שאלתי את אמא שלי האם אחותי מגיעה לראש השנה
היא אמרה שכן
אמרתי שאני לא אגיע, ושאני לא מגיעה לאף חגים כי היא לא מזמינה אותי (אותנו).
אז שאלתי כבר (על הדרך, בפעם המי יודע כמה) אם אולי היא רוצה להזמין אותי
היא אמרה שהיא לא רוצה.
אמרתי לה שצריך להתחיל מתישהו באיזשהו מפגש משפחתי, שהנה את גיסי היא מחבבת בסך הכל אחרי כל השנים, אז אולי כדאי להתחיל גם עם א'.
היא אמרה שאותי היא מחבבת אחרי יותר שנים
אמרתי לה שזה לא אותו הדבר. אותי היא מחבבת עדיין. (על אף ולמרות)

שאלתי את אמא שלי למה היא לא משתפת את אחיה בצרותיה
שהוא שואל אותי מה קורה, אבל מעדיף לא לפתוח איתה את סיפור חיי משום שהוא מפחד לצער אותה
אז היא שאלה בשביל מה.
אמרתי שזה עוזר שמשתתפים איתך בצרות
שהנה - למשל לא מזמן כשהוא היה חולה, אז הוא סיפר לה שהוא חולה והיא השתתפה בצערו
אז היא אמרה שזה לא נכון, שהיא חושבת שהוא אידיוט כי הוא אכל איפושהו בחוץ בחום הזה וחטף.
(ככה מראים אצלנו שדואגים)

שאלתי את אמא שלי האם היא תבוא לברית, אם יוולד לי בן
היא אמרה שהיא לא יודעת
שאלתי האם היא תבוא לברית אם לאחותי יוולד בן
היא אמרה שכן
שאלתי למה ברור לה ששם היא תבוא ואלי לא
היא אמרה שהיא צריכה לחשוב על זה
שאולי היא תשנה את דעתה
ושמי ששואל צריך לקחת בחשבון את התשובות.
אז אמרתי לה שזה המוטו שלי, ובאמת מאז שאמרתי לה את זה (שמי ששואל צריך לקחת בחשבון את התשובות האפשריות) היא הפסיקה לשאול.

לפחות היא עונה.

הי דרומה

מפגש בת קול דרום נדחה ליום ראשון הקרוב, 20:30 בבאר שבע.

פרטים במייל: darom@bat-kol.org.

כשאחותי התחתנה הכל היה ברור. ברור קודם כל שיש חתן פוטנציאלי, שמדברים איתו בנימוס ומנסים לעזור לו כמה שאפשר (כדי לקרב אותו וכדי לתת לו הרגשה טובה במשפחה, הרבה לפני שהכרנו אותו, רק בגלל שהוא פוטנציאלי). ברור שמזמינים אותו, שפוגשים אותו, שיושבים איתו לארוחת השבת והחג (ומקשיבים לו ככל שיידרש). ברור.

ברור שיש מסיבת אירוסין, ומתלבשים יפה ומזמינים את המשפחה, ומכינים צלחת מעוטרת ביד אמן (רק בשביל לשבור אותה, כמובן), וגם נרתיק רקום לצלחת נתפר במיוחד כדי שהשברים לא יתפזרו על הרצפה, ואפשר יהיה לחלק לאחות הקטנה שבר שכולו סגולה. וכולם מתאמצים ומשקיעים ומפנים זמן, ומחייכים ומצטלמים. ברור.

וברור שיש חתונה תיכף, וגם לארוע הזה משקיעים בבגדים חדשים, באולם, בתסרוקת. ברור שמתייפיפים ונוסעים במיוחד כמה פעמים כדי למדוד שמלה חד פעמית ולבחור נעליים חד פעמיות, ותזמורת וצלמים וגם מזכרת לאורחים. המון אורחים, וכולם באים ושמחים ורוקדים. ברור. זאת חתונה. וגם שבת חתן חוגגים, ומחליפים מתנות, ומארחים ומתארחים ועושים מאמץ, וזה ברור. כי באמת שהם זוג נחמד, והחגיגה נעימה, וכמה כיף ומרגש לפגוש את הענפים הקצת יותר מרוחקים במשפחה, וטוב שנפגשים בשמחות והעיקר שנהיה בריאים, וכמה שהכלה יפה. ברור.

וגם עכשיו הכל ברור. אני מנסה להכיר למשפחה שלי את א', אבל ברור קודם כל שזאת לא הדרך, ושאין על מה לדבר. ברור שאין עם מי לדבר, ובשביל מה צריך לדבר? בטח שלא צריך להזמין, או בכלל להיפגש. ברור שאין מה לחגוג, ובוודאי שאין במה לשמוח. באמת, תגידו לי, מה יש כאן לשמוח? זאת לא שאלה של זמן או מאמץ, אין מה לחייך ובשביל מה כל הטקס הזה, והבזבוז?

אני מבינה את הקושי שלהם. המצב מורכב בכל קנה מידה אובייקטיבי וסובייקטיבי, בלי קשר לעובדה שא' היא לא חתן גבר. ובכל זאת. הנחות היסוד בשני המקרים כל כך שונות, וזה פשוט מעליב. ובסך הכל אני רוצה את החגיגה הזאת. אני רוצה לחגוג את הזוגיות שלי, וגם אני רוצה לחגוג עם הדודים והחברים מהזן שפוגשים רק בשמחות. אני מאמינה שדווקא בגלל המצב המיוחד, מי שיבואו הם מי שבכנות רוצים לשמוח איתנו, אבל כנראה שכאן גם העוקץ. הרי אם ברור שאין כאן מקום לשמחה, אז איך זה בדיוק אמור לעבוד? מי יבואו?

אולי אני לא אמיצה מספיק ופשוט מפחדת מחוסר שיתוף הפעולה, אבל לא ממש בא לי לעשות ניסויים על עצמי (ועל א'). ואי אפשר לומר שא' ממש משתוקקת לערוך חתונה (ומי אמר בכלל שמתחתנים? הרי כל הדיון הזה הוא תיאורטי בלבד…). אז אני מסבירה לעצמי יפה שזה מה יש ואלה הנסיבות, וחבל לריב ולהתווכח על משהו שמכל כך הרבה סיבות לא יקרה. ובכל זאת. מה בסך הכל אני מבקשת? שכמו שאז הכל היה כל כך ברור, שיהיה גם עכשיו.

כפי שציינתי בעבר, ובעיקר בפוסט הקודם, הבלוג הזה מהווה את הבית והיומן שלי. לכן, אני מרשה לעצמי להשתמש בבמה הזאת כדי להתייחס גם לנושאים שקשורים לבת קול, או לקהילה הגאה, אבל גם ובעיקר לדברים שנוגעים לעצמי. בתקופה האחרונה, התנתקתי מהעולם החיצון, ושקעתי בלימוד לבחינת הלשכה, ובפרידה מסובכת. וכך מצאתי את עצמי בעקבות פספוסי בשלוש נקודות את ציון הסף בבחינה, נזכרת בפרק מהסדרה המצוירת "דריה"

הסדרה מספרת על תיכוניסטית חכמה, צינית ואאוטסיידרית, שמוקפת בבני משפחה וחברים הרבה פחות חכמים ממנה. באותו פרק מטיל המורה לספרות על כיתתה של דריה משימה מוזרה לכל הדעות, ומבקש מהם לבחור משימה בה יכשלו. המשימה אמורה להוביל את התלמידים ללמוד כיצד להתמודד עם כשלון, אולם כמובן שהיא מובילה לתוצאות לא רצויות או מפתיעות (הצלחה במשימה בה התלמיד בחר להיכשל), ובעיקר היא מובילה לתוצאות מבלבלות, שכן כישלון בעצם מהווה הצלחה (במשימה), ולהפך. הפרק מסתיים בהתנצלות של המורה, שבסופו של דבר מגיע למסקנה שבעצם מתן המשימה הוא נכשל, ולכן בעצם הצליח במשימת הכישלון…

בניגוד לתלמידים בכיתתה של דריה, אני יודעת מה זה להיכשל. למדתי להתמודד עם חוסר הצלחה בכל המישורים בחיים, בתיכון היה מדובר על כישלונות בלימודים ומבחינה חברתית, ובהמשך חוויתי כשלון בתחום יצירת זוגיות, ובמציאת הכיוון המקצועי בחיים. הצטברות הכישלונות הובילו אותי לתחושה שאני כנראה אדם די מטומטם, ושממש לא ברור לי איך אני אי פעם אשתלב בשוק העבודה עם היכולות הנמוכות שלי. וזו הסיבה שגם נדדתי בין מקצועות ותארים, ובעצם לא עבדתי בצורה מסודרת בשום מקום עד גיל מאוחר יחסית. אבל, מאז שהתחלתי ללמוד משפטים, ואפילו שממש לא הצטיינתי בלימודים עצמם, הבנתי שבחרתי את המסלול הנכון עבורי. התחושה שלי שאני במקום הנכון התחזקה מאוד בשנת ההתמחות, וגרמה לי להבין שמצאתי את הכיוון בחיים.

אבל, אז הגיע מה שנתפס בעיניי בתור המכשול הקשה והחשוב בדרך ליכולתי לעבוד במקצוע בו בחרתי - מבחן הלשכה. מבחן רב ברירתי (אמריקאי), שלקראתו צריך ללמוד תשעה ספרים, לזכור כל מילה שכתובה בהם, וכמובן לדעת לענות לשאלות שנכתבו במטרה לסבך. למבחן הגעתי עם תקווה, אבל ברגע שיצאתי ממנו ידעתי שיכול להיות שנכשלתי.

לקח שבוע עד שקיבלתי את התוצאות הסופיות, ואז התברר לי שצדקתי, ולא עברתי. ואחרי היומיים של הדיכאון, גיליתי שאני בעיקר כועסת על עצמי שנכשלתי, במיוחד שרוב מוחלט של הנבחנים עברו (85%). ואני חושבת על החודשים שמחכים לי בסוף הקיץ ובתקופת החגים כשאני אצטרך לחזור וללמוד את מה שכבר ניסיתי ללמוד.

אבל, במפתיע, ובניגוד מוחלט לעבר, העובדה שלא עברתי את המבחן לא גרמה לי להרגיש שאני מטומטמת או כישלון. אני יודעת שתקופת הלימוד למבחן הייתה סיוט אמיתי מבחינתי. גם ברמה שבאמת קשה לי לשבת וללמוד למבחנים מהסוג הזה, בגלל הפרעת הקשב שלי, וגם כי היו גורמים חיצוניים שהעסיקו אותי, בלבלו אותי, והפריעו לי ללמוד. אמנם, לקראת המבחן, נבהלתי, וניסיתי לנטרל את ההפרעות (בהצלחה מועטה בלבד) והתחלתי ללמוד ברצינות, אבל, זה כמובן כבר היה מעט מדי ומאוחר מדי.

עכשיו אני בשלב ביניים, שבו אני אמנם צריכה לחשוב ולהתארגן איך ללמוד לפעם הבאה, אבל מצד שני, אני בחופש אמיתי (המבחן הבא יתקיים בנובמבר, ועד אוגוסט אני לא אתחיל ללמוד). והדבר הכי חשוב בתקופה הזאת מבחינתי הוא גם ליהנות מהחופש שנפל עליי, וגם לעשות סדר בראש ובסדר העדיפויות שלי. והעדיפות הראשונה שלי כרגע היא להבין איפה טעיתי בעניין הלימוד למבחן, ולתקן את הטעות הזאת. בלית ברירה, אני יודעת שזה משאיר אותי כרגע לבד, ובהקפאת החיפוש אחרי זוגיות. כי אני יודעת שאם אני רוצה שהקשר הבא יתפתח בצורה הטובה והמתאימה עבורי, אני צריכה לברר איפה טעיתי, ואיך אני מתקנת את הטעויות שלי. אבל הבירור הזה לא יוכל להתקיים במקביל ללימוד למבחן, כדי שלא יבלבל ויסיט אותי מהמטרה.

אז עד שאני אתחיל שוב ללמוד, אני מרשה לעצמי חופש, וטסה לארה"ב (מישהי צריכה לעדכן איך נראה מצעד בנ"י, לא?). אני יודעת שיכולתי לעשות דברים אחרת, ללמוד יותר טוב, ולעבור את המבחן בפעם הזאת. אבל אני יודעת עכשיו בוודאות שהחיים שלי הם לא כישלון, וגם אם הדברים לוקחים לי יותר זמן, יותר מאמץ ויותר ניסיונות מאשר לאנשים אחרים, בסופו של דבר, אני אגיע למקום שאני רוצה להיות בו, יותר שלמה מאי פעם.

אני אשתדל לשלוח עדכונים מהטיול, ואם לא, נתראה כשאחזור.

הפרד ומשול? לא בבית מדרשנו

השבוע הייתי חלק מאירוע תקשורתי יוצא דופן, עיתונאי שחשב שלסביות דתיות זה נורא מעניין הזמין אותי לדבר בתוכנית הרדיו שלו. ברגע של גאונות עיתונאית הוא החליט לעמת אותי עם רב. אורתודוכסי. מהזן הש"סניקי המאנפף. הלכנו במסלול הצפוי לעייפה, בראשית דבריו הוא טען שאני לא דתיה, לא יהודיה, מחריבה את העולם ובכלל גועל-נפש. אחרי שרעננתי את זכרונו במציאות ההלכתית העגומה (מבחינתו. שכן אין שום איסור הלכתי להיות לסבית) והמציאות המציאותית (יש לי ילדות ולא מנעתי את רחמי מהמאבק הדמוגרפי) הוא שינה אסטרטגיה. "אז למה אתן הולכות עם ההומואים, זה ממש גועל נפש וגם איסור מפורש מהתורה". בשלב הזה זנחתי גם אני את האסטרטגיה שהשיגה לי כל-כך הרבה בוויכוח הזה (המציאות) והודעתי לו שאנחנו לא מתכוונות ליפול למלכודת ה-הפרד-ומשול.

אם אני מדברת איתו כבת-עמי אני אחת, אם אני מדברת איתו כנציגת בת-קול (ארגון לסביות דתיות) אני מייצגת 250 לסביות דתיות, אם אני משתפת פעולה עם ההומואים אנחנו אלף ואם אנחנו להט"בים (לסביות, הומואים, טרנסים ובי-סקסואלים) דתיים אנחנו עדיין אלף אבל עומדים מאחורינו מאה אלף בארץ ועוד מיליונים בעולם. מדובר, אגב, במאות האלפים והמיליונים שהפכו את החיים שלי כלסבית לאפשריים ושבזכותם יכולים עכשיו הארגונים של הומואים הדתיים להתפנק ולהצהיר שהם לא הולכים למצעד הגאווה בלי לחשוש שהם יגיעו מתישהו לבית הסוהר בגלל משכב זכר.

צבע אדום? אין צורך לתפוס מחסה

כשייכתב הלקסיקון הדוסי הויזואלי הראשון, ליד הערך "סדין אדום" תהיה תמונה של מצעד הגאווה, ליד הערך "תועבה" תהיה תמונה של הומו וליד הערכים "אמת" ו"צניעות" תהיה מראה. איך קרה שכמה בחורים בתחתוני פרווה וורודים גורמים לתלמידיהם של הלל הזקן ואהרן הכהן לחרף, לגדף, לשנוא ולעודד אלימות? איך קרה שכמה בחורות בלי חזיות ועם שערות על הרגליים מהוות סכנה קיומיות לעם היהודי?

אולי בגלל שמכל הערכים וההישגים של תרבות יהודית בת 3000 שנה בחרה האורתודוכסיה כדגל את הפוריטניות המינית – הצניעות בשפתה. כדי להפגין את עומק אמונתך ודתיותך אתה נדרש להתלבש יותר (בעיקר נשיך ובנותיך) ולהעמיק את ההפרדה בין זכרים ונקבות (כלומר, להעלים את הנשים ככל שניתן, אבל לא נכנס לזה עכשיו). מהפרדה בתיכונים שהיתה "הכרחית" מבחינה פדגוגית (שבנות ילמדו גמרא??!, אבל שוב, נעזוב את זה עכשיו) המשיכו להפרדת כיתות בתוך בתי הספר היסודיים עד שהצליחו להפריד גם את בתי הספר, והיום מפרידים זכרים ונקבות כבר בגני הילדים והפעוטונים. יש להניח שלא ירחק היום שבו יידרשו הפוסקים להתמודד עם השאלה איך שומרים על צניעותם של עובּרים (בעודם ברחם אמם) תאומים שאינם בני אותו המין. ברור, אם כן, שמי שמערער בריש גלי על קדושת הדיבר הי"א הוא סדין אדום ואויב האומה.

מי שחושב שאם לא יהיו מצעדי גאווה לא תהיה הומופוביה הוא לא רק נאיבי, הוא גם טועה ומטעה וגם מבצע מעשה סדום בהיסטוריה. ההומופוביה היתה שם הרבה קודם, המצעדים הגיעו בתגובה. מי שבוחר להיות נחמד ולא להפריע את מנוחת השכנים בין שתיים לארבע, מנסה למזער את השונות שלו, לבדל אותה משונויות אחרות שהן באמת-גועל-נפש, לשייף את הפינות של עצמו, להתאים את עצמו לנורמטיבי, להסביר שהוא אותו דבר רק קצת-קצת אחרת ושהוא בחיים לא עושה דברים ש-אוי-אוי-אוי-אם-אמא-תדע. מי שחושב שבזכות זה יקבלו אותו והחיים שלו יהיו יותר טובים בשעה שהאוחצ'ות והבוצ'ות והטרנסיות (והנשים בכלל, אבל שוב, נעזוב את זה עכשיו) ימשיכו להיות באמת-גועל-נפש ומנודות הוא גם תם, גם רשע וגם זה שאינו יודע לשאול.

מי שלא רוצה לבוא למצעד בתל-אביב, בירושלים או בחיפה באמת לא חייב, רוב הזמן גם לא נרגיש בחסרונו. מי שמתנאה בכך, מתבדל מהקהילה הלהטבית הכללית וקושר לעצמו כתרים אידיאולוגיים כדי לפאר את אסטרטגיית השתדלנות של עצמו שלא יתפלא אם הוא מוצא את עצמו לבד. אני מקווה בשבילו שרוב הזמן הוא לא יחוש בחסרוננו.

תיקון עולם? זה כאן!

אני הייתי במצעד, אנחנו היינו במצעד – צעדנו כלסביות דתיות, כחברות ארגון בת-קול וכקהילה דתית גאה. יותר משצעדנו רקדנו. מהרמקולים של הרכב שלנו במצעד נשפכו, בדציבלים מהממים "אנחנו מאמינים בני מאמינים", "אני מאמין באמונה שלמה" ו"שלא נבוש ולא נכלם ולא נכשל לעולם ועד". אנחנו רקדנו ורקדו איתנו עוד עשרות אלפי לסביות, טרנסיות, הומואיות, ביסקסואליות והטרוסקסואליות- כאלו שאינם דתיים, כאלו שכבר אינם דתיים וכאלו שעד יום שישי שנאו דתיים. רקדנו עם האנשים שהביאונו עד הלום ועם אלו שיתייצבו לצידנו במאבקים הבאים עלינו לטובה להשגת שוויון גם בתוך החברה הדתית, מאבקים שבלי ספק יתנהלו מול אותם רבנים ומנהיגים שאליהם מכוונת החנופה של אנחנו-לא-משתתפים-במצעד-הגאווה.

אנחנו כן!

(פורסם לראשונה בבלוג של בת-עמי, ובאדיבותה)

]]>