הפוסט הזה יהיה קצר.

כשהייתי ילד קטן, יצא הסרט "הנסיכה הקסומה". לאחי הגדול היתה אותו בקלטת וידאו ואי אפשר לספור את כמות הפעמים שצפינו בה יחד. כך הסרט הזה הפך להיות אולי הסרט האהוב עלי בכל הזמנים וכשאני צופה בו אני צריך ממש להשתדל לא לצטט את רובו.

כשהייתי בצבא חיברתי שאלון טריוויה עם שאלות על הסרט (וקצת על הספר). השאלון היה לא קל ונחל הצלחה מסוימת בקרב חבריי. אך מאז הוא הלך לאיבוד בתהום הנשייה או בבור הייאוש, אבל היום החלטתי לנסות ולשחזר אותו. כך נולד שאלון הטריוויה החדש של הנסיכה הקסומה ואני מזמין אתכם לנסות ולענות עליו. לא הכי קשה בעולם, אבל לא הכי קל.

פתרונות יגיעו מאוחר יותר השבוע.

המיקסטייפ הנוכחי של סינסתזיה הורכב לאורך זמן מה. לפחות שלושה שבועות מהרגע שבחרתי את שני השירים הראשונים ועד שהצטרפו האחרים. הוא התחיל ממחשבה על עיר, והמשיך למחשבות אחרות, והסתיים במחשבה על גשם.

להאזנה אונליין פשוט לוחצים פה למטה. להורדה והאזנה עופליין, לוחצים כאן.

רשימת השירים
שלומי שבן – בעיות אישיות
אסף אמדורסקי – הרחובות ממריאים לאט
Crosby, Stills, Nash & Young – Helplessly Hoping
Emiliana Torrini – Today Has Been Ok
Elvis Perkins – It's a Sad World After All
אריק איינשטיין – השיכור
איתמר ציגלר – תוכי יוסי
Fleet Foxes – Montezuma
My Brightest Diamond – In the Beginning
Nick Drake – Horn
ליאור ייני – מיהו המיילל ברוח
דויד פרץ – יפה כמו שקט
יוסי בנאי – ערב עירוני
יאיר יונה – It's Not The Heat
עוזי נבון – להיות לך לכוכב (אקוסטי)
יוני רכטר – זה כל מה שיש
תיקי דיין – ושוב לבד

מקור תמונה

1. התעוררתי אתמול בבוקר ויצאתי לטיול עם הכלבה. תוך כדי שוטטות באוויר הבוקר המקפיא, התעדכנתי בחדשות וגיליתי שבזמן שישנתי, הכנסת אישרה את חוק המסתננים. (ברוב מגוחך של 37 לעומת 8. איפה היו 85 הח"כים האחרים האחרים?)

זה מאכזב כשלעצמו. מרתיח, אפילו. וזו הרי עוד טיפה בים של הצעות חוק משוגעות, בזויות ומפחידות שהתרגשו אלינו בשבועות/חודשים האחרונים.

2. ובאמת שאני מתקשה להבין איך מכל המקומות בעולם, דווקא המדינה שלנו הצליחה לחוקק חוק שכזה. (מפתיע שאני עדיין מופתע, לא?)
למי שלא יודע על מה אני מדבר, אגיד בקצרה שהחוק הזה מנסה להתמודד עם בעית המסתננים ומבקשי המקלט על ידי הקמת מתקן כליאה ענקי שיכול להכיל כעשרת אלפים כלואים, ובו יהיה ניתן לכלוא בני אדם לתקופה של עד שלוש שנים, ככה סתם, ללא משפט (תקופת זמן חריגה, יחסית לעולם).

3. עכשיו, אני לא בא לערוך פה דיון על בעית ההסתננות. נניח שיש בעיה (נניח). האם הפתרון הוא לקחת אנשים ולתקוע אותם בכלא עצום לשלוש שנים רק כי הם הגיעו לבקש פה מקלט? יש לזכור שחלקם, לפחות חלקם, פליטים שברחו מהבית, מקום שבו הרגו את קרוביהם ורדפו אותם עצמם (נשמע לכם מוכר? אה, סליחה, אסור להשוות). אבל, אז מה? בואו נניח שכולם מסתננים-מרושעים-שרוצים-לקחת-לנו-את-מקומות-העבודה-ואת-הנשים-שלנו. למה לבדוק בקשות הכרה לפליטים כשאפשר פשוט לכלוא אותם ולהעלים אותם מהעין? יותר עדיף.

התמונה ברשיון by-nc-nd וצולמה ע"י יוסי גורביץ. המקור כאן.

4. אתמול עבדתי במרפאה. בין הדרכה לטיפול, התעדכנתי מדי פעם בטוויטר והתברר לי שמתארגנת בערב הפגנה בכיכר רבין נגד החוק הזה. החוק כבר עבר, אבל אולי עדיף מאוחר מאשר לעולם לא. כשהגיע הערב, הרגשתי שאין לי כוח לצאת מהבית, לנסוע לכיכר, לחפש חניה. וזה הרגיז אותי שאין לי כוח. כי רוב היום החוק הזה (ואחרים) קפץ לי לראש וצקצקתי ביני לבין עצמי, אבל כמה אני יכול לצקצק?

5. אז בסוף, בהחלטה רגעית, החלטתי ללכת. הגעתי לכיכר בערך מתי שהתחילו לחסום את אבן גבירול. עמדתי שם, אפי קופא מקור. ראיתי כמה אנשים מוכרים מהטוויטר. את חלקם זיהיתי אך נבוכתי מלגשת לומר שלום. מסביב נשמעו כמה קריאות ("העם דורש צדק לפליטים" היתה הבולטת שבהן). כמה חבר'ה ניסו לשכנע כמה חבר'ה אחרים לרדת לכביש כדי לחסום אותו ביתר יעילות. מכוניות צפרו.

ובעיקר הרגשתי שכל זה חסר טעם.

6. חסר טעם כי הרי החוק כבר עבר. כמה עשרות, אולי מאות, אנשים שיצאו לכיכר (בספונטניות מעוררת הערכה, יש להודות) לא יביאו לשינוי החקיקה הזו. לא ככה ולא כל כך מהר. זה היה, ככל הנראה, מעט מדי ומאוחר מדי. וכי למעט מדי אנשים, כך נראה, אכפת בכלל.

7. אחרי כחצי שעה החלטתי לחזור הביתה. בדרכי חזרה אל הרכב צייצתי:
"הייתי לרגע בהפגנה. זה הרגיש חסר טעם. כמו לכתוב עם טוש לבן על קרח. עכשיו חולף על פני בתי הקפה של אבן גבירול עם אף קפוא."
וזה באמת הרגיש חסר טעם. חסר טעם וריקני בערך כמו כוס הקפוצ'ינו מלאת הקצפת וסירופ השוקולד שהוגשה לאיזה שולחן שבדיוק חלפתי על פניו בדרך לרכב (ברצינות? קפה עם קצפת וסירופ שוקולד? אנחנו בקפולסקי וזו 1987?)

8. וחוק המסתננים הוא רק דוגמה אחת. הרי יש עוד. בכל התחומים. עוד כתבה שעצבנה אותי אמש היתה זו על הצעת החוק המטומטמת שמבטלת את החובה לסמן מחירים על גבי המוצרים. חוק אנטי-צרכני מובהק. אחרי כל הקיץ שעברנו, זה מה שאנחנו מקבלים? אז מה הטעם?

9. עד כאן. אין באמת פואנטה לפוסט הזה. רק ייאוש. המזל הוא שאני בטוח שהוא זמני.

קריאה נוספת ומומלצת בעניין החוק המעפן הזה: "חוק הפליטים, שפרה ופועה" – בבלוג של מוטי פוגל

עדכון: אוסיף לכם גם את הפוסט הזה של דובי קננגיסר. הוא צודק במה שהוא אומר, שלהפגין מול עצמנו בכיכר רבין זה קצת מיותר ומפספס את המטרה.

במירוץ החיים האינסופי שאנחנו מצויים, נראה שאנחנו תמיד עם הפנים קדימה, אל העתיד. כל הזמן מנסים להשיג משהו חדש, יותר גדול, יותר מרשים. כל זה טוב ויפה, זה מה שמניע את הקידמה. אבל לפעמים חשוב להסתכל גם אחורה, ולהזכר בימים אחרים, ימים של ילדות, ימים של פשטות.

לא תכננתי לעשות את זה היום, לשקוע בנוסטלגיה. אבל נבירה קטנה בבוידעם הובילה אותי למצוא ארגז של סרטים ישנים מהילדות*. מכיוון שלהיזכר לבד זה כיף אך משעמם, החלטתי לחלוק את הזכרונות האלה אתכם.
דיגיטיזציה מהירה שלהם מאפשרת לי להביא אותם לכאן ולהזכר, יחד אתכם, בימים שבהם העולם נראה ענק אבל היתה לנו חלקת אלוהים קטנה שבה חיינו, עבדנו, למדנו – ובעיקר רקדנו ונהננו.

לרקוד עם אבא ביריד חוצות היוצר
זוכרים את יריד חוצות היוצר? אני זוכר מדי שנה שהלכנו לבקר ביריד, לטייל בין האמנים השונים. הכי אהבתי את נגני הרחוב. לעתים זרים מוחלטים שנפגשו לרגע והחלו לנגן יחד כאילו הכירו מימים ימימה. הנה וידאו שצולם במהלך כנס של כנרים ביריד חוצות היוצר (לא זוכר באיזו שנה) שבו אבא שלי ואני החלטנו לפצוח בריקוד.

רוקדים בפיקניק משפחתי
כן, מוזיקה וריקודים מילאו את חיינו. ואפילו לא היינו צריכים ירידים מאורגנים בשביל להנות. כל מה שהיה צריך הוא לצאת לפארק הירקון עם משפחה וחברים, להביא כמה כלי נגינה ולפצוח בריקוד קבוצתי. אפילו התינוקות בעגלה נהנו!

הילדים שהיינו, שמחים כל כך
זוכרים שהיינו ילדים, והיינו יוצאים לחצר ליד הכניסה לבקתה שלנו, ואחד הדודים שלנו היה מנגן בבנג'ו והיינו רוקדים מולו בזמן שאמא הייתה יושבת קפואה מול הדוד? ימים נפלאים!

שירים משפחתיים
דודי שרגא המשופם אהב לנגן ולשיר. בבוקר שבת היה יוצא לפתח הבית עם אשתו מתילדה ומנגן שיר או שניים לשכניו. בוידאו הזה אפשר לראות גם את דודניתי סיגי, ישובה על הכסא.

פעם היו עושים כביסה בכיף
בוידאו הבא רואים את השכנה שלנו, בלה, במכבסה השכונתית, כשמגיע בעלה אליהו ולוקח את קרש הכביסה ופוצח בנגינה עליזה עם בנו הצעיר.

שבת אחים גם יחד
ולסיום, הנה סבא שלי ואחיו (סבא שלי מימין) מנגנים יחד עם אביהם, שבנה את הבנג'ו הגדול בעולם.

*כל הזכרונות המוגשים בפוסט זה הינם פיקטיביים לחלוטין. אמא, אל דאגה, לא קיבלתי מכה בראש. קטעי הוידאו הנפלאים שהוגשו בטמפרטורה הראויה בפוסט זה מגיעים מערוץ היוטוב הזה ותמצאו שם עוד קטעים נפלאים נוספים.

את התמונה היפה הזו צילמה עידית היפה בוירג'יניה. אם תלחצו עליה תראו אותה בגדול.
את התמונה הזו, ועוד תמונות יפהפיות שצילמה, תוכלו למצוא בטאמבלרה Things I've Seen Lately.

והנה כי כן פרק חדש של סינסתזיה. אין שום קשר למאורעות הימים האחרונים. רק שיר אחד ששמעתי והחלטתי שחייב לפתוח את הרצף ואיזו אווירת סופעולם מעושנת וקפואה בזמן שניסיתי לתפוס.
להאזנה, לוחצים למטה. להורדה, לוחצים כאן. לריקרולינג, כאן.

האזינו, הפיצו, השיבו. תהנו.

רשימת השירים
Beny Moré – Conoci La Paz
Soulsavers – Revival
Sarah Jarosz – Annabelle Lee
The Decemberists – Eli, the Barrow Boy
טל וייס – Tale From Black
Jesca Hoop – Havoc In Heaven
Tunng – Fair Doreen
אושיק לוי – חוזה לך ברח
Elbow – The Birds
הצ'רצ'יליםJericho Jones – Mare Tranquilitatas
דויד פרץ – Without a name
נועה בביוף – Marching Band
איתמר ציגלר – I Blu
The Decemberists – Shankill Butchers
Peter McConnell – Mr Frustration Man (מתוך הפסקול למשחק Grim Fandango – אפשר להוריד את כל הפסקול כאן)
ישי קיצ'לס – פום פריץ
Andrew Bird – Bein' Green
Bob Rosengarden and Phil Kraus – For Want Of A Star
Elbow – The Birds (Reprise)
Laura Marling – Alas, I Cannot Swim

פרק חדש של סינסתזיה, והפעם סינסתזיה מארחת – או במילים אחרות, יש לנו עורך אורח. או אורחת, בעצם. הפעם האחרונה שבה התארח מישהו בסינסתזיה היתה כשגיא חג'ג' מעונג שבת ערך פרק לילי וקסום של סינסתזיה.
הפרק הזה של סינסתזיה נערך על ידי צ'וקה רווה שאתם אולי מכירים מהטוויטר. ואם לא, אז תכירו.

לא לכל פרק של סינסתזיה יש קו מנחה. אך לפרק הזה בהחלט יש. הקו המנחה של הפרק… קבלו אותו במחיאות כפיים… הוא…

מחיאות כפיים!
לא, ברצינות, הקו המנחה הוא מחיאות כפיים. כל השירים פה מכילים מחיאות כפיים. לא סתם ברקע, אלא כמרכיב מהותי מהשיר.
הרעיון למיקסטייפ מגיע ממיקסטייפ אחר של מחיאות כפיים – כי מחיאות כפיים זה כיף.

כרגיל, אפשר להאזין ממש פה בעמוד, או ללחוץ כאן כדי להוריד את המיקסטייפ.

רשימת השירים
The Chordettes – Lollipop
Radiohead – 15 Step
Alexander – Remember Our Heart
The Blow – Hey Boy
Fink – Q & A
Focus – House of the King
Lia Icez – Grown Unknown
PJ Harvey – The Words That Maketh Murder
Shout out Louds – Hurry Up Let's Go
Massive Attack ft. Hope Sandoval – Paradise Circus
Supergrass – Moving
Smog – Somewhere In The Night
Gwen Stefani – Hollaback Girl
Yeasayer – Sunrise
Umlala – Lefty
בום פם ובני בשן – אחלה חמודה

מקור תמונה

כשהתחילו הדיווחים על האירועים אתמול בדרום, מהר מאוד צצו בפיד הטוויטר שלי דיבורים על ביטול עצרת המחאה של מוצ"ש. (ואני בכלל לא ידעתי שאמורה להיות אחת כזו.)
וקצת אחר כך התחילו להופיע תגובות שאומרות שלא צריך לבטל את העצרת. להפך, דווקא עכשיו, לאור מה שקרה, המחאה חשובה מתמיד. צריך רק לעשות אותה אחרת. לא ברעש, בלי הופעות של זמרים, אלא בשקט נחוש.

וזה מעניין כי אתמול בבוקר, לפני שהספקתי לשמוע על מה שקרה, כתבתי טיוטה לפוסט שמדבר על הדעיכה האפשרית של המחאה והפיכתה לשקטה ומקומית יותר. אז אני מוותר כרגע על הפוסט ההוא – הוא יגיע בימים הקרובים – ובאתי רק כדי לומר שלדעתי אסור לוותר ולבטל את המחאה. נכון – נהרגו אנשים. נכון – צה"ל תוקף בעזה. נכון – אנשים בערי הדרום חיים עכשיו תחת איום, אזעקות ונפילות רקטות. כל אלו לא סיבות להפסיק את המחאה. להפך – אלו סיבות להמשיך ביתר שאת את המחאה שאנחנו עוסקים בה.
כי בין אם נרצה ובין אם לאו, האירועים של אתמול נוגעים בלב ליבה של המחאה. זה לא רק עניין בטחוני, ובאמת שנמאס שבכל פעם שיש "עניין בטחוני" אז שוכחים מהשאר. כי אירוע בטחוני הוא לא עניין של זבנג וגמרנו, וההשפעות שלו מתמשכות, לפעמים לאורך שנים.

אני מדבר על הטיפול שאמורים לקבל האנשים שהיו מעורבים בפיגוע, ותושבי הישובים שספגו נפילות גראד, והחיילים שהוקפצו לשטח ונאלצו להלחם, והילדים שמתעוררים בלילה מפוחדים בגלל קולות פיצוצים. בכל אלו אמורה לטפל רשת נרחבת של רופאים, פסיכולוגים, עובדים סוציאלים וגורמי רווחה נוספים. זו רשת ציבורית שאמורה להיות מופעלת על ידי מדינה שאכפת לה מאזרחיה – בעיקר אלו שחיים תחת איום. וזו רשת שסובלת מקשיי תפקוד אדירים. אני לא צריך לספר לכם על קשיי העבודה והפרנסה של הרופאים (והמתמחים בראשם). וכולם ודאי זוכרים את שביתת העו"סים הגדולה מלפני כמה חודשים.
ובפינה האישית שלי אפשר להזכיר גם את המתמחים בפסיכולוגים. הם אנחנו מהווים את כוח העבודה הגדול ביותר של התחנות הציבוריות לבריאות הנפש, עובדים הרבה יותר שעות ממה שמשלמים לנו והשכר גם ככה לא בשמיים. שלא לדבר על כך ששנים של ייבוש המערכת הציבורית לבריאות הנפש גורמת לכך שיש פחות ופחות תקנים לפסיכולוגים, מה שאומר שמי שזקוק לשירותים אלו – מן הסתם אנשים מהמעמדות המוחלשים יותר שלא יכולים להרשות לעצמם טיפול פרטי – נאלצים לחכות הרבה מאוד זמן עד שיקבלו טיפול.

נפגעי חרדה, פוסט-טראומה ועוד זקוקים לנו וימשיכו להיות זקוקים לנו גם בשנים הבאות אחרי אירועי הימים האלו. ואחריותה של המדינה לדאוג לכך שהם יוכלו לקבל אותה באופן ראוי.

בקיצור – המחאה לא הופכת ללא רלוונטית בגלל שהיה פיגוע והתחילה הסלמה בדרום. להפך. אם לצטט את איילת מוהר:

אני דווקא חושבת שהמחאה חשובה עכשיו יותר מתמיד. כל פיגוע כזה מפעיל רופאים, שירותי רווחה, עובדים סוציאליים ושירותי בריאות נפש ונפגעי חרדה. אלה בדיוק התחומים שסובלים מהתנערותה של המדינה ומייצגים את המגזרים שנזקקים לשירותים שמדינת רווחה חייבת להעניק, אך מפריטה. בשביל זה המחאה קמה.

(כאן וכאן)

אז אם תשאלו אותי, אסור לוותר. חשוב להגיע לעצרת במוצ"ש, איפה שאתם לא נמצאים. בתל אביב היא תיקרא, ובצדק, עצרת הדממה. זו תהיה "צעדה שקטה בליווי לפידים ונרות, שנועדה להזכיר לראש הממשלה כי גם בימים קשים אלה, הוא עדיין אחראי לרווחה ולבריאות בדיוק כפי שהוא אחראי לביטחון".
וחשוב שנהיה שם.

איזה כיף לראות מה קורה בארץ בימים האחרונים. ברצינות. חלק גדול מהציניות שמאפיינת את החיים שלנו לאחרונה נעלם. ואם הציניות היא אחד ממנגנוני ההגנה הכי גדולים שלנו להתמודד עם הסיטואציה שנקראת "החיים בישראל במאה העשרים ואחת", אז ההתפרקות שלה היא בעיני חיובית. פחות מנגנוני הגנה, יותר התמודדות. והתמודדות זה מה שאפשר לראות ברחובות בשלושת השבועות האחרונים.

אני לא הולך לכתוב כאן על המחאה לכאן או לשם. לא עכשיו, לפחות. רק להציע עוד שעה של סינסתזיה, של מוזיקה שיכולה – אולי – ללוות את התקופה הזו. עם שירים על יוקר המחיה, על מצוקת הדיור (טוב, לפחות בעולם האסוציאטיבי שלי…) ועל היופי שבמחאה עקשנית שמאמינה בעצמה. עם קצת קיטש אבל כזה שמגיע עם ניצוץ בעיניים.

כרגיל, אפשר להקשיב לפרק הנוכחי ממש כאן למטה. אבל אפשר גם ללחוץ כאן כדי להוריד אותו ולקחת אותו למאהל הקרוב למקום מגוריכם.

רשימת השירים
אריק איינשטיין – אסור לוותר
The Dø – Playground Hustle
The Churchills – What Have We Got To Lose
התפוחים – אני, אתה והוא
LCD Soundsystem – Us V Them
קותימאן – Once Your Near Me
Mark Ronson – Inversion
Malvina Reynolds – Little Boxes
כוורת – שיר המחירון
הבילויים – נפלא פה
Elvis Perkins – Doomsday
The Decemberists – This Is Why We Fight
Sigur Rós – Samskeyti
Peter, Paul and Mary – The Times They Are A Changing
Pete Seeger – We Shall Overcome

מקור תמונה

לא בטוח שיש לי משהו ממש פרודוקטיבי לומר על מחאת הדיור שפרצה לחיינו בסערה. שמעתי אנשים שביקרו (או גרים) במאהל ומתארים תחושה נפלאה של התעוררות, התרוממות רוח, של שינויים באוויר. הביקורים היחידים שלי שם היו כשחלפתי ברוטשילד עם האוטו בדרך חזרה מביקור אצל ההורים.

יש גם מי שיאמר שאני לא ממש יכול לדבר על מצוקת הדיור והמחאה הזו כי מעולם לא הייתי חלק מהמשחק הזה. מעולם לא נאלצתי לשכור דירה בתל אביב או בכל עיר אחרת; מעולם לא נאבקתי בזרים על הזכות לשכור חדר מעופש עם אסלה במטבח תמורת חצי ממשכורתי החודשית, אז מה אני יודע?
לכך אני כמובן אענה שזו שטות. אף אחד לא מצפה ממני להיות ערבי כדי להביע התנגדות לכיבוש כמו שאף אחד לא מצפה ממני להיות רופא כדי להביע דעה בנוגע למאבק הרופאים. אם כך, לא צריך לצפות ממני לשכור דירה בתל אביב כדי להבין שמצב הדיור דפוק.

ובנוסף לכך, יכול להיות שאין לי משהו יעיל לומר כי הבנה כלכלית היא ממני והלאה, ועל אף היותי בן של אדריכל, ההבנה של הפוליטיקה התכנונית לא ממש בשלה אצלי.
ובכל זאת יש לי כמה דברים לומר. אולי לא קוהרנטים, אולי לא אפויים עד הסוף, אבל בכל זאת, כמה דברים. כל הדברים האלו מבוססים על רשמים שקיבלתי מקריאה בעיתונות, מבלוגים ומשיחות שהתנהלו בטוויטר/פייסבוק.

של מי המחאה הזו בכלל?

יכול להיות שעכשיו זה כבר פחות נכון, אבל בתחילת הדרך נתקלתי בכל מיני משפטים, בעיקר אצל מבקרים של המחאה, שמהם מצטיירת תמונה כאילו המחאה הזו היא של צעירים שהם או "סטודנטים" או "בליינים" או שילוב של השניים, וכל מה שמעניין אותם הוא לגור "בצנטרום של הפיילה" כדי להרגיש מאגניבים ולהיות במרחק הליכה מהבר השכונתי.
ובכן, זה נכון, אך רק באופן חלקי (ועוד על עניין זה כתבה איילת עוז). נראה לי שזה מייצג את התפיסה כאילו תל אביב היא עיר של (רק) צעירים, אנשים שבאים אליה בשנות העשרים לחייהם כדי ללמוד, לעבוד ובעיקר לבלות בה כמה שנים טובות ולהמשיך הלאה אל "החלום" של בית עם גינה. אבל תל אביב היא לא רק זאת. אף עיר לא צריכה להיות רק כזו. היופי בתל אביב – ובערים טובות אחרות – הוא העירוב. כל מי שקורא טקסטים אורבניים מכיר את מושג עירוב השימושים המדבר על השאיפה לשלב בין שימושים שונים בשטח וכך לייצר איזורים שבהם מגורים ומסחר משתלבים זה זה. הרשו לי להחיל את זה גם על האוכלוסיה. מה שיפה, בעיני, במגורים בעיר הוא עירוב האוכלוסיה. זה די משעמם לצאת לרחוב ולראות את אותו סוג של אנשים כל הזמן. אם אני חלק מזוג צעיר עם ילדים, אני רוצה לראות זוגות צעירים עם ילדים ברחוב, אבל לא רק. אני רוצה לראות ילדים בגילאים שונים. אני רוצה לראות רווקים. אני רוצה לראות זוגות צעירים ממני ללא ילדים. אני רוצה שחלק מהזוגות יהיו חד-מיניים. אני רוצה לראות זקנים. אני רוצה לראות אנשים מכל הצבעים.

כשהייתי ילד, בבניין שגדלתי בו חיו בעיקר זקנים. הייתי הכי קטן בבניין. למעשה, היינו המשפחה הצעירה בבניין. עם הזמן הדפוס הזה השתנה והיום הבניין מאוכלס במגוון די הטרוגני של אוכלוסיות. לדעתי מזקני הבניין נותרה רק אחת ובינתיים שאר הדירות התמלאו בשוכרים צעירים, משפחות עם ילדים קטנים, משפחה חד-הורית עם ילדים גדולים ועוד.

כי תל אביב היא גם העיר של הילדים שגדלים בה. וההורים שלהם. וההורים של ההורים שלהם.

תעברו לגור ב…

עוד קריאה שנשמעת שוב ושוב היא "יקר לכם לגור בתל אביב? לכו לגור בנגב/גליל/אשקלון/נתיבות/כל-מקום-אחר (מחק את המיותר)". ועוד לפעמים הקריאה נעשית בכזה כעס ובוז שלא ברור לי (ראו את התגובה הזו שקיבלתי על תגובה שלי בבלוג של אורי קציר). ובכן, קודם כל – אני בעד שאנשים יילכו לגור בערים אחרות, ומי שלא רוצה לגור בעיר שלא יגור בעיר. הכל יופי. אבל זה לא כל כך פשוט.

אליאב מהבלוג המצוין "הרחובות של ג'יין" כתב יפה על כך שללכת לגור במקומות אחרים לא יפתור את הבעיה. כי מה ש(הרבה, לא כל)אנשים מחפשים הוא חיים אורבניים מסוג מסוים. אנשים רוצים לחיות חיים מלאים שיש בהם עבודה, לימודים ופנאי. מגורים בפריפריה או בפרברים לא תמיד מאפשרים זאת. אלא אם כן אתה מחזיק רכב פרטי ומוכן לבלות את זמנך בפקקים בדרך לעבודה, ללימודים, לאסוף את הילדים מהגן וכו'. וזה מכניס לדיון את הבעיה החמורה באמת שמונעת, לדעתי, מאנשים לעבור לחלקים החיצוניים של גוש דן (או מעבר להם) – היעדר תחבורה ציבורית נורמלית. יואב לרמן פרסם היום פוסט מצוין שעוסק בדיוק בבעיה הזו. כדאי לקרוא את הפוסט הזה, הוא מאיר עיניים בנוגע לשאלה האם מעבר לפריפריה (ויצירת תלות ברכב) באמת תחסוך לנו כסף.

קל להגיד לנו "תעברו לפריפריה", אבל צריך להפוך את הפריפריה למשתלמת. היא צריכה להתאפיין בשילוב של מגורים וחיי חברה (זוכרים עירוב שימושים?) – או לפחות לאפשר הגעה נוחה ממקום למקום.
אני נזכר בביקור שלי בבית של אחי הגדול בארה"ב. הוא גר בעיירה מקסימה במסצ'וסטס. עיירה? יותר כמו אוסף של בתים שתקועים באמצע היער. ממש לא עירוב שימושים. יש שם בית קפה אחד, מסעדה אחת, סופרמרקט אחד, והמון עצים. וזה באמת מקום יפה. 20 קילומטרים בלבד מבוסטון. נכון, אפשר לגמוע אותם ברכב. אבל אפשר לגמוע אותם גם עם הרכבת שאיכשהו מצליחה להגיע בזמן וגם להיות ממש נוחה. יש מקום לכולם. יש מזגן. יש אינטרנט אלחוטי. וכשמגיעים לעיר יש מגוון מספיק טוב של תחבורה ציבורית (אוטובוסים, רכבת תחתית) כדי להגיע ממקום למקום. וכל זה עובד שבעה ימים בשבוע. תראו לי מקום בארץ שעושה את זה.
כשהייתי שם, זו הפעם הראשונה שאמרתי לעצמי שזו הלא-עיר הראשונה שאני מוכן לחיות בה, כי היא מאפשרת לי להנות מהעיר בלי לגור בעיר.

וכמה מילים, סנטימנטליות אולי, על מהותו של בית

הסעיף הזה יהיה ודאי הכי פחות רציונלי מכולם. אני אנסה להסביר למה דווקא תל אביב.
אין לי מושג אם מישהו חקר את זה פעם, אבל אני חושב שאפשר להניח שבהרבה מאוד מקרים נוצרת זיקה חזקה ואולי לא ממש מודעת בין המקום שבו אדם גדל לבין מי שהוא. לא סתם אנחנו שוקעים בהרהורים נוסטלגיים כשאנחנו נזכרים בילדות שלנו.

עצמו לרגע עיניים ונסו להזכר במגרש המשחקים של ילדותכם. האם זו היתה החצר של הבית? אולי איזה שדה בקצה הכפר? ואולי זו הגינה הציבורית הקטנה במורד הרחוב? מה שזה לא יהיה, אני מאמין שלפחות אצל חלק גדול מהאנשים, המקום שבו הם גדלו, שבו הם נפגשו עם חברים אחרי בית הספר, שבו הם הפכו מזאטוטים, לילדים, לנערים ולבוגרים – זה המקום שבאופן הכי לא-רציונלי-אלא-רגשי-וקמאי ירגיש כמו הבית הראשון. כי זה בדיוק מה שהוא.

ואין מה לעשות^[1], אך זה מה שתל אביב היא עבורי. את המקום שבו שוכנים האוהלים עכשיו בשדרה יכולתי לראות מחלון החדר שלי. תחנת האוטובוס שבה ירדתי אחרי בית ספר בכל יום נמצאת עכשיו מול מוקד המאהל. מגרש המשחקים של ילדותי התחלק בין הגינה של רחוב ביל"ו ודיזנגוף סנטר. ואל תטעו לחשוב שאני מנסה להשוויץ או להתנשא. אלא רק להאיר את העובדה שתל אביב היא לא רק מקום שבאים אליו לעבוד בבוקר ולבלות בערב, ולא רק מקום שבאים לחיות בו כמה שנים כדי להנות מחיי-ההוללות-של-העיר-הגדולה. אלא גם מקום שילדים גדלים בו ומתאהבים בו, כי זה הבית הראשון שהם מכירים, המקום שאליו הם אוהבים לחזור. ואם לא כולם אז לפחות הילד שכותב את השורות האלו עכשיו.
ובמידה זו או אחרת, ולא מעכשיו, אני מרגיש שהעיר הזו נשמטת מהאצבעות שלי. אז אל תגידו לי לא לרצות לגור פה.

ונסיים בשיר אופטימי

1. מלבד להודות להוריי