הרפתקאות ג'וליאן ומוריס בדרכים

די נמאס!

noreply@blogger.com (מאיה בן-דור) — Sun, 20 Nov 2011 23:11:00 +0000

העברנו את הבלוג בית. הבית הזה לא שולח עידכונים, ועושה חיים קשים. יאללה בואו לבית החדש

טריק או טריט

noreply@blogger.com (מאיה בן-דור) — Tue, 01 Nov 2011 17:00:00 +0000

סתיו-שלכת. של החוף המזרחי ידועה יותר במרהיבותה אבל גם כאן בארץ ירוקי העד יש כיסים של מנשירים צבעוניים. באיזור של UBC יש כיס כזה.

באנו לUBC להשתעשע עם לילך, גלעד על שלל צאצאיהם בfall fair שנערך בכנסיה השכונתית. החבר'ה נתנו קונטרה רצינית לכבוד הרב, ההוא מראש השנה, היו סוסי פוני, שוקו עם מרשמלו, פרסים ושלל יצירות ופעילויות שששמו המפורש של המושיע נשזר בהם כחוט השני. הילדים נהנו טילים.

אולם הספורט של בית הספר שינה תפאורה לכבוד מסיבת האלווין. הוחלט פה אחד ללבוש את התחפושות של שנה שעברה כדי לשמור את התחפושות החדשות למאורע המרכזי

כשהגיע הערב המיוחל, עלינו על תחפושות ונסענו לpumpkin alley מיזם של תמי (אמא של אמילי), שיחד עם עוד כמה שכנים גילפו לא פחות מ100 דלעות וסידרו אותן לאורך הסימטה ליד הבית. תמי הכינה לנו הפתעה, שוקו פלאוליטי עם (שמנת וקסיליטול) במיוחד בשבילנו. נשמה. חצי דקה אחר כך הוא נשפך על הכפפות הלבנות של מריו-גור שזעקותיו הרמות מילאו את אויר הסימטה ותרמו לאוירה המפחידה. למרבה המזל הן עשויות מבד סינטטי לגמרי ואחרי שטיפה זריזה לא היה זכר.

כשמיצינו את הדלעות המהבהבות עברנו לשכונה של אביבית ויזהר (סיפרתי כבר שהעברנו אותם לטאוואסן?). הילדים רצו מדלת לדלת וצעקו trick or treat! ובתמורה קיבלו איזה דבר מתיקה שאותו דחסו לתוך ציפיות של כריות שהלכו והתמלאו. אנשים משקיענים יש בטאוואסן, היה תענוג לראות את הבתים המקושטים ונראה שהמבוגרים נהנו לא פחות מהילדים. קינחנו בסיבוב בשכונה שלנו. בראיין השכן אירגן את התצוגה הכי מפחידה ומגניבה שראינו, כולל מכונות עשן ושלדים שמציצים מהחלונות, הוא בעצמו התחפש לדרקולה ועמד בחוץ לחלק ממתקים.
קיוויתי שגם אנחנו קצת מגניבים מתוך קירבה לבראיין למרות שרק השארנו קערת ממתקים על כיסא מחוץ לדלת. קלי הדיירת אמרה שאנחנו בוטחים מדי בילדים שלא יתחזרו ויחסלו אותם אבל כשחזרנו הקערה עוד היתה חצי מלאה, עדות מוחצת לחינוכם המשובח של ילדי טאוואסן.

כשחזרנו הילדים שפכו את השלל על הספה. התלבטתי רבות איך להתמודד עם כמויות הסוכר. קראתי על הורים שקונים את הממתקים מילדיהם מחליפים אותם בצעצועים, אופים ממתקים חלופיים או מקציבים אחד ביום. בסוף לטובת כל המעורבים החלטתי לנקוט בשיטת הזבנג וגמרנו. העלמנו בזריזות את הגלוטניים במופגן, ונתנו להם להתחרע על כל השאר. למחרת בבוקר עוד נותרו כמה בודדים שחוסלו לארוחת בוקר וזהו, עד שנה הבאה. ריחמתי על המורות ולא שלחנו אותם לבית ספר.

נשיקות יקרים

ברררר... גררררר

noreply@blogger.com (Efi Ben-Dor) — Fri, 28 Oct 2011 21:42:00 +0000

אזהרה! פוסט קיטורים לפניך.

לפני 3 שבועות התקלקל לנו הבוילר. זה שתפקידו לחמם לנו את הבית (חימום תת ריצפתי). לא ממש התקלקל, יותר סירב להתעורר משנת החורף שלו. הזמנו טכנאי. לקח 180 דולר ואמר שהלך לנו הmotherboard ושזה בוילר נדיר במחוזותינו (ראה רק עוד אחד כזה בכל הקריירה שלו) שיצטרכו לאתר ולהזמין את החלקים מארה"ב ושזה יעלה 1400$ ושזה יקח שבוע. התקשרנו לבעל הבית הקודם (שבטח מצא את הבוילר ה$%#@ בשקל תשעים באיזה גרא'ז סייל) הוא סיפר לנו שהתקין את הבוילר בחור בשם סיד, טכנאי עתיק ועצבני שכבר מזמן יצא לפנסיה ושאולי נשאל אותו. אחרי מאמצים רבים אפי הצליח לשלוף את סיד מהפנסיה והלה אמר לו שהוא בכלל לא חושב שהבורד שהתקלקל אלא רק שאלה של תכנות מחדש של המחשב, עשרות אימיילים (תלחץ על זה, תסובב את זה) עדיין מת. בינתיים נהיה יותר ויתר קר. התחלנו ללבוש שכבות בבית, וקלי, הדיירת הנחמדה מלמעלה עם בטן אלגנטית של חודש התשיעי תוהה איך יביאו תינוק הביתה לאיגלו. אפי איתר את היצרן בארה"ב, היצרן הסכים לדבר רק עם טכנאי, התקשורת בינם לבין סיד משני צידי היבשת לקחה הרבה הרבה זמן. לבסוף הוחלט שהאשם הוא בכלל המאוור. איתור מאוורר חלופי ושליחתו לקחו עוד שבוע ו600$ כולל משלוח. אתמול הוא הגיע אבל סיד נעלם. אפי החליט שקיבינימט הוא יתקין את המאוור הדפוק לבד. בפוזה לא אופיינית לחלוטין לקח מברג וצלל לתוך הארון של הבוילר. תוך שעה הטרמוסטטים התחילו לעלות ואנחנו התחלנו להפשיר. עדיין לא מושלם, חלק מהחדרים למעלה עוד קרירים, אבל זה כבר עניין של כוונון. אחרי שלושה שבועות קפואים נשבעתי שלעולם לא אקח שוב חום כמובן מאליו.

היום בעודנו מכווננים את החימום נשמע בום בום בום בום קולני. ברור, מייבש הכביסה הלך פייפן.

תוסיפו לזה את הדלת של המחסן בגינה שנתלשה, הוילון הונציאני בשירותים שלא עולה, כאב ראש של סינוסיטיס וצוואר תפוס. תזכירו לי למה רצינו לקנות בית? אה כן, כי אף אחד לא רצה להשכיר לנו עם 3 גמדים.

סתאאם, אני מתה על הבית הזה, לא עובר יום שאני לא מודה על מזלי הטוב שמצאנו אותו אבל לא יכל לחכות כמה ימים המייבש? ולפני שתגידו שגם אם היינו משכירים המייבש לא שייך לבית, אז הוא כן. כשמשכירים כאן דירה זה כולל את כל המכשירים הלבנים ואם הם מתקלקלים זאת בעיה של בעל הבית.

הולכת לחפור בחוברות של המכשירים, תודה שהקשבתם. מבטיחה שהפוסט הקרוב על האלווין יהיה אופטימי וצבעוני יותר

נשיקות יקרים.

גילגולו של תרנגול

noreply@blogger.com (Efi Ben-Dor) — Mon, 17 Oct 2011 04:17:00 +0000

הפוסט הזה מוקדש לספתי, שהיתה מכינה מעוף אחד קטן ארוחת גורמה ל10 אנשים.

ההודו שקנינו מבעוד מועד לארוחת ת'נקסגיבינג היה בכלל לא קטן (7 קילו), אולי זו הסיבה שבבוקר היום המיוחל ואחרי שבילה יומיים שלמים במקרר, הוא עדיין היה קפוא. זה בכלל לא התאים למתכון של השף העירום שקורא לדחוף את המילוי בין העור של החזה לחזה, והעופיון עוד התעתד לבלות כ5 שעות בתנור פלוס 20 דקות במנוחה. הייתי חייבת למצוא דרך זריזה להפשיר אותו כדי שלא נשב לאכל ב10 בלילה. חיפוש בגוגל העלה אזהרות חמורות נגד הפשרה בטמפ החדר, והציע את שיטת המים הקרים - יש להשקיע את התפלצת במים קרים ולהחליפם כל חצי שעה כדי שישארו קרים. ניג'וס לא קטן, מצד שני לא היה לי עניין להחלות בסלמונלה 10 אנשים (כולל אחת מניקה), מצד שלישי תודה לאל שבחרנו כזה כיור עצום שגם היפופוטם קטן אפשר להפשיר בו. קופסאות השימורים של רוטב הקרנבריז על תקן משקולות.

וכך הוא נראה בצאתו מן התנור. חתיך לא?

ישר לקינוח.. פאי דלעת הורסת משפחות. המתכון של התחתית המתכון של המילוי

ועוד אחת הורסת אפילו יותר מהפאי, בהופעת בכורה בבלוג, קבלו את נינה, התינוקת הרגועה והמתוקה בתבל של לילך וגלעד.

מילאנו את מצוות ת'נקסגיבינג הידועה - אכול עד שיתפקעו כל כפתורי הג'ינס, ועדיין נשאר עוד המון טרקי. למחרת קראנו לגיא ומיכל שיעזרו לנו לחסל השאריות, אבל חוץ מהבשר נשארו גם הרבה נלווים שחינוכי ההונגרי לא נתן לי להשליכם

הטיפטופים של הטרקי בתחתית התבנית הפכו לGravy - רוטב בשר.

הירקות שישבו מתחתיו בתבנית ליד ביצת עין

בתוך הטרקי הייתה הפתעה ארוזה יפה בתוך שקית נייר - שני כבדים ולב. הלב נושנש כחטיף והכבד הפך לפאטה.

העור שלא הספיק להשחים נכנס להשחמה נוספת ונטרף על תקן צ'יפס

היה גם גרון בין ההפתעות שיחד עם העצמות הפך למרק טרקי משובח

הבשר שיצא מהמרק הפך ל salade de boeuf

והכי חשוב, עצם המשאלות. קצת רימינו כי לשנינו יש אותה משאלה.

ואז הגיע תורה של הדלעת שנקטפה בפוסט הקודם. חתכנו לה את החלק העליון, רוקנו את כל הבפנוכו עם כף וחתכנו פרצוף (שמח לא מפחיד לבקשת הקהל)

מהבשר יצא מרק כתום ענק

וגלידה

ומהגרעינים יצאו גרעינים.

כשירד החושך מיקמנו את ג'אקו החתול מחוץ לדלת והדלקנו בתוכו נר. אינסטנט האלווין.

אתמול עשינו שלי ואני יום בנות בונקובר. נסענו באוטובוס וברכבת ליומולדת 3 של שי (של איילת וניצן) אפי נשאר בבית עם הבנים שהטילו ווטו על יומולדת של בנות שבטח תהיה בה עוגה עם פיות.

שלי עשתה חינדלך ליושבי האוטובוס וסיפרה לכל מי שגילה עניין שהיא נוסעת לmy friend's party. המסיבה נערכה בקומה העליונה של חנות צעצועים מפונפנת. הילדים קיבלו דמויות מקרמיקה וצבעו אותן בצבעים מיוחדים לשריפה בתנור. ברגע הקריטי, עת עשתה עוגת המיקי מאוס את דרכה אל ילדת היומולדת, הדהדו ברחבי החדר צלילי השיר הנצחי "אין אין אין חגיגה, בלי בלי בלי בלי עוגה". בהמשך גם שרנו happy birthday

בדרך חזרה הביתה ראינו גרפיטי. אפילו הוונדיליסטים מנומסים.

נשיקות יקרים

הדלעת המופלאה

noreply@blogger.com (Efi Ben-Dor) — Mon, 10 Oct 2011 06:09:00 +0000

חגי הסתיו שלנו ושל הגויים נשזרים יחדיו לשרשרת חגיגית וארוכה. ביום שני (מחר) חל חג ההודיה אנחנו ועוד מי יודע כמה קנדים ואמריקאים נרד על תרנגול הודו אימתני תוך אמירת תודה על כל הטוב שהתברכנו בו.

השנה בייבי נינה של לילך וגלעד, שנתנה הופעת בכורה דרמטית ביום שלישי לפנות בוקר תהווה לנו תזכורת טרייה לפלא החיים ולמה שבאמת חשוב. היתה לי הזכות לשמור על שלושת אחיה הנרגשים בזמן שעשתה את דרכה לאויר העולם. הילדים המופלאים הללו חיכו טעוני אדרנלין לאחותם החדשה עד 3 בבוקר. יהלי הבכור סחט מיץ וקצץ סלט לאמא (עם הכף כבר בפנים שלא תתאמץ) וגוני (הסנדביץ) הפעיל את תיאה הקטנה במרתון של ציורים וגזירות. לו היה מדובר באינדיאנים שלנו, גם אם היו מבטיחים להם שדארת' ויידר ודורה בכבודם ובעצמם יגיחו מרחמי, היו מתעלפים גג ב12 וסלט בטוח לא היה יוצא לי מזה.

הנסיכות שלי ומרלי (ע"ע בוב). כשבאתי לקחת אותן מהגן כל הילדים שיחקו בחצר, הגננת מדאם אני ("אדם אני" בפי שלי) התחילה לשיר, כמעט בלחש. כבמטה קסם התחילו הילדים לאסוף את הצעצועים הפזורים בזה אחר זה לשתי עגלות פלסטיק. התאפקתי חזק שלא לתפוס אותה בצווארון ולהכריח אותה לגלות לי איך לעזאזל היא עושה את זה.

מתכוננים לעונת הסנו-בורד

יום כיפור הגיע. אני מודה שבניגוד לגישה הרווחת, לא נהניתי מהשקט של יום כיפור בארץ. טוב, לא רק שלא נהנתי, זה העלה לי את הנרווים לרמות מסוכנות של חיה בכלוב. אולי אני אינפנטילית אבל הכי אני לא אוהבת שאומרים לי מה לעשות, ובעיקר כשמכריחים אותי להיות בשקט. אביבית ויזהר צמו וגם ישנו במלון ליד בית הכנסת כדי לא לנסוע. מזל שיש חברים כאלה צדיקים, הם יצילו אותנו במבול. אין בית כנסת בטאוואסן אז מי שפגענו בו אלפי סליחות מעומק הלב, מקווים שתצליחו לסלוח לנו גם ללא תיווכו של הקב"ה.

כתום-שחור כבר צובעים כאן כל חלקה טובה. מכשפות ועכבישים מתחילים להציץ אז יודעים שמגיע Halloween. תחפושות כבר יש ומאחר והשנה יש גם בית, נסענו ל pumpkin patch כדי לקטוף דלעת שתקשט לנו אותו בכתום. קטיף הדלעות הוא כאן מאורע משפחתי מהמעלה הראשונה, ולגמרי לא משנה שיש ערימות של דלעות בסופר. יש לנסוע לחווה, לבוסס בבוץ, לבחור את הדלעת המושלמת, להביא אותה הביתה, לגלף בה פרצוף (בלי לאבד אף אצבע), להכניס לתוכה נר ולהניח אותה על מפתן הדלת. כל המרבה הרי זה משובח. ראינו משפחות חוזרות מהשדה עם מריצות עמוסות דלעות. איילת ניצן ושי שיחקו אותה עם 3 (כולל אחת לבקנית!) ואנחנו הסתפקנו באחת סמלית אבל עם אופי. החווה המקסימה שקטפנו בה נמצאת בWestham Island אי קטן רצוף חוות שוות, שצף לנו ממש מתחת לאף ואיכשהו עדיין לא ביקרנו בו. כדי להגיע אליו עברנו על גשר עץ מקרקש שרק כלי רכב אחד יכול לעבור בו בכל פעם.

שלט בכניסה לאי, אם באת לעשות בלאגן תחשוב פעמיים..

ושוב יש לי הרגשה שנכנסנו בטעות לסט של איזה סרט.

מקבלים מריצה להעמיס את הדלעות

מאטור!

ים הדלועים

היו גם תרנגולים, חמורים ועיזים כיאה לחווה

דלעת פנטומימאית..

ללא מילים

Haunted house לפי מיטב המסורת בונים מסלול חשוך רצוף במפחידים למיניהם עם מוזיקת רקע וקורי עכביש. איתי האמיץ לא פחד. גור עבר פעמיים עם אבא.

לא רק דלעות, היו גם ירקות אורגנים מעלפים, לשלוף היישר מהאדמה. איזה תענוג.

עגילים

נשיקות יקרים

אהני כפיי אריהימה

noreply@blogger.com (Efi Ben-Dor) — Mon, 03 Oct 2011 06:29:00 +0000

איך פעם ראש השנה היה עניין פשוט, נדחפים עם עמישראל עמוסי העגלות בסופר, זוחלים בפקקים לארוחת ערב משפחתית, טובלים תפוח בדבש ואומרים דיינו. ליושבים בגולה העניין הופך מורכב יותר. בהתחלה קבענו ארוחת ערב חגיגית עם תפוח בדבש בהשתתפות טובי חברינו על תקן משפחה, ואז הגיע אימייל מאחד האירגונים היהודיים בונקובר שהבטיח ארוחת ערב חגיגית חינם עם הפעלות לילדים והרבה אוירה. האחרים היו סקפטיים לאור נסיונות עבר מפוקפקים עם אותו ארגון אבל שכנעתי את כולם שכדאי לנסות ושבטח יהיה יותר חגיגי מאשר עוד ארוחת ערב בבית. הגענו בשעה המיועדת לאולם האירועים, התארגנו על שולחן ילדים ושולחן מבוגרים, עד כאן סבבה לגמרי. עם תום התפילות בירכו על היין התפוח והרימון, נחמד. ואז ניתן האות לפתיחת המזנון בהגשה עצמית, תוהו ווהו וחושך על פני תהום. יהודי וישראלי ונקובר שעטו אל עבר העוף היבשושי תוך שהם רומסים וממרפקים כל מה שנקרא בדרכם כולל נשים בהריון וטף. איכשהו כששקע האבק חולצו כוחותינו החבולים עם כמה צלחות של אוכל בינוני ומטה. אחרי שאכלנו עלה לבמה הרב והחל לדבר, לתומי חשבתי שהדרשה תעסוק בחג הרלוונטי. במקום הוא פצח בהטפה פוליטית על המצב בארץ הקודש כולל שנינויות שהיו גורמות לברוך מרזל להסמיק. ביביהו הוזכר כדוגמה ליפה נפש רכרוכי ובאיזשהו שלב הונף באוויר גם שופר, שלו היה מוחלף ל מ-16 היה יותר מתאים. הוא דיבר ודיבר ודיבר. הסתכלתי על לילך שהורידים בצוואר שלה התחילו לבלוט וחשתי אשמה על הורמוני הסטרס שהבייבי חסרת הישע שבבטנה סופגת בגללי. הילדים המשועממים התחילו לשחק ולעשות רעש. לא עשינו הרבה כדי להשתיק אותם. כשהוא סוף סוף סיים אחרי מה שהיה נדמה כמו נצח, נפתח שולחן הקינוחים ויאללה בלאגן. גור ניסה להתקרב וחטף מרפקיה לראש אבל סך הכל יש לציין שהילדים ממש ממש נהנו בעיקר אחד מהשני, והרי עשינו את זה בשבילם. תכלס גם למבוגרים היה שווה, סיפקתי להם חומרים להסטלבטות עלי עד קץ הקיצים.

אפי צילם במצלמה נסתרת

חייבת להשוויץ בסושי הראשון שלי אי פעם ללא הדרכה צמודה.

היום טיילנו ב-Fort Langley מבצר שהוא כור מחצבתה של בריטיש קולומביה. הכל התחיל מהדרישה האירופאית לכובעי מגבעת מלבד (felt) פרוות בונים (beaver) המרדף אחרי הבונים הביא את חברת Hudson bay להתיישב באיזור ולפתח קשרי מסחר ענפים עם הילידים. בזמן הבהלה לזהב זרמו אל המבצר עשרות אלפי אמריקאים והבריטים שחששו מסיפוח האיזור לארה"ב מיהרו להכריז על האיזור כולו כשלהם.

הסתובבנו במוזאון החי בין הבניינים המשוחזרים והמרוהטים לפי התקופה והמדריכים המחופשים שנתנו הסברים.

מרוץ שליחים שנועד להמחיש את עבודתם של הילדים במבצר. לוקחים את הסלמון מהסירות בנהר, מביאים לנשים לניקוי, מעבירים את הפילטים לגברים להמלחה, מכניסים לחביות לשימור. את החביות היו שומרים לחורף ושולחים להוואי (שנקרא אז איי סנדביץ)

חתונה. במבצר עודדו נישואין של עובדי החברה לבנות השבטים הילידים כדי להבטיח המשך קשרי סחר שלווים. הנשים גם שימשו כמתורגמניות.

מחפשים זהב

הן לא באמת עייפות

עיזות המבצר

מכינים באנוק במדורה, לחם חמוציות עם עבר סקוטי וגלוטן (בלית ברירה החלתי את עיקרון ה-80/20)

שני אדונים שוקולדים ברחובות צועדים..

טריו בפסנתר

הנפח, הכין מחזיק לנר ושאל אם מישהו רוצה להחליף איתו. לילך שלפה מחזיק מפתחות חמסה וזכתה בו. קשה לדמיין את כמויות השטויות שהוא מביא הביתה על בסיס שבועי.

מכינים חביות עץ כדי לשלוח חמוציות לקליפורניה. מחפשי הזהב נגועי הצפדינה שם שילמו חופן זהב עבור חופן חמוציות.

בFort Langly אפילו הדחלילים עושים חיים.

שתהיה לכולנו שנה מתוקה כמו סוכריה - מינוס התולעת (היא אמיתית..)

נשיקות יקרים

sleepless in vancouver

noreply@blogger.com (Efi Ben-Dor) — Tue, 27 Sep 2011 08:06:00 +0000

בעקבות צלצול ההשקמה שלי בדמות שוטר קנדי ענק (מה מאכילים אותם?) לקחתי את עצמי בידיים, ניקיתי את האבק מספר חוקי התנועה וחרשתי משל הייתי תיכוניסטית מחוצ'קנת לפני הבגרות בלשון. כשהרגשתי מוכנה הסיע אותי הנהג הפרטי שלי (נקרא לו אפי) לסניף משרד התחבורה בריצ'-קונג (ריצ'מונד) לקחנו מספר וחיכינו. אחרי כמה בירוקרטיות קלות נעמדתי מול עמדת מחשב שהחלה לשגר לעברי 50 שאלות. אין הגבלת זמן וצריך לענות נכון על 85%. לא רוצה להשוויץ אבל טעיתי רק בשאלה אחת. טיפ חשוב למתעתדים לעבור את המבחן, אם יש ספק בחרו בתשובה האדיבה והמתחשבת ביותר בזולת.

כשכר על עמלי החרימו לי את הרשיון הישראלי ונתנו במקומו פיסת נייר צהובה שכתוב עליה רשיון מתלמד, משמע מותר לי לנהוג רק עם מבוגר אחראי בעל רשיון נהיגה תקף. קנדים לא נוהגים לקחת שיעורי נהיגה רשמיים עם מורה. עולים לאוטו עם אבא, חוטפים צעקות ולומדים (מה פתאום, הורים קנדים לעולם לא צועקים). בהעדר אבא זמין, יזהר התנדב לצעוק עלי. אביבית אמרה שהוא צועק מעולה, עובדה היא עברה טסט ראשון.

שושה מסתפרת בפעם הראשונה בחייה, כזאת פלומה אפרוחית יש לה. בכלל באנו כדי לספר את גור אבל היא נדחפה לפניו, עלתה על הכסא וסירבה להתפנות.

שיעור הוקי מס' 2. רואים שיפור ניכר. איתי כבר טס (לעצור זה כבר סיפור אחר), גור תופס תאוצה על ההליכון.

שלי הצטרפה לקבוצת הדרדסים. אוהו כמה שהיא נפלה, אבל לא התייאשה והמשיכה לצעוד באיטיות, אוחזת בכיסא הקטן עד מיקי מאוס ואז עד דונלד. מדי פעם עושים אתנחתא כיפית - הילדים יושבים, מחזיקים

בחישוק והמדריך סוחב את כולם ביחד לסיבוב מהיר על הקרח.

עבודות בכביש בקנדה - גברת שופעת ובדרך כלל גם בלונדינית, עוצרת את התנועה, איש אחד עובד (חופר, קודח) ועוד מינימום שלושה גברברים עומדים ומסתכלים עליו. ככה זה בכל פעם, למישהו יש הסבר (חוץ מסטלנות?)

מחר נכנסים הדיירים החדשים. לכבודם ניקשתי עשבים (שני פחים מלאים), גירפתי אבנים בגינה, ניקיתי את הבית, גירדתי יתושים מעוכים מהקירות וצבעתי (טוב לא להסחף, עברתי עם הרולר רק על הכתמים).

בעודי מנקשת במרץ הציצו אלי לפתע 3 פרחים סגולים יפיפיים. שלא כמנהג רוב הנקבות אני לא סובלת פרחים באגרטלים (זה תורשתי), אבל לא יכולתי להתאפק. אולי זה גן שמתפתח אצלי מאוחר? עדיין, אל תשלחו פרחים לא לי ולא לאמא שלי. וזה אפילו לא אגרטל זה בקבוק של סבון ידיים.

ועוד הפתעת ניקוש, שוב בעודי מנקשת וכל זה, הרחתי פתאום ריח מוכר שהזכיר לי את ספתי שלי ז"ל. לקח לי כמה דקות לזהות - ריח של קמומיל! מיד רצתי לגוגל כי לא היה לי מושג איך נראה קמומיל מחוץ לשקיק תה ופלא פלאים קמומיל פרא גדל לו בחניה שלנו. מיד הפסקתי לנקש. עם כל הכבוד למשטרת הגינות והדיירים החדשים, הוא עושה יופי של תה.

החלטנו לעשות עוד צעד משמעותי בדרך לנורמליצזיה ולקחנו בייביסיטר. הרחוב שלנו משופע בנות עשרה המשוועות לתפקיד וכולן בעלות תעודת גמר מהחוג לבייביסיטריות שכולל בין היתר קורס עזרה ראשונה. בחרנו בHannah הבת של השכנים הצמודים גם כי הילדים מכירים אותה הכי טוב וגם כי ההורים שלה חמודים לאללה ובמרחק נגיעה. עשינו סיבוב הרצה בן שעה לראות שהכל עובר חלק. הבנים עסקו בשלהם ושלי היתה מבסוטה כאילו זכתה בפייס. בפעם הבאה קבענו עם לילך וגלעד לקרוע את וונקובר לפני שבייבי מספר 4 משתלטת על העניינים. התיעצתי עם חברה הבקיאה בסצינת הלילה הונקוברית שלאור המצב הדמוגרפי שלחה אותנו למועדון Roxy ברחוב גרנוויל. היה כיף, היתה אוירה, היתה להקה שעשתה קאברים של להיטי שנות השמונים והתשעים והיו כמה מסקנות

1) בפעם הבאה מוסיקת האוס או קאנטרי

2) במועדוני ונקובר אין אוכל. לא זית מקומט, לא בוטן מעופש, כלום.

3) הקהל בוונקובר לא מוחא כפיים, מקסימום פולט איזה "ווההוו" חלוש. אני יודעת מה אתם חושבים, זה לא הלהקה, היא היתה טובה, רחבת הריקודים היתה עמוסה.

4) צעירי ונקובר לגמרי גנובים על להיטים שהיו להיטים כשהם עוד היו ביציות.

5) יש עכשיו אופנה של חצאיות מיני שנגמרות בול בקו שבין התחת לרגליים ובניגוד לכל כללי הפיזיקה נשארות שם (דבק??)

6) האח הגדול רואה הכל. בכל פעם שמזמינים אלכוהול בבר, נסרק רשיון הנהיגה. לך תסביר לשוטר שאישתך שתתה הכל.

7) long island ice tea זה יאמי אבל חזק אחושילינג.

כשיצאנו החוצה השתרך תור אימתני בפתח המועדון. ואז גילינו שסגרו את רחוב גרנוויל לתנועה וכל הבליינים זורמים להם חופשי על הכביש כמו בקרנבל. טיילנו קצת לאורך הקרנבל, משתאים מהעירוניות המתפרצת אפופת ענני עשן מתוק, עד שנהייה מאוחר והגיע הזמן לשחרר את חנה.

ואפרופו השתאות, לגלעד ולילך יש בלוג. גלעד הוא הכותב בעיקר וכשרון הכתיבה שלו שם את שלי בפינה. נסו ותהנו.

נשיקות יקרים

מיס קנדיאן פאי

noreply@blogger.com (Efi Ben-Dor) — Sun, 18 Sep 2011 09:10:00 +0000

ימים אחרונים של קיץ, חברנו ללילך גלעד וטפם (ההולכים ומתרבים בכל רגע) לרגל Davie Day מסיבת הרחוב השנתית של רחוב Davie בונקובר, מעוזם של הגאים והגאות. היה עליז, מוזיקה, מופעי רחוב ושטויות שמחולקות בדוכנים לשמחת הילדים. שלי ותיאה התקשטו בציורי פנים פרפריים ואז חתכנו לחוף הים.

כבר יש ציור אחד על הלחי, אז למה לא על הלחי השניה? שיהיה סט.

למחרת יצאנו לקטוף פטל שחור בשמורת הציפורים הביתית. כבר ביקרנו בשמורת הציפורים אבל היה חורף ועל הדרך הראשית לא היה זכר לפטל. מזל שיש חברים כמו מיכל וגיא, טאוואסנים ותיקים שגילו לנו את הדרך אל תוככי השמורה ואל המוני שיחים נוטפים פטל שחור ועסיסי. יש להם יופי של קוצים אז צריך לקטוף לאט ובעדינות. מילאנו דלי שלם ואת כובע הכבאים שגור קיבל ברחוב Davie (תוך הקפדה על כלל אחד לפה, אחד לדלי).

מה עושים עם כל הפטל הזה? את הפאי הראשון שלי אי פעם.

התחתית (מהאתר the spunky coconut)

3 כפות זרעי פשתן טחון

2 ביצים (במתכון המקורי רבע כוס רסק תפוחים)

כף חומץ תפוחים

8 טיפות סטביה

כף דבש

רבע כוס שמן קוקוס

לערבב במיקסר (עירבלתי בויטמיקס כדי לחסוך טחינה של הפשתן בנפרד)

להעביר לקערה ולהוסיף

כוס קמח שקדים

חצי כוס קמח קוקוס

כפית סודה לשתייה

כפית אבקת אפיה

לערבב עם כף ואז ללוש לבצק (כמו של הילדים)

אפשר לשמור קצת בצק בצד לפרפרים (או כל צורה אחרת)

ללחוץ עם האצבעות לתוך תבנית ולהשאיר שוליים קצת גבוהים

לאפות עד שמשחים קצת בחום בינוני

מילו (אילתור שלי)

פטל או כל פרי אחר שמתאים לפאי (תות, דובדבנים, אפרסקים וכו..)

כף קמח טפיוקה (בטח אפשר גם arrowroot או אם אין אז קורנפלור)

כף מייפל (או לפי הטעם)

לערבב נמרצות ולשפוך לתוך התחתית.

לקרוץ צורות מהבצק הנותר ולהניח על המילוי

להחזיר לתנור לעוד רבע שעה בערך (כיסיתי את הצדדים של התחתית בנייר כסף שלא ישרפו)

לקרר לגמרי

להכין המון קצפת ולטרוף. תוך דקות לא נשאר פירור, באחריות.

היה קשה לשכנע אותו לחכות לתמונה

בובי, אתה זוכר אם אימצנו במקרה חתול? אה לא, זה סמואל החתוליק שליווה את צ'לסי ואמילי השכנות ונשאר להתלקק על המיטה שלנו.

אותו בובי ניצל רצף נדיר של ימי שמש כדי לצבוע את רעפי העץ המחפים את הבית בשכבה מגינה. הוא עבד כמו חמש סוסים, תלוי על הסולם המקרקש של בראיין (השכן). מגיע לו xoxoxxxoxoxxoox

ואז פתאום נהיה סתיו. אי אפשר לטעות בו, קריר כזה עם רוח קלה וריח מיוחד של עלים שנשרו. יש קסם ב4 עונות ברורות כל כך. הבנים התחילו חוג החלקה על הקרח במרכז הקהילתי. ההרשמה לחוגים כאן היא על בסיס דו חודשי. לא נחמד? מחליפים למשהו אחר ולא צריך לפצוח בנאומים על התמדה. שלי דרשה להחליק גם (אבל מה איתי!?) לא חשבתי שיש לגיל שלה אבל יש. הם חזרו מהשיעור קורנים מאושר. שתי מדריכות על שישה ילדים. כל הציוד הדרוש ניתן, כולל הליכוני קרח לצבירת ביטחון.

הזירה

גור בפעולה

איתי בפעולה

שלי תתחיל בעוד שבוע עם אמילי הקטנה, חוג בנגרה - ריקוד הודי שנראה ככה

בינתיים לקחנו אותן, תמי ואני לבריכה להוציא קצת מרץ.

הן בסטלבט ותמי מוציאה מרץ.

אמאלה!

נשיקות יקרים

ספתא רוזלין בידינו ג'

noreply@blogger.com (Efi Ben-Dor) — Sat, 10 Sep 2011 10:23:00 +0000

שבוע שלישי של שכרון חושים תיירותי החל במעבורת לויקטוריה. ג'וליאן נשאר בבית לטובת שני חדרי מלון, שהודות למערכת המכרזים של priceline.com עלו כמו קמפינג. אם במקרה אתם זקוקים למלון באמריקה הצפונית משתלם לערוך איתה הכרות.

המעבורת היא אטרקציה בפני עצמה, משאירים את האוטו בבטן שלה ועולים למעלה לנוף פנורמי של ים כחול ואיים ירוקים. הלפלפים רואים את הנוף מהחלונות, המגניבים (במלעיל) יוצאים החוצה לסיפון ומשתדלים שלא להתעופף ברוח. לרשות הנוסעים עומדות מסעדות, טלויזיות, משחקים לילדים ועמדות עבודה עם חיבור למחשב אבל מי שבכל זאת משועמם יכול להצטרף להרצאת טבע בנושאים שונים. במקרה שלנו היתה הרצאה על דג הסלמון שהוא בעצם משפחה של דגים. הבחור הצעיר שהעביר את ההרצאה תוך תנועות דגיגיות נמרצות, בחר בגור ושלי כל אחד בתורו להדגים זן של סלמון. הסלמון של גור הדגים בעיקר עמידה יצוגית עם יד על המותן, על תקן תהיה יפה ותשתוק (זה לא עבר בשתיקה). שלי שהסלמון שלה היה שחיין מצטיין למרחקים ארוכים, נדרשה לתנועות חתירה נמרצות. בהשמע מחיאות הכפיים מהקהל היא קדה קידה עמוקה כיאה לפרימה בלרינה.

ישר מהמעבורת נסענו לגנים של משפחת Butchart. אם המשפחה החלה אי שם בתחילת המאה הקודמת לטפח את הגינה שליד הבית ואיך לומר, קצת נסחפה. כיום הגנים מתפרסים על 222 דונם וכוללים גן שקוע, גן יפני, גן איטלקי, גן ורדים ועוד כהנה מזרקות ותענוגות. קשה לתאר את עושר הצבעים והריחות אז אתן לתמונות לדבר למרות שגם הן צל חיוור של הדבר האמיתי. הילדים קיבלו דף משימות להשלמה וקיבלו תמורתו פרס סימניה פרחונית.

למחרת יצאנו לתור את איזור הנמל של העיר ויקטוריה היפה. אל מול הבניינים עתיקים מעוטרים בצמחים מטפסים, שלי רקדה לצלילי חמת חלילים ואז טיילנו לפארק הקרוב שטמן בחובו אגם משופע ברווזים, גן שעשועים וגולת הכותרת פינת ליטוף שורצת עיזים גמדיות חביבות.

אפשר להשען עלייך רגע? ההורים שלי הוליכו אותי קילומטרים היום..

מישהו דואג לנו למעלה, כי בשכנות צמודה למלון היה..... קוסקו! רוב האנשים שאני מכירה היו מתבאסים מנוף של קוסקו בחופשה. לא אנחנו. להלן הרכישות שכללו שיפודי סלמון, עוף בגריל וסושי מהמם. כדי לחסוך באריזות שינעתי את הטובין לחדר על עגלת המזודות של המלון. אפי שמר על מרחק בטוח שלא יחשבו חלילה שהוא קשור אלי.

בזולה עם הDSi שספתא קנתה לכבוד היומולדת (שיחול בעוד חצי שנה!?!)

למחרת נסענו לFort rodd Hill מבצר גדול מפואר שנבנה על ידי הבריטים כדי להגן על ויקטוריה ועל בסיס חיל הים הסמוך. למרות ואולי בזכות ההשקעה הגדולה מעולם לא נורתה ממנו אף לא יריה אחת (שלא לצרכי אימונים). הילדים התלהבו מהתותחים והגדולים מנופו של המפרץ הקסום.

בום טראח! על התותח

הליכה קצרה מהמבצר שוכן fisguard lighthouse שמחזיק בתואר המגדלור העתיק בחוף המערבי של קנדה. ביקרנו כבר בכמה מגדלורים, זה עולה על כולם והייתי עוברת לגור בו מחר. יפיוף מבחוץ ומשופץ לעילא מבפנים עם מוצגים אינפורמטיביים ואינטראקטיביים ונוף שנמשך לנצח.

חיפשנו מקום לעשות על האש לצהריים ונפלנו על Thetis Lake חמד של אגם, חבורות של יפים ויפות צעירים משתזפים על חופו. הילדים קפצו למים הקרררים ואנחנו התמקמנו עם המנגל. מיד התחוור לנו שחוץ מיפים ויפות יש גם המון צרעות לא ביישניות בכלל שמאד מאד אוהבות סלמון. הלך התיאבון והלכה השלווה. ארזנו הכל וחזרנו למלון.

הסלמון, אפשר להבין אותן, זה כל כך יאמי.

שלי וחברה מזדמנת, גור במים מאחוריהן

ואי אפשר לסיים טיול בלי לקטוף משהו, תותים קטנים וחמודים. מצאנו תולעת באחד מהם שזה דווקא משמח. אם היא מצליחה לאכול בלי להתפגר מכימקלים אז כנראה גם אני.

עם התותים ההולכים והמתמעטים עלינו על המעבורת חזרה הביתה.

ועוד בענייני גידולים, זו דלעת משוק הירקות הסמוך. ירקות עם אופי עושים לי לחייך.

לקחנו איזה יום וחצי להתרגעות וכביסות בבית ואז הצפנו לכוון whistler.

גן העדן לחובבי ספורט שלג הופך בקיץ למעוזם של טיילים ורוכבי אופניים. הpeak to peak gondola שבחורף משנעת גולשים להר blackcomb, סוחבת בקיץ תיירים שבאים לשזוף עיניהם בנופים של גלויה הנשקפים ממנה. לפני כל זה עצרנו בBritannia mine museum, שהיה פעם מכרה נחושת משגשג. קיבלנו כובעים אפנתיים וקפצנו על הרכבת שלקחה אותנו אל תוך המכרה שם הסביר לנו המדריך (שצבע שיערו נחושת בוהק) על שיטות הכרייה ועל תנאי העבודה של הכורים. אחר כך הבלחנו אל אור היום ואל המפעל הענק בו רוסקו הסלעים שנכרו לאבקה שעברה תהליך כימי להפרדת המינרלים מהשאר.

אלו השירותים. אין צורך בקירות כי היה חושך מוחלט. הכורים החדשים היו מקבלים תפקיד ריחני, לדחוף את העגלה לחלקי המכרה השונים עד שצברו פז"ם והכירו את המכרה על בוריו.

כשסיימנו את הסיור המאלף פנינו לעמדת הpanning for gold (מיחבות לזהב?) הילדים נרטבו כליל ומיצו די מהר. עמדנו לעבור הלאה ואז פתית קטנטן זהוב ניצנץ אלי מתחתית הקערה. מסרתי אותו לאפי בהתרגשות וכמו מהמר כפייתי שבתי לנדנד את הקערה במים. אחרי כ20 דקות מצאתי עוד אחד שאפילו היה יכול להקרא גוש קטנטן. יכולתי להמשיך אבל רצינו להספיק לגונדולה. ראינו עוד סרט קטן על המכרה בדרך החוצה והמשכנו צפונה.

הגענו לויסלר חצי שעה שלמה לפני סגירת הגונדולה. רצנו מתנשפים אל הקופה ואז נמחק לנו החיוך מהפנים עת הסבירה לנו הקופאית האדיבה שהגונדולה אמנם נסגרת רק עוד חצי שעה אבל הנסיעה במעלית הכסאות עד אליה אורכת כחצי שעה והיא לא יכולה להבטיח שנגיע בזמן. כאילו דה! אם לא היה לי זיכרון של זבוב אפילפטי אולי הייתי זוכרת שההעפלה לראש ההר לוקחת זמן, הרי הייתי שם רק לפני שלושה חודשים. התנצלתי בפני בני משפחתי המאוכזבים על אותן 20 דקות קריטיות של בהלה לזהב שבלעדיהן ודאי היינו מגיעים בזמן ושיגרתי אימייל מנומס לויסלר בבקשה שיוסיפו הערה קטנה ליד שעות פתיחה באתר האינטרנט המושקע שלהם לטובת אלו שלא ביקרו מעולם ולא יודעים שיש טיפוס מקדים או שכמוני לא בורכו בזכרון לטווח ארוך.

ויראו האלים את סבלותינו ויסדרו לנו הופעת ג'אז במסגרת פסטיבל הג'ז המקומי. להופעה קראו "master class with Kevin Eubanks" ואכן ההוא מהתוכנית של ג'יי לנו שכולם חיכו לו עלה לבמה, אמר שהוא ממש עייף מכל ההופעות של הימים האחרונים אז הוא נותן לנגנים האחרים לנגן ולהתראות בשנה הבאה.

הנגנים האחרים היו בכלל לא רעים, ואם לשפוט מסשן הריקוד הסוער של שלי הם היו מצויינים ממש.

רוכבי האופניים השתלטו על ויסלר עד שיחזור הלבן.

חברים שנשארו מהאולימפיאדה

קוין מודיע שהספיק לו.

אפרה-סקי נטול שלג

ואז הגיע היום הראשון של בית ספר. לכבודו נקנו תיקים דנדשים שהדבר היחיד שיסחבו השנה זה את תיקי האוכל הדנדשים (כי הספרים נשארים בבית הספר ושיעורי בית הם אירוע נדיר). תיקי האוכל בתורם יכילו את קופסאות האוכל (חל איסור להביא את האוכל בשקיות או אריזות אחרות שיוצרות זבל). בקיצור בבושקות תיקים ענקיות שכל מטרתן עלי אדמות לסחוב כמה חתיכות עוף.

איתי עשה טובה שהצטלם, זיהה חברים ונעלם. זרמנו עם ילדי כיתה א' הנרגשים והוריהם הנרעשים אל הספריה. גברת שמיץ' גוללה את התכנית שכללה משחקים בקבוצות קטנות ושיחררה את ההורים. הגן של שלי, כל כולו שעתיים וחצי ביום, הנהיג יום מפוצל בן שעה בלבד של הסתגלות הדרגתית. השעה שלנו התחילה רק ב10:30 וההמתנה היתה לה קשה מנשוא. עשינו מקלחת ארוכה כדי להעביר את הזמן ולצנן את הרוחות. כשסוף סוף הגיע הזמן ליוינו אותה לפתח הגן. היא שכחה שאנחנו קיימים וזינקה פנימה, לא לפני שהחליפה ל"נעלי פנים" (indoor shoes) שטפה ידיים בצרפתית (levain main) וספרה כמה פעמים לוחצים על הידית של מגבות הנייר בצרפתית (un deux trois) כל ריטואל הכניסה הזה היה קצת היפר-סטרילי בעיני במיוחד לאור העובדה שדקה אחר כך היא כבר נמרחה בגואש ליד קן הציור (עם סינר כמובן) אבל החיוך המאושר שלא ירד לה לרגע מהשפתיים הסיר ספק מליבי.

אחרי יום ראשון כזה מוצלח, היום השני היה חייב להראות לנו מה זה.

קודם כל הוא היה האחרון של ספתא אצלנו וריח עצוב של פרידה נישא באויר. ואז בדרכי מהגן לסופר עם שלי עצר אותי שוטר תנועה על מהירות. פרט קטן ושולי, עוד לא הוצאתי רשיון נהיגה קנדי למרות שחובה להוציא אחד כזה עד שלושה חודשים מהנחיתה. איכשהו שכנעתי את עצמי שהניג'וס הזה לא נוגע אלי. וכך בעוד אפי הלך, לקח ספר, למד, עשה תאוריה, עשה מבחן, נכשל, לקח שיעור נהיגה, עשה עוד מבחן ועבר, אני המשכתי כאילו כלום. אולי בהשראת חבר, נקרא לו א' שכבר 10 שנים נוהג כאן עם רשיונו הישראלי. זו לא חוכמה, אין לו שלי שצורחת במושב האחורי ומסיטה את תשומת ליבו מתמרורים קריטיים ושוטרים שעומדים לידם. אותו שוטר אדיב הודיע לי (מה שכבר ידעתי) ששלושה חודשים עברו חלפו מזמן ואני נוסעת ללא רשיון תקף. הוא חזר לניידת למה שהיה נדמה כמו נצח בעוד שלי ממשיכה לצעוק במושב האחורי וחזר עם קנס של 200 דולר על מהירות ואזהרה שזה יכל להגמר בגרירה של מוריס ו400 דולר. חזרתי הביתה עם זנב בין הרגליים כדי לשמוע "אמרתי לך! 200 דולר?!?!" שלגמרי הגיע לי. עכשיו לא נותר לי אלא להתבגר, להתגבר ולהתחיל לחרוש לתאוריה.

עדיין הייתי צריכה להגיע לסופר, אלא שעכשיו אפי היה צריך להסיע אותי. בעודנו יוצאים ברוורס מהחנייה מצלצל הטלפון שלי. על הקו גברת קלר, מנהלת בית הספר "Gur isn't having the best day" היא אומרת בקול פעמונים של אחות רחמנייה, ובתרגום מקנדית לעברית "אנחנו על סף התמוטטות מהצרחות של הבן שלך בואי לקחת אותו במיידי" דקה אחר כך כבר עמדתי מול גור בעיצומו של התקף זעם מרשים. ממה שהבנתי גברת שמיץ' הוציאה אותו לשיעור ESL תגבור באנגלית וכשהוא חזר לכיתה בדיוק סיימו לשחק משחק נחמד שהוא מאד רצה לשחק אבל לא הספיק. הוא פרץ בזעקות מחרישות וגברת שמיץ' (לה הוא קורא עכשיו the kidnapper) לקחה אותו חזרה לחדר כדי לנסות להרגיע אותו ולאפשר לשאר הילדים להמשיך בפעילות. הקושי שלו בהתמודדות מול תסכולים לא חדש לנו. שיטת הכוכבים שניסו הגננות בשנה שעברה הביאה לשיפור גדול אבל כרגע נראה שחזרנו לנקודת ההתחלה. סיכמנו שלטובת כולם ניקח אותו בצהריים הביתה. ביום שני מגיעה לביקור היועצת של יועצת בית הספר שכולן נשבעות שהיא האורים ותומים ושבטוח יהיו לה תובנות.

מספיק ליום אחד? אז לא, כאב הלב הגדול עוד היה לפנינו. לקחנו את ספתא רוזלין לשדה, הלכנו איתה עד שדרשו כרטיס עליה למטוס ונפרדנו בחיבוקים ארוכים. בדרך לאוטו איתי אמר "אני מרגיש שמשהו חסר לי" וסיכם את מה שכולנו הרגשנו. שמישהו יגיד לי בבקשה שהפרידות נהיות קלות יותר עם הזמן.מישהו?

אז כדי לסיים בנימה טעימה ולכבוד הביקור הראשון בהסטוריה של ספתא רוזלין (שיהיו עוד רבים וטובים אמן) קבלו מתכון לטירשי האגדי שלה. טירשי למי שלא בקיא, הוא סלט טוניסאי שעשוי מדלעת ותפוח אדמה. תפוח האדמה הושמט בשל העומס הגליקמי הגבוה שלו. הטרשי מיועד במקור לאכילה עם לחם אבל מאחר ואין אצלנו חיה כזאת הוא נטחן כאן בכמויות כתוספת לבשר (כמו פירה דלעת) כך שלאוכלי פלאו מומלץ להכפיל כמויות.

טרשי

1 דלורית או כמות מקבילה של דלעת קלופה וחתוכה גדול

6 שיני שום כתושות

רבע כוס שמן זית

כפית קימל

חצי כפית מלח

מיץ מלימון אחד

2 כפיות רסק עגבניות

כפית פפריקה

אופן ההכנה:

מאדים או מבשלים במים את חתיכות הדלורית עד שהן מתרככות.

מסננים את המים ושומרים קצת בצד.

מועכים את הדלורית עם מזלג או ממחה של פירה,

בסיר מטגנים בשמן את השום עד ריכוך קל (לא להזהיב)

מוסיפים את הקימל מטגנים עוד קצת

מוסיפים את הפפריקה, רסק ומלח

מוסיפים את הדלעת המעוכה ומערבבים.

מבשלים כמה דקות על אש קטנה

מוסיפים מיץ לימון

*אם יבש אפשר להוסיף ממי הבישול של הדלעת

* מהלימון והתבלינים אפשר להוסיף או להחסיר לפי הטעם

בתאבון ונשיקות יקרים

'ספתא רוזלין בידנו חלק ב

noreply@blogger.com (Efi Ben-Dor) — Tue, 30 Aug 2011 16:08:00 +0000

שכרון החושים התיירותי ממשיך. השבוע פתחנו באטרקציה בה' הידיעה שאף תייר לונקובר שמכבד את עצמו לא מדלג עליה, גשר קאפילנו בצפון ונקובר. צפון ונקובר שכשמה כן היא שוכנת מצפון לונקובר לרגלי ההרים אבל מהווה עיר עצמאית. זהו מקום ירוק בצורה יוצאת דופן עם גישה מיידית לכל מה שההרים מציעים, ממסלולי טיול בקיץ ועד סקי בחורף. עוד בישראל כשיכולנו לראות את ונקובר רק ממעוף ציפור בגוגל מפות היינו בטוחים ששם נתמקם. כשהגענו גילינו שלא סתם ירוק שם. העננים שנדבקים לצלע ההר עושים לה טפטופים כמעט באופן קבוע גם כשבשאר חלקי העיר יבש. מיד שינינו יעד למקום הכי בהיר באיזור והשאר הסטוריה.

בכל מקרה , באותו יום נדיר זרחה השמש על צפון ונקובר ועל גשר קאפילנו. כדי להרוג שתי ציפורים במכה אחת לקחנו קודם את מוריס למוסך לבצע טיפול גדול שהוא משווע אליו כבר חצי שנה. בכל פעם שאנחנו מניעים הוא משמיע צפצוף מלא תקווה שאולי היום ניקח אותו להתפנק במוסך. האמת היא שהמוסך הוא פינוק לא רק בשביל מוריס. נראה כמו מוזאון, נקי שאפשר לשתות מהרצפה, חדר ההמתנה מאובזר בטלויזיה גדולה, כורסאות נוחות, עיתונים מעודכנים ותחזיקו חזק.. מכונת קפה שעושה גם שוקו. לא מדובר במכונת קפה מעפנה שמוציאה מים דלוחים מתוקים בצבע קפה אלא ברובוט משוכלל שבהנתן האות פוצח בראיון רב שלבי בנושא "איך אתה אוהב את הקפה שלך" שלא היה מבייש סניף של סטארבקס ואז טוחן את הפולים במקום, מקציף את החלב ומשלב אותם בעדינות לקפה הטעים ביותר מחוץ לגבולות איטליה. עבור הילדים, מכונה שמנפיקה שוקו היא אווזה שמטילה ביצי זהב. לא שותים שוקו אצלנו ורק לכבוד הביקור של ספתא, שלא מבינה איך ילד יכול להרגיש אהוב בלי משקה חם ומתוק על הבוקר, ניתן להם פס זמני לעניין. ומאחר ולא נכנס אלינו הביתה אף מוצר מזון שמכיל יותר מ5 מרכיבים (וגם זה הרבה מדי) היא נאלצת לעמוד בעינים חצי עצומות מעל לסיר מבעבע ולבשל להם שוקו מקקאו סטביה ושמנת כמו שעשו הסבתות של פעם לפני המצאת השוקולית. הקרבה סבתאית במיטבה.

אז הפקדנו את מוריס בידיהם עטויות כפפות המשי של הטכנאים המיומנים (חלילה לא מוסכניקים) ואפי עשה לנו נגלות עם האוטו החלופי הקטנצ'יק לגשר. חוץ מהגשר התלוי בין שמים וארץ שמתנדנד קשות ובוחן את שיווי משקלם ועצביהם הרופפים של העוברים, המציאו שם עוד שתי דרכים יצירתיות להפעיל את תחושת הבוקס בבטן למראה גובה רב. אחת היא סדרה של מעברים בין צמרות העצים שמאפשרים נקודת מבט של ציפור על היער שלמטה ועוד סדרה של שבילים שתלויים מהצוק עם רצפה שקופה בחלקים שנותנת תחושה של נפילה חופשית אל התהום. בין אנקת גבהים אחת לחברתה הילדים קיבלו דפי משימה עם שאלות שהיו צריכים לגלות את התשובות עליהם, שבסיומם קיבלו תג חוקר צעיר אותו ענדו בגאווה. עוד שמענו סיפור פיקנטי על מייסד האטרקציה שבנה את בית ההארחה והגשר כדי לרצות את חמותו שהתנגדה נמרצות לנישואיו עם ביתה הצעירה ממנו ב20 שנה. לזוג הצעיר-זקן נמאס לבסוף והוא נסע הרחק משם, השאיר את המקום לחמות שלא ביזבזה זמן והתחתנה עם בחור צעיר ממנה ב30 שנה. הקוגר הראשונה בונקובר, ממציאת הדאבל סטנדרד.

כשהגענו לקחת את מוריס הודיעו לנו שהוא לא יהיה מוכן היום. מאחר ובאוטו החלופי היה מקום רק ל5 זכיתי בזמן איכות עם מערכת התחבורה הציבורית שכלל רכבת ושני אוטובוסים. נשמע מבאס אך למעשה זו היתה הזדמנות נדירה לבהות בנוף ללא מעש ולקרוא עיתון מההתחלה עד הסוף. אפי התעצבן ודרש פיצוי על "עגמת הנפש". הם לא כל כך הבינו מה הוא רוצה מהם (יכול להיות שעוגמת נפש זו המצאה ישראלית?) אבל עשו הנחה קטנה מהמחיר השערורייתי של הטיפול.

בבוקר למחרת אחרי עוד זמן איכות ברכבת וסיבוב שני על מכונת הפלאים, אספנו את מוריס לחיקנו האוהב ונסענו להר גראוס. אל ההר עולים ברכבל ממנו נשקף נוף מעלף של ונקובר והלאה. כשכבר מגיעים למעלה קשה לדעת לאיזו אטרקציה לפנות קודם. החלטנו ללכת עד הסוף ולהעפיל אל הפסגה במעלית הכסאות של אתר הסקי (בחורף) ומשם לראשה של תחנת רוח עצומה. אלא שאז הודיעו לנו שדרדסים צריכים להיות בגובה מטר לפחות כדי לעלות. לשלי היה חסר אינ'ץ, מה שהוביל לסצנת קורעת לב בה אנו נפרדות משאר בני המשפחה תוך צרחות אימים (שלה) והבטחות (שלי) לגלידה במיידי כפיצוי על עוגמת הנפש הנוראה (עוד פעם עוגמת נפש). בעודנו צועדות לעבר הגלידה, מבעד למסך הדמעות היא מלמלה "מחר, כשאני יהיה גדולה (משיכה באף) אני יעלה עם איתי וגור בכסא (ניגוב נזלת עם היד)"

כשירדו החבר'ה מהאולימפוס, התיישבנו לראות מופע חוטבי עצים. מזמן לא ראיתי את הבנים משולהבים כל כך (אולי כשקנינו את הווי). הקהל חולק לשניים, כל צד עודד את אחד החוטבים שמצידם הפליאו בהשלכת גרזינים, טיפוס לגובה וקיצוץ גזעים באמצעים שונים תוך עקיצות הדדיות בשילוב סלפסטיק משובח שהגיע לשיאו כשאחד מהם נפל לבאר והשני זרק לתוכה סטיק דינאמיט.

משם המשכנו למופע ציפורי טרף. הפעם הגיע תורי להשתלהב מהקרבה הבלתי אפשרית לציפורים הענקיות והמאאממות הללו (סליחה על הפרחיות אבל הן באמת מאאאמותתת, עם הלסת שנשמטת עד למטה) אחרי מפגש אינטימי ממרחק נגיעה הן עפו הלוך ושוב מעל ראשינו כנפיהן האימתניות מרפרפות בשערותינו. ההסברים המאלפים של המדריכים נבלעו על רקע קריאות הוואווו והיוהווו.

רק בשביל זה היה שווה להעפיל עד לשם אבל לגראוס יש עוד הפתעות, שני דובי גריזלי שאומצו בהיותם גורים לאחר שאימותיהן מתו. בנו עבורם על ההר מתחם נסיוני בן 20 דונמים, מגודר כדי להגן עליהם מדובים אחרים. הם אוכלים בעיקר את מה שהם מוצאים ושאר האוכל מוגנב פנימה כדי שלא יתרגלו לבני אדם. הכוונה היא בבוא הזמן לשחרר אותם לחופשי למרות שלא כל כך ברור למה מחכים, שניהם עשו עלי רושם של גריזלי לתפארת שאף דוב לא היה רוצה לפגוש בסמטה חשוכה. צפינו בהם, צפינו בסרט חיים שכאלה עליהם ואז עלינו על הרכבל חזרה במורד ההר יחד עם לא מעט אנשים ספורטיבים מאד ואדומי פנים מאד שעלו את כל הדרך הלוך במעלה ההר ברגל. למסלול המפרך קוראים גראוס גריינד (טחינה) ושוררת תחרות עזה מי מסיים אותו הכי מהר. לצורך העניין אפילו הוקם אתר אינטרנט בו כל מעפיל מעדכן בזמנים שלו ויכול להשוות אותם עם אלו של חבריו. התוצאות המרשימות של היום מפורסמות על לוח אלקטרוני גדול באתר למען יראו ויראו.

ביום חמישי בבוקר צלצל הסקייפ ופניהם המלבבות של אמאבא הבליחו על המסך. "מזאאאל טוווב" הם קראו בהתלהבות. נורת פלורוצנט נדלקה באיטיות רבה מעל ראשי ומיד כבתה מהפאדיחה ששנינו שכחנו לחלוטין את יום הנישואין שלנו. התנחמתי בכך שהורי שכחו את יום הנישאין ה25 שלהם שזה חמור בהרבה מה13 העלובים שלנו. לא שאנחנו נוהגים לחגוג בקול תרועה, להתעלל באפי על כך שאני זכרתי והוא שכח זו חגיגה מספקת, אבל הפעם בגלל ששכחנו שנינו ובעיקר בגלל שהיתה לנו הבייביסיטר המשובחת בתבל החלטנו לחגוג כמו שצריך. להלן הלוז הספונטני

1) נסיעה באופניים בסטנלי פארק (אלוהים איזה עליות..) חזרה לאורך הטיילת (אלוהים איזה יופי) עם עצירה להתחרדנות בחוף (אההההה)

2) סרט Horrible bosses שחקנים מעולים, מצחיק ומטופש, בדיוק מה שהיינו צריכים.

3) סיור בchina town, דגימת מאכלים על מקל ושתיית bubble tea (התמכרנו) בשוק הלילה

היה כזה יום מושלם שהבטחנו לעצמנו שלא נחכה ליומנישואין הבא.

ואי אפשר בלי שקיעה רומנטית. זאת 2 דקות מהבית ומשקיפה למעבורת לויקטוריה.

מה עוד? הבשילו התאנים בגינה, רק 6-7 בינתיים אבל אומרים שיהיה עוד סיבוב

טיילנו בwhite rock הנחמדת שכבר דובר בה. הפעם בדקנו את החוף. לא משהו לרחצה אבל יופי להשתוללויות והרחבת האופקים.

לא להאמין שהנוף הזה מבוזבז על רכבת משא..

הו הסלע הלבן, הלבן.

אתמול היה יום שוק בלדנר (זאת מהמכוניות) יופי של שוק יש לה. המון תוצרת אורגנית, תוצרת בית ועבודות אמנות שימושיות. שלי עשתה קעקוע חינה חינני. הגברת ציירה לה צורה של פרח וקיבלנו הוראה מפורשת לשמור שלא ימרח במשך 10 דקות. ברצינות? חינה על יד של ילדה בת 3, בשוק הומה אדם שרובם לובשים מכנסיים בהירות.. אלו היו 8 הדקות מהמלחיצות בחיי. ואז עצרנו לקנות לימונדה, השארתי אותם בתור לדקה כדי לבדוק צימצומים של חומץ בלסמי

וחזרתי לפרח מרוח (לפחות לא על המכנסיים הלבנות של מישהו). יצא יפה גם ככה. מוסר ההשכל בפעם המליון - ל-ש-ח-ר-ר. ימרח אז ימרח, 50$ חשבון ניקוי יבש? פחות כיף אבל עדיין לשחרר.

עם כל הכבוד לתובנות כגון אלה, התגלית הכי מרשימה בשוק היתה דוכן של מגדלי בקר שאכל עשב Grass fed. ממש מתחת לאף 5 דקות מהבית. זה לגמרי עשה לי את השבוע.

היום קפצנו על המעבורת לויקטוריה, אנחנו כאן עד יום חמישי. היום חרשנו את Buchart gardens אבל למען הסדר הטוב הם יסופחו לבלוג הבא.

נשיקות יקרים

ספתא רוזלין בידינו

noreply@blogger.com (Efi Ben-Dor) — Tue, 23 Aug 2011 06:16:00 +0000

הטיסה של ספתא רוזלין ידעה כמה אנחנו נרגשים, עשתה לנו דווקא ודפקה איחור של כמה שעות טובות. שיהיה עוד זמן לכסוס ציפורניים. מזל שלאפי היה החזון להתעדכן באתר של שדה התעופה לפני שיצאנו כך שלפחות כססנו בבית. שלי וגור נרדמו באוטו בדרך לשדה אז רק איתי ואני קפצנו עליה כשיצאה סוף סוף. השלמנו סבב נשיבוקים מרוגשים עם אפי ויושבי המכונית המנומנמים ולקחנו אותה הביתה.

למחרת בבוקר הילדים לקחו את ספתא לטיול בחוץ להראות לה את בית הספר הסגור עדיין. הקפיצה מ40 מעלות בצל בב"ש (נו טוב 36 בלהבים) ל23 מעלות בשמש הונקוברית הותירה אותה רועדת מקור כעלה נידף, מתחת לשכבות הסוודרים. הילדים הולבשו בפליזים לאות הזדהות.

כשחזרו מהטיול נסענו היישר לקודש הקודשים של אמריקה הצפונית - cosco התמונה לא מטושטשת זו ההילה הקדושה ששורה על המקום.

אחרי שהצטיידנו בנייר טואלט לשנה ותחפושות ל Halloween (שיחול בעוד חודשיים) שמנו פעמנו לsteveston שכבר ראיתם המון פעמים (כי אנחנו גוררים לשם כל מי שבא לבקר) אז לא אלאה אתכם, רק תמונה של גור נוגע להנאתו בדג סלמון שהוצע למכירה באחת מסירות הדייגים. לקינוח הוא טעם מהקרח-עם-מיצי-הדג ליד הראש שלו.

ג'ט לג-שמט לג, יצאנו לקרוע את ונקובר. עצירה ספונטנית לארוחת צהריים (כי בוקר אצלנו מתחיל תמיד בצהריים) הביאה אותנו לפארק חמד עם נוף לfalse creek. ממול ניצנצו אלינו בנייני הזכוכית של הdowntown ומשמאל קרץ לנו Granville Island. דחינו את התכנית המקורית ויצאנו לצעדה רגלית עד אליו לאורך המים.

כשהגענו לאי עצרנו להתרעננות בפארק המים המקומי שהשוס הגדול שלו הוא מגלשת מים.

כל יום פורים? בשוק המפורסם שעל האי יש אוזני המן במחיר שערורייתי

בסוף הסיור, כאילו בהזמנה מצאנו סירונת שהחזירה אותנו לרציף ליד הפארק שממנו יצאנו

לטייל זו עבודה קשה אז לקחנו את ספתא לים הביתי שלנו לנוח ולספוג את הנוף. היה לה כל כך קררררר ששמיכת הפיקניק שלנו (עם הסטוריה של וילון מאיקאה) הפכה לפונצ'ו. אני מודה היה קצת קריר אפילו בשבילנו..

אחרי שהפשרנו את ספתא, נסענו לממש את תכניתנו לקרוע את העיר הגדולה. התחלנו בGas town שכונה שהיא כור מחצבתה של ונקובר על שם קפטיין John 'Gassy Jack' Deighton שנקרא כך לא על שם נפיחותיו הרמות אלא מפני שלא סתם את הצד ההפוך (הפה). מסתבר ש Gassy בתקופה הויקטוריאנית,היה כינוי למי שדיבר הרבה. מהפסל של הפטפטן המשכנו לאורך רחוב water היפה ועצרנו ליד שעון נדיר, גם הוא מאותה התקופה שעובד על קיטור.

קל לשכוח שונקובר היתה פעם המערב הפרוע..

נכון גם במנהטן יש כזה.

הרחוב הוביל אותנו לcanada place בניין שנבנה בשנות השמונים כמרכז אירועים וקונגרסים שמשקיף לנוף המפרץ ומזכיר מאד ספינת love boat קומפלט עם מפרשים (שבעצם אין לlove boat).

כפינאלה עלינו לראשו של בניין ה Harbour center שחלקו העליון נראה כמו צלחת מעופפת. הטיפוס במעלית שקופה על חלקו החיצוני של הבניין מגניב בפני עצמו אבל כנכנסנו למסעדה המסתובבת בראש הצלחת המעופפת עם הנוף הפנורמי שזז מול העיניים, נשמטה לנו הלסת. למי שלא רעב יש גם מצפה (לא מסתובב) שהכניסה אליו עולה כמו מנה ראשונה במסעדה. אפשר גם רק לשתות משהו ואז בכלל זה דיל המאה.

עם המפרשים זה Canada Place

הירוק מאחורי הבניינים זה סטנלי פארק, הריאה הירוקה של ונקובר הוא גדול יותר מסנטרל פארק (אבל מי משווה..)
נה נה נה נה נה שלנו יותר גדול!

ירדנו מהמגדל שבעים מהמראות ומהאוכל (הבינוני) ושמנו פעמנו לStanley Park ולעמודי הטוטם (Totem) מעשה ידיהם של שבטי הfirst nations שהיו כאן עוד לפני בוא האירופאים. כל עמוד מספר סיפור או מציין אירוע בחיי השבט וכולל חיות טיפוסיות לאיזור, לוייתנים, זאבים, דובים, עורבים ונשרים. בדרך לטוטמים יש תצפית לקו הרקיע של העיר. הזוי לראות מרחוק את הצלחת המעופפת שכמה דקות קודם אכלנו בה סלמון (בינוני).

ואיך אפשר בלי פארק מים. זה של סטנלי פארק כיאה למעמדו מתהדר גם במערה מטפטפת , גם באניה דולפת ובהרים מוריקים בתור תפאורה

ואם נשאר עוד מיץ יש גם גן משחקים שווה

המחרת היה בסימן שאנטי קרוב לבית. בצהריים התגלגלנו לגינה האקולוגית המקומית לסשן מוזיקה סוער של להקת Kuimba בליווי כלים מוזרים מרחבי הגלובוס. אפילו הילדים היו מרותקים.

היה גם שוק קטן עם תוצרת מקומית. קנינו פטל שחור שנקטף בבוקר ודבש מוקצף מהמעולים שטעמתי.

פרשנו לשלאפשטונדה ארוך, קמנו רעננים והצטרפנו לחגיגות במרכז הקניות של טאוואסן שכללו הופעה של להטוטן שגם חצה אבטיח על בטנו של מתנדב מודאג והופעות ריקוד בחסות הסטודיו המקומי. אחר כך היתה פיניאטה שלשם שינוי היתה מלאה בצעצועים במקום בממתקי זבל (ביאת המשיח?) וגולת הכותרת של הערב, סרט שהוקרן על מסך ענק במגרש החנייה. הפעם באנו מוכנים עם כסאות וקרם ריחני נגד יתושים. גם הסרט היה סימפטי יותר how to train your dragon.

ביום ראשון עשינו עצירה בלדנר השכנה לחזות בתצוגת המכוניות העתיקות השנתית. קצת זילזלנו בלדנר, ציפינו ל20 מכוניות, היו שם מאות. הרי התיעוד הסלקטיבי המפרך.

ככה הופכים את תא המטען לאוהל

ואת תא המטען לעוד מושב

ואת תא המטען לבבושקה

לשלי נמאס, רוצה הבייייייתההההההה!!!!!

טו

הילדים התנהגו זוועה. איתי וגור ערכו קרבות קולניים אחד עם השני תוך נפנוף איברים, חסימת הדרך וחלוקת כמעט כאפות לעוברי אורח תמימים. הורים קנדים אמיתיים היו לוקחים אותם הישר הביתה בליוי הרצאה על התנהגות מתחשבת במקומות ציבוריים. אנחנו צ'יפרנו אותם בטיול לKlahowya Village. מוזאון חי שמאפשר הצצה לחייהם של הfirst nations. איך שנכנסנו נפלנו על מה שהיה נראה לי כמו טקס טיהור/ברכה. לא הספקנו לשמוע את ההסבר אבל האישה שניהלה את הטקס ליטפה את המשתתפים אחד אחד במניפת נוצות גדולה תוך כוונה גדולה בעוד איש בכובע נוצות גדול שר ברקע. אקסטרא אנרגיות טובות אף פעם לא מזיק. אחר כך קיבלנו הסבר על חריטה של טוטמים ואז האיש שוב התחיל לשיר, רקדנו במעגל סביב הטוטם תוך קריאות היי! מתוזמנות שנועדו כדי לפריח בו נשמה.

לוכדי חלומות יפיפיים בצורת חיות

Birch bark biting - יצירות אמנות סימטריות שמזכירות מפיות קרושה (כל ספתא פולניה היתה שמחה שיכסו לה את הטלויזיה) עשויות משכבה דקיקה של קליפת עץ לבנה. האיור נעשה בעזרת השיניים תוך נשיכות קטנות של הנייר המקופל לרבעים, שמיניות וכו. מדהים.

המנה העיקרית עבור הילדים, רכבת שנוסעת בתוך היער כשברקע נשמע סיפור ושיר על נסיכה שיוצאת עם חבריה החיות להציל את השמש מידי מכשף שכלא אותה בקופסא. לאורך המסילה הופיעו דמויות שהמחיזו את הסיפור והשמחה היתה רבה.

היה גם מזנון עם אוכל מסורתי. ליד הסלמון המתבקש כיכב בתפריט לחם בשם המיסתורי bannok. פינטזתי שהנה אני עומדת לגלות קמח אקזוטי נטול גלוטן מגרגרי יער, אך האישה החביבה והעגלגלה ששאלתי אמרה שהלחם עשוי מקמח רגיל לחלוטין ושהוא כמובן לא היה קיים בתפריט לפני שהאירופאים הגיעו. באסה.

האיש השר עם הכובע

בדרך הביתה עצרנו בbeaver lake שצמחי המים השתלטו עליו כמעט כליל ובprospect point תצפית אל North vancouver וlions gate bridge שמחבר אותה אל הפארק.

יש אליפות! אין סוודר!

גברת בוורוד

השבוע הזה עף כמו לחם bannok בועידת פלאו. ככה זה כשנהנים.
נשיקות יקרים

בעמק יפה בין הרים ושדות

noreply@blogger.com (Efi Ben-Dor) — Sat, 13 Aug 2011 20:54:00 +0000

השכן חזר, הזיז את האוטו שלו וג'וליאן יצא לחופשי. לפני זה הזמנו איש שיטפל בצרעות. הוא עטה על עצמו מסכה של כוורנים וכפפות מיוחדות עם שרוולים, התיז קצת ספריי לתוך החור של הקן ואז הפיל אותו עם מטטא. בראיין השכן נפל מצחוק והכתיר אותנו כלפלפי השנה כשאפי סיפר לו ששילמנו 85$ להוריד קן צרעות קטן. שיצחק, דולר לכל עקיצה פוטנציאלית זה דיל מעולה.

אז שוב יצאנו לדרכים, הפעם התלוו אלינו בפרץ ספונטניות אביבית ויזהר על ילדיהם. כל חיי יחלתי לחברים כאלה קלילים ומובטלים. בלי תכנונים של חודשים ובלי מסלול מוגדר, זורקים כמה דברים לאוטו ונוסעים.
הנסיעה מזרחה דרך עמק נהר הFraser זרועה חוות ירקרקות. יצאנו מאוחר והשמש התחילה לשקוע אז עצרנו בקמפינג ירקרק.

למחרת כיוונו את הGPS ל-Harrison hot springs אגם יפיפה בצבע טורקיז טרופי שמבעבעים מתוכו מעיינות חמים. שבטי ה first nations, (אינדיאנים זה לא פוליטיקלי קורקט) נהנו ממנו חופשי ויחסו לו סגולות מרפא רבות עד שבא האדם הלבן, בנה מבנה בטון סביב המקור המבעבע, תלה שלט "זהירות סכנת כוייה" והזרים את המים החמים לבריכה של בית המלון הסמוך.
כדי להנות מהם אפשר לשלם 180$ דולר ללילה לבית המלון שלו שש בריכות מושקעות או להצטופף עם ההמון בבריכה הציבורית הקטנה והמדכאת. דימיינו לרגע את חמשת הילדים המשותפים שלנו קופצים מעל לראשיהם של יושבי הבריכה (הגריאטרים ברובם) וויתרנו. במקום התמקמנו על החוף היפה. המים לא היו חמים אבל לילדים לא היה אכפת.

למחרת המשכנו לעיירה Hope שזוקפת לזכותה שני כתרים - בירת פסלי העץ (chainsaw carving) ואי שם בשנות השמונים צילמו בה את הסרט רמבו. לרמבו אין לנו זיקה מיוחדת ואת הפסלים שמרנו לדרך חזור אז מצאנו קמפינג עם נוף לנהר. לעת ערב עצרו לידנו כמה חברה עם ארגז עמוס בסלמונים. הזמנו 4 דגים ענקיים במחיר מצחיק אבל לפני שהספקנו להשלים את העיסקה קלטנו את בעלת הקמפינג רצה לכיווננו ואותם עולים לטנדר ובורחים. היא הודיע לנו שאין להם רשיון לדיג מסחרי ולכן אסור להם למכור לנו דגים. כשהחשיך לגמרי חזרו אלינו שני סלמונים (הפעם בלי הטנדר שמושך תשומת לב).

למחרת ככשסיימנו להמרח מול הנוף נהיה כבר צהריים ושמנו פעמנו לOthello quintette tunnels. מדובר במסלול הליכה מלבב דרך סדרה של מנהרות המחוברות בינהן בגשרים שנחצבו בהר לטובת רכבת שעברה שם בזמן הבהלה הגדולה לזהב (ובמקרה הזה לכסף). המנהרות שמיושרות באופן מושלם אחת עם השנייה כדי לאפשר מעבר חלק של הרכבת נחשבו לפלא הנדסי באותה תקופה. נרשמה התלהבות מההליכה בחושך.

נחל קוצף בדרך למנהרות

אחה"צ התגלגלנו לעיירה Merrit שהכתירה את עצמה "בירת מוזיקת הקאנטרי של קנדה". התואר הנ"ל מתבסס על פסטיבל מוזיקת קאנטרי שנתי שנערך בה כמו גם על ציורי קיר וטביעות ידיים סטייל הוליווד של זמרי הקאנטרי לדורותיהם.
ועכשיו הזמן להתודות - אנחנו מתים על מוזיקת קאנטרי, המקבילה הצפון אמריקאית למוזיקה מזרחית. אין כמוה להעביר נסיעות ארוכות וגם הרדיו בבית מכוון קבוע לתחנת האהובה עלינו 93.7. מספר הבית שלנו הוא במקרה 937. סימן משמיים או מה?
היה חם מאד בMerrit אז למרות הערצתנו הרבה לז'אנר ויתרנו על השוואת כפות ידנו לכפותיה המעודנות של קרי אנדרווד והתמקמנו בקמפינג על גדות נחל גועש וקוצף. איתי השליך את עצמו שוב ושוב אל הזרם אל אפי שתפס אותו לפני שנסחף אל הלא נודע ושלי גידרה לעצמה לגונת פעוטות. תענוג.

הטיפוס מHope לMerrit דרך Coquihalla summit. הזדחלנו עם ג'וליאן במעלה ההר. מהחלון ראינו זבובים עוקפים אותנו בעלייה.

הקמפינג על גדות הנחל

נפרדנו בצער מהנחל והמשכנו מזרחה לעבר Kelowna שבעמק האוקאנגן. העמק יוצר מיקרו אקלים צחיח סמי-מידברי שונה לחלוטין מהירוק השופע והפסגות המושלגות שמחוצה לו. במרכזו של העמק אגם אוקאנגן האינסופי ועוד כמה נלווים מוודאים שעדיין יהיה יפה בעיניים. קחו את אילת הוסיפו גבעות סטייל הגליל המערבי ותבלו ביקבים מרמת הגולן. בדרום העמק (לשם לא הגענו) הצחיחות מעמיקה ובמקום גליל מערבי יש גבעות סטייל בית קמה. האיזור כולו מלא מטעי פירות.

עוד ירוק..

מתחיל להצהיב

כרמים

אחרי עצירת סופר הכרחית עזבנו את kelowna העיר הגדולה על מרכזי הקניות האימתניים שלה והצפנו לKalamalka lake אגם מדהים ביופיו עם גוונים של כחול וירוק ששזורים בו ומתחלפים עם האור. התמונות לא עושות עימו חסד.
על האגם יושב Kekuli provincial park קמפינג מבוקש מעין כמוהו. בקיץ הוא מלא עד אפס מקום ובמגרש החנייה שלו מסתובבים טריילרים שמחכים ימים שמישהו יפנה את מקומו. היה לנו מזל של כלבים ואיך שהגענו השתחלנו למקום שנעזב חצי דקה קודם.

שיחררנו את מוריס ויצאנו לחקור את Vernon הסמוכה שידועה בציורי הקיר הצבעוניים שלה. בעודנו מביטים באחד הציורים ניגש אלינו צבע (עם סרבל מרוח והכל) ושאל אם אכפת לנו לעזור לו לסמן קיר שמיועד לציור חדש. יזהר מיד התנדב למשימה והוסיף לרזומה - ע.צבע בוורנון - אחראי על סימון קוים ישרים (שהם כידוע הבסיס לכל ציור קיר מוצלח).

ואז טעינו בדרך. לשמחתו הגדולה של יאיר (הקטן של יזהר ואביבית) כושר הניווט הלקוי של אפי הביא אותו פנים אל פנים עם מושא חלומו מינקות הלוא הוא השופל (נו זה עם הכף). אביו תפס דיבור עם מנהל העבודה ולפני שהספיק להבין מה קורה לו, הקטן מצא את עצמו במושב עם הנהג מקבל שיעור בהפעלת שופלים. אחר כך הוא ירד למטה ואיבד את כושר הדיבור לכמה שעות.

היה חם נורא בורנון. מזיעים וסמוקי לחיים הגענו למזרקה בפאתי פארק שהתיזה עלינו ספריי מים. חשבנו שזאת פסגת ההתרעננות עד שהמשכנו לתוך הפארק המוצל וראינו באופק פארק מים. שיפשפנו את העיניים והוא עדיין היה שם. רצנו אליו בשארית כוחנו. נירוונה.

ליד פארק המים היה ציור קיר של ogopogo המפלצת של אגם אוקנאגן האומות הראשונות נשבעים שהיא קיימת ומסרבים לדוג באיזור שלה. יש אינספור סיפורים על מפגשים איתה ותמונות מטושטשות של עבמים שמציצים מהמים.

לקינוח דובדבנים בקטיף עצמי. 5 קילו נאכלו במטע, 5 חזרו איתנו לג'וליאן.

למחרת חזרנו לורנון לבקשת הקהל למוזאון המדע.

נפרדנו מאביבית ויזהר שהמשיכו בעוז לכוון הרוקיס וחזרנו לקמפינג ללילה אחרון באוקאנאגן. וכדי שלא נהיה עצובים מדי התחילה פתאום רוח והגיעו עננים באפור כהה שהעלו מופע ברקים מרשים על הגבעות שמסביב לאגם. ישבנו וצפינו בהם עד שהרעם התקרב לברק ומבול התחיל לרדת.

בבוקר עשינו מרתון חזרה לhope, בירת עסקאות הדגים המפוקפקות. באותו הקמפינג על גדות הפרייז'ר חנינו הפעם באיזור האוהלים שנשקף ממנו אחד הנופים היפים שהיו לנו בקמפינג אי פעם. אחר כך יצאנו לבדוק מקרוב את פסלי העץ המפורסמים.

למחרת בדרך הביתה עצרנו במפלי Bridal Veil שאכן דומים להינומה של כלה.

סטודנטית קוריאנית שאיימה לחטוף את שלי.

מחר מגיעה אלינו ספתא רוזלין האהובה שלנו. אנחנו מתרגשים מאד מאד מאד ומחכים לה בכליון עיניים.

נשיקות יקרים

משפחתי וחיות אחרות

noreply@blogger.com (Efi Ben-Dor) — Wed, 03 Aug 2011 19:39:00 +0000

כל השבוע טיפטפו דיירים פוטנציאלים אל הדירה, המהמו, הנהנו, אמרו כמה יפה ונעלמו ללא שוב. אולי בגלל שאפי העלה את שכר הדירה הגם-ככה-מופקע שאנחנו מבקשים בעוד מאה דולר (אם כבר לימונים שתצא לימונדה). אתמול הגיעה הראשונה שהראתה כוונות רציניות וביקשה למלא טופס מועמד לשכירות (סטנדטי לגמרי) בו היא מסגירה את סודותיה הכמוסים ביותר ומאשרת לנו לבדוק לעומק את חוסנה הכלכלי. מסתמן שאחרי החקירות המתבקשות נוכל לצאת לקראת יום שישי לטיול מקוצר לעמק האוקאנאגן. כל זה בתאוריה בלבד שכן השכן מימין רון, נסע לחופשה, לא לפני שחנה את מכוניתו, שלא כהרגלו, בצורה שחוסמת לחלוטין את יציאתו של ג'וליאן לחופשי. יש לקוות שהוא ישוב בקרוב ויזיז אותה, מצד שני היוניברס משדר לנו ממש חזק שעדיף להישאר בבית...

דרך המילוט של ג'וליאן עוברת דרך החנייה של השכן. השמן (ג'וליאן לא השכן) לא עובר בין ברז הכיבוי המטופש לגדר

ועד שאלילי הטיולים יפסיקו להתעלל בנו אנחנו מעסיקים את עצמנו ברביצה על הדשא בפארק המים החדש.

חוץ מזה הילדים די משתעממים. באחד מן הבקרים הכנתי לעצמי עוגת יומולדת במטבח בעזרתה האדיבה של הסייעת החיננית לענייני קולינריה. לפתע היה לי שקט מדי. מיד אחר כך הגיעה הודעת טקסט לנייד שלי מג'נין הדיירת מלמעלה, שגור קפץ לבקר אותה ושלא נדאג. שיחררנו אותה בזריזות מהאורח הבלתי קרוי והזכרנו לו שהדירה למעלה מחוץ לתחום. הוא אמר שהיה לו משעמם אז הוא עלה למעלה, נכנס (בלי לדפוק), ג'נין כיבדה אותו בתפוח והם שוחחו על דא ועל הא ועל זה שיש לאמא יומולדת אבל לא קנו לה שום מתנה והיא מכינה לעצמה עוגת יומולדת.

בערב עת ישבנו עם חברים לחסל את העוגה נשמעה נקישה בדלת. ג'נין שלא עמדה בפני הסיפור סוחט הדמעות הביאה לי מתנה עם כרטיס ברכה מושקע. נשמה.

ואגב השיחה עם משיג הגבול הקטן יצאה מהאוזן השנייה. אתמול שוב היה שקט פתאום. הפעם הוא לקח איתו את הסייעת החיננית. מצאתי אותו עומד במטבח של ג'נין מחסל אוכמניות בקצב ואת שלי שרועה על הספה עם הכלב רופוס.

בקושי רב הם התפנו חזרה הביתה.

הסייעת החיננית

הכל אני מניחה, חלק מהחדווה שבלהיות בעלבית. כבר חסכתי מכם אפיזודה מגעילה במיוחד שכללה החלפת מנגנון ניאגרה בשירותים, והנה צצה עוד אחת בדמות קן צרעות קטן שבחר להבנות מתחת לגג שמעל לבלקון חדר השינה של ג'נין ולרי. אם מסתכלים טוב אפשר לראות את הצרעות יוצאות ונכנסות ממנו כל היום. לי אישית הן לא מפריעות. צרעה טועה אחת שנכנסה הביתה גרמה להתרגשות גדולה אבל כשנהיה קר הקן מת כך שתוך חדשיים העניין יסדר את עצמו. מצד שני אומרים שלקראת סוף הקיץ הצרעות הופכות ליותר אגרסיביות והקן רק ילך ויגדל ושלא נוכל למנגל בגינה..

השכן משמאל בריאן ששמע אותנו מתלבטים רץ להביא לנו רעל אנטי צרעות במיכל שחור מפחיד. הצעתי לחפש משהו יותר ידידותי לסביבה ולאנשים או לחילופין לשלם למישהו שסופג רעלים כאלה כמקצוע, אבל אפי היה עסוק בלגייס את האומץ הדרוש למשימה ולא הקשיב לי. אתמול עם רדת החשיכה (הצרעות הולכות לישון כמונו בלילה) הוא עטה שריון (מעיל עור) לקח את המיכל ועלה למעלה שם לרי בישר לו שהמבצע בוטל כי ג'נין כבר ישנה. היום מתוכנן שידור חוזר, ג'נין מכינה את הגפרורים לעיניים.

הקן הקטן הזה, גדול יהיה..

לעיריית דלתא (אליה אנו משתייכים) יש בעיות חמודות יותר. זוג ארנבים שברח מאחד הבתים הקימו קומונת ארנבים בגינה ליד העירייה והם מתרבים כמו שפנים. נזיד ארנבים מישהו?

נשיקות יקרים

הטוב הרע והמכוער

noreply@blogger.com (Efi Ben-Dor) — Tue, 26 Jul 2011 16:37:00 +0000

הטוב. אפי הוא קוסם גאון שהצליח לעבור את השלב הראשון של בחינת הCFA הידועה לשמצה למרות שלמד בקושי חדשיים וחצי עם שלושה ילדים על הראש ואטמים באזניים. רוב המועמדים הם בני 25 שחורשים שנה ומעלה ועדיין רק 39% עברו. הcertified financial analyst -CFA היא בחינת הסמכה בינלאומית תלת שלבית שאנו מקווים שתפצה על היעדר הנסיון הקנדי מהרזומה.

הרע. אתמול בערב הודיעו לנו הדיירים מלמעלה שהם רוצים לצאת מיידית. באופן מפתיע זה לא בגלל הרעש מגן החיות למטה אלא בשל עניינים משפחתיים מורכבים שלא נדע. בBC מותר לכל דייר אחרי מינימום חצי שנה לתת חודש התרעה מראש ולצאת לא משנה לכמה זמן החוזה. מכיוון שהחצי שנה שלהם מסתיימת בסוף ספטמבר הם צריכים למצוא דייר חלופי (שמקובל עלינו) אם הם רוצים לצאת לפני. שזה לא כזה נורא, אין ספק שימצא דייר חלופי לדירה המהממת, אבל זה לא הזמן להעלם לשבועיים כך שהטיול המהממם שתיכננו לצאת אליו מחרתיים מוטל בספק.

והמכוער. הפוסט הזה מכוער, בלי תמונות בכלל..

נשיקות יקרים

פארק היורה והעיר הגדולה

noreply@blogger.com (Efi Ben-Dor) — Mon, 25 Jul 2011 10:12:00 +0000

והיום ילדים בפינת החידה. מי מזהה את הפטריה שבתמונה? שאגב לא צולמה ביער עבות אלא בחנייה בבית כחצי מטר ממוריס. עבר לי בראש להפוך אותה לפריטטה יאמית אבל לילך שבדיוק היתה אצלנו עצרה אותי בגופה וטענה בתוקף שזו לא אורנית. חתכתי חתיכה והפכתי אותה (על האדמה ליד) כדי שתראו גם את החלק התחתון.

ועכשיו לפינת הציטוטים. רק שתי אפיזודות ודי.

זבוב גדול נכנס לחדר של הילדים, איתי פורץ לסלון " זבוב זבל has breached our defenses !!" (יותר מדי מלחמת הכוכבים)

גור עונה ברוגע "אבל הוא לא עושה כלום לאנשים, אנשים הם לא זבל.." (ההמ..)

אני לאיתי "אתה יודע שספתא רוזלין באה לבקר אותנו עוד מעט?"

איתי - תני לי שקית להקיא!

אני - למההההה?

איתי - "מההתרגשות!"

הקיץ בעיצומו אחרי התחלה מג'עג'עת ורטובה (חברנו הקנדים התנצלו ממושכות ואמרו שזה ממש לא אופייני) היום (23 מעלות) הפעלנו את המזגן באוטו. היינו פותחים חלונות אבל שלי מפחדת מהרוח.
אתמול הלכנו ליומולדת של חבר מהגן של גור בפארק המים בלדנר. לא מדובר בפארק מים כפי שאתם מכירים עם מגלשות אלא במשטח בטון שהוא חלק מהפארק השכונתי ושממנו יוצאות שלל מזרקות צבעוניות ומשפריצי מים למינהם לשמחת הילדים. והכי שמחה, זה חינם לגמרי.

כל עיירה שמכבדת את עצמה מתהדרת בפארק מים שכזה. בפארק diefenbaker השכונתי שלנו נפתח ממש באותו היום אחד חדש ומשוכלל מסוגו. כל העיר חיכתה לפתיחה החגיגית אבל שבעי מים מהיומולדת באנו דווקא כדי לבדוק את תכנית הקיץ של עיריית טאוואסן שכוללת סדרת של הופעות ולאחריהם סרט באויר הפתוח של הפארק. כבר היה שווה להגיע בשביל הbouncy castles הלא הן הטירות המתנפחות הבלתי נמנעות (כל עוד לא גובים 3 דולר לילד ל4 דקות אנחנו מבסוטים) הילדים גם נהנו לחפור לחפש ביצי דינוזאורים מסוכרות ולחבוט בפיניאטה (בשביל עוד סוכריות). אחר כך ניגנו delta concert band חבורה של בני גיל הזהב חביבים שצר לי לאמר, זקוקים נואשות לכוונון קולקטיבי של מכשירי השמיעה שלהם. הסרט שהובטח, פארק היורה תוזמן לdusk מושג מעורפל לכל הדעות. טיפסנו על הגבעה שלמרגלותיו נופח המסך הענק, פרסנו את השמיכה וחיכינו, וחיכינו, והתחלנו לנשנש את הפופקורן וחיכינו וחיכינו. ב9:30 בערב כנראה הגיע הdusk המיוחל ואז החלה מסכת פרסומות לעידוד העסקים המקומיים שלא היתה מביישת קמפיין בחירות. השתכנענו לקנות רק מקומי ואז התחילו להקריא את המספרים הזוכים באיזושהי הגרלה. כשכבר נואשתי מלראות את קצה קצהו של דינוזאור התחיל הסרט. לא זכרתי אותו כסרט מפחיד במיוחד רק כמה דינוזאורים גדולים, שואגים ורודפים אחרי אנשים אבל סצנת הפתיחה כללה איש שנאכל חיים על ידי דינזאור נעלם שכלוא בקופסא תוך זעקות אימים (שלי - "מה קרה לו?"). אופס.. ואז במקביל למתקפה על המסך החלה מתקפה אמיתית של יתושות שהיו יכולות בקלות להיות אקסטרות בסרט מחמת גודלן. הבטנו מסביב, אנשים היו עסוקים בכיסוי עצמם ואהוביהם בעננת DEET ריחנית. עקוצים ומגרדים התקפלנו וחזרנו הביתה. בפעם הבאה הסרט יהיה חביב יותר (צעצוע של סיפור) ונבוא מוכנים למלחמה בפארק היורה של טאוואסן.

קיבלתי פס מאפי לבילוי של בנות בלבד עם אורית בוונקובר שהותנה בהשארת האוטו לטובת ביקור עם הילדים בספרייה העירונית, אז נסעתי אוטובוס בפעם הראשונה עד לתחנת הsky train בריצ'מונד ומשם לונקובר. כך נראה אוטובוס קנדי טיפוסי:

מאחורי הנהג מצויר קו אדום שאסור לעמוד לפניו בשעת הנסיעה פן תוסח דעתו. כשני מטר מאחורי הקו האדום יש קו כחול שאסור לעמוד לפניו במידה ועולה לאוטובוס כיסא גלגלים פן תחסם דרכו. בין שני הקוים יש שורה של כסאות שמורים למאותגרי ניידות למינהן ומעליה שלט נוגע ללב שמתחיל במילים take a moment to remember..כמעט המשכתי בקול - את בניו ובנותיו שנפלו... עלונים הפזורים ברחבי האוטובוס מזכירים שרגליים על המושבים זה לא נאה ושלט פרסומת גדול מתריע שאנחנו לא לבד באוטובוס ומעודד התחשבות.

סדרת החינוך האוטובוסית הזאת מייצגת כל כך את הגישה החינוכית הקנדית. גם עם ילדים, חוזרים על אותם דברים שוב ושוב בסבלנות, בשקט והכי חשוב בליווי הסבר (שבדרך כלל קשור בהשפעה של המעשה על האחר) עד שזה מחלחל.

ירדתי מהאוטובוס מלווה במבטיהם מלאי הרחמים של הנוסעים (מסכנה, מצלמת שלטים באוטובוס.. מעניין מאיזה מוסד היא ברחה )

בכניסה לרכבת היו עמדות לקניית כרטיסים אבל משהו היה חסר לי.. בשביל הכיף שלכם נסו להביט בתמונה למטה ולגלות לבד

טוב אני אגלה לכם. בכל תחנות הרכבת התחתית או העילית העירוניות שביקרתי בהן אי פעם היה איזשהו מחסום/שער בין עמדת קניית הכרטיסים לרכבת עצמה שמצריך הכנסת הכרטיס כהוכחה לתשלום. כאן אין. אני אגיד את זה עוד פעם לוודא שהבנתם לא בודקים שהנוסע קנה כרטיס. אם תסתכלו טוב תראו שלט כחול (שקל לפספס אם לא מרימים את הראש) fare paid zone כלומר מי שעובר אותו אמור להיות בעל כרטיס. חברים ששאלתי אמרו שיש שמועות על כרטיסן מיתולוגי שבודק ברכבת עצמה, כבר שנים שהם נוסעים ברכבת ועוד לא זכו לראות אותו. למרות שהייתי עדה לתופעה במו עיניי אני עדיין מתקשה להאמין שדבר כזה קיים. בארץ הקודש אם זכור לי נכון אי אפשר לצאת מהרכבת בלי כרטיס שלא לדבר על להכנס. מעניין אם היו עושים ניסוי כזה תוך כמה ימים הרכבת היתה פושטת רגל.

בכל מקרה הרכבת פלטה אותי בפופיק של ונקובר העיר הגדולה היישר לסיור ארכיטקטואלי מודרך של איזור העסקים שארגנה לנו אורית. בהנתן כמה שעות נטולות ילדים, ובהנחה שאין אף מכונת כביסה באיזור, אני נוטה להשתרע עם קפה ביד תוך בהייה חסרת תכלית באופק. בונקובר יש טונות של אופק יפה והמון אופציות לקפה אבל מזל שאורית כזאת תרבותית כי הסיור היה מעולה ומאלף. הסניליות מונעת ממני לשתף בכל פרטי הסיור אז רק הסבר אחד קטן. בונקובר יש הגבלה חמורה על בנייה לגובה וזאת על מנת לשמר את הנופים המרהיבים של המים וההרים מסביב. אם בניין מסויים רוצה לבנות לגובה מעבר למותר הוא צריך לקנות את "זכויות האויר" של בניין נמוך ועתיק לידו, מה שמבטיח שהוא ישאר נמוך (כי הוא מכר את זכויות האויר שלו) והכי חשוב שיהיה לו כסף להשתפץ ולהשתמר. בנוסף ברחבי העיר מפוזרים View cones וירטואלים - נקודות בעיר שכשעומדים עליהן ופונים לכוון ההרים אסור לאף בניין בדרך להסתיר. כך יצא שהעיר היא בליל נעים של בניינים גבוהים וחדשים לצד בניינים נמוכים ועתיקים שחיים בסמביוזה בה כולם מרוויחים והאפקט הכללי הוא אקלקטי ואורירי.

אי אפשר בלי כמה תמונות

הלובי המרהיב של הmarine building אינסוף פרטים ימיים קטנים בסגנון ארט דקו. הסיפור שלו מרתק, אם יש זמן תגגלו.

פסל סביבתי, הקוביות עולות ויורדות לפי המעליות בתוך הבניין

הכנסיה העתיקה ששכחתי את שמה. כשהמלכה מגיעה לעיר היא לא מפספסת הזדמנות להתפלל כאן. לידה עומד בניין גבוה שקנה ממנה את זכויות האויר שלה ובכך איפשר את השיפוץ המקיף שהיא עברה. כתובתו של הבניין 666 park place וווווהההההה (צחוק שטני)

הגלריה לאמנות. כאן מתקיימות מדי שבוע הפגנות בנושאים שונים שתכלס הופכות למסיבות רחוב המוניות.

בדרך חזרה מתחנת האוטובוס הביתה קלטתי פתאום שעל הכיסויים של פתחי הניקוז בכביש יש צורה של דג. ישר התחשק לי דג על הגריל אבל עיון מעמיק יותר העלה שכתוב leads to fish habitat, do not pollute בתרגום חופשי - אל תזרקו כאן זבל כי הוא יגיע לבית של הדגים. עדיין התחשק לי דג על הגריל.

היום נפרדנו מאבירם ואורית שחוזרים לישראל סופית בסוף החודש. זאת הבעיה עם חברים ישראלים מUBC הם באים לוונקובר בשביל לעשות כיף, אולי איזה פוסט דוק קטן על הדרך אבל רובם בסוף חוזרים. למי ששוקל לימודים בחו"ל UBC מומלצת בחום, הלוקיישן אחד מהמהממים שיש והאוירה של קיבוץ רב לאומי (גם האוניברסיטה לא רעה). ילדים מכל צבעי הקשת משחקים יחדיו על הדשא. הכי קרוב לאוטופיה. הנה תמונה של סבא סיני מנדנד את שלי בקיבוץ

והנה תמונות ממנגל הפרידה ממשפחת הדר. יום מושלם של שמש, לא היה אחד בונקובר שנשאר בבית ועדיין איכשהו לא צפוף בחוף

מתכון לסיום

למי שיש לו בלנדר חיה (כמו ויטמיקס) תחסכו את הכסף (והסוכר) של הגלידות. שני לימונים מקולפים, כוס פטל קפוא, כמה טיפות סטביה (או ממתיק אחר) מגש סטנדרטי של קוביות קרח. אאאוואללה סורבה לימון ופטל. אפשר להקפיא שמנת במגש של הקרח במקום מים ואז יוצאת גלידת שמנת ואפשר להחליף את הפירות חופשי במה שבא לכם.

בהמשך השבוע המדור יוצא לדרכים לשבועיים באיזור okanagan והkootenays. מחמת הריחוק והספק לגבי זמינותו של האינטרנט הסלולרי, אנא הצטיידו בסבלנות.

לילה טוב יקרים

Sunshine coast & Vancouver Island

noreply@blogger.com (Efi Ben-Dor) — Thu, 14 Jul 2011 04:25:00 +0000

יצאנו לדרך, מוריס גורר את ג'וליאן מאחוריו כמו בזמנים הטובים. ובאמת רוב הזמנים היו טובים, החורף האחרון לא משהו. תחושת מחנק קלה ליוותה אותי עת סידרתי את חפצינו בארונותיו של ג'וליאן. הזכרתי לעצמי שהפעם יש לנו בית שמחכה לנו וגם שקיץ עכשיו. טמפ' שנעות סביב החדר, שמש שעושה נעים, וגם גשם כמובן שיורד פעם בכמה ימים ומנקה את האויר. זאת תחושה מוזרה שקיץ הגיע ולא חייבים לנוע ממזגן למזגן. אפילו הקיץ האחרון שעבר עלינו בחוף המזרחי של ארה"ב היה יכול ללמד את זקני תל אביב שיעור בחום ולחות. גם מוזר לנו שמחשיך מאד מאוחר. ב 9 בערב עוד אור. עכשיו כמעט 10 ועדיין כחול כהה בשמיים.

בקיצור התגלגלנו כשעה וחצי עד Horseshoe Bay מפרץ יפה תואר וביתה של המעבורת שלקחה אותנו ל-sunhine coast. בזמן שחיכינו לה עשינו סיבוב במרינה וגן השעשועים המשקיף לה.

ג'וליאן בתור למעבורת

הנה היא באה לקחת אותנו

הנוף מהחלונות של המעבורת, כאילו כל רגע יתחיל הסרט

המעבורת הורידה אותנו לקרקע מוצקה בLangdale המשכנו לאורך החוף דרך העיירות Gibsons וSechelt החביבות עד לSargeant Bay מפרץ יפיוף ובתולי עם מים קפואים.

יאצק הקנדי, באדיבות אצה שחורה

בקמפינג בLake Katherine המים היו "חמים" יותר וקפצנו פנימה בשמחה (הילדים קפצו ואנחנו דידינו תוך צווחות קררררר!!!)

Skookumchuk (נסו להגיד כמה פעמים מהר) תופעת טבע שנוצרת ממפגש של זרמים, אני אתן לשלט להסביר

המסע לנקודת התצפית היה ארוך ומפרך בסטנדרטים שלנו. מה שהחזיק את הכוחות בתזוזה היה גזלן חביב שפגשנו בתחילת המסלול ולו כד גדול של לימונדה קרה. כל מוצ'ילר קיבל כוס גדולה בסיום המסלול. אותו גזלן חביב הציע לנו גם עוגיות וסיפר לנו שאמא שלו היתה נותנת לו ולאחיו 6 עוגיות ביום והיתה אומרת Just like farm animals, it's a great way to get grains into kids, הייתי מותשת בכדי לספר לו שדגנים הם לא מאכל ראוי לחיות החווה ובטח שלא לילדים, אז רק סירבתי בנימוס. בשביל הסיכוי הקלוש שהוא קורא את הבלוג הנה למה לא כדאי לאכול דגנים מהבלוג של אבא 1 מהבלוג של אבא 2 . בעצם הוא בטוח לא מדבר עברית אז הנה באנגלית ועל פרות ודגנים באנגלית

עוד מעבורת מ Earls cove ל Saltry bay

עוד אגם בדרך, הפסקנו לספור

Powell river בקמפינג הכי על הים שיש. פותחים את הוילונות של ג'וליאן ורואים גלים. למחרת עולים על עוד מעבורת לComox שבצידו המזרחי של Vancouver Island

נוסעים מערבה לStrathcona Park עוד ועוד ירוקים וכחולים רק יותר גבוהים ויותר גדולים.

buttle lake שלחופיו היה הקמפינג הוא האגם הארוך ביותר שראינו מימינו.

טקס המרשמלו הלילי (כן ככה נראה לילה)

מסלול למפל (גם אותם הפסקנו לספור)

שפם מגבינה הפעם (מתחילים לראות דפוס?)

עוזבים את הפארק המרשים וחוזרים מזרחה ודרומה לNanaimo ולעוד קמפינג יפה נוף

living forest campground

למחרת חוצים מערבה ל Port Renfew. הקמפינג במרינה מאפשר מבט מקרוב על עבודתם של הדייגים המקומיים. למראה הסלמונים שאלנו דייג אחד אם אפשר לקנות איזה פילה. הוא ענה שהוא לא דייג מסחרי אז אסור לו למכור לנו, מיד חתך לנו חתיכה ענקית מתנה וביקש שנחזיר את הטובה למישהו אחר (pay it forward). שוב הרגשתי כמו בסרט. הסלמון הזה שלפני שעה עוד שחה עם חבריו היה הטעים שאכלנו מעולם ואכלנו הרבה סלמונים מעולם.

גור!! תיזהר מהסכין!!! צווחתי שניה אחרי שהקלקתי את התמונה. את השאריות של הדג המפולט זורקים לקונטיינר מצד ימין, הוראה חדשה של המרינה אחרי ששנה שעברה דב רעב התקיף דייג.

הסלמון הטעים בתבל במהלך החיסול

בהעדר אמצעי תקשורת עושים הצגות

למחרת נסענו לJuan De Fuca שם הלכנו את המסלול המדהים בטיול כולו ואולי בכלל, אלא כדרכו של מרפי הילדים שיחקו בציפורים כועסות בטלפון בעודו גווע לאיטו והמצלמה איתו. אנסה לתאר לכם את מה שמילים לא יכולות ואגנוב מאבירם תמונות בהזדמנות הראשונה. המסלול מתפתל ביער כאשר מדי פעם מבליח חוף סלעים שחורים דרמטי שהשפל השאיר בו בריכות קטנות. על הסלעים הגבוהים יותר גדלים עצי בונזאי טבעיים שנשארים קטנים בשל החשיפה המתמדת לרוחות הים. לוויתנים שוחים במים מרחק 100 מטר מהחוף, הושט היד וגע בם. ראינו שניים שזיהינו כלוויתנים אפורים עולים ויורדים נושפים בשפריץ גדול מרימים סנפיר, גב, זנב וחוזר חלילה. הבטנו בהם מהופנטים שעה ארוכה. צוהלים הנה! הנה! הנה! על כל איבר לוויתני שצץ מהמים. בעטתי בעצמי שנתתי לילדים את הטלפון הגווע וקיללתי את הציפורים הכועסות הארורות. בינתיים הנה לינק לאתר של הפארק

המשכנו דרומה לקמפינג האחרון ב french beach גם הוא ביער עבות עם גישה לחוף. האטרקציה כאן, עבורנו לפחות, אצות ענק דמויות נחשים. אוי תפסה אותי אצה! קשור את אחיך באצה, קפוץ באצה, ומשוך באצה הם רק חלק מהשעשועים האפשריים. היה גם גזע עץ שטוף גלים ששורשיו מושלמים לטיפוס וקילומטרים של חול חלק לציורים. מי צריך ציפורים כועסות?

קפוץ באצה

משוך באצה

גן שעשועים טבעי

בבוקר המשכנו דרומה לSooke ולמוזאון על חיי המתיישבים הראשונים ואז לכוון המעבורת הביתה עם עצירה קטנה בטיילת היפה של Sydney. את ויקטוריה וסביבותיה אנחנו שומרים לספתא רוזלין שתבוא אלינו בעזרת השם בחודש הבא.

Sydney

טוב לחזור הביתה, אפילו עם 50 ק"ג כביסה ושמיכת עשבים בלתי זן בעליל שצמחה בהיעדרנו על גן החצץ. היום תלשתי אותם אחד אחד. הביא לי את הג'ננה במקום את הנירוונה.

נשיקות יקרים

ספר הג'ונגל

noreply@blogger.com (Efi Ben-Dor) — Sun, 03 Jul 2011 07:47:00 +0000

לא זכור לי אם יש כזה בישראל, אבל בטח לא בהתלהבות שיש כאן. גירי מדרכה הם הלהיט של הקיץ. כל שטח דמוי בטון לא חשוב איפה פרטי או ציבורי נצבע בשלל עיטורים צבעוניים פרי ידיהם המאובקות של קטקטים כלשהם. נחשפנו אליהם לראשונה כששלי הוזמנה לעזור לקשט את החנייה של צ'לסי ואמילי השכנות ממול (ששלי מעריצה את האדמה עליה הן דורכות) ואז גור קיבל סט גירים מתנה מהסייעת בגן ומאז גם הפטיו שלנו מצוייר למשעי. אפי עוד קצת חושש שהוא ישאר כך לנצח אבל אומרים שהגשם מוחק את זה לגמרי. אולי זו הסיבה לחוסר פופולריות בארץ, צריך להתחייב לציור אחד ממאי עד אוקטובר.

קבענו בפארק Diefenbaker עם תמי ואמילי. בושה וחרפה שזאת הפעם הראשונה שאנחנו מבקרים בפארק המקסים הזה למרות שהוא ממש קרוב אלינו. הבנות מיצו את השעשועים וקפצו לאכיל את הברווזים באגם. תמי סיפקה להן שתי שקיות גרעינים למרות השלט שאוסר בפירוש להאכיל אותם. היא טוענת בתוקף שהיא קנדית מדורי דורות אבל אני לא אתפלא אם מסתתר איזה מזרח תיכוני בשושלת שלה. קנדים אמיתיים לא מתעלמים ככה משלטים לאור יום..

שלי וLittle Emily (להבדיל מאמילי המקורית השכנה הנערצת)

הקרפיונים באגם התמים הזה קרובי משפחה של נסי המפלצת מלוך נס. כאלה גדולים עוד לא ראיתי. ובכלל שמתי לב שהרבה יצורים כאן יותר גדולים מהממוצע בארץ. העכביש שכיפכפתי למשל וגם השפיריות והפרפרים כאן ישר מתוך ג'וראסיק פארק

חגיגות יומולדת לקנדה ב1 ביולי בסטיבסטון. היה שמח אך המוני, כזה שצריך כל הזמן לעשות ספירת מלאי לוודא שאף אחד מצאצאנו לא נרמס. בכל זאת היה נחמד כי פגשנו שם את לילך וגלעד, טריים טריים מהמטוס, שבאו לכאן לעשות דוקטורט ולהסניף קצת קנדה. שלושת ילדיהם המתוקים לא רק בני אותם הגילאים ואותו הסדר (בן בן בת) כמו השלישיה שלנו, יהלי, גוני ותאה יכולים בקלות להיות התאומים האובדים של איתי גור ושלי, בדיספוזיציה ובמהות הכללית. במיוחד הסנדביצים עשו לנו דה-ז'אוו הדדי מתמשך. קשה להסביר אבל יש בזה משהו מאד משחרר כשמקבלים כזאת הוכחה לכך שבעצם יש לנו מעט מאד שליטה על התפתחות האישיות של ילדך. גלעד הזכיר לי במעומעם מחקר שקראתי במהלך התואר (הדי מיותר) במדעי ההתנהגות שהגיע למסקנה שהגורם שהכי משפיע על האישיות הוא המיקום במשפחה. וואללה..

ברחנו מההמונים ומצאנו פינה שקטה לאכול גלידה.

אחחחחחח..

אה! וללילך יש בטן חמודה עם עוד מתוקונת בפנים, ובטן הריונית כך מסתבר זה רישיון להרוג, או לפחות לאכול סלמון. החגיגות בסטיבסון משולבות עם פסטיבל הסלמון השנתי שבמסגרתו נצלות כמויות עתק של סלמון על מנגלים אימתניים ונמכרים ב14 דולר לצלחת. הגענו לדוכן כדי לראות את הסלמון האחרון נמכר ממש מתחת לאפנו. נגמר, אין יותר פירור סלמון למכירה. המוכרת העיפה מבט אחד בבטן ונתנה ללילך מתנה את הצלחת שהיא שמרה לעצמה. חביבות קנדית במיטבה.

טיול ל..נו תקראו בשלט. שעה וחצי מהבית

אבירם אירגן לנו מסלול הליכה 5 ק"מ הלו"ש ביער גשם חוף מערבי טיפוסי. הרגשתי כאילו נקלענו לאטרקציה בדיסני לנד. עצי הפיר והארז הצפופים מכוסים בטחב ירקרק, למרגלותיהם שרכים ענקיים, האדמה בוצית בגוון שוקולד מקס ברנר, המים הצלולים והנופים הקיטשיים. זה לא נראה אמיתי. המסלול התפתל לאורך נהר. רוב המסלול רק שמענו אותו רוחש לידנו עד שהגענו לפתח בעצים וירדנו אליו לשיעור בהקפצת אבנים. בסוף חיכה לנו מפל גועש שריסס אותנו ועשה לנו נוסטלגיה לניאגרה

לאורך המסלול היו שיחים עם salmon berries כמו פטל ורוד צהוב. עוד לא הכרנו כאלה אבל אורית אישרה שזה אכיל.

העץ הזה היה זקוק לחיבוק..

נא להגדיל, שימו לב למפל המרשים אבל בעיקר לבוקס המרשים. מכות ה"כאילו" מועלות אצלנו לדרגת אמנות.

שיואו..

היד שלי בתוך המים. צלול זו לא מילה

קינחנו בפיקניק על גדות אגם Alouette הקרוב והיפהההה.

מחרתיים אנו יוצאים לטיול בן 10 ימים ב-sunshine coast וVancouver Island. ג'וליאן כבר לא יכול לחכות. " אני טריילר גאה" הוא אמר לי, "נולדתי לקרוע את הדרכים עם הרוח מתבדרת באנטנה שלי, לא לעמוד על הדשא בגינה על תקן חדר אורחים/עבודה/מדיטציה/WII ומה עשיתם למוריס? קשה לי להאמין שככה הוא נטש אותי לטובת נסיעות הלוך ושוב לסופר.."

נשיקות יקרים

סופשנה

noreply@blogger.com (Efi Ben-Dor) — Wed, 29 Jun 2011 07:18:00 +0000

אני: תוציאי את השיער מהפה, הוא לא טעים.

שלי: יש בזה גלוטן?

ועוד שנינויות של ילדים. סליחה, אני יודעת שזה משעמם את כולם חוץ מסבא-ספתא-ספתא אבל הבלוג הוא גם היומן שלי ואני נורא רוצה לזכור איך התגלגלנו כשגור הכתיב לי את מכתבי הפרידה הנ"ל מהגננת והסייעת בגן. זה של הסיעת במיוחד פיחלץ אותנו מצחוק.

To Mrs. Bennet,

I so learned about things, and learned really great about line-up.

You know you was so happy because we are finishing kindergarten.

You really really really so much love me and the school and the other kids in Kindergarten

I love you too, you learn us so many things and toys in kindergarten.

Have fun with your other school.

Love Gur

To Mrs. Fleur

You are so lucky today because right now I'm doing you a message, and I so love you too because you are good to me.

You are always drinking water and sometimes you are taking me to the computer. I had so much fun on these days. Congratulations! we are going to meet another teacher!

Have a nice day, Love, Gur

טיול עם הגן של גור לEarthwise garden כאן קרוב לבית. גן לימודי אקולוגי מקסים שצמוד לחווה אורגנית. הילדים למדו על הצמחים והחרקים בגן ונהנו מהאויר הצח ואני כמעט התעלפתי משמחה למראה המדשאות שלהם שנראות בדיוק כמו המדשאות שלנו, דהיינו מלאות עשבים ותלתנים. מיד שאלתי את המדריכה והיא הסבירה לי שזה הטרנד האחרון בדשאים. דשא ירוק אחיד ומכוסח הוא פאסה כי הוא מצריך שימוש ברעלים קוטלי עשבים למיניהם, השקיה אינטנסיבית וכיסוח אובססיבי במכונות שזוללות דלק וחשמל. עכשיו אם השכנים ישלחו בנו את משטרת הגינות אני יודעת למי להפנות אותם.

הגן הצרפתית יצא היום לחופשת הקיץ. לכבוד המאורע אורגן potluck, ובעברית - כל אמא מביאה משהו לנשנש וביחד יוצאות כמויות פסיכיות של אוכל. אין שום תיאום מראש וכל אחת מביאה מה בראש שלה אז פלא שהיו 8 סוגים של עוגות ועוגיות, מנת גולגולים של בייקון עם דובדבנים, וסלט ברוקולי אחד שאני הבאתי. המתכון של ג'יימי אוליבר לא איכזב והוא נבלע תוך דקות. Tammy החברה שגילתה לנו על הגן הצרפתית (וגם התחילה לאחרונה לאכול פלאו וכבר השילה 7 פאונד) הכינה קאפקייקס מעולות מקמח קוקוס אז בכלל התפנקנו. Emily הבת של תמי תלך שנה הבאה עם שלי לגן הצרפתית האמיתי (לא למשחקיה של האחים הקטנים). חמישה ימים בשבוע. שעתיים וחצי ביום של שכרון חושים בצרפתית שוטפת בלי אמא הקרציה שסתם יושבת על התחת שותה קפה ומפטפטת. אחרי האוכל פגשנו את הגננת מדאם Annie שעושה רושם שהיא גננת לעניין. אם היא רואה שהילד לא מבין מה רוצים מחייו בצרפתית היא חוזרת עוד פעמיים באנגלית ובצרפתית, בסוף כולם מבינים מה רוצים מהם אבל איך היא לא מתחרפנת?? אולי כי זה רק שעתיים..

אז עכשיו נשארנו בלי גן (גם הגן של שלי עבר לימי שישי בלבד) ואז תמי גילתה לנו שיש עוד גן בלדנר העיר השכנה. ניסינו ונהנינו אז עכשיו יש גם "גן לדנר" השטיק של הגן הזה הוא סשן מודרך של שירי אמא אווזה. שלי היתה באקסטזה מוחלטת.

החצאית הירוקה זאת תחפושת של הגן (לא אני לא עיוורת צבעים) וזאת תמי ברקע.

ליד הגן של לדנר ראינו פתאום מכולת, יותר מחסן גדול, שהתנוסס עליו שלט budget foods. נזכרנו במקרר הריק שבבית ונכנסנו, קצת בחשש כי יש כאן תופעה מוזרה של סופרים ששמם מרמז על מחירים אטרקטיביים (Thrifty, Save-on-foods) והם דווקא בצד היקר של ספקטרום. בקיצור נכנסנו ולא האמנתי למראה עיניי, הררי ירקות אורגניים, בשר ביזון, נקניקיות נטולות ניטריטים, שלושה!! סוגים של שמן קוקוס, מחלקה ענקית נטולת גלוטן והכל במחירים ממש טובים. חסל סדר להסתובב בשלושה סופרים פלצניים כדי להצטייד.

מצאתי שם גם נשנושי אצות. מן דפי אצות אפויים (דומים לאלו שעושים איתם סושי) לפני שהספקתי ל.. הילדים טרפו אותם כליל וציינו שיש להם טעם של "צ'יפס טונה". כבר התחלתי להתלהב אבל בחינה יותר מדוקדקת של המרכיבים העלתה שמן תירס... בטח כמות לא גדולה אבל למה להכניס דווקא את השמן הכי זבלי? למה לקלקל כזה אוכל נחמד?

ואם אכלנו צריך גם לשתות. המים כאן מצויינים (מי שלגים טהורים מההרים או משהו כזה) אבל לפני כמה ימים קראתי טיפ איך להכין מים טעימים במיוחד. נשמע לי מוזר אבל ניסיתי ומאז אנחנו שותים את המים הטריים והטעימים ששתינו אי פעם. אז ככה

1) ממלאים מים בקנקנן גדול

2) זורקים פנימה פרוסת מלפפון אחת ופרוסת תות אחת

3) מכניסים למקרר (לא חובה)

4) משגיחים שהילדים לא ידוגו את התות עם ידיים מטונפות

מחר היום האחרון של בית הספר ובעצם מגיעים רק כדי לקבל תעודות ולהפרד וביום שישי חל Canada Day יום העצמאות של קנדה. עוד לא החלטנו באיזו חגיגה באדום לבן נראה את זיו פנינו, ההמונית בעיר הגדולה ונקובר או האינטימית בעיר הקטנה שלנו. נראה לפי המצברוח.

נשיקות יקרים

זה רק ספורט

noreply@blogger.com (Efi Ben-Dor) — Mon, 20 Jun 2011 01:10:00 +0000

בבית הספר של הילדים כבר מריחים את הסוף ולמרות זאת דחסו כמה שיותר אירועים וטיולים למעט הזמן שנשאר. בSpirit day היה ברביקיו וטירות מתנפחות. אין תמונות כי גוייסתי על ידי הועד להשגיח שלא עולים יותר מ7 ילדים בבת אחת (שחלילה לא יהיה צפוף מדי) הכי שווה צילום, התור המופתי של הילדים בכניסה לטירה. אחר כך באו טיול לבאולינג וגם יום ספורט שהחל במצעד אופניים מקושטות. איתי נזכר להגיד לי שצריך לקשט את האופניים עם רגל אחת מחוץ לבית. בכל זאת תיעדתי כדי לקבל רעיונות לשנה הבאה.

היום נמשך עם תחרויות קבוצתיות כאשר בכל קבוצה יש נציגים מכל הכיתות, גן ועד ז' (איתי וגור היו בקבוצה הצהובה). ניכר שהילדים מקבלים את רב הגילאיות בטבעיות רבה. הגדולים עוזרים לקטנים, הקטנים מעודדים את הגדולים. שימת דגש על שיתוף פעולה בין ילדים בגילאים שונים תורמת בעיני הרבה לשני הצדדים. גם הכיתות מורכבות משני שנתונים (הכיתה של איתי היא ב' וג') וגם לטיולים יוצאים יחד כיתות מגילאים שונים. בארץ היה נדמה לי שקיימת הפרדה מוחלטת על פי גיל מחשש אולי שהקטנים "יעכבו" את הגדולים. לדעתי, יש לזה מחיר באמפטיה (או בחוסר שלה) כלפי חלשים.
בהפסקה מהתחרויות הזמינו את המשפחות לעשות פיקניק על הדשא.

ואפרופו ספורט, לא בטוחה אם הגיעה אליכם הידיעה המצערת - הcanucks הפסידו את האליפות. האליפות הזאת הצליחה להלהיב אפילו אותנו (לא מחובבי הספורט) ועקבנו אחרי המשחקים באדיקות. האוירה כאן ממשחק למשחק הלכה והתלהטה וסמלה של הקבוצה (לוויתן בסגנון חריטות העץ האינדיאניות) התנוסס בגאווה כל פינה בעיר מכל חלון, אוטו וחולצה. המשחק הביתי המכריע נגד בוסטון היה שיאה של החגיגה וכמאה אלף אנשים נאספו ברחובות הראשיים של ונקובר כדי לצפות במסכי ענק, בcanucks משחקים זועה, מפסידים 4-0 ואת הבוסטונים השנואים מניפים את גביע הסטנלי הכסוף על הקרח שלהם. היתה לי הרגשה שזה לא יגמר טוב. כנראה שלעוד אנשים היתה את אותה ההרגשה כי חנויות האלכוהול (שאגב לא נמכר כאן בסופר) נסגרו מוקדם. זה לא עזר. בבוקר העמוד הראשי של הונקובר סאן נמלא תמונות שעשו לי פלשבאקים לאינתיפאדה. מכוניות בוערות רעולי פנים (עם פאה ירוקה..) רימוני עשן וחלונות מנופצים. כדי לקבל קצת פרספקטיבה חרגתי ממנהגי וגלשתי לynet. הסיפור הראשי היה על קוט'ג.. מה לא בסדר בתמונה הזאת??
מצד שני, תוך שעות הודות לפייסבוק התחילו לזרום אלפי אנשים לעיר כדי לעזור לנקות את הבלאגן.
כמה תמונות מהפרעות להנאתכם

זה בטוח לא היה באינתיפאדה..

אוקיי, חזרה לפסטורליה. שוק איכרים אורגני ב trout lake במזרח ונקובר. חגיגה לעיניים ולנשמה. ליקטנו תוצרת מקומית ועצרנו לקפץ לצלילי נגן רחוב שנכנע לבקשת הקהל וניגן old mcdonald (לדוד משה). מזרח ונקובר ואוכלוסיתה שונה מאד מזו במערב העיר. האג'נדה האקולוגית עוד יותר דומיננטית כאן (אם זה בכלל אפשרי) ואנשים נוטים להיות מהזן הבוהמי\אקסנטרי\אומנותי\זרוקי (במובן החיובי של המילה).לולא מצאנו את הפינה שלנו בטאוואסן יתכן והיינו שוקלים להשתקע כאן, אלא כמה בלוקים צפונה משם הבוהו-שיק הופך להרואין-שיק, פחות מומלץ למשפחות עם ילדים.

שכחתם להחזיר את הטנק לצה"ל? הנה אפשרות אחת לשימוש חוזר.

יומולדת לJoe הבן של קרי (שהפכה ממתוכת לחברה) ילד היומולדת פותח מתנות, כל הילדים וההורים מביטים בציפיה. מאחת העטיפות יוצא lego ninjago אדום, משאת נפשו של גור מזה כמה חודשים.
גור נופל לאדמה וזועק !?!?AAAAAHHHHH!!! that's exactly what I wanted!!! HOW DARE YOU תוך נפנוף אגרופים לכיוונו של ג'ו ההמום. לקחתי אותו הצידה וגיליתי לו שקניתי לו בדיוק אחד כזה אבל הוא צריך לחכות ליומולדת שלו עוד כמה ימים. פאדיחה, אבל מה אתם אומרים על האנגלית הצחה?

נסענו בskytrain לונקובר לפסטיבל ה-dragonboat השנתי. הskytrain כשמה כן היא נוסעת על מסילות מורמות מעל הכביש. היא יעילה ונוחה ונשקף ממנה יופי של נוף. dragonboats הן סירות ארוכות שבראשן ראש דרקון מגולף ומתופף שנותן את קצב החתירה. לפסטיבל מגיעות קבוצות מכל העולם ומה שנחמד הוא שהמתחרים הם לא ספורטאים מקצועיים אלא אנשים רגילים לגמרי (הרבה קבוצות מתארגנות בעבודה למשל) צפינו בהם חותרים הלוך ושוב במימי המפרץ, את איתי עניינה יותר היאכטה שחנתה לידנו. נפרדנו מהחותרים המתנשפים, עשינו סיבוב קטן בפסטיבל עם עצירת ריקוד לצלילי להקת רגאי מוצלחת. קינחנו בסיבוב נוסטלגי בscience world

טורונטו שלחו אותך??? (סליחה בדיחה פנימית)

הגינה המתעוררת מכינה לנו הפתעות. קודם צצו תאנים, על עץ שלא ידעתי בכלל שהוא תאנה (כזאת גננית אני). כשיצאו לו עלים כמו בסיפור של אדם וחווה התחלתי לחשוד ואז פתאום תאנים של ממש! עוד לא בשלות, אבל אנחנו מחכים בסבלנות.

פרחים אדומים ענקיים שלפי גור "הבפנים שלהם נראה כמו מח"

ציפינו, חיכינו, ספרנו את הימים וסוף סוף הוא הגיע, היומולדת של גורון. העוגה שינתה צורה ברגע האחרון לבריכה כשבעל השמחה הבין שהוא פשוט חייב לחגוג שם יומולדת.

הגופות נמכרו למרבה במחיר ובותרו כמיטב המסורת

נשיקות יקרים

ארכנופוביה

noreply@blogger.com (Efi Ben-Dor) — Thu, 09 Jun 2011 06:16:00 +0000

היה היום כל כך יפה שאיך שחזרנו מהגן הצרפתית, עשיתי לילדים חביתה, עשיתי שעווה ברגליים ויצאנו להשתזף בגינה. הפשטתי את שלי ונשכבנו על מיטות השיזוף השוות באדיבות הדיירים מלמעלה. עצמתי עיניים והתמסרתי לקרניה המלטפות של השמש. אחרי כמה דקות עלתה בי תחושה מוזרה שמישהו מסתכל עלי. פקחתי עיניים וזה מה שראיתי על הכסא לידי

זאת הפעם הראשונה שיצא לי להסתכל לעכביש ממש בעיניים, כנראה כי היה זה העכביש הכי ענק (ושעיר) שראיתי מיימי שלא במסגרת הצפייה בנשיונל ג'אוגרפיק. פלטתי צווחה חנוקה (בכל זאת קנדה) וקפצתי לאחור. השעיר הרים את רגליו הקדמיות כאילו מתכוון לזנק, כאילו לא הייתי מספיק מבועתת כשהוא לא עשה פוזות.

הפרוטוקול הרשמי אצלנו לגבי עכבישים הוא חיה ותן לחיות במיוחד שהם סועדים על יתושים ואם הם מוצאים את דרכם לתוך הבית אנחנו עושים להם רילוקיישן חזרה לגינה, והאמת זה גם פחות השקעה מלנקות מיץ עכבישים מהקיר. חזרה לבחור הספציפי, הסתובבתי סביבו מנסה לעמוד על טיבו (נשבעת שהוא עקב אחרי עם העיניים) שעיר וגדול כבר אמרנו, תחת אדום, וזוג ניבים (שיני עכביש???) אימתניים חיבה לכסאות שיזוף... עוד מבט אחד על שלי העירומה והלכתי להביא כפכף, לעזעזל עם הקרמה. אחרי שנפטרתי מהגופה, הלכתי לגגל אותו (משם התמונות), עלה שהנשיכה שלו כואבת אבל הוא לא ממש ארסי. היתה גם תמונה שלו זולל חרגול (חסכתי לכם). נכון שגם אתם הייתם מכפכפים אותו? המצפון הורג אותי (טוב יותר מדגדג) אולי זה העיניים

טוב, לא יפה לשחרר פוסט רק עם תמונות של עכבישים שעירים אז קבלו את איתי השייט! האמת היא שאבירם הוא זה שעשה לכולם רונדלים עם הסירה בחוף יריחו מהפוסט הקודם (לא מצליחה לכתוב באנגלית בלי שזה יחרבש לי את המשפט אז שיהיה יריחו) י

שלי חורפת עלי בשיאה של הופעת היפ הופ של הילדים בבית ספר. התמונות של הרקדנים המעולים יצאו כל כך מטוטשות שחבל"ז. היה משעשע ביותר

והנה דרך לשכנע ילדים לאכול ביצים ירוקות, בהנחה שהם חובבי הציפורים הכועסות (שוב האנגלית..) י

נשיקות יקרים

רועדים

noreply@blogger.com (Efi Ben-Dor) — Thu, 02 Jun 2011 20:56:00 +0000

שלשום לעת ערב עמדתי במטבח ובעודי חותכת דלעת הסתכלתי דרך החלון על הילדים מתנדנדים בתורות על הצמיג של השכנים ממול. הנקניקיות קיפצצו במחבת לידי וחשבתי לעצמי איך קרה שתפסנו את אלוהים בביצים. פתאום שמתי לב שהנקניקיות כבר לא מקפצות כל כך, הצצתי מתחת למחבת לגלות שהאש כבויה. נסיונות להדליקה עלו בתוהו. אפי יצא החוצה לבוילר וחזר עם פתק שתולים על הידית של החדר במלון אבל במקום "נא לא להפריע" היה כתוב שם "ניתקנו לכם את הגז". בירור קצר מעלה שהיינו אמורים לפתוח חשבון עם חברת הגז (המונופוליסטית). חברת החשמל וגם הטלפון טרחו לשלוח לנו מכתב "ברוכים הבאים לשכונה, את הכסף בבקשה", ואלה לא שלחו כלום, לא פתק, לא חשבון, כלום. ככה יפה? מישהו יותר אחראי מאיתנו היה מברר ושואל, העדפנו לספר לעצמנו שהגז כלול בחשבון השירותים של העיריה.

לחבר אותנו חזרה באותו הערב הם רצו 115$, למחרת 60$. דחפתי את הנקניקיות לתנור, עשינו לילדים מקלחות מהר מהר והודענו לדיירים מלמעלה שכדאי שיעשו כמונו.

כיאה לישראלים גאים, פתחנו חזית מול שלל פקידים בדרגות הולכות ומתקדמות, להחזיר לנו את עלות החיבור מחדש. אני גאה באפי שעוד לא צווח על אף אחד מהם. בישראל לא משיגים כלום בלי צעקות, כאן חד משמעית הן לא עובדות. במקום להבהל ולוותר הם הופכים לתקליט שבור או פשוט מנתקים.

על הטרמפולינה של השכנים משמאל. לילדים יש הזמנה פתוחה לקפוץ. הרחוב שלנו מזכיר לי יותר קיבוץ מקיבוץ. הילדים נכנסים ויוצאים חופשי מהחצרות אחד של השני. בצד השני של הספקטרום יש את החברים מבית הספר שקובעים איתם playdate מינימום שבוע מראש.

בית הספר אוטוטו נגמר, קיבלנו תמונות מחזור. החמוד למטה מצד ימין זה Ryder החבר הכי טוב של גור. בשמלה הכחולה Mrs Bennet הגננת ובחולצה האדומה Mrs Fleur הסייעת. שתיהן מועמדות לצדיקות השנה על הדרך הרגועה והנעימה בה התמודדו עם האתגרים ההתנהגותיים הבלתי קנדיים בעליל של גור.

ליד איתי עומדים Gin הקוריאני (הכי נחמד בכיתה) ולידו Declan ילד אנרגטי שהצטרף לכנופיית הרחוב שלנו למרות שטכנית הוא גר מאחורנו. Angeline הסינית בחולצה האדומה נוהגת להציק לאיתי מדי יום. הסברתי לאיתי מה זה אומר כשבנות מציקות לבנים. הוא פתח עלי זוג עיניים ענקיות אבל לא הצליח לגייס אמפתיה. הג'ינג'ית המהממת זאת Mrs. England המורה. בכיתה הזאת אין בעיה לשכנע את האבות להגיע ליום הורים.

פיקניק עם אבירם ואורית בjericho beach. ממול מפרשיות, מימין באופק הר Grouse המושלג ומשמאל קו הרקיע של דאונטאון ונקובר כמו מתוך גלויה (סליחה על הטשטוש, זה הזום של האייפון). חזרנו הביתה שרופים, צריך להתחיל לזכור אולטרא סול.

איתי היה student of the week הכנו פלקט בסגנון חיים שכאלה ובפרץ פטריוטיות הוספנו לפרזנטציה גם חלבה ישראלית שמצאנו בסופר

ב"גן הצרפתית" היה היום תרגיל רעידת אדמה. בשעה היעודה נשמעו ברמקול קולות קרקושים ורעמים. מיד זחלנו אל מתחת לשולחנות המינייטורים (בזמן אמת הלך על איזור התחת שלי ומטה שלא הצלחתי לדחוס מתחת לשולחן). כששכחו הרעמים ספרנו עד 60 (בצרפתית) ואז הסתדרנו בשורה ויצאנו החוצה לחכות לגל השני של הרעידות.

חברה חדשה, שי הבת המתוקה להפליא של איילת וניצן האמיצים שהרחיקו עד טאווסן כדי לפגוש אותנו.

O.D.D

נשיקות יקרים

La petite princess

noreply@blogger.com (Efi Ben-Dor) — Fri, 27 May 2011 04:33:00 +0000

סליחה שנאלמנו. אחרי הביקור המרגש והפרידה הדרמטית אנחנו מתחילים לחוות מצב המדמה שגרה. חיכיתי שיאספו מספיק חריגות קטנות מהשגרה שיצדיקו דיווח.

את העץ שהתמוטט לגינה של השכנים זוכרים? השכנה צילמה כדי להראות לחברים בפייסבוק.

ומהזוית שלנו

אז בא המומחה לעצים, בעט קצת בעץ וקבע שצמח מטפס הוא זה שהרג את העץ ושאין סכנה לשאר העצים. אחר כך התקשרתי לעירייה לשאול אולי במקרה יש להם שירות סילוק עצים. לא אין אבל טוב שהתקשרתי כי צריך להגיש בקשה מיוחדת לפנות את העץ. כבר ידעתי שכל מי שרוצה להוריד עץ שקוטרו מעל 10 ס"מ צריך להגיש בקשה, גם כי באופן כללי אוהבים כאן עצים וגם כי יש כאן כמה עצים בעלי משמעות רוחנית לfirst nations (האינדיאנים), אבל עץ שנפל על דעת עצמו? פקידת העצים הבטיחה לי שזו רק פורמליות ושאין מצב שלא יאשרו את הבקשה. הורדתי את הטופס מהאתר של העירייה, מדדתי את העץ, ציירתי ציור יפה של הגינה ואפי כיתת רגליו להעירייה לקבל את השטמפה המיוחלת.

חברת סילוק העצים נתנה לנו הצעת מחיר יפה שגרמה לאפי לשקול לקחת את העניינים לידיים ולשכור משור חשמלי רב עוצמה. אלא שהמחשבה על אפי (אני מחליפה נורות בבית) מנופף משור חשמלי הכניסה אותי לסרטי אימה מדממים. לשמחתי הרבה אחרי שראינו כמה סרטוני "איך לנסר עץ בלי להוריד לעצמך רגל" ביוטיוב הוא ירד מהעץ.

שני מסלקי העצים הגיעו במשאית גדולה,מצויידים במשורים אימתניים ומעין מגרסת עצים גאונית שמתחברת למשאית והופכת את העץ לנסורת במקום. את הגזע חתכו לבולים והשאירו אותם לשכנים שרצו בשביל האח המבוערת. מגיע להם. באותה הזדמנות ביקשנו גם שינסרו את הענפים הנמוכים של העצים הנותרים כדי שתגיע יותר שמש לגינת הירקות העתידית שלי ועל הדרך קיבלנו בונוס - מקום מושלם לתליית ערסל.

מזג האויר הולך ומשתפר. עד כדי כך שבאחד מימי השמש נערכה מלחמת מים ברחוב שלנו. הילדים גויסו לטובת המחנה של הבית ממול שכלל כ-10 ילדים חמושים ברובים, דליים, בלונים וצינור גינה, לשלי נתנו מטרייה להגנה מפני הממטרים. מחנה האויב (השכנים מצד ימין) כלל שלוש בנות בגילאי ה12 עטויות ביקיני, רכובות על סקייטבורד. שלב החימוש וגיבוש האסטרטגיה לקח הרבה זמן אבל כשסוף סוף התחיל הקרב, היה רטוב. אני חושבת שהפסדנו.

עוד יום של שמש בפלייגראונד

ועכשיו תופים בבקשה... אני גאה להציג את גור סופרסטאר!!! הפתקים הצהובים הללו מחולקים כל שבוע למצטייני בית הספר, לאו דווקא בתחום האקדמי. ביום שישי אוספים את הפתקים ונערכת הגרלה. הזוכים המאושרים בוחרים פרס מקופסא "ענקית". את הפתק בתמונה הוא קיבל בשבוע שעבר על התנהגות טובה וקריאה מרשימה, היום הוא הביא בגאווה עוד פתק צהוב שהיה כתוב עליו "for using manners in line-up". חקירה קצרה העלתה שהילד למד סוף סוף לעמוד יפה בתור. אתם צריכים להבין שהעמידה בתור הועלתה כאן לדרגת אומנות (לפעמים נראה לי שהם שמחים כשיש תור) אני רואה בפתק הקטן הזה צעד גדול בחינוכנו מחדש.

ב"גן של שלי" גילתה לנו אחת האמהות שיש עוד משחקיה נחמדה בבית הספר הצרפתי הקרוב לביתנו. בבריטיש קולומביה, מתגוררים לא מעט דוברי צרפתית שמקורם במחוז quebec שבצידה השני של קנדה. כיאה לצרפתים גאים הם עושים מאמצים לשמר לילדיהם את השפה הצרפתית וכך יוצא שיש כאן לא מעט בתי ספר צרפתיים וגם תכניות french immersion (לומדים בבית ספר סטנדרטי אבל בצרפתית). בקיצור יום אחד ויתרנו על הגן של שלי, הצצנו למשחקיה ב-ecole du bios-joli ונפגענו. מיד הכתרנו אותה "גן צרפתית". המתכונת יותר מובנית מה"גן של שלי". יש גננת שמובילה פעילויות ועושה הצגות (בצרפתית כמובן) והאוירה יותר אינטימית. הצרפתית שמתנגנת ברקע עושה נעים ושברי המשפטים שאני מצליחה להבין מזכירים לי את גן הצרפתית שלי מגיל חמש. האמהות מדברות בינהן באנגלית, לחלק יש ילדים שלומדים בבית הספר וחלק כמונו סתם תופסים טרמפ. הקט'ץ היחיד הוא קולינרי. כל הילדים אוכלים ביחד snack שבית הספר מספק. ביום שבאנו הגישו קרקרים תותים ומלון. בגן של שלי לא כולם אכלו באותו הזמן אז עם ילד אחד-שניים עם עוגייה יכולנו להתמודד אבל עם 6 שמנשנשים קרקרים במקהלה... היא תקעה מבט מזועזע בפריכיות האורז שהבאתי לה ופרצה בצרחות אימים. נתתי לה לנשנש גלוטן. למחרת באתי מצויידת בקרקרים נטולי גלוטן. הפתעה! הפעילות להיום אפיית מאפינס אוכמניות. התבאסתי קשות. למרבה המזל לקח הרבה זמן להכין ולאפות את המאפינס וכשעמדנו ללכת הן היו עוד חמות מדי, היא קיבלה את הקרקרים כתחליף זמני ובהמשך שכחה מהמאפינס.

ועוד בענייני אפייה קבלו את עוגת היומולדת של הנסיכה שדווקא ביקשה עוגת פייה. מה ההבדל בין נסיכה לפייה? הכנפיים כמובן. עד שהצלחתי להדביק אותן לגבה המסוכר פרחה נשמתי. הנסיכה האמיתית עזרה להדביק את הפרחים.

בחרנו לחגוג בחוף spanish bank. החגיגות החלו על הדשא, הדלקנו נרות וביתרנו את גופתה של הפייה המעולפת (נשכבה מהחום) לא לפני מכירה פומבית סוערת של איבריה. שלי קיבלה זכות ראשונים ובחרה לערוף ולבלוע את ראשה.

אחרי קרב מקלות בדשא עברנו לחול הרך עם כלים תואמים לפתוח רשמית את עונת החופים. לפרקים היה מספיק חם כדי להוריד חולצה. בחופי ונקובר פזורים (בסדר מופתי) גזעי עצים גדולים מעיין מקומות חנייה לאנשים. הם מספקים משענת נוחה לגב ודי מייתרים את כסאות הים. בחורף העיריה מאחסנת אותם פן ישטפו למים ומוציאה חזרה בקיץ.

ולסיום גבירותיי וגבירותיי - פועלי זבל בטוואסן - מי צריך צ'יפנדייל?

נשיקות יקרים

בוחקים

noreply@blogger.com (Efi Ben-Dor) — Mon, 09 May 2011 10:05:00 +0000

הזמן עבר לנו מהר מדי. שלושה שבועות כמו שלושה ימים. והיה לנו כל כך נעים וכיף הביחד המרוכז הזה, שעכשיו הם חסרים לנו אפילו יותר מקודם. מצד שני אי אפשר שלא לצחוק מהתמונות שמזכירות לנו כמה כיף היה, אז בוחקים.

ביום של הטיסה חזרה, התחילו להשבר דברים בבית כאילו הם מזדהים עם ליבנו השבור, ראשונה נשברה הכוס האהובה עלי ללא סיבה (לא נפלה או משהו) אחריה נשבר המושב של השירותים בעוד שושה עושה עליו מספר שתיים וצבט לה את האצבעות. אבל השיא היה שבאותו הלילה אחד העצים הענקיים בגינה (שלא יכל לשאת את הטריילר הנטוש) קרס מלוא קומתו לגינה של השכנים. למרבה המזל אף אחד לא נפגע. האמת היא שלא שמנו לב בכלל (ירד גשם אז לא יצאנו לגינה) עד למחרת בצהריים שדפקה השכנה בדלת ושאלה אם לא קשה לנו במטוטא להזיז את העץ המפלצתי שלנו מהגינה שלה.

עץ כזה אי אפשר פשוט להרים ונצטרך כנראה לקרוא לחברה שמתמחה בהזזת עצים (יש כאן די הרבה כאלה אולי כי יש די הרבה עצים). אותה שכנה גם ציינה שלעץ כמעט ואין שורשים ושכדאי לבדוק אם אולי הבעיה היא באדמה ולא בעץ. שאז העצים שלידו עלולים גם הם ליפול וזה כבר לא יגמר טוב כי העץ שנפל הוא גמד לעומתם. בקיצור לפני המומחים להזזת עצים יבוא מומחה להערכת עצים שנקרא arborist לחוות דיעה על יציבותם של הענקים שנותרו עומדים.

והמסר ילדים, מי שיש לו שורשים בלתי מספקים (אנחנו למשל) שלא יתפלא אם הוא נשבר.
אנחנו עוד רחוקים מלהשבר אבל הגעגועים לשורשים המעטים שהיו לנו מגמדים את כל הקשיים האחרים. אולי כי הקשיים האחרים הם בעצם אתגרים עם תכניות חומש א' וב' והגעגועים הם פשוט מה שהם ומה שלא נעשה הם תמיד יהיו שם.

יאללה בואו תיבחקו איתנו..

הגברים בפאב רואים משחק של הcanucks קבוצת ההוקי האגדית של וונקובר. כל המחוז מאוחד מאחורי הקבוצה הזאת. ואחרי נצחון האוהדים שומטים לרגע את הנימוס הקנדי וצופרים ברחובות כטובי הארסים.

סיור ב granville island. מרכז בילויים שוקק על אי בפתחה של downtown vancouver עם שוק, בוטיקים ומסעדות. אורי טחן לובסטר בזמן שהילדים ליקקו גלידה אבל הכוכבת היתה גבעת דשא תלולה שילדים התגלגו במורדה חזור והתגלגל. התמונות הכי יפות של הגילגולים נעלמו לי. אבא, אנא שלח את שלך, וגם את הסרט, אני אנסה להעלות אותו.

מקדש בודהיסטי גדול בלב ריצ'מונד. מספרם הרב של עולי עדות סין מצדיק את קיומו. קיבלנו הסבר על רגל אחת מול הפסל הענק של בודהה (אסור לצלם) וגם הצצה פרטית לחדר המדיטציה המרשים שבימי שבת נערכים בו שיעורי מדיטציה שפתוחים לקהל הרחב. שבת הבאה אני שם, אם אפי לא יסע עם חבר לעשות קיאקים.

steveston כבר כתבתי על הטיילת בכפר הדייגים החמוד הזה, אבל אז היה שיא החורף, עכשיו כבר אפשר לצמצם את העיניים והופ אנחנו בנמל ת"א.

אמא ואבא נסעו לטיול בן יומיים בsunshine coast מקום מאאאמם (אבא אולי תעשה עליו פוסט אורח?) ואנחנו חקרנו קרוב לבית את החוף בצד המערבי של tsawwassen מצאנו תצפית משגעת והמון מדרגות שמובילות לחוף שכולם, מספורטאים רציניים ועד ועקרות בית עגלגלות וחדורות מוטיבציה עולים ויורדים בהן אדומי פנים ומתנשפים.

Add captio

למחרת הכיתה של איתי יצאה לטיול לנקות את החוף שליד המעבורת (לויקטוריה). התנדבתי להסיע וגם להשגיח. גשם עצבני ירד (מה פתאום,לא מבטלים טיול בגלל גשם) החוף דנן, שדמיינתי אותו עם חול זהוב ושמשיות התגלה כרצועת ביצה טובענית מכוסה בשכבת אצות עבה ומבאישה עם ניחוח תואם. חילקו לנו שקיות וכפפות שחלילה לא נלכלך את הידיים. ארבעת הבנים הנלהבים שהייתי אחראית עליהם (כולל איתי) רצו בספרינטים מרימים פה ושם פיסות זבלים וגופות מרקיבות של סרטנים בעוד אני מבוססת אחריהם באצות, מנסה שלא לאבד אותם, עם שקית הזבל שמרגע לרגע נעשתה יותר כבדה. ממבט ראשון החוף היה נראה נקי (חוץ מהאצות הדוחות אך הטבעיות) אבל הבנים צליחו לאסוף לא מעט זבל שרובו המכריע כדורים אובדים ממועדון הגולף הסמוך. עוד נרשמו חצי קליפת אגוז קוקוס (נשטף מהוואי?) וסמרטוט בד קבור בבוץ ליד חתיכת מתכת שלא הצלחנו למשוך במלואם. הבנים מיד הניחו שמדובר באוטו ולידו גופה, CSI tsawwassen . חזרנו הביתה התפשטנו ליד הדלת ורצנו להתקלח. מוריס האומלל עוד מריח כמו סרטנים רקובים.

אמא ואבא חזרו ונסענו ל white rock עיירה על הגבול עם ארה"ב ששמה ניתן לה על שום סלע די גדול לבן (צבוע) שעומד על החוף

ולקינוח, הגן היפני בUBC בשיא פריחת עצי הדובדבן.כל כך יפה שבא לבחוק.

נשיקות יקרים

החיים הטובים

noreply@blogger.com (Efi Ben-Dor) — Wed, 27 Apr 2011 08:04:00 +0000

מזל שאמא אבא ואורי באו, בעיקר כי געגועינו גאו לרמה בלתי נסבלת, אבל גם כי לולא באו, השיפוץ היה נמרח עוד שבועיים. הדדליין שהחזקנו מעל ראשו של ג'יימי MY PARENTS ARE COMING!! עשה עליו רושם רק כי הוא קנדי, קבלן ישראלי לא היה ממצמץ.
טדאאאאם!! המטבח ופינת האוכל, מוכנים ומזומנים לארוחות נוטפות השומן שיבואו (עם קולט אדים תעשייתי). הסלון עוד מאובזר בכסאות קמפינג (נתחיל טרנד?) זה בסדר, אמאבא טיילים ותיקים שרגילים לתנאי שדה.

הם נחתו ב6:30 בערב יום שישי, שכרו אוטו, ואחרי מה שנראה לנו כמו נצח, פרצו סוף סוף לבית שנמלא צווחות אושר וצלצול נשיקות רטובות. אלפי חיבוקים אחר כך התפנינו לתכנן את החגיגות.
חגיגה ראשונה על האג'נדה - הגעתו של הדוד (DUDE) רוי. בינתיים קפצנו רגע לצפון ונקובר כדי לקנות בשר GRASS FED. למה זה טוב? בתעשיית הבשר נוהגים להאביס את הפרות בתירס ושאר זבלים שלא מתאימים להן. התוצאה בנוסף לפרות אומללות וחולות היא שינוי ביחס השומנים אומגה6:אומגה3 שבבשר לטובת האומגה6.Gשינוי שבקיצור רב עושה גם אותנו לאומללים וחולים. פרה שאכלה את האוכל המתאים לה (עשב) בשרה מכיל את יחס טוב בין השומנים.

אז הדוד רוי הגיע לקול תרועות הקהל והשרה עלינו את אוירת השאנטי הנהוגה במחוזותיו (פרסקוט אריזונה) השמש שבאה איתו עזרה לנו לשבת בגינה לשתות בירה (נטולת גלוטן) ולעשות כלום.

טוב לא ממש כלום, אפי נכנע ללחץ הפיזי המתון שהפעלתי עליו וניאות להוציא את המכסחת של הדיירים שלנו מהגראז' ולעשות קצת מניקור לדשא הקדמי. הקנדים לוקחים את גינותיהם ברצינות רבה במיוחד את זו שבקדמת הבית. עם בוא האביב הם מנקשים קוצרים שותלים ומטפחים עד שכל עלה וזלזל עומדים בהקשב. עד עכשיו היינו מרוכזים מאד בתוככי הבית וטרם הצטרפנו לחגיגה האביבית. למזלנו הגינה הקדמית שלנו מורכבת ברובה מגן חצץ יפני עם סלעים גדולים, ובכל זאת מעט הדשא שמעטר אותה גדל פרא. דקה לפני שהלשינו עלינו למשטרת הגינות, אפי טירטר עם המכסחת אני תלשתי פה ושם. התוצאה היתה רחוקה ממושלמת אבל עבור שני רוצחי קקטוסים שכמונו זו התחלה.

ואז הגיע ערב פסח, החברים הישראלים שלנו נטשו אותנו, מי לטובת עיר החטאים לאס וגאס ומי לטובת משפחה קנדית שומרת מסורת, מחשש שלא נעשה סדר כהלכתו (מאיפה הם קיבלו את הרושם??) אז סיפחנו אלינו את דניאל, הבן המתבגר של הדיירים מלמעלה שנשלח על על ידי הוריו העסוקים לספוג קצת מסורת יהודית. מה שהוא ספג זה ביצוע מוזיקלי מפתיע של "דיי דיינו" לצלילי "חנוכה חג יפה כל כך". הוא גם צלח חקירת שתי וערב שלא היתה מביישת את הק.ג.ב. דיינו.

למחרת הסדר נסענו להשוויץ בפני האורחים המכובדים ביופיה של ונקובר כפי שהוא נשקף מSTANLEY PARK. טיילנו לאורך הSEA WALL ועצרנו לשוקו חם בנקודת תצפית. עוד נקודת תצפית prospect point זכתה לפיקניק נטול חמץ.

עם כל הכבוד לעיר היפה, המנה העיקרית שכולם חיכו לה עוד היתה לפנינו. Whistler-Blackomb צמד הרים רמים ומושלגים, מחוברים אחד לשני בגונדולה, חרושים לאורכם ולרוחבם אינספור מסלולי סקי רחבים ולבנבנים הצופים אל נוף מעתיק נשימה. גן עדן לגולשים.

הגענו לקבלת פנים לבנה. שלג כבד עם פתיתי ענק רכים ירד כל אחה"צ והלילה והכין לכבודנו את המסלולים. בבוקר יצאה שמש נהדרת וזרחה כאילו מינימום יולי. במילה אחת מ-ו-ש-ל-ם. אפי ואיתי הצטרפו לשיעורי סנובורד, שאר הבנים התעופפו לקרוע את ההר ואמאלה ואנוכי מלאות אופטימיות נסחבנו עם גור ושלי מתוך בליל של מגלשיים קסדות וכפפות מתעופפות למסלול המתלמדים. איך שנגעו מחליקיה של הקטנה בשלג, הידהדו ברחבי ההר קריאות הביתהההההה! למלווווון! מחליייייייק לייייייי! גור לעומת זאת לא הבין למה צריך לגלוש על השלג כשאפשר לאכול אותו. למזלם היתה במלון בריכה מחוממת ששיעשעה אותם ודובי מזדמן (אמיתי!) עבר ליד המרפסת וריגש אותם.

העיירה שלמרגלות ההר מעוצבת בסגנון אירופאי חמוד עם בוטיקים שיקים ומסעדות. במקרה גם הגענו בול לפסטיבל הסנובורד השנתי שהוסיף לאוירת המסיבה עם מופעים ומוסיקה. הילדים התלהבו מהקשקושים שחילקו חינם, סוכריות, בנדנות משקאות ובשמים (הצלחנו להתחמק מהקונדומים). כך עברו חמישה ימים של סקי מהסוג המשובח ביותר. הriders (כך נקראים גולשי הסנובורד בעגת ההר) בעיקר הגדול, נפלו יפה, חטפו כחולים מרשימים והתקדמו בקצב מסחרר בסולם הדרגות. ביום האחרון, שלי (שהספיקה לשכוח את הטראומה) ניאותה לעלות עם סבא וספתא להר והגיעה לתובנה שסקי זה סבבה לגמרי, פשוט אמא הייתה מיותרת לה. בינתיים גור ואני בנינו מחוץ לחדר איש (גמד) שלג לתפארת (אחרי שבדקנו טוב טוב שהדוב לא בסביבה).

חזרה בטאווסן הקטנה והשקטה, לקחנו את הגינה הפרועה לידיים.
עוד כשמצאנו את הבית הודענו לאבא'לה (חובב הגינות היפניות) שיש לו גינת חצץ לגרף. הוא חשב שאנחנו צוחקים.

נשיקות יקרים

כיפאק איקאה!

noreply@blogger.com (Efi Ben-Dor) — Mon, 04 Apr 2011 08:48:00 +0000

שלוש קריאות כיפאק איקאה! מה היינו עושים בלעדיה? 3 מתקינים הגיעו על הבוקר ועד 3 אחה"צ הצליחו להפריח את ערימת הקופסאות השטוחות לארונות מטבח אמיתיים. אפי נשלח לאיקאה למשימת השלמת ציוד מתוחה שאף התקנה לא עוברת בלעדיה. היה לנו מזל והכל היה במלאי, לחלוטין לא מובן מאליו.

אז הארונות עומדים והמרווח בינם לבין האי מושלם (למי שדאג). מחר מגיע איש הרצפה כדי להשלים את הגימור החום של רצפת הבטון (תהליך תלת יומי). ביום שלישי יותקן השיש שהוא בעצם לא שיש אלא קווארץ (Quartz) וברביעי יגיע השרברב לחבר את הכיור, הברז, המדיח, הגז והתנור. המקרר וקולט האדים כבר יחכו להם (אמן) ואז רק נשאר רק להדביק אריחים על קיר מאחורי השיש. פיו! קשה להאמין שאבותנו הפלאוליתים הסתפקו באבן חדה ומדורה. איך הצלחנו להסתבך כל כך?

מי צריך שיש?

אתמול ג'יימי סגר הרמטית את המדרגות לקומה העליונה. גור נעמד לידו ואמר לו "you MUST stop".
מאוחר יותר בערב נכנסו הדיירים החדשים שלנו. איכשהו מצאה אותנו המשפחה היהודית היחידה בכל טאוואסן. יש להם בן 18 ובת 14. כשהם שמעו שאנחנו מישראל כמעט נפלו מהמדרגות.

ומפני שכל זה לא מספיק מאתגר, יש לי 6 כסאות עתיקים משנות ה-60 שמחכים בסבלנות שארפד אותם מחדש. העיצוב הדני (מדנמרק) זכור לי מילדותי (לישראל שנות ה60 הגיעו בשנות ה70) והוא זוכה כאן לפופולריות מחודשת. חנויות מפונפנות שמתמחות בסגנון הזה קונות אותו מסבתות, מרפדות מחדש ומוכרות אותו באלפי דולרים. התקציב שלנו קצת יותר צנוע אז כשראיתי בcraigslist (יד2 הקנדי) כסאות כאלה למכירה אורגינל מסבתא, קפצתי על המציאה. כמה קשה כבר לרפד כמה כסאות? למעמד הקנייה הגיע עוד בחורונת (שאני חושדת שהיא מטעם חנות). היא הציעה, אני הצעתי, היא הציעה, אני הצעתי. היא ויתרה (היא צריכה עוד להרויח). הגעתי עם הרכישה הביתה, חדורת מוטיבציה, תפסתי סכין ופלייר (תודה רוי על הרב-כלי) והתחלתי לתלוש את הסיכות מהריפוד. ואז הבנתי מדוע הריהוט הזה שורד כל כך הרבה עשורים..הוא איכותי להחריד. הרפד לא קימץ בסיכות וכל מילימטר בד הודק לעץ בסיכות קטנות. אחרי שתלשתי סיכה סיכה במשך שעתיים (לא מגזימה) גיליתי שאני לא הראשונה היתה עוד שכבת בד מתחת (עוד יותר מכוערת) שעתיים אחר כך גיליתי עוד שכבה (הרבה יותר מכוערת). ממש כמו משחק מתנה עוברת רק פחות כיף. כששעתיים אחר כך (עם שלפוחיות על הידיים) הגעתי לספוג, הוא התפורר לי בין הידיים לאבקה צהובה. שעתיים אחר כך כשעוד ניקיתי את הספוג המפורר מהרצפה, השעה היתה כבר 1 בלילה. כסא אחד מתוך שש. התחלתי לחשוב שאולי זה לא היה הרעיון הכי מבריק שלי.
למחרת במרכז הקניות השכונתי גיליתי במקרה חנות של רפד. נכנסתי לחנות וגוללתי בפניו את סאגה העצובה. הוא הנהן בהבנה ואמר שאנשים חושבים שהוא גנב כי הוא לוקח 180$ לכיסא לא כולל בד וספוג. השבתי לו שזה שווה כל סנט רק שלצערי התקציב שלי לא מאפשר סכומים כאלו. הוא הציע להלוות לי כלי דמוי מברג שחולץ את הסיכות ביתר קלות. לקחתי את החולץ וכמעט נישקתי אותו (ואת הרפד).
החולץ קיצר את זמן הדה-ריפוד בחצי. בין תלישה למשיכה התרוצצתי ברחבי ריצ'קונג (שם חיבה שהמצאנו לעיר ריצ'מונד מרובת הסינים) בחיפוש אחר ספוג, בד ומהדק סיכות חשמלי (כבר אין לי ידיים). נכון לעכשיו הכסאות עומדים עירומים ובינתיים, כאילו לא למדתי לקח, קניתי להם שולחן תואם ענתיקה שדורש שיוף רציני ושימון. היום שטפתי ממנו עשורים של ג'יפה עם סבון מיוחד וכשהוא יתייבש אתנפל עליו עם נייר שיוף. פעם הבאה איקאה.

ואפרופו איקאה, מחר, יחד עם איסוף הזבל הרגיל (שכבר דובר בו כאן רבות) יש מבצע spring clean up ואומר - איסוף של דברים שאסור לזרוק בדרך כלל כמו רהיטים ומכשירי חשמל מקולקלים. כל טאוואסן הפכה לגאראז' סייל חינמי ענק. כל בית הניח על המדרכה ערמות של ג'אנק וכל מי שרוצה לוקח. כבר שלשום התחילו להסתובב אנשים עם טנדרים שאוספים מכל ערמה את הפריטים האטרקטיביים. לא התאפקנו ושלפנו מהערמות כסא לשלי ושולחן קפה וינט'ג איקאה משנות השמונים עם זכוכית שחורה. למרבה המזל אין כל כך מה לשפץ בו.

היום קבענו עם אבירם ואורית מנגל בcentennial beach אבל הגשם שהגיע פתאום (הלו כאן וונקובר!) הבריח אותנו חזרה הביתה. לא ויתרנו, פתחנו את הכיסאות המתקפלים בסלון ואת המנגל בגינה מתחת למרפסת של הדיירים (שבטח התחרפנו מהריח). אחרי שהתפוצצנו ניצלנו הפוגה בטפטופים, חזרנו לחוף ושיחררנו את הילדים בגן השעשועים (שמותאם גם לילדים עם כסאות גלגלים) יש מצב שהוא גם גן השעשועים עם הנוף הכי יפה ששיחקנו בו.

מחר הילדים חוזרים לבית ספר אחרי שבועיים. האומללים מתים כבר לחזור אחרי שבילו את החופש באולמות תצוגה לכיורים וברזים. אנחנו סופרים את הדקות עד סבא וסבתא יבואו ויגאלו אותם מהשיפוץ המשעמם הזה.
וכשאנחנו נשיר חד גדיא החבר'ה כאן יחגגו את easter. שיטפון של ארנבי שוקולד ענקיים כבר מציפים את החנויות מלווים בביצים מקושטות בצבעי פסטל ושאר סממני אביב. עוד לא ברורים לי מקורות החג (מעבר למצוות אכול ארנבי שוקולד עד כלות) אבל אני מניחה שעוד נגלה בהמשך.

נשיקות יקרים