לפני כמה שנים נסענו לחופשת קיץ משפחתית באזור הוורקור שבמזרח צרפת, סמוך להרי האלפים. זו הייתה חופשה והזדמנות למסע בעקבות ילדותו של ז'ורז' פֶּרֶק וספרו "W או זכרון הילדות". הספר עשוי משני חלקים – חציו ממואר על ילדות בתקופת השואה בוורקור וחציו ספר הרפתקאות על האי W.

אביו של פרק נהרג עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ואימו נשלחה לאושוויץ ונרצחה שם. יתר בני המשפחה ואיתם ז'ורז' הקטן ברחו לוורקור שהיה אזור בטוח יחסית. אולם, "אין לי זכרונות ילדות", פותח ז'ורז' פרק את חלק הממואר של הספר  "…בגיל שלוש-עשרה בדיתי מליבי סיפור, כתבתי ואיירתי אותו. לימים שכחתי אותו. ערב אחד, לפני שבע שנים, בוונציה, נזכרתי לפתע שסיפור זה נקרא 'W', ושהיה במובן מסויים, אם לא הסיפור של ילדותי, הרי לפחות סיפור מסיפורי ילדותי".

בדומה לכך, גספר וינקלר, המספר של סיפור ההרפתקאות על W כותב:

"זמן רב היססתי עד שניגשתי לכתוב את סיפורו של המסע שערכתי ל-W… לא היה זה מתפקידי להפיץ ברבים מידע כלשהו בדבר השליחות שהוטלה עלי, ראשית משום ששליחות זו אולי לא הושלמה – אבל מיהו שיכול היה להשלימה? – ושנית משום שהאיש אשר הטיל עלי שליחות זו אף הוא נעלם".

בחציו הראשון של סיפור ההרפתקאות וינקלר מספר על השליחות שהוטלה עליו – למצוא ילד ששמו כשמו שלו – גספר וינקלר, ושהספינה שבה הפליג נטרפה סמוך לאי W. חציו השני של סיפור ההרפתקאות הוא תיאור של האי, אותו אי שאי אפשר להגיע אליו ובכל זאת המספר יודע מה קורה בו. זה אי שהחיים בו מוקדשים לספורט. נשמע חינוכי וספורטיבי מאוד, אבל חוקים מוזרים שולטים באי. כללי התחרויות אינם ברורים, ויותר מהשהמנצחים מקבלים פרסים, המפסידים נענשים בחומרה. ככל שמספר העמודים בצד שמאל הולך ומתמעט וחייו של הספר הולכים ואוזלים כך הולך ומתברר שהאי הוא מחנה ריכוז.

"מי אשר יחדור אי-פעם אל המיבצר, לא ימצא בו תחילה אלא שורה של חדרים ריקים, ארוכים ואפורים. קול צעדיו המהדהד בין קימרונות הבטון הגבוהים יעורר בו פחד, אבל יהיה עליו להמשיך וללכת עוד זמן רב בטרם יגלה, קבורים בבטן האדמה, את שרידיו התת-קרקעיים של עולם שנשכח ממנו לכאורה: תילי-תילים של שיני-זהב, של טבעות-נישואין, של משקפיים, אלפי ריבואות בגדים מוגבבים לערימה, כרטיסיות מעלות-אבק, מיצברים של סבון, שאיכותו ירודה".

בכותבו לכאורה על דבר אחר, אי בדרום אמריקה, פרק מצא דרך לכתוב, ב-W ובספריו האחרים, על הבלתי ניתן לתיאור, על "עולם שנשכח ממנו לכאורה". אולם בניגוד בולט לזוועות W, ילדותו של פרק, כפי שהיא מתוארת בזיכרון הילדות, הייתה כמעט אוטופיה בלב הזוועה. אמנם הוא נשלח לפנימייה, והיה עליו להסתיר את זהותו היהודית, אבל אפילו פלישת הגרמנים לוורקור לקראת סוף המלחמה מתוארת כהרפתקה. "ביום קיץ אחד מצאתי את עצמי נע בדרכים עם סבתי. היא נשאה מזוודה גדולה, ואני מזוודה קטנה".

כן, פרק מתאר את הילדות כאוטופיה בלב הזוועה, מבודדת מהעולם, והילד השוכן בה, במודע או שלא במודע, מסנן את העולם ומתאימו לדמותו. כמובן, לא הכול מושלם. באחד הפרקים הוא מספר על ילד שהיכה אותו, לא מסיבות אנטישמיות, אלא כיוון שאחד ממחליקי השלג של פרק נשמט ושרט אותו. "הוא [הילד האחר], טְרוּף זעם, נטל מוט ממוטות הסקי שלו, ובחוד מופנה קדימה היכה בפני וחתך חתך עמוק בשפתי העליונה". "הצלקת שנותרה מן התקיפה הזאת עודנה בולטת מאוד גם היום", כותב פרק, ומספר בהמשך עד כמה משמעותית עבורו הצלקת. זוהי הפרופורציה של שנות הילדות, סכנות חיים נפטרות כטיול אחר הצהריים מעיירה לעיירה, ודווקא תאונות ומעשי עוול קטנים נתפשים ונחווים כהרי גורל.

אז, באותה חופשה משפחתית, כשהראיתי לילדיי את המבנה שבו שכנה הפנימייה, קראתי את החלק שבו פרק מתאר כיצד ירד במדרגות בערב חג המולד כדי לראות את העץ המקושט ולמצוא את המתנות שדודתו שלחה לו לכבוד החג (שתי חולצות צמר שהוא לא אהב), וכיצד חזר לשם ב-1970 וגילה לתדהמתו שאותו מעקה שעליו נשען בילדותו מגיע רק עד למותניו. דמיינתי את הילד ז'ורז' יורד במדרגות ונשען על המעקה, ואת המבוגר יורד שוב במדרגות ונזכר שנשען על המעקה, וחשבתי שאולי הפיצול בין W והוורקור, בין מחנה הריכוז והילדות בכפר אינו עז וחד כפי שנדמה לנו.

מובן שפרק כתב על מחנה ריכוז, והוא מבהיר זאת בסוף הספר, אבל הוא כתב על יותר ממחנה ריכוז אחד, וכפי שהוסיף בשורות האחרונות "הפשיסטים של פינושה נתנו לפרי-דמיוני הד סופי ומוחלט: מספר איים קטנים בארץ-האש משמשים היום כמחנות ריכוז".

בביוגרפיה של פרק כותב דייוויד בלוס שזיכרונות הילדות שלו מלאים הטעיות וזיופים. אפילו מה שנדמה כתיאור של מחנה השמדה הוא למעשה תיאור של מחנה עבודה לאסירים פוליטיים גרמניים. מה פרק רצה כל כך להסתיר? על מה עוד אי אפשר לדבר מלבד מחנות ההשמדה?

"מישור רענן ועולץ. גבעות עגלגלות ורכות, עטורות חורשות סבוכות של אלונים ועצי-דולב, שבילים מאובקים גדורים בתילי אבנים סחופות או במשוכות גבוהות של תות-השיח, ושדות רחבים המצמיחים פרחי-חכלית, לפת, תירס ותפודים מתוקים", כך נראה הוורקור עד היום, אבל במילים אלו מתאר פרק דווקא את האי W. ואז, כשביקשתי מילדיי לצלם אותי מול אותה פנימייה, היום מלון דירות, עלתה בי המחשבה ש-W, האי, הוא גם משהו אחר. הוא גם הילדות. שרידיו התת קרקעייים של מקום שנשכח לכאורה, מקום שהוטלה עלינו משימה לתארו, אך האיש אשר הטיל עלינו את השליחות נעלם.

פרק כותב על מחנה הריכוז כקייטנת ספורט, ובאותה נשימה מתאר את הילדות כמחנה ריכוז, כאי רחוק שהיוצאים ממנו שונים לחלוטין ממי שהיו כשנכנסו אליו, ואינם יכולים למסור את חוויותיהם ממנו, אלא בפיסות ובקרעים, בחלקי זיכרונות, בדמיון.

הילדות היא אוטופיה? כן. אבל היא גם מחנה ספורט ששוררים בו חוקים נוקשים ולא מובנים. לכאורה מקום נפלא, אבל בעצם תחרות הישרדות אכזרית, וכמו שכתב פרק, "בינוניותם של ההישגים הנרשמים ראויה לציון: ריצת 100 מטרים ב-23.4 שניות, 200 מטר ב-51 שניות; הקופץ לרוחק המצטיין לא עבר מעולם יותר מ-1.3 מטרים".. מה נותר מהילדות שלנו מלבד ערימות נעליים בלויות?

מה הופך את הילדות לקשה כל כך? הסבר אחד הוא השרירותיות המופגנת, הבלתי נמנעת.

"יום אחד נמצאה ילדונת אחת כלואה בחדרון ששימש לאיחסון מטאטאים… הכול טענו כי בי האשם ודרשו ממני להודות באשמה… אבל אני ידעתי היטב שלא עשיתי זאת… נדמה לי שהטילו עלי חרם ושבמשך ימים אחדים לא דיבר עמי איש", מספר פרק, ובדומה אליו מספר ג'ויס ב"דיוקנו של האמן כאיש צעיר" על המשגיח על הלימודים שמכה את דדלוס/ג'ויס: "בוא הנה, דדלוס, רמאי קטן ועצלן. יש לך פנים של עצלן. איפה נשברו לך המשקפיים? – על השביל הסלול, אדוני. – הוהו! על השביל הסלול! קרא המשגיח על הלימודים. את התכסיס הזה אני מכיר".

אלו סיפורי ילדות שגרתיים שכמוהם רבים, ובמרכזם ההרגשה, הידיעה, שהעונש הוטל שלא בצדק, שאנו נתונים לשליטתם של אחרים, אֵלים גחמנים הפועלים מסיבות המובנות רק להם. חוויית הילדות הבסיסית ביותר היא שהעולם פועל בדרכים שהן מעל להבנתנו, שאנחנו צריכים להיות ילדים טובים, להתנהג יפה. הבעיה בחינוך המודרני, אומרים אנשים, היא שהורים חוששים להציב לילדיהם גבולות. אולי זה נכון, אבל גם ההורה הליברלי ביותר מציב גבולות סביב ילדיו, ולו כדי להגן עליהם. להיות ילד פירושו להיות מוקף גדרות שלא אנחנו הִצבנו. על כך מכסה הנוסטלגיה לשנות הילדות. אנו עשויים לספר לעצמנו שהיינו חופשיים. אולם זוהי חירותו של האסיר היכול לעשות ככל העולה על רוחו, כיוון שממילא אין קשר ברור של סיבה ותוצאה בין מעשיו והעונשים הנגזרים עליו, בין מעשיו והתגמולים שהוא מקבל, כיוון שממילא העולם וחוקיו שרירותיים.

אומרים שהילדות היא אוטופיה. והאי W עצמו מתואר בתחילה כאוטופיה. אוטופי הוא הקיבוץ שבו הילדים נמצאים בחברת הילדים, עצמאים לכאורה ונטולי השגחה, אוטופיות הן ההתנחלויות שבהן ילדים גדלים קרובים לטבע, חופשיים. מעניין שהמקומות האלה מגודרים בדרך כלל. מעניין כמה מספרי הילדות מתרחשים בפנימיות.

בספר "החקירה" של חואן חוסה סאר חוזר הגיבור פיצ'ון גאראי לעיר הולדתו כדי למכור את הבית שבו גדל ושממנו נעלם אחיו שמונה שנים לפני כן. לוקח לו זמן מה להבין "מדוע, על אף רצונו הטוב ואפילו מאמציו, מאז הגיע מפריז מקץ שנות היעדרות כה רבות, לא עורר בו מקום הולדתו שום רגש: משום שעכשיו הוא סוף סוף מבוגר, והיות מבוגר פירושו בדיוק הגעה להבנה שלא באדמת מולדתו הוא נולד, אלא במקום גדול יותר, נייטרלי יותר, לא ידידותי ולא עוין, זר …ושהמכלול הזה המקיף אפילו את גבולות הבלתי-נתפס אינו, לאמיתו של דבר, מולדתו, אלא בית כלאו הנטוש והנעול מבחוץ."

אכן, הילדות היא אוטופיה, אבל זו אוטופיה של ההורים. מההורים הגרועים ביותר ועד ההורים האוהבים והמיטיבים ביותר, ילדים גדלים באוטופיה שבנו עבורם הוריהם. עבורם, ובעצם עבור ההורים עצמם. הילד נולד לעולם שלא הוא יצר, ושבו הוא מעוצב.

הילדות היא אוטופיה, ו"מאחורי כל אוטופיה", אומר פרק, "עומד תמיד ייעוד טקסונומי גדול: מקום אחד לכל דבר וכל דבר יש מקום משלו". אפילו בספרי הילדים הנפלאים של אריך קסטנר מוזהרים הילדים לא לחצות את הגבול. אמנם, ב-35 במאי נוסעים קונרד והדוד רינגלהוט לים הדרומי, אך שם הם לומדים מהן התוצאות המצערות של סטייה מהטקסונומיה: למשל לווייתן יבשתי או גרוע מכך, ילדה משובצת שחור לבן, הנולדת לזוג מעורב – שחור ולבנה. בסופו של הסיפור, הסוס המדבר נגרו קבלו מקבל על עצמו את דרכי הטבע. הוא מוותר על תכונת הדיבור וחוזר להיות סוס טבעי, סוס בעל משפחה. ב"אורה הכפולה", ספר מקסים ומחריד על שתי ילדות המגלות שהן אחיות שנקרעו בשרירותיות זו מזו, בגחמת ההורים. הילדות חוצות את הגבולות ומחליפות זהות, אך זאת רק כדי להחזיר את המשפחה למקומה הטבעי, לכונן מחדש את האוטופיה. בדרך אגב, מלמד אותנו קסטנר, שהורים אינם שמים לב להבדלים בין ילדיהם.

כשלכל דבר יש מקום, שום דבר אינו יכול להשתנות, שום דבר לא יכול לחרוג ממקומו. "כמה מהר הם גדלו", אומרים המבוגרים ומתכוונים לומר, "למה הם גדלים? מדוע אינם נשארים ילדים?" והתבגרות, כל התבגרות, היא הימלטות מהורים, ויהיו אלה המגוננים והאוהבים ביותר בעולם..

העניין אינו כוונתיהם הרעות של המבוגרים, אלא משהו שנמצא בעצם הדבר בלהיות ילד, בהיוולדות לעולם שבו ניתן לנו תפקיד שלא בחרנו – הילדים.

בדימוי הפרוידיאני, הילד הוא מין עוּבּר שצריך לעבור שלבים הכרחיים בדרך להתבגרות המוצלחת – האדם השלם, האמיתי. אנחנו גולם שממנו נבקע פרפרים נפלאים וססגוניים, אבל מה קרה לתולעת שהתגלמה, ומה קרה לגולם שממנו בקענו?

פינוקיו הוא דוגמה מפורשת, כמעט מפורשת מדי, של התבגרות כתהליך של התגלמות והתגלגלות. פינוקיו נחטב מִגולם עץ, אך זה לא מספיק. כדי להיות ילד אמיתי, פינוקיו צריך להתנהג יפה, ללכת לבית הספר, לעמוד בכללים, וגם זה לא מספיק, כדי להיות ילד אמיתי, אדם שלם, על פינוקיו להקריב את עצמו למען אביו, יוצרו. מה שמפיח חיים בילד הבשר ודם, בנו "האמיתי" של ג'פטו, הורג את גוף העץ וגוזר עליו כליה.

אין לנו שפה, אין לנו מילים לתאר את מי שהיינו, היכן היינו באותה אוטופיה הקרויה ילדות. לספר על הילדות הוא למלא שליחות שמי שהטיל אותה כבר נעלם, להיזכר במה שנשכח מאיתנו לכאורה. האדם היחיד שמצליח להגיע ל-W הוא גספר וינקלר, גלגולו של הילד שנעלם בסערה, ילד שבספריו האחרים של פרק יהיה עריק, זייפן גאוני, אומן, יוצר חידות, רוצח, ואף פעם לא נדע מאין הגיע. אנחנו מופיעים כמבוגרים לעצמנו, כאנשים חדשים, כיצירי כפינו כמעט. גספר וינקלר המבוגר הוא צל של הילד שנספה בסערה.

בסיפור הנפלא והנורא של אנדרסן, "הצל", מסופר על מלומד היוצא לארצות הדרום, "ולא יכול האיש נשוא את החום, וילך האיש הלוך ודל, וידל וַיֵּרָזֶה ויכּחש". לילה אחד מקיץ האיש משנתו ובבית ממול הוא רואה "נערה נחמדה ויפת מראה". בערב הבא המלומד שולח את צילו לראות מיהי הנערה, והצל נעלם בלי להיפרד. המלומד חוזר לארצו, יושב וכותב ספרים, ויום אחד מגיע אליו אורח, "לבוש בגדי חמודות מכף רגלו ועד קודקודו ומראהו כמראה אחד הגדולים. 'מי אתה, אדוני, אשר באת לכבּדני פה?' שאל האיש המלומד. 'הנה מראש כזאת ידעתי!' קרא הזר הבא – 'ידעתי וגם נִחשתּי כי אדוני לא יכירני! הן הייתי לבשר ועשיתי לי עצמות וקרמתי עליהן עור!'" והצל לשעבר מספר למלומד מה קרה לו כשפגש באותה נערה יפת מראה "ותּפָּקחנה עיני פתאם ואדע מה אני – ואהי לאדם". חסרו לו בגדים וכסף, אך כבוא הערב ניצל את תכונות הצל שלו כדי לגלות את סודות אנשי העיר. "ראיתי את אשר לא טוב לאדם לדעת אותו ואשר תחשק נפשו תמיד לדעתּוֹ, הוא הָרָע אשר בבית שכנו." את ידיעותיו  החדשות ניצל כדי לסחוט את אנשי העיר. "אז יראוּ אותי כל האנשים אשר מסביב, ויהי כל העם מטיב עמי ומחליק אלי בעיניו! וְהַפְּרופיסוֹרים אשר על הַקַתֵּדרוֹת עשו אותי לפרוֹפיסוֹר גם אנכי, והחיָטים נתנו לי בגדים חדשים, ועושי מטבּעוֹת הכסף והזהב נתנו לי מטבּעוֹת כסף וזהב, והנשים קראו לפני בקול גדול כי יפה אנכי ונחמד – וכן הייתי לאיש." הצל העשיר מציע למלומד העני הצעה שאי אפשר לסרב לה – להיות לו לצל. וכך הם נוסעים בעולם – הצל, אדם, והאדם, צילו. והצל פוגש את בת המלך ועומד לשאת אותה לאישה, ורק בקשה אחת נוספת יש לו מצילו, אדונו המלומד לשעבר, שמעתה לא יהיה לו שם, רק "צל" יהיה שמו, "ואתה לא תגיד לאיש דבר מכל המוצאות אותך וכי אדם היית לפנים, ואַחת בשנה בּשבתּי על המעקה באוֹר פני השמש להֵרָאוֹת אל העם אשר ברחוב, ובאת אתה ורבצת על הארץ ושכבת לרגלי כמשפט אַחד הצללים מדור דור". לבקשה הזו, להיפוך הסדר, המלומד לא יכול להסכים, וכנגד כל עצות הצל הוא מתעקש שהוא האדם, הוא האדון, ואילו חתן הנסיכה, האדון העשיר, היודע את כל הסודות, הוא צל בלבד. סופו של המלומד בלתי נמנע, ובעת החתונה, כאשר בת המלך והצל יוצאים להיראות לעיני כל העם, הוא, האדון ואולי באמת הוא הצל, מוצא להורג.

אנו מכירים דמות נוספת שאיבדה את צילה, אך בשונה מהמלומד מתעקשת לתפור אותו חזרה. זהו פיטר פן, הילד הנצחי. בספר של בָּרי, הצל מגיע לבית משפחת דארלינג כנוסע סמוי (שהרי פיטר פן עף בלילה) עם הילד המבקש לשמוע סיפורים, ובעיקר סיפורים עליו. פיטר פן יודע שהצל הוא המבוגר המבקש לצאת ולכבוש את העולם, ושברגע שיימלט ממנו הצל, יוותר הוא, הילד, כבול לנצח לאי, למלכודת בשם נֶוֶורלנד.

בשונה מפיטר פן, בסיפור של אנדרסן הילד הכלוא בבית שולח את צילו החוצה, רק הצל המתחפש לאדם יכול לצאת החוצה, וכשהוא פוגש אישה, אותו נער, אותו צל לשעבר, מחליט שהוא האדם האמיתי, ושהילד ששלח אותו הוא צילו. הצל הוא האדם הבוגר העוסק בענייני מבוגרים וצובר כסף וכוח. מראה האישה הוא שגילה לו את טבעו, אך לא המין מנחה אותו, אלא עצמאות ושליטה – בעצמו, באחרים, ובסופו של דבר גם באדונו לשעבר, הילד ששלח אותו אל העולם. האם נוכל להאשים אותו? חסר אונים בעולם, חסר אונים מול השמש. האם היה עליו להישאר כבול לאדונו, המלומד החלוש?

ומה שמחריד אותנו כשאנחנו קוראים את "הצל" של אנדרסן היא ההבנה שאנו עצמנו רק צל, שריד של מי שהיינו ושנאלצנו להרוג כדי להיחלץ מאותה פלנטה אחרת ששמה ילדות.

המסה התפרסמה בגיליון 133 של הליקון, "איך קרה שקרה".

"ז'קט עם צווארון עגול, דוגמת ז'אקרד (215 פרנק) מעל שמלת פלנל צמר טהור (420 פרנק); חצאית ליברטי פרחונית מצמר, קפלי שמש (295 פרנק), ז'קט בד בעיצוב מחורר (360 פרנק) על סוודר מצמר, בטנת טוויד, דוגמת ז'אקרד עם צווארון (185 פרנק)".

הפיסקה הזו, הפותחת את המאמר "שנים עשר מבטים אלכסוניים" (מתוך "לחשוב/למיין"), נראית בתחילה כמו עוד אחת מהרשימות שז'ורז' פרק כה אהב לכתוב. "מכנסי גולף מבד צמר טהור… חצאית סקוטית אלכסונית, עם כיסים פנימיים, מצמר טהור…שכמיית קפלים מג'רסי עם חצאית מותאמת עם קפלים בחזית… על מספר מרשים של כרזות שנתלו על תחנות האוטובוס החדשות עדיין, שלושה זאטוטים עם מבט ילדותי להחריד הציגו לראווה במשך שבועיים, בסביבות אוקטובר האחרון את הסוודרים, הצעיפים והברטים שתוארו לעיל: התנוחות שלהם, הבעות הפנים, המלבושים שלהם, היחסים ביניהם… נראו לי כאחד המפגנים המתועבים ביותר של העולם שבו אנו חיים".

זו אחת הפעמים הבודדות שבהן פרק מבטא זעם מפורש; הסופר הסקרן שכל דבר מעורר בו עניין, שהמוטו שלו הוא ציטוט ממיכאיל סטרוגוב "הבט, בכל עיניך הבט"; מי שמקטלג וממיין תופעות אנושיות, שחוקר את המצב האנושי. באחת-עשרה פיסקאות המאמר תוקף פרק את האופנה, או נכון יותר לומר את תעשיית האופנה, מוסד גס ועריץ, צעקני ואלים.

האופנה מתיימרת לספונטניות, פנטזיה המצאה, ובפועל היא בצד האלימות של הדבקות במודלים (הצריך, המותג). פרק מעדיף לספר את סיפורם של החפצים שנמצאים על שולחן העבודה שלו, את שימת הלב הפשוטה לבגד, לצבע, למחווה, "עצם העונג שבטעם משותף, בשלוותו החרישית של הרגל, של סיפור, של קיום".

ובכל זאת, מה מרגיז כל כך את פרק? מה מעורר את הזעם והתיעוב שלו?

"האופנה אינה מייצרת לא חפצים ולא אירועים, אלא רק סימנים", אומר פרק, האופנה היא סימנים נלעגים, קוד נטול תוכן.

ומה הבעיה בסימנים? מה רע בקוד? מה יש בשם שכה מחריד?

"רבי שמעון אמר, ווי לההוא בר נש דאמר, דהא אורייתא אתא לאחזאה ספורין בעלמא, ומלין דהדיוטי… על דא האי ספור דאורייתא, לבושא דאורייתא איהו. מאן דחשיב דההוא לבושא איהו אורייתא ממש, ולא מלה אחרא, תיפח רוחיה… אורייתא, אית לה גופא, ואינון פקודי אורייתא, דאקרון גופי תורה. האי גופא מתלבשא בלבושין, דאינון ספורין דהאי עלמא. טפשין דעלמא לא מסתכלי אלא בההוא לבושא, דאיהו ספור דאורייתא, ולא ידעי יתיר, ולא מסתכלי במה דאיהו תחות ההוא לבושא. אינון דידעין יתיר לא מסתכלן בלבושא, אלא בגופא, דאיהו תחות ההוא לבושא. חכימין עבדי דמלכא עלאה, אינון דקיימו בטורא דסיני, לא מסתכלי אלא בנשמתא, דאיהי עקרא דכלא אורייתא ממש."

תיפח רוחם, אומר רשב"י בספר הזוהר, של מי שחושבים שסיפורי התורה הם התורה עצמה. הטיפשים מביטים בלבוש, החכמים יותר מביטים בגוף והחכמים ממש, אלו שהיו בהר סיני, מסתכלים בנשמה. הסיפור הוא הלבוש בלבד, הוא סימן למשמעות העמוקה והחבויה. התורה היא קוד שיש לפענח אותו כדי לדעת את משמעותו. זו צורת המחשבה האופיינית לתורות סוד, ובמה היא שונה מכל שיטת פרשנות?

רצף הפרקים ל"א-מ"ה ב'החיים הוראות שימוש' הוא בין השאר עיון בשאלת הפרשנות. פרק מציג בפרקים אלו כמה מודלים לפרשנות. פירוש כחיפוש שיטתי, כרצף אסוציאטיבי, כבקשת סנסציה, כחשיפה, כאלימינציה. בכל אלו, המשמעות אינה מצויה בדבר עצמו, אלא במקום אחר, מתחת לפני השטח. ככל שמשמעות חשובה יותר, היא צריכה להיות נסתרת יותר. זו כמעט מוסכמה. כאשר אנו רוצים לומר על משהו שהוא חשוב, אנו אומרים עליו שהוא עמוק. עמוק יותר משמע חשוב יותר, עיקרי יותר, יסודי יותר, דהיינו נמצא ביסוד. הדבר המציג עצמו בפנינו אינו חשוב אלא במידה שבה הוא מצביע על משהו אחר, עמוק יותר ממנו.

פרשנות, ובעיקר פרשנות סמלים, מבוססת על עקרון החלפה. אנו רואים את א' ומניחים שהוא מייצג את ב'. על ב' להיות רחוק מספיק מ-א', אבל לא רחוק מדי. אני רואה סיגר בחלום ומבין שהוא מייצג פאלוס. אבל מה מונע מהפאלוס להופיע בגלוי? מדוע החשוב צריך להיות עמוק? והיכן הוא העמוק?

"תקופת הלוגוס משפילה את הכתב בחושבה אותו כתיווך של תיווך וכנפילה אל מחוץ למשמעות. לתקופה זו ישתייך גם ההבדל בין מסומן למסמן… ההבדל בין המסומן למסמן שייך באופן עמוק ומובלע לכלליותה של התקופה הגדולה החופפת את ההיסטוריה של המטאפיזיקה… 'מדע' הסמיוטיקה, או במובן צר יותר מדע הבלשנות, אינם יכולים לשמר את ההבדל בין מסומן למסמן – את עצם האידיאה של הסימן – בלי ההבדל בין מוחש למושכל, אך גם בלי לשמר בה בעת, באופן מובלע ועמוק יותר, את ההתייחסות למסומן העשוי להיות בעל 'קיום' מושכל קודם 'נפילתו'… חיצוניותו של המסמן היא חיצוניותו של הכתב". בציטוט מקוטע זה מתוך 'על הגרמטולוגיה', דרידה מסב את תשומת ליבי לכך שההפרדה בין לבוש לגוף, בין קוד למקודד, בין סימן למסומן, נוגעת בראש ובראשונה לכתב עצמו, למחשבה שכתיבה היא לבוש בלבד לרעיון, שאותיות השפה הן נפילה, כלים שבורים שבהם נשמת המשמעות מצמצמת עצמה. המוחש אינו חשוב, המוחש אינו מחשבה.

בפיסקה "אפוריזמים" במאמר "לחשוב/למיין" מספר פרק שמרסל בנאבו הגה מכונה לייצור אפוריזמים. המכונה מורכבת מדקדוק ולקסיקון. הדקדוק הוא נוסחאות כמו "הדרך הקצרה ביותר, המשך באמצעים אחרים, האושר הוא ב- ולא ב-". הלקסיקון מאגד צמדי מילים שיכולים להיות מילים נרדפות, מדומות, מילים מנוגדות, קרובות פונטית או מקובצות על דרך השימוש. הזרקת אוצר המילים אל תוך הדקדוק מייצרת אינסוף אפוריזמים נושאי משמעות לכאורה. למשל, אם הצמד הוא זיכרון ושיכחה, נקבל את הפתגמים: הזיכרון הוא מחלה שהשיכחה היא התרופה לו; הזיכרון לא היה זיכרון אם לא הייתה שיכחה; האושר טמון בשיכחה, לא בזיכרון (אך גם, האושר טמון בזיכרון, לא בשיכחה). היכן המחשבה? שואל פרק, בנוסחה? בלקסיקליות? בפעולה שמחברת ביניהם?

פרק לא עונה על השאלה במפורש, אך כתיבתו כולה עונה עליה. אם ננסה להפעיל את המכונה על עצמים קונקרטיים, המכונה תתקלקל. המשפטים "השולחן הוא מחלה שהעט הוא תרופה לו" או "השולחן לא היה שולחן אם לא היה עט" נשמעים כמו פרודיה, ובצדק. כמובן, אפשר לומר ש"השולחן והעט הם סמל לכתיבה, ופתאום המשפט נושא משמעות, אבל מה בדבר "שולחן העבודה שלי הוא מחלה שעט הפרקר שקניתי אתמול הוא תרופה לו"? זה כבר אינו פתגם, אלא משפט המתאר מצב קונקרטי, מסוים. לא כל עט הוא תרופה לשולחן, והעט שקניתי אתמול אינו תרופה לכל שולחן. הקונקרטיות משבשת את הנוסחאות או מטעינה אותן במשמעות, וכשהמילה קונקרטית ממש, על המכונה לשאת את המשמעות שנטענה בה או להישבר. המוחש הוא תנאי למחשבה.

"אין סימן לשוני בטרם היות הכתב", טוען דרידה, ואין כמו פרק להנכיח את חומריותן של האותיות, את הגרפיות שלהן, כצורה ולא כמסמן ריק, את היותן, אם לא הדבר כשהוא לעצמו, אז לפחות דבר כשלעצמו – במשחקי מילים, בהשמטת אותיות, באקרוסטיכונים.

לכן הוא אינו מבין מדוע "כל כך הרבה אנשים גאים להציג לראווה תיקים הנושאים מונוגרמות של היצרן שלהם. אפשר לייחס חשיבות לראשי התיבות שלנו המופיעים על חפצים שאנו אוהבים. מה לא, אבל ראשי תיבות של יצרן? זה נשגב מבינתי… מה שנחשב הוא השם, החותם. החתימה. אפשר אפילו לומר שאם החפץ לא כונה בשם ולא נחתם הוא לא יהיה קיים. הוא אינו אלא הסימן שלו". ובמקרה זה, הסימן אכן ריק, הוא אינו מצביע על תיק היד שהוא מעטר, הוא אינו מוסיף לו משמעות (זו מטפחת האף שלי, ואני אוהב אותה), אלא מצביע על משהו אחר, שהתיק עוצב או יוצר בידי מי שנחשב, ולכן הוא אופנתי, זה חילול הסימן, חילול השם.

בסיפור "סימנים וסמלים" של נבוקוב, הבן הוא איש צעיר שדעתו נטרפה עליו. החולה מדמה "שכל מה שקורה סביב הוא התייחסות נסתרת לאישיותו ולקיומו. הוא מוציא מן הקנוניה בני-אדם ממשיים… תופעות הטבע בולשות אחריו באשר יפנה. עננים ברקיע הלוטש-מבט מעבירים זה לזה, באמצעות סימנים איטיים, מידע מפורט להדהים בנוגע אליו." טירופו של הפרנואיד אינו המחשבה שרודפים אותו, אלא המחשבה שהוא במרכז וכל דבר נושא משמעות מיוחדת עבורו, הסירוב להביט, סירוב המתחזה להעמקה. תנועת העצים ברוח היא דיון במחשבותיו הכמוסות, כי היכן ימצא את משמעות הדברים אם לא בתוכו עצמו, וכך ייווכח שוב ושוב לדעת שהוא צודק, והלא זו הטרגדיה של אנשי האופנה, של מחפשי עומק הדברים, של הפרנואידים המסרבים להביט בלבוש, כי היכן הוא העמוק אם לא בתוכי, ובחפשם אחרי משמעות, אחרי עומק, הם נפגשים שוב ושוב בעצמם ושוב ושוב נוכחים לדעת שבעומק הדברים הם צודקים.

המסה התפרסמה בגיליון 132 של הליקון, "נקודת אי השקט".

"בחודשי חייו האחרונים הגה הצייר סרז' ולן את הרעיון ליצור תמונה אחת שתכנס את כל ניסיונו: יהיה בה כל מה שאי פעם נרשם בזיכרונו, כל התחושות שחלפו בו, כל החלומות שלו, התשוקות שלו, כל המרכיבים הזעירים שסכומם היה חייו. התמונה תציג את הבניין הפריזאי שבו חי זה יותר מחמישים וחמש שנה" (ז'ורז' פרק).

"החיים הוראות שימוש" הוא אחד הספרים הנפלאים ביותר שנכתבו אי פעם. זהו ספר על בניין בפריז, חידת תצרף ענקית בת 99 פרקים – אחד לכל חדר בבניין. זהו ספר נפלא שגם אוהביו המושבעים של פרק מתקשים לקרוא, להיכנס אל ארמון המראות המרהיב שהוא בנה עבורם. אבל המאמץ כדאי.

חלל הוא מילה נרדפת למרחב שבו אנו חיים, חלל הוא גם אובדן, חסר, היעדר. איך אפשר לכתוב מרחב? איך אפשר לכתוב אובדן? ב"החיים הוראות שימוש" פרק כותב את הזמן והחלל. עוד חדר ועוד חדר, עוד פיסת תצרף ועוד אחת, עד לסופו של הספר שהוא משיאיה של הספרות.

אני מזמין אתכם למסע, לעשרה מפגשים שבהם נקרא את הספר מתחילתו ועד סופו. לא ניחפז להבין את הכול, לאט ובזהירות ניכנס לעולמו של פרק. אתם תתרגזו על פרק, תריבו אתו, תתרגשו ממנו ובסופו של המסע, בפרק האחרון, נשימתכם תיעתק מרוב יופי.

משך הסדנה: עשרה מפגשים בני כשעה וחצי.

הסדנה המקוונת תתקיים באמצעות zoom.

אתם מוזמנים לפנות אליי באימייל, ואני מבטיח לחזור אליכם.