בלי למצמץ

טיול של ערב חג

2011-10-12T13:17:00.000+02:00

לכבוד זה שהיה יום כייפי, מזג אויר מקסים, ובכלל כיף חיים, החלטתי לחזור מהשוק הביתה ברגל.
המסלול היה בערך כזה:

View Larger Map
ראיתי מאעכרים מוכרים אתרוגים שלוש בעשרים ושלא תתקעו בלי ערבה לחג [כך במקור] ובסמטאות ליד השוק הבוכרי במאה שערים פגשתי פתאום מכר מהאוניברסיטה. לא שמתי לב בכלל שאת כל הדרך הזו עשיתי עם חולצה של שלום עכשיו שכתוב עליה שתי בירות לשני עמים. וככה הכנסתי את החג :]
חג שמח!

J14 - שיר מהפיכה

2011-08-14T02:13:00.001+03:00

בינתיים האדמה חמה
אני רוצה אותה
בוערת אבל מפחד
שאם אגביר
מדי את האש אז האדמה
תרתח

תוקדח והכל
לא יהיה ראוי למאכל
אדמה או למהפיכה
כי בשביל מהפיכה
צריך רק בעירה
אש נמוכה וקבועה
קצת כמו אורז

מחשבות על אלוהים

2011-07-03T17:31:00.002+03:00

אלוהים לא מרחם על ילדי הגן, בטח שלא על ילדי בית הספר ועל השאר אין בכלל מה לדבר. אלוהים הוא בן זונה. כמה קל ונח היה לי להאשים את אבא שלי. כמה קל ונח היה לי לאמץ את הלייט מוטיב הזה. יש לי המון סיבות טובות מאוד לקשר הלא קיים ביננו, המון סיבות שהן ברובן הגדול שלי, אבל יש דברים שיכולים לרדת לו מהגב. יש דברים שהוא לא אשם בהם. יש דברים שהם פשוט לא קשורים אליו, כמו שלא הכל קשור אלי. למשל כל הסיבוך המטורף שיש לי עם כעס ושהבנתי שזה לא שייך אליו, זה שייך למקום אחר, זה שייך לבי"ס יסודי. זה שייך לכעס הגדול מאוד שהרגשתי, ילד מאוד רגיש בתוך כיתה של ילדים רגילים ונורמליים שחלקם טובים וחלקם רעים וחלקם חכמים וחלקם פחות וכולם ילדים, ולמניפולציה הזולה שעשו עלי - ילד, אמנם נבון ורגיש ובוגר מאוד לגילו, אבל ילד. אז הרי החדשות ועיקרן תחילה: אתם הייתם לא בסדר כולכם, ויש בי המון כעס עליכם. כל המורים הטפשים והעצלנים שלא היה להם כח ולחלקם גם לא הייתה יכולת לנסות להבין ולהתמודד, המנהלת שהייתה אישה אכזרית ורעה ולא אהבה ילדים באופן כללי, וגם הילדים שפשוט היו אכזרים כמו שילדים יכולים להיות. עכשיו אני מצליח להבין יותר טוב, למה עד היום לא משנה מה מעיין רונן תעשה או תבקש ממני היא כנראה תקבל. היא התנצלה. היא הבינה שהם לא היו בסדר והיא התנצלה. את הכעס שלי לא נתנו לי לבטא, והוא יצא באופנים מאוד לא יפים. אני בטוח. אבל החוויה שחוויתי לא מגיעה לאף ילד. אז אבא - אתה מקבל פטור מזה. ילדי בית זאב כיתה 3 וכל צוות המורים וה"מחנכים" - יש בי המון כעס עליכם ואתם הייתם לא בסדר. ואלוהים - אין בכלל דבר כזה.

ביקור אצל הדודים

2011-06-16T11:03:00.000+03:00

לנגה האחיינית שלי יש יומולדת חמש. אחותה המקסימה תחגוג שנה. חמש זה כבר גיל גדול. גדול מספיק בשביל שהיא תזכור שהבטחתי לה שכשהיא תהיה קצת יותר גדולה היא תבוא לבקר אותי לבד באוטובוס בירושלים ונעשה לנו כיף חיים ביחד. אני ממש מחכה לזה. היום בארוחת הבוקר רצו לי כל מני מחשבות בראש. אמא מתי אני אהיה מספיק גדולה בשביל לבקר את דוד סער? ולמה אני לא יכולה עכשיו? ומתי אני אוכל להחליט בעצמי? ואז כשהיא תבוא לפה, נלך ביחד עם חברה שלי ימימה לכל מני מקומות, אנחנו שני הדודים המגניבים מהאוניברסיטה, והיא האחיינית היפה והחכמה שלי ושלנו. מה אני אענה לה כשהיא תשאל אותי, סער למה אין לך אמא? למה אף פעם לא פגשתי את אמא שלך? סבתא שלי? ואז בדימיון שלי פתאום אני נמצא בסלון של אחי, ונגה שואלת את אותה שאלה ואני מסתכל על סלע ושירי במבט נבוך ומקווה ממש שלא אני אצטרך לספר לה מה קורה לפעמים לכל היצורים החיים, כשהם מפסיקים לחיות. כמה נורא ועצוב זה להכיר לילד שלך את המושג מוות. כמה אני לא מקנא על זה באחי. איך עושים את זה? רק מלחשוב על זה ולכתוב את זה נהיות לי דמעות בעיניים.

המון זמן לא הייתי פה

2011-05-29T09:35:00.000+03:00

איך הזמן רץ כשנהנים. יש מלא חדש. וגם הישן נצבע בגוונים אחרים. ואחר כך תבוא שלווה.

מכלול זה בכלל משהו שיש בנשק לא?

2010-12-20T12:08:00.001+02:00

סוף כל סוף הבנתי
מה זה שיר

שיר זה אוסף סדור
של מילים, רווחים וסימני פיסוק ומעברי שורה.

ה
מכלול הזה ה
אוסף הסדור הזה
יש לו
תכלית
מטרתו לספר
סיפור אחד
או כמה, או יותר, או אפילו תקופות
חיים
חיים שלמים של בנאדם
אחד או יותר או כולם

כל עוד
יש מטען רגשי ו
כל עוד
יש תוכן
מעבר לתמליל של המילים והפסקאות
מעבר לבליל של העיצורים וההברות ה
שיר אמור לגרום לכם
להרגיש

אתם מרגישים כבר?

ואם פתאום בא לי לכתוב שירים

2010-12-19T19:47:00.001+02:00

ואם פתאום בא לי לכתוב שירים? ואם פתאום בא לי להתנסח בשפה אחרת? ואם פתאום כל מה שקורה גורם לי? גורם לדברים אחרים ושונים להשתחרר החוצה? ולצוף ולצאת בשאגה מחרישת אזניים? בלי סימני פיסוק, בלי הפוגות לנשימה, בלי אויר? פשוט שטף של דברים ששוטף אותי ועוטף אותי וחובק אותי מכל הכוונים ויוצא ויוצא ויוצא ולא כלה ולא נגמר ולא פוסק בלי שום סימני קריאה ועם המון סימני שאלה?
אז נראה לי שאני אתחיל פשוט לפרסם שירים. עם כל היומרה, הפלצנות, החשש להיות נלעג, הפחד מזה שמישהו יבוא ויקרא ויגיד פחחחחח ויצקצק. שונא מצקצקים. כוס עמק על כל אלה. אם בא לי, אני אפרסם כאן שירים!

לנשום

2010-12-17T00:38:00.002+02:00

נולדתי בלידה של 36 שעות. מסכנה אמא שלי שהייתה צריכה לבלות יום וחצי עם צירים. רופא אחד היה אידיוט ולא שעה לתחנוניה של אמא שלי לבדוק מה מצבי. אמא שלי בחושיה המחודדים הרגישה שאני במצוקה. רופא אחר שלו הייתה חיה היום הייתה יודעת להזכיר לי את שמו, ניגש, הסתכל, ומייד נתן הוראה להוציא אותי בכח. הוציאו אותי שחור מחוסר חמצן ומייד הכניסו לאינקובטור לחודש ימים. לאחר חודש ימים קצות האצבעות שלי עוד היו קצת כהים מהמצופה אבל הסתדרנו עם זה והוציאו אותי הביתה. עד גיל 4 הייתי מגיע חדשות לבקרים לבי"ח. אחת הסיבות המרכזיות היא שסבלתי מברונכיט ספסטית שגרמה לי לקוצר נשימה. אמא שלי תארה את זה כמצב שבו הייתי מפסיק לנשום, הבטן שלי הייתה נכנסת פנימה לכוון החזה (הייתי ממש ממש ממש רזה) והייתי מכחיל.

בשבועות האחרונים יש לי מדי פעם תחושות מצוקה קלות בנוגע לנשימה שלי. אני מצונן ולפעמים מרגיש איך הנשימה שלי נהפכת לרדודה ומייד מתחיל לפחד שפתאום אני לא אוכל לנשום. גם בבריכה כשאני שוחה, תמיד מגיע השלב אחרי שלוש או ארבע בריכות שפתאום נגמר לי האויר ותחושת החרדה מתחילה לטפס מהבטן לכוון בית החזה ואז באמת נגמר לי האויר ואני צריך להרגיע את עצמי ולנשום מתי שבא לי, שאני אאמין לעצמי שבאמת אני יכול נשום מתי שאני רוצה ושהכל בסדר. בשלוש השבועות האחרונים, אורית, הפסיכולוגית שלי ואני הגענו למקומות שלא הייתי בהם אף פעם. מקומות בהם אמרתי לה שאני מרגיש מכני, מדבר ואומר דברים מאוד קשים - ולא מרגיש כלום. פעם ראשונה בחיים שלי שאני לא מצליח לגעת ברגש. חוויה קשה ולא נעימה. לאט לאט, בעזרתה, הצלחתי לגעת קצת.

היום הלכתי לעשות ספורט ובדרך חשבתי כל מני מחשבות. פתאום כל זה התחבר לי. אורית, נשימה, החרדות האלה. עכשיו רק נשאר לי לגלות את מקור החרדה מהחושך ...

דרך אגב, למי שלא יודע - יש לי פסוראזיס אינברסיה. מחלה לא נעימה אבל יחסית לגרסה היותר מכוערת אני כל בוקר קם ואומר תודה לאלוהים. לפי הרפואה הסינית גם זה קשור לנשימה ...

תרגול מדיטציה #2

2010-10-26T08:12:00.002+02:00

בוקר. לפני ארוחת בוקר. נו, באמת, בסה"כ חמש דקות, יאללה!
אותו כסא. חדר שקט, רעשים של עבודה מבחוץ. חיוך פנימי. אוטומטית הוא נמצא בסרעפת. העיניים עצומות, גוף רפוי, קצת מתח בלסתות. דברים שגורמים לך לחיוך פנימי, אמא, שירה בחופה, נוגה, קשה להתמקד בזה, בוא נחפש איפה זה נמצא.
פנים, קצת, צריך יותר מרחב, סרעפת, בטן? לא ממש חזרה לנשימה. תחושה של תסכול וקושי.
בנשימה זה משתחרר, איטית מאוד, מתח ברגליים, שחרור גורם לצמיחה למעלה של העמוד שדרה וסיבוב מאחורה כלפי מעלה של הראש (?!?!?!?) מודעות להתרחשות הגופנית, ואיך הרפיה של מקום אחד לא קשור מובילה לתנועות של מקום אחר. מגניב. נהיה כיף. נשמעות דפיקות ממש חזקות על הגג. השעון מצלצל. נגמר מהר מדי. אולי לא הייתי צריך לחכות כל כך הרבה זמן עד התרגול השני?

תרגול מדיטציה #1

2010-10-17T23:43:00.000+02:00

בעקבות הפגישה אתמול עם רוני, ניסיון ראשון לתרגול מדיטציה.
5 דקות, על כסא המחשב, מאורר בחדר, אין מוזיקה.

עיניים עצומות למחצה, לא באופן אטום. הנשימה יחסית שטחית, האויר מחליק על בסיס הגרון ונופל לחלל הלע. ממלא את החזה והבטן ומגיע כמו בלון לבסיס הגפיים. כף רגל ימין מוטה בזוית החוצה על הזרת והכרית האורכית של הרגל.

שיניים קצת חשוקות. המודעות לזה גוררת הרפייה אקטיבית.

הלוע הופך להיות יותר מפורט, מורגש מעבר של אויר מאחורי הלשון ויורד פנימה לגרון :] כף רגל ימין רפויה על הרצפה. שיניים שוב חשוקות, מודעות יוצרת תנועות טחינה וחיכוך שיניים לא בכח אבל גם לא פה פתוח.

האויר מחליק משומן על בסיס האף פנימה והחוצה כמו תנועות של משגל עם הנחיריים והאף.

המחשבה נודדת לכוון של האם השעון המעורר שכוונת יצלצל או שאולי יש איתו בעיה. העיניים לפרקים נעצמות אטומות ונעצמות לא אטומות. במצב לא אטום אין ראייה של הסביבה סתם תחושה של עצימת עיניים מאוד רפויה וכניסה של קצת אור (?)

המחשבה המלחיצה על השעון משתחררת ושניה אחר כך מגיע מחשבה שבסך הכל נשמתי כמה נשימות וכנראה יש עוד זמן וזה ממש נחמד כי זה כיף. למרות העייפות של היום, אין סכנה מהרדמות, עצימת העיניים והמצב הוא אקטיבי מאוד ולא מאפשר שינה.

השעון מצלצל.

היה כיף.

Wien

2010-07-12T19:02:00.002+03:00

This Post will be written in English
The reason is that it is written on a PC at the U of Wien and the netwrok here is really smart. I can't install hebrew on the computer.

So, I came here for two months. At first it sounded, ... hmm .... OK Cool, two months. But staying here for a week now, causing these two months too look much more than what it seemed in the beginning. It is a lifetime. I wonder how many books, stories and movies were written inspired by this theme. I'm sure that quite a few.

I'm here for the purposes of lerning German. Deutsche lernen. It's quite cool. I really like studying languages. Its like you acquire a new sense, and suddenly there is another way to depict the world, with shades that were concealed before. It is rather cool.

I'm with a group of 29 more Israeli's, students, geeks. all eager to learn, trying to hide the fact that they are all top a students dreaming of a future academic track and trying to appear as cool and nonchalant as possible. funny thing.

Vienna is a nice city. Very beautiful and interesting, with many types of building from the medieval ages to the 18th century. the Ringstraße is newer from the late 19th century and all modern building is in the outskirts.

Europe is very expansive. zu teuer like they say it in German, but I can afford myself some fun here and there.

The first week was confusing. New friends. New place. New language. I'm succeeding doing what I wanted to do. A restart. Allowing myself to be, stop carrying an old, irrelevant me.

I think that for now I'll finish. More will come in the near future. I still need to find out for myself few things :)

Wednesday wasn't easy.

משהו מצחיק על הבוקר

2010-05-29T12:16:00.003+03:00

לגוגל יש שירות מצויין של תרגום אוטומטי. רציתי לראות את המילים של השיר Dont rain on my parade ויש שם כמה ביטויים שאני לא סגור על הפרוש שלהם. אמרתי לעצמי [יש לי נטייה לדבר לעצמי] מה יש לי להפסיד והדבקתי את כל מילות השיר בחלון התרגום של גוגל. התוצאה משעשעת ביותר:

השיר המקורי:
Don't tell me not to live, just sit and putter
Life's candy and the sun's a ball of butter
Don't bring around a cloud to rain on my parade
Don't tell me not to fly, I simply got to
If someone takes a spill, it's me and not you
Who told you you're allowed to rain on my parade
I'll march my band out, I'll beat my drum
And if I'm fanned out, your turn at bat, sir
At least I didn't fake it, hat, sir
I guess I didn't make it
But whether I'm the rose of sheer perfection
A freckle on the nose of life's complexion
The Cinderella or the shine apple of its eye
I gotta fly once, I gotta try once,
Only can die once, right, sir?
Ooh, life is juicy, juicy and you see,
I gotta have my bite, sir.
Get ready for me love, 'cause I'm a "comer"
I simply gotta march, my heart's a drummer
Don't bring around the cloud to rain on my parade,

I'm gonna live and live NOW!
Get what I want, I know how!
One roll for the whole shebang!
One throw that bell will go clang,
Eye on the target and wham,
One shot, one gun shot and bam!
Hey, Mr. Arnstein, here I am ...

I'll march my band out, I will beat my drum,
And if I'm fanned out, your turn at bat, sir,
At least I didn't fake it, hat, sir,
I guess I didn't make it
Get ready for me love, 'cause I'm a "comer"
I simply gotta march, my heart's a drummer
Nobody, no, nobody, is gonna rain on my parade!

התרגום של גוגל:

אל תגיד לי לא לחיות, סתם לשבת להתבטל
החיים הם סוכריות השמש היא כדור של חמאה
אל תביא סביב ענן לקלקל שלי
אל תגיד לי לא לעוף, אני פשוט חייב
אם מישהו לוקח לשפוך את, זה אני ולא אתה
מי אמר לך שאתה רשאי לקלקל שלי
אני מוכן לצעוד הלהקה שלי, ארביץ שלי תוף
ואם אני התפרשו, תורך על המחבט, אדוני
לפחות אני לא לזייף אותו, כובע, אדוני
אני מניח שאני לא עושה את זה
אבל אם אני קם השלמות המוחלטת
נמשים על האף של עור של החיים
סינדרלה או תפוח ברק בעיניים שלה
אני חייב לטוס פעם אחת, אני חייב לנסות פעם אחת,
יכול למות רק פעם אחת, נכון, אדוני?
הו, החיים עסיסי, עסיסיות, אתה רואה,
אני חייב לנשוך שלי, אדוני.
תתכונן לי אהבה, כי אני בפינה "
אני פשוט חייב לצעוד, הלב של מתופף
אל תביא סביב ענן לקלקל שלי,

אני הולכת לחיות לחיות עכשיו!
קבל מה אני רוצה, אני יודע איך!
רישום רול עבור עסק כולו!
אחד זורק את הפעמון ילך צלצול,
מבט על היעד, בום,
ירייה אחת, ירייה אחת אקדח בום!
היי, מר Arnstein, אני כאן ...

אני מוכן לצעוד הלהקה שלי, אני אשבור את התוף,
ואם אני התפרשו, תורך על המחבט, אדוני,
לפחות אני לא לזייף אותו, כובע, אדוני,
אני מניח שאני לא עושה את זה
תתכונן לי אהבה, כי אני בפינה "
אני פשוט חייב לצעוד, הלב של מתופף
אף אחד לא, לא, אף אחד, הוא הולך לקלקל שלי!

יש לה יום הולדת עוד חמישה ימים

2010-04-18T14:27:00.003+03:00

יש לה יומולדת עוד חמישה ימים. יומולדת שאני לא אחגוג איתה. קשה לי עם זה. ועצוב לי שהיא לא בחיים שלי יותר. אני מבין שאין שום דרך אחרת. אני רואה את זה, ומצד שני זה לא משנה את מה שהיה, ואת מה שהרגשתי. וזה שהייתי שם למרות שראיתי הכל, וידעתי הכל, רק מחזק את הטענה הזו. אני יודע שאולי זה לא הכי חכם, וזה לא הכי נכון, וכנראה שזה יתפרש בדיוק אחרת מאיך שאני רוצה אבל לא אכפת לי. אני עושה את זה בעיקר בשביל עצמי. שלחתי לה בפייסבוק את ההודעה הבאה:

הי מותק
עוד חמישה ימים יש לך יום הולדת
רק רציתי לאחל לך את כל הטוב שבעולם. שתהיי מאושרת ושתפרחי.
אני שמח ששנינו נמצאים היום במקום שיאפשר לשני לצמוח ולפרוח.
אני רוצה להודות לך מקרב לב על כל מה שנתת לי בקשר איתך. את אדם מדהים וחכם ומוכשר ומורכב, וכמו בכל אדם אחר יש בך כל מני צדדים שחלקם פחות נעימים. זה לא הופך אותך למקולקלת, או שבורה, או חולה. אני מתנצל שברגעי החולשה שלי וברגעי הקושי שלי נתתי לך להרגיש ככה. אין לך שום סיבה להרגיש ככה. קחי את כל האהבה שלי, ותאמצי אותה אליך. תראי את עצמך דרך העיניים שלי ותראי שאת אדם שמאוד ראוי לאהבה.
הקשר ביננו לא עבד מהמון סיבות. אין טעם להכנס לזה אבל אין שום סיבה לאף אחד מאיתנו להרגיש אשמה. כל אחד מאיתנו עשה הכי טוב שהוא ידע, באותו פרק זמן ולפעמים דברים פשוט לא אמורים לקרות, ותו לא.
מה יהיה עוד שלוש שנים? האם אי פעם נחזור להיות ביחד? האם האהבה הענקית הזו, שלאט לאט תדעך ותדהה תעלם? או שיום אחד תוצת שוב ותצבע בכל הצבעים המרהיבים ששנינו חווינו? אני לא יודע. אולי. בינתיים קחי מהקשר הזה את כל הטוב שהיה בו. את הרע שימי בצד. ותמשיכי בחייך.
ליום ההולדת שלך היה חשוב לי לתת לך את זה. את ההודעה הזו.
מזל טוב מותק :]

ובזה אני חותם על הסיפור הזה את הגולל. תודה לך שאת מאפשרת לי להתאבל עליך. בבקשה אל תצרי עוד קשר. תאפשרי לי להפוך אותך לזכרון נעים שמעלה לי חיוך על הפנים. זכרון שלא כולל את הסמסים וההודעות וכל הדברים האיומים שעשית מאז שנפרדנו.

הזוי קצת הקטע שלי עם שירים

2010-04-02T12:22:00.001+03:00

אני כותב את מה שאתם קוראים עם דמעות בעיניים. קשה לי. ולבד לי. ולא פשוט לי בכלל. אבל אני מכיר את עצמי היום קצת יותר טוב ממה שהכרתי את עצמי אתמול. ואני יודע לגבי עצמי היום כל מני דברים ששכחתי, שלא ידעתי, שלא ספרו לי. כבר כמה פעמים זה קרה לי ששיר פשוט העיף לי את השכל מהראש ואת הלב מהחזה, התחבר לי לחוויה שלי את המציאות בצורה כל כך מוחלטת שפשוט השאירה אותי מרוקן. היום זה היה השיר הזה:

כרוניקה קצרה. הימים האחרונים.

2010-04-01T10:18:00.000+03:00

יום ראשון בערב. השליח דופק בדלת ואני פותח. כל מה שאני רואה זה פרחים. הם התקשרו לוודא שאני בבית, ואני כבר הרצתי בראש ממי זה יכול להיות. קיויתי שזה לא ממנה. זה כן. לקחתי את המכתב. את הפרחים נתתי לשותפה שתתן לאמא שלה לחג, אין לי צורך בתזכורת המתמדת הזו מול העיניים שלי והתלבטתי. זה לא לקח הרבה זמן עד שהבנתי שבעצם את ההחלטה אם לקרוא או לא כבר קיבלתי מזמן. תמיד אני אעדיף להרגיש מאשר להתחרט ואף פעם לא יפגעו בי אם אני לעלולם לא אצא מהשריון שלי, אבל אז גם שום דבר לא יגיע אלי. היא מאוד ניסתה לכתוב את כל הדברים הנכונים. אבל גם שם צצו דברים ומניפולציות והנה תראה אותי. אני פה! זאת אני שמוכנה לעשות את כל זה בשבילך! ואז נזכרתי במחווה דומה שפעם אמא שלה עשתה לה. וכמה היא כעסה עליה על זה. ובטוח שזה לא קשור ולא אותו דבר, ובדיוק זה.
יום שני בערב, כולנו מסובים, ואבא שלי עם פרצוף חמוד, לבד לא מתקשר עם אף אחד, בקושי מחייך. התגרש מאשתו לפני מספר לא ידוע של שבועות. הוא מתקשר אלי אחת לשלושה שבועות בערך, כל שיחה שלנו נגמרת ב"מה שלום אשתך" ו"תמסור לה ד"ש" ומעולם הוא לא חש צורך לשתף, לספר, להגיד אפילו במשפט. כלום. משהו שם מקולקל לגמרי עם הבן אדם הזה. כשנגמר הסדר, סבא שלי נפרד ממנו "אז תמסור ד"ש לאשתך". "בטח" הוא אומר, ולא מוסיף. אידיוט. נמאס לי לחלום עליו בלילה.
יום שלישי בערב, משוואה עם נעלם של אורי אדלמן, שיפה השאילה לי, כבר שני שליש לקראת סיום, אני יורד מהאוטובוס בכניסה לירושלים ותחושה לא פשוטה ממלאת את החזה. עצבות וקושי ובדידות. הבדידות הזו, שתמיד ניסיתי לברוח ממנה למיליון חברים ועיסוקים ודברים וגברים וזה בכלל לא אני. לאט לאט אני לומד לחבק אותה, ולהבין שהיא שם כנראה להשאר. תמיד יהיו המקומות שאף אחד לא יוכל להגיע אליהם ולו בגלל שהדרך לא מאפשרת, כמו שעם סכין מריחה אפשר לעשות המון דברים אבל אי אפשר לעשות ניתוח אפנדיציט, ככה עם מילים. ובעצם, גם בלבד הזה יש לי אותי וזה לא מעט בכלל. למעשה די כיף איתי.
יום רביעי בערב, אני יושב עם חבר בבורלא. פעם ראשונה אחרי שרוני כל הזמן מספרת לי כמה שהיא אוהבת את המקום והוא סבבה והיא נהנית שם וטוחנת אותו. צודקת. מקום אחלה. "זה לא שהחוויה שלך היא מאוד אינטנסיבית, גם, אתה פשוט כל הזמן בכל תחום שאנחנו מדברים עליו, גם בתחומים שאני ממש מבין בהם, אני מקבל ממך הרגשה שאתה יודע יותר טוב, זה לא כיף ככה להרגיש כל הזמן במקום לא שוויוני." ואני שומע את הדברים וכהד אני שומע דברים אחרים, מאנשים אחרים. "אז החלטתי טו טייק א סטפ בק" ואני מחייך "אם זה בא בסבבה כמו עכשיו, כוס יין על הבאר בכיף אז אחלה אבל ..." אני מראה מצויינת. פעם הייתה לי סוג של בוסית שאמרה לי שאני לא יודע לשקף, ואני צריך ללמוד את הכלי הזה של שיקוף. היא לא הייתה אישה מאוד חכמה. מיומנת מאוד. לא מדי חכמה. בתדודה שלי, שהיא מנחת קבוצות ומטפלת משפחתית וכו וכו וכו צחקה ואמרה לי שזה קשקוש ויש לי את זה בטבעיות והמון. והיא צדקה. אז שקפתי לו שעה וחצי קודם את המקום שהוא היה בו. לא היה לו נח עם זה. הוא חש צורך להסביר. אנשים - הם דברים די קלים לתפעול במובן הזה שהם בדרך כלל נורא רוצים להיות בסדר, עם עצמם, עם הסביבה. שאלה אחת או שתיים בכוון, הכוונה קלה ובלתי מורגשת והשטף יוצא, וגועש. כמו כל שטף, הוא סוחף איתו הרבה דברים בדרך, תולש עצים צעירים, סוחף כל מני דברים. הוא משאיר אחריו קרקע נקייה. הוא מרווה את האדמה במים מאפשר לדברים לצמוח. אחר כך נעזרתי קצת באדמיקו בשביל לחשוב. אל תכניס את הגול מייד, הוא אומר לי. אתה שם, מול השער, אתה יודע שאתה מסוגל ויכול להכניס את הגול, אבל תכבד גם את הדרך שהכדור עבר להגיע לשם. תן לבנאדם את הזמן ותכבד את התהליך שלו. תוותר על המקום שלך שנורא רוצה להכניס את הגול. וגם אם זה לא יכנס בסוף - לא נורא. זה לא הכדור שלך. אתה, את הגולים שלך כבר הבקעת. יש לי חברים חכמים. שניהם.
ודבר אחרון קשור לא קשור. אבא שלי בקש ממני חברות בפייסבוק. שבועיים אחרי שיש לו מייל. כמו שאחי כתב בבלוג שלו, מעניין מתי הוא יגיע לבלוגים שלנו ...

חג חירות שמח!

נגמר

2010-03-21T14:38:00.001+02:00

עצוב. וקשה.
עכשיו אני קצת בורח למקום טיפולי. לעזור לה.
אני צריך קצת זמן לעצמי.
יש לי תיזה לסיים
והמון עבודה!!!
קשה לי ועצוב לי ואין לי שום דבר חכם להגיד.
ואפילו אין לי כח לחפש משורר או סופר שבטוח הצליח להגיד בדיוק את מה שאני מרגיש בצורה הכי מחודדת ונכונה וטובה
פשוט בא לי להתחבא מהכל.
מעולם לא חשבתי שזה יקרה לי, להסתגר בשירותים של האוניברסיטה בשביל להתייפח בבכי

שבת 20/02/2010

2010-02-20T13:14:00.001+02:00

צהריים, אכלתי ארוחת בוקר. החדר נקי, הכביסה מתייבשת בצל, הכלים שטופים. שולחן העבודה מבולגן, גלגל"צ ברקע, בחוץ יש שיום מקסים ושמים תכולים והאויר צלול והטמפרטורות נעימות ומזמינות. דניאל בדרך לכאן. נלך להוספיס. אני אוכל שטרודל וקפה. נדבר. נריב. נצחק. כנראה שאחר כך היא תבוא אלי הביתה ונעשה מלא סקס כמו תמיד. מה אני מפסיד בתוך המסילה הזו? מה האושר הזה אומר עלי? למה התמונה של אמא שלי מסתובבת בלי חולצה בבית לא יוצאת לי מהראש? וכל הפעמים שהיא קראה לי לסלון בהתרגשות שיש שיר ברדיו שהיא רוצה שאני ארקוד איתה? ומה שהיא הייתה אומרת לי כשהיא רצתה לעודד אותי לגבי זה שאם היא הייתה בגילי ובבי"ס שלי היא בטוח הייתה מתחילה איתי כי אני כזה שווה וחתיך וחכם ו....

אני רוצה קצת להרגיש. פשוט לתת לעצמי להרגיש את הכעס והתסכול והמבוכה וחוסר הנוחות.

כבד לי.

חזרתי לכאן

2010-01-30T15:13:00.001+02:00

האתר הקודם נמאס עלי וכבר לא מתאים למקום בחיים שאני נמצא בו. מחקתי את הפרופיל שם, ויחד איתו נמחקו המון רשימות. קצת עצוב. קצת משחרר.

עם כל החופש והשחרור כאן

2008-01-26T10:23:00.001+02:00

אני חוזר לבלוג שלי באטרף ... שם אני יותר זמין :) להכנס לכאן לעדכן נהיה לי לא כיף ופחות נוח.
אז נתראה שם

הכל שם

2007-12-12T18:14:00.001+02:00

אחרי יום מפנק במיוחד, שהיה פרודקטיבי גם בעבודה וגם אחר כך, היה אימון מצויין בבריכה, ופינוק חלומי בבית, וכיף עם השותפה, ושינה מושלמת הבוקר היה נראה קסום. שום דבר מיוחד לא היה בו. אוטובוס לשוק, הנגן החדש והמאמם שלי באזניים משמיע אינטרפול ותודה למשה והכל קסום. ואני יורד בשוק ומחכה לי פתק בתחנת אוטובוס מאת מטאטא רחובות שמסביר למה שמירה על הניקיון היא מצווה ולכלוך רשות הרבים היא חטא, ולמה בירושלים בפרט המצווה והחטא בהתאמה גדולים יותר. והנסיעה שהייתה מוצלחת והעבודה הכייפית שאחריה והשיחה הטובה עם יהודית. והפואנטה היא ששתי הציפורים שעפו מעל הגגות באותו בוקר כשחיכיתי בשוק לקו 11 או 35, כל בוקר שם. והאור שנופל בזוית מגניבה כזו שמאירה את כל הרחוב בתהוב, כל בוקר שם. ופשוט הבוקר הזה ראיתי את זה. אבל זה כל בוקר שם!
אז אתמול כשרבתי עם עדי, ראיתי מישהי שאני לא מקנא בה. כי היא לא רואה איך זה שהיא תמיד צודקת גורם לכולם תמיד להראות טועים. ואם לא פועלים כמו שהיא חושבת אז עושים לה עוול כי פועלים בהתאם לטעות. חיים שלמים מלאים בעוולות ובסבל. וכבל חשמל שעבר משקע אחד לשקע אחר הוא פתאום שינוי שהיינו צריכים לדבר עליו קודם ומן התנהגות סיסטמית של ביצוע וכפיית שינויים בבית. שקע. והחוסר יכולת לראות את זווית הראייה האחרה, ולנסות ולהבין גם אותה. לא בהכרח לקבל פשוט להיות מודע לקיומה. כל כך עצוב. והילדה המפוחדת הזו כל כך מאויימת וכל כך מבוהלת כי כולם תמיד טועים ועושים לה עוול והכל אישי. ואז גם שקע הופך להיות תכלית כל הבית. וגם זה תמיד שם. והיא בוחרת מה להחצין. ואיך להתנהג וזו זכותה. לי זה פשוט עצוב. כי בעצם היא לא מבינה שהכל תמיד שם, ואתה רק צריך לבחור.

ולכן, דע שהבחירה בידיך. ודע שכל האופציות שם. ודע שכשאתה בוחר, אתה בוחר עם מה להיות ומי ואיך ומתי והכל אבל אתה בעיקר בוחר מה לא.
וזה כל כך נכון לגבי הכל.

לשנן לעצמי כל הזמן - הכל תמיד שם. הקסמים והאושר והטוב, וגם החרא והדכאון והגועל נפש. הכל שם תמיד בשבילך, בשבילי. אני צריך רק לבחור.

מפחיד :-)

איזה כיף

2007-11-24T18:28:00.001+02:00

איזה כיף של סופ"ש. יום שישי שמונה בבוקר אני ועדי בבריכה, מסיים את הקילומטר בקלילות, הולכים לארומה, נפגשים עם רוני, סלט רוקפור, נוסעים לארומה קניות בקטנה, הגשמת חלום - לקנות שפונדרה למרק אצל הקצב - הוגשם וחזרה הביתה. מוריד את כל הדברים, מסדר את הכל בשלוש דקות והופה לשוק, צ'יק צ'ק מתארגן המקום המושלם בהכל לאופה, לידיה מגיעה עם רוני החמודה בעגלה. היא ממש אוהבת את הדובי שהיא קבלה מתנה, ומתחילה לאכול אותו - סימן בטוח לקשר עמוק. אני ולידיה שותים קפה, אוכלים עוגיות, מזמינים שקשוקה שמתעכבת ומתעכבת, ובסוף אחרי שיצאה ושכחו למי היא מיועדת, יוצאת לנו חדשה אדומה וקורנת ועל הכל אנחנו משלמים ממש ממש מעט כי כל כך לא נעים להם שם. מסתובבים בשוק, מוצאים את הדוכן האחרון של הדגים וקונים בורי לסביצ'ה, חוזרים הביתה. נחים. המרק תוך שעה עומד על האש, החומוס והחיטה מתבשלים בצד, הריח של הירקות שורש והשפונדרה משגע את כולם. בערב רוני מגיע ומביאה עוגה טעימה, המרק יצא פיצוץ! עשר אני כבר ממש עייף מחליט לוותר על תל אביב והולך למטה, שני עמודים של הארי פוטר ואני נרדם עד מחר בתשע בבוקר! 11 שעות שינה מתוקה, אני קם כמו חדש, מארגן את החדר והמטבח, יניב ורויטל מודיעים שהם באים, יוני גם בא. אוכליים מרק וצוחקים. הם הולכים ויוני ואני אוספים את רוני והולכים לטייל בחרבה ליד מטע. בית כנסת עם פסיפס קבור מתחת לחול, שביל מקסים ביער וחבורה של בני עשרים פלוס ושעת אחה"צ לקראת דמדומים, עושים תה באמצע הדרך, קוטפים קצת מרווה, מדברים, צוחקים, ממשיכים ללכת עד בית הבד. בדרך רואים את בור המים והמדרגות הרומיות והכל פשוט מקסים. חוזרים הביתה, צריך להתקלח ולהתארגן, להחליף מצעים. אני עוד רוצה לקפוץ לבית הפתוח למפגש שהבטחתי שאני אבוא. בינתיים בחור חביב בדרך אלי מחיפה וכאילו לא יכול להיות שיהיה יותר טוב. אבל יהיה.

איזה כיף!

Its been awhile ...

2007-11-18T11:14:00.000+02:00

מתנגן לי באוזניות עכשיו שיר בשם How to disappear completly של Radiohead. וזה יצא כל כך סמלי שממש אפשר להקיא. סיימתי לקרוא פוסט של חבר אחד שמדבר על איך הוא הולך להתאבד בסוף דצמבר, ואתמול חברה ספרה לי איך היא נפלה לתהום כזו שהיא רק ישבה בבית וחשבה איך למות בדרך הכי יעילה ולא כואבת ועל מסכת השיקולים שלוותה אותה, לדבי הורידים והגז וכדורים. וכולם לוקחים תרופות שמסדרות להם את המצב רוח, ומספרים לי על החוויות שהם עוברים, ובעיתון אני קורא על הכדורסלן שמחפש את הדרך המהירה להארה, ופתאום המשפט הזה "כולנו אחד" מקבל עוד נדבך של משמעות. כולם כל כך לבד, ומפחדים. וכל החוויות של כולם הם כל כך ייחודיות, כל אחד וחייו, ותחושותיו, ומחשבותיו, ועדיין כולם אחד. ובעצם הגדולה של כל מי שכותב ומדבר והמעלה הגדולה של ההצטנעות היא ההבנה שברגע שהצטענת, והתכנסת, והבנת שרק על עצמך אתה יכול לדבר, וצר עולמך כעולם נמלה אתה בעצם הכי כללי שאפשר, ובעצם מדבר על כולם, אל כולם, עם כולם, כי כולנו אחד.
ובדיוק בגלל זה סוף דצמבר יכול להסתיים בכל כך הרבה סופים אפשריים שכולם ייתכנו, וכולם סבירים במידה שווה (וכל המתמטיקאים מתבקשים להרגע) כי כל האופציות האלה מוכלות בעצם בתוך המרחב הזה של הדברים שהגיוני שיקרו. הגיוניים כמו שפתאום נתאהב, או ניפול ברחוב, או נסבול מלחץ דם גבוה.
וכולם משלמים את המחיר, אצל חלק זה בצורה של כדורים ודכאונות ואצלי זה פסוריאזיס ולחץ דם גבוה, וסבתא שלי שתהיה בריאה שאומרת לי זאם זה אבא שלי (הבן שלה) אז אני צריך פשוט ללמוד לשחרר את זה, ואז מזל שאורי היה על האוטובוס ונתן לי תירוץ לנתק אמרתי לה שרועש לי ואני חייב לנתק.
אני חייב לשחרר!!! אתם מבינים????
אנשים עושים ילדים ומפיצים אותם לכל עבר שהרוח והשמש יגדלו אותם. יסודות הטבע ידאגו לכל מחסורם והכוכבים יטפלו בהם. לפחות כשהם מתים אז זה מובן, אז אין ברירה, אז חייבים. אבל כל עוד הם חיים?!?!? מוטב כבר שימותו - ככה לפחות יש סיכוי לפצע הזה להגליד ולהחלים אבל כל עוד הם חיים, התמיהה הזו, איפה אתה??? למה לא אכפת לך??? איך אתה יכול לא להתעניין??? זה כמו מכרסם קטן שיושב לו בפנים ואין לך איך להוציא אותו החוצה וכל הזמן הוא נוגס בבשר החי, ודואג שהחור לא יקטן ושהפצע לא יחלים.
וככה כולנו מסתובבים בעולם פצועים ומחפשים סוג של מזור.
------------------------------------------------------------------------------------
חוצמזה עשיתי הולטר ל.ד. וחברה טובה שרק אוהבת אותי ומאחלת לי טוב שאלה אותי בזעזוע " מה אתה בן שבעים?" ורציתי להגיד לה תודה, ושלא הרגשתי ככה עד עכשיו אבל ממש תודה, אבל היא לא התכוונה.
------------------------------------------------------------------------------------
211 ש"ח לשעה. ומטפס. אם זה היה חשוב לי אפילו קצת, אם משהו היה נמדד ככה, הייתי צריך להיות ממש שמח. אני לא.אפילו לא קצת. קצת הקלה. זה הכל. ולא שום דבר אחר.
בימינו גם הקלה זה לא מעט :)

Queer Fear

2007-11-06T10:47:00.001+02:00

סרט מדהים ששלח לי חבר מפייסבוק.

וחזרה לעבודה

QUEER

2007-11-03T22:18:00.000+02:00

הדפסתי את העלונים של ה-GRE וה- TOEFL ואני מתחיל לשבת על זה ברצינות ... איזה כיף
איזה כיף לי שיש לי את כל החלומות האלה שהם שלי, וכל התוכניות האלה שאני מתכנן לעצמי. מן תחושה כזו שכל עוד לא יקרה משהו ממש חריג אז אני די מנווט את מה שקורה איתי ודי שולט במה שקורה ובינתיים מצליח. אז כרגע מה שאני עושה ומה שמדאיג אותי זה הבחינות האלה בדרך למימוש חלום התואר השלישי בארה"ב או קנדה.
חוצמזה נתקלתי היום בקליפ מדהים של GARBAGE שהחזיר אותי לצבא, למגדל בצל בפלמחים ולשעות של שמירה בקור המקפיא, כשאני לא מרגיש את הגפיים מרוב שקר, ובדיסק מן שלי מתנגן השיר הזה ועושה לי קצת שמח בתוך כל האיכס העצוב שהיה לי. וזה עוד לפני שאמא מתה. אחר כך כבר הבינו שאני לא יכול לעשות ממש תורנויות כי אני צריך לעשות דברים אחרים כמו להחזיק שלוש משרות במקביל ולממן מגורים בתל אביב על שכר של חייל בסדיר.
ואני רק רציתי לשתף אתכם בקליפ המקסים ויצא לי כל זה :)

13 איש אכלו היום קובה. יצא לא רע. יש מקום לשיפור. היה ממש כיף
וקניתי תיק חדש. 50 ש"ח פרגנתי לעצמי. התיק הקודם נקרע.
זהו :)
לילה טוב

90

2007-10-30T23:03:00.002+02:00

אם תמהתם ...

:)