מוסיקה - נפש - יצירה

אמן נולד: "מדינה צפה" מאת יואב כהן

noreply@blogger.com (Unknown) — Tue, 18 Mar 2025 01:00:00 +0000

כשהכרתי את בעלי יואב, הוא היה סטודנט שנה א' לחינוך וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. אחרי מספר חודשי היכרות הוא עבר לגור איתי והביא איתו כמובן את חפציו שביניהם היה מחשב. בזמנו מחשבים לא היו דבר נפוץ ועבורי המחשב הזה היה גורם זר ומוזר שנכנס לי לבית, משהו מאוד לא מוכר ואפילו מפחיד, הרגשתי כאילו הוא איזו מין חיה נוהמת שרובצת אצלי בחדר השינה והייתי מתהלכת לידו על קצות האצבעות, עושה כל פעם עיקוף קטן כדי לא להתקרב אליו יותר מידי שמא הוא יידע שאני לידו ויחליט לטרוף אותי. בחיי, ממש פחדתי מהמחשב הזה. אבל יואב בכלל לא פחד ממנו ואפילו להיפך: הוא מאוד נהנה לעבוד איתו. הוא כתב עליו את כל העבודות שהוא היה צריך להגיש במסגרת לימודיו, ולאט לאט התרגלתי לקול תיקתוק המקלדת שהפך לחלק בלתי נפרד מחיי. ולפעמים, כשיואב היה יושב לכתוב עבודה ומתקתק על המקלדת, הייתי שומעת קול שונה שנובע מהמקלדת שלו. קול אחר, קול של תיקתוק מהיר שיש בו דחיפות, דחף יצירתי, קול של להט ואש ותשוקת יצירה. הייתי מקשיבה לתיקתוק הקלידים שלו ואומרת לעצמי שזה בכלל לא סטודנט שכותב עבודה - זה אמן שיוצר יצירה. בשלב זה בחיי כבר הייתי בוגרת האקדמיה למוסיקה, כשמאחוריי כמה שנות ניסיון בזיהוי כשרונות, בעיקר במסגרת עבודתי כמורה למוסיקה וכיוצרת בעצמי אבל לא רק: רוב חיי הסתובבתי בסביבה אמנותית כזאת או אחרת, ורוב האנשים שהכרתי (חברים, בני זוג, מורים, וכד') היו אמנים או קרובים לאמנות במידה כלשהי. ומלבד זאת, יש לי איזשהו רדאר פנימי טבעי שמזהה אמנים מקילומטרים - אני פשוט מרגישה את הנפש של אנשים ומזהה את קולו של האמן ששוכן בתוכם גם אם בפועל אין להם שום קשר ליצירה או לאמנות. כזאת אני, מזהה נפשות. וכשהייתי שומעת את תיקתוק המקלדת מלא הלהט של יואב, היה ברור לי לחלוטין שהוא לא כותב עבודה. הוא כותב יצירה. הוא מספר סיפור. ותמיד תהיתי מה זה הסיפור הזה שהוא מספר, וכשקראתי את העבודה שהוא כתב ראיתי שצדקתי, הוא אכן כתב סיפור. כלומר טכנית הוא אמנם כתב עבודה אקדמית אבל היא היתה כתובה בצורה כ"כ מעניינת שזה נשמע ונקרא כמו סיפור - סיפור שלם עם התחלה, אמצע, וסוף.

בדייט הראשון שלנו, שהתרחש יומיים אחרי הפגישה המיסטית שסיפרתי עליה ברשומה הסיפור המופלא שכן ייאמן על יואב ומרב ופגישתם הניסית, נפש האמן של יואב התגלתה לי בדרך נוספת, קצת יותר עקיפה, קצת פחות מובהקת, אבל משמעותית מאוד עבורי. התחלנו את הדייט שלנו בשעה 10 בלילה וסיימנו אותו בשש בבוקר, לילה של הרבה דיבורים (כלומר רוב הזמן אני דיברתי ויואב הקשיב, לראשונה בחיי מישהו הקשיב לי וזאת היתה חוויה בלתי נשכחת בפני עצמה), כשחלק מהזמן שוטטנו בחוצות העיר וחלק מהזמן בילינו אצלי בדירה השכורה שגרתי בה בזמנו. כשהגענו לדירה שלי באותו לילה, אחד הדברים הראשונים שעשיתי היה להשמיע ליואב יצירה שלי שהלחנתי במהלך שנות לימודיי באקדמיה, מוסיקה מאוד מורכבת וקודרת לרביעיית מיתרים. אני חושבת שבאופן לא-מודע עשיתי לו מבחן קבלה לקשר איתי: האם הוא יהיה מסוגל להכיל את העוצמה שלי? איך הוא יגיב לקדרות ולמורכבות שיש במוסיקה שלי - כלומר בנפש שלי? רציתי שהוא יידע. רציתי שהוא יכיר אותי. רציתי לדעת שהוא מסוגל להתמודד איתי ועם הבעייתיות שאני מביאה לקשר בינינו - בעייתיות שבוטאה היטב במוסיקה שהלחנתי. שנות לימודיי באקדמיה היו השנים הקשות ביותר בחיי. גרתי בתקופה זו עם משפחת המוצא שלי, בבית של אמא שלי, בית שכל כולו מחלה וטירוף, והייתי מוקפת בדיכאון וחושך שלא מן העולם הזה. מחוץ לבית הייתי סטודנטית באקדמיה, פעילה, חיובית, אנרגטית, אופטימית ומלאת שמחת חיים, ובתוך הבית הייתי אדם שחי בתוך חידלון שאין לו שם ואין לו סוף ואין שום דרך לתאר אותו או להסביר אותו לאנשים מן החוץ. הדרך היחידה שלי לתאר ולבטא אותו היתה באמצעות המוסיקה שלי, וזה מה שעשיתי. הלחנתי לא מעט יצירות במהלך לימודיי באקדמיה וכולן היו רוויות צער וכאב אינסופי, מוסיקה של נפש פצועה, מדממת, עצובה, מאוד מאוד עצובה. והדרך שלי לספר על כל זה ליואב באותו לילה היתה להשמיע לו את המוסיקה שלי, והייתי בטוחה שהוא ישמע ויברח ממני כי מי בכלל רוצה להתעסק עם אישה שהנפש שלה מביעה רגשות כ"כ קשים? אבל הוא לא ברח ממני. הוא נשאר. ולא רק שהוא לא ברח אלא הוא הגיב למוסיקה שלי בצורה שהותירה בי רושם עז שנחקק בלבי עד עצם היום הזה. אני לא זוכרת את המילים המדויקות שהוא אמר לי אבל כן זוכרת שנשארתי ממש פעורת פה מהתגובה שלו. מי זה הבנאדם הזה שעומד ככה מולי, כולו בשיווי משקל, כולו קשוב, מקשיב בנחת ובסבלנות בלי להיבהל מעוצמת המוסיקה שהוא שומע, ואומר לי דברים שאף אחד מעולם לא אמר לי על הנפש שלי כאילו הוא מכיר אותה ורואה אותה מבפנים? מי זה הבנאדם הזה שאין לו שום הכשרה מוסיקלית או אמנותית, אין לו שום רקע ביצירה, לא מבין כלום במוסיקה - והוא שומע ומקשיב יותר טוב מכל האנשים שהכרתי עד אז? איך יכול להיות שבכל שש שנות לימודיי באקדמיה הייתי מוקפת באנשים שמבינים במוסיקה ויש להם כלים לנתח ולפרק אותה על כל מרכיביה אבל אף אחד מהם לא התייחס מעולם לביטוי הרגשי שהעברתי דרך הצלילים שהלחנתי? איך יכול להיות שאף אחד לא ראה, לא שמע, לא הבין באיזה סיוט חייתי באותן שנים? נותנים לי ציונים, מעריכים אותי על הטכניקות הקומפוזיטוריות, משבחים אותי על הכישרון והיכולת, אבל אף אחד לא רואה שהנפש שלי מדממת מבפנים, כולם כאחד מתעלמים מהרגשות הקשים שנובעים מהמוסיקה שלי, מעמידים פנים שהכל בסדר אצלי כשהכל כ"כ לא בסדר והכל כ"כ כואב ונורא אצלי - איך זה יכול להיות?? במהלך לימודיי באקדמיה סבלתי מאוד מהניתוק הזה, מהניכור הזה, מההתעלמות הבוטה הזאת מרגשות ומנפש האמן. והנה עומד לפניי אדם אחר. אדם מיוחד. אדם שיש לו נפש. אדם שמגיב רגשית ולא פוחד מעוצמה רגשית, לא פוחד מביטוי רגשי, וקולע בול אל מרכז הנשמה שלי. לראשונה בחיי נתקלתי בתגובה של אמן אמיתי למוסיקה שלי, אמן שלא פוחד מהנפש אלא בדיוק להיפך: מכיר בה ומכבד אותה ומתייחס אליה בכל הרצינות שהיא ראויה לה. כמובן שהיה ידוע לי שיואב הוא לא אמן בפועל כלומר הוא לא עוסק באמנות או יוצר בעצמו, אבל התגובה שלו למוסיקה שלי לא היתה תגובה של סטודנט מצוי לסוציולוגיה וחינוך. זאת היתה תגובה של אמן שרואה ומרגיש ומתייחס לדבר היחיד שבאמת חשוב באמנות: הביטוי הרגשי שלמענו האמנות בכלל קיימת. עד היום אני נעזרת ביואב בתור המאזין הראשון של המוסיקה שלי - האבחנות שלו והדרך המיוחדת שבה הוא מקשיב עוזרות לי מאוד להתמקד בתור מלחינה, והתגובות שלו תמיד מעניינות ורלוונטיות מבחינתי.

ומעבר לדברים שציינתי עד כה, נפש האמן של יואב התגלתה לי בדרכים נוספות כלומר בעצם אישיותו המורכבת ורבת הפנים. היו לו חוש הומור שופע ודמיון פרוע וחסר גבולות, רגישות יוצאת דופן, אינטליגנציה רגשית נדירה, עומק נפשי, ובכלל - כל האישיות שלו דיברה יצירתיות וחופשיות והוא מאוד הזכיר לי בני זוג קודמים שהיו לי ובעיקר את החבר הראשון שלי שהיה אמן בכל רמ"ח איבריו. היה לי מוזר לחבר את האישיות הזאת עם סטודנט באוניברסיטה - איכשהו הרגשתי שלא מתאים שאישיות כזאת תבחר במסלול מקצועי כ"כ שכלתני ומנותק מרגשות, אבל מצד שני היה באישיותו של יואב גם היבט אינטלקטואלי מאוד דומיננטי שהתאים בהחלט למסלול של השכלה אקדמית. אבל לא רק האינטלקט הוא שמשך את יואב אל מסלול ההכשרה שהוא בחר בו: יש בתוכו מתקן עולם חסר מנוח ששואף להבין את האמת על עצמו ועל העולם ולקחת חלק בתיקון עולם. בתקופה זו בחייו יואב התרכז בניסיון לתקן את העולם ולאו דווקא את עצמו, ולכן הוא בחר ללמוד חינוך וסוציולוגיה כי הוא האמין שהידע שהוא ירכוש בתחומים אלו יעזור לו להבין יותר טוב כיצד העולם פועל וכיצד ניתן לתקנו. בהמשך חייו הוא הלך והתרכז יותר ויותר בתיקון עצמי. אבל בשורש הדברים אני חושבת - וככה גם הרגשתי בזמנו כשרק הכרנו - שעצם שאיפתו חסרת המנוח להגיע אל האמת, ולא משנה אם זאת האמת על עצמו או על העולם, עצם השאיפה הזאת היא שאיפה של אמן כי הרי מהו הדבר שהאמן משתוקק לבטאו יותר מכל? האמת. כל תשוקתו של האמן היא לדבר בכנות ולומר את האמת. ומהבחינה הזאת, גם הצד האינטלקטואלי של יואב שחיפש אחר האמת של העולם פעל כאן בשירותה של נפש האמן שבו. בסופו של דבר הכל קשור להכל והכל מחובר בנפש שלנו.

וככה התחלנו את חיינו המשותפים, כשנפשו של יואב מלאה בפוטנציאל יצירתי אבל אין לו שום מושג לגבי העובדה המשמעותית הזאת. כמובן שאמרתי לו כמה וכמה פעמים שהעבודות שהוא כותב כתובות כמו סיפורים ושהוא כותב מאוד טוב לדעתי, אבל שנינו לא התייחסנו ברצינות לאבחנה הזאת שלי. אז הוא כותב עבודות טובות, אז מה? מה יש בזה? זה אומר שהוא צריך לשנות את כל מסלול חייו רק בגלל שהוא יודע לכתוב טוב עבודות אקדמיות? בשלב זה בחיינו היינו מאוד מקובעים בצורת החשיבה שלנו ותפוסים על חלוקת התפקידים בינינו והיינו גם מאוד עסוקים בחיי היומיום ובאהבה החדשה שלנו ובביסוס הקשר בינינו. לא היינו פנויים להתבוננות פנימית עמוקה. חיינו מיום ליום וזה הספיק לנו לגמרי. אבל אי שם, באופק הרחוק, החלו להצטבר ענני פוטנציאל לא ממומש שתבע מאיתנו את מימושו, והעננים הלכו והתקרבו וסערה גדולה התקדמה לעברנו. שנינו הרגשנו חוסר שקט מאוד עמוק, משהו שכל הזמן מציק לנו מבפנים ולא נותן מנוח. היינו עדיין צעירים ומאוד מעורפלים מבחינה רגשית ולא הכרנו את עצמנו ולא ידענו לאיזה כיוון החיים שלנו אמורים ללכת. אבל כן ידענו דבר אחד: אנחנו לא במקום הנכון שלנו ואנחנו לא מסוגלים להיות רגועים עד שנבין למה. מהו המקום הנכון שלנו? איפה הוא נמצא? ואיך אנחנו אמורים להגיע אליו? מה מפריע לנו להגיע אליו, מה עומד לנו בדרך, מה חוצץ בינינו לבין העצמיות שלנו? ערפל סמיך חצץ בינינו לבין הגשמת ייעודנו בעולם - וככה התחלנו את המסע המשותף שלנו, המסע שלנו אל עבר החופש, כששנינו חסרי מנוח בשורש נשמתנו.

מאז תחילת הקשר בינינו עברו מים רבים בנהר חיינו ועברנו יחד תהליכים נפשיים רבים לאינספור שלא כאן המקום לפרטם. חוסר השקט הנפשי שלנו שימש עבורנו כמדריך ללא-מודע שלנו ולמדנו במהלך השנים הרבה מאוד דברים על עצמנו וזה על זו. כחלק מהתהליכים שעברנו נעזרנו בספרים ובתיאוריות פסיכולוגיות שעל חלקם כתבתי כאן בבלוג (ראו המאמרים בתווית כלים טיפוליים) ושנתנו לנו כלים מצוינים לטיפול עצמי ולהיכרות עם עצמנו. אחת התובנות המשמעותיות ביותר עבורנו היתה שהנפש שלנו עובדת כמערכת של כלים שלובים: כל התקדמות נפשית של אחד מאיתנו מביאה בעקבותיה התקדמות נפשית של השני, והדבר מתבטא בכל תחומי החיים, כל שכן בתחום היצירה: הבנו שהתפתחות היצירתיות של יואב שזורה בהתפתחות היצירתיות שלי ולהיפך, ושתיהן חלק בלתי נפרד מהתפתחות הזוגיות שלנו. בשורה התחתונה ניתן לומר שעזרנו זה לזו להיוולד מחדש בתור עצמנו האמיתיים ושימשנו זה עבור זו הורים מגדלים ומטפחים. וכפי שצופה תיאוריית האימאג'ו הגאונית של ד"ר הארוויל הנדריקס שכתבתי עליה כאן בבלוג (הזוגיות ככוח ריפוי הדדי), בסופו של דבר הגענו שנינו יחד אל קו הסיום של הגשמת הייעוד שלנו כאמנים וכבני אדם שהם שלמים עם עצמם יותר מאי פעם.

קו הסיום שלי מתבטא בסיום הכנת אתר המוסיקה שלי: לאחרונה שיפצתי אותו שיפוץ כללי והחלפתי בו את כל התמונות שלי לתמונות עדכניות, ובזאת אני מרגישה שהאתר שלי מוכן לפעילות יצירתית שוטפת. וקו הסיום של יואב מתבטא בהוצאה לאור של ספרו הראשון. בחודשים האחרונים הסתיימה כתיבת הספר והוא עבר תהליך של הכנה ליציאה לאור, וכיום הספר יוצא סופסוף לאור, ויואב עצמו יוצא סופסוף לאור, ועבורנו זהו יום חג משמח ומרגש מאוד. אנחנו מזמינים אתכם להשתתף בשמחתנו ולהכיר את ספרו החדש של יואב: מדינה צפה.

הספר מדינה צפה הוא מקבץ של 8 סיפורים שמציגים שלושה תסריטים עתידיים אפשריים למדינת ישראל: חורבן, מהפיכה דתית ותיקון. הספר נכתב במהלך כעשר שנים - כלומר הרבה לפני אירועי השביעי באוקטובר המחרידים - שנים שבהן עברנו תהפוכות ושינויים רבים בחיינו, ובתוך כך יואב המשיך והתמיד והתעקש להמשיך ולכתוב ולסיים את הפרוייקט השאפתני והמורכב הזה. זהו ספר רלוונטי עבור כל מי שמתעניין באקטואליה הישראלית, לכל מי שאכפת לו מהמדינה ומאזרחיה ולכל מי ששואל שאלות כגון "מה יהיה איתנו?" ו"לאן כל זה הולך?". שאלות קיומיות אלו התחדדו ביתר שאת לאחר השביעי באוקטובר, והספר "מדינה צפה" משרטט בצורה מוחשית ביותר כמה תסריטים קיצוניים שכבר לא נראים כ"כ מופרכים לאור המציאות שבה אנו חיים. הסיפורים מרתקים, קצביים מאוד, עלילתיים וסוחפים, מלאי דמיון ורעיונות מקוריים, ואני מאוד ממליצה לקרוא את הספר. לא תוכלו להניח אותו מידיכם מרגע שתתחילו לקרוא בו, מבטיחה לכם...

באתר של הספר תוכלו לרכוש את הספר ולמצוא חומרים נוספים: כאן תוכלו לקרוא ביוגרפיה של יואב; כאן תוכלו לקרוא על המסע של יואב אל הכתיבה; וכאן תוכלו לקרוא פוסט קצר שמספר על המוטיבציות שהניעו את יואב לכתוב את הספר. כל התכנים שבקישורים הללו נכתבו ע"י יואב וכתובים בפני עצמם כסיפורים מעניינים ושווים קריאה. ובנוסף, תוכלו לקרוא באתר טעימה מהספר.

ולסיום אני רוצה להביא ציטוט מדבריה של לאה גולדברג שלפיו "האמנות היא אש בכפפות של קרח". לפי ההגדרה הזאת, הספר "מדינה צפה" הוא אמנות משובחת: סוער ומטלטל ועם זאת מגובש ומוחזק ביד בוטחת מתחילתו ועד סופו. אני מאחלת ליואב ולספרו החדש שיעלו ויצליחו ויגשימו את ייעודם בעולם הזה. אמן.

הרקול פוארו - מתוך "דרמה בשלוש מערכות" / אגאתה כריסטי

noreply@blogger.com (Unknown) — Tue, 18 Mar 2025 00:30:00 +0000

לא, לא, מטרה זו אינה מטרתי. כמו כלב הציד כן גם אני מרחרח והולך בעקבות הריח. גם אני מתרגש כמוהו, וכמוהו גם אני אינני מסוגל לנטוש את העקבות אחרי שגיליתי אותם. כל זה נכון. אולם ישנה סיבה נוספת, נובעת... איך לבטא את הדבר?... מהתאווה לגילוי האמת. אין לך דבר בעולם כולו שהוא כה מעניין, כה מוזר וכה נהדר, כמו האמת.

שקט, כאן מופנמים - על מופנמוּת ומוחצנוּת והשפעתן על חיי היצירה

noreply@blogger.com (Unknown) — Tue, 07 Jan 2025 11:00:00 +0000

לפני מספר שנים בעלי קרא ספר באנגלית שנקרא Quiet: The Power of Introverts in a World That Can't Stop Talking מאת המחברת סוזאן קיין. הוא קרא וסיכם אותו במסגרת עבודתו, ובמהלך הקריאה והסיכום הוא מצא את עצמו מתפעל מאוד מהתכנים שעלו בספר. הוא שיתף אותי במידע שהוא קרא - מדובר היה בפירורים מעטים יחסית לעושרו של הספר - ואני מצאתי את עצמי לא רק מתפעלת אלא לומדת על עצמי הרבה דברים. הרבה מאוד. למעשה, אפילו רק פירורי המידע המעטים והקטנים הללו החלו אצלי תהליך שינוי מאוד משמעותי בכל תחומי חיי. התובנות שהגעתי אליהן כתוצאה מהמפגש עם הרעיונות של סוזאן קיין היו מרחיקות לכת עבורי. וככל שהרהרתי בכך הגעתי למסקנה שהתובנות הללו יכולות להיות משמעותיות לא רק עבורי אלא גם עבור אנשים נוספים, ובעיקר עבור יוצרים ואמנים. לכן החלטתי כבר אז לכתוב מאמר בבלוג אודות הנושא המעניין והחשוב הזה, וחיכיתי בקוצר רוח שהספר יתורגם לעברית על מנת שאוכל לקרוא אותו ולהביא לבלוג את המידע שרלוונטי בעיניי לקוראי הבלוג. ואכן, כשהספר תורגם לעברית רכשתי אותו וקראתי אותו בעיון, ואני מביאה כאן לפניכם תמצית מאוד קטנה מרוחב היריעה הגדול של הספר. יחד עם זאת, חשוב לי לציין שהמאמר שלפניכם אינו מהווה בעיניי תחליף לקריאת הספר. מדובר בספר שהוא 300 עמודים עמוסי מידע, ואין לי שום כוונה או יכולת להקיף אותו במאמר אחד. מה גם שהרבה מהמאמר הוא תוספות והרחבות ופרשנויות משלי, כך שאין חפיפה הכרחית בין המאמר לספר. אני מאוד ממליצה לקרוא את הספר על מנת שתוכלו להבין את הנושא הזה דרך עיניכם שלכם.

ולפני שניגש למאמר אני רוצה לומר כמה מילים על הספר עצמו. ייתכן שזה יישמע לכם מוזר, אבל הספר שקט - כוחם של המופנמים בעולם שלא מפסיק לדבר הוא לא ספר טוב בעיניי. יותר נכון לומר: הוא לא מספיק מדויק בעיניי. במהלך קריאתו הרגשתי הרבה פעמים שאני ממש מותשת מהקריאה בו. הוא היה ארוך מידי בעיניי, וניכרו בו לא מעט פגמים שהפריעו לי להנות מקריאתו. אבל למרות הכל המשכתי וקראתי אותו עד הסוף משום שהוא מאוד מעניין וסוקר הרבה היבטים של מופנמוּת ומוחצנוּת כפי שהן מתבטאות בכל תחומי החיים: היבטים אישיים, חברתיים, כלכליים, אירגוניים, עסקיים, תרבותיים, ובכלל. כמו כן, הספר חושף נקודות חולשה ועוצמה הן של מוחצנים והן של מופנמים ונותן כלים מעשיים טובים כיצד להתנהל יותר טוב כמוחצנים וכמופנמים. הספר מכיל גם הרבה סיפורים מעניינים שנותנים הרבה חומר למחשבה. והכי חשוב: הספר "שקט" נותן לגיטימציה ועידוד למופנמוּת והרגשה טובה עם עצמך כמופנם, וכפי שתוכלו לראות בהמשך המאמר, מדובר בעמדה ייחודית ומאוד חריגה בנוף הנפשי של החברה שלנו שמעודדת בעיקר תכונות מוחצנוֹת. למעשה מדובר בספר שהוא ממש מהפכני משום שהוא נוגע בשורשן של בעיות רבות בנפש האישית והקולקטיבית ונותן להן מענה. לא נכתבו ספרים כמוהו בנושא הזה. הוא הראשון והיחיד מסוגו. ולכן, מכל הסיבות האלה, אני מאוד ממליצה לקרוא את הספר - על כל חסרונותיו ויתרונותיו. כאן תוכלו לראות את סוזאן קיין מעבירה הרצאת טד מרתקת בת 20 דקות (עם תרגום לעברית) שמסכמת בצורה יפה ומרגשת הרבה מהרעיונות שעולים בספר. מומלץ מאוד לראות.

מופנמים ומוחצנים - קווים לדמותם:

"יש אנשים שמטפסים על הרים, יש אנשים שצונחים מגבהים, יש אנשים שרוכבים על סוסים, ויש כאלה שגומאים מרחקים. אבל אני אוהב להיות בבית, עם התה והלימון והספרים הישנים; כן, אני אוהב להיות בבית, עם אותה האהובה ועם אותם ההרגלים, אוהב להיות בבית" (אוהב להיות בבית / אריק איינשטיין).

תיאור דמותם של המופנמים והמוחצנים מובא בסוף הספר "שקט" בצורה כזאת: "ספר זה עוסק במופנמוּת כפי שהיא נתפסת מנקודת ראות תרבותית. עניינו העיקרי הוא בדיכוטומיה רבת השנים בין 'איש המעשה' ל-'איש הרוח', וכיצד יכולנו לשפר את העולם אילו מאזן הכוחות בין שני הסוגים היה רב יותר. הוא מתמקד בגבר או באישה המזהים את עצמם אי-שם במערך התכונות הבא: עיוני, שכלי, למדני, צנוע, רגיש, מתחשב, רציני, מעמיק, מעודן, מתבונן פנימה, עדין, רגוע, עניו, מתבודד, ביישן, נרתע מסיכונים ובעל עור דק. הספר 'שקט' עוסק גם בניגודו של האדם הזה: 'איש המעשה' התוסס, הפתוח, החברותי, המתיידד, הנוח להתרגש, הדומיננטי, האסרטיבי, הפעיל, נוטל הסיכונים, בעל העור העבה, הנוטה כלפי חוץ, הקליל, האמיץ, והחש נוח באור הזרקורים. אלה הן קטגוריות רחבות, כמובן. מעטים יזדהו באופן מלא עם האחת או עם האחרת. ואולם רובנו מכירים את הטיפוסים האלה מיד, מפני שהם ממלאים תפקידים משמעותיים בתרבותנו".

אם נתבונן בתכונותיהם של המופנם והמוחצן כפי שהן מוצגות בציטוט הזה, נוכל להסיק שמדובר בשני סוגי אישיות שונים לחלוטין זה מזה ושאין ביניהם שום מכנה משותף. ולא היא. באחד הפרקים בספר סוזאן קיין מראה שיש מהות בסיסית שמשותפת למוחצנים ומופנמים, והמהות הזאת היא רמת התגובתיות לגירויים שבאים מן החוץ. בעוד שהמופנם מגיב בעוצמה רבה לגירויים, המוחצן נשאר אדיש אליהם ומבקש עוד. לא ניתן להמעיט בחשיבות של רמת התגובתיות השונה בין מופנמים ומוחצנים, כי היא משפיעה באופן מרחיק לכת על כל הבחירות שאנו עושים בחיינו. בעוד שהמופנם יבקש להגן על עצמו מגירויים רבים ככל הניתן, המוחצן ייצא החוצה ויבקש להיחשף לגירויים רבים ככל הניתן. הצורך להגן על עצמו מגירויים הופך את המופנם לאדם מתבודד, שקט, רגיש, עדין, זהיר, איטי, מרוכז, מסודר, שואף לוודאות ויציבות, מעמיק, כבד; ואילו הצורך בגירויים וריגושים הופך את המוחצן לתוסס, אנרגטי, חברותי, קליל, מהיר, שטחי מבחינה רגשית, ספונטני ואוהב הפתעות, אמיץ ונטול עכבות. יחד עם זאת חשוב לציין שהתכונות הללו הן לא מוחלטות. מאחר שיש להן מהות אחת משותפת, הן למעשה נמצאות על סקאלה של יותר/פחות ולא מחולקות בצורה דיכוטומית של או/או. כלומר - אין אדם שהוא מוחצן לחלוטין או מופנם לחלוטין. כל אחד מאיתנו נמצא במיקום כלשהו על הסקאלה והוא מוחצן במידה מסוימת ומופנם במידה מסוימת. אחרי הכל - כולנו מגיבים במידה כזאת או אחרת לגירויים שבאים מן החוץ. לא ייתכן שלא נגיב, ומצד שני גם לא ייתכן שלא נהיה אדישים לחלק מהגירויים. מכאן יוצא שישנה סקאלה של רגישויות ולפיה ככל שהאדם יותר מופנם הוא יגיב לגירויים בעוצמה רבה יותר, וככל שהוא יותר מוחצן הוא יגיב בעוצמה פחותה יותר.

ההסבר הזה למהותן של המופנמוּת והמוחצנוּת מגובה בספר במחקרים מרתקים שנעשו על תינוקות וילדים, ואפילו על בעלי חיים שגם הם מגיבים לגירויים בעוצמות שונות וגם אצלהם יש סקאלה של מופנמוּת ומוחצנוּת. מחקרים אלו מוכיחים שמופנמוּת ומוחצנוּת הן בעלות טבע גנטי ואינן נתונות לבחירתו של האדם. כל אחד מאיתנו נולד עם טבע מופנם או מוחצן במידה כזאת או אחרת, והטבע הזה הוא האישיות שלנו, הוא האמת הביולוגית והגופנית שלנו. הגוף שלנו הוא זה שמגיב לגירויים. הגוף שלנו הוא זה שזקוק לכמות מסוימת של גירויים ולא לכמות אחרת. אפשר כמובן להרחיב ולשנות את גבולות האישיות שלנו, אולם חשוב שנדע מה אנחנו משנים, ולמה, ונעשה זאת לא מתוך התכחשות לאמת הבסיסית של גופנו ונפשנו אלא מתוך הכרת עצמנו ומתוך רצון לפתח יכולות ומיומנויות שחסרות לנו ומגבילות אותנו (בהמשך המאמר נדון בנקודה זו ביתר פירוט).

החנון והקוּל - מופנמוּת ומוחצנוּת בחיי התרבות:

ובכן, אלו הן התכונות של המופנמים והמוחצנים, וכפי שראינו הן תכונות גנטיות וביולוגיות. אם נתבונן בתכונות אלו - הן המוחצנוֹת והן המופנמוֹת - נוכל לראות שלמעשה אין כאן אף תכונה שהיא שלילית במהותה. כל אחת מהתכונות הללו יכולה להיות חיובית מאוד בפני עצמה ולהביא הרבה מאוד טוב הן עבור היחיד והן עבור הקולקטיב שהוא חי בתוכו. החברה יכלה להנות ממכלול שלם של תכונות והוויות נפשיות ולהנות מכל העולמות - אילו רק היתה מעודדת את כל התכונות ורואה בכולן תכונות טובות וראויות. והבעיה היא שלא כך הוא הדבר. כפי שנראה להלן, כל תרבות מעודדת סט מסוים של תכונות שהן רצויות עבורה, ושוללת תכונות אחרות שלכאורה מפריעות לה להתקיים כקולקטיב. וכך חיי התרבות וחיי היחיד נפגעים בצורה עמוקה מאוד.

בספר "שקט" מתארת סוזאן קיין תהליך נפשי שהחברה המערבית ובראשה ארה"ב עברה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, תהליך שהיא מתארת כמעבר מ"תרבות האופי" אל "תרבות האישיות" (תהליך זה חופף למעשה את מה שכיניתי "התפרצות הצל" במאמר הקונסוננט והדיסוננט: כשהשטן אינו קיים ואת השבר התרבותי העמוק שתיארתי במאמר המיתוס של פיטר פן: אובדן הילדוּת ושהתחולל ממש באותן שנים שסוזאן קיין מתייחסת אליהן. אני מאוד ממליצה לקרוא את שני המאמרים הללו משום שהם נותנים תמונה רחבה ומקיפה אודות מצבה הנפשי הנוכחי של התרבות המערבית). "תרבות האופי" היא תרבות ששולט בה האידיאל המופנם ולפיה מה שחשוב הוא מיהו האדם, ומהו, מה הוא עושה וכיצד הוא מתנהג כלפי זולתו. לעומת זאת, "תרבות האישיות" היא תרבות ששולט בה האידיאל המוחצן ולפיה מה שחשוב הוא איך האדם מציג את עצמו ואיך הוא נראה בעיני אחרים. למעשה, המעבר מתרבות האופי לתרבות האישיות הוא מעבר מתרבות מוסרית ששולטים בה חוקי המשחק של המוסר הישן כפי שתיארתי אותם במאמר "הקונסוננט והדיסוננט: כשהשטן אינו קיים", אל תרבות חסרת מוסר וחסרת עכבות שמציבה את היחיד במרכז ההוויה החברתית ודוחקת הצידה כל מורכבות רגשית אחרת. הנה ציטוט מהספר "שקט" שמדגים היטב את שתי ההוויות הנפשיות הללו - תרבות האופי מול תרבות האישיות: "סֶסְמָן ספר את המילים שהופיעו לעיתים קרובות ביותר במדריכי אישיות מתחילת המאה ה-20 והשווה למילים הנפוצות במדריכי האופי של המאה ה-19. המדריכים המוקדמים יותר הדגישו תכונות שכל אחד יכול להשקיע בשיפורן, ואשר תוארו במילים כמו: תודעה אזרחית, חובה, עבודה, מעשים טובים, כבוד, מוניטין, מוסריות, נימוסים, יושרה. אבל המדריכים החדשים שיבחו תכונות שפיתוחן לא דרש מאמץ יתר. או שלאדם יש תכונות כאלה או שלא: ממגנט, מרתק, מהמם, אטרקטיבי, זוהר, דומיננטי, עוצמתי, נמרץ. לא במקרה פיתחו האמריקנים בשנות העשרים והשלושים אובססיה לשחקני קולנוע. ומי יכול לייצג אישיות ממגנטת באופן מוצלח יותר מכוכב קולנוע?". בספר "שקט" אנחנו מקבלים גם הסבר מעניין למעבר הזה מתרבות האופי לתרבות האישיות: מעבר מחברה יצרנית, חקלאית בעיקרה, אל חברה צרכנית (צרחנית) שהכלכלה שלה מבוססת בעיקר על ייצור המוני ותעשייתי. בשעה שחברה יצרנית מבוססת על קשרים קהילתיים ואישיים, חברה צרכנית מבוססת על קשרים מנוכרים וחסרי הֶקשר. כאשר מפעל מייצר בקלות כמות גדולה של מוצרים, הוא שואף למכור כמה שיותר מהם. "כמה שיותר" - כלומר לעודד אנשים לצרוך עוד ועוד. ועוד ועוד. חברה כזאת, שכל הכלכלה שלה מבוססת על כמויות צריכה גדולות, בהכרח תשאף ליצור אדם חדש: אדם מוחצן שזקוק לעוד ועוד גירויים מן החוץ, ותלוי בהם. כך, החברה המערבית מעודדת מוחצנוּת, וכמה שיותר מוחצנוּת - יותר טוב. וכך, התכונות המופנמוֹת נדחקות לקרן זווית ואיש אינו רואה בהן ערך מיוחד או תרומה משמעותית לחברה. בספר "שקט" תוכלו למצוא דוגמאות רבות לכך וכן מחקרים שמתארים לעומק את השינוי התרבותי שתיארתי כאן. ואם אתם רוצים דוגמאות נוספות למצב המנטלי הרעוע הזה, מספיק שתפקחו עיניים ותסתכלו סביבכם ותפקחו אוזניים ותקשיבו סביבכם - תקשיבו לכמויות הרעש הבלתי נדלות שהחברה שלנו מספקת יום יום ושעה שעה. בכל מקום ובכל רגע אנחנו מותקפים בגירויים אינסופיים, בכמויות מידע בלתי נדלות, בעומס עצום שמציף את החושים שלנו. אם אתם נוטים לכיוון המוחצן מטבעכם, אני מניחה שאתם דווקא אוהבים את האקשן הזה. אבל אם אתם מופנמים מטבעכם, אני מניחה שקשה לכם להכיל את התנועה הבלתי פוסקת הזאת שמקיפה אותנו מעברים. כאן תוכלו לקרוא כתבה מעניינת על "מדד קלאוט" שהוא מדד שמדרג את מידת הפופולריות שלנו ברשת ומתגמל אותנו יפה יפה על מוחצנוּת, וכמה שיותר ממנה יותר טוב. הנה למשל ציטוט מתוך הכתבה: "חמש דרכים להקפיץ את ציון הקלאוט שלכם: לצייץ כל הזמן, לכתוב סטטוסים כמה שיותר, להציף את הרשת שלכם. כמה שתפיצו יותר תוכן, ככה הסיכוי שלכם להעלות את הציון גבוה יותר, גם אם מדובר בתוכן גרוע. תגדילו את מעגל החברים שלכם. כמה שיותר רשתות חברתיות ככה יותר טוב. תבינו מה הקהל אוהב, תהיו כמה שיותר פופוליסטים. אנשים אוהבים תמונות של אוכל? תציפו אותם. אנשים אוהבים לראות אתכם מתבזים בתנוחות משונות? תנו להם את מה שהם מבקשים. הלקוח תמיד צודק, הלב שלכם הרבה פחות. קלאוט זה עבודה. אל תצאו לחופשה אף פעם, אל תפסיקו לכתוב, אל תפסיקו להציף. עד שבסופו של דבר לא תהיו אדם שיש לו ציון קלאוט אלא תהיו ציון קלאוט שיש לו אדם". אתם הבנתם את זה?

במזרח, לעומת זאת, האידיאל השולט הוא האידיאל המופנם. הנה מספר ציטוטים מהספר "שקט" שממחישים היטב את ההבדלים בין מזרח ומערב:

"ילדים ביישנים ורגישים דחויים ע"י בני גילם בקנדה, ואילו בסין הם מבוקשים כחברים למשחק, וסיכוייהם אף טובים יותר מאלה של ילדים אחרים להיבחר לתפקידי מנהיגות. ילדים סינים רגישים ומאופקים מכונים דונגשי (מבינים), מילת שבח נפוצה".

"האמריקנים מדגישים את החברותיות ומחשיבים את התכונות המאפשרות התחברות קלה ועליזה. הסינים מדגישים תכונות עמוקות יותר ומתמקדים במידות מוסריות ובהישגים".

"מחקר אחר ביקש מאסיאנים-אמריקנים ומאירופים-אמריקנים לחשוב בקול בזמן שהם פותרים בעיות, ומצא שהאסיאנים הצליחו הרבה יותר כשהורשו לשתוק. לעומתם, ביצועי הלבנים היו משופרים יותר כשנתנו ביטוי קולי לפתרון הבעיות שלהם. תוצאות אלה אינן מפתיעות אף אדם המכיר את העמדות האסיאניות המסורתיות למילה המדוברת: הדיבור נועד להעברת מידע; שתיקה והתבוננות פנימית הן סימנים של מחשבה עמוקה ואמת נעלה יותר. המילים הן נשק מסוכן בפוטנציה, משום שהן חושפות דברים שהשתיקה יפה להם. הן פוגעות באחרים; הן עלולות לסבך את הדובר בצרות. ראו למשל את הפתגמים שלהלן, שמקורם במזרח הרחוק: 'הרוח שואגת, אבל ההר נשאר דומם' (פתגם יפני); 'היודעים לא מדברים. המדברים לא יודעים' (לאו זי, הדרך של לאו זי); 'אף על פי שלא עשיתי כל ניסיון להתבונן בתורת השתיקה, החיים ביחידות גורמים לי ממילא להימנע מחטאי הדיבור' (קאמו נו צ'ומיי, מתבודד יפני בן המאה ה-12). והשוו אותם לפתגמים מן המערב: 'הייה אמן הדיבור כדי להיות חזק, כי כוח האדם בלשון, והדיבור עוצמתי יותר מכל קרב' (מימרת פתהוטפ, 2400 לפנה"ס); 'הדיבור הוא מהות הציוויליזציה. המילה, גם המילה הסותרת מכולן, מקיימת קשר - השתיקה היא המבודדת' (תומס מן, הר הקסמים); 'לפה סגור אפילו זבוב לא נכנס' (פתגם עממי)".

כפי שניתן לראות, כל הציטוטים שעוסקים בתרבות המזרח מתייחסים לתרבויות אסיה. אולם ההכללה הגסה משהו של "המזרח כתרבות מופנמת" היא נכונה לא רק לתרבויות האסיאתיות אלא לתרבות המזרח בכלל. תרבויות המזרח, ככלל, מדגישות את חשיבותה של הקבוצה עפנ"י חשיבותו של היחיד, ויש קשר הדוק בין קבוצתיות למופנמוּת ובין אנוכיות למוחצנוּת. אמנם חינכו אותנו לחשוב שמופנמים הם אנשים מתבודדים ולא חברותיים, אולם במבט יותר מעמיק ניתן לראות שהחברותיות המופנמת היא לא פחות חברותית מהמוחצנת ואולי אף יותר חברותית ממנה במובנים מסוימים. מאחר שהאדם המופנם הוא מטבעו רגיש יותר למתרחש סביבו, הוא יכול לתפקד יותר טוב בקבוצה מאשר המוחצן משום שהוא מרגיש את הזרמים הנפשיים התת-קרקעיים ומגיב אליהם באופן ששומר על הרמוניה ורגישות כלפי כלל חברי הקבוצה. בנוסף, מאחר שהמופנם רגיש לשינויים ושואף ליציבות, הוא יכול לשמור יותר טוב על הדבק שמחבר בין אנשים ולמצוא פשרות שיאפשרו לקבוצה להמשיך לשרוד כקבוצה. האידיאל התרבותי המזרחי מחנך את היחיד לא לבלוט, ולהשתלב בקבוצה מבלי שיראו או ישמעו אותו יותר מידי. ובשורה התחתונה ניתן לומר שתרבויות המזרח - שהן קולקטיביסטיות ביסודן - מעדיפות את האידיאל המופנם ושוללות מוחצנוּת מכל וכל. בספר "שקט" תוכלו להיחשף לדוגמאות נוספות לעניין זה, וכאן תוכלו לקרוא כתבה מעניינת על מנזרים בודהיסטים ולחזות באידיאל המופנם כפי שהוא מתבטא מבחינה ארכיטקטונית. הבדידות, השקט שמסביב, המיסתורין שבשקט, הריחוק מאיזורים הומי אדם - כל אלו הינם עדות לתרבות שהאליטה הרוחנית שלה בוחרת בשקט. זוהי תרבות מופנמת, ללא ספק.

כפי שאנו רואים, ישנו ניגוד עמוק בין תרבות המערב לבין תרבות המזרח. נדמה שכל אחת מהן "תופסת צד" ומחנכת את בניה לאידיאל אחד, חד צדדי. למעשה ניתן לומר שכל אחת מתרבויות אלו מנסחת לעצמה צווי הורה קולקטיביים שלפיהם "אתה בסדר רק כשאתה מוחצן/מופנם", "לא בסדר להיות מוחצן/גס רוח/חצוף", "לא בסדר להיות מופנם/עדין/רגיש/חנון", וכד' - וכך התרבות מאבדת הרבה איכויות שיכלו להיות לה אילו איפשרה לכל כוחות הנפש לבוא לידי ביטוי בחיים הקולקטיביים (המושגים שאני משתמשת בהם כאן - צווי הורה, בסדר, לא בסדר - לקוחים מהמאמר אני בסדר אתה בסדר שבו אני מסבירה לעומק את משמעותם הנפשית של מושגים אלו. אני ממליצה לקרוא את המאמר הזה על מנת להבין את המאמר הנוכחי בשלמותו). וכך נאמר בספר "שקט" בעניין הזה: "ולכן, אם בסתר ליבנו חשבנו שאין זה אלא טבעי שהנועזים והחברותיים ישלטו במאופקים וברגישים, וש'האידיאל המוחצן' הוא טבע האנושות, הרי שמפת האישיות של רוברט מקריי מציגה אמיתות אחרות: שכל צורת קיום - שקט ודברן, זהיר ונועז, עצור ושלוח רסן - אופיינית לציוויליזציה המתאימה לה". האם אכן הכרחי שלכל ציוויליזציה תהיה צורת קיום ייחודית לה שמבטלת היבטים נפשיים מנוגדים ומתעלמת מהם? לדעתי לא. לדעתי ניתן ואף רצוי לשאוף למצב שבו גם המופנמוּת וגם המוחצנוּת הן בסדר, ושלכל אחת מהן יש מקום בחיים הקולקטיביים. אחרת התרבות יוצאת נפסדת, נפסדת מאוד. תרבות קוטבית ובלתי מאוזנת היא תרבות שפוגעת בעצמה ובסופו של דבר מביאה על עצמה התנוונות, אסונות, מלחמות, והרבה מאוד שנאה שנובעת מהדחקת צרכים מהותיים של הנפש. לכן לדעתי שני האידיאלים - הן המוחצן והן המופנם - הם לא טובים בפני עצמם משום ששניהם לא מאוזנים ושניהם כופים על היחיד להיות משהו שהוא לא. ואין אדם - בין אם הוא מוחצן ובין אם הוא מופנם - שיכול באמת להרוויח מהכפייתיות הזאת.

ולסיום החלק הזה אני רוצה להתייחס בקצרה ובכוללניות משהו לחברה הישראלית מנקודת המבט של מופנמוּת ומוחצנוּת. החברה הישראלית היא מקרה מיוחד כי במובן מסוים היא מכילה את שתי התרבויות שראינו לעיל, ומתקיימים בה - בהכללה גסה מאוד - שני כוחות שנלחמים ביניהם על השליטה בנפש הקולקטיבית: החילוני והדתי. הכוח החילוני, שהעיר שמייצגת אותו בתודעה הקולקטיבית היא ת"א - העיר ללא הפסקה - הוא כוח שהאידיאל שלו הוא מוחצן באופן מובהק. והכוח הדתי, שהעיר שמייצגת אותו היא ירושלים - עיר הקודש - הוא כוח שהאידיאל שלו הוא מופנם באופן מובהק. ניתן לומר שהיהדות, ככלל, היא דת מופנמת - אולי המופנמת מבין הדתות המונותאיסטיות - שמבוססת על שיח פרטי ופנימי עם בורא עולם. "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" הוא ציווי עמוק, מהותי. אין להחצין את דמות האל, יש להרגיש אותו בתוך עצמך, בפנימיות שלך. הציווי היהודי בכללותו שומר על חיצוניות שקטה, צנועה, נחבאת אל הכלים - "עם לבדד ישכון" - והעיר שמייצגת את הציווי הזה היא ירושלים - עיר גבוהה, במעלה ההר, מבוּדדת, רוחנית מאוד, שאליה כמהים כל הדורות ונשבעים בשמה "אם אשכחך ירושלים" - ירושלים כסמל הנשגב והעילאי לאידיאל המופנם. ומצד שני, כנגד הציווי היהודי המופנם, עומדת האידיאולוגיה החילונית ומבקשת להשית על הנפש הקולקטיבית ציוויים הוריים משל עצמה שכוללים היבטים שמתאימים לאנשים בעלי מזג יותר מהיר וקליל וצרכים יותר מוחצנים של הנפש. וכך, שתי המהויות הנפשיות הללו - המופנמת והמוחצנת, הדתית והחילונית - מוצאות את עצמן נלחמות זו בזו כשאף אחת מהן לא מצליחה לנצח את השניה, עוד משחר ההיסטוריה של העם היהודי. ואני שואלת: למה להילחם? למה להעדיף צד אחד עפנ"י האחר? למה לא להכיר אחד במעלותיו של השני? ומה יעשה חילוני שנולד מופנם או דתי שנולד מוחצן? מה הם יעשו עם הציוויים ההוריים שהקבוצה שלהם משיתה עליהם? איך הם יוכלו להרגיש שהם בסדר כשהחברה שבה הם חיים מנסה להכריח אותם להיות ההיפך מעצמם? יש לזכור שמופנמוּת ומוחצנוּת הן מהות מוּלדת שאינה נתונה לבחירתו של האדם. לכן אדם שנולד לחברה שלא תואמת את נתוניו הביולוגיים ימצא את עצמו בהכרח מתעוות מבחינה נפשית כדי להצליח להתאים את עצמו לחברה שבה הוא חי. למה? למה לעשות כך לבני אדם? אילו רק ידעו החברה החילונית והחברה הדתית ללכת זו לקראת זו ולהפנים תכונות משלימות ש"הצד השני" פיתח, יכולנו לבסס חברה הרבה יותר שקולה, מאוזנת ויציבה מבחינה רגשית. הרבה פעמים אני חושבת שכל המאבקים האידיאולוגיים שבין שמאל לימין ובין חילונים לדתיים הם למעשה מסווה למאבקים הרבה יותר עמוקים שמקורם הוא נפשי: התעקשות שהאחר יקבל אותך כפי שאתה (כפיה דתית/חילונית) וחוסר היכולת להכיל אותו ולקבל ממנו את מה שיש לו לתת. כולי תקווה שיום אחד, יום אחד, החברה שלנו תהיה טובה ואוהבת יותר הן עבור עצמה ככלל והן עבור היחידים שחיים בה.

איש באישיותו יחיה - מופנמוּת ומוחצנוּת בחיי היחיד:

אם קראתם עד היום מאמרים שכתבתי כאן בבלוג על נפש ויצירה, ייתכן ששמתם לב לעובדה שבכל המאמרים הללו אני מתייחסת קודם כל לנפש היחיד ורק אח"כ מתייחסת לנפש הקולקטיבית (אם בכלל). הסדר הזה הוא נכון בעיניי משום שזהו עיקר עניינו של הבלוג: נפש הפרט. אני מתייחסת להיבטים הקולקטיביים רק כשאני חושבת שהם משפיעים על נפש הפרט במידה ראויה לציון. וכך רציתי לעשות גם במאמר הנוכחי. רציתי להתחיל מנפש הפרט ומשם להמשיך לנפש הקולקטיבית - ולא הצלחתי. נדמה שלא ניתן להבין באמת את המופנמוּת והמוחצנוּת בחיי היחיד מבלי להבין את העומס הרגשי שמוטל עליו מצד התרבות שבה הוא חי. הנה למשל שלוש כתבות מעניינות ששלושתן מתייחסות לנפשו של המופנם בעיקר דרך הפריזמה של המסרים השליליים שהוא נאלץ לספוג מצד החברה המערבית המוחצנת שבה הוא חי: האחת נקראת "להיות מופנם בעולם של מוחצנים", השניה נקראת "נקמת המופנמים: הילד הביישן עוד יראה לכם מי המלך", והשלישית נקראת "האם מופנמוּת היא קללה?". כפי שניתן לראות, אפילו השמות של הכתבות הללו מכילים בקרבם את המסרים השליליים שמופנמים סופגים על עצם מופנמוּתם, ונראה שלא ייתכן לדון בנפש היחיד - המוחצנת או המופנמת - מבלי להביא בחשבון את החברה שבה הוא חי ואת המסרים שחברה זו מעבירה לו.

כשנפגשתי עם הרעיונות של סוזאן קיין זו היתה התובנה העיקרית שלי בקשר לעצמי - תובנה שממנה נבעו הרבה תת-תובנות שעזרו לי לעצב את חיי בצורה שתואמת הרבה יותר טוב ונכון את אישיותי האמיתית. הדבר העיקרי שהבנתי הוא שאני מופנמת, מופנמת מאוד. בהתחלה הופתעתי מאוד לנוכח התובנה הזאת כי במשך הרבה שנים חייתי ופעלתי מתוך תודעה כוזבת שאני בעצם מוחצנת. אמנם לא השתמשתי במושגים הללו כי לא הכרתי אותם, אבל הדימויים של מוחצן ומופנם שררו בתוכי בעוצמה רבה, ולמעשה כל חיי ניסיתי במאמצי-על להיות ולחיות ולהתנהג ולפעול כמוחצנת. למה? כי בכל מקום שבו הייתי, נפגשתי באנשים שאמרו לי שמוחצן זה טוב ומופנם זה רע. בין אם מדובר במשפחה שלי, במורים, במעסיקים, או בחברה בכלל - על כל צעד ושעל נתקלתי באותה הגישה שלפיה התכונות המופנמוֹת הן שליליות והתכונות המוחצנוֹת הן חיוביות. נקודה. ומאחר שמאוד רציתי להשתייך לחברה שבה אני חיה, סיגלתי לעצמי תכונות מוחצנוֹת, ועשיתי זאת כ"כ טוב שהצלחתי לרמות אפילו את עצמי. כל תחומי חיי נבנו על ההנחה השגויה שאני מוחצנת. חייתי בדימוי עצמי מזוייף שבסופו של דבר התיש אותי לחלוטין והחיים שלי התמוטטו עליי כמו מגדל קלפים: בזה אחר זה נפלו עוד ועוד תחומי חיים שתיפקדתי בהם לא טוב ולא נכון. מהבחינה הזאת הדברים שלמדתי על עצמי מהספר "שקט" היו ממש מתנת-אל עבורי כי הם עזרו לי במלאכת השיקום של חיי, כשהפעם בניתי את חיי על בסיס הרבה יותר מוצק ויציב: האישיות האמיתית שלי. כשהאדם יודע מי הוא - מי הוא באמת - הוא יכול לפעול בצורה הרבה יותר אינטגרלית עם עצמו ועם סביבתו.

אם אתם בעצמכם מופנמים, אני מניחה שאתם מזדהים לפחות עם חלק מהדברים שסיפרתי כאן על עצמי. אמנם לא כולנו נאלצים להתכחש לעצמנו במידה כה גדולה כפי שאני חוויתי זאת, אבל בתור מופנמים אנחנו בהחלט עוברים עינוי נפשי מצד החברה המוחצנת שבה אנו חיים. יחד עם זאת, חשוב לי להבהיר שאני פונה בדבריי לא רק אל מופנמים אלא גם אל מוחצנים: כולנו סובלים כשלא נותנים לנו להיות מה שאנחנו, וכולנו עוברים עינוי נפשי כשאומרים לנו שאנחנו לא בסדר כפי שאנחנו. יש לזכור שבמערך הנפשי שלנו מצויים מסרים הוריים לא רק מצד החברה אלא גם מצד הורים, חברים, מורים ומחנכים - ואלו לפעמים שוללים דווקא תכונות מוחצנוֹת. הציוויים ההוריים בדבר המופנמוּת והמוחצנוּת מגיעים לא רק מהתרבות אלא גם ממקורות אישיים, ולפעמים הם עומדים בסתירה לציוויים ההוריים התרבותיים. כפי שאנו רואים, אעפ"י שעל פני השטח המצב נראה פשוט ונדמה לנו שיש מסר הורי אחיד שמנחה את כולנו (המסר התרבותי), הרי שמתחת לפני השטח המצב יכול להיות יותר מורכב ואפילו מבלבל לעיתים. אם אתם מזדהים עם הדברים האלה ומרגישים שאתם לא בסדר כפי שאתם - ולא משנה אם אתם מוחצנים או מופנמים - עצתי היא שתתבוננו במסרים ההוריים השוררים בתוך נפשכם ותנסו להיפטר מהם בכל דרך אפשרית. תחושת ההקלה שנובעת מתחושת ה"בסדר" היא כ"כ גדולה, שהיא שווה בעיניי כל מאמץ.

היבט חשוב שסוזאן קיין עוסקת בו בספרה הוא היכולת להרחיב את גבולות האישיות הטבעית שלנו. במאמר על מודעות עצמית ושינוי הרגלים עסקתי בשאלות רבות הנוגעות לעניין זה: מהי האישיות המקורית שלנו והאם ניתן באמת לשנות אותה. סוזאן קיין עוסקת גם היא בשאלות אלו ונותנת תשובות דומות לאלו שלי, אלא שהיא מגבה את תשובותיה במחקרים מעניינים על מוח האדם ועל יכולת ההסתגלות והשינוי שבני אדם יכולים לבצע באישיותם. המסקנה של הספר, בקצרה, היא שאכן ניתן להרחיב את גבולות האישיות שלנו עד מידה מסוימת, אולם כשאנו עושים זאת עלינו להביא בחשבון מספר גורמים: 1) להכיר את האישיות הטבעית שלנו על צרכיה ומגבלותיה ולפעול מתוך הקשבה ותיאום עם עצמנו 2) לשנות את עצמנו מתוך קבלה של מי שאנחנו ולא מתוך שלילה עצמית 3) להבין את הסיבה שמניעה אותנו לשנות את עצמנו ולפעול בהתאם לסיבה הזאת. סעיף 3 עוסק במה שסוזאן קיין מכנה "פרוייקט ליבה אישי", כלומר כאשר ישנו משהו יקר ערך עבורנו שחשוב לנו לקדם ואנחנו מרגישים שהאישיות הטבעית שלנו מוגבלת מידי מכדי לקדם אותו, אזי כדאי לנו לפתח מיומנויות נוספות - הפוכות מטבענו - שלא נמצאות בארסנל הטבעי שלנו. במקרה כזה הנפש שלנו תתגמש ותתגייס למשימה בהתלהבות ובשמחה משום שהיא פועלת למען דברים שחשוב לה לקדם. תהליך שינוי שכזה מתרחש פעמים רבות אצל אנשים מבלי שהם אפילו מודעים לכך, וסוזאן קיין מביאה בספר דוגמאות יפות ומעניינות לתהליכי שינוי שכאלה - חלקם מודעים וחלקם בלתי מודעים - הן בקרב מופנמים והן בקרב מוחצנים.

נקודה נוספת שחשוב לי לעמוד עליה היא המופנמוּת והמוחצנוּת כפי שהן באות לידי ביטוי בחיי הזוגיות ובקשרים חברתיים בכלל. בספר "שקט" יש פרק שנקרא "פער התקשורת: לדבר עם בני הטיפוס הנגדי", ובו אנו רואים שלעיתים קשר בין שני אנשים בעלי טבע הפוך יכול להעניק לכל אחד מהם את הצדדים שחסרים לו, כשכל אחד מהם מהווה איזון נפשי עבור האחר. הנה למשל ציטוט מהספר שמדגים זאת יפה: "מופנמים ומוחצנים מרגישים לפעמים רתיעה הדדית, אבל המחקר של ת'ורני מראה שכל צד יכול להציע הרבה דברים למשנהו. על המוחצנים לדעת שהמופנמים - שלעיתים קרובות כאילו בזים לשטחיות - אולי ישמחו מאוד להיגרר אל מקומות קלילים יותר; והמופנמים, שלפעמים מרגישים כאילו נטייתם לשוחח על בעיות הופכת אותם לטרחנים, צריכים לדעת שהם מעניקים רשת ביטחון לאחרים לנהל שיחה רצינית". הפרק מעניין מאוד משום שהוא חושף את היתרונות והחסרונות של התקשורת הבין-אישית המופנמת והמוחצנת, ובסופו של דבר המסקנה שאני הסקתי מהפרק הזה היא שלכל אחד מאיתנו יש מה להעניק אחד לשני. קשרים בין אנשים הם דבר מאוד מורכב והם נבנים על מערכת איזונים, ולעיתים דווקא החיבור בין טיפוסים הפוכים יכול ליצור איזון בריא ודינמיקה טובה ומספקת עבור שני הצדדים. והערה נוספת שחשוב לי לציין בעניין הטיפוסים ההפוכים: אם קראתם את המאמר מפרי עטי הזוגיות ככוח ריפוי הדדי: ד"ר הארוויל הנדריקס ותיאוריית האימאג'ו, ייתכן שקישרתם בין מינימליסט למופנם ובין מקסימליסט למוחצן. לכאורה נראה שאכן ישנה התאמה שכזאת וקל מאוד להתבלבל ביניהם. אבל חשוב לי להבהיר שאין התאמה כזאת מהסיבה הפשוטה שמינימליסט ומקסימליסט הן תגובות לפגיעה נפשית, כלומר הן צורות הסתגלות והתגוננות והן לא חלק אינטגרלי מהאישיות הטבעית שלנו. זאת בשעה שמופנמוּת ומוחצנוּת הן טבע ביולוגי מוּלד. בהחלט ייתכן שמינימליסט יהיה מוחצן ומקסימליסט יהיה מופנם. זה קורה, בהחלט קורה, ואין שום קשר מחייב בין שתי החלוקות הללו.

ולסיום החלק הזה אני רוצה להתייחס למושג שהכרתי עוד לפני שקראתי את הספר "שקט", מושג שאני מאוד אוהבת ומתואר בספר בצורה מאוד יפה ואפילו מרגשת בעיניי. "הכוח הרך" הוא מושג מזרחי שמלמדים אותו באמנויות לחימה ופירושו שהרכות היא חזקה לא פחות מהנוקשות ולעיתים אפילו חזקה ממנה. הנה למשל ציטוט מהספר שמסביר יפה את העיקרון הזה: "אבל כשהתחלנו לדבר על התפיסה האסיאנית של 'הכוח הרך' - מה שאני מכנה מנהיגות 'באמצעות מים ולא באמצעות אש' - התחלתי לראות בו פן פחות מושפע מסגנונות התקשורת המערביים. 'בתרבויות אסיה', אמר ני, 'יש לפעמים דרך מעודנת להשיג את רצונך. היא לא תמיד אגרסיבית, אבל היא יכולה להיות מאוד נחושה ומאוד מקצועית. בסופו של דבר משיגים הרבה בזכותה. כוח אגרסיבי מרסק אותך; כוח רך מפתה אותך'". רוב חיי הרגשתי שאני חלשה מידי, רגישה מידי, רכה מידי מכדי להתקיים ולשרוד בעולמנו האכזר. תמיד קינאתי באנשים "חזקים" - המוחצנים. אמנם לא ידעתי שאני מופנמת, אבל בהחלט ידעתי שיש הרבה מידי אנשים סביבי שיכולים להפיל אותי בקלות. הרגישות שלי היתה בעוכריי - כמו קללה היא ריחפה מעל ראשי, מאיימת לרסק אותי כל רגע. ומעולם לא תיארתי לעצמי שגם לי, כמופנמת, יש כוח משלי. הכוח היחיד שהחברה שסביבי הכירה בו הוא כוח אגרסיבי, כוח של נוקשות וקשיחות, כוח של ברזל ואבן ואש ותמרות עשן ורעש, רעש, רעש. וכשקראתי את הספר של סוזאן קיין, התחלתי להעריך מחדש את הכוח שלי כמופנמת - כוח של רכות ונועם, כוח פנימי, כוח של מים ורוח ושקט, הרבה מאוד שקט. ולמדתי, בסופו של דבר, שיש הרבה כוחות שפועלים בעולמנו - כולם טובים לכשעצמם - והכוח הרך הוא אחד מהם והוא לא פחות טוב מהאחרים. אני חושבת שבתור מופנמים יש בכך בשורה מרעננת ומרגיעה שיכולה לעודד אותנו ולחזק מאוד את רוחנו.

הכר את ילדך - מופנמוּת ומוחצנוּת בחינוך והוראה:

כל התופעות וההיבטים של מופנמוּת ומוחצנוּת שסקרנו עד עכשיו מופיעים ביתר שאת בחיי החינוך וההוראה. אחרי הכל - מי מעביר לילדים את המסרים ההוריים אם לא ההורים והמורים? אמנם הילדים סופגים הרבה מסרים גם מהחברה שסביבם - ובעיקר מאמצעי התקשורת שמשמשים סוכנים אקטיביים של השקפת העולם המוחצנת, הווה אומר: משמשים כסמכות הורית כלל-תרבותית - אולם האנשים העיקריים שמעצבים את הדימוי העצמי של הילד ומהווים את מצע הגדילה הנפשי שלו הם ההורים והמורים; ואם ההורים והמורים ממלאים בצורה מכוונת את תפקידם, הם יכולים גם לעזור לילד להתגבר על מסרים שליליים שמגיעים מן החוץ ע"י חיזוק הביטחון העצמי שלו וסיפוק תנאי גדילה שנכונים עבורו בתור מופנם או מוחצן. בספר "שקט" סוזאן קיין מתייחסת להיבטים רבים של חינוך והוראה - אם במישרין ואם בעקיפין. אם אתם בעצמכם הורים או מורים, הייתי אומרת שלא רק מומלץ עבורכם לקרוא את הספר אלא אפילו הכרחי. הספר נותן כלים מצוינים להכיר את ילדיכם ולהבין באיזה מקום בערך הם נמצאים על הסקאלה של מוחצן/מופנם. כמו כן, ישנה בספר התייחסות נרחבת לסביבות לימודים שמתאימות לילדים מוחצנים ומופנמים, וכן התייחסות ליחסי הורים-ילדים בעלי מזג דומה (למשל הורה מופנם וילד מופנם) ובעלי מזג שונה (למשל הורה מוחצן וילד מופנם). כמו כן תוכלו לקבל מהספר כיווני מחשבה ועצות מעולות לגידול מכוון ומודע יותר של ילדיכם. הנה למשל ציטוט מהספר שמדגים על קצה המזלג את עושרו של הספר בתחום החינוך וההוראה: "הורים בעלי כוונות טובות באמצע המאה שעברה הסכימו שהשקט פסול, ושחברתיות היא האידיאל גם לבנות וגם לבנים. חלקם השתדלו להרחיק את ילדיהם מתחביבים רציניים או כאלה הכרוכים בהתבודדות, כמו מוסיקה קלאסית, שהיו עלולים לפגוע בפופולריות שלהם. ילדים נשלחו לביה"ס בגיל מוקדם יותר ויותר, כי שם המשימה העיקרית היתה ללמוד להשתלב בחברה. ילדים מופנמים זוהו לעיתים קרובות כבעייתיים - מצב מוכר לכל מי שיש לו ילד מופנם כיום". אין לי ספק שהיכרות עם הרעיונות של הספר יכולה לשפר את המודעות של כל הורה ומורה לגידול וטיפוח נפש הילד, ובכך לתת לילדים בסיס רגשי טוב שעליו הם יכולים לגדול ולהפוך לבוגרים בעלי תחושת ערך עצמי ודימוי עצמי חיובי.

אחד הדברים המעניינים שלמדתי מהספר "שקט" הוא המושג "רגישות לתגמולים". מסתבר שישנם הבדלים מאוד גדולים בין התגובה של מוחצנים ומופנמים לתגמולים. באופן כללי ניתן לומר שככל שהאדם יותר מופנם כך הצורך שלו בתגמולים הוא יותר קטן, ועבורו תהליכים הם יותר חשובים מאשר תוצאות. ואותו הדבר עם המוחצן, רק להיפך. התובנה הזאת בדבר הרגישות לתגמולים הזכירה לי עד כמה חשוב שבתור מורים נספק לתלמידינו את שני חלקי המשוואה: גם תהליכים וגם תוצאות, גם מהותי וגם מעשי. לא להזניח אף אחד מהם כי הזנחה שכזאת פירושה הזנחה של היבט נפשי חשוב. על הבסיס הזה בניתי את תוכניות הלימודים שיצרתי עבור תלמידיי, וכך אופן הלימוד שלי הוא מאוזן: איזון בין הבנה, חוויה ועשייה, איזון בין הבנת העקרונות לבין הקפדה על פרטים, איזון בין טכני, מהותי ומשמעותי ("איך", "מה" ו"למה"), איזון בין איכות לכמות, איזון בין תהליכים לתוצאות, וכד'.

תנו לאמנים לחיות - מופנמוּת ומוחצנוּת בחיי היצירה:

כפי שראינו עד כה, הפגיעה בנפש האדם על רקע היותו מוחצן או מופנם יכולה להיות עמוקה וקשה מאוד, ותוצאותיה עלולות להיות הרסניות בכל תחומי חייו. וכשמדובר בנפש האמן, הפגיעה חמורה שבעתיים. נדמה שאין תחום שבו הפגיעה בנפש הינה בעלת השלכות כה חמורות כמו בתחום האמנות והיצירה. אחרי הכל - נפשו של האמן היא כלי העבודה שלו. בלעדיה אין לו קיום כאמן. וכשאומרים לאמן שנפשו היא לא בסדר, פוגעים בעצמיותו העמוקה ביותר וביכולתו לבטא את עצמו באופן אמיתי וכנה. אם תסתכלו סביבכם תוכלו לראות את המסר ההורי המערבי הכלל-תרבותי מופעל על כל סוגי האמנות ועל כל סוגי האמנים. מספיק לקרוא את מדורי התרבות והאמנות כדי לראות עד כמה המוחצנוּת קנתה שביתה בנפש האמן הקולקטיבית. תופעת הזמרים/ות המתפשטים; השחקנים שמצטלמים בתנוחות מיניות פרובוקטיביות שמטרתן לגרות עוד ועוד את החושים; הראיונות החושפניים עם אמנים; תרבות הריאליטי שמספקת עוד ועוד שיאים של התרגשויות; ועוד ועוד תופעות בתרבות הפופולרית שמעידות כאלף עדים על כך שהמוחצנוּת כפי הנראה לעולם לא תפסיק לנסות לעורר פרובוקציות וליצור הרבה רעש ובאזזז - גם כשאין בכל אלו שום תוכן ממשי. תוכלו לומר שמדובר רק בתרבות הפופ ושאין שום קשר בינה לבין חיי היצירה והאמנות העמוקים יותר. במובן מסוים זה נכון. אכן, האמנים הרגישים יותר מחפשים בד"כ ביטוי אמנותי עמוק יותר ופנימי יותר ונטייתם הטבעית היא להישמר מפני האווירה הזולה והמוחצנת שההמון מחפש אחריה. עד כאן אין בעיה. לכאורה כל אמן - בין אם הוא מופנם ובין אם הוא מוחצן - יכול למצוא את מקומו בעולמנו. נכון? לא נכון. כי אמנות הפופ שימשה מאז ומתמיד מראה שמשקפת את האמנות העמוקה יותר. אמנות הפופ היא כמו הקצף עפנ"י הגלים שמעיד על האמנות העמוקה יותר שמתרחשת במעמקי הים, והאמנות שמתרחשת במעמקי הים מושפעת באופן מהותי מהרוחות הנושבות מעל פני הים. והרוחות הנושבות מעל פני הים של חיי האמנות והיצירה המערבית הן רוחות סוערות של מוחצנוּת שאינה יודעת שובעה ומבקשת עוד ועוד גירויים, עוד ועוד עשייה, עוד ועוד רעש, רעש, רעש. הנה למשל דוגמא שממחישה היטב את דבריי:

לאחרונה קראתי ראיון קצרצר עם איש אחד, מלחין, שמשמש כפרופסור באקדמיה למוסיקה בירושלים וכחלק מתפקידיו באקדמיה הוא גם מלמד הלחנה (הלחנה של מוסיקה אמנותית, כן? לא מדובר במלחין של מוסיקה פופולרית). הנה לפניכם משפט מפתח מתוך הראיון: "יוצרים אוהבים אדרנלין". כך הוא אומר. תוכלו לומר שזה בסה"כ משפט מאוד קצר ושאני נתפסת על קטנות, אבל הסיבה שאני נתפסת על המשפט הזה היא שאני מכירה היטב את האיש הזה. לגמרי במקרה הוא היה אחד המורים המשמעותיים שלי באקדמיה. אני בהחלט מכבדת את האיש הזה ומודה לו על מה שהוא העניק לי כמורה, אבל במשך שנות לימודיי באקדמיה הגישה שלו מאוד הפריעה לי, משלוש סיבות: 1) הגישה שלו שיקפה לא רק את דעתו הפרטית אלא היתה גישה כוללת של האקדמיה ושל העשייה המוסיקלית האמנותית בארץ בכלל: לעשות, לעשות, לעשות. להרגיש - אאוט, לעשות - אִין. אמנם כשהייתי סטודנטית עדיין לא הכרתי את המושגים מופנמוּת ומוחצנוּת, אבל רוח הדברים כפי שהיא מתבטאת במשפט "יוצרים אוהבים אדרנלין" היתה שם כל הזמן, נוכחת מאוד, ונראתה לי מאוד לא נכונה ולא מתאימה לנפש האמן שבי. 2) מדובר באיש שהוא לא רק מלחין אלא גם מורה, ומתוקף תפקידו יש לו גישה אל היקר באוצרות תבל: נפש האמן. תלמידים-אמנים רבים עוברים תחת ידיו ותחת ידיהם של מורים נוספים בעלי גישה דומה לשלו, ומאמצים את הגישה המעוותת והחד-צדדית הזאת ומנסים לעמוד בה בכל כוחם על מנת להצליח בעתידם כמלחינים. בעיניי זה ממש נורא וזועק לשמיים. 3) הוא אומר דבר שהוא מעולם לא בדק ולא אימת במציאות כלומר הוא מציין את הגישה שלו כעובדה קיימת שאין עליה עוררין מבלי לטרוח לבדוק האם הוא צודק או טועה. כי זהו טבעו של ההורה - לא בודק, לא חוקר, לא שואל שאלות, ומניח שכל מה שהוא חושב זה מן הסתם הדבר הנכון. אילו אותו מלחין היה אומר שהוא עצמו אוהב אדרנלין, הייתי מורידה בפניו את הכובע ומאחלת לו לבריאות ושיהיו לו הרבה שנים של אדרנלין ותסיסה ואקשן ומה לא. אין לי שום בעיה עם אמן שהוא מוחצן מטבעו. אבל יש ויש לי בעיה עם אמן ומורה שחושב שכולם צריכים להיות כמוהו ושמנסה להשית את המסר ההורי הקולקטיבי על נפשות תלמידיו מבלי לנסות אפילו להכיר אותם ואת נטייתם הטבעית. ועכשיו נשאלת השאלה: מדוע איש זה מאמץ בכזאת קלות את המסר ההורי הקולקטיבי? והתשובה היא: משום שהכי קל ללכת עם העדר. העדר מתגמל אותך מצוין כשאתה מציית לו. ואתה אפילו לא צריך לבדוק את אמיתות דבריך או להכיר במציאות אחרת, שונה משלך. אתה מהחזקים, מהשולטים בכיפה, ואין לך שום צורך לחשב מסלול מחדש או לבדוק את עצמך שמא אתה טועה. בעיניי מדובר בגישה חמורה והרסנית שאסור לה להתקיים - בטח ובטח שלא כנורמה מקובלת. בתור סטודנטית באקדמיה סבלתי מאוד מהמסרים הללו והם השפיעו עליי לרעה בצורה ממש קריטית בהמשך חיי כמלחינה ויוצרת. ולמרות שניסיתי כמה וכמה פעמים לשוחח עם אותו מלחין-מורה ולהביא את המציאות הפנימית שלי אל השיח איתו - העליתי חרס בידי. האיש לא הקשיב ודחה מכל וכל את התכנים שהעליתי בפניו. אחרי הכל - למה שיקשיב? הוא מהחזקים, הוא לא צריך להקשיב לאף אחד.

האם יוצרים אכן "אוהבים אדרנלין"? או במילים אחרות: האם נפש האמן היא מטבעה מופנמת או מוחצנת? התשובה לשאלה הזאת היא שאין תשובה לשאלה הזאת. אמנים הם בני אדם בדיוק כמו כל בני האדם האחרים, ויש מביניהם מוחצנים יותר/פחות ומופנמים יותר/פחות. אל לנו לגבש דעה מוקדמת על אמן רק בגלל העובדה שהוא אמן. אם הוא יוצר - הוא אמן. אם הוא מבטא את עצמו בכנות - הוא אמן. ולא משנה אם הוא מוחצן או מופנם. יחד עם זאת, באופן כללי ניתן בהחלט לומר שנטייתה הטבעית של נפש האמן היא דווקא לכיוון המופנם יותר מאשר לכיוון המוחצן. בספר "שקט" אין פרק שמתייחס דווקא לאמנים, אבל ההתייחסות להיבטים יצירתיים שזורה לאורך כל הספר, ובנוסף לכך יש בספר פרק שעוסק ביצירתיות, כשהדגש הוא על תחומי יצירה טכנולוגיים ומדעיים, וניתן ללמוד ממנו רבות גם על נפש האמן. הנה מספר ציטוטים מהספר שממחישים היטב את העובדה - ואכן מדובר בעובדה שמגובה במחקרים - שנפש היוצר והאמן נוטה לכיוון המופנם יותר מאשר לכיוון המוחצן:

"ילדים בעלי תגובתיות גבוהה עשויים יותר להיות בבגרותם אמנים וסופרים ומדענים והוגי דעות, מפני שהסלידה שלהם מחידושים גורמת להם להעביר את הזמן בסביבה המוכרת - והפורייה מבחינה אינטלקטואלית - של מוחותיהם".

"בביוגרפיה שלו, יועץ ווזניאק לבני נוער השואפים ליצירתיות גדולה: 'רוב הממציאים והמהנדסים שפגשתי דומים לי - הם ביישנים והם חיים בתוך הראש שלהם. הם כמעט כמו אמנים. בעצם, הטובים ביותר מביניהם הם אכן אמנים. ואמנים עובדים טוב ביותר לבד במקום שבו יש להם שליטה על עיצובה של המצאה, בלי שהמון אנשים אחרים יתכננו אותה לצורך שיווק או איזו ועדה אחרת. אני לא מאמין שמשהו ממש מהפכני הומצא אי-פעם ע"י ועדה. אם אתם המהנדסים הנדירים שהם גם ממציאים וגם אמנים, אתן לכם עצה שאולי קשה לקבל. העצה היא: עִבדו לבד. תוכלו לתכנן מוצרים ורכיבים מהפכניים אם תעבדו בעצמכם. לא בוועדה. לא בצוות'".

"הוא לא היה לומד כ"כ הרבה על מחשבים, ווז אומר עכשיו, אם לא היה ביישן מכדי לצאת מהבית. אף אחד לא היה בוחר גיל התבגרות כאוב מסוג זה, אבל העובדה היא שבדידותו של ווז בשנות העשרה שלו, וההתמקדות שלו במה שעתיד להיות שאיפת חייו, טיפוסיים לאנשים יצירתיים במיוחד".

"אחד הממצאים המעניינים ביותר, אשר מחקרים מאוחרים יותר חזרו עליו, היה שהאנשים היצירתיים יותר נטו להיות מופנמים מיוצבים חברתית. היו להם כישורים בין-אישיים אבל 'לא מזג חברתי במיוחד או כזה שנוטה להשתתף'. הם תיארו את עצמם כעצמאים ואינדיבידואליסטים. בשנות העשרה שלהם היו רבים מהם ביישנים ומתבודדים".

"וכך כתבו ג'נט פארול וליאוני קרונבורג: 'בעוד שמוחצנים נוטים לפתח מנהיגות במרחב הציבורי, המופנמים נוטים לפתח מנהיגות בתחומים תיאורטיים ואסתטיים. מנהיגים מופנמים בולטים במיוחד, כמו צ'רלס דארווין, מרי קירי, פטריק וייט וארתור בויד, שיצרו תחומים חדשים של מחשבה או ארגנו מחדש ידע קיים, העבירו תקופות ארוכות מחייהם בהתבודדות. לכן, מנהיגות לא באה לידי ביטוי רק במצבים חברתיים, אלא גם במצבים מבודדים יותר, כמו בפיתוח שיטות חדשות באמנות, יצירת פילוסופיות חדשות, כתיבת ספרים מעמיקים ופריצת דרך במדע'".

"האנשים שפריד ראיין אמרו בקול רם את מה שאנשים יצירתיים ידעו תמיד. קפקא, לדוגמא, לא היה יכול לשאת אפילו את נוכחות ארוסתו המעריצה כשעבד: 'אמרת פעם שהיית רוצה לשבת לידי כשאני כותב. הקשיבי, במצב הזה אני לא יכול לכתוב בכלל. כי כתיבה משמעותה לחשוף את עצמך חשיפת יתר; החשיפה העצמית הגדולה ביותר והכניעה האלה שבהן אדם, כשהוא עסוק באנשים אחרים, ירגיש כאילו הוא מאבד את עצמו, ואשר ממנה, לפיכך, הוא יירתע תמיד כל עוד הוא שפוי... לכן אי אפשר להיות מספיק לבד כשכותבים, לכן אין אף פעם מספיק דממה מסביב כשכותבים, ואפילו הלילה איננו מספיק לילה'".

כפי שניתן לראות מהציטוטים הנ"ל, נטייתם הטבעית של אמנים ואנשים יצירתיים היא להתבודד ולחוות את עולמם הפנימי ביתר שאת - יותר מאשר אנשים שעוסקים בתחומים אחרים. ויש בכך כמובן הגיון רב: אחרי הכל, האמן מבטא את נפשו, ואיך יבטא אותה אם לא יחווה אותה בינו לבין עצמו? לכן האמירה "יוצרים אוהבים אדרנלין" היא פשוט לא נכונה ותלושה לחלוטין מהעובדות ומהמציאות הפנימית של רוב האמנים. יחד עם זאת חשוב לי שוב להדגיש שישנם בהחלט אמנים שנמצאים במיקום יותר מוחצן על הסקאלה (וגם הם בד"כ מופנמים במידה מסוימת), ומאוד לא נכון בעיניי להכניס אמנים לקטגוריות שמגבילות אותם. כל אמן זקוק לתחושה שהוא בסדר כפי שהוא - ולא משנה מה הוא - משום שרק כך הוא יכול לבטא את עצמו בחופשיות וללא מגבלות.

נקודה נוספת שאני רוצה לדון בה היא השאלה המעניינת: האם האמנות עצמה נחלקת לסוגים של אמנות מוחצנת ואמנות מופנמת? כלומר האם ישנם סוגי אמנות שדורשים אישיות אמן מוחצנת או מופנמת כדי ליצור אותם? לדעתי לא ניתן לענות על השאלה הזאת באופן גורף כי אמנות היא אמנות, היא חופשית ואין לה מגבלות או נוסחאות קבועות שניתן לכמת או להגדיר אותן בצורה מוחלטת. יחד עם זאת, אסתכן ואומר שבמקרים מסוימים אכן ישנם היבטים מסוימים של האישיות המוחצנת או המופנמת שבאים לידי ביטוי ביתר שאת באמנויות מסוגים שונים. למשל, כשהייתי תלמידת תיכון (למדתי בתיכון מוסיקלי), ומאוחר יותר כשהייתי סטודנטית באקדמיה, היתה בקרבנו התלמידים חלוקה מאוד ברורה בין התלמידים שניגנו מוסיקה קלאסית: החנונים, לבין התלמידים שניגנו ג'אז-רוק-פופ: הקוּלים (דרך אגב, בספר "שקט" ישנה התייחסות נרחבת למושג "קוּל" ולמשמעותו המהותית. למשל, הידעתם שאנשים קוּלים הם באמת יותר "קרירים" פיזית מאנשים חנונים? מאחר שרמת התגובתיות שלהם נמוכה והם הרבה יותר אדישים ממופנמים, זרימת הדם שלהם יותר איטית ולכן הם יותר "קרירים" ממופנמים. הגיוני בסה"כ...). אם נסתכל על החלוקה הזאת במושגים של מופנמוּת ומוחצנוּת, נוכל לומר שיש בהחלט קשר בין אישיות מופנמת לבין מוסיקה קלאסית, ובין אישיות מוחצנת לבין מוסיקה "קלה". עצם המינוח "מוסיקה קלה" מעיד על כך שהיא קלילה יותר, שטחית יותר, ודורשת פחות העמקה ורצינות מכפי שהמוסיקה הקלאסית דורשת. המוסיקה הקלה מתבססת במידה רבה על אילתור - כלומר על הפתעות, נטילת סיכונים וספונטניות, לעומת המוסיקה הקלאסית שמתבססת על קריאת תווים - כלומר על סדר, ודאות וידיעה מראש מה אתה הולך לנגן; המוסיקה הקלה נשענת ברובה על עבודת צוות (חברי להקה, מפיקים, עבודה משותפת באולפן, וכד'), לעומת המוסיקה הקלאסית שנשענת בעיקר על עבודה עצמית והתבודדות; מבחינת טכניקת הנגינה, המוסיקה הקלה דורשת קודם כל ביטוי רגשי ורק אח"כ שליטה טכנית (כלומר הבסיס שלה הוא הריגוש), לעומת המוסיקה הקלאסית שדורשת מיומנות גבוהה, עידון, משמעת עצמית ויכולת אינטלקטואלית. ניתן להמשיך את ההשוואה הזאת עוד ועוד, אבל אני מניחה שהמסר כבר ברור. כמובן שהחלוקה שעשיתי כאן היא מאוד גסה וכוללנית ואני מכירה לא מעט מוסיקאים שחייהם המוסיקליים עומדים בסתירה מוחלטת לדברים שכתבתי כאן. אבל חשוב לי לעורר דיון בנושא, ולאו דווקא לתת תשובות "נכונות" בעניין הזה. מה שחשוב לי להבהיר הוא שלכל אמן יש את העשייה האמנותית שמתאימה בצורה מדויקת לאישיות שלו, ואם אתם אמנים שמחפשים את דרככם אני ממליצה שתביאו בחשבון את השאלה הזאת. אני בעצמי עברתי תהליכים רבים שנוגעים לשאלה הזאת, ובסופו של דבר הבנתי שהעיסוק במוסיקה בת-זמננו אינו תואם את האישיות שלי ובעקבות כך שיניתי באופן מהותי את הכיוון האמנותי והיצירתי שלי. ואני הרבה יותר שמחה ומאושרת כיום עם הכיוון החדש שבחרתי.

ולסיום החלק הזה אני רוצה להביא לכם מספר דוגמאות שנוגעות בקשר שבין מופנמוּת ומוחצנוּת ובין חיי היצירה:

כאן תוכלו לקרוא כתבה קצרה ומעניינת שנקראת "מדענים טוענים: פיצחנו את הנוסחה שהופכת שיר ללהיט". הנה ציטוט מהכתבה: "שיר שיצא לפני שנות ה-80, מרכיב הדאנס לא היה חשוב בהפיכתו ללהיט, ודווקא סגנונות איטיים היו יותר אינטגרליים וזכו להצלחה וטיפסו גבוה במצעדים. משנות ה-80 ואילך התמונה השתנתה ושירי הדאנס הפכו ללהיטים". וציטוט נוסף: "ממצא מעניין ודי מפתיע שהתגלה הוא שלאורך כל השנים, ככל שהשיר היה רועש יותר כך גדלו הסיכויים שלו להפוך ללהיט". מהציטוט הראשון ניתן לראות שרמת המוחצנוּת בתרבות המערבית עולה ככל שעוברות השנים, ורמת הגירויים שהקהל דורש גדלה יותר ויותר - סוג של התמכרות לצריכה מוגברת של מתחים. והציטוט השני מחדד היטב את תמונת הנפש הקולקטיבית המערבית: נפש שזקוקה להרבה מידי רעש ולהרבה פחות מידי שקט.

דוגמא נוספת היא סיפורה הטראגי של איימי ויינהאוס. לאחרונה נתקלתי בכתבה קצרה שנקראת "איימי ויינהאוס, הסרט" אודות הסרט הדוקומנטרי "איימי". הנה ציטוט מהכתבה: "הכוכבת הזו זוהרת כלפי חוץ באור יקרות אבל נשרפת ומתאכלת מבפנים באותו הזמן. ויש אינסוף אחראים: ההורים שלא זיהו את הבעיה בגיל מוקדם, המפיקים והמנהלים שדחפו אותה אל הקצה, הקהל שדרש עוד ועוד, והתקשורת שרדפה. כולם תידלקו את האש הזאת, ששרפה את איימי לחלוטין". אם נניח לרגע שאיימי ויינהאוס היתה בעלת אישיות מופנמת - וזו הנחה שנראית לי מאוד הגיונית לאור היכרותי עם דמותה ועם נסיבות חייה - נוכל להבין שמרגע שהיא התחילה להצליח, היא למעשה התחילה להיכשל. מדוע? כי הצלחה מהסוג המוחצן שהיא חוותה פירושה עינוי נורא עבור אישיות מופנמת. אילו היא היתה מוחצנת, היא היתה ניזונה היטב מהאקשן שהיה סביבה ואפילו מבקשת עוד. יש לא מעט אמנים כאלה שממשיכים למלא איצטדיונים גם בגיל מופלג, ורוצים עוד ועוד ועוד. וזה בסדר גמור ואין שום בעיה עם זה. אבל איימי לא היתה כזאת. היא לא ניזונה מהאקשן, היא הותשה ממנו. וחוסלה ממנו. פלא שהיא נשרפה עד כלות בגיל כ"כ צעיר? אני חושבת שאפשר ללמוד דבר מאוד חשוב מסיפורה של איימי ויינהאוס: לא רק העשייה האמנותית עצמה צריכה להתאים לאישיותנו, אלא גם האופן שבו אנחנו מביאים את אמנותנו אל העולם החיצון, וכן יחסי הגומלין שאנחנו יוצרים עם הקהל שלנו. חיי היצירה הם תהליך שמתחיל בינינו לבין עצמנו ומסתיים כשהיצירה יוצאת החוצה אל העולם הגדול. זהו פירושה המלא של הצלחה אמנותית. ואם אנחנו פועלים בכל שלבי היצירה באופן קשוב ואינטגרלי עם טבענו האמיתי, אנחנו בהחלט יכולים להצליח כאמנים ולהנות מכל שלבי היצירה - כולל מהקשר עם הקהל - מבלי להישרף כמו איימי ויינהאוס. ליתר הרחבה בעניינה של איימי ויינהאוס אתם מוזמנים לקרוא את המאמר מפרי עטי איימי ויינהאוס: דמותה של טרגדיה.

דוגמא אחרונה היא להקת קווין שמדגימה שילוב מיוחד במינו ופורה בצורה יוצאת מן הכלל בין מופנמוּת ומוחצנוּת בחיי היצירה. תמיד כשאני מקשיבה ללהקת קווין אני שואלת את עצמי: מה בריאן מאי, רוג'ר טיילור וג'ון דיקון המופנמים היו עושים בלי פרדי מרקורי המוחצן? איזו מין להקה אנמית הם היו מקימים ואיזו מין מוסיקה משעממת הם היו יוצרים אילו פרדי לא היה איתם? ואז אני עונה לעצמי בשאלה: ומה הוא היה עושה בלעדיהם? איזו מין מוסיקה רגשנית מידי, עמוסה מידי, רעשנית וחסרת עידון יותר מידי הוא היה יוצר אילו הם לא היו יחד איתו כדי לאזן את אישיותו המוסיקלית? בעיניי אין שום ספק בכך שהחיבור בין ארבעת המופלאים הללו הוא הוא שיצר את הבאלאנס הכ"כ נדיר שיש בלהקה הזאת ואת המקוריות והייחודיות שלה. כמובן שכל אחד מחברי הלהקה משופע בכישרון רב מאוד, אבל לדעתי אילו לא היה ביניהם איזון רגשי כ"כ נכון ונדיר, הכישרון שלהם לא היה מספיק והמוסיקה שלהם היתה יוצאת נפסדת בסופו של דבר. כפי הנראה החיכוך הנפשי המתמיד שלהם זה בזה הוציא מכל אחד מהם את הטוב שבו, וביחד נוצר ביניהם שילוב מדויק ועוצמתי שמכיל את שני כוחות הנפש: המוחצן והמופנם.

דוגמאות ותוספות:

לפניכם מספר דוגמאות שכל אחת מהן מתייחסת בדרכה שלה לנושאים שעלו כאן במאמר. ישנן כמובן אינספור דוגמאות נוספות למופנמוּת ומוחצנוּת - המופנמוּת והמוחצנוּת נמצאות סביבנו, בכל מקום, וכל שעלינו לעשות הוא להקשיב, להתבונן וללמוד אודות העולם ואודות עצמנו. ובכן, הנה הדוגמאות:

מאמר דעה קצר שנקרא "פרשת השבוע: ממשה רבנו ליאיר לפיד" ומעורר געגוע עז למנהיגות מופנמת, רגישה, ואפילו חסרת ביטחון, שבגימגום אחד שלה מצליחה להגיד יותר מאלף מילים שטחיות וריקות מכל תוכן של "מנהיגים" בעלי בלורית מוכספת וג'ל. לפעמים לחישה היא הרבה יותר עוצמתית מצעקה.

ובאותו עניין: לאחרונה ראיתי סרטון פרסומת של המועמד העצמאי וואייט סקוט שרץ בבחירות לפרלמנט בקנדה. בהתחלה כשראיתי את הסרטון הזה חשבתי שאני רואה סרט פארודי - הוא כ"כ מגוחך שקשה להאמין שהוא אמיתי. סרטון שלוקח את המוחצנוּת עד קצה האבסורד שלה ומעורר תהיות עמוקות לגבי הכיוון שהתרבות המערבית מידרדרת אליו. אידיוקרטיה במיטבה. טימטום שלא ייאומן. מחריד.

ראיון מרתק שנעשה עם אריק איינשטיין ז"ל בשנת 1997 ונקרא "20 שנה שלא ראיתי פרפר". גם מבלי לדעת מראש שאריק איינשטיין היה מופנם, ניתן לדעת מהראיון הזה שהוא מופנם כי כמעט כל מילה שיוצאת מפיו מבטאת את המופנמוּת שלו. הנה למשל ציטוט מתוך הראיון שמבטא זאת באופן מובהק: "הופעות? אני לא אוהב. זה קשה לי. גם כשעשיתי את זה בעבר הרגשתי רע כל היום שלפני ההופעה. אז באיזשהו שלב אמרתי לעצמי, אריק, בחייאת, בשביל מה אתה צריך את זה? אתה סובל. עזוב אותך מזה. והפסקתי. הציעו לי מיליון שקל, ואח"כ אמרו לי - קח איזה נגנים שאתה רוצה, תשיר איזה שירים שבא לך, תקבל מיליוני שקלים - ואמרתי: לא. ככל שהסכומים שהציעו לי הפכו דמיוניים ועצומים, ככה הסירוב שלי הפך יותר מוחלט. אני לא יכול לעשות את זה. לא יכול להופיע. אני לא מרגיש טוב עם זה. נקודה".

הסרט בתול בן ארבעים מספר את סיפורו של אנדי, מופנם קיצוני, שנסיבות חברתיות מביאות אותו להודות בפני חבריו לעבודה שהוא בתול. מרגע זה ואילך חבריו לעבודה, שכולם מוחצנים במידה כזאת או אחרת, מחליטים לאמץ אותו ולחנוך אותו בכל הקשור ביחסי מין מזדמנים עם נשים, ואנדי מתחיל לעבור תהליך שינוי שמאזן את אישיותו המופנמת. מה שיפה כאן הוא שלא רק אנדי משתנה במהלך הסרט אלא גם חבריו לעבודה. משום שאנדי הוא קשוב ורגיש, חבריו מרגישים נוח להיחשף בפניו בחולשותיהם ולספר לו על רגשותיהם העמוקים יותר, כך שבסופו של דבר כל הדמויות בסרט עוברות שינוי חיובי כתוצאה מהמפגש אחד עם השני. אין ספק שמוחצנים ומופנמים יכולים לאזן אחד את השני, והסרט "בתול בן 40" מדגים זאת היטב.

הסרט בורות (Holes) מספר את סיפורו של סטנלי ילנטס, נער מופנם שנסיבות שונות ומשונות מביאות אותו למחנה עבודה לעבריינים צעירים והוא נאלץ להתמודד עם חברה כוחנית ומוחצנת שבזה לעדינות ולרגישות שלו. במהלך הסרט אנו רואים כיצד סטנלי נשאר נאמן לעצמו ולאופיו המופנם, ודווקא בשל כך הוא זוכה בסופו של דבר להערכה מצד חבריו עד כדי כך שהוא הופך למרכז חברתי ולאחד ממנהיגי המחנה. ולא רק זה אלא שבזכות תכונותיו המופנמוֹת הוא מצליח לפתור קארמה שלילית שרדפה את משפחתו במשך כמה דורות, ולהביא בכך שמחה גדולה ושפע רב לכל יקיריו.

הסרט חייו הסודיים של וולטר מיטי מספר את סיפורו של וולטר מיטי, מופנם קיצוני שכמעט ואיננו מסוגל לתקשר עם זולתו, וחי בעולמו הפנימי העשיר בדמיונות ופנטזיות. במהלך הסרט וולטר נאלץ לצאת מאיזור הנוחות המופנם שלו ולצאת למסע הרפתקאות וגילוי עצמי שבו הוא מתנסה בחוויות מוחצנוֹת מכל הבא ליד, ובסופו של המסע הזה אישיותו נעשית הרבה יותר מאוזנת ושלמה. מלבד זאת, מעבר לסיפור של וולטר מיטי, ישנו בסרט היבט משמעותי נוסף שמדגיש ביתר שאת את התוכן הרגשי המופנם: הסרט יפהפה מבחינה ויזואלית, אסתטי בצורה יוצאת מן הכלל, והאסתטיקה שלו מעבירה בעיניי את המסר שלא רק העלילה חשובה אלא גם הדרך. לא רק ה"מה" חשוב (התוצאה, התגמול המיידי), אלא גם ה"איך" (התהליך, הדרך שבה מגיעים אל התוצאה). כך יוצא שהעלילה, הדמות המרכזית, והאופן שבו הכל משתלב יחדיו מבחינה ויזואלית - כולם מדברים בשפה נפשית אחת: שפת המופנמוּת.

הסרט חתונה על תנאי מספר את סיפורו של ג'ק קמפבל, רווק מוחצן עשיר ומצליח, שחווה חוויה של "הצצה" למסלול חיים שונה מזה שהוא בחר. מסלול החיים האלטרנטיבי הזה פותח בפניו אפשרויות רגשיות חדשות, וניתן לומר שה"הצצה" הזאת - אף על פי שהיא לא מתקיימת במציאות האמיתית אלא רק בדמיונו - מציגה בפניו היבטים מופנמים של אישיותו שהוא לא חשד בקיומם קודם לכן. חוץ מסיפורו האישי של ג'ק, הסרט גם מדגים לנו יפה את ההבדלים שבין תרבות אישיות לבין תרבות אופי. למעשה אנחנו מתוודעים במהלך הסרט לשתי דמויות שונות של ג'ק: האחת מוחצנת שנטועה בתרבות אישיות, והשניה מופנמת שנטועה בתרבות אופי. והסרט מראה יפה את ההבדלים שביניהן.

הסרט אין כמו אלאבמה מספר את סיפורה של מלאני קארמייקל, מעצבת אופנה מצליחה שחיה ופועלת בניו יורק ומאורסת לרווק המבוקש ביותר בניו יורק. כל חייה של מלאני הם מוחצנוּת אחת גדולה ונדמה כאילו הכל טוב בחייה עד לאותו רגע שבו היא נאלצת לחזור אל ביתה באלאבמה שבדרום הרחוק על מנת לסגור קצוות לא פתורים מעברה. גם הסרט הזה, כמו הדוגמא הקודמת, נטוע בשתי התרבויות: תרבות האישיות המוחצנת של ניו יורק לעומת תרבות האופי המופנמת של דרום ארה"ב. במהלך הסרט נפשה של מלאני נעה בין שני הקצוות הללו, עד שבסופו של דבר היא מוצאת את הדרך לגשר ביניהם.

הסרט שעת שיא מתאר מפגש חיוני ומשעשע בין שתי תרבויות מנוגדות: האמריקנית והסינית. במרכז הסרט עומדות דמויותיהם של השוטר האמריקני המוחצן קרטר ומפקח המשטרה הסיני המופנם לי, והסרט מראה את המפגש הרגשי שנוצר ביניהם. הסרט חמוד ומצחיק ומדגים יפה את ההבדלים שבין שתי התרבויות, וכן את האיזון האנרגטי שנוצר בחיבור בין שתי הדמויות.

סרט הטלוויזיה Get A Clue מציג את דמותה של לקסי גולד, נערה מוחצנת חמודה ומלאת חן, שנכנסת להרפתקה של סיפור בלשי. אל ההרפתקה הזאת היא גוררת את אחד מחבריה לכיתה, מופנם שבתחילת הסרט מזלזל קשות בתכונותיה המוחצנוֹת, ובמהלך הסרט ניתן לראות כיצד תכונותיהם המשלימות מאפשרות להם לפתור בצורה מוצלחת את האתגר הבלשי הניצב בפניהם תוך כדי שהם לומדים להתחבר זה לזו ולהעריך זה את זו כפי שהם. יש לציין גם את דמותה המעניינת של אחותה הקטנה של לקסי - מופנמת קיצונית שבתחילת הסרט שוררת בינה לבין לקסי איבה גלויה, ובמהלך הסרט הן מתחברות זו לזו ולומדות להנות זו מתכונותיה של זו.

לסיום:

עד כאן המאמר. אם תקראו את הספר "שקט" תוכלו למצוא בו נושאים נוספים שלא התייחסתי אליהם כאן במאמר וייתכן שיעניינו אתכם, כגון: מופנמוּת ומוחצנוּת בתחומים של מנהיגות, פוליטיקה, עסקים, ניהול ארגוני, עיצוב סביבת עבודה, התנהלות כלכלית, ועוד נושאים רבים השזורים זה בזה ומציגים תמונת עולם מגובשת, מעניינת מאוד, מרתקת.

ולסיום אני רוצה להביא מדבריה היפים והמרגשים של סוזאן קיין כפי שהם מופיעים בסוף הספר: "אנחנו יודעים, מתוך המיתוסים והאגדות, שיש בעולמנו סוגי כוח רבים ושונים. ילד אחד מקבל סיף של אור, האחר סודות של כישוף. המעשה הנכון הוא לא לצבור את כל הסוגים השונים של הכוח הזמין, אלא להשתמש נכון בסוג שהוענק לכם. סוד החיים הוא להעמיד את עצמכם באור הנכון. יש אנשים שלגביהם מדובר בזרקורים של ברודווי; לאחרים, בשולחן כתיבה מואר". אכן, זהו סוד גדול. גדול מאוד...

***

לקריאה נוספת:

נפש ויצירה

"אני בסדר אתה בסדר" בחיי היצירה

אליזבת גילברט - על אגו, מוזות, ומה שביניהם

דימוי האמן והשפעתו על חיי היצירה - התבוננות וכלים מעשיים

מתוך "ההנאה שבאיטיות" / מילן קונדרה

noreply@blogger.com (Unknown) — Tue, 07 Jan 2025 10:30:00 +0000

הדרך שבה מספרים את ההיסטוריה בת ימינו נדמית לקונצרט גדול שבו כביכול מציגים ברצף את 138 האופוסים של בטהובן אך מנגנים רק את שמונה התיבות הראשונות של כל אחד מהם. אם ישובו ויערכו את אותו הקונצרט בעוד עשר שנים ינגנו מכל יצירה רק את הצליל הראשון, כלומר 138 צלילים במשך כל הקונצרט, כמנגינה אחת. בעוד עשרים שנה תסתכם כל המוסיקה של בטהובן בצליל אחד ויחיד ארוך מאוד וחד, שידמה לזה, האינסופי והגבוה מאוד, שהוא שמע ביום הראשון של חירשותו.

האיש והחליפה - מתוך "רצות עם זאבים" / קלאריסה פינקולה אסטס

noreply@blogger.com (Unknown) — Tue, 07 Jan 2025 10:00:00 +0000

איש אחד בא לחייט ומדד חליפה. כשעמד מול המראה הבחין ששולי המותנייה אינם ישרים. "אוה", אמר החייט, "אל תדאג. משוך את הקצה הקצר יותר בידך השמאלית ואיש לא יבחין". האיש עשה כדבריו ואז ראה שדש המקטורן התעקם כלפי מעלה במקום להיות משוטח. "זה?", אמר החייט, "זה שום דבר. סובב מעט את הראש ושטח את הדש בסנטרך". האיש ציית וכשעשה כן הבחין שצידם הפנימי של המכנסיים קצר מידי והמכנס עצמו הדוק מדי במפשעה. "אין לך מה לדאוג", אמר החייט, "משוך את המכנס בידך הימנית והכל יהיה פשוט מושלם". האיש ציית ורכש את החליפה. למחרת לבש את חליפתו החדשה עם כל "תיקוני" היד והסנטר הנלווים. הוא צלע לו בפארק, סנטרו מהדק את הדש, ידו האחת אוחזת במותנייה והשניה אוחזת במפשעתו. שני זקנים חדלו לשחק דמקה והביטו בו כשכשל על פניהם. "אלוהים!", אמר הזקן הראשון, "ראה את הנכה האומלל הזה!". הזקן השני הרהר לרגע ואז מלמל "כן, הנכות אכן קשה, אבל מעניין... מעניין מנין השיג חליפה כ"כ יפה!"...

פתיחת אתר המוסיקה שלי

noreply@blogger.com (Unknown) — Sat, 05 Feb 2022 10:15:00 +0000

אני מאוד שמחה לבשר על פתיחת אתר המוסיקה החדש שלי. היצירות שהעליתי לאתר מתפרסות על פני 30 שנות יצירה, כשרוב היצירות הולחנו ב-10 השנים האחרונות, וחלק ניכר מהן הולחנו בשנתיים-שלוש האחרונות ורואות אור לראשונה באתר. ומלבד העובדה שהלחנתי והפקתי את היצירות, יצרתי גם את כל תמונות הקאבר של היצירות והאמנות הוויזואלית שמופיעות באתר, וכן עיצבתי את האתר עצמו.

אתם מוזמנים להיכנס לאתר, הוא מאוד יפה וכיפי להאזנה ולצפייה. המוסיקה באתר מאוד מגוונת מבחינה רגשית וסגנונית, ויש גם וידאו, ביוגרפיה מעניינת, ועוד שלל הפתעות יפות ומעניינות. בקיצור - כיף. אני מזמינה אתכם להיכנס לבית המוסיקלי שלי ולשוטט בו כאוות נפשכם. Enjoy!

פול ואלרי

noreply@blogger.com (Unknown) — Sat, 05 Feb 2022 10:10:00 +0000

הדרך הטובה ביותר לגרום לחלומותיך להתגשם היא להתעורר.

הסיפור המופלא שכן ייאמן על יואב ומרב ופגישתם הניסית

noreply@blogger.com (Unknown) — Tue, 24 Nov 2015 07:10:00 +0000

לפני מספר שנים כתבתי בדף הפייסבוק שלי את סיפור הפגישה שלי עם בעלי - סיפור יפה ומעניין ומופלא מאין כמוהו. כשפירסמתי את הסיפור בפייסבוק הוא התקבל בתגובות מאוד חמות מצד חבריי, עד כדי כך שאחת מחברותיי ביקשה ממני רשות לפרסם את הסיפור באתר כלשהו של שידוכים כמעין "סיפור עידוד" עבור רווקים ורווקות שהתייאשו מהאפשרות למצוא לעצמם בני זוג. באותו זמן חששתי מידי מהחשיפה הכרוכה בפירסום הסיפור (בפייסבוק הוא היה מוגן - לחברים בלבד), ולכן לא אישרתי לה לפרסם את הסיפור. אבל הבקשה שלה המשיכה להדהד בלבי וחשבתי לעצמי שאכן, הסיפור הזה בהחלט יכול לעודד אנשים - ולא רק רווקים ורווקות אלא כל אדם שאמונתו בחיים פגה מעת לעת. לכן החלטתי להוציא את הסיפור לאור ולפרסם אותו כאן בבלוג. לדעתי ניתן ללמוד מהסיפור הזה הרבה דברים, ובעיקר ללמוד ממנו עד כמה אנחנו לא לבד בעולם, ועד כמה אלוהים מכוון ומדריך את צעדינו - ואם רק נדע להקשיב לו - נוכל למצוא אוצרות. אתם מאמינים בזה? אני כן. מאוד...

בערך כשנה לפני שהכרתי את יואב (יואב הוא בעלי, למי שלא יודע), שוחחתי עם חבר טוב שהיה לי והוא סיפר לי על זוג חברים שלו שהכירו זה את זו בנסיעה ברכבת ומאז הפכו לזוג והתחתנו. הוא אמר לי: "הלוואי שגם אני הייתי פוגש ככה מישהי. אני נוסע בכוונה ברכבות רק כדי שאולי מישהי תתיישב לידי בטעות וככה אפגוש את המיועדת שלי. וזה לא קורה לי אף פעם!". ואני חשבתי לעצמי שאני לא מבינה איך מישהו בכלל יכול לרצות שיישבו לידו ברכבת או באוטובוס. אני אף פעם לא רוצה בזה, וזה תמיד קורה לי. האוטובוס יכול להיות ריק לחלוטין מנוסעים, ובכ"ז, ולמרבה הפלא, מתיישבים דווקא לידי! קריזה!

באותו זמן, כשהמחשבות האלה עלו בראשי, לא ידעתי שבדיוק בצורה כזאת אני בעצמי אפגוש את המיועד שלי. ואם אתם חושבים שבזה הרגע הרסתי את הפואנטה של הסיפור שלי - אתם טועים. כי באותו ערב שבו נפגשנו, 24.11.1997, נדמה שאפילו כוכבי השמיים שינו את מסלולם כדי שיואב ומרב יוכלו להיפגש. כמות צירופי המקרים שקרתה באותו ערב בהחלט משדרגת את הסיפור מ"מקרה" ל"גורל", או אפילו ל"נס" אם יורשה לי להתבטא בפרוזאיות משהו.

כשאני חושבת על זה ומנסה להבין למה היה שווה לאלוהים להתאמץ כ"כ כדי להפגיש בינינו, אני חושבת שאולי אנחנו אמורים להביא לעולם ילד משו משו מיוחד במינו? ואולי בשביל זה כל הטירחה הזאת כן היתה שווה? ואז אני חושבת לעצמי שאולי היה לו שווה להתאמץ "רק" ככה סתם בשביל ששני אנשים יהיו מאושרים ושמחים בחלקם, והאם האהבה לא חשובה מספיק כדי שיתאמצו מאוד בשבילה? ואז אני עונה לעצמי: כן, היא חשובה מאוד. האהבה היא הדבר הכי חשוב בעולם.

לפני שהכרתי את יואב היה לי חבר רציני אחד, כשהייתי נערונת קטנה ותמימה. מאז שנפרדתי מהחבר הזה עברו עליי 10 שנים של חיפושים מתמידים וכואבים אחר בן הזוג האחד והיחיד והאמיתי שלי. בשנים אלו למדתי, לימדתי, עשיתי הרבה מאוד דברים, ובעיקר: שרדתי. אלה היו שנים קשות ומרות מאוד בחיי, שנים שהשאירו חותם עמוק וקשה מאוד על נפשי. ועם כל הקשיים שהיו לי בתקופה זו, מעולם לא ויתרתי על חיפוש אחר האהבה הזוגית, עקשנית שכמותי. כך, היו לי הרבה רומנים, פלירטים, סטוצים, סיפורים מלאי אשליות עצמיות מבדחות או טראגיות (תלוי באיזה יום תפסתם אותי), ועוד ועוד מכל טוב, ובקיצור - התאהבתי על ימין ועל שמאל וכל מה שיצא לי מזה היה רק חול וחול.

שנים אלו הסתיימו באכזבה מרה מעצמי ומהעולם, אכזבה שבאה לידי ביטוי במשבר קשה ועמוק שעברתי כשהייתי בת 27. המשבר הזה היה גופני ונפשי, ובקיצור אומר לכם ששכבתי במיטה במשך חודש שלם, ובאותו החודש לא הפסקתי לבכות (חוץ מהפסקות קצרות פה ושם לאוכל ושינה. אין ברירה, צריך לנוח לפעמים מהבכי הזה). אחרי שעברתי את המשבר הזה חיי השתנו. הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר לחיות בחוסר רצינות רגשית שכזאת, ושאני חייבת, פשוט חייבת זוגיות אמיתית וברת-קיימא בחיי. והרגשתי שאם לא אמצא את האיש שלי בקרוב - אמות. אמרתי לעצמי שאמשיך את חיי ואעשה כמיטב יכולתי כדי לקדם את עצמי ככל האפשר, אולם "הוא" - ויהיה מי שיהיה - חייב להגיע בקרוב כי אני לא יכולה יותר להמשיך ככה.

באותן השנים המדוברות לימדתי בצפון הארץ, והייתי נוסעת כל שבוע לצפון ובחזרה. ובאותה השנה שאני מספרת עליה לימדתי שם יומיים כל שבוע כך שהייתי נוסעת לצפון בימי ראשון בבוקר וחוזרת לירושלים בימי שני בערב. באותו שבוע שבו נפגשתי עם יואב התרחש עם אמא שלי אירוע קטן לכאורה אך בעל משמעות נפשית עמוקה מאוד עבורי, ולהרגשתי האירוע הזה הוא שסגר תהליכים בנפש שלי לקראת הפגישה המיוחלת עם המיועד שלי. כך שכפי שאתם רואים, הבמה היתה מוכנה, ואיתה השחקנים והתאורה והתפאורה והכל - ועכשיו רק חסר שיבוא החתן.

והוא בא.

ביום שני, 24.11.1997, הגעתי בשעה 10 בלילה לתחנת האוטובוס של רכבת צפון בת"א, וחיכיתי לקו 480 כדי לחזור לירושלים בתום יומיים של עבודת הוראה אינטנסיבית מאוד. הייתי עייפה מאוד, עד לאין תיאור בכלל, וכולי עמוסה תיקים ועטופה טונות בגדים (היה אז סוף נובמבר, אחרי הכל. ז"א - קר, ואפילו קר מאוד). היה לי קר, הייתי רעבה, והתגעגעתי קשות לביתי החמים והנעים שבמשך יומיים תמימים לא שהיתי בו. וכל זה מצייר תמונה של אדם לא הכי סבלני ונחמד בעולם.

יחד עם זאת, כפי שכבר אמרתי, הייתי עדיין (ותמיד ולעולם) פתוחה לקשר עם זולתי, ובעיקר עם הזולת הגברי העונה לתיאור: "בן זוג פוטנציאלי למרב". ואכן, למרבה הפלא, התקיים "זולת" אחד שכזה בתחנת האוטובוס. בחור נאה למראה, חביב וידידותי לסביבה, ולמרבה הפלא, ולמרות המראה הדוחה שחשתי שהתברכתי בו באותו ערב - שם עינו עליי. ובכן, פצחנו שנינו במלאכת עשיית עיניים נמרצת זה לכיוונו של זו, והופעתו הפתאומית של זה בחיי עוררה לפתע את רוחי והשילה ממני מטען ממש עצום של כבדות וקדרות רוח, וזאת למרות העייפות הנוראה שקפצה עליי בשעת הלילה המאוחרת הזאת. ובכן, חיכיתי שנעלה כבר לאוטובוס ונתיישב זה ליד זו (שום אופציה אחרת לא הובאה בחשבון מבחינתי), ונתוודע זה אל זו באינטנסיביות (רוחנית ואינטלקטואלית בלבד בינתיים!).

ובכן, האוטובוס הגיע. וכשהסתכלתי סביבי, לראשונה באותן דקות מאז הגעתי לתחנה, חשכו עיניי: כמות אנשים כזאת שממתינה לאוטובוס בשעה אומללה זו של הלילה לא ראיתי מימיי! מדובר היה בהמון אדם הצובא על פתחו של האוטובוס וממלא אותו מכל טוב! ומאחר שמדובר היה באוטובוס האחרון לאותו היום, אף אחד לא התכוון לוותר על זכותו לנסוע ירושליימה דווקא באוטובוס הזה. כך שכפי שאתם מבינים, מדובר היה באוטובוס צפוף מאוד, צפוף לעייפה. חבל"ז.

כהרגלי בקודש חיכיתי עד שכולם יעלו ואני אעלה אחריהם. אותו בחור חביב ועושה-עיניים חיכה איתי, ולבסוף עלינו שנינו כלאחר כבוד לאוטובוס, כשליבי מלא בשמחה גדולה: הוא חיכה לעלות איתי! גם הוא מעוניין שנשב יחדיו ונתוודע זה לזו! איזה כיף! ובכן, עלה לו הבחור לפניי וכבש לנו שטח משלנו: המושב האחורי של האוטובוס. למרבה הפליאה/המקרה/המזל/הקארמה - המושב האחורי (זה שיש בו 5 מושבים? מכירים?) היה המקום היחיד שהיה ריק לחלוטין מנוסעים (!), כך שנדמה היה שצפויה לנו נסיעה ארוכה ומעניינת במיוחד - וכפי שאתם רואים, בשלב זה כבר הייתי עירנית וסקרנית לחלוטין כלפי העולם, ובעיקר כלפי אותו עלם חמודות - שכני למסע.

ובכן, הנהג התחיל עם שגרות הנסיעה שלו: סוגר דלתות, מכבה אורות, והאוטובוס משמיע את הציפצופים האלה שמבשרים על בואה של הנסיעה המיוחלת. אני כבר מאורגנת במושב שלי, חפציי על המושב שלידי, עטופה כדבעי מכף רגל ועד ראש, נינוחה, הבחור החביב יושב בקצה השני של 5 המושבים (תפס מרחק בטוח הבחור), ואנא נהג, הכל מאורגן, אנא סע כבר ונתחיל לחזור הביתה ולהתמסר להיכרות המסעירה עם שכני החביב (ועושה-העיניים) לנסיעה!

כשפתאום, אאוט אוף נווור, עולה לו לאוטובוס בחור אחד ומכוון דרכו ישר אליי. טוב נו, לא באמת ישר אליי אלא אל המושב היחיד שנותר באוטובוס - המושב האמצעי מבין 5 המושבים (ויש לציין: 3 המושבים שביני ובין עלם החמודות נשארו ריקים לפני כיבושם על ידי זה שמקרוב בא). מיד התרגזתי. למה? כי אני שונאת שמתיישבים לידי, זה למה. וחוצמזה - הוא התיישב בדיוק ביני לבין הבחור שכה השתוקקתי להכיר לפניי ולפנים! אמרתי לעצמי: תירגעי, הוא לא עושה לך את זה בכוונה! באמת אין לו איפה לשבת! האוטובוס מלא לגמרי כרגע! מה את רוצה, שהוא יישב על הריצפה בגללך?? אוקיי, השבתי לעצמי, אני מסכימה להשלים עם נוכחותו, אבל אני עדיין כועסת על החמצת ההזדמנות להכיר את הבחור החביב הזה שלא אכיר עכשיו בגלל המקריז הזה שהתיישב בינינו!

וכך, מבינה שאין מה לעשות אך ממורמרת קשות על רוע מזלי (שוב! שוב אישאר בודדה כל חיי ואמות ערירית וגלמודה! והכל בגלל הבחור המקריז הזה!), התקפלתי לתוך עצמי, הרכנתי ראש בפני גלגל הקארמה האכזרי, והכנתי את עצמי לנסיעה מיובשת וחסרת תכלית שתסתיים (שוב, כרגיל!) בלא-כלום. וכשהסתכלתי על הבחור הזה שהתיישב לידי הוא מאוד לא מצא חן בעיניי בתור תחליף ראוי להרפתקה שהחמצתי בגללו. למה? כי הוא היה יותר מידי רזה. מה לעשות, גדלתי עם דפוס שגבר צריך ואף חייב להיות גדול ומלא, ולא רזה כמו שרוך עצוב ונידף ברוח. לא, לא מצא חן בעיניי הבחור הזה. בכלל לא. וחבל שהוא עלה לאוטובוס הזה והתיישב לידי. חבל מאוד.

אבל כנראה שאלוהים חשב אחרת...

מיד כשהתיישב לו הבחור לידי, שלף הלזה ספר באנגלית מתיקו והחל לקרוא במרץ ובהנאה גלויה עד משעשעת. מיד שמתי לב לעובדה אחת פשוטה: הבחור הזה חי מצוין עם עצמו. טוב לו עם עצמו. מחובר לעצמו היטב. מצא חן בעיניי... הרגשתי שיש לו עולם פנימי עשיר משלו ושהוא מסוגל לעניין את עצמו לגמרי וממש ולחלוטין. קינאתי בו. הלוואי עליי כמו שאומרים... ואז החלה הנסיעה והנהג כיבה את האורות. ומאחר שהבחור ישב באמצע, לא היתה לו תאורה משלו להאיר את הספר שקרא בו בכזאת שקיקה, והוא הרים את ראשו במצוקה ומתוך קריאה לעזרה, ועיניו אמרו: ומה אעשה עכשיו??

מיד נעניתי לקריאתו, אבל באנוכיות משהו, ואמרתי לו "אין לך תאורה משלך. אני מוכנה להדליק בשבילך את המנורה שלי אבל אני לא מחליפה איתך מקום כי אני לא אוהבת לשבת באמצע. אני פוחדת ליפול" (וחוצמזה - רציתי להוסיף - לא מספיק שהפרעת את תוכניותיי הנפלאות לערב הזה, אתה עוד מצפה ממני להחליף איתך מקום?? חוצפה!). והוא מצידו ענה לי "אם תפלי - תפלי מקסימום חצי מטר. לא נורא. לא יקרה לך כלום". וצחקתי כמובן. מצחיק הבחור. וכך, עם משפטי מחץ חיזוריים ורומנטיים שכאלה, החלה לה ידידות מופלאה שהמשיכה לחברות שהמשיכה לנישואין שהמשיכה לאהבה הגדולה של חיי.

בהמשך הנסיעה התעניינתי בספר שהוא קורא, והסתבר שמדובר היה בספר אודות חינוך. חינוך! ובדיוק עכשיו אני חוזרת מיומיים של הוראה אינטנסיבית וכולי שטופה בחוויות ורעיונות חינוכיים שחבל"ז! התחלנו לשוחח מעין "סמול טוק" "קליל ושטחי" אודות חינוך, חברה, תרבות, אמנות, נפש, ומה לא. הנסיעה חלפה ועברה לה ביעף, כשבאמצע הדרך ירד מהאוטובוס אותו עלם חמודות שבניתי עליו את כל עתידי. כשהוא ירד מהאוטובוס הוא הסתכל עליי במין מבט עצוב כזה, ואני החזרתי לו עצב במבטי. באמת התעצבתי עליו. עדיין לא ידעתי שברגע זה ממש יושב לידי הבשערט שלי.

לבסוף הגענו לירושלים. עדיין לא ידעתי איך קוראים לו לאותו בחור שנסחפתי איתו לשיחה "קלילה ושטחית" שכזאת אודות כל דבר תחת השמש, וכשירדנו מהאוטובוס הוא כתב לי על פתק את שמו ואת מספר הטלפון שלו כדי שאוכל ליצור איתו קשר אם ארצה בכך. ועל הפתק היה כתוב: יואב כהן. וכל השאר שייך להיסטוריה...

וכעת אני מגיעה לחלק הניסי באמת של הסיפור, הוא הצד של יואב. אם תשימו לב, בסיפור שלי רוב הדברים שקרו היו שגרתיים מאוד: תמיד עליתי על אותו האוטובוס, תמיד באותה השעה, וכד'. הדברים היחידים שהיו שונים הם שבד"כ האוטובוס לא היה כ"כ מלא כמו הפעם, ושעד אותו יום מעולם לא ישבתי במושב האחורי של האוטובוס. אכן, חידוש שאיפשר את הנס. אבל הסיפור של יואב הוא החלק הבאמת מדהים בסיפור הזה.

כשהכרנו, יואב היה אחרי תקופה ארוכה של חיפושים אחר אישה. במשך שנים הוא הרגיש שהוא חייב בת זוג על מנת להתקדם בחייו, אבל כל ניסיונותיו למצוא אישה שמתאימה לו עלו בתוהו. הוא ניסה וניסה, בכל מאודו, ועבר חוויות לא נעימות רבות. אומרים שלא קל למצוא בחורים נורמליים, אך התברר לו לגודל אכזבתו שגם לא כ"כ קל למצוא בחורות נורמליות, או לפחות כאלה שמתאימות לו. בסופו של דבר, ואחרי פרק זוגי טראומטי במיוחד, הוא החליט לוותר על הרעיון שיהיו לו חיי זוגיות. נמאס לו לחפש, נמאס לו לצפות ולקוות לשווא, נמאס לו להתאכזב, ונמאס לו לחלוטין מכל העניין. הוא לא ידע איך הוא הולך להסתדר בלי אישה, אבל הרגיש שהגיעו מים עד נפש והוא לא יכול יותר להתעסק בעניין הזה. ולכן - הוא עזב את העניין הזה והתפנה לחיות את חייו.

באותו הזמן שבו נפגשנו, יואב (גם הוא ירושלמי) למד קורס מחשבים בת"א, וברוב המקרים הוא היה נוסע לקורס ברכב פרטי. כשהוא לא נסע ברכב הוא נסע בתחבורה ציבורית. שעת הסיום הרגילה של הקורס היתה 8 בערב, ובשעה זו הוא היה נוהג לקחת את האוטובוס ולחזור ירושליימה. אבל פעם אחת בלבד במשך הקורס כולו הוא חזר בשעה 10 בלילה. וזו אותה הפעם שבה נפגשנו. הוא הגיע אל האוטובוס באיחור, רגע לפני עזיבתו את התחנה. ומי שהרגישה שעכשיו רק חסר שיבוא החתן - קיבלה אותו היישר לחיקה...

ביום רביעי שאחרי אותו יום שני מופלא נפגשנו לדייט הראשון ה"רשמי" שלנו. במשך לילה שלם שוחחנו ושוחחנו עד שנשמתנו כמעט פרחה מקרבנו, ובסופו של אותו לילה/בוקר נכרתה בינינו ברית. ברית נפשית. ברית של קשר שלא נותק אף לרגע מזמן שנכרתה. ברית של אהבה, נאמנות, חיבור וכנות. תוך חודשים מועטים עברנו לגור יחד, ומאז אנחנו יחד - בטוב וברע, באש ובמים ובתמרות העשן - והיו הרבה הרבה מבחנים ותמרות עשן לעבור ביחד - ובהמשך גם נישאנו בחתונה יפה ומרגשת מאוד.

הקטע המעניין בכל הסיפור הזה הוא שבדיעבד גילינו שבמשך תקופה מסוימת - בערך שנתיים לפני הפגישה המופלאה הזאת - גרנו ממש בסמוך זה לזו. תכל'ס - היינו שכנים! וכשאני שואלת את עצמי למה לא נפגשנו לפני כן, אני עונה לעצמי שלא היינו מוכנים עדיין. וכשנעשינו מוכנים באמת - כבר לא היינו שכנים, ולא היה שום סיכוי שניפגש אילולא התערבו כוחות הגורל לטובתנו - וזאת משום שחיינו בעולמות שונים מאוד, ולא היינו קשורים בשום צורה במעגלים חברתיים או מקצועיים הקרובים זה לזה.

סיפור סיפור...

זמן קצר אחרי הפגישה המופלאה הזאת, התקשרתי יום אחד לעבודה של יואב וענה לי בחור שיואב היה מיודד איתו וסיפר לו את הסיפור. הוא אמר לי: "שמעתי מיואב על איך שנפגשתם, ורציתי להגיד לך: אגד מאחל לכם דרך צלחה!". ואני רוצה לומר: תודה לך אגד על האיחולים! אנחנו משתדלים לממש אותם כל יום על הצד הטוב ביותר...

ביום חתונתנו. יד ביד לאורך כל הדרך

***

לקריאה נוספת:

אמן נולד: "מדינה צפה" מאת יואב כהן

הזוגיות ככוח ריפוי הדדי: ד"ר הארוויל הנדריקס ותיאוריית האימאג'ו
לבנות מדרגות לירח - על חולמים, על קוטלי החלומות, ועל האומץ להעז ולחלום

סיפור קטן על ההבדל שבין גיהינום לגן עדן

noreply@blogger.com (Unknown) — Tue, 24 Nov 2015 07:00:00 +0000

איש אחד נפטר ועלה לשמיים. בשמיים פגש האיש במלאך האלוהים, שלקח אותו לסיור מודרך בעולם הבא על מנת שיוכל לבחור היכן הוא מעדיף לגור - בגיהינום או בגן עדן. תחילה הראה לו המלאך את הגיהינום: אנשים מסובים סביב שולחן עמוס כל-טוב ובו סכו"מים ארוכים ארוכים, ואיש אינו טועם מהמטעמים, וכולם שדופים ומורעבים, כועסים ומתקוטטים ואין השמחה שורה עליהם. לאחר מכן הראה לו המלאך את גן העדן: אנשים מסובים סביב שולחן עמוס כל-טוב ובו סכו"מים ארוכים ארוכים, וכולם שבעים ומרוצים, שמחים וצוחקים ומחבקים איש את רעהו. שאל האיש את מלאך האלוהים: מדוע כאן האנשים שבעים ואילו בגיהינום רעבים? ענה לו: כי בגיהינום איש אינו מוכן להאכיל את האחר, ואילו בגן העדן כולם מאכילים איש את רעהו...

אליזבת גילברט - על אגו, מוזות, ומה שביניהם

noreply@blogger.com (Unknown) — Wed, 04 Nov 2015 16:10:00 +0000

לאחרונה נזכרתי ביצירה שלמדנו בשיעורי ספרות בתיכון - היצירה הידועה "האיליאדה והאודיסיאה" - ורציתי לרענן קצת את זכרוני בקשר לאותה יצירה. אצתי רצתי לוויקיפדיה כדי לחפש מידע אודותיה, ולפי מה שקראתי שם הבנתי שעד היום לא ברור במאה אחוז מי כתב אותה. כפי הנראה כתב אותה הומרוס, גדול משוררי יוון העתיקה, אבל לא ניתן לומר בוודאות מוחלטת שהוא אכן היה זה שכתב את האפוס הגדול והמשמעותי הזה.

התופעה הזאת, של אנונימיות היוצר, היא תופעה מאוד מקובלת בתולדות האמנות בעת העתיקה. יצירות רבות שנוצרו בעת העתיקה נותרו ללא עקבות, ועד היום לא ידוע מי יצר אותן. הסיבה לכך פשוטה: בעת העתיקה האמן נחשב להרבה פחות חשוב מהיצירה שלו. האמן נחשב למשרת ותו לא, בעל מלאכה, והיצירה היא לא "שלו" אלא היא משהו שבא "מבחוץ" - מהאלים, מהמוזות, מאלוהים, מכוחות עלומים וכמוסים שאין לאמן שליטה עליהם, והיא מגיעה אליו כחסד מעולם אחר - נשגב, מסתורי, בלתי ניתן להבנה. מבחינת התפתחות הנפש ניתן לומר שהאגו היה עדיין בלתי מפותח, ולכן הקשר בין האגו ללא-מודע היה עדיין הרמטי, בלתי ניתן להפרדה. אולם ברבות הימים האגו התפתח וגדל - גדל עד כדי כך שהאדם הושם במרכז הבריאה ודחק את אלוהים הצידה, דבר ששינה באופן קריטי את מערכת היחסים שבין האגו ללא-מודע והשפיע באופן מרחיק לכת על חייו של האמן. פתאום האמן הפך לחשוב, מרכזי. האמן ברא עולמות שבאו מתוכו, שהיו חלק בלתי נפרד מאישיותו, שביטאו את מי שהוא ומה שהוא. לאט לאט האמן הפך בעצמו למושא האמנות, לנערץ, לנשגב, למי שנמצא במרכז ההוויה האמנותית. כמובן שהתהליך הזה היה הדרגתי ונמשך עפנ"י מאות שנים - ולפיכך היה הרבה יותר מורכב מכפי שאני מתארת כאן - אבל זהו המתווה הכללי של התפתחות הנפש, מתווה שהוא זה שהביא אותנו למצב שבו אנו נמצאים כיום: מצב שבו האמן נעשה כ"כ חשוב, והאמנות נעשתה כ"כ שולית ביחס אליו, שאיבדנו לגמרי את הפרופורציות והפכנו לתרבות שהורסת את אמניה. מדוע הורסת? כי מדובר במצב נפשי שמעמיס על האמן ציפיות עצומות, בלתי אנושיות, בלתי אפשריות, בלתי סלחניות. האמן מוצא את עצמו רדוף ונרדף ע"י חברה שרואה בו אדם נשגב, עליון, בעוד שהוא עצמו יודע שהוא בכלל לא כזה. העובדה שנולדת מוכשר לא אמורה לחייב אותך להיות נשגב או עליון בשום אופן. אתה רק בן אדם, ומצפים ממך להיות הרבה יותר מזה. התרבות שלנו שכחה את מקור החיות שלנו, את אלוהים, ושמה במקומו אנשים - אנושיים מאוד, פגיעים מאוד, רגישים מאוד. והיא מצפה מהאנשים האלה שיצליחו לעמוד בכל הציפיות שמשליכים עליהם. פלא שכ"כ הרבה אמנים מתמוטטים תחת העומס הבלתי אפשרי הזה?

הסופרת אליזבת גילברט מסבירה בהרצאה מרתקת וקולחת (ההרצאה באנגלית עם תרגום לעברית) את המצב הנפשי הזה מנקודת מבטה האישית, ובעצם מנסה לעזור לנו להחזיר לעצמנו את אשר אבד: את הדימוי שלפיו המוזה, הג'יני, היצירתיות שיש בכל אחד מאיתנו - כל אלו הם לא שלנו, הם לא באים מתוכנו, ולפיכך אנחנו לא אחראים עליהם. האמן הוא כלי, משרת ותו לא, בעל מלאכה, וכל שעליו לעשות הוא רק לבצע את עבודתו - ולקוות לטוב. לדעתי יש בכוחה של גישה כזאת להוריד הרבה מהעומס הרובץ על כתפינו הקטנות והצרות מלהכיל, ולרפא אותנו האמנים מעול הציפיות הבלתי אפשריות של האגו חסר הרחמים שלנו. ברגישות רבה, עם הרבה חן והומור ואהבת אדם, קוראת לנו אליזבת גילברט לחזור לפרופורציות ולפתח מערכת יחסים בריאה ושמחה עם החלק היוצר שבתוכנו, מתוך חמלה, אהבת היצירה ואהבת החיים. ההרצאה יפה, מקסימה, מרגשת וחודרת כליות ולב, ומומלצת מאוד מאוד לצפייה.

ולסיום הנה ציטוט מדבריה היפים והחכמים של אליזבת גילברט מתוך ההרצאה: "לדעתי, לאפשר למישהו, סתם בן אדם, להאמין שהוא או היא הם כלי הקיבול, המעיין והמהות והמקור של כל המיסתורין השמיימי, היצירתי, העלום והנצחי, זה טיפה יותר מידי אחריות לכתפיה של נפש אנושית שברירית. זה כמו לבקש ממישהו לבלוע את השמש". אכן כן.

תשע המוזות במיתולוגיה היוונית - אלות היצירה, האמנויות והמדעים

***

לקריאה נוספת:

נפש ויצירה

איימי ויינהאוס: דמותה של טרגדיה

המיתוס של פיטר פן: אובדן הילדוּת

"אני בסדר אתה בסדר" בחיי היצירה

דימוי האמן והשפעתו על חיי היצירה: התבוננות וכלים מעשיים

שקט, כאן מופנמים - על מופנמוּת ומוחצנוּת והשפעתן על חיי היצירה

מחווה ליצירתו של שאול בן שאול: שירי הייקו ויצירות נוספות

noreply@blogger.com (Unknown) — Tue, 06 Oct 2015 15:10:00 +0000

בקרקס הנודד
תוהה על מהות הקיום
בעברית פלאית
הלא היא היא המולדת האמיתית -
שם אני מוסד של איש אחד.

(בקרקס הנודד / שאול בן שאול)

שאול בן שאול הוא איש מאוד מיוחד. היכרתי אותו דרך חברות בפייסבוק ולאט לאט תוך כדי היכרותינו גיליתי אמן רגיש, אמיתי, כנה, שמבטא את עצמו בעדינות ובעוצמה, ללא כחל וסרק. ומתישהו, לאור היכרות זו, הרגשתי רצון להקדיש לו וליצירתו רשומה בבלוג שלי, והצעתי לו להשתתף יחד איתי בהכנת וכתיבת הרשומה הזאת, והוא נענה להצעתי בשמחה. וכך נולדה הרשומה שלפניכם.

שאול בן שאול (ראו כאן את דף הפייסבוק שלו) הוא אדריכל ומתכנן ערים במקצועו, ואת עיקר זמנו הוא מקדיש ליצירה הכתובה שכוללת פרוזה ושירה מסוגים שונים. אני מאוד אוהבת את שיריו של שאול ומאוד מתחברת לעולמו הפנימי. היצירה שלו עמוקה, רגישה, גובלת לעיתים קרובות במיסטיקה, ומרפרפת מעל פני המציאות כפרפר שאין לו ממשות. האיכות המיוחדת של שיריו קשורה לדעתי קשר הדוק לגישתו הנפשית ולאופן שבו הוא תופס את עצמו ביחס למעשה היצירה. ולדבריו: "על פי האני מאמין שלי היוצר הינו כלי מתווך לחשיפת היצירה לאור, ובזה בעצם מסתיים תפקידו. אי לכך - טוב עושה האמן המתרחק כמו מאש מחשיפת הפרסונה הפרטית. ככלל, הכי נכון לשמור על מרחב עמימות, כדי לחשוף את המינימום ההכרחי של היוצר". והוא מוסיף ואומר: "כל יצירה, בכל תחום, מעידה בעליל כי היוצר עשה מעשה, או במילים אחרות מילא שליחות רוחנית ו/או אחרת שהוטלה עליו מטעם עצמו - או וריאציה כלשהי של עצמו. ואולם משיצאה היצירה לאור, חיה ונושמת אוויר עולם, וללא כל קשר לטיבה, חוזר היוצר למקומו הטבעי כאחד האדם. כל ניסיון מצידו - טבעי ואנושי ככל שיהיה - לפזר אבק כוכבים על ראשו, עלול לגרוע משהו מהיצירה מכוח חוק הכלים השלובים הפועל כחוק פיזיקלי קוסמי" ("תצהיר פואטי"). כך, נקי ונטול אגו, עוסק שאול ביצירתו מתוך רגישות רבה וחופש פנימי ומתוך התמקדות בעיקר: העשייה האמנותית.

***

לצורך כתיבת הרשומה ערכתי עם שאול ראיון קצר בנושאים של אמנות ויצירה, ראיון שמעניק לנו הצצה לעולמו הפנימי ולנפש האמן שבו. הנה הראיון:

ש: באיזה תחומי יצירה אתה עוסק?
ת: אני אדריכל ומתכנן ערים במקצועי. בתחילת הדרך, מטבע הדברים, עסקתי בציור ופיסול כביטוי אמנותי. בהמשך הדרך עברתי לכתיבת פרוזה ושירה.

ש: למה שירי הייקו? מה אתה אוהב בסגנון השירה הזה?
ת: שירת ההייקו מאפשרת צורת ביטוי תמציתית קצרה ומדויקת, שמתאימה לעידן התקשורתי החדש ברשתות החברתיות.

ש: האם אתה רואה קשר בין אדריכלות ותכנון ערים לבין כתיבת שירה? ואם כן - מהו?
ת: הקשר קיים בצורת הביטוי האסתטית.

ש: ציינת שאתה רואה את האמן כ"כלי מתווך לחשיפת היצירה לאור". כיצד לדעתך אמן יכול להכשיר את עצמו על מנת להפוך לכלי נקי ונטול אגו שכזה?
ת: צורת ביטוי אמנותית נקיה, נטולת פניות, מחייבת שימוש באגו ככוח מניע, ובה בעת ריסונו, לטובת היצירה, שהיא העיקר.

ש: מבין האמנים המוכרים לנו מתולדות האמנות, איזה אמן אתה מכיר שמימש לדעתך בשלמות את אידיאל האמן כפי שאתה רואה אותו?
ת: בכל תחומי האמנות היו וישנם ענקים ביצירתם וצנועים בחייהם. המקום קצר מלמנות אותם.

ש: אלו יוצרים - בכל תחומי היצירה - אתה אוהב? ולמה?
ת: בתחום המוסיקה - שופן, הנוגע בכל נימי העצב הדקים. בתחום הספרות - מורקמי, שסחף אותי לעולמות מדומיינים, אפלוליים. בתחום הציור - פיקאסו, שביטא קשת הבעות מופלאות.

ש: מהי אמנות טובה בעיניך?
ת: אמנות טובה היא זו הלוכדת את תשומת הלב במבט הראשון, ובהמשך מתגלים ביצירה עולמות חדשים, עתירי רגש והגיון פנימי, המהדהד את המציאות הגלויה והחבויה.

ש: האם ישנו קשר בעיניך בין אמונה לאמנות? ואם כן - מהו?
ת: האמן הוא מעין שליח ציבור. הוא נושא הבשורה. על כן אמונתו ביצירתו היא תנאי הכרחי.

ש: איך אתה רואה את הקשר בין אמנות וממסד? האם קשר שכזה הוא חיובי או שלילי בעיניך?
ת: בכל מקרה מומלץ לכל אמן באשר הוא - לא להיסמך על הממסד, שכנגדו הוא חייב לחתור בתוקף אמנותו. בטקסט הפרוזה "לשם שמיים" ניסחתי זאת כך: "אמן אמיתי חייב להימנע מקשר כלשהו עם הממסד, היודע בדרך מתוחכמת לחלק כסף. מטרתו פשוטה בתכלית - לעקר את היצירה. לכבות את הליבה הרוחשת גחלים של האמנות שתפקידה העיקרי הוא לשאת את האמת בראש חוצות - בשפה אמנותית, וממילא לחתור נגד. נגד הכל. נגד הממסד. כל ממסד באשר הוא. כי הרי כל ממסד מעצם טבעו מושחת. רדוד. עתיר חנופה. שפתו שקרית. שפה של ליקוקים והתרפסות מעליבה עד שכל קשר בין כוונותיו הטובות, אם בכלל היו כאלה, למציאות החיים העגומה - הוא מקרי בהחלט. אפילו במשטרים אפלים - אמן אמיתי ולא אמן מטעם גם כשהוא נדרש לכתוב בעד - כותב נגד. כי אמן המקבל מתת מהממסד, מלבד שיתוק יצירתו וכמיהתו ההולכת ומתעצמת לעוד ועוד מתת, חל עליו אפקט הבונזו - מין רפלקס מותנה שכזה, והרגע המזוכך של טרם קבלת המתת כבר לא ישוב לעולם".

ש: יש לך טיפים כלשהם לתת ליוצרים מתחילים?
ת: היוצר צריך להפנים את מתת האל שקיבל ולהיות מרוכז במעשה האמנותי, בעצם התהליך, כדי שהמלאכה תיעשה ברצינות הראויה.

***

עד כאן הראיון. וכעת אני מזמינה אתכם להכיר מבחר מיצירותיו של שאול בן שאול. אתם מוזמנים לקרוא וליהנות מהמילים היפות ומהציורים ומחוכמת העשייה האמנותית שביצירות אלו.

הייקו

ממציא את עצמי
כל יום מחדש - מבעיר
אש באפילה.

הייקו

כל אדם ניצב
מול אל שפל ונשגב
בצלם דמותו.

הייקו

אשרי יודע
הסוד - תכלית החיים
לצוד רגעים.

הייקו

מטמון האושר
התמזגות נימים דקים
עם נים של אחר.

הייקו

חליפה ריקה
מתוכה יוצא אני
נמר מאולף.

תסמינים

שיאה כמו קרן אור
פיוטים שירי מזמור
נגיעות בקצות שמיים
נביעות צלילים ומים
הם מתעופפים כמו פרפרים.

תחתיתה כמו גיהינום
קור וחום הכל איום
אז שוקעים בתוך האופל
היא והוא כמו אחיתופל
הם מתרוצצים כמו עכברים.

בלעדיה אין כישוף
ריגושים מגע ליטוף
הלב אטום כי אין עדנה
הפה סתום כי אין חמלה
הם מנוכרים כמו שני זרים.

זו מחלה
בה יש ימים זורמים כמו נחל
השניים מפלסים עם הנשמה כל שעל.
זו מחלה
בה לפעמים מילה שורפת
הים נחשול אחד גדול
והם ספינה נטרפת.

הייקו

דבר מכוער
יש לו יופי משלו
למשל אני.

הייקו כפול

רק אדון הזמן
חוצה מבוך אפלולי
עם פנס קסם.

רק עבד הזמן
חי בין פטיש לסדן
בלי פנאי לנפשו.

מסע

קסם מיסתורי - מילים
מילים - סחרחורת.
צלילים בקונכייה.
אני נבלע בתוך
עצמי.
אני חוט.
אני קפיץ.
אני ספירלה.
הנשימה נעתקת.
פתאום מרגיש מים.
ורגע אחר - מה שהיה היה.
וזה שיבוא סוחף.
עמוק פנימה.

הייקו

רוח סוערת
לא מעכשיו לא מכאן
אבל גם אישה.

הכלה

הֲכָלָה - לא סתם מילה
היא צומחת מהתוך
של יחידי סגולה.
היא מתחילה
באני המצטמצם
אל האחר המתעצם
במין היפוך מופלא
מאיר פנים
אל המכיל
שבא בלב נקי להאציל
ויוצא פי שבע
מבורך.

הייקו

גם לפיד בוער
אין בכוחו להאיר
סיסמאות ריקות.

הייקו

אדם הוא חלקיק
לא יציב - תמיד חולם
לעוף כמו נשר.

הייקו זוגי

הוא גרגיר אבק
נישא ברוח - אי שם
מפצח חידות.

היא מיתר רוטט
עד בלי די - קוסמוס פלאי
הדום רגליה.

אגוזי מלך

בישיבה מזרחית
פיצחנו אגוזים
מכמה וכמה מינים - אני
הייתי מלך - את
היית אלת הנחלים
הנחשולים והעדנה
ופרצוף כָּלָה
מתכסה הינומת חשמלים - בואי
לקראת הדולק בעקבותייך - עלִי
מתוך המים לָבָן
משתפל
מעלייך
ולידך
עומד לו עץ - בואי.

הייקו

החיים הם כמו
סיפור מרהיב או מכאיב
תלוי על בלימה.

הייקו

אבק כוכבים
על ראשנו כמו כתר
זוהר או קודר.

הייקו

מטפס על קיר
חלקלק - מוצא רק
רוחות רפאים.

של מי השיר

לא שלי.
הוא שלך.
זה נבע ממך.
אני הייתי המוציא לאור
זה היודע מילים
ואת היית
הרוח.

הייקו

אי שם במבוך
דבר נשגב - בלעדיו
כולם זאבים.

הייקו

ברוכה העין
הרואה את הסמוי
צלול כבדולח.

בין לבין

מהכלום
אדם בא
אל הכלום הולך.
בין לבין הוא נוכח
לדעת שאי אפשר עם בני אדם
ואי אפשר בלעדיהם.
הוא לומד
איך למה ומתי
להיות חלש - ולבכות
להיות חזק - ולראות
סמוי מן העין לתת
את עצמו ללהטט
בקרקסים
הנודדים
בדרך
אל.

הייקו

קסם בורגני
אושר וים של דמעות
על כל מה שאין.

הייקו

שכר ועונש
תפסתי שור בקרניו
הנעוצות בי.

עיר ללא הפסקה

רחובות העיר צבעים
על פנים ריקות - עוד ועוד מקומות מלאים
קולות רמים - צלצולי כוסות
זכוכית ולבבות הומים
בוהים מניין
תצמחנה
כך לפתע פתאום
הישועות.

אני נדבק אל הכסא
אולי אחת מהן
תיגע בי.

או אז ראיתי מהחוץ
אל תוכי - ידעתי שאני
תל אביב - אני רחובותיה
הריקים.
אני פנים צבועות
עם מסיכה
מראש
חסר
ישועה.

הייקו

רק ניצוץ פנימי
מאפשר כיוון אורות
במבוך אפל.

הייקו

תקווה היא צימוק
בעוגייה קיומית
קשה לעיכול.

לוליין

כל אדם
זה טבע הדברים
למרות שנולד בעל כורחו
מחויב על פי צו
לנוע הלאה
והלאה
כמו זרעון
המפלס דרך
בסבך הערבות הבוכיות.
הפלאיות.
זה תלוי רק בו.
ככלות הכל מדובר
בתנועה נכונה - לפיכך טוב יעשה אם יימתח ויתגמש
אם יסגל לעצמו תכונות של להטוטן
לוליין על ציר הזמן
כמו חלקיק
אלוהי
שנמצא בנשימה אחת
בכל מקום - יודע לשמור את נפשו
מפני מבקשי צרתו למיניהם
משקיף על המציאות
בגובה העיניים
ומעורב בה
במידה הראויה
ובכל מקרה במינימום
ההכרחי.

הייקו

בקיצור נמרץ
הכל זה מלמעלה
או לא. או אולי.

הייקו

מסתחרר אל על
במגדל וירטואלי
נופל לתהום.

הייקו זוגי

אישה לא רק אש
חורכת קצות שמיים
גם בשר ודם.

גבר רק חותר
באוקיינוס לא נודע
מחפש קסמים.

שאול בן שאול. גבר ואישה. 30x40 ס"מ. צבעי עיפרון על קרטון ביצוע.

סלע קיומי

לא יודע סודות
לא פותר חידות
לא רואה בכוכבים
ולא. לא מאמין במזלות.
לפיכך, כל בוקר, מחדש, אני
נאלץ לחצוב את יומי מהסלע.
בציפורניים.
עד זוב דם. עד ממש נגיעה
בשברים של האתמול -
מהם תעלה תמונה
אולי שלמה יותר.
משם קצה חוט
אל סדר דברים אפשרי.
למשל - מה אוכלים.
עם מי מחליפים מילים.
האם לשלם את הקנס
בטרם הכפלתו.
עם המעט הזה תופסים בקרניו החדות של היום
כדי לרסן אותו.
לתכנת אותו.
לתזמן אותו.
לתדלק אותו ולאַלתֵר.
וחוזר חלילה.

הייקו

פרשנים קודחים
בראשי - כבר הוכרזתי
אתר חפירות.

הייקו

סוף המלחמה
רק אם אלוהים בוכה
עוד ים של דמעות.

הייקו

ים של מחשבות
נשפך אל תוכי - נבלע
בחור השחור.

תכשיט על צווארך

(מתוך מחזור "חלומות בהקיץ")

אני אדם מאוד מאוד מופנם
מה שבטוח - לגמרי לא מושלם
אני אחד מעכברי העיר
יודע רק דבר אחד - לשיר.

שירי מלב רוטט הוא אוצרך
תכשיט מונח על צווארך
המילים אחת אחת פנינה
כולן בסוד המנגינה.

אני אדם מאוד מאוד עצוב
מה שבטוח - לגמרי לא חשוב
רוב הזמן מרגיש מריר
יודע רק דבר אחד - לשיר.

שירי מלב רוטט הוא אוצרך...

אני אדם מאוד מאוד רגיש
מה שבטוח - לגמרי לא אדיש
כל הזמן ראשי בקיר
יודע רק דבר אחד - לשיר.

שירי מלב רוטט הוא אוצרך...

אני אדם שמסתפק ביש
מה שבטוח - לגמרי לא חושש
רוב הזמן מרגיש עשיר
יודע רק דבר אחד - לשיר.

שירי מלב רוטט הוא אוצרך...

הייקו

מילה באופל
אש בטבעת זהב
הדרקון נלכד.

הייקו

מה יפית ארצי
תחת כל עץ רענן
תיבת פנדורה.

הייקו כפול

נובר בעבר
מעמעם את העתיד
והצל חולף.

תופס זנב עתיד
רותם אותו להווה
ונושם עמוק.

חיבת ציון

בנשמתה ירושלים
מעשה עליון.
מי נכסף אל הוד קדומים
נישבה בעיר קסומה.

הלא היא משאת הנפש
היא חיבת ציון.

באדמתה ירושלים
מעלה מטמון.
מי נחשף אל סוד ימים
נפעם מעיר מלוכה.

הלא היא משאת הנפש
היא חיבת ציון.

בדמעתה ירושלים
נהרות בבל.
מי ליבו אל מנחם
ימצא בה עיר ואם.

הלא היא משאת הנפש
היא חיבת ציון.

הייקו

אדם כמו חלקיק
חזיון קוסמי מרהיב
כאן שם - בו בזמן.

הייקו כפול

אופטימי מודה
על מה שיש וחותר
לאופק חדש.

פסימי בוכה
על מה שאין וקופא
בדלת אמות.

ציפור גן עדן

משי
ארגמן
בהונותיה
נעוצות באדמה
מפיה צומח
אגם
דמעותיו.
מנתרת בממלכת תום עתיקה
נוצותיה גלימת נסיכים
ראשה כיפת רקיע
גדולה - רקומה
בִּזְהב עצב
מעתירה
לקראת רוח כבירה
מתרוננת בקולות ציוץ.

הייקו

הבוקר נברא
גבישים של אור ויופי
איילה שלוחה.

הייקו

עגל הזהב
חלוקת הפסלונים
ביום השוחד.

נטייה להגזמות

אם אישה לך פותחת
שער - הַסֵס - הִיכַּנֵס בפסיעה
שקטה, על כריות טלפיים או
לא להיכנס בכלל. לכלוא
מסע בהיוולדו. פשוט
לא לבוא אליה.

אם לבוא אז לא
למרחב האינטימי.
אם כן אז לא להיתקע.
ללכת בדיוק בזמן הנכון.
להימנע משפתיים צוננות.
בכל מקרה לא לישון במיטה זרה.

אם כן, אז לקום בשחר אפלולי
לצאת חרש חרש לא להקיא
כמו בן דמותו החתולי
על השטיח בסלון.

אבל, מה לעשות, מדובר
בִּנְטייה טבעית להגזמות. סוּפה
בקוער מפרשה אותו תישא, למיוחל
אותו תנחית כבר מתרווח מתביית
במין מקום לא לו, בלו"ז צפוף
חושב שפתיים יובילוהו
בעגלוליוּת קסומה
ירדימוהו בַּחָלָב
המתקתק.

שאול בן שאול. גבר ואישה. 30x40 ס"מ. צבעי עיפרון על קרטון ביצוע.

הייקו

גולה בארצי
הולך על קצה צוק - נופל
קם כמו ציפור אש.

כּוֹס ישועות

(מתוך מחזור "נחמני - ארלוזורוב")

אדם עם כל הצער
מיד בהגיחו החוצה מבטן אמו האלוהית
מגורש אל ארץ לא נודעת.
הוא לבד.
הוא הולך והולך.
ובוכה. זה מותר.
ובלבד שהבכי ברבות הימים
יהפוך לתוגה - היא ההשתקפות
המזוקקת מעצם הקיום
ולא לרחמים עצמיים
הלא הם היפוך
הישועות
אותן ימצא
בכּוֹס מאלוהיו
הנובע רק מתוך עצמו.

הייקו

איש של שום מקום
בלי תפיסת עולם - כותב
על קירות ריקים.

הייקו כפול

הריק הלוחש
לא חשוב מה ומהר
והרבה יותר.

עיניים גדולות
טורפות עולם ומלואו
שלא מתעכל.

מיתר רוטט

כמו אלוהים
אישה לא גומרת.
לכל היותר היא באה
לביקור קצרצר
מתרשמת
ומיד
היא ממשיכה
לנוע הלאה
והלאה
ברצף הפלאי של החיים
רוטטת לה כמו מיתר
ביקום אינסופי.

הייקו

קיץ מתפוגג
סתיו מתגנב עם הטל
ערגת איילות.

הייקו כפול

סיפור אהבה
גרגירי אבק קוסמי
זוהר אלוהי.

דברים בוהקים
נועדו להתפוגג
במפח נפש.

המופע

לכל אדם יש מופע
שאין בלתו - הצגת חייו.
הוא מנכ"ל תיאטרון
הקודח במוחו
שופך אור
בכל פינה אפלולית
בנבכי נפשו - הוא גם המפיק.
הוא גם הבמאי.
והעיקר
הוא
המלהק.
בחירת הנפשות הפועלות
גורלית כי בו זמנית
למען התסבוכת
העלילתית
הוא שחקן
בהצגות של אחרים.

הייקו

מתוך האופל
מילה צבע צליל ואור
מזמור לטבע.

הייקו כפול

שיאה - קרן אור
פיוטים שירי מזמור
פרפרים עפים.

תחתיתה - אופל
היא לו הוא לה אחיתופל
עכברים רצים.

גם חילוני

גם חילוני
בכל רגע נתון
או סמלי מבחינתו
צריך לחשוב אני ניצב
כלי ריק עני ממעש
מול עצמו
מול הלא מושג
מול השלם המיוחל
מול הכמיהה אל הלא נודע
וללכת הלאה
והלאה
באותה זרימת חיים
מתונה - מתמשכת
שמצטיירת כמו מזימה משונה.
ועל אף זאת חלה עליו
חובת השמירה
על יציבה
נפשית.

הייקו

חג - רק סביב עצמי
קודח מחילת אור
נמלט אל הים.

הייקו זוגי

הכל באישה
ערווה - טוב כמו צפיחית
עם דבש וחלב.

הכל בגבר
אבקן - הוזה ניחוח
פרי האלוהים.

שלוש פעימות

(מתוך מחזור "משוררת שחורה")

סיפור של אהבה מתחיל נפלא
מבט ראשון - עולם נברא
הנשמות שם אור גנוז
המחשבות חרוז ועוד חרוז
אלוהים אומר חלק וחד
למה לא תהיו בשר אחד.

הימים ימים קסומים
במשוואה רק שני נעלמים
הלילות לילות קטיפה
מהרקיע השביעי היא מרעיפה
גשם נדבות ועוד יותר - מאותו ניחוח משכר.

סיפור של אהבה רץ עם הזמן
מבט נוסף - היכן לאן
העתיד צופן מסע מתיש
בו נצרף קשר בין אישה ואיש
אלוהים אומר כמה מילים
למה לא תהיו כמו נמלים.

הימים פחות קסומים
במשוואה יותר נעלמים
פה ושם לילות קטיפה
רק בשעת רצון היא מרעיפה
טיפה או שתיים לא יותר - מאותו ניחוח משכר.

סיפור של אהבה אחת דינו
אם לא עונים יום יום בעניינו
תנאי הכרחי כנות ורוך
לתת ולקבל לאין ערוך
אלוהים ממציא להם מחילה
הנה באה שעת הנעילה.

מחפשים ימים קסומים
במשוואה המון נעלמים
איפה הם לילות קטיפה
ומי ימצא שם את המרעיפה
מהחלום שכל אחד זוכר - מאותו ניחוח משכר.


שאול בן שאול

***

לקריאה נוספת:
יומני לאה גולדברג
סטיבן קינג / על הכתיבה

מה יש במעי העיוור? - מחווה לדיימון ראניון וסיפורי המופת שלו
פחות הוא יותר: היכרות עם יצירות שעושות את המקסימום מהמינימום

מסיכת רשע / ברטולד ברכט

noreply@blogger.com (Unknown) — Thu, 20 Aug 2015 06:50:00 +0000

על הקיר בחדרי תלויה גלופה יפנית,

מסיכה של שד רשע, משוחה בלכּה זהובה.

תוך הזדהות אני רואה

את ורידי המצח הנפוחים, המעידים

כמה גדול הוא המאמץ להיות רשע.

מתוך "שכלול היכולת" / משה פלדנקרייז

noreply@blogger.com (Unknown) — Thu, 20 Aug 2015 06:40:00 +0000

ברור שמבין שלושת הגורמים הקובעים את התנהגותו של האדם - תורשה, חינוך וחינוך עצמי - רק החינוך העצמי נתון במידה ניכרת ברשותו של המעוניין בדבר. הבעיה היא במה, ובעיקר כיצד, יוכל לעזור לעצמו. הדרך שאנשים נוקטים בדרך כלל היא לבקש את עזרתו של מומחה. במקרים קשים זוהי אמנם הדרך הטובה ביותר, אלא שרוב האנשים אינם חשים צורך, ואף לא רצון, לעשות זאת, וספק אם פניה למומחה תועיל הרבה. העזרה העצמית היא, בסופו של דבר, הדרך היחידה הנתונה לכל אדם.

לודוויג ואן בטהובן וצוואת הייליגנשטט

noreply@blogger.com (Unknown) — Wed, 15 Jul 2015 05:20:00 +0000

אחד התיעודים המרתקים והמצמררים ביותר בתולדות המוסיקה הוא "צוואת הייליגנשטט" שכתב לודוויג ואן בטהובן כשהיה בן 32, צוואה שהופנתה אל שני אחיו - קארל ויוהאן - ובה הוא מתאר את תהליך ההידרדרות השמיעתית שלו ואת השפעתה על חייו הרגשיים. הוא החל לאבד את שמיעתו בהיותו בשנות העשרים לחייו, ומאז שמיעתו הלכה והידרדרה עד מותו בגיל 57. במשך כשלושים שנה חי בטהובן עם נכות שאין מזעזעת כמוה עבור מלחין, כשהוא מתבסס כמעט אך ורק על שמיעתו הפנימית כדי להפיק מעצמו כ"כ הרבה מוסיקה, כ"כ הרבה יופי, כ"כ הרבה עומק רוחני ורגשי.

ילדותו של בטהובן היתה ילדוּת קשה, עשוקה, ילדוּת של ילד רגיש ועדין נפש שחי בצילו של אביו המתעלל והאכזר. למן ילדותו פיתח בטהובן דפוס של בריחה אל המוסיקה כמפלטו היחיד מהמצוקה שהיה שרוי בה, וכך חי את חייו גם בבגרותו - בודד, גלמוד, מנודה מחברת בני אדם. יש לציין שעד היום לא ידועה הסיבה למחלתו של בטהובן, ויש האומרים שמחלתו היתה מחלה אוטואימונית, כלומר מחלה פסיכוסומטית, כלומר מחלה שמשקפת את מצבו הנפשי.

"לאחיי קארל ויוהאן בטהובן. הוי, אתם, בני האדם, החושבים אותי לחדור שנאה, עקשן, מטורף או לשונא-בריות, מה מעוות וחסר צדק משפטכם! אינכם יודעים את הסיבה הנסתרת לאשר תדמינה עיניכם. מעצם ילדותי נטו לבי ורוחי לרגשי נועם של אהבה ושל חיבה, ומתמיד חשתי שנקראתי לבצע מעשים גדולים. אך העלו נא בנפשכם כי מזה שש שנים הנני קורבן להתקפה של מחלה חשוכת מרפא, המחמירה והולכת בשם סכלותם ובורותם של אנשי הרפואה; בעוד שהתקוות להטבה כלות והולכות מדי שנה בשנה, והנני נאלץ להשלים עם הקביעה שמחלתי כרונית, שריפוייה מצריך שנים רבות - אם הוא אפשרי בכלל! נולדתי בעל מזג חם ופעיל ונוטה לשעשועי-החברה, אולם עד מהרה נאלצתי לפרוש מחברת בני אדם, ולבלות ימיי בבדידות. ואם ביקשתי לעיתים להתגבר על כל אלה - הו, מה אכזרית היתה המכה שניתכה עליי משנתקלתי בה בכל פעם מחדש ונתנסיתי בייסורים בשל שמיעתי הלקויה! לא היו בי הכוח והאומץ לומר לבריות: 'הרימו קולכם - צירחו - כי חרש אנוכי!' הה! כיצד יכולתי להכריז על מום בחוש, שהיה קיים אצלי בשיא של שלמות - שלמות שאך מעטים מעמיתיי זכו לה, אם בכלל? אכן, את זאת לא אוכל לעשות! הלא תסלחו לי, איפוא, אם תראוני נרתע ומתבודד בעוד כולי שואף להתערב ביניכם. גדול שבעתיים אסוני, באשר הוא הגורם לאי-ההבנה באשר למניעי התנהגותי...".

וכך כתב באחת התקופות הקשות בחייו: "אסור לי למצוא מרגוע בחברת בני אדם, בשיחות רֵעים, בהשתפכות הנפש. בודד אני, בודד ומבוּדד. איני יוצא בין אנשים אלא אם ההכרח כופה זאת עליי. כמנודה אחיה, ואם אתקרב לחברה, תאחזני האימה שמא יבחינו במוּמי".

מה שמדהים הוא שלמרות הכל, למרות החירשות והדיכאון והכאב, בטהובן יצר מוסיקה כ"כ רבת פנים, מוסיקה שמשקפת נפש מורכבת מאוד - שמחה ועצובה ואופטימית ופסימית ודרמטית ולירית ופשוטה ומורכבת ועוצמתית ורכה ועצובה ורגועה ושובבה ועליזה ומלאת פאתוס... כ"כ הרבה רגשות, כ"כ הרבה נפש. למרות הכל, למרות הכל. אמן מדהים, דגול, ענק. אדם משכמו ומעלה, נפיל בין בני אדם.

אומרים שמילותיו האחרונות של בטהובן היו: "אשמע בשמיים". אני מקווה שהוא אכן הגיע למקום בשמיים שבו הוא שומע, שומע סוף סוף...

מה יש במעי העיוור? - מחווה לדיימון ראניון וסיפורי המופת שלו

noreply@blogger.com (Unknown) — Thu, 21 May 2015 09:10:00 +0000

מהן הסיבות שמניעות אותנו ליצור? מה מניע את לידתה של יצירה? האם תמיד המניעים שלנו ליצור הם נפשיים ואמנותיים טהורים ללא שום התערבות חיצונית וחומרית? ובכן, לשאלות האלה יש הרבה תשובות, חלקן עלולות להיות אפילו מוזרות ומשונות לעיתים, ובהקשר הזה נתקלתי בסיפור יוצא דופן ומשעשע אודות דיימון ראניון - הסופר והעיתונאי - ואודות המקרה המוזר שגרם לו להתחיל לכתוב את הסיפורים הקצרים המופתיים שלו. והחלטתי לשתף אתכם בסיפור הזה - גם כי הוא יפה ומצחיק, וגם כי אפשר ללמוד ממנו דבר או שניים על המוטיבציה ליצירה...

לפני שניגש לסיפור המדובר, אני רוצה להכיר לכם את דיימון ראניון ואת סיפורי המופת שלו - מעין מחווה לסופר גדול שאני מאוד מאוד אוהבת. את סיפוריו של דיימון ראניון (1946 - 1880) הכרתי בשלב די מאוחר בחיי. יום אחד בעלי ואני שוחחנו בענייני ספרות והוא הזכיר את דיימון ראניון, וכשאמרתי לו שאני לא מכירה אותו הוא אמר לי "מה???" והודיע לי נחרצות שאני חייבת להכיר אותו, ויהי מה. ומאחר שאני לא נוהגת להתווכח עם בעלי אלא בשעה של הכרח גמור ורק כשממש נחוץ לי ומתחשק לי להתווכח איתו - הסכמתי איתו שאני חייבת להכיר את ראניון, ויהי מה. לפיכך החלטנו לרכוש את סדרת הספרים של ראניון - בתרגום המופתי לעברית של אליעזר כרמי. כשקראתי את הסיפורים בפעם הראשונה לא ממש התלהבתי מהם. השפה הראניונית היא שפה מיוחדת במינה ובהתחלה היה לי קשה להבין אותה. מה גם שהסיפורים כתובים תמיד בלשון הווה - גם כשעלילת הסיפור מתרחשת בעבר או בעתיד - ולא הבנתי על מה ולמה הם כתובים ככה ומה בדיוק הסיפור שלו - של ראניון זה - ולמה להמציא שפה חדשה כשהשפה הרגילה מספיקה לגמרי בעיניי. אבל עם הזמן התחברתי יותר ויותר לאווירה של הסיפורים שלו - ונדלקתי. נדלקתי מאוד מאוד מאוד. וקראתי בהם שוב ושוב, ובכל קריאה נוספת נהניתי מהם יותר ויותר, כשהקושי בהבנת השפה הראניונית נפתר מאליו עם הזמן. הספרים של ראניון שקראתי הם: כל אנשי הברודווי, טיפוסים קשוחים, שמונה לאחת, ברנשים וחתיכות, הברוקלינאים, ואני ממליצה בחום לקרוא כל אחד ואחד מהם.

יחד עם זאת, חשוב לי לציין שהספרים הנ"ל כוללים לא רק את הסיפורים הקצרים של ראניון אלא גם סוגי כתיבה נוספים מפרי עטו, כמו למשל כתבות עיתונאיות אקטואליות לזמנו של ראניון, רשומות של מחשבות והרהורים בתחומים שונים, רשומות קצרות מסוג "אדוני העורך!" (שהן חביבות למדי לדעתי), רשומות של זכרונות מבית אביו, ועוד סוגים שונים מכְּתביו של ראניון. מבין אלו יש כְּתבים טובים יותר או פחות אבל באופן כללי הכתבים הללו נופלים מאוד ברמתם מהסיפורים הקצרים שלו - לפחות בעיניי. כשאני קוראת את הסיפורים הקצרים ועוברת מהם לסוגי הכתבים האחרים אני מרגישה ברוב המקרים שאני עוברת מכתיבה של אמן לכתיבה של עיתונאי - וההבדל ביניהם הוא ממש תהומי. בעוד שהאמן עוסק במהותי והפנימי - האל-זמני, העיתונאי עוסק בשטחי והחיצוני - הזמני. כשאני קוראת את כתביו של ראניון אני תמיד תוהה לגבי הפער בין שני סוגי הכתיבה הראניונית - איך בתוך אותו אדם יכולים לשכון גם אמן וגם עיתונאי? לאלוהים פתרונים.

המאפיין העיקרי של הסיפורים הקצרים הוא הכתיבה השנונה והססגונית, כתיבה מלאת גוזמאות ותיאורים ציוריים גדושים הומור ועסיסיות, חמלה ואנושיות, והתבוננות חודרת ומעמיקה בנפש האדם. הטיפוסים והדמויות שראניון מציג בסיפוריו הם אנשים מכל השכבות ומכל המעמדות - ובעיקר דמויות מהעולם התחתון הניו-יורקי - טיפוסים ססגוניים שאת כולם הוא מכיר תוך כדי "שוטטות" ו"הזדחלות" ו"שריצה" בחברה כזאת או אחרת, כשדמותו של ראניון עצמו בסיפור היא אדישה, לכאורה בלתי מתעניינת במתרחש סביבה, דמות מיתממת שנגררת לסיטואציות מבלי שיש לה שליטה עליהן. הוא עצמו מתואר בסיפורים כ"ידוע לכולם כברנש המשוטט בסביבה ותו לא", וכ"הנני נמנה על סוג הברנשים שלעולם אינם עסוקים מכדי לארח חברה למאן דהוא". כך יוצא שראניון נכנס למצבים שונים ומשונים, ומי אם לא הוא יצליח לתאר לנו את המצבים האלה במיטב הכישרון ובעט מחודד כתער?

תוכלו לקרוא עוד על אמנות הסיפור של ראניון בשתי כתבות מעניינות: כאן תוכלו לקרוא מאמר שנקרא "דמות המלאך כאיש אלים", וכאן תוכלו לקרוא מאמר מעניין שנקרא "ניו-יורק של דיימון ראניון - מהמרים, זונות וגנגסטרים בפרוטה". שני המאמרים הללו שמים דגש על היבט חשוב של סיפורי ראניון: היפוך היוצרות. נדמה שנקודת המבט שתופסת את מרכז הבמה בסיפוריו של ראניון היא נקודת המבט של האנדרדוג - איש העולם התחתון, הפושע. במקרים רבים מי שמספר את הסיפור הוא למעשה הפושע, שהופך בסיפוריו של ראניון לדמות מורכבת ועגולה בעלת אישיות חיובית ומעוררת הזדהות, ואילו הדמויות הנורמטיביות (שנציגיהן הבולטים הם ה"כפתורים" - השוטרים) מתוארות בסיפורים כדמויות שליליות שרק מפריעות לאותם פושעים חביבים ותמימים לבצע את זממם. היפוך היוצרות הזה מעניק לסיפורי ראניון רעננות ומקוריות אין קץ.

ומילה אחרונה לגבי התרגום לעברית. בעלי, שהוא דובר אנגלית כשפת אם ועורך ומתרגם במקצועו, קרא כמובן את המקור באנגלית והוא טוען שהתרגום של אליעזר כרמי הוא גאוני, לא פחות. ולדעתו, התרגום לעברית במקרים רבים אפילו עולה על המקור. ואילו אני לכשעצמי, בכל פעם שאני קוראת את סיפוריו של ראניון, אני ממש מתענגת על יופיה של השפה העשירה בדימויים, בצבעים, ובהרבה מאוד עומק וחוכמת עשייה. לכן אני ממליצה בחום רב לקרוא את ספריו של ראניון בתרגומו של אליעזר כרמי, ולהנות מכל רגע.

***

על מנת שתוכלו לחוש באופן בלתי אמצעי את סגנון כתיבתו של ראניון, אני מביאה כאן מספר ציטוטים מתוך הסיפורים שלו. אתם מוזמנים לקרוא וליהנות.

*

ובכן, האביב יורד על העיר ניוארק שבמדינת ניו-ג'רסיי, ויום נאה אחד אחר הצהריים אני שורץ שם ברחוב הראשי בחברת טיפוס שמוצאו מהעיר קליבלנד, מדינת אוהיו, ומה כינויו של אותו ברנש אם לא 'ינשוף', ומה אנחנו עושים שם יחד אם לא מעלים גירה ומלהגים בעניין זה ואחר, כאשר מי מופיע לעינינו אם לא חתיכה צעירה ועסיסית-למראה מאוד-מאוד-מאוד.

(מתוך "בת השומר" / הברוקלינאים)

*

"הגולאש נראה לי בסדר גמור", מצהיר לי הברנשון הגוץ וקולו מגומד וחלוש, בהתאם למידות גופו, "אבל האמת היא שאינני בוכה בשל הגולאש. בעצם, אני שופך דמעות על החיים העצובים שלי, אחא". ומיד הוא מוסיף ומגלה את אוזני עוד ועוד: "אמור לי, אחא, האם אתה יודע מה זאת אהבה?".

ובכן, כשאני שומע את ההצהרה הזו נהיר לי מניה-וביה מה מציק לו לאותו צימוק. בסוגיה זו אוכל לקבוע אל-נכון; אם אני מאסף את כל הדמעות הנשפכות על פני הברודווי מעיניהם של אזרחים מאוהבים הריני אוגר בידי מלאי מספיק להתחרות בהצלחה בשני האוקיאנוסים הרבוצים משני עברי היבשת האמריקאית ואף מותיר ברשותי די נוזלים לסלק מהשוק גם את אגם-המלח הגדול. ברם, עלי לרשום כאן למען ההיסטוריה את העובדה שאישית-כשלעצמי אינני מאוהב מעולם ואני מקווה בכל לבי שכך זה נשאר גם בעתיד, פרט למקרה של תאונה-בלתי-נמנעת. וזאת משום שלדעתי אותו עניין הקרוי אהבה איננו אלא תעלול-תעמולה שכולו אונאת-הציבור, ואת השקפתי זו אני משמיע בו במקום באוזני הבוכה מולי אל תוך הגולאש ההונגרי שלו.

(מתוך "טוביאס הנורא" / הברוקלינאים)

*

אולם אם ברנש זה נחשב מוזר-למראה בעיניי, הנה כלביו השניים נראים לי מוזרים כפל כפליים. יש להם לכלבים אלה גולגלות גדולות, ולסתות עצומות המשתלשלות ויורדות להם כלפי מטה כלסתותיו של משחק-קלפים זקן ועייף, ולכל גולגולת צמודות להם זוג אוזניים גדולות כסדיני-מיטה ממש, שתיים לכל כלב. נוסף לכל אלה יש להם לכלבים אלה פרצופים מכורכמים וקמוטים, ועיניים גדולות ומעוגלות הנראות עצובות כל כך שאני מאזין מיד ומחכה לשמוע אם אין הם פורצים בבכי, כלבים אלה שלו.

(מתוך "גששי הברודווי" / ברנשים וחתיכות)

*

הוא מזדחל ערב אחד למזללתו של מינדי בחברתה של נקבה שמנה כל כך שיש הכרח לצרף לה שלושה שולחנות יחדיו על מנת לארגן לה מקום ישיבה מספיק, ומסתבר שאישיות זו אינה אלא מיס ויאולטה שומברגר. משקלה אולי מגיע ל-250 ליטראות אולם היא אינה חתיכה זקנה כלל ועיקר, ואינה מכוערת - למרות הכל. יש לה פרצוף מעוגל בגודל של שעון-העיר, ומערכת פימות המספיקה לשמש מדרגות-חירום בבניין הגון, אולם יש לה שיניים נאות, וחיוך מלבב, וקול צחוקה מהדהד כל כך שהוא מפריח את הקצפת מעל עוגת תות-שדה על שולחן הנמצא כחמישים רגל ממקומה, ומעורר את חמתו של אחד הלקוחות ששמו גולדשטיין, המתכוון אותה שעה לפתוח באכילת אותה עוגה-בקצפת.

(מתוך "נתח פשטידה" / ברנשים וחתיכות)

*

על כל פנים, לילה אחד לפני שש או שבע שנים, מתייצב 'המלך' או'הארא במקומו הקבוע לפני מזללתו של מינדי שעל פני הברודווי ואיתו יצור כחוש שכולו רגליים צנומות וצמות עלובות, ומי היא היצור הזה אם לא זאטוטית זעירה כבת תריסר שנים, ועד מהרה מסתבר שזאטוטית זו אינה אלא בתו של 'המלך' או'הארא, והוא נוטל אותה עימו ומשגיח עליה משום שאשת-חיקו-הנצחית, מרת או'הארא, לוקה אותו זמן בחולי כלשהו. בו במקום קופץ לואי 'קלף-אחרון', ספסר ההימורים, ומשלח את ידו לצבוט לה לזאטוטית בלחייה, ומצהיר כך: "שמעי; אם את היא בתו של 'המלך' או'הארא, הרי שהנך נסיכה". כך אומר לה לואי קלף-אחרון, "ואם כן - מה שלומך, הוד רוממות?".

(מתוך "הנסיכה או'הארא" / שמונה לאחת)

*

אותו זמן, כשהנסיכה או'הארא מתייצבת לראשונה לפני מזללתו של מינדי, הריהי מכוערת כעמוד-חשמל מרוח ברפש, ואולי אף יותר ממנו, מה עם הנמשים המשונים על פרצופה פה ושם, והרגליים הכחושות כגפרורים, והצמות האדמוניות כעין זנבות-עכברים, ומה עם כמה שיניים משונות המזדקרות לה מתוך לקקנה, בעוד שמשקלה כולו מגיע לכדי שלושים קילוגרמים אף בשעה שהיא ספוגה מי גשם מכף רגל ועד ראש, ואילו במקום להשיב לאזרחים השונים על שאלותיהם בנימוס ובכבוד כיאות לזאטוטית המשוטטת לילות על לילות על פני הברודווי היא רק משמיעה חריקות-צחוק עצבניות; ברם, מסתבר ש'המלך' או'הארא הזקן מחשיב אותה מאוד, למרות כל המגרעות הללו.

(מתוך "הנסיכה או'הארא" / שמונה לאחת)

***

עד כאן הציטוטים מתוך הסיפורים. וכעת נעבור לסיפור על המקרה שהוביל את ראניון להתחיל לכתוב את הסיפורים הקצרים שלו. הסיפור לקוח מתוך הביוגרפיה של ראניון, ונקרא "מה יש במעי העיוור?".

יש סיפור שתוכל לשמוע על פני הברודווי אם אתה מוצא את הברנש המתאים שישמיע לך אותו, ואם אתה תופס אותו בשעת הלילה הנוחה להעלאת גירה של זכרונות ישנים. ראשית האירוע האמור בשנת 1929, כשהצללים המאיימים של המשבר הכלכלי החלו להתפשט על פני היבשת שלנו. מצוקת המיתון חיסלה כמעט לחלוטין את הבזבזנות הקלילה שציינה עד כה אזרחים רבים על פני הברודווי, וכמה מהבולטים שבהם גילו לפתע שהכסף - אשר נחשב בעיניהם עד כה רק אמצעי-חליפין המשמש אותם לצורך הימורים על סוסי מירוץ או על תוצאות קרבות איגרוף - דרוש להם, בעצם, להשגת מזון ומקום מגורים. לפי אותו סיפור מסתבר שבדיוק בתקופה זו סר דיימון ראניון אל הרופא שלו לבדיקה כללית. אומרים שהעיתונאי הנודע נטרד מאז ומתמיד בעניין בריאותו, והיו שהגדירו אותו היפוכונדר.

משסיים הדוקטור את בדיקותיו הורה לראניון להתלבש - ובינתיים שוטט על פני החדר הלוך ושוב. הבעת פרצופו של הרופא לא מצאה חן בעיני ראניון.
"מה פסק הדין, דוק?" שאל.
"זה התוספתן... המעי העיוור שלך".
"מה איתו?"
הדוקטור שב להפסיע סחור סחור. הוא הדליק סיגריה. "צריך לסלק אותו החוצה", הודיע לראניון כשהוא מבטא כל מילה בנפרד, לאט לאט.
פניו של ראניון חוורו. דומה שהדם אזל מפרצופו, וקיבתו התהפכה בקירבו כמו סחרחרת שיצאה מכלל שליטה.
"אתה בסדר?" מיהר אליו הרופא, מופתע וחרד על התקף פתאומי כל כך; לפי אומדנו - בטרם זמן.
"לא, אני לא בסדר", השיב דיימון. "מעולם לא חשתי גרוע יותר".
"אתה מתנהג בילדותיות", אמר הדוקטור, "בעצם אין לך שום סיבה לדאגה. הניתוח - אפנדיקטומיה; כריתת התוספתן - נחשב כיום פעולה פשוטה ביותר, יחסית. אחוז התמותה בניתוחים הללו איננו עוד כפי שהיה בעבר".
"אני יודע", השיב לו ראניון. "ייתכן שהמימצאים הסטטיסטיים שלך נכונים, אבל רק בשבוע שעבר אושפזו שלושה מהמכרים שלי לניתוחי תוספתן - ויצאו משם על אלונקה, במכוניותיהם של קברנים".
"מקריות בלבד, תזוויג-אירועים ביש מזל, בחורי", הכריז הרופא.
דיימון ניגש אל מיכל מי השתיה הצוננים ולגם מלוא הכוס. אחר כך לגם עוד כוס.
"דוקטור, האם הניתוח הזה באמת נחוץ לי?"
"נחוץ מאוד. חיוני. הכרחי".
דממה כבדה השתררה בין שני הגברים.
"אוקיי", הכריז ראניון לבסוף, "אם כך אני רוצה שהמנתח הטוב ביותר במדינה יבצע את הניתוח - בבית החולים הכי חדיש בעיר, תוך נקיטת כל אמצעי אפשרי למנוע סיבוכים וכשלונות".
"ראניון", הגיב הדוקטור בשמץ קוצר רוח, "אתה היפוכונדר".
"אני לא שם יריקה על מה שאני, לעזאזל. מנקודת ההשקפה שלי - אני יפה תואר, מחונן ומוכשר מכדי להתעורר מת בגילי הנוכחי. עלי להשיג את השירות הרפואי המשובח ביותר שאפשר לקנות בכסף".
"מבצע כזה יעלה ביוקר".
"כמה?"
"לפחות חמש מאות דולר".
ראניון מצא לו כיסא והתיישב בו לאיטו. היתה זו מהלומה מוחצת.
"חמש מאות דולר", מילמל בלחישה, "כשבחשבון הבנק שלי יש לא יותר מחמישים ירקרקים. זוהי תקופה קשה..."
"אתה יכול להתנתח בבית החולים העירוני", הציע הרופא.
ראניון שיגר אליו מבט קטלני. כעבור רגע קם על רגליו, לבש את המעיל, חבש את המגבעת וניגש לדלת. כשנעצר על הסף אמר לרופא: "תתחיל לארגן הכל בדיוק כפי שאמרתי".

ראניון מיהר לחדרו במלון פורסטר - מספרים עד היום בעיר הגברים - נעל על עצמו את הדלת, הציב את מכונת הכתיבה באמצע השולחן, ערם לצידה האחד צרור גליונות-נייר והעלה אריזה של עשר חפיסות סיגריות לצידה האחר. במשך שתי שעות רצופות התחבט, עישן, חיסל חפיסת סיגריות והטיל לפח תריסר גליונות שכתיבתם לא עלתה יפה. הוא לא נואש והתחיל מחדש, וכך הופיעו בכתב השורות הראשונות של סיפורו הראשון - "עניין של בוץ" - הסיפור הראשון מתוך שרשרת ארוכה של סיפורים קצרים שהפכו את ראניון ברבות הימים למיליונר...

*

עד כאן הסיפור. מסתבר שאפילו פחד מניתוח התוספתן יכול להוות מוטיבציה מצוינת ליצירה מצוינת. ונראה לי שעכשיו אנחנו יכולים לענות יפה על השאלה "מה יש במעי העיוור?". מסתבר שיש בו הרבה סיפורים מאוד-מאוד-מאוד יפים...

***

לקריאה נוספת:

יומני לאה גולדברג
סטיבן קינג / על הכתיבה

הסיפור המופלא שכן ייאמן על יואב ומרב ופגישתם הניסית

מחווה ליצירתו של שאול בן שאול: שירי הייקו ויצירות נוספות
פחות הוא יותר: היכרות עם יצירות שעושות את המקסימום מהמינימום

מתוך ראיון עם ג'רי סיינפלד

noreply@blogger.com (Unknown) — Thu, 21 May 2015 09:05:00 +0000

יש כנס קומיקאים בלאס-וגאס. יש שם סוכנים ואמרגנים וציידי כישרונות מכל התכניות, ויש להם סמינרים וקבוצות דיון. אני הייתי רוצה לנהל את הדבר הזה. הייתי מעיף את כולם, מביא את כל הקומיקאים לחדר גדול, ותולה שם שלט שכתוב עליו: "פשוט תעבדו!" ואז הייתי שולח את כולם הביתה. כולם רוצים לדעת אם יש דרך לעקוף את כל העבודה, ואני כאן כדי להגיד לכם: "אין". אם אתם רוצים ללמוד את המקצוע, זה מה שצריך לעשות. פשוט - תעבדו!

רשימת המאמרים בבלוג

noreply@blogger.com (Unknown) — Wed, 12 Feb 2014 18:30:00 +0000

לפניכם רשימת המאמרים בבלוג, מחולקים לפי נושאים. הכנתי את הרשימה הזאת על מנת לעזור לכם להתמצא בבלוג ולגלות מאמרים שייתכן ולא הכרתם עד היום. אני מקווה שהרשימה הזאת תמלא את ייעודה, ושתהנו מהאפשרויות שהיא פותחת בפניכם.

מוסיקה:

תיאוריה במוסיקה

תורת הקונטרפונקט

תורת ההרמוניה

תרגיל בהרמוניה חופשית

פיתוח שמיעה

המיתוס של שמיעה אבסולוטית

תרגילים בפיתוח שמיעה למתחילים ומתקדמים

תירגול שמיעה הרמונית

מדריך לבחירת מסלול לימודים מוסיקלי

הילדים שלנו - על חינוך מוסיקלי ואמנותי לילדים ונוער

מי ששר - על השפעתה החיובית של השירה וכלים בסיסיים לפיתוח קול

מה הקהל שמע? - על לימודי תיאוריה והכרת טבעם של החומרים המוסיקליים

הטוב, הרע והפשטני נורא - תרגיל בהאזנה מודרכת עם הסרט "101 כלבים וגנבים"

נפש ויצירה:

נפש ויצירה

יסורי היצירה

אני בסדר אתה בסדר

"אני בסדר אתה בסדר" בחיי היצירה

דימוי האמן והשפעתו על חיי היצירה: התבוננות וכלים מעשיים

כתיבה טיפולית - על ניקוי הנפש והתבוננות פנימית

הזוגיות ככוח ריפוי הדדי: ד"ר הארוויל הנדריקס ותיאוריית האימאג'ו

על מודעות עצמית ושינוי הרגלים

סור מרע ועשה טוב (או: ההנאה כתרופה)

כוחו של הלא-מודע: האוטוסוג'סטיה לפי שיטת אמיל קואה

שנה טובה, שנה תודה

לבנות מדרגות לירח - על חולמים, על קוטלי החלומות, ועל האומץ להעז ולחלום

רעב, שובע וסיפוק צרכים - על הטיפול הנפשי ותהליך הריפוי ותרומתם לחיי היצירה

אליזבת גילברט - על אגו, מוזות, ומה שביניהם

שקט, כאן מופנמים - על מופנמוּת ומוחצנוּת והשפעתן על חיי היצירה

אמן נולד: "מדינה צפה" מאת יואב כהן

תרבות ואמנות:

קונסוננט ודיסוננט: יפה ומכוער?

הקונסוננט והדיסוננט: כשהשטן אינו קיים

משל האיש המשוגע - מתוך "המדע העליז" מאת פרידריך ניטשה

המיתוס של פיטר פן: אובדן הילדוּת

פרנצ'סקה וודמן: כרוניקה מצולמת של מוות ידוע מראש

הסרט בילי אליוט

סטיבן קינג / על הכתיבה

יומני לאה גולדברג

איימי ויינהאוס: דמותה של טרגדיה

מה יש במעי העיוור? - מחווה לדיימון ראניון וסיפורי המופת שלו

פחות הוא יותר: היכרות עם יצירות שעושות את המקסימום מהמינימום

לודוויג ואן בטהובן וצוואת הייליגנשטט

מחווה ליצירתו של שאול בן שאול: שירי הייקו ויצירות נוספות

שונות:

פתיחת אתר המוסיקה שלי

הסיפור המופלא שכן ייאמן על יואב ומרב ופגישתם הניסית

המיתוס של שמיעה אבסולוטית

noreply@blogger.com (Unknown) — Wed, 12 Feb 2014 15:00:00 +0000

הרשומה שלפניכם היא חלק ממאמר יותר גדול שכתבתי כאן בבלוג ונקרא "פיתוח שמיעה". במאמר זה אני מסבירה דברים בסיסיים אודות פיתוח שמיעה, ובין הדברים שאני מסבירה שם נמצא גם החלק הזה - המיתוס של שמיעה אבסולוטית. את החלק הזה העתקתי והדבקתי כלשונו ברשומה שלפניכם, ועשיתי את זה כי רציתי להבליט ולהדגיש אותו. למה? משום שהמיתוס של שמיעה אבסולוטית הוא נושא רגיש ובעייתי שפוגע פעמים רבות מידי בהתפתחותם המוסיקלית של תלמידים, וחשוב בעיניי להאיר אותו ולנקות אותו מאמונות תפלות ופחדים שכרוכים בו. לכן החלטתי להביא את החלק הזה של המאמר כרשומה נפרדת ועצמאית - כדי להפוך אותו ליותר נגיש עבורכם. ניתן לקרוא את הרשומה בלי שום קשר למאמר פיתוח שמיעה, אבל עדיף כמובן לקרוא את המאמר השלם - על מנת לראות תמונה יותר מלאה של הנושא הזה. ובכן, מהי שמיעה אבסולוטית? והאם היא אכן שמיעה יותר טובה משמיעות אחרות? על אלה, ועוד, ברשומה שלפניכם.

ישנם שני סוגי שמיעות שיש להם שם: שמיעה יחסית ושמיעה אבסולוטית. שתיהן מתארות יכולת לזהות גובה צליל באופן מדויק וחסר הֶקשר. מי שיש לו שמיעה יחסית זקוק לצליל ראשוני ידוע מראש שלפיו הוא מזהה את שאר הצלילים, ומי שיש לו שמיעה אבסולוטית מזהה כל צליל, ללא צליל ידוע מראש.

תלמידים רבים מרגישים רגשי נחיתות עזים ביחס לחבריהם בעלי השמיעה היחסית או האבסולוטית. המיתוס של השמיעה האבסולוטית עלול לשתק שמיעות אחרות, טובות לא פחות, רק בגלל הפחד והאמונה התפלה ש"אם אין לי שמיעה אבסולוטית אז כנראה שאני לא מוכשר". וזו טעות שחשוב לי לתקן אותה (גילוי נאות: לי עצמי יש שמיעה אבסולוטית, כך שאני לחלוטין אובייקטיבית בעניין הזה). למה אני מתכוונת? על מנת להסביר את כוונתי אתן לכם דוגמא מחוש הראיה:

אני מרכיבה משקפיים במספר די גדול. בלי המשקפיים שלי אני מרגישה כמו עכבר במבוך... אם רופא היה צריך להגדיר את הראיה שלי הוא כנראה היה אומר שיש לי ראיה "לא טובה". ובכ"ז, בתחומים מסוימים יש לי ראיה שבבית שלנו אנחנו נוהגים לכנותה בהומור "ראיה ביונית": אני מסוגלת לזהות חוסר דיוק במילימטרים, לפי הראיה שלי אנחנו מרכיבים מדפים בבית (אני מתפקדת על תקן "פלס אנושי"...), אני מסוגלת לאמוד כמויות מדויקות מאוד לפי הראיה, וכד'. אם כן, כיצד נגדיר את הראיה שלי? לא טובה? כן טובה? ולשם מה נגדיר אותה?

החושים הם תחום מורכב מאוד, בעלי איכויות ורבדים שאנחנו כלל לא מודעים אליהם. לכן כדאי שניזהר מאוד - הן כמורים והן כתלמידים - מתיוג מיותר וחסר ערך של השמיעה ל"סוגים". זה לא חשוב. חשוב להכיר את השמיעה שלנו. חשוב לפתח אותה. חשוב להקשיב. רוב תלמידיי עד היום היו בעלי שמיעה מצוינת - רגישה, עמוקה ומדויקת, אך לרובם הכמעט מוחלט לא היתה שמיעה יחסית או אבסולוטית אלא "רק" שמיעה טובה. ולעומתם, התלמידים המעטים בעלי השמיעה האבסולוטית שלימדתי היו מהגרועים בתלמידיי משום שהם סמכו יותר מידי על האבסולוטיות של השמיעה שלהם והפכו לתלויים בה לחלוטין (ורק שתדעו - תלות מוגזמת בשמיעה האבסולוטית מנוונת מאוד את השמיעה וגורמת לה להיות נוקשה וחסרת רגישות). ולא רק זה אלא שברוב המקרים הם גם היו מאוד שחצנים ומאוד אטומים לכל ניסיון ללמד אותם פיתוח שמיעה ("כבר יש לי שמיעה אבסולוטית, בשביל מה אני צריך להקשיב?? בכל מקרה אני כבר שומע הכל!").

האם נכון לומר שמי שיש לו שמיעה אבסולוטית אכן "שומע הכל"? לא, בהחלט לא. כפי שכבר ציינתי לפני כן, שמיעה אבסולוטית היא שמיעה חסרת הֶקשר. מי ששומע אבסולוטית יכול לזהות צלילים נפרדים, אקורדים נפרדים וצלילים נפרדים במנגינות - אבל לא יותר מזה. ז"א - מדובר בסוג שמיעה מאוד מוגבל ומגביל שעלול לפעמים אפילו להפריע להקשבה. על מנת לשמוע את המוסיקה כיחידה שלמה, אורגנית, בעלת קשרים רבים בתוכה - יש לפתח את השמיעה האבסולוטית אל מעבר לחוסר ההקשר של הצלילים הנפרדים, כך שנוכל לזהות את הצלילים הנפרדים כחלק מהמערכת שבתוכה הם נתונים. אחרי הכל - מוסיקה היא שפה, וממש כמו בכל לימוד אחר של שפה אנחנו לומדים לזהות לא רק את האותיות אלא גם מילים, משפטים, פיסקאות, וכד'. האם היינו מסתפקים בזיהוי האותיות וטוענים שאנחנו "כבר שומעים הכל" ומכירים מצוין את השפה רק עפ"י זיהוי האותיות שלה? לא, כמובן שלא. לפיכך, כפי שאתם רואים, גם תלמידים ששומעים אבסולוטית צריכים לפתח את השמיעה שלהם, ולא להסתפק אך ורק בשמיעה המוּלדת שלהם.

בסיכומו של עניין, אני ממליצה לכל אחד לקבל את השמיעה הטבעית שלו כפי שהיא, ולהמשיך לפתח אותה מהנקודה שבה היא נמצאת - ולא משנה אם היא אבסולוטית או לא. כמו כן, חשוב שנפתח את השמיעה בדרכים שמכבדות אותה ולא מנסות לכפות עליה דברים בלתי טבעיים. שמעתי על שיטות לימוד של פיתוח שמיעה שמנסות לפתח בכוח שמיעה אבסולוטית, ובעיניי זהו אבסורד שאין כדוגמתו משום שמדובר בהתנגדות לגוף ולחושים - ואיך אפשר לצפות שהחושים שלנו יתפתחו כשאנחנו מתנגדים להם? השמיעה הטבעית שלנו היא מתנת אל, ולדעתי עדיף שנתייחס אליה בדיוק כפי שאנחנו מתייחסים לכל מתנה אחרת שאנחנו מקבלים: בשמחה, בהנאה, ובתודה.

***

לקריאה נוספת:
שיעורי מוסיקה
תירגול שמיעה הרמונית
מדריך לבחירת מסלול לימודים מוסיקלי
תרגילים בפיתוח שמיעה למתחילים ומתקדמים
הטוב, הרע והפשטני נורא - תרגיל בהאזנה מודרכת עם הסרט "101 כלבים וגנבים"

כוחו של הלא-מודע: האוטוסוג'סטיה לפי שיטת אמיל קואה

noreply@blogger.com (Unknown) — Thu, 03 Jan 2013 16:00:00 +0000

"אין לי כוחות מגנטיים ואין אני בעל נס. אני חפץ ללמד אתכם כדי שתדעו לרפא את עצמכם" (אמיל קואה).

"הבלתי-הכרתי מראה כישרון ואמנות מפליאה במימוש אידיאה. אם המוח הוגה איזו מחשבה על עובדה, על מעשה שנשלם, על מצב שהפך ממש - הבלתי-הכרתי יממש אידיאה זו. יוצא, שאם נתמיד במחשבות על האושר - נהיה מאושרים; אם נחשוב על בריאות - נבריא; אם נחשוב על טוב - נהיה טובים. המחשבה שבה נהגה תמיד, אם רק בגבול האפשר היא, נוטה להיהפך לתנאי ממשי בחיינו" (מתוך "האוטוסוג'סטיה לפי שיטת אמיל קואה" / ס.ה. ברוקס).

לאחרונה קראתי בשנית ספר שקראתי לפני כ-10 שנים ורציתי לשתף אתכם בהתפעלות שלי ממנו. הספר נקרא "האוטוסוג'סטיה לפי שיטת אמיל קואה" והוא עוסק בהיבטים רבים ושונים של האוטוסוג'סטיה. אמיל קוּאֶה (1926 - 1857) היה בתחילת דרכו רוקח, וברבות הימים הפך למטפל בעל שם עולמי לטיפול באמצעות שכנוע עצמי (ראו כאן וגם כאן ביוגרפיות של קואה, באנגלית). כשקוּאֶה היה רוקח הוא הבחין בתגובותיהם של אנשים לתרופת ה"פלציבו" ובעקבות כך הוא פיתח שיטת ריפוי שמתבססת על האמונה ביכולת להירפא. היתה לו מרפאה בננסי (צרפת), ובמרפאתו הוא קיבל בכל יום עשרות רבות של מטופלים שבאו אליו על מנת להחלים ממחלותיהם. קואה לימד אותם כיצד לרפא את עצמם בעצמם, ובאמצעות שיטתו חולים רבים חזרו לעשתונותיהם במהירות מפליאה - כמעט ניסית. התיאוריה של קואה היא מאוד פשוטה, כמו גם שיטת הטיפול עצמה, מה שעלול לעורר אי אלו תמיהות בקרב ציניקנים החושבים שמחלה היא דבר מסובך, שריפוי הוא דבר מסובך, ושהחיים הם דבר מסובך. לא כך סבר קואה. החשיבה שלו כ"כ בהירה, כ"כ הגיונית, כ"כ אנושית ומעוררת התפעלות. במאמר שלפניכם אני מתארת בקצרה את הדברים העיקריים שעוררו את התפעלותי בגישתו של קואה, בתקווה שבכך אעורר גם את ההתפעלות שלכם. אתם מוזמנים להתפעל יחד איתי.

לפני שנתחיל במאמר, ברצוני לומר כמה מילים בנוגע לספר עצמו: הספר האוטוסוג'סטיה לפי שיטת אמיל קואה נכתב ע"י ס.ה. ברוקס, אנגלי שהגיע לצרפת בשנת 1921 על מנת לשהות במחיצתו של קואה וללמוד את שיטתו. מדובר בספר קטן (כ-150 עמודים, כולל הקדמות ותוספות שונות) שכתוב באופן מאוד ברור, מובנה מצוין, תמציתי, קולח ומרתק. פרקי הספר עוסקים בתיאור השיטה, בתיאור עבודתו של קואה עם המטופלים שלו, ובהסברים ברורים ותמציתיים לגבי יישום השיטה הלכה למעשה. הספר יצא לאור בעברית בשנת 1929 בתרגומו של משה פלדנקרייז. למיטב הבנתי הספר יצא מאז בכמה מהדורות, אולם המהדורה שברשותי היא משנת 1977 ויש לה כמה חסרונות בולטים שחשוב לי לציין אותם בפניכם. לא כ"כ ברור לי האם החסרונות הללו נמצאים בכל המהדורות של הספר, אולם אם אתם מתכוונים לרכוש את הספר כדאי שתהיו מוכנים לכך שעלולות להיות בו בעיות כגון עריכה גרפית ולשונית גרועה ושפה ארכאית וקשה לקריאה. העימוד של המהדורה שברשותי הוא גרוע מאוד, הפסיקים מופיעים באמצע השורה ולא בתחתיתה, המרכאות נראות משונות מאוד והטקסט כתוב בעברית קשה וישנה מאוד, לא קולחת. לי באופן אישי היה קשה לקרוא את הספר עקב הבעיות האלה. ייתכן שישנן מהדורות אחרות שבהן כבר תיקנו את המעוות, אולם הספר שברשותי העמיד בפניי אתגר קשה ביותר לקריאה. ובכ"ז - עמדתי באתגר וקראתי את הספר מתחילתו ועד סופו, ולא רק פעם אחת אלא אפילו פעמיים. למה? כי הוא ספר מרתק מאוד. ולכן אני ממליצה עליו בחום רב למרות הבעיות שיש בו. במאמר שלפניכם אני מציגה רק מעט מזעיר מהספר (יש לציין שכל הציטוטים שמופיעים כאן במאמר לקוחים מתוך הספר), והמאמר אינו מהווה בעיניי תחליף לקריאת הספר. מה גם שהמאמר שכאן הוא סוג של פרשנות משלי על תכניו של הספר, כך שמדובר בסוג של תיווך ולא בהעברה מדויקת של תכני הספר. קריאתו של הספר ויישום שיטתו של קואה מעניקים כלים מצוינים להתמודדות עם רוב הבעיות שאנחנו נתקלים בהן במהלך חיינו, בין אם מדובר בריפוי מחלות ובין אם מדובר בפתרון בעיות ושיפור כללי של איכות החיים. לכן אני מאוד ממליצה לקרוא את הספר.

האוטוסוג'סטיה:

"אבל חסרים אנו את ערכה האמיתי של האוטוסוג'סטיה כל זמן שאנו מביטים עליה כעל רפואה. ראשית היא אמצעי לתרבות עצמית, ואמצעי הרבה יותר כביר מאשר היה לנו עד עתה. היא מכשירה אותנו לפתוח הסגולות השכליות שאנו חסרים: היצרנות, כוח השפיטה, דמיון יוצר, כל מה שעוזר לנו להביא מפעל חיים לסופו המוצלח. רובנו חשים ביכולות שנגדעו, כוחות שלא התפתחו דיים, אימפולסים שהופרעו בגידולם. כל אלה הינם כעצים ביער בבלתי-הכרתי שלנו, אשר נשארו באִיבם מחוסר אוויר ושמש, מפני הצל שהעיבו עליהם שכניהם. בעזרת האוטוסוג'סטיה נביא בהם כוח צמיחה שיגדלם לפִּרְיה בחיינו ההכרתיים".

אוטוסוג'סטיה היא למעשה שיכנוע עצמי שאנחנו נוקטים כלפי עצמנו. סוג של שטיפת מוח, בעצם. "אני לא מסוגל", "אני לא אצליח", "אני יכול לעבור את המבחן הזה", "אני אנגן מצוין בקונצרט הזה", וכד' - כל אלו הן סוגסטיות שאנחנו אומרים לעצמנו פעמים רבות ביום, והן ניזונות מניסיון החיים שלנו, מהידע שלנו אודות עצמנו ומהדימוי העצמי שלנו. התשובה לשאלה "מי אני?" היא למעשה סיכומן של כל הסוגסטיות כולן, והיא אומרת: "אתה הוא מי שאתה מאמין שאתה", ז"א - אתה הוא מי שהצלחת לשכנע את עצמך שאתה. כך, כל חיינו נצבעים בצבע של הסוגסטיה העצמית שלנו, בין אם היא נכונה ובין אם לא. הנה ציטוט מהספר שממחיש זאת היטב: "הסוגסטיה העצמית הזאת הוא פרוצס רגיל בחיי יום יום. שימו נא קרש, אורכו עשרה מטרים ורוחבו עשרים וחמישה סנטימטרים, על הרצפה ותעברו עליו. איש לא ייכשל בעברו עליו. אבל מיתחו-נא אותו הקרש באוויר, בין שני מגדלים, ואיש לא יעז ללכת עליו, כי כל אחד יאמין שיפול, ועל כן - יפול. כל רעיון שואף להגשמתו, והוא הוא נעשה גם הכוח הגורם להגשמתו". אכן, גם כשהסוגסטיה לא נכונה היא פועלת עלינו בעוצמה גדולה ומכוונת אותנו למימוש עצמי שתואם את הדימוי העצמי שלנו - לטוב ולרע.

ההוויה האנושית מורכבת משני חלקים שכל הזמן מנהלים משא ומתן בינם לבין עצמם: המודע והלא-מודע (או ההכרתי והבלתי-הכרתי). פעמים רבות אנחנו שואפים להשיג דברים שסותרים את התכנים המצויים בלא-מודע שלנו. המודע רוצה, והלא-מודע מכשיל אותו. למה? כי ללא-מודע יש תוכנית משל עצמו לגבי חיינו, תוכנית שמביאה בחשבון הרבה יותר צרכים ורגשות ורצונות מאשר המודע: "האדם הנראה הנו המסווה בלבד, עצמיותו הממשית תשכון מאחורי צעיף הבלתי-הכרתי. הבלתי-הכרתי הוא גם תחנת כוח. הוא מושב הרגשות האינסטינקטיביים, והם הכוח המניע שבחיינו". אנשים רבים חושבים שהם פועלים מתוך רציונליות צרופה, ואינם מבינים שמי שבאמת מנהל את הצגת חייהם הוא הלא-מודע, אותו חלק בנפשם שמסתתר מאחורי צעיף בלתי נראה ומושך בחוטים של חייהם. המודע הרציונלי הוא רק כלי שבאמצעותו מממש הלא-מודע את הצרכים העמוקים והאינסטינקטיביים שלנו, והוא למעשה משרת של הלא-מודע, בעוד הלא-מודע הוא ה"בוס" של חיינו.

אם כן, אם אנחנו מבינים את השפעתו העצומה של הלא-מודע על חיינו, נוכל להבין מדוע כשישנם בלא-מודע שלנו תכנים שליליים ששוללים אותנו, חיינו עלולים להידרדר לכדי מחלות, אסונות, תאונות, כשלונות, מצוקות, בעיות, ובקיצור - לכדי חיים שליליים ובלתי מספקים עבורנו. המסרים שספגנו מאז ילדותנו בדבר הדימוי העצמי שלנו, היכולות שלנו, הכשרונות שלנו, וכד' - מסרים אלו נשארים בלא-מודע שלנו ומלווים אותנו בכל מעשינו, לטוב ולרע. אם אנחנו מרגישים חזקים, בריאים ובעלי יכולת, או לחילופין - חלשים, נרפים ובלתי מסוגלים - אנחנו ניישם את הרגשות הללו בכל היבטי חיינו. אוטוסוג'סטיה, אם כן, יכולה להיות סוגסטיה לא-מודעת שנכנעת לסוגסטיות המוכרות שלנו, או לחילופין - סוגסטיה מודעת שמציעה אפשרות אחרת. אם אדם "למד" על עצמו מאז ילדותו שהוא "לא טוב בחשבון" - אותו אדם ייתקל בקשיים גדולים כשהוא יצטרך לערוך חשבון פשוט. למה? כי הוא "יודע על עצמו" שהוא "בלתי מסוגל" לחשיבה מתמטית. אם אדם זה לא יזדקק במהלך חייו לכישורים מתמטיים, לא תהיה לו סיבה לשנות את הסוגסטיות הללו והוא יוכל להמשיך כל חייו לדבוק בהן ולומר על עצמו "אני לא טוב בחשבון, אני לא טוב בחשבון, אני לא טוב בחשבון" מבלי שהדבר יזיק לו בצורה משמעותית. ראיתי אנשים כאלה ששוטפים לעצמם את המוח באמירות שליליות לגבי עצמם, כאילו במגמה לחזק עוד יותר את תחושת הכישלון שלהם בתחומים מסוימים. ההתנהגות הזאת משקפת לדעתי צורך מאוד עמוק - הצורך בזהות ברורה ומוגדרת. במהלך הגדילה שלנו אנחנו מעצבים לעצמנו דימוי עצמי שנובע מסך כל הדיעות שיש לנו ולאחרים על עצמנו, וכשאנחנו גדלים אנחנו נצמדים בקנאות לדימוי העצמי הזה - בין אם הוא עוזר לנו ובין אם הוא מזיק לנו - משום שהוא הופך להיות מקור היציבות הנפשית שלנו. "אני לא טוב בחשבון" הופך ברבות הימים ל"אני אבחר מסלול מקצועי שמביא בחשבון את העובדה שאני לא טוב בחשבון", וכך אנחנו חוצבים את דרכנו בחיים לפי הסוגסטיות שטמונות בלא-מודע שלנו ומעניקות לנו תחושת יציבות בחיים. אולם, מה קורה כאשר הדימוי העצמי שלנו עומד לנו לרועץ בפני ההגשמה העצמית שלנו? במקרה כזה נרצה לשנות את הדימוי העצמי - או חלקים ממנו - כך שיתאים בצורה יותר טובה לצרכים האמיתיים שלנו. ולשם כך אנחנו יכולים להיעזר באוטוסוג'סטיה החיובית המודעת שמאפשרת לנו לצאת מהמעגל הכרוני של סוגסטיות שליליות שמכשילות אותנו בחיים.

עפ"י גישתו של קואה, ישנה הבחנה ברורה בין הרצון לדמיון. הרצון הוא כוח שנובע מהמודע, והוא כוחני וכפייתי וכרוך תמיד במאמץ יתר שמעיב על האפשרות לשנות באמת את חיינו. כל מה שאנחנו נובע מהדימוי העצמי שלנו, הווה אומר: מהדמיון שלנו, מהאופן שבו אנחנו מדמיינים את עצמנו. לפיכך, אם אנחנו רוצים לשנות משהו בחיינו, עלינו להתחיל מהדמיון ולא מהרצון. אם אנחנו רוצים להיות טובים בחשבון - עלינו לדמיין את עצמנו כטובים בחשבון. אם אדם מנסה להכריח את עצמו להיות טוב בחשבון, הוא לעולם לא יצליח בכך כל עוד הוא לא שינה את האופן שבו הוא רואה את עצמו - האופן שבו הוא מדמיין את עצמו. הדמיון הוא כוחו של הלא-מודע, והלא-מודע הוא זה שמכוון אותנו אל היעדים שהצבנו לעצמנו. לכן אנחנו צריכים לדבר עם הלא-מודע בשפה שלו - היא שפת הדמיון. ובכן, תשאלו, האם גישה כזאת היא בכלל מציאותית? הרי לפי הגישה הזאת האדם צריך בעצם לחיות באשליות ודמיונות שווא ולהתעלם מהמציאות האמיתית שלו! מה, אנחנו צריכים לחיות באשליות כדי שנוכל להרגיש טוב עם עצמנו? ובכן, עפ"י תפיסתו של קואה, כל מה שאנחנו נובע מהדמיון ומהלא-מודע שלנו, ולפיכך אם נגיד על עצמנו דברים טובים - כל עוד הם בגבול האפשר - הם אלו שיהפכו למציאות החדשה שלנו. כך שהאוטוסוג'סטיה היא לא כלי של אשליה עצמית אלא כלי שמאפשר לנו יצירת מציאות חדשה, מציאות שנובעת מהשאיפה לשנות את התכנים השליליים המצויים בלא-מודע שלנו ולהחליפם במסרים חיוביים. מדובר, אם כן, בתהליך יצירתי שבו אנחנו "מחליפים דיסקט" ועוברים למציאות חדשה שבראנו לעצמנו ע"י שיתוף פעולה בריא בין המודע ללא-מודע. מה גם שכל עוד אנחנו לא ממש מכירים את עצמנו, אנחנו בכל מקרה חיים באשליות. הדימוי העצמי שלנו הוא בכל מקרה כוזב כל עוד הוא בנוי מהמסרים השליליים שספגנו במהלך גדילתנו (למשל, אותו אדם שבטוח במאה אחוז שהוא "לא טוב בחשבון" - האם הוא באמת צודק? עד היום לימדתי כ"כ הרבה תלמידים שהיו בטוחים במאה אחוז שהם "טובים בזה" ו"לא טובים בההוא", והוכחתי להם לא פעם ולא פעמיים שהם טועים באבחנות שלהם לגבי עצמם. לכן, ככל שהדבר תלוי בי, אני יכולה לומר לכם שאני בטוחה במאה אחוז שמה שאנחנו חושבים על עצמנו הוא ברוב המקרים טעות אחת גדולה). לכן, כל עוד זהו המצב, עדיף לדעתי לחזק את כוחות הנפש ולהגיד על עצמנו דברים חיוביים, ולאחר שנתחזק נוכל להכיר טוב יותר את המציאות הפנימית האמיתית שלנו.

אוטוסוג'סטיה אם כן היא דרך לחזק את כוחות הנפש והגוף ע"י אמירת דברים חיוביים על עצמנו. אם נסכם את העניין בפשטות נוכל לומר שכשאנחנו עושים אוטוסוג'סטיה חיובית, אנחנו למעשה אומרים על עצמנו שאנחנו בסדר. ללא תנאים. אנחנו בסדר גמור, מרגישים טוב מבחינה גופנית ונפשית, ומסוגלים להתמודד עם כל דבר שהחיים מזמנים לנו. למעשה, אוטוסוג'סטיה חיובית היא כלי מצוין לניקוי מסרים שליליים ששוכנים בתוכנו ומפריעים לנו לחיות את חיינו. וכפי שנאמר בספר: "המבוגר בימינו נושא בבלתי-הכרתי שלו זיכרון גדוש ומטופל בסוגסטיות רעות שנערמו מילדותו. תפקידה הראשון של האוטוסוג'סטיה יהיה לבער אחרי ערימת פסיגים שכלית זו. לפני היעשות זאת לא יופיע 'האדם', והכוחות היוצרים שבאוטוסוג'סטיה לא ייצרו".

אוטוסוג'סטיה חיובית עומדת בניגוד גמור לאופן הגדילה שלנו ובניגוד גמור לאווירה החברתית-תרבותית שסובבת אותנו. אנחנו חיים בתוך שליליות גדולה מאוד, והשליליות הזאת היא שגורמת לרוב המחלות הגופניות והנפשיות של המין האנושי. וכפי שנאמר בספר: "אבל אין פרוצס זה נגמר עם הפרט. מחשבות החברה מתממשות בתנאים חברתיים, ושל האנושיות - בתנאים עולמיים. מה יהיה יחסו של דור שגדל על תורת ועבודת האוטוסוג'סטיה לשאלות החברתיות והבינלאומיות שלנו? היכולים הפחד והחולי לאחוז באומה לאחרי שהוסרו מחיי הפרט? התוסיף תאוות הבצע ותעתועי דמיון הבעלות להתקיים, גם אחרי היות האושר בלב האדם?". יחד עם זאת, יש לזכור שניתן לשנות את האווירה הנפשית הזאת. במרפאתו של קואה המחלות והשליליוּת נתפסו כפחותות ערך, והוא התייחס אליהן בקלילות ובהומור כיאה למטפל אמיתי: "אכן שלילת החשיבות שבמחלה היא אופיה של המרפאה של קואה. אין משתחווים כאן למחלה כלמושל עריץ המפיל חתיתו על כל המתקרב. שוחקים לה כאן, אימותיה נראות ע"י כך כפחותות ערך, וקורבנותיה יצחקו לה לבסוף". אם אנחנו - כיחידים וכחברה - מדגישים את החיובי, נמנעים מסוגסטיות שליליות, נמנעים מלבוא במגע עם אנשים שמחשיכים עלינו את עולמנו (וכפי שנאמר בספר: "אנשים חשוכים ומדוכאים הם מרכזי הִתדבקות שכלית המזיקים לכל הנוגע בהם. לפעמים נראים אנשים אלה כמשתדלים לסחוט את החדווה מבעלי טבע בהיר יותר. הבלתי-הכרתי שבהם כאילו משתוקק להוריד את כל האחרים לדרגתם הם"), ומקיפים את עצמנו במסרים חיוביים אודות עצמנו ואודות חיינו - אזי אנחנו יכולים להתגבר על רוב הבעיות הניצבות בדרכנו ולממש את עצמנו על הצד הטוב ביותר.

האוטוסוג'סטיה - הלכה למעשה:

"האוטוסוג'סטיה, חוץ מיתר מעלותיה, היא גם קלה. אויבה הגדול ביותר הוא המאמץ. כל אשר אופן עשייתה יהיה יותר פשוט ובלי הכרח, כן תפעל יותר עמוק וביתר שאת. והעובדה, שהתוצאות המצוינות ביותר הושגו ע"י ילדים ואיכרים צרפתים פשוטים, תוכיח".

כפי שראינו, אוטוסוג'סטיה היא בעצם סוג של שטיפת מוח - בין אם היא חיובית או שלילית, ובין אם היא מודעת או בלתי מודעת. אנחנו עוסקים באופן יומיומי באוטוסוג'סטיה על מנת להבהיר לעצמנו מי אנחנו ומה אנחנו, ובכך עוזרים לעצמנו או לחילופין - מזיקים לעצמנו. אם ננסה לראות כיצד הדבר מתרחש בפועל, נוכל לראות שתמיד מדובר בקשר בלתי ניתן לניתוק בין המודע ללא-מודע, כאשר הלא-מודע שלנו מנצח על מלאכת חיינו ומכתיב אותה. כך למשל, אותו אדם שהזכרתי קודם, האדם שמשוכנע בכל ליבו שהוא איננו מסוגל לחשיבה מתמטית, יפעל בהתאם לסוגסטיה העצמית שלו וינסה להתמודד איתה בכלים שעומדים לרשותו. למשל, אם חלילה הוא ימצא את עצמו יושב מול מבחן במתמטיקה, הוא יהיה לחוץ מאוד. הוא יגיד לעצמו אינסוף פעמים "אני לא מסוגל", "בלתי אפשרי", "קשה לי", או לחילופין - ינסה לנצח את תחושת חוסר האונים שלו בכך שיאמר לעצמו "אני לא אכשל במבחן הזה!", "אני חייב להצליח ואם לא אצליח זה יהיה אסון!". האם אמירות כאלו יוכלו לעזור לו? כמובן שלא. מדוע? משום שהאמירות הללו נמצאות כולן בתחום הדימוי העצמי ששולל את היכולת המתמטית שלו. או במילים אחרות: הוא רוצה להצליח אבל איננו מסוגל לדמיין את עצמו מצליח. הרצון של המודע עומד כנגד הדמיון של הלא-מודע, והדמיון מנצח - תמיד.

קואה מכנה את תהליך האוטוסוג'סטיה הנכון "התקבלות האידיאה", הווה אומר: הדרך שבה האידיאה החדשה מתקבלת בלא-מודע כך שהלא-מודע משתכנע שהאידיאה החדשה אכן אפשרית. וכיצד עושים זאת? ישנה רמת מתח גופנית שבה נוצר קשר טבעי בין המודע ללא-מודע, ורמת המתח הזאת היא רמת המתח האידיאלית לשינון האידיאה החדשה. במושגים של שיטת סילבה מדובר במצב מנטלי שנקרא "אלפא", וזוהי למעשה רמת המתח שמגיעים אליה בעת היפנוזה. אם נשים לב, במהלך חיינו אנחנו מצויים ברמות מתח שונות שנעות ממתח גבוה מאוד - במשך היום, ועד מתח נמוך מאוד - בשעת השינה. שני מצבים אלו הינם קיצוניים ואינם מאפשרים חיבור טוב בין המודע ללא-מודע. למה? משום שכשאנחנו במתח גבוה הלא-מודע "נעלם" לנו, וכשאנחנו ישנים - המודע "נעלם" לנו. אולם בתווך, במצבים שבין ערות לשינה ובין שינה לערות, נוצר קשר זמני והדוק בין המודע ללא-מודע, קשר שמתואר בספר כ"הצצה" - הצצה אל הלא-מודע. מצבים אלו הם הזמנים האידיאליים לביצוע אוטוסוג'סטיה שביכולתה לשנות את הדימוי שלנו ואת מה שאנחנו מדמיינים שאפשרי עבורנו. אם כן, הזמנים הטובים לביצוע אוטוסוג'סטיה הם לפני השינה או בעת היקיצה מהשינה, כשהחיבור בין המודע ללא-מודע מתקיים באופן טבעי ומאוזן.

מלבד הזמנים האידיאליים לביצוע האוטוסוג'סטיה, קואה נותן גם הוראות מדויקות באשר לניסוח המסרים החדשים אותם אנחנו רוצים להפנים. ראשית, על המסרים הללו להיות מנוסחים בלשון הווה כאילו הם מתגשמים כבר עכשיו, ברגע זה ממש. במקום לומר "אני אצליח במבחן הזה", יש לומר "אני מצליח במבחן הזה". בנוסף, יש לנסח את המסרים החדשים בצורה חיובית. במקום לומר "אני לא פוחד משאלות מתמטיות", יש לומר "אני מסוגל לפתור את כל השאלות שמונחות לפניי, אני מסוגל להתמודד עם שאלות מתמטיות". כך, כשאנחנו אומרים לעצמנו את המסרים הללו שוב ושוב לפני השינה או בשעת היקיצה, ומנסחים אותם בלשון הווה ובצורה חיובית - הלא-מודע שלנו מתחיל לדמיין מציאות אחרת. יש לזכור שהלא-מודע הוא "המנצח על התזמורת" שלנו, ותפקידנו הוא לתת בידיו את הכלים הנכונים על מנת שיוכל לבצע את תפקידו על הצד הטוב ביותר. הלא-מודע הוא תמיד בעדנו משום שהוא שואף לקדם ולחזק אותנו, ולכן אין לחשוש ממנו אלא להיפך - לתמוך בו ולעזור לו לשנות דפוסים שמפריעים לנו. הנה ציטוט מהספר שממחיש זאת היטב: "האוטוסוג'סטיה מצליחה כשההכרה והבלתי-הכרתי עובדים יד ביד בהתקבלות האידיאה. ניסיונו הרב של קואה הראה שעלינו לתת את הבכורה לבלתי-הכרתי בסידור התנאים הנוחים בדרכו הוא. ניסיונותיו הרועשים של האינטלקט להאיר את שיטות התהליכים שאינם בסמכותו, רק יסבכו ויביאו את השתדלויותינו לידי כישלון".

אם תקראו את הספר תוכלו לראות שמופיעות בו דוגמאות רבות לניסוח נכון ומוצלח של סוגסטיות מרפאות. קואה ריפא מאות ואלפי אנשים באמצעות סוגסטיות ספציפיות שניסחו באופן מדויק את הבעיה ופתרונה. יחד עם זאת, קואה ממליץ להשתמש באופן גורף בנוסחה אחת כללית שבכוחה לרפא את כל סוגי הבעיות והמחלות (הערה חשובה: קואה הבהיר שישנן מחלות שלא ניתן לרפא אך ורק באמצעות אוטוסוג'סטיה, אבל גם לגבי מחלות אלו הוא טען שניתן להיעזר באוטוסוג'סטיה במקביל לטיפול הרפואי ובכך לחזק את הטיפול ולקדם החלמה מהירה וטובה יותר). הנוסחה הכללית של האוטוסוג'סטיה של קואה היא: בכל יום ובכל דרך אני משתפר/ת יותר ויותר. זה הכל. פשוט מאוד. את הנוסחה הזאת יש לומר 20 פעמים לפני השינה ו-20 פעמים בעת היקיצה, בקול (ולא בלב) כך שהאוטוסוג'סטיה תיכנס למוח דרך השמיעה. נוסחה זו היא נוסחה גורפת שביכולתה לשנות את הדימוי העצמי שלנו ולאפשר ללא-מודע שלנו לדמיין מציאות אחרת, חדשה, שבה אנחנו חיים באופן חיובי בכל תחומי חיינו. במקום לפרט לגבי כל אחת ואחת מהבעיות שלנו ולנסח עבור כל אחת מהן משפט/ים משלה - קואה טען שעדיף לומר נוסחה אחת שתאפשר ללא-מודע שלנו לכוון אותנו נכון ולטפל בכל הטעון טיפול בחיינו. פשוט ולעניין. מעין קסם. קסם מעשי.

דבר אחרון, ואולי החשוב מכל בשיטתו של קואה, הוא העיקרון המנחה של הימנעות ממאמץ. את האוטוסוג'סטיה יש לבצע בפשטות, ללא מורא וללא פחד, בשלוות נפש ומתוך אמונה ביכולתנו להירפא ולהשתנות. הרצון המתוח והלחוץ הוא אויבו הגדול ביותר של הדמיון משום שהוא מנסה לעקוף את שלטונו של הלא-מודע ולהשיג בכוח את מה שניתן להשיג רק ברכּוּת ובאהבה. קואה היה בראש ובראשונה אדם אוהב שהאמין ביכולתם של מטופליו להחלים. בזה היה כוחו ולכן הוא הצליח לרפא כ"כ הרבה אנשים. אם נזכור שגם בתוכנו טמונה אותה אהבת חיים וננסה להתחבר אליה מחדש, אזי נוכל להפוך למרפאים של עצמנו ואולי גם של סביבתנו. בסופו של דבר כושר הריפוי טמון בתוכנו, והדרך הטובה ביותר לגלות אותו היא ללכת בעקבותיו של אמיל קואה - המרפא הגדול, הרופא האוהב, האדם המופלא שמצא דרך פשוטה וטבעית להתחבר אל הילד החופשי שבתוכנו.

הקשר לחינוך והוראה - להיות בסדר:

"אם עלינו להשגיח בדברינו בין מבוגרים, לא כל שכן בין הילדים. בהם עלינו לנהוג בזהירות יתרה. אל הבלתי-הכרתי של הילד יותר נקל להגיע. כוחו הבורר יותר חלש ולכן הרשמים מתממשים בו ביתר שאת. רשמים אלה הם חומר הבניין שממנו ייבנו חיי הילד, ואם החומר גרוע - מה יהא בסוף הבניין?"

אם תקראו את הספר תוכלו לראות שיש בו פרק שמתייחס בלעדית לאוטוסוג'סטיה בחיי הילד. הפרק כתוב יפה מאוד ומעניק כלים טובים להורים כיצד לגדל את ילדיהם ברוח חיובית שבונה את נפש הילדים בצורה נכונה ובריאה. אני מאוד ממליצה לקרוא את הפרק הזה. הנה ציטוט נוסף מהפרק הזה: "אין הילדים גדלים חלשים מחוסר אנרגיה אלא מבזבוזה ושימוש בלתי נכון בה. הקונפליקטים הפנימיים, הנחוצים בתהליך הרציף של הסתגלות הנקרא גידול, עוברים לעיתים בעריצות מיותרת, שאינה רק דורשת באופן זמני הרבה מן האנרגיה החיונית של הילד אלא גם סוגרת עליהם בבלתי-הכרתי בצורת 'קומפלקסים', כך שהילד נמצא חסר-מה מחיוניותו העתידה. שימוש נכון באוטוסוג'סטיה יקדים פני רעות אלו. הגידול יהיה מסודר ותחת ביקורת. הקונפליקטים הנחוצים יביאו לתוצאה מוצלחת, ומהבלתי נחוצים נשתמט".

בתור מורה, כשאני קוראת תכנים מהסוג הזה אני נוטה באופן טבעי להשליך מתפקיד ההורה אל תפקיד המורה, ולכן כשקראתי את הפרק הזה חשבתי לעצמי עד כמה חשוב שהמורים יבינו שמה שהם אומרים לתלמידיהם משפיע עליהם עמוקות - לטוב או לרע. מורים מעבירים כל הזמן מסרים לתלמידיהם, והמסרים הללו הופכים לחלק בלתי נפרד מהדימוי העצמי שלהם ומחייהם בעת בגרותם. האם אנחנו רוצים שתלמידינו ירגישו טוב עם עצמם? שירגישו מסוגלים, מוכשרים ובעלי יכולת? האם אנחנו רוצים שהם יהיו בריאים, חזקים ומלאי חיוניות? ואם אלו הם הדברים שאנו מעוניינים בהם - כיצד אנו עושים זאת, באלו כלים עלינו להשתמש על מנת לטעת בהם תחושות טובות לגבי עצמם? כל אלו הן שאלות שהייתי מאוד שמחה אילו מורים היו שמים במרכז עשייתם החינוכית, משום שאלו הן השאלות החשובות באמת להמשך חייהם של התלמידים.

מחשבה נוספת שעלתה לי בנוגע לגישה של קואה היא המחשבה אודות מאמץ יתר ואודות המתח והלחץ שאנחנו המורים גורמים פעמים רבות לתלמידינו. מתח ולחץ הם האויבים הגדולים ביותר של תהליך הלימוד, והם עומדים לרועץ בפני יכולתם של התלמידים להפנים את הידע הנלמד. מאחורי המתח והלחץ עומד מסר שלילי שאומר: "אתה לא בסדר כפי שאתה, ואתה צריך להתאמץ כדי להיות בסדר". המסרים השליליים הללו מזהמים את יכולת החשיבה ומפריעים לתלמידים לתפקד כהלכה, ולפיכך המאמץ, ביסודו, פוגע בכל תהליך לימודי תקין ובריא. תלמיד לחוץ ומתוח לא מסוגל לממש את מלוא הפוטנציאל שלו, והוא מתקשה להפנים, לגדול ולהתפתח. לפיכך, חלק משמעותי מתפקידו של המורה הוא להרגיע את תלמידיו ולנסוך בהם תחושת יכולת, שלווה וביטחון עצמי, כי כשהתלמידים רגועים הם לומדים הרבה יותר טוב. בסופו של דבר, כל הסוגסטיות החינוכיות והמסרים החינוכיים צריכים להתנקז לסוגסטיה אחת גורפת שמעבירה לתלמיד את המסר: אתה בסדר. מסר כזה מרגיע את התלמיד ומאפשר לו להיות צלול ומרוכז בשיעור וכך להתקדם בצורה משמעותית בתהליך הלימוד שלו. ישנן דרכים רבות להעביר לתלמידים את הסוגסטיות הללו - במילים, בשפת גוף, ובגישה כוללת שמאשרת אותם ומחייבת אותם.

הקשר לחיי היצירה - הדמיון כדרך חיים:

"חינוך הדמיון יותר חשוב ויותר חזק מחינוך הרצון. האדם מגשים בחייו את מה שמצווה עליו דמיונו. כל אחד מאיתנו נושא בחובו את תמונת חייו. חיינו מגלמים ומגשימים את התמונה הזאת. לפיכך דרש קואה שיטפח אדם את כוחות נפשו הטמירים. מחנכים רבים בזים לכוחות אלו וחושבים שהדמיון הוא רק שכל אשר טרם בגר - מין מצב ילדותי, מצב של מעבר. קואה למד להעריך את ערכם של מצבי-דמדומים אלה. כאן חשיבותה הגדולה של האמנות, המביאה אותנו לידי מצב אשר בו נובעים כוחות נפשנו הנסתרים ועולים מלמטה למעלה. כדי להפרות את חיינו הערים הורה קואה לאדם שלא יבוז לאותם מצבים של 'חלום בהקיץ' אשר בהם אנו מסירים מעלינו את המתיחות וההתאמצות של נפשנו ופותחים את הבארות העמוקות בכדי שיעלו כוחות נפשנו ממעמקיהם" (מתוך ההקדמה לספר שנכתבה ע"י הוגו ברמן).

בתור אמנית, הדבר ששבה את לבי יותר מכל בגישתו של קואה הוא ההבנה שהדמיון הוא הכוח הדומיננטי והמוביל בחיינו. אנשים רבים אינם מסוגלים לדמיין את מה שהם רוצים, ולכן אינם מסוגלים לממש את שאיפותיהם בחיים. מהבחינה הזאת אמנים הם אנשים נדירים משום שהדמיון עבורם הוא לא פחות מאשר דרך חיים, והוא מקור כל ההשראה וחיי היצירה שלהם. אני יכולה להעיד מניסיוני שרוב הדברים שהגעתי אליהם בחיי התחילו "רק" כדמיונות שדמיינתי ופינטזתי לעצמי. החלומות בהקיץ הם כוח עצום אם יודעים להשתמש בהם נכון ולכוון את החיים לפיהם. לכן הכלים שמוצעים בספר הם כלים טובים מאוד בעיניי עבור אמנים, ובעיקר עבור אמנים שזקוקים לחיזוק הקשר עם הדמיון שלהם.

האוטוסוג'סטיה היא דרך מצוינת להתחבר אל הלא-מודע ולהכיר בו עולמות חדשים ואפשרויות חדשות, והיא בעצם סוג של מפתח שפותח דלתות כמוסות של חדרי נפשנו. באמצעות האוטוסוג'סטיה אנחנו יכולים לראות דברים בעיני רוחנו כאילו הם מתקיימים כבר עכשיו, ובאמצעותה אנחנו יכולים להישאר קרובים למשך זמן רב לאותו איזור בנפש שהוא איזור הדמדומים שבין שינה ועירות, בין חלום להקיץ, איזור האלפא, אותו איזור בנפש שממנו נובעת היצירתיות שלנו, המקום הגדול והיודע שממנו מגיע אלינו השפע היצירתי במלוא גווניו ועוצמתו.

לסיום:

"ובכך מתגלה לנו תרומה גדולה של קואה, אולי אפילו תרומתו הגדולה ביותר: הוא ניסה לעצור את כיוון ההתפתחות המוליך לתלות הולכת וגוברת בעזרה רפואית ופסיכולוגית; הוא ניסה אפילו לשנות את כיוון ההתפתחות הזאת. במובלע ובעקיפין הוא הזכיר למטופלים שלו כי יהיה עליהם לשלם את המחיר עבור מחלתם והפרעותיהם, וכי ההבראה והשמירה על הבריאות שייכת לתחום אחריותם האישית ממש. רופאים הנהנים למלא את תפקיד האל ושהינם גאים מידי או עצלים מידי מכדי להפוך את המטופלים שלהם לשותפים בטיפול הכרחי, ייטו, אפילו כיום, לדחות גישה זאת כלפי הבריאות והשמירה על הבריאות. אך זאת לדעת: ניתן להתמודד ביעילות עם הסכנות לבריאות ההולכות וגוברות עקב הזיהומים הכימיים, החברתיים והפסיכולוגיים האופייניים לעולמנו אך ורק אם כל אדם ייעשה ער ומודע לעובדה כי הוא עצמו יכול לפעול רבות למען בריאותו הגופנית, הנפשית והחברתית. הפחתת התלות ע"י שיתוף אקטיבי באחריות גוררת בעקבותיה תמיד גם הפחתה בחרדה. אם בוחנים ומפרשים את שיטת החשיבה, הדמיון והסוגסטיה העצמית של קואה באור זה, הרי שהשיטה מתגלה כבעלת חשיבות רבה לאין ערוך יותר ממה שקוּאֶה שיער או יכול היה לשער" (מתוך ההקדמה לספר, שנכתבה בשנת 1977 ע"י פרופ' הנס קרייטלר ופרופ' שולמית קרייטלר).

לאחרונה נתקלתי בכתבה מרתקת שנקראת "הסיפור המופלא על הסרטן שנעלם מעצמו". מדובר באשה שהרופאים איבחנו אצלה גידול סרטני גדול ברגל והועידו לה ניתוח לכריתת הרגל על מנת להיפטר מהסרטן, אחרת, כך אמרו, היא תמות. אם תקראו את הכתבה תוכלו לראות שבסופו של דבר האשה החלימה ללא צורך בכריתת הרגל, וכל זה בזכות תפילות. הנה ציטוט מדבריה כפי שהם מופיעים בכתבה: "לא הרגשתי שאני חולה, שידרתי לכולם שאני לא חולה". וציטוט נוסף: "בכל פעם שהתפללתי הרגשתי שלווה וביטחון. היה לי פחד, אבל גם שלווה". שני עקרונות אלו - הדימוי העצמי של אדם בריא (לעומת המציאות האמיתית של אדם חולה), והתפילה נטולת המאמץ - שניהם מממשים הלכה למעשה את משנתו של קואה בצורה אידיאלית. האשה המופלאה הזאת פעלה עפ"י העקרונות של האוטוסוג'סטיה והצילה את חייה במו ידיה שלה מבלי להזדקק לעזרה מבחוץ. כפי שניתן לראות מהסיפור הזה, כוחות הריפוי טמונים בתוכנו ואנחנו יכולים לרפא את עצמנו בעצמנו - אם רק נסכים לקבל על עצמנו את כוחו של הלא-מודע וניתן לו להדריך אותנו.

ולסיום, בנימה יותר אישית: ההתנסות האישית שלי עם השיטה של קואה היתה ועודנה מאוד מעניינת. ניסיתי ואני עדיין מנסה להתמיד באמירת הנוסחה הכללית ("בכל יום ובכל דרך אני משתפרת יותר ויותר") לפני השינה ובשעת היקיצה, ותוך כדי כך אני לומדת על עצמי הרבה דברים. הדבר העיקרי שהבחנתי בו הוא שבכל פעם שאני משננת את הנוסחה, אני מרגישה כאילו אני מוסרת את עצמי בידי אלוהים ומאפשרת לו להוביל אותי. אני לומדת יותר ויותר לסמוך על הלא-מודע שלי, לומדת יותר ויותר להאמין באלוהים, וזוהי חוויה מבריאה ומחזקת מאוד עבורי. אני מרגישה שהאוטוסוג'סטיה היא סוג של תפילה שמחברת אותי בחזרה אל עצמי ומאפשרת לי לוותר על נסיונות השליטה שלי, לוותר ולעזוב ופשוט לנוח. לנוח ולדעת שהכל בסדר והכל יהיה בסדר כי אני בידי אלוהים ואלוהים מטפל בי ודואג לי. לכן שיטת קואה היא כ"כ בריאה בעיניי, כ"כ נכונה וחכמה ואמיתית בעיניי - כי בסופו של דבר, ויותר מכל דבר אחר, האוטוסוג'סטיה היא כלי של אמונה, בהיותה כלי שמדריך אותנו כיצד לתת לאלוהים להיכנס לתוך נפשנו. וכפי שנאמר בספר: "שער בנפשך, שהנה הכוח שישו נתן לתלמידיו לעשות בו ניסים בריפוי אינו מתנה שניתנה לבחירים, כי אם מורשת האדם בכלל; שמלכות שמיים שהוא רמז עליה, המצרפת ומרוממת את החיים, המהווה בריאות חסונה יותר ושכל מתוק יותר, אפשר להשיגה בדרך פשוטה. האם החיוב שבנוסחת קואה אינו מין תפילה? האם אין היא מדברת למה שהוא למעלה מחיי האני, לכוח אינסופי שלמעלה ממנו?". כן, בהחלט. היא אכן כזאת, בהחלט.

***

לקריאה נוספת:
אני בסדר אתה בסדר
שנה טובה, שנה תודה
סור מרע ועשה טוב (או: ההנאה כתרופה)

הזוגיות ככוח ריפוי הדדי: ד"ר הארוויל הנדריקס ותיאוריית האימאג'ו

מי ששר - על השפעתה החיובית של השירה וכלים בסיסיים לפיתוח קול
לבנות מדרגות לירח - על חולמים, על קוטלי החלומות, ועל האומץ להעז ולחלום

סור מרע ועשה טוב (או: ההנאה כתרופה)

noreply@blogger.com (Unknown) — Mon, 17 Dec 2012 08:10:00 +0000

שני סיפורים קצרים שמדגימים יפה את ההבדל בין "סור מרע" ל"עשה טוב", ואת העיקרון של ההנאה ככלי מעולה לריפוי.

לאחרונה אני עוברת תהליך מעניין של שינוי הרגלים בכל מיני תחומים בחיי, ואני מוצאת את עצמי חושבת כל הזמן על ההבדל בין "סור מרע" ל"עשה טוב". במאמר על מודעות עצמית ושינוי הרגלים התייחסתי להיבטים שונים של שינוי הרגלים, וכאן, ברשומה שלפניכם, אני רוצה להתייחס להיבט נוסף של שינוי הרגלים, והוא ההיבט של איך אנחנו משתנים. מהי הדרך הכי טובה לבצע שינויים בחיינו? האם עדיף "לתקוף חזיתית" את ההרגל שאנחנו מנסים להיגמל/להיפטר ממנו, או שמא עדיף להניח לו ולבצע שינויים בתחומים אחרים כך שההרגל הזה ייעלם מעצמו, כבדרך אגב? האמת היא שאין לי תשובה על השאלה הזאת, ואני חושבת שכל דרך שבה אנחנו פועלים היא דרך טובה כל עוד היא מקדמת אותנו אל עבר היעד הנכסף שהוא חיים נטולי הרגלים שמזיקים לנו.

כפי שאני רואה זאת, ההבדל בין "לסור מרע" לבין "לעשות טוב" הוא הבדל גדול משום שכשאנחנו עסוקים ב"לסור מרע" אנחנו בעצם עסוקים כל הזמן ברע עצמו ולא מסוגלים לראות אל מעבר לו. אותו "רע" כובש את כל יישותנו ואנחנו לא מפסיקים לדוש בו ולהעניק לו תשומת לב, וכך הוא שוחק את כוחותינו ולא מאפשר לנו לגדול ולהתפתח אל מעבר לו. לעומת זאת, כשאנחנו עסוקים ב"לעשות טוב", אנחנו מכוונים את אנרגיית החיים שלנו אל דברים שעושים לנו טוב, וכך, בדרך אגב, אנחנו גם נהנים וגם סרים מהרע - בו זמנית, ועם הרבה פחות מאמץ. לכן, בגדול, הגישה של "עשה טוב" עדיפה בעיניי על פני הגישה של "לסור מרע". יחד עם זאת, יש שינויים שבהחלט צריך להתאמץ על מנת להגשימם, ולכן אני חושבת שאין דרך אחת שהיא נכונה, והדרך היחידה שהיא באמת נכונה היא מה שאנחנו מרגישים לנכון לעשות.

אלו הן המחשבות שאני מגלגלת ביני ובין עצמי לאחרונה, וכתוצאה מכל המחשבות הללו נזכרתי בשני סיפורים שעזרו לי להבהיר לעצמי את העניין יותר טוב, וחשבתי שאם הם עוזרים לי להבהיר את העניין לעצמי - אולי הם יוכלו לעזור גם לכם. ולכן החלטתי לשתף אתכם בשני הסיפורים האלה - האחד הוא סיפור אישי שלי והשני הוא סיפור שלקוח מתוך ספר שאני מאוד אוהבת ומאוד ממליצה לקרוא, ספר שנקרא אל דאגה מאת דייל קארנגי.

ובכן, נתחיל בסיפור שלי, שנקרא "כיצד הצלחתי להפסיק לכסוס ציפורניים":

מאז שהייתי ילדה, ובמשך הרבה שנים, כססתי ציפורניים. כסיסת הציפורניים הזאת היתה חלק ממערך כולל של סימפטומים גופניים שכולם כאחד ביטאו מצוקה נפשית ששריתי בה בילדותי ובנעוריי. הגוף שלי דיבר באותות רבים והעביר מסר מאוד ברור: לא טוב לי. רע לי. בילדותי נחשבתי לילדה "חולנית", למרות שלא היתה לי שום בעיה פיזית אורגנית. סבלתי, סבלתי מאוד, וביטאתי את הסבל הזה בכל מיני צורות - גופניות ונפשיות. כך, בין השאר, כססתי ציפורניים, לעיתים ממש עד זוב דם, ובקצרה ניתן לומר שאכלתי את עצמי - פשוטו כמשמעו. כססתי וכססתי, וככל שהמתח הנפשי שלי היה יותר גדול - כך כססתי יותר. וסבלתי מזה מאוד.

הסביבה שלי ראתה בעין מאוד לא יפה את ביטויי המצוקה הללו, ובמקום לעזור לי לפתור את הבעיה - הבהירו לי ש"זה לא יפה". "לא מתנהגים ככה", "זה מכוער", "תפסיקי עם זה כבר!", ועוד כהנה וכהנה מסרים שחיזקו עוד יותר את המצוקה שלי ואת התחושה הבסיסית שאני לא בסדר. כך, הרגל הכסיסה שלי רק הלך והתחזק, ולא ראיתי שום מוצא ממנו.

כך קרה שמתישהו אמא שלי החליטה לטפל בבעיה הזאת ולשים לה סוף. היא קנתה לי תכשיר שנועד לטפל בבעיית כסיסת ציפורניים - תכשיר שנקרא "מֶרָה" (Mera). מדובר בתכשיר שנראה כמו לק - בקבוקון קטן עם נוזל בתוכו ועם מברשת קטנה לצביעת ציפורניים - והתכשיר הזה הוא הדבר הכי מר ונוראי שטעמתם אי פעם בחייכם. ומה אמורים לעשות איתו? פשוט מאוד - מי שמכור לכסיסת ציפורניים אמור למרוח אותו על הציפורניים, והטעם המר-עד-זוועה של הציפורניים אמור להרתיע אותו ולגרום לו להפסיק להכניס אצבעות לפה. וכך, עקב הרתיעה מעצם הכנסת האצבעות לפה, המכור לכסיסת ציפורניים אמור להיגמל מההרגל המגונה שלו ולהפוך סופסוף לאדם נורמלי מן היישוב שלא כוסס את ציפורניו. בקיצור - סוג של אילוף באמצעות עונש, מעין בהביוריזם שלילי שכזה.

ובכן, קנינו את התכשיר, ואני התחלתי למרוח אותו באופן יומיומי - ולעיתים מרחתי אותו אפילו כמה פעמים ביום. מאוד רציתי להפסיק לכסוס ציפורניים, ולא רק בגלל האופן שבו הסביבה שלי התייחסה אל ההרגל הזה אלא גם - ובעיקר - בגלל שאני עצמי סבלתי ממנו. סבלתי מאוד מהכסיסה. היא הכאיבה לי. רוב הזמן האצבעות שלי כאבו, היו פצועות וחבולות, נראו רע והרגישו רע, וממש שנאתי את ההרגל המכאיב והמכוער הזה. לכן הייתי נחושה בדעתי להיפטר ממנו ומרחתי את המֶרָה בהתלהבות גדולה מתוך תחושה שהנה, אוטוטו אני עומדת סופסוף להפסיק לכסוס ציפורניים ולהפוך סופסוף לנורמלית ובסדר. עצם המחשבה הזאת שימחה אותי וגרמה לי למרוח כמויות גדולות של מֶרָה על ציפורניי, מרחתי ומרחתי, וניסיתי לגרום לעצמי בכוח להפסיק לכסוס ציפורניים. אולם, כפי שגיליתי בצער רב, זה לא עבד. איכשהו, מתוך הרגל עמוק ומושרש מאוד, ומתוך המצוקה שהיא זאת שמלכתחילה גרמה לי לכסוס ציפורניים ולא נפתרה עדיין - מצאתי את עצמי מכניסה את האצבעות שלי לפה למרות הכל, וממשיכה לכסוס במרץ רב. ותאמינו או לא, הרגל הכסיסה אפילו התחזק ב"תקופת המֶרָה" שלי, כך שבסופו של דבר יצא שגם כססתי ציפורניים וגם היה לי טעם מר (מאוד!) בפה למשך תקופה ארוכה. מעין מצב מדכא של "הפסד הפסד". אוי זה היה נורא. ממש ממש לא נעים.

מתישהו הפסקתי למרוח את התכשיר הנורא הזה (ומשום מה לא התגעגעתי אליו מאז, אפילו לא לרגע), הפסקתי להילחם עם עצמי, והשלמתי עם העובדה שאני כוססת ציפורניים וזה מה יש. בשנים הבאות המשכתי לכסוס ולא ניסיתי לשנות את ההרגל הזה, אולם מתישהו התרחש השינוי המיוחל בעניין הכסיסה שלי, וכפי שתראו להלן - הוא התרחש משום שהוא נבע ממקום נפשי שונה לחלוטין: המקום המבורך של אני בסדר.

כשעזבתי את בית אמי ויצאתי לחיים עצמאיים חל שינוי גדול ודרמטי בחיי. ניתן לומר ש"החלפתי דיסקט" ושיניתי כמעט כל היבט בחיים שלי מתוך תחושת חופש עצומה שלא חוויתי מימיי עד אז. אם לפני כן חייתי בעוני ובהזנחה חיצונית ופיזית, הרי שעם היציאה מהבית התחלתי לחיות אחרת. התחלתי לטפח את עצמי ואת המראה החיצוני שלי, התחלתי להנות מעצם הקיום שלי, התחלתי להרגיש שמותר לי להיראות טוב, להרגיש טוב ולחיות מתוך הנאה ושמחה. התהליך הזה הביא אותי להתבונן בעצמי בצורה אחרת ולראות בי כל מיני דברים שדרשו שיפור ושינוי. אחד מהם היה כמובן הציפורניים שלי. ייתכן שנראה לכם שמדובר בעניין זניח, אבל ציפורניים כסוסות הן דבר מאוד מכוער, ועל רקע של מראה מטופח הכיעור שלהן הרבה יותר בולט מאשר על רקע של מראה מוזנח. נהגתי להסתכל על הידיים שלי, והמראה של הציפורניים שלי היה ממש דוחה בעיניי. תהיתי מה לעשות בעניין, ואז עלה בראשי רעיון מבריק: להתחיל לשים לק. עכשיו, אני רוצה להסביר לכם משהו: מי שמנגנת פסנתר לא יכולה להאריך ציפורניים. ציפורניים ארוכות ונגינה על פסנתר הם שני דברים שסותרים אחד את השני. מצד שני, יודעת כל מי שנוהגת לשים לק על ציפורניה, לק וציפורניים קצרות גם הם שני דברים שסותרים אחד את השני. לק מדגיש את הציפורניים, ואם יש לך ציפורניים קצרות - הלק מדגיש את העובדה הזאת ומראה עד כמה הן קצרות ולפיכך לא יפות (כי כשהן קצרות אי אפשר לעצב את הצורה שלהן). לכן, אם תקחו בחשבון את שתי העובדות הללו, תבינו למה עד אז לא עלתה בראשי המחשבה לשים לק על ציפורניי. אבל באותה התקופה שאני מדברת עליה, הבנתי שאני מעדיפה ציפורניים קצרות ומשוחות בלק עפנ"י ציפורניים כסוסות ומכוערות. הגעתי למסקנה שאם אתחיל למרוח לק, הציפורניים שלי ישתפרו בכל מקרה ויהיו הרבה יותר יפות מאשר לפני כן, ויש סיכוי גדול שהיופי שלהן יעודד אותי להפסיק לכסוס אותן, וכך ארוויח שני דברים בבת אחת: גם אפסיק לכסוס ולהכאיב לעצמי, וגם אשדרג את המראה שלי. ואכן צדקתי. קניתי לקים יפים והתחלתי למרוח אותם על ציפורניי, וראו זה פלא - הפסקתי לכסוס ציפורניים! סופסוף!... כמובן שהתהליך הזה לקח קצת זמן, וקרה לי פה ושם שנסוגתי אל ההרגל הישן וכססתי, אבל בכל פעם כזאת הייתי מסתכלת על הציפורניים הכסוסות שלי ואומרת לעצמי "אוי, מה עשית? הרסת את הלק ששמת! זה היה כ"כ יפה לפני כן!", וכך, לאט לאט, נגמלתי מההרגל שכ"כ כיער אותי וכ"כ הכאיב לי במשך שנים רבות. נהגתי להסתכל בהנאה על האצבעות שלי ולומר לעצמי "פששששש איזה ידיים יפות יש לך. מקסים. כל הכבוד לך שהפסקת לכסוס ציפורניים!". מרוצה מעצמי כפי שאתם רואים...

מה שיפה בסיפור הזה הוא שמתישהו הפסקתי לשים לק, אבל למרות זאת לא חזרתי לכסוס ציפורניים. נגמלתי לחלוטין מההתנהגות הכפייתית הזאת. ובכל פעם כשאני נזכרת בסיפור הזה כשיעור טוב לחיים, אני חושבת לעצמי שהשאלה היא איזה לק אני מעדיפה לשים - בחיים בכלל - לק שעושה לי רע ומר על הנשמה או לק שעושה לי טוב ויפה על הנשמה? מה אני מעדיפה - להעניש את עצמי או לעודד את עצמי? מה אני מעדיפה - לסור מרע או לעשות טוב?

***

עד כאן הסיפור שלי. וכעת ניגש לסיפור מתוך "אל דאגה", סיפור שמדגים מצוין את ההבדל בין "סור מרע" ו"עשה טוב". זהו סיפורו המדהים של ארל פ. הייני, סיפור שאני אוהבת לכנותו "ההנאה היא התרופה הכי טובה בעולם":

בזמנו, בשנות העשרים, הייתי כה מודאג עד כי כיב קיבה החל פוגע במשטח הפנימי של קיבתי. באחד הלילות בא עליי שטף דם נורא. החישו אותי לבית חולים הקשור לבי"ס לרפואה של אוניברסיטת נורת'ווסטרן אשר בשיקאגו. משקלי ירד מ-80 ק"ג ל-40 ק"ג בקירוב. כה חולה הייתי, עד שהזהירו אותי שאסור לי אפילו להרים את ידי. שלושה רופאים, כולל מומחה נודע לכיבי קיבה, חרצו את גורלי ואמרו לי כי אין אני ניתן לריפוי. ניזונתי מאבקות אשלגניות ומכף של תערובת שחציה חלב וחציה שמנת, מדי שעה בשעה. אחות תחבה לקיבתי צינורית גומי, ושאבה מתוך קיבתי מדי ערב ומדי בוקר את תכולתה.

דבר זה נמשך במשך חודשים ארוכים. בסופו של דבר אמרתי לעצמי: "שמע, ארל הייני, אם אין לך דבר אחר לקוות אליו פרט למוות מתמשך והולך, מן הראוי שתנצל כהלכה את הזמן הקצר שעדיין נותר לך. הרי תמיד השתוקקת לטייל מסביב לעולם, לפני שתלך לעולמך. ובכן, ההזדמנות היחידה שתהיה לך היא לצאת עכשיו למסע".

כאשר סיפרתי לרופאיי כי עומד אני לטייל מסביב לעולם, ולשאוב את תכולת קיבתי במו ידיי פעמיים ביום, נתקפו הלם. בלתי אפשרי, אמרו. מעולם לא שמעו על מעשה מעין זה. הם הזהירו אותי כי אם אצא למסע מסביב לעולם, אזי צריך יהיה לקבור אותי בים. "לא, בשום פנים ואופן", השבתי. "הבטחתי לקרוביי כי איקבר בחלקת המשפחה בעיר ברוקן באו שבמדינת נבראסקה. וכך, עומד אני ליטול עימי את ארון המתים שלי".

הזמנתי ארון מתים, העמסתי אותו על סיפון האוניה, ואז עשיתי סידורים עם חברת האוניות - למקרה שאתפגר - כי ישימו את גופתי בתא הקפאה וישמרו אותה שם עד שהאוניה תחזור לנמל הבית. יצאתי למסע כשמפעמת בי רוחו של עומאר הקשיש (עומאר ח'יאם היה משורר ומתמטיקאי פרסי שחי במאה ה-11 וחיבר את ה"רובאיאת" - "המרובעים"):

הו, נצל עד תום את מה שעוד נותר,
לפני שגם אנו לעפר ואפר ניעשה;
עפר לעפר, ומתחת לעפר נשכב,
בלא יין, בלא שיר, בלא משורר, ואף - בלא קץ!

ברגע שעליתי על ספינת הקיטור "הנשיא אדאמס" בנמל לוס אנג'לס ויצאתי בדרכי לעבר המזרח הרחוק, השתפרה תחושתי. בהדרגה ויתרתי על אבקות האשלגן שלי ועל משאבת הקיבה. לא עבר זמן והתחלתי אוכל כל מיני מזונות - אפילו תערובות והרכבים מקומיים, מוזרים, שהיו אמורים להוריד אותי אלי קבר. משחלפו השבועות התחלתי אף מעשן סיגרים שחורים ארוכים, ולוגם משקאות חריפים. נהניתי יותר משנהניתי מזה שנים! נתקלנו במונסונים ובטייפונים אשר היה בהם כדי להביא אותי לתוך ארון המתים שלי, ולו רק מתוך פחד - אולם נהניתי הנאה עצומה מכל ההרפתקה.

על סיפון האונייה השתתפתי במשחקי חברה, שרתי שירים, התיידדתי עם אנשים שלא הכרתי קודם לכן, והייתי ער עד מחצית הלילה. משהגענו לסין ולהודו, התחלתי לתפוס כי דאגות העסקים שניצבו בפניי בביתי היו משולות לגן עדן, בהשוואה לעוני והרעב שבמזרח הרחוק. חדלתי מכל דאגותיי חסרות הטעם, וחשתי בטוב. משחזרתי לארצות הברית היה משקלי רב יותר ב-40 ק"ג, וכמעט שכחתי שסבלתי אי פעם מכיב הקיבה. חשתי טוב יותר משחשתי אי פעם בחיי. חזרתי לחיי העסקים, ומאז לא הייתי חולה אף יום אחד.

***

עד כאן סיפורו המופלא של ארל פ. הייני. כשאני חושבת על העיקרון המנחה של שני הסיפורים האלה - העיקרון של "ההנאה כתרופה" - אני חושבת לעצמי שאילו החברה שלנו היתה מתנהלת לפיו, מצבנו כחברה וכיחידים היה יכול להשתפר פלאים. במקום לראות את העולם כזירה של מלחמה היינו רואים אותו כזירה של הנאה. במקום "האגודה למלחמה בסרטן" היינו שומעים על "האגודה לטיפול באמצעות הנאה", במקום "האגודה למלחמה בתאונות הדרכים" היינו שומעים על "האגודה למען נהיגה מהנה", במקום להילחם במחלות היינו לומדים לחבק את החיים ולהיזכר בדברים שעושים לנו טוב, שמשמחים אותנו, שגורמים לנו הנאה ושמעוררים בנו חשק לחיות. אכן, חזון יפה ומהנה לשאוף אליו. מי האיש החפץ חיים? אוהב ימים, נהנה מהחיים, רואה טוב ועושה טוב.

***

לקריאה נוספת:
אני בסדר אתה בסדר
שנה טובה, שנה תודה

כוחו של הלא-מודע: האוטוסוג'סטיה לפי שיטת אמיל קואה

לבנות מדרגות לירח - על חולמים, על קוטלי החלומות, ועל האומץ להעז ולחלום
רעב, שובע וסיפוק צרכים - על הטיפול הנפשי ותהליך הריפוי ותרומתם לחיי היצירה

מתוך "כיצד לאהוב ילדים" / יאנוש קורצ'אק

noreply@blogger.com (Unknown) — Mon, 17 Dec 2012 08:00:00 +0000

ההנחה שהפדגוגיה היא תורת הילד ולא תורת האדם - זוהי אחת הטעויות המרגיזות ביותר. ילד תוקפני - היכה; מבוגר בכעסו - רצח. מילד טוב-לב הוציאו במרמה צעצוע; ממבוגר - הוציאו במרמה חתימה על שטר. ילד קל-דעת קנה סוכריות בעשרת הגרושים שנתנו לו לקניית מחברת; מבוגר הפסיד בקלפים את כל רכושו. אין ילדים - ישנם אנשים, ולהם קנה מידה ומושגים שונים, אוצר ניסיון שונה ותכונות ורגשות שונים שאין אנו יודעים אותם.

שנה טובה, שנה תודה

noreply@blogger.com (Unknown) — Tue, 11 Sep 2012 04:10:00 +0000

תודה על כל מה שבראת, תודה על מה שלי נתת, על אור עיניים, חבר או שניים, על מה שיש לי בעולם, על שיר קולח ולב סולח, שבזכותם אני קיים.

תודה על כל מה שבראת, תודה על מה שלי נתת, על צחוק של ילד ושמי התכלת, על אדמה ובית חם, פינה לשבת, אשה אוהבת, שבזכותם אני קיים.

תודה על כל מה שבראת, תודה על מה שלי נתת, על יום של אושר, תמימות ויושר, על יום עצוב שנעלם, תשואות אלפיים וכפיים, שבזכותם אני קיים.
(תודה / מילים: עוזי חיטמן, לחן: עממי יווני, שירה: חיים משה)

בתור מי שגדלה במציאות של חֶסֶר, היה לי קשה במשך הרבה שנים לומר תודה. החסר שגדלתי בו היה מאוד גדול והקיף את כל תחומי החיים - חסר רגשי, חסר חומרי, חסר אנרגטי, חסר, חסר, חסר. המילה "אין" הופיעה בבית שגדלתי בו עשרות פעמים ביום - אין, אין, אין - מעופפת סביבנו, עוטפת אותנו, חודרת מתחת לעור שלנו, מגרדת בנשמה שלנו, מכלה אותנו בתחושת מצוקה אינסופית, פסימית, דיכאונית, מרה. מאוד מרה. מאוד. ובתוך המציאות הזאת גדלתי, והיה קשה להאמין שאפשר גם אחרת, למצוא משהו טוב שאפשר לומר על החיים האלה, משהו טוב שאפשר להאמין בו ולרצות אותו, משהו טוב שראוי לחיות למענו. ובמציאות כזאת קשה מאוד להודות. להודות על, להודות ל-, תודות והודיות שקשה למצוא אותן בתוך הנפש. כמובן, תמיד ידעתי שהן קיימות ונמצאות שם בפנים, כי הרגשתי בקיומן, אבל היה לי קשה למצוא אותן. וחיפשתי אותן. גירדתי את פני השטח האפלים, חפרתי עמוק, האמנתי שיכול להיות גם אחרת - ובסופו של דבר מצאתי אותן, את מילות התודה וההודיה שכוסו בכ"כ הרבה שכבות של "אין". והיום אני חיה אותן, את המילים האלה. חיה אותן, אומרת אותן, שמחה איתן, חיה במציאות של "יש". יש, יש, יש. לא ששכחתי חלילה מה זה להתלונן, ממש לא. אחרי הכל - אני אנושית. ואני מתלוננת ומקטרת ומבטאת את המצוקה שלי, והחיים אף פעם לא פשוטים או קלים - לאף אחד. ותמיד חסר משהו, ויש הרבה דברים שאני רוצה ועדיין אין לי. ובכ"ז... אני מרגישה שיש צבע שונה לגמרי לחיים שיש בהם תודה. צבע של שמחה, של קבלה, צבע של לזכור את הפרופורציות בחיים. ואני מרגישה שחיים שאין בהם תודה הם בכלל לא חיים אלא סוג של הישרדות מלאת שליליות, סוג של דרך מאוד גרועה להעביר את הזמן. סתם להעביר את הזמן. ולמה לי סתם להעביר את הזמן כשיש לי כ"כ הרבה דברים לראות ולחיות בעולם הזה?

ולכבוד ראש השנה, עם תחילתה של השנה החדשה הבאה עלינו לטובה, מצאתי טקסטים ושירים שנותנים השראה ומרוממים את הנפש ומזכירים שטוב לראות את הטוב שבחיים, וטוב להגיד תודה, וטוב להודות על מה שיש וגם על מה שאין, כי באמת, בינינו, אין שום דבר מובן מאליו בעולם הזה, אפילו לא אוויר...

***

מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה. רבה אמונתך.

(תפילת מודה אני)

***

מודה אני / מאיר אריאל - מודה אני לפניך ולך על כל החסד והאמת והטובה והרעה והטובה שעשית עמדי ועם ביתי ועם קרוביי וידידיי ועם בני עמי ועם ארצי ועם כל העולם והאדם אשר בראת...

(הטקסט המלא כאן)

***

אלוהים נתן לך במתנה / איתן מסורי - אלוהים נתן לך במתנה דבר גדול דבר נפלא, אלוהים נתן לך במתנה את החיים על פני האדמה...

(הטקסט המלא כאן)

***

"המִדבר ייתן לך הבנה של העולם. בעצם, כל דבר על פני כדור הארץ יעשה זאת. אינך צריך אפילו להבין את המִדבר: כל שעליך לעשות הוא להתבונן בגרגר חול פשוט, ותראה בו את כל נפלאות הבריאה".

(מתוך "האלכימאי" / פאולו קואלו)

***

הללויה / חלב ודבש - הללויה לעולם, הללויה ישירו כולם, במילה אחת בודדה הלב מלא בהמון תודה, והולם גם הוא - איזה עולם נפלא...

(הטקסט המלא כאן)

***

"הייתי נוהג לדאוג הרבה מאוד, אבל באחד מימי האביב של שנת 1934 הלכתי במורד רחוב דוארטי שבווב סיטי ואז ראיתי מראה שסילק כל דאגה מליבי. הכל התרחש במשך עשר שניות, אבל במשך עשר השניות האלה למדתי יותר לגבי הדרך שבה יש לחיות מאשר למדתי בעשר השנים קודם לכן. במשך שנתיים ניהלתי חנות בווב סיטי. לא זו בלבד שהפסדתי את כל חסכונותיי, אלא שאף הצטברו חובות שהייתי זקוק לשבע שנים כדי לפורעם. חנות המכולת שלי נסגרה בשבת הקודמת, ועתה הייתי בדרכי לבנק הסוחרים והכורים כדי ללוות כסף על מנת שאוכל לנסוע לקנזס סיטי ולחפש לעצמי עבודה. הלכתי כאילו אני אדם מוכה. איבדתי את כל יצר הלחימה שבי ואת כל האמונה שבי. ואז, לפתע, ראיתי בא במורד הרחוב גבר ללא רגליים. הוא היה ישוב על משטח עץ קטן הנע על גלגלים של גלגיליות החלקה. הוא התקדם לאורך הכביש באמצעות שני מוטות עץ שהחזיק בידיו. פגשתי אותו מיד לאחר שחצה את הכביש, והוא החל להרים את עצמו מהכביש אל המדרכה. בעודנו מטה את משטח העץ הקטן שלו, בזווית מסוימת, נפגשו עינינו. הוא קידם את פניי בחיוך רחב. 'בוקר טוב, אדוני. אכן זה בוקר טוב, הלא כן?', אמר במרץ. ניצבתי שם, הבטתי בו, ותפסתי רק באותו הרגע עד כמה אני עשיר. יש לי שתי רגליים. אני מסוגל ללכת. התביישתי ברחמים העצמיים שחשתי בלבי. אמרתי לעצמי כי אם הוא מסוגל להיות מאושר, במצב רוח טוב, ומלא ביטחון גם בלא רגליים - אין שום סיבה שלא אהיה כך גם אני, שרגליי שלמות ובריאות. יכולתי לחוש מיד כיצד ריאותיי מתמלאות באוויר צח. התכוונתי קודם לכן לבקש מהבנק רק 100 דולר, אבל עתה עלה בי אומץ הלב עד כדי לבקש 200 דולר! התכוונתי קודם לכן לומר כי ברצוני לנסוע לקנזס סיטי כדי לנסות למצוא עבודה, אבל עתה הודעתי, בביטחון מלא, כי ברצוני לנסוע לקנזס סיטי כדי למצוא עבודה. בסופו של דבר קיבלתי את ההלוואה, וקיבלתי את העבודה. עתה, מודבקות המילים הבאות על הראי בחדר האמבטיה שלי, ואני קורא אותן מדי בוקר, תוך כדי גילוח: הייתי בדיכאון כיוון שלא היו לי נעליים, עד שברחוב פגשתי אדם שאין לו רגליים".

(מתוך אל דאגה / דייל קארנגי)

***

New Attitude / Patti LaBelle - אני מרגישה טוב מכף רגל ועד ראש, יודעת לאן אני הולכת ומה אני רוצה לעשות, שיניתי את השקפת עולמי, יש לי גישה חדשה לחיים...

(הטקסט המלא כאן)

***

מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב; נצור לשונך מרע, ושפתך מדבר מרמה; סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו; (תהילים ל"ד, יג'-טו')

מי האיש החפץ חיים / סטיב רייך - תהילים, פרק 2 ("מי האיש החפץ חיים" הוא הפרק השני והוא מתחיל בדקה 11:30)

מי האיש החפץ חיים / חווה אלברשטיין

***

בכל בוקר כשאני פותחת את החלונות כדי לאוורר את הבית שלי, אני נזכרת בקטע מתוך ספר של ק. צטניק על אקציה שהיתה בגטו, והרבה הרבה יהודים הסתתרו במשך שלושה ימים תמימים בתוך חדר אחד קטן, סגור ואטום, כשהם רובם עומדים כי אין מקום לכולם לשבת, ואסור להם לפצות פה ולצפצף כי אחרת הנאצים ישמעו אותם וירצחו אותם. וכך הם עומדים, בשקט, באימה, ונחנקים באיטיות ובייסורים, כשרק מעטים מהם הצליחו בסופו של דבר לשרוד את התופת האיומה הזאת. ואני, שכ"כ אוהבת אוויר צח ונקי, נזכרת בזה בכל פעם מחדש ושואלת את עצמי איך הם היו מסוגלים לעמוד בגזירה כזאת, לנשום אוויר כ"כ משומש, כ"כ דחוס ואפל ומלוכלך? לא יודעת, באמת שלא. אבל בכל בוקר כשאני פותחת את החלונות כדי לאוורר את הבית שלי, אני מודה לאלוהים על זה שיש לי אוויר צח לנשום, כי בעיניי שום דבר לא מובן מאליו בעולם הזה, אפילו לא אוויר...

(טקסט מפרי עטי)

***

מאמר קצר ויפה ששואל שאלה פשוטה: למה אנחנו מתעקשים כל הזמן להתמקד בדברים רעים? וההסבר גם הוא פשוט: עפ"י המאמר, בתוך כל אחד מאיתנו יש "זאב לבן" ו"זאב שחור", ובכל רגע נתון אנחנו יכולים לבחור איזה מהם אנחנו מעדיפים להאכיל...

***

Thank you for being a friend / Andrew Gold - תודה על היותך חבר, הלכנו ביחד דרך ארוכה, ליבך כנה, אתה חבר נאמן ושומר סוד...

(הטקסט המלא כאן)

***

סיפורה המעניין של אשה שיש לה את כל ההצדקה שבעולם להגיד "אין לי". למה? כי אין לה ידיים. ולמרות זאת היא לא אומרת "אין לי" אלא בדיוק להיפך: היא אומרת "יש לי". ומה יש לה? רגליים. ועם שתי הרגליים שלה היא לא רק מתפקדת באופן שוטף, אלא אפילו עובדת כמסג'יסטית מקצועית ומיומנת ביותר. הייתם מאמינים? מסתבר שהתחושה של "אין לי" או "יש לי" היא סובייקטיבית לחלוטין...

ובאותו עניין, יש סיפור נוסף שהוא קצת מזעזע בעיניי אבל החלטתי בכ"ז להביא אותו כאן. מדובר בכתבה קצרה אודות אדם שעבר תאונת דרכים ונותר רק עם הפלג העליון של גופו. והאיש הזה סירב להתייאש. הוא עבר ניתוחים מאוד קשים ושיקם את עצמו כמיטב יכולתו, וכיום הוא מנהל חנות מכולת משלו ומרצה על שיקום מתאונות דרכים - ולעולם לא מתלונן. הייתם מאמינים? וכפי שנאמר בכתבה: "הסוד האמיתי שלו הוא שמחת החיים - שום דבר לא מדכא אותו". בכתבה יש תמונות שלו (אזהרה: התמונות מזעזעות למדי, לא מומלץ לבעלי לב חלש), ואתם מוזמנים לקרוא עליו כאן. מסתבר שאפשר להיות "חצי אדם", ובכ"ז להיות שמח ומאושר. לא יאומן כי יסופר...

***

"ורגש תוגה שאין לה ניחומים כבר עמד לרדת עליהן, אלא שנדמָה להן פתאום שמישהו משקיף ממרומי השמיים, מן הכְּחוֹל, מבין הכוכבים, והוא רואה כל מה שמתרחש באוּקְליֶיבוֹ, ועומד על המשמר. וכל כמה שרבָּה הרעה בעולם, בכל זאת חרישי הוא הלילה ונפלא ביופיו, בכל זאת יש אמת בעולמו של אלוהים ותהיה קיימת תמיד, חרישית ונפלאה אף היא, וכל החיים עלי אדמות אינם מצפים אלא לשעה שיוכלו להתמזג עם האמת, כשם שאור הירח מתמזג עם הלילה. ושתיהן, רגועות, מנוחמות, נלחצו זו אל זו ונרדמו".

(מתוך "בבִּקעה" / אנטון צ'כוב)

***

צור משלו אכלנו / חיים משה - צור משלו אכלנו, ברכו אמוני, שבענו והותרנו, כדבר ה'; הזן את עולמו, רוענו אבינו, אכלנו מלחמו ומיינו שתינו, על כן נודה לשמו ונהללו בפינו, אמרנו וענינו, אין קדוש כה';

(הטקסט המלא כאן)

***

"מה שגברים ונשים זקוקים לו הוא עידוד. כך יתחזקו כוחות העמידה שלהם ולא ייחלשו. במקום לפרוט על הפגמים של האדם, ספר לו על סגולותיו. נסה להטות אותו מנתיב הרגליו הרעים. תמוך בחלקים הטובים יותר של אישיותו, עצמיותו האמיתית, שיכולה להעז ולעשות ולהצליח!".

(מתוך "פוליאנה" / אלינור פורטר)

***

הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו / אתר מורשת התפילה והפיוט של יהודי לוב (הקישור כולל את הטקסט המלא וכן הקלטה של הפיוט כפי שהוא מושר בסגנון של מורשת יהדות לוב) - הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, הודו לאדוני האדונים כי לעולם חסדו, לעושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו, לעושה השמיים בתבונה כי לעולם חסדו...

***

פעם הייתי מסתובבת הרבה בחברת ה"אוּפִים": "אוף, כואבת לי הרגל!". היום אני מסתובבת הרבה בחברת ה"לפחוֹתִים": "לפחות לא כואבת לי גם הרגל השניה!". והכי אני אוהבת להסתובב בחברת ה"והעיקרים": "והעיקר שיש לי שתי רגליים בריאות שמתפקדות כמו שצריך! תודה לאל!". באמת תודה לאל...

(טקסט מפרי עטי)

***

I got life / Hair - יש לי שיער, יש לי ראש, יש לי מוח, יש לי אוזניים, יש לי עיניים, יש לי אף, יש לי פה, יש לי שיניים, יש לי לשון, יש לי סנטר, יש לי צוואר, יש לי חזה, יש לי לב, יש לי נשמה, יש לי גב, יש לי ישבן, יש לי זרועות, יש לי ידיים, יש לי אצבעות, יש לי רגליים, יש לי כפות רגליים, יש לי בהונות, יש לי כבד, יש לי דם, יש לי אומץ, יש לי שרירים, יש לי חיים, יש לי חיים, יש לי חיים...

(הטקסט המלא כאן)

***

תראו אותי / מופע הארנבות של ד"ר קספר - תראו אותי, אני שמח סתם פתאום, תראו אותי, הכל נראה לי יפה היום...

(הטקסט המלא כאן)

***

פוסט קטנטן ומרגש על בחירה קטנה/גדולה שעשתה אשה אחת ביום אחד של שופינג. הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו...

***

Thank you for the Music / ABBA - תודה על המוסיקה, על השיר והשירה, תודה על כל השמחה שהם מביאים לחיינו...

(הטקסט המלא כאן)

***

"אין מי שלא אוהב שהקב"ה עושה למענו ניסים. השאלה היא: האם אתה מבין שאתה עצמך הוא נס, שכל חייך הם ניסים, שהכל הוא נס? אם אתה חי במישור שבו הניסים הם חלק מחייך, אם האמון שלך באלוהים מגיע לדרגה של נס, אזי ניסים יפקדו אותך".

(מתוך "הגדת קרליבך" / רבי שלמה קרליבך)

***

The Miracle / Queen - כל טיפת גשם שמטפטפת במדבר סהרה אומרת הכל, כל יצירותיו של אלוהים - קטנות וגדולות - זהו נס, יש לנו כאן נס על פני האדמה, אמא טבע עושה הכל בשבילנו, הנפלאות של העולם ממשיכות וממשיכות, זהו נס, זהו נס, זהו נס...

(הטקסט המלא כאן)

***

עד כאן השירים והמנגינות והמילים היפות. מקווה שנהניתם...

אני מאחלת לכולנו שנה טובה, שנה שבה נודה על מה שיש לנו וגם על מה שאין לנו, שנה שבה נודה לאנשים ולחיים ולאלוהים על כל מה שהם מעניקים לנו ברוב טובם, שנה שבה נזכור שאין שום דבר בעולם הזה שהוא מובן מאליו, שנה שבה נראה את כל הטוב והחסד והיופי שיש בחיינו, שנה שבה נודה על, נודה ל-, שנה שבה נאמין בחיים ובעצמנו, ושנאמין שגם אם לפעמים קשה לנו - אפשר גם אחרת.

שנה טובה לכולם,
שנה תודה לכולם,
שנה של מוסיקה-נפש-יצירה לכולם,

מאחלת באהבה,
מרב

לאו צה

noreply@blogger.com (Unknown) — Wed, 25 Jul 2012 04:05:00 +0000

כשהאדם הנעלה שומע על הטאו - הוא עושה מיטב יכולתו להתאמן בו.
כשהאדם הבינוני שומע על הטאו - לעיתים הוא שומר עליו ולעיתים מאבד אותו.
כשהאדם הנחות שומע על הטאו - הוא צוחק עליו.
אם לא היה צוחק - לא היה זה הטאו.

מתוך "פוארו חוקר" / אגאתה כריסטי

noreply@blogger.com (Unknown) — Wed, 25 Jul 2012 04:00:00 +0000

"נו באמת, מסייה פוארו", אמר המפקח ג'אפ, "אתה לא באמת מתכוון להוריד מערכם של פרטים ורמזים". "כמובן שלא", השיב פוארו. "אבל זה המוח, התאים הקטנים האפורים שעליהם עלינו לסמוך. עלינו לחפש את האמת מבפנים ולא מבחוץ".

המיתוס של פיטר פן: אובדן הילדוּת

noreply@blogger.com (Unknown) — Tue, 14 Feb 2012 07:45:00 +0000

"כל הילדים, חוץ מאחד, גדלים. די מהר נודע להם שיום אחד הם יגדלו, ולוונדי זה נודע כך: יום אחד כשהיתה בת שנתיים היא שיחקה בגינה, וקטפה עוד פרח אחד ורצה איתו אל אִמה. כנראה נראתה נחמדה במיוחד, כי גברת דרלינג הצמידה את ידיה אל לוח ליבה וקראה: 'הו, חבל שלא תוכלי להישאר כך לנצח!'. יותר מזה הן לא דיברו בנושא, אך מאותו יום ואילך ידעה ונדי שנגזר עליה לגדול. תמיד יודעים זאת אחרי גיל שנתיים. גיל שנתיים הוא תחילתו של הסוף" (מתוך "פיטר פן" / ג'יימס מתיו בארי).

בעת שכתבתי את המאמר אני בסדר אתה בסדר, הייתי ערה כל הזמן למורכבות מסוימת שמצויה בתוככי יה"ב ושלא הרחבתי אודותיה מספיק באותו מאמר. אכן, כפי שציינתי שם, תיאוריית "הניתוח העיסקתי" הינה מורכבת הרבה יותר מכפי שאוכל אי פעם לכסות במאמרים שלי, ואינני מתיימרת כלל לטפל כאן בבלוג במכלול המורכבות של התיאוריה או להחליף את קריאת הספר עצמו. יחד עם זאת, ישנה מורכבות מסוימת שחשוב לי לעמוד עליה משום שהיא קשורה ישירות לחיי היצירה - הן מנקודת המבט האישית והן מנקודת המבט החברתית-תרבותית שלה. מהותה של מורכבות זו היא למעשה סוג של "התחפשות" של דמות נפשית אחת לדמות אחרת. אם נתייחס לתיאוריית הניתוח העיסקתי במובן הפשוט שלה, נוכל לראות שכל דמות פנימית הינה בעלת איפיונים מרכזיים שקל מאוד לזהות אותם. הורה הוא הורה, וקל מאוד לזהות אותו כשהוא מופיע; ילד מסתגל, ילד מתמרד וילד חופשי - קל מאוד לזהות אותם; ובוגר - כמובן, קל מאוד לזהות אותו. אבל מה אם נניח לרגע שכל אחד מהם יכול להתחפש לדמות אחרת? מה אם נניח שמה שאנחנו רואים ומזהים כה בקלות הינו בסה"כ מצג שווא, אשליה, הצגה שהדמויות הפנימיות עורכות בפנינו על מנת להערים עלינו ולחמוק מעינינו? על שאלות אלו ועוד אני מנסה לענות במאמר הנוכחי, תוך התייחסות לדמותו של פיטר פן - הילד החופשי הנצחי. נשאלת השאלה: האם פיטר פן, הילד הנצחי, הוא אכן ילד חופשי? ואם לא - מדוע הוא זוכה להיחשב ככזה?

כפי שתראו בהמשך, המאמר עוסק לא רק בדמותו של פיטר פן אלא גם בתופעה תרבותית רחבה הרבה יותר שהבנתה הינה בעלת חשיבות מכרעת לחיינו - הן האישיים, הן הקולקטיביים והן היצירתיים. המיתוס של פיטר פן, במובן העמוק שלו, משקף מציאות נפשית קולקטיבית שיש עימה בעייתיות המשפיעה באופן יסודי על חיינו. בהמשך המאמר אני מתייחסת לבעייתיות זו, תוך הישענות על התיאוריה שעומדת בבסיס ספרו המעולה של ניל פוסטמן אובדן הילדוּת. מהו אובדן הילדוּת? כיצד ומדוע אבדה לנו הילדוּת? ואם הילדוּת אכן אבדה - האם גם הבגרות אבדה לנו יחד איתה? כיצד אובדן הילדוּת משתקף בראי יה"ב? איזו השפעה יש לאובדן הילדוּת על חיי היצירה? על שאלות אלו ועוד אני מנסה לענות במאמר שלפניכם.

לפני שנמשיך למאמר עצמו, אני רוצה להעיר שתי הערות קצרות:

1) המאמר הנוכחי נשען כולו על תיאוריית הניתוח העיסקתי כפי שהצגתי אותה במאמר אני בסדר אתה בסדר. אני ממליצה לקרוא מאמר זה על מנת להבין את המאמר הנוכחי בשלמותו.

2) התייחסותי לדמותו של פיטר פן מתבססת על שני מקורות: הספר פיטר פן והסרט הוק. במהלך המאמר אני מתארת חלקים מעלילות הספר והסרט, כך שכדאי שתדעו: יש כאן ספויילרים.

פיטר פן:

"יש חוק אחד שאני מתעקשת שתצייתו לו כל עוד אתם מתארחים בביתי: אסור לגדול. הפסיקו לגדול מיד ברגע זה!" (סבתא ונדי מצהירה בתוקף, בסרט "הוק").

את דמותו של פיטר פן הכרתי לראשונה דרך הסרט "הוק" (ראו כאן הטריילר של הסרט). כמובן שהכרתי באופן כללי את דמותו של פיטר פן; אחרי הכל, מדובר בדמות מוכרת מאוד בתרבותנו, הלא הוא פיטר פן, הילד הנפלא שיודע לעוף ומשחק כל היום ולא מתבגר אף פעם. דמות מוכרת, בהחלט. אבל את הספר עצמו לא הכרתי, וגם לא את המחזה. לעומת זאת, את הסרט "הוק" הכרתי גם הכרתי. ראיתי אותו כמה וכמה פעמים ומאוד אהבתי ונהניתי לראות אותו. אהבתי את דמותו של הילד החופשי, הפרוע וחסר הגבולות, זה שחי בדמיונות ובעולם משלו ומלא בעליצות ושמחת חיים. אולם בפעם האחרונה שראיתי את הסרט התחלתי לחוש במסר תת קרקעי שעובר כחוט השני לאורך כל הסרט, מסר מאוד לא נעים שיוצר תחושה קבועה של "לא בסדר" כלפי עצם החיים, מעין הורה שנוכח בסרט ומחלחל לכל מעשיהן של הדמויות. ובכן, התחלתי להרהר בדבר. מדוע המסרים האלה מופיעים שם? אם פיטר פן הוא אכן ילד חופשי, שמח ומאושר - מדוע המסרים ההוריים נוכחים בסיפור שלו? הרי הוא משוחרר מההורה, לא? וככל שהרהרתי בדבר הגעתי למסקנה שלא, הוא לא משוחרר מההורה. ממש לא. כי פיטר פן הוא לא באמת ילד חופשי אלא רק ילד מתמרד שמתחפש לילד חופשי.

רק אחרי שהחלטתי לכתוב את המאמר אודות פיטר פן רכשתי את הספר והתחלתי להכיר יותר לעומק את דמותו של פיטר פן ואת ההקשר הרחב שבו נכתב הסיפור. הספר שרכשתי הוא בהוצאת הסדרה המוערת, הוצאה משובחת ביותר שאיננה מסתפקת אך ורק בתרגום הספר אלא מוסיפה תמונות והערות רבות שמופיעות בגוף הספר ומעשירות את חוויית הקריאה בצורה יוצאת מן הכלל. קראתי את הספר, וכן את ההערות, ובמהלך קריאת הספר קיבלתי שוב ושוב אישור לתחושות שעלו בי במהלך הצפיה בסרט: אכן, פיטר פן הוא לא ילד חופשי, ואכן, יש בסיפור נוכחות חזקה מאוד של הורה.

עלילת הספר "פיטר פן", בקצרה (ראו בויקיפדיה תיאור מפורט יותר של עלילת הסיפור, וכאן כתבה מעניינת אודות פיטר פן וג'יימס מתיו בארי), מתארת את הילדה ונדי דרלינג ושני אחיה הקטנים שמצטרפים לפיטר פן ועפים איתו לארץ-לעולם-לא. שם הם פוגשים דמויות שונות כגון פיות, בנות-ים, אינדיאנים, שודדי ים שבראשם עומד קפטן הוק הנורא, וכמובן - את "הילדים האבודים" חבריו של פיטר. ונדי ושני אחיה עוברים עם הילדים האבודים הרפתקאות שונות ומשונות, כשלקראת סוף הסיפור פיטר מצליח להרוג את קפטן הוק. בסוף הסיפור ונדי ואחיה חוזרים הביתה, בחזרה אל חיק הוריהם האוהבים והמודאגים. עלילת הסרט "הוק", לעומת זאת, בנויה כולה על השאלה: "מה היה קורה אילו פיטר פן היה מתבגר?", והתשובה שניתנת בסרט לשאלה הזאת היא שפיטר פן כפי הנראה היה מתבגר בצורה גרועה מאוד. פיטר שבסרט הפך בבגרותו לאדם משמים, לחוץ, חסר חוש הומור וחסר כל יכולת ליהנות מחייו, ובקיצור - הוא הפך לילד מסתגל. והגרוע מכל - הוא שכח כליל את עברו, ושכח שהיה אי פעם ילד שלא רצה להתבגר לעולם. עלילת הסרט מביאה את פיטר בדרכים נפתלות להתמודד מחדש עם עברו ולהיזכר במהותו האמיתית, הלא היא מהותו הפיטר פנית.

ישנם מספר הבדלים מהותיים בין הספר לסרט, והעיקרי מביניהם הוא תיאור דמותו של פיטר פן. בעוד שהסרט מתאר את פיטר פן כילד שמח, רגיש לזולת ואכפתי כלפי הסובבים אותו, הספר מציג דמות אחרת לחלוטין: אדם אנוכי, שחצן וחסר רגישות. באופן כללי ניתן לומר שלעומת הסרט, שמציג דמויות שטוחות וסטריאוטיפיות, הספר של ג'יימס מתיו בארי מציג דמויות עגולות ועמוקות מבחינה פסיכולוגית, דבר שאינו תואם כלל וכלל את הדימוי הציבורי החביב והשטחי שיש לסיפור של פיטר פן. העולם שמתואר בספר הוא עולם מורכב, כואב פעמים רבות, עצוב, מסוכסך, כאוטי, ובמובנים רבים ניתן לומר אפילו טראגי. אחרי הכל - הדמות הראשית של הסיפור מסרבת בכל תוקף להכיר בדבר המהותי ביותר שקיים בחיים: הזמן, והמוות הנלווה אליו כצל. היש דבר טראגי מזה?

הרקע הפסיכולוגי של הסיפור:

"אלה הילדים שנופלים מתוך העגלות כשהמטפלת לא מסתכלת. אם לא מבקשים אותם בחזרה תוך שבעה ימים, הם נשלחים לארץ-לעולם-לא כדי לחסוך בהוצאות. אני הקפטן" (פיטר פן, עמ' 47).

הסיפור של פיטר פן נטוע עמוק באווירה רגשית של נטישה: ההורים נוטשים את ילדיהם, והילדים אבודים ומחפשים אהבה בכל מקום שבו יוכלו להשיג אותה; ההורים ילדותיים ואינם מתפקדים כהלכה כמבוגרים, והילדים נאלצים לגדול ולגדל את עצמם בכוחות עצמם; ההורים מנוכרים לצרכיהם הרגשיים של הילדים, והילדים בודדים ומחפשים קירבת נפש זה במחיצת זה; ובשורה התחתונה ניתן לומר שההורים הם בעצם לא הורים והילדים הם בעצם לא ילדים.

ונדי ואחיה, ג'ון ומייקל, גדלים בתוך האווירה הזאת, וזוהי הסיבה שהם מתפתים לברוח ממנה אל מציאות אחרת, חלופית, חלומית. אמנם הסופר מתאר את משפחתה של ונדי כמשפחה נפלאה ואידיאלית ("מעולם לא היתה משפחה מאושרת כל-כך, עד שהגיע פיטר פן"), אולם בהתבוננות קצת יותר מעמיקה ניתן להבחין באווירה הכאוטית והבלתי מתפקדת השוררת בבית משפחת דרלינג. מר דרלינג הוא למעשה ילד קטן בגוף של מבוגר ("כמובן, כפי שראינו, הוא לא היה איש חכם במיוחד; למען האמת, אילו רק ניתן להסיר מראשו את הקרחת היה אפשר לחשוב שהוא רק ילד"), וגברת דרלינג היא אשה ילדותית וחסרת אבחנה שאינה רואה את המתרחש בביתה ואינה ערה לצרכיהם הרגשיים של ילדיה ("ובפה המתוק והמלגלג של גברת דרלינג היתה טמונה תמיד נשיקה אחת שוונדי לא הצליחה להשיג, אף כי לא היה ספק שהיא שם, גלויה לעין כל, בזווית הימנית של הפה"); זוהי אשה קפריזית שנוטה למצבי רוח וסערות נפש תדירות, ותגובותיה למציאות גובלות פעמים רבות בהיסטריה. כמובן, לא מדובר בהורים שמתעללים בילדיהם. מדובר במשפחה נורמטיבית לחלוטין שבה ההורים מספקים את צרכי ילדיהם במובנים רבים מאוד. אולם מתחת לפני השטח ניתן לחוש בניכור העמוק שבין ההורים לבין ילדיהם, ניכור שמביא את ילדי משפחת דרלינג לחפש אהבה וקירבה במקום אחר: בעולם הפנטזיה הפיטר פנית.

שלא כמו ילדי משפחת דרלינג, שהוריהם כן מתפקדים כהורים במידת מה, הילדים האבודים שגרים על האי-לעולם-לא נשכחו וננטשו במפורש ע"י הוריהם. כך למשל מספר פיטר: "לפני זמן רב חשבתי כמוכם שאמי תשאיר את החלון פתוח בשבילי לעולמים, ועל כן שהיתי פה ירחים על ירחים עד שחזרתי; אבל החלון היה סגור על בריח, כי אמי שכחה ממני לגמרי, וילד קטן אחר שכב במיטתי". ההורים של הילדים האבודים אפילו לא מנסים להעמיד פנים שאכפת להם מילדיהם. הם פשוט לא מתפקדים כהורים. עבור אנשים שחוו ילדות שכזאת מדובר בלא פחות מאשר טרגדיה. הכמיהה להישאר ילד גוברת פעמים רבות על כל שאר צרכי הנפש ולא מאפשרת לילד לגדול ולהיות אדם בוגר שאחראי לחייו. מי שלא זכה לילדות תומכת ומגדלת עלול לרצות להישאר ילד כל חייו.

דמותו של פיטר פן:

"...'אין לי שום אמא', אמר פיטר. לא זו בלבד שלא היתה לו אמא, גם שום כמיהה לאמא לא היתה לו. לדעתו אימהות היו בני אדם שמפריזים מאוד בערכם. אך ונדי, לעומתו, חשה שלמולה ניצבת טרגדיה" (פיטר פן, עמ' 41).

כפי שכבר ציינתי לפני כן, דמותו של פיטר פן היא דמות מורכבת ומסוכסכת עד מאוד. כמובן, ישנם באישיותו אלמנטים רבים שמאפיינים את דמותו של הילד החופשי: יש לו הרבה מאוד קסם אישי, הוא אוהב לשחק, לעוף, לחיות את חיי הרגע, להשתולל, לבלות ו"לעשות חיים". אבל אם מתבוננים בדמותו קצת יותר לעומק ניתן להבחין שתכונותיו העיקריות אינן התכונות החיוביות שמאפיינות את הילד החופשי, אלא תכונות אנטגוניסטיות ושליליות שמאפיינות דווקא את דמותו של הילד המתמרד. אנוכיות, ציניות, אכזריות, רכושנות, בוגדנות, שחצנות, ריקנות, שטחיות, חוסר סקרנות, רודנות, שתלטנות, תלישות מהמציאות, פחדנות - כל אלו הן תכונותיו הבולטות של פיטר פן, והן תכונות שמאפיינות גישה שלילית ואנטגוניסטית. הילד החופשי לעולם לא ירצה לשעבד את זולתו או לגזול ממנו את הזכות להיות חופשי. הילד החופשי לעולם לא ינצל את חולשותיהם של אחרים. הוא לא ישקר, לא ירמה, לא יתאכזר ולא ישאף להכאיב לזולתו. הילד החופשי הוא תמים, כנה, אכפתי, סקרן, מאמין, אוהב, מחובר, נאמן, אמיתי ורגיש לזולתו. אולם פיטר פן הוא יותר מידי שבור לב מכדי להיות רגיש לזולתו. חוסר האמון הבסיסי שלו אינו מאפשר לו לאהוב או להיות אכפתי או כנה. הוא ילד נטוש ופגוע שאינו מוכן להיקשר לאף אדם, וכל יחסיו עם זולתו נשענים על מניפולציות רגשיות וניצול. ובשורה התחתונה ניתן לומר שפיטר הוא אדם עייף ושבע קרבות, שמחפש את אהבתה של אימו בכל מקום אפשרי, אך לא מוכן להודות בכך ולא מוכן לתת כלום תמורת אהבה זו.

בכל מעשיו ובחירותיו של פיטר פן ניתן לחוש בנוכחותו החזקה של ההורה. הוא נלחם בהורה שלו - החיצוני והפנימי - באופן בלתי פוסק, וכל מעשיו נובעים מהרצון לנצח את ההורה ולהתמרד נגדו. התנהגות זו מהווה את ההוכחה הברורה ביותר לכך שפיטר הוא לא ילד חופשי אלא ילד מתמרד, וזאת משום שבעולמו של הילד החופשי אין ולא תהיה לעולם דריסת רגל להורה. הנה מספר ציטוטים מתוך הספר שמדגימים זאת היטב:

"אני לא רוצה ללכת לבית ספר וללמוד דברים רציניים", אמר פיטר בלהט. "אני לא רוצה להיות איש".

"הם יכלו לדבר על אימהות רק כשפיטר לא היה שם, כי הוא אסר על שיחות בנושא זה בטענה שהן מטופשות".

"מספר הילדים על האי משתנה, כמובן, בהתאם למי שנהרג וכיוצא בזה; וכשנדמה שהם מתחילים להתבגר, שזה נגד החוק, פיטר מדלל אותם".

"גם אם לפיטר היתה פעם אמא, הוא כבר מזמן לא התגעגע אליה. הוא הסתדר מצוין בלי שום אמא. הוא הירהר כמה פעמים באימהות, וזכר רק את החסרונות שלהן".

"זה קרה כי שמעתי את אמא ואבא", הסביר פיטר בקול נמוך, "משוחחים על מה יהיה איתי כשאהפוך לאיש". כעת ניכר בו שהוא חש מצוקה יוצאת דופן. "אני לא רוצה להיות איש לעולם". אמר ברגש. "אני רוצה להישאר תמיד ילד קטן ולשחק. אז ברחתי לגני קנזינגטון, וחייתי תקופה ארוכה ארוכה בקרב הפיות".

עד כאן הציטוטים. שימו לב כמה פעמים מוזכר כאן מה פיטר לא רוצה לעשות. לא רוצה ללכת לבית ספר, לא רוצה להיות איש, אסור לדבר על אימהות, אסור להתבגר (ומי שמתבגר - יש "לדלל" אותו!), אימהות הן לא בסדר, ההורים שלי לא יכולים להבין אותי. נדמה שהמאפיין העיקרי של הילד המתמרד הוא הידיעה הברורה מה הוא לא רוצה לעשות, בעוד הילד החופשי יודע מה הוא כן רוצה לעשות. זהו ההבדל המהותי בין השניים. בעוד הילד החופשי מרוכז במה שכן מתחשק לו לעשות - הילד המתמרד עסוק בלעשות הכל להיפך. דווקא. והעיקר שלא יעשה חלילה את מה שההורה שלו דורש ממנו. זוהי מציאותו הנפשית של פיטר פן, מציאות של ילד מתמרד.

רק לעיתים נדירות במהלך הספר ניתן לחוש את עולמו הפנימי האמיתי של פיטר, וכפי שתוכלו לראות מהציטוט הבא מדובר בעולם פנימי כואב ועצוב עד מאוד: "מפעם לפעם פיטר היה חולם וחלומותיו היו כואבים יותר מחלומותיהם של ילדים אחרים. משך שעות אי אפשר היה לנתק אותו מחלומותיו, אף שהיה מתייפח מתוך החלום באופן שובר לב. נדמה לי שהחלומות עסקו בחידת קיומו. כשזה קרה נהגה ונדי להוציא אותו מהמיטה, ולהושיב אותו על ברכיה ולהרגיע אותו בכל מיני דרכים מתוקות שהמציאה בעצמה, ולאחר שנרגע היתה מחזירה אותו למיטה לפני שהספיק להתעורר לגמרי, כדי שלא ייפגע כבודו מכך שטיפלה בו". כפי שניתן לראות, פיטר אינו מוכן להודות בכאב שלו ולהתמודד איתו באופן ישיר. רק כשהוא ישן הוא מרגיש, ואין לו שום רצון אמיתי לדעת מה מתחולל בתוך נפשו פנימה. הוא מודחק ומדחיק את הכאב שלו ואת הצורך שלו באהבה אימהית, ומשליך את הצורך הזה על הדמות הנשית של הסיפור - הלא היא ונדי.

דמותה של ונדי ותפקידה במערך הנפשי של פיטר:

"חדשות טובות בנים", קרא פיטר. "סוף סוף הבאתי לכולכם אמא" (פיטר פן, עמ' 81).

אחת ההוכחות העיקריות לכך שפיטר הוא אדם מאוד לא מאושר הוא הצורך הנואש שלו בוונדי. הוא מצליח להביא אותה - וכמעט הייתי אומרת: לגרור אותה - בדרך מניפולטיבית אל עולמו, האי-לעולם-לא, וכשהיא מעוניינת לעזוב את האי ולחזור הביתה הוא מנסה לתמרן אותה בכל מניפולציה אפשרית על מנת שתישאר במחיצתו. והיא לא נשארת. היא מעדיפה לחזור לציוויליזציה ולמציאות. מדוע? משום שוונדי היא אדם מציאותי. היא מחוברת למציאות ואין לה צורך להתנתק ממנה, בטח ובטח שלא לזמן רב מידי. כשהיא חוזרת הביתה היא מנסה לשכנע את פיטר להישאר עימה בעולם המציאותי, ואף מבטיחה לו שתמשיך לאהוב אותו גם אם יגדל, אבל הוא לא רוצה. הוא מעדיף להישאר ילד נצחי.

ונדי מייצגת בסיפור את דמותו של ההורה המלטף, וכן את דמותו של הבוגר. אמנם היא רק ילדה, וזקוקה בעצמה למישהו שיגדל אותה, אולם לזמן מה היא מוכנה לתפקד על תקן של אמא לילדים האבודים. פיטר "מביא" אותה אליהם כאילו הביא רק להם אמא ולא לעצמו, אולם ברור לחלוטין שהוא עצמו ניזון מאהבתה ומהטיפול שהיא מעניקה לילדים האבודים. תפקידה של ונדי באי-לעולם-לא הוא לעצב את מסגרת החיים ואת סדר הזמן (מתי אוכלים? מתי ישנים? אפשר בהחלט לסמוך על ונדי שתיתן תשובות לשאלות האלה), לטפל בצרכיהם הפיזיים של הילדים וכן ללמד אותם קריאה, כתיבה, נימוסין וכללי התנהגות חברתית נורמטיבית.

אם נשאל את עצמנו מדוע פיטר זקוק לוונדי, הרי זה משום שעולמו של פיטר הוא עולמו של הילד המתמרד ולפיכך הוא עולמו של ההורה. פיטר לא יכול באמת לחיות בלי הורה כלשהו לצידו, והוא מחפש דמות הורית שתארגן אותו ותעזור לו לייצב את אישיותו הכאוטית והמסוכסכת. כי אכן כן, עולמו של הילד המתמרד הוא עולם מסוכסך וכואב, מלא בשליליות וכעס, והוא תמיד זקוק לכוח חיובי כלשהו שיאזן אותו ויביא מרגוע לליבו הפצוע. ונדי מבטאת את אותו כוח חיובי ששומר על פיטר מחובר למציאות, כפי שמתבטא בהערה הבאה מתוך הספר: "זהו מפתח חשוב להבנת אישיותו של פיטר פן. הוא לעולם אינו בטוח בהבדל בין החיים לבין משחק, ויעדיף תמיד לשחק. כל דבר ששייך לחיים האמיתיים - אהבה רומנטית, מוות, זמן - אינו ברור לו, ואפילו מאיים עליו. באופן האופייני לו, פיטר מתקשה להבדיל בין משחק למציאות, וזקוק לאישורה של ונדי, המחוברת יותר למציאות".

אם כן, פיטר מייצג את הילד המתמרד וונדי מייצגת את ההורה המלטף והבוגר. ומה לגבי קפטן הוק? איזו דמות הוא מייצג בדרמה הפיטר פנית?

דמותו של קפטן הוק:

"עם התנועות המסולסלות, המחוות, והחיוך השטני הנוראי; אותו פרצוף חיוור כמוות, אותן שפתיים אדומות כדם, אותם תלתלים ארוכים, לחים, שמנוניים. הצחוק הארסי, הצווחה המאנית, הנימוס המחלחל שבמחוותיו. ברייה טראגית ומעוררת חלחלה שלא ידעה שלווה, ושנשמתה מיוסרת; צל אפל; חלום מאיים; שד של פחד השוכן דרך קבע בנבכי מחשבותיו של כל ילד קטן" (פיטר פן, עמ' 141, הערה 10).

קפטן הוק מייצג את ההורה המכה בצורה הקיצונית ביותר שלו: הוא שונא ילדים עד כדי כך שהוא שואף להרוג אותם ולרצוח אותם נפש. ואם נשאל את עצמנו מדוע הוא כה שונא ילדים, הרי שהדבר מוסבר לנו היטב בספר: קפטן הוק הוא קורבן של חברה שנהגה בו ביד קשה וניסתה לאלף אותו להיות "ג'נטלמן", ובכך הרסה כל קשר חיובי שיכול היה להיות לו עם החלקים הרכים והאוהבים שבנפשו. כתוצאה מכך הפך הוק לאדם שונא ומרושע ששואף להשמיד את החברה השנואה עליו ע"י השמדת הילדים, שמסמלים את ההמשכיות האנושית ולפיכך את החברה כולה. מכאן נובע שקפטן הוק הוא לא רק הורה מכה אלא גם ילד מתמרד בגירסתו הקיצונית, גירסה מלאת עוינות ושנאה.

ובכן, אם קפטן הוק מסמל את ההורה המכה, ברור לחלוטין מדוע הוא מהווה את האויב הגדול ביותר של פיטר פן. הרי פיטר פן נלחם כל חייו בהורה, ומי מייצג יותר טוב את ההורה מאשר קפטן הוק? אולם, לקראת סוף הספר, כשפיטר מצליח סוף סוף לגבור על אויבו, מתגלה אמת מרה מאוד אודות אישיותו של פיטר: הוא עצמו הופך להיות בן דמותו של הוק, גם אם רק בזעיר אנפין. כך נכתב בהערה שמופיעה בספר אודות השינוי שעובר פיטר לאחר מותו של הוק: "בהוראות הבמה להצגה כתוב: 'המסך עולה וחושף את פיטר, נפוליאון של ממש על הסיפון. אסור שיעלה שוב, פן נראה את פיטר מהלך על הסיפון, חבוש בכובעו של הוק ומעשן את הסיגרים שלו, ועל ידו קרס ברזל קטן'. פיטר מאמץ התנהגות רודנית, ובהדרגה הופך יותר ויותר להוק; זו דרכו של בארי להדגיש את מה שעד כה נרמז, והוא שפיטר והוק בעצם אינם כה שונים זה מזה. בספרה 'פיטר פן בארגמן' אשר נכתב כהמשך לסיפור 'פיטר פן', ג'רלדין מקורקרן ממשיכה לפתח את הדמיון הזה ומציגה בפנינו פיטר אפל ואכזרי שמאמץ בזה אחר זה את כל גינוניו של הוק".

לכאורה היה צפוי שאחרי שפיטר יהרוג את הוק האווירה תשתנה לטובה. אחרי הכל, ניצחון על ההורה מביא איתו תמיד הקלה גדולה ותחושת חופש שלא היתה לפני כן. אבל פיטר, משום מה, לא עובר תהליך של גאולה עם מותו של הוק. הוא לא הופך ליותר רגוע ושליו, הוא לא ניצָל משנאתו להורה ומרצונו להתמרד נגדו, ואפילו להיפך - הוא מאמץ את שיטותיו ומחקה את דרכיו. מדוע? משום שהילד המתמרד כבול לעולם להורה. הילד המתמרד חי בתוך הטריטוריה של ההורה ולכן אינו יכול להיפרד ממנו כל עוד הוא לא מוותר עליו באופן מודע והולך לו לדרכו שלו. מוות פיזי של הורה לא יכול להביא מרפא לנפש. הדבר היחיד שיכול באמת להביא מרפא לנפש הוא התנתקות מעולמו של ההורה ובניית עולם אחר, מציאותי יותר, שמבוסס על צרכי הנפש האמיתיים ולא על תביעותיו של ההורה. וכיצד עושים זאת? כמובן, באמצעות הבוגר. הבוגר הוא הכלי היחיד שבאמצעותו הנפש יכולה להיגאל ולהירפא, ולפיטר פן, כך מסתבר, אין בוגר. הוא ילד נטוש שלא זכה לטיפוח וגידול הבוגר שלו, ולפיכך אין לו שום כלי שיעזור לו להתמודד עם המציאות הפנימית המסוכסכת שלו. מבחינה נפשית הניצחון של פיטר על הוק הוא לא ניצחון אלא הפסד, משום שפיטר לא מצליח לצאת מהמעגל המכלה של הנצח ולחזור לחיים. כל הדימוי העצמי שלו נשען על היותו ילד מתמרד, ועם מותו של ההורה הוא נשאר ללא כלום. אין יותר במי להילחם, אין יותר את מי לנצח. אין מושגים אחרים או אפשרויות אחרות מלבד עולמו של ההורה שהוא יכול לחיות לפיהם, משום שאין לו בוגר שיאפשר לו ללמוד מושגים חדשים ואפשרויות חדשות. ולכן הוא לא יכול להתפתח אל מעבר למעגליות הכרונית שהוא נתון בה. וזוהי בדיוק הטרגדיה שלו: הוא לא יכול לגדול, גם אם ירצה. הוא נידון להיות ילד מתמרד לנצח, מנודה מהחיים ומעצמו, חי בעולמות פנטסטיים, חוזר שוב ושוב על אותן החוויות ואותן הפעולות, ללא התקדמות, ללא שינוי, ילד מתמרד שחי בנצח לנצח.

לסיכום, כפי שראינו, פיטר פן הוא למעשה ילד מתמרד ולא ילד חופשי. וכעת אני חוזרת לשאלה ששאלתי בתחילת המאמר: אם אכן פיטר פן הוא לא ילד חופשי - מדוע הוא זוכה להיחשב ככזה? מדוע הדימוי של פיטר פן בתרבות שלנו הוא כה חיובי ומפתה? מדוע הוא מהווה דוגמא ומופת לחופש ולשמחת חיים?

אובדן הילדוּת:

"במרבית המקרים נקבע התיפקוד החברתי ע"י תנאי סביבת מידע מסוימת, ואין כל ספק שזהו המצב בנוגע לקטגוריה החברתית של הילדוּת. הילדים מהווים קבוצת אנשים שאינם יודעים דברים מסוימים הידועים למבוגרים. בימי הביניים לא היו ילדים, מפני שלא היו קיימים אמצעים שבסיועם יכלו המבוגרים לדעת דברים מיוחדים רק להם. בימיו של גוטנברג התפתחו אמצעים כאלה. בעידן הטלוויזיה הם נכחדים" (מתוך "אובדן הילדוּת" / ניל פוסטמן).

כפי שציינתי קודם לכן, עד לאחרונה לא הכרתי את הספר "פיטר פן" ואף לא את נסיבות כתיבתו. אולם כשהרהרתי בעיקרון המנחה של הסיפור ובדמותו של פיטר פן, ידעתי דבר אחד בוודאות כמעט מלאה: מתי הוא נכתב. מאחר שהאמנות משקפת תמיד את המציאות הפנימית והחיצונית של יוצריה, ניתן לדעת די בביטחון מהי התקופה שבה הם יוצרים ומהם מקורות ההשראה שלהם. ולאחר שניחשתי את תקופת כתיבתו של הסיפור, הלכתי ובדקתי האם אני צודקת בהערכתי, ונוכחתי לראות שאכן צדקתי. ובכן, כיצד ידעתי זאת? המחזה והספר "פיטר פן" נכתבו בתחילת המאה ה-20, היא התקופה שבה החל תהליך ההתפוררות של ערכי "העולם הישן", תהליך שתיארתי אותו כ"התפרצות הצל" במאמר הקונסוננט והדיסוננט: כשהשטן אינו קיים. תקופה זו מתאפיינת במרד תרבותי עצום מימדים כנגד התפיסות שהדריכו את התרבות המערבית במשך כ - 1,000 שנים ואף יותר. דמותו של פיטר פן, אם כן, נטועה עמוק בתוך תקופה זו שבה הכעס על "המוסר הישן" החל לצאת החוצה ממחשכי הלא-מודע הקולקטיבי ולבוא לידי ביטוי בחיים הציבוריים ובחיי היצירה. המוסר הישן שהטיל חיתתו על התרבות המערבית כולה הפך למוקצה מחמת מיאוס בעיני חלקים נרחבים מהציבור, ובמקומו עלה וגבר הצורך הנפשי הקולקטיבי להתבטא בחופשיות ו"לעשות מה שבא לנו". בלי חוקים, בלי מגבלות, לחגוג את חגיגת החיים בלי לתת דין וחשבון לאף אחד. זהו הפוסטמודרניזם וזה פירושו: חיה ותן לחיות, כל אחד עושה מה שהוא רוצה, אין דין ואין דיין, אין ערכים אנושיים אבסולוטיים המשותפים לכולם, כל דבר ניתן לפרשנות אישית, אין אמת ושקר, אין הבדל בין עובדות ובדיה, המציאות היא בסה"כ עניין של נרטיב סובייקטיבי שכל אחד יכול לפרש כרצונו, אין טוב ורע, אין אמונה ואין אלוהים. החילוניות כפי שאנו מכירים אותה, זאת שמקדמת את חופש הפרט עד קצה גבול היכולת שלו, נולדה אז, בדיוק בתקופה ש"פיטר פן" נכתב. וממש כמו פיטר פן, העולם החילוני שנולד בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 אמר לא. לא לא לא ולא לכל צווי ההורה של המוסר הישן. וכך הפכה התרבות החילונית לילד מתמרד שמתנגד לצווי ההורה של המוסר הישן ונלחם בהם עד כלות.

פרופ' ניל פוסטמן, בספרו המרתק והמומלץ ביותר לקריאה "אובדן הילדוּת" (ראו כאן וגם כאן מאמרים קצרים אודות הספר), מתאר את התהליך הזה מנקודת המבט של "הסביבה הסמלית" התקשורתית והשפעתה על השיח הציבורי בחברה המערבית. הסביבה הסמלית היא למעשה כל אותם כלים שבאמצעותם אנחנו משוחחים אחד עם השני ועם עצמנו. האם אנחנו משוחחים זה עם זה באמצעות מילים? תמונות? דימויים ויזואליים? צבעים? צורות? מילים מדוברות? מילים כתובות? האם אנחנו משוחחים זה עם זה ישירות או שמא אנחנו משתמשים בכלים שמתווכים בינינו? ואם אנחנו משתמשים בכלים שמתווכים בינינו - מהו טיבם של כלים אלו וכיצד הם משפיעים על השיח בינינו? והשאלה החשובה מכולן: כיצד המדיום התקשורתי שבו אנחנו משתמשים משפיע עלינו? ומהו הקשר בין "סביבת המידע" לבין קיומן של הילדוּת והבגרות?

פוסטמן סוקר את התהליך ההיסטורי שעבר על החברה הנוצרית-מערבית למן ימי הביניים ועד ימינו. הוא מראה שבימי הביניים הסביבה הסמלית היתה ישירה, כלומר השיח האנושי לא עבר דרך מדיום תקשורתי כלשהו אלא היה ישיר ומיידי ונשלט ע"י השפה שבע"פ. האנשים בימי הביניים היו אנאלפביתיים ברובם, והכנסיה שלטה רובה ככולה בקריאה ובכתיבה ולפיכך גם ברוב אוצרות הידע האנושי שהיו קיימים עד אז. אולם האנאלפביתיות נבעה לא רק משליטתה של הכנסיה על הידע אלא גם מהקושי הטכני להעביר את הידע ממקום למקום. עד שהומצאה מכונת הדפוס היה צורך להעתיק באופן ידני את הספרים על מנת להעביר הלאה את הידע האצור בהם, ומדובר היה בעבודה מפרכת וקשה עד מאוד. לפיכך תפוצתה של המילה הכתובה היתה מוגבלת מאוד, ולפיכך גם הצורך ללמד אנשים קרוא וכתוב היה מיותר למדי. אחרי הכל - אם כ"כ קשה להשיג ספרים לקריאה, הרי שאין שום טעם או צורך ללמוד לקרוא. כך, הסביבה הסמלית עד להמצאת מכונת הדפוס ע"י גוטנברג היתה סביבה שלא חרגה אל מעבר לניסיון האנושי המיידי. האנשים היו מוגבלים לחייהם שלהם ותו לא.

דבר זה השתנה כאשר הומצאה מכונת הדפוס. האפשרות להפיץ ספרים בקנה מידה גדול הביאה אט אט להיווצרו של אדם חדש - "האדם המשכיל". השפעתה של מכונת הדפוס על חיי הציבור היתה מרחיקת לכת בעוצמתה. הסביבה הסמלית השתנתה ויחד עימה השתנו האנשים עצמם, הווה אומר: השתנו הנפש והרוח ועימן השתנו לחלוטין הציפיות של האנשים מעצמם ומחייהם. פוסטמן מראה כיצד היווצרו של "האדם המשכיל" הביא בסופו של דבר להיווצרו של מושג חברתי חדש: הילדוּת. לדבריו: "מה שקרה הוא שנברא האדם המשכיל, ובבואו הוא השאיר מאחוריו את הילדים. כי בעולם הימי-ביניימי הצעירים והמבוגרים כאחד לא ידעו קרוא וכתוב, ועניינם הצטמצם בכאן ועכשיו, ב'מיידי ובמקומי'. זו הסיבה לכך שלא היה צורך במושג הילדוּת; כולם היו שותפים לאותה סביבת המידע, וחיו, על כן, באותו עולם חברתי ואינטלקטואלי. אך כשגילה מכבש הדפוס את כוחו, נעשה ברור שנוצר סוג חדש של בגרות. למן המצאת הדפוס ואילך הפכה הבגרות לעניין שצריך להגיע אליו. היא נהייתה להישג סמלי, לא ביולוגי. למן המצאת הדפוס ואילך היה על הצעירים להפוך למבוגרים, והיה עליהם לעשות זאת בעזרת הקריאה, בעזרת הכניסה לעולם הטיפוגרפיה. וכדי להשיג זאת היה צריך לחנכם. לפיכך המציאה התרבות את בתי הספר, ובעשותה כן עשתה את הילדוּת לדבר בלתי נמנע".

פוסטמן ממשיך ומתאר את השפעתה מרחיקת הלכת של הקריאה הן על החיים החברתיים והן על החיים האישיים. הוא מראה כיצד האדם הפך לממושמע יותר, מחונך יותר, מאורגן יותר במחשבותיו ובעשייתו. ההכרח "לשבת עם עצמו" בזמן הקריאה הפריד את האדם מהקבוצה אליה השתייך ואיפשר לו להתפתח כאינדיבידואל. בנוסף, יכולת ההפשטה והדמיון שהקריאה מפתחת העמיקה את יכולתו של האדם לחשוב ולפתח רעיונות ובכך לקדם את עצמו ואת תרבותו. פוסטמן מתאר תקופה זו - החל מהמצאת הדפוס ועד המצאת הטלגרף - כתקופת פריחה אינטלקטואלית שבה האנשים ביססו את רוב השיח שלהם על המילה הכתובה. זוהי תקופה שבה הומצאו כללי התנהגות וחוקים חברתיים חדשים והחברה כולה התארגנה סביב רעיונות רבים ושונים שהובעו בספרים. כך מתאר פוסטמן את תרומתה של המילה הכתובה לאירגון הנפשי והרוחני החדש שנולד בעקבותיה: "צורת הספר המודפס יצרה דרך חדשה לאירגון התוכן, ובעשותה כן יצרה דרך חדשה לאירגון המחשבה. הקוויוּת חסרת הפשרות של הספר המודפס - האופי הרצוף של הצגת הדברים משפט אחר משפט, החלוקה לפיסקאות, האינדקסים האלפא-ביתיים, הכתיבה והדיקדוק הסטנדרטיים - כל אלה יצרו הרגלי חשיבה שג'יימס ג'ויס כינה אותם בלצון 'חשיבת אבגד', בהתכוונו למבנה הכרה המקביל הדוקות למבנה הטיפוגרפי".

אולם, כפי שפוסטמן מתאר, באותו זמן ממש שבו המילה הכתובה התבססה באופן עמוק ויסודי בחברה המערבית ושבעקבותיה התבססה הילדוּת כשלב התפתחותי שיש לעבור אותו על מנת להגיע לבגרות - באותו זמן ממש החל תהליך של התפתחות טכנולוגית בעלת השפעה מכרעת על החברה המערבית, תהליך שפוסטמן מתאר כך: "בין שנת 1850 ל - 1950 התפורר מבנה התקשורת האמריקנית, והוקם לאחר מכן מחדש, בסיוע בלתי פוסק של המצאות - מכונת הדפוס הרוטציונית, המצלמה, הטלפון, הפטיפון, סרט הקולנוע, הרדיו והטלוויזיה. במקביל להתפתחות התקשורת החשמלית התפתח מה שכונה ע"י דניאל בורסטין 'המהפכה הגראפית' - הופעת עולם סמלי של תמונות, סרטים מצוירים, פוסטרים וכרזות פרסומת. שתי מהפכות אלו, הגראפית והאלקטרונית, ייצגו יחד התקפה לא מתואמת אך עזה על השפה והספרות, וגרמו לעיצובו מחדש של עולם אידיאות לאייקונים ודימויים המופיעים במהירות האור. לא ניתן להגזים בחשיבותה של התפתחות זו. כי בעוד שמהירות ההפצה הפכה את השליטה במידע לבלתי אפשרית, שינה הדימוי המיוצר להמונים את אופי המידע עצמו - מדיבורי לבלתי דיבורי, מטיעוני למייצג, מרציונאלי לרגשי. השפה היא הפשטה של החוויה, בעוד שתמונות הן ייצוג מוחשי של החוויה. ייתכן שתמונה תהא שווה אלף מילים, אך בשום אופן אין היא זהה לאלף מילים. או למאה. או לשתיים. המילים והתמונות הן שני עולמות שיחה שונים. כי המילים הן בדיה של הדמיון, אם ניתן לומר כך. לא קיימים במציאות דברים כגון 'חתול' או 'עבודה' או 'יין'. מילים אלו הן מושגים של הסדירויות שאנו חוזים בטבע. תמונות אינן מראות מושגים. הן מראות דברים. לא ניתן להגזים בהדגשת העובדה כי תמונות, שלא כמשפטים, אינן ניתנות להפרכה. הן אינן מעלות הנחה, אינן כוללות ניגוד או שלילה של עצמן, לא קיימים כללים או ראיות או היגיון שעליהן להתאים עצמן אליהם. כך ניתן במובן מסוים לומר, שתמונות ודימויים גראפיים אחרים הם 'רגרסיביים מבחינה קוגניטיבית', לפחות בניגוד לעולם המודפס".

כפי שניתן לראות, הסביבה הסמלית השתנתה. כמובן, היו עדיין ספרים, והמילה הכתובה היתה עדיין נגישה עבור כולם, אולם החל מהמצאת הטלגרף ואילך המילה הכתובה נאלצה להתמודד לראשונה עם מתחרה רציני מאוד: החושים. המעבר ממדיום תקשורתי שמפתח את החשיבה אל מדיום שמגרה את החושים היה מעבר הדרגתי, אולם בסופו של דבר המדיום החושי גבר על המילה הכתובה והאפיל עליה; וכתוצאה מניצחון זה ניתן לראות ירידה משמעותית בערכה ובמשמעותה של הילדוּת. כך מתאר פוסטמן את השפעתו מרחיקת הלכת של תהליך זה: "לימוד הקריאה אינו סתם עניין של ללמוד כיצד 'לפצח את הצופן'. כשהילד לומד לקרוא הוא לומד דרך התנהגות מיוחדת, שחוסר התנועה הגופני הוא רק אחד מתוויה. שליטה עצמית היא אתגר לא רק לגוף אלא גם לנפש. משפטים, פיסקאות, ודפים שלמים, נפרשים לאִטם, ברצף, ובהתאם להיגיון שאין לו דבר עם האינטואיציה. בשעת הקריאה חייב האדם להמתין כדי לקבל את התשובה, להמתין עד שיגיע למסקנה. ובשעה שהוא ממתין הוא חייב להעריך את תקפותם של המשפטים, או לפחות לדעת מתי ובאילו נסיבות להפעיל שיפוט ביקורתי. ללמוד לקרוא פירושו ללמוד לציית לחוקיה של מסורת רטורית ולוגית מסובכת. על האדם היודע קרוא וכתוב ללמוד ולהרהר ולהיות אנליטי, להיות סבלני ובעל דיעה משלו, להיות מוכן תמיד, לאחר שיקול דעת מתאים, לומר 'לא' לטקסט כזה או אחר. לילדים קשה לסגל לעצמם הרגלי התנהגות אלה. ואכן, יש ללמדם בהדרגה. עד ימינו אלה היתה המילה המודפסת, למרות היותה נוחה לקליטה למראית עין, קשה למדי לרכישה, ו'העמדה המשכילה' היתה קשה מידי להשגה. דבר זה שימש בהצלחה כחיץ בין הילד לבין המבוגר. אולם, עם הטלוויזיה התמוטט הבסיס של היררכיית המידע הזו. כי הטלוויזיה היא בראש ובראשונה מדיום חזותי".

כפי שאנו רואים, המילה הכתובה היא למעשה כלי שבאמצעותו ניתן לפתח את הבוגר. על מנת לקרוא ולכתוב יש לפתח כישורים שרובם ככולם הינם כישורי בוגר: ניתוח, איפוק, משמעת עצמית, יכולת להעריך מצבים, פיתוח כלים לשיפוט ביקורתי, בירור עובדות, סבלנות, היגיון, ועוד - כל אלו מחזקים את הבוגר ומפתחים את מיומנותו, וכמובן גם להיפך: היעדרם מנוון את מיומנותו. פוסטמן מראה כיצד עקב התפתחותה של המדיה החושית הבוגר החל להתנוון, ואיתו החלה להתנוון גם הבגרות עצמה; ובעקבותיהם הילדוּת החלה להיעלם. ההבחנה בין מבוגר לילד כבר איננה כה ברורה כפי שהיתה בעבר. הילדים מתבגרים טרם זמנם והמבוגרים עושים כל שביכולתם להישאר צעירים. אין תהליך הכשרה שהילד צריך לעבור על מנת להיות מבוגר ואין סטנדרטים מוגדרים שמבדילים את המבוגר מהילד. פוסטמן מסביר זאת כך: "בלומדנו לפרש את משמעותם של דימויים, אין לנו צורך בשיעורי דיקדוק, או איות, או היגיון, או אוצר מילים, וגם אין לנו צורך באימון מוקדם". מושג ההורות מאבד מערכו משום שכל הידע שמצוי בידי ההורה נגיש גם עבור הילד. בעידן הטלוויזיה הילדים יכולים לראות ולדעת כל מה שההורים יכולים לראות ולדעת. הכאוס שולט, האנרכיה חוגגת. הנה מספר דוגמאות אקטואליות שממחישות היטב את השפעתה זו של הסביבה הסמלית החושית על הילדוּת והבגרות: כאן תוכלו לראות את "הלוליטות החדשות של הוליווד", נערות צעירות שעוסקות בדוגמנות בעלת צביון בוגר, מיני ומפתה; כאן תוכלו לראות ילדות קטנות שמשתתפות בתחרות יופי (!) לילדות, ומנסות בכל כוחן ובכוח אימהותיהן להיראות מבוגרות ומפתות; ארה"ב: הוריה של ילדה בת ארבע מרפדים את החזה והטוסיק של ילדתם כחלק מתחרות יופי בה השתתפה, כדי להפוך אותה ליותר "סקסית". הפדופילים מעולם לא היו שמחים יותר; למה ילדה צריכה להתחפש לשוטרת סקסית? שאלה טובה, באמת; מחקר: רוב בנות השש רוצות להתלבש בצורה סקסית. למה? כי הן מבינות שזאת הדרך להרגיש אהובה ומקובלת בחברה; כאן תוכלו לראות ילדים שמקבלים הכשרה כיצד להיות סלבריטי, ובעצם מקבלים הכשרה כיצד להיות מבוגרים, ומהר; והנה נשים מבוגרות שמסרבות בכל תוקף להתבגר ורוצות להישאר צעירות, לתמיד.

אם נתייחס לדברים שפוסטמן כותב לגבי תרומתה של המילה הכתובה לאירגון החשיבה ולמבנה ההכרה הליניארי, נוכל לראות שהתעצמותו של המדיום החושי פועל בדיוק להיפך. ולדבריו של פוסטמן: "הטלגרף יצר עולם של אנונימיות אשר גרם לכך שהמידע יצא מהקשריו. הטלגרף גם הסיט את ההיסטוריה אל הרקע והעצים את ההווה המיידי הבו-זמני. אך חשוב מכל, הטלגרף החל את תהליך הפיכת המידע לבלתי ניתן לשליטה. כי כמות המידע היא תוצאה של המהירות שבה ניתן לייצרו ולהפיצו. חדשות משום מקום פירושן חדשות על כל מקום, על כל דבר, ובלי שום סדר מסוים. הטלגרף יצר קהל ושוק לא רק לחדשות אלא גם לחדשות מקוטעות, נעדרות רציפות ובלתי רלוונטיות בעיקרן". התקשורת האלקטרונית מבוססת רובה ככולה על חוסר הֶקשר וקטיעת רצפים. שלא כמו ספר, שבנוי באופן לוגי ומתוך הֶקשר, רוב החומרים שמוצגים בתקשורת הם מנותקים מהֶקשר ולפיכך לא ניתן להבין את משמעותם. אדם שנחשף לאמצעי התקשורת רואה רק את מה שקורה עכשיו, ברגע זה, ואינו יכול להבין מה קורה באמת. החושים שלו מוצפים בשפע של מידע חסר הֶקשר, והאורגניזם שלו מנסה בכל כוחו להתמודד עם המתח שכרוך בעיכול כמויות המידע שניחתות עליו מכל עבר. מצב זה יוצר אצלו מתח גבוה, משום שכפי שכתבתי במאמר קונסוננט ודיסוננט: יפה ומכוער?, כמויות אינפורמציה גדולות ושינויים מהירים גורמים למתח גבוה (זהו עיקרון אוניברסלי כפי שכתבתי שם). כך, צריכת המידע חסר ההקשר יוצרת בסופו של דבר תרבות שאני מכנה אותה "תרבות של הפרעות קשב". מדהים לראות עד כמה רבים הם ההורים שאינם מבינים זאת וממשיכים לצפות מילדיהם להיות מרוכזים, בשעה שסביבת המידע שלהם כה עמוסה, כה מתוחה, כה חסרת הֶקשר.

אם ננסה להבין את התהליך הזה במושגים של יה"ב, נוכל לראות שהתרבות החילונית כפי שהיא משתקפת דרך אמצעי התקשורת השליכה מאחורי גווה כישורי בוגר רבים מאוד. בשאיפתה למרוד ולהרוס את חוקי המשחק שהכתיב ההורה של המוסר הישן, היא שפכה את התינוק עם המים וויתרה לא רק על היבטיו השליליים של המוסר הישן אלא גם על ערכים חיוביים רבים שלו שהיוו חלק מהותי מהתרבות המערבית עד "עידן הטלוויזיה" כפי שמכנה אותו פוסטמן (ראו כאן דוגמא אקטואלית ומזעזעת לעניין הזה: כתבה שסוקרת סדרות טלוויזיה אמריקאיות שמציגות גילוי עריות כדבר חיובי, מלהיב וזוהר. מזעזע ביותר). וכך כותב פוסטמן לגבי ההיבט המוסרי של כלי התקשורת האלקטרונית: "מה שנחשב פעם למביש, עשוי להפוך ל'בעיה חברתית' או ל'נושא פוליטי' או ל'תופעה פסיכולוגית'; אולם, במרוצת תהליך זה עליו לאבד את אופיו האפל, הנסתר, וכן גם חלק מכוחו המוסרי". הבילבול המוסרי, הערכי והרגשי שמשתקף בחיים הציבוריים דרך אמצעי התקשורת הוא בילבול עמוק מאוד, ולפעמים ישנה תחושה קשה של אובדן. אובדן הילדוּת, אובדן הבגרות, ואובדן הדרך של התרבות המערבית בכלל.

המיתוס של פיטר פן - אובדן הילדוּת:

"פיטר לא התחרה. ראשית, הוא שנא את כל האימהות מלבד ונדי; ושנית, הוא היה הילד היחיד בכל האי שלא ידע לכתוב או לאיית - אפילו לא מילה אחת קטנה. דברים כאלה היו מתחת לכבודו" (פיטר פן, עמ' 95).

אם נבין את סיפורו של פיטר פן דרך נקודת המבט של אובדן הילדוּת, נוכל לראות שפיטר הוא בעצם לא באמת ילד, מהסיבה הפשוטה שהוא מסרב לגדול. כפי שראינו, קיומה של הילדוּת קשור באופן שלא ניתן להפרידו מקיומה של הבגרות, ומשביטלנו אחד מהם - ביטלנו גם את השני. ואם "אסור להתבגר" אז גם אסור להיות ילד.

כפי שניתן לראות מהציטוט הנ"ל - פיטר לא קורא, והוא מתעלם בכל תוקף מהמילה הכתובה. ואם נשאל מדוע הוא עושה זאת, הרי שהציטוט מספק לנו תשובה מאוד ברורה: הוא לא קורא משום שהוא נלחם על כבודו. עם מי הוא נלחם? עם ההורה כמובן. ולמה הוא נלחם איתו? משום שההורה אומר לו שהוא לא בסדר אם הוא לא קורא.

פוסטמן, בתארו את החברה המשכילה באור כה אידיאלי ומופתי, מתעלם באופן עקבי מהיבט קריטי ביותר של החברה הזאת: האמצעים הרגשיים שבהם היא השתמשה על מנת לבסס את השליטה במילה הכתובה היו האמצעים של המוסר הישן. כפי שתיארתי זאת במאמר "הקונסוננט והדיסוננט: כשהשטן אינו קיים", המוסר הישן מניח כהנחת יסוד שהאדם הוא לא בסדר מטבעו, יצר האדם רע מנעוריו, והכלי של המוסר הישן להתמודד עם ה"בעייתיות" הבסיסית הזאת של טבע האדם היא להכריח אותו להיות "בסדר" - ולא משנה מהם הקריטריונים הספציפיים שנחשבים ל"בסדר" באותו הזמן. ייתכן שעל מנת להיות "בסדר" האדם יצטרך "להתנהג יפה" או ללכת לבי"ס או לאכול בפה סגור או לקרוא "כמו שצריך" או להיות אמיץ או להצטיין בלימודים או לעבוד קשה או להרוויח הרבה כסף - האפשרויות הן אינסופיות וכוחו של ההורה לכפות אותן גם הוא אינסופי. והילד, אם הוא רוצה להנות מחסותו של ההורה, צריך למלא אחר הוראותיו, אחרת ייענש. זוהי רוחו של המוסר הישן שבאמצעותה הצליחה החברה המערבית לבסס את שליטתה של המילה הכתובה על החיים הציבוריים. זהו כוח מסרס וחונק שהופך את חוויית ההשכלה מחוויה חיובית לחוויה שלילית. התרחש כאן תהליך אירוני: על מנת לבסס את הבוגר, החברה השתמשה בכוחו של ההורה. המסר ההורי הוא "אתה לא בסדר אם אתה לא בבוגר", ולמעשה - הבוגר מזוהם ע"י ההורה. בוגר לא יכול לתפקד בצורה כזאת. הבוגר חייב להיות נקי משליטתו של ההורה על מנת לשמש ככוח אמיתי שמדריך את האדם. כשהבוגר מזוהם בהורה, ההיגיון נפגע אנושות. ראיתי לא מעט אנשים משכילים שביססו את כל חייהם על המילה הכתובה ובכ"ז הבוגר שלהם היה מאוד חלש משום שהיה מזוהם בהורה; ומנגד ראיתי אנשים פשוטים שכמעט לא ידעו קרוא וכתוב אולם היה להם היגיון חד כתער ויכולת להתמצא היטב במציאות. הקריאה והכתיבה הן אמנם כלי רב ערך לפיתוח הבוגר אבל יש לזכור שמדובר בכלי ותו לא. אי אפשר להתעלם מהשפעתו השלילית של ההורה על הבוגר ומיכולתו להרוס כל חלקה טובה ביכולת החשיבה שלנו. כאשר ההורה מעביר את המסר "אתה לא בסדר אם אתה לא קורא" - הוא יוצר אצל הילד אנטגוניזם וחוסר רצון להתפתח. כך, החברה המשכילה כרתה לעצמה את קברה במו ידיה שלה. באותו זמן ממש שהיא הצליחה לבסס את שליטתו של המדיום הטיפוגרפי, היא יצרה אנטגוניזם רגשי כה עמוק כלפי התרבות שהולידה אותו עד שהדבר הביא בסופו של דבר לפירוקו. אמנם ילדים מסתגלים רבים הסכימו לקבל על עצמם את צווי ההורה כלשונם, אולם מנגד קמו ילדים מתמרדים רבים שכבר לא הסכימו לקבל את מרותו של המוסר הישן, וממש כמו פיטר פן החלו להילחם על כבודם. לא רוצים לקרוא. אל תגידו לנו מה לעשות. אנחנו מעדיפים להישאר בורים ועמי ארצות והעיקר שלא נרגיש כל הזמן שאנחנו לא בסדר. מאסנו במסר השלילי שלכם. אנחנו רוצים לחיות את חיינו בצורה חופשית בלי שתשבו לנו כל היום על הראש עם הכפייתיות שלכם. אנחנו רוצים להרגיש שאנחנו בסדר לכל הרוחות!

מהבחינה הזאת המרד הפוסטמודרני שפרץ בעוצמה כה רבה בתחילת המאה ה-20 הוא מרד חיובי מאוד. השאיפה להרגיש "בסדר כפי שאני" היא שאיפה אמיתית שנובעת מעמקי הנפש האנושית. כפי שכתבתי במאמר "אני בסדר אתה בסדר", הילד המתמרד נמצא באמצע הדרך שבין הילד המסתגל והילד החופשי. אמנם הוא עדיין כבול להורה, אולם הוא כבר נמצא בדרך אל החופש. הילד המתמרד מהווה "גשר מנטלי" שמעביר את האדם מהיותו צייתן וכנוע להיותו חופשי ואחראי לגורלו. ועל מנת לעשות זאת הוא משתמש באנרגיה נפשית חזקה ועוצמתית מאוד: הכעס. נדמה שרוב פעולותיו של הילד המתמרד נובעות מכעס ומהרצון "להילחם על כבודו", וכפי הנראה הוא צריך לרוקן את כל מאגרי הכעס שלו עד שיוכל להשתחרר סופית מההורה ששולט בו. כך, כשהוא מצוי בין הפטיש של ההורה לסדן של הכמיהה אל החופש, הילד המתמרד עושה את דרכו כשהוא מלא אנטגוניזם ולעג כלפי ההורה.

מכאן ניתן להבין מדוע פיטר פן הפך לדמות כה נערצת בתרבות החילונית (בחיפוש חופשי בגוגל ניתן לראות שפע עצום של מקורות העוסקים בדמותו, החל מסיפורי ילדים, המשך בניתוחים של הסיפור וכלה באיורים, פסלים, תמונות, וכד' שנוצרו בהשראת הספר). מאחר שהתרבות החילונית היא אנטגוניסטית מטבעה, ומושגיה הם עדיין מושגיו של המוסר הישן, התרבות החילונית מעריצה כל דמות אנטגוניסטית שמתנגדת לציוויים ההוריים. עולמו של פיטר פן נטוע בחשיבה הדיכוטומית של המוסר הישן בדבר טוב ורע ("וכשאתם קמים בבוקר, כל מעשי השובבות והיצר הרע שאיתם הלכתם לישון כבר קופלו לצרורות קטנים ונטמנו בקרקעית המוח, ובראש הערימה פרושות המחשבות היפות שלכם, מאווררות לתפארת, מוכנות לשימוש"), כך שברור שהוא לא ילד חופשי. אולם מאחר שהתרבות החילונית בעצמה עדיין לא חופשית, היא מזהה את הילד המתמרד כילד חופשי. מסתבר שילד מתמרד הוא מקסימום החופש שהיא מסוגלת לשאוף אליו. היא לא יכולה לראות את מה שנמצא מעבר אליו.

כך, האידיאולוגיה החילונית אימצה רבות מתכונותיו של פיטר פן, הלא הן תכונותיו של הילד המתמרד. הבגרות נתפסת כ"כבדות", אדם מעמיק נחשב "חופר", הורים מנסים להיות "מדליקים" ו"מאאאגניבים" ו"זורמים", רצינות נתפסת כסוג של חטא שיש להתבייש בו, אנוכיות הפכה לתכונה כמעט מקודשת, בוגדנות וחוסר נאמנות הן צו השעה ("והמעניין בו במיוחד הוא שניתן להדגים באמצעותו את אחת התכונות המוזרות של פיטר, והיא שבאמצע הקרב הוא נהג להחליף צדדים פתאום. שם בגיא, כשהניצחון עוד עמד על כפות המאזניים, רגע נוטה לפה ורגע נוטה לשם, הוא קרא פתאום: 'היום אני אדום-עור. ומה אתה, טוטלס?'"), ריקנות ושטחיות מקודמות למרכז הבמה, תמימות נחשבת לנלעגת, רגישות ואכפתיות לא מביאות רייטינג, חוסר סקרנות הוא דבר מגניב, וציניות ושנינות מעל הכל. החילוניות האידיאולוגית המרדנית שמה לה למטרה לנפץ את כל הפרות הקדושות ויהי מה. ובעשותה כן היא לא שמה לב לדבר אחד, בולט מאוד: בשעה שהיא היתה עסוקה רובה ככולה בהתקוממות נגד ההורה, היא בעצמה הפכה לבת דמותו של ההורה, ממש כמו פיטר פן. מדוע? משום שהכלי היחיד שהיא מכירה על מנת להשפיע על המציאות הוא הכלי של המוסר הישן.

ממש כפי שפיטר פן התייחס ברודנות כלפי הסובבים אותו, וממש כפי שהוא ניסח חוקים על האי כאילו הוא אדוני האי בכבודו ובעצמו, כך החילוניות האידיאולוגית מנסחת חוקים חדשים, בלתי כתובים אך נוכחים בעוצמה רבה בחיים הציבוריים. כי אמצעי התקשורת הם לא רק כלי להעברת מסרים אלא הם בראש ובראשונה כלי לעיצוב המציאות. וכפי שכבר הבנו - הם כלי של החברה החילונית משום שהשימוש בהם נובע בראש ובראשונה מהמרד במוסר הישן. אמצעי התקשורת משרתים את הערכים של החברה החילונית, כשבראש סולם הערכים ניצב חוסר ההקשר, הכאוס. הכאוס מאפשר לתקשורת שליטה בציבור, משום שכאוס, מטבעו, מוציא אנשים משיווי משקל. אי אפשר להישאר בשיווי משקל כשאתה מוצף אינפורמציה חסרת הֶקשר; אי אפשר להישאר בשיווי משקל כשהחושים שלך מותקפים מכל עבר; אי אפשר להישאר בשיווי משקל כשמעבירים לך כל הזמן מסרים אנטגוניסטיים ומלאי כעס. החלק בתוכנו ששומר על שיווי המשקל המנטלי שלנו הוא הבוגר, והתקשורת תוקפת את הבוגר בכל דרך אפשרית. כך, אמצעי התקשורת, שהפכו ליישות עצמאית בעלת צרכים ורצונות משל עצמה, מנהלים את חיינו ומודיעים לנו השכם והערב מה אנחנו אמורים לחשוב, להרגיש, לרצות ולדמיין. ובשורה התחתונה ניתן לומר שהם הפכו לסמכויות שמעצבות את חיינו. ומהי סמכות אם לא דמות הורית? באופן אירוני, במעין הפוך על הפוך, החילוניות ששאפה מלכתחילה לחופש הפכה בעצמה לסוהר שכולא אחרים ורודה בהם. ממש כמו פיטר פן. המסרים שהיא מעבירה כוללים כללי עשה ואל תעשה רבים מספור שכולם מתבססים על האנטגוניזם המתמרד. וכך, המסר ההזוי משהו: "מי שלא מתמרד הוא לא בסדר" הפך למסר שמצוי מתחת לפני השטח ומחלחל לרוב הדיווחים ה"אובייקטיביים" לכאורה של התקשורת. אם נחזור לדברים שכתבתי בתחילת המאמר בדבר התחפשות של דמויות לדמויות אחרות, נוכל לראות שדמותו של האדם שנחשב ל"בסדר" בעיני האידיאולוגיה החילונית הוא למעשה ילד מסתגל שמתחפש לילד מתמרד שמתחפש לילד חופשי. האידיאולוגיה החילונית משלה את עצמה שהיא חופשית אולם החופש שלה הוא רק תחפושת, זיוף, הונאה עצמית. כי החופש האמיתי לעולם לא יימצא בטריטוריה של ההורה. החופש האמיתי יימצא בטריטוריה נפרדת, טריטוריה של אמונה, חיבור, כנות, תמימות ואהבה, היא הטריטוריה של הבוגר והילד החופשי, הטריטוריה של "אני בסדר אתה בסדר".

סינדרום פיטר פן בחיי היצירה - להישאר צעיר לנצח:

"אבל למה עכשיו את לא יודעת לעוף, אמא?"

"כי כבר גדלתי, יקרה שלי. כשאנשים גדלים הם שוכחים כיצד".

"למה הם שוכחים כיצד?"

"כי הם כבר לא עליזים ותמימים וחסרי לב. רק התמימים והעליזים וחסרי הלב יכולים לעוף".

(דיאלוג בין ונדי המבוגרת לבתה, פיטר פן, עמ' 183).

מדוע ונדי אומרת לבתה שרק "חסרי הלב" יכולים לעוף? כמובן, היא פגועה מפיטר וכועסת עליו משום שהוא עזב אותה והעדיף על פניה את עולמו המדומיין, אולם האם זוהי הסיבה היחידה לדבריה או שיש רובד נוסף לאמירה הזאת? ובכן, בתחילת הספר פיטר מסביר לוונדי ואחיה כיצד עפים ומספק בעצמו תשובה לשאלה הזאת: "אתה פשוט ממלא את הראש שלך במחשבות נפלאות ונעימות, והמחשבות מרימות אותך באוויר". שוב ניתן לראות עד כמה עולמו של פיטר הוא עולמו של המוסר הישן. החלוקה הדיכוטומית בין מחשבות טובות ורעות, ועצם החשיבה עצמה ככלי להתנתקות מהמציאות - שניהם גם יחד מבטאים באופן עמוק מאוד את העולם החושב, הגברי, העולם הבלתי-רגשי של פיטר פן. עד כמה שפיטר מתנגד לקריאה וללימוד, ועד כמה שהוא מסרב לקחת חלק בתרבות שהוא שייך אליה - באופן מהותי הוא עדיין כבול אל תרבות זו בכבלים רבי עוצמה. כפי שכתבתי במאמר "אני בסדר אתה בסדר", הדמות הפנימית האמונה על היכולת לעוף הוא הילד החופשי. וכפי שכתבתי שם, הילד החופשי לא חושב אלא מרגיש. ולא רק שהוא מרגיש, אלא שהוא מרגיש הכל. אין לו מגבלות של רגשות טובים או רעים או יפים או לא יפים או ראויים או בלתי ראויים. הילד החופשי כשמו כן הוא: חופשי. ולכן לא ייתכן שהוא יעוף רק באמצעות רגשות מסוג אחד, אחיד. הוא מרגיש ומבטא את כל קשת הרגשות האנושיים בבחינת "כל מה שאנושי אינו זר לי". הילד החופשי עף על כנפי הרגש ולא על כנפי המחשבה. חיי הדמיון והיצירה לא נובעים ממחשבות או רעיונות או תהיות או הרהורים או אידיאולוגיות או תפיסות עולם, אלא מהכמיהה לבטא את הזרמים המשתנים של חיי הנפש והרגש. במובן זה מאוד ברור מדוע פיטר נחשב ל"חסר לב" בעיני ונדי. כי הוא אכן חסר לב. הוא לא מרגיש.

היבט נוסף של המוסר הישן שפיטר מממש בבלי דעת הוא שאיפתו של המוסר הישן לחיי נצח. כפי שכתבתי במאמר "הקונסוננט והדיסוננט: כשהשטן אינו קיים", המוסר הישן מקפל בתוכו חלוקה דיכוטומית בין טוב ורע, כשברשימת הדברים הטובים נמצאים גם חיי הנצח. השאיפה הרוחנית לחיי נצח, הרצון לברוח מחיי העולם הזה אל חיים נצחיים, מושלמים, מנותקים מהמציאות הפיזית הכֹּה מגבילה וכה ארצית, היא שאיפה שנמצאת בלב ליבו של המוסר הישן ומשפיעה על ההוויה שלו באופן מוחלט. ופיטר, מבלי שהוא מודע לכך, מממש שאיפה זו בכל רגע ורגע מחייו. כך יוצא, שאף על פי שהוא מתנגד להורה ומתמרד נגדו, הוא חי עפ"י עולם המושגים שלו וכָּמֵה לאותם הדברים שההורה עצמו כָּמֵה אליהם. וכך מתקבלת תמונה רגשית ששוללת את החיים, והחיים עצמם נראים ארציים מידי, חולפים מהר מידי, משעממים, משמימים, והזמן - שהוא מתנת אל - הופך לאויב מר שיש לנצחו בכל מחיר. גם פיטר פן וגם קפטן הוק נלחמים בזמן, כל אחד בדרכו שלו. והיבט זה של נפשם מראה שוב עד כמה הם למעשה דומים אחד לשני.

השפעתם של דברים אלו - החשיבה, החלוקה הדיכוטומית בין טוב לרע, חוסר היכולת להרגיש, הבריחה מהמציאות, השאיפה לחיי נצח, וההתמרדות נגד ההורה - על חיי היצירה הקולקטיביים הינה השפעה מכרעת. אמנים רבים, רבים מידי, הופכים לקורבן של חברה שתובעת מהם לייצר שוב ושוב את אותן היצירות, לבטא שוב ושוב את אותם הרגשות, ולהיראות תמיד אותו הדבר. מאחר שהחיים פירושם שינוי ושינוי פירושו חיים, אמנים שאינם משתנים לא יכולים לספר שום דבר באמת מעניין על החיים. אמן בן 60 שמתנהג, יוצר ופועל כאילו הוא עדיין בשנות ה-20 לחייו הוא אמן שחוק ותקוע שלא מחדש דבר ומשחזר עד לזרא את אותם הרגשות ואותן החוויות. וכך, באופן אירוני, הוא הופך לאמן משעמם ו"מבוגר", חסר חיוניות ומיובש, כשכל כוונתו מלכתחילה היתה הפוכה לחלוטין: להישאר תוסס וצעיר לנצח.

התופעה הזאת מתבטאת בצורה הבוטה ביותר בתופעת הבוטוקס וניתוחי הפנים שהפכה בשנים האחרונות לנפוצה ביותר בקרב אמני במה רבים. באתר של קליניקה שמעניקה למטופליה טיפולי בוטוקס כתוב על טיפולי הבוטוקס כך: "הקמטים שלנו נוצרים למעשה עם השנים, מכיוון שהבעות הפנים שלנו משאירות סימנים. מכיוון שרעלן הבוטוקס משתק את הקשר בין העצב לשריר, הוא בעצם מבטל את האיתותים שהגוף מוסר לעור שלנו ומבטל את הופעתם של הקמטים ואף מצמצם את הופעתם העתידית". כפי שניתן לראות, טיפולי ההצערה נועדו למחוק את העבר ואת הסימנים שהזמן משאיר על הגוף. כל אותן חוויות שהאדם חווה ושנרשמו על פניו - נמחקות. ולא רק זה אלא שטיפולי הבוטוקס משתקים חלק מהמערכת הגופנית על מנת למנוע הופעת קמטים חדשים. פעולה זו מגבילה במובן הפיזי ביותר את יכולת ההבעה הרגשית. ומה חשוב לאמן יותר מאשר ההבעה הרגשית שלו? כך ביטאה זאת ג'וליה רוברטס בראיון שנערך עמה: "זה מצער שאנחנו חיים בחברה כ"כ מעוותת ומבוהלת, שבה נשים לא נותנות לעצמן הזדמנות אפילו לראות איך הן היו נראות כמבוגרות. אני רוצה לקבל מושג על איך איראה לפני שאני מתחילה להחליק את הקמטים. אני רוצה שהילדים שלי יידעו כשאני עצבנית, כשאני שמחה, כשאני נדהמת. הפנים שלך מספרות סיפור, וזה לא צריך להיות סיפור על הנסיעה שלך למנתח הפלסטי". בעניין זה אני מאוד ממליצה לקרוא כתבה שעוסקת בשפת הגוף של ילדים ומראה עד כמה הגוף מדבר איתנו כשאנחנו מאפשרים לו להתבטא. ילדים עדיין מאפשרים לו להתבטא. מבוגרים הרבה פחות. ובמקרים קיצוניים הם אפילו מעדיפים לשתק אותו כך שלא יעז לחשוף את "חולשותיהם". והרי טיפולי הבוטוקס נועדו לעזור להם להישאר צעירים לנצח, לא? ובכן, מי שרוצה להישאר באמת צעיר לנצח יכול ללמוד משהו משפת הגוף של ילדים: פירושו של להיות צעיר הוא לא להתכחש לעצמך ולרגשותיך אלא בדיוק להיפך - להיות תמים, אמיתי ולבטא את רגשותיך בכנות. כאן תוכלו לקרוא כתבה קצרה אודות מדונה, "הנערה היומרנית" שמסרבת להשלים עם התבגרותה הבלתי נמנעת; וכאן תוכלו לקרוא כתבה קצרה אודות מישל פייפר שמוכנה לקבל את החיים ואת הזמן כפי שהם. מי מהן נראית יותר בריאה בגופה ובנפשה? תראו ותשפטו בעצמכם.

תופעת הבוטוקס וטיפולי ההצערה הם אמנם החצנה בוטה וקיצונית ביותר של סינדרום פיטר פן, אולם השורש הנפשי של תופעה זו קיים גם בקרב אמנים רבים שלא עברו טיפולי הצערה פיזיים. במהלך חיי נתקלתי בלא מעט אמנים שסירבו להתפתח, לגדול ולהתבגר. הדימוי של הבגרות בתרבותנו הוא מאוד שלילי ומקשה על אמנים להסכים להתבגר, כי לכאורה הם עלולים להפוך ל"מבוגרים" אפורים ומשעממים ולאבד את הלחלוחית היצירתית שלהם. גם אני עצמי הרגשתי ככה בעבר. פחדתי להתבגר, פחדתי לוותר על סממנים של התנהגות מרדנית וילדותית, פחדתי "להתמסד" ולהפוך למשעממת. אבל בסופו של דבר הבנתי שהפחדים האלה גורמים לי להיתקע מבחינה נפשית, והתקיעוּת הנפשית היא זאת שגורמת לי להפוך למשעממת - לפחות בעיני עצמי. ובכן, מהן הסיבות שגורמות לנו לסרב להתבגר? לדעתי מדובר בפחד עמוק מפני אובדנו של הילד החופשי. כפי שראינו, הבילבול שקיים בנפשות כולנו אודות טיבם של הילד המתמרד והילד החופשי גורם לנו לראות את הילד המתמרד כילד חופשי. דמות האמן המרדני שלא מוכן לקבל את חוקי החברה היא דמות מוכרת מאוד ואף יותר מכך: מוערכת מאוד. החברה מצפה מהאמנים להתמרד. היא מצפה מהם לצאת נגדה. היא מצפה מהם להיות חריגים בכל מחיר, מיוחדים בכל מחיר, שונים בכל מחיר. היא מעודדת התנהגויות מרדניות, ואמן שלא הולך "בתלם המרדני" (נשמע אבסורד? ובכן כן, זה אכן אבסורד) נחשב לבלתי רלוונטי, משעמם, אמן שלא ראוי שידברו בו. דימוי האמן הזה משפיע על כל סוגי האמנים ובכל תחומי האמנות. ומאחר שאנחנו מתוגמלים היטב על מרדנות, אנחנו מסרבים לוותר עליה. הפחד להפוך לבלתי רלוונטיים ושכוחי-אל יכול לשתק גם את האמנים הטובים והמוצלחים ביותר.

היבט נוסף של הפחד להתבגר הוא חוסר ההבחנה בין התנהגות יָלְדִית להתנהגות ילדותית. אמנים רבים מאמינים שאם הם לא "מתמסדים", לא מתבגרים, ומתנהגים באופן מרדני ואנטגוניסטי - הם מבטאים בכך רוח חופשית. ולא היא. הכרתי אמנים שהתנהגו בצורה ילדותית וחשבו לתומם שהתנהגותם מעידה על "רגישות אמנותית" ותו לא ("אני אמן! אני רגיש!), ובעיניי יש כאן טעות יסודית שחשוב לתקן אותה. שלא כמו היָלְדִיוּת, מהותה של הילדותיות היא לא חופשית אלא תלותית. אדם ילדותי הוא אדם חסר אחריות, נצלן, שחי מתוך התפיסה של "מגיע לי" ו"תנו לי" ואינו מסוגל להישען על עצמו, והוא אדם אנוכי שלא מוכן להכיר בצרכי זולתו. ילדותיות לא קשורה בשום צורה לחיי היצירה ואין שום קשר בינה לבין ההוויה היצירתית וחיי האמן. לעומת זאת, יָלְדִיוּת היא הכרחית עבור האמן משום שפירושה חיבור טבעי וספונטני אל הילד החופשי שבתוכו. ומאחר שהיָלְדִיוּת מבטאת כל כולה את עולמו של הילד החופשי, היא חופשית מטבעה כי אין בה תלות בזולת והיא ניזונה רק מהמרכז של עצמה. אפשר בהחלט להתבגר, להפסיק להיות ילדותיים, ועדיין להישאר יָלְדִיים ושמחים במעשה היצירה.

אחד הדברים הבולטים בחייהם של אמנים הוא הקושי להבדיל בין דמיון למציאות. גם זהו חלק מסינדרום פיטר פן, כפי שניתן לראות בציטוט הבא מתוך הספר: "לא ברור באיזו מידה פיטר אכן נפצע, ובאיזו מידה זהו רק עוד משחק כאילו. בהוראות הבימוי למחזה כתוב: 'הוא מאמין בזה; הוא מצטיין כ"כ במשחקי כאילו עד שהוא ממש חש בכאב, וזרועותיו נשמטות בריפיון'". פיטר פן משחק כל הזמן ב"משחקי כאילו". משחקי הכאילו מאפשרים לו לנדוד במרחבי הדמיון ולהעשיר את עולם החוויות שלו. זוהי פונקציה מובהקת של הילד החופשי, ומשחקי הדמיון של פיטר הם אחד ההיבטים היפים ביותר של אישיותו. יחד עם זאת, היכולת להבדיל בין דמיון למציאות היא מאוד חשובה לחיי היצירה ולחיים בכלל. כפי שניתן לראות בציטוט, פיטר שוקע בצורה כה עמוקה ואינטנסיבית בעולם הדמיון עד שהוא הולך לאיבוד. גם אני חווה לעיתים את החוויה הזאת, ובעברי הרחוק חוויתי אותה בצורה יותר חריפה ולעיתים אפילו מסוכנת. הדרך להתמודד עם הבעיה הזאת היא לחזק את הבוגר. במאמר "אני בסדר אתה בסדר" בחיי היצירה ניתחתי בעיות בחיי היצירה שנובעות מיחסים לא מאוזנים של יה"ב במערכת הנפשית, ונתתי שם כלים כיצד לחזק את הבוגר והילד החופשי שבתוכנו.

לסיום החלק הזה, ובחזרה לפוסטמודרניזם: כפי שכבר ציינתי קודם לכן, הילד המתמרד מצוי באמצע הדרך שבין הילד המסתגל לילד החופשי. לעומת הילד המסתגל ששואף לרָצות את ההורה בכל מחיר, ולעומת הילד החופשי שיודע מה הוא כן רוצה - הילד המתמרד יודע מה הוא לא רוצה. ומה הוא לא רוצה? כמובן, לעשות את מה שההורה שלו מצפה ממנו. ובכן, נשים לב: הילד המסתגל לא יודע כלום אודות עצמו והוא מתנהג בצורה כמעט מהופנטת בכל הקשור בהורה שלו. לעומתו, הילד המתמרד התקדם כבר צעד אחד קדימה: הוא כבר יודע משהו על עצמו. אמנם הוא יודע רק מה הוא לא רוצה אבל לפחות הוא כבר עסוק ברצונות שלו עצמו ולא ברצונות של ההורה שלו. וכך, בעצם עיסוקו בשאלה הזאת, בעצם ידיעתו מה הוא לא רוצה, בעצם העובדה שהוא מבטא איזשהו רצון, הוא מתקרב למעשה ברוחו לילד החופשי. לפיכך, ילד מתמרד יהיה תמיד יצירתי יותר מהילד המסתגל ויצירתי פחות מהילד החופשי. ואם נשליך את העיקרון הנפשי הזה על הנפש הקולקטיבית, נוכל לראות שבעוד שהמוסר הישן - שיסודו בילד המסתגל - דיכא את כוחות היצירה, הרי שהפוסטמודרניזם - שיסודו בילד המתמרד - שבר מחיצות רבות ושיחרר הרבה כוחות יצירה שהיו מדוכאים ועצורים לפני כן. לכן, בכל הקשור לנקודת המבט היצירתית, הפוסטמודרניזם מהווה התפתחות נפשית-חברתית-תרבותית חיובית ומבורכת עד מאוד.

ההורה המורה והילד במלכודת הפוסטמודרנית:

"מורים ומנהלים היו לא פעם הרשעים בסיפוריו של בארי. בספר 'הציפור הלבנה הקטנה' (1902) מוזכר המורה פילקינגטון, שאוסף אליו בנים שמלאו להם שמונה, ובזאת שם קץ לפרק המאושר בחייהם: 'הו צל שנוא! לא פגשתיך כדמות בשר ודם, אדוני, אך אני מדמיין אותך מזוקן ושחור פנים... הפחד מפניך ומפני גלימתך ומקלך, שהם חלק בלתי נפרד ממך, הוא שגורם לפיות להתחבא בשעות היום'. בטיוטות המוקדמות של המחזה 'פיטר פן', קפטן הוק לא נטרף בלוע התנין, אלא נמלט מהאי-לעולם-לא והולך להיות מורה בבית ספר" (פיטר פן, עמ' 70, הערה מספר 17).

יצא לכם פעם ללמוד אצל מורה שממש פחדתם ממנו? לי כן. כשהייתי תלמידת תיכון היה לי מורה שממש הטיל עליי אימה. הוא היה כ"כ סמכותני, כ"כ מרושע וכ"כ מלא שנאה כלפינו התלמידים עד שהייתי משקשקת מפחד - במובן הפיזי ביותר של המילה - בכל פעם שהוא נכנס לכיתה. כמובן שלא יכולתי ללמוד ממנו שום דבר. הפחד שיתק אותי לחלוטין. וכשקראתי את הציטוט הנ"ל אודות מורים ומנהלים הזדהיתי עם בארי והצדקתי לחלוטין את השנאה שלו כלפי ההורה באשר הוא. הורים, מורים ומנהלים רבים מנצלים את כוחם העצום ומשתמשים בילדיהם על מנת להתחזק על חשבונם. גישה הורית סמכותנית ונוקשה שכזאת יוצרת אצל הילדים רגשות טינה וכעס וגורמת להם לשנוא את הלימודים, את הסמכויות שבחייהם, את עצמם ואת החיים. יחד עם זאת, הדרך שהפוסטמודרניזם נוקט בה כתגובה על הרודנות ההורית הזאת גם היא לא מאוזנת. ביטולה של הסמכות ההורית הוא לא תגובה נאותה לרודנות של ההורה. ילדים זקוקים לסמכויות בחייהם וזקוקים לסדר, משמעת וגבולות. לגדל ילדים באנרכיה רגשית רק מתוך החשש שמא הסמכות ההורית תהרוס את הרוח החופשית שלהם - זוהי גישה שמשאירה את הילד בודד במערכה ועזוב לנפשו. כפי הנראה הדרך הטובה ביותר לגדל ילדים היא דרך האמצע, הדרך שמשלבת את הטוב שבכל העולמות - היא הדרך של "אני בסדר אתה בסדר".

דוגמא מעניינת לתפיסה החינוכית הפוסטמודרנית היא כתבה שעוסקת בבתי"ס "מדליקים" ברחבי העולם. אם תיכנסו לכתבה תוכלו לראות שמדובר בטרנד של בתי ספר שמעוצבים בצורות מקוריות ויצירתיות עד מאוד, אולם אני באופן אישי לא מצאתי שום קשר בינם לבין התפקיד שאותו הם אמורים למלא: להיות "בית של ספר". כפי שניתן לראות, המדיום החושי שמתמרד נגד המילה הכתובה מחלחל מאמצעי התקשורת אל קודש הקודשים של תחום החשיבה: בית הספר. הסביבה הסמלית בבתי הספר "המדליקים" הללו עשירה בגירויים חושיים - צבעים, צורות, משחקים, וכד', וממקדת את הילדים בילד החופשי על חשבון הבוגר. לדעתי מדובר באבסורד ובחוסר מודעות משווע ממש. הניגוד והפער בין עיצוב המבנה לבין תפקידו מעידים על חוסר הבנה מוחלט במהותו ובתפקידו של החינוך. עצם העובדה שבתי ספר כאלו בכלל קיימים היא מטרידה מאוד בעיניי ומעוררת שאלות נוקבות אודות מצבה הנפשי של התרבות שבה אנו חיים. כמובן שאני מאוד בעד שבתי הספר יהיו יפים ואסתטיים ושיהיה נעים לבוא בשעריהם, אולם יש לזכור מהו תפקידו העיקרי של בית הספר: להיות בית של ספר ולפתח כישורי בוגר. ולפחות עפ"י הכתבה הזאת נראה שגם התפקיד הזה הולך ונעלם מהנוף של הילדוּת.

דוגמא נוספת היא מאמר דעה קצר שנקרא "עודף הדמוקרטיה הפך למטרד" (ובעיניי לא מדובר כמובן בעודף דמוקרטיה אלא בעודף אנרכיה), ומתאר תופעה פוסטמודרנית אקטואלית שמתרחשת במערכת החינוך הישראלית. עפ"י המאמר הזה ניתן לראות שמערכת החינוך הופכת לסוכנת ומשווקת של התקשורת האלקטרונית ואף למתווכת בין התקשורת לבין הילדים - אותם ילדים שהתקשורת גוזלת את ילדותם ללא הרף וללא רחמים. בעיניי מדובר באבסורד חינוכי ונפשי ממדרגה ראשונה. שאלה: לאלו "מפורסמים" הילדים כיום יעדיפו להתחפש בפורים - ל"מפורסמים" של ההיסטוריה או ל"מפורסמים" של הטלוויזיה? למי הם יעדיפו להתחפש - לדוד בן גוריון או לאביב גפן? התשובה בגוף המאמר.

דוגמא אחרונה ומעניינת היא כתבה שעוסקת בתיפקודי המוח ומראה כיצד לימודים ופיתוח מיומנויות חדשות מאפשרים לאדם להישאר צעיר לנצח. מסתבר שלימודים ורצינות הם דבר מאוד חיובי שמחזק את הנפש והמוח ושומר עליהם חיוניים ורעננים. אפשר להישאר צעירים לנצח גם בלי בוטוקס וטיפולי הצערה.

לסיום:

"הידיעה המתמדת שאמות בקרוב היא הכלי החשוב ביותר שנתקלתי בו אי פעם כדי לעזור לי לבצע את הבחירות הגדולות של חיי, כי כמעט כל דבר - כל הציפיות החיצוניות, כל הגאווה, כל הפחד ממבוכה או כישלון - דברים אלו פשוט נופלים אל מול המוות, ומותירים רק את הדברים החשובים באמת" (סטיב ג'ובס מדבר על מוות ומחלק עצות לחיים).

המוות כעיקרון מארגן לחיים הוא רעיון מוכר, ודבריו של סטיב ג'ובס מבטאים אותו בצורה חדה ומדויקת. יצא לי לקרוא לא מעט סיפורים על אנשים שבזכות ההתמודדות עם עובדת מותם הבלתי נמנע זכו לחיים טובים, עשירים ומכוונים הרבה יותר. אכן, ידיעת המוות פירושה ידיעת החיים, והכרה במוות פירושה הכרה בחיים. פיטר פן לא מסוגל להתמודד עם המוות. עבורו החיים הם רק "משחק כאילו" ולכן גם המוות נראה בעיניו כהרפתקה חולפת ותו לא. אחת הרפליקות הידועות ביותר שלו היא "למות, זאת תהיה הרפתקה ענקית". המוות בעיניו הוא חסר משמעות ולכן גם חייו חסרי משמעות. ומאחר שהוא לא מבין את סוֹפִיותו של המוות, הוא לא יכול לחיות באמת. כי האמת של החיים כוללת בתוכה תמיד את האמת של המוות, ורק מתוך ההשלמה עם סוֹפיוּת החיים ניתן לחיות באמת כאן ועכשיו. ולחיות כאן ועכשיו זאת בדיוק המשמעות של להיות ילד חופשי.

***

לקריאה נוספת:

נפש ויצירה

אני בסדר אתה בסדר

איימי ויינהאוס: דמותה של טרגדיה

"אני בסדר אתה בסדר" בחיי היצירה

אליזבת גילברט - על אגו, מוזות, ומה שביניהם

דימוי האמן והשפעתו על חיי היצירה: התבוננות וכלים מעשיים

שקט, כאן מופנמים - על מופנמוּת ומוחצנוּת והשפעתן על חיי היצירה