נשנוש אינטלקטואלי - הבלוג של יואב תרגומים

הבלוג נסגר

noreply@blogger.com (יואב כהן) — Thu, 07 Jul 2016 08:28:00 +0000

זאת להודיע כי הבלוג "נשנוש אינטלקטואלי" נסגר רשמית מחוסר זמן.

על הקשר בין מוסיקה קלאסית, תהליכי מודרניזציה, יפן והעולם המוסלמי

noreply@blogger.com (יואב כהן) — Mon, 03 Dec 2012 11:24:00 +0000

בשנות השמונים שודרה בטלוויזיה הישראלית סדרה בריטית מקסימה בשם "קשרים", בהנחייתו המלהיבה של ג'יימס בורק. עבורי, הקסם של הסדרה היה ביכולתה לקשור בצורה הגיונית לגמרי בין תופעות שונות ומשונות, מתקופות היסטוריות רחוקות מאד זו מזו. כך למשל, ניתן היה ללמוד על הקשר בין רפואה בחצר המלכה הבריטית במאה ה-16 לבין המצאת טלוויזיה, בין גידול כבשים לבין המצאת המחשב ועוד (הסדרה כולה נמצאת ביוטוב, באנגלית). קשרים כאלה תמיד סקרנו אותי ולאחרונה נתקלתי במאמר שמנסה – ומצליח – לקשור בין כמה דברים שמעולם לא תיארתי לעצמי שיכולים להיות זה לצד זה במשפט או במאמר אחד: יפן, אסלאם ומוסיקה קלאסית.

המאמר נכתב ע"י ד"ר דניאל פייפס, מזרחן אמריקאי שמפרסם מאמרים גם בתקשורת הישראלית. לאחרונה נתקלתי במאמר ישן שלו, משנת 1998, על הקושי של חברות שונות לעבור את תהליך המודרניזציה. במסגרת זו הוא משווה בין התרבות היפנית לתרבות המוסלמית ומקיש מיחסן למוסיקה הקלאסית על יחסן הכולל למערב ולמודרניות. בעיני, המאמר מעורר מחשבה ועדיין רלוונטי. על כן, ברצוני להביא כאן סיכום נרחב של הדברים לטובת הקוראים דוברי העברית. המאמר התפרסם במקור ברבעון Middle East Quarterly באנגלית ונמצא בקישור זה.

"האם ניתן לעבור תהליך של מודרניזציה בלי להתמערב?" שואל פייפס. "זהו חלומם של כל העריצים בעולם, החל ממאו בשמאל וכלה בחומייני בימין: כולם מחפשים אחר כלכלה הצומחת במהירות ועוצמה צבאית, ללא הטִרְדה הכרוכה בדמוקרטיה, שלטון החוק והחיפוש אחר אושרו של היחיד. הם מקבלים בברכה את הטכנולוגיה הרפואית והצבאית האמריקאית אך דוחים את הפילוסופיה הפוליטית ואת התרבות הפופולארית שלה. טכנולוגיה ללא מטען תרבותי הוא האידיאל שלהם."

"אך למרבה הצער" ממשיך פייפס, "כדי להפיק תועלת מלאה מהיצירתיות של המערב, יש לשקוע לגמרי בתוך התרבות המערבית שהולידה אותה. המודרניות אינה קיימת בפני עצמה אלא מחוברת באופן מהותי ובלתי ניתן לניתוק מיוצריה. רמות גבוהות של צמיחה כלכלית תלויות לא רק בחוקי המס הנכונים אלא באוכלוסייה המודעת לחשיבותו של הדיוק בזמנים, אוכלוסייה שהטמיעה את מוסר העבודה ואת דחיית הסיפוקים הנלווית אליו. לא ניתן לשלוף טייס קרב מכפר, כי טייס כזה חייב להכיר ולהפנים השקפת עולם שלמה."

לפי פייפס "המוסיקה המערבית מוכיחה נקודה זו בבהירות יוצאת מהכלל דווקא בגלל שהיא כל כך לא רלוונטית למודרניזציה. נגינתה של סונטת קרויצר אינה מוסיפה דבר לתוצר הלאומי הגולמי, והפקת הנאה מהאופרה אינה משדרת כוח. עם זאת, כדי להיות מודרני לגמרי, יש לשלוט במוסיקה מערבית - ישנה קורלציה ברורה בין שליטה כזו לבין עושרן וכוחן של מדינות, כפי שניתן להסיק מהחוויה של שתי ציוויליזציות שונות: היפנית והמוסלמית. חוסר הנכונות של האסלאם לקבל את המוסיקה המערבית ניבא את הקושי הכללי שלו עם המודרניות; השליטה היפנית בכל הסגנונות, החל מהקלאסי ועד לג'אז, עוזרת להסביר הכל, החל מהין החזק וכלה ביציבות הממסדית של יפן"

בהמשך פייפס מפרט על כל תרבות בנפרד:

האסלאם

"באסלאם, המוסיקה קשורה קשר עמוק ביותר לזהות," טוען פייפס. "מוסלמים חילונים נוטים לקדם בברכה מוסיקה אמריקאית ואירופית, בה הם רואים סמל לשחרור ותרבות. Ziya Gökalp, התיאורטיקן המוביל של הלאומיות החילונית הטורקית כתב בשנות העשרים של המאה העשרים ש'ישנם כיום שלושה סוגי מוסיקה: מוסיקה מזרחית, מוסיקה מערבית, ומוסיקה עממית. איזו מהן שייכת לאומה שלנו? ראינו זה מכבר כי מוסיקה מזרחית היא גם ממיתה וגם בלתי-לאומית. המוסיקה העממית היא התרבות הלאומית שלנו. המוסיקה המערבית היא המוסיקה של הציוויליזציה החדשה שלנו. אל לשני האחרונים להיות זרים לנו.' בזמן האחרון, כשהחילונים הטורקים נתונים למתקפה, קונצרטים של מוסיקה קלאסית מערבית זוכים לקהל רב וכל הכרטיסים נמכרים מראש. לדבר כתב טורקי, קונצרטים אלו הפכו לקריאת קרב סמלית של המגוננים על החילוניות הטורקית. באירוע אחר, סמלי ביותר, השגרירות הטורקית בטהרן העלתה קונצרט של מוסיקה מערבית קלאסית באורך של שעתיים בדצמבר של שנת 1997, לרגל השנה הנוצרית הקרבה ובאה. אירוע תרבותי זה שיקף היטב את ההשקפות המנוגדות של אתאטורק וחומייני."

"בניגוד לכל אלה עומדים המוסלמים הפונדמנטליסטים," פייפס ממשיך, "המטפחים חשדנות מתמדת כלפי המערב, ומוטרדים מההשפעה החתרנית של המוסיקה המערבית על מוסלמים. כך, כאשר Necmettin Erbakan עמד בראש ממשלת טורקיה בשנת 1996 – 1997 הוא קיצץ בלהקות מחול, תזמורות סימפוניות וארגונים מערביים אחרים, והחליפם במימון למוסיקה מסורתית. עבור הפונדמנטליסטים המוסלמים, עצם ההאזנה למוסיקה מערבית מסמלת חוסר נאמנות לאסלאם. למשל, דובר בעצרת פונדמנטליסטית באיסטנבול החמיא לקהל באומרו ש"זו טורקיה האמיתית, לא הקהל המבולבל שהולך לראות את הסימפוניה התשיעית". במלחמת איראן-עיראק, החיילים העיראקים הושוו בתקשורת האיראנית לקהל של מוסיקה קלאסית, כלומר גברים מושחתים הנשואים לנשים חילוניות שאינן לובשות רעלה, קרי נשים הבזות לאסלאם. גם בתוניסיה ההאזנה למוצרט או בטהובן צוינה כבגידה באסלאם."

לאור כל זאת, פייפס שואל: "אם מוסלמים קיצונים כל כך נסערים ממלחינים מהמאה ה-18, מה הם אומרים על מוסיקת רוק וראפ?" תשובתו היא שהמוסיקה הפופולארית האמריקאית היא תמצית הערכים המרתיעים מוסלמים מתרבות זו: חגיגה של אינדיבידואליזם, נעורים, הדוניזם, ומיניות בלתי מבוקרת. למשל, החזבאללה ציין את מייקל ג'קסון ומדונה כ"מחבלים" תרבותיים, השואפים להרוס את התרבות המוסלמית. דובר החזבאללה הסביר: "מייקל ג'קסון ומדונה הם נושאי הדגל של החברה האמריקאית, של הערכים החברתיים והתרבותיים שלה...הם הורסים את האנושות. הם הורסים את חייהם של אלפי מוסלמים ומובילים אותם לאבדון, הרחק מדתם, מהאתיקה והמוסר. מחבלים הם לא רק אלה שמטמינים פצצות, הם גם אלה הפוגעים ברגשותיהם של אחרים," אמר דובר הארגון.

לפי פיפס, הכרזה זו של החזבאללה מצביעה על הסיבות לחשדנות כלפי המוסיקה המערבית: היא מסיחה את דעתם של המוסלמים מתביעות הדת ומורידה את המורל שלהם. בראיון לעיתון איטלקי, הסביר האייתולה חומייני את השקפתו בנושא: "המוסיקה שלכם מקהה את המוח כיון שיש בה הנאה ואכסטזה, כמו בסמים. לרוב, המוסיקה שלכם אינה מרוממת את הרוח, אלא מרדימה אותה. היא הורסת את הנוער שלנו ומרעילה אותו כך שכבר לא אכפת להם מארצם." הכתבת, אוריאנה פלאצ'י, שואלת "גם המוסיקה של באך, בטהובן וורדי?" וחומייני עונה "אינני מכיר שמות אלה" ומוסיף שאם המוסיקה שלהם אינה מקהה את המוח היא תותר. כמוכן הוא אמר באותו ראיון שיהיה מותר לשמוע את המארשים המערביים.

בהערת אגב, פייפס מציין שמארשים הם המוסיקה המערבית היחידה שהושפעה בצורה ניכרת מהמזרח התיכון: צוענים הכניסו את המוסיקה הטורקית או היניצ'רית לאירופה במאה ה-18, ונראה שהצבא האוסטרי היה הראשון לאמץ ז'אנר זה שדרש מדים אקזוטיים וכלי הקשה חדשים דוגמת תוף-מרים, מצלתיים, משולש, תוף בס, וסהר. זמן קצר לאחר מכן כלים אלו נכנסו לתזמורת: מוצרט היה הראשון להשתמש במוסיקה בסגנון טורקי ברישום משנת 1772, וההשפעה הטורקית ניכרת במיוחד באופרה "החטיפה מן ההרמון" ובפינאלה לסימפוניה התשיעית של בטהובן.

"המוסלמים הפונדמנטליסטים חלוקים בדעותיהם לגבי איזו מוסיקה מותרת ואיזו אסורה," אומר פייפס. "דוגמא יפה לכך ניתן למצוא במרכז התרבות של המלך פהד: מרכז קונצרטים מדהים, בפאתי ריאד, בעל שלושת אלפים מקומות ישיבה. המרכז הושלם בשנת 1989 בעלות של 140 מיליון דולר ובפאר עצום הכולל שימוש בשיש ובעץ מהודרים ביותר, התקנת מערכת תאורה מתקדמת ובמה הידראולית. אך למרות זאת, מעולם לא נערך קונצרט באולם המופלא הזה, על מנת לא לפגוע ברגישויות של אזרחי המדינה וככל הנראה גם בגלל שכוהני הדת הראשיים במדינה יצאו מגדרם כאשר שמעו שהולכים להשמיע מוסיקה מערבית לקהל מעורב בממלכה. דיפלומט שביקר במקום כעשור לאחר הקמתו סיפר שהוא ריק לגמרי אך מתוחזק להפליא, כדי לשמר את העץ והמתקנים האחרים במקום!"

לדעתו של פייפס, פרשת אולם הקונצרטים בריאד מסמלת היטב את המחלוקת המתמשכת בקרב מוסלמים פונדמנטליסטים סביב מוסיקה מערבית, כאשר ישנם כאלה הדוחים מכל וכל את מוסיקה זו, ואחרים המתנים אותה בהתניות שונות. כך, יש מנהיגים דתיים המתירים מוסיקה כזו אם אינה כרוכה בערבוב של גברים בנשים, או אם הרעיונות והמילים שלה טהורים. אחרים טוענים שמוסיקה כזו אינה הולמת את האסלאם בשום אופן. מטיף טלוויזיוני מוביל במצרים, השיח' מוחמד א-שעראווי, גינה מוסלמים הנרדמים לצלילי מוסיקה קלאסית מערבית במקום הקלטה של הקוראן. בהשראתו, חמומי מוח מוסלמים פרצו לקונצרט בדרום מצרים ושברו את כלי הנגינה.

"בהתחשב בגישות הללו," אומר פייפס, "לא קשה להבין מדוע מוסיקאים מוסלמים הגיעו להישגים כל כך מועטים במוסיקה מערבית. כפי שמציין ברנארד לואיס: 'אף שיש כמה מלחינים ונגנים מוכשרים מהעולם המוסלמי, בעיקר מטורקיה, שהצליחו היטב בעולם המערבי, התגובה למוסיקה שלהם במולדתם הייתה דלה.'

יפן

"כמה יפן שונה!" משתאה פייפס. "אמנם, התגובות הראשונות למוסיקה המערבית היו שליליות: כאשר שמע ילד שר בהוואי, Norimasa Muragaki, חבר בשגרירות היפנית הראשונה לארה"ב, השווה את הצליל לצלילי 'הכלב המיילל בחשכת הליל'. אך תוך כמה שנים הגישה היפנית למוסיקה המערבית השתנתה לטובה, עד כדי כך שהמוסיקה משכה כמה מהם לדת. כך, בשנת 1884, Shoichi Toyama טען ש'יש לאמץ את הנצרות, ראשית בגלל התועלת שבהתקדמות המוסיקאלית, שנית לצורך פיתוח חמלה כלפי הזולת ושיתוף פעולה עמו ושלישית, לטובת היחסים בין נשים לגברים.' כעבור זמן, היפנים גילו שהמוסיקה המערבית מבטאת את רגשותיהם בדרך טובה בהרבה מהמוסיקה שלהם עצמם. כאשר עזב את אדמת צרפת, הסופר המוביל Nagai Kafu הרהר בערגה על יופייה של התרבות הצרפתית: 'לא משנה כמה רציתי לשיר את השירים המערביים, הם כולם היו קשים מאד. האם לא נותרה לי, יליד יפן, ברירה אחרת אלא לשיר שירים יפניים? האם ישנו שיר יפני המבטא את התחושה הנוכחית שלי: נוסע ששקע באהבת האמנויות בצרפת ונאלץ עתה לחזור לקצה המזרח שם מחכה רק המוות, לאחר חיים מונוטוניים?...אני חש לגמרי נטוש. אני שייך לאומה שאין לה מוסיקה המבטאת רגשות גואים ותחושת ייסורים.' על כך פייפס אומר: "קאפו מבטא רגשות שכמעט ואינם מוכרים למוסלמים."

"המסורת המוסיקאלית המקומית", ממשיך פייפס, "עוסקת בקח ותן אינטנסיבי עם המוסיקה המערבית. כלי ההקשה היפני המסורתי, ה- Woodblock (מה שמכונה בעברית תיבת עץ או תיבה סינית) הפך לכלי סטנדרטי בהרכבי ג'אז. מוסיקה יפנית מסורתית השפיעה על כמה מלחינים מערביים, וכנראה באופן הישיר ביותר על ג'ון קייג'. שיטת סוזוקי, המיישמת שיטות יפניות מסורתיות של שינון ללימוד כינור, נהנית מקהל אוהדים משמעותי במערב. חברת ימאהה מוכרת מעל למאתיים אלף פסנתרים בשנה והיא יצרנית כלי הנגינה הגדולה בעולם. מצד שני, מוסיקה אירופית קלאסית ומוסיקה פופולארית אמריקאית הפכו לחלק מהסצנה היפנית. לטוקיו יש תשע תזמורות מקצועיות ושלוש אופרות, המהוות את הריכוז הגדול ביותר של כשרון בתחום המוסיקה הקלאסית בעולם. Seiji Ozawa, מנהל התזמורת הסימפונית של בוסטון, נחשב למנצח היפני הטוב ביותר. נגנים קלאסיים בעלי שם עולמי כוללים את הפסנתרנים Aki and Yugi Takahasi ואת נגן כל ההקשה Stomu Yamashita. המלחינים היפנים עדיין לא בעלי שם מחוץ לארצם אבל קצב הפעילות שלהם הוא אינטנסיבי מאד ותחום העיסוק שלהם מגוון ונע בין מוסיקה קלאסית, למוסיקה בת זמננו וג'אז."

"המוסיקה הקלאסית האירופית", ממשיך פייפס, "איבדה את האיכות הזרה שלה ביפן והפכה לחלק אינטגראלי של התרבות. בכך יפן דומה לארה"ב, ארץ נוספת שייבאה כמעט את כל המוסיקה הקלאסית שלה. כפי שהאמריקאים סיגלו את המוסיקה לטעמם ומנהגיהם, כך עשו גם היפנים. לדוגמא, הסימפוניה התשיעית של בטהובן הפכה להמנון של חג המולד והשנה החדשה. לא רק שהתזמורות המובילות במדינה מנגנות יצירה זו ללא הרף במהלך דצמבר, ישנן גם מקהלות ענק של מעל לעשרת אלפים איש העושים חזרות במשך חודשים לפני שהם שרים את האודה לשמחה בהופעותיהם לציבור בתקופה זו.

באשר למוסיקת פופ, יפן, כמו רוב העולם, מעריצה את אלילי הפופ האמריקאי ומייצרת כשרון מקומי משל עצמה. אך מעניין מכך הוא העיסוק הנרחב בג'אז. שוק הג'אז היפני גדול עד כדי כך שהוא משפיע על המוסיקה המיוצרת בארה"ב. בתי קפה של ג'אז, המשמיעים ג'אז עם ציוד מתקדם ביותר, התרבו מאד, ויפן מארחת פסטיבלי ג'אז רבים מדי שנה. מגזין הג'אז היפני "סווינג יפני" מופץ בארבע מאות אלף עותקים בחודש, לעומת רק כמאה אלף עותקים של מגזין הג'אז המוביל בארה"ב. כמחצית מאלבומי הג'אז שאמריקה מוכרת, נמכרים ביפן. Michael Cuscuna , מפיק מוסיקאלי אמריקאי מהלייבל Blue Note Records טוען שללא השוק היפני, ענף תקליטי הג'אז האמריקאי או לפחות חלקו, היה פושט רגל בשנות השבעים."

באשר ליצירתיות היפנית, פייפס טוען שהתוצאות בשלב זה צנועות למדי, כשהמלחינים והנגנים מסתפקים לרוב בחיקוי הסגנון הנכרי, אך פייפס סבור שקיומה של פעילות אינטנסיבית ושוק מקומי יובילו להתנסויות שונות ואולי אף להובלת התחום בעתיד. כך, החלו כבר ניסיונות לשלב ג'אז עם מוסיקה יפנית מסורתית. "יפן מעניקה מבחינה מוסיקאלית גם בדרכים אחרות," פייפס מסיים. "מכונת הקריוקי היפנית הפכה לכלי בידורי בעולם כולו והבאר היפני המסורתי, עם מאמא-סאן, מארחות וקריוקי, התפשט במערב. מכונות קריוקי נמכרות בבתי כלבו בארה"ב ויש להם קהל אוהדים גדול ושמח, אם כי אולי מעט שיכור..."

לסיום

"התגובה היפנית והמוסלמית למוסיקה המערבית משקפת במידה רבה את המפגש שלהן עם התרבות המערבית," טוען פייפס. " מוסלמים תמיד ניגשו למערב בזהירות, מחשש לאבד את הזהות שלהם. זה מונע מהם לשקוע בידע המערבי או לרכוש את המיומנויות הדרושות לטכנולוגיה ועסקים. הם תמיד נותרים מאחור, מתמודדים עם גל אחר גל של השפעה מערבית, בקושי עומדים בקצב וחסרי השפעה כמעט לחלוטין על המערב. לעומת זאת, היפנים נוהגים אחרת. ראשית, הם קופצים בהתלהבות לעניין החדש, בלי לחשוש מאיבוד הזהות שלהם. שנית, הם רוכשים מיומנויות ברמה המתחרה ואף גוברת על עמיתיהם במערב. שלישית, יפן מפתחת מסורות מקוריות משל עצמה המבוססות על מסורת קיימת (קריוקי) או על שילוב תרבותי (הסימפוניה התשיעית של בטהובן בחג המולד). לבסוף, הם מפתחים טכניקות שהמערב מאמץ, כמו שיטת סוזוקי. הם עיכלו לחלוטין את התרבות המערבית, השליכו את מה שאינו מעניין אותם, לקחו את מה שכן מעניין אותם והגיעו לשליטה מלאה בדברים אלו."

פייפס טוען שבדרך זו, ודווקא בגלל שאין בה תועלת ישירה, המוסיקה המערבית מדגימה את המפגש של התרבות עם המודרניות. "מה הקשר?" הוא שואל ועונה: "בגלל, כפי שציין לואיס: 'מוסיקה, כמו מדע, היא חלק מהמעגל הפנימי של התרבות המערבית, אחד מהסודות האחרונים שהאדם מבחוץ חייב לגלות'. מוסיקה מייצגת את האתגר של המודרניות: מיומנות בתחום זה קשורה ליכולת להתמודד עם כל דבר אחר שהמערב מייצר. ההתנגדות המוסלמית למוסיקה מייצגת את חוסר הנכונות הכללי של האסלאם להתמודד עם תרבות המערב, בעוד היפנים אכן חדרו למעגל הפנימי. בקיצור: מי שרוצה לשגשג, צריך לדעת לנגן בטהובן לא פחות טוב מאנשי המערב."

פייפס עדכן מאמר זה בשנת 2007 ושוב בשנת 2010 עם דוגמאות רבות מאיראן, החמאס בעזה, סומליה, סין ועוד. ניתן לראות את המאמר המעודכן, באנגלית, כאן. בין היתר הוא מביא קישור למאמר ארוך ומפורט, המתאר את ישראל כמעצמת מוסיקה קלאסית .

השורה התחתונה של יואב

ניתן להגיב למאמר מקיף זה בכמה מאמרים נפרדים ואפילו בספר שלם. כאן אסתפק בכמה נקודות הנראות לי חשובות במיוחד.

1 – ראשית, אני חושד שאין קורלציה הכרחית בין אימוץ מוסיקה קלאסית לשגשוג תרבותי או להבנה טובה של המערב. זאת כיון שרבים במערב עצמו אינם מכירים את המוסיקה הזו, אינם שולטים בה ואף אינם אוהבים אותה, ובכל זאת הם תורמים רבות לתרבות המערבית ונטועים בה היטב. עם זאת, פייפס זיהה משהו נכון וזהו הקשר בין יכולת הפשטה לבין השגשוג של המערב. יכולת ההפשטה הגבוהה של המערב מהווה את אחד היסודות של הפריחה של תרבות זו, ושליטה במוסיקה קלאסית אכן דורשת יכולת הפשטה גבוהה. מכאן ניתן לשאול אחרת: מדוע יכולת ההפשטה של היפנים גבוהה מזו של המוסלמים? התשובה הראשונה שעולה לי היא: אוריינות. המהפכה התעשייתית הביאה למערב, ובסופו של דבר גם ליפן, את לימוד החובה. שכבות רחבות באוכלוסייה נאלצו ללמוד קרוא וכתוב, וכפי שניל פוסטמן מציין בספרו "אבדן הילדות", הקריאה מקדמת את יכולת ההפשטה. התפתחות חינוכית זו פסחה על מרבית העולם המוסלמי. על פי הדו"ח האחרון של האו"ם על אוריינות, רק בעשור האחרון מדינות ערב מתחילות להתקרב לממוצע האוריינות העולמי, אם כי נשים עדיין מפגרות אחרי הגברים. לעומת זאת, יפן נהנית זה מכבר מאוריינות מלאה.

2 – אין צורך להיות מוסלמי קיצוני כדי לסלוד מהמוסיקה המערבית. ההתנגדות לרוק בארה"ב הייתה עזה מאד בשנות החמישים, ותנועות האגן העדינות של אלוויס פרסלי נחשבו לשערורייתיות בזמנו. גם שנות השישים הסוערות עוררו מהומה רבה בארה"ב והביאו לקריאות נחושות שהתרבות המערבית מגיעה אל קיצה. בעיני, ההבדל בין התרבות המערבית, שהתירה התפתחות זו, לתרבות המוסלמית המתנגדת לה ואוסרת אותה הוא האוריינטציה האינדיבידואליסטית של המערב לעומת האוריינטציה הקולקטיביסטית של האסלאם. לדעתי יפן, לאחר כניעתה לארה"ב ואימוץ נורמות דמוקרטיות, נופלת אי-שם ביניהן, בהיותה עדיין חברה מאד קולקטיביסטית, ועם זאת מאפשרת גם התפתחות של היחיד. בהקשר זה מעניין להשוות את ההשפעה של כיבוש ארצות ערב ע"י אנגליה וצרפת על החברה המוסלמית להשפעה של כיבוש יפן ע"י ארה"ב על החברה היפנית – הבדל תהומי!

3 –משום מה לאומה היפנית תמיד היה בטחון עצמי קולקטיבי, מבחינה זו שהיא ידעה להפנים אוצרות מתרבויות אחרות ולהפוך אותן לשלה: כך עשתה לפני אלפי שנה עם הכתב הסיני ומנהגים סיניים אחרים החל משתיית תה וכלה בזן, ואחר כך עשתה זאת שוב במפגש הכושל שלה עם התרבות המערבית כולה. האומה המוסלמית חסרה בטחון זה והשוואה בין יפן לאסלאם אולי מבהירה את הסיבות: יפן היא חברה הומוגנית כמעט לגמרי, המתגוררת על שטח קבוע וספציפי מזה אלפי שנה. האומה המוסלמית היא חדשה בהיסטוריה (יחסית ליפנים), היא משתרעת על שטח עצום, בלתי נשלט, ובלתי-יציב, והיא מורכבת ממגוון עצום של עמים, שבטים, כתות, שפות ותרבויות. אולי בשל כך האסלאם מתקשה לגבש זהות קולקטיבית ברורה ובוטחת.

4. בבסיס המאמר של פייפס מונחת ההנחה שהתמערבות הינה דבר חיובי, אבל בוודאי שניתן להתווכח עם הנחה כזו. אמנם המערב הגיע להישגים טכנולוגיים וחברתיים כבירים, אך הדרך להישגים אלו נזרעה בתרבויות ועמים שהוכחדו, בשתי מלחמות עולם נוראיות, בשואת יהודי אירופה, שקדמו לה מאות שנים של אנטישמיות אכזרית ביותר, ובשורה ארוכה מאד של אסונות רוחניים ופיזיים שהעולם טרם התאושש מהם. במזרח, ובכלל זה התרבות היפנית במזרח הרחוק ותרבות האסלאם במזרח הקרוב, השיאים התרבותיים פחות גבוהים ונקודות השפל פחות עמוקות. בעיני, בסופו של דבר, השאלה אינה איזו תרבות היא הטובה יותר, אלא איזו תרבות היא המאוזנת ביותר, ומבחינה זו אין הבדל בין תרבות המזרח לתרבות המערב: שתיהן אינן מאוזנות, ושתיהן זקוקות האחת לשנייה על מנת לתקן את עצמן. כל שנותר הוא לקוות שאכן התרבות האנושית תעשה את התיקון הדרוש...

יואב תרגומים מציע שירותי תרגום, עריכה ותמצות בשפות אנגלית ועברית עבור חוקרים וסטודנטים לתארים מתקדמים במדעי הרוח והחברה. לפרטים נוספים אודות השירותים שאני מציע, אנא פנו לאתר של יואב תרגומים או לפלאפון 050-3649373

מדוע יש עודף של אקדמאים בישראל? סיכום מאמר על ריבוד חינוכי מאת רנדל קולינס

noreply@blogger.com (יואב כהן) — Tue, 14 Aug 2012 06:32:00 +0000

בחודשים האחרונים נתקלתי במספר מאמרים העוסקים במשבר ההשכלה הגבוהה בארה"ב. עיקר העניין שלהם נסוב סביב ההלוואות הגדולות שסטודנטים נוטלים על מנת לשלם על לימודיהם, וסביב העובדה המתבררת אט אט שהתואר שנרכש בכסף ועמל רבים אינו שווה ערך להלוואות שנטלו הסטודנטים והוריהם. במילים אחרות, סטודנטים בארה"ב רוכשים השכלה בכסף רב, אבל ערכה של השכלה זו הולך יורד כל העת עד כדי כך שיותר ויותר אנשים מגיעים כיום להכרה שהשקעה זו אינה מוצדקת מבחינה כלכלית. לפני כמה ימים גם ראיתי כתבה בעניין זה בעיתון כלכליסט, המתייחסת למצב בישראל: "כל הסיבות לכך שאקדמאיים לא גומרים את החודש". במונחים של כלכלה קפיטליסטית התשובה לשאלה זו היא פשוטה: ההיצע של אקדמאיים גדול בהרבה מהביקוש ולכן השכר שלהם נמוך. השאלה היא איך זה קרה, כלומר מדוע כל כך הרבה אנשים רוכשים תואר אקדמי בשוק שכבר רווי בבעלי תארים כאלה? שאלה זו הינה מסוג השאלות שהסוציולוגיה של החינוך עוסקת בהן, ובמקרה זה ישנה תשובה מעניינת שנתן הסוציולוג רנדל קולינס.

קולינס הוא מבכירי הסוציולוגים כיום, וניתן לקרוא עליו קצת בעברית כאן. כבר בשנות השבעים חוקר זה שם לב לאינפלציה בתעודות שהמעסיקים דורשים ממחפשי עבודה בארה"ב, והוא חיפש לכך הסבר. הוא חקר את התופעה והגיע למסקנות מעניינות שפורסמו, בין היתר, במאמרו על ריבוד חינוכי (הפריט המלא רשום בסוף הרשומה). היה זה אחד המאמרים הראשונים שלמדתי בקורס מבוא לסוציולוגיה של החינוך באוניברסיטה העברית, והוא הבהיר לי שהבחירה שלי ללמוד סוציולוגיה וחינוך לתואר ראשון (ואחר כך סוציולוגיה של החינוך לתואר שני) הייתה מוצדקת לגמרי, מבחינתי. אני זוכר שקראתי את המאמר בשקיקה ובהתרגשות, כיון שהוא הסביר לי תופעה שנתקלתי בה כבר אז: היעדר קשר בין התואר הנכסף לבין העבודה במציאות. למשל, בזמנו חזרתי מהקיבוץ לעיר עם נסיון מעשי בניהול וניסיתי למצוא עבודה בתחום. התשובה שנתקלתי בה הייתה שוב ושוב: לא אוכל להתקבל לראיון בשום מקום אם אין לי תואר ראשון, ולא משנה באיזה תחום(!). אף אחד לא שאל על הנסיון שלי, על המיומנויות שרכשתי, איש לא ביקש המלצות. בלי תואר ראשון לא הייתי קיים. גם ידיד שלי, אופטומטריסט, אמר לי שאם יש לו אפשרות "ברור שאני אעדיף עובד עם תואר ראשון על פני עובד ללא תואר ראשון", למרות שלא היה מסוגל לקשור בשום אופן בין הדרישות של העבודה (מכירות, שירות לקוחות) לבין תואר כלשהו. בשלב זה הבנתי שאין ברירה ואני חייב ללכת לאוניברסיטה על מנת להשיג תואר. לשמחתי, בחודשים הראשונים ללימודי באוניברסיטה נתקלתי במאמר הבא, שהסביר לי את התופעה חסרת ההיגיון הזו והבהיר לי שאני לא היחיד שחושב שיש משהו תמוה במצב הקיים. אם כן, לכל מי שמתעניין בשאלות כמו:

1 - איך הגענו למצב בו המוסדות להשכלה גבוהה מלאים באנשים שלא מעוניינים ללמוד?

2 - איך הגענו למצב בו אין קשר, במקרים רבים, בין התעודה שהסטודנטים רוכשים לבין העבודה שהם יידרשו לבצע בעתיד?

3 - איך הגענו למצב שבו תואר אקדמי, שנחשב בעבר למצרך חשוב ומבוקש המבטיח תעסוקה נעימה ורווחית לכל החיים, כבר איננו כזה כלל וכלל?

אז הנה התשובה, בדמות עיקרי הדברים ממאמרו של קולינס. אמנם המאמר ישן, אך העיקרון הבסיסי שלו עדיין תקף ורלוונטי בהחלט לימים אלה שבהם קשה למצוא דיון רציונאלי בנושא זה, עובדה שמוכיחה בפני עצמה, אגב, את ההשערה של קולינס...

סיכום המאמר "תיאוריות קונפליקטואליות של ריבוד חינוכי" מאת רנדל קולינס

ראשית, קולינס מציין את הבסיס לשאלת המחקר שלו, כלומר את העובדות שמשכו את תשומת לבו ובראשן את העובדה שהדרישה לתארים מצד מעסיקים הפכה לדבר שכיח בארה"ב, וזאת לא רק ברמות הגבוהות של ההיררכיה התעסוקתית אלא גם ברמות הנמוכות ביותר שלה. הוא מצטט כמה מחקרים שעסקו בכך, כמו למשל סקר שנערך בשנת 1967 בכמה ערים בקליפורניה, בו נמצא ש- 17% מהמעסיקים דרשו תעודת סיום תיכון אפילו ממועמדים לעבודות טכניות שלא דרשו שום הכשרה קודמת. דרישות אלו מלוות בעלייה חדה במספר התלמידים בתיכונים ובמכללות בארה"ב בהשוואה לעשורים הקודמים, וגם בעלייה בדרישה לתארים ספציפיים כתנאי לקבלה למקומות עבודה. כך, באותו הסקר שנערך בשנת 1967, נמצא שמעסיקים שדרשו תואר ראשון ממנהלים החלו לדרוש תואר ספציפי של מנהל עסקים, או הנדסה. דרישות מסוג זה לא היו קיימות מצד מעסיקים כמה עשורים קודם לכן. על כל אלה קולינס תוהה: מה יכול להיות ההסבר לשינוי שהתחולל בתחום הדרישות מהעובדים? הוא מעלה שתי אפשרויות: תיאוריה פונקציונאלית-טכנית ותיאוריה של קונפליקט.

התיאוריה הפונקציונאלית-טכנית טוענת שהחינוך חשוב בחברה מודרנית כיון ששינויים טכנולוגיים משנים את המיומנויות הדרושות לעבודה. עבודות פשוטות שלא דרשו מיומנויות מתבטלות, ובו בזמן נוצרות עבודות חדשות הדורשות מיומנויות ספציפיות או כלליות מתקדמות יותר. זוהי הסיבה שבגללה המעסיקים החלו לדרוש הכשרה פורמאלית יסודית וארוכה יותר, ועקב שינוים אלו האוכלוסייה מבלה פרקי זמן הולכים וגדלים במוסדות החינוך. קולינס הוא מדען טוב ולכן הוא הלך ובדק האם המציאות אכן תומכת בהסבר הפונקציונאלי-טכני הזה, והוא מצא שהתשובה לכך היא שלילית.

למשל, לגבי הטענה שעקב התקדמות הטכנולוגיה, עבודות מסוימות מתבטלות ונוצרות עבודות חדשות הדורשות מיומנויות אחרות, חדשות ומתקדמות יותר, קולינס מצא שהדבר נכון רק לגבי 15% מהעבודות שנוצרו בשוק העבודה. לגבי כל יתר העבודות לא חל שינוי כזה. לגבי הטענה שהכשרה פורמאלית מספקת לעובדים מיומנויות הדרושות לעבודתם, קולינס בדק את הנושא בשלוש דרכים. למשל, אם הדבר נכון אז הכשרה רבה יותר צריכה להיות קשורה לתפוקה כלכלית גבוהה יותר. זו אכן טענה שנשמעת עד היום בתקשורת ובאקדמיה, אך קולינס טוען שהיא איננה נכונה ושאלו הטוענים כך מבלבלים בין קורלציה לסיבתיות. אם זה היה נכון, אומר קולינס, היה צריך להימצא קשר בין גידול בשיעור הלומדים ביסודי, תיכון ואוניברסיטה לבין התפוקה הכלכלית של המדינה. אך קשר כזה נמצא באופן מובהק רק בשלב הראשון של הלימודים: גידול משמעותי בלומדים בבית הספר היסודי קודם לעלייה בתפוקה הכלכלית ומנבא אותה. אך דבר זה אינו נכון לגבי עלייה בשיעור הלומדים בתיכון או בהשכלה הגבוהה. בנוסף, קולינס מצטט מחקר המראה שגם ברמה של העובד הבודד, עובדים עם השכלה גבוהה יותר אינם פרודוקטיביים יותר מעובדים עם השכלה נמוכה יותר ולעיתים אף פחות פרודוקטיביים מהם. הדבר נמצא במדגם של עובדי מפעל, טכנאים, מזכירות, פקידים בבנק, מהנדסים, פקידי ממשל ועוד...קולינס גם בדק האם המיומנויות הטכניות הדרושות אכן נלמדות בבתי הספר ובמכללות. לגבי מקצועות הדורשים מיומנות טכנית, קולינס מצא שרוב ההכשרה הטכנית מתרחשת דווקא במפעלים עצמם ולא במוסדות להכשרה טכנית-מקצועית. לגבי מקצועות לא-טכניים היה לו קשה לקבוע, בעיקר בשל היעדרן של קבוצות להשוואה. למשל, אין רופאים או עורכי דין שלא עברו הכשרה פורמאלית ושניתן להשוות את ביצועיהם לרופאים ועורכי דין שכן עברו הכשרה פורמאלית. לגבי מהנדסים, בשנות החמישים 40% מהמהנדסים היו עדיין חסרי תואר אקדמי כלשהו, ומחקר בשנת 1970 מצא שאין קשר הכרחי בין השכלתם של המהנדסים לבין רמת השכר או מידת אחריותם בעבודה. כמוכן, קולינס מציין את הנטייה של מקצועות שונים לנסות להפוך ל"פרופסיות" הדורשות הכשרה רשמית ורישוי וזאת כחלק מנסיונם של בעלי מקצוע אלה להעלות את המעמד והיוקרה של המקצוע. לגבי מכללות כלליות, קולינס מצטט כמה מחקרים הטוענים שמה שנלמד בהן נשכח בכל מקרה תוך שנים ספורות ושרוב הסטודנטים מתעניינים בעיקר בחיי החברה המתרחשים בהן ושיש להם עניין מינימאלי בלימודים. קולינס מסכם את הממצאים בכך שלטעמו, התיאוריה הפונקציונאלית-טכנית איננה מספקת הסבר ממצה לעובדות האמפיריות אודות העלייה בדרישות להשכלה מצד מעסיקים. עקב זאת הוא פונה לתיאוריה אחרת.

תיאורית הקונפליקט:

אחת הבעיות של כל תיאוריה פונקציונאלית היא חוסר היכולת להסביר בצורה נאותה חוסר תפקוד של מנגנונים חברתיים. למשל, קולינס לא מצא בתיאוריה הפונקציונאלית-טכנית הסבר להמשך קיומו של קשר אמיץ בין מוצא חברתי לבין מעמד ושכר תעסוקתיים בקרב אנשים עם אותה רמת השכלה. אך העובדה היא, אומר קולינס, שגזע, מבטא, לבוש, הליכות, ושם משפחה, משפיעים על תעסוקה עד כדי כך שבין 60- 70 אחוזים מהאליטה העסקית בארה"ב מגיעה מהמעמד הגבוה או הבינוני-גבוה ופחות מ-15% ממעמד הפועלים, והיא ברובה המוחלט לבנה, גברית ופרוטסטנטית, נכון לזמן כתיבת המאמר. אם ההכשרה באמת חשובה לביצוע התפקיד, אומר קולינס, בעלי עסקים לא היו מבחינים בין מועמדים על בסיס כלשהו מעבר להכשרתם המקצועית, אך מאחר שהם עושים זאת, דרוש לכך הסבר. קולינס מעלה כמה אפשרויות וקושר את התשובות שלו לשאלות שהוא העלה בתחילת המאמר.

קולינס מעלה את הרעיון שכל התופעות הללו ניתנות להסבר ע"י כך שדרישות המעסיקים אינן נובעות רק מצרכי התפקיד עצמו אלא הן משקפות בעיקר את האינטרסים של קבוצות שיוכיות (כלומר קבוצה אליה שייך האדם שלא מבחירתו, כמו "גבר" או "אשכנזי"). זה רעיון שאחד מאבות הסוציולוגיה, מקס וובר, העלה בשעה שהוא ניתח את הדרישות מהמועמדים להצטרפות לביורוקרטיה של המנהל הציבורי בפרוסיה. הוא מצא שהדרישה להשכלה כתנאי להתקבל לעבודה במנהל הציבורי הועלתה ע"י בוגרי אוניברסיטאות שביקשו לחזק את מעמדם ואת הביטחון התעסוקתי שלהם וכן את הכוח שלהם מול סמכויות אחרות ומול האוכלוסייה שאותה הם שירתו. ניתוח דומה נערך לגבי השירות הציבורי האנגלי, ושם המסקנה הייתה שהדרישה להשכלה כתנאי להתקבל לביורוקרטיה הייתה תוצאה של ניצחון המעמד הבינוני-הגבוה במאבקו נגד כוחה של האריסטוקרטיה המסורתית האנגלית. כלומר בשני המקרים העלאת הדרישה לרמת השכלה מסוימת כתנאי לקבלה לעבודה לא הייתה קשורה לדרישות התפקיד עצמו אלא לאינטרסים של קבוצות ספציפיות. קולינס נוטל את הרעיון הזה ומיישם אותו לשם הבנת המציאות שהתגבשה במהלך המאה העשרים בארה"ב.

על סמך וובר, קולינס מסביר שהחברה מורכבת מיחידות בסיסיות המכונות "קבוצות סטאטוס", שיש להן מכנה משותף של תת-תרבות הכולל סגנון דיבור, הליכות ונימוסים, טעם מסוים בבגדים, אוכל וכן הלאה, דעות, ערכים, והעדפות דומות בתחומים רבים. תת-התרבות המשותפת מחברת בין חברי קבוצת הסטאטוס ומספקת להם תחושה של זהות, בייחוד בהשוואה לקבוצות סטאטוס אחרות. בחברה מתרחש מאבק מתמיד על משאבים, ובפרט על עושר, כוח ויוקרה, ומאבק זה מתנהל בעיקר בין קבוצות סטאטוס, כיון שגם אם מדובר במאבקים שיחידים מנהלים לבדם, הרי שאחד המשאבים המרכזיים שלהם במאבקם הוא השייכות שלהם לקבוצת סטאטוס מסוימת. המאבקים הללו מתנהלים ברובם דרך ארגונים שונים, כשכל ארגון נשלט ע"י האליטה של קבוצת סטאטוס אחרת, ואם מדובר בחברה מורכבת במיוחד אז המאבק עשוי להתנהל בין אליטות בתוך הארגונים עצמם. האליטה של הארגון דואגת לאייש את הדרגים העליונים באנשים מקבוצת הסטאטוס שלה ואת הדרגים הנמוכים יותר באנשים מקבוצות אחרות שמאמצים את השקפת העולם של האליטה ומזדהים עמה, וזהו למעשה תפקידה העיקרי של ההשכלה על כל שלביה: העברת התרבות של קבוצות סטאטוס מסוימות. זו הסיבה שממש לא משנה אם אנחנו זוכרים מיהו בנימין זאב הרצל או מהי דרך בורמה, או כמה אלקטרונים יש באטום של חמצן, כי את מה שבאמת חשוב כבר למדנו והפנמנו: איך אנחנו אמורים לדבר, לחשוב, להתלבש, להתנהג, ומה חשוב ולא חשוב, והכל בהתאם לקבוצת הסטאטוס אליה אנו שייכים, מבקשים להשתייך, או שמעוניינים להכשיר אותנו להשתייך אליה.

אם התיאוריה הזו נכונה, טוען קולינס, אז נוכל למצוא ראיות לכך ש- (1) בתי הספר מספקים הכשרה לתרבות של האליטה או מספקים הכשרה המביאה אנשים לכבד את התרבות הזו ולהזדהות עמה; (2) מעסיקים משתמשים בהשכלה כדרך למיין מועמדים על סמך קריטריונים תרבותיים. ואכן, קולינס מוצא ראיות כאלה. למשל, מערכת החינוך הציבורי האמריקאית נוסדה במאה ה-19 בעיקר ע"י האליטה הלבנה הפרוטסטנטית במטרה מוצהרת ללמד את הקבוצות האחרות בארה"ב (בעיקר מהגרים קתולים ואחרים) לכבד את הסטנדרטים התרבותיים והמוסריים שלהם ושל המעמד הבינוני האמריקאי. אותה אליטה הקימה בתי ספר פרטיים ומכללות במטרה להכשיר את בניה לתפקידים המיועדים להם ולהעניק להם את ההליכות וסגנון הדיבור והערכים המתבקשים ממעמדם. בנוסף, קולינס אכן מצא שמעסיקים משתמשים בהשכלה כדרך לבצע סלקציה תרבותית. קולינס מצטט מחקרים שונים, בעיקר סקרים שנערכו בקרב מעסיקים בארה"ב, מהם עולה שהם עצמם טוענים שהם משתמשים בהשכלה של המועמדים במטרה לקבל עובדים שיש להם ערכים של המעמד הבינוני הפרוטסטנטי. היחס של המעסיקים לתארים אקדמיים דומה: הם אינם מתעניינים ביכולות הטכניות שהתואר מעניק, אלא בדברים כמו "נסיון חברתי" ו"מוטיבציה". תואר במנהל עסקים נחשב בעיני המעסיקים לא כהכשרה טכנית מספקת אלא כעדות לכך שיש למועמד את "הגישה הנכונה". קולינס עצמו ערך מחקר בשנות השישים שמצא שהדרישות הגבוהות ביותר מבחינת תעודות היו בארגוני צווארון לבן בהם השליטה הארגונית הנורמטיבית בעובדים (שהתבטאה בדרישה להיעדר תיק במשטרה ודגש על עבר של נאמנות למעסיק) הייתה הדוקה יותר יחסית לארגונים אחרים.

לסיכום, קולינס מציין שהפיכת ההשכלה לאמצעי לניידות חברתית-כלכלית, לכרטיס כניסה לתרבות של האליטה ולסמל סטאטוס אליטיסטי, הביאה בסופו של דבר לאינפלציה בהשכלה ובאנשים משכילים בארה"ב. כך המושג של "השכלה המכבדת את בעליה" הלך והשתנה עם השנים. בסוף המאה ה-19 ג'נטלמן מהמעמד הבינוני כבר לא יכול היה להסתפק בהשכלה מהבית ואפילו לא בהשכלה של בית ספר יסודי. בשנות השלושים של המאה העשרים, תואר אקדמי של מכללה החל להחליף את התואר של סיום תיכון בתור "השכלה מכובדת". בשנות השישים תואר שני החל להיות דרישה סטנדרטית למשרות רבות של המעמד הבינוני, ותעודת סיום תיכון הפכה לסטנדרט לעבודות טכניות פשוטות. לאט לאט, ההשכלה הפכה לחלק מתרבות הסטאטוס של מעמדות שרחוקים מהאליטה העסקית והמקצועית המקורית. בהמשך לכך, המעסיקים העלו גם הם את הדרישות מהעובדים בהתאם ליוקרה והמעמד של הארגונים שהם מייצגים. כעת עובדים בעלי השכלה גבוהה יותר מתחרים ביניהם על משרות הדורשות השכלה גבוהה יותר וזה בתורו מגביר את הדרישה לרכישת תארים מתקדמים יותר ויותר. כפי שקולינס מתאר זאת "האינטראקציה בין דרישות תפקיד פורמאליות לבין תרבויות סטאטוס בלתי-פורמאליות הביאה להסלמה מתמשכת בדרישות להשכלה, כשהרף נעשה יותר ויותר גבוה." קולינס מסיים באומרו שהוא צופה להמשך והחמרה של הסלמה זו, בין היתר עקב דרישותיהם של קבוצות מיעוט להשתמש במערכת החינוך הציבורית כמנגנון ניעות חברתי-כלכלי. נכון להיום, וגם בישראל, אי-אפשר לומר שקולינס טעה.

ביבליוגרפיה של המאמר לפי APA:

Collins, R. (1971). Functional and conflict theories of educational stratification. American Sociological Review, 36, 1002-1019.

השורה התחתונה של יואב

1 - כפי שציינתי, מאד אהבתי את המאמר הזה בזמנו וגם בקריאה חוזרת לא נס לחו. אך לצערי, בדיוק כשהתחלתי להיות מתרגל בקורס הזה, סגל ההוראה התחלף, והדור החדש של המרצות החליט לשים דגש על גישות פוסט-מודרניות בסוציולוגיה של חינוך. מעט מאד חומרים העוסקים בסוציולוגיה של החינוך הקלאסית נותרו בסילבוס, ובמקומם לימדנו את התלמידים על העוולות שהתנועה הציונית והגבר האשכנזי גרמו בתחום החינוך בישראל.

2 - האם הרעיונות של קולינס נכונים גם לישראל? כל אחד יכול לשפוט בעצמו ולהחליט האם אכן יש אצלנו אינפלציה של תארים, האם יש קשר בין הדרישות להשכלה גבוהה לבין דרישות התפקיד, האם מעסיקים מסננים עובדים לפי תרבות וכן הלאה. בעיני ומנסיוני, התשובה ברורה.

3 - עם כל ההתרחבות המבורכת ברמת ההשכלה של האוכלוסייה בישראל ובארצות אחרות, נותרה בעינה עובדה פשוטה: הרבה מאד אנשים מתחרים על מעט מאד מקומות עבודה יציבים, מכובדים ורווחיים, ושומרי הסף, כלומר קבוצות הסטאטוס השונות, אינם ששים לפתוח את השורות בפני מועמדים מקבוצות סטאטוס אחרות. דבר זה בלט לי במיוחד באקדמיה, שם קשה מאד למצוא מבני עדות המזרח וערבים בעמדות בכירות ואפילו בעמדות לא בכירות.

4- מה עושים כדי להתגבר על המחסומים הקיימים ועל המיעוט של משרות לשכירים משכילים? מעבר לפתרונות פוליטיים שהתרחבו מאד בשני העשורים האחרונים, פתרון חסכוני ופשוט הוא לפנות ליזמות. כל אחד יכול לפתוח עסק ובצורה זו לעקוף במידה רבה את המנגנונים השונים החוסמים ניידות חברתית וכלכלית. פתרון זה היה תמיד נכון וזו הסיבה שמיעוטים נוטים להיות מיוצגים יתר על המידה במקצועות עצמאיים בישראל. בעידן האינטרנט והמחשוב פתרון כזה ממש מתבקש, כשהאפשרויות מוגבלות רק ע"י הדמיון שלנו. בארה"ב, אגב, מגזר העצמאיים מתרחב בהתמדה בשני העשורים האחרונים ומגיע היום לכמעט שליש מהכלכלה.

5 - האינפלציה בתארים וההכרח לרכוש השכלה גבוהה מביא למצב המצער בו מרבית הסטודנטים במכללות ובאוניברסיטאות אינם באים כדי ללמוד. אני לא נתקלתי כמעט בסטודנטים שבאו לאוניברסיטה כדי לפתור בעיה שהציקה להם או לקבל תשובות על שאלות קיומיות. נתקלתי רק בסטודנטים בודדים שאש ההשכלה והסקרנות בערה בהם, כאלה שהלמידה הייתה חלק מהותי מנפשם. אולם יתר התלמידים באו לרכוש השכלה פשוטו כמשמעו: הם משלמים סכום כסף מסוים, מעין כרטיס כניסה לשוק העבודה, ובתמורה הם מצפים לקבל תואר. כמתרגל וכמרצה זו לא הייתה אווירה שנהניתי לשהות וללמד בה.

6 - עדות מעניינת לקיומה של אווירה כזו במוסדות להשכלה גבוהה בארה"ב נמצאת במסמך על השינויים בהרגלי הקריאה בארה"ב שפרסמה הקרן הלאומית לאמנויות . המחברים מוסרים שרק כשליש(!!) מהסטודנטים לתואר ראשון מקדישים יותר משעה בשבוע לקריאה בשעות הפנאי. פרופסור למנהל ציבורי באוניברסיטת מישיגן מספר בבלוג שלו ש-42% מבוגרי המכללות אינם קוראים ספר נוסף אחרי לימודיהם, ובאופן כללי בארה"ב, האמריקאים מקדישים בממוצע רק 86 שעות בשנה לקריאת ספרים לעומת 1673 שעות לצפייה בטלוויזיה. בעיני, ההתדרדרות ברמת האוריינות של בעלי ההשכלה הגבוהה תואמת בדיוק את הניתוח של קולינס. בקצב הזה, חלק מבוגרי האוניברסיטאות העתידיים לא יידעו כלל קרוא וכתוב...על ההשפעה התרבותית מרחיקת הלכת של הירידה באוריינות כבר כתב ניל פוסטמן. למתעניינים בנושא אני ממליץ לקרוא את הספר "אבדן הילדות" וגם את מה שנכתב בנושא זה במאמר "המיתוס של פיטר פן: אובדן הילדוּת" (יש לגלול בערך עד אמצע הרשומה לסיכום יפה של התובנות של פוסטמן בעניין זה).

ירקות ופירות כנשק פוליטי במאבק בין רוסיה וטורקיה על עתידה של סוריה

noreply@blogger.com (יואב כהן) — Mon, 09 Jul 2012 17:59:00 +0000

לפני זמן מה עשיתי מנוי RSS לאתר Fresh Plaza , אשר אוסף ידיעות הקשורות לסחר בפירות וירקות בכל העולם. הנושא נראה לי מסקרן כיון שהוא עוסק ברובד בסיסי של הקיום האנושי, ובמרבית המקרים הוא כלל לא מדווח בתקשורת. דוגמא יפה לכמה ידיעות מסקרנות בתחום הזה הבאתי כאן, והיום נתקלתי בידיעה מרתקת נוספת, שמקורה באתר החדשות הכלכלי האמריקאי Business Insider . הנה תמצית העניין:

לפני מספר ימים מסר האתר שהרשות לאבטחת מזון והסגרים של רוסיה הודיעה שהתגלו 33 מקרים של פירות וירקות טורקיים הנגועים במחלות שמקורן בארה"ב. בעקבות זאת פנתה הרשות הרוסית לטורקיה וביקשה ממנה "לנקוט צעדים דחופים כדי לוודא היענות מלאה לדרישותיה הבריאותיות של רוסיה". הרשות ציינה שייתכן שיהיה צורך להטיל אמברגו על כל ייצוא הפירות והירקות הטורקי לרוסיה. לכאורה מדובר בטיפול שגרתי בנהלים של ייבוא-ייצוא בין שתי מדינות ודברים כאלה מתרחשים כל הזמן, אבל חשוב להבין את ההקשר של ההודעה הזו:

כידוע, טורקיה תומכת במורדים בסוריה, בעוד רוסיה תומכת בגלוי במשטרו של אסד. במסגרת תמיכתה במורדים, טורקיה החלה לנסות להפריע למעבר של אוניות נשק רוסיות לסוריה. מספר ניסיונות כאלה נעשו לאחרונה ע"י הצבא הטורקי, והתגובה הרוסית הגיעה בדמות הודעה זו, שנמסרה לפני כשבוע. אזכור השם האמריקאי של המחלות הבוטניות במקום השם הלטיני שלהם מהווה, על פי פרשנות האתר, רמז לברית בין ארה"ב לטורקיה. האיום על הפסקת הסחר עם טורקיה הוא חמור מאד מבחינת טורקיה - שווי הייצוא הטורקי לרוסיה מגיע לשישה מיליארד דולר לשנה והשוק הרוסי הוא השלישי בגודלו מבחינת הייצוא הטורקי. לעומת זאת, רוסיה לא צפויה להינזק מחרם שכזה, כיון שהיא יכולה להביא את אותם ירקות ופירות ממקומות אחרים בתחומיה. האתר מסכם: רוסיה מזכירה לטורקיה שימי האימפריה העותומאנית חלפו עברו והיא אינה יכולה לעשות כרצונה בזירה האירופית והים-תיכונית.

מבחינתי, ידיעה זו נקשרה לכך שנשיא רוסיה ולדימיר פוטין ביקר לאחרונה בישראל, ובמקביל נשיא ארה"ב הזמין עתה את מוחמד מורסי, נשיא מצרים החדש מטעם האחים המוסלמים, לביקור בארה"ב כדי "ליצור שותפות". כלומר ייתכן שיש כאן סימנים להיערכות מחדש של הכוחות במזרח התיכון.

יואב תרגומים מציע שירותי תרגום, עריכה ותמצות בשפות אנגלית ועברית עבור חוקרים וסטודנטים לתארים מתקדמים, אנשי עסקים ואנשים פרטיים. לפרטים נוספים אודות השירותים שאני מציע, אנא פנו לאתר של יואב תרגומים או התקשרו לפלאפון 050-364-9373

תרגום רפואי ותאונות דרכים

noreply@blogger.com (יואב כהן) — Sun, 08 Jul 2012 07:10:00 +0000

בשבוע שעבר הזדמן לי לתרגם מסמך רפואי מחריד למדי, המפרט את קורותיה של אישה שעברה תאונת דרכים. מטבע הדברים המסמך פירט כל שבר וחבורה, בדרך שהבהירה את הנזק העצום שנגרם לאישה זו ואת המסלול הארוך והמייגע שנאלצה לעבור מאז התאונה והאשפוז הארוך בטיפול נמרץ ועד לשיקום, שכנראה לעולם לא ישיב לה את כל יכולותיה. זה היה תרגום עצוב מאד. רצה המקרה ובאותו השבוע ראיתי כותרת באחד העיתונים: הרוג אחד ו-180 פצועים בתאונות דרכים ביום אחד (בלבד!). צירוף המקרים עורר אותי לבדוק את הנושא של תאונות דרכים ולנסות להבין עד כמה הנושא הזה חמור. הנה לפניכם מה שהבדיקה הקצרה שלי גילתה:

לפי דו"ח של הלמ"ס, בשנת 2011 היו במדינת ישראל 27,141 נפגעים בתאונות דרכים, כלומר בממוצע, 74 איש נפגעים כל יום בתאונות דרכים - לדעתי זה הרבה יותר מדי. מתוך כל הנפגעים, 341 הם הרוגים, כלומר כמעט בכל יום מישהו במדינה נהרג בתאונת דרכים! 1340 נפצעו קשה ו-25,460 נפצעו קל או בינוני. בכתבה הזו, ד"ר רפאל סטרוגו מסביר ש"פצוע קל" זה פצוע שלא נשקפת סכנה לחייו וכמעט לו אין סיכוי לנכות כלשהי. פצוע בינוני - אין סכנת חיים אבל יש סכנה לנכות, ופצוע קשה - נשקפת סכנת חיים אם לא יינתן טיפול מיידי במקום.

ועוד: הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים מפרסמת נתונים רבים, כולל ספר "מגמות בתאונות דרכים 2001 - 2010". הספר מהווה דו"ח מפורט מאד לתקופה זו, כולל חישוב העלות הכלכלית של תאונות הדרכים. הרשות מחשבת עלות של הטיפול בפצועים בבתי החולים ולאחר שחרורם מהאשפוז, הנזק הנפשי הנגרם למשפחה, אבדן ימי עבודה, נכות, הנזק לרכוש וכן הלאה. על פי חישובים אלה, העלות הכוללת של תאונות דרכים בשנת 2010 הייתה 7.75 מיליארד שקל (!) - בהחלט סכום שהיה אפשר לעשות אתו משהו מועיל יותר. לצורך הבנה טובה יותר של המספר הזה: תקציב המדינה בשנת 2011 היה 348 מיליארד ₪, כלומר הנזק מתאונות דרכים היווה יותר משני אחוזים של התקציב. עוד השוואות: התקציב של ההשכלה הגבוהה באותה השנה היה 7.3 מיליארד ש"ח; התקציב של המשרד לאיכות הסביבה היה פחות משלוש מאות מיליון ש"ח (!!), ותקציב משרד החוץ - 1.5 מיליארד ש"ח. אם כך, בוודאי היה אפשר לשפר את ההסברה של מדינת ישראל, את החינוך ואת איכות הסביבה שלנו עם הכסף הזה...

השורה התחתונה של יואב:

1 - לא ברור לי מדוע אנשים מוכנים לצאת לרחובות בגלל מחירה של קופסת קוטג', אבל קיימת אדישות ציבורית מוחלטת למחיר האדיר שתאונות הדרכים גובות מאתנו. הרי, אם היה מתרחש פיגוע ובו -180 פצועים, זו הייתה ללא ספק עילה למלחמה, אבל אותה כמות של נפגעים בתאונות דרכים נתפסת משום מה כחסרת משמעות.

2 - בכל זאת יש גם חדשות טובות. מנתוני הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים עולה שבעשור האחרון ישנה מגמה ברורה וחדה של ירידה בכמות התאונות ובמספר הנפגעים, אם מביאים בחשבון את הגידול באוכלוסייה, במספר הנהגים ובכמות כלי הרכב, שגדלה כמובן בתקופה זו. במספרים מוחלטים: 486 איש נהרגו בתאונות דרכים בשנת 2003, לעומת 390 איש בשנת 2010. במספרים יחסיים: בשנת 2001 היו 83 הרוגים לכל מיליון איש בישראל, ובשנת 2010 - 50 הרוגים לכל מיליון. בשנת 2001 היו 18,140 תאונות דרכים בישראל לעומת 14,724 תאונות בשנת 2010- ירידה אדירה.

3 – לצערי, המסמך לא דן בסיבה לשינויים הללו. חיפוש קצר בגוגל מצא מחקר של עמותת אור ירוק, על פיו הירידה במספר ההרוגים מוסברת ע"י שיפור גדול בבטיחות של כלי הרכב ושיפור במערך הטראומה של המדינה. אך גם אם ניתן לייחס את כל הירידה במידת הקטלניות של תאונות דרכים לשתי סיבות אלו, המחקר לא מסביר את הירידה הדרסטית שחלה בתאונות דרכים. אולי מדובר בשיפור התשתיות בכבישים? שיפור בהכשרת הנהגים? החמרה בענישה? עלייה בשימוש בתחבורה ציבורית? שילוב של כמה גורמים? העניין לא ברור.

4 – הסטטיסטיקה מראה שהסיכוי של כל אזרח להיות מעורב בתאונת דרכים כנהג, רוכב אופניים או הולך רגל הוא משמעותי. בהתאם לכך יש לנהוג, לרכב וללכת בזהירות ולשים לב היטב מה קורה מסביב על הכביש.

דרך צלחה ובטוחה!

סיפורו המופלא של הכומר היפני שעלה לארץ והתגייר

noreply@blogger.com (יואב כהן) — Tue, 26 Jun 2012 04:24:00 +0000

לאחרונה נתקלתי בכתבה מעניינת מאד על יפני שעלה לארץ והתגייר. הסיפור התפרסם באנגלית באתר של "שבי ישראל", ארגון העוסק באיתור יהודים "אבודים", חיבורם למורשת והבאתם ארצה, אם הם רוצים בכך. דוגמא לכך היא תהליך החזרתם לארץ של בני מנשה – הקהילה היהודית בהודו - שפנתה בעצמה למשרד ראש הממשלה בשנות השבעים וביקשה את עזרת המדינה בהחזרת הקהילה לישראל, תהליך שעדיין לא הסתיים. המאמר המקורי ארוך מאד וכאן אביא את עיקרי הדברים מבלי לגרוע ממהות הסיפור, שהוא פשוט מדהים ויש בו כדי ללמד אותנו רבות על העולם בו אנו חיים.

אם כן, זהו סיפורו של נובוטאקה האטורי Nobutaka Hattori. האטורי נולד וגדל ביפן, בעיר נאגויה, השוכנת ממערב לטוקיו. הוא גדל במשפחה בודהיסטית אדוקה, אך התברר כבר בגיל צעיר מאד שיש לו לקות ראייה והוריו שלחו אותו לבית ספר נוצרי, כי סברו ששם יקבל יחס טוב יותר. בבית הספר הנוצרי הכיר האטורי את הברית הישנה וטקסטים נוצריים וכשבגר הודיע למשפחתו שהוא מתכוון להפוך לכומר ולעבור את מסלול ההכשרה הנדרש. הוריו היו בהלם, אך לדברי האטורי "הם לא ממש יכלו לעשות משהו נגד זה". האטורי מספר שבתיכון כמעט לא לימדו כלום על היהודים, דבר שהפתיע כבר אז את האטורי. הוא מספר שהמורה בבית הספר הסביר להם ש"מדינת ישראל העיפה את התושבים המקוריים, הערבים, ובנתה מדינה חדשה הנקראת ישראל". האטורי אומר: "חשבתי שזה מוזר שמצד אחד מלמדים אותנו את ההיסטוריה של היהודים בתקופת משה והנביאים אבל מצד שני הוא מדבר כך על היהודים."

במכללה לכמרים בטוקיו שקד האטורי על לימודי התיאולוגיה הנוצרית, אך ככל שהעמיק בהם הלכו ורבו שאלותיו על הדוגמה הנוצרית, בייחוד בכל הנוגע לשילוש הקדוש. כדי להתגבר על ספקותיו, הוא חקר כתות נוצריות שונות והעמיק במיסטיקה ותיאולוגיה אך לא בא על סיפוקו. רק דבר אחד עורר בו עניין בלתי מוסבר: שפת התנ"ך, העברית. האטורי מספר: "אני לא יודע למה, אבל כשלמדנו עברית במהלך הלימודים מאד נהניתי מכך, פשוט אהבתי את השפה העברית." לאחר שרכש שליטה בשפה, האטורי החל לקרוא את התנ"ך בשפה המקורית. ידיעת השפה גם סייעה בידו לבקר בישראל פעמיים, עם קבוצה של תיירים יפנים-נוצרים. במהלך ביקוריו נמשך לעברית ולכל דבר יהודי, אך הכנסיות והאתרים הקדושים לנצרות לא נגעו ללבו. בסופו של דבר נטל חצי יום חופש מהקבוצה ושם פעמיו למאה שערים, שם רכש ספרים על יהדות בעברית ובאנגלית, על מנת שיוכל להתעמק בנושא עם חזרתו ליפן.

עם הזמן קיבל הסמכה לכמורה והחל לשרת קהילה משלו ואף שימש כמנהל גן החובה של הקהילה. אך בזמנו החופשי המשיך ללמוד יהדות בעזרת אותם ספרים שרכש במאה שערים. בינתיים, הועלה בפניו הצורך להתחתן, כפי שנדרש מכמרים פרוטסטנטים (האישה אמורה למלא תפקיד חשוב בהנהגת הקהילה הפרוטסטנטית). הוא התחתן עם יפנית נוצרייה העונה לשם צ'י Chie. אך למרות השתקעותו של האטורי בשגרת היום יום הנוצרית, ספקותיו המשיכו לכרסם בו ולבסוף שיתף בהם את אשתו הטרייה וכך אמר לה: "אמנם אני כומר ואני עובד בכנסייה ובגן חובה ואני מלמד כל יום דברים כמו השילוש הקדוש, אבל האמת היא שאני לא ממש מבין את העניין", ועל כך אשתו השיבה: "גם אני לא." מאותו היום החלו השניים ללמוד יהדות בסתר, תוך שהם ממשיכים בכל הפעילויות הרגילות שלהם בקהילה הנוצרית אותה הנהיגו.

במשך זמן רב הלימוד היה תיאורטי, עד שצ'י הציעה להתחיל להדליק נרות לכבוד שבת, כיון שבספר שמות כתוב שיש לכבד את השבת – לא את יום ראשון. האטורי הסכים. הם הדליקו נרות והכינו ארוחת שבת. עם הזמן הוסיפו מנהגים נוספים כמו אפיית חלות לכבוד שבת וקידוש בערב שבת. האטורי אף מספר ש"בשבת ישבנו ולא עשינו כלום כי לא ידענו מה מותר ומה אסור". הם היו מסתכלים על השעון כל היום ועם צאת השבת האטורי היה עושה את ההבדלה ואז הולך למשרדו לכתוב את דרשת יום ראשון...

האטורי מספר שעל אף שהחלו מקיימים עוד ועוד מצוות, הם מעולם לא חשבו על גיור, אלא פשוט "אהבנו את סגנון החיים היהודי ולכן ניסינו ליישם אותו בחיינו. הרגשתי מחובר לדת היהודית, לא לעם היהודי". נקודת המפנה חלה בטקס יום ראשון, כאשר האטורי החל לומר את ברכת "המוציא" כפתיח לטקס הלחם והיין המסורתי. הוא עצר בזמן ורק אשתו שמה לב למעידה הרגעית, אך האירוע הביא אותם להכרה שעליהם לעזוב את הכנסייה. האטורי ביקש חופשת לימודים מהכנסייה, ובשנת 1993 הוא ואשתו הגיעו לישראל ושכרו דירה בירושלים. האטורי אומר "אפילו בשלב זה לא ידענו מה אנו הולכים לעשות. להתגייר או לא להתגייר, אולי לעזוב את כל הדתות - דבר אחד בלבד היה ברור והוא שלא יכולנו לחזור לכנסייה."

האטורי למד באולפן באוניברסיטה העברית, וחודשיים אחרי שהגיעו לישראל, החליט הזוג שלא ניתן עוד להמשיך לחיות כך בין שני העולמות, והם יצרו קשר עם רב ירושלמי כדי להעמיק את הידע שלהם במצוות. הרב שלומוביץ דחה אותם למשך חודשים עד שהסכים להיפגש עמם, אך כשראה עד כמה ידיעתם מעמיקה הוא נדהם והחליט לקדם את העניין. הזוג פתח תיק גיור והחל ללמוד ברצינות ושיטתיות. האטורי הצטרף לישיבה ושנה לאחר הגעתם לישראל הם גוירו רשמית, והזוג הפך למשה וציפורה האטורי. משה נזכר ברגשותיו לאחר שבית הדין ברבני אישר את הגיור שלו: "הייתי שמח באמת," הוא אומר. "הייתי בטוח שאני רוצה לקיים את המצוות כיהודי ורציתי שאהיה מסוגל לומר בלב שלם '...אשר קידשנו במצוותיו וציוונו...' , כי כל עוד לא הייתי יהודי הרי לא אני צוּוויתי".

לאחר הגיור ובעידודה של אשתו, משה המשיך ללמוד בישיבה, כשהוא ממשיך ומעמיק את הבנתו וידיעותיו בתורה. הוא דבק במיוחד במשנתו של הגאון מווילנה, לאחר שהתרשם מאד מסיפורים שקרא על דמות זו עוד לפני גיורו. סיפור אחד במיוחד נגע ללבו של הכומר שהתגייר, לאור מחלתו של אביו. האטורי מספר שכשנודע לו על מותו של אביו עמד בפני דילמה, כיון שביפן כאשר אדם נפטר, כולם משתחווים לו ומתפללים אליו: "המנוח זוכה ליחס של אל, ומאחר שהייתי הבן הבכור היה עלי ללכת ליפן ולבצע את הטקסים המקובלים, שהם בבירור צורה של עבודה זרה." לאחר שהתייעץ עם רבנים, החליט משה לא ללכת ליפן ובכך, בעצם, ניתק את הקשר עם בני משפחתו, שלעולם לא יסלחו לו על כך. אבל משה מתנחם בסיפור הבא, סיפור שהוא רלוונטי לכל מי שנאלץ להתנתק ממשפחתו בעל כורחו:

מדובר במקרה שבו הגאון מווילנה גייר את הרוזן פוטוקי. כשהכנסייה למדה על כך היא אסרה את הרוזן ודנה אותו למוות, וכשהגאון מווילנה ביקר אותו מצאוֹ ממרר בבכי. הגאון שאל מדוע הרוזן בוכה וזה ענה לו שהוא מתחרט על כך שהוא הולך למות בלי שהיה לו אבא יהודי, או אחים יהודיים או ילדים יהודיים. הרב ניחם אותו באומרו שכתוב במדרש שכיוון שקשר את גורלו עם גורלו של העם היהודי, הרי שהשם יתפוס את מקומם של משפחתו ואהוביו.

על כך משה אומר: "לאחר שהתגיירתי, השארתי מאחורי דברים רבים: את מולדתי, חבריי ואפילו את משפחתי. אבל ברוך השם, הצלחתי למצוא את מקומי בתורתנו הקדושה. אם אין לי מולדת, הרי יש לי את חמשת חומשי התורה, ואם איבדתי את חבריי, הרי שהתלמוד וההלכה הם ידידיי, ואם אין לי משפחה, הרי שהמצוות הם הוריי, אחיי וילדיי."

השורה התחתונה של יואב

1 -גיורו של הכומר היפני התאפשר בזכות שלושה תהליכים עמוקים ורחבי היקף, המתרחשים במידה זו או אחרת בכל העולם: גלובליזציה, אינדיבידואיזציה והתקדמות טכנולוגית מואצת. הגלובליזציה, כלומר היכולת לנוע בקלות ובזול ממקום למקום, אפשרה לו לבקר בישראל פעמיים ואף להשתקע בה - דפוס החיים בישראל היה מספיק דומה לדפוס ביפן. תהליכים של אינדיבידואיזציה אפשרו לו לקחת בעלות על תהליך האמונה שלו ולהחליט שהוא נפרד מהאמונה של אבותיו, דבר שהיה הרבה יותר קשה לבצע בעבר. שני תהליכים אלו מתאפשרים ומלווים ע"י התקדמות טכנולוגית אדירה, שמאפשרת קשר ישיר עם חלקי הגלובוס השונים ותנועה קלה ביניהם, והיא גם יוצרת את המצב בו הידע של ההורים שווה הרבה פחות מהעבר. למשל, היכולת לנהל שיחת טלפון במשך שעתיים עם טלפון חיוג, תוך כדי בישולים ונקיונות איננה בעלת ערך כיום, למרות שבלעדיה, בעבר, הציוויליזציה האנושית הייתה כנראה מתמוטטת...בקיצור, השליטה של ההורים בתהליך החברות של ילדיהם היא הרבה יותר קטנה היום, ולכן יש לילדים חירות רבה יותר ללכת בדרכם שלהם, אם הם מצליחים למצוא אותה. כפי שמעיד סיפורו של משה האטורי, זו איננה משימה קלה כלל ועיקר.

2 – כללתי כאן גם את הסיפור על המורה הנוצרי כיון שזו באמת שאלה, כיצד הנוצרים יכולים להתמצא היטב בתנ"ך ולהכיר היטב את עברו של עם ישראל בארצו (הרבה יותר מהישראלי הממוצע), ועדיין חלק ניכר מהם מחזיק בתפיסות אנטישמיות חריפות מאד. כאן ניתנה לי תשובה אחת: הדבר מתאפשר בזכות שימוש בטכניקה קוגניטיבית המפרידה לחלוטין בין העבר היהודי להווה היהודי, כאילו מדובר בשני עמים שונים לחלוטין. בצורה כזו אכן ניתן לטעון בהגיון רב שחזרת העם היהודי לארצו איננה אלא "אימפריאליזם מערבי טיפוסי". זה עצוב אך לא נראה לי שאנטישמיות מסוג זה הולכת לחלוף מן העולם, בעיקר שהיא גם מאומצת ע"י יהודים-ישראלים הנאבקים עם הזהות היהודית שלהם.

3 – עם זאת, האטורי סיפר שהוא למד רבות על השואה בבית הספר ביפן ועל כך שמדובר היה בטרגדיה אנושית נוראה. בהתחשב בסיבה בגללה היטלר ביקש להשמיד את העם היהודי, ההתעלמות של המורים הנוצריים הנ"ל מהעבר שלנו היא עוד יותר...אבסורדית.

4 - האטורי התגייר בין היתר כי לא הצליח להבין את הדוגמה הנוצרית ובייחוד התקשה עם הרעיון של השילוש הקדוש (יש לי וידוי: גם אני לא מצליח להבין את זה). בספרו "ההיסטוריה של הנצרות", ג'ונסון טוען שאחת הסיבות שהאסלאם כבש בקלות כה רבה את המזרח הנוצרי היא שהוא הציע דת פשוטה וברורה בהרבה, אך עדיין מונותיאיסטית ואוניברסאלית. סיבה נוספת היית האלימות הרבה שהופעלה כלפי קבוצות נוצריות שונות, בעיקר סביב הדרך בה יש להבין את השילוש הקדוש.

5 – מזה חמש שנים שמשה מוציא לאור את עלון פרשת השבוע שלו, המתבסס על ידיעותיו הנרחבות. הייחוד של העלון: הוא כנראה היחיד שמתפרסם בעברית ויפנית, אבל לא ביידיש...

6 - תוך כך מסתבר שיש רשות גיור ממשלתית בישראל ושהשנה גוירו מעל ל-4000 אנשים ,כמחציתם מברית המועצות לשעבר, וכמעט אלפיים מאתיופיה וארצות אפריקה אחרות.

מלחמות ומפות: תרשים זרימה של פלישת נפוליאון לרוסיה ב-1812

noreply@blogger.com (יואב כהן) — Tue, 12 Jun 2012 04:48:00 +0000

בשנים האחרונות נהוג ללעוג לצרפתים על נחשלותם הצבאית, אולי בשל מפלתם במלחמת העולם השנייה שבה צרפת נכנעה במהירות וכמעט ללא תנאי לכוחות צבא גרמניה, וזאת אחרי שהגנרלים הצרפתיים לא הפסיקו להתרברב מה יקרה לגרמנים אם הם יעזו לפלוש...
אבל בתקופות קודמות, הצרפתים דווקא נחשבו למעצמה צבאית והיו מעורבים במלחמות עזות וכיבושים מרהיבים באירופה וברחבי העולם. אחד מנסיונות הכיבוש הנועזים ביותר היה הפלישה של נפוליון לרוסיה. מסעו החל בסוף יוני 1812 והסתיים באמצע דצמבר של אותה שנה. אמנם נפוליון, שעד אז נחשב למצביא צבאי מבריק ובלתי מנוצח, הצליח להגיע למוסקבה ואף לכבוש אותה, אך הוא לא הצליח להכניע את הצבא הרוסי ולא הצליח להחתים את רוסיה על הסכם כניעה. בהיעדר מזון ועורף אזרחי כלשהו ועם צבא מדולדל, עייף ומאוכזב, נפוליון נאלץ לסגת חזרה בחורף הרוסי הקשה.

שישים שנה לאחר מכן, אירוע זה הוליד מהפכה בתחום ההצגה הוויזואלית של מידע - המהנדס הצרפתי צ'רלס ג'וזף מינארד יצר מפת זרימה (flow map) ראשונה מסוגה, המתארת את הפלישה. הייחוד של תרשים הזרימה, המופיע כאן למטה (יש ללחוץ על התמונה להגדלה), הוא בהצגת מידע רב באמצעים מצומצמים: גודלו של הצבא מסומן ע"י עובי הקווים, כשהקו הבהיר מסמן את תחילת המסע לעבר מוסקבה, והקו השחור את הנסיגה ממנה. מיקומו של הצבא וגודלו מסומנים ע"י ציון סדרי גודל ומקומות ספציפיים בהם חנה הצבא בתאריכים מסויימים. בנוסף, המפה מלווה בתרשים טמפרטורות במהלך הנסיגה, כשהקור נע מאפס מעלות באוקטובר ועד מינוס שלושים בדצמבר...כל המידע מוצג בצורה מאד ברורה, כך שניתן לעכל ולהבין הכל במהירות רבה. בכך, המהנדס הצרפתי הפך לחלוץ של תחום חדש, "גרפיקת מידע", שהלך והתפתח עם השנים.

בחינה של התרשים מלמדת על הנתון המזעזע ביותר העולה מתוכו: נפוליון יצא לדרך עם צבא של כמעט חצי מיליון חיילים, וחזר הביתה עם פחות מעשרת אלפים! כלומר, מעל ארבע מאות אלף צרפתים נהרגו במהלך המלחמה (לפי ויקיפדיה באנגלית, צבא הפלישה מנה 630 אלף חיילים, מתוכם מאה ועשרה אלף חזרו לצרפת. כשבעים אלף נהרגו בקרב על מוסקבה, ומספר דומה בנסיגה ממוסקבה לצרפת). מלחמה זו ערערה את מעמדה של צרפת באירופה, שינתה את פני הפוליטיקה האירופאית באופן כללי באותה התקופה והייתה אחד הגורמים שהביאו בסופו של דבר להדחתו של נפוליון.


המפה של מינארד משנת 1869

במשך השנים נעשו כמה נסיונות מעניינים לשפר את מפת הפלישה של מינארד. ניתן לצפות בהם באתר שנקרא ChartPorn, שפירושו "פורנו תרשימים", כנראה בגלל שיש אנשים שמאד מתרגשים מתרשימים. אני מבין את ההתרגשות הזו, כי תרשים מוצלח הוא באמת מעשה אמנות, אבל לא הייתי נסחף עד כדי כך...

השורה התחתונה של יואב:

1 - גודלה האדיר של רוסיה מקשה מאד על ניהול מדינה אימתנית זו, אך באותה מידה מקשה מאד על כיבושה...היטלר ניסה גם הוא להכניע את רוסיה ולמרבה המזל הוא נכשל - בדיוק כמו נפוליון.

2 - עלה בדעתי שייתכן שהעולים מרוסיה מרגישים שמאד צפוף להם בארץ כל כך קטנה כמו ישראל. לשם השוואה: רוחבה של רוסיה, בגודלה הנוכחי, הוא בסביבות 7500 קילומטר (מדידה גסה שלי באטלס, מהים הבלטי לאוקיינוס השקט). לעומת זאת, המרחק הגדול ביותר בין שתי נקודות פיזיות בישראל הוא...424 ק"מ, וזאת מצפון לדרום כמובן.
לסיכום, גם אם אנחנו "ארץ קטנה עם שפם", אז במקרה שתהיתם, השפם הוא לא של סטאלין...

יואב תרגומים מציע תרגום אינטליגנטי עם שירות אישי ואמין

ג'יי לנו מגיב על ביטול הופעתה של ליידי גאגא באינדונזיה

noreply@blogger.com (יואב כהן) — Thu, 31 May 2012 06:17:00 +0000

לפני כשבועיים, דיווחתי בפייסבוק על המאבק סביב הופעתה של ליידי גאגא באינדונזיה, ועל האיומים שהושמעו נגד המופע מצד ארגוני אסלאם קיצוני. בסופו של דבר, ולמגינת לבם של מעריציה באינדונזיה ושוחרי חופש הביטוי במדינה זו, ליידי גאגא ביטלה את הופעתה מתוך חשש לבטחונה ולבטחון מעריציה. בתכנית האירוח שלו, ג'יי לנו התייחס בהומור רב לנושא זה, ואני מביא כאן את הקטע הקצר, בצירוף תרגום מובנה שהכנתי:

אגב, ליידי גאגא התנצלה על ביטול המופע דרך חשבון הטוויטר שלה ואמרה למעריציה: "אין שום דבר קדוש בשנאה".

אמן.

יואב תרגומים מציע תרגום אינטליגנטי עם שירות אישי ואמין

הסטנד-אפיסט האמריקאי ביל בור מתעצבן בתור לקופה

noreply@blogger.com (יואב כהן) — Mon, 28 May 2012 17:55:00 +0000

ביל בור הוא קומיקאי אמריקאי מצליח למדי. אמנם הוא אינו מהשורה הראשונה, אך בעיני הוא שנון מאד ובעל ראייה מקורית על העולם. כאן אני מביא קטע קצר וחביב, עם תרגום מובנה שאני הוספתי, מתוך המופע שלו Let It Go. בקטע הזה ביל בור מתאר איך הוא נתקע בקופה וכל מה שהוא מבקש זה שיעזבו אותו בשקט כבר, תחושה שבהחלט יצא לי להזדהות עמה גם כאן בישראל...

יואב תרגומים מציע תרגום אינטליגנטי עם שירות אישי ואמין

נשנוש אינטלקטואלי עכשיו גם בפייסבוק וגוגל+

noreply@blogger.com (יואב כהן) — Fri, 11 May 2012 05:28:00 +0000

השבוע התחדשתי: הצטרפתי למדיה החברתית, ועכשיו יהיו עדכונים של נשנוש אינטלקטואלי גם בגוגל פלוס וגם בפייסבוק. אלה יהיו עדכונים קצרים וקלילים יותר, באורך כמה שורות או פסקה, בהם אמסור ידיעות, חדשות וקוריוזים שעולים במהלך יום העבודה שלי.

הקוראים מוזמנים להצטרף לדף בפסייבוק או בגוגל פלוס.

מעבר לכך, כמובן שאמשיך לעדכן את הבלוג בנשנושים יותר משמעותיים.

על ירקות ופירות בערב הסעודית, מצרים, הודו, ישראל וארה"ב

noreply@blogger.com (יואב כהן) — Wed, 02 May 2012 11:41:00 +0000

לאחרונה, בעקבות אתר Geocurrents, התוודעתי לאתר FreshPlaza , האוסף ומפרסם עשרות ידיעות ביום בנושא ירקות ופירות ברחבי העולם. זהו נושא שלא מרבים לעסוק בו בתקשורת, אבל למעשה הוא מעניין וחשוב - פירות וירקות הם התשתית של קיומנו ולכן זהו נושא המשותף לכל המין האנושי. עיון בכותרות מגלה עולם מורכב ומרתק, לפחות בעיני. הנה כמה ידיעות לדוגמא מהאתר :

1) ערב הסעודית גילתה רמות גבוהות של חומרי הדברה בתותים ופלפלים ממצרים

האתר מדווח שערב הסעודית עשויה לבטל את יבוא התותים והפלפלים הירוקים ממצרים לאחר שנתגלו בהם רמות גבוהות מהמותר של חומרי הדברה. משרד החקלאות המצרי ביקש לקבל את תוצאות הבדיקות כדי להעניש את החברות האחראיות לכך. יבואני הירקות והפירות בערב הסעודית הביעו חשש שאיסור על ייבוא ממצרים יביא לעליית מחירים, כיון שמצרים היא יצואניות הירקות המרכזית של ערב הסעודית.

בעיני הכתבה מעניינת כיון שהיא מראה שבעוד עיני העולם נשואות למתרחש בפוליטיקה המצרית הגועשת, עדיין ישנם מגזרים הממשיכים לנסות ולעבוד כרגיל, כי הרי בסופו של דבר כולם צריכים לאכול, גם בערב הסעודית וגם במצרים. כמוכן הידיעה שמצרים היא יצואנית מרכזית של ירקות הפתיעה אותי כיון שמצרים מתקשה להאכיל אפילו את עצמה.

2) תעשיית העגבניות בפלורידה במצב גרוע

האתר מדווח שמצב תעשיית העגבניות במדינה זו הוא הגרוע ביותר מזה שלושים שנה, כשמחירי העגבניות כל כך נמוכים שיש מגדלים המזמינים את הציבור לקטוף בעצמם עגבניות במחיר של דולר אחד (!) לארגז עגבניות. מגדל שרואיין לכתבה טוען שפלורידה אינה מצליחה להתחרות בעגבניות המיובאות ממקסיקו, שהציפו את השוק.

כנראה שמי שמחפש עגבניות זולות צריך לנסוע לפלורידה כי בישראל הוא לא ימצא כאלה. באותו השבוע שבו פורסמה ידיעה זו, פורסמה ידיעה אחרת בה דווח שמחיר העגבניות בישראל הוכפל בשבועיים האחרונים והגיע ליותר משבעה ש"ח לקילו עקב מחסור עונתי ואולי גם עקב צמצום השטחים שהוקצו לגידול עגבניות.

3) האם קופים יקטפו קוקוס בהודו?

על פי דיווח האתר, משרד החקלאות של מדינת קראלה שבדרום-מערב הודו מדווח על מחסור חמור בכוח אדם הדרוש לקטיף הקוקוס. בקראלה יש מעל 15 מיליון עצי קוקוס הדורשים 40 אלף קוטפים. בשל עלייה ברמות ההשכלה של האוכלוסייה והגירה גוברת מהמדינה, התפתח מחסור חמור בקוטפים אנושיים. הפתרון, לפי משרד החקלאות, עשוי להיות קופים. איש משרד החקלאות שהתראיין לכתבה טען שקוטף אנושי מסוגל לטפס על חמישים עצים ליום לכל היותר, בעוד קופים מאומנים מסוגלים לטפס על חמש מאות. הנציג הציע להקים מרכז הכשרה לקופים, בהתבסס על הנסיון של אינדונזיה ותאילנד. הבעיה המרכזית היא התנגדות מצד קבוצות למען זכויות בעלי חיים, כשהפתרון המסתמן הוא שימוש באמצעים מכאניים.

כשסיפרתי את זה לאשתי היא שאלה האם הקופים צריכים להחתים כרטיס כשהם באים לעבודה...

לא תאמינו כמה עולה להזיז צמח בקליפורניה

noreply@blogger.com (יואב כהן) — Fri, 20 Apr 2012 06:03:00 +0000

כישראלים, אנחנו רגילים לשמוע מהתקשורת שהתפקוד הקלוקל, ההתנהלות הבזבזנית והרשלנות הפושעת הם סימן ההיכר המאפיין את התנהלותה של המדינה וכל מוסדות הציבור באשר הם, למעט התקשורת הישראלית (שהיא ככל הנראה ללא דופי) וגם, אולי, מוסד יד ושם.

אבל אם יש משהו שאני לומד מהשיטוט באינטרנט הוא שאנשים בכל מקום בעולם אינם שונים זה מזה במידה כה גדולה, וכי גם במדינות מערביות המקדשות את הרציונאל על פני כל חלק אחר של הנפש האנושית - לא תמיד הדברים מתנהלים כפי שהיינו מצפים. הבוקר נתקלתי במקרה מעניין שבו מדינת קליפורניה החליטה להזיז צמח, ליתר דיוק שיח, ממקום אחד למקום אחר. עלות המבצע? לא תאמינו.

נתקלתי בידיעה בכתב העת האינטרנטי "ריזון" וניתן לקרוא אותה במלואה באנגלית כאן. להלן תמצית הכתבה:

מדובר במקרה שהתרחש בשנת 2010, כאשר מדינת קליפורניה - הנמצאת במצוקה תקציבית קשה - ביקשה לתקן ולחזק כביש גישה דרומי המוביל לגשר הזהב. אך התעוררה בעיה כיון שבסתיו של שנת 2009 אקולוג עבר במקום וזיהה שיח מנזניטה הגדל פרא בעשביה החוצצת בין המסלולים בכביש המהיר. לאחר בדיקות רבות שנעשו, כולל בדיקות גנטיות, נמצא בסבירות של 95% שמדובר בצמח מזן Arctostaphylos franciscan. הממצא עורר עניין רב בקרב חוגים סביבתיים, שכן אלו היו סבורים כי הצמח נכחד ולא גדל פרא בשום מקום מאז שנת 1942. יש לציין, עם זאת, שהזן המתורבת של צמח זה משגשג עד היום ושתיל שלו עולה 15$.

עקב התגלית, לא פחות משמונה(!) סוכנויות ממשלתיות ולא-ממשלתיות התגייסו כדי ליצור תכנית שימור עבור הצמח. מתכנית השימור עלה כי לא ניתן יהיה להשאיר את הצמח במקומו הנוכחי עקב העבודות המתוכננות בכביש, וכי אסור גם להעבירו למשתלה על מנת שלא יאבד את הסיווג "פרא" שהצמח הנדיר נהנה ממנו. בסופו של דבר הצמח הועבר לסביבה טבעית בעלות מינימאלית של: מאתיים אלף דולר(!). כמו תמיד באמריקה, יש סוף טוב לסיפור: על פי הדיווחים השיח משגשג בסביבתו החדשה.

בתמונה: העברת השיח. כמו בישראל, שניים עובדים והיתר מסתכלים.

בתמונה: שיח המנזניטה. התמונה לקוחה מבלוג שמרני שמוסר (בכעס לא קטן) פרטים רבים יותר על האירוע וההוצאות הנלוות.

השורה התחתונה של יואב:

1 - טמטום, שחיתות וחוסר היגיון יש בכל העולם, למעט אותם מקומות בהם אין אנשים.

2 - עלות שימור הסביבה עלולה להגיע לעיתים למחיר אבסורדי. כמו בכל דבר בחיים, הסוד הוא למצוא את האיזון בין הדברים.

3 - הדשא של השכן לא תמיד ירוק יותר. כלומר, עכשיו קצת יותר נעים לי בישראל. גם לכם?

על הצ'רקסים בישראל ובעולם

noreply@blogger.com (יואב כהן) — Mon, 06 Feb 2012 10:08:00 +0000

לפני כחצי שנה נתקלתי באתר מרתק העוסק בגיאו-פוליטיקה של העולם: GeoCurrents. האתר נוסד ומנוהל ע"י שני מרצים וותיקים באוניברסיטת סטנפורד, מרטין לואיס, מרצה לגיאוגרפיה, וגברת אסיה פרלצווייג, מרצה לבלשנות. המאמרים מתמקדים כל פעם באזור אחר של העולם ומביאים היבטים גיאוגרפיים, פוליטיים, היסטוריים, אתניים ולשוניים של אזורים אלו. אף שמדובר בשני אקדמאיים, המאמרים הם ענייניים, כתובים ברהיטות ובשפה המובנת לכל, והם בעיני דוגמא ומופת ל"נשנוש אינטלקטואלי", אשר נכתב ע"י מרצים שהם באמת סקרנים ותאווי דעת ונהנים לחלוק את הידע שלהם עם העולם. כן ירבו כמותם!

המתנתי מזה זמן מה להזדמנות להציג כאן את האתר הזה ולתרגם ממנו, והזדמנות זו הגיעה עתה לאחר שהתפרסם בו מאמר, פרי עטה של הגב' פרלצווייג, על הצ'רקסים בישראל. המאמר פורסם במסגרת סדרת מאמרים של האתר העוסקת בהרי הקווקז ובעמים השונים אשר יושבים בהם. ברשומה זו ברצוני להביא חלקים נרחבים מהמאמר על הצ'רקסים בישראל יחד עם קצת רקע כללי על הצ'רקסים מהמאמרים האחרים. קריאה מהנה!

מיהם הצ'רקסים וכיצד הם הגיעו לישראל?
הצ'רקסים הם עם עתיק, המורכב משנים עשר שבטים שונים, אשר חי בהרים בצפון-מערב הקווקז, על שפת הים השחור. כפי שניתן לראות בתמונת הלווין המצורפת, הלקוחה מהמאמר של לואיס "היכן הרי הקווקז", אזור הרי הקווקז נמצא בין הים השחור (בצד שמאל - מזרח - של התמונה) לים הכספי (מצד ימין - מערב) ומהווה מוקד גיאוגראפי חשוב המחבר בין אירופה לאסיה ובין רוסיה בצפון לטורקיה והמזרח התיכון בדרום.

הצ'רקסים נודעו ביכולת הלחימה שלהם וביופיים הפיזי הן של הגברים והן של הנשים. שתי תכונות אלו הפכו את הצ'רקסים לעבדים מבוקשים באימפריה העותומאנית, כשהנשים הנאות הפכו לשפחות בהרמונות, והגברים ללוחמים עזי נפש. אותם ממלוקים צ'רקסים (ממלוק=עבד, בערבית) הפכו בתקופות מסוימות מעבדים-לוחמים לשליטים בעצמם ואף שלטו בדרך זו במצרים במשך כמאתיים שנה (בין 1382-1517). במאה ה-19 רובם הוצאו להורג ע"י השליט המצרי מוחמד עלי וכיום נותר רק מיעוט צ'רקסי מצומצם במצרים. לפי לואיס, אותן שתי תכונות של הצ'רקסים - יכולת הלחימה והיופי הפיזי, בנוסף לעמידה האיתנה שלהם מול רוסיה הצארית, הביאו במאה ה-19 לתופעה של "צ'רקסופיליה" באירופה ואפילו בצפון אמריקה. תופעה זו התבטאה, בין היתר, בכתיבה מעריצה אודות הצ'רקסים וכן במדע, כשהאנתרופולוגים הפיזיים הראשונים ראו בצ'רקסים דוגמא ומופת לעם שטרם הושחת ומכאן גם מקור השם המדעי שניתן לגזע האירופי בהיר-העור: caucassian.

גלות הצ'רקסים
אומרים שבחיים חשוב להיות במקום הנכון בזמן הנכון, ומבחינה זו גורלם של הצ'רקסים לא שפר עליהם: ההרים בהם שכנו היוו איזור חיץ בין האימפריה הצארית הרוסית לבין האימפריה העותומאנית. במאמרו של לואיס על "הפוליטיקה של טענות לשואה והגלות הצ'רקסית" הוא מספר שמאמצע המאה-18 רוסיה עשתה מאמצים להתפשט דרומה, אל הרי הקווקז. לאחר כמאה שנים של מלחמה עם הצ'רקסים העקשנים, רוסיה הצארית החליטה לגרש אותם מארצם. בתחילת שנות השישים של המאה ה-19, הצבא הרוסי, בעזרתם של קוזאקים, פלש לתוך ההרים ושרף את כפרי הצ'רקסים וטבח בהם. לפי מקורות צ'רקסיים מדובר בשואה הגדולה ביותר שהתרחשה במאה ה-19: לפני הפלישה חיו בהרים בצפון מערב הקווקז כשני מיליון צ'רקסים, מתוכם נותרו עשרה אחוזים במסגרת האימפריה הרוסית והיתר גורשו, נרצחו, או מתו במהלך הגירוש עצמו. במאמר בנושא זה (באנגלית, להורדה כאן) שינברג מעריך שכמחצית מהצ'רקסים נרצח וכמחציתם גורש לטורקיה בתנאים קשים מאד. ככלל, הטורקים שמחו מאד לקלוט את הצ'רקסים והם יישבו אותם באזורי ספר שונים של האימפריה, בעיקר בטורקיה עצמה אך גם בירדן, סוריה והגליל - וכך הגיעו הצ'רקסים לישראל.

על הצ'רקסים בישראל

הקטע הבא לקוח מתוך המאמר של פרלצווייג על הצ'רקסים בישראל:

"בעוד ישראל מהווה מקום קיבוצה של הגלות היהודית, היא גם מארחת קהילות גולות קטנות יותר. הצ'רקסים הם קהילה כזו. חברי קהילה זו מתגוררים בשני כפרים: כפר קמא שבגליל התחתון (אוכלוסייה של כ-2900 איש) וריחניה שבגליל העליון (אוכלוסיה של כ-1000 איש). שני הכפרים הוקמו בשנת 1873 ובשנת 1876 בהתאמה, לאחר גירוש הצ'רקסים ממולדתם בהרי הקווקז. בכל כפר שוכנת קבוצה נפרדת של צ'רקסים, הדוברת ניב שונה של השפה הצ'רקסית המכונה "אדיג'ה".

כיום, אף שמדובר בקהילה קטנה של כמה אלפים, הצ'רקסים בישראל מצליחים לשמור על השפה שלהם (ואף על הזהות התרבותית והאתנית) במידה מעוררת השתאות, אפילו בהשוואה לקהילה הצ'רקסית בירדן השכנה, המונה כמאה אלף איש. בירדן, הצ'רקסים נהנים ממעמד גבוה אך הצעירים כלל אינם דוברים את השפה הצ'רקסית. לעומת זאת, הצ'רקסים בישראל דוברים אדאג'ית בבית, שהיא שפת הוריהם. בבתי הספר היסודיים בכפרים מלמדים בשפה האדאג'ית, כשחלק ניכר משיטות ההוראה מבוססות על מודלים סובייטים. בשנת 1982 משרד החינוך הישראלי פרסם מקראה צ'רקסית, המבוססת על המודל הסובייטי, הכוללת נושאים לא-ישראליים כגון "חלוצים צעירים" עם עניבות אדומות, מגלשות וכדורי שלג. בבית הספר היסודי מלמדים גם עברית, אנגלית וערבית.

לכפר קמא יש חטיבת ביניים משל עצמו (ריחניה קטנה מדי ותלמידיה הולכים לחטיבת ביניים ערבית או יהודית). חטיבת הביניים בכפר קמא מהווה כור היתוך של ממש לשפות השונות. רוב השיעורים נלמדים בשפתו של המורה או בכל שפה המתאימה לנושא. מאמר מעיתון הארץ משנת 2005 מתאר את בית הספר:

בתוך מבנה בית הספר מתחלקות השפות לפי הכיתות, השיעורים והמורים. שיעור אמנות, שהמורה בו יהודייה, יתנהל בעברית; שיעור דת האסלאם בערבית; שיעורי האנגלית באנגלית עם הסברים בעברית, כשהתלמידים מדברים ביניהם בצ'רקסית; ושיעורי המקצועות המדעיים בהתאם למורה. שאווקת חאכו, מורה למדעים, מקפיד להעביר את השיעורים שלו בצ'רקסית, כדי שהילדים לא ישכחו את השפה. כשחסרים לו מושגים מדעיים הוא משלים בעברית.

אך שימור השפה האדאג'ית הולך ונעשהקשה יותר כיון שהצעירים משתלבים בחברה הישראלית דרך בתי הספר התיכוניים, מערכת ההשכלה הגבוהה, השירות הצבאי (הצ'רקסים מחוייבים בשירות צבאי חובה, כמו הדרוזים) ועבודה מחוץ לכפר. חלק מהצ'רקסים אף שוקלים לחזור לארץ מולדתם, למרות הקשיים הפוליטיים והאתניים בהרי הקווקז.

בעיה נוספת, ייחודית לקהילה הצ'רקסית בישראל, נובעת מכך שהם מוסלמים. עם זאת, הם אינם חולקים את הרקע הערבי או התרבותי של הקהילה המוסלמית באזור. לדוגמא, סגנון הבנייה של הכפרים כמו גם סגנון הבנייה של המסגדים, שונה מהכפר והמסגד הערבי. כמוכן, מההתחלה הצ'רקסים לא נמצאו ביחסים טובים עם הערבים בסביבתם, בעיקר בשל נאמנותם לעותומאנים, ולשפתם ומנהגיהם.

לעומת זאת, יחסי הקהילה הצ'רקסית עם הקהילה היהודית היו טובים בדרך כלל מאז תחילת ההתיישבות היהודית בישראל. השפה המשותפת עזרה בכך – רבים מהמתיישבים בגליל בעלייה הראשונה היו דוברי רוסית, כמו רבים מהצ'רקסים באזור. בנוסף, הקהילה הצ'רקסית נלחמה לצד ישראל במלחמת העצמאות. כיום, צ'רקסים רבים משרתים בשירותי הביטחון ולא רק בצבא אלא גם במשטרה, משמר הגבול, והשב"ס, כששיעור המתגייסים לצה"ל הוא גבוה יחסית. אך למרות נאמנותם למדינה, רבים בישראל אינם מודעים כלל לקיומם או למורשת הייחודית שלהם. בשל כך, הצ'רקסים סובלים מאפליה ומופנים כלפיהם רגשות אנטי-מוסלמיים.

אך למרות כל הבעיות, הצ'רקסים בישראל הם דוגמא נהדרת לפתרון מוצלח של בעיה העומדת בפני קבוצות מיעוט רבות ברחבי העולם: כיצד לאזן בין הזהות הלאומית לזהות האתנית. ככלל, הצ'רקסים בישראל מצליחים לשמור על זהות אתנית ייחודית אך הם גם משתתפים בענייני הכלכלה והמדינה של ישראל מבלי להיטמע לגמרי, לא בחברה היהודית ולא בחברה הערבית. אין ספק שקהילות מיעוט אחרות, כולל קהילות צ'רקסיות בגולה, יכולות ללמוד רבות מהקהילה הצ'רקסית בישראל."

השורה התחתונה של יואב

1- שמחתי לפגוש אקדמאיים שהם אינטלקטאולים אמיתיים, ובנוסף לכך גם מוכנים לחלוק את הידע שלהם עם הציבור. כן ירבו!

2 - הצ'רקסים לא וויתרו על שיבה למולדתם, ולקראת אולימפיאדת החורף הנערכת בהרי הקווקז (בעיר סוצ'י), הם הגבירו את התעמולה בנושא זה בניסיון לזכות בהכרה הן בשואה הצ'רקסית והן בזכותם לשוב לארצם. במאמר "חלומות השיבה לצ'רקסיה ואולימפיאדת סוצ'י בשנת 2014", לואיס מספר שהצ'רקסים מנסים לשוב לארצם כמעט מרגע שהוגלו ממנה, אך השלטונות הרוסיים אז - וגם היום - אינם רואים זאת בעין יפה, וגם האוכלוסיה המקומית שהתיישבה במקומם התארגנה כדי לדחות נסיונות אלו. על כן, כיום מרבית הצ'רקסים בעולם נמצאים עדיין בגלות.

3 - בישראל אנו נוהגים להתמקד, מטבע הדברים, בגלות היהודית בעבר ובהווה. סיפורם של הצ'רקסים הוא תזכורת לכך שמיעוטים נוספים היו קרבן למסעות של הרג וגירוש על לא עוול בכפם, וכיום אבדה להם מולדתם. אני מקווה שלכל הפחות מדינת ישראל מהווה עבורם בית חם, בין אם זמני או קבוע. לפי מה שקראתי עד כה - נראה שאכן כך.

כשהאייפון מחליף את אמא

noreply@blogger.com (יואב כהן) — Sun, 15 Jan 2012 10:58:00 +0000

IMama: הבן שלי מבלבל בין האייפון לאמא שלו/מאת אריק פייפ

זוהי כתבה שהופיעה לפני יותר משנה במגזין האינטרנטי האמריקאי "סלייט". כאן אני מביא תרגום מקוצר של הכתבה, שהיא גם משעשעת וגם קצת מפחידה, לדעתי:

בערך ביום ההולדת הראשון של הבן שלי התחלתי להחזיק את האייפון ליד האוזן שלו כשאשתי הייתה מתקשרת והייתי אומר: "זאת אמא שלך, לוקה. זאת אמא." לעיתים קרובות הילד שלנו נהם בהנאה בתגובה לקול שלה. כשצילמתי עם האייפון, הראיתי ללוקה את התמונות והוא הגיב בהנאה מסחררת. עם הזמן התבסס מעין טקס שבו אני מראה ללוקה מצגת של סרטוני הווידיאו והתמונות באייפון כשאני מרדים אותו. חוץ מלוקה, אמא שלו הופיעה הכי הרבה פעמים בתמונות. לרוב, תוך כדי הפעם השנייה שהיינו עוברים על התמונות והסרטים, הוא היה נרדם. מדי פעם, כשאני הייתי נרדם לפניו, הייתי מתעורר ורואה את לוקה מקיש על המסך כדי לראות שוב את סרטי הווידיאו.

ואז יום אחד, בערך חודשיים אחרי כן, האייפון שלי צלצל. השם של אמא הופיע על המסך ולפני שיכולתי לענות לוקה קרא "אמא". הייתי כל כך מופתע – וגאה. הנה הוכחה לקשר המיוחד ביניהם, נכון? מעט אחר כך לוקה שוב פלט את המילה "אמא" כשהיינו בסלון. אבל הוא לא הסתכל על אמא – הוא הסתכל על האייפון וזה נעשה ברור: כל פעם שלוקה ראה את האייפון שלי הוא היה קורא "אמא". האם ייתכן שהוא מבלבל בין האייפון לאמא שלו?

חבר שלי תהה האם התינוק שלנו אכן מאמין שאמא שלו נמצאת באייפון. לוקה שמע את קולה בוקע מתוך המכשיר וראה את דמותה על המסך. גרוע מכך – בחודשיים האחרונים הצבעתי שוב ושוב על האייפון ואמרתי: "הנה לוקה ואמא...הנה לוקה ואמא." אז לוקה יודע שאמא שלו נמצאת בפנים, אם כי היא לא הדבר היחיד – לאייפון יש אפשרויות רבות, ו"אמא" היא רק עוד אפליקציה מגניבה של האייפון.

מעט זמן אחריכן עשינו בועות בסלון וחבר שלי שלף אייפון לבן, בדיוק כמו שלי, כדי לצלם את הרגע. לוקה נעץ את מבטו באייפון של החבר שלי ואמר "אמא", למרות שאמו הייתה מאחוריו. גם אחרי שהסברנו לו את העניין לוקה לא ויתר – הוא המשיך להסתכל על האייפון ולומר "אמא". מאותו הרגע, כל אייפון הספיק לו. לוקה היה רואה אותו על השולחן וקורא: "אמא". הוא היה מטפס בעצבנות על רהיטים ומושיט ידו אליו וקורא: "אמא". הוא ראה אותו על מדף וקרא: "אמא". הוא לא רצה לשחק עם אמא, הוא רצה את האיי-אמא שלו.

בינתיים האמא האמיתית של לוקה איבדה את התואר האמהי שלה לגמרי. היא הפכה לחסרת שם ולוקה היה מזמן אותה בתנועת יד, או באיזו חריקה לא מוגדרת. במשך הזמן ניתן לה תואר שולי "מאמון", מעין הרחבה של איי-אמא. הפעם היחידה שלוקה השתמש במילה אמא כלפיה הייתה כאשר אשתי השתמשה באייפון שלי.

אשתי התעקשה שהדבר אינו מפריע לה, אך כשהיינו בפריס התייעצנו עם פסיכולוג אשר הסביר לנו שבשלב זה של ההתפתחות של לוקה, המילה "אמא" איננה אלא "מילה כוללת" המתייחסת לא רק לאמא אלא לכל פעולה אמהית או לכל דבר שקשור לאמא, כולל האייפון עצמו. כשחזרנו לארה"ב התייעצתי עם רופא ושאלתי אותו כיצד לוקה עשוי לפרש את הקול של אמא שלו הבוקע מהאייפון ובייחוד את התמונות וסרטי הוידיאו המופיעים בו. ד"ר קולמן הסביר שהמוח המתפתח של לוקה איננו יכול באמת להבין את הקולות והתמונות חסרות הגוף של אמו. כשלוקה אומר "אמא" הוא בעצם אומר, "אני רואה את אמא" או "אני שומע את אמא", כלומר הוא מתייחס לחוויה שלו עם המכשיר ולא רק לאמא שלו.

אני מניח שבתקופות קודמות ילדים התבלבלו עם טלפונים קוויים, מצלמות, או קלטות וידאו. אך כאשר כל אלה שולבו במכשיר אחד נגיש ומיידי, האפקט הוכפל עשרות מונים. בעבר החשוך של הטכנולוגיה, אם רצית להראות לילד שלך תמונה, אז צילמת אותו, שלחת את הפילם לפיתוח ואז ישבת אתו להסתכל על התמונות. עד שהתינוק ראה את התמונות החוויה עצמה הייתה הרחק בעבר ואולי אף נשכחה כליל.

לעומת זאת כיום, כשלוקה גולש במגלשה אני מסריט אותו, אנחנו מסתכלים על זה, והוא שוב גולש. ההקלטה של זיכרונותיו משולבת בחוויות עצמן כמעט מתחילת חייו.

האחיין שלי בן השלוש מסיאטל פותח צוהר אל עתידו של הילד שלי. כשאני שולח לאח שלי סרט של לוקה, הוא מיד מתקשר אלינו בווידיאו במחשב כשהבן שלו יושב בחיקו. האחיין שלי רוצה לראות אותנו מיד; מתסכל אותו להסתכל על וידיאו של המשפחה כי הווידיאו אינו מדבר אתו. תשכחו מווידיאו –בשבילו "סקייפ" הוא הנורמה.

בעקבות ההתנסות שלנו עם האיי-אמא אני משתמש פחות באייפון והפסקתי ללוות את המצגות וסרטי הווידיאו בדיבור שלי. כשאמא של לוקה מתקשרת אני כבר לא מצמיד את האייפון לאוזן שלו. אני מחביא את האייפון. חשבתי לעצמי שללא החיזוק המתמיד, אפקט האייפון ייעלם במהרה. אבל שלושה חודשים אחר כך השינוי היחיד היה ירידה בנאמנות למותג. כשלוקה מדדה ברחוב ורואה מישהו מדבר בסמארטפון נוצץ, לא משנה מאיזה סוג, הוא מושיט את ידו אליהם ואומר "אמא!".

טוב, אני מניח שהבן שלי ממש אוהב את אמא שלו אם הוא רואה אותה בכל מקום.

השורה התחתונה של יואב:

בעיני, סיפור זה מראה כמה מעט אנו יודעים על גידול ילדים, כתרבות וכתוצאה מכך גם ההורים עצמם. בספר "מסעות גוליבר" שנכתב במאה ה-18, הסופר ג'ונתן סוויפט מתאר חברה (ליליפוט) שבה תינוקות נלקחים מהוריהם כי חברה זו הגיעה למסקנה ש"הורים הם האחרונים שניתן להפקיד בידיהם את חינוך ילדיהם", ותחת זאת הם מועברים למעונים וזוכים לטיפול ע"י אנשי מקצוע, טיפול אשר מביא בחשבון את המעמד, הנטיות והמזג של הילדים.

בהקשר זה, יצא לי לתרגם השנה מאמרים רבים בנושא תיאוריית ההתקשרות, ומהם הבנתי שנעשית עבודה מאד יסודית בתחום זה. לאט לאט מצטבר ידע אמפירי ופרקטי חשוב מאד אודות הדרך הנכונה לגדל ילדים. לאט לאט הידע הזה עובר משדה המחקר של הפסיכולוגיה ההתפתחותית אל שדה ההוראה, והוא נלמד, בין היתר, בקורסים לגננות. מציאות זו הביאה אותי לחשוב שלא רחוק היום שבו, כמו בליליפוט, התרבות שלנו לא תאפשר יותר להורים חסרי ידע והכשרה לגדל ילדים תוך התעלמות מכל הידע האמפירי שהצטבר בתחום זה. עלה בדעתי שאולי בעתיד הלא רחוק, ילדינו יגודלו ע"י מומחים לדבר, אנשים בעלי הכשרה קפדנית וידע וניסיון הולמים. מצד שני, אולי עד אז כבר באמת תהיה אפליקציה כמו i-ima שתגדל את הילד כמו שצריך וכך ייפתר העניין...

על שחיתות ואלימות בנצרות הקתולית בימי הביניים

noreply@blogger.com (יואב כהן) — Tue, 29 Nov 2011 08:32:00 +0000

רשומה זו מהווה את החלק השני בסדרה "דברים שלמדתי מקריאת הספר ההיסטוריה של הנצרות". חלק א' נמצא כאן. החלק הראשון כלל כמה אנקדוטות על תחילת הנצרות, שקיעתה של רומא ותפקידה של הנצרות כנושאת יחידה של התרבות הרומית-יוונית. במסגרת תפקיד זה היא הביאה את הנצרות אל השבטים הגותים והפרנקים, יחד עם התרבות הרומית שעדיין זכתה להערכתם של שבטים אלו. בין היתר, הכמורה הנוצרית סייעה למנהיגי השבטים לשלוט בשטחיהם ע"י הקמת מנגנון משפטי ועל ידי פיתוח נרחב של החקלאות והכשרת שטחים רבים להתיישבות, דבר שנעשה באמצעות מסדרים נוצריים כמו המסדר הבנדיקטי והמסדר הציסטרסיאני. כפי שהמחבר, פול ג'ונסון מתאר זאת, בתקופה המשתרעת משקיעתה של רומא (בערך 500 לספירה) ועד לתחילת המאה ה-13, תקופה המכונה "חשכת ימי הביניים" (The Dark Ages) הנצרות במערב אירופה היוותה גורם מתרבת וחיובי בסך הכל. אבל תוך כדי כך הוא מתאר גם את ניצני שקיעתה של נצרות זו, וכאן ברצוני לעסוק בשני היבטים חשובים של נושא זה: שחיתות בכנסייה הנוצרית-קתולית ואלימות.

שחיתות בכנייסה הנוצרית

הנוצרים הראשונים האמינו שיום הדין עומד להגיע תכף ומיד, אמונה שכנראה הייתה מאד שכיחה באיזור (ראה למשל את כתבי האיסיים). על פי אמונתם, מי שיגיע ליום זה במצב של חטא או ימות במצב של חטא - יישפט לחובה ולא יוכל להיכנס לגן עדן. תחת זאת הוא יבלה את שארית חיי הנצח שלו בגיהנום. כדי להימנע ממצב זה היה צורך להיטבל. באותו זמן הטבילה נערכה פעם אחת, כשהאדם התנצר, ובזמנו סברו שאין צורך ביותר מכך כי הנה תכף ישו קם לתחייה בפעם השנייה ויום הדין מגיע.

כפי שאנו יודעים, וכפי שהסתבר לנוצרים במשך הזמן, יום הדין איחר להגיע ונוצרה בעיה - כיצד אדם יכול להיות בטוח שהוא ימות טהור ונקי מחטא וכך יובטח מקומו בעולם הבא? אחד הפתרונות הראשונים היה לדחות את הטבילה והווידוי עד לרגעים האחרונים שלפני המוות. כך עשה, למשל, הקיסר קונסטנטין (שאחראי להקמת כנסיית הקבר הקדוש בעיר העתיקה). אך פתרון זה לא היה מספק, ובמשך הזמן המציאו את הרעיון של וידוי בפומבי על חטאים, ענישה ומחילה. הענישה הייתה מחמירה מאד וכללה הלקאות (לא סתם אומרים "מכה על חטא!), עינויי גוף שונים ומשונים (למשל, לא להתרחץ במשך שנים רבות), צום וכן הלאה.

הנה ציור לצורך המחשה:

בהתחלה (החל מהמאה ה-6 בערך) עונשים אלו ניתנו באופן שווה לכולם, אפילו למלכים ולכמרים בכירים אשר הופשטו והולקו בפני כל הציבור. הענישה המחמירה והדמוקרטית חיזקה מאד את האמונה באמיתותה של הנצרות, שכן לא סביר היה שמנהיגים יהיו מוכנים לעבור הלקאות פומביות אם לא היה בכך גמול ראוי. אך עם הזמן הדברים השתנו. ההודאה הפומבית הוחלפה בהתוודות אישית על חטאים בפני כומר או לבד, האדם בינו לבין עצמו. הבעיה עם וידוי בפני כומר הייתה שלא היו מספיק כמרים, כך שרק בתחילת המאה ה-13 הכנסייה יכלה להכריז על וידוי אצל הכומר כעל חובה דתית מקודשת, "סקרמנט", שכל נוצרי חייב לבצע. אבל הבעיה הגדולה יותר הייתה שלאט לאט החוק הנוצרי, שהלך והשתכלל עם השנים, החל להמציא "לאקונות".

הלאקונה הראשונה הייתה שאדם יכול לבצע את העונש שהוטל על זולתו מתוך אהבה. ביצוע עונש עבור תשלום כספי מיידי נאסר באופן מוחלט, אך כבר במאה ה-7 אנו שומעים על איש עשיר שקיבל עונש לצום כמה ימים בשבוע למשך שבע שנים. האיש גייס 840 איש אשר צמו למענו יום אחד ובכך הוא נפטר מעונשו וחזר להיות נקי מחטא... דרך נוספת לכפר על חטא, שהפכה לפופולארית מאד, הייתה הקמת כנסיות ומימון אנשיהן. באופן זה עשירים כיפרו על חטאיהם ע"י העברת כספם לממסד הכנסייתי. לאט לאט העונשים הפיזיים הקשים הומרו בתשלומים כספיים מסוגים שונים. כל מי שיצא למסע צלב נחשב גם הוא כאילו כל חטאיו נמחלו לו, ובהמשך כל מי שרק עזר לממן את מסעי הצלב זכה גם הוא למחילה מוחלטת על חטאיו. במאה ה-14 כבר ניתן היה לשלם ישירות עבור שטרי מחילה, שמחירם ירד בהתמדה עקב ההתרבות המהירה של שטרות אלו. כך התברר שגם בענייני דת יש אינפלציה...

כמובן שהשחיתות ההולכת וגדלה של הכנסייה לא נעלמה מעין הציבור - המנזרים, שהיו בעבר מרכזי תרבות ורוח חשובים, הפכו במקרים רבים לאחוזות עשירות ומתנשאות שעוררו קנאה ושנאה בקרב ההמונים. לנזירים עצמם יצא שם של אנשים חמדנים, תחמנים ולא ישרים שאינם בוחלים בזיוף צוואות, למשל, כדי להשיג כספים נוספים למימון חייהם. החל מהמאה ה-12 ובייחוד במאה ה-13, מרכזי תרבות חדשים וחדשניים הוקמו בעולם החילוני (שלאט לאט השיג את העולם הנוצרי מבחינה התפתחותית) - וכך האוניברסיטאות החליפו את המנזרים כמרכזי התרבות של אירופה. בכל מקרה, כפי שברברה טוכמן מתארת היטב בספרה "מצעד האיוולת", הדרך משטרי מחילה לכל דורש ועד לרפורמציה הפרוטסטנטית לא הייתה רחוקה.

שורשי האלימות בנצרות הרומית-קתולית

ג'ונסון מסכם את שורשי האלימות של הנצרות באירופה בימי הביניים בצורה פשוטה: ברגע שהנצרות קיבלה את החזון של חברה נוצרית טוטאלית - כל מי שחשב אחרת מהכנסייה הפך לאויב שלה והיה צורך להשמידו. חזון החברה הנוצרית הטוטאלית והמופתית היה במקור חזונו של אוגוסטינוס הקדוש (חי במאה-4 לספירה) ואומץ ע"י האימפריה הקרולינגית (מאה -8) לספירה. במסגרת האימפריה הקרולינגית, השליט החילוני היה גם ראש הכנסייה והוא היה זה שלמעשה מינה את אנשי הכמורה הבכירים ביותר, כולל את האפיפיור. רק כעבור כמה מאות שנים חל פיצול בין הכנסייה לשלטון החילוני, כאשר הכנסייה ביקשה להפוך את הסדר ולהיות שליטה עליונה הן בעולם הדתי והן בעולם החילוני.

בכל מקרה, מאז שהוחלט על מימוש החזון של חברה נוצרית טוטאלית, הכנסייה השתמשה באמצעים שונים למגר את אויביה הרבים. בתחילה היא השתמשה בשליטים החילוניים. אחריכן היא יזמה מסעות צלב פנימיים נגד "כופרים" למיניהם, בייחוד בדרום צרפת. האמצעי הבא והמוכר ביותר היה האינקוויזיציה שכוון לאו דווקא נגד יהודים , אלא נגד כופרים נוצריים וכל מפירי הסדר באשר הם, ומסתבר שהיו הרבה מאד כאלה:
ג'ונסון מתאר חברת ימי ביניים המורכבת מתושבי הכפר, הנתונים בתוך המערכת הפיאודאלית, ותושבי הערים עם הגילדות המסודרות שלהם. מערכת זו כללה כשני שליש מהתושבים, וכל היתר בעצם לא היו שייכים לשום מקום או מעמד. מצב זה היה כר פורה למהומות פתע בהנהגת כמרים שסרחו, נביאי זעם מטעם עצמם, תנועות שוויוניות, תנועות מחאה נגד השחיתות בכנסייה ועוד. ג'ונסון מביא כדוגמא את הכומר ההונגרי הסורר, יעקב, אשר בתגובה לכישלון מסע הצלב הרביעי בשנת 1251, הוא החל להטיף נגד הכנסייה והבטיח ברכה לרוצחי כמרים. הוא אסף צבא של אלפים והחל במסע הרס בכפרים וערים בצפון צרפת - הוא השתלט על פריס, אורליאנס ואמיין כמעט ללא כל התנגדות (לא היו אז צבא או משטרה קבועים), שדד את בתי הכנסיות, והוציא את הכמרים לרחובות והיכה בהם לעיני כל. כעבור זמן יעקב נרצח וההמון נעלם כלעומת שבא!

המטרה של האינקוויזיציה, אם כן, הייתה לתפוס את המנהיגים הכופרים לפני שהם מסבים נזק. מסיבה זו, כל מי שביקש יציבות באותה תקופה תמך באינקוויזיציה.

שתי הערות אחרונות בעניין האלימות:
1 - ג'ונסון טוען שככלל, הכנסייה האורתודוקסית במזרח אימצה את הדוקטרינה של שלום שנוסחה ע"י הקדוש בנדיקטוס. דוקטרינה זו מתנגדת לאלימות ולכן מתאימה הרבה יותר לרוח המקורית של הנצרות - הנוצרים הראשונים אכן העדיפו למות במקום להילחם ברודפיהם. על כן, הכנסייה במזרח מעולם לא הייתה אלימה כמו הכנסייה במערב אירופה.
2 - האלימות של הנצרות הקתולית נגד כנסיות אחרות שלדעתה היו כופרות, הייתה כה גדולה שכנסיות אלו - כמו הכנסייה הקופטית - העדיפו את השלטון המוסלמי על פני השלטון הנוצרי. לפי ג'ונסון, העדפה זו הייתה סיבה מרכזית לקלות בה הכובשים המוסלמים הצליחו להשתלט על החלק המזרחי של האימפריה הנוצרית ולהחזיק בו לאורך השנים.

השורה התחתונה של יואב:

1 - הכנסייה הקתולית ניסתה ליצור חברה מושלמת, המצייתת להוראותיה הקדושות. אך כיון שאנשים אינם מושלמים, היה צורך להשתמש בכוח רב כדי להביא אותם למצב המבוקש של שלמות. ניסיון זה נחל כישלון חרוץ. המסקנה שלי היא שאם אנחנו רוצים לשנות בני אדם לטובה, אלימות לא צריכה להיות האופציה הראשונה שלנו (וגם לא השנייה או השלישית...בעצם, היא לא צריכה להיות אופציה. נקודה.)

2 - השילוב של דת ומלוכה או דת ופוליטיקה כנראה לא מוצלח במיוחד, לא עבור היהודים, שאיבדו את ארצם פעמיים בגלל זה (בין היתר), לא עבור הנוצרים ואולי גם לא עבור המוסלמים (עוד אגיע לדון באסלאם בהמשך). בפועל, האמונה משגשגת דווקא במקום בו יש הפרדה חוקית בין הדת למדינה - ארה"ב.

3 - לאור הדברים שאני קורא, מחקתי את ימי הביניים מרשימת התקופות שאני מתכוון לבקר בהן ברגע שהמסע בזמן יהפוך למצרך תיירותי זול ויום-יומי.

4 - יחסית לימי הביניים, מצבנו בהחלט שפיר. כן, יכול להיות טוב יותר, אבל גם יכול להיות - ואכן היה - הרבה יותר גרוע. מבחינתי, הכוס שלושת-רבעי מלאה. איך אצלכם?

דברים שלמדתי מ"ההיסטוריה של הנצרות" (חלק א')

noreply@blogger.com (יואב כהן) — Sat, 05 Nov 2011 18:43:00 +0000

במסגרת הניסיון המתמשך שלי ללמוד ולהכיר את התרבות המערבית בתוכה גדלתי ובה אני חי, אני קורא עכשיו ספר שנקרא "ההיסטוריה של הנצרות" מאת ההיסטוריון הבריטי פאול ג'ונסון. הספר סוקר בתמציתיות מופלאה את ההיסטוריה של הנצרות, ואני לומד ממנו רבות. ברשומה זו אני מבקש לחלוק עם הקוראים כמה אנקדוטות מעניינות מתוך הספר, שנוגעות בעיקר לתחילת הנצרות ולמצבו של העם היהודי באותה התקופה. אני מניח שהדברים וודאי לא יחדשו עבור מי שמכיר תקופה זו, אבל עבורי הם מעניינים מאד ואולי יהיה כך גם עבור אחרים.

הספר עצמו כתוב היטב וקל מאד לקריאה, אך לטעמי הוא קצת תמציתי מדי. ברקע מתחוללים אירועים חשובים שהמחבר לא מסביר אותם כמו שקיעתה של האימפריה הרומית והמלחמות בין האימפריה הביזנטית לגותים. מסתבר, אגב, שמלחמות אלו הן שגרמו להרס המוחלט של איטליה בכלל והעיר רומא בפרט (משום מה, תמיד הייתי בטוח שהגותים הם שהחריבו את רומא). כמו כן התקשיתי מאד להבין את הוויכוחים המרים שהתחוללו בין הפלגים השונים בכנסיה בתחילת דרכה. הקרע העיקרי היה בין הפלג הטריניטארי, שהפך עם הזמן לכנסייה הקתולית, לבין הפלג האריאיני שבסופו של דבר הוכחד. הבנתי שהוויכוח נסוב סביב שאלת אופיו של השילוש הקדוש ובייחוד סביב השאלה באיזו מידה ישו ("בנו של אלוהים") דומה או שונה מ"אביו", אבל לא הבנתי למה זה כל כך חשוב. בכל מקרה הספר מעניין, והנה כמה דברים שלמדתי ממנו עד כה:

היהודים הכשירו את הקרקע לנצרות: ג'ונסון מספר שהתפתחות ושגשוג האימפריה הרומית, יחד עם הסובלנות הדתית העקרונית שלה, הביאו לאקלים דתי של חיפוש ואינדיבידואיזציה של האמונה. בה בעת, התפזרותם של היהודים ברחבי האימפריה הרומית סייעה להפיץ את הרעיון של מונותאיזם ודת אישית בקרב תושבי האימפריה. יתרה מכך - ג'ונסון מספר שיהדות הגולה האמינה שיש צורך לפעול באופן אקטיבי כדי לגייר את אזרחי האימפריה. בעקבות מאמצי יהדות זו, פילון האלכסנדרוני (דוגמא טובה ליהודי-הלניסטי), מספר בגאווה ש"אין עיר אחת יוונית או ברברית שמנהגי השבת, החגים, וחלק מדיני האוכל שלנו לא התפשט אליהם". בנוסף, המוסר היהודי, ומוסדות הצדקה והרווחה של הקהילות היהודיות היוו מוקד משיכה חשוב עבור אזרחי האימפריה הרומית. כל אלה אומצו ע"י הנוצרים הראשונים - שחלקם כמובן היו יהודים.

העם היהודי היה מפולג: טוב, אין בזה כל חידוש, וכנראה זה הגורל שלנו. ג'ונסון מציב את יהדות הגולה, שהתאפיינה בגישה קוסמופוליטית--הלניסטית, מול יהדות ארץ ישראל שהתאפיינה בגישה מקומית-לאומית. יהדות הגולה ביקשה להגמיש את היהדות כדי לכלול בה עמים נוספים; יהדות ישראל התנגדה לכך ולכל שינוי או הגמשה של הדינים היהודיים. יהדות הגולה הייתה גדולה בהרבה מיהדות ישראל - כנראה ביחס של 4.5 מיליון יהודים בגולה - מתוכם כמיליון במצרים(!) - לעומת מיליון יהודים בלבד בישראל. מלבד הפילוג הגדול הזה היו עוד עשרות פלגים יהודיים בישראל, שהגדול שבהם היה כת האיסיים. בסופו של דבר, וכידוע, פילוגים אלו וחוסר הסובלנות הנלווה אליהם הכריעו את החברה היהודית בישראל והביאו לחורבן הבית השני.

על שימור התרבות המערבית: עם שקיעתה של האימפריה הרומית, הנזירות הקתולית שקדה על שימור אוצרותיה של התרבות היוונית-רומית. ג'ונסון מספר על תחושה של "סוף העולם", תחושה שהמצב הולך להתדרדר עוד ועוד והעולם כולו הולך לקראת חושך גדול. על כן הנזירים מיהרו לשמר את מה שניתן וכדי לעשות זאת הם שקדו על העתקה של כתבים. הם העתיקו שוב ושוב את אותם הכתבים, בעיקר את אלה שהיו קשורים לנצרות, מתוך מחשבה שככל שהם יעתיקו יותר, כך הסיכוי שמשהו ישרוד את המאות הבאות יגדל. ההעתקה בוצעה בעיקר במאות 7 -8 על עורות, כיון שנייר (שהגיע מהמזרח) היה מצרך נדיר ויקר. מצד שני ניתן היה לכבס את העור ולהשתמש בו שוב בעת הצורך. בשולי הספרים, המעתיקים, שעבדו בפרך, כתבו הערות מעניינות כמו "רק שלוש אצבעות כותבות, כל הגוף כואב." כתוצאה מעבודה זו החלו להיווצר ספריות במנזרים. ספריה עם חמישים(!) ספרים נחשבה לספריה עצומה במאה השביעית...

על האסלאם ושימור התרבות המערבית: פעמים רבות קראתי את הטענה שהכתבים של אריסטו ואפלטון השתמרו והגיעו למערב רק בזכות העובדה שהתרבות המוסלמית שמרה עליהם. ואז, להפתעתי, קראתי בספר של ג'ונסון שנזיר נוצרי בשם בותיוס Boethius, בן למשפחת אצולה רומאית במאה השישית לספירה ואיש משכיל מאד, ניסה לתרגם את כל כתבי אפלטון ואריסטו מיוונית ללטינית וכך לשמר אותם למען הדורות הבאים. אך קריאה מדוקדקת גילתה לי שהוא החל בעבודתו והספיק לתרגם רק מעט מכתבי אריסטו - והמעט הזה הוא כל מה שנותר מכתבי אריסטו בידי המערב עד המאה ה-12. בסופו של דבר הושלך בותיוס לכלא והוצא להורג באשמת קשירת קשר נגד השליט הרומי תיאודוריקוס , שהיה מסוכסך עם הקיסר הביזנטי, יוסטינוס. ג'ונסון טוען שאלמלא בותיוס הוצא להורג, וכל כתבי אריסטו ואפלטון היו אכן מצויים בידי התרבות המערבית, ההיסטוריה הייתה משתנה ואולי אירופה לא הייתה קופאת על שמריה כל כך הרבה שנים (חיפוש קצר הבהיר לי את הנושא של העברת הידע מיוון, דרך האסלאם וחזרה אל אירופה- אפשר לקרוא על כך כאן, באנגלית).

חינוך: ג'ונסון מספר שמוסדות החינוך הרומיים נעלמו עם הזמן. בתחילה הכנסייה כלל לא העלתה בדעתה להקים מוסדות חינוך משלה אך בסופו של דבר, כשאירופה התייצבה, היא החלה למלא את החסר והקימה בתי ספר משל עצמה, המבוססים על תחומי הדעת של אריסטו ותכנית לימודים נוצרית. בדרך זו, בלי שתכננה זאת מראש, הכנסייה קנתה לה אחיזה איתנה בשורשים התרבותיים של המערב, אחיזה שהחזיקה מעמד עד הרפורמציה במאה ה-16. היה מעניין מאד עבורי ללמוד שדבר זה לא קרה במזרח, באימפריה הביזנטית, שבה החינוך נמצא כל העת בידי השלטונות האזרחיים.

למה ישו היה כל כך חשוב: ג'ונסון מספר שבתחילת הנצרות, נשאלה השאלה במה שונים הנוצרים מהיהודים? אם הנוצרים טענו שהדת שלהם היא דת מונותאיסטית המאמינה במוסר של הברית הישנה רק עם מנהגים מעט שונים, הרי שהם בדיוק כמו היהודים, ולמעשה הם פלג יהודי חדש מתוך כמה עשרות שהיו קיימים באותה התקופה - התקופה שלפני חורבן בית שני. כדי להפריך טענה זו, להבדיל בין הנצרות ליהדות ולהפוך לדת אוניברסלית נדרשה מהפכה אמיתית. מהפכה זו, מספר ג'ונסון, בוצעה בידי פאולוס, אשר שם במרכז הנצרות את דמותו של ישו.

השורה התחתונה של יואב: אני אוהב לקרוא ספרי היסטוריה כי הם נותנים לי תחושה של פרופורציה. בעוד שכותרות העיתונים זועקים אלינו כל יום מחדש שהנה-הנה סוף העולם מגיע ומצבנו מעולם לא היה כה גרוע (ולכן כל כך חשוב לקנות את העיתון ולקרוא אותו), מתברר שבעצם אין כל חדש תחת השמש, וכל מה שאנו חווים היום - כבר התרחש בעבר, לרוב אפילו בצורה הרבה יותר גרועה. כך ההיסטוריה מלמדת אותי שהעם היהודי מאז ומתמיד התאפיין בחתירה בלתי-מתפשרת אל האמת, נטייה שבעיני ראויה לשבח. מה שלא ראוי לשבח הוא הוודאות המוחלטת שבה כל פלג שבוי. להבנתי, אמת שאין לצידה ספק איננה אמת אלא דוגמה, ודוגמות בהחלט יכולות להניע אנשים למעשים קיצוניים, ואף לשפיכת התינוק עם המים. האם העם היהודי למד את הלקח? האם אנחנו יכולים לקחת את עצמנו קצת פחות ברצינות? אני מקווה שכן!

מורים בארה"ב מרמים בבחינות המיצ"ב בעקבות לחץ של מנהלים והורים

noreply@blogger.com (יואב כהן) — Thu, 11 Aug 2011 16:44:00 +0000

סקר שערך לאחרונה עיתון מקומי בדטריוט יחד עם ארגוני המורים גילה שמורים רבים חשים לחץ ממנהלים והורים לשינוי ציוני התלמידים. הסקר נערך בעקבות תחקיר של העיתון ובו התברר שחלק גדול מבתי הספר בעיר ובמדינה חשודים במניפולציות סביב ציוני המיצ"ב. המוטיבציה לתמרונים מסוג זה נובעת מכך שמדינת מישיגן החלה לקשור את התקציבים של בתי הספר להישגים של התלמידים במבחני המיצ"ב. מבחנים אלו בוחנים את ידיעות התלמידים בבתי הספר היסודיים וחטיבות הביניים בחמישה תחומים: כתיבה, קריאה, חשבון, מדעי החברה ומדעי הטבע.

בנוסף, על פי החוק החדש של המדינה, עד לשנת 2013, כרבע מההערכה השנתית של המורים יתבסס על הישגי התלמידים במיצ"ב, ועד לשנת 2015 שיעור זה יעלה ל-50%. מדובר בחוק משמעותי כיון שהערכות המורים קשורות למשכורות שלהם. באותו הזמן, משרד החינוך במדינה העלה את רמת הקושי של בחינות המיצ"ב לאחר שהתברר שרק 17% מבוגרי התיכון במדינה מסוגלים להתקבל לאוניברסיטה (לשם השוואה – בישראל מדובר בכארבעים אחוז מבעלי תעודת הבגרות). בנוסף ללחץ מצד המדינה, מופעל גם לחץ מצד הממשל הפדראלי, הדורש התקדמות מתמדת בהישגים, שנה אחרי שנה. במידה והתקדמות כזו איננה מושגת במשך כמה שנים ברציפות – הממשל יכול להפעיל סנקציות כנגד בית הספר כולל פיטורי מורים, החלפת סגל הניהול ואף סגירת בית הספר.

מצב זה גורם ללחץ עצום על המורים לתמרן ולרמות וכבר נמצאו מקרים דומים במדינות אחרות בארה"ב. בכתבה מציינים את מדינות אריזונה וג'ורג'ה, כשבמדינת ג'ורג'יה חקירה העלתה ש-44 מתוך 56 בתי הספר שנבדקו רימו בבחינות ומתוך 178 מורים ומנהלים שנתפסו – מחצית כבר הודו במעשיהם.

ממצאי הסקר

6% מחמישים אלף המורים אליהם נשלח הסקר ענו עליו (אחוז סביר לשאלון התנדבותי), ומתשובותיהם עולה ש:

שליש מהמורים דיווחו שהופעל עליהם לחץ לשינוי ציוני המיצ"ב וציונים אחרים.בבתי הספר שאינם עונים על הדרישה הפדראלית לשיפור קבוע בציונים דווח על לחץ חזק יותר – בבתי ספר אלו מחצית מהמורים מדווחים שהופעל עליהם לחץ לשנות ציונים או לרמות בבחינות.
8% מהמורים הודו ששינו ציון של תלמיד במיצ"ב או בתעודה, והם אמרו שהלחץ לשינוי הציון מגיע מהמנהלים או ההורים. חמישית מהמורים דיווחו שהם מכירים מורה אחר ששינה ציונים לתלמידים.
דווח על צורות שונות של מרמה ע"י מורים: רישום שאלות מהבחינה הנוכחית על מנת להשתמש בהן לצורך הכנת התלמידים בשנה הבאה; השארת מידע "מועיל" על הלוח בזמן הבחינה; שינוי תשובות לא נכונות של תלמידים ואפילו סיוע לתלמידים בעת הבחינה.
כמוכן נמסר ששני שליש מהמורים בסקר התנגדו לבחינות סטנדרטיות כדרך לאמוד את הישגי התלמידים, ו-95% התנגדו לקשר שנעשה בין תוצאות מבחנים אלו לבין שכר המורים.

השורה תחתונה של יואב: בעיני, מקרה זה הוא דוגמה מעניינת לחוק התוצאות הבלתי-צפויות של מרטון. הסוציולוג רוברט מרטון טבע את המושג במאמר שפורסם בשנת 1936 כשהוא מתייחס לתוצאות הבלתי-צפיות של פעולה מכוונת. תוצאות אלו יכולות להיות חיוביות או שליליות, אבל בהקשר של מדיניות ממשלתית התוצאות הבלתי צפויות הן לרוב שליליות, בעיקר משום שהמערכת החברתית והכלכלית שאותה הממשלה מנסה לכוון היא מורכבת מאד – אולי אפילו מורכבת מדי מכדי לשלוט בה ולנבא בדיוק מה יקרה בה עקב חקיקה.

כתבה של הניו-יורק טיימס דנה בשלושה מקרים מעניינים כאלה. הראשון הוא חוק השמיטה היהודי, על פיו בשנה השביעית כל החובות נשמטים. הרעיון נועד לסייע לעניים שלוו כסף, אולם בפועל הוא הביא לכך שבעלי הכספים פשוט הפסיקו להלוות כספים בשנה החמישית והשישית לשמיטה, מחשש שהוא לא יוחזר אליהם. מצוקת האשראי שנבעה מכך הייתה כל כך גדולה שבסופו של דבר הלל הזקן תיקן תקנה העוקפת את חוק השמיטה ע"י העברת ההלוואות הסמוכות לשנת השמיטה אל בתי הדין. דוגמא נוספת היא החקיקה האמריקאית שביקשה לסייע לתעסוקת נכים ע"י החמרת הענישה על פיטוריהם. התוצאה הייתה שמעסיקים חששו שאם עובד נכה לא יעבוד טוב הם לא יוכלו לפטר אותו ולכן – חלק מהמעסיקים הפסיקו להעסיק נכים. כתוצאה מכך חלה ירידה גדולה וברורה בשיעורי התעסוקה של נכים בארה"ב, בניגוד מוחלט לכוונת המחוקק. עוד דוגמא: חוק אמריקאי חשוב משנת 1973 נועד להגן על בעלי חיים בסכנת הכחדה ועל סביבתם הטבעית. מי יכול להתנגד לחוק כזה? הבעיה היא שכאשר בעלי קרקעות החלו לחשוד שהקרקע שלהם עומדת להפוך לבית גידול לזנים בסכנת הכחדה, הם מיהרו להשתמש בהן לפני שהאזור יוכרז שמורת טבע והנכס שלהם יופקע מידיהם. כך, במקרה של ציפורים בסכנת הכחדה, החוק נתן תמריץ לכריתת עצים המונית בכל מקרה בו ציפורים אלו החלו להשתכן בחלקת קרקע מסוימת. שוב – הכוונה הייתה הטובה, התוצאה הבלתי צפויה – גרועה.

גם במקרה הנוכחי הממשל ביקש להגיע למצב בו מערכת החינוך ממלאת את תפקידה – להוציא בוגרים המסוגלים לתפקד בחברה המודרנית. מי יכול להתנגד לחקיקה כזו? אך שוב, התוצאה היא, לפחות בעיני, מזעזעת: כבר בבית הספר היסודי המורים והתלמידים נכנסים למכבש של מבחנים והישגים. אני אישית לא הייתי רוצה להיות מורה המלמד בבית ספר כזה וגם לא תלמיד – האם לא מספיק הלחץ של הבגרויות? כמוכן, אם רוצים למדוד את התפוקה של בתי הספר, למה לא מודדים את כל התפוקות? אם היו מודדים גם יכולות בתחומים כמו מוסיקה, אמנות, יחסים בין אישיים, רמה מוסרית ועוד – המערכת לא היית מתעוות עד כדי כך. אמנם חשוב מאד שהתלמידים יידעו קרוא וכתוב וחשבון וכן הלאה, אבל לא פחות חשוב שהם יהיו בני אדם, אחרת מה הטעם בחינוך – אם עדיין ניתן בכלל להשתמש במושג הזה בהקשר הנוכחי.

לשמחתי ולמיטב ידיעתי, מערכת החינוך בישראל עוד לא הגיעה למצב המעוות שנוצר בארה"ב, ואני מקווה שגם לא תגיע אליו - בעיקר אם נזכור תמיד את החוק החשוב של מרטון.

על המורכבות של מערכת החינוך במזרח ירושלים

noreply@blogger.com (יואב כהן) — Sun, 17 Apr 2011 09:51:00 +0000

לאחרונה עבדתי על מאמר מאלף העוסק בנעשה במערכת החינוך במזרח ירושלים. המאמר הוא פרי עטם של פרופ' גד יאיר וסמירה עליאן. בזמנו זכיתי ללמוד אצל פרו'פ' יאיר, והוא תמיד היה מגיע מוכן היטב לשיעור, תמיד ידע על מה הוא מדבר ותמיד היה לו משהו מעניין לומר- וכך גם במאמר הזה. המחקר המתואר במאמר מתבסס על 34 ראיונות שנערכו עם מורים, תלמידים ומנהלים ממזרח העיר, לצד ראיונות עם חמישה פקידים בכירים מעיריית ירושלים ומשרד החינוך. להלן תמצית של המאמר.

נקודת המוצא של המאמר היא ההחלטה הישראלית שלא להתערב בתכנית הלימודים של מוסדות החינוך בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, לצד ההחלטה לאחד את ירושלים. כתוצאה משתי החלטות היסטוריות אלו, ובעקבות הסכמי אוסלו, נוצר מצב שבו ישראל מממנת את מערכת החינוך במזרח ירושלים, מכשירה את המורים והמנהלים שלה, משלמת את משכורותיהם ואחראית על החינוך המיוחד, בזמן שמשרד החינוך של הרשות הפלשתינית הוא זה שקובע את תכני הלימוד וכותב את המבחנים - התלמידים במזרח העיר נבחנים בסיום לימודיהם במבחן הבגרות הפלשתיני (תוג'יהי), ולא במבחן הישראלי.

בפועל, הרשות הפלשתינית וישראל מתעלמות זו מזו, כשהמנהלים והמורים בתווך. מצב זה יוצר כמה בעיות. למשל, משרד החינוך הישראלי מכיר רק בהסמכה של מוסדות אקדמיים ישראליים, בעוד מרבית המורים במזרח ירושלים לומדים באוניברסיטת אלקודס, שישראל איננה מכירה בה. המנהלים ומחלקת החינוך הפלשתינית מתמרנים בדרכים שונות כדי לאפשר למורים ממזרח העיר ללמד בבתי הספר, אך עדיין מרבית המורים, המנהלים והמפקחים הם ערבים-ישראלים הנחשבים ל"בוגדים" בעם הפלשתיני.

מתברר שישנה היררכיה ברורה בחברה הפלשתינית שחשובה מאד לתושבי מזרח העיר. בראש ההיררכיה עומדים תושבי עזה הנחשבים לאלו "המתנגדים" ביותר לכיבוש וסובלים מכך גם כלכלית במידה הגדולה ביותר. הבאים בתור אחריהם הינם תושבי הגדה המערבית ואחריהם תושבי מזרח ירושלים. עם איחוד העיר מרבית תושבי מזרח העיר החליטו לקבל מעמד של תושבים ולא אזרחים של מדינת ישראל, ובצורה זו ניסו להזדהות עם העניין הפלשתיני, תוך שהם נהנים משירותי הרווחה והחינוך המערביים של ישראל (שלא לדבר על הזכות לנוע בחופשיות בתוך המדינה). עד היום תושבי מזרח העיר מתנדנדים בין תמיכה בעניין הלאומי לבין החשש הבולט להימצא תחת השלטון הפלשתיני. היו שהביעו חשש בראיונות לא רק מהתדרדרות כלכלית עקב החלת ריבונות פלשתינית במזרח העיר, אלא גם ממסע נקמה בערביי מזרח העיר על כך שנהנו מבחינה כלכלית מהכיבוש הישראלי. הפגנות ופיגועים נגד ישראל מצד תושבי מזרח ירושלים מסייעים להם "לנקות את מצפונם" ולהציג עצמם באור חיובי יותר מבחינת הציבור הפלשתיני. בתחתית ההיררכיה הזו מצויים ערביי ישראל שנשארו תחת שלטון ישראלי לאחר מלחמת העצמאות – אלו נחשבים בוגדים מוחלטים באינטרס הפלשתיני, כאלו שהמעמד הכלכלי האיתן שלהם נובע מ"שיתוף פעולה" עם ישראל.

המפגש של התרבות הערבית-ישראלית המודרנית עם התרבות הפלשתינית המסורתית במזרח העיר מעורר קשיים. למשל, ערביי ישראל מתבלים את שפתם בעברית, דבר שקשה מאד לתלמידי מזרח העיר להבין ולקבל. גם הלבוש המודרני של הנשים מפריע ומעורר חיכוכים. כמוכן ישנו הבדל גדול בין הנורמות של החינוך הפלשתיני הכוללות ציות לסמכות (כולל עונשים פיזיים במקרה של אי-ציות למורה), שינון והיצמדות להליכים, לעומת מערכת החינוך הישראלית - אליה רגילים המורים הערבים-ישראלים - המעודדת חשיבה עצמאית, ביקורת ואלתור. המפגש בין המורים הערבים-ישראלים למערכת המסורתית הינו קשה עבור שני הצדדים, כשכל חידוש וכל ניסיון למודרניזציה מצד ערביי ישראל עלולים להיתפס כחלק מ"הכיבוש הישראלי". אך תושבי מזרח העיר הודו שהקושי הגדול ביותר הוא שערביי ישראל מקבלים משרות "השייכות להם" – משרה ישראלית מעניקה משכורת הגבוהה פי שניים ממשרה ברשות הפלשתינית, ומשרות אלו נתפסות, בשל כללי משרד החינוך הישראלי והצורך באישור בטחוני, ע"י ערביי ישראל.

בעיה נוספת היא חוסר ההתאמה בין סוג שעות הלימוד שישראל מקצה לבין הדרישות של תכנית הלימודים הפלשתינית. כדי להתגבר על כך, המנהלים "משחקים" עם השעות שישראל מקצה. בנוסף, מאחר שישראל מקצה שעות רבות יותר מהדרישות של תכנית הלימוד הפלשתינית, בתי הספר במזרח ירושלים יכולים להקצות שעות רבות יותר למקצועות החשובים למשרד החינוך הפלשתיני, כמו שפה וספרות ערבית.

החינוך המיוחד הוא בעל חשיבות מיוחדת במזרח העיר (ידיד שעוסק בכך סיפר לי שעקב נישואין בתוך המשפחה, האוכלוסייה במזרח העיר והאוכלוסייה החרדית הן בעלות השיעור הגבוה ביותר של ילדים הזקוקים לחינוך מיוחד - יואב). עם השנים, החברה הישראלית הקצתה לנושא תשומת לב ומשאבים רבים יותר, ובשנות האלפיים הקצאת השעות לחינוך מיוחד במזרח ירושלים הגיעה לרמה השווה לזו שבמערכת החינוך הישראלית. האחראי על הנושא במזרח העיר הודה בראיונות שבתחילה היה קושי למצוא מורים למלא את כל השעות שהוקצו ע"י ישראל. הפריחה של החינוך המיוחד הגבירה את הביקוש לשירותי הרווחה שמדינת ישראל ועיריית ירושלים מעניקות לאוכלוסייה במזרח העיר וכך הגבירו גם את התלות של אוכלוסייה זו בישראל. אך התקצוב הנדיב קוצץ בצורה חדה בשנת 2007, מה שעשוי להצמיח מגמה הפוכה של מרמור כלפי השלטון הישראלי במזרח העיר.

השורה התחתונה של יואב: המצב המתואר במאמר מעלה תהיות קשות. למשל, מדוע, עם קבלת ההחלטה על איחוד העיר, ישראל לא החילה את תכנית הלימודים של המדינה על תושבי מזרח ירושלים? אף שהיום כמובן מאוחר מכדי להפוך החלטה זו, היה מעניין אותי לדעת מה היו השיקולים של מקבלי ההחלטה.

נקודה נוספת שעוררה את תשומת לבי היא ההיררכיה בחברה הפלשתינית. ברור שישנו הבדל ניכר מאד בין מרבית ערביי ישראל לבין תושבי השטחים. על הציר קולקטיביזם-אינדיבידואליזם שדנתי בו כבר במאמר קודם (כאן), ערביי ישראל התקדמו מאד לכיוון האינדיבידואליסטי. מבחינתו של כל קולקטיב (אפילו משפחה) כל התרחקות מן הכלל לטובת היחיד כמוה כבגידה, כי כל יחיד שפורש מהכלל מערער על הרציונאל שבבסיס קיומו של הכלל ולכן מחליש אותו פיזית ורוחנית. אם כן, עמדתם של תושבי מזרח העיר והשטחים בכלל היא מובנת מבחינה פסיכולוגית.

אך כחלק מהחברה הישראלית החופשית, המערבית, המודרנית (והפוסט-מודרנית) אני מעדיף להתמקד בהיררכיה הזו מנקודת מבט אחרת – נקודת מבטו של היחיד החופשי הניצב מול הכלל המבטל את היחיד. מנקודת מבט כזו אני מאמין שהחברה הישראלית צריכה לתמוך ביחיד המבקש להשתחרר מכבלי הקולקטיב – בין אם הקולקטיב הוא ערבי או יהודי, בישראל או במצרים, או בכל מקום אחר.

מקור לפי כללי APA:

Yair, G. & Alayan, S. (2009). Paralysis at the top of a roaring volcano: Israel and the schooling of Palestinians in East Jerusalem. Comparative Education Review, 53(2), 235-257.

תרומת נשים להקמת המדינה: הדסה, סאלד וסליגסברג

noreply@blogger.com (יואב כהן) — Tue, 15 Mar 2011 10:30:00 +0000

לאחרונה עבדתי על חומר הנוגע לימיו הראשונים של ארגון הנשים הציוני "הדסה". למדתי על מקומות, מוסדות ואנשים שהם מאד מוכרים לי, ועם זאת לא ממש ידעתי מה עומד מאחוריהם. בעבר קיבלתי טיפול בבית החולים "הדסה" בירושלים, אמי לימדה בבית הספר "סאלד", וסליגסברג הוא שמו של תיכון ידוע בירושלים, אבל רק עכשיו גיליתי את הקשר בין שלושת המושגים הללו, קשר שמן הראוי לספר עליו לכבוד יום האישה הבינלאומי.

נתחיל בהנרייטה סאלד, בתו הבכורה של הרב בנימין סאלד, דובר גרמנית שהיגר מהונגריה לארה"ב בשנת 1859. אביה של סאלד תמך בנשיא לינקולן, התנגד בחריפות לעבדות ולגזענות נגד שחורים וגם תמך בהתלהבות בתקומת העם היהודי. גישתו הציונית והליברלית הנחתה את סאלד בפעילותה בהדסה ובישראל.

בשנת 1907 סאלד הצטרפה אל קבוצת למידה של נשים שנקראה "הדסה". קבוצה זו הייתה חלק מתנועת נשים ציונית אמריקאית שנקראה "בנות ציון", שנפגשה פעם בשבוע לדיון בכתבים ציוניים. הרעיון לקבוצת הלמידה היה של מזכירתו של יהודה מגנס (ממנהיגי הקהילה הרפורמית בארה"ב וממייסדי האוניברסיטה העברית), לוטה לוינסון, והוא נבע מהצורך לסייע לגיבוש קבוצות ציוניות של נשים, שנטו להתפרק במהרה בהיעדר פעילות מעשית.

נקודת המפנה של הקבוצה הייתה בשנת 1909, כאשר הנרייטה נסעה עם אמה לטיול בארץ הקודש (לאחר אהבה נכזבת של הנרייטה - בכל זאת, גם הגברים תרמו משהו לעניין...). הנרייטה הזדעזעה ממצבה של הקהילה היהודית בישראל - העוני, העליבות, הטינופת והתחלואה. האם והבת ביקרו בבית ספר יהודי ביפו שבו התלמידים הצליחו להתחמק ממרבית המחלות, עקב טיפול רפואי שקיבלו בבית הספר. אמה של הנרייטה אמרה לה "זה מה שהקבוצה שלך צריכה לעשות. מה הטעם לקרוא חוברות ולשמוע הרצאות? עליכם לבצע עבודה מעשית בפלשתינה".

הנרייטה חזרה לארה"ב והציעה את הרעיון לקבוצה, וכעבור שנתיים, בשנת 1912, הוקם הארגון החדש, תחת אותו השם עם הסיסמא "ארוכת בת עמי" במטרה לבצע פעילות פילנתרופית לטובתם של נשים וילדים בעיקר ובצורה מדעית ומודרנית. כבר מההתחלה הארגון היה א-פוליטי ואפשר גם לנשים לא-ציוניות להצטרף אליו ולסייע ליהודים בישראל. באותה תקופה הציונית נחשבה בארה"ב לשיגעון מוחלט או לסכנה ליהודי ארה"ב, שחששו שיואשמו בנאמנות כפולה, כך שמהלך זה של הדסה היה חכם ביותר ותרם רבות לשגשוג המתמשך של הארגון.

מטרתו הראשונה של הארגון הייתה לשלוח שתי אחיות לישראל בתור התחלת הפרויקט, אך באותה תקופה היה קשה להשיג מימון - מצוקתם של יהודי אירופה הייתה הבוערת יותר מבחינת התורמים בארה"ב. רק בשנת 1913 הושג הכסף הדרוש לשתי האחיות - רוז קפלן ורחל לנדי - ובמרץ אותה השנה נפתחה המרפאה הראשונה של נשות הדסה בירושלים. האחיות הללו גייסו והכשירו מתנדבים נוספים, ועסקו בהפצת הידע המודרני אודות תחלואה ואמצעים למניעתה. בשנת 1914 התנועה שינתה את שמה ל"הדסה", הסתדרות הנשים הציוניות באמריקה". שנה אחר כך כבר היו לארגון הדסה סניפים בשבע ערים בארה"ב, ובמשך שנים ארוכות, כמעט עד קום המדינה, מספר החברות בהדסה היה גדול יותר ממספר החברים בתנועה הציונית האמריקאית (ZOA), אליה הדסה הצטרפה עם סיום מלחמת העולם הראשונה.

עם סיום המלחמה נשות הדסה עמדו בראש משלחת רפואית גדולה מטעם התנועה ציונית האמריקאית. משלחת זו ייסדה מרפאות ובתי חולים בישראל שנתנו שירות לכל האוכלוסייה, יהודים וערבים כאחד, בהתאם להשקפה הליברלית של נשות הדסה. בראש המשלחת עמדה חברת הדסה, עליזה סליגסברג Alice Seligsberg.
סליגסברג הייתה בוגרת מכללה (נדיר מאד לאותם ימים) שלמדה בארה"ב ובברלין. היא עסקה בעבודה סוציאלית בניו-יורק, תחום שבו הביאה לחידושים רבים. בשנת 1913, אחרי שהתעורר בה "הניצוץ היהודי" שלה, היא הצטרפה אל הדסה ובין השנים 1921-1923 שימשה נשיאת הארגון. סליגסברג נפטרה בשנת 1940, ובית הספר המקצועי סליגסברג הוא חלק ממפעל הזיכרון שנעשה על שמה.

סאלד עצמה הגיעה לארץ בשנת 1920 על מנת לסייע ולהשגיח על הנעשה ונשארה בה עד מותה בשנת 1945, בבית החולים הדסה בירושלים. על התרשמותה הראשונית מהארץ היא כותבת במכתב משנת 1921: "אני אוהבת סדר. אי-סדר עושה לי בחילה, והמתיישבים הציונים בפלשתינה, אין שיטה במעשיהם. הם שונאים יעילות – אולי כי זה יעיל". ובכל זאת, המפעל שבראשו עמדה הנרייטה סאלד צמח והוא כלל בתי חולים בירושלים, טבריה, וחיפה, עשרות מרפאות בכל רחבי הארץ ו"טיפת חלב" – עוד מוסד ישראלי מוכר מבית היוצר של הדסה.

הגברת הפעילות של הדסה בארץ ישראל לצד יכולתה המוכחת לגייס כספים עורר נגדה ביקורת רבה הן בארה"ב והן בישראל. אחת הטענות המרכזיות של אנשי היישוב בישראל הייתה שהדסה עוסקת בצדקה ומבקשת להשאיר את היישוב היהודי בישראל תלוי בחסדי התרומות - כפי שהיה בזמן היישוב הישן. על כך סליגסברג כתבה ש"מטרתה של הדסה היא ליצור את התשתית למשרד בריאות...בהמשך נקבע סטנדרטים ונשמור עליהם, ועם הזמן ניטמע ע"י השירותים הציבוריים שיוקמו. כך החלו שירותי החינוך הציבורי, הרווחה והבריאות בכל מדינה." אך למרות הצהרת כוונות ברורה זו, היישוב בישראל התקשה לעכל את נוכחותן היעילה של נשות הדסה.

טענה שנייה הייתה שארגון הדסה עוסק בתחומים "לא-פרודוקטיביים" ושעליו להשקיע את המשאבים שלו באוכלוסייה הפרודוקטיבית, כלומר בהתיישבות החקלאית. על כך סאלד אמרה: "העבודה הרפואית איננה עניין של סעד אלא היא חלק מתכנית ברורה לקראת מטרה ברורה (הקמת המדינה - יואב). אין דיבורים - רק מעשים." ובמקום אחר היא כתבה: "בתור נשים אנו עוסקות כל העת בפרטים המעשיים...כשאנו עושות דבר מה עד הסוף אנו נוהגות בהתאם להרגלים העתיקים של הנשים, וכמו כל הנשים, גם מעשינו מתקבלים לעיתים קרובות בחוסר הבנה."

שלא מרצונו, ארגון הדסה היה גם מעורב במחלוקת קשה שהתעוררה בתנועה הציונית אחרי מלחמת העולם הראשונה בין סיעתו של לואיס ברנדייס (מנהיג יהודי פרוגרסיבי, ידיד של סאלד ושופט בית המשפט העליון בארה"ב) לבין זו של חיים וייצמן סביב, בין היתר, הניהול הכספי של תרומות יהודי ארה"ב. ברנדייס, סאלד ואחרים היו מוטרדים ממה שנראה להם כניהול חסר אחריות של היישוב. בשנת 1920 ברנדייס הגיע לארץ במסגרת משלחת "ארגון מחדש" שדיווחה על חוסר ארגון, ניהול כספי לקוי וביורוקרטיות המשרתות בעיקר את עצמן, כשפרויקטים מבוצעים לצורך תעמולה ולא כי הם באמת מועילים. אך וייצמן וחבריו הצליחו לקבור את המלצות הועדה.

עם הגשת הדו"ח ודחייתו, ארגון הדסה הואשם בגיוס כספים עצמאי, מחוץ למסגרת התנועה הציונית האמריקאית, והחל מאבק על עצמאותו של הארגון. החל מהקמתו, ארגון הדסה התעקש על עצמאות הן בגיוס כספים והן בניהול פרויקטים. רק כך, אמרה סאלד, נשות הארגון ירגישו מחויבות לעשייה, ורק כך עשייתן תצליח. לכן הארגון נלחם בחירוף נפש נגד הניסיונות לפגוע בעצמאותו, או, לחילופין, נגד הניסיונות לסלק אותו מהארגון הציוני האמריקאי. בסופו של דבר הוא הצליח, והתרומה הנשית למפעל הציוני נותרה על כנה – למרבה המזל של כולנו, גברים ונשים כאחד!

בהמשך, כמובן, היישוב בראשות מפלגת העבודה הכיר לאט לאט בתרומתו של ארגון "הדסה", ובשנות השלושים, כשהחלו לדון ברצינות בהעברת השליטה במוסדות של הדסה ליד מוסדות המדינה-שבדרך כבר היו אנשים שאמרו שאין בכך כל צורך: "אנחנו מרוצים מאד מהמצב, למה לשנות אותו?"
ובכן, סיום טיפוסי ליחסים בין גברים נשים, לא? תחילה האישה יוזמת חידוש מועיל כלשהו והגבר מתנגד. לאחר מכן הגבר מתווכח ומפריע לאישה במעשיה. לאט לאט הוא מתחיל ליהנות מתוצאות מעשיה של האישה, ולבסוף הוא כל כך מתרגל למצב החדש שהוא לא מוכן לוותר עליו! (כן, הייתי שם בעצמי כמה פעמים...)

השורה התחתונה של יואב: החומר הזה העלה בי מחשבות רבות. קודם כל, נראה לי שאם יש בישראל שירותי בריאות ברמה כל כך גבוהה, הרי שזה בזכות התשתית המודרנית שהניח כאן ארגון הדסה. שנית, הזעזוע של סאלד מהברדק השורר בארץ איננו שונה מהזעזוע של יהודי המערב העולים לארץ כיום, אם כי לדעתי המצב השתפר מאד בשני העשורים האחרונים. שלישית, כולנו מתלוננים על השחיתות במדינה, אבל מתברר שהיא איננה חדשה – עוד זמן רב לפני קום המדינה מנהיגים ציוניים טמנו ידם בצלחת, וביורוקרטיות שאבו כספים מהציבור לטובת הגדלת מספר הפקידים בשורותיהם. הפלא הוא כיצד, בכל זאת, קמה לה מדינה לתפארת?

אני חושב שהתשובה לכך היא - בין היתר וכפי שראינו לעיל - בזכות השכל הישר והפעילות המעשית והנמרצת של נשות העם היהודי.

מקורות: מרבית המידע ברשומה זו נלקח מספר שיצא לאור באנגלית בשנת 2006:

Hadassah and the Zionist Project by Erica Simmons

קריאה נוספת: ברשומה קודמת הבאתי נתונים על מצב הנשים במצרים. ההשוואה בין נשים אלו (ונשים בכלל בעולם הערבי) לבין מפעלן המדהים של הנשים היהודיות, שהחל כבר בתחילת המאה העשרים, אומר לדעתי הכל על מצבה של החברה היהודית לעומת מצבה של החברה הערבית-מוסלמית. כפי שהנרייטה סאלד אמרה: "ההתקדמות במעמד האישה הוא קנה המידה על פיו נמדדת העלייה התרבותית של כל עם".

המהפכה במצרים: אם אין חירות לנשים - אין חירות

noreply@blogger.com (יואב כהן) — Thu, 24 Feb 2011 12:52:00 +0000

בהמשך לרשומה הקודמת שלי על המהפכה במצרים והתקווה לדמקורטיה ערבית ראשונה, אני מביא כאן מבט נוסף, פסימי יותר, על הנעשה במצרים שלאחר המהפכה. מאמר זה, של ג'ף ג'ייקובי הופיע בבוסטון גלוב לפני מספר ימים. להלן התרגום:

אולי הדבר המתועב ביותר בהתקפה המינית בכיכר תחריר על כתבת רשת CBS , לאורה לוגאן, היה שעבור אלו המכירים את מצרים, הדבר לא היה מזעזע כלל.

"מדוע הטרדה מינית כל כך נפוצה במצרים?" הייתה הכותרת של כתבתה של מארי רוג'רס בסי-אן. אן. בנובמבר שעבר. רוג'רס, מפיקה וצלמת וותיקה שחיה במצרים משנת 1994, דיווחה שהחוויה של הטרדה מינית ציבורית הינה משותפת לכל המעמדות במצרים."צעירה או זקנה, זרה או מצרית, ענייה, מהמעמד בינוני או עשירה, זה לא משנה," היא כותבת. "לבושה בחיג'אב, ניקאב או בלבוש מערבי- גם לא משנה. אם את אישה ואת גרה בקהיר - רוב הסיכויים שהטרידו אותך מינית. זה קורה ברחובות, באוטובוסים, בעבודה, בבתי הספר ואפילו במשרד של הרופא." רוג'רס גילתה את המציאות המכוערת הזו מיד אחרי שהגיעה אל המדינה. אז, כאשר היא חזרה מהעבודה, אדם זר "הושיט את ידו ותפס את השדיים שלי כבדרך אגב." לאחר שחוותה הטרדה מסוג זה שוב ושוב רוג'רס הפסיקה ללכת ברגל אל העבודה וחזרה.

בחלק זה של העולם, שהיחס שלו כלפי נשים הוא מביש, מצרים ידועה לשמצה במיוחד. בהתאם לסקר שנערך בשנת 2008 במרכז המצרי לזכויות האישה, 83% מהנשים המצריות ו-98% מהנשים הזרות דיווחו על כך שחוו צורה כלשהי של הטרדה מינית ציבורית. יותר ממחצית הנשים המצריות דיווחו על הטרדה מינית פעם ביום. ובניגוד לאמונה המקובלת, מרבית הקרבנות לובשות לבוש מוסלמי צנוע.

לא כל ההטרדות הן פיזיות. מעבר לתפיסת חלקי הגוף של נשים, בגדיהן וחשיפת איבר המין הזכרי, ההטרדות כוללות נעיצות מבט בוטות, קריאות גנאי מיניות ומעקב.

רשת סי.בי.אס דיווחה שב-11 לפברואר, היום בו מובארק התפטר, לוגאן נפרדה מצוות התכנית "60 דקות" ומצאה עצמה "מוקפת גורמים מסוכנים תוך כדי החגיגות...אספסוף של יותר ממאתיים איש משולהבים". בהתקפה שארכה מעל לעשרים דקות היא סבלה "התקפה מינית והכאה ברוטאלית וממושכת", לדברי הרשת. בסופו של דבר היא ניצלה בידי קבוצה של נשים וחיילים מצריים. למחרת לוגאן הוטסה לארה"ב ואושפזה למספר ימים.

אם זו הדרך שבה גברים מצריים מתייחסים לנשים בפרהסיה, ברגע של חגיגה לאומית ותשומת לב בינלאומית, מי יודע מה הם עושים לנשים בנסיבות פרטיות, או כשהם מתוסכלים או כועסים? נתונים שנאספו ע"י הסוכנות המרכזית לגיוס הציבור ולסטטיסטיקה מצביעים על כך שמחצית מהנשים הנשואות חוות אלימות במצרים, לרוב מידי בעליהן. מחקר אחר, שצוטט ע"י דוח ההתפתחות האנושית הערבי של שנת 2009 מעריך כי 35% מהנשים הנשואות במצרים הותקפו פיזית – אך הדו"ח מזהיר שאלימות נגד נשים הינה תופעה הסובלת מתת-דיווח חמור בעולם הערבי כיון ש"הנושא נחשב לטאבו", ונשים שמגישות תלונות בעניינים אלו נחשבות לנושאות קלון.

"אלימות מינית איננה דבר חריג במצרים", כותב יוסף מייטון, עורך "בקיה מצר", ספק אינטרנטי של עיתונות מצרית עצמאית, "ויש לתופעה היסטוריה בעלת שורשים עמוקים". הנושא עלה לרגע על סדר היום הציבורי בשנת 2006 כאשר אספסוף של גברים ונוער השתולל בבית קולנוע בקהיר, כשהוא תופס וקורע כל אישה שנקרתה בדרך. אך "לאחר כמה שבועות של דיון סוער", אומר מייטון, " השתיקה וההכחשה הרגילים שבו."

ההתקוממות המצרית עוררה רטוריקה נלהבת אודות חופש, רפורמה והתחלה חדשה למצרים. אך ההתקפה המחליאה על לוגאן מזכירה לנו שהאכזריות והשחיתות של מצרים אינן קשורות כלל למובארק ומשטרו. אף אומה או תרבות המשעבדים את מחצית האוכלוסייה כפי שנעשה במצרים ובחלק ניכר מהעולם הערבי אינן יכולות לשאוף לגדולה.

במכתב מפורסם שנכתב במהלך המהפכה האמריקאית בשנת 1776, אביגיל אדאמס, אשתו של ג'ון אדאמס, התחננה בפני בעלה: "זכור את הנשים. היה אדיב אליהן יותר מאבותיך...בחל במנהגים המתועבים שנהגו בנו כאל עבדים של בני מינך". זו הייתה עצה משכנעת עבור ארה"ב במאה השמונה עשרה. עבור מצרים של המאה ה-21, ועבור המזרח התיכון בכלל, עצה זו היא חיונית.

אם אין חירות לנשים – אין חירות כלל.

מצרים לקראת דמוקרטיה או דיקטטורה איסלאמית?

noreply@blogger.com (יואב כהן) — Sat, 12 Feb 2011 18:51:00 +0000

במאמר קצר בכתב העת האמריקאי "האינטרס הלאומי", ההיסטוריון הישראלי בני מוריס טוען שהסיכוי לדמוקרטיה במצרים הוא מצומצם מאד. הוא מסב את תשומת הלב לכך שמטעמי נוחות התקשורת הרבתה לראיין מצרים משכילים דוברי אנגלית, אשר הביעו תקווה ורצון לדמוקרטיה במצרים. אך בפועל, מוריס מזכיר לנו, מרבית תושבי מצרים אינם דוברי אנגלית ליברליים התומכים בזכויות אדם, והסיכוי שהקריאות לדמוקרטיה יתחלפו בקריאות "מוות לישראל וארה"ב", שנשמעו גם הן בשולי ההפגנות הוא גדול מאד, בנסיבות שנוצרו. בני מוריס טוען שהתקשורת המערבית הציגה תמונה מאד לא ייצוגית של המצרים ולכן הוא שואל: מה המצרים באמת רוצים?

זו שאלה שעניינה גם אותי – עד כמה ההפגנות למען הדמוקרטיה מייצגות את האוכלוסייה המצרית? אחרי הכל, מצרים מונה 80 מיליון נפשות, רובן חיות על תקציב של שני דולר ליום, שמחציתם מושקעים באוכל. שליש מהמצרים כלל אינם יודעים קרוא וכתוב, ו- 45% מהנשים אנאלפביתיות ( לפי כתבה זו, באנגלית) . על פניו נראה שאין במצרים תשתית אנושית ותרבותית מתאימה למשטר דמוקרטי. דוגמא מצוינת לאווירה השוררת במצרים היא היחס של החברה המצרית כלפי הקופטים. לאחרונה עבדתי על תזה שעסקה בנושא זה, ומתברר שהיחס לו זוכים הקופטים במצרים לאורך השנים, בפרט מאז היווסדות האחים המוסלמים (1928), מזכיר מאד את היחס כלפי היהודים באירופה בימי הביניים – דיכוי, אפליה, הדרה כמעט מוחלטת מהחיים הציבוריים לצד התקפות קטלניות ורצח ושוד מטעם השלטונות וכן מטעם קבוצות שונות.

בכל מקרה, שאלנו – ואכן ישנה תשובה. ד"ר דיוויד פולאק, ממכון וושינגטון לחקר המזרח הקרוב, ערך סקר טלפוני ופלאפוני (הסקר המלא באנגלית ניתן להורדה כאן) בקרב מדגם מייצג של 350 תושבי קהיר ואלכסנדריה. הסקר נערך בין ה 5 – 8 לפברואר, עם טעות דגימה של 6%. הממצאים העיקריים של סקר זה מפתיעים למדי:

1 – רק 15% מהמצרים הביעו שביעות רצון מהאחים המוסלמים, ורק 1% מהמצרים היו מצביעים בעד נשיא מטעם האחים המוסלמים. רק 12% מהמצרים טענו שהחלת השריעה היא בראש סדר העדיפויות שלהם. לפי דברי המרואיינים, הסיבות למרד הם מצוקה כלכלית, שחיתות ואבטלה.

2 - שליש מהנשאלים תמכו בהסכם השלום עם ישראל, 27% התנגדו והיתר אמרו "לא יודעים". רק 18% מהמצרים הביעו שביעות רצון מהחמאס או איראן. רק 5% אמרו שהמרד התרחש בגלל שהממשלה הייתה יותר מדי פרו-ישראלית.

3 - 36% טענו שמצרים צריכה לשמור על יחסים טובים עם ארה"ב, לעומת 27% שהיו נגד. מעל למחצית המרואיינים הביעו חוסר שביעות רצון מהדרך בה ארה"ב ניהלה את המשבר ואמרו שאין להם כלל אמון בארה"ב.

השורה התחתונה של יואב: התקשורת כהרגלה התמקדה בסיפור החיצוני, המרתק והסוחף מאד, אך סיפקה מעט מאד מידע מבוסס. הסקר הזה הוא בשבילי הפעם הראשונה שאני רואה נתונים המייצגים, במידה כלשהי, את דעת הקהל המצרית, ולהפתעתי הם מעודדים מאד.

בעיני העיסקה ארוכת השנים שנערכה בין המערב לדיקטטורים הערביים על רקע המלחמה הקרה הייתה עיסקה נואלת, ואני שמח שהיא מתחילה להתפרק. אני מקווה בכל לב שמצרים תהפוך עם הזמן למדינה הערבית המוסלמית הראשונה הזוכה בדמוקרטיה – אז באמת יהיה כאן "מזרח תיכון חדש"!

חצוצרות

noreply@blogger.com (יואב כהן) — Sun, 16 Jan 2011 08:25:00 +0000

בזמן האחרון אני אוהב לשמוע חצוצרות. הצליל שלהן נעים לי מאד, ופסנתר תמיד אהבתי לשמוע. הצירוף של השניים בשיר האהבה Trumpets של הלהקה הסקוטית The Waterboys יצר שיר שאני מאד אוהב עד כדי כך שאפילו התחשק לי לתרגם אותו, וזאת למרות שתרגום שירה איננו בדיוק התחום שלי. להנאתכם אני מצרף כאן הן את השיר והן את התרגום.

חצוצרות

האהבה שלך מרגישה

כמו צלילים של חצוצרה

אמרתי שהאהבה שלך מרגישה

כמו צלילים של חצוצרה

כן, האהבה שלך היא כמו הר נישא

ולבך כמו כנסייה

עם דלתות פתוחות לרווחה

ולהיות אתך

זה למצוא את עצמי בחלום הטוב ביותר

האהבה שלך מרגישה כמו חצוצרות

האהבה שלך מרגישה כמו שיא הקיץ

האהבה שלך מרגישה כמו

שיא, שיא הקיץ

החיים שלך כמו ים

כן, החיים שלך כמו ים,

אני רוצה לצלול פנימה, ערום

לאבד את עצמי במעמקייך

רוצה להיות אתך,

למצוא את עצמי בחלום הטוב ביותר

האהבה שלך מרגישה כמו חצוצרות

אנא, אל תעירו אותי

אל תנערו אותי

רוצה להיות אתך

כי להיות אתך

זה כמו להיות את

האהבה שלך מרגישה כמו חצוצרות

על טיפול פסיכולוגי בתרבות הערבית-מוסלמית

noreply@blogger.com (יואב כהן) — Tue, 04 Jan 2011 18:08:00 +0000

אחד המאמרים המרתקים שעבדתי עליהם השנה היה מאמר מאת פסיכולוג ערבי נודע מצפון הארץ, פרופסור מרואן דוואירי , המסביר את הקושי בטיפול פסיכולוגי בקרב אנשים החיים עדיין בחברה קולקטיביסטית, וכיצד המטפלים יכולים להתגבר על קשיים אלו. המאמר כתוב באנגלית ונקרא "ניתוח תרבות ופסיכותרפיה מטפורית בקרב לקוחות ערבים-מוסלמים" (המקור המלא בסוף הרשומה). כאן אני מבקש להביא סיכום ותרגום של חלקים מהמאמר לטובת המתעניינים בנושא.

ראשית דוואירי מסביר שהטיפול הפסיכולוגי המערבי מתבסס על הבנה אינדיבידואליסטית של האישיות, על פיה לאחר גיל ההתבגרות האדם נעשה ישות עצמאית. הטיפול הפסיכולוגי מתבקש כאשר האגו איננו מצליח לפשר בין מרכיבי הנפש האחרים – הסופר אגו והאיד. במקרה כזה הטיפול מעלה תכנים לא מודעים לתודעה והדבר מאפשר לאגו לתפקד בצורה טובה יותר. אבל מה קורה כאשר שיטת טיפול מערבית-אינדיבידואליסטית מיושמת בחברה לא-מערבית קולקטיבית?

כך כותב דוואירי:

"המטרה של הפיכת הלא-מודע למודע עשויה לסייע ללקוח המערבי, אך מטרה זו עלולה להיות למכשול בקרב לקוחות שיש להם זהות קולקטיבית, כיון שבנפשן של חברות קולקטיביות, תוכן לא מודע הוא תוכן אסור, דחוי ואולי אפילו כזה שהוענש בהתאם לנורמות ולערכים קולקטיביים. חשיפת תוכן לא מודע והעלאתו לתודעה איננה מבטיחה שהאגו יוכל להסתדר אתו טוב יותר, זאת לאור הלחצים המשפחתיים והחברתיים. התגלית שחשיפת קונפליקטים לא-מודעים עלולה להביא את הלקוח למאבק חריף עם המשפחה, שבו הוא קרוב לוודאי יובס, משאירה פצע פתוח. כדי להימנע מטרגדיה זו של הטיפול הפסיכואנליטי, אני מציע שתי אפשרויות: טיפול במטאפורות וניתוח תרבותי."

המחבר מציע שהמטפל יאמוד מראש את יכולתו של הלקוח להתמודד עם תוכן לא מודע ע"י בחינת :

"רמת האינדיבידואיזציה של הלקוח, יכולת ההתמודדות שלו והנוקשות של משפחתו. ניתוח מקיף של הקשר בין הלקוח למשפחה מאפשר הערכת רמת האינדיבידואיזציה של הלקוח ונוקשות משפחתו. כשהמטפל לומד כיצד הלקוח מתמודד עם נושאים שנויים במחלוקת במשפחתו, הוא יכול להעריך את יכולתו של הלקוח להתעמת עם משפחתו ולעמוד בתוצאות. לקוחות דתיים המגיעים ממשפחות מוסלמיות הם באופן טיפוסי ברמת אינדיבידואיזציה נמוכה יותר ונוטים לציית לחוקי הדת של המשפחה. לקוח ברמת אינדיבידואיזציה גבוהה יותר ועם אגו חזק ומשפחה גמישה צפוי לעמוד טוב יותר בתכנים מודחקים במהלך טיפול פסיכואנליטי. כשמטפלים בלקוחות שלא עברו אינדיבידואיזציה, בעלי אגו חלש וממשפחות נוקשות, המטפל עשוי להימנע מהעלאת תכנים לא מודעים לתודעה."

כאמור דוואירי מציע שתי שיטות טיפול: הראשונה היא טיפול במטאפורות, המשפיעות על הלא-מודע מבלי שהן חושפות אותו לתודעה של הלקוח. כך ניתן לדון בסוגיות קשות בצורה מרומזת ומעודנת, ועם זאת להשיג תוצאת טובות. כדי לעשות זאת על המטפל לזהות מטאפורה המייצגת את הבעיה, לתאר את הדרך בה הלקוח מבקש לשנות את המטאפורה ולדון עמו לגבי מה שהלקוח יכול ללמוד מהפתרון המטפורי ויישום הדבר בחייו. לדוגמא:

"כשביקשתי מנער מתבגר שתיאר את שיחותיו עם הוריו כ"לדבר אל הקיר", לזהות את המטאפורה, הוא מיד הבין שזה טפשי לדבר אל הקיר. כששאלתי אותו מה הוא רוצה מהקיר, הוא מצא דרכים הגיוניות להתמודד עם הקיר, כמו לפתוח חלון, להישען עליו, לטפס מעליו. שאלתי אותו מה הוא יכול ליישם בחייו מהבנה זו ואחריכן הוא היה יותר פתוח לשקול מחדש את תפיסתו לגבי הוריו והחוקים שהציבו לו."

דרך שנייה לטפל באוכלוסייה כזו היא ע"י ניתוח תרבות שהומצא במיוחד על מנת להתאים את הטיפול הפסיכואנליטי ללקוחות מתרבות קולקטיביסטית:

"לאחר ההתבגרות, היחידים בחברות קולקטיביסטיות נותרים, לרוב, תלויים במשפחה או בשבט. האישיות היא קולקטיביסטית, כלומר הצרכים והדחפים (האיד), והעמדות והערכים (אגו וסופר-אגו) אינם מופרדים מאלו של משפחותיהם. רגשות, התנהגויות ומחשבות - תלויים ברובם הגדול במשפחה. מקור האושר העיקרי ועל כן גם האיום, הוא המשפחה. הערכת המשפחה וקבלתה גורמים אושר, וחוסר הערכה ודחייה גורמים למצוקה. הקונפליקט העיקרי מתרחש בין היחיד למשפחה ולא בתוך האישיות של היחיד (הדגשה שלי -יואב).

באופן טיפוסי, חברות קולקטיביסטיות מתמודדות עם הקונפליקט הזה דרך נורמות וטקטיקות של "הסתדרות" ולא באמצעות מנגנוני הגנה. לדוגמא, מוסאירה (בעברית: הסתגלות - יואב), היא מיומנות בסיסית של התמודדות בקרב ערבים ומוסלמים. פירשו להסתדר עם הגישות, רצונות וציפיות של אחרים ע"י הסתרת הרגשות, המחשבות והגישות האמיתיים שלך. מדובר ביותר מאשר להיות דיפלומטי, זהו ערך חיובי וסגנון חיים שבו היחיד מסתגל לאחרים. אסתיע'אבה היא דרך נוספת, צד שני של אותו המטבע: רגשות, צרכים וגישות שלא באים לידי ביטוי מתבטאים הרחק מעין הציבור, בבדידות, על מנת להימנע מבידוד או מעונש. בתוך המערכת התרבותית הזו טוב יותר להסביר סימפטומים פסיכולוגיים באמצעות הבנה של מערכת היחסים בין היחיד למשפחה מאשר באמצעות הבנת התהליכים התוך-נפשיים."

דוואירי מציע להשתמש בניתוח תרבותי כאשר הלקוח סובל מקונפליקט בין האמונות לבין הצרכים שלו. המטרה היא למצוא ולאמץ ערכים חלופיים בתוך מערכת האמונות של הלקוח, שיוכלו להתאים טוב יותר לצרכים שלו. מקור עשיר לערכים חלופיים הוא הדת, ובמקרה זה הקוראן המכיל, כמו כל דת, ערכים סותרים רבים. דוואירי מציין שמבחינה זו מתנהלים כיום בעולם המוסלמי דיונים רציניים סביב נושאים כמו פוליגמיה, גירושין, זכויות האישה ועוד, בטווח שבין הליבראלי לשמרני, בדיוק כפי שניתן למצוא במערב. רצוי שפסיכותרפיסטים העובדים עם מוסלמים יהיו ערים למחלוקות הללו על מנת להשתמש בהן בניתוח תרבותי.

המשך המאמר מתאר בפירוט רב טיפול בנער מסוים בשיטות שהוזכרו כאן.

השורה התחתונה של יואב: התרבות המערבית נוטה להתעלם לחלוטין מההיבטים הנפשיים של ההתנהגות הקולקטיבית של חבריה, כלומר מההיבט הנפשי של הפוליטיקה. אבל אם ניישם את המאמר הזה לחיים הפוליטיים שלנו, ניתן לתאר את הסכסוכים בין דתיים לחילוניים, בין ערבים ליהודים, ובין מזרחים לאשכנזים – השסעים המרכזיים בחברה הישראלית - כסכסוכים בין חברה ותרבות קולקטיביות לבין חברה ותרבות אינידיבידואליסטיות. מנקודת מבט כזו ישנם ערבים, מוסלמים ונוצרים, יהודים דתיים מכל הסוגים, אשכנזים ומזרחים הנמצאים בקצה האינדיבידואליסטי של הויכוח הזה, וכמובן ישנם רבים הנמצאים בקצה הקולקטיביסטי שלו. בכל אופן יש הבדלים חשובים בתוך הקבוצות הללו. ניתן לראות את המאבק של האסלאם הקיצוני עם התרבות המערבית כמאבק בין חברה קולקטיביסטת, החשה מאוימת מאד, לבין חברה אינדיבידואליסטית הבזה לתרבות הקיבוצית הזו (תוך שהיא מתגעגעת אליה, ובמקרים מסוימים אף מעריצה ומעודדת אותה...).

לטעמי, הבעיה איננה בתרבות זו או אחרת, אלא בחד-צדדיות של שתיהן. התרבות המערבית הקצינה מדי את האינדיבידואליזם, ואילו תרבות המזרח (וזה כולל לא רק את ארצות האסלאם אלא גם את ארצות המזרח הרחוק כמו סין, יפן וקוריאה) עדיין איננה מאפשרת לחבריה מידה נאותה של אינדיבידואליזם.

הפתרון הוא נדוש למדי – שביל הזהב. כלומר, הפתרון נמצא בידי אלו המצליחים לפשר ולאזן בין שני הצרכים החיוניים של הנפש האנושית: הצורך בהתפתחות אינדיבידואלית, כלומר בהגשמה עצמית, לצד הצורך בקרבה אנושית, בשייכות לקבוצה. אולי יום אחד, במידה ויהיו מספיק אנשים מאוזנים כאלה, תיווצר תרבות מאוזנת יותר העונה על כל הצרכים של חבריה, ואולי, אפילו, אנחנו כבר בדרך לשם. בעיני, המאמר של פרופסור דוואירי בהחלט מהווה עדות לכך.

ביבליוגרפיה:

Dwairy, M. (2009). Culture analysis and metaphor psychotherapy with Arab-Muslim clients. Journal of Clinical Psychology: In Session, 65(2), 199-209.

noreply@blogger.com (יואב כהן) — Sun, 02 Jan 2011 19:26:00 +0000

קריקטורה זו היא אחת מתוך סדרת קריקטורות הנקראת "מימי ויוניס" , פרי עטה של האנימטורית נינה פיילי. למימי יש אוזניים מחודדות, וליוניס יש אוזניים נפולות.

נינה פיילי היא אמנית המתגוררת בארה"ב וידועה כיוצרת של הסרט המצויר "סיטה שרה את הבלוז", המבוסס על האגדה ההודית "הרמאיאנה". הסרט נוקט עמדה אוהדת כלפי סיטה, ולדברי היוצרת זהו "סיפור על אמת, על צדק ועל קריאתה של אישה ליחס שוויוני". מעבר לכך שהסרט מיוחד מאד ואפילו מהמם מבחינה ויזואלית, הוא יוצא דופן גם מבחינה זו שהוא מופץ חינם לכל דורש. אפשר, למשל, לראות אותו באיכות מעולה ביוטוב.

הסיבה לכך היא שהיוצרת השתמשה בסרט, בין היתר, במוסיקה מתחילת המאה של הזמרת אנט הנשו. לאחר שטיפלה בנושא זכויות היוצרים, נדהמה לגלות, עם סיום יצירת הסרט, שנותרו תביעות רבות נוספות המסתמכות על חוקי זכויות יוצרים ישנים של מדינות שונות בארה"ב, שהן נוספות על חוק זכויות היוצרים הפדראלי. המאבקים עם בעלי זכויות היוצרים, שדרשו הון רב על מנת שתוכל לפרסם את הסרט, העירו את תשומת לבה של נינה לבעיות שזכויות היוצרים גורמות ליוצרים עצמם ולכל צרכני התרבות באשר הם. לכן החליטה להצטרף לתנועה של תרבות חופשית, המבקשת ליצור תרבות של "מותר להשתמש בתרבות" במקום תרבות של "צריך לבקש רשות". לאור זאת הסרט מופץ חינם לכל דורש, והיוצרת (שפתרה את הבעיות החוקיות עם בעלי זכויות היוצרים) מתפרנסת (בהצלחה!) ממודל עסקי של תרומות ומוצרים נלווים. הסרט עצמו זכה לשבחי הביקורת ותורגם לשפות רבות, כולל עברית. פרטם נוספים על מקומות אשר בהם ניתן להוריד או לקנות את הסרט והכתוביות ניתן למצוא באתר הויקי של הסרט.

סדרת הקריקטורות נראית חדשה למדי והיא מופצת חינם לכל דורש – ניתן לעשות עמן כל מה שרוצים, כולל, אני מניח, גם לתרגם אותן כפי שעשיתי כאן. מי שמעוניין לתמוך ביוצרת יכול להפיץ את הקריקטורות ו/או לקנות את הספר של מימי יוניס. בכל מקרה, מה ששבה את לבי, מעבר לאידיאולוגיה של חופש, (שאני מצדד בה) הוא העדינות והרגישות של הסדרה הזו. יש ליוצרת, לטעמי, יכולת להביע עומק רגשי ואבחנה חדה מאד במתכונת קצרצרה – וזו יכולת שאני מעריך מאד.

בכל אופן, אני מתכוון מדי פעם לתרגם קריקטורות שלה ולשים אותן בדף הפייסבוק שלי (כלומר, לא בבלוג) ואתם מוזמנים לראות אותן שם.

בעיית הרוע בעולם - הפרשנות היונגיאנית לאגדה על ג'ון בַּעל פה הזהב

noreply@blogger.com (יואב כהן) — Thu, 02 Dec 2010 12:33:00 +0000

המלך והגוויה – ג'ון בַּעל פה הזהב

נתקלתי לראשונה בתאוריה היונגיאנית דווקא במהלך שירותי הצבאי. צירוף מקרים, שיונג ודאי היה אוהב, הפגיש אותי עם ספרו של אריך נוימן "פסיכולוגיית המעמקים ומוסר חדש". קראתי את הספר הקצר והמנומק היטב בשקיקה - התאוריה נראתה לי הגיונית לחלוטין. אחרי השחרור המשכתי להתעמק בתאוריה היונגיאנית, וכאן ברצוני להביא קטע מאחד הספרים היונגיאניים המקסימים ביותר שקראתי. מדובר בספרו של היינריך צימר "המלך והגוויה: סיפורים על כיבוש הרוע על ידי הנפ ש". למרבה הצער רבים מספריו של יונג, נוימן וחוקרים יונגיאניים אחרים לא תורגמו עדיין לעברית (אם כי בשנים האחרונות הוצאת רסלינג עושה עמנו חסד בעניין זה) וגם ספרו של היינריך צימר נמנה עם אלה.

הספר כולל כמה מיתוסים מן המערב ומן המזרח העוסקים במה שנקרא במינוח היונגיאני "בעיית הצל" - כיצד הנפש מתמודדת עם כל החומרים שהיא נאלצת להדחיק ולהכחיש במהלך התפתחותה. על פי התיאוריה היונגיאנית, ההתגברות על הצל, עיכולו והפנמתו ע"י הנפש הם אבני דרך הכרחיות בדרך אל השלמות הנפשית. זוהי בעיה שכל הדתות בעולם נדרשו לה שוב ושוב והיא כמובן מופיעה כל יום בתקשורת ובחיינו האישיים. כאן אביא תרגום של מיתוס אחד ואת הפרשנות של צימר למיתוס זה. המיתוס שבחרתי הוא המיתוס על חייו של ג'ון בַּעל פה הזהב והוא אחד האהובים עליי ביותר. הרי הוא לפניכם:

בעיית הגאולה של האדם דרך אינטגרציה של הרוע מוארת מזווית נוספת ומפתיעה ע"י אגדה גרמנית מימי הביניים, גרסה אפלה ועל-טבעית של חייו של הקדוש ג'ון קריסוטום "בַּעל פה הזהב", ההגמון המפורסם של קונסטנטינופול שנולד בעיר אנטיוך בערך בשנת 345 לספירה. רהיטות לשונו זיכתה אותו באהבת העם, וקנאותו לרפורמות סגפניות בכנסייה השניאה אותו על רבים בחצר. לאחר שהכניע מועצות כנסייה, קיסרים ואפיפיורים הוא מת בגלות בגיל 62.

וזהו הסיפור המוזר: היה היה ברומא אפיפיור שנהג לצאת ולרכב על סוסו, יחד עם אביריו. היה זה מנהגו, בעת סיורים אלו, לפרוש מן החבורה ובעודו על הסוס – להתפלל לבדו. בעיצומה של אחת התפילות האדוקות הללו הוא שמע קול קורא וחשב לעצמו: "הו, איזה קול מעורר רחמים!" הוא רכב לכיוונו, אך כשהקול נשמע שוב הוא הסתכל אנה ואנה ולא ראה איש.

לבסוף הבין האפיפיור שהוא שומע את קינתה של רוח. הוא ביקש מן הרוח, בשם אלוהים, להכריז על עצמה. "אני נפש אומללה," ענה הקול, "המתייסרת באש הגיהינום." ברחמיו, האפיפיור שאל כיצד ניתן לפתור את הנפש האומללה מייסוריה. "אתה אינך יכול לסייע," הייתה התשובה, "אך ישנו ברומא איש אדוק הנשוי לאישה חסודה, וידוע לי שהיא עומדת ללדת לו ילד שיהיה קדוש ושמו יהיה ג'ון והוא יהיה כומר. אם כומר זה יאמר בשמי שש-עשרה מיסות, אשוחרר מאש הגיהינום הזו." הרוח אמרה באיזה רחוב ניתן למצוא את אותו הילד ובצרחה אחרונה, מקפיאת דם, נעלמה.

האפיפיור חזר לעיר וחיפש אחר הזוג האדוק. משנמצא הזוג הוא התחנן שיאמרו לו מתי ילדם ייוולד. הוא נשא את התינוק אל חצרו, ולאחר שהוטבל בשם ג'ון, פרס חסותו עליו ודאג לו כאילו היה בנו שלו.

ג'ון נשלח לבית הספר בהיותו בן שבע אך בלט ביכולתו הירודה. הבנים האחרים החלו לועגים לו והוא התבייש. לכן בכל יום כשהלך לכנסייה הוא התפלל לדמותה של מריה הקדושה שתסייע לו בלימודיו. יום אחד שפתיה של דמות הקדושה שבכנסייה נעו והבתולה פתחה פיה ואמרה: "ג'ון, נשק את שפתיי וכך תמלא דעת ותשלוט בכל האמנויות. תהיה בר דעת יותר מכל אדם אחר עלי אדמות." הילד פחד אך דמות הבתולה עודדה אותו. "נשק אותי, ג'ון. בוא! אל תפחד." הוא לחץ את פיו הרועד אל שפתיה של האישה המבורכת ונישק אותה, ובנשיקה זו שאב אל תוך עצמו חכמה וידיעה מופלאה של האמנויות.

ג'ון שב לבית הספר והתיישב כדי להקשיב וללמוד, אך התברר שהוא יודע יותר מכל האחרים יחדיו והוא לא נדרש עוד ללמוד. סביב פיו הייתה טבעת מוזהבת שזהרה ככוכב. עמיתיו נדהמו: "כיצד קרה שפתאום אתה יודע הכול? הרי רק אתמול לא ניתן היה ללמד אותך גם בעזרת שוט!" הוא סיפר להם על הנס שקרה לו ושבזכותו הוא זכה בפה הזהב ומאז הם כינו אותו "בַּעל פה הזהב". "תואר זה מגיע לך," הם אמרו, "כי המילים הזורמות מפיך הם כמו זהב." ומאז אותו היום היה זה ג'ון בַּעל פה הזהב שלימד את כל השיעורים בבית הספר.

האפיפיור הטוב אהב מאוד את ג'ון בַּעל פה הזהב, ומאחר שאצה לו הדרך לשחרר את הנשמה המתייסרת מן הגיהינום, הוא הסמיך את הילד לכמורה בהקדם האפשרי. ג'ון חגג את המיסה הראשונה שלו כבר בגיל שש-עשרה. אך בעומדו ליד המזבח חלפה מחשבה מטרידה במוחו: "הו אלי, אני עדיין צעיר מדי מכדי להיות לכומר. אם אבקש קשר כזה עם אלוהים לפני שאהיה מוכן לכך באמת ובתמים – בוודאי יהיה דבר מנוגד לרצון שמיים. אני אצטער על היום הזה לעולמי עד." הוא המשיך לומר את המיסה אך החלטה החלה להתגבש במוחו. "רכוש חומרי מזיק לנפש. לכן אני נשבע להקדיש את עצמי לעניים, למען אלוהים. כשהסעודה לכבוד המיסה הראשונה שלי תסתיים, אפרוש אל היער ואשאר שם כנזיר כל חיי. הו, מתי כבר תיגמר המיסה הזו," הוא חשב, "כמה ארוכה היא!"

האפיפיור, לבו מלא שמחה, ערך סעודה לכבוד ג'ון וכולם חגגו את ההסמכה המוקדמת, אך העלם הצעיר נותר נחוש בדעתו. כשהקהל התפזר הוא התגנב החוצה, לבוש בבגדי דלות ונושא עמו בקושי חצי כיכר לחם.

כשהאפיפיור למד על כך הוא היה מודאג מאוד ואנשיו חיפשו בכל מקום אחר העילוי שנעלם. אך ג'ון התקין לעצמו צריף עשוי קליפות עצים ועלים במחבוא במעמקי היער, ליד מעין ועל קצהו של צוק. מעונו לא התגלה. הוא נשאר שם כשהוא ניזון משורשים וצמחי תבלין ומשרת את האל יומם וליל. הוא התפלל, צם ונותר ער תמיד, במסירות איתנה.

במרחק לא רב מן היער שבו ג'ון בנה את משכנו עמד ארמון ובו חי קיסר. יום אחד יצאה בתו של הקיסר עם נשות הפמלייה שלה לקטוף פרחים. לפתע התעוררה סערה אדירה ושטפה את הארץ, והרוח הייתה כל כך חזקה עד שהרימה את כל הנשים המבוהלות מעלה-מעלה. כשהונחו שוב על פני האדמה הן גילו שהנסיכה איננה עוד עמן, אך הן לא יכלו כלל לשער להיכן נשאה אותה הרוח. כשסיפרו על כך לקיסר הוא היה כמובן מודאג מאוד וחיפש אחריה בכל מקום, אך לא עלה בידו למצוא את הנסיכה המלכותית היפהפייה.

למעשה, הסערה הניחה אותה ללא פגע בדיוק על מפתן משכנו של ג'ון. היא הייתה אבודה ואובדת עצות, אך משראתה את הצריף הקטן וג'ון בתוכו, כורע בתפילה, היא חשה שוב בטוחה. היא קראה. בשומעו את קולה הצלול הפנה הקדוש הצעיר את ראשו אליה ומשראה אותה – נבהל. הנערה התחננה אליו שלא ישאיר אותה בחוץ לגווע ברעב או ליפול טרף לחיות היער. לבסוף הוא שוכנע להכניס אותה אל תאו כיוון שסבור היה שאם יתיר לה למות, יימצא אשם בכך בעיני האל.

עם זאת, ג'ון נטל את מקלו וסימן קו על רצפת התא וחילק אותו לשניים. הוא הקצה צד אחד לנערה. הוא ציווה עליה לא לחצות את הקו אלא לחיות בחלק התא שלה חיים המתאימים לאישה מתבודדת. כך הם המשיכו זמן מה, זה לצד זו, כשהם צמים, מתפללים ומשרתים את האל, אך השטן קינא בחייהם הקדושים ולילה אחד הוא הצליח לפתות את ג'ון לחצות את הקו וליטול את הנערה בזרועותיו, והם חטאו. לאחר מכן נתקפו השניים ייסורי חרטה.

ג'ון פחד שאם הנערה תישאר עמו הוא ימעד שוב ולכן הוביל אותה אל קצה הצוק ודחף אותה. אך ברגע שעשה זאת, הבין שחטא בחטא איום עוד יותר מן הקודם: "הו, יצור אומלל ומקולל שכמותי!" הוא זעק, "עתה רצחתי נערה תמימה זו. מעולם לא היה עולה בדעתה לחטוא אלמלא פיתיתי אותה אני, ועתה קיפחתי את חייה. אלוהים בוודאי ינקום בי על חטא איום זה לעולמי עד."

בייאושו כי רב נטש ג'ון את משכן הנזירות שלו ועזב את היער. "אדוני, אלוהי," קונן, "עזבתני." לאחר זמן מה חש זיק של תקווה: "אתוודה," הוא החליט, ועשה דרכו אל האפיפיור, התוודה והביע חרטה. אך הסנדק שלו, שלא זיהה אותו, הפנה גבו אליו בזעם קדוש ונורא: "הסתלק לך! נהגת כמו בהמה בנערה תמימה זו," אמר האפיפיור, "והחטא רובץ על ראשך."

"לא אטיל ספק באלוהים," חשב ג'ון לעצמו ושב לצריף שלו, מיוסר עד מאוד, ושם הוא כרע על ברכיו והתפלל ונשבע את השבועה הבאה: "מי ייתן והאל, שרחמיו גדולים מחטאיי, יקבל בחן את מעשה הכפרה שאני מטיל על עצמי. אני נשבע להלך על ארבע, כמו בהמה, עד שאזכה לחסדו של האל אשר ברחמיו ייתן לי סימן שזכיתי לכפרה."

ואז הוא הניח את ידיו על הקרקע והתהלך על ארבע, וכשהתעייף הוא זחל אל הצריף שלו ושכב שם כמו חיה. וכך הוא חי שנים רבות, ומעולם לא זקף את גבו ולא עמד על רגליו כאחד האדם. בגדיו נרקבו ונפלו ממנו, עורו הפך גס ושעיר ולא ניכר בו עוד צלם אנוש.

בינתיים אשתו של הקיסר ילדה ילד נוסף והאפיפיור התבקש להטביל אותו. הוא בא ונטל את התינוק בידיו אך זה זעק בקול רם: "לא אתה הוא זה שנועד להטביל אותי." האפיפיור נדהם ונמלא פחד וניסה להשקיט את התינוק ,אך הלז התמיד בהתנגדותו וכששאלו לרצונו אמר: "ג'ון הקדוש, האיש הקדוש, הוא האיש שיטביל אותי. אלוהים ישלח אותו אליי מן היערות." האפיפיור השיב את התינוק אל האומנת שלו ופנה אל הקיסרית ושאל: "מי הוא אותו ג'ון הקדוש אשר יטביל את התינוק?" אך איש לא ידע לענות על כך.

בערך באותו הזמן לכדו ציידיו של הקיסר יצור מוזר מאוד, והם לא יכלו להעלות בדעתם מהי חיה זו. אך כיוון שהיצור לא התנגד הם לכדו אותו, השליכו מעליו יריעה וכפתו את רגליו. הם הביאו אותו אל ארמון הקיסר, וכשפשטה השמועה באו המוני העם לראות את היצור, אך החיה זחלה מתחת לספסל וביקשה להתחבא.

בין המבקרים הייתה גם האומנת של התינוק וגבירות ואבירים רבים. התינוק הורה: "הראו לי את היצור." משרת האיץ בחיה ופעמיים היא נמלטה בחזרה למחבואה, אך בפעם השלישית היא נותרה חשופה לעין כל. אז פנה אליו התינוק שזה עתה נולד: "ג'ון, אדוני היקר," אמר התינוק בקול רם וברור, "עליי להיות מוטבל על ידך."

היצור הגס, השעיר והמשונה הרוכן על ארבע השמיע קול חזק וברור וענה: " אם אמת יש בדבריך וזהו רצון האל, פתח פיך בשנית."

התינוק שזה עתה נולד ענה: "אבי היקר, מדוע אתה מתמהמה? עליך להטביל אותי."

ואז ג'ון קרא בקול לאלוהים:" הו אלי, תן לי לדעת שבקולו של ילד זה כיפרתי על חטאיי."

והילד המשיך: "ג'ון היקר, זהו יום שמחתך שכן האל סלח לך על כל חטאיך. קום, אפוא, ובשם האלוהים – הטבל אותי."

ג'ון הרים את גופו מן האדמה והזדקף כאחד האדם. הזוהמה והלכלוך שדבקו בעורו נשרו מיד כקליפת עץ מיובשת, וגופו נהיה שוב צח, מבריק וחלק. הובאו לו בגדים והאפיפיור והאצילים ברכו אותו לשלום. כשג'ון הטביל את הילד האפיפיור הזמין אותו לשבת.

"אבי היקר," אמר ג'ון, "האינך מזהה אותי?"

"לא," אמר האפיפיור.

ג'ון אמר: "הרי אני הילד שהיית לו סנדק. הטבלת אותי במו ידיך ושלחת אותי לבית הספר ובעודי נער צעיר ביותר הסמכת אותי לכמורה. אך בעת שחגגתי את המיסה הראשונה חשבתי שלא יהיה זה נאה ליטול את לחם הקודש בידיים שאינן מוכנות לכך, ולכן לאחר המיסה התגנבתי החוצה אל היער ושם התפללתי, סבלתי, חטאתי והבעתי חרטה כל השנים הללו." ג'ון תיאר במלוא הכנות כיצד פיתה את הנערה ורצח אותה והוא התוודה על חטאו לפני האפיפיור בעצמו.

הסיפור סופר גם לקיסר ולבו כבד עליו."הייתה זו בתי האהובה," חשב, והוא ביקש מג'ון להוביל אותו אל הצוק שממנו הופלה הנערה. "אולי שם נמצא את עצמותיה," אמר ,"ונעניק להן קבורה נוצרית הגונה." ג'ון הנחה את הציידים אל הצריף שבו תפסו אותו ואז רכב עמם בתוך היער עד הצוק. כשהם הביטו מטה הם הבחינו בדמותה של אישה צעירה היושבת בשקט לבדה למרגלות הצוק.

ג'ון קרא אל הדמות הבודדת: "מדוע את יושבת כך למרגלות הצוק?"

והיא ענתה: "הרי אינך רואה מי אני?"

"לא," אמר ג'ון, "אינני רואה."

"אני זו שבאתי אל תאך," אמרה היא, "ואתה דחפת אותי אל מעבר לצוק."

ג'ון נדהם.

"האל נשא אותי," היא אמרה, "כך שלא נפגעתי כלל." ואכן, באמצעות נס גדול היא ניצבה שם, יפהפיה כתמיד ולבושה בבגדי מלכות.

הקיסר והקיסרית אימצו אותה אל לבם והודו לאל שהשיב להם את בתם. אז פנה האפיפיור לעשות את דרכו לרומא וביקש מג'ון שיבוא עמו.

"כמה מיסות אמרת, בני היקר?" שאל האפיפיור.

"לא יותר מאחת." ענה ג'ון.

"אבוי!" אמר האפיפיור.

"מה קרה, אבי היקר?"

"אני נמלא צער כשאני חושב על אותה נשמה אומללה המתייסרת באש הגיהינום."

ג'ון אמר: "הו, אבי הקדוש, למה כוונתך?"

ואז תיאר הסנדק שלו את המפגש שלו עם הקול הסובל, וג'ון גילה שהוא יכול לגאול את הנשמה אם רק יאמר שש-עשרה מיסות. "זו הסיבה," אמר האפיפיור, "שבגללה גידלתי אותך להיות כומר."

ג'ון אמר מיסה אחת ליום במשך ששה-עשר יום, והנשמה הסובלת ניצלה ממכאוביה. כשהגיע הזמן, האפיפיור מינה את ג'ון להגמון, והוא מילא את התפקיד בצניעות, כשהוא משרת את האל במסירות מוחלטת. דרשותיו היו כמו מחרוזות מזהב והוא זכה שוב לכינוי "ג'ון בַּעל פה הזהב". הוא כתב ספרים רבים על האלוהים וכשהדיו יבש הוא המשיך לכתוב בפיו והאותיות שזרמו אז מעטו היו מן הזהב הטהור ביותר.

***

עד כאן הסיפור עצמו. במהלך הספר צימר מוסיף פרשנות משל עצמו לסיפורים שהוא מביא. מאחר שפרשנותו מתייחסת לסיפורים ונושאים אחרים בספר אביא כאן רק תמצית של הדברים. והרי תמצית הפרשנות של צימר:

1 - סיפור זה הופיע לראשונה בדפוס בשנת 1471, 18 שנה לפני הולדתו של מרטין לותר, האינדיבידואל הגדול אשר מיקד והעצים כמה מן הרעיונות העולים בסיפור, ושבאמצעותם האדם המערבי המודרני גילה את עצמו מחדש, ובהם – הרעיון שפג תוקפה של הכריזמה של הדת המסורתית העוברת בירושה מדור לדור. כך אנו רואים שהאפיפיור בסיפור זה איננו מסוגל להציל את הנשמה האומללה וגם אין בכוחו להטביל את התינוק.

2 - רק החוטא יכול להפוך לקדוש כיוון שרק דרך חטא אישי, סבל וחרטה ניתן לזכות בחסדיו של האל המאפשרים לפעול בשמו ולהעניק מחסדו לעולם. דרכו של ג'ון נסללה עבורו על ידי כוחות שונים שלא דרשו ממנו ניסיון, חוויה או עמידה בפיתוי. אך ג'ון חש אינטואיטיבית שבלא ניסיון אין הוא יכול למלא את תפקידו כראוי – לא ניתן להיות כומר ולהעניק מחסדי האל בלי היכרות עם החיים עצמם. ג'ון חש שמי שעושה כך – עובר על חוקי החיים, שהרי כיצד יוכל הוא לפתור אדם מחטא אם הוא עצמו לא יודע מהו חטא? בזכות האינטואיציה שלו ואופיו הכנה, ג'ון לא מתפתה להאמין לאפיפיור או ליהנות ממתנת הדעת שקיבל ושזיכתה אותו בהערצת הכול. ג'ון מבין שיש פער עצום בין משרת הכומר שהוא עומד לקבל על עצמו לבין אישיותו התמימה וחסרת הניסיון. על מנת להתגבר על הפער הזה ג'ון נאלץ לרדת למעמקים – ולהפוך לחיה. הוא נאלץ להתמודד עם הכוחות החיוניים, החייתיים הטמונים בו, להיכנע להם, להודות בהם, להתנסות בהם ולשלב אותם באישיותו – ורק אז יכול היה לחזור ולהיות מה שנועד להיות מלכתחילה: אדם קדוש.

***

עד כאן הפרשנות של צימר. ועכשיו, אם יורשה לי, אוסיף כמה מילים משל עצמי על הסיפור הזה.

אחד מעקרונות היסוד של התיאוריה היונגיאנית נוגע למסלול ההתפתחות של הנפש האנושית. יונג סבר שלהתפתחות זו יש התחלה, אמצע וסוף ושמדובר בהתפתחותה של התודעה עד לשלמות. פירוש הדבר הוא צמיחתו של מרכז התודעה העצמית – האגו – ביסוסו וחיזוקו בעיקר על ידי הדחקה והכחשה ולאחר מכן , ובסופו של דבר, שילוב התכנים הלא- מודעים כך שנוצרת נפש שלמה, מודעת לגמרי. נפש זו מקבילה לנפש הבודהה. ובאמת, להבנתי, יונג הגיע בתיאוריה שלו, במונחים מערביים, בדיוק לאותה הנקודה שהגיע אליה הבודהיזם. מסלול ההתפתחות של הנפש האנושית תואר על ידי אריך נוימן בספר "תולדות התודעה", המפרט את שלבי התפתחות התודעה הגברית, ובספר "האם הגדולה" המתווה את מסלול ההתפתחות של התודעה הנשית. שני הספרים תורגמו בעבר הרחוק לעברית אבל למרבה הצער כיום כמעט בלתי אפשרי למצוא אותם אפילו בחנויות יד שנייה, ובכל מקרה מחירם יקר מאוד. לעומת זאת אין שום בעיה להשיג אותם חדשים לגמרי באנגלית.

ספרו של צימר מתאר באמצעות אגדות מתרבויות שונות, מן המזרח והמערב, את מסלול ההתפתחות הזה. כאן אנו נמצאים בשלב שבו האגו כבר חזק מספיק, ועתה על היחיד לחזור ולהשיג מחדש את כל החומרים אשר אבדו לנפש בעת התפתחותה ונמצאים, חבויים ומאיימים, בלא מודע. בתרבות המערבית מדובר בדרך כלל בהיבטים האינסטינקטיביים של האדם, כלומר היצרים, ובפרט יצר המין, שכה הרבה להעסיק את העולם הנוצרי.

תהליך ההתפתחות של התודעה הוא תהליך של אינדיבידואיזציה: תהליך שבו היחיד הופך ליותר הוא עצמו ופחות חלק מהקבוצה. למעשה, התרבות המערבית כולה עוברת תהליך זה כבר מאות שנים, והיא גוררת אתה את כל העולם, שלא תמיד מרוצה מכך וברור למה – זהו תהליך קשה ומכאיב המפרק את האחדות הקמאית של הקבוצה והשבט ומחליף אותה בבדידות וחוסר וודאות של היחיד, העומד לבדו נוכח העולם, הבורא, עצמו וגם נוכח הקבוצה שבתוכה הוא גדל.

בתהליך האינדיבידואיזציה, הממסד הוא חסר אונים כיוון שהממסד איננו מכיר ביחיד. שום ממסד לא יכול להכיר ביחיד או להכיר את היחיד כי הממסד מעצם הגדרתו איננו עוסק ביחידים אלא בקבוצות, בכללים, בנורמות חברתיות המקובלות ובייחוד – בהיצמדות לקיים. הממסד תמיד קיים כדי לשמור על הקיים והיחיד העובר תהליך של אינדיבידואיזציה תמיד מערער על יציבות זו. בסיפור זה אנו רואים יפה את הסתירה המוחלטת בין יחיד לממסד כאשר ראש הממסד כלל איננו שם לב מי עומד מולו וכמו במקרים רבים אחרים – הממסד מעוניין רק להשתמש בכישרונו של ג'ון לצרכיו. הממסד אינו מתעניין במה שקורה לנפש של ג'ון ובמחיר שהוא ישלם. לכן, עבור אינדיבידואלים, הלקח הוא שיש להיזהר מן הממסד ולא להתפתות לביטחון ולוודאות שהוא מעניק, כיוון שאלו עומדים בסתירה להתפתחות הנפש. אגב, בתחום האמנות הסתירה בין האמן לממסד בולטת לעין וצורמת פי כמה – ראו מאמר זה להרחבה בעניין.

נקודה נוספת ואחרונה שראויה לציון היא נושא האחריות. ג'ון מקבל אחריות מלאה על מעשיו, למרות שבתקופתו ובעצם במשך כל ההיסטוריה האנושית ועד ימינו, בני האדם נוטים להאשים את זולתם כשקורים להם דברים בלתי נעימים. אחד הסודות החשובים ביותר של ההתפתחות האישית הוא קבלת אחריות מלאה לא רק על הכוונות שלנו, אלא גם על תוצאות המעשים שלנו - הכוונות משקפות את המודע שלנו אך התוצאות משקפות את הלא מודע. כלומר בראייה היונגיאנית, מהלך חיינו אינו מקרי אלא מבטא את הניסיון של הלא מודע לספק לנו צרכים נפשיים שלנו שאיננו מודעים אליהם. הקשיים שאנו חווים בחיינו הם מסר התובע מאתנו להתפתח נפשית לכיוון מסוים. לפיכך ג'ון היה זקוק לחטא. למעשה, אף הצהיר על רצונו להכיר את החטא בתחילת דרכו - איזה חטא, מתי, היכן וכיצד החטא הזה יתרחש, ג'ון לא ידע והוא השאיר זאת בידי האל, אשר סיפק לג'ון את החטא שנפשו שלו הייתה זקוקה לו על מנת להגשים את ייעודה. יחד עם זאת, כשהתודעה מספיק מפותחת היא יכולה לזהות את הצרכים הנפשיים בצורה ישירה ומהירה יותר, לספק אותם בלי להזדקק למעשים כל כך קיצוניים כמו רצח ומבלי לסבול כל כך הרבה.

התפתחות נפשית, כלומר התפתחות של התודעה והתקדמות בתהליך האינדיבידואיזציה של היחיד, הקבוצה ואף של חברות ותרבויות שלמות תלויה בנטילת אחריות. היכולת לקבל אחריות תלויה בכנותו של היחיד עם עצמו וגם באינטואיציה בריאה, שתי תכונות שהתרבות המערבית איננה מעודדת, למרבה הצער.