לא עוד מיקסטייפ של סינסתזיה, אלא פשוט אסופה של שירים חדשים שיצאו לאחרונה ועושים לי נעים באוזן. את ההכי טוב שמרתי לסוף, אז קחו נשימה.

קודם כל Tunng – או ליתר דיוק, יוצאי Tunng. ההרכב טאננג הופיע בהרבה מהמיקסטייפים שלי פה בלטאה, והוא חביב עלי במיוחד. מסוג ההרכבים האלו שאתה בטוח שאתה היחיד שאכפת לו מהם, למרות שזה לא בדיוק ככה. המוזיקה שלהם הרמונית ומשלבת אלקטרוניקה, כלים לא שגרתיים ואווירה פולקית מסוימת. לא ארחיב עליהם, אבל הכנתי פלייליסט נחמד שלהם כאן, למי שמתעניין.

טאננג הוקמה על ידי שני מוזיקאים: סם ג'נדרס ומייק לינדסיי. ג'נדרס עזב את הלהקה לפני כמה שנים ופנה לקריירת סולו כמורה בבית ספר יסודי. הוא הוציא אלבום עם הרכב שנקרא The Accidental (גם הם הושמעו כאן) ולאחרונה חזר עם פרויקט חדש, הפעם סולו לגמרי, שנקרא Diagrams. האלבום נקרא Black Light והוא לוקח את ג'נדרס לקו מוזיקלי קצת שונה מזה של טאננג. מי שמכיר את טאננג יזהה את הקול של ג'נדרס אבל העטיפה המוזיקלית שונה – קצת פחות אקוסטית, לעתים יותר קצבית. אחרת. הנה Tall Buildings מהאלבום:

והנה שיר הנושא:

בזמן שג'נדרס הלך ללמד, טאננג הוציאה את אלבומה הרביעי, אך עברו שנתיים מאז ולא יצא דבר חדש. עכשיו אני יודע למה. מייק לינדסיי, היוצר השני מאחורי הלהקה, החליט לעבור לכפר קטן בצפון איסלנד, ושם הוא מעביר את ימיו בבהיה בהרים, רחצה במעיינות טבעיים ויצירת מוזיקה. לאחרונה הוא שחרר סנונית ראשונה מפרויקט חדש שייקרא Cheek Mountain Thief. אם לשפוט לפי השיר היחיד ששוחרר עד כה, זה יישמע הרבה יותר דומה ללהקת המקור.
Cheek Mountain Thief:

נעזוב את טאננג ונעבור לג'סקה הופ. גם אותה השמעתי פה לא מעט. אני מאוד אוהב את הקול והסגנון שלה, יוצרת עצמאית שאני לא תמיד מבין על מה היא שרה אבל היא יודעת לעשות את זה בצורה מכשפת. בקרוב ייצא אלבומה הרביעי, The House that Jack Built ויש ממנו שני שירים. הראשון הוא הסינגל שיצא ממנו, Born To (כאן בגרסה מרוככת מזו של האלבום):

ושיר הנושא, שיושב מצויין על השעה והרגע שבהם נכתבות מילים אלו:

את הטוב ביותר שמרתי, כמובן, לסוף. אנחנו מגיעים ארצה, לאלבומה החדש של רותם אור. אם אתם לא מכירים אותה, אז הגיע הזמן. אני הולך לצטט עכשיו מילים יפות שכתב עליה גיא חג'ג' לפני כמעט 8 שנים:

היא זמרת. היא ילדה קטנה. היא אישה. היא בלונדינית בעלת פני-בובה ועיניים כחולות. היא נשמה סדוקה. היא כועסת, היא מתפייסת, היא מלטפת, היא שורטת. היא מדגדגת את הגיטרה ואת הגוף שלך בו זמנית. היא מקליטה בבית, בשקט, ואתה מאזין בבית, בשקט, וחוט בלתי נראה עומד בין שניכם כמו משחק טלפון של ילדים, עם שני גביעי קוטג'. והרטט עובר ממנה אליך, ואתה מקווה שגם ממך אליה.

(מכאן)

אחרי כמה שנות עבודה, יוצא סוף סוף אלבום הבכורה שלה, Hard Magic (תוכלו לשמוע קצת ממנו בעמוד הבנדקמפ של אור, ואני מניח שלאחר השקת האלבום הוא יעלה לשם במלואו). עד שהאלבום ייצא, תוכלו להסתפק בקליפ היפהפה הזה ל-This Is What You All Came For:

אגב, ב-24 לחודש זה רותם אור תשיק את האלבום בתמונע. שווה.

מי מהקוראים שעוקב אחרי הלטאה מספיק זמן, מכיר כבר את חיבתי הגדולה ללהקה ההיא מפורטלנד – הדצמבריסטס. הלהקה הזו יכולה בהחלט להתמקם בנוחות במקומות הגבוהים של רשימת עשר הלהקות האהובות עלי בכל הזמנים. יש משהו במוזיקה שלהם שהוא פשוט מכשף, מרתק ומשעשע את האוזן. והסיפורים… רובם ככולם של שירי הלהקה נכתבים על ידי הסולן קולין מלוי וכיאה לכמי שלמד אנגלית וכתיבה יוצרת, הם שירים עשירי שפה וסיפור. למלוי יש משיכה לא ברורה לסיפורים המתרחשים בתקופה מעורפלת שאני יכול לנחש שהיא אי שם במאה ה-17, או ה-18, בבריטניה או אולי דווקא בחוף המזרחי של ארצות הברית. ותמיד תמצאו בהם מימד פנטסטי כלשהו, אהבה נכזבת ואנשים העוסקים במלאכות שנעלמו מהעולם. מלוי הוא מספר סיפורים מוכשר וזה היה אך טבעי שבשלב כזה או אחר יעשה את המעבר מכתיבת שירים לכתיבת פרוזה.

וכך הוא עשה לפני שנה. בסוף אוגוסט 2011 יצא הספר הראשון מתוך טרילוגיה שעליה עבד ועובד מלוי עם אשתו, קרסון אליס (עוד רגע מילה עליה). הספר נקרא Wildwood ואפשר לשייך אותו לז'אנר ספרי ההרפתקאות לילדים ונוער, אך מהסוג שכל כך הרבה מבוגרים יהנו לקרוא. אתם יודעים, כמו שר הטבעות, דברי ימי נארניה ועוד. ההשוואה לנארניה מתבקשת במיוחד שכן הבסיס דומה: ילדים רגילים להפליא מעולמנו שלנו מגיעים כמעט במקרה לעולם אחר ופנטסטי. מבלי להסגיר יותר מדי מהעלילה, אספר רק זאת: בעיר פורטלנד שבארצות הברית מתגוררת נערה בשם פּרוּ, עם הוריה ואחיה התינוק. יום אחד, כשהיא מטיילת עם אחיה, מגיע להק עורבים וחוטף אותו אל עבר היער הפראי ששוכן מעבר למסילת הברזל שבקצה השכונה. פרו לא מהססת ויוצאת אל היער, שאליו יודע כל ילד שאסור להכנס, על מנת להציל את אחיה. בדרך היא פוגשת את קרטיס, חבר מבית הספר, ויחד הם נכנסים לעולם פראי ומיוחד של חיות מדברות, מאבקי כוח על כס השלטון ועוד.

אל תטעו לחשוב – זה לא ספר ילדים. הוא משתרע על פני 541 עמודים באנגלית שאינה מתיילדת ומכילה המון אהבה לשפה. ואם תשאלו אותי, הוא ספר נפלא, גם אם לא מושלם. מלוי מתגלה בו כסופר מוכשר שיודע לטוות סיפור מרתק, מצחיק ומרגש. אבל אני לא מבקר ספרים. ביקורות לדוגמה תוכלו למצוא כאן וכאן.

אחד הדברים הנפלאים בספר הוא האיורים שבו. כאן נכנסת לתמונה אשתו של מלוי, קרסון אליס. אליס היא מאיירת מוכשרת ואחראית, בין השאר, על עטיפות האלבומים של הדצמבריסטס כמו גם על פוסטרים להופעות שלהם. את הרעיון לספר הם הגו ביחד, כבר לפני עשור, כאשר טיילו בחורשה ליד ביתם בפורטלנד. כבר אז החליטו שמלוי יכתוב והיא תאייר. זה לקח להם עשר שנים אבל התוצאה מרהיבה. הספר מעוטר איורים, חלקם צבעוניים, שאליס ביצעה בטושים ועטים בסגנון שאני לא יודע לתאר אבל תמיד עדיף לראות. תמונה שווה אלף מילים, וידאו שווה אלף תמונות. הנה קטע וידאו קצר שמורכב מאיוריה של אליס לספר ומתאר, ולו רק לרגע, את Wildwood.

הסיבה שנזכרתי בספר הזה פתאום היא שהיום גיליתי שמגזין Time פרסם לפני יומיים את שלושת הפרקים הראשונים של החלק הבא בסדרה, שייקרא Under Wildwood. ואותי לפחות זה מרגש כמו ילד קטן.

הספר ייצא בספטמבר. עד אז אסתפק בשלושת הפרקים הראשונים ובמיקסטייפ שמלוי ואליס ערכו לקראת יציאת הספר הראשון (כאלו הם, מחוברים למוזיקה), שתוכלו להאזין לו ממש כאן:

בונוס קטן: כיאה לספר שמצליח לעורר את הדמיון של ילדים ומבוגרים-המחוברים-לילד-שבהם, חבורה קטנה של מעריצים יצירתיים הכינו לאחרונה וידאו שהוא מעין טריילר לספר (הראשון). מאוד מצא חן בעיני, בעיקר האיש בעל שני החלילים. שמתי אותו בסוף הפוסט כי יש בו ספוילר קטן. ממש קטן למעשה, אבל בכל זאת.

אני רוצה לנצל רגע את הבלוג כדי לפרסם שירות חדש של התנועה למען הפסיכולוגיה הציבורית: שיחות הכוון פסיכולוגי.

לפני הכל, שתי מילים על התנועה. התנועה למען הפסיכולוגיה הציבורית נולדה בעקבות אירועי המחאה של הקיץ הקודם ושמה לעצמה למטרה את קידום מערכת בריאות הנפש הציבורית, על כל ענפיה. החברים בתנועה (מרביתם מתמחים בפסיכולוגיה) מאמינים בנחיצות של שירותים פסיכולוגיים ציבוריים ברמה גבוהה שיאפשרו לכל אדם – גם מי שידו אינו משגת לפנות לפסיכולוג באופן פרטי – לקבל מענה למצוקות רגשיות ואחרות. העבודה נעשית בכמה מישורים וככל שיהיו התפתחויות אני אשמח לעדכן גם כאן בבלוג ובינתיים אתם יכולים לבקר באתר התנועה או לעקוב דרך הפייסבוק.

במהלך המחאה בקיץ, כששדרות רוטשילד עוד נוקדו באוהלים ומאהל המתמחים בפסיכולוגיה שקק חיים, נהגה שם פרויקט קטן של שיחות עם כל מי שמעוניין בשירותים פסיכולוגיים ולא כל כך יודע לאן לפנות. לא הייתי חלק מהפרויקט בזמנו, ואני לא יודע איך זה עבד בסיטואציה של השדרה הומת האנשים, אך עכשיו יש פנים חדשות לפרויקט הזה ובשיתוף בית העם ברוטשילד החל לרוץ פרויקט מפגשי ההכוון הפסיכולוגי.

שיחות הכוון פסיכולוגי

אחד הדברים שגיליתי כשהתחלתי לעבוד במערכת בריאות הנפש הציבורית הוא שלא מספיק אנשים יודעים על קיומה. הידעתם שאם אתם רוצים לקבל טיפול נפשי אתם יכולים פשוט לפנות למרפאה של משרד הבריאות שנמצאת בעיר שלכם (או בעיר הקרובה) ולקבל טיפול בחינם או בכמעט חינם? ומה אם אתם חווים בעיות במשפחה ורוצים עזרה מערכתית? או אם הילד שלכם לא מסתדר בבית הספר, הציונים יורדים ואתם אובדי עצות? אז מסתבר שכן, יש מערכת ציבורית שמטרתה לעזור לכם. נכון שהמערכת הזו מדולדלת במשאבים ויש בה לא מעט בעיות (תורי המתנה עצומים הם רק ההתחלה של הבעיות) – אבל היא קיימת. אך כאמור, לא מספיק אנשים יודעים זאת וכך אנשים רבים מוצאים את עצמם חסרי אונים או אובדי עצות כשהם לא יודעים למי הם יכולים לפנות, אם בכלל. ואם הם לא מסוגלים לפנות לשוק הפרטי, הם בבעיה גדולה שבעתיים.

לשם כך החלה התנועה לקיים את שיחות ההכוון. מדובר בשיחות ייעוץ והכוונה ראשוניים. אלו שיחות חד-פעמיות שאורכן חצי שעה ונערכות עם פסיכולוג חבר התנועה. בשיחה יכול הפונה להציג את הבעיה או הקושי שלו והפסיכולוג ינסה, יחד איתו, לזהות את הבעיה ולכוון את הפונה למסגרת הציבורית שתתאים לו. והמחיר? חינם.

השיחות נערכות מדי יום ראשון וחמישי, בין השעות 17:00 ל-20:00 בבית העם (רוטשילד 69, תל אביב). לא צריך לקבוע תור מראש, פשוט לבוא.

אני כותב על השיחות האלו כי אני רוצה שאנשים יידעו מזה, אחרת לא יהיה בהן טעם. לכן אני גם אשמח אם תפיצו את הפוסט כדי שאנשים נוספים יידעו על כך. מי יודע, אולי זה יעזור למישהו למצוא את המקום שלו.

פרטים נוספים בדף הפייסבוק של השיחות

טוב. אז אחרי שנים ארוכות של מחקר מאומץ, אני שמח להודיע שסוף כל סוף מצאתי את ההוכחה הניצחת לאקסיומה שגורסת שלשחורים יש הרבה יותר גרוב מללבנים*. והרי היתה מי שאמרה ש"רוב המוזיקה הטובה במאה השנה האחרונות התחילה מהשחורים, אין טעם להתווכח עם זה".

ההסבר הוא חוויתי, אז פשוט נקשיב. אותו שיר, שתי גרסאות.

Read 'em John בביצוע מקהלת הילדים של מחוז פיירפילד, קונטיקט.

Read Em John בביצוע הלהקה Carolina Chocolate Drops.

*טוב, נו, אולי המשחק פה לא הוגן. להקה מקצועית שאני אוהב לעומת מקהלת ילדים אנונימית משהו. אבל זה היה פשוט תירוץ טוב בשבילי לשים את השיר הזה של טיפות השוקולד מקרולינה ולציין כך את אלבומם החדש והמצוין Leaving Eden.

לפני שלושה ימים פרסמתי כאן את שאלון הטריוויה על הסרט "הנסיכה הקסומה". לשמחתי, היתה היענות די גדולה לשאלון ועכשיו הגיעה העת לחשוף את התוצאות.
אבל לפני כן – אני רוצה להגיד תודה גדולה לכל מי שנטל חלק בשאלון ובמיוחד למי שהפיץ את השאלון, אם זה בטוויטר, אם זה בפייסבוק, אם זה בשיחות טלפון נלהבות לדודה חדווה שגרה באוסטרליה. אלמלא אתם, לא היינו מגיעים ל-145 אנשים שענו על השאלון (נכון לכתיבת שורות אלו).

בגדול, הייתם ממש טובים. כמעט על כל השאלות רוב התשובות שניתנו היו נכונות. אז אתם יכולים לטפוח לעצמכם על השכם בשמחה. ואם אתם לא מגיעים, טפחו על השכם של האדם הקרוב אליכם. ועכשיו, נעבור שאלה-שאלה, עם התשובות שלכם ועם התשובה הנכונה.

תחזיקו חזק, זה יהיה קצת ארוך.

כמה פעמים במהלך הסרט אומר ווסטלי ל-buttercup את המשפט As you wish?
39% מכם ענו את התשובה הנכונה: ארבע פעמים. התשובה הפופולרית אחריה היתה חמש פעמים עם 25 אחוז מהקולות ושש פעמים עם 20 אחוז מהקולות. המשפט As you wish נאמר, למעשה, שבע פעמים במהלך הסרט, אך ווסטלי אומר אותו ארבע פעמים: שלוש פעמים במהלך פתיחת הסרט, כשמראים לנו את ההתאהבות שלו ושל buttercup ועוד פעם אחת כשהיא דוחפת אותו במורד ההר. שלוש הפעמים האחרות שבהן המשפט מופיע בסרט הן מפי הסבא שמקריא את הסיפור. וכמובן, בסיום הסרט, כשהנכד מבקש ממנו שיחזור מחר ויקריא לו שוב את הסיפור.

מאיפה הגיע ויזיני במקור?
פה באמת שיחקתם אותה. 94 אחוזים מכם ידעו שויזיני הגיע מסיציליה. מן הסתם, בזכות המשפט שהוא אומר שניה לפני שהוא מת בקרב-המוחות מול ווסטלי: Never go in against a Sicilian when death is on the line. אגב, ארבעה מכם חשבו שהוא רומאי ושלושה חשבו שהוא מגילדר, המדינה הדמיונית בסרט שאיתה מנסה הנסיך המפרדינק לחרחר מלחמה.

מה שמה של אישתו של Miracle Max?
מקס בעל-הנס הוא אחת הדמויות שאני הכי אוהב בסרט. בגילומו המבריק של בילי קריסטל, הוא גונב את ההצגה. אבל לא פחות חשובה ממנו היא אשתו, שאלמלא היא, מקס מעולם לא היה מסכים להציל את ווסטלי. גם פה הייתם אחלה, ו-63 אחוזים ידעו שקוראים לה ואלרי (אם כי, הראשונים מכם אולי ידעו זאת בזכות ניסוח של שאלה אחרת שבאה אחר כך ובה בטעות חשפתי את התשובה. אבל בואו נהנה מהספק). כמעט עשרים אחוזים חשבו שקוראים לה רות' ועשרה אחוזים בחרו באמיליה. רק חמישה מכם בחרו בשם מקסימיליה.

מיהן המדינות היריבות בסרט?
אחד הצירים המניעים את העלילה הוא כמובן המלחמה שמנסה ויזיני, בהוראת הנסיך, להתחיל בין שתי מדינות. 96 אחוזים מכם ידעו היטב שהמדינות הן גילדר ופלורין. שלושה מכם הצליחו להתבלבל ובחרו בתשובה שכללה את גרינלנד במקום גילדר.

מהיכן מגיעה האבקה שווסטלי שם בכוסות היין כשהוא פוגש את ויזיני?
בקרב המוחות בין ווסטלי לויזיני, ווסטלי שולף אבקה רעילה מאוד שמגיעה מאוסטרליה. שמונים אחוזים מכך ידעו שזו אכן אוסטרליה. 12 אחוזים האשימו דווקא את סין ושישה אחוזים בחרו באוסטריה, התשובה המסיחה שחשבתי שדווקא תצליח יותר לבלבל אתכם, אבל אתם לא מתבלבלים בקלות.

כיצד נקראת האבקה שווסטלי שם בכוסות היין?
אותה אבקה מפורסמת נקראת איוקיין, כמו ש-85 אחוזים מכם ידעו. ולא, היא לא אמיתית. אגב, לשלושת האנשים שבחרו בתשובה "הרמנקיין" – לא ידעתם שהרמן קיין פרש מהמירוץ לראשות המפלגה הרפובליקנית בארה"ב?

כמה משלמים איניגו ופזיק עבור הגלולה שמחייה את ווסטלי?
אחרי שאיניגו ופזיק מאתרים את ווסטלי הגוסס, הם לוקחים אותו למקס בעל-הנס על מנת להציל אותו. הוא שואל אותם כמה כסף יש להם, ולמרות שהסכום נמוך, הוא מחליט לעזור. כמה כסף היה להם? 65 מטבעות, כפי שכמעט שישים אחוזים מכם ידעו לומר. פה היתה התפלגות יותר גדולה של תשובות כשכמעט שלושים אחוזים חשבו שמדובר ב-35 מטבעות ו-21 אחוזים בחרו ב-25 מטבעות. אגב, מישהו יודע באיזה מטבע הם משתמשים?

באיזה ארץ נולד איניגו מונטויה?
טוב, זו שאלה קלה. יש כמה פעמים בסרט שמתייחסים לכך שאיניגו ספרדי, וגם השם שלו מסגיר את זה. אז לא פלא ש-85 אחוזים מכם ידעתם שהתשובה הנכונה היא ספרד. השאר התפלגו בין פורטוגל לבין קולוניה ספרדית בדרום אמריקה.

מה עשה מקס כדי שהגלולה תחליק בגרון של ווסטלי בקלות?
74 אחוזים מכם ידע שהדרך לעזור לגלולת הפלא להחליק בגרון היא לצפות אותה בשוקולד. אני די מרוצה מעצמי שהצלחתי להטעות 14 אחוזים מכם שבחרו בתשובה "לדחוף עם מפוח". זה רק מראה שהופעת המפוח בתחילת הסצינה (כדי לגרום לווסטלי לדבר) עשתה עבודת הטעייה טובה.

כמה שומרים הוצבו בשער הטירה בשעת החתונה?
פה היתה קצת התחכמות. בהתחלה הוצבו שלושים שומרים בשער הטירה, אולם הנסיך המפרדינק, שחשש שמשהו יקרה, דרש ממנהל כוחות הבטחון שלו, ילין, להכפיל את מספרם. לכן, התשובה הנכונה היא שישים שומרים. 84 אחוזים מכם ידעתם את זה, אז סחטיין. אגב, רוב הטועים בחרו ב-120 שומרים.

בן כמה היה איניגו כשאביו נרצח?
בשביל לענות נכון על השאלה הזו צריך או להקשיב טוב לפרטים או לראות את הסרט כל כך הרבה פעמים עד שהפרטים האלו נקלטים. כמו שקרה לי. כשאיניגו פוגש את ווסטלי לראשונה, לפני שהם מתחילים בקרב הסיף המפורסם, הם משוחחים מעט. זה הרגע שבו אנחנו שומעים את סיפורו הטראגי של איניגו ואיך הוא איבד את אביו. וכפי שהוא אומר, זה קרה כשהוא היה בן 11. 59 אחוזים מכך ידעתם את זה.

איפה מצא ויזיני את פזיק?
54 אחוזים מכם ידעו שויזיני מצא את פזיק בגרינלנד, מובטל. 37% בחרו בתשובה הלא נכונה, אבל שנשמעת סבירה מאוד – בקרקס ברומא.

איפה נולד פזיק?
ויזיני מצא את פזיק בגרינלד. אבל איפה פזיק נולד? התשובה לשאלה הזו לא מופיעה בסרט אבל היא כן מופיעה בספר. מה? הספר? חשבנו שזה שאלון על הסרט! נו, כן, אבל יש גם את הספר שעליו מתבסס הסרט והוא ספר טוב, אז לכו לקרוא אותו.
אני לא יודע כמה מכם קראו את הספר, אבל 43 אחוזים ענו נכון – פזיק נולד בטורקיה. 32 אחוזים חשבו שהוא נולד בבולגריה ושאר התשובות התפלגו בין גרינלנד ופלורין.

מה שם הספינה של שודד הים רוברטס?
ווסטלי, כך אנחנו למדים בביצת האש, נתפס על ידי שודד הים רוברטס שלקח אותו תחת חסותו. לאחר מכן ווסטלי הפך לשודד הים רוברטס בעצמו וירש את הספינה הקרויה Revenge, כפי שענו נכון 57 אחוזים מכם. התשובה Vengence הצליחה לבלבל 34 אחוזים מכם.

על שם מי קרויים מקס ואשתו?
אנחנו חוזרים למקס בעל-הנס ולאשתו ואלרי. 58 אחוזים מכם ענו נכון – הם קרויים על שם ההורים של ויליאם גולדמן, הסופר והתסריטאי של הסרט. 2 אנשים חשבו שאלו השמות של המלך והמלכה של גילדר. ואם זה היה נכון, אז ויליאם גולדמן היה הנסיך המפרדינק והיקום היה קורס.

מי הלחין את המוזיקה לסרט?
המוזיקה לסרט הולחנה על ידי מארק נופלר מהלהקה דייר סטרייטס. 51 אחוזים מכם ידעתם את זה. אגב, למי שתיקן אותי שמדובר במארק קנופלר, לא מדויק. ה-K בשם Knopfler היא שקטה. בדיוק כמו אצל לזלי נופ מ-Parks and Recreation. שאר התשובות האפשריות היו בריאן פרי, ג'ון ויליאמס והאנס זימר וכל אחד מהם קיבל נתח דומה מהתשובות.

מה מכיל הכריך הטוב בעולם?
פה אני ממש מרוצה מעצמי, וסליחה על הרשעות. בסצינה שבה פזיק ואיניגו מנסים לשכנע את מקס בעל-הנס לעזור להם למרות שאין להם הרבה כסף, איניגו אומר שהם זקוקים להחיות את ווסטלי למטרה טובה – אהבת אמת. ואז מקס אומר שאהבת אמת היא הדבר הכי טוב בעולם, מלבד כריך מסוים. רובכם, 68 אחוזים, בחר בתשובה בייקון, חסה ועגבניה. זהו כריך ה-BLT המפורסם, והטעים. אך זו לא התשובה הנכונה! התשובה הנכונה, שאותה בחרו 22 אחוזים שיכולים לטפוח לעצמם על הבטן, היא כבש, חסה ועגבניה או אם לצטט מהסרט:
a nice MLT, a mutton, lettuce and tomato sandwich, where the mutton is nice and lean and the tomato is ripe. They're so perky, I love that.
אגב, לשני האנשים שבחרו בתשובה "שוקולד השחר ובננות", אייל שני מוסר ד"ש.

כשנלחמים "עד לכאב", איזה איבר הכי חשוב שיישאר על המפסיד?
בסוף הסרט, ווסטלי מתעמת עם הנסיך המפרדינק. הנסיך שולף את חרבו וקורא, כמו חמום מוח אמיתי, "To the Death!" ואז ווסטלי אומר לו לא. לא נלחמים עד המוות. נלחמים עד לכאב. ומה זה אומר עד לכאב? רציתי להביא לפה את ווסטלי, שיסביר עם מילים קטנות, אבל אי אפשר לאמבד את הוידאו הזה. מי שרוצה, הנה הקישור.
בכל מקרה, עד לכאב זה אומר שנשארים עם האוזניים, כדי שיהיה אפשר לשמוע את כל זעקות האימה מהילדים שיראו את הדמות המעוותת הנותרת, את כל זעקות הלעג והקלס. זו המשמעות של "עד לכאב". ו-85 אחוזים מכם ידעתם את זה.

מהו שמו הפרטי של האיש בעל שש האצבעות?
האיש בעל שש האצבעות הוא דמות חשובה מאוד בסרט. אבל איך קוראים לו? התשובה הנכונה היא טיירון ואנחנו יודעים זאת משיחה בינו לבין הנסיך שבה המפרדינק משתמש בשם. או בשמו המלא: הרוזן טיירון רוגן. 61 אחוזים מכם ידעתם את זה.

מי כתב את הספר שמקריא הסבא לנכד?
פה צריך רגע להסביר, למי שלא בטוח. בסרט, מגיע סבא חביב לבקר את נכדו החולה. כדי לשמח את הנכד, הוא מקריא לו ספר שאבא שלו היה מקריא לו כשהוא היה חולה. הספר נקרא "הנסיכה הקסומה" וכתב אותו ס. מורנשטרן, כפי שידעו לומר 63 אחוזים מכם. 26 אחוזים בחרו בשם ויליאם גולדמן. גולדמן הוא מי שכתב באמת את הספר (ואת התסריט לסרט) אבל אני התכוונתי לשאול מי כתב את הספר שבתוך הספר. שזה קצת כמו חלום בתוך חלום אבל הרבה לפני אינספשן.

מה שמו המקורי של שודד הים רוברטס שהוריש לווסטלי את התואר והספינה?
כאמור, בביצת האש למדנו שווסטלי נתפס על ידי שודד הים רוברטס. רוברטס החליט לחוס על חייו והפך אותו לבן טיפוחיו. לימים, רוברטס החליט לפרוש מהמקצוע והוריש את הספינה ואת התואר לווסטלי. אך מה היה שמו האמיתי של רוברטס? התשובה היא ריאן, שזה שם לא פיראטי בעליל. 63 אחוזים מכם ידע לענות נכון. 22 אחוזים חשבו שהם הוא ג'ורג' ועשרה אחוזים בחרו בשם רוברטס. אגב, חמישה מכם בחרו בשם אורבר, שהכנסתי כמחווה לצייצן מהטוויטר הנושא שם זה.

מה שמו המקורי של שודד הים רוברטס *השני* (שקיבל את התואר והספינה מרוברטס האמיתי)?
אוקי. אז מסתבר שריאן, שהוריש את תפקיד שודד הים רוברטס לווסטלי, הוא לא רוברטס המקורי. ממי הוא ירש את התפקיד? מאדם בשם קאמרבנד, כפי שידעו 52 אחוזים מכם.

איפה מתגורר שודד הים רוברטס המקורי אחרי שפרש מהמקצוע?
ונסכם את השאלות על רוברטס עם השאלה האחרונה. שודד הים רוברטס המקורי פרש מהמקצוע ועכשיו הוא חי כמו מלך בפטגוניה. ידעו לענות על כך 79 אחוזים. רוב האחרים חשבו שהוא משייט מסביב לעולם או מנהל חוות סוסים בסיציליה.

כמה זמן נעדר ווסטלי מאז שעזב כדי למצוא את מזלו?
ווסטלי, שהיה מאוהב כל כך ב-buttercup, ידע שאין לו כסף לנישואין. אז הוא עזב את פלורין וניסה למצוא את מזלו על גבי הים. בינתיים חשבו שהוא מת (כי ספינתו נתפסה על ידי שודד הים הנורא רוברטס) והנסיך החליט לשאת את buttercup לאישה. כל התרחש במהלך חמש שנים ושני שליש מכם ידע את זה.

בן כמה איניגו בזמן התרחשות הסרט?
זוכרים שאיניגו מספר לווסטלי על הרצח של אביו? כאמור, הוא מספר שזה היה בגיל 11. אחר כך הוא אומר שעברו בינתיים עשרים שנה. מסקנה: היום הוא בן 31 (כשאני אומר היום אני מתכוון להווה של הסרט, כמובן. היום איניגו פרש ממקצועו והפך להיות סוכן CIA).
65 אחוזים מכם ענה נכון. רוב האחרים פספסו בשנה ובחרו בתשובה 30.

על פי ויזיני, מהי הטעות הקלאסית ביותר שאדם יכול לעשות?
גם פה אני חייב לכם הבהרה. אנחנו חוזרים לסצינה שבה מתנהל קרב מוחות בין ווסטלי לויזיני. שניהם שותים מכוסות היין. ויזיני בטוח שהוא הצליח לרמות את ווסטלי ולנצח בקרב. הוא לא יודע, כמובן, ששתי הכוסות מורעלות. הוא מאוד מרוצה מעצמו ואז הוא אומר לווסטלי שהוא נפל בפח של אחת הטעויות הכי קלאסיות בעולם. המפורסמת ביותר (כך לפי ויזיני) היא לעולם אל תתערב במלחמה יבשתית באסיה וזו התשובה שאליה התכוונתי. 33 אחוזים מכם בחר בתשובה הזו. 56 אחוזים בחר בתשובה "לעולם אל תתחרה בסיציליאני כשהתוצאה של הפסד היא מוות" או במילים המקוריות: "Never go in against a Sicilian when death is on the line". זה המשפט המפורסם יותר שאחריו ויזיני מתחיל לצחוק. ומת.

בקרב הסיף, באיזו טקטיקה בוחר ווסטלי, בהתחשב בקרקע הסלעית?
סצינת הסיף בין איניגו לווסטלי היא מהאהובות עלי בסרט. במהלך הסצינה מחווים השניים דעה על טקטיקות הסיף זה של זה. הם זורקים שמות של טכניקות אמיתיות, למקרה שתהיתם. ואגב, קארי אלווס ומנדי פטינקין – ששיחקו את ווסטלי ואיניגו בהתאמה – התעקשו ללמוד סיף ולעשות את הסצינה בעצמם. הם למדו לעשות סיף הן ביד ימין והן ביד שמאל.
התשובה הנכונה היא בונטי, זו הטקטיקה שבחר ווסטלי בהתחשב בקרקע הסלעית. רובכם בחר דווקא בתשובה "אגריפה", שגם היא אחת הטכניקות המוזכרות בסצינה.
רציתי לשים פה את הסצינה, אבל שוב – אי אפשר לאמבד. תוכלו לצפות בה כאן.

איך קראו לאבא של איניגו מונטויה?
זו היתה שאלה די קלה, וכמעט שמונים אחוזים ידעו לומר שלאבא של איניגו מונטויה, קראו דומינגו. הלאה.

מי מהשניים שמאלי?
אני מתכוון כמובן לווסטלי ואיניגו, אשר נלחמים בקרב הסיף בהתחלה ביד שמאל ואז עוברים ליד ימין. ידעתם היטב לומר שלמעשה אף אחד מהם לא שמאלי.

מהם שלוש הסכנות של ביצת האש?
ביצת האש היא מקום לא ממש פסטורלי. יש בו הרבה סכנות. אבל אם יודעים לזהות אותן מראש, אפשר לחיות שם לא רע, כך לפי ווסטלי. בשאלה הזאת עשיתם עבודה מצוינת. כולכם ידעתם ששלוש הסכנות הן מכרסמים בגודל בלתי רגיל, חול טובעני ופרצי אש פתאומיים. אתם מוכנים למגורים בביצת האש! אני צופה עליה במחירי הנדל"ן.

לאיזו רמה מביא הנסיך המפרדינק את המכונה של הרוזן רוגן כשהוא מבין ש-buttercup תמיד תאהב את ווסטלי?
כשהמפרדינק מבין שהאהבה בין ווסטלי ל-buttercup היא אהבת אמת והיא מעולם לא תאהב אותו, הוא מחליט להתנקם בווסטלי. הוא ממהר לבור הייאוש, איפה שווסטלי כלוא ומחובר למכונת הכאב של הרוזן רוגן ומעלה אותה לרמה 50. 37 אחוזים מכם ידע את זה. הרוב דווקא חשב שהוא העלה את המכונה לרמה 100.

שאלת בונוס מיוחדת: במה שונה הסוף של הסרט מהסוף של הספר?
זו עוד שאלה למי שקרא את הספר ולכן היא שאלת בונוס מיוחדת. בסוף הסרט, עולים ווסטלי, buttercup, פזיק ואיניגו על ארבעת הסוסים המהירים ביותר של הנסיך ובורחים אל החופש, שמחים וטובי לב. סוף טוב, כמו שהוליווד אוהבת.
אבל בספר… המצב מורכב יותר. רובכם לא ניסה לענות על השאלה אבל מי שכן ידע לספר ברמת מורכבות כזו או אחרת שהסוף בספר לא כזה טוב, או לפחות לא כזה סגור.
בסוף הספר הם באמת בורחים על ארבעת הסוסים המהירים של המפרדינק ומדובר על סוף טוב וקסום.
אבל אז קורה משהו רע. יש סוף נוסף: הפצע של איניגו (זוכרים שהרוזן בעל שש האצבעות פוצע אותו בבטן?) נפתח. בנוסף, הגלולה שהחייתה את ווסטלי מאבדת את השפעה והוא מתמוטט, פזיק טועה בניווט עם הסוס והסוס של buttercup מועד. בקיצור – בלגן. כל זה כשאנשיו של הנסיך דולקים אחריהם. ולא ברור מה קורה אז. הספר נגמר עם סוף פתוח. יש הסוברים שזה למעשה פתח לספר המשך שלא באמת נכתב לאחר מכן, אם כי יש גרסאות שיש בהן סיפור המשך ובו מסופר על התינוקת של ווסטלי ו-buttercup.

זהו. תם ונשלם שאלון הנסיכה הקסומה. יש עוד המון שאלות שיכולתי לשאול ולא שאלתי, חלקן קשות יותר, חלקן לא. אולי נעשה מתישהו שאלון המשך. מה אתם אומרים, היה קשה? נהניתם? מה אתם חושבים על הסרט בכלל? יש לכם רעיונות לשאלות שלא נשאלו והיו חסרות לכם? ספרו לי עוד בתגובות.

אבל זה עוד יותר מורכב

הפוסט הזה יהיה קצר.

כשהייתי ילד קטן, יצא הסרט "הנסיכה הקסומה". לאחי הגדול היתה אותו בקלטת וידאו ואי אפשר לספור את כמות הפעמים שצפינו בה יחד. כך הסרט הזה הפך להיות אולי הסרט האהוב עלי בכל הזמנים וכשאני צופה בו אני צריך ממש להשתדל לא לצטט את רובו.

כשהייתי בצבא חיברתי שאלון טריוויה עם שאלות על הסרט (וקצת על הספר). השאלון היה לא קל ונחל הצלחה מסוימת בקרב חבריי. אך מאז הוא הלך לאיבוד בתהום הנשייה או בבור הייאוש, אבל היום החלטתי לנסות ולשחזר אותו. כך נולד שאלון הטריוויה החדש של הנסיכה הקסומה ואני מזמין אתכם לנסות ולענות עליו. לא הכי קשה בעולם, אבל לא הכי קל.

פתרונות יגיעו מאוחר יותר השבוע.

המיקסטייפ הנוכחי של סינסתזיה הורכב לאורך זמן מה. לפחות שלושה שבועות מהרגע שבחרתי את שני השירים הראשונים ועד שהצטרפו האחרים. הוא התחיל ממחשבה על עיר, והמשיך למחשבות אחרות, והסתיים במחשבה על גשם.

להאזנה אונליין פשוט לוחצים פה למטה. להורדה והאזנה עופליין, לוחצים כאן.

רשימת השירים
שלומי שבן – בעיות אישיות
אסף אמדורסקי – הרחובות ממריאים לאט
Crosby, Stills, Nash & Young – Helplessly Hoping
Emiliana Torrini – Today Has Been Ok
Elvis Perkins – It's a Sad World After All
אריק איינשטיין – השיכור
איתמר ציגלר – תוכי יוסי
Fleet Foxes – Montezuma
My Brightest Diamond – In the Beginning
Nick Drake – Horn
ליאור ייני – מיהו המיילל ברוח
דויד פרץ – יפה כמו שקט
יוסי בנאי – ערב עירוני
יאיר יונה – It's Not The Heat
עוזי נבון – להיות לך לכוכב (אקוסטי)
יוני רכטר – זה כל מה שיש
תיקי דיין – ושוב לבד

מקור תמונה

1. התעוררתי אתמול בבוקר ויצאתי לטיול עם הכלבה. תוך כדי שוטטות באוויר הבוקר המקפיא, התעדכנתי בחדשות וגיליתי שבזמן שישנתי, הכנסת אישרה את חוק המסתננים. (ברוב מגוחך של 37 לעומת 8. איפה היו 85 הח"כים האחרים האחרים?)

זה מאכזב כשלעצמו. מרתיח, אפילו. וזו הרי עוד טיפה בים של הצעות חוק משוגעות, בזויות ומפחידות שהתרגשו אלינו בשבועות/חודשים האחרונים.

2. ובאמת שאני מתקשה להבין איך מכל המקומות בעולם, דווקא המדינה שלנו הצליחה לחוקק חוק שכזה. (מפתיע שאני עדיין מופתע, לא?)
למי שלא יודע על מה אני מדבר, אגיד בקצרה שהחוק הזה מנסה להתמודד עם בעית המסתננים ומבקשי המקלט על ידי הקמת מתקן כליאה ענקי שיכול להכיל כעשרת אלפים כלואים, ובו יהיה ניתן לכלוא בני אדם לתקופה של עד שלוש שנים, ככה סתם, ללא משפט (תקופת זמן חריגה, יחסית לעולם).

3. עכשיו, אני לא בא לערוך פה דיון על בעית ההסתננות. נניח שיש בעיה (נניח). האם הפתרון הוא לקחת אנשים ולתקוע אותם בכלא עצום לשלוש שנים רק כי הם הגיעו לבקש פה מקלט? יש לזכור שחלקם, לפחות חלקם, פליטים שברחו מהבית, מקום שבו הרגו את קרוביהם ורדפו אותם עצמם (נשמע לכם מוכר? אה, סליחה, אסור להשוות). אבל, אז מה? בואו נניח שכולם מסתננים-מרושעים-שרוצים-לקחת-לנו-את-מקומות-העבודה-ואת-הנשים-שלנו. למה לבדוק בקשות הכרה לפליטים כשאפשר פשוט לכלוא אותם ולהעלים אותם מהעין? יותר עדיף.

התמונה ברשיון by-nc-nd וצולמה ע"י יוסי גורביץ. המקור כאן.

4. אתמול עבדתי במרפאה. בין הדרכה לטיפול, התעדכנתי מדי פעם בטוויטר והתברר לי שמתארגנת בערב הפגנה בכיכר רבין נגד החוק הזה. החוק כבר עבר, אבל אולי עדיף מאוחר מאשר לעולם לא. כשהגיע הערב, הרגשתי שאין לי כוח לצאת מהבית, לנסוע לכיכר, לחפש חניה. וזה הרגיז אותי שאין לי כוח. כי רוב היום החוק הזה (ואחרים) קפץ לי לראש וצקצקתי ביני לבין עצמי, אבל כמה אני יכול לצקצק?

5. אז בסוף, בהחלטה רגעית, החלטתי ללכת. הגעתי לכיכר בערך מתי שהתחילו לחסום את אבן גבירול. עמדתי שם, אפי קופא מקור. ראיתי כמה אנשים מוכרים מהטוויטר. את חלקם זיהיתי אך נבוכתי מלגשת לומר שלום. מסביב נשמעו כמה קריאות ("העם דורש צדק לפליטים" היתה הבולטת שבהן). כמה חבר'ה ניסו לשכנע כמה חבר'ה אחרים לרדת לכביש כדי לחסום אותו ביתר יעילות. מכוניות צפרו.

ובעיקר הרגשתי שכל זה חסר טעם.

6. חסר טעם כי הרי החוק כבר עבר. כמה עשרות, אולי מאות, אנשים שיצאו לכיכר (בספונטניות מעוררת הערכה, יש להודות) לא יביאו לשינוי החקיקה הזו. לא ככה ולא כל כך מהר. זה היה, ככל הנראה, מעט מדי ומאוחר מדי. וכי למעט מדי אנשים, כך נראה, אכפת בכלל.

7. אחרי כחצי שעה החלטתי לחזור הביתה. בדרכי חזרה אל הרכב צייצתי:
"הייתי לרגע בהפגנה. זה הרגיש חסר טעם. כמו לכתוב עם טוש לבן על קרח. עכשיו חולף על פני בתי הקפה של אבן גבירול עם אף קפוא."
וזה באמת הרגיש חסר טעם. חסר טעם וריקני בערך כמו כוס הקפוצ'ינו מלאת הקצפת וסירופ השוקולד שהוגשה לאיזה שולחן שבדיוק חלפתי על פניו בדרך לרכב (ברצינות? קפה עם קצפת וסירופ שוקולד? אנחנו בקפולסקי וזו 1987?)

8. וחוק המסתננים הוא רק דוגמה אחת. הרי יש עוד. בכל התחומים. עוד כתבה שעצבנה אותי אמש היתה זו על הצעת החוק המטומטמת שמבטלת את החובה לסמן מחירים על גבי המוצרים. חוק אנטי-צרכני מובהק. אחרי כל הקיץ שעברנו, זה מה שאנחנו מקבלים? אז מה הטעם?

9. עד כאן. אין באמת פואנטה לפוסט הזה. רק ייאוש. המזל הוא שאני בטוח שהוא זמני.

קריאה נוספת ומומלצת בעניין החוק המעפן הזה: "חוק הפליטים, שפרה ופועה" – בבלוג של מוטי פוגל

עדכון: אוסיף לכם גם את הפוסט הזה של דובי קננגיסר. הוא צודק במה שהוא אומר, שלהפגין מול עצמנו בכיכר רבין זה קצת מיותר ומפספס את המטרה.

במירוץ החיים האינסופי שאנחנו מצויים, נראה שאנחנו תמיד עם הפנים קדימה, אל העתיד. כל הזמן מנסים להשיג משהו חדש, יותר גדול, יותר מרשים. כל זה טוב ויפה, זה מה שמניע את הקידמה. אבל לפעמים חשוב להסתכל גם אחורה, ולהזכר בימים אחרים, ימים של ילדות, ימים של פשטות.

לא תכננתי לעשות את זה היום, לשקוע בנוסטלגיה. אבל נבירה קטנה בבוידעם הובילה אותי למצוא ארגז של סרטים ישנים מהילדות*. מכיוון שלהיזכר לבד זה כיף אך משעמם, החלטתי לחלוק את הזכרונות האלה אתכם.
דיגיטיזציה מהירה שלהם מאפשרת לי להביא אותם לכאן ולהזכר, יחד אתכם, בימים שבהם העולם נראה ענק אבל היתה לנו חלקת אלוהים קטנה שבה חיינו, עבדנו, למדנו – ובעיקר רקדנו ונהננו.

לרקוד עם אבא ביריד חוצות היוצר
זוכרים את יריד חוצות היוצר? אני זוכר מדי שנה שהלכנו לבקר ביריד, לטייל בין האמנים השונים. הכי אהבתי את נגני הרחוב. לעתים זרים מוחלטים שנפגשו לרגע והחלו לנגן יחד כאילו הכירו מימים ימימה. הנה וידאו שצולם במהלך כנס של כנרים ביריד חוצות היוצר (לא זוכר באיזו שנה) שבו אבא שלי ואני החלטנו לפצוח בריקוד.

רוקדים בפיקניק משפחתי
כן, מוזיקה וריקודים מילאו את חיינו. ואפילו לא היינו צריכים ירידים מאורגנים בשביל להנות. כל מה שהיה צריך הוא לצאת לפארק הירקון עם משפחה וחברים, להביא כמה כלי נגינה ולפצוח בריקוד קבוצתי. אפילו התינוקות בעגלה נהנו!

הילדים שהיינו, שמחים כל כך
זוכרים שהיינו ילדים, והיינו יוצאים לחצר ליד הכניסה לבקתה שלנו, ואחד הדודים שלנו היה מנגן בבנג'ו והיינו רוקדים מולו בזמן שאמא הייתה יושבת קפואה מול הדוד? ימים נפלאים!

שירים משפחתיים
דודי שרגא המשופם אהב לנגן ולשיר. בבוקר שבת היה יוצא לפתח הבית עם אשתו מתילדה ומנגן שיר או שניים לשכניו. בוידאו הזה אפשר לראות גם את דודניתי סיגי, ישובה על הכסא.

פעם היו עושים כביסה בכיף
בוידאו הבא רואים את השכנה שלנו, בלה, במכבסה השכונתית, כשמגיע בעלה אליהו ולוקח את קרש הכביסה ופוצח בנגינה עליזה עם בנו הצעיר.

שבת אחים גם יחד
ולסיום, הנה סבא שלי ואחיו (סבא שלי מימין) מנגנים יחד עם אביהם, שבנה את הבנג'ו הגדול בעולם.

*כל הזכרונות המוגשים בפוסט זה הינם פיקטיביים לחלוטין. אמא, אל דאגה, לא קיבלתי מכה בראש. קטעי הוידאו הנפלאים שהוגשו בטמפרטורה הראויה בפוסט זה מגיעים מערוץ היוטוב הזה ותמצאו שם עוד קטעים נפלאים נוספים.