Tzafrir's shared items in Google Reader

הממשלה תפרסם השבוע תזכיר חוק לחשיפת פרטי גולשים

(author unknown) — Tue, 28 Jun 2011 08:53:42 PDT

כך הבטיחה היום עו"ד הילה דוידוביץ, נציגת משרד המשפטים, בישיבה שנערכה בוועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת. הועדה, בראשות חבר הכנסת ...

מינוס

aharoni — Mon, 30 May 2011 02:42:01 PDT

יש לי הרגל שפיתחתי בימיי בצבא. אני רושם את הטלפון ככה: 050.2128506. בין הקידומת למספר אני כותב נקודה ולא מינוס (-).

למה לא יכולתי להשתמש במינוס כמו כולם? כי כתבנו שם דואר אלקטרוני באאוטלוק, שהתעקש להתייחס אל המינוס כאל קו מפריד ולסדר את המספרים מימין לשמאל, מה שגרם למספרי טלפון להיראות הפוכים: 050‏-2128506. למה בחרתי בנקודה? בחרתי בה אחרי שביקרתי בשנת תשס״ב בצרפת – שם נהוג לרשום את כל מספרי הטלפון מופרדים בנקודות, למשל 33.01.40.20.50.50. רוב הישראלים לא יודעים את זה, אבל זה לא משנה, כי זה מספיק ברור.

התו מינוס (-), או בשמו התקני המלא HYPHEN-MINUS, הוא סיפור של חיסכון ובלבול. כדי לחסוך במקום, במקלדות אנגליות שמו רק תו אחד בצורת קו אופקי ישר באמצע השורה, והוא שימש לתפקידים רבים: מינוס בפעולת חשבון; פעולת מיקוף – hyphenation, כלומר שבירת מילה ארוכה בסוף שורה, שנפוצה בשפות אירופיות, אבל לאפחות נהוגה בעברית; ושני הסוגים של קו מפריד תחבירי, הנהוגים באנגלית – en-dash הקצר יותר ו־em-dash הארוך יותר. לשני הסימנים האחרונים יש תפקידים תחביריים רבים ושונים; להבדיל מעברית, באנגלית הם נקבעים לא על־ידי אקדמיה אחת, אלא על־ידי מדריכי סגנון של בתי הוצאה, ויש בין המדריכים הבדלים רבים שקצרה היריעה מלפרט.

בדפוס מקצועי באנגלית ובשפות אחרות שנכתבות באלפבית הלטיני כל הסימנים האלה הם סימנים נפרדים שיש להם גם מראה שונה, אבל כאמור, בגלל חיסכון במקום במקלדת הם לא שימשו בכתיבה יום־יומית של דואר אלקטרוני ומסמכים דומים. עוד לפני־כן, במכונות כתיבה, נאלצו הקלדניות להסתפק במקש אחד, אבל מכיוון שקלדניות היו פעם נשות מקצוע מכובדות, שציפו מהן להתמצא בכללים של דקדוק ופיסוק ולהשתמש בהם, הן עקפו את הבעיה הזאת על־ידי הקלדה של שניים או שלושה סימני מינוס כדי לזייף קו מפריד ארוך: -- או ---. עד היום מיקרוסופט ווֹרד הופך אוטומטית שני מינוסים לקו מפריד ארוך כתוצאה מזה, וזה די טוב. גם וורדפרס, התכנה שבאמצעותה אני כותב את הבלוג, מתעקש להפוך לי את התווים האלה לקווים מפרידים ארוכים ואני צריך להתחכם כדי שתראו פה מינוסים.

בעברית, לעומת זאת, הקפדה על מקפים וקווים מפרידים שונים במסמכים יום־יומיים לא הכתה שורש בשום צורה והמינוס השתלט על הכול. בעיתונים וספרים ההקפדה על הבדלה בין מינוס, מקף וקו מפריד קיימת עד היום, אף־על־פי שחדירה של מקלדות שיש בהן רק מינוס לכל חלקה טובה מערערת אותה גם שם. מעבר למסורת אמנותית ומקצועית של דפוס יפה, להקפדה על שימוש בסימנים הנכונים יש בעברית משמעות נוספת: לסימנים שונים יש תפקיד שונה מבחינת כיווניות הטקסט.

מינוס הוא סימן מתמטי, וביטויים מתמטיים בעברית נכתבים משמאל לימין: 42-17 זה "ארבעים ושתיים פחות שבע־עשרה". גם הפרדה בין קבוצות של ספרות ברצף אחד, כמו בין קידומת לבין מספר טלפון, זורמת משמאל לימין: 050-2128506. טווח של שעות, לעומת זאת, נכתב מימין לשמאל: "הלשכה פתוחה בשעות 09:00–16:00", כלומר "מתשע בבוקר עד ארבע אחר הצהריים". בהתאם לזאת, תקן יוניקוד מגדיר מאפייני כיווניות שונים לשני התווים האלה – בלי להיכנס לפרטים טכניים, מינוס זורם משמאל לימין עם המספרים וקו מפריד זורם עם כיוון הפסקה, כלומר מימין לשמאל במקרה של עברית, גם אם יש לפניו ואחריו מספרים. תכנה שמיישמת נכון את האלגוריתם הדו־כיווני של יוניקוד אמורה להשתמש במאפייני הכיווניות האלה ולהציג את התווים בסדר המתאים.

אאוטלוק, לפחות בגרסה שהשתמשתי בה בתקופת הצבא, לא יישם את האלגוריתם נכון. מפתחי אאוטלוק כנראה היו מודעים לכך שאנשים יכולים להקליד במקלדות שלהם רק מינוס וגרמו לו להתנהג מבחינת כיווניות כמו שמתנהג קו מפריד. זה אפשר לאנשים להקליד נכון טווח של שעות, אבל לא מספרי טלפון. מה שמתכנתי אאוטלוק באמת היו צריכים לעשות הוא לתקן את המקלדת, כדי לאפשר לאנשים להקליד את כל התווים הדרושים. הם יכלו לעשות את זה, כי הם עבדו באותה החברה שמפיצה את פריסת המקלדת, כלומר מיקרוסופט. הם לא עשו את זה, אז אני עושה את זה היום: יזמתי פיתוח של תקן חדש למקלדת עברית במכון התקנים, שבתקווה ייכנס גם לחלונות 8 ולמערכות הפעלה אחרות. בפריסה הזאת אפשר בקלות להקליד גם מינוס (-), גם קו מפריד (–) וגם מקף עברי (־). (בעברית, ברוך השם, אפשר להסתפק בקו המפריד ארוך אחד ולא צריך שניים כמו באנגלית.)

אפשר להוריד את פריסת המקלדת העברית החדשה ולהתקין אותה כבר היום. אני משתמש בה בהצלחה כבר חודשים רבים.

ומה עם מספרי הטלפון? הבאגים ביישום האלגוריתם שגרמו לטלפונים להיראות הפוך כבר תוקנו ברוב התכנוֹת, למיטב ידיעתי. בתכנות חופשיות כגון פיירפוקס ואופן אופיס האלגוריתם יושם נכון מאז ומעולם (תקנו אותי אם אני טועה). אבל ההרגל שלי נשאר ואני עדיין כותב במחשב מספרי טלפון מופרדים בנקודה.

‫אינעל האבא של שר התחבורה ומשרד התחבורה – המידע שלכם דולף!!!‬

‫doron‬ — Mon, 30 May 2011 03:10:27 PDT

ממש לפני דקות ספורות קיבלתי שיחת טלפון מ"אופטיקה אונגר" שבו הציעו לי לבוא ליהם לחנות לבדיקת ראייה ללא תשלום .

זו ממש מחווה יפה , אבל מאיפה באופטיקה אונגר יודעים את הטלפון שלי והפרטים שלי ??? למי שלא מכיר אותי אישית, אציין שיש לי ראייה של נץ, אני רואה כמו שעטלף רואה בחשיכה ..

ואם אני צריך משקפיים כלשהם – אלו רק משקפי שמש , או משקפי צלילה ..

כמו שאמרתי , עטלף לעת ליל, נץ בשעות היום .. ראיה של 4X4 (אילו הייתי ג'יפ) .. 6X6 …

ואז נזכרתי .. בית העסק האומלל הזה היה זה שביצע בי את הבדיקת ראייה ההכרחית לקבלת רשיון …

בקיצור משרד התחבורה, וכל שאר המשרדים שמנהלים לנו מאגרים , כאשר אתם מוציאים למיקור חוץ את הבדיקות שלנו .. אז אותם גורמים משתמשים במידע שלנו שלא כמו שהתכוונתם . בקיצור , אל תספרו לי שאתם לא דולפים .

כל אחד והבוב שלו: צוות הפיתוח הישראלי בגוגל הוסיף תכונות חדשות לג'ימייל

(author unknown) — Thu, 14 Apr 2011 10:48:00 PDT

בפוסט שהתפרסם בבלוג של החברה, כותב אסף בן דוד, החבר בצוות הפיתוח בישראל, כי לג'ימייל התווספו שתי תכונות שאמורות למנוע טעויות מהמשתמשים: Don't Forget Bob ו-Got the Wrong Bob

Magical regular expression generator

Jason Kottke — Wed, 13 Apr 2011 11:42:16 PDT

On text2re.com, you can input some text you want to use a regular expression on, click on what you want to match, and it'll generate the regular expression for you.

This system acts as a regular expression generator. Instead of trying to build the regular expression, you start off with the string that you want to search. You paste this into the site, click submit and the site finds recognisable patterns in your string. You then select the patterns that you are interested in and it writes a fully fledged program that extracts those patterns from that string. You then copy the program into your editor or IDE and play with it to integrate it into your program.

This just totally broke my brain.

Tags: programming

Feed.nu Makes an Android App for Your Blog [Video]

Justin Willhite — Fri, 25 Mar 2011 14:00:00 PDT

Do you have a blog? Do you want to be able to reach more people in a more advanced way but don't have the code writing ability to create your own Android app? No worries... Feed.nu does all the hard work for you.

Feed.nu is a website/service designed to make it easy for anyone to get their blog onto readers Android phones with your very own Android app.

Once you are registered and input your blogs RSS information, the web server takes your feed and imports it into a very easy to use Wordpress based, CMS (Content Management System), where you can edit your posts as well as many of the settings within your app.

You have a lot of freedom with the way your app looks, write your own text for the intro and about sections, and a whole lot more depending on how detailed you want to get or feel comfortable with.

Here are some of the benefits of the Feed.nu service:

Custom icons, headers, and other graphics. They even give you access to a great Photoshop template file, to make it easier to create the images in the right sizes and format.
Within the app, your readers can turn on/off automatic updating, change update time intervals, and whether to show or hide read and new items.
When the app updates your feed (either automatically or by your reader clicking the sync button) they get notification bar alerts like any other advanced app does.
Easy to use Adsense integration, for those who want to get a bit of ad revenue from their app.
Oh... and I almost forgot, its free.
It really can't be any easier. After registering with Google to develop apps (costs $25 to be a developer) you can have your app in the Android app store in just a few minutes for anyone to download.

Feed.nu

MusOpen.org: Public domain performances of public domain music

Terry Hancock — Thu, 10 Mar 2011 05:25:29 PST

Classical music itself, by virtue of being old, is mostly public domain, but recordings of performances are usually under copyright, and not many are available for use in free culture works. An emerging new resource, aiming to resolve this problem is MusOpen — a repository of public domain recordings of public domain music, available in Ogg Vorbis and FLAC formats.

You Must By a Cartridge of Tape

Michael Johnston — Mon, 21 Feb 2011 12:23:48 PST

...Richard Fee found this review of a Nikon F6 on Amazon, via R.O. Teague's twitter:

Now, this could well be a joke, and probably is. But none of the guy's other reviews are ironic, sarcastic, or humorous, and just the possibility that this could be sincere was enough to make me chuckle.

I especially like the line "You must by a cartridge of tape."

Mike
(Thanks to Richard)

Send this post to a friend

Please help support TOP by patronizing our sponsors B&H Photo and Amazon

Note: Links in this post may be to our affiliates; sales through affiliate links may benefit this site. More...
Original contents copyright 2011 by Michael C. Johnston and/or the bylined author. All Rights Reserved.

Featured Comment by Slobodan Blagojevic: "...And 83 people found his review actually helpful...now, that is really scary. ;-) "

UPDATE from Quan Ha: "The reviewer did eventually chime in to let everyone in on the joke:

Posted on Feb. 20, 2011 9:51 PM PST / Last edited by the author 1 hour ago / R. Sawyer says: Thanks for the compliments! Glad my review is HELPFUL to so many people (Holy moly—210 and counting!). I wrote this review after spending weeks on a mundane writing assignment while I was in my last year of law school. Tired of the lengthy techno-group-think reviews found everywhere on camera sites, I wanted to write something pithy, and satire is my favorite form of humor. [...] Hopefully this inspires more of you to sprinkle fun reviews throughout the web. However, be cautioned: as many of these angry comments suggest, satire is the fine wine of humor, and you may want to start with something more universally understandable like puns. The best part about this "15-minutes of fame" is that my wife now thinks that I might actually be funny. Sense of humor validated. Now for a shameless plug, Ken Rockwell style—www.HollisterRanch.com <—shameless plug for my business.

GPL-like Licenses Explicitly Banned from WP7 Marketplace

(author unknown) — Thu, 17 Feb 2011 12:33:41 PST

Well, well, well. We all know Apple's App Store policies are incompatible with the GPL, and as such, software using this license can't be distributed in the App Store. So, what about Microsoft's Windows Phone 7 Marketplace? Well, whereas the App Store doesn't specifically mention the GPL (Apple's terms are simply incompatible), Microsoft drops the pretence and simply bans GPL and GPL-esque licenses outright.

An update to Google Social Search

A Googler — Thu, 17 Feb 2011 12:38:28 PST

(Cross-posted on the Social Web Blog)

Today we’re doing a little bit more to bring you all the goodness of Google, plus the opinions of the people you care about. As always, we want to help you find the most relevant answers among the billions of interconnected pages on the web. But relevance isn’t just about pages—it’s also about relationships. That’s why we introduced Google Social Search in 2009, and why we’ve made a number of improvements since then. Today we’re taking another step forward—enabling you to get even more information from the people that matter to you, whether they’re publishing on YouTube, Flickr or their own blog or website.

First, social search results will now be mixed throughout your results based on their relevance (in the past they only appeared at the bottom). This means you’ll start seeing more from people like co-workers and friends, with annotations below the results they’ve shared or created. So if you’re thinking about climbing Mt. Kilimanjaro and your colleague Matt has written a blog post about his own experience, then we’ll bump up that post with a note and a picture:

Social search results can rank anywhere on the page, and you’ll see who shared the result in the annotation underneath

Second, we’ve made Social Search more comprehensive by adding notes for links people have shared on Twitter and other sites. In the past, we’d show you results people created and linked through their Google profiles. Now, if someone you’re connected to has publicly shared a link, we may show that link in your results with a clear annotation (which is visible only to you, and only when you’re signed in). For example, if you’re looking for a video of President Obama on “The Daily Show” and your friend Nundu tweeted the video, that result might show up higher in your results and you’ll see a note with a picture of Nundu:

Now Social Search includes links people share on Twitter and other services

Third, we’ve given you more control over how you connect accounts, and made connecting accounts more convenient. You can still connect accounts publicly on your Google profile, but now we’ve added a new option to connect accounts privately in your Google Account. (After all, you may not want everyone to know you’re @spongebobsuperfan on Twitter.) In addition, if our algorithms find a public account that might be yours (for example, because the usernames are the same), we may invite you to connect your accounts right on the search results page and in your Google Account settings:

The new setting enables you to choose whether or not to show your connected accounts publicly on your Google profile

For an overview of Google Social Search and our new features, check out the explanatory video:

As always, you’ll only get social search results when you choose to log in to your Google Account. We’re starting to roll out the updates today on Google.com in English only and you’ll see them appear in the coming week. With these changes, we want to help you find the most relevant information possible, personalized to your interests and the people you care about. To learn more, check out our help center.

Posted by Mike Cassidy, Product Management Director, and Matthew Kulick, Product Manager

Why you should fight Apple’s Subscription Extortion

Ryan Carson — Tue, 15 Feb 2011 09:05:25 PST

Apple just dropped a nuclear bomb on all of us with their new App Store subscriptions announcement. Here’s the summary: “We’re going to take 30% of your web app revenue. Just because we can.”

This is nothing more than extortion by the second most valuable company in the world (only Exxon Mobil is worth more). They’re leveraging their power to dramatically increase their own profit.

Let me pull out a couple key points and then I’ll explain why this is such a raw deal.

“Subscriptions purchased from within the App Store will be sold using the same App Store billing system that has been used to buy billions of apps and In-App Purchases. Publishers set the price and length of subscription (weekly, monthly, bi-monthly, quarterly, bi-yearly or yearly). Then with one-click, customers pick the length of subscription and are automatically charged based on their chosen length of commitment (weekly, monthly, etc.). Customers can review and manage all of their subscriptions from their personal account page, including canceling the automatic renewal of a subscription. Apple processes all payments, keeping the same 30 percent share that it does today for other In-App Purchases.”

“Apple does require that if a publisher chooses to sell a digital subscription separately outside of the app, that same subscription offer must be made available, at the same price or less, to customers who wish to subscribe from within the app.”

And finally, the cherry on top …

“… publishers may no longer provide links in their apps (to a web site, for example) which allow the customer to purchase content or subscriptions outside of the app.”

Please read that one more time.

Apple will not allow you to encourage your iOS customers to pay for your subscription service outside the App Store fence.

If you design a great iOS app that complements your SaaS app, you are not allowed to link to your own signup page. The only way for someone to sign up to pay for your web app, once they’re inside the iOS app, is by giving Apple 30%.

[UPDATE]

I’d like to clarify something, as it’s come up in the comments. More and more web designers and developers are building recurring revenue web apps and Apple hasn’t been able to tap that revenue stream (besides Mobile Me).

Many of these web apps also build iOS apps to complement their free plans, aiming to wow their customers into upgrading to a paid subscription. Now Apple is going to tax those companies 30% for any users who upgrade in-app.

Here’s a theoretical example: A startup launches an invoicing web app called Super-Duper Invoices, which has a free plan which allows you to send five free invoices a month. They build a great iOS app to compliment this free plan, which allows you to see some useful stats on those invoices (like average days to collect payment, outstanding invoices, average monthly billing, etc). Inside the iOS app, they encourage you to upgrade to the paid plan, and when you click on the link, it takes you to your account page on the web, where you click ‘Upgrade’.

Now Apple won’t allow this. If you want your customers to upgrade in-app, Apple is going to tax you 30%.

This is a game-changer, and I am strongly opposed to it.

[end UPDATE]

But wait, isn’t the App Store and one-click buying a good thing?

The power of the App Store is in two things:

Reaching the mass market. That’s awesome for people who are building games or non-niche products. They benefit hugely from this powerful distribution channel (Angry Birds anyone?).
One-click buying. No more credit card forms or “Your card was declined” messages. Click-and-forget. This is definitely powerful, and I’d happily pay a slight premium to Apple for this, but NOT 30% of all my revenue going forward.

All of us folks who have built up a following in a small niche market (web design and development, for us) don’t need the mass-market distribution channel that the App Store provides. We’re not going to put up with Apple demanding we fork over 30% of our revenue just so our customers can have an iOS experience.

Does Apple deserve a large cut for the massive audience they bring to mass-market apps? You bet.

Do they deserve the same cut from companies who are simply augmenting their offering with iOS apps. Definitely not.

[UPDATE]

Let’s examine the massive negative financial impact of Apple’s new policy, using Think Vitamin Membership as an example.

Our average plan value is $31/mo and we currently have a churn rate of about 10%, so our average customer lifetime value is $310.

We budget $25 to acquire a new customer, plus 4% processing fees for each transaction. Over the lifetime of a customer, that would be a total of $25 + $12.40 = $37.40.

Now Apple is going to take 30% of all future revenue, not just a one-time fee of 30%. That’s $93.00 if someone signs up in-app.

You could argue that Apple would increase your revenue because of the powerful distribution network of the App Store, but this is only true if they feature your app. Otherwise it’s still down to us to market the app effectively.

A great example of this is Sparrow and Remember the Milk - two iOS apps that I discovered because of Twitter, not App Store promotion.

A lot of apps aimed at the web community will fall into this camp – not big enough to be featured by the App Store because the niche is too small. Therefore there is no extra marketing value from being in the App Store and forking over the extra 30% to Apple.

[end UPDATE]

Forget iOS and bring on the HTML5 mobile apps

This is the push we all need to go HTML5, CSS3, jQuery for our next ‘iOS’ app instead of native iOS apps. This is exactly what 37signals recently did with the mobile version of Basecamp.

Another advantage to going HTML5 instead of iOS native is that you have one code base. No need to launch a different version for every mobile platform.

I’m a huge Apple fan. I’ve spent $50,000+ over the years buying Apple products for our Team.

This is something different though. This is bullshit and I don’t think we should stand for it. Do your part by speaking out and letting Apple know this isn’t OK.

Would love to hear your thoughts.

Other reading …

The Basics of Web Workers

(author unknown) — Sun, 25 Jul 2010 17:00:00 PDT

Reading files in JavaScript using the File APIs

(author unknown) — Thu, 17 Jun 2010 17:00:00 PDT

If You Cheat In Engineering Classes…

johngineer — Thu, 10 Feb 2011 07:31:01 PST

Engineering. Serious Business.

via failblog

[Editor's note: Same thing goes for "financial engineering"]

My Father’s Final Gift

Aza Raskin — Tue, 01 Feb 2011 16:56:46 PST

Jef Raskin, my father.

Twenty five days before my father died, on my birthday exactly six years ago, he gave me a present. He had the sparkle back in his eye—the one that had been reduced by pancreatic cancer to an ashen ember—when he gave it to me. It was a small package, rectangular in shape, in crisp brown-paper wrapping. Twine neatly wrapped around the corners, crisscrossing back and forth arriving at a bow crafted by the sure hands of a man who built his first model airplane at age seven.

This small brown package will be the final gift my father ever gives me.

My family does gifts strangely. For instance, we have our own mangled interpretation of hanukkah, where each person of the family has a night to give out presents. If we have five people home for hanukkah, we celebrate only five of the eight nights. The joy of gifts are in the giving, not receiving, so before opening your present you must first guess what’s inside. This tradition is “plenty questions”, a more forgiving version than the standard twenty questions.

“Animal, Vegetable, or Mineral?”, I ask.

“It’s the kind of clear insight for which all designers and inventors strive: beauty in the simplicity of using constraints as advantages.”

We are in it for the game of teasing the gift out of the gifter. It’s like extracting a ball of yarn from a kitten. The tugs, pulls, and misdirections are the fun. The question must answerable by a simple “yes” or “no”. Naturally, the later into the questions we get, the more liberal this rule becomes. We don’t break the rule exactly, but answers become not-exactly’s and yes-but’s. In past years, the givers have often spent hours creating elaborate disguises for the gifts. I’ve shaped styrofoam into a fantastic reptilian shape to disguise a pair of earrings for my mother. She guessed them perfectly anyway. There may be collusion going on.

“Mineral”, my father says.

We often waste questions on silly asides. We ask about refrigerators and ostrich eggs when the gift is clearly book shaped. But my father is sick. Where there was once the thought that a cure might be found, only fleeting misplaced hope remains like a high school summer fling dissipating in the face of college. We know there isn’t much time. Still I ask.

“Is it bigger than a bread box?”, I stare at the package in my hands. In it is my father. The man who invented the Macintosh and misnamed what should be the “typefaces” menu the “fonts” menu. He never forgave himself for his incorrect usage of English. He groomed with exacting use of language and considered that mistake a failure of being young and reckless with semantics. The man who invented click-and-drag was now the man who could hardly keep his gaze focused on his son. The box is, of course, smaller than a bread box. It’s a question we always ask. My family smiles out of habit.

“No”, my father says. A long pause. “No”, he says again, “it is smaller than a bread box. Smaller and sharper.” He speeds the guessing game along. Time.

“The metallic smell of water fresh from a pipe whipped my nose and water flooded the floor.”

“Sharper?”, I ask. A knife? The box is too small for a typical kitchen knife. It could be a Swiss Army knife. Jef always carries one. The big blade is for food, the little blade for everything else. He gets a bit indignant if you borrow it and use the wrong blade. I have a Swiss Army knife, but I haven’t carried it since airport security theater ramped up after nine eleven. It probably isn’t a knife. Maybe a razor? One can’t just ask outright, that doesn’t give enough information when you are wrong. Something sharp could be many things. Seeking something more strategic I ask, “Can it be found in a bathroom?”.

Long pause.

“Yes”.

Three days before he passed, Jef had an accident. He needed to use the restroom, so—stooped under his arm—I supported his weight as he hobble to his business. There was something quietly unsettling about escorting my father to a toilet that had been taller than me when we first moved into the house twenty years earlier. I sat him down, walked out, and closed the door. Moments later, a crash jolted the house. I slammed the door open. The metallic smell of water fresh from a pipe whipped my nose and water flooded the floor. The toilet was dislocated from its base like an arm from its socket, and lodged between the toilet and the wall was my father. Despite his size, he looked small and meager. He stared up at me with eyes full of innocent surprise. Why am I on the floor, they asked? Why am I wet? The shocked curiosity in his wide-open eyes is the single most haunting image I have of my father. Into the dark space between closing my eyes and falling asleep, that image sometimes steals. When it does, there is no help for it. I have to get out of bed and go for a run. Otherwise, sleep will be overshadowed by those confused, guileless eyes.

“It must be a razor?”, I ask. He nods his assent with a satisfied smile. He gestures for me to open it. Carefully undoing the knot, the twine, and the paper reveals a cardboard box on which he has written “For Pogonotomy”. Of course there is a word for beard trimming, and of course my father knows and uses it. In high school, I played a trick on my teachers: in every essay I used my own made-up word. I used “indelic” to mean something between “endemic” and “inextricably entwined”. No matter how many times I trotted it out, not one of my teachers caught me. I used it once in passing with my father and he immediately but gently pointed it out as a non-word. Some men spend time meticulously trimming their beard. My father trimmed his vocabulary. Language is communication, and my father was fastidious about it. Often when we got into particularly deep conversations, he’d pause and continue the rest of the discussion in written form where he could distill his thoughts into a sharp crystalline relief.

The razor itself was a vintage safety razor. Looking at it, I understood his intent. It is an inventive and simple design. The razor takes a flat blade and arches it under a metal shield, giving the blade both greater mechanical strength as well as a protective sheath that keeps you safe. It’s the kind of clear insight for which all designers and inventors strive: beauty in the simplicity of using constraints as advantages.

It’s that message, rendered in steel and wood, that was my father’s final gift to me. A way of looking at the world through the lens of playful questioning. That razor remains with me as a physical reminder of an incorporeal way of thought. Twenty five days later, the razor remained but my father did not.

Jef, I miss you.

Enso Released: In Memory of Jef Raskin

בזק בינלאומי, צאי לי מהאינטרנט!

עידו קינן — Mon, 31 Jan 2011 06:49:01 PST

המאבק על נייטרליות הרשת – האמונה כי כל תכני האינטרנט נולדו שווים, וכי ספקי תקשורת צריכים להיות צינור טיפש ולהעבירם בלי כל אפליה מסיבות מסחריות או אידיאולוגיות – לא עשה רושם ניכר על אומת האינטרנט הישראלית. באווירה כזאת יכולה ספקית אינטרנט גדולה כמו בזק בינלאומי להרשות לעצמה התערבות מסחרית-שיווקית בפעילות האינטרנטית של לקוחותיה, בלי לחשוש מפגיעה תדמיתית, נטישת לקוחות או התערבות רגולטורית.

ב-2008 כפתה בזק בינ”ל על לקוחותיה את שירות הפניית הכתובות של נטקס, netex built-in. עד אז, הקלדת מילה (ולא כתובת עמוד) בשורת הכתובת שלחה את הגולש לעמוד שגיאה, או לחיפוש המילה במנוע החיפוש שהוגדר בדפדפן. השירות הכפוי של נטקס חטף את הגלישה והפנה אותה לאתר שהגולש התכוון אליו לפי הניתוח של נטקס, או לאינדקס אתרים קשורים. נטקס התפרנסה ממכירת מיקומים באינדקס הזה, כך שהתוצאה הראשונה לא היתה בהכרח האתר שהגולש צריך, אלא האתר ששילם כדי להיות שם. בבזק בינ”ל מסרו אז כי השירות ניתן “לכלל לקוחות בזק בינלאומי באופן אוטומטי, ללא כל תשלום או מאמץ מצידם וללא צורך בהורדת תוכנה למחשבם האישי”. במילים אחרות: בלי לשאול אותם. מי שלא רצה בשירות נדרש ללחוץ על בקשת הסרה בתחתית העמוד, מקום שלא כל הגולשים יודעים עליו או מגיעים אליו.

באפריל 2010 חשף אתר “ניוזגיק” כי גולשי בזק בינלאומי, שהשתמשו באקספלורר 8 והותירו את מנוע החיפוש בינג של מיקרוסופט כברירת המחדל, הופנו לתוצאות חיפוש בנטקס משורת הכתובת וכן מסרגל החיפוש. עמוד התוצאות של נטקס הורכב מחיפוש מותאם אישית בגוגל (שבו גוגל חולקת עם המפעיל את ההכנסות מהפרסומות בו), ולצדו פרסומות של רשת הפרסום של נטקס עצמה. בזק בינ”ל העבירה את האחריות הלאה ומסרה כי “מ-NETEX נמסר כי מדובר בתקלה נקודתית ולא מעבר”.

באוגוסט 2010 השיקה בזק בינ”ל עוד “שירות” כזה. כשלקוחות החברה גלשו לכתובת רשת שגויה או לא פעילה, הם לא קיבלו את הודעת השגיאה המקובלת. במקומה, הדפדפן שלהם נחטף לעמוד של בזק בינ”ל, שפרסם את שירות התמיכה BSupport והציע להם לחפש את האתר הרצוי בשורת חיפוש של גוגל. גם כאן מדובר בחיפוש מותאם אישית, שמכניס לבזק בינ”ל כסף מהפרסומות המוצגות בו. השיטה מכונה “חטיפת DNS” (ראשי תיבות של Domain Name System, מערכת שמות אתרי האינטרנט) ונחשבת בעייתית, משום שהיא פוגעת בתפקודים שונים שמתבססים על ה-DNS. “בזק בינלאומי תסייע לגולשים להגיע לכתובת הנכונה”, קוראים לזה בשפה המכובסת של בזק בינ”ל. “עמוד השגיאה המעוצב, הינו שירות ללא תשלום הניתן לכלל לקוחות בזק בינלאומי”, מודגשת הנדיבות שבהפיכת עמוד השגיאה לפרסומת עצמית. ושוב, לא שואלים אתכם אם אתם רוצים, אבל מאפשרים לכם ללחוץ על קישור “הסרה מהשירות”.

בספטמבר 2010 החליטה בזק בינ”ל להפוך את האימיילים היוצאים של לקוחותיה ללוח מודעות. במסגרת שדרוג הוובמייל, כל אימייל שלקוח ישלח דרכו יוכתם בבאנר פרסומי עם התוכי והטקסט “הודעה זו נשלחה באמצעות ממשק הדוא”ל החדש של בזק בינלאומי”. רוצים להוריד את הבאנר? הפעם אין לינק להסרה – תצטרכו להבין לבד שצריך להיכנס להגדרות ולמחוק את הבאנר מהחתימה.

ועוד ב-2010, בזק בינלאומי חסמה גישה של לקוחות לאתרים מסויימים, וקיבלו במקומם את ההודעה “למען הגנה על פרטיותך ועל בטחון מחשבך, האתר אליו ניסית לגשת נחסם על ידי שירות SafeNet. סיבת החסימה: האתר שנחסם מכיל מידע אסור (אלכוהול, הימורים וכדומה)”. כשהלקוחות התלוננו לחברה, הסתבר להם שהם קיבלו שירות סינון אתרים שאותו לא ביקשו.

“ככה זה כשיש לך רשת אינטרנט פרטית משלך”, אומר סלוגן של בזק בינלאומי. עכשיו הבנתי אותו: ככה זה כשאתה ספק אינטרנט שחושב שהאינטרנט שייך לאמאש’ך.

_____________________
התפרסם במקור בגירסה שונה מעט במדור השרת במוסף פירמה של גלובס, 19.10.2010

עוד בזק בינלאומי:
• בזק בינלאומי מפקפקים באמינות: “לנו אין כל חיווי לבד מטענה זו שלך”
• אם זמן ההמתנה תמיד ארוך מהרגיל, מה הרגיל?

Real democratic revolution versus fake democratic revolution

(author unknown) — Sat, 05 Feb 2011 09:37:40 PST

‫סכום כל פחדיהם‬

‫ygurvitz‬ — Sat, 29 Jan 2011 08:50:07 PST

לא ברור אם משטר מובארק ישרוד את הימים הקרובים – רשת אל ג'זירה באנגלית, שעושה עבודה מופתית, מדווחת שלא רק יורש העצר ג'ימי הגיע ללונדון, אלא גם אשתו של מובארק, סוזן, עשתה זאת; יש ידיעות סותרות בנושא – ולא ברור מה יהיה המשטר הבא שיפול. בירדן כבר יש הפגנות, כמו גם בתימן – ועד כמה שקשה להאמין, גם בג'דה שבערב הסעודית.

אנחנו חווים מה שנראה כמו אביב עמים ערבי, שראשיתו בטוניסיה, והציבור הישראלי כמו גם מנהיגיו נרגנים מתמיד. התקוממות נגד ערפדים כמו בן עלי ומובארק, ששורצים בתפקידים עשרות שנים, לא רק שלא מרגשת אותם, היא מפחידה אותם. הישראלים מיקמו את עצמם, אוטומטית, בצד של העריצים הערבים.

אחרי הכל, די נוח לישראל איתם. אין הפתעות. שר ישראלי אנונימי – ניחוש: מדובר בבוגי יעלון, הוא שהה יותר מדי זמן במכון שלם ומקומות דומים – אמר אמש (ו') לטיים שעקרונית, ישראל מעדיפה דמוקרטיות כי "הן לא נלחמות זו בזו", אבל מצד שני "אני לא בטוח שזה הזמן לדמוקרטיזציה של המרחב הערבי".

כמובן שלא. זה אף פעם לא הזמן. ישראל, אחרי הכל, דורשת מהערבים להיות דמוקרטים רק כאמצעי התחמקות ממגעי שלום איתם. הדרישה לדמוקרטיזציה של הערבים לפני שיהיו מגעי שלום – כי אין טעם להסכמי שלום רק עם רודנים – עמדה, כזכור, בלב ספרו של נתן שרנסקי, הספר שג'ורג' וו. בוש אהב כל כך. עכשיו, שמגיעות המהפכות, ישראל מגלה את עמדתה האמיתית: היא לצד הרודנים.

אוהבים לספר לנו שמהפכה במצרים ובמדינות ערביות אחרות תסתיים אוטומטית בהשתלטות האחים המוסלמים או גוף איסלמיסטי אחר. יכול להיות. מצד שני, זו העמדה של מובארק – והוא בעל עניין בנושא, בלשון המעטה – ושל המודיעין הישראלי. זה האחרון יכול להוסיף את נפילת הדיקטטורה הטוניסאית והמהומות הכבדות במצרים לרשימת הפאשלות הארוכות מאד שלו. הוא לא ראה את זה בא. אולי הגיע הזמן למצוא לנו מומחים שלא מגיעים מהמערכת הבטחוניסטית?

יכול להיות, מצד שני, שהם נשענים בעיקרה על דוגמא אחת: זו של איראן. המהפכה האיראנית בת שלושים את הדור הצעיר שלה, ראינו, היא איבדה. האיסלמיסטים עלו לשלטון באלג'יריה, אבל לא הספיקו לשלוט; הצבא הדיח אותם ויצא למלחמת אזרחים עקובה מדם. בטורקיה עלתה לשלטון מפלגה איסלמית, ואין ספק שלא מדובר בחגיגה גדולה, אבל זו לא איראן.

המהומות לא החלו מהאחים המוסלמים. בטוניסיה, הם הגיעו רק לאחר הנצחון וספק אם יצליחו. במצרים, הם תנועת האופוזיציה הוותיקה והמאורגנת ביותר – והם עדיין הגיעו באיחור. היום, על פי הדיווחים, כאשר פרצו פעילי האחים המוסלמים בקריאות "אללהו אכבר", פעילים אחרים גברו עליהם בקריאות "מוסלמים, נוצרים – כולנו מצרים". למצרים, רצוי להזכיר, יש עבר חצי דמוקרטי: בתקופת המלך פארוק היה פרלמנט פעיל ועיתונות חופשית ותוססת. מובארק הוא הרודן השלישי בשושלת צבאית – נאסר (שהדיח את נאגיב), ואחריו סאדאת – שחיסלו את המורשת הזו. כשפרשן ניסה להסביר אתמול באל ג'זירה שיש לחזור לדמוקרטיה של ימי נאצר, זה גרר צחוק מריר.

אי אפשר לדעת איך זה ייגמר, כאמור, אבל מחליא לראות איך הקונסנסוס הישראלי קובע שכאשר הערבים חושבים על עתידם, הם צריכים לדמיין מגף ממוסמר רומס את פניהם לנצח, כדי לשמור על הישראלים מפני פחדיהם. התפיסה הזו מוכיחה עד כמה רואים הישראלים בערבים פראים שאינם מסוגלים לשלוט בעצמם – וגם לא להתפתח. הם תמיד צריכים איזה איש חזק שיתן להם בראש. התפיסה הזו מעידה יותר על הישראלים מאשר על שכניהם.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:

Help wanted: Google hiring in 2011

A Googler — Tue, 25 Jan 2011 11:00:05 PST

2010 was a huge year for Google. Many of our big bets—on mobile, display advertising, the cloud and more—really started to pay off. Amazingly, Android now runs on over 100 devices with more than 300,000 activations each day. Chrome has at least 120 million active users and it’s growing quickly. Last year more than 1 million businesses switched to Google Apps and embraced its 100% web approach. And we’ve made search faster than ever, even when you’re on the go.

But it wasn’t just a growth year for our products—the company grew as well. In 2010 we added more than 4,500 Googlers, primarily in engineering and sales: second only to 2007 when we added over 6,000 people to Google.

I love Google because of our people. It's inspiring to be part of the team. And that's why I am excited about 2011—because it will be our biggest hiring year in company history. We’re looking for top talent—across the board and around the globe—and we’ll hire as many smart, creative people as we can to tackle some of the toughest challenges in computer science: like building a web-based operating system from scratch, instantly searching an index of more than 100 million gigabytes and even developing cars that drive themselves. There’s something at Google for everyone—from geo, to enterprise, to video—with most of the work done in small teams, effectively working as start-ups. (The average number of software engineers on a project at Google is 3.5.) That’s why the vast majority of our people stay with us, building their careers and taking on new challenges within the company.

I joined Google more than eight years ago—when we had barely 500 employees and still used Outlook for email and AIM for chat—and while there have been many changes, Google is still the same entrepreneurial company it was when I started, encouraging Googlers to take on big ideas and high-risk, high-reward opportunities.

If you think you want to join the team, check out google.com/jobs.

Posted by Alan Eustace, SVP Engineering and Research

Humans TXT: We Are People, Not Machines.

(author unknown) — Thu, 27 Jan 2011 16:48:11 PST

Shared by voidfiles
What is humans.txt?
It's an initiative for knowing the people behind a website.
It's a TXT file that contains information about the different people who have contributed to building the website.

An initiative to know the creators of the website. Contains the information about humans to the web building.