(cc)

שלום.
מה שלומכם?

קצב העדכונים פה בלטאה ירד פלאים בזמן הלא-אחרון. הפוסט האחרון היה קצרצר והתפרסם לפני חודשיים. יש מי שואל מה העניינים ומה קרה. אין לי תשובה אחידה לזה והאמת? זה לא כזה משנה. זהו לא פוסט מסוג "אני יודע שלא כתבתי המון זמן ואני מתנצל". לא אני ולא אתם זקוקים לכך.

כך או אחרת - אני שמח לחזור עם מיקסטייפ חדש למשפחת סינסתזיה. הארבעים ושמונה במספר! רעיונות למיקסטייפים שונים רצו לי בראש בשבועות האחרונים ונעלמו כלעומת שבאו. אבל היום חשבתי שהגיע הזמן להתיישב לעשות את זה כמו שצריך. ולא בלי מאורע.
מחר, יום שלישי, הוא היום האחרון במקום עבודה מסוים שאני עובד בו מתחילת השנה. הקרובים אלי (או העוקבים אחרי חשבון הטוויטר שלי) שמעו ממני קיטורים רבים על המקום הזה שהוא, בלשון המעטה, אחד הגרועים שיצא לי לעבוד בו. זה לא משנה כרגע מה הסיבות לכך. יום אחד, אם יהיה לי כוח, אולי אשב לכתוב על זה, לסכם את התקופה ההיא. בכל מקרה, לשמחתי, מחר אסיים את עבודתי שם וביום רביעי כבר אתחיל עבודה במקום חדש שעושה רושם הרבה יותר טוב, חיובי ומעניין בשבילי (טפו טפו טפו). לכבוד זאת, מוגש בפניכם המיקסטייפ הנוכחי, המתקרא Rest, my boy, have a cake.
אני חושב שהוא הולם את אווירת ההקלה והשחרור ההיא ששורה עלי וודאי תתחזק מחר.
כרגיל, אשמח לשמוע את התגובות שלכם.

Synesthesia 48: Rest, my boy, have a cake by erankatz

אגב, קצב העדכונים בלטאה לא צפוי לדעתי לעלות במיוחד בזמן הקרוב. אמנם יהיה לי יותר זמן פנוי על הידיים, אבל הזמן הזה יוקדש לטובת סיום עבודת התזה. וגם לטובת עבודה על בלוג חדש שמאוד מדגדג לי לפתוח כבר. כמובן שתשמעו על הכל בבוא העת. בינתיים, אתם מוזמנים לבוא לבקר בצוויצר.

רשימת השירים
Mark Ronson - God put a smile upon your face (feat. the daptone horns)
היונים - מנדלבאום (עם עדנה גורן)
Miike Snow - Song for no one
עוזי נבון ומכרים - חופש
גרי אקשטיין - בוגי איתי הלילה
MGMT - Of Moons, Birds And Monsters (Holy Ghost! Remix)
Gossip - Heavy Cross
Royksopp - This must be it (lethmojoe remix)
Andrew Bird - Nyatiti
The Do - Playground Hustle
Regina Spektor - Us
צליל מכוון - לוקח ת'זמן
מצוירים בסלון - אהבתי לקרוא
Elvis Perkins in Dearland - Doomsday

במדינה כמו שלנו, שהיא רווית תסכולים מההנהגה, מהאנשים סביב, וממה לא בעצם? במדינה כזו נעים לעתים לעצור, להתבונן לאחור ולהזכר שפעם היה פה קצת יותר גרוע. זה לא הרבה, אבל זה רגע קטן ונחמד שבו אתה אומר לעצמך "הנה, דברים היו פעם אחרת ועכשיו הם טובים יותר". ואז אפשר גם להאמין שמחר יהיה טוב יותר.

יצא לי עכשיו לחוות רגע כזה, כשצפיתי בפרק מהעונה החמישית של "החמישייה הקאמרית" ושודר אי שם בין 1996 ל-1997. תריסר שנים עברו מאז. כל כך הרבה השתנה.

היום, לפני מאה ועשר שנים, נולד בלונדון שבאנגליה תינוק שאני רק יכול להניח שהיה שמנמן. לימים יגדל התינוק וייהפך לנער שיעשה צעדים ראשונים בעולם הראינוע ויהפוך לאחד הבמאים המובחנים והמובחרים ביותר שעבדו על פני האדמה, ובין השאר אמר גם את המשפט שמשמש כותרת לפוסט הזה, אשר מוקדש לו.

—

אהה… הקולנוע. האמנות השביעית. אנשים שמכירים אותי רק בשנים האחרונות ודאי לא יודעים איזה מקום מרכזי תפסה אמנות הקולנוע בחיי עד לפני עשור. סימני המחלה ניתנו לזיהוי עוד כשהייתי בגן. אנקדוטה במשפחתי מספרת על היום שבו הלכתי עם אחת מבנות דודי לסרט "שלגיה ושבעת הגמדים" של דיסני ובמשך רוב זמן ההקרנה לא הייתי מסוגל להתיק את עיני מהחור בקיר האחורי שממנו בוקעת אלומת האור הקסומה ההיא שהביאה את ההתרחשות אל המסך. ולא רק זאת, אלא שבמהלך סצנת התפוח המורעל, כשעשרות ילדים באולם החלו לייבב על מר גורלה של שלגיה, אמרתי אני - ולא בקול חלוש - "למה אתם בוכים? זה רק סרט".
ואם זה לא התחיל שם, זה ודאי התחיל כשהייתי בכיתה ב' ודרך חוג הדרמה של המועדונית בבית הספר לוהקתי לתפקיד הילד בסרט שנעשה על ידי הערוץ היחיד בזמנו על פי ספרו של אורי אורלב, "חיית החושך". ניסיתי מאז לגשת לעוד איזה אודישן או שניים אבל דבר לא קרה מאז. כך או כך, בשלב מסוים של בית הספר היסודי התחלתי להתעניין בצילום ומשם בצילום וידאו והתחלתי ללמוד בחוגים שונים הקשורים לוידאו ועריכה וכך התחיל להתפתח הג'וק הקולנועי אצלי בראש שהתחיל להפוך לרציני בחטיבת הביניים, כשרכשתי בכספי בר המצווה שלי מצלמת וידאו של פנסוניק. היה זה הרבה לפני שמישהו שמע בכלל על צילום דיגיטלי, בטח שלא בוידאו. אני זוכר איך התלהבנו, אני וחבריי, מכך שהעינית הקטנה שדרכה רואים את המצולם (זה היה לפני שבכל מצלמת וידאו היה מסך נשלף קטן) הציגה תמונה צבעונית ולא בגווני תכלת. וכמו ילדים טובים עם ג'וק, הקדשנו את עצמנו באופן כמעט מיידי להפקת הסרט הראשון מתוצרתנו, אותו כתבתי עם אחד מחבריי. סרט המשלב אימה ומסתורין ואשר את צילומיו לא השלמנו מעולם.

—

כמה גדולים היו החלומות שלי דאז¹ וכמה גמעתי בשקיקה כל מה שקשור לקולנוע והצלחתי להניח עליו את היד. היו אלו הימים שעל סף פריצת עידן האינטרנט ובשביל למצוא מידע על משהו הייתי צריך, איך קוראים לזה היום? לפתוח ספר. ובמיוחד היתה חביבה עלי ספריית הסינמטק. קטנה, מוארת בשמש חמה ושקטה. ובתור חובב קולנוע צעיר ובעל אהבה לאוספים, לא יכלתי להוריד סרטים בטורנט אלא נאלצתי להקליט בוידאו מה ששודר בטלוויזיה, או לגשת לאוזן השלישית (במושבה המקורי ברחוב שינקין) ולקחת סרטי וידאו שאותם לעתים גם הקלטתי לעצמי. כך בניתי לעצמי ספריית סרטים שהלכה וגדלה. מי לא היה שם? פרנסואה טריפו, סרג'יו ליאונה, ויטוריו דה סיקה, אורסון וולס², אבל מעל לכולם זהר הבמאי שהערצתי יותר מכל - אלפרד היצ'קוק.

הלוואי ויכלתי לספר לכם על הרגע הראשון בו נתקלתי בסרט של היצ'קוק, אבל אני פשוט לא זוכר. מה גם ששמעתי את שמו ועליו הרבה לפני שבאמת למדתי להכיר את עולם הקולנוע. הרי מי לא שמע על סצינת המקלחת המפורסמת? אבל למדתי להעריך אותו רק כשהתחלתי לצפות בסרטיו באמת. זאת אומרת, באמת להתבונן בסרט. למעשה, אפשר לומר שהיצ'קוק לימד אותי שבקולנוע, השלם גדול מסכום חלקיו אך חלקיו חשובים לאין שיעור.

היצ'קוק הוא אמן הפרטים הקטנים. הוא מאותם במאים שמביימים קודם כל בראש ורק אחר כך מגיעים אל הסט. כשהיצ'קוק הגיע לימי הצילום הוא כבר ידע לא רק איך תיראה כל סצינה, אלא איך ייראה כל שוט ושוט, לפרטי פרטים. ומהראש הוא העביר את זה אל הנייר (למשל, כאן ניתן לראות פרט מתוך הסטורי-בורד - תיאור סכמטי של איך הבמאי מתכנן את הסרט - של אחת הסצינות המפורסמות מתוך "הציפורים") ומשם הדרך אל הפילם יחסית פשוטה. הוא רק צריך היה לדאוג שכולם יעשו מה שהוא רוצה. וכמעט תמיד הוא הצליח.

למדתי לקרוא את היצ'קוק כשקראתי את ספריו של דונלד ספוטו - "האמנות של אלפרד היצ'קוק" ו"צידה האפל של הגאונות". הספר השני הוא ביוגרפיה על היצ'קוק, והראשון מנתח חלק מסרטיו, ודאי שאת הגדולים והידועים שבהם. אני זוכר את עצמי מצלם את דפי הספר במכונת צילום מקרטעת בספריית הסינמטק והולך הביתה, מתחיל לקרוא ולפתע מגלה שבכל פריים בסרט מסתתר עולם ומלואו וצריך רק לדעת למצוא אותו. אני זוכר את עצמי מכניס את הקלטת של "פסיכו" אל הוידאו, קלטת שהיום ודאי שחוקה מרוב שימוש, וקורא בספר בזמן שהסרט מתגלגל מול עיני, סצינה אחר סצינה, ואני נער נדהם אל מול הפרטים שקודם לכן לא רק שלא ייחסתי להם חשיבות, כלל לא שמתי אליהם לב. לפתע לכל פוחלץ של ציפור נוצקה משמעות, לכל תנועת מצלמה, לכל ציור על הקיר. הבנתי, לראשונה בחיי, שבקולנוע יש הרבה מעבר לראשים מדברים.

לימים כתבתי וביימתי את סרט הגמר למבחן הבגרות בקולנוע. סרטון שניתן לתאר פחות או יותר כדרמת פשע קלילה. כנאמן למושא ההערצה שלי, ישבתי ושרטטתי סטורי-בורד בכישורי הרישום הבאמת עלובים שלי וניסיתי, באמת שניסיתי, להכניס סמלים רוויי משמעויות, לעתים בכוח, אל תוך הפריים. במבט לאחור, אני חושב שלפחות מחצית מהחלטות הבימוי שלי נעשו כמחווה, מודעת או לא מודעת, להיצ'קוק.

—

היצ'קוק היה במאי ייחודי. בריטי שעבר לארצות הברית שם קיבל את הכסף הגדול שהיה דרוש לו להגשמת עולמו הפנימי אך נתפס כלא יותר מאשר בדרן, אך קיבל את ההכרה הראויה לו כאמן דווקא מהצד השני של הים, היבשת הישנה, שם עוד עשו (ועדיין עושים) סרטים שמרשים לעצמם להתנועע לאט יותר, לאפשר לעין להשתהות על התמונה ולסקור אותה, ולנסות לראות ולו רק מעט מעבר לדיאלוג ולמרכז הפריים. היצ'קוק החל לקבל את ההכרה האמיתית לאחר שבמאי הגל החדש הצרפתי, וטריפו בראשם, החלו לדון בו ואיתו כמי שעושה אמנות ולא רק סרטים (ויש להזכיר כאן כמובן את הספר המצוין שמתעד את שיחותיו של פרנסואה טריפו עם היצ'קוק, שיצא גם בעברית כמדומני). אבל אני בטוח שהיצ'קוק עצמו יהיה הראשון שיאמר שלא צריך לשכוח שמהסרטים צריך גם להנות. במידה. שכן שהמטרה העיקרית שלו - והכשרון הגדול שלו - היתה לשחק ברגשות של הקהל שלו. לפחות בכל הנוגע לקשת הרגשות הנוירוטיים - דאגה, חרדה, מתח, פחד. היצ'קוק ידע טוב מאוד מה עובד על האדם מהבחינה הזו, מה מחזיק אותו על קצת הכסא. לא לחינם הוא אסר על בתי הקולנוע שהקרינו את "פסיכו" להכניס אנשים לאחר תחילת ההקרנה (באותה תקופה אנשים היו נוהגים להכנס לסרטים באיחור בלי להניד עפעף) - הוא פשוט ידע שהסרט יהיה פחות אפקטיבי.

היצ'קוק, אשר התחיל את הקריירה בימי הראינוע כמעצב כתוביות, הכיר היטב את גבולות ומגבלות המדיום שבחר לעסוק בו. לכן הוא לא היסס לשחק ולנסות אותם. כך הוא היה הבמאי אשר עשה את הסרט המדבר הראשון באנגליה (הנה היצ'קוק והשחקנית שלו, אנני אונדרה, מבצעים בדיקת סאונד); כך הוא לא חשש לעשות סרט שלם ללא פס-קול; כך הוא החליט שהוא מצלם סרט שלם בשוט אחד, אך מכיוון שכל סרט צילום באותה תקופה הספיק לכעשר דקות של צילום, הוא פירק את הסרט לעשרה שוטים ארוכים כך שיתבצע חיבור מדויק בין תחילת שוט לסיומו והסרט ייראה כאילו צולם בשוט בודד; וכך הוא המציא את טכניקת הצילום שבה מתקבל אפקט הורטיגו בסרט הנושא שם זה (גלגלו ל-4:10). אני יכול להמשיך ולהמשיך ולתאר תמונות מדויקות ורגעים מסוימים אבל אני לא רוצה לשעמם. או להרצות, שכן הרבה יותר כיף לגלות את זה לבד.

—

עברו הרבה ימים מאז אותה תקופה ואני אינני עכברון הסינמטקים שהייתי אז. חלום הקולנוע נגוז מראשי כבר לפני עשור וספריית הוידאו שלי ארוזה באיזה ארגז, מיותרת/מיותמת כל כך. אבל היום, יום חמישי ה-13 לאוגוסט, ארשה לעצמי להכניס למכשיר הדיוידי לפחות אחד מסרטיו ואזכר לרגע בנער החולם שהייתי לפני חמש עשרה שנה.

1. בגיל 13 נדרתי שעד גיל 25 אזכה באוסקר הראשון שלי. יוק
2. למעשה, כל אלו כן היו שם, סתם התחשק לי לעשות קצת ניימדרופינג

מחקר שהתפרסם לאחרונה בכתב העת Psychological Medicine מעלה שאלות חשובות שהגיע הזמן שיעלו בנוגע לשיטת טיפול שזוכה לפופולריות שהולכת וגדלה עם הזמן – הטיפול הקוגנטיבי-התנהגותי (ובקצרה טק"ה או כפי שהמושג מוכר יותר בעולם: CBT).

אבל קודם כל, מה זה בכלל טק"ה? שיטת הטיפול הקוגנטיבי-התנהגותי התפתחה בשנות השישים של המאה העשרים וצברה תאוצה בעשורים העוקבים. כפי שאפשר להבין משמה, למעשה מדובר בשילוב של שתי שיטות טיפול – הטיפול הקוגנטיבי והטיפול ההתנהגותי.

הטיפול ההתנהגותי הוא המשך ישיר של מחקרים בתחום ההתנהגות שהחלו עם עבודתו המפורסמת של פאבלוב על התניות בסיסיות ובמיוחד עם עבודות של חוקרי התנהגות כב.פ. סקינר שעסק בהשפעה של חיזוקים ועונשים על התנהגות ולמידה. המטפל ההתנהגותי שואף להבין את ההתנהגות הגלויה ואת הגורמים המשפיעים עליה מבלי לנסות ולהבין את הרחשים התוך-נפשיים של האדם, מתוך תפיסה שאלו אינם ניתנים לצפייה מדעית ישירה, ולכן אינם רלוונטים לניתוח מדעי. לאחר שהמטפל בוחן את ההתנהגות הוא מאתר גורמים שיכולים להשפיע עליה על ידי חיזוק או ענישה. למשל, טיפול התנהגותי באדם הפוחד מגבהים ילווה את האדם כשהוא עולה עוד קומה ועוד קומה במגדל. בכל פעם שהאדם התמודד היטב עם החרדה שהוא חש והצליח לעלות קומה נוספת, התנהגות זו תחוזק בדרך זו אחרת.

הטיפול הקוגנטיבי הוא טיפול אשר מתמקד במחשבות של האדם, או במילים מפורטות יותר, הוא מתמקד במכלול האמונות, הרגשות והמחשבות הקשורות לנושא שמטריד את האדם. אולם בניגוד לטיפול הפסיכואנליטי או הפסיכודינמי אשר בוחנים גם הם את תוככי נפשו של האדם, הטיפול הקוגנטיבי מתמקד אך ורק בהווה ובמחשבות הרלוונטיות לחוויה הספציפית שהובילה את האדם לטיפול. כך למשל, במקרה של אותו אדם הפוחד מגבהים, המטפל לא יחפור לעברו של האדם וינסה לאתר טראומת גובה או יחפש יכפה איזו פרשנות הקשורה ליחסיו עם אביו ואמו, אלא יבחן יחד עם האדם את המחשבות שסובבות את נושא הגובה (למשל, "אני פוחד שכשאני נמצא בראש המגדל הרוח תזעזע את המגדל ואפול למטה") וינסה לעזור למטופל להבחין בין מחשבות שהן ריאליסטיות למחשבות שאינן ריאליסטיות.

הטיפול הקוגנטיבי-התנהגותי, אם כך, עושה את השילוב בין השניים. הוא בוחן את המחשבות הבעיתיות שמשמרות את הבעיה שממנה סובל את האדם וגם עוזר לו לשנות את התנהגותו. המטופל שפוחד מגבהים אשר יגיע לטיפול קוגנטיבי-התנהגותי ייעזר במטפל גם על מנת לבחון את אמונותיו ומחשבותיו ולשנותן, וגם על מנת לשנות את התנהגותו כפי שתיארתי קודם לכן.

בעשורים האחרונים פותחו וריאציות של הטיפול לשלל בעיות נפשיות, החל מחרדות שונות, דרך הפרעות מצב רוח ואפילו מחלות פסיכיאטריות הנחשבות לקשות יותר כגון סכיזופרניה. עם השנים הטיפול הקוגנטיבי-התנהגותי הפך לפופולרי מאוד ולאחד מאופציות הטיפול המומלצות על ידי ארגונים שונים, כמו למשל המכון הלאומי למצוינות קלינית בבריטניה או ארגון הפסיכולוגיה האמריקאי.

מה הפך את הטיפול הקוגנטיבי-התנהגותי לפופולרי כל כך? במילה אחת – תכל'ס. טיפול קוגנטיבי-התנהגותי הוא טיפול מאוד ממוקד-בעיה. לא משנה מה הסיבה לטיפול, אם זו חרדה כללית, חרדה ספציפית, דכאון או הפרעה התנהגותית בבית הספר – הטיפול יתמקד בבעיה, ינסה לאתר את הגורמים הקוגנטיביים והחיצוניים שגורמים לבעיה ולטפל בהם במהירות. זה בניגוד לטיפול פסיכודינאמי "קלאסי" שנמשך לאורך זמן רב ובוחן את חיי האדם לעומק. באופן טבעי, הטיפול הקוגנטיבי-ההתנהגותי נמשך זמן קצר. מרבית הטיפולים מסוג זה מיועדים להמשך בממוצע 10-12 פגישות. המספר הזה קוסם מאוד להרבה אנשים שמצפים לקבל טיפול מהיר, כמעט זבנג וגמרנו, ולהמשיך הלאה לחיים טובים יותר. כי בינינו, למי יש זמן או סבלנות להכנס היום לטיפול ארוך שדורש יצירת קשר משמעותי עם מטפל, בחינה של העבר שלך והתעמקות בחוויות? במיוחד היום, אנחנו חיים בעידן של ריצה מנקודה לנקודה, של מסרים קצרים ותכליתיים¹ ושל סיפוק מהיר. בעולם כזה הטיפול הקוגנטיבי-התנהגותי פשוט נשמע יותר טוב.

וכשמדברים על משך טיפול, אסור לשכוח שהמשוואה הקלאסית היא שזמן שווה כסף. וכשמבינים שטיפול קצר יותר עולה הרבה פחות כסף, ברור מאוד למה הטיפול הקוגנטיבי-התנהגותי הפך לכל כך פופולרי. הפופולריות שלו צמחה מתוך ארצות הברית, שם חברות הביטוח העדיפו אותו באופן ברור על פני טיפול ארוך טווח, וברור למה: זה גם עולה להן פחות וגם נותן תוצאות.

נקודת כוח נוספת לטובת הטיפול הקוגנטיבי-התנהגותי היא המושג Evidence Based Therapy – טיפול מבוסס ראיות בתרגום צולע משהו. כשמדברים על Evidence Based Therapy מדברים על טיפול שעמדו במבחן מדעי שהוכיח שהם יעילים לעומת טיפולים אחרים (או לעומת אי-טיפול). בדיוק כמו שבודקים יעילות של טיפול תרופתי חדש כדי לאפשר את שיווקו, כך החלו לעשות גם עם טיפולים נפשיים. אמנם לא למטרות מתן תוקף חוקי לטיפול (טיפולים נפשיים לא נדרשים לעבור תהליך אישור כמו שתרופות צריכות לעבור במנהל המזון והתרופות) אז לפחות למתן תוקף מדעי. זה אלמנטרי, יגיד ודאי הקורא. אבל האמת היא שבמשך עשרות שנים מאז נולד הטיפול הנפשי בסוף המאה התשע-עשרה, הפסיכולוגיה הקלינית התפתחה פחות או יותר בתוך ואקום מדעי ולא עברה מבחני יעילות מדוקדקים. יש לכך כל מיני סיבות, כמו למשל העובדה שבמשך שנים לא היו הגדרות מדויקות ובסיסיות למהי פתולוגיה נפשית ולא ניתן היה לכמת מידת הצלחה של טיפול. מה גם שלמרות נסיונות להציג את הפסיכולוגיה כגוף אחיד, התפתחו הרבה תיאוריות שונות שהכתיבו סוגי טיפול שונים שחלקם אף סותרים זה את זה. בכל זאת, עם השנים הפכה הפסיכולוגיה ה"קלאסית" למעין הגמוניה בתחום בריאות הנפש ונהנתה ממעמד זה שנים ארוכות. אני חושב שאחד הפרדוקסים הבעייתיים של הפסיכולוגיה הקלאסית היא הנסיון שלה להציג את עצמה כמדע, מצד אחד, והקושי שלה להעמיד את עצמה באופן מלא מול כלים מדעיים, מצד שני.

עם השנים התפתח תחום החקירה הפסיכולוגית והשתכללו הכלים שאיתם ניתן לבחון בעיות נפשיות ואת התפתחותן. כיום ניתן לבחון (במידה מסוימת) אם אדם הוא דכאוני יותר או פחות, חרדתי יותר או פחות, אם הוא סובל ממצב פסיכוטי או לא ואם כן עד כמה – וכן הלאה. באופן טבעי שינוי זה סלל את הדרך לחקירה משווה בין סוגי טיפול. ובחקירה כזו הטיפול הקוגנטיבי-התנהגותי עשה חיל.

אם כך, השילוב בין תוקף מדעי חזק יותר ויעילות כלכלית הפכו את הטיפול הקוגנטיבי-התנהגותי לכוכב בשמי עולם הפסיכולוגיה הקלינית, קודם כל באקדמיה ואחר כך בשטח. אין לי נתונים שמצביעים על שכיחות השימוש בטיפול (ואם מישהו מוצא אני אשמח אם יכתוב על זה בתגובות) אבל אני לא חושב שיש מוסד טיפולי שמכבד את עצמו היום ולא מציע וריאציה כזו או אחרת של הטיפול, לפחות לא בארצות הברית.

מה קורה בארץ? ממעט הנסיון וההכרות שיש לי עם מוסדות טיפוליים בארץ, הרוח השלטת היא דווקא זו של הפסיכולוגיה הקלאסית, ה"עמוקה" יותר. אני מניח שזה נובע מכך שהפסיכולוגיה בארץ נוסדה על ידי פסיכולוגים שהגיעו מאירופה כך שהחשיבה הפסיכולוגית בארץ נוטה להיות קלאסית יותר. לכך גם מצטרפת השפעה לא קטנה של פסיכולוגים דרום-אמריקאים (בעיקר מארגנטינה וברזיל – לפחות מההכרות שלי) שנראה שמושפעים יותר מעמיתיהם האירופיים ופחות מעמיתיהם ליבשת. אבל הטיפול הקוגנטיבי-התנהגותי בהחלט קיים ונוטע יותר ויותר שורשים גם בארץ. והנושא הזה מעניין במיוחד בהקשר המקומי של הרפורמה בבריאות הנפש, עליה כתבתי כבר בעבר כאן וכאן. בכמה מילים: הרפורמה מבקשת להעביר את האחריות על טיפולים נפשיים ממשרד הבריאות לקופות החולים, מה שיגרור העדפה של טיפולים קצרים יותר (ולכן זולים יותר), ויוביל לעלייה בשכיחות הטיפול הקוגנטיבי-התנהגותי.

אבל אם הטיפול הזה כל כך יעיל וקצר, מה רע בזה?
זה המקום שבו אני צריך לעצור רגע ולהבהיר: אין לי שום דבר נגד טיפול קוגנטיבי-התנהגותי. להפך, נוכחתי ביעילות שלו בעצמי עוד כסטודנט לתואר ראשון כשליוויתי ילדה שעברה טיפול קוגנטיבי-התנהגותי עקב חרדות שונות וראיתי איך בזמן יחסית קצר היא הצליחה להתגבר על חלק מהחרדות האלו. אמנם באופן בסיסי וראשוני למדי אבל התחלה זו התחלה. אני חושב שזו גישה טיפולית טובה מאוד שנשענת על רעיונות חכמים ומבוססים ובהחלט מתאימה במצבים מסוימים, הרבה יותר מטיפולים אחרים וארוכים יותר.

מצד שני, אני מודאג מההילה שמצטיירת סביב הטיפול הקוגנטיבי-התנהגותי כטיפול הכי טוב שיש. אני מרגיש שהצורך למצוא פתרונות מהירים כי למי-יש-זמן וההנעה משיקולים כלכליים (במיוחד מצד גופים שהרווח חשוב להם יותר מרווחת המטופל) מסיט את העניין מהמהות האמיתית, שהיא למצוא את הפתרון הנכון ביותר עבור האדם הסובל. לכן, על המטפל להפעיל שיקול דעת מול כל מקרה ומקרה ולהחליט מה יתאים למטופל. לדעתי, כשגוף טיפולי (וזה יכול להיות מטפל יחיד או מכון שלם) הולך כל הזמן לאותו פתרון בצורה אדוקה, זה סימן שהוא מפספס משהו.

אוקיי, אבל זה טיפול שהוכח מדעית, זה בטוח שווה משהו
בהחלט. טיפול שהוכח בעזרת כלים מדעים טובים ונוקשים שווה הרבה מאוד. הבעיה היא שהטיפול הקוגנטיבי-התנהגותי מפורסם כטיפול מבוסס מדעית, אך זה לא בהכרח נכון. זאת אומרת, לא באופן גורף. גם כאן, אני חושב, צריך לרדת יותר לפרטים ולשאול איזה טיפול מתאים לאילו בעיות. וכאן אני מגיע סוף סוף למחקר שהזכרתי בפסקה הראשונה.

המחקר נערך על ידי חוקרים מבריטניה וספרד והתמקד בתחום הבעיות הנפשיות ה"קשות" – סכיזופרניה, הפרעה בי-פולרית (שידועה יותר כמאניה-דיפרסיה) ודכאון מג'ורי. אלו הפרעות שנחשבות לקשות לטיפול בדיבור ומטופלות בעיקר על ידי תרופות. אולם בשנים האחרונות נהוג ללוות את הטיפול התרופתי בטיפולים נוספים כגון טיפול פסיכודינמי או טיפול קוגנטיבי-התנהגותי. הטיפול הקוגנטיבי-התנהגותי מקבל במיוחד תשומת לב וגורמים שונים ממליצים עליו כיעיל להפרעות קשות אלו. אולם, החוקרים מצביעים על כך שיעילותו המחקרית לא נבדקה בצורה מלאה ונכונה (עבור הפרעות אלו) ובחלק מהמחקרים הטיפול לא נבחן אל מול קבוצת ביקורת מתאימה או שהחוקרים לא עבדו בשיטת העיוורון².

כדי לבדוק את יעילות הטיפול, עבדו החוקרים בשיטת המטא-אנליזה. זו שיטה סטטיסטית אשר אוספת תוצאות מכמות רחבה של מחקרים ובוחנת אותם כמחקר אחד רחב היקף (ההגדרה הזו שלי פשטנית אבל אני חושב שמסבירה היטב את הבסיס, אפשר לקרוא עוד כאן וכאן). תוצאות המחקר הצביעו על כך שטיפול קוגנטיבי-התנהגותי איננו יעיל בהפחתת סימפטומים בסכיזופרניה או במניעת הישנות של התקפים פסיכוטיים ואיננו יעיל כטיפול בהפרעה בי-פולרית או כאמצעי למניעת התקפים חוזרים. כטיפול בדכאון מז'ורי נמצא הטיפול כיעיל אך עם מובהקות סטטיסטית חלשה.

מה המסקנה? קודם כל שכשעושים מחקר יעילות לטיפול, כל טיפול, צריך לעשות אותו כמו שצריך. זו לא חוכמה לעשות מחקר "רך" שמאפשר לקבל תוצאות טובות. מי שעושה את זה בסופו של דבר רק מבלבל את עצמו ואת הציבור ופוגע ביכולת שלנו לטפל בבעיות. ובנוסף, שהטיפול הקוגנטיבי-התנהגותי הוא לא ה-טיפול הנכון והיעיל. כמו כל דבר בפסיכולוגיה, יש המון גורמים להתחשב בהם כשבוחרים טיפול ובראש ובראשונה צריך להתחשב באדם שמגיע לקבל את הטיפול והבעיה שהוא מביא איתו. ובמיוחד צריך לקבל את העובדה שבעיות נפשיות הן לרוב מורכבות יותר ממחלה פיזית "פשוטה". נכון, יש להן בסיסים משותפים, אך הן נישאות על גבי העולם הפנימי והייחודי של האדם אשר חווה אותן, ולכן לעתים אין מנוס מהתעמקות והתבוננות רצינית פנימה על מנת להתמודד כמו שצריך עם הבעיה ולא לנסות לפטור אותה בזבנג.

אני לא יודע אם זוהי שקיעתה של הזריחה, כפי שהכותרת של הפוסט עשויה ללמד. אני מאמין שלא. אני נוטה להאמין שהטיפול הקוגנטיבי-התנהגותי רק יילך ויתחזק, מהמניעים הלא נכונים. אני יכול רק לקוות שמחקרים כמו זה שהוצג פה לא יעברו מתחת לרדאר של קובעי המדיניות ויעודדו אנשי מקצוע שנוטים להתקבע לכיוון מסוים להפעיל טיפה ביקורת גם על עצמם ולבדוק אם הם באמת מציעים את הטוב ביותר.

- מי שמעוניין לקרוא את המחקר עצמו יכול להקליק כאן במידה ויש לו אפשרות גישה למאגרי מידע אקדמיים. בכל מקרה, הנה פרטי המאמר:
D. Lynch, K. R. Laws and P. J. McKenna Cognitive behavioural therapy for major psychiatric disorder: does it really work? A meta-analytical review of well-controlled trials. Psychological Medicine, Published online by Cambridge University Press 29 May 2009 doi:10.1017/S003329170900590X

1. אני תוהה מתי יקום המטפל הראשון שיציע טיפול ב-140 תווים
2. Blind Trials – הכוונה היא שהחוקרים שבודקים את יעילות הטיפול לא יודעים איזה טיפול עבר כל אחד מהנבדקים במחקר אלא בוחנים רק את ההתקדמות, וכך הם לא יכולים להטות את התוצאות בצורה בלתי מודעת לשום כיוון

(cc)

לא מזמן צעדתי ברחוב בדרך מנקודה א' לנקודה ב' וכדרכי הקשבתי למוזיקה באייפוד. הקשבתי לאלבום כזה או אחר וכשהוא הסתיים עברתי לאופצית השאפל ונתתי לאפל לבחור בשבילי את המוזיקה. השיר הראשון מאוד שימח אותי והיה באמת אחלה. השיר השני הוסיף לתחושה וכשהשיר השלישי התחיל כבר אמרתי לעצמי "וואו, איזה כיף של מוזיקה" (ומיד הסטתי מבטי מהזקנה שעברה מולי ותהתה למה אני מדבר אליה). השירים הטובים רק המשיכו להגיע, אז החלטתי לקחת אותם, לפי הסדר, ולעשות מהם מיקסטייפ שהמקריות שולטת בו והמוזיקה חוגגת בו. והרי הוא לפניכם - כפי שאומרים, לא נגענו.

(אגב, אתם תראו שברשימת השירים מופיעים רק שירים שיצאו לאחרונה, אם לאחרונה זה בחודשים האחרונים. אחרי שהחלטתי לעשות מזה מיקסטייפ גיליתי שהפעלתי את השאפל לא על כל המוזיקה באייפוד, אלא על רשימת השמעה שכוללת רק שירים חדשים שעוד לא שמעתי כהוגן).

כמו שאתם יכולים לראות, הנגן של המיקסטייפ השתנה והוא פונקציונלי הרבה יותר. לחצו על play והמיקסטייפ יתחיל להתנגן. בפס בתחתית הנגן אפשר לראות ראשים קטנים - אלו בעצם תגובות שהושארו, בנגן הזה אפשר להגיב על גבי המיקסטייפ, וכך אתם יכולים לומר מה שבא לכם על השניה המדויקת במיקסטייפ שעליה בא לכם לדבר. אני הכנסתי את התגובות שלי שמסמנות איפה מתחיל כל שיר, ואיזה שיר זה - מה שיקל מאוד על מי שרוצה לדלג לשיר הבא, למשל.

ועדיין אפשר להוריד את המיקסטייפ אליכם, לחצו על החץ הקטן מימין והאופציה תפתח.
ולא רק זה! אם ממש אהבתם את המיקסטייפ ובא לכם לאמבד אותו אצלכם באתר, תהיו האורחים שלי! לחצו על הכפתור "" (מתחת לחץ) וקבלו קוד אימבוד. תודה למורפלקסיס על הרעיון ול-Sound Cloud על הביצוע. אני אשמח לשמוע בתגובות מה אתם חושבים גם על המוזיקה, וגם על הנגן החדש.

רשימת השירים
Amy Macdonald - Let's Start A Band
Coconut Records - Microphone
Andrew Bird - Oh No
נדב אזולאי - אוטובוס אחרון
Willie Nelson - Bring It On Down To My House
Royksopp - Miss It So Much
Yeah Yeah Yeahs - Dull Life
Bob Dylan - Beyond Here Lies Nothin
Coconut Records - Any Fun
The Whitest Boy Alive - Keep A Secret
עמיר לב - נוסע וחוזר
רונה קינן - כשסנונית בישרה את בוא האביב
Mother's Auxillary - Laughing On Your Waltzer
Elvis Perkins - Send My Fond Regards To Lonleyville
Super Furry Animals - The Very Best Of Neil Diamond
בום פם - איי כרמלה (אינסטרומנטלי)

לפעמים לא קל לקום בבוקר. בטח בבוקר כמו היום, בכל זאת זה יום ראשון ויש את כל השבוע מול הפרצוף. צריך לקום, ללכת לעבודה וכל זה כשזכרון סוף השבוע השקט עוד צף בנעימות בין הסינפסות. במקרים האלו אנשים מוצאים לעצמם את הדברים שממריצים אותם. זה יכול להיות כוס קפה גדולה. זה יכול להיות גם עשר כוסות קפה. או פרי. או ריצת בוקר. או מוזיקה טובה. או כולם יחד.

את המיקסטייפ הזה אני עורך בשבת אחר הצהריים, מתוך מחשבה על מחר בבוקר, כשאגיע למשרד בבוקר ואסתכל על המסך ואחשוב לעצמי "שיט, עכשיו צריך לעבוד". לשמחתי, יחכה לי המיקסטייפ הזה, אז אכין לעצמי כוס קפה, אלחץ על המשולש הקטן ואתן למוזיקה לזרום במורד תעלות האוזן בואכה המוח הרדום ולהזיז קצת עניינים.
אתם מוזמנים לעשות את אותו הדבר.

Download audio file (989d7230-d738-4aa7-a5a7-d385aaf96135.icast.mp3)

לחצו כאן והורידו את המיקסטייפ לנגן המוזיקה האהוב עליכם (שלי זה ירוסלב יעקובוביץ', מה שלכם??)

רשימת השירים
אריק איינשטיין ושלום חנוך - מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר
תיסלם - בוקר של כיף
Belle and Sebastian - Song For Sunshine
גזוז - שיר עבודה
יוסי בנאי - בחולות
Willie Nelson - I Ain't Gonna Give Nobody None O This Jelly Roll
Conor Oberst - NYC-Gone, Gone
Ray Charles - Shake A Tail Feather
The Bees - A Minha Menina
Stevie Ray Vaughn - Couldn't Stand the Weather
Eels - Mr. E's Beautiful Blues
רמי פורטיס - שמש לך מצפים
צליל מכוון - לוקח ת'זמן
MGMT - Electric Feel
Mark Ronson - Oh My God (feta. Lily Allen)
נדב אזולאי - בצד של הרעים
בום פם - The Wedge
Elvis Perkins - 123 Goodbye

שלום שלום
ההפסקות בין הפוסטים כאן בלטאה אינן מתקצרות (בשלושת החודשים האחרונים פרסמתי רק ארבעה פוסטים, מסתבר - אפילו אני הופתעתי). עם קצת רצון טוב והשקעה מצדי, שאני בהחלט מתכנן לעשות, אני אחזור לרצף כתיבה מספק יותר (מבחינתי). בינתיים, לא יכולתי שלא להתאפק ולהביא לכם תענוג קטן של ערב שבת.

אחד ההרכבים האהובים עלי בתבל, כפי שיודע כל מאזין אדוק לסינסתזיה, הוא Tunng - אותו הרכב בריטי שעושה מוזיקת פולק עדינה המתובלת בצלילים המופקים מכלים שונים ולא שגרתיים לעתים (צדפות, נשבע לכם!) ואלמנטים אלקטרוניים. אני לא צריך הרבה יותר מהקול של סם ג'נדרס, אחד מסולני ההרכב, כדי לשלוח רוחות קרירות של רוגע במורד נימיי.
לפני שנתיים הוציא ההרכב את אלבומו המצוין Good Arrows ומאז לא שמענו מהם כמעט בכלל. ג'נדרס השתתף בהרכב The Accidental שכל חובב טאננג יאהב בעצמו, אבל לי זה לא מספיק. אני באמת רוצה מהם אלבום נוסף.

לכן שמחתי כשגיליתי שהם הוציאו "7 יחד עם הרכב בלגי המתכנה Soy Un Caballo. יש בו שני שירים שהם למעשה אחד. השיר נקרא Robin והוא בעצם שיר של Soy Un Caballo והוא מגיע בשתי גרסאות: גרסת המקור וקאבר של טאננג. ושמחתי עוד יותר כשגיליתי שלביצוע של טאננג יש קליפ מקסים בפשטותו וביתיותו. והוא ממש, אבל ממש הולם לערב שבת שיורד ברגעים אלו ממש על האדמה.

אז נכון, זה עדיין לא אלבום של טאננג, אבל זה מספיק טוב בשביל להחזיק אותי עד האלבום הבא…

גוד שבעאס.

(אה כן - גם אותי, כמו רבים וטובים, אפשר למצוא בטוויטר, אם אתם בסביבה אתם מוזמנים לקפוץ לצייץ שלום)

Laid back, feeling human

המון זמן עבר מאז הפרק האחרון של סינסתזיה.
המון זמן והרבה שירים זרמו מתחת להרבה גשרים בינתיים.
המון זמן והרבה גבעולים נמצצו ליד הרבה גדות נהר.
והרבה אצבעות מוללו אינספור גרגרים רטובים של חול מול הרבה גלים.

הייתי מתפלפל כאן על כל מיני דברים, אבל מה הטעם בהתפלפלות (מלבד טעם פלפלי מובהק?) - אני מעדיף לתת למוזיקה להתפלפל מאוזן אחת לשניה ובחזרה.

(בהזדמנות חגיגית זו לספר לכם שגם אני שוחה עם הזרם וגם לי יש טוויטר, אם ממש בא לכם לדעת)

Download audio file (612d496d-6f16-4413-8c20-368697c7804a.icast.mp3)

להורדה לחצו כאן

רשימת השירים
Bill Callahan - My Friend
נדב אזולאי - חלום
נדב אזולאי - לאסוף שאריות
ברי סחרוף - נפתלי הדג
The Decemberists - Eli, the Barrow Boy
Nick Drake - Know
Regina Spektor - Daniel Cowman
The Accidental - Illuminated Red
Gonzales - Gogol
הבילויים - שירו של האנץ
רונה קינן - הסולם 2
רונה קינן - אתה מתעורר
מתי כספי - אושר
רות דולורס וייס - I love
My Brightest Diamond - Feeling Good
רמי פורטיס - יער ישראלי

אז היום, מתברר, חל יום הולדתו ה-153 של זיגמונד פרויד. איש אחד, יהודי, מכור לסיגרים ולעבודה, שמגיל קטן תכנן לשנות את העולם ובמידה לא קטנה גם הצליח. איש שהמון אנשים אוהבים לשנוא, ולא מעט אנשים מקדשים אותו בצורה מוגזמת (אם כי פחות ופחות מבעבר). אדם שכל פסיכולוג מוכרח לנהל איתו ועם דעותיו מערכת יחסים לא פשוטה.
לא אכתוב כאן על מערכת היחסים שלי עם הטיפוס הזה, כי אין לי את הזמן לזה כרגע. אבל לכבוד המאורע, הנה סרט קצר, קצת פחות משעה, על חייו של "אבי הפסיכולוגיה". סרט מעניין, האמת, שכן בניגוד למה שציפיתי, הוא לא מתייחס לפרויד כאיזה מאסטרו גאון וחף מפגמים, אלא מציג דווקא את נקודות החולשה בחייו הפרטיים והמקצועיים (שהיו יותר מדי מעורבים אלו באלו). החל מההתמכרות לסיגרים, עבור ביחס השתלטני לממשיכי דרכו וכלה ביחסים הקרובים מדי עם בתו אנה (בשלב מסוים, פרויד האב ערך אנליזה לבתו, מה שהוגדר יפה על ידי נכדתו של פרויד כ"גילוי עריות אינלקטואלי").

למי שאין סבלנות לצפות בסרטון (וגם למי שיש), אני ממליץ גם להאזין לשיר המקסים והמשעשע הזה של רביעיית מועדון התאטרון, שכתב כמדומני דן אלמגור, וצוחק יפה יפה על הפסיכואנליזה.
Download audio file (EUEV.mp3)

הסרט מובא כאן דרך יוטיוב, בחמישה חלקים.

לשמחתי (טפו טפו טפו), הקשר שלי ליום הזכרון איננו אישי. אלא אם כן מחשיבים את העובדה שבהיותי בן 7 שיחקתי בסרט על ילד שאבא שלו מת במלחמה והופק במיוחד ליום הזכרון. יחד עם זאת, ובשונה מיום השואה, אני כן מצליח בדרך כלל להרגיש חיבור שקשה לי להסביר ליום הזה, על אווירת השכול שלו, על המוזיקה שתמיד חוזרת על עצמה, על המשמעות של לעצור שניה לפני שחוגגים "הופ הופ טרללה גדלנו בשנה" ולחשוב במה זה עלה לנו (ובלי ציניות, גם לחשוב אם זה היה שווה לנו את זה, אם יכלנו לעשות זאת אחרת, או סתם כמה נורא המצב הזה). כנראה שזה חלק מהעניין שאתה סופג כשאתה גדל כאן, כשמגיל קטן אתה לומד מה זו צפירה ולמה עומדים בה ואתה עושה את זה אפילו כשאתה לא מבין ומרגיש נבוך ומתאמץ מאוד שהמבוכה לא תתפרץ החוצה בצחקוקים דווקא ברגע הלא נכון. אתה סופג את כל סיפורי מגש הכסף למיניהם, מעטים מול רבים, בניין הארץ וכו' - את הכל אתה סופג, הרבה לפני שנפקחות לך העיניים ואתה לומד שהמציאות מורכבת הרבה יותר ושאנחנו לא כאלה טובים מול רעים. אבל זה לא משנה, כי כבר כילד ספגת את כל הפאתוס ההוא (שכבודו במקומו מונח) וביום כזה הוא לעתים מתעקש להרים מעט את ראשו החבוט ואתה מוצא עצמך מתרגש, לאו דווקא עצוב, אך מתרגש.

אך היום בצפירה, לא מצאתי את עצמי חושב "נו מתי זה ייגמר כבר" אבל גם לא מצאתי את עצמי חושב על כל אותם אלפי ההרוגים שמסרו את נפשם וכו'. מצאתי את עצמי חושב על שלושה ילדים קטנים, בגילאי שלוש עד אחת עשרה, שלגמרי במקרה הם האחיינים שלי. ולגמרי לא במקרה חיים בצד השני של העולם כבר כמה שנים טובות. וחשבתי על זה שהם לא ספגו את כל נראטיב מגש הכסף הזה. אמנם שני הגדולים חיו פה כמה שנים, אך כשעזבו היו קטנים מדי, לדעתי, בשביל שכל ההוויה הזו תספג באישיותם. והקטנה? טוב, היא עוד קטנה מדי בלאו הכי. בכל מקרה, אני לא אתפלא אם אין להם מושג שהיום יום הזכרון (מה שלא ממש תלוי בהם) או מה בדיוק זה אומר.

אז חשבתי עליהם, וחשבתי עליהם בעוד כמה שנים. אם יחזרו לפה או לא, ואם כן, איך הם ירגישו בימי הזכרון שימשיכו לבוא וללכת. האם ירגישו כמו תיירים שנקלעו למין יום משונה במדינה משונה לא פחות? האם ירגישו איזשהו חיבור שאיננו מאולץ להוויה הזו? התחושה שעלתה בי היא שלא, פשוט כי הנראטיב שלהם כבר שונה מאוד מזה שלנו. החיבור, אם יהיה, יהיה שכלתני, דרך לימוד, דרך התעניינות. שזה בסדר וחשוב, אך מיסודו משולל הגרעין הבסיסי של היום הזה, גרעין רגשי טהור שמקפל לתוכו הרבה רגשות שהופכים אותו, בסופו של דבר, למה שהוא.

ואחרי שחשבתי על זה, חשבתי מה עדיף. באיזה סיפור עדיף לגדול? לחיות?
לא יודע.