לפעמים לא קל לקום בבוקר. בטח בבוקר כמו היום, בכל זאת זה יום ראשון ויש את כל השבוע מול הפרצוף. צריך לקום, ללכת לעבודה וכל זה כשזכרון סוף השבוע השקט עוד צף בנעימות בין הסינפסות. במקרים האלו אנשים מוצאים לעצמם את הדברים שממריצים אותם. זה יכול להיות כוס קפה גדולה. זה יכול להיות גם עשר כוסות קפה. או פרי. או ריצת בוקר. או מוזיקה טובה. או כולם יחד.

את המיקסטייפ הזה אני עורך בשבת אחר הצהריים, מתוך מחשבה על מחר בבוקר, כשאגיע למשרד בבוקר ואסתכל על המסך ואחשוב לעצמי "שיט, עכשיו צריך לעבוד". לשמחתי, יחכה לי המיקסטייפ הזה, אז אכין לעצמי כוס קפה, אלחץ על המשולש הקטן ואתן למוזיקה לזרום במורד תעלות האוזן בואכה המוח הרדום ולהזיז קצת עניינים.
אתם מוזמנים לעשות את אותו הדבר.

Download audio file (989d7230-d738-4aa7-a5a7-d385aaf96135.icast.mp3)

לחצו כאן והורידו את המיקסטייפ לנגן המוזיקה האהוב עליכם (שלי זה ירוסלב יעקובוביץ', מה שלכם??)

רשימת השירים
אריק איינשטיין ושלום חנוך - מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר
תיסלם - בוקר של כיף
Belle and Sebastian - Song For Sunshine
גזוז - שיר עבודה
יוסי בנאי - בחולות
Willie Nelson - I Ain't Gonna Give Nobody None O This Jelly Roll
Conor Oberst - NYC-Gone, Gone
Ray Charles - Shake A Tail Feather
The Bees - A Minha Menina
Stevie Ray Vaughn - Couldn't Stand the Weather
Eels - Mr. E's Beautiful Blues
רמי פורטיס - שמש לך מצפים
צליל מכוון - לוקח ת'זמן
MGMT - Electric Feel
Mark Ronson - Oh My God (feta. Lily Allen)
נדב אזולאי - בצד של הרעים
בום פם - The Wedge
Elvis Perkins - 123 Goodbye

שלום שלום
ההפסקות בין הפוסטים כאן בלטאה אינן מתקצרות (בשלושת החודשים האחרונים פרסמתי רק ארבעה פוסטים, מסתבר - אפילו אני הופתעתי). עם קצת רצון טוב והשקעה מצדי, שאני בהחלט מתכנן לעשות, אני אחזור לרצף כתיבה מספק יותר (מבחינתי). בינתיים, לא יכולתי שלא להתאפק ולהביא לכם תענוג קטן של ערב שבת.

אחד ההרכבים האהובים עלי בתבל, כפי שיודע כל מאזין אדוק לסינסתזיה, הוא Tunng - אותו הרכב בריטי שעושה מוזיקת פולק עדינה המתובלת בצלילים המופקים מכלים שונים ולא שגרתיים לעתים (צדפות, נשבע לכם!) ואלמנטים אלקטרוניים. אני לא צריך הרבה יותר מהקול של סם ג'נדרס, אחד מסולני ההרכב, כדי לשלוח רוחות קרירות של רוגע במורד נימיי.
לפני שנתיים הוציא ההרכב את אלבומו המצוין Good Arrows ומאז לא שמענו מהם כמעט בכלל. ג'נדרס השתתף בהרכב The Accidental שכל חובב טאננג יאהב בעצמו, אבל לי זה לא מספיק. אני באמת רוצה מהם אלבום נוסף.

לכן שמחתי כשגיליתי שהם הוציאו "7 יחד עם הרכב בלגי המתכנה Soy Un Caballo. יש בו שני שירים שהם למעשה אחד. השיר נקרא Robin והוא בעצם שיר של Soy Un Caballo והוא מגיע בשתי גרסאות: גרסת המקור וקאבר של טאננג. ושמחתי עוד יותר כשגיליתי שלביצוע של טאננג יש קליפ מקסים בפשטותו וביתיותו. והוא ממש, אבל ממש הולם לערב שבת שיורד ברגעים אלו ממש על האדמה.

אז נכון, זה עדיין לא אלבום של טאננג, אבל זה מספיק טוב בשביל להחזיק אותי עד האלבום הבא…

גוד שבעאס.

(אה כן - גם אותי, כמו רבים וטובים, אפשר למצוא בטוויטר, אם אתם בסביבה אתם מוזמנים לקפוץ לצייץ שלום)

Laid back, feeling human

המון זמן עבר מאז הפרק האחרון של סינסתזיה.
המון זמן והרבה שירים זרמו מתחת להרבה גשרים בינתיים.
המון זמן והרבה גבעולים נמצצו ליד הרבה גדות נהר.
והרבה אצבעות מוללו אינספור גרגרים רטובים של חול מול הרבה גלים.

הייתי מתפלפל כאן על כל מיני דברים, אבל מה הטעם בהתפלפלות (מלבד טעם פלפלי מובהק?) - אני מעדיף לתת למוזיקה להתפלפל מאוזן אחת לשניה ובחזרה.

(בהזדמנות חגיגית זו לספר לכם שגם אני שוחה עם הזרם וגם לי יש טוויטר, אם ממש בא לכם לדעת)

Download audio file (612d496d-6f16-4413-8c20-368697c7804a.icast.mp3)

להורדה לחצו כאן

רשימת השירים
Bill Callahan - My Friend
נדב אזולאי - חלום
נדב אזולאי - לאסוף שאריות
ברי סחרוף - נפתלי הדג
The Decemberists - Eli, the Barrow Boy
Nick Drake - Know
Regina Spektor - Daniel Cowman
The Accidental - Illuminated Red
Gonzales - Gogol
הבילויים - שירו של האנץ
רונה קינן - הסולם 2
רונה קינן - אתה מתעורר
מתי כספי - אושר
רות דולורס וייס - I love
My Brightest Diamond - Feeling Good
רמי פורטיס - יער ישראלי

אז היום, מתברר, חל יום הולדתו ה-153 של זיגמונד פרויד. איש אחד, יהודי, מכור לסיגרים ולעבודה, שמגיל קטן תכנן לשנות את העולם ובמידה לא קטנה גם הצליח. איש שהמון אנשים אוהבים לשנוא, ולא מעט אנשים מקדשים אותו בצורה מוגזמת (אם כי פחות ופחות מבעבר). אדם שכל פסיכולוג מוכרח לנהל איתו ועם דעותיו מערכת יחסים לא פשוטה.
לא אכתוב כאן על מערכת היחסים שלי עם הטיפוס הזה, כי אין לי את הזמן לזה כרגע. אבל לכבוד המאורע, הנה סרט קצר, קצת פחות משעה, על חייו של "אבי הפסיכולוגיה". סרט מעניין, האמת, שכן בניגוד למה שציפיתי, הוא לא מתייחס לפרויד כאיזה מאסטרו גאון וחף מפגמים, אלא מציג דווקא את נקודות החולשה בחייו הפרטיים והמקצועיים (שהיו יותר מדי מעורבים אלו באלו). החל מההתמכרות לסיגרים, עבור ביחס השתלטני לממשיכי דרכו וכלה ביחסים הקרובים מדי עם בתו אנה (בשלב מסוים, פרויד האב ערך אנליזה לבתו, מה שהוגדר יפה על ידי נכדתו של פרויד כ"גילוי עריות אינלקטואלי").

למי שאין סבלנות לצפות בסרטון (וגם למי שיש), אני ממליץ גם להאזין לשיר המקסים והמשעשע הזה של רביעיית מועדון התאטרון, שכתב כמדומני דן אלמגור, וצוחק יפה יפה על הפסיכואנליזה.
Download audio file (EUEV.mp3)

הסרט מובא כאן דרך יוטיוב, בחמישה חלקים.

לשמחתי (טפו טפו טפו), הקשר שלי ליום הזכרון איננו אישי. אלא אם כן מחשיבים את העובדה שבהיותי בן 7 שיחקתי בסרט על ילד שאבא שלו מת במלחמה והופק במיוחד ליום הזכרון. יחד עם זאת, ובשונה מיום השואה, אני כן מצליח בדרך כלל להרגיש חיבור שקשה לי להסביר ליום הזה, על אווירת השכול שלו, על המוזיקה שתמיד חוזרת על עצמה, על המשמעות של לעצור שניה לפני שחוגגים "הופ הופ טרללה גדלנו בשנה" ולחשוב במה זה עלה לנו (ובלי ציניות, גם לחשוב אם זה היה שווה לנו את זה, אם יכלנו לעשות זאת אחרת, או סתם כמה נורא המצב הזה). כנראה שזה חלק מהעניין שאתה סופג כשאתה גדל כאן, כשמגיל קטן אתה לומד מה זו צפירה ולמה עומדים בה ואתה עושה את זה אפילו כשאתה לא מבין ומרגיש נבוך ומתאמץ מאוד שהמבוכה לא תתפרץ החוצה בצחקוקים דווקא ברגע הלא נכון. אתה סופג את כל סיפורי מגש הכסף למיניהם, מעטים מול רבים, בניין הארץ וכו' - את הכל אתה סופג, הרבה לפני שנפקחות לך העיניים ואתה לומד שהמציאות מורכבת הרבה יותר ושאנחנו לא כאלה טובים מול רעים. אבל זה לא משנה, כי כבר כילד ספגת את כל הפאתוס ההוא (שכבודו במקומו מונח) וביום כזה הוא לעתים מתעקש להרים מעט את ראשו החבוט ואתה מוצא עצמך מתרגש, לאו דווקא עצוב, אך מתרגש.

אך היום בצפירה, לא מצאתי את עצמי חושב "נו מתי זה ייגמר כבר" אבל גם לא מצאתי את עצמי חושב על כל אותם אלפי ההרוגים שמסרו את נפשם וכו'. מצאתי את עצמי חושב על שלושה ילדים קטנים, בגילאי שלוש עד אחת עשרה, שלגמרי במקרה הם האחיינים שלי. ולגמרי לא במקרה חיים בצד השני של העולם כבר כמה שנים טובות. וחשבתי על זה שהם לא ספגו את כל נראטיב מגש הכסף הזה. אמנם שני הגדולים חיו פה כמה שנים, אך כשעזבו היו קטנים מדי, לדעתי, בשביל שכל ההוויה הזו תספג באישיותם. והקטנה? טוב, היא עוד קטנה מדי בלאו הכי. בכל מקרה, אני לא אתפלא אם אין להם מושג שהיום יום הזכרון (מה שלא ממש תלוי בהם) או מה בדיוק זה אומר.

אז חשבתי עליהם, וחשבתי עליהם בעוד כמה שנים. אם יחזרו לפה או לא, ואם כן, איך הם ירגישו בימי הזכרון שימשיכו לבוא וללכת. האם ירגישו כמו תיירים שנקלעו למין יום משונה במדינה משונה לא פחות? האם ירגישו איזשהו חיבור שאיננו מאולץ להוויה הזו? התחושה שעלתה בי היא שלא, פשוט כי הנראטיב שלהם כבר שונה מאוד מזה שלנו. החיבור, אם יהיה, יהיה שכלתני, דרך לימוד, דרך התעניינות. שזה בסדר וחשוב, אך מיסודו משולל הגרעין הבסיסי של היום הזה, גרעין רגשי טהור שמקפל לתוכו הרבה רגשות שהופכים אותו, בסופו של דבר, למה שהוא.

ואחרי שחשבתי על זה, חשבתי מה עדיף. באיזה סיפור עדיף לגדול? לחיות?
לא יודע.

לרגל יומולדת 100 לתל אביב, החלטתי להתעורר מעט מהתרדמה שנפלה עלי כאן ולתרום כמה מילים לכבודה של העיר בה גדלתי. ישבתי וחשבתי מה לכתוב. האם לכתוב "מהי תל אביב בשבילי?" - נדוש מדי ובטח ימלא את המקומונים. "לגדול בתל אביב - זה אפשרי"? - התשובה היא פשוט כן. "איך תראה תל אביב בחגיגות המאתיים?" - אני מאוד רוצה לדעת, אבל גם חושש לדעת. כל הרעיונות האלו לא התיישבו לי טוב אבל תוך כדי ששיחקתי איתם נזכרתי בכל מיני דברים שאני מתגעגע אליהם בתל אביב. וזה געגוע שמגיע משני כיוונים שונים. אחד - געגוע של מי שכבר לא מתגורר בתל אביב (אבל מצד שני, ממש לא רחוק); השני - געגוע של מי שגדל בתל אביב. אז החלטתי שעל זה בדיוק אכתוב. הדברים שאני מתגעגע אליהם בתל אביב אל הדברים שהיו בה ואינם עוד. הפוסט הראשון יוקדש לגעגוע הראשון, ואחר כך יבוא הפוסט עם הגעגוע השני, הנוסטלגי יותר.

דברים שאני מתגעגע אליהם בתל אביב
תמיד אמרתי שאני לא יכול לדמיין מגורים מחוץ לתל אביב. כשאמרתי זאת התכוונתי קודם כל למגורים מחוץ ל"עיר" מרכזית ולאו דווקא לתל אביב עצמה. למשל, אני לעולם לא אצליח להבין אנשים שהולכים לגור במושב, קיבוץ או סתם עיירה שתקועה בשומקום. אבל בנוסף, התכוונתי גם לכך שתל אביב היא עבורי העיר האידיאלית (בארץ) לחיות בה, ולא משנה באיזה שלב בחיים אתה. היא העיר האידיאלית לגדול בה, להתבגר בה, לחיות בה בשנות העשרים, להתחתן בה, לגדל בה ילדים, לשחק בה עם הנכדים שלך. מצדי היא גם העיר האידיאלית למות בה (כבר אמרתי בעבר שהייתי שמח להיקבר בבית הקברות ברחוב טרומפלדור) - אבל למה להקדים את המאוחר?

אבל למרות הכל, הלכתי ועברתי לעיר אחרת. והיתה לי סיבה מצוינת לעשות זאת. לשמחתי אני גר עדיין במרכזה של עיר שבמקרה (או שלא במקרה) צמודה לתל אביב, כך שאני לא מרגיש רחוק. והאמת? אני בהחלט אוהב את המקום שאני גר בו. האזור מוצא חן בעיני, הרחובות נחמדים לי, והכי חשוב - אני אוהב את הבית שאני גר בו ואת מי שגרה בו איתי. אך עדיין, כמו ששלמה יידוב חולם בספרדית, לעתים אני מוצא עצמי מתגעגע לתל אביב. למה בעצם אני מתגעגע?

1. נוכחותם הבלתי מעורערת של בתי קפה
אין מה לעשות, בתל אביב (ואני מתכוון כמובן בעיקר למרכז הרחב של העיר) יש צפיפות בתי קפה שלא תיאמן. אני לא יודע אם מישהו בדק פעם כמה בתי קפה יש לתושב, או לק"מ רבוע, אבל יש הרבה. ומשלל סוגים. רשתות גדולות, רשתות קטנות, שכונתיים, זרוקים, יאפיים. מה לא. ואני אוהב בתי קפה. קודם כל כי אני אוהב קפה. שנית כל כי אני אוהב את ההזדמנות שבית הקפה מציג. ההזדמנות לשבת פרק זמן משתנה, אי שם בין חמש דקות לעשר שעות (ויותר), ולהתרווח. אני מאוד אוהב לשבת בבתי קפה. זה התחיל כנראה אי שם באוניברסיטה, שם הייתי הולך עם חבר טוב לבתי קפה כל הזמן, דווקא כדי ללמוד. בזמן שאנשים הלכו לספרייה, או הביתה, אנחנו ישבנו על כמה כוסות קפה וחרשנו. וזה היה כיף. אני לא יכול לשים את האצבע על הסיבה המדויקת, אבל יש משהו בבית קפה שמכניס לי שקט לראש. בבית קפה אפשר פשוט לבהות. יש המון הסחות מסביב, אנשים באים והולכים, יש מוזיקה, יש דיבורים - אבל דווקא שם אני מצליח לנתק את הסחות הדעת, משהו שמאוד קשה לי לעשות בבית, ולהיות עם עצמי. אולי בגלל זה נוח לי ללמוד או לעבוד בבתי קפה.
אבל הגעגוע שלי לבתי קפה הוא קצת משונה. כי גם כשגרתי בתל אביב והיו לי שני בתי קפה במרחק יריקה ועוד לפחות חמישה במרחק קפיצה מהבית, לא הייתי הולך אליהם הרבה כמו שניתן להבין מהפסקה הקודמת. אבל עצם הידיעה שהם שם, עצם האפשרות - זה היה בשבילי מספיק.
ועכשיו? כמו שאמרתי, אני לא גר בחור. יש לי בית קפה מתחת לבית, אבל אני לא הולך אליו. מצד שני, אני לא מתנחם בידיעה שהוא שם כמו שעשיתי בתל אביב. אולי אני סנוב, אבל משהו בבית הקפה הזה לא עושה לי את זה. הוא נראה לי, רחמנא ליצלן, פרובינציאלי מדי. אולי אם אתן לו הזדמנות ואשב בו כמה וכמה פעמים הוא יגדל עלי. נראה. אני נשמע כמו תל אביבי בועתי, אני יודע, אבל ככה זה. וזה בסדר, כי גם את בית הקפה שהיה ממש מתחת לבית שלי בתל אביב לא סבלתי, מסיבות אחרות (הוא היה תל אביבי מדי) אבל לפחות היו אלטרנטיבות. פה אין. לא במרחק קפיצה.

2. הים
אם בתי הקפה בתל אביב סיפקו לי את האפשרות לשבת ולהתרווח, הים סיפק לי את האפשרות ללכת ולהתרווח. אני לא שחיין, מעולם לא הייתי ומעולם לא אהיה. אבא שלי, למשל, הולך לים כל יום מוקדם בבוקר לשחות. זה לא בשבילי. אני אוהב את הים בשל המראה שלו, בשל החול הרך והמלוכלך שלו, בשל המזחים שאפשר לטייל עליהם, ובעיקר בשל האפשרות שהוא נותן לי להתנתק קצת מהעיר, ומהחיים, ועדיין להיות קרוב קרוב. אני לא אחד שבשביל להתנתק קצת ולהיות עם עצמו מסוגל לנסוע לאיזו בקתה רחוקה ולהתבודד. הלבד הזה יהיה יותר מדי. מספיק לי ללכת לקצה של העיר, הכי קרוב למים, ועדיין להיות מסוגל לראות את העיר במלוא הדרה, מחכה בסבלנות אינסופית שאחזור לחיקה.
הרבה פעמים בחיי הייתי הולך לים, לרוב עם עצמי, מוזיקה וספר, יורד דרך רחוב אלנבי לחוף שמול מגדל האופרה, ממשיך עוד קצת דרומה, מוצא את הנקודה הפרטית שלי על המזח, וחוזר דרך נווה צדק שעתיים שלוש אחר כך, כמו חדש. טיול כזה היה טוען אותי בהרבה כוח.
וכשלא הייתי הולך לים, הייתי נהנה לראות אותו מהחלון, או המרפסת. אני אוהב את הידיעה שהוא תמיד שם. והוא תמיד מזמין, תמיד חבר שלך, תמיד יקשיב לך ויענה באותה צורה רגועה ומרגיעה.
ועכשיו? האמת שאין לי סיבה לקטר. מהבית החדש שלי אני רואה את הים היטב. אמנם מעט רחוק יותר, אבל הוא בהחלט נוכח. וטוב שכך, אחרת הייתי, ככל הנראה, משתגע. אבל הוא עדיין טיפה'לה רחוק. פשוט כי הוא לא במרחק הליכה כבעבר. מבחינתי לקפוץ לים עכשיו זה אומר לנסוע לים. ולא משנה אם זה ברכב פרטי או באוטובוס, עבור עצלן כמוני זה כבר הופך למיני פרויקט.

3. האוויר של תל אביב
טוב, את זה יהיה לי הכי קשה להסביר. מה כבר יש להתגעגע באוויר של תל אביב, במיוחד כשאתה גר ברמת גן השכנה? זה כבר באמת עניין משונה שנשגב ממני. כשהייתי בצבא, את הטירונות עשיתי בבסיס שבטה שבנגב. במדבר כמו במדבר, זכינו לאוויר יבש וצלול, שמיים פתוחים וזרועי כוכבים בלילה. חלום. לא? אז זהו, שלאו דווקא. משום מה, כשהיינו יוצאים הביתה בימי שישי, תמיד שמחתי לחזור לאוויר של תל אביב. האוויר המפויח, עמוס הלחות (עשיתי טירונות באוגוסט…), הרועש. ברור לי היום שפשוט התגעגעתי לתחושה של הבית. אבל ההבדלים בין שבטה לתל אביב ברורים. מה יש להתגעגע לאוויר של תל אביב כשאתה גר צמוד אליה? הרי האוויר הוא אותו אוויר. ועדיין, יש משהו שמריח לי אחרת כשאני בתל אביב. להסביר את זה אני לא יכול. כי אם בטירונות יכולתי לומר שיש הבדל מהותי בין המקומות והתחושה נבעה מהחזרה "הביתה" - עכשיו זה לא המצב. כי הרי home is where the heart is - והלב נמצא היכן שאני גר. ואני מרגיש שם בבית לא פחות מבתל אביב. אז איך אני מתגעגע לאוויר של תל אביב?
אני מניח שהתשובה היא שאני לא מתגעגע לאוויר עצמו של העיר, אלא פשוט לתחושה הזו של המגורים בתל אביב, שמגולמת (בין השאר) בסעיפים הקודמים.

אלו, מאוד בגדול, הדברים שאני מתגעגע אליהם בתל אביב ממקום שבתי ברמת גן. בפוסט הבא, הדברים מתל אביב של ילדותי.

אלו, בגדול, הדברים שאני מתגעגע אליהם בתל אביב, ממקום שבתי ברמת גן. יש ודאי עוד דברים רבים, קטנים כגדולים, אך אני חושב שאין צורך למנות אותם אחד אחד, אלא אסתפק בדוגמאות הספורות הללו כדי להעביר את רוח העניינים. בפוסט הבא אביא את הדברים מילדותי שאני מתגעגע אליהם, שהיו ואינם.

אורן לביא, יוצר ישראלי-לשעבר שפעיל בעיקר בלונדון, ברלין וניו-יורק (כאילו רק אחת מהן לא מספיקה), התפרסם בתקופה האחרונה כששיר שלו, Her morning elegance, כיכב בפרסומת למכונית וגם קיבל קליפ יפהפה שזכה להמון צפיות ביוטיוב (כאן אפשר לראות את הקליפ). כחלק מהמסע שלו לכבוש את העולם, הוא התארח לאחרונה בתוכנית של ג'ימי קימל, שם הוא שר את אותו שיר יפהפה כשהוא מלווה בבובה פרוותית חמודה.
אם תסתכלו עליו היטב, תוכלו ודאי לראות שבזוויות מסוימות הוא ממש מזכיר את מתי כספי.

שזה יפה מאוד בעיני. לאורן לביא יש להיט שהוא שר עם בובה פרוותית. ולמתי כספי יש להיט שהוא שר עם פרה.

ובכן, מי היה מאמין ששיער הפנים שלי יהיה כל כך פופולארי??
נכון לכתיבת שורות אלו יש 38 תגובות (!!!) לפוסט שבו ביקשתי את דעתכם בנוגע לזקן שטיפחתי. 38 תגובות שרובן תמכו בקו שהובילה אמא שלי ביד קשה ובזרוע נטויה - קו שאומר הקץ לזקן. אני באופן אישי חושב שהייתם יותר מדי מושפעים מהחמודיות של הכלבה שהחזקתי ביד בתמונה המגולחת, מה ששיבש את דעתכם אבל הי, זבש"י.

אז כדי לסגור את הנושא (לפחות להפעם, אמא) - אני מגיש את פוסט התמונות, זה שאמא שלי כן תאהב:

(כל התמונות מהפליקר של עידית)

לפני

בתהליך

תחנת ביניים - אני עושה הומאז' לטום סלק/אדגר אלן פו/אורי אורבך (מחק את המיותר)

חלק כמו…

ובגלל שאתם כאלה סאקרים של הפודלית

בעשירי לפברואר בוחרים ג'ינג'ה - לעתיד טוב יותר!

עוד שבוע יתקיימו הבחירות. רובכם (כך אני מקווה) תיגשו לקלפי ותצביעו למי שתצביעו. חלקכם יצביעו כדי להביע נגד, חלקכם כדי להביע בעד. לכל אחד מערכת השיקולים שלו, סדרי העדיפויות שלו והדברים שחשובים לו. לכל אחד יש דברים שחשובים לו במיוחד; אתם יודעים, התבלינים שהוא מרגיש יותר בתוך סלט הפירות של "כלכלה", "מדיניות חוץ ובטחון", "חברה" וכו'. לפעמים התבלין הזה נראה שולי וקטן, אבל לאנשים מסוימים הוא חשוב מאוד.
בפוסט הזה אני אנסה לסקור איך המפלגות השונות מתייחסות לאחד הנושאים האלו שחשובים לי במיוחד. הטיפול בבריאות הנפש על ידי המדינה והרפורמה בנושא.

על מה בעצם מדובר? מי שמכיר את הנושא מוזמן לדלג על החלק הזה ולהמשיך הלאה לסקירה עצמה.
השאלה המרכזית היא מי לוקח את האחריות לטיפול ברפואת הנפש במדינה. עד שנות התשעים היו פזורות בארץ עשרות מרפאות ציבוריות אשר נתנו שירותים פסיכולוגיים לקהילה. למעשה, כל אדם היה יכול לגשת למרפאה שכזו ולבקש טיפול לבעיה כזו או אחרת. המרפאות עסקו בטיפול בטכניקות שונות, ופנו לקהל רחב, החל מילדים והוריהם, דרך מתבגרים וכלה באנשים מבוגרים. מרבית המרפאות היו של משרד הבריאות (וישבו בין השאר בבתי החולים) וחלקן של קופת החולים הכללית. כמה עלה הטיפול? אפס. גורנישט. הטיפול ניתן חינם לכל דורש. נכון, לעתים היה צורך בהמתנה ארוכה עד ארוכה מאוד לטיפול, אך הוא היה מגיע.
בשנת 1990 הוגש דו"ח של ועדת נתניהו (ע"ש השופטת שושנה נתניהו, לא ע"ש ביבי) שעסק במערכת הבריאות. זהו אותו דו"ח שבעקבותיו נחקק מספר שנים מאוחר יותר חוק ביטוח הבריאות הממלכתי. בענייני בריאות הנפש הועדה ציינה כי המגמה בעולם היא לצמצם את מספר המיטות בבתי החולים הפסיכיאטריים ולהפנות משאבים לטיפול בקהילה וכך יש לעשות גם בארץ. כמו כן ציינה הועדה שהפריפריה במדינה זוכה לשירות פחות טוב מהשירות בערים הגדולות. בעקבות זאת, הועדה המליצה שהאחריות לטיפול תהיה של קופות החולים, ושבריאות הנפש למעשה תשולב ברפואה הכללית.
החלק המודגש במשפט הקודם הוא השורה התחתונה של הרפורמה. והוא בעייתי.
בסופו של דבר הרי מדובר על שאלה של כסף. ברגע שהאחריות עוברת לקופות החולים, נכנסים לסיפור שיקולים של כדאיות כלכלית. רואים את זה היום ברפואה הכללית כאשר קופות החולים מעכבות או מונעות טיפולים מסוימים ומגבילות את החולים, רופאים מקבלים הנחיות חריפות להעדיף תרופה אחת על פני השניה משיקולים כספיים גרידא ועוד. מה יקרה כאשר בריאות הנפש תכנס לעניין?

דבר ראשון שיקרה הוא הגבלה של מספר המפגשים בטיפול להם זכאי מטופל. אך נשאלת השאלה איך יקבעו כמות המפגשים? האם תהיה נוסחה שתקבע שחולה סכיזופרניה בן 25 זכאי ל-40 מפגשים בעוד ילד בן 10 החווה דיכוי חברתי זכאי ל-30? כמה שרירותי זה יהיה? האם ייבחן כל מקרה לגופו? ובעיקר - כמה טיפולים ייאלצו להסתיים בטרם עת בגלל הגבלה זו?
דבר שני שעלול לקרות הוא שימוש של קופות החולים ביזמים פרטיים למתן שירות. באופן טבעי יזם פרטי מטרתו להרוויח כסף. את זה הוא יוכל לעשות אם ישתמש בכוח אדם פחות מקצועי, לא ישקיע כסף בהכשרה והשתלמויות וכדומה.

נקודה נוספת וקריטית בעיני היא שאלת מי זכאי לטיפול נפשי? המצב כיום, כאמור, הוא שבעקרון, טיפול נפשי ניתן לכל דורש. לא משנה אם התלונה היא "אני שומע קולות שאומרים לי לרצוח את ראש הממשלה" או "איבדתי את העבודה בגל הפיטורים האחרון ואני מתקשה להתמודד". בדיוק כמו שברפואה הכללית מטפלים גם במי שעבר תאונת דרכים קשה ובמי שכואב לו הגרון. אולם ברפורמה המוצעת כל זה הולך להשתנות. איך? ובכן, כמו שאתם יודעים רופאים אוהבים להגדיר דברים. לכן הם כתבו ספר שמתאר מחלות והפרעות ומקטלג אותם לפי קודים שונים. כל ההפרעות הנפשיות מקוטלגות תחת האות F - למשל דכאון על שלל סוגיו, הפרעה מאנית-דפרסיבית, הפרעות חרדה ועוד. אבל הפסיכולוגים משתמשים לא פעם גם בקודים של האות Z. האות Z שמורה לכל מיני מצבי חיים שיש להם (או עלולה להיות להם) השפעה על בריאותו הפיזית או הנפשית של האדם. למשל: התעללות פיזית בבית, גירושין, מוות של קרוב משפחה ועוד. הקודים האלו עוזרים לתת לאבחנה (היבשה לא פעם) קצת יותר צבע וייחודיות וכך עוזרים להבין את מצבו הנפשי של האדם בצורה מדויקת יותר. וכך, כמובן, לתת טיפול טוב יותר.
אולם - אחד הסעיפים המרכזיים ברפורמה אומר שטיפול פסיכולוגי יינתן רק למי שאובחן תחת קוד F. זאת אומרת, רק מי ש"באמת" פסיכי, יקבל עזרה מהמדינה. מי ש"רק" מדוכא קלות כי, נגיד, פיטרו אותו מהעבודה בגיל 35, הוא רב כל היום עם אשתו, הילד נחשב למופרע של הבית ספר ואבא שלו גוסס מסרטן - שיסתדר לבד (זאת אומרת, שיילך לטיפול באופן פרטי וישלם בהתאם). כמובן שזה מצב אבסורדי שהולך נגד טובת הציבור. מה שיקרה הוא לא שהמערכת תתייעל, אלא שהמטפלים ייאלצו להיות יצירתיים באבחנות שהם נותנים ולעתים לתת אבחנת קוד F גם כשאין באמת צורך - כדי שיהיה מותר להם לטפל באדם שפנה אליהם.

לקריאה נוספת בעניין הרפורמה: פוסט מעניין של דפנה יעקובוס בעבודה שחורה; כתבה מנרג' על קוד Z; ריכוז מידע בנושא מאתר "פסיכולוגיה עברית".
אני חושב (ומקווה) שהצלחתי להבהיר למה הרפורמה הזו בעייתית. חשוב לי לומר שאני לא מתנגד לחלוטין לביצוע רפורמה בבריאות הנפש. אולם המתווה הנוכחי שתואר לעיל הוא לא נכון בעיני. ויותר מרגיז, שהוא נעשה מבלי שיתוף מלא של הנוגעים לדבר - לפחות בתחילת הדרך. הנושא הזה חשוב מאוד לדמותה של המדינה. אני לא אומר את זה רק כי אני פסיכולוג-לעתיד, אלא כי אני חושב שהנושא הזה קשור לאיך אנחנו כחברה מתייחסים למי שזקוק לעזרה מינימלית ואיפה האחריות שלנו כלפיו. הנושא הזה כמובן שלא חשוב יותר מנושאים כמו יחסינו עם עזה, עתיד רמת הגולן, המיתון או זיהום האוויר - הוא עוד אחד משלל נושאים חשובים שהבחירות הקרובות ישפיעו עליהם, והוא קרוב ללבי.

כדי לנסות ולהבין איך מתייחסות המפלגות השונות, אם בכלל, לנושא הזה, ניגשתי למצעי המפלגות((כן, אני יודע שמצעי מפלגות לקראת בחירות הם מסמך מפוקפק ולעתים אין לראות קשר בינם לבין הנעשה בשטח, אבל זה הכי טוב שיש)). בדקתי את המפלגות המשמעותיות ואלו שנראות לי רלוונטיות לתחום הזה. הסקירה, לפניכם:

הרפורמה בבריאות הנפש ומצעי המפלגות

מסקנה מספר 1: נדמה כאילו המפלגות (או מי שחיבר את המצעים) לא באמת הקדישו מחשבה יתרה לעניין. ההתייחסות במצעים דלה יחסית, אם בכלל.

מסקנה מספר 2: ההתייחסות לאנשים הנזקקים לשירותי בריאות הנפש היא כאנשים מוגבלים. כך עולה מניסוחים שונים כמו במצע של מרצ שום תחום בריאות הנפש נמצא תחת סעיף "זכויות אנשים בעלי מוגבלויות", כך גם במצע של "התנועה הירוקה מימד". זה נכון שיש הפרעות ומחלות נפש שפוגעות באופן משמעותי בתפקוד וניתן לומר שהסובל בהם הוא בעל מוגבלות. אך יש הרבה מצבים שעדיין זקוקים לטיפול אך אינם מגבילים את האדם באופן משמעותי. זו בדיוק הנקודה של קוד Z מול קוד F - לא כל מועקה נפשית היא מגבילה. אך זה לא אומר שמועקה נפשית שאינה מגבילה לא צריכה לקבל טיפול (במיוחד אם מנסים להפעיל רפואה מונעת ולהמנע מהסלמה במצב הנפשי עד לפגיעה בתפקוד)

ופירוט המפלגות (בסדר רנדומלי):

העבודה
יש התייחסות בודדת לעניין שמבטאת עמדה המתנגדת למעבר הנושא לטיפול הקופות. תחת סעיף "מערכת הבריאות" במצע המפלגה כתוב:

המצב בו הרפואה הופכת משירות ציבורי לסחורה, שרק בעלי יכולת מסוגלים לרכוש אותה, הוא פסול מבחינה מוסרית ועלול להביא להתפוררות יסודות הלכידות החברתית.

שזה נחמד. אבל מה עם קצת אמירה יותר משמעותית כמו מה כן אפשר לעשות?

קדימה
לא היה קל למצוא את המצע של קדימה באתר שלהם. אבל בסוף הצלחתי (זהירות PDF - זהו פרק הכלכלה). שם נכתב (ההדגשות שלי):

קדימה תבצע רפורמה מקיפה במערכת הבריאות שבעקבותיה משרד הבריאות ישנה את תפקודו כך
שתפקידו העיקרי יהיה קביעת סטנדרטים של שירות, פיקוח ובקרה – הן על איכות השירות והן על איכות
הטיפול הניתן על ידי ספקי השירות (קופות החולים ובתי החולים). לשם כך יפסיק משרד הבריאות לספק
שירותים באופן ישיר תוך הפיכה מדורגת של בתי החולים לתאגידים עצמאיים. העברת האשפוז הסיעודי
והפסיכיאטריה לאחריות הקופות, תוך תיקון המגבלות אשר תאפשרנה טיפול מיטבי ושיוויוני לנפגעי
הנפש.

לא מפתיע אותי. קדימה הולכת על מדיניות של הפרטת השירות הרפואי במלואו - ובתוך זה העברת הפסיכיאטריה לאחריות הקופות. כבר הסברתי מה רע בזה.

מרצ
מתוך המצע (זהירות PDF):

החלת חוק הבריאות הממלכתי על תחום בריאות הנפש כך שיובטח טיפול זמין
והולם בתוך הקהילה… הכללת הטיפול בנפגעי נפש בקהילה בסל הבריאות… החלת חוק הבריאות הממלכתי על תחום בריאות הנפש כך שיובטח טיפול זמין
והולם בתוך הקהילה

זה אמנם נשמע בכיוון טוב אבל דווקא ממרצ ציפיתי ליותר. בטח בגלל שאני שוקל לתת להם את הקול שלי. לומר שיובטח טיפול זמין והולם בתוך הקהילה זה יפה. אבל זה כללי מאוד ואני לא מצליח להבין מה העמדה מול התוכנית המוצעת כיום. חבל, כי רן כהן היה מהאנשים הבולטים בהתדיינות בעניין הרפורמה, אבל בקדנציה הבאה של מרצ הוא כבר לא יהיה.

ש"ס
נו, ש"ס אמורים לדאוג לשכבות החלשות, אלו שאין להם כסף לטיפול וסובלים ממצוקה נפשית יומיומית, לא?
מתוך המצע:

הכללת הפסיכיאטריה והגריאטריה לסל שירותי הבריאות המסופק על ידי קופות החולים

עוד אמירה לא מי-יודע-מה מפורטת. אבל אני מבין מזה שהפסיכיאטריה תעבור לאחריות הקופות. שוב, הסברתי מה רע בזה. אני רוצה לראות את אלי ישי מסביר אחר כך לפלוני שהצביע לו שהוא לא יכול לקבל טיפול בחינם לבן שלו כי הילד סובל "רק" מדחיה חברתית.

חד"ש
במצע של חד"ש מסתפקים במשפט בודד ומיישרים קו עם ש"ס:

הכללת בריאות הנפש בסל הבריאות הניתן באמצעות קופות החולים

ראויה לשבח מפוקפק וחלקי - התנועה הירוקה מימ"ד
למה לשבח? כי התנועה הירוקה מימ"ד היא היחידה שאשכרה כותבת במצע את המילים "הרפורמה בבריאות הנפש" - כך שלפחות אני יודע שמישהו שם יודע על מה מדובר.
למה מפוקפק? כי להיות פרח לבן בשדה פרחים נבולים זה לא להיות יפה באמת.
למה חלקי? כי למרות שיש התייחסות, היא נעשית במשפט אחד, כלאחר יד, מבלי לנקוט עמדה:

קידום הרפורמה בבריאות הנפש תוך שיתוף כל הנוגעים בדבר

מצד שני, אני מוכן לקבל את זה שהתנועה הירוקה מימ"ד דוגלת בהידברות והקשבה, לכן היא לא נוקטת עמדה כרגע אלא באה ממקום של "אנחנו נשמע את כולם ואז נחשוב על זה". שגם זה לגיטימי.
אה כן, והסעיף הזה, כפי שציינתי קודם לכן, נמצא תחת כותרת "בעלי מוגבלויות". וזה לא לרוחי.

ראויים לגנאי - הליכוד, ישראל ביתנו, ישראל חזקה (אפרים סנה), הבית היהודי, הגמלאים, האיחוד הלאומי, דעם
ימות המשיח הגיעו! ישראל ביתנו ודעם באותה רשימה!
וברצינות, למה אלו ראויים לגנאי? פשוט מאוד - לאף אחד מהמפלגות האלו אין שום התייחסות, שום כלום, לנושא בריאות הנפש בכלל והרפורמה בפרט. זה שקשה למצוא את המצע של הליכוד זו בעיה אחת. זה כשסוף סוף מוצאים אותו מגלים שכולו כתוב כאוסף ססמאות ריקות מתוכן זו בעיה שניה. אבל בתוך זה אפילו לא יכלו למצוא איזו סיסמה ריקה מתוכן בעניין בריאות הנפש?
או הגמלאים, שאמורים לפנות לאלקטורט שהנושא ודאי חשוב לו…
ואולי אצל ליברמן אין שפיות בלי נאמנות.

ראויים לגנאי מיוחד כי הם עצבנו אותי במיוחד - הירוקים
טוב, הירוקים הם בעיני מפלגה נוראית בלאו הכי, שבוגדת בכל האידיאולוגיה שהיא אמורה לייצג. אבל המשפט הבא מהמצע שלהם הרגיז אותי במיוחד (ההדגשה שלי):

קופות חולים בקהילות בריאות יתוגמלו יותר, קופות חולים שמייצרות ביקורים ומחלות, אינן מעורבות בפעולות מנע בקהילה, ורק מלעיטות את הציבור בתרופות יעברו רפורמה ניהולית

קופות החולים מייצרות מחלות? מלעיטות את הציבור בתרופות? WTF? זו באמת נראית להם דרך רצינית לפנות לציבור? מה השלב הבא, לשלב את טום קרוז כמספר 2 של פאר ויסנר??

לסיכום
הטיפול בנושא בריאות הנפש במצעים השונים די מאכזב. ההתייחסויות שהיו הכי לרוחי הן של מרצ והתנועה הירוקה מימ"ד (שבמקרה, או לא במקרה, הן שתי המפלגות שביניהן אני מתלבט) - אבל כפי שציינתי, גם אצלן ההתייחסות לוקה בחסר.
לא יודע, אולי אני מצפה יותר מדי ממסמך כמו מצע מפלגה. אולי לא. לי זה נראה כאילו הנושא הזה לא באמת מעניין את אלו שרוצים לנהל את העניינים. וזה אומר שהמטופלים לא מעניינים אותם. וזה גם אומר שהמטפלים לא מעניינים אותם. בקיצור, שיפסיקו לנדנד לנו וימשיכו לסבול בשקט. רק שיעשו טובה, בפעם הבאה שתהיה מלחמה והמדינה תתהדר בכמות נפגעי החרדה שיש לה - שתדאג שיהיה מי שיטפל בהם.

(cc)

Download audio file (7bf38be1-6b0a-4a31-8fee-adc3d38e842c.icast.mp3)

הורדה

רשימת השירים
The secret life of Sofia - Fifty fourteeners
Grandaddy - Hewlett's Daughter
Regina Spektor - Daniel Cowman
Adam Green - Drowning Head First
Laura Marling - Alas, I Cannot Swim
The Decemberists - Valerie Plame
Super Furry Animals - (Drawing) Rings Around The World
אהוד בנאי-טיפ טיפה - הכוכב של מחוז גוש דן
בום פם וברי סחרוף - בום פם
Tin Hat Trio - Fear of the South
Beirut - Forks And Knives La Fete
Jesca Hoop - Murder of Birds (Acoustic)
Emiliana Torrini - Birds
Goldfrapp - Cologne Cerrone Houdini
Fleet Foxes - Meadowlark
אסף אבידן והמוג'וס - Devil's Dance