשר שאשמח לשחק איתה בעתיד.

הרצון המתמשך הזה בלמידה על אוכל ועל בישול ובגילוי דרכים חדש להתרגש במטבח מוביל אותי לכל מיני מקומות. אני מאוד רוצה, למשל, לעבור קורס בישול מקיף ומקצועי מתישהו בקרוב. אני מנוי על הרבה בלוגי אוכל ובבית של עידית ושלי ז'אנר ספרי הבישול הוא אחד הפופולאריים (איזה תענוג זה שאת התשוקה הזו אפשר לחלוק עם אשתך! לא סתם יש לנו את בלוג הבישול הזוגי)
והנה נתקלתי בספר בישול שנכנס אוטומטית לרשימת הרצונות שלי, בקטגורית "דברים-שאני-ממש-רוצה-אבל-כנראה-לא-אקנה-לעולם", ולו משום המחיר העצום שלו.

Modernist Cuisine הוא אולי הספר המקיף ביותר שיצא לי להתקל בו על בישול מודרני. זאת אומרת, לא ממש נתקלתי בו, כי הוא מתוכנן לצאת רק בסוף השנה, אבל אפשר לקרוא לזה התקלות מוקדמת. הספר מתיימר להיות המקור המקיף ביותר על בישול וטכניקות בישול במטבח המודרני. למה הכוונה מודרני? ובכן, הספר עוסק בטכניקות בישול רבות, ביניהן גם מסורתיות, אך שם הרבה דגש על טכניקות שבחודשים האחרונים במיוחד שומעים עליהן יותר ויותר וההימור שלי הוא שאנחנו עומדים להיתקל בהן במסעדות ובסופו של דבר גם בבית. אני מדבר על טכניקות כמו בישול בואקום בטמפרטורות נמוכות, מה שנקרא Sous-vide, שימוש בג'לים ואמולסיות שונות ועוד.

למעשה לא מדובר בספר אחד אלא בחמישה כרכים שמכילים כ-2,500 דפים ועוסקים בהיסטוריה ויסודות הבישול, סקירה מעמיקה של טכניקות וכלים מסורתיים כמו גם מודרניים ועוד. הספר נכתב אחרי הרבה מחקר ונסיונות במטבח-מעבדה משוגע לגמרי (כאן אפשר לראות וידאו של ביקור במקום בו פותחו מרבית המתכונים) ומטרה שלו היא בעיקר ללמד את הקורא איך דברים עובדים כדי לספק הבנה מעמיקה של תהליך הבישול, כמו למשל האופן שבו החום משפיע על תאי השריר שמרכיבים את ההמבורגר. אני לא יודע מה אתכם, אבל אותי זה מרתק.

אם אתם רוצים ללמוד יותר על הספר ועל אופן ההכנה שלו, היוצרים הכינו מעין תקציר/מאחורי-הקלעים/בקרוב לספר – אפשר להוריד אותו מכאן (זהירות, PDF).

תוסיפו לזה את העובדה שהספר מכיל צילומים יפהפיים באיכות מדהימה שאפילו בספרי בישול לא נהוג לראות ותקבלו eye candy של ממש. אחד מהדברים המיוחדים ביותר בספר, לדעתי, הוא צילומי החתך. כדי להמחיש לקורא מה קורה בתהליך הבישול הם ממש חתכו את כלי הבישול כדי שיוכלו לצלם חתך של מה קורה בתוך הסיר, המחבת או הגריל. וזה מדהים כמו שזה יפה.

תסתכלו למשל על הכריכה של החלק הראשון של הספר (מומלץ ללחוץ על התמונה כדי לראות אותה בפורמט גדול):

או למשל על תמונת החתך שמסבירה על האלמנטים השונים שמתרחשים במהלך צליית בשר בגריל. וכן, זה באמת גריל שעשו בו חתך, פיזית (שוב, לחצו על התמונה כדי לפתוח אותה בפורמט גדול):

ומה תאמרו על הביצה הזו?

למה בכלל אני מספר לכם את כל זה? אין סיבה אמיתית. פשוט התלהבתי מהספר הזה ורציתי לחלוק. כמו שאמרתי, הספר הזה הוא לא משהו שאקנה, בטח שלא בעתיד הקרוב, פשוט כי המחיר שלו שערורייתי. משום מה היוצרים שלו לא מעוניינים להוציא מהדורה אלקטרונית שתהיה זולה יותר (כי חלק גדול מעלות הספר נובעת מהדפסה מאוד איכותית). אם למישהו יש 500 דולר (!!!!!) מיותרים והוא רוצה לקנות לי מתנה, אז look no further…
הספר זמין כבר להזמנה מוקדמת, למי שמעוניין.

היום פורסם בעיתון "הארץ" שתנועת "אם תרצו" הציבה לנשיאת אוניברסיטת בן גוריון אולטימטום של שלושים ימים שבמהלכו אם היא לא תעשה משהו נגד ה"הטיה האנטי-ציונית" באוניברסיטה, התנועה תפעל לעצירת התרומות לאוניברסיטה. בצעד מדהים של חוצפה כותבים נציגי התנועה ארז תדמור ורונן שובל כך: "נבקש מכל התורמים להעביר את תרומתם לחשבון נאמנות. הכספים ישוחררו לאוניברסיטה לאחר שיוכח עובדתית כי ההטיה המגמתית במחלקה תתוקן". (אם תרצו לקרוא את המכתב של אם תרצו, הוא מופיע כאן)
זה מצטרף לידיעה שפורסמה אתמול, ולפיה אוניברסיטת תל אביב התחילה לבדוק את תכני החוג לסוציולוגיה כדי לבדוק האם הם אכן "פוסט-ציונים", בהמשך ישיר לטענות של "אם תרצו".

אותי, באופן אישי, זה מזעזע. מישהו פה שכח שאוניברסיטה היא מקום ליצירה וצבירה של ידע, וככזו היא אמורה לפעול תחת העקרון של חופש אקדמי. המשמעות היא שאנשי הסגל נבחרים על פי יכולותיהם האקדמיות, הן בתחום המחקר והן בתחום הלימוד, ולא על פי דעותיהם החברתיות או הפוליטיות, לכל כיוון. האם המרצים באוניברסיטת תל אביב או בן גוריון אכן פוסט-ציוניים או שמאלניים? ואם כן, אז מה? התפקיד שלהם הוא ללמד, להעביר ידע, לעודד חשיבה ביקורתית ופתוחה. תגידו שאני תמים, ושהמרצים יכולים להשפיע על דעותיהם של הסטודנטים אבל כשאתם אומרים את זה אתם מזלזלים בסטודנטים. חוץ מזה, תפקידם של הסטודנטים הוא לפתוח את הראש, להכיר עולמות חדשים ולעצב את החשיבה שלהם. זה כל כך נורא אם הם ייתקלו בדעות מאתגרות? וכן, זה נכון לכל כיוון. הייתי אומר אותו דבר אם היה מדובר במרצים ימניים.

בכל מקרה, היום כתבתי, בפעם השנייה בחיי, מכתב לשר החינוך גדעון סער. אם יש לפחות מישהו אחד שתפקידו להתייחס לדברים האלה, זה הוא. בזמן שאני ממתין לתשובתו, החלטתי לפרסם את המכתב גם כאן:

לכבוד שר החינוך גדעון סער,

כפי שהתפרסם היום בעיתון "הארץ", תנועת "אם תרצו" פנתה לנשיאת אוניברסיטת בן-גוריון, פרופ' רבקה כרמי, ואיימה עליה שאם לא תפעל "לשים קץ להטיה האנטי-ציונית" במחלקה לפוליטיקה וממשל, התנועה תפעל לעצירת תרומות לאוניברסיטה. התנועה הגדילה לעשות והציבה אולטימטום של 30 ימים לפרופ' כרמי, אם כי לא ממש ברור לי באיזו זכות.

בתור שר החינוך אני חושב שעליך לצאת כנגד ההתנהגות הזו של "אם תרצו" ולהתייצב בגאון לצד האוניברסיטה. לא ייתכן שתנועה פוליטית תבצע סחיטה של גוף אקדמי בצורה הזו. לשון החוק קובעת ש"המאיים על אדם בכתב, בעל פה או בהתנהגות…הכול כדי להניע את האדם לעשות מעשה או להימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו, דינו – מאסר שבע שנים; נעשו המעשה או המחדל מפני איום או הטלת אימה כאמור או במהלכם, דינו – מאסר תשע שנים". אינני משפטן, אבל על פניו נשמע כאילו אם תרצו אכן מאיימת על אוניברסיטת בן גוריון באופן היכול להתפרש כסחיטה באיומים.

כך או כך, בתור מי שמתנגד בגלוי לחרם אקדמי, מן הראוי הוא שתוקיע, בגלוי, את ההתנהגות הזו של "אם תרצו" שמתנהגת כאחרון המאפיונרים ולא כתנועה שמכבדת את עצמה ואת החברה שבה היא פועלת. לא ייתכן בגוף אקדמי בישראל יהיה נתון לסחטנות שכזו ופגיעה בחופש האקדמי שהוא עקרון בסיסי של חברה משכילה ונאורה. ואם אינני טועה, אני בטוח שאתה – כשר החינוך של מדינת ישראל – עושה הכל כדי לקדם את ההשכלה הגבוהה במדינה.

בתקווה שמכתב זה לא ייפול על אוזניים ערלות,

ערן כ"ץ

אני ממליץ לכם, אם הנושא הזה חשוב לכם, לעשות משהו דומה ולשלוח לגדעון סער מכתב. מי יודע, אם יצטברו מספיק כאלה אולי עוד נשמע משהו (ואם לא, לפחות ניסינו). אפשר פשוט לשלוח למייל הזה.

קריאה נוספת מומלצת:
דובי קננגיסר כותב על האופן בו תוקפת "אם תרצו" את תכניות הלימודים.

עדכון – וואלה מדווחים שגדעון סער שולל פגיעה בתרומות לאוניברסיטאות.

המכתב פורסם גם בעבודה שחורה.

אז היום בבוקר יצאתי מהבית לעבודה ובחניון הבית מצאתי כלב, יושב ומחכה. בהתחלה חשבתי שהוא מחכה לבעלים שלו שיוציא משהו מהרכב או משהו כזה אבל לא היה שם אף אחד. והכלב הזה היה מאוד ידידותי. הוא מיד ניגש אלי והתחיל לרחרח אותי ולקפוץ עלי. כשהלכתי לרכב הוא לא ויתר עלי ופשוט נצמד אלי. לא היה עליו תג שם כך שלא ממש יכלתי ליצור קשר עם הבעלים. אחת השכנות חשבה שהוא שייך לגננת מהבניין ממול אך שיחה זריזה איתה הבהירה שזה לא הכלב הזה. אז מה עושים? אי אפשר להשאיר אותו ככה סתם.

התקשרתי למוקד העירוני של רמת גן כדי לגלות שהם בפגרה, אבל למזלנו יש כונן של הוטרינר העירוני שיכול היה לבוא לאסוף את הכלב חסר השם (אגב, החלטתי בינתיים לקרוא לו סויר, מסיבות מובנות). בגלל שהוא היחיד שנמצא בכוננות ביום כזה של השנה, חיכינו כשעה וחצי עד שהגיע.

אחרי המתנה ארוכה הוא הגיע סוף סוף. בניגוד למה שחשבנו הוא הסביר שהכלב נראה די מוזנח (אנחנו הסקנו שהוא מטופח כי השיניים שלו ממש לא מלוכלכות, יחסית – אבל הוא היה רזה מדי). מסתבר גם שלא היה עליו צ'יפ לזיהוי, מה שאומר שהוא יילך לבלות 30 ימים בבית המלון של הוטרינר העירוני של רמת גן ואז יועבר לאימוץ. (לקח: תמיד תמיד לשים צ'יפ לכלב, ורצוי גם תג זיהוי על הקולר)

למה אני כותב את זה? מכמה סיבות. הראשונה היא כי אולי זה יגיע איכשהו למישהו שיזהה את הכלב ויפנה את הבעלים שלו, אם הם בכלל רוצים למצוא אותו, לוטרינר העירוני של רמת גן. הסיבה השניה היא שאם התרחיש הקודם לא יקרה, אולי מישהו יראה כמה שהכלב הזה חמוד וירצה לאמץ אותו.

(את הכלב מצאנו ברחוב קריניצי ברמת גן)

אז בינתיים, לשלושים הימים הקרובים, תוכלו למצוא אותו אצל הוטרינר העירוני של רמת גן. ואם הוא לא בשבילכם, תעבירו הלאה.

מקור תמונה

חם, כך הבטיחו החזאים וקיימו. עומס חום כבד, לחות מטורפת. להסתובב בחוץ כמו בתוך מרק רק בלי האטריות, תקראו לזה איך שתרצו. חם וזו עובדה.
בשביל להתמודד עם החום המציאו מזגנים.

ותה קר.

אני משוגע על תה קר. אני רוצה לשבת על מרפסת בעיירה בדרום מזרח ארצות הברית עם אשתי האהובה, להנות מרוח נעימה ולשתות תה קר. המון תה קר.
לשמחתי, בקרוב אעשה את זה.

ועד אז, אפשר להצטנן עם מיקסטייפ למזג האוויר החם והלח הזה. אני לא יודע להסביר למה, אבל זה אחד האוספים המשונים שיצא לי לערוך. אבל באמת שאין לי מושג למה אני מרגיש ככה. תחושה. אולי החום עלה לראש.

רשימת השירים
1. האחים רמירז – The elevator goes up and down (מתוך עונג סשנז)
2. Sarah Jarosz – Mansinneedof
3. Wilco – Sunny Feeling
4. עוזי נבון – המושך בחוטים
5. Beyonce vs Jimi Hendrix – Work It Out With a Foxy Lady
6. חבורת שבלול – אני שר
7. בום פם – Hamdulila
8. אינפקציה – בקבוק עלי
9. ברי סחרוף – אני יודע
10. אסף אבידן – Empty Handed Saturday Blues
11. Black Keys – Black Mud
12. Beirut – On A Bayonet
13. The Decemberists – Yankee Bayonet (I will be home then)
14. קרולינה – אל תלך כל כך רחוק
15. ניל סדקה – הו, קרול
16. ישראל יצחקי – שיר הביקיני
17. Meaghan Smith – Such Great Heights
18. Guano Padano – Jack Frost (ותודה ליאיר יונה שהכיר לי אותם)

מקור תמונה

אגב זכרונות, הנה אחד שייחרט.

שישי לפנות ערב, אני מטייל עם הכלבה. טיול קצר, עד קצה הרחוב וחזרה. אין אנשים ברחוב מלבד זוג צעיר וגותי למראה. שיערה סגול והוא לובש מעיל מטופש למראה עם המון גישה. עוד שישי.

הכלבה הקטנה ואני מגיעים לקצה הרחוב והיא נעצרת, משתופפת ועושה את שעושה כשמתרחש מאורע שרק יד המקרה הביאה אותי להיות עד לו, ולהפוך אתכם לעדים משניים. מאורע חסר משמעות כנראה, עבור אחד הצדדים המעורבים (אם אותו צד בכלל שם לב למה שהתרחש). ומצד שני מאורע בעל כמות אינסופית של משמעות סופית עבור הצד שני.

הכביש ריק בשעה הזו של היום. רק מכונית בודדת מדי פעם. והנה אחת מתקרבת במעלה הרחוב. רכב לבן ולא גדול במיוחד. אפילו לא נסע במהירות מוגזמת, כמדומני. והנה הוא חוצה את הצומת שקרובה אלי כשנשמע קול חבטה חלש. חלש מאוד. עמום. הרכב כבר חלף ונעלם, כאילו סיים את תפקידו במחזה. אך הנערה בעלת השיער הסגול קוראת בבהלה. באותו הרגע אני בכלל מרוכז בלנקות אחרי הכלבה אבל כשאני מרים את הראש ומסתכל אל הכביש אני רואה אותו (או אותה, אין לי מושג. נניח לצורך העניין שהיה זה זכר).

חתול.
לבן. מלוכלכך. פרוותו קצרה.
לא גדול ולא קטן.
במרכז הכביש.

לא ממש עומד. בכלל לא עומד למעשה.
רץ?
אי אפשר לקרוא לזה רץ. אני עוצם עיניים עכשיו, מנסה לדמיין אותו על הכביש, כדי להעביר לכם את הזכרון הויזואלי הזה. קשה כל כך לספר אותו, קל לראות אותו.
כן, ככה, אני יודע איך. כאילו זוג ידיים נעלמות אוחזות בו משני צדדיו. האחת באחוריו, השניה בראשו. והן נעות זו כנגד זו. האחת דוחפת והשניה מושכת. האחת מושכת והשניה דוחפת. ובמהירות.

וכך הוא מפרכס לו, לדעתי לא מנסה אפילו לתהות מה פשר הדבר ומה פגע בו. הוא עשה את דרכו בפרכוסים מהירים ממרכז הכביש אל המדרכה שעליה אני עומד, שם נשכב לרגלי שפת המדרכה. כאילו הבין שנגזר עליו למות ובשארית כוחותיו גרר עצמו לקצה, כדי שגופתו האומללה לא תושחת על ידי המכוניות שיחלפו בכביש. גם במותו רצה לשמר לפחות מעט כבוד עצמי חתולי.

ולי כבר אין מה לעשות. עומד שם עם שקית מלוכלכת ומושך את הכלבה שהביעה הרבה עניין במתרחש. עמדה על שתי רגליה האחוריות. רצתה לגשת אליו. לרחרח. אני חושב שהיא ייבבה מעט. אני רוצה להאמין שזה מתוך תחושת צער חייתית.
לא. כבר אין מה לעשות. אני מסתכל על החתול. מחפש עדות לנשימה, אבל אין. עיניו עצומות ופניו קשויות כדרכן של פני חתולים שנפרדו מהעולם (להבדיל מאלו שרק נרדמו ופניהן רכות ושלוות). וזה מוזר, מוזר כל כך. ראיתי דברים מתים בחיי. עמדתי במרתף, מוקף גופות וחלקי גופות מכל עבר בעודי חותך מוח אנושי בחיי (במרתף הפקולטה לרפואה. תירגעו). אבל אני לא זוכר שראיתי משהו שמבצע את שם הפועל "למות". לא זוכר שראיתי דבר מה חי שהחיים עוזבים אותו. ודאי לא יונק.

עד החתול הזה. ששכב למרגלות שפת המדרכה בפנים חתומות. גבו אלי ועיניו, אם היו פקוחות ורואות, אל המקום בו נפגע. כשהחיים נעלמו ממנו איבד את השליטה על סוגריו. שלולית של שתן הצטברה למרגלותיו והצואה יצאה ממנו בעודי בוהה – עדויות לסעודה שהיתה, מסתבר, האחרונה. עוד מעט יתחילו התאים להתפרק. התנועה שבהם תיעצר, כבר אין בה כל צורך. לא צריך לתרגם DNA לחלבון. לא צריך לנשום. אפשר לעצור, להפסיק את שיווי המשקל העדין הזה ופשוט לה
ת פ
ר

ק.

"וזה היה כבר קודם, היום האחרון שלו. היה ולא נשאר. לא נשארה הידיעה, לא נשארו הזיכרונות. צלקות המעשים רק צל חיוור, רק רכס ביוגרפי משונן, ולא אצלו. בגוף אחר הן נשארו. אצלו הגוף באדמה עכשיו, הגזים מן החומר האורגני נצברים בבטן, הצליל אותו צליל רק בטעות, כשנפלטים, וכבר הפסיקו התאים להתחלף, חלף החיוורון, חלף הקישיון פוסט-מורטם, וכבר החלה התסיסה"

(מתוך סיגל, מאת אסף שור, עמ' 125. הוצ' בבל, 2009)

חבל על חומצות הגרעין, חבל על הגנים שקיוו להמשיך (ואולי הצליחו). חבל על החתול הזה, על כל החתוליות שבו. אלפים, עשרות אלפים, מליונים כמוהו יש. כמה מהם מסיימים את חייהם ממש עכשיו בנסיבות דומות? אין לדעת ואין מי שיעשה סטטיסטיקה.

אין מי שיסתכל על כל החתולים האלו ברגע שבו הם מחזירים נשמתם לחתולו של תקרה. ואין מי שיספר את סיפור המוות הסתמי שלהם. ואין מי שיקרא אותו. רק לחתול הספציפי הזה, או החתולה, יש, לגמרי במקרה, מי שראה אותו מפסיד במערכה. מי שהצטער עליו. מי שיישב כמה שעות מאוחר יותר לבד בחדר ויכתוב עליו.

וכמה שעות מאוחר יותר, כשארד שוב עם הכלבה לטיול לילי, נגיע לאותה נקודה. החתול, או אוסף התאים שהיה פעם חתול (שהרי מהו חתול בלי נשמתו החתולאית) כבר אינו שם. העיריה עובדת מהר, אחשוב לעצמי, על אף שיום שישי. והכלבה הקטנה תרוץ לאותה נקודה שבה לפני כמה שעות מת חתול אלמוני בחייו ואלמוני במותו. שלולית השתן שהתייבשה כבר תשאיר סימנה על האספלט. הצואה התייבשה גם היא ושני סימנים יבשים אלו הם העדות האחרונה לכך שלא מזמן מת פה חתול. הכלבה הקטנה תרחרח את המקום ואז תכרע לידו ותשתין איפה שפעם שכב חתול מת. היא תסתכל עלי בפנים חמודות עם לשונה הוורודה שיוצאת החוצה ותפהק. ואז תמשיך לרוץ הלאה. כי החיים ממשיכים.

(אגב חתולים פגועים, שוקי מביא את סיפורו של אחד שמזלו היה מעט טוב יותר)

העשרים וארבע ליוני, אלפיים ועשר, הבוקר. התעוררתי עם השיר הזה בראש. ולא סתם.

האיסלנדים האלו בסדר, ממש בסדר. אחרי יחסי הציבור הלא-ממש-טובים שקיבלו עם ענן האפר הוולקני, מגיע קליפ יפהפה שמראה את הצדדים היפים באמת של המדינה הצפונית הזו. נופים יפים, אנשים יפים. לא רע בכלל. כבר הרבה זמן שיש לי חשק סמוי לבקר באיסלנד, נורווגיה ושות'.

ככל הנראה לא הייתי מביא את הקליפ הזה לכאן ומסתפק בלהפיץ אותו בטוויטר שלי (שם נתקלתי בו מלכתחילה) אלמלא הפסקול שלו – באדיבות החצי-איסלנדית האהובה עלי בתבל: אמיליאנה טוריני.

(אה כן, יש גם ערומים)

Inspired by Iceland Video from Inspired By Iceland on Vimeo.

ותרשו לי הערה קטנה ולא בהכרח קשורה. אחרי הפוסט המתלבט ההוא אני עדיין תוהה איך להמשיך עם הלטאה. היא לא תהפוך לבלוג של לינקים וקליפים שמוצאים חן בעיני. זה יוצא דופן. 

איזה חמודים אתם. לא, ברצינות. אתם חמודים. התגובות שקיבלתי אחרי הפוסט המהורהר האחרון היו, איך קוראים לזה? מרגשות. אם רציתם להחזיר לי את החשק לכתוב, ובכן, עשיתם מלאכה טובה.

אם כי השאלה הנשאלת היא, כמובן, על מה לכתוב. לא קל לי למצוא משהו לכתוב, משהו לומר. יכול להיות שאני עסוק מדי בכתיבה למטרות פרנסה. יכול להיות שכל האירועים שהתרגשו עלינו מסביב בשבוע האחרון היו מעייפים מדי בשביל לכתוב עליהם. לא שהם נגמרים אי פעם. תמיד קורה פה משהו רע שעושה חשק להשתבללות.

אז מזל שאפשר פשוט לעצום עיניים ולהקשיב קצת למשהו אחר. מוזיקה, למשל. אם נתעלם לרגע מביטולי ההופעות שמגיעים מכל עבר, ונסתכל למה שקורה ממש כאן בסביבה הקרובה, נוכל לראות שיש שטף מוזיקלי נפלא. בתקופה האחרונה יצאו (או שעומדים לצאת) כמה אלבומים שזורחים עבורי בשמי הלילה. יש בהם את השילוב שאינו תמיד מובן מאליו בין כתיבת מילים רגישה וייחודית לבין רעננות מוזיקלית שפשוט גורמת לך לחזור ולשמוע שוב את מה שכבר שמעת. איזון שלא נמאס.
בימים כאלו, לופ של רעננות ורגישות הוא בדיוק מה שאני זקוק לו. השתבללות, כבר אמרתי?

לא צריך להכביר מילים. צריך ללחוץ על המשולש הקטן¹

איתמר ציגלר
על ציגלר שמעתי לראשונה מעידית כשהיא שלפה את אלבום הבכורה שלו, "The Birds, The Sky, The Trees…All That Shit", מאחד המדפים ואמרה לי שהיא חושבת שאני אוהב את זה. זה היה כשרק התחלנו לצאת, כמדומני, אך היא הוכיחה כבר אז שהיא יודעת על מה היא מדברת. אלבום מיוחד, בעיקר מכיוון שהוא מגוון מאוד ולא נותן לך להתרגל לאיזו תמה של סאונד. ציגלר יודע איך לשמור אותך ערני, דרוך וקשוב. תקראו מה שיאיר יונה כתב עליו בשעתו – הוא עושה זאת טוב ממני. ובכלל, אני עוסק עכשיו בחדש.

"אודה לטבע". לא, באנגלית זה נראה יותר טוב. "Ode to Nature".
זה השיר הראשון שיוצא מתוך האלבום השני של ציגלר, שאמור לצאת בעוד כך וכך שבועות בלייבל אנובה. הזמן והמקום לדבר עליו יהיה כשהוא ייצא, אם כי אני ארמוז לכם שמדובר באחד האלבומים הטובים והמיוחדים שייצאו פה השנה.

Download audio file (Itamar Ziegler – Ode To Nature.mp3)

לשמחתכם, אנובה מסדרת לכם הורדה של השיר. פשוט כאן.

ישי קיצ'לס
אלבום שדווקא הספיק כבר לצאת (במהדורה דיגיטלית עד כה, אני אישית מחכה לדבר המוחשי) הוא "מוזיקה למזמוזים" של ישי קיצ'לס. עד כה לא באמת הכרתי את הפעילות המוזיקלית של קיצ'לס, כמו למשל ב"יאפים עם ג'יפים" ועכשיו אני חושש לחור בהשכלה המוזיקלית שלי יותר שאאלץ למלא. האלבום, שניתן להאזנה מלאה באתר של הלייבל היס רקורדס, הוא אחד הדברים הכי טובים שיצא לי לשמוע פה. והי, אני הקשבתי היום לניצן הורוביץ מדבר בועדת הכנסת על החשיבות של חופש הביטוי.

שוב, תרשו לי לא להכביר במילים, לא לנתח את ההשפעות המלודיות על קיצ'לס או את סגנון הכתיבה שלו. אפשר בקצרה לומר שהאלבום הזה הוא לא בהכרח נעים. הוא לא עוסק בנופת צופים ובחדוות האהבה. הוא אלבום בודד, מחוספס, כזה שגורם לך לגרד מתחת לסנטר באופן בלתי נשלט. והוא כובש אותך. אחרי הכל, איך אפשר להתווכח עם שיר שבו השורה "האוויר לא נשים והנשים לא יפות"?

או השיר שיצא כסינגל הראשון מהאלבום, "איך אמרת שקוראים לך?" שעל אף הניכור והייאוש שבו הוא נצמד ללב, לאוזן, לעמוד השדרה ולא מרפה. הפזמון שלו הוא earworm בעלת פוטנציאל הרסני.

אגב, זה לא סוד שאני קורא לשני האנשים שמנהלים את הלייבל היס רקורדס חברים. גילוי נאות.

צח דרורי
וזה הזמן לשקוע.

אחרי הרכות המחוספסת של קיצ'לס אני שוקע לתוך הרכות האוורירית של צח דרורי. אם אי פעם יעשו סרט תעודי על העולם המיקרוסקופי שבתוך סופלה שוקולד שזה עתה עומד לצאת מהתנור, צח דרורי צריך להלחין את הפסקול.
דרורי כבר עשה דבר או שניים בעולם המוזיקה המקומי (בעיקר מצטטים את עבודתו עם אביתר בנאי) אך כאן הוא יוצא בעצמו, עם אלבום בכורה כפול. 15 שירים שמחולקים לשני אלבומים, אם כי בבנדקמפ תוכלו לשמוע אותם ברצף. דרורי עושה את הדבר הנכון ולא משתלט. המוזיקה שלו רכה, מלטפת, אך לא נעימה מדי. והוא יודע מתי לפנות את המקום ולתת למישהו אחר לשיר. או יותר נכון, למישהי אחרת. באלבומים משתתפות זמרות נפלאות כדניאלה ספקטור, רות דולורס וייס, יעל קראוס ועוד.

אצטט את קוטנר (יו"ד): "יש כח בשקט, יש עוצמה בצניעות, וגם בקטעים שהוא פורץ מתוכם אל קצת יותר כסאח וכמעט בומבסטיות בליווי, בשירה שלו הוא נשאר קרוב קרוב לאוזן. קרוב ללב… הדרך הנכונה לחוות את היופי במוסיקה של צח דרורי היא בהאזנה רצופה ליצירה השלמה. 15 שירים ב70 ומשהו דקות. לא "להיטים" (אם כי יש כאן כמה שהיו יכולים להיות…) אלא מסע מוסיקלי – רוחני שלם של פסנתרן, מלחין, מתכנת שגם שר. קחו את הדיסק לאוטו וצאו לשיר-טיול, רצוי למדבר ותבינו שלא עושים דברים כאלה בימינו …"

הנה רות דולורס וייס.

והנה צח דרורי עצמו, עם שיר שאין לי דרך לומר כמה הוא יפה ומדמיע.

השלישייה ציגלר-קיצ'לס-דרורי, איש איש בדרכו ובזמנו, מציפה לי את האוזן בשבועות האחרונים. מה מציף את שלכם?

1. that's what she said

1
לעתים נדמה שהחיים האלו עוברים, בסך הכל, מהר למדי.

מי שמבוגר ממני ולו ביום אחד ודאי יגחך לאמירה זו. אך היא נכונה (ולראיה יבוא הנהון ההסכמה שלאחר הגיחוך). הנה רק לפני כמה ימים סיימתי את כיתה א' ועוד מעט אהיה בן שלושים. רק לפני שבועות מספר הייתי משחק בגן הילדים שברחוב המלך ג'ורג', הצמוד לגן מאיר, כשסבי וסבתי באים לבקר מבחוץ, מגניבים לי בייגלה חם וטרי דרך הגדר – ובעוד פחות חודש ימים אהיה גבר נשוי (והם אוכלים בייגלה בשמיים).

ובאשקלון נקברו לפני מאות או אלפי שנים כמה אנשים. עשרה אנשים, עשרים אנשים, זה לא באמת משנה. הם חיו שם לפני שמתו. היו להם מחשבות. הם התקשו לקום בבוקר או חוו כאבי בטן לאחר ארוחה לא מוצלחת. הם אהבו מישהו ושנאו מישהו אחר. החיים שלהם נראו בעיניהם חשובים כל כך. וכך גם בעיני מי שקברו אותם והמשיכו לחיות.

האנשים האלו נמחקו מאז. החיים שלהם הפכו לחשובים פחות מגרגרי האבק שנשמתי אתמול והביאו אותי להתעטש. לא הייתי שומע עליהם אפילו, לא כל שכן מחיה אותם על הניר, אלמלא חדר מיון אחד.

2
הזכרון הוא מוזר. הזכרון הוא בררן. הזכרון הוא למעשה לא חלק מאתנו במובן המלא של המילה. הוא עושה מה בראש שלו (בזמן שהוא בראש שלנו). אני מנסה להזכר בפנים של הילדים שהיו איתי בגן וזה כמעט בלתי אפשרי. והרי פעם הם היו כמעט כל העולם שלי. היתה להם איזו חשיבות. היום הם אפילו לא פנים אלמוניות.

אני פנים אלמוניות. מדי יום אני נתקל באלפי אנשים שעבורם אני פנים אלמוניות.

וגם זה במקרה הטוב שבו הם מסתכלים לעברי.

3
אני מנסה לחשוב מתי התחלתי לשים לב לחשיבותה של ההנצחה. משום מה זכור לי רגע שבו שכבתי על המיטה בחדר, קורא על מסע לבטן האדמה כאשר כאב חד פילח את בטני. במהירות שבה הופיע הוא כבר נעלם, אבל הרגע הזה נצרב בי. נכנסה לי מחשבה לראש שזה היה רגע אחד שלעולם לא יחזור, אולי שווה לזכור אותו. למרות שאין בו שום ייחוד (או בזכות?)

זה השלב שבו הייתי רוצה לכתוב על איך כבר מגיל צעיר התחלתי לתעד ולרשום את הקורה מסביב, אבל זה יהיה שקר (או זכרון מעוות). נכון יותר יהיה לומר שמגיל צעיר התחלתי לקרוא את מה שאחרים תיעדו. למדתי לקרוא מוקדם מדי וכנראה שלא הפסקתי מאז. רוב הדברים שקראתי כבר נשתכחו ממני. והאמת היא שרובם לא היו תיעוד של ממש, אלא יצירות בדיוניות. או שאולי נאמר שרוב הדברים שקראתי היו תיעוד של מחשבות ודמיון של סופר אחד, ברגע אחד בחייו שבו הפסיק רגע לחשוב על הכאב החד המפלח את בטנו ופשוט כתב.

מה שכן אפשר לומר הוא שמגיל צעיר למדי הוקסמתי מהקולנוע. כמעט שיא השיאים של התיעוד האנושי. הקולנוע הוא אוסף של רגעים שלא יחזרו עוד. להבדיל מהתיאטרון, שבו עולים השחקנים מדי ערב לבמה אל מול קהל חדש ועושים את אותו הדבר אך רק לכאורה – בקולנוע הצלולויד שומר הכל ומקפיא אותו לנצח. אין יותר זכרון מזה. ג'ימי סטיוארט וקים נובאק יכולים להתנשק בלהט על סלע כאשר גלי האוקיינוס השקט מתנפצים סביב רק פעם אחת ובכל פעם זה ייראה
בדיוק
אותו
הדבר.

רגע אחד קפוא שלא יימחה לעולם. מה יותר מנחם מזה?

44
(אולי עוגת שוקולד של אמא)

5
גם אני תועדתי כך. גם אני קפאתי על הצלולויד המטאפורי כשהייתי בן שבע או שמונה. שיחקתי את בנו של דן תורג'מן שהלך למלחמה ולא חזר (האב, לא הבן – איזה ילד בן שבע או שמונה הולך למלחמה?) – צולמתי שוב ושוב. מחייך, כועס, רץ, מדבר לעצמי. זה יותר חי מכל זכרון שיש לי מגיל שבע או שמונה. יום אחד אוכל לשבת עם הילדים שלי ולהגיד להם, זוכרים שהייתי בן שבע? והם יהנהנו בראשם ויצחקו.

6
אבל אני לא יכול להסתמך על הקולנוע ככלי תיעודי. יש גבול ליכולת. זה גם לוקח יותר מדי זמן.

מצד שני, כל סיפור קולנועי מתחיל על הנייר. אז התחלתי לכתוב תסריטים. או לפחות ניסיתי. בלי הרבה הצלחה. בשביל לכתוב תסריט צריך לספר סיפור ולא היה לי סיפור לספר. היו לי מחשבות לשמור.

7
התחלתי לכתוב עוד לפני שלמדתי לדבר.

הרבה לפני שידעתי לומר מה אני מרגיש ולמה (ואני עדיין נכשל בזה לעתים), ידעתי לכתוב את זה. הדברים הראשונים שכתבתי נכתבו משעמום (שיעור אזרחות, כיתה י' או י"א. המורה איריס בעלת השיער הקצר הבהיר והמבט המצמית. היא לא אהבה את העבודה שלה). היו אלה סיפורים קצרים. מאוד קצרים, עמוד פוליו אחד לכל היותר. ודאי היו בוסריים אך בזמנו נדהמתי שהם יצאו לי מהעט.

לא שהראתי אותם לאיש. הם נשמרו במגירה (אמיתית) ובינתיים הצטרפו אליהם נוספים. ביום אחד משום החלטתי להראות אותם לבת דודתי שהייתה ועודנה אשת ספר. בזכות התגובה שלה המשכתי לכתוב והפעם גם העזתי לתת לאנשים אחרים לקרוא. חלקם זרים. חלקם מוכרים.

במוקדם או במאוחר למדתי שלמילים שאני מטיח בדף יש כוח לייצר רגש. זו היתה תגלית משונה ומדהימה. אולי מפחידה. הנה עוד רגע שנצרב בזכרון החמקמק ועכשיו יתקבע לנייר (האלקטרוני). אמי יושבת בסלון הישן וקוראת שני סיפורים שכתבתי. אני עוסק בדברים אחרים לגמרי בחדרי שנמצא בסך הכל מאחורי הקיר שאליו היא מפנה את גבה. עד שהיא באה לחדר ודמעות בעיניה, להחזיר לי את הסיפורים שחלקם עסק במוות מיותר.

אני חושש שבתקופה זו הפחדתי את אמי (שלא לצורך).

8
אחד הצלילים השנויים יותר במחלוקת עבורי הוא מקשי המקלדת המיתקתקים במרץ. אני אוהב את השצף קצף הזה של המילים הנוצרות ונוצקות לתוך הלבן. אבל זה מחניק, מאוד מחניק. לפעמים התקתוק עולה על גדותיו עד שאני רוצה להקיא. לפעמים הוא מהיר כל כך, מנסה נואשות להדביק את מהירות העברת המסרים במוח עד שהעיניים מזדגגות ואני כבר לא רואה כלום מבפנים ומבחוץ.

לכן כשאני רוצה לכתוב באמת (?) אני משתמש בעט ונייר.

9
חמש שנים. כמעט. זה לא מעט זמן, גם כשמדברים על החיים האנושיים האלו. הלטאה הזו חיה חמש שנים. לטאות בית בדרך כלל חיות פחות. זה נראה כמו זמן טוב להרהר בקיומה.

אני לא חושב שיש לי הכוח או היכולת לנסות לאפיין את הלטאה בשורה אחת. זה לא "בלוג על…" כמו בלוגים אחרים שלי. ואולי זו בדיוק הבעיה שלה. או שלא. היא נולדה בכלל מדחייה. טקסט שכתבתי לא התקבל לאתר מסוים על ידי מי שלימים הפך לחבר חייכן. במקום לשכתב וללטש עשיתי את המעשה העצלן יותר ושלחתי אותו כמו שהוא לכמה חברים ובני משפחה. ואז עוד אחד ועוד אחד. ומשום מה ענו לי בחזרה. ועוד אנשים ביקשו לקבל באופן קבוע את המילים שלי שהיה בהן הכל מלבד מיקוד. כך שמבלי לדעת יצרתי לעצמי בלוג ללא פלטפורמה.

אינני זוכר מתי הוקם הבית הנוכחי של הלטאה. אך אני עדיין זוכר את ההתרגשות שברישום הדומיין הראשון שלי. לטאתאמבט.קום – דומיין שלי שלי, רק שלי (פרשס). היתה התרגשות בלבנות את הבית. להניח בלוק וירטואלי על בלוק וירטואלי. ויותר מהכל, הבית הזה פתח את הדלת. לעולם חדש של תקשורת. לעולם חדש מלא באנשים שרגעים ספורים קודם לכן היו פנים אלמוניות. לחלקם עוד אין פנים אך אלמונים הם כבר לא.

הרבה מים עברו באמבט מאז ואין לי הרצון לנסות ולסכם דבר. היתה המון מוזיקה. אולי יותר מדי. היו מעט סיפורים. היו מחשבות. איזו תמונה אחת או שתיים. ובעיקר היה זה לוח חלק ולא קוהרנטי.

10
אני לא יודע אם לדבר על הלטאה בלשון הווה, עבר או עתיד. הלטאה הזקנה איבדה את הלשון. כמות המילים שמצאו את דרכן לתוכה הזדקקה לכמעט אפס. יותר מדי יריות לכיוונים שונים או פחות מדי זמן? כך או כך, זו גורם לי לחשוב על העת הנופל ביער ואין מי ש…

(להסתכל על גרף הכניסות לאורך השנים ולחשוב על גב של לטאה קמלה)

11
ולא אמרתי דבר על דיון.

10
אם יש משהו שתמיד אהבתי בכתיבה זה איך שלפעמים המוזיקה יודעת לבחור את עצמה במדויק. כי הרי בשלב זה המילים מסתיימות לי. אני יושב והלטאה מתבוננת בי. אני מסתכל לתוך עיניה. מה את רוצה? הייתי שואל אם הייתי יכול. זריקת אדרנלין או אשלגן? או סתם קצת לישון?

לפחות המוזיקה יודעת לדבר.