הנה בלוג

noreply@blogger.com (Itai Greif) — Sun, 20 Dec 2020 09:03:00 +0000

ידיד הבלוג שלח לי שיעורי בית, והפעם בניגוד לבדרך כלל, עשיתי אותם. מדובר במאמר "איים בזרם", שכתבו מיכל זאבי ודפנה הקר שהוא סיכום של ראיונות עם אחד-עשר גברים, גברים פמיניסטים או גברים פרו-פמיניזם (יענו בתכלס פמיניסטים אבל לא מזדהים ככה) על כיצד נכנסו לתחום האקטיביזם הפמיניסטי, ועל האתגרים שפגשו אותם שם.

קודם כל, מגיעה להן עוגיה פמיניסטית ענקית על פרסום המאמר הזה מלכתחילה. הן מצביעות על כך שיש לאקונה במחקר, על כך שזו שאלה שלא שואלים ולא נמצאות לה תשובות, ועל כן הן יוצאות למפות את התחום (זאבי יצרה קטלוג של אתרים פמיניסטיים וסחבק די התרגש למצוא שם את הנה בלוג ), מאתרות שלושים פמיניסטים בולטים, פונות לחצי (סחבק לא קיבל מייל, אבל לא נורא), ומראיינות 11 מהם. יפה מאוד, קבלו עוגיה. אפילו סופגניה, כי חנוכה.

המאמר הזה גם ער מאוד לכך שהוא מהלך בשדה מוקשים (משהו שהקר עשתה כבר בעבר) ולא מאמץ עמדה מהסוג של "גברים לא יכולים להיות פמיניסטים, זו סתירה" או אפילו "יש מספיק התעסקות בקול הגברי, צריך להגביר קולות נשיים" - ונזהר מאוד לפול בצד ה"נכון" של הגדר; ועדיין, אני מכבד את היכולת שלהן לכתוב למשל פסקה כזו:

"התנגדותן של חלק מהפמיניסטיות לנוכחותם של גברים וההתעלמות, או שמא חוסר ההבנה של הקשיים שמזמן שדה הפעילות הפמיניסטי לגברים, מביאה להסתגרותו ולסגירותו של המרחב הפמיניסטי בפניהם. הסתגרות זו חוסמת את האפשרות לקיים דיון פנים פמיניסטי מורכב יותר בשאלת שילובם של גברים במאבק בצורה טובה ומיטיבה."

אני שמח שמישהי שהיא גם חוקרת מוערכת, וגם אישה פמיניסטית, כותבת את הפסקה הזו; בטח שיהיה לזה יותר אימפקט מאשר אם רק אני כותב את זה.

המאמר ממפה מספר אתגרים בפני השתלבות של גברים במאבק הפמיניסטי; המיפוי הזה הוא חשוב כי הוא מיד מספק לנו תכנית פעולה כיצד להתמודד עם האתגרים הללו.

האתגר הראשון הוא הנגשת תכנים פמיניסטיים לגברים; אלו לא נמצאים במערכת החינוך, ואפשר לומר שכמעט כל התכנים הפמיניסטיים בעברית הן בניהול נשים ופונים לנשים (יוצא הדופן העיקרי הוא מאבק פמיניסטי של גברים נגד אלימות בנשים, וניגע בבעייתיות הזו בהמשך). העובדה העצובה היא שהיום, אין מרחבים פמיניסטיים גבריים, מנוהלים על ידי גברים, שפונים לגברים (זאבי מקטלגת את קבוצת הפייסבוק גברים מדברים מגדר בתור מרחב פמיניסטי גברי, שזה די עצוב.). לזה הן מוסיפות את החברות שגברים צעירים עוברים בצה"ל, ואת היותה של החברה היהודית-ישראלית (כל המרואיינים היו יהודים דוברי עברית) חברה שמרנית-שוביניסטית-פטריאכלית ברובה, ומקבלים מחסום כניסה מאוד גבוה ורחב.

אתגר נוסף שהן מדברות עליו הוא תגובה שלילית מאוד מצד גברים שמדברים איתם, לעג לגברים פמיניסטיים על הגבריות שלהם, וכן הלאה. אני לא חושב שזה אתגר ייחודי לגברים פמיניסטיים (לא חושב שיש הבדל מהותי בין לעג לגבר פמיניסטי שהוא לא גבר ובין לעג לאישה פמיניסטית שהיא לא אישה) וחושב שהוא אתגר פחות בהשוואה למשל ללעג שסופגים שמאלנים או להט"בים.

די בבירור, הדבר הראשון שצריך לעשות כדי לקדם פמיניזם גברי בישראל, הוא לייצר מרחב פמיניסטי גברי, פונה לגברים, בניהול גברים, ובעיקר להנגיש תכנים לתלמידי חטיבת הביניים ותיכון (ראוי לציון, מכנה משותף שעושה בערך את זה, אבל בהקשרים מאוד ספציפיים, והוא אינו מרחב גברי בניהול גברים).

הכותבות עצמן מדברות על הבדידות שהאקטיביסטים הללו חשים, ומצביעות על הקושי לשמר פעילות לאורך זמן, ועל להפוך אותה לפעילות אפקטיבית, כאשר הגברים האלה פועלים בצורה מנותקת ומבודדת; הן כותבות

"הממצאים מלמדים על הצורך הדחוף ביצירת רשת תמיכה ושיתופי פעולה בין הגברים הבודדים שמבקשים להתמיד בפעילות פרו-פמיניסטית. הפעילות כ"איים בודדים" קשה במיוחד לנוכח האתגרים שעמם מתמודדים גברים אלה, ויש להניח כי רשת תמיכה שתחלץ אותם מהבדידות האקטיביסטית תעזור להם בהתמודדות ארוכת טווח עם אתגרים אלה."

זו קריאה לפעולה ברורה ודחופה, בהקמת ארגון-גג פמיניסטי גברי, עמותה, שתקדם את המטרה החיובית והדחופה הזו של צדק חברתי, בעברית, בישראל.

לאלו שתוהות על השימוש החוזר ב"פמיניזם גברי", אני אצביע על בעיה אחת מהותית שיש במאמר. מן ההקדמה ועד הסוף, הכותבות מזהות בין "מרחב פמיניסטי" ובין "מרחב נשי", ורואות בפמיניזם בראש ובראשונה מאבק לטובתן של נשים. בעוד שזה כמובן נכון שפמיניזם התחיל ככה, זו טעות, בעיניי, לראות אותו כמאבק נשי במהותו. באותו אופן, המאבק הלהט"בי האמריקאי צמח מתוך המאבק לזכויות האזרח שהתחיל כמאבק בגזענות ודיכוי דתי, אבל למרות אימוץ השפה והכלים, הן לניתוח והן להתארגנות, הוא נעמד על רגליו כמאבק עצמאי, וטוב שכך.

יש ערך, ואני בטוח שכל אישה, ובטח כל אישה פמיניסטית תסכים איתי, לכך שאופי המאבק יקבל צורה על בסיס החוויות המשותפות של הנאבקים; כך המאבק בגזענות נגד ערבים יקבל צורה על בסיס החוויות המשותפות של ערבים בישראל והמאבק בגזענות נגד מהגרים מברה"מ או צפון אפריקה יקבל צורה על בסיס החוויות המשותפות שלהם; ובעוד שיש הגיון בכך שיהיו אלו ארגונים שישתפו פעולה במאבקים משותפים, באותו זמן זה לא נכון לומר שכל מאבק בגזענות בישראל הוא קודם כל מאבק בגזענות נגד ערבים, וכל אדם לא לבן לא יהודי שסובל ממנה, חייב להצטרף לארגונים ערביים תחת הנהגה ערבית ולאמץ את השפה והתרבות הערבית כדי להיאבק בגזענות.

אני מאמין שיש כאן אימוץ, לא מכוון ובלי תשומת לב, של תפקיד הגבר כ"מציל האישה"; כך התפיסה של המאבק הפמיניסטי של גברים קודם כל "להציל נשים" מאלימות, קודם כל להצטרף בתור "בעלי ברית" למאבק שהמוקד שלו הוא החיים והרווחה של נשים. בזמן שאחד מכבלי הפטריארכיה שאנחנו נאבקים בהם הוא הזלזול בערך החיים שלנו עצמנו, לטובת בני הבית שעבורם אנחנו אמורים לעבוד, להקריב ואפילו למות, זה לא נכון לאמץ את התפיסה הזו כבסיס למאבק הפמיניסטי שלנו. לא הכרחי להצטרף לארגון פמיניסטי בהובלת והנהגת נשים כדי לקדם את המאבק הפמיניסטי.

זו גם טעות לחשוב שנדרש "מבט נשי" כדי לוודא שמאבק פמיניסטי של גברים הוא מאבק "אותנטי", ממש כפי שאני לא צריך את מבטו של יו"ר מפלגת מרצ או חד"ש כדי לוודא שהמאבק השמאלני או הסוציאליסטי שלי הוא מאבק אותנטי. פמיניזם הינו כלי ניתוחי, זו אידיאולוגיה, מפת דרכים למאבק פוליטי; מן הסתם אנחנו הולכים בעקבות הפמיניסטיות שהלכו לפנינו ולומדים מהן ומדבריהן וכתביהן; אבל באותו זמן, החוויה הגברית מעצבת את המאבק הפמיניסטי הגברי, ומספקת לנו ידע לגבי הכבלים שאנחנו נאבקים בהם בצורה שאין לנשים. ישנן התארגנויות (נגיד קבוצת הפייסבוק פמיניזם ליברלי כדוגמה אחת) שמתהדרות בנוצות פמיניסטיות, בעודן מקדמות שיוויון פורמלי בלבד, ומתנגדות לעקרונות פמיניסטיים מהותיים, ומתעלמות מקיומה של הפטריארכיה בשיח, בחברות, ובנזק שהיא גורמת. אבל זה כמו שיהיו מפלגות "מרכז" שהן בעצם מפלגות ימין; זה פשוט חלק מהמציאות הפוליטית שאנחנו חיים בה, ובטח שלא סיבה להמנע מהתארגנות כזו או להתבייש לכנות עצמנו פמיניסטים.

לסיכום, אני אגיד שאנחנו צריכים להגיב לקריאה הזו לפעולה, ולקום ולהתארגן במסגרת פמיניסטית גברית. אני מאמין שפמיניזם הוא מאבק שחשוב עבור גברים. לא מאבק שחשוב רק עבור גברים שאכפת להם מנשים, אם כי גם, אלא גם מאבק עבור גברים שאכפת להם מגברים; אכפת להם מעצמם ומגברים אחרים.

זהו מאבק לשחרר אותנו מכבלים מסוימים המחייבים אותנו להתנהגויות שבסופו של דבר פוגעות בנו. כבלים הכופים עלינו רק מודל אחד של גבריות, מחברתים אותנו עם הרגלים שליליים, שפוגעים בנו ובאחרים.

המאבק הפמיניסטי הוא הכרחי עבור כל אחד מאיתנו, הגברים, הסובלים מאלמנטים מגדריים בחברה שלנו. מאבק החושף כיצד אנחנו בונים את הזהות הגברית שלנו, ומאפשר לנו להשתתף בבנייה הזו במקום לקבל אותה באופן פאסיבי.

כולנו צריכים להשתתף במאבק הזה, לאפשר לגברים לאמץ את המודל לגבריות שמתאים להם, לחברת להרגלים חיוביים ובריאים לכולנו.

מהפיכת ההטרדות המיניות צריכה לכלול גם גברים

noreply@blogger.com (Itai Greif) — Mon, 13 Nov 2017 12:23:00 +0000

(הערה מקדימה: פוסט זה הוא חלק מסדרת שלושים ימים של פמיניזם, סדרה שתלווה אותנו לכל אורך חודש נובמבר. לחיצה על הקישור או על התגית "שלושים" תוביל לאוסף כל הפוסטים השייכים לסדרה)

אומרים לנו שמתחילה מהפיכה. גברים חזקים, גברים מקושרים, גברים שרואים בעצמם, ואולי גם אחרים ראו בהם, בלתי-מנוצחים, נחשפים כמטרידים ותוקפים, והגאות החברתית עולה נגדם. כן, יש עדיין אנשים שמתקיפים את המתלוננות, שמחפשים להכפיש את שמן, ששואלים "למה עכשיו?" או מנסים למצוא תירוצים; אבל אפשר להרגיש את הרוח משתנה באוויר. בשנים הקרובות, יש אומרים, יהיה בלגן כאשר הגבולות החברתיים מצוירים מחדש, אבל בסוף, אחרי שנתיים או חמש או עשר, נשים יוכלו ליהנות ממקומות עבודה, ממרחבים ציבוריים, בטוחים יותר ונעימים יותר.

זה מצוין.

על כן, זו הזדמנות מצוינת לדבר על זה שהטרדות מיניות, ואפילו התקפה מינית הם בסדר גמור - כל עוד מבצעות אותן נשים בטלוויזיה או בקולנוע, נגד גברים. את רוחות השינוי המנשבות אנחנו צריכים לרתום לטובת שינוי גם בממד הזה, וזה לא יעבוד בלי שיתוף פעולה של נשים. בדיוק כמו שנשים מבקשות מגברים לכעוס, להגיד משהו, לפעול נגד הגברים שמטרידים ותוקפים, כך גם אנחנו צריכים לדרוש מנשים שיתוף פעולה ותמיכה בנוגע לביטויים של הטרדה מינית או התקפה מינית נגד גברים.

קחו לדוגמה את הפרסומת הזו:

דמיינו את המצב ההופכי מגדרית; שלושה גברים, בחברותא, שותים אלכוהול, צופים דרך חלון פתוח באישה ערומה שכרגע יצאה מהמקלחת. הם צוחקים, נהנים מן הכוח שיש להם על הגוף שלה, על היכולת שלהם לפלוש לפרטיות שלה בלי שהיא שמה לב; אחרי כמה שניות, הצחוק נרגע, ושלושת הגברים מתחילים להתרגש מינית; הגוף שלה כל כך מושך ויפה שפעולת ההתלבשות רק מדגישה כמה טוב היא נראית; כמו מסגרת טובה של ציור.

לא הייתם רואים פרסומת כזו בשום מקום; כבר לא מראים סיטואציות שבהן שלושה גברים מתחרמנים מאישה ערומה שיוצאת מהמקלחת בתור משהו לגיטימי. אין זה לומר שהכול טוב ואין שום סקסיזם בשום מקום, עולם הפרסום עדיין מכיל הרבה מאוד מסרים בעייתיים מאוד בנוגע לנשים - וכאשר גולדסטאר מוציאים פרסומות סקסיסטיות, ארגוני נשים קוראים להחרים את המוצרים שלהם ובכל רחבי הרשתות החברתיות שותי גולדסטאר מתבקשים להצטרף למחאה. אתם לא תמצאו מחאות כאלו ביחס ל Hoodies.

תשובה אחת יכולה להיות שיחסי הכוח גורמים לכך שהסימטריה כאן מסולפת; יש פמיניסטיות שיגידו שהמבט הגברי נמצא בכל מקום אז "לא נורא" אם מדי פעם עושים קצת חפצון לגוף הגברי^[1]. לא צריך להתייחס לזה; אם אישה נותנת סטירה לגבר, לא צריך להגיד שזה לא כואב באותה מידה כמו אם היה נותן לה סטירה כדי להגיד ששתי הסטירות הן מעשי אלימות ולא צריכות להתרחש.

בנוסף, הסיטואציה המוצגת כאן גם רעה לנשים. הסיבה שאין אותה מחאה כלפי ייצוגים כאלו של הטרדות מיניות כלפי גברים היא שבייצוגים רבים, המיניות הגברית היא משהו תוקפני, טורפני, וחסר מעצורים, ואילו המיניות הנשית, אם בכלל קיימת, היא משהו פאסיבי, כמעט פריג'ידי, שחייב לקבל ריגושים מבחוץ. זה ייצוג שמראה נשים כמשהו חלש, ואין שום סיבה שנשים יסכימו לזה.

כאשר נושא פוגע בעיקר בנשים, זה צודק לגבי שגם גברים פמיניסטים יתגייסו להתמודד איתו ולדבר עליו, בגלל שאנחנו נאבקים למען עולם צודק יותר לכולם. גם כאן, בנוגע לייצוג של הטרדות והתקפות מיניות כלפי גברים, זה נושא שפוגע בעיקר בגברים, וצודק שנשים פמיניסטיות יתגייסו להתמודד איתו ולדבר עליו.

1 - עם החפצון דווקא אין לי שום בעיה, אבל הסיטואציה שבה פולשים שלושה אנשים לפרטיות של אדם אחר ככה כאשר הוא יוצא מהמקלחת, זו סיטואציה אלימה, ללא שום ספק. [↪]

כוח חיובי - כי להיות גבר זה להיות חזק

noreply@blogger.com (Itai Greif) — Sun, 12 Nov 2017 18:15:00 +0000

"גבר אמיתי הוא גבר חזק". כוח פיזי, עמידות רגשית, דעות מוצקות וברורות; הוא צריך להתנהל בחיים שלו בדחיפות ומשיכות, בשבירת דברים, ולעולם, לעולם לא להתקפל. זו גבריות.

באחת התגובות לפוסט שלי על הצורך בארגז כלים לגבריות חדשה, כתב Standback ככה:

"אין לי הרבה רעיון מה זה "גבריות," או מה שאני רוצה שזה יהיה. אני גבר, אבל אני לא מרגיש ש"גבריות" היא דבר שיש לי, או שממש רלוונטית אלי, או שהיא חלק מההגדרה העצמית שלי (מעבר ל"אז אני לא סובל מכל השיט החברתי שנשים סובלות ממנו")."

הדבר הזה, הסנטימנט הזה ש"גבריות" זה לא משהו מורגש, היא פריבילגיה גברית די ברורה. כבר סימון דה-בובאר כתבה על זה, ש"קתוליות", לדוגמה, מוגדרת בעצם לפי הגבר הקתולי, כאשר האישה הקתולית היא "קתוליות + אישה"; הגבר הוא ברירת המחדל, הוא "האדם הבסיסי", וגם Standback כותב: "אני יכול לדבר יפה-יפה על אנושיות, אבל אני לא מרגיש שיש לי שום דבר בכלל להגיד על גבריות", כביכול איזה דמות אידיאלית מניסוי מחשבתי של רולס, מנותקת מהקשר מגדרי ספציפי לזמן ולמקום שלנו.

כמובן ש-Standback הוא גבר, ואני לא חושב שהוא מתאר את המצב באופן מדויק; אני חושד שהוא עושה חיבור בין הדברים שהוא רואה בתור "התנהגות נכונה" ובין "התנהגות נכונה כגבר", כמו הרבה גברים אחרים. כמו שנכתב פעמים רבות, על השיוך בין תכונות גבריות ובין תכונות טובות, ובין תכונות נשיות ובין תכונות רעות, החיבור הזה מתחיל כאן; במקום לחשוב על עצמי כעל גבר במקביל לתכונות החיוביות שאני חושב שצריך להיות לאדם, אני חושב עליהן על בסיס הנתון השקוף לי שאני גבר; וכתוצאה מכך, מה שנפרד מן הגבריות, או אפילו הופכי לה, הופך להיות נפרד מן הטוב, ואפילו הופכי לא.

אני חושד ש-Standback יודע היטב מה זו גבריות משום שהמודל של גבריות כחוזק נמצא סביבנו ללא הרף; זו התכונה המשויכת לגברים הכי הרבה, וכאשר גברים מדברים על מה זו גבריות, הם בעיקר מדברים עליה. "חוזק" היא תכונה אמורפית כמעט כמו גבריות; המחשבה הראשונית היא על חוזק פיזי, על הגבר השרירי^[1], הבריא, הפותח צנצנות וחסין לכאב ומחלות, אבל חוזק נדבק לגבריות בדבק מגע; הוא ממשיך הלאה לתחום הרגשי, הנפשי, למערכות יחסים ולתכונות אופי. חוזק דורש מאיתנו, כגברים, לא לצאת אף פעם מהקופסה; לא להפסיק אף פעם להיות "בסדר", לא לחרוג אף פעם מהתחום הנורמלי. חוזק זה קשיחות, ובגבריות, חוזק זה דבר מאוד מגביל.

כי לא רק שגברים אינם חולים, הם גם לא סובלים ממחלות נפש, לא הולכים לרופא או לפסיכולוג, לא בוכים כי עצוב או בודד או מייאש; הם לא סנטימנטלים, לא זוכרים ימי הולדת או ימי נישואים ולא מכירים אף חבר ואף מורה של הילדים; לא אכפת להם להיות רווקים, לא כזה חשוב להם להיות הורים, הם מעריכים רק את השעון, המכונית והמחשב היוקרתיים, אבל לא שום דבר אחר ובטח שלא צריכים להיות יפים או מטופחים^[2] או מושכים; הם לא קרייריסטים, כי ברור מאליו שהם הולכים לצאת לעבודה, ולעבוד נורא קשה כדי להצטיין בזה; הם תחרותיים, מקוריים, ונעים תמיד בין הגאון ובין המטורף, אם לא משלבים את שניהם; יש להם חוש טכני, ראייה מרחבית (אבל לא יכולים לעשות שני דברים בעת ובעונה אחת) והם אף פעם, אף פעם לא מודים שהלכו לאיבוד.

היות "גבריות" מושג שקוף ל-Standback ולמיליוני גברים אחרים, והעדר הדיון במה זו גבריות, גורם להרבה מאוד הססנות בתעוזה לשנות ולהרחיב את המושג הזה; באופן מצער, דווקא משום שגבריות היא חוזק, וחוזק זו קשיחות, היא גם תכונה שמקבלת פחות את העמימות, רב-המשמעות, ולפעמים אפילו הסתירה הפנימית המתחייבת מדיון בתכונה כדי להרחיב ולשנות אותה.

חשוב שלא נטעה לחשוב שגבריות זה דבר שביר; זה לעג די נפוץ אצל פמיניסטיות כלפי גברים, כאשר הן מצביעות על כך שגברים לעתים קרובות מאשימים גברים אחרים שהם "לא גברים", או ליתר דיוק מאשימים אותם שהם "נקבה" או "הומו" שהם, כמובן, המונחים המנוגדים לגבריות^[3]. גבריות היא לא דבר יותר או פחות שביר מנשיות, שגם היא משהו שלנשים אין בעיה לבקר אצל נשים אחרות (נגיד בסדרת הפרסומות הזו שבה משווים בין לא לגלח ובין להפסיק להיות אישה) אבל היותה שקופה פירושה שמדברים עליה פחות במובן החיובי. אז נשים מדברות על נשים ונשיות, ומתי הן מרגישות יותר ופחות אישה; אצל גברים זה עולה רק כהתקפה, כחברות, להשאיר אותם בתוך הגבולות הקשיחים של גבריות - ושאר הזמן, זה פשוט שקוף. לכן זה נראה שביר. אבל אני לא יכול לחשוב על משהו פחות שביר מאשר גבריות; זו הזהות הכי בסיסית שאנחנו נולדים לתוכה. עוד לפני שאמרו "זה איתי", אמרו "זה בן", ומאז לא מפסיקים. אין אף תכונה שאני יכול לאמץ לעצמי, אין אף הרגל שאני יכול לשבור, שיגרום לזה שאני אפסיק להיות גבר, ואותו הדבר הנכון לגבי כל שאר הגברים.

אני חושב שחוזק היא נקודת הפתיחה הטובה ביותר לגבריות חדשה, חיובית, ובונה. להיות מישהו שאפשר לסמוך עליו, מישהו שמספק, שעושה, שתורם, שנותן; מישהו שמוסיף לעולם, יותר מאשר גורע ממנו, ומשאיר אחריו עולם טוב יותר מאשר העולם שלתוכו נולד; מישהו שמדגים ערכים חיוביים; מישהו שמעיז. אני לא חושב שזה סוף פסוק; יש הרבה מה לדבר גם על הקשר ההיסטורי, המשמעותי שבין גבריות, חוזק ואלימות; ועל איך אנחנו מסתכלים על חולשה פיזית, חולשה נפשית, חולי וחוסרים בהקשר הזה. זו נקודת התחלה לדיון, לא המסקנה ההכרחית שלו. אני כן יודע שאנחנו צריכים להתרחק מדיבורים כאלו על "גבריות רעילה" הכורכים ביחד את הרצון להיות עצמאי או ערכים הרואים בחוזק דבר חיובי, עם הרגלים שליליים של הדחקת רגשות וצרכים כמשהו הכרחי; אנחנו צריכים להתרחק ממי שמגדיר גבריות בשפה מהותנית, ובמיוחד ממי שמגדיר גבריות בשפה מהותנית כדי להגיד שגבריות היא דבר רע, ואנחנו צריכים להיות "פחות גבריים". שום דבר לא יהפוך אותנו לפחות גברים; אבל באותו אופן שום דבר לא מונע מאיתנו לשנות את ההרגלים שלנו ולאמץ הרגלים וערכים חדשים כי אנחנו חושבים שהם טובים יותר.

1 - חשוב להזכיר שאנחנו מדברים על גבריות מודרנית, גבריות של החצי האחרון של המאה ה-20, ותחילת המאה ה-21; ידיד הבלוג ישי מרזל ציין בעבר שמודל הגבריות במאה ה-19, למשל, היה דווקא של גבר מאופר, מגונדר, חיוור משום שלא נחשף לשמש - במילים אחרות, מי שיש לו את היכולת, הפנאי והעושר להתרחק מעבודת כפיים כל המעמדות הנמוכים. עכשיו כאשר עבודה משרדית משעממת, או עבודה בפס ייצור ללא מאמץ פיזי, לאור מנורות פלורסנט בוהקות, השרירים של חדר הכושר והשיזוף של החופשה דווקא הם מצביעים על הפנאי והעושר של הגבר. [↪] 2 - זה, בהשפעת חברות האופנה שמצאו שוק ענק לא מנוצל, התקדמות בזכויות של הומוסקסואליים וצמיחת מעמד המשפחות בקבוצת "שתי משכורות, אפס ילדים" הולך ופחות; אבל גם היום תחומים שלמים של טיפוח הם נחלת נשים בלבד. [↪] 3 - כמה אירוני, אם כך, שאפשר להיות גבר ממין נקבה, וכמובן שאתה חייב להיות גבר כדי להיות הומו... [↪]

תפסיקו להיות מנומסים לגבי שנאת נשים בדת

noreply@blogger.com (Itai Greif) — Fri, 10 Nov 2017 14:23:00 +0000

חלק חשוב מהמאבק הפמיניסטי הוא לא רק לעבוד על הערכים שלנו וההתנגדות שלנו, אלא גם להפסיק להיות סובלנים כלפי ערכים שוביניסטים, מיזוגניים, טורפניים רק כי הם מגיעים מרקע דתי.

רוי מור הוא המועמד הרפוליקני לבחירות המיוחדות לסנטור ממדינת אלבמה בארה"ב; הוא הומופוב גאה ונוצרי קיצוני שהורחק מבית המשפט מספר פעמים לאחר שסירב לקיים הוראות מפורשות לכבד את החוק ואת החלטות בית המשפט העליון הפדרלי - בגלל שאלו סתרו את הערכים הדתיים שלו.

לאחרונה הואשם שכאשר היה גבר בן 32, ניסה לשכב עם נערה בת 14, ונראה שההתנהגות הזו היא חלק מתבנית אצלו של מערכות יחסים מיניות עם נערות צעירות. בניגוד למקרים אחרים, בהם התנהגות תוקפנית כלפי בני 14 גורמת קריירות, הימין הנוצרי הדתי בארה"ב מתייצב לצידו של מור, בדיוק כמו שבאוקטובר שנה שעברה התייצב לצידו של טראמפ כאשר זה הוקלט מתרברב בתוקפנות המינית שלו. הסבר אחד נפוץ לתופעה היא שימנים אמריקאים שונאים את השמאל כל כך שהם יעדיפו להצביע בעד כל כך אחד, לא משנה מי, העיקר שלא יהיה מהצד השני; ושהשמרנים האמריקאים נאמנים למפלגה דבר ראשון, ויצביעו למועמד של המפלגה, לא משנה מה הוא יעשה (קצת כמו מצביעי ליכוד, שיצביעו ליכוד לא משנה כמה ביבי מושחת).

אבל נקודת מבט אחרת על התופעה היא לא "מור עשה משהו לא בסדר, ואני תומך בו בכל מקרה" אלא "מור לא עשה משהו לא בסדר". נקודת מבט שרואה בתופעה של גברים מבוגרים שיוזמים מערכות יחסים מיניות, או אפילו נישואים, עם ילדות צעירות תופעה מקובלת, ואפילו מבורכת. התיאור של התופעה הוא מתוך כנסיות נוצריות שמרניות באמריקה, אבל היא ממש לא ייחודית לנצרות; בכתבה משנה שעברה נטען שכל שנה נערכים 2,000 חתונות קטינים בישראל, ובערב הסעודית אין גיל מינימלי לנישואים ונערכים שם נישואים חוקיים לגמרי בין גברים מבוגרים וילדות בנות 8 או 10.

התופעה הזו מקבלת גיבוי מאנשי דת שמרניים, ולא במקרה, כי הבסיס שלה אינו פדופיליה, כי אם שנאת נשים. כפי שאפשר לראות מתיאור התופעה בכנסיות נוצריות, הרצון לשאת נערה בת 14 קשור קשר הדוק להתנגדות לערכים מודרניים, ולשליטה של הגבר המבוגר יותר בהתפתחות המחשבתית של הנערה הזו. במילים אחרות, יש גברים שמעדיפים להתחתן עם נערות, כי הם לא רוצים להיות בקשר עם נשים בוגרות, עצמאיות, שיכולות לאתגר אותם או אפילו, רחמנא ליצלן, להגיד להם לא.

זה לא מקרי שימנים דתיים יוצאים נגד קמפיינים כמו #metoo ומאשימים פמיניזם ופמיניסטיות ב"הרס המשפחה", בגלל שאחד הבסיסים של שמרנות דתית היא ההיררכיה בין האדם ובין המוסד הדתי (רב, כומר, חצר, כנסיה, אותה מהפיכה) שהיא משקפת, מחזקת ומתחזקת, מן ההיררכיה שבין הגבר והאישה במשפחה; בין הבעלים, ובין הקניין שלו.

צריך להפסיק להיות מנומסים לגבי זה. יש קו ישר בין עקרון שמבקש מנשים לשתוק בחופה כי הן קניין, שקובע שנשים לא יכולות לשרת בכנסת או להנהיג את הציבור, ובין תוקפנות מינית כלפי נערות צעירות. זה לא מגיע מסטייה מינית, בדיוק כמו שלנסות להגביר שירת נשים ודיבור של נשים ואת עצם הנוכחות שלהן במרחב הציבורי לא קשורה להתעוררות מינית (ובבקשה תפסיקו להגיד את זה, אתן רק משתפות פעולה עם הצד השני). זה לא קשור לסקס, זה קשור לכוח; זה קשור לשנאה כלפי נשים בוגרות, עצמאיות, שעומדות על דעתן, והרצון להרחיק נערות צעירות מכל דבר שיכול לתת להן כוח ועצמאות.

סבלנות לערכים שמגבילים נשים רק בגלל שהם מגיעים מרקע דתי צריכה להיפסק; וזה תלוי רק בנו.

אני לא שונא את קווין ספייסי עכשיו

noreply@blogger.com (Itai Greif) — Thu, 09 Nov 2017 18:10:00 +0000

בהתחלה לא האמנתי לחדשות. חשבתי שמדובר בקמפיין פרסום ויראלי ל"בית הקלפים", או טעות; הונאה; בדיחה. אבל לא; קווין ספייסי הואשם בתקיפה מינית של נער בן 14, ובחר להתנצל, ובדרך גם לצאת מהארון. מאז האשמות אחרות צצו, ונראה שאם נשארה לו קריירה, היא בטוח לא תשאר אותו הדבר.

קווין ספייסי הוא אחד משחקני הקולנוע האהובים עליי; אני מעריץ אותו. אהבתי אותו מאז שראיתי אותו לראשונה ב"חשוד המיידי", שהוא בעיניי סרט מושלם; אני צופה בו מפעם לפעם עוד פעם, וממש לא אכפת לי שאני כבר מכיר את הסוף בע"פ. אין כמעט אף סרט אחר שנותן לי את תחושת השלמות כמו שהסרט הזה נותן, מן המשחק דרך העריכה, הסיפור, האקשן - וקווין ספייסי הוא חלק גדול מזה. אני מחזיק את ההנאה השלמה מהסרט הזה בתוכי מאז שראיתי אותו לראשונה לפני בערך 20 שנה.

אני מודה שכאשר קראתי את החדשות, בד בבד עם המחשבה "רגע, קווין ספייסי יצא מהארון? מה?!" עלתה בי גם המחשבה "אז אני אמור לשנוא את "החשוד המיידי" עכשיו? מה הנוהל לגבי זה?" עברו שבועיים, ואף שמאז עלו האשמות נוספות וכנראה שספייסי אכן היה סוג של טורף שרדף אחר בחורים צעירים^[1], הרגש הראשוני לא השתנה. אני לא שונא את קווין ספייסי עכשיו. הוא עדיין אחד משחקני הקולנוע האהובים עליי.

אני אבהיר: אני לא חושב שיש בעיה עם כך שספייסי הופך להיות, בלי שום סוג של משפט או הליך משפטי, ל pariah שלא יכול למצוא עבודה. אין לי בעיה שביטלו את סדרת הטלוויזיה שלו, אני לא טוען שום סוג של טענת "חף מפשע עד שהוכחה אשמתו"; אני לא ממש טוען שום דבר. אני חושב שהתגובה לסיפורים מהסוג הזה, כמו ההוצאה של הארווי ויינשטיין מן האקדמיה, היא סוג של תיקון; היא תגובה שתהפוך גברים לזהירים יותר, ואני מקווה, מקומות עבודה למקומות בטוחים יותר עבור נשים. העמיתים לעבודה של ספייסי ושל ויינשטיין ידעו על המנהגים שלהם, ושתקו; גם הגברים, וגם הנשים. שווא לקרוא את הכתבה בקישור; השחקנית והבמאית שרה פולי מתארת את הפגישה שלה עם הארווי ויינשטיין, גם את הטבע הטורפני שלו, אבל גם את התגובה של הנשים מסביב: לשתוק, ולנסות להגן אחת על השנייה. זו אותה שתיקה כמו של הגברים שמביטים הצידה במבוכה כאשר טרי קרוז מספר על ההטרדה שעבר. אני חושב שהתגובה החריפה היא חיובית, כי היא לאורך זמן תחליף את השתיקה הזו. אני לא חושב שאנשים נולדים טורפים כמו ויינשטיין או ספייסי, אלא לומדים להיות כאלו. הם משיגים כוח, הכוח מגן עליהם, הסביבה שותקת, וההתנהגות שלהם מחריפה. אם בפעם הראשונה ששחקן כלשהו היה מתנהג בצורה לא הולמת היו מזכירים לו שהתלונות הרגו את הקריירה של ספייסי, אז זה לא היה מתפתח לעשרות שנים של התנהגות טורפנית. לכן, אין לי בעיה עם מה שקורה לספייסי וויינשטיין.

במקום, אני מדבר על הפוסט של יאיר רווה, שמתאר כיצד המפיקים והבמאי של "כל הכסף שבעולם", סרט שכבר סיימו, מוחקים את קווין ספייסי מהסרט ומחליפים אותו בשחקן אחר. האם זה מה שאנחנו אמורים לעשות? לעבור אחורה על כל הסרטים של ספייסי ובכולם להחליף אותו בשחקן אחר? התגובה הזו לא מוגבלת לקווין ספייסי, כמובן; מה לגבי פרקים של "משפחת קוסבי"? מה לגבי "המטריקס" או "להרוג את ביל"? איך אנחנו יכולים להמשיך ליהנות מפירות העץ המורעל? והאם זה מוגבל רק להאשמות בהתקפה מינית, או שהאם אסור לנו ליהנות מהסרט "פריס ביולר" כי מת'יו ברודריק פעם הרג אימא ובת?

משהו במחיקה התרבותית-אמנותית הזו מרגיש מוגזם; לא מנקודת מבט של איזה עוול שנעשה לספייסי, כי הוא הביא את זה על עצמו, אלא מעוול שנעשה לנו. אנחנו מאבדים משהו; ספייסי (כנראה) כבר קיבל משכורת על הסרט הזה, הוא לא יאבד כלום. אף אחד לא יאבד כלום אם אסור יהיה לצפות ב"חשוד המיידי" בגלל שספייסי התקיף נער בן 14 - אבל הקהל יאבד משהו; הקהל יאבד גישה לסרט מושלם. יש, בוודאי, ערך כלשהו גם לזה. אבל האם זה מספיק חשוב?

אין לי תשובה ישירה לשאלה הזו; אני יכול להעיד מה אני מרגיש (שאני עדיין אוהב את העבודה של קווין ספייסי), אבל לא אם אני חושב שזה ראוי להרגיש ככה. כמו ג'רוד קרמייקל, שבתכנית הטלוויזיה שלו מתאר את המשפחה שלו מתמודדת עם זה שביל קוסבי, עדיין גיבור תרבותי חשוב עבור שחורים באמריקה, כבר אינו בידור לגיטימי והם מרגישים אשמים ללכת לצפות בו בהופעה. למשפחה אין תשובה חד משמעית והם מחליטים לא להחרים אותו, אבל השורה האחרונה של הפרק היא ג'רוד אומר בעצב "ממש חבל על כל הנשים שנפגעו" - ואני מניח שאני בסנטימנט די דומה.

1 - אבא שלי תמיד אמר, ביחס להאשמות בהטרדות או התקפות מיניות, שבתלונה הראשונה הוא ממתין, אבל אם יש תלונה שנייה, הוא יודע שיהיו עוד, ושהן נכונות. [↪]

דיבור על תכונות גבריות טובות

noreply@blogger.com (Itai Greif) — Tue, 07 Nov 2017 12:34:00 +0000

בעקבות הפוסט הקודם, על הצורך בארגז כלים לגבריות חדשה, אחד המגיבים בפייסבוק כתב כך:

אני חושב שזו תגובה טובה, כי היא מעלה שלושה דברים בטקסט קצר. אחד, המתח שנדמה שקיים בין פמיניזם ובין גבריות; השני, המיקום של תכונות גבריות ונשיות על ספקטרום בין טוב ורע; והשלישי, שאין אצלי מספיק דיבור על תכונות גבריות טובות.

אני אתחיל מן האמצע, אמשיך לסוף, ואחזור להתחלה. אני לא מאמין שיש תכונות גבריות ותכונות נשיות "אינהרנטיות". זו שפה מהותנית שעושה הרבה נזק למאבק הפמיניסטי; היא מובילה אנשים לחשוב שאם מישהו מתנהג כך וכך אז הוא "גבר אמיתי", ואם לא, אז הוא לא "גבר אמיתי"; שמשהו הוא "התנהגות נשית". למשל, בסוף השבוע מישהי אמרה לי שאני "אימא טובה" בגלל שאני הורה מעורב, דואג, מפנק ורגיש לצרכים של הבת שלי. אבל, מה לעשות, גם אם אהיה ההורה הכי טוב בעולם, עדיין לא אהיה אימא; כי אני גבר, ואם אני גבר, אז אני אבא. כי זה מה שאבא אומר, בעברית. אבל אם משייכים אכפתיות או רגישות וכן הלאה דווקא לנשיות, אז פתאום אני "אימא".

לצערי, השפה לפעמים דוחפת אותנו לדבר בצורה מהותנית. הנה גם אני דיברתי על "גבריות" ולא על "הרגלים גבריים". אני לא מאמין שיש גבריות אינהרנטית, קבועה, אלא שתמיד תהיה חלוקה בין גברים ונשים^[1], ובאופן טבעי אנשים ידברו על תכונות גבריות ונשיות, או על גבריות ונשיות, ועל להיות גבר ולהיות אישה.

אם אנחנו מקנים הרגלים מסוימים לגברים, אז נראה את ההרגלים הללו בתור "תכונה גברית", ולצערי כרגע זה גם אומר שאנחנו בהכרח חושבים שהיא לא תכונה נשית, ולהיפך. לדוגמה, כתבתי שאני הורה רגיש; אם מישהו רואה "רגישות" בתור "תכונה נשית" הוא יכול לראות את הרגישות שלי בתור "הצד הנשי" שלי. אני לא חושב שזה המצב, ואני חושב שזו טעות, עוד פעם, לחשוב שאם אנחנו מקנים הרגלים לנשים להיות רגישות, זה אותו הדבר כמו להגיד "נשים הן רגישות במהותן", או שאם גבר רגיש, זה כי הוא "מתחבר לצד הנשי שלו". אני רגיש, אבל אני גבר רגיש. הרגישות שלי היא גברית. אני לא אומר שום דבר על הרגישות שלי מעבר לזה; אני פשוט צובע אותה בצבעים גבריים; זה מיתוג בלבד. כמו בפרסומת של Dove:

חברת קוסמטיקה רוצה למכור קרמים וכו' לגברים; אבל קרמים ובאופן כללי מוצרי טיפוח זה לנשים; טיפוח זו "תכונה נשית", והרי רק לנשים אכפת מאיך הן נראות, לא? אז מה עושים? לוקחים את אותם קרמים בדיוק, אבל שמים אותם באריזה עם צבע מטאלי, צבע "גברי", וממתגים אותם עם סימן פלוס ועם המילה Strength ומדברים על "גברים אמיתיים" - מתחת לאריזה הקרמים הם אותם קרמים, ולמה לא? זה לא שיש לנו עור שונה; אבל המיתוג מסייע לגבר שרוצה בכך לטפח את עצמו, ולא לראות את הטיפוח כתכונה נשית בהכרח. פשוט כי צבעו אותה מחדש.

אני נרתע מאלימות, וחושב שצריך לפתור סכסוכים בהדברות; אני לא חושב שזו תכונה נשית, אבל אם אנשים מתרגלים לראות נכונות למשא ומתן ופשרנות בתור "תכונות נשיות" אני בהחלט יכול לראות קושי בהקניית הרגלים כאלו לגברים. אני רוצה לקדם הרגלים לדבר ולהתפשר, אבל אז זה נראה למגיב אסף אלרון, שאני רוצה שגברים "יאמצו התנהגויות נשיות". לא כך. אני מאמין בהדברות ופשרנות כי אלו חיוביים יותר בעיניי מאשר אלימות, עקשנות או אטימות; אני יודע שאפשר להקנות לילדים הרגלים של הדברות ופשרנות כי אני מורה ומחנך ורואה שזה אפשרי; ויודע שאם נרגיל גברים לדבר ולהתפשר, הם יעשו את זה - כגברים.

אני לגמרי יכול להבין למה, אם יוצאים מנקודת הנחה שתכונה מסוימת היא בהכרח נשית, להגיד שזו תכונה טובה נתפס כסירוס, נתפס כאמירה ש"להיות גבר זה רע", נתפס כרצון להכריח נשים לאמץ התנהגויות נשיות. אני גם מעלה את הביקורת לעתים קרובות שיש טקסטים פמיניסטיים שחוטאים באמירות הללו, ופמיניסטיות מסוימות לא נזהרות מספיק מן היכולת לפרש את הטקסטים שלהן ככה, מעדיפות במקום זה להגיד דברים כמו "אני שונאת גברים גאה", וכו'.

אבל אני יוצא מנקודת הנחה שאני גבר, ומכאן כל מה שאני אעשה, אני אעשה כגבר. אני יכול להיות על הבמה בהצגת תיאטרון בשמלה ואיפור ולנסות כמיטב יכולתי לגלם אישה, ועדיין החוויה שלי תהיה חוויה של גבר, בגלל שכזה אני. אני יוצא מנקודת הנחה שהבת שלי, בהנחה שתגדל כאישה, תהיה אישה; אני יכול ללמד אותה להיות תוקפנית ועקשנית וחסרת פחד ואולי אפילו קצת בריונית - היא תשאר אישה. אני לא חושב שאני מלמד אותה "תכונות גבריות"; אני חושב שאני מלמד אותה הרגלים שהם חיוביים בעיניי, ואם היא תתרגל להתנהג ככה, היא תתנהג ככה - כאישה. בהנחה שהיא אכן תהיה אישה.

אני מקבל את הביקורת שאם מתמקדים יתר על המידה בתיאור הרגלים שליליים, שצריך להפטר מהם, לא משאירים מקום להרגלים חיוביים, שצריך לאמץ אותם ולקדם אותם. גבריות חדשה איננה נשיות בתחפושת. אני חושב שאנחנו צריכים לקדם הרגלים שאנחנו מאמינים שהם חיוביים פשוט כי הם חיוביים, ואם הם נתפסים היום כהרגלים נשיים, למתג אותם כהרגלים גבריים, משום שאין שום מניעה לעשות זאת; משום שברגע שגברים ינהגו ככה, אלו אכן יהיו הרגלים גבריים.

1 - יהיו שיטענו שגבריות ונשיות זה רצף, או מרחב, אבל גם כאשר טוענים לנזילות מגדרית, עדיין כל החלקיקים הנעים במרחב הזה עושים זאת מסביב לשני קטבים. ביום שיהיה מושג שגור ומובן למגדר שלישי, אני מוכן לעדכן את העמדה שלי. [↪]

ארגז כלים לגבריות החדשה

noreply@blogger.com (Itai Greif) — Mon, 06 Nov 2017 12:31:00 +0000

תמיד יהיו גברים. אני אומר את זה למרות התחזיות של ג'ון וארלי ב"חוף הפלדה"^[1]. אבל הגברים לא תמיד ייראו ויתנהגו וידברו אותו הדבר; למעשה, אפשר כמעט להבטיח שמה שאנחנו חושבים עליו היום כגבריות יהיה שונה לגמרי עוד 100 שנה או אפילו פחות; בהחלט ייתכן שכאשר אהיה גבר מבוגר בן 70 ואביט סביבי על הדור הצעיר, אני לא אזהה את מה שהם מכנים "גבריות".

יכול להיות שאתם חושבים שיש משהו קבוע ובלתי ניתן לשינוי בגבריות. זו לא מחשבה נדירה; אבל אם מרחיבים קצת את נקודת המבט וחושבים על זמנים ומקומות, לדוגמה, שבהם סריגה היא מקצוע גברי (בכל זאת, המסרגות הללו הן כלי נשק!), ורוד הוא הצבע הגברי וכחול הוא הצבע השני (הרי ורוד זה צבע חם ופעיל, ואילו כחול הוא צבע קר ורגוע...) והגברים הם אלו שמתקשטים בחצאיות ואיפור ותוספים לשיער ואילו הנשים לובשות בגדים פשוטים וחסרי צבע (הרי הגברים הם אלו שמחזרים אחרי הנשים, כמו בטבע) - מבינים שאין שום תכונה שאפשר לחשוב עליה, שום מאפיין של הגבריות, שהוא הכרחי להיותך גבר^[2].

איך גבריות משתנה? כמו כל רעיון אנושי אחר, היא משתנה בתגובה ללחצי הזמן, נסיבות פוליטיות וכלכליות, היא משתנה באופן אקראי, כאוטי, נופלת ממצב מסודר ו"נצחי" אחד למשנהו, והיא משתנה בתגובה לאנשים שמנסים לשנות אותה. שמדברים, כותבים ופועלים כדי לשנות את הגבריות ולשנות את ההגדרה של מה זה אומר להיות גבר.

השינוי של מושג הגבריות הוא חלק בלתי נפרד מכל מאבק פמיניסטי; אם אנחנו רוצים לבנות עולם צודק יותר אנחנו חייבים להתמודד עם הרגלים שמדכאים נשים ומקשים עליהן להתקדם, לממש את עצמן ולהגשים את הרעיונות שלהן, גם אצל נשים וגם אצל גברים^[3]. אבל זה בלוג שכותב גבר בחודש המתמקד בבריאות גברית, אז בואו נדבר על גבריות בלבד כרגע. אם אנחנו רוצים לבנות עולם צודק יותר, אנחנו צריכים לחנך לגבריות חדשה, שכוללת הרגלים בריאים, שמובילים לעולם צודק יותר. במילים אחרות, כאשר מישהו שואל את עצמו "איך מתנהג גבר?" אנחנו רוצים שהוא יקבל תשובה שונה.

בהקשר הזה, זה מצער לראות שיש מחסור ב"מדריכים לגבריות" שהבחור הצעיר יכול לפנות אליהם. עומר ברק, איש אותיות, כתב 4 פוסטים ב-2016 ועסק בלהיות גבר בעידן המודרני, ועוד גבר שאשתו מכניסה יותר ממנו(!); אי אז ב-2013 בחור מאוד מוכשר בשם טל שמואלי ניהל בלוג בשם "ביצים" שעסק בחוויה הגברית, ובבנייה של גבריות חדשה^[4]; ואם הולכים עוד יותר אחורה אז יש את גברא שהיה פעיל לקצת זמן ב-2010 ו-2011. תשוו את זה לעושר הרב של בלוגים ואתרים ומגזינים שעוסקים בנשיות ונשים, ואני חושב שתסכימו איתי שיש כאן פער מסקרן. הרי העידן המודרני, השתנות מושגי המיניות, הורות, משפחה, הכלכלה המודרנית מאתגרים גברים בדיוק כמו שהם מאתגרים נשים - למה נשים כותבות ומדברות ומתעסקות בנשיות, וגברים לא?^[5]

אני לא חושב שיש משהו בסיסי בגבריות או איזה הרגל גברי שיוצא נגד דיבור על גבריות. התרבות הפופולרית מלאה בדימויים של גבר ובעיסוק ב"מה הוא גבר". אני גם בטוח שיש להרבה גברים את הצורך לדון בשאלה מה זה אומר להיות גבר בעידן המודרני, אם מצד אחד אומרים לנו שזה מתנשא ואף שוביניסטי לראות את תפקידנו בתור מעין אח גדול, מגונן ומפרנס עבור האישה הקטנה שנשארת בבית (ובכלל למה גבריות מוגדרת רק בתוך זוגיות הטרוסקסואלית מונוגמית?) מה הוא הצד השני? נגיד שברור לנו מה לא, אז מה כן?

לדעתי ברור למה הגברים שהזכרתי קודם התיישבו לנסות לכתוב על גבריות, וגם ברור לי למה הנסיונות שלהם נתקעו, נחלשו והתפוגגו: בגלל שזה נורא קשה לדבר בחלל ריק. היתרון של דיבור על נשיות הוא ש... יש הרבה דיבור על נשיות. יש הרבה מגזינים וקבוצות ותכניות טלוויזיה שמתעסקות ללא הרף בצורה ישירה, במבט למצלמה ובגוף שני יחיד באמירה "ככה את אמורה להיות אישה". מחוץ להקשר (המאוד בעייתי) של מכוני פיתוי למיניהם, אין לזה הקבלה גברית.

הפתרון הוא, כמובן, לדבר. להתחיל את השיחה הזו. להתרגל לחשוב על זה כנושא. לכתוב על זה. במכתבים לעיתון. בטורי דעה. להתרגל להגיד "אני גבר, ואני כזה; זו הגבריות שלי; תאמצו אותה גם אתם". בהתחלה זה יהיה מוזר, אבל ככל שנעשה את זה יותר, כך הדיבור הזה יהיה רגיל יותר עבורנו, וככה יהיה טוב יותר.

1 - זו בדיחה על השורה הראשונה בספר. אני לא אחזור עליה כאן. תצטרכו ללכת לקרוא את הספר, הוא ממש מוצלח. [↪]

2 - יש אנשים שטוענים שאתה צריך פין כדי להיות גבר, ופין הוא משהו שמשותף לכל הגברים, אבל לא נכנס לטענה הזו כאן, ולו רק בגלל שזה לא חשוב אם היא נכונה או לא נכונה, "יש לי פין" זו לא ממש תכונת אישיות או הרגל התנהגות, וזה מה שחשוב לי כאן. [↪]

3 - הרבה טקסטים פמיניסטיים מתעלמים מכך שנשים מחברתות נשים וגברים, ומתעלמים מכך שגם אצל נשים יש הרגלים שליליים שצריך לשנות, ומתמקדים אך ורק בהרגלים שליליים אצל גברים, ורק בתפקיד של גברים בחברות גברים ונשים. אז לא אצלנו. [↪]

4 - היום הבלוג כבר לא אונליין, אבל אפשר לראות חלק מהנושאים בהם עסק הבלוג במכונת הזמן של האינטרנט [↪]

5 - דפדוף ב"בלייזר", למשל, מגזין שלכאורה פונה לגברים, יראה שהוא הפך למגזין על טהרת המותגים והצרכנות; יש בו כתבות על מכוניות, אלכוהול, מסעדות, וטיולים לחו"ל, וקשה לדעת מה מזה הוא תוכן ממומן ומה באמת מגיע מצד הכתבים. אין עיסוק בגבריות, ובטח שלא התמודדות עם האתגרים שאנחנו מדברים עליהם כאן. [↪]

למה בנות גרועות במשחקי מחשב

noreply@blogger.com (Itai Greif) — Sun, 05 Nov 2017 13:36:00 +0000

תחרויות ואליפויות של משחקי מחשב נשלטות לגמרי על ידי בחורים צעירים, ואין ייצוג של בחורות ונשים צעירות ברמה המקצועית. הסיבה לכך היא חברתית נטו.

בסוף השבוע שעבר חברת משחקי המחשב הענקית בליזארד אירחה בכנס השנתי שלה, BlizzCon, עשרות אלפי מבקרים, ועוד עשרות אלפי אנשים שילמו על כרטיסים וירטואליים כדי שיוכלו לצפות באירועי הכנס אונליין. במהלך הכנס החברה ארגנה אליפויות עולם במשחקים שלה, בין משחק "היאבקות" קבוצתי בין שתי קבוצות של 5 שחקנים, משחק תפקידים מקוון עם מיליוני משתתפים, ועד משחק מלחמה הומוריסטי עם קלפים וירטואליים. אפילו שמדובר במשחקי מחשב ולא משחקי ספורט במובן המקובל, ברמות הללו של תחרויות ואליפויות מי שמתחרים על התואר הם שחקנים מקצועיים, שמתחרים תחת מותגים מבוססים היטב, מקבלים משכורת, ומתחרים על פרסים שיכולים להגיע לעשרות ואף מאות אלפי דולרים. תחרויות במשחקים הללו נערכות לכל אורך השנה, והשחקנים המקצועיים יכולים להתפרנס מחסויות, מיצירת שירותי תוכן נלווים, ואחר כך גם מועסקים בתור מאמנים ופרשנים של המשחקים הללו.

והם כולם בנים, נערים, בחורים צעירים. ברמות הללו, לא מוצאים בחורה אחת.

פער מגדרי כזה גדול דורש הסבר; ונראה שעבור הרבה אנשים, ההסבר העיקרי הוא הסבר תוכני. "אלו משחקים אלימים" יגידו אנשים; "בנות פשוט אוהבות משחקים אחרים. הן אוהבות משחקים קבוצתיים, חברתיים; בנים הם פשוט תחרותיים מטבעם. זה הורמונלי." מעבר לעובדה שמדובר בקשקוש מוחלט, זה אפילו לא נותן הסבר לכל המשחקים, כי חלק מהמשחקים הם קבוצתיים והאלימות בהם הומוריסטית וכמעט לא קיימת. חלק מן ההסברים יהיו הסברים כלכליים; רוב המשחקים שיש להם תחרויות ואליפויות הם משחקי קונסולה, שוק שפונה בעיקר לבנים, בזמן שבשנים האחרונות נשים הפכו להיות הרוב בקרב שחקני המשחקים במחשבים האישיים ועוד יותר בשוק המובייל. אבל גם זה לא יסביר למה אין כמעט נערות ונשים צעירות ברמה הגבוהה ב-Hearthstone, שהוא משחק קלפים וירטואלי, הומוריסטי, שיש לו גרסה למובייל ונותן יותר מדקה לכל מתחרה לחשוב מה לעשות בתורו. לא בדיוק הסטריאוטיפ של משחקי יריות מלאי פיצוצים ורימונים שלא נותנים שנייה לנשום.

תשובה מעניינת נתן שחקן Hearthstone בעל הכינוי Firebat, בתוך תשובה כללית יותר לשאלה "איך להפוך לשחקן טוב?"

איך הופכים להיות שחקן טוב יותר? צריכים פשוט לשחק הרבה; שעה אחרי שעה, יום אחרי יום, לאורך שבועות, חודשים ושנים:

"There aren't really any secrets to becoming a good player; you just kinda play the game a lot and do it. Interact with the community; find friends that also play the game a lot. Play with them..."

כדי להיות טוב במשחק, כדי להגיע לרמה של Firebat, שניצח באליפות העולם הראשונה שנעשתה והוא עדיין אחד השחקנים הטובים בעולם, אתה צריך לשחק המון; אבל, אומר Firebat, אתה לא יכול לעשות את זה לבד:

"I think that's the most underrated part of trying to become competitive at something is a lot of people just try and do it on their own.
Whereas, like, you play with other people, you're much more likely to enjoy doing something and enjoy doing it long enough to become really good at it and you have them pushing you and helping you become better.
So playing with people around at similar skill level that have similar ambitions with the game is the best way to improve."

חשוב להבין ש Firebat לא מדבר על משחק קבוצתי, שבו חייבים ללמוד לשחק בתיאום, אלא על משחק שבו שחקן אחד משחק נגד שחקן אחד אחר. עדיין, הוא טוען, אפילו שמדובר לכאורה במפעל יחידני, אתה חייב להיות חלק מקהילה כדי להצליח:

"Even single player endeavors, I think it's correct to work with others, and I think it's very valuable to have people that you play with and just hang out and talk with about the game if you wanna improve at the game.
So not really team work but more just motivational support."

הגיל שבו מתחילים עם המשחקים הללו ועושים את הצעדים הראשונים במסלול שמוביל להצלחה מקצועית במשחקים הללו (תחום שבו שולטים נערים צעירים בני פחות מ-20) הוא תחילת גיל ההתבגרות, שלב שבו חברויות בין בנים ובנות הן מאוד נדירות, שבו בנים רק מתחילים ללמוד את ההבדלים ולקלוט את הדרישות של החברה מהם להתחיל להתייחס לבנות אחרת. השאלה היא לא אם קהילת הגיימרים היא קהילה יותר או פחות עוינת לבנות מאשר קהילות אחרות, אלא שסוג זה לא רשת תמיכה חברתית לא קיימת לבנות כפי שהיא קיימת לבנים בתחום הגיימינג, וזה לא משהו שאפשר פשוט לייצר באופן מלאכותי.

הסיבה שאני שם זרקור דווקא על השאלה הזו והתשובה לה, היא שהיא מדגימה בעיניי את אחת הבעיות בעיסוק בחוסר שיוויון בין גברים לנשים, ואחד החוזקים של פמיניזם כאמצעי ניתוח חוסר שיוויון כזה. חוסר השיוויון בין בחורים ובחורות בתחום הגיימינג הוא עובדה מספרית שלא נתונה למחלוקת; אבל בהעדר חסמים ברורים בשלבי הכניסה לתחום המקצועי^[1], נראה שחוסר השיוויון הזה הוא לא מכוון אלא תולדה על הבדלים טבעיים בין בנים ובנות. מאוד מפתה להגיד "יש בחורים שאלופים במשחקי מחשב ואין בחורות כי בנים הם פשוט טובים יותר במשחקי אקשן; פשוט ככה זה." אבל בהנתן מחקרים שבאופן עקבי מראים שאין באמת הבדלים נוירולוגיים משמעותיים בין בנים ובנות, הסברים מהותניים כאלו רק עוזרים להעמיק ולקבע את חוסר השיוויון. תשומת לב לצורה שבה קשרים חברתיים מוקדמים משפיעים על הצלחה בשלבים מאוחרים יותר ותשומת לב לצורה שבה גישה לקשרים כאלו היא שקופה בשלב שבו חוסר השיוויון הוא בולט, ועל כן לא נשקלת כגורם לחוסר השיוויון, חשובה גם לדיון בחוסר שיוויון באזורים חשובים הרבה יותר ממשחקי מחשב, כמו חוסר השיוויון הבולט בין גברים ונשים בתחום הפוליטיקה והכלכלה.

האם גברים פשוט מתאימים יותר לניהול? מקבלי החלטות טובים יותר? יותר תחרותיים מטבעם? או שאולי, בשלבים מוקדמים ובאופן לא נראה לעין, יש לבנים גישה לקשרים החברתיים שעוזרים להם להתחיל במסלולים שבסופו של דבר, יעזרו להם להגיע לעמדות הבכירות ביותר.

1 - ברוב המשחקים הללו יש דירוגים הפתוחים עבור כלל השחקנים במשחק, בלי לדרוש מהם להשתייך למועדון כלשהו, ואליפויות ותחרויות רבות פתוחית גם לשחקנים שמגיעים לדירוגים העליונים במשחקים הללו. בנוסף מועדונים וקבוצות מקצועיות יגייסו שחקנים המגיעים לדירוגים העליונים הללו, כך שלכאורה הדרך להצטיינות במשחקים הללו פתוחה לכולם. [↪]

ממי היא אחת הסדרות הכי חשובות שיש לנו

noreply@blogger.com (Itai Greif) — Sat, 04 Nov 2017 20:47:00 +0000

כאשר חושבים על סדרות טלוויזיה פמיניסטיות, הסדרה "Mom", שתורגמה לעברית כ"ממי" מסיבה לא ברורה היא לא מועמדת ברורה. רשימות של סדרות פמיניסטיות לא כוללות אותה; כריסטי פלנקט היא לא הדבר הראשון שחושבים עליו כאשר חושבים "דמות נשית חזקה" ועדיין בעיניי היא אחת הסדרות החשובות של השנים האחרונות.

הרעיון של "ממי" הוא שחוק אבל עם ספין חדשני; זה הסיפור הקבוע של שתי דמויות מתנגשות, של בני משפחה שמנסים לחדש את הקשר או ליצור קשר ממקומות שונים לחלוטין, שמולבש על הדינמיקה של אימא ובת שלא מסתדרות. הספין הוא שבוני, אותה מגלמת אליסון ג'ני האלוהית, היא אלכוהוליסטית ומכורה לסמים שמנסה להיגמל ולשקם את חייה, שגם מנסה לחזור להיות בקשר עם בתה כריסטי, שאותה ילדה כאשר הייתה צעירה מאוד והייתה לה אימא מחורבנת.

כריסטי, אותה מגלמת אנה פאריס שבאמת מנסה אבל היא פשוט לא בליגה של אליסון ג'ני, גם היא אלכוהוליסטית ומכורה לסמים שנגמלה ומשקמת את חייה ומגלה שויולט, הבת שלה שאותה ילדה כאשר הייתה צעירה מאוד והייתה לה אימא מחורבנת, נכנסה להריון והיא רק בת 16.

אז הספין הוא שיש לנו שלוש נשים, שלוש אמהות, שמשכפלות את אותה תבנית של הרס עצמי והזנחה כבר 45 שנה (וגם בוני, אנחנו מגלים בחוסר הפתעה מוחלט, הוזנחה בילדותה). גיחי גיחי.

בעונותיה הראשונות הסדרה כוללת ריבים בין כריסטי לבת הטינאייג'רית שלה, ילד קטן מעצבן, בעל לשעבר שמעשן יותר מדי גראס, חבר דביל שמעשן יותר מדי גראס, ורומן עם הבוס, אבל לאט לאט, מפרק לפרק, הסדרה יותר ויותר התרחקה מהתעסקות בבלגן ובכאוס שסובב את כריסטי והתמקדה יותר ויותר במנגנון שכריסטי בונה כדי להתמודד איתה: מערכת היחסים שלה עם אימא שלה, ומערכת היחסים שלה עם החברות שלה מקבוצת התמיכה שלה ב"אלכוהוליסטים אנונימיים".

פרקים של "ממי" החלו לעסוק בתכנים שלא היו מביישים אף דרמה נוקבת בפריים-טיים, כמו אונס, מערכות יחסים אלימות, נסיונות גמילה, התמודדות עם חברות שחוזרות להשתמש בסמים ולשתות אלכוהול, פשיעה וכניסה לכלא, מוות ואבל ודכאון, נסיונות כניסה להריון וחוסר פוריות והפלות - והכול בלי מלודרמה והגזמה סנסציונית כדי למכור את הרגש. פשוט קבוצה של נשים שמתמודדות עם הדברים המאוד לא פשוטים שהחיים זורקים עליהן, הכי טוב שהן יכולות (שזה לא תמיד כל כך טוב), בצורה מאוד כנה וגלויה, וביחד. ורק כדי שלא יווצר הרושם כאילו הסדרה עוסקת רק בקשיים וביש מזל (אם כי היא בעיקר עוסקת בקשיים וביש מזל) היא גם נותנת מבט מפוקח על מין ומיניות וגוף האישה באופן שאפילו דרמות פריים טיים לא תמיד מעיזות^[1].

יש מחשבה שבשביל שסדרת טלוויזיה תהיה פמיניסטית, היא חייבת גיבורה ראשית וזו חייבת להיות "דמות נשית חזקה" - חזקה פיזית אם אפשר, ובכלל מישהי שמסתדרת לבד ויכולה הכול ולא צריכה אף אחד. אז סדרות כמו "סקנדל" או Broad City או "כתום זה השחור החדש" הן פמיניסטיות כי יש בהן "דמויות נשיות חזקות" - אף אחת מהנשים ב"ממי" היא לא "חזקה" ככה. הן נשברות. הן מראש מגיעות לסדרה שבורות, כי הן בקבוצת תמיכה לאלכוהוליסטיות^[2]. הן לא עצמאיות; הן כל הזמן צריכות אחת את השנייה. אבל אף אחת מהן היא לא סטריאוטיפ ולא פלקט.

ממי זו סדרה פמיניסטית לא רק בגלל שהיא חושפת הרבה נושאים נשיים לקהל שבדרך כלל לא היה צופה בהם (יוצר הסדרה, בקטע אירוני ממש לא ברור, הוא צ'ק לורי שגם אחראי על "תיאוריית המפץ הגדול" ו "שניים וחצי הגברים", שזו הסדרה הכי הפוכה לממי שאפשר לדמיין) ולא רק בגלל שנשים מובילות אותה והיא חוגגת את נשיותן, אלא בעיקר בגלל סוג הנשים שהן. "ממי" זו אחת הסדרות הפמיניסטיות החשובות בגלל שהיא מראה נשים מורכבות ומעניינות ומבלה הרבה זמן בחשיפתן לצופים.

רק חבל שזו סיטקום של 22 דקות שחייבת לתקוע את "הצחוק של הקהל באולפן" אחרי כל בדיחה. היא הייתה נראית הרבה יותר טוב בלי זה.

1 - למשל, בפרק הראשון של העונה החמישית בוני מסתכלת על כריסטי הלחוצה מהמבחן החשוב שיש לה בהמשך השבוע ומציעה לה, בזמן שהיא יוצאת עם החבר שלה לארוחת ערב, פשוט ללכת לחדר ולאונן. [↪]

2 - בנקודה מסוימת, וזה די מעניין, הן עוזבות את הקבוצה המעורבת ופותחות קבוצה לנשים אלכוהוליסטיות בלבד, ומדברות בה בצורה הרבה יותר פתוחה על החיים שלהן. [↪]

יום אחד הבת שלי

noreply@blogger.com (Itai Greif) — Fri, 03 Nov 2017 13:12:00 +0000

שנה שעברה באפריל הפכתי לאבא. כמה חודשים לפני זה כבר ידעתי שהולכת להיוולד לי בת, אבל יש לדעת ואז יש לראות אותה ולהרגיש אותה ולהחזיק אותה ופתאום המאבק לעולם צודק יותר קיבל עבורי ממד דחוף הרבה יותר. פמיניזם הוא מאבק שהעולם יהיה צודק גם עבורי אבל ברמה רגשית הפך להיות לי חשוב יותר שהעולם יהיה צודק עבורה.

לפני כמה שנים ראיתי את הסרטון הזה:

כמו שכתבתי אתמול התחלתי לראות את עצמי בכל אבא שראיתי, ואחרי שנולדה לי בת במיוחד באבות לבנות, והאבא הזה מצא חן בעיניי מאוד. החריפות שלו, הרעיון להיות שם, מגונן על הבת שלך, הדרך שבה הוא בנה את דמותה של הבא שלו בעיניי.

בצפייה חוזרת, יש חלק מטריד בסרטון הזה. החלק שבו האבא נתפס איכשהו כאיום על המחזר; שהאבא הוא זה שהמחזר צריך להתמודד איתו, צריך לרכוש את אמונו בעצם, ולא את אמונה של הבת. האבא כשומר הכניסה לעולמה הרומנטי והמיני של הבת שלו, האבא כבעלי הטובין שאז הוא מעביר אותם למחזר שהוכיח עצמו כראוי לכך. זה רעיון עתיק כמו סיפורי מיתולוגיה ואגדות עמים, ועדיין שריר וקיים ואיתן בסרטים וסדרות טלוויזיה ופרסומות:

אני מאוד לא אוהב את הפרסומת הזו. יש משהו פולשני, מציצני, אלים אפילו, בנוכחות של קווין הארט, בתור האבא המגונן המדי. המסר של הפרסומת הזו הוא כמעט שבתו של קווין הארט הולכת להישאר רווקה לנצח, או לפחות עד שתפגוש גבר שיהיה מפחיד ואלים כמו אבא שלה.

אני לא מכיר את זה מהחיים שלי; אף פעם לא הרגשתי שהאנשים שיצאתי איתם צריכים לעבור ועדת קבלה אצל אבא שלי או אימא שלי, ואני מאמין (או מקווה) שלא אחשוב שזה תפקידי כאשר הבת שלי תתחיל לצאת, ובמקום זה, בצפייה חוזרת, אני לוקח מהסרטון הזה משהו אחר, משהו שאהבתי מאוד ואני עדיין אוהב.

כי כמו שלואיס סיקיי אומר, כהורים אנחנו מגדלים את האנשים המבוגרים שהילדים שלנו הולכים להיות. מה שאהבתי בסרטון הזה זו ההבנה, ההכרה בכך שכהורה, אתה יכול להזיק ולפצוע, ואתה יכול גם לחזק ולחסן. האבא בסרטון מסתכל על ההורות שלו לא רק כאחריות, אלא גם כמשהו שמשאיר נוכחות כמעט פיזית בחיים של הבת שלו, גם כאשר הוא לא שם, שנים אחרי שהיא לא ילדה, אולי שנים אחרי שהוא כבר לא נמצא שם. אבא לא כמשהו שמשאיר צלקות, אלא אבא כמערכת חיסון.

לכן פמיניזם הוא בעיניי לא רק המאבק על מרחב בטוח מהטרות והתקפות מיניות, או מערכת משפט צודקת יותר, או יותר נשים בעמדות מפתח - אלא גם איך אני מתנהל מולה כאבא, כגבר, איך אני מתווך עבורה את המציאות כך שהיא תגדלה חזקה וחסונה. ילדה אש, שלעולם לא תפחד.

אנחנו צריכים להתאמן על גירושים

noreply@blogger.com (Itai Greif) — Thu, 02 Nov 2017 13:58:00 +0000

לפני כמה ימים צפיתי בסרט "התמנון והלוויתן", שהוא דרמה ניו-יורקרית די פשוטה על זוג שמתגרש - הגבר הוא נרקיסיסט שחי בעולם אשליות משל עצמו והאישה משתמשת בגירושים כדי לחפש את עצמה, וזוג בניהם, אחד בגיל תיכון, השני גיל חטיבה, וכיצד הגירושים הם רק נקודת השיא של חיים שלמים של הזנחה ואדישות, שכל אחד מהם מתמודד איתן בדרכו, אך שניהם נפגעים מהן מאוד.

משהו קליל כזה.

בכל מקרה, בשלב מאוד מוקדם של הסרט ההורים מודיעים לבנים שהם מתגרשים, האבא מוצא דירה בצד השני של העיר, והשניים מנסים משמורת משותפת: כל כמה ימים הילדים אמורים לעבור בית, ובמשך אותם ימים, זה הבית שלהם. משם הם הולכים לבית הספר ולשם הם חוזרים, שם הם אמורים לעשות שיעורי בית, לשם הם אמורים להזמין חברים... לעומת בית המשפחה שלהם, הבית ששוכר האבא הוא די חור. הוא לא נראה רע, אלא שהאבא גם מתקמצן לרהט אותו כמו שצריך, ובאופן די ברור הילדים מאוד אומללים מהעניין. כפי שקורה לעתים, הילדים נוקטים עמדות: הבן הצעיר בורח חזרה לאימא כל הזמן, הבן הבכור לומד שהאימא בגדה באבא שלו ולכן מפסיק לדבר איתה ולהגיע אליה הביתה חצי מהשבוע, וכו'. באופן צפוי, ההורים מתמודדים עם זה רע מאוד. חווית צפייה מאוד מאמללת.

מאז שיש לי ילדה, אני מחפש את עצמי בכל אבא שאני מכיר בסביבתי הקרובה והרחוקה, או בטלוויזיה והקולנוע שאני צורך, וכך גם הפעם. על הנייר, האבא הציג את האידיאל שהייתי רוצה להאמין בו ביחס לגירושים: לצמצם את הפגיעה בשגרת הילדים, משמורת משותפת, שימשיכו ללכת לאותו בית הספר ולפגוש אותם חברים, אבל ששני ההורים יוכלו להיות עם הילדים בצורה שווה. כמו שכתבתי אתמול, שיוויון הוא לא ערך כל כך טוב בפני עצמו, ובכלל איך אפשר לייצר שני בתים "שווים" אם למשל אחד מהם נשאר הבית שבו הילדים גדלו כל החיים שלהם, והשני הוא בית חדש?

הסרט מדגים היטב את הפער שבין האידיאל, שקל מאוד להצהיר אותו ברי"ש גלי כאשר לא צריך ליישם אותו, ובין המציאות הלעתים מכוערת של גירושים. גם אחרי גירושים, ההורים אמורים להמשיך להיות הורים ביחד מול הילדים שלהם; אבל "גירושים טובים", כמו אצל לואי סיקיי, הם עניין נדיר. הרי הזוג התגרש מסיבה כלשהי, אז כנראה שהיה להם קשה לשמר את השותפות הזו. גירושים הרבה פעמים מערבים וויכוחים וריבים על כסף, אבל מעבר לזה, משהו נפרם בצורך הבסיסי להגיע להסכמות. בסופו של דבר, אם צריך לקבל החלטה לגבי הבת שלנו, אני ואשתי נגיע להסכמה כלשהי, כי צריך לקבל החלטה, ואנחנו ביחד. אבל אם זוג חי בנפרד, אז יכול להיות שנורא קל להקטין ראש, או להחליט שאתה, אצלך, עושה ככה, ולא משנה מה קורה בצד השני.

רוב האנשים כנראה לא צריכים שאספר להם שגירושים יכולים להיות דבר מבאס ולפגוע בילדים; כאשר אני ואשתי ישבנו וניסינו לחשוב מה אנחנו יכולים להחליט מראש כדי לצמצם פגיעות בגירושים (באופן דומה לחתימה על הסכם ממון, רק בנוגע לילדים העתידיים שלנו) הגענו למסקנה שכנראה הפתרון הכי טוב יהיה פשוט לא להתגרש וזהו. במקום זה תהיתי, ולא בפעם הראשונה, למה כל כך הרבה זוגות שמתגרשים וזוגות גרושים נתקלים באותן בעיות, ואיך זה שאנחנו כחברה לא התאמנו את עצמנו לזה אפילו קצת.

בדברים החשובים בחיים, אנחנו מתמודדים עם כל מיני גרסאות שלהם לפני שאנחנו צריכים להתמודד עם הדבר האמיתי. ילדים עובדים; הורים מדברים עם הילדים שלהם על כסף, נותנים להם דמי כיס, מנסים לעורר אצלם אחריות; אנחנו יוצאים לדייטים, אולי יש לנו חבר, אולי חברה; אנחנו עוברים לגור איתם, ורק אז מתחתנים. אנחנו בעלי כל מיני דברים שחשובים לנו, אולי יש לנו מחשב יקר, תכשיטים, מכונית, לפני שאנחנו קונים בית; הלוואות קטנות וגדולות, משכנתאות - זה נראה כאילו לכל דבר בחיים יש גרסה עם גלגלי עזר, אפשר קודם לשחק עם פיגומים מרופדים מסביב ורק אז צריך ללכת ולשבור את הראש על הדבר האמיתי.

הדברים האלו קשים, מסובכים, מורכבים, אבל באופן כללי רוב בני האדם שמתמודדים איתם, מתמודדים עם אותן בעיות. אז באלף דרכים קטנות החברה מסביב מכינה אותנו לדבר הזה (אם אנחנו רוצים; תמיד אפשר להיות הורה ושזו תהיה הפעם הראשונה שהחלפת חיתול, אבל גם אפשר לעשות בייביסיטר ולעזור לאחים הגדולים או לבני דודים וכו' וכו') וכאשר הוא מגיע, הוא אמנם קשה, מסובך ומורכב ואנחנו צריכים להתמודד איתו, אבל אנחנו לא לבד; אין בום; אין בדידות מייאשת ומוחצת שהופכת את הדבר הזה לעוד יותר קשה.

נראה שעם גירושים, דווקא כן. לא מלמדים אותנו להיפרד יפה בבית הספר, בשיעורי חברה או חינוך. לא מבקשים מאיתנו לקנות משהו חשוב עם מישהו שאנחנו לא אוהבים, או אפילו שונאים, ובכל זאת להצליח להגיע לפשרות איתו. לא מפרידים עבורנו בין משפחה ואהבה; כי זה מה שזה, גירושים. אם יש ילדים, זה מישהו שנשאר המשפחה שלך לתמיד, אבל בעצם אתה כבר לא אוהב אותו; אתה חייב להמשיך לעבוד איתו, להגיע איתו להסכמות, לשתף איתו פעולה, והאהבה שתמיד הייתה שם, שתמיד הקלה לעשות את כל הדברים הללו, כבר לא שם. מה עושים אז? תגלו לבד. אף אחד לא יעזור לכם עם זה.

אני לא יודע איך גירושים עם גלגלי עזר נראים; איך תראה גרסה חברותית, משחקית אפילו, של הדבר הזה. אבל אני חושב שזה משהו שכדאי לחשוב עליו. לאור זה שבחברה המערבית גירושים נהיים דבר יותר ויותר נפוץ (ואני חושד שעם העלייה בתוחלת החיים, משהו שיהפוך להיות כמעט הכרחי) הגיע הזמן שנהפוך גירושים למשהו קשה, מורכב ומסובך, אבל לא משהו שבהכרח גם מאמלל ושובר אנשים.

אני לא יודע למה אני פמיניסט

noreply@blogger.com (Itai Greif) — Wed, 01 Nov 2017 13:35:00 +0000

אני פמיניסט. נדמה לי שבשלב הזה של החיים שלי, זה כבר לא רדיקלי להגיד את זה.
ככה נראה פמיניסט, אם תרצו, או לפחות, ככה נשמע הפמיניסט הזה (בין אם תרצו, או לעתים, לא תרצו).
אני מגדיר את עצמי כפמיניסט לפחות 16 שנה, אם לא יותר, ועדיין, כאשר נדרשתי לפני כמה שבועות להסביר את התפתחות המחשבה הפמיניסטית שלי, נתקעתי. אני יכול להצביע על כמה תחנות דרך חשובות, ואני יודע שהן היו בשלב יחסית מוקדם של הפתחות המחשבה שלי, אבל אני זוכר בבירור שניגשתי אליהן אחרי שכבר אמרתי לעצמי "פמיניזם זה דבר חשוב, זה דבר שאני רוצה לקדם בחיים שלי" - ואני לא יודע איך הגעתי למסקנה הזו. חשבתי לעצמי שזו נקודת פתיחה טובה, איפה בעצם אני רואה את עצמי בכל הפרויקט הזה. לא רק מה זה פמיניזם עבורי, אלא גם מה אני עבור פמיניזם.

פמיניזם זה לנשים בלבד

מי שבעיקר כותבות על פמיניזם ועוסקות בפמיניזם ומקדמות פמיניזם, הן נשים. סבבה. כאשר ניגשים לכל תחום שבו יש רוב נשי, בטח אם זה רוב מוחץ נשי, עולה המחשבה: "זה לנשים בלבד". זו לא מחשבה טובה. למעשה, זה אחד הדברים שהמאבק הפמיניסטי נאבק לשנות; המחשבה שאם יש בעיקר גננות ומטפלות בילדים, אז זה תחום "לנשים בלבד", וצריך להשאיר אותו ככה. זו בבואת המראה של "זה לגברים בלבד" בנוגע לעבודה באיסוף זבל, או תיקון מכוניות, או להיות מנכ"ל של תאגיד בינלאומי עצום מרשימת Fortune 500. יש אנשים, יש נשים, שחושבים או חושבות שזה ראוי שפמיניזם יהיה לנשים בלבד. אחרי הכול, אם פמיניזם מתמודד בראש ובראשונה עם דיכוי של נשים, אז זה הגיוני שרק נשים יעסקו בו, לא? בתור גבר, הדבר המקסימלי שלכאורה "מותר" לי לעשות הוא להיות בעל ברית שקט: לבוא להפגנות, לתרום כסף לארגונים, לחתום על עצומות. אבל אני לא יכול להגדיר את עצמי כפמיניסט, או לקדם בעצמי מטרות פמיניסטיות, בטח לא כאלו שקשורות לנשים.

אני בטוח שיש חלקים בפמיניזם שהם לנשים בלבד. אני לא יכול להעיד על החוויה של להיות אישה שהולכת לבד ברחוב, או להיות אישה שמתמודדת עם הטרדות מיניות וסביבות עבודה עוינות, או להרגיש מותקפת אצל הגיניקולוג או הרופא המיילד - וגם זה סבבה. אבל אם מתרחקים מהמטרה הספציפית, פמיניזם זו אג'נדה פוליטית; אג'נדה מוסרית. אי אפשר להגיד "פמיניזם זה לנשים בלבד" כמו שאי אפשר להגיד "שמאלנות זה לנשים בלבד" או "צמחונות זה לנשים בלבד" או "שמירה על איכות הסביבה זה לנשים בלבד".

זאת אומרת, אפשר להגיד את זה, אבל זה יהיה מגוחך.

פמיניזם זה פשוט שוויון

"למה בעצם אתה בכלל צריך להיות פמיניסט? פמיניזם מעודד עליונות של נשים על גברים. אני בעד שיווין; כל הגברים וכל הנשים שווים, ואת זה כבר יש^[1], אז מה הטעם?"

אף פעם לא אהבתי את ההשוואה בין פמיניזם ושיווין. אז קל מדי לפטור את עצמך באמירה "אני מאמין שנשים וגברים שווים" וברגע שאמרת את זה, אתה לא צריך לעשות יותר כלום. אבל פמיניזם זה לא רק state of mind; בתור אג'נדה פוליטית, היא מבקשת ממנו לעשות דברים. אם פמיניזם זה שיוויון, ואני כבר מאמין שנשים וגברים שווים, אז מה עוד רוצים ממני?

בגלל זה אני מעדיף לדבר על צדק. בגלל שנשים וגברים לא שווים אחד לשני, כמו שנשים לא שוות אחת לשנייה; נכון שכולנו בני אדם, אבל אף אחד מאיתנו לא מתאים לתבנית. לכן הדגש הוא לא על שיוויון אלא על הזדמנויות; ודיכוי; נוכחות, ונראות במרחב, ופחד, ואלימות. ברור שגברים ונשים שווים; גם ברור שאין סיבה שהפשע של "תקיפה" יהיה שונה אם המותקף הוא גבר או המותקפת הוא אישה; ברור שהחוק צריך להיות שווה. אבל גם ברור שבכל הנוגע לאלימות, החברה שלנו מסדירה אלימות נגד נשים ואלימות נגד גברים בצורות שונות לגמרי - וצריך לדבר על זה.

שיוויון מכווין אותנו לדבר בעיקר על חקיקה; וחקיקה היא מקום חשוב לקדם בו פמיניזם, אבל המוקד שלי הוא צדק, וזו הסיבה שהמוקד שלי הוא בעיקר המקום שבו אנשים פוגשים אחד את השני, ואיך הם מתייחסים אחד לשני. איך אנחנו מסדרים את העולם שאנחנו חיים בו, וקל מאוד לראות שהעולם שלנו לא צודק. בעיניי, פמיניזם זו אג'נדה פוליטית שמקדמת עולם צודק; כולם שכולנו צריכים להיאבק כדי ליצור סביבנו.

אז למה להיות פמיניסט

אני מניח שאני פמיניסט מאותה סיבה שאני הומניסט או שמאלני. אלו הערכים שספגתי בבית שבו גדלתי. לא דיברו איתי על פמיניזם כאשר גדלתי, ובעצם בנקודה שבה התחלתי לקרוא על פמיניזם זה לא היה אקט של שכנוע אלא יותר "אה, אז ככה קוראים לזה". ובכל זאת, פמיניזם כאג'נדה משך אותי יותר מאשר אג'נדות אחרות. הסיבה לכך היא שפמיניזם הוא גם אג'נדה פוליטית, אבל גם דרך להסתכל על העולם. פמיניזם מבקש מאיתנו לבחון בדקדוק את הצורה שבה העולם מאורגן סביבנו; לתקוף את מה שנראה לנו טבעי ולתהות האמנם זה כך; לבחון את מבני הכוח, את הפריבילגיות, את הדיכויים, שאנחנו משתתפים בהם או שמופעלים עלינו; אמנם חלק נכבד מפמיניזם הוא נושא הדיכוי של נשים והמאבק לשחרר נשים מהדיכוי הזה, אבל יש בו ערך פוליטי, פילוסופי אפילו, הרבה מעבר לזה. גם אם מחר היה לנו עולם צודק יותר, וכל הבעיות של כל הנשים בעולם היו נפתרות, עדיין היה ערך באופן ההסתכלות על זה על העולם. לצד המאבק עבור עולם צודק, שהוא מאבק חשוב עד מאוד, עבורי פמיניזם הוא גם מתנה פילוסופית; ארגז כלים להיות אדם טוב יותר, ומושך אותי להשתתף בו כדי להרחיב ולשפר את ארגז הכלים, ולהנגיש אותו לכמה שיותר אנשים.

1 - אם מתעלמים לגמרי מדברים כמו גיוס לצה"ל או מפלגות פוליטיות שמדירות נשים או הרבנות הראשית וענייני נישואים וגירושים או חוקי אונס או חוקי חופשות לידה או מעמד של "עקרת בית" בביטוח לאומי, וכן הלאה וכן הלאה.[↪]

חופשת לידה - המצב האידיאלי

noreply@blogger.com (Itai Greif) — Sun, 27 Mar 2016 14:42:00 +0000

אני הולך להיות אבא. לילדה קטנה. אחרי 15 שנה ויותר שבהן אני מדבר על זה וחושב על זה וכמה לזה (כן, לא רק לנשים יש שעון ביולוגי), זה הולך לקרות, ועד לפסח העוגית הקטנה שלנו תוולד.

במקרה (או שלא במקרה?) אני עומד בפני צומת בתחום המקצועי, ומתלבט, ביני לבין עצמי ועם בת הזוג שלי, איך כדאי להתקדם - האם לחפש, כמו פעם, עבודה מכניסה, שגם דורשת שעות ארוכות במשרד? האם לשנות כיוון, לפחות שעות, אבל פחות כסף? האם עכשיו הוא הזמן להשקיע ביציאה לדרך חדשה, כמו פתיחת עסק חדש, או התחלת תואר? שאלות שעבורנו אין להן תשובה ברורה וחד משמעית.

העיסוק בחופשת לידה או ההשפעה של לידת ילדים על הקריירה והשכר של נשים היא לא דבר חדש ודנים בו הרבה, ועד כה, העמדה שלי הייתה די ברורה - האבא והאימא צריכים להתחלק בחופשת הלידה. זה היה נראה לי ברור, ממש כפי שאני מצפה שבני זוג "יתחלקו" בכל דבר אחר במשק הבית - הכנסות והוצאות, עבודות הבית, קבלת החלטות, וכן הלאה. אלא ש"חלוקה" בחופשת לידה היא לא בדיוק חלוקה; כדי שהאבא יצא לחופשת לידה, האם צריכה לחזור לעבוד (לפחות מבחינת ביטוח לאומי). בעוד שזה מתאים לחלק מהזוגות, זה לא מתאים לנו, וזה לא מתאים לכל אישה אחרת שמעוניין להאריך את חופשת הלידה מעבר לשלושת החודשים הראשונים (כפי שנשים רבות אכן רוצות). אין כאן שאלה של ברירה, של נשים מסורתיות מול נשים פרוגרסיביות: אם האם חוזרת לעבוד והאב יוצא לחופשת לידה במקומה, היא לא יכולה לצאת שוב לחופשה ללא תשלום לשלושה חודשים נוספים. במקרה הזה, כמו במקרים רבים אחרים, למחוקק יש דעה מאוד מוצקה לגבי מי אמור להישאר בבית.

נראה לי ברור שכל יולדת צריכה להתאושש מתהליך הלידה עצמו^[1], אולם גם לאחר תקופת ההתאוששות, חופשת הלידה היא משהו שאנחנו רואים בו ערך וצורך. לא מדובר במשהו ביולוגי או הכרחי; לא כל הנשים מניקות וישנם תחליפי חלב ופתרונות אחרים; ויש מטפלות ופתרונות דומים כמעט מכל גיל. אלא נראה לנו הגיוני שאחרי הלידה, תמשיך האם לטפל בתינוק. נראה לנו שיש צורך רגשי ונפשי, עבור האם והתינוק, שהאם תשאר עם התינוק בבית. אבל נראה שאנחנו מרגישים את הצורך הזה רק לגבי הורה אחד: אם חופשת לידה בתשלום לאימא קיימת ברוב מדינות העולם, וברובן המוחץ היא לפחות 3 חודשים אם לא יותר, חופשת לידה לאבא אינה קיימת במדינות רבות, וגם במדינות שבהן היא קיימת, מדובר בשבועות בודדים.

לפני כמה ימים מצאתי עצמי חושב מחשבה שהפתיעה אותי; בעודי מתלבט לגבי עתידי המקצועי, חשבתי על היתרונות הרבים שאני קיבלתי כאשר גדלתי, שההורים שלי עבדו קשה כדי לספק: היה לנו בית גדול עם גינה, הלכנו לחוגים והיינו מנויים לעיתוני ילדים ונוער, קיבלנו שיעורים פרטיים במקצועות שבהם התקשינו, אפילו טיילנו לחו"ל! תהיתי לעצמי איך אני יכול למנוע את הדברים הללו מהבת שלי - ואז התנערתי ושאלתי את עצמי, איך זה שצמצמתי את עצמי לתלוש משכורת בלבד? איך אני יכול למנוע מהבת שלי אותי, בשבועות ובחודשים הראשונים לחייה, כאשר היא רק לומדת מי היא ומי אנחנו ומה זה העולם החדש הזה שסביבה - איך אני יכול להשאיר אותה לחוות רק את אימא שלה? אבל, כמובן, זו רק המחשבה שבאה אחר כך. המחשבה הראשונה הייתה על הפרנסה. זה מה שמרגיש לי טבעי.

העניין הוא שמה שנראה לנו טבעי והכרחי, הוא לא טבעי ולא הכרחי, הוא רק תוצר של איך ששוק העבודה נראה. אם שמים את נושא ההנקה בצד^[2], תינוק צריך טיפול, טיפול מספק, טיפול בריא, טיפול עם תשומת לב - בין אם הוא מקבל את הטיפול הזה מאימא שלו, אבא שלו, אחד הסבים, המטפלת בחדר הילדים בקיבוץ או השכן מלמעלה - המחשבה, שהטיפול שהאימא נותנת נפרד מכל הטיפולים האחרים הללו, אפילו הטיפול של האבא, נובעת מכך שזה מה שאנחנו מורגלים לראות: אנחנו רגילים לראות את האימא נשארת בבית לטפל בתינוק, אז נראה לנו שזה גם הדבר הנכון והראוי לעשות^[3].

אבל גם אם המשפחה הייתה יכולה להרשות לעצמה, או שהמדינה הייתה איכשהו מממנת לכל זוג הורים חופשת לידה מלאה לשנה, שנתיים - זה עדיין לא היה הדבר האידיאלי. זה מצמצם כל זוג הורים להיותם הורים ותו לא, והרי אנחנו עובדים לא רק בגלל הכסף, אלא גם מסיבות אחרות - להגשים חלום, לקדם את עצמנו, לקדם מטרות שחשובות לנו. הולדת התינוק משפיעה על החיים שלנו, מרחיבה ומעצבת את המשפחה שלנו, בוודאי, אבל היא לא אמורה למחוק את מי שאנחנו בתור אנשים בוגרים: לא את האבא ובטח שלא את האמא.

המצב האידיאלי הוא המצב שבו שוק העבודה משתנה; מצב שבו אף אחד מן ההורים לא נדרש לעבוד 50 שעות בשבוע. אני לא מדבר על מצב שבו המדינה מסבסדת את ההפרש, אלא מצב שבו אנחנו מאמצים הרגלים חדשים ומרגילים את המעסיקים שלנו להרגלים חדשים. בהתחלה, צריך יותר זמן בבית כדי להרגיל אותנו להיות הורים ואת המשפחה לתינוק החדש. בהמשך, הילדים צריכים הרבה מהזמן שלנו: בין אם לפזר בבוקר למסגרות או להוציא בצהריים או כי הילד חולה או כדי להסיע לחוג. הזמן הנדרש הולך ופוחת לאורך השנים, אבל כל עוד יש ילדים - הם דורשים זמן. היום, אנחנו מורגלים שהזמן והמאמץ הזה נדחפים איכשהו לסדקים בתוך יום העבודה שלנו, או גרוע מזה, אחד מההורים פשוט מוותר על חצי או שני שליש "משרה", כי אנחנו רגילים לחשוב על "משרה מלאה" בתור משהו שאמור לקחת 45-50 שעות בשבוע. אבל זה הרגל. זה לא חוק טבע.

פעם ילדים יצאו לעבודה בגיל 10; פעם היו עבדים, שעבדו בחינם מהזריחה עד השקיעה. גם עבודת ילדים וגם עבדות לא היו חוקי טבע, אלא דברים שהחברה האנושית התרגלה לקבל עד הנקודה שבה התחלנו למצוא ערך איפה שלא ראינו ערך קודם לכן, והתרגלנו למשהו אחר. הרגלנו את עצמנו למשהו אחר. הרגלנו את המעסיקים, את בעלי ההון ואמצעי הייצור, למשהו אחר. היה זול יותר להחזיק עבדים או לשלם לילדים פרוטות;ועדיין. התרגלנו.

לכן, זה אפשרי. אפשר להרגיל את שוק העבודה לכך שלכל אדם שיש לו ילדים, יש למעשה עוד משרה. אפשר להתרגל להסתכל על ה"משרה" הזו כמשהו שצריך להכניס באופן נוח וברור לסדר היום, כמשהו שצריך לקבל את הכבוד והשעות שמגיעות לו. אפשר למצוא עוד גוונים ביום העבודה, ולא להתחיל כל יום עבודה בשמונה ולסיים כל יום עבודה בשש. אתם תגידו שמי שאין לו ילדים, יכול לעבוד יותר, וזה נכון. זה אומר שמי שאין לו ילדים זמין יותר במקום העבודה שלו מאשר מי שיש לו ילדים; זה נכון גם היום, אלא שהיום אנחנו רגילים לראות רק את האמהות בתור המישהו הזה, ואף פעם לא את האבות. אמהות אמורות לצאת מוקדם כי הילד חולה; האבא לא. רואים איך זה עובד? ההרגלים הללו מחזקים אחד את השני.

כאשר אני אהיה אבא, עוד מעט, שוק העבודה עדיין לא יהיה רגיל לזה. אבל אני מקווה שאני אמצא את הדרך לקדם את השינוי הזה מהצד שלי, ואני מאחל לעצמי שעם הזמן, זה אכן יקרה.

1 - גם יולדות שלמרבה הצער איבדו את העובר.[↪]

2 - ואני מרשה לעצמי לעשות זאת, אפילו שיש יתרונות גדולים לחלב אם לעומת תחליפים, ולו בגלל שנשים מפסיקו להניק אפילו בזמן חופשת לידה. למשל, בארה"ב בין שליש לחצי מהנשים עדיין מניקות אחרי חצי שנה.[↪]

3 - כמובן שאם יש לתינוק מטפל עיקרי במשך חצי שנה, סביר שלאותו מטפל עיקרי תהיה יכולת גבוהה יותר לתת טיפול לתינוק מאשר מישהו אחר; אבל זה נובע מכך שאותו מטפל עיקרי היה המטפל בעיקרי במשך חצי שנה; לא מכך שהוא אימא.[↪]

ינון מגל פוטר מהכנסת

noreply@blogger.com (Itai Greif) — Mon, 30 Nov 2015 10:10:00 +0000

ינון מגל פוטר מהכנסת.

לא; הוא לא פרש, והוא בטח שלא התפטר; הוא גם לא התבקש לעזוב בנימוס.

הוא פוטר. ואם אתם רוצים לדעת מי פיטר אותו, זה אתם: האנשים שקוראים את זה; הציבור. אתם פיטרתם את ינון מגל.

כתבתי על כך בעבר ואני חושב שכדאי לכתוב על זה שוב:

מוטל עלינו להחזיר את הבושה לחיים הציבוריים; מוטל עלינו להבהיר לנבחרי ציבור שיש סטנדרטים ואם הם מתחתיהם, אנחנו לא מוכנים לראות אותם בכנסת.

ינון מגל מואשם בכך שהטריד מינית והתקיף מינית לפחות שתי נשים (וכמו שאבא שלי נוהג לומר, ברגע שיש יותר מאחת, סביר שיש גם יותר משתיים). הוא לא הכחיש את ההאשמות, ובמקום זאת ניסה להפחית מחשיבותן. גם חבריו למפלגה ניסו, בכל מיני דרכים, להסית את הדיון: בין אם זה לקרוא למה שקורה "לינץ' ציבורי", או להגיד שינון הוא "בעל תשובה" וצריך לכבד את זה, וכמובן, להגיד שכלום עוד לא הוכח. אבל, כמו שנעמה כרמי כותבת שוב ושוב, החוקי אינו המדד היחידי למה שמוסרי ונאות. עבור נבחר ציבור, גם כאשר לא מדובר בעבירה על החוק.

הפעם, הטשטוש הקבוע לא עבד. הסיפור סירב להיעלם, סירב להתפוגג. זו הנקודה שבה אתם, שרגילים להרגיש חסרי כוח ולחשוב שהחיים במדינה מנוהלים על ידי קאבאל סודי של בעלי כוח, בין אם אלו תשובות או מוזסים או שלדונים, מחפשים את האחראי במקום אחר: אולי זו אשתו; אולי זה בנט; אולי זו "התקשורת". אבל זה לא.

בגלל שישראל היא אחת המדינות עם אחוז החדירה הגבוה ביותר של רשתות חברתיות; אחת המדינות המערביות עם אחוזי הבעלות הגבוהים ביותר של טלפונים סלולריים וגישה לאינטרנט; אתר פייסבוק הפך בישראל למגפון עוצמתי שהפעם, כוון כלפי ינון מגל; המגפון הזה הבהיר לינון מגל שהדיבורים שלו אינם דיבורים "בין ידידים" אלא הטרדות מיניות והחיבוקים שלו אינם חיבוקים אלא התקפה מינית ואנחנו, הציבור, ראויים ליותר. אפילו שלא הצבענו לבית היהודי; כי כנסת ישראל היא הכנסת של כל אזרחי מדינת ישראל - ואזרחי מדינת ישראל ראויים ליותר.

ינון מגל פוטר כי אפשר להחזיר את הבושה; אפשר לגרום לנבחרי ציבור להתבייש בהתנהגות שלהם. למרות שמנסים, שוב ושוב, לגרום לנו להרגיש חלשים, מפוזרים, חסרי קול. למרות שאנחנו רגילים לחשוב ככה, רגילים לחשוב שכל השיתופים והחיבובים חסרי השפעה. הפעם לא; הפעם נסתכל על עזיבתו של ינון מגל את הכנסת ונרגיש טוב עם עצמנו; נגיד לעצמנו ולאחרים שזו הפעם, אנחנו פיטרנו את ינון מגל.

לכן אנחנו יכולים, אם צריך, לפטר גם את האחרים. אנחנו נחזיר את הבושה, וכך נקבל את חברי הכנסת ראויים לנו.

תהיה גבר! מה זה גבר ואיך להיות גבר

noreply@blogger.com (Itai Greif) — Wed, 29 Jul 2015 12:29:00 +0000

שאלו קבוצה של גברים מבוגרים ובנים צעירים, מגיל 5 ועד 50, את אותה השאלה: "על מה אתה חושב כאשר אומרים לך, תהיה גבר?" התשובות מגוונות ומעניינות, אבל שני קטבים, או מחנות, נהיים ברורים:

בקבוצה אחת, יש את כל התשובות שהיינו מצפים לראות: להיות גבר זה להיות חזק; אחראי; מפרנס; ממוקד.

בקבוצה השנייה, יש התנגדות חזקה: "תהיה גבר" זו דרישה סקסיסטית. גבר זה מושג עמום, לא מובן; כל אחד מגדיר לעצמו מה זה להיות גבר; "תהיה גבר" זו ביקורת, שמישהו אומר לך רק כאשר אתה לא גבר. זו קבוצה מלאה שאלות: מה זה אומר בכלל, להיות גבר? אני מבין אותם: אם להיות גבר זה להיות חזק, ואני לא רוצה, או לא יכול, להיות חזק - האם אני לא גבר? מה קורה כאשר "להיות גבר" משתנה?

להיות גבר זה להיות חזק

המילה חזק ונגזרותיה הייתה המילה שהופיעה הכי הרבה בתשובות של 46 הגברים שענו לשאלה (שחשוב לציין, אינם מדגם מייצג), יותר מכל המילים האחרות. אני מאמין שזה אחד הקישורים הכי קרובים עבור רובנו לגבריות: חוזק; כוח. להיות גבר טוב זה להיות גבר חזק; אם אתה חלש, אתה לא גבר. "תהיה גבר", זו האמירה, הדחיפה, כמעט האשמה, כאשר אתה מפגין חולשה. אל תפגין חולשה; תהיה גבר.

בתורה, למילה "חזק" יש עושר של משמעויות: להיות חזק גופנית; להיות בעל אופי חזק; להיות חזק במקום העבודה; להיות חזק במשפחה. להיות חזק מול אחרים, מול לחץ חברתי, מול דעות מנוגדות. להיות חזק מול החולשות שלך, מול הפגמים שלך. לתת כוח לאחרים. להיות חזק במשבר; להיות חזק כשצריכים אותך; לא להישבר, לא להתכופף.

אבל להיות חזק יכול להיות בעייתי; כי להיות חזק זה להיות קשה עורף. לא לוותר לאחרים, לא להתגמש או להתנצל או להתפייס. להיות חזק אומר תמיד לדבר בקול רם, תמיד להגיב יותר חזק, תמיד להיות זה שעומד אחרון. להיות חזק זה גם ההיפך מלהיות חלש; אז להיות חזק אומר שאסור להראות חולשה, אסור להכיר בקיומה. כי איך תפגין חולשה בלי להפסיק להיות גבר? כך הפרסומת של כללית פונה בעיקר לגברים צעירים ובריאים, כי גברים לא הולכים לרופא כשכואב, הם פשוט מתמודדים עם זה. גברים לא בוכים, הם כועסים. גברים לא מלטפים; הם מרביצים.

אז אנחנו, הגברים, מוצאים עצמנו במקום מבלבל: כי לפעמים להיות חזק זה לא דבר טוב, אבל אם להיות חזק זה להיות גבר, זה אומר שלפעמים להיות גבר זה לא דבר טוב?

חשוב להגיד תהיה גבר

אנחנו לא נולדים גברים; אנחנו לומדים להיות גברים. מאבא שלנו, מהאחים שלנו, מהמורים הגברים שלנו והחברים שלנו. מהגברים בטלוויזיה, בקולנוע, בסרטים, בספרים. מהגברים ברחוב. מהגברים בממשלה. מהגברים במדינות אחרות. יש אולי גברים שישאלו "מה זה חשוב? אתה מה שאתה" או "תהיה מה שתרצה".

בוודאי שזה חשוב; זהות זה אולי הדבר הכי חשוב שיש לנו. אנחנו לא רק גברים; יש לנו הרבה זהויות. אנחנו ישראלים, או אמריקאים, או דרום-אפריקאים, או פולנים; אנחנו יהודים, או לא יהודים. אנחנו מכאן, או מהגרים, או עולים, או זרים. אנחנו מהמרכז, או מהקיבוץ, או מהצפון, או מחיפה. אנחנו שמאלנים, או ימנים. אנחנו אשכנזים, או מזרחים. דתיים. חילונים. אנחנו מדברים על כל הזהויות הללו, כל הזמן; אנחנו אומרים לאחרים איך הם נראים לנו, כל הזמן.

הזהויות האלו שאנחנו מדברים עליהן הן זהויות עמומות, כולן; בגלל שאנחנו בני-אדם, לא תוכניות מחשב. אין דבר כזה, הגדרה ל"להיות מזרחי". אז אם תשאל אנשים מה זה "להיות מזרחי", תקבל מגוון תשובות; ואם תאסוף את כל התשובות האלו יחד, בטח תמצא מילים בולטות, שחוזרות על עצמן הרבה, והמון המון מילים אחרות מפוזרות מסביב; ולא תמצא אף אחד שהוא בדיוק כל הדברים הללו. זה לא מבטל את כוחה של הזהות הזו.

בעמותה שבה אני מתנדב, מכנה משותף, יש המסתכלים על הזהות הגברית ואומרים: להיות גבר זה מגביל. הם מדברים על מה שטוני פורטר כינה "קופסת הגבריות": להיות גבר זה להתאים לשורה של תכונות (תהיה חזק, אל תבכה, תהיה אחראי, כון הלאה) ואתה לא יכול, אסור לך, לחרוג מהתכונות הללו. לכן זה לא מפתיע שיש כאלו שיגידו "למה להגיד תהיה גבר בכלל?" או שיצביעו על האמירה הזו בתור ביקורת; בתור משהו סקסיסטי. בתור משהו שצריך להפסיק להגיד.

חשוב להגיד "תהיה גבר", כי להגיד לאחרים מה זה אומר עבורנו, להיות גברים, ומה אנחנו מצפים מהם, בתור גברים, זו הדרך שבה אנחנו משפיעים על מה זה אומר; זו הדרך שבה אנחנו מלמדים להיות גברים. ד"ר גבי בוקובזה כתב על כך שהגבריות החדשה מחפשת כיוון כי אנחנו יודעים היום שהרגלים שבעבר נראו לנו נכונים והתנהגויות שבעבר נראו לנו טבעיות, הם הרגלים שצריך להחליף בהרגלים אחרים. אבל בשיחות על גבריות מה שבעיקר קורה הוא שמצביעים לנו על הרגלים רעים והתנהגויות פוגעניות; אנחנו לא מספיק שומעים על הרגלים חיוביים והתנהגויות חיוביות, ולא ברור לאיזה כיוון צריך ללכת. אנחנו, הגברים, לא משתתפים בשיחה הזו מספיק; לא אומרים מספיק "תהיה גבר".

המחדל בברירת המחדל

אנחנו צריכים ללמוד לעשות הבחנה רק כאשר אנחנו פוגשים אנשים שונים מאיתנו. עד אז, מה שמשותף לנו ולכל מי שמסביבנו נראה שקוף, ומובן מאליו. כך בוודאי היה המפגש הראשון בין הילידים ביבשת אמריקה למבקרים הלבנים שהגיעו בספינות העץ הגדולות שלהם: הם נראו כמו בני אדם, אבל מי באמת היו השדים חיוורי הפנים הללו?

אם נחשוב על התרבות היוונית, הרומאית, ואחר כך התרבות האירופאית-נוצרית, ולבסוף התרבות הצפון-אמריקאית: תרבויות עצומות, כובשות עולם, מעצבות היסטוריה: הן כולן תרבויות של גברים; מי שהוביל אותן, כתב עליהן, עיצב אותן, היו גברים. כאשר כל מי שאתה פוגש באוניברסיטה ובצבא ובפרלמנט, כל מי שאתה קורא את דבריו בעיתון ויושב לידו במועדון - כאשר כל מי שבכלל קיים עבורך במרחב הוא גבר, השאלה "מה זה להיות גבר?" הופכת להיות שקולה לגמרי לשאלה "מה זה להיות אדם?" להיות אישה הופך להיות, בפרפרזה, להיות גבר פגום; אדם עם כוכבית: "בן אדם, אבל אישה."

השינוי הטיטאני של המאה ה-20 היה להכניס נשים למרחבים ציבוריים שהיו, עד אותה תקופה, מרחבים גבריים בלבד: לפוליטיקה, לאוניברסיטה, למשרות ציבוריות ומשרות שלטון. נשים החלו לעמוד על שלהן ולהכריז על עצמאותן כבני אדם מלהיות גברים; הן לא צריכות לוותר על נשיותן כדי להיות מנהלות, מפקדות, נשיאות או ראשות ממשלה. האמירה החלה להיות ברורה: אישה מוצלחת לא צריכה לאמץ תכונות גבריות כדי להצליח; היא "בן אדם, וגם אישה".

נשים פרצו לתוך המרחב הזה, שעד כה התעלם מהן כמעט לגמרי, ומצאו בו שלל רב; בוקובזה מדבר על המהפיכה המינית, יסוד חשוב של שחרור האישה, ואכן חלק גדול מאוד מהכניסה של נשים למרחב הציבורי, המאמץ שלהן להשמיע את קולן, נגע לתחום המיני; עליית המודעות למקרי אונס, הטרדות ותקיפות מיניות, והצורך הדחוף להפחית אותם. אבל גברים לא צריכים מהפיכה מינית; אם כך איזו מהפיכה אנחנו כן צריכים? לכאורה^[1] כאשר מפסיקים להשתיק נשים היה צריך רק לתת להן את ההזדמנות לדבר; אבל גברים יכלו לדבר על הכול תמיד^[2], אז על מה נשאר להם לדבר?

נתקלים בבעיה הזו לעתים קרובות כאשר מנסים להסביר "פמיניזם" לקבוצות של נערות ונערים: לנערות, מאוד ברור במה נאבקים: סקסיזם במקום העבודה, פערי שכר, פערי ייצוג בכנסת או בעמדות בכירות; פערים בטיפול בבית ובמשפחה. לנערים, זה פחות ברור; להגיד להם שהם נוטים למות יותר ממחלות לב? שהם קורבנות של יותר תאונות עבודה, יותר אלימות פיזית, יותר מקרי פשע, וכמובן - שהם הרוב העצום, המוחלט, מחללי מלחמות? הכול בעצם נגזרות שונות של חוזק, אותה תכונה רחבה של הגבר הטוב: להיות עם ידיים חזקות וטובות, לעבוד בבניין ובסבלות ובחקלאות; לשמור על כבוד המשפחה, על השכונה, על החברים שלך; להתגייס לצבא. זה הכול חלק מלהיות גבר חזק. להצביע על אלו בתור דברים רעים, בתור בעיות, מחזיר אותנו מיד להתחלה: זה רע להיות גבר?

זו הסיבה שפמיניזם נתפס בעיניי רבים כאיום על גבריות; כניסיון לשים נשים עליונות ושליטות על גברים. התוצאה המצערת המיידית היא שעיקר אלו שמדברים על מה זה להיות גבר, הם ריאקציונרים, שמסתכלים על כל הרגל חדש כהרגל לא טבעי ומסרס; שקוראים להחזיר את הגבר למקומו "הטבעי", בתור המחזר הדומיננטי, ראש המשפחה, מנהל העסק. אנחנו כל כך לא רגילים לדבר על גבריות, שהיחידים שמדברים על גבריות הם אלו שרוצים להשאיר אותנו במקום, גבריות שחור-לבן של שנות החמישים. זו הסיבה שיש מעט מדי אתרים כמו The Good Man Project (ואין כזה בעברית^[3]), והרבה יותר אתרים כמו מאפ"י, A Voice for Men, או "התנועה לזכויות הגבר".

אז אנחנו נמצאים במצב שבו אם אתה מדבר על זה שטוב להיות גבר, שאתה גאה להיות גבר, אתה נשמע כמו אל באנדי. זה לא המקום שאנחנו רוצים להיות בו; אני גאה להיות גבר. אני חושב שטוב להיות גבר, וחשוב להיות גבר טוב. הדרך היחידה ללמד להיות גברים טובים, היא לדבר ממקום שבו אתה עצמך גאה בהיותך גבר וחושב שזה טוב. אחרת, הניסיון שלנו להקנות הרגלים אחרים, טובים יותר, יראה כאילו אנחנו חושבים שהדרך היחידה להשתפר היא להיות פחות גברים; וזה לא נכון. זה גם מאמץ שגורלו תמיד להיכשל. גברים, באופן כללי, לא יפסיקו להיות גברים; הדרך היחידה קדימה היא לשנות את מה שזה אומר.

טוב להיות גבר; חשוב להיות גבר טוב

להיות גבר זה דבר טוב. להיות אישה זה דבר טוב. אפשר להגיד שלהיות גבר זה דבר טוב, מבלי לחשוב שלהיות אישה זה דבר רע; זה כמו שאפשר לחשוב ששוקולד זה דבר טוב, בלי לחשוב ששניצל זה דבר רע.

ההתמודדות שלנו עם העולם החדש בו אנחנו חיים, והניסיון שלנו לבנות גבריות חדשה כולל ביקורת על הרגלים והתנהגויות שהיו חלק מלהיות גבר באופן מסורתי, והיום אנחנו רואים באופן שלילי. אבל הביקורת הזו מנוסחת, כמעט תמיד, באופן שמדבר על גברים או על גבריות בתור הבעיה; קשה מאוד להסכים עם מישהי שצריך לשנות את העולם לטובה, אם היא אומרת לך שהדרך היחידה לעשות זאת היא להפסיק להיות גבר. לא צריך לעשות זאת.

הדרך לעשות זאת היא לעבור לדבר על הרגלים, ולהכיר בכך שהרגלים הם משהו שאנחנו רוכשים, לא משהו טבעי. בעוד שיש הרבה הרגלים שמאפיינים גברים, אין אף הרגל שמאפיין את כל הגברים ואין אף הרגל שהכרחי להיותך גבר. למעשה, הדבר היחידי שהכרחי להיותך גבר, הוא לראות את עצמך כגבר; להרגיש כגבר. זה הצד הטוב, זה החוזק, שבעמימות של כל זהות באשר היא: דווקא בגלל שהיא עמומה, אפשר לשנות אותה, ואפשר לשנות את הרגלי החיים שלנו ולא לאבד אותה. בגלל שאם מספיק בני אדם הרואים עצמם כגברים יאמצו תכונה כלשהי או הרגל כלשהו, הם יהפכו להיות תכונה או הרגל גבריים.

הדרך לאמץ הרגלים חדשים, שהיום אולי לא נתפסים כהרגלים גבריים, איננה להגיד "להיות גבר טיפוסי זה רע; תתחיל להתנהג פחות כמו גבר טיפוסי." אלא לצבוע את ההרגלים הללו כגבריים. אם אנחנו רגילים לא לבכות, כי "גברים לא בוכים", הדרך להרגיל גברים לבכות איננה להגיד "תתחבר לצד הנשי שלך", כאילו דמעות מגיעות מאיזו אישה פנימית; אלא להגיד "תבכה כמו גבר!" ולהחליט, פשוט כך, שהבכי שלך הוא בכי גברי, ושונה מבכי של אישה, כי אתה הוא זה שבוכה; ואתה גבר. הדרך לאמץ הרגלים חדשים של דאגה לעצמך, של טיפוח, של דאגה לבריאות, אינה לאפיין אותך כ"מטרוסקסואל", אלא לקדם מרכזי בריאות לגבר, מוצרי טיפוח לגבר, ספרים ומגזינים שידברו על הגוף והמיניות של הגבר. גם כאן, כתמיד, מרים את ראשו "החוזק", כי להיות גבר זה להיות חזק; ולהיות חזק, אומרים ב-Dove, זה להיות אבא דואג ומטפח. ולהשתמש בשמפו של Dove, מסתבר.

הדרך שלנו להשתתף במאמץ הזה, היא לזהות ולנסות לאמץ את ההרגלים שיהפכו את העולם לטוב יותר, ולזהות ולנסות להיפטר מן ההרגלים שפוגעים באחרים. הדרך שלנו להשפיע על אחרים, היא לראות את ההרגלים הללו כגבריים, ולדחוק בגברים אחרים לאמץ אותם; "להיות גברים".

תהיה גבר

יכול להיות שאתה לא רואה שום בעיה בעולם כפי שהוא היום; יכול להיות שאתה לא מבין למה שגבר יתעסק בדברים כאלו בכלל; את תשובתי לאלו כתבתי במקום אחר. כאן, עסקתי בהצדקת האמירה: "תהיה גבר". יש בימים אלו שיחה על מה זה אומר: "להיות גבר". אנחנו הגברים צריכים להשתתף בשיחה הזו. אנחנו צריכים לקדם את ההרגלים שאנחנו מאמינים בהם, ולראות אותם כהרגלים גבריים, כי אנחנו גברים ואנחנו נוהגים כך. אנחנו לא צריכים לוותר על הגבריות שלנו כדי לבנות עולם צודק יותר, חופשי יותר, מקבל יותר, או שיוויוני יותר, ואנחנו לא צריכים לראות במי שמנסה לקדם עולם כזה, אויב של הגבריות שלנו. אנחנו חזקים יותר מכל דאגה כזו, ושום דבר לא יכול לקחת מאיתנו את הגבריות שלנו.

תהיו גברים; ודרשו מגברים אחרים להיות גברים גם.

1 - חשוב לא לפול במלכודת של "הפמיניזם הליברלי" ולהתייחס לשיוויון פורמלי כאל שיוויון הזדמנויות אמיתי. זה שנותנים לנשים את זכות ההצבעה והזכות להיבחר, למשל, זה לא מספיק כדי לתת להן כוח שווה במערכת הפוליטית. אותו הדבר נכון, אם כי בצורה מעודנת יותר, לתחומי התקשורת, האקדמיה, האמנות, וכן הלאה. [↪]

2 - כמובן, הגישה למוקדי הכוח, ההשפעה והתקשורת לא התחלקה באופן שווה בקרב כלהגברים, אלה הייתה נחלתם של מעטים, וגם הם לא דיברו על כל הדברים; אלא שהרבה פעמים קשה הרבה יותר לזהות את המגבלות המוטלות עלינו הגברים; וזו בדיוק הנקודה. [↪]

3 - גיליתי ממש בעבודה על הפוסט הזה שהבלוג המצוין "ביצים", שעסק בדיוק בנושא של בניית גבריות חדשה, נסגר. אם מישהו מכיר בלוג דומה שעובד באותו הכיוון, ואם אפשר גם באותו הכישרון... שתפו איתנו בתגובות. [↪]

התרגלי לצאת מהקווים

noreply@blogger.com (Itai Greif) — Sun, 26 Jul 2015 18:13:00 +0000

אם אנחנו רוצים יותר נשים בכירות, יותר חברות כנסת, יותר מנהלות וממציאות ופורצות גבול - אנחנו חייבים לחנך את הבנות שלנו אחרת.

אחת התרומות החשובות של הפמיניזם, אולי התרומה הכי חשובה, היא הפניית המבט להתנהגות שלנו, לדברים שאנחנו אומרים, כותבים, יוצרים, למה שמרגיל אותנו, את כולנו, מתינוקות ועד מבוגרים, להתנהג אחרת כנשים וגברים, ולחשוב אחרת על נשים וגברים.

זה אחד הדברים, אני יודע, שגורם הכי הרבה למאזינים לפמיניסטים, ואפילו אנשים שבעצמם מחזיקים בעמדות פמיניסטיות, להגיד: "תנוחו"; זה שהם עומדים מול מישהו, פמיניסט, שיש לו ביקורת על כל דבר שהם עושים, כל דבר קטן שיוצא להם מהפה - ואיך הוא מתחזק את הפטריארכיה; או מקדם את תרבות האונס; או מדכא נשים. זה מייגע.

האמת היא שלפעמים, היה נחמד לנוח; אבל אי אפשר. כי מרגע שפותחים את עינייך לזה, אתה לא יכול שלא לראות את ההבדלים - ולתהות לגביהם.

כך לגבי פרסומת למכללות אורט; לכאורה, הפרסומת הועתקה כמעט מילה במילה, פעם אחת פונה לגברים, ופעם אחת פונה לנשים, וכמו שכתבתי בעבר, אני חושב שזה מצוין. כך צריך; אם יש פנייה לציבור, דרך טובה אחת היא לא לכתוב בלשון זכר ולציין איפשהו בקטן "המודעה פונה גם לנשים", אלא באמת לכתוב מודעה שפונה גם לנשים. אלא שאז, כמובן, יהיו הבדלים, וזה מעניין מה הם ההבדלים הללו שנכנסים, לא בכוונה, כאשר אתם, המפרסמים, מדמיינים נשים או גברים מנהלים את אותה השיחה.

כך הפנטזיה של האישה:

"אני מתחילה לעצב את הבתים הכי יפים בישראל לאנשים הכי חשובים; זוכה בפרסים, מרוויחה מיליונים, מיליונים!"

וכך הפנטזיה של הגבר:

"אני מקים סטארט-אפ היסטרי, גאוני! עושה אקזיט, ומרוויח מאות מיליונים!"

במקרה ראיתי את הפרסומת של הגבר שנייה, והמילה "מאות" קפצה לי, כי עד הנקודה הזו הפרסומות נשמעו לי זהות; אותה שאלת "ואז מה?", אותה חזרה על משל הדייג... אבל זכרתי שאצל הנשים, היא אמרה "מיליונים", לא מאות מיליונים. אז חזרתי לפרסומת ושמתי לב להבדל העיקרי: בפנטזיה של האישה, היא שכירה מאוד מבוקשת ומצליחה; בפנטזיה של הגבר, הוא עצמאי מאוד מצליח - ומצליח פי כמה מאות.

זו פנטזיה; כל אחד מהם יכול להגיד מה שהוא רוצה; בפנטזיה שלי עורב מדבר מלמד אותי לעוף, להפוך לבלתי נראה, ולרפא את כל מחלות העולם - פנטזיה לא חייבת להיות הגיונית. אז למה הפנטזיה של האישה כל כך... סבירה, בעוד שהפנטזיה של הגבר כל כך... מופרכת? או אולי, כל כך נועזת יותר?

הכול, בסופו של דבר, חוזר למה אנחנו מרגילים תינוקות, ילדים וילדות, בנים ובנות צעירים; גננות שעברו סדנאות מגדר, לדוגמה, שמו לב שצעצועים המכוונים לבנות, למשל בובות ובלוקים, שמים במתחם מוגדר; צעצועים המכוונים לבנים, למשל, כדורים, מפוזרים ברחבי החדר. בנאומה המפורסם "Lean In" סנדברג תיארה מישהי שנגשה אליה אחרי ההרצאה ואמרה לה "למדתי להשאיר את היד באוויר" - כי בסוף ההרצאה סנדברג אמרה שהיא תענה רק לעוד שתי שאלות, אבל אחרי שהיא ענתה על אותן שתי שאלות, היא כמובן ענתה על עוד שאלות; אלא שאחרי אותן שתי שאלות, כל הנשים בחדר הורידו את היד... אנחנו רואים שתלמידים מרימים את היד גם כאשר הם לא יודעים; ותלמידות לא. גברים מגישים מועמדות למשרות שהם מתאימים ל-60% מהתנאים המוקדמים שלהן; נשים מגישות מועמדות רק למשרות שהן מתאימות ל-100% מהתנאים המוקדמים שלהן.

בכל תחום שנסתכל עליו, אנחנו נראה את אותו הבדל, ואת אותם הרגלים: נשים שמורגלות לשמור על הגבולות הברורים, לציית לחוקים ולכללים, להיות "בסדר"; להישאר בתוך הקווים, וגברים, שמורגלים להעז, לפרוץ, להפריע ולהתפרץ - לצאת מהקווים.

אלו לא הבדלים "טבעיים"; אין להם קשר להורמונים, אין להם קשר למיתוסים שבנים הם "פרועים" יותר ובנות הן "רגועות" יותר. זה תלוי בתגובות שהם מקבלים; בצעצועים שקונים להם; במה מלבישים אותם. יש נעליים שקל יותר לרוץ איתם, ונעליים שפחות. יש בגדים שמודאגים יותר ללכלך, ובגדים שפחות. יש שיער שצריך לסרק ולסדר ולאסוף ולטפח, ויש שיער שלא. זה קשור לכללי "צניעות" כביכול שלא קשורים בכלל למין אבל מאוד קשורים לנשים שמעיזות, שלא מקבלות את הכללים.

הנה הבעיה: כל עוד אנחנו נתמקד בסוף, נספור חברות כנסת או מנהלות בכירות או ממציאות מצליחות, נמצא תמיד תירוצים; נגיד נשים מעיזות פחות, מתמודדות פחות, מגישות פחות הצעות, פותחות פחות חברות. וזה נכון; נשים מעיזות פחות. לכן אנחנו חייבים להסתכל על ההתחלה: אנחנו מרגילים את הילדות והבנות שלנו מראש להישאר בתוך הקווים. לכן הן מעיזות פחות.

ואז, הפנטזיה הכי נועזת שלהן תהיה פשוט להיות מעצבת הפנים של האנשים הכי חשובים, שהם, מה לעשות, תמיד יהיו גברים.

אל לנו לתת למדכאים לאמץ את שפת המדוכאים

noreply@blogger.com (Itai Greif) — Mon, 13 Jul 2015 14:39:00 +0000

משהו מעניין קורה בארה"ב: שמרנים, דתיים, ימניים, מאמצים בשתי ידיים את השפה, הדימויים, הקודים ההתנהגותיים של אוכלוסיות נרדפות, ומשתמשים ב"שפה של המדוכאים" כדי לנסות לשמר משהו שחשוב להם באמת: מרחב לבן, נקי ממהגרים ולהט"בים.

כך, קבוצה של צעירים קתוליים הפיקה סרטון שבו קבוצה של בחורים ובחורות צעירים, רהוטי דיבור ונאים, מיישרים מבט אל המצלמה, ומשתפים את תחושת הרדיפה שלהם על כך שהם מתביישים בדעות ההומופוביות שלהם; "אתה לא לבד" הם אומרים לצופה ההומופוב; "גם אנחנו כאלה." הסרטון מתכתב בכוונה תחילה עם סרטוני יציאה מהארון - כדי לייצר את אותה השוואה, ובתקווה את אותה הגנה. אם היום ההומופוב מתחבא בארון, אומר הסרטון, אז גם לו מגיע מרחב בטוח שבו הוא יכול לבטא את עצמו; ממש כמו לבן נוער להט"בי.

הפסיקה הגורפת בעד נישואים חד-מיניים שנתן בית המשפט העליון בארה"ב הייתה צעד חוקתי, כזה בעל ממד חברתי עוצמתי: הפסיקה הזו לא הייתה מתקיימת לולא דעת הקהל בארה"ב הייתה נעה לכיוון הזה, וללא צעדים קודמים באותו הכיוון (במיוחד ביטול DOMA ו"אל תשאל, אל תספר", המדיניות נגד שירות להט"בים בצבא ארה"ב). הפסיקה הזו הגיעה בשיאו של תהליך חברתי שקידם לא רק זכויות להט"ביות אלא גם נראות להט"בית: משנה לשנה, מספר הדמויות הלהט"ביות בתרבות הפופולריות האמריקאית הולך וגובר, ואפילו הבי"ת והטי"ת מתחילים לקבל ייצוג, אחרי שנים שבהם להט"ב היה כמעט מילה נרדפת לגבר הומוסקסואל לבן. בזה אחר זה, החלו לצאת מהארון דמויות בולטות (יותר או פחות) בזירות שהיו עד כה לסטרייטים בלבד: הראפר הראשון, ספורטאים מקצועיים, אפילו דמות סרט לילדים! עוד לא הגענו לארץ המובטחת, שבה להיות להט"ב זה נורמלי, אבל אנחנו בדרך.

לייצוג של להט"בים בתרבות הפופולרית יש השפעה ישירה על הבחירה של בני נוער לצאת מהארון ולהזדהות ככאלו; מחקרים מראים שבני נוער יוצאים מהארון יותר ויותר מוקדם, וזה מגיע בין השאר בגלל היכרות מוקדמת יותר עם המושגים הנדרשים כדי לגבש זהות. סביר מאוד להניח שגם בעבר, אותו מספר של אנשים הרגישו משיכה לבני מינם או ליותר ממגדר אחד בעת ההתבגרות המינית שלהם; אבל בהעדר דוגמאות מסביבתם, ספק מאוד גדול שיכלו להגיע להחלטה לגבי הזהות המינית שלהם לפני גיל מבוגר. כך נוצרת משוואה ברורה: ככל שהיכרות עם זהויות להט"ביות תהיה רחבה יותר, כך יותר בני נוער שהנטייה המינית שלהם איננה הטרוסקסואלית יוכלו לבחור להזדהות כלא-הטרוסקסואלים. על בסיס המשוואה הזו, קל יותר להבין את רצונם של שמרנים, דתיים, ימנים: הם רוצים למנוע מהילדים שלהם להכיר דמויות להט"ביות, כי הם רוצים לצמצם את אלו שמזדהים ככאלו.

בכתבה רחבה על התמודדות של שמרנים דתיים עם הפסיקה בעד נישואים גאים ניכר שעבורם, המאבק הבא מתואר במונחים של "חופש הפולחן"; מבחינתם, להכריח בעל עסק דתי להשתתף בחתונה גאה זה לפגוע באמונות הדתיות הכנות שלו. כל פעם שהחזק והמדכא מבקש מהמדוכא להתחשב ברגשותיו ולהיות עדין, אנחנו צריכים לחשוד, והפעם זה לא שונה. צריך להיות ברור שהם לא מבקשים חיים חופשיים מפחד ואלימות עבור כולם; הם מבקשים זאת עבור עצמם, ומרגישים את הכוחות החברתיים נוטים נגד ההומופוביה שלהם. הם רוצים את החופש להמשיך להפיץ תעמולה שקרית נגד להט"בים, להמשיך למחוק להט"בים מהתרבות הפופולרית, ולהמשיך לעודד בושה ושנאה עצמית בקרב בניהם ובנותיהם שאינם סטרייטים.

אסור לנו לפול למלכודת הרלטיביסטית הזו, ולראות כל שפה של דיכוי כאילו היא מצביעה על דיכוי אמיתי. לגרום להומופובים להתבייש בהומופוביה שלהם זה לעודד רווחה וחופש, בעוד שלאפשר הסתה לשנאה זה לקדם חיים של פחד ואלימות עבור רבים מאיתנו. חשוב לראות את המאבק הזה בארה"ב, ולראות כיצד הוא מתפתח, כי כמו מאבקים אחרים, גם הוא יגיע אלינו, ולזכור, שכאשר שמרנים, דתיים, ימנים בישראל משתמשים בשפה של המדוכאים, הם עושים זאת תמיד רק כדי לתת לעצמם את החופש לקדם שנאה ודיכוי לאחרים.

צביעה של דברים נשיים בצבעים אחרים כדי לקבל גבריות

noreply@blogger.com (Itai Greif) — Sun, 21 Jun 2015 14:41:00 +0000

הבנייה של גבריות חדשה היא גם ניסיון לפרק את השיוך של תכונות שליליות לנשיות.

אחד ההרגלים שמאוד קשה לשבור אצל אנשים היא התחושה שדברים שאנחנו רואים היום כשייכים לגבריות או לנשיות, תמיד היו דברים גבריים או נשיים.

כך, למשל, בסקירת הספר The Prime of Life על התבגרות באמריקה:

In the arena of friendship and in sharp contrast to today, men were perceived to be far superior to women at forging bonds with members of the same sex, in part because women were expected to save their empathy and relational resources for their husbands. Men were even physically demonstrative in their platonic affections for other men and routinely shared beds with close friends, as in the case of the friendship of Abraham Lincoln and Joshua Speed, who for four years shared not just a house but also a bed in Springfield, Ill., when Lincoln was a young statesman.

חשוב להבהיר את ההקשר שבו השינה המשותפת הזו התרחשה: תקופה שבה ילדים ישנו במיטה עם ההורים שלהם, או חלקו כל הילדים מיטה אחת, תקופה שבה היו מושגים שונים של פרטיות ואינטימיות מאשר היום.

הנקודה שמעניינת אותי כאן היא כיצד חברות קרובה ואינטימית נחשבה כתכונה "גברית", והיום היא נחשבת תכונה "נשית" - כאשר "החברות הכי טובות" משתפות ותומכות ומדברות על הדברים האישיים ביותר, ואילו "החברים הכי טובים" שותים בירה ביחד בשתיקה ורואים פוטבול. אלו דימויים, כמובן, וככאלו לא מייצגים בצורה מדויקת את המציאות, אך אפשר לראות בבירור איך משהו שנראה ואולי מרגיש בטבעי וברור מאליו, הוא למעשה הרגל מגדרי שיכול להשתנות מן הקצה אל הקצה.

מה שמעניין לראות הוא כיצד בכל פעם שתכונה גברית הולכת ומתפשטת כתכונה נשית, נראה שיש תנועה מהירה עוד יותר לנתק את התכונה הזו מהגבריות. אם הוראה נתפס כמקצוע גברי וחשוב, כאשר הוא משתנה והופך למקצוע נשי, הגברים בורחים ממנו. אם סריגה, או איפור וגנדרנות, נתפסים כעיסוקים גבריים, כאשר הם משתנים והופכים לעיסוקים נשיים, הגברים בורחים מהם. אפילו בשמות פרטיים, רואים תמיד את אותה התנועה: שם לבנים הופך לשם לבנות, מבלה תקופה מסוימת כשם הן לבנים והן לבנות, ואז מפסיק להיות שם לבנים; וחוזר חלילה.

הסיבה לכך היא שהרגלים, עיסוקים, מראה חיצוני, מקצועות וכן הלאה, הם בעצם כל מה שמבחין בין הגבר לאישה (ולא בין הזכר לנקבה). אם לא יהיו תכונות שונות, לא יהיו מגדרים, כי זה מה שהופך מגדר למגדר: הרגלי חיים; תכונות שאנו משייכים למגדר זה ולא לאחר.

הבעיה מתחילה כאשר הניגודים הללו כמעט מחייבים הצמדת ערך חיובי למגדר אחד ושלילי למגדר אחר: אישה היא חלשה, פטפטנית, מתפרקת במשבר; הגבר חזק, מדבר רק כשצריך, סלע מוצק בזמן אסון. הגבר אלים, לא יכול לשלוט בעצמו, לא יודע להתבטא במילים; האישה מכילה, יודעת לתמוך ולעזור, תרבותית יותר; וכן הלאה. כל תכונה טובה המוצמדת למגדר אחד, תמיד תגיע עם אותה תכונה מוצמדת באופן שלילי למגדר השני (גברים טובים במתמטיקה, נשים גרועות במתמטיקה; גברים יודעים לעשות רק דבר אחד, נשים יודעות לעשות כמה דברים במקביל; וכן הלאה). השאלה היא לא אם יש אמת בניגודים הללו, אלא האם הם הכרחיים.

אני מאמין שלא; יש דרך להצמיד ערכים דומים הן לנשיות והן לגבריות, והדרך הזאת היא להעמיד פנים שמשהו הוא שונה, סתם ככה. פשוט כי הוא לגבר או לאישה; כמו שלוקחים את אותו צעצוע, וצובעים אותו בוורוד או בכחול. ידיד הבלוג ישי מרזל כתב לאחרונה על תגובה פמיניסטית למספר גדול של מוצרים, המשווקים לגברים בדרכים שונות, שהם למעשה בדיוק אותם מוצרים המשווקים לנשים. שיווק מוצרים כאלו הוא ניסיון ליצור גבריות חדשה, המכילה תכונות והרגלים שנתפסים כנשיים, ומאמצת אותם בלי לשנות אותם (וכך מבלי להצמיד ערכים שליליים לתכונות ולהרגלים הנשיים). השינוי של אותם הרגלים ותכונות, הצביעה שלהם מחדש (לעתים, באופן מילולי) כמשהו "גברי" היא הכרחית; משום לאמץ את כל ההרגלים והתכונות של המגדר השני, זה להפסיק להיות חבר במגדר שלך.

כמו שהטקסט של מרזל מראה, מגדרים מוגדרים כניגודים, ולכן השינוי של המגדר הגברי משפיע גם על ההגדרה של הנשיות, ובאופן טבעי, זה גורר תגובות נגד. אבל זה לא צריך להבהיל אותנו או להאט אותנו; צביעה מחדש של תכונות והרגלים כאלו, והאימוץ שלהם, היא דרך אחת חשובה לפירוק הניגודים הללו, ויצירת עולם שבו לא מחייבים צד אחד להיות השלילי וצד אחד להיות החיובי; הם יכולים להיות פשוט בצבעים שונים.

איך למנוע אונס

noreply@blogger.com (Itai Greif) — Mon, 15 Jun 2015 06:35:00 +0000

האם לא צריך ללמד נשים להימנע מאונס? תוצאות של מחקר אחד שנערך בקנדה מראות בצורה שקשה להתעלם ממנה שיש ערך רב בללמד המנעות.

451 נשים צעירות, בשנתן הראשונה בשלוש אוניברסיטאות בקנדה נבחרו באופן אקראי להשתתף בסמינר על מניעת אונס והתמודדות עם התקפות מיניות; שנה לאחר הסמינר, אותה קבוצה של נשים נבדקה מול 442 נשים אחרות בשנה הראשונה באוניברסיטה, שלא עברו את הסמינר אלא קיבלו עלון בנושא התקפות מיניות; התוצאות היו מובחנות וברורות: בקבוצה שלא עברה את הסמינר היה סיכון כפול (!) לאונס - כמעט 10% מול 5% בקבוצה שכן עברה את הסמינר. הסיכון לנסיון לאונס היה עוד יותר נמוך: 3.4% מול 9.3% בקבוצה שלא עברה את הסמינר, ז"א סיכוי נמוך פי שלושה!

התוצאות ברורות: אם אישה צעירה עוברת סמינר המדריך אותה כיצד להתמודד עם נסיונות אונס, כיצד לזהות סימני סכנה, וכיצד להציב גבולות בהתנהגות מינית, הסיכוי שינסו לאנוס אותה והסיכוי שהיא תיאנס נמוכים משמעותית.

כאשר אנחנו בוחנים את הטקסטים שמקדמות פמיניסטיות להתמודדות עם אונס, אנחנו נראה לעתים קרובות גרסה כזו או אחרת של אותו המשפט: "אל תלמדו אותנו לא להיאנס, תלמדו אותם לא לאנוס". "מה גורם לאונס? אנסים!" ובכן, קשה להתווכח עם תוצאות; הסטטיסטיקה בכתבה היא שבממוצע, על כל 22 נשים שיעברו את הסמינר הזה, אונס אחד ימנע. זו סטטיסטיקה מספיק חזקה כדי לעודד אותנו לשאוף לכך שכל אישה צעירה תעבור סמינר כזה בשנה הראשונה שלה באוניברסיטה; משום שזה ימנע מאות מקרי אונס בשנה. יהיו עדיין מקרי אונס, אבל הרבה מקרי אונס אחרים ימנעו; ואונס הוא משהו מחריד ומזיק מספיק בשביל שזה ימשוך הרבה תשומת לב.

סקירת המחקר גם עוזרת לנו לשים לב לאילו מקרי אונס נמנעים; אנחנו מורגלים לחשוב על אונס בתור סיפור מאוד חד וברור: אישה נמצאת לבדה, גבר זר קופץ עליה מאחורי השיחים - אבל במציאות, הרוב הברור של מקרי האונס הם אונס מצד גבר מוכר: בעל, בן זוג, ידיד, או מכר בדייט. הסמינר גם חשף שבהרבה מקרים, ההתמודדות של נשים עם אונס מצד גבר מוכר היא של הלם ושיתוק; אחת הדרכים שבהן הסמינר עזר לנשים לצמצם מקרי אונס הוא בכך שסייע להחליף את ההלם הזה בתגובות אחרות: השתחררות מאחיזה, צעקה בקול רם. במילים אחרות - הפיכת שתיקה לדיבור, שיתוק לפעולה.

הסמינרים הללו לא ימנעו את כל מקרי האונס, כי חלק ממקרי האונס הם באמת גברים זרים שפשוט מחפשים את מי לתקוף; אבל הם יעזרו למנוע מקרי אונס מגברים מוכרים. פמיניסטיות לא מקדמות פתרונות כאלו ולמעשה נאבקות בהן בצורה פעילה כי קל מדי להפוך קידום סמינר כזה להאשמת הקורבן; קל מדי להגיד "לא צעקת ולא נאבקת, ולכן האונס קרה באשמתך". לצערי, כמו שכתבתי בעבר, המטרה היא לא להאשים את הקורבן אחורה, אלא למנוע נפגעות אונס קדימה; אבל כמו שאפשר לראות בתגובות שם ובמקומות אחרים, הרעיון הזה לא מתקדם. כל ניסיון להציע צעדים לשינוי שלא מתחילים ונגמרים במשפט "תלמדו גברים לא לאנוס" נתקל באטימות מוחלטת.

זה נובע משני גורמים. הגורם האחד, סירוב לקבל את העובדה שמקרי אונס מסוימים, ובמיוחד במקרים של אונס מצד גבר מוכר, קורים לא כי הגבר החליט לאנוס אלא כי הוא לא הבין שהוא אונס. תקשורת ברורה יותר יכולה להבהיר שאין רצון והסכמה מצד האישה, ושהוא צריך להפסיק. סמינרים כאלו, וקמפיינים אחרים לתקשורת ברורה יותר במהלך יחסי מין, שמטבע הדברים פונים גם ואף בעיקר לנשים, יכולים לסייע לנשים לתקשר גבולות בצורה ברורה יותר ולהכין אותם להתמודדות עם חוסר הבנה כזה, שעלול לקרות. תקשורת ברורה יותר תבטל את גורם חוסר ההבנה, ותמנע את האונס. בעוד שאפשר להדגיש מול נערים וגברים צעירים את הצורך בתשומת לב לשפת גוף וסימנים אחרים לא מילוליים ולאותות של רצון והסכמה אצל הפרטנרית שלהם, נסיונות כאלו ינחלו הצלחה חלקית בלבד כל עוד אנחנו לא משלימים אותם עם דחיפה להרגיל נערות ונשים צעירות לתקשר יותר; אם יש מעט מאוד תקשורת שאפשר לפרש והרבה מאוד מקום לפרשנות, יש מקרים רבים של חוסר הבנה. הרגלים מיניים ורומנטים נוכחיים, המדגישים שתיקה ופאסיביות אצל נשים ופיענוח, ניחוש, ונקיטת פעולה על סמך מעט מאוד סימנים אצל גברים, מובילים למקרי אונס שאפשר וצריך למנוע.

הגורם השני הוא העובדה שיש, בפירוש יש כאלו המשתמשים בטיעונים דומים לאלו כדי להאשים את הקורבן. עובדת קיומם של גברים המאשימים את הנפגעת מאונס בכך שהאונס קרה, לא צריכה להשתיק אותי מקידום אמצעים שלדעתי יצמצמו מקרי אונס, אלא מחייבת התייחסות לדבריהם והבחנה בינם וביני. לכן חשוב לי לציין שאני לא מדבר אחורה, לנפגעות אונס, אלא קדימה, למי שלא נפגעה. משום שדיון על מי אחראי על מה ומה היה אפשר לעשות כדי למנוע אונס שכבר קרה, סביר שלא יעזור למי שנפגעה מאונס. אני לא יודע מה כן יעזור, ואני לא מעמיד פנים שיש לי מושג ולא מנסה לנחש; אני בפירוש לא פונה למי שנפגעה מאונס, ולא מחפש לפשפש בקורותיה בניסיון להבין מה לבשה, מה שתתה, מה אמרה ואיפה בילתה ועם מי. אני לא חושב שהאשמה נופלת עליה, כמו שאני לא חושב שאם אתה חוצה את הכביש במעבר חציה בלי להסתכל ימינה או שמאלה ודורס אותך נהג שיכור ונשארת משותק לכל החיים - זה באשמתך; אני כן חושב שכדאי לחנך ילדים וילדות להסתכל ימינה ושמאלה לפני שהם חוצים את הכביש כי עובדתית לעשות זאת מפחית את מספר התאונות ויגרום לכך שפחות מהם ידרסו וחלילה פחות מהם יהפכו לנכים לכל החיים.

המחקר הזה צריך לקבל תשומת לב מצד ארגונים ויחידים המעוניינים לצמצם מקרי אונס אצל נשים צעירות בצבא ובאוניברסיטה; הוא צריך להוביל ליישום סמינרים דומים במסגרות הללו, כדי לצמצם בצורה משמעותית חלק מיותר משלושת אלפי (!) מקרי האונס שנשים סובלות בשנה בישראל. זה לא הכול, אבל זה הרבה; וצריך להגיד את זה.

משהו שלא מעיזים לדבר עליו

noreply@blogger.com (Itai Greif) — Tue, 26 May 2015 17:26:00 +0000

מתי מפיקי סרטים יהיו אמיצים מספיק כדי להראות סקס בין גברים בקדימונים לסרט שלהם?

לא שמתי לב בזמנו שהקדימון לסרט "הר ברוקבק" בעצם לא מבהיר בשום נקודה ששני הגיבורים של הסרט, אניס וג'ק, שכבו ומנהלים מערכת יחסים רומנטית ומינית. רק שנים אחרי שראיתי אותו, קראתי כתבה שדיברה על השיווק של הסרט ואיך המשווקים והמפיצים נמנעו בכל צורה מלרמוז לכך שהשניים הם בעצם מאהבים; כך הקדימון מדבר על "חברות" שהפכה למשהו סודי, ואנחנו עוברים משני גברים לבושים לגמרי באוהל, לשני גברים לבושים לגמרי על צד ההר, מדברים על כך ש"אף אחד לא צריך לדעת". אף אחד לא צריך לדעת מה? ובכן, זה סוד. אפשר לראות בטריילר את אניס מנשק את אשתו, אבל לא את אניס מנשק את ג'ק (אם כי אפשר לראות אותו מכניס לו אגרוף, כמובן). גם תיאור הסרט מדבר על "מערכת יחסים"; הוא לא מבהיר מה היא. מבוגרים שיצפו בקדימון יכולים להבין, אם הם רואים את זה בתור משהו אפשרי מלכתחילה; אבל אפשר בקלות לפספס את הרמיזה לכך.

בדיוק זה קרה לי עם הקדימון לסרט החדש של ג'ק בלאק, "The D Train". דן, הדמות של ג'ק בלאק, יוצאת ללוס אנג'לס כדי לשכנע את כוכב הטלוויזיה אוליבר שלמד איתו בתיכון להגיע למפגש כיתה 20 שנה אחרי, ו... ובכן, רואים אותם שותים הרבה אלכוהול, לוקחים סמים, ואז סמאש למסך שחור ודן טס חזרה הביתה במטוס, עם מבט המום בעיניים. במפגש הכיתה יש ביניהם מבוכה ואולי קרבה מסוימת, אבל זה בעיקר נראה כאילו דן עשה דברים מביכים בלוס אנג'לס והוא רוצה לדבר עליהם עם אוליבר. רק בקריאת כתבה על "סרטי סקס" (מה שזה לא יהיה) התחוור לי שהם עשו "ברוקבק" עוד יותר טוב מפעם קודמת - נדמה לי שצריך ממש לרצות לראות את זה כדי להבין לבד שדן ואוליבר שכבו בלוס אנג'לס. אם מבינים, זה מאיר החלטות מסוימות באור מעניין: למשל התסרוקת של דן...

כאשר הבנתי את זה, הרגשתי תחושה של בגידה. כמובן, תעשיית הקולנוע האמריקאית לא חייבת לי שום דבר, ועדיין; עשר שנים אחר כך, קהל אחר, מקבל יותר, ועדיין אי אפשר להראות שני גברים אפילו מתנשקים, שלא לדבר על להבהיר שהם עשו סקס. אם העלילה של הסרט שלך עוסקת בהשלכות של כך ששני גברים שכבו אחד עם השני, אז ממש כמו שב"חטופה" אתה מראה את החטיפה - אתה מבהיר ששני הגברים שכבו אחד עם השני. אחרת אתה אומר שבניגוד לנערות חטופות, שני גברים מתגפפים זה יותר מדי; בזה הקהל לא יעמוד.

תהיתי גם לגבי השאלה המשנית, האם שאלת הזהות המינית של דן ואוליבר, שאת שניהם מראים ביחסים עם נשים (כי לראות את אוליבר במיטה עם אישה כמעט ערומה, בזה הקהל כן יעמוד) תעלה בסרט, ואם ישמעו את ה-B Word, מילה שנעדרה למדי מהדיון על "ברוקבק". אבל, זה כבר במבט קדימה. כרגע, הייתי מסתפק אם לא היינו מוחקים את הנושא הזה לגמרי מהמרחב הציבורי.

תני לי להסגביר

noreply@blogger.com (Itai Greif) — Mon, 25 May 2015 06:31:00 +0000

דבר מעניין קרה בדרך לפורום - בקבוצת "פמיניזם צעדים ראשונים" שאל בחור את השאלה: "מה זה הסגברה ואיך אני בתור גבר נמנע מלהסגביר" הוא קיבל הסבר, וחלקו מעניין, אבל העיר אחד המגיבים שמשתמשים בהסגברה לאו דווקא כביקורת, אלא כטקטיקה של השתקה, בדומה לביטוי "בחן את הפריבילגיות שלך".

היה אפשר לפתור את ההערה שלו כתלונה שגורה של גבר שלוקחים לו את הפריבילגיות, לולא התגובה הראשונה לפוסט, זו של שולפת צפורניים, שהדגימה היטב שימוש קלוקל בביטוי הזה.

נקדים ונאמר שאיננו חושב שהסגברה איננה בעיה קיימת. או שאני מבין הסגברה טוב מאחרות. הגדרה יפה למונח מופיעה (איך לא) בעמוד הו'יקיפדיה:

Explaining without regard to the fact that the explainee knows more than the explainer, often done by a man to a woman.

כאמור, זו תופעה קיימת, ואני מניח שיהיה נכון לומר שהיא מתרחשת בעיקר מכיוונו של גבר לאישה; בין אם זה גבר שיניח שהוא מבין יותר מאישה שהוא לא מכיר בנושאים כמו כלכלה, פוליטיקה, עסקים או נושאים אחרים שנחשבים "גבריים", או אולי עמית לעבודה שיניח שהוא מבין יותר מעובדת אחרת, גם אם היא בכירה ממנו או מנוסה ממנו. המונח מצביע על כך שיש גברים, אולי גברים רבים, שנוהגים לחשוב שבממוצע, גברים מבינים יותר מנשים, ולכן הם יכולים להניח שהם מבינים במשהו יותר מבת השיחה שלהם, לא משנה מי היא.

חשוב לתת להרגל הזה מונח משלו, כי זה הרגל נפוץ וחשוב להצביע עליו; ואם אתה גבר שסובל מן ההרגל הזה, חשוב לך ולנו שתשים לב אליו ותנסה להפטר ממנו בדרכים יצירתיות. אבל רק משום שהמונח מתייחס בעיקר לגברים, ואפילו כולל את המילה גבר בתוכו, אין זה אומר שרק גברים סובלים מהמנהג הזה. בתגובה לפוסט, "שולפת צפורניים" חלקה כמה תמונות עם דוגמאות להסגברה; הנה דוגמה אחת:

זו דוגמה שהזדהיתי איתה מאוד, כי פגשתי אותה ממש לאחרונה בדיון ארוך מאוד על אלימות מינית ואונס; אחד המגיבים באופן די שגור ביקש מבנות השיחה איתו "נתונים" או "קישורים למאמרים" שיתנו תוקף להודעות שלהן; הוא סירב לקבל את ההודעות שלהן כבעלות ערך, אם הן כללו טענות סטטיסטיות כמו "מקרים רבים" או "כמעט כל הנשים", ללא הנתונים הללו. אחד הדברים הכי מרתיחים שיש הוא שהאדם איתו אתה מדבר מבטל כל מה שאתה אומר ומסרב להתייחס לדברים שלך ברצינות, מתוך עמדה מופרכת וצבועה שהוא עצמו לא עומד בה.

מה שהפך את התמונה הבאה למפתיעה במיוחד:

חשבתי כמה מוזר זה שפמיניסטית כלשהי תחשוב שהיא מבינה איך גברים חושבים טוב יותר מגבר אחר. לא כי זה בלתי אפשרי, אלא כי נראה שהיא "לא מייחסת חשיבות לחוויה שלי ושל גברים אחרים"; נראה שהיא חושבת שהיא מבינה טוב יותר מהגבר שמולה, לא משנה מי הגבר שמולה.

הסגברה זה מונח טוב וחשוב כי הוא מצביע על הרגל קיים, והדבר הראשון שצריך לעשות כדי לעקור הרגל שלילי קיים ולהחליף אותו בהרגל חיובי יותר הוא להכיר בו ולדעת לזהות אותו; אם אתה שם לב שאתה מזלזל בבת השיח שלך ומניח מראש שהיא לא מבינה על מה היא מדברת, אתה צריך להשתדל להפסיק וללמוד להמנע מהנחות מוקדמות כאלו. אבל, אולי, השילוב של המילה "גבר" במונח הזה גורם לפמיניסטיות מסוימות להניח שזה משהו שיכול לקרות רק בין גבר לאישה, במקום משהו שיכול לקרות בין כל אחד לכל אחד.

נפלאה אהבתך לי

noreply@blogger.com (Itai Greif) — Sun, 22 Mar 2015 18:40:00 +0000

מדוע אני צריך פמיניזם? מדוע אני נאבק? הנה סיבה אחת.

היום במהלך סדנה של מכנה משותף עלה הנושא של ביטוי רגשות, כיצד נשים מבטאות רגשות ואילו גברים לא^[1]. אחד הנערים ציין שהוא דווקא מבטא אהבה, לחברה שלו; "ומה לגבי החברים שלך?" שאלתי, "להם אתה מבטא אהבה?" זה היווה פתח לדיון מפתיע במורכבות שלו, שבו חלק מהנערים לא הבינו כיצד יכולה להתקיים אהבה בין שני גברים שאינה אהבה רומנטית ("ומה לגבי אהבה בין אבא לבן?", "טוב, זה משהו אחר לגמרי").

חלק מהנערים חשבו שאין טעם לבטא אהבה לחבר; אחדים בכלל סירבו להכיר בקיומו של רגש כזה, בין חברים; מקסימום "מחבב". נער אחד ביטא חשש שאם היית אומר לחבר שלך שאתה אוהב אותו, הוא היה חושב שאתה דפוק ומפסיק לדבר איתך לגמרי - ואחר אמר "דווקא אין לי בעיה להגיד לחברים שלי שאני אוהב אותם; אבל איך עושים את זה? זה אני לא יודע." את המילים "אני אוהב אותך" יכול בן להגיד להורה, יכול בן זוג להגיד לבת זוגו, ולשמוע ממנה; אבל חבר לחבר? את זה אי אפשר לבטא.

ישי מרזל, ידיד הבלוג, וחבר אותו אני אוהב, ציין שזו אמירה לא נכונה, שגברים אינם מבטאים רגשות; גברים מבטאים רגשות כל הזמן, הוא אומר, רק במעשים; לא בדיבורים. זה פקח את עיניי לשים לב לתופעה מעניינת בכיתות אותן אני מלמד: ילדות שהן חברות טובות, לעתים קרובות נכנסות זו למרחב האישי של רעותה: הן יושבות על אותו הכיסא, יושבות אחת על השנייה, מלטפות את השיער של האחרת, מתרפקות זו על זו, והקרובות במיוחד ילכו במסדרון שלובות ידיים. ילדים שהם חברים קרובים לעתים קרובות נכנסים זה למרחב האישי של רעהו - אבל רק באלימות. דחיפות, צ'פחות, אגרופים לכתף, בעיטות - ואלו לעתים קרובות מסלימים, כאשר התחככות אקראית, שמקורה כנראה באופן טבעי בכך שחבר מחפש את קרבתו של חברו, מובילה לדחיפה, מובילה למכה, שמובילה למכה עוד יותר חזקה, כי כל אחד חייב להחזיר לשני.

אז מרזל צודק, שבנים מבטאים את רגשותיהם; אבל ההבדל בולט לעין. החבר מחפש את קרבתו של החבר, אבל קרבה זו כמעט תמיד תוביל למגע שאינו נעים, למכה. המגע הנעים, בין אם זה ליטוף או חיבוק, אינו נמצא בין חברים. היעדרו של המגע הנעים מכאיב במיוחד משום שערכו כל כך גדול, העלות שלו כל כך נמוכה, והדרך להגיע אליו טבעית להפליא. אולם, כאשר הורים מסתכלים בחשש בכל ביטוי של קרבה גופנית כאות לנטייה אחרת, כאשר החברה מקנה הרגלים של ריחוק ופיזיות מאוד מסוימת, אותם ילדים יגדלו להיות נערים וגברים שכאשר יעמדו בפני השאלה, איך להגיד לחברים שלי שאני אוהב אותם, ימצאו עצמם ללא תשובות טובות.

אני שמח לומר שהתמזל מזלי להיות חבר של לא מעט גברים שלהם דווקא הרגלים אחרים, וכמובן שאין זה במקרה. אבל, המאבק הוא אישי אך לא מוגבל רק אליך או אליי. אנחנו נאבקים כדי שכאשר בנים, ילדים, גדלים, הם ילמדו גם הרגלים של מגע נעים. לכן אנחנו צריכים פמיניזם.

1 - זה כמובן לא מדויק, ועל כך בהמשך הפוסט. או כפי שכבר ראיתם אם כמוני אתם קוראים הערות סוף-דבר רק בסוף. [↪]

כך שכנענו ליכודניקית להצביע המחנה הציוני

noreply@blogger.com (Itai Greif) — Mon, 09 Mar 2015 12:18:00 +0000

לפני כמה שבועות ישבנו לאכול ארוחת ערב עם מישהי שהצביעה ליכוד ברוב מערכות הבחירות האחרונות, וסביבתה הקרובה נמצאת איפשהו על הגרף בין הליכוד לבית היהודי. לא בדיוק הסביבה הכי אוהדת לזוג שמאלנים מהמרכז. באופן טבעי, השיחה הגיעה גם לפוליטיקה, והמארחת אמרה שהיא מצביעה ליכוד; אז עשינו את הדבר הטבעי שהוא לשאול למה?

לא באופן מפתיע, התשובה הייתה בטחונית, אבל באופן שכן קצת הפתיע אותי, התשובה הבטחונית לא נגעה לאיראן או דאע"ש אלא הייתה ישירה וברורה: רק ביבי יבטיח שלא ירו רקטות מיהודה ושומרון.

אחרי מספר שאלות נוספות, וכאשר מחניקים את הנטייה השמאלנית להגיב לכל אזכור חיובי של ביבי בבכי או צעקות, צוירה התמונה הבאה:

למה צריך את יהודה ושומרון? לא צריך. שלהם, שיקחו, רוצים מדינה, שיקימו מדינה. למה זה מפריע לי? אבל מה? אי אפשר סתם לתת להם שטחים. צריך שיהיה בטחון; שלא יהיו רקטות, שלא יהיו פיגועים.

מכאן, היה קל להתקדם, במספר צעדים פשוטים:

ביבי לא מתכוון להקים מדינה פלשתינית אף פעם; כל מו"מ שהוא עושה הוא בדיחה; הוא העדיף לשחרר 1,200 מחבלים, כולל רוצחים עם דם על הידיים, ולא להפסיק את הבנייה בהתנחלויות.
בגלל שכל מה שאכפת לביבי, הוא לבנות בהתנחלויות.
מה שמפסיק פיגועים ביו"ש זה לא ביבי, זה שיתוף פעולה עם כוחות הבטחון הפלשתינים. זה גם צה"ל והשב"כ אומרים.
בדרום, תושבי היישובים ליד עזה נמצאים תחת ירי רקטות כבר יותר מעשור; ביבי לא דאג להם אפילו ליום אחד של שקט, הוא רק יוצא למבצעים שעושים להם רע יותר.
המסקנה היא אחת: אם רוצים מתישהו חיים נורמליים במדינת ישראל, אם רוצים דו-קיום, אסור להצביע ליכוד.

אוקי, אבל מה עם בוז'י? הוא סתם יתן להם כל מה שהם רוצים, ויהיו פיגועים.

אם יש למכונה הדמגוגית של הימין הצלחה, זה בהרעלת הרעיון של הסכמי אוסלו והמו"מ בציבור הישראלי; אבל גם כאן, אפשר להגיב. לבני, אחרי הכול, היא לא יוסי ביילין. "אף אחד לא אומר לתת להם הכול" אמרנו לה, "יש הסדרי בטחון בכל הסכם שמציעים; רצועה מפורזת, כוחות בטחון שלנו, זה לא שיהיה להם צבא; לבטחון ידאגו. ללבני ובוז'י יש תכנית, והיא כוללת הסדרי בטחון. וזה בטוח עדיף על זו של ביבי, שהיא פשוט להמשיך ככה."

וזהו; זה עבד. צריך לצאת מתיבת התהודה שנוצרת בפייסבוק, ולדבר עם מצביעי ליכוד; רבים מהם לא מקבלים מספיק מידע אמיתי על המחנה הציוני ועל מה שהם רוצים להשיג. לא אכפת להם מאיראן (במילותיהם שלהם), אכפת להם ממה שקורה כאן; והם מצביעים עם האינרציה. את האינרציה הזו צריך לשבור. הדרך לעשות זאת היא תקשורת; היא לשכוח מה ביבי ו"ישראל היום" ואםתרצו אומרים כל הזמן, ורק להקשיב. כי מה שבאמת מעניין את רוב מצביעי הליכוד, הוא לא שערבים בחיפה יעמדו בהמנון, ולא שמערת המכפלה תשאר בריבונות יהודית.

רוב האנשים, גם בקרב מצביעי ליכוד, מעדיפים להפרד מיהודה ושומרון אם יקבלו בטחון אמיתי. ביבי אף פעם לא התכוון ואף פעם לא יתכוון לתת את השטחים, ולכן הוא לעולם לא יביא בטחון אמיתי, הוא ימשיך לקדם מדיניות של בנייה והרחבת ההתנחלויות. זה משהו שחייבים להפיץ בקרב האנשים שמצביעים לו; בגלל שרוב מצביעי ליכוד מבינים, רק שדרך מו"מ אמיתי, אפשר להגיע לחיים נורמליים במדינת ישראל.

הפוליטיקה של פאודה

noreply@blogger.com (Itai Greif) — Wed, 25 Feb 2015 22:00:00 +0000

קרדיט צילום: אוהד רומנו

היוצרים של פאודה אמרו שזו לא סדרה פוליטית, שלא ברור מי הרעים ומי הטובים, וזו בכלל לא סדרה על הכיבוש; "הכול אישי". אני מאמין להם; אני מאמין להם שהם ניסו ליצור סדרת אקשן נוסחאתית סטרילית וצפויה, למכור אותה לארה"ב, לעשות שבע עונות ולהרוויח מיליונים. אני מאמין להם.

אבל הם עשו סדרה על מסתערבים בישראל, והפוליטיקה, היא נוטפת מכל פריים ופריים. זו רק שאלה איך אתה מסתכל על זה.

כבר בסצינה הראשונה בסדרה, כאשר יחידת מסתערבים חוטפת מבוקש ממסגד, אחת מחברי היחידה יורה לשומר של המסגד בראש והורגת אותו. זו יריה מהירה, כמעט אגבית, והמצלמה אפילו לא מתעכבת על גופתו מספיק זמן כדי שנוכל להרהר: האם היה צריך בכלל להרוג אותו? הוא מאבטח בכניסה למסגד. הוא לא טרוריסט; הנשק שלו אפילו לא שלוף. למה היה צריך לירות בו?

מיד אחר כך אנחנו בחדר חקירות, שם חוקר שב"כ יושב עם המבוקש, אולי חבר בארגון טרור? שיודע פרט מידע חשוב על הברחת נשק כימי מסוכן. ההגדרה הקלאסית של "פצצה מתקתקת". מה עושה החוקר? הוא מדבר אל ליבו של המבוקש; אם תגלה לנו מה שאנחנו רוצים לדעת, בתך החולה תקבל כליה. בולשיט; כאשר השב"כ רוצה לדעת משהו שאתה יודע, אתה חוטף מכות, איומים באונס, מונעים ממך שינה - מה שצריך, העיקר שתדבר. אף אחד במערכת הבטחון לא דואג לכליות לילדות קטנות. זו פנטזיה; והפנטזיה רק מדגישה את האכזריות במציאות.

החלק הכי בוטה עבורי הייתה הסצינה שבה מפקד היחידה מתאר את המחבל המסוכן אותו הם רוצים לצוד:

"אני רוצה להזכיר במי מדובר; יש לאבו-אחמד דם על הידיים של 116 ישראלים... נשים, ילדים, זקנים; וחיילים."

כן, יוצרי הסדרה מאוד ברורים לגבי מי הם ומה תפקידם של הגברים בעולם של "פאודה" - הם כולם חיילים (וגם חלק מהנשים).

מדקה לדקה, נהיה קל יותר לשקוע בתוך הפנטזיה ולנסות לשכוח שמדובר בסדרה שנשענת על מציאות אכזרית כדי להתקיים; סצינת המחסום והקלילות שבה חיילים צעירים גונבים טנדר על כל מרכולתו, פשוט כי צה"ל צריך אותו. כמו המאבטח במסגד, כך החתן הצעיר נורה בגבו, כי המסתערבים החליטו שהם צריכים לקחת כלה צעירה כבת ערובה. חייהם של כל הערבים בסדרה הזו זולים, ופשוט להיפטר מהם. בסדרה הזו יודעים, אף אחד לא הולך לשאול שאלות; להרוג ערבים מותר.

ההתעקשות של הסדרה הזו להתעלם מהשאלות הפוליטיות ולנסות להתקיים במציאות סטרילית היא פריבילגיה; פריבילגיה של היוצרים, שנשענת על הפריבילגיה של הצופים. הצופים היהודים של הסדרה הזו יכולים לשכוח מהכיבוש, יכולים להתעלם מכך שחייהם של הפלשתינים אכן זולים, שההורגים בהם ללא סיבה אכן תמיד יתחמקו מעונש, שחיילים במחסום יכולים לעשות ככל העולה על רוחם, ובמרתפי השב"כ החוקרים יכולים להתעלל ולענות, תמיד, תמיד מוגנים. לכן יש משהו מעליב בצפייה בסדרה הזו. משהו מעליב בכך שהיוצרים שלה יכולים לסמוך על הפריבילגיה הזו.

חבל מאוד שעשו סדרה כזו; כולי תקווה שמתישהו, גם בטלוויזיה, גם בפריים-טיים, אפילו ב-Yes, יתחילו להראות את המציאות כפי שהיא באמת; לא את הפנטזיה.

בלגן! ביקורת על הפרק הראשון של פאודה

noreply@blogger.com (Itai Greif) — Wed, 25 Feb 2015 21:34:00 +0000

יש בדיחה שמתחננת שאשתמש בה, אבל לא; לא היה שום בלגן על הסט; יש איכויות הפקה בסדרה הזו, ורואים ש-Yes שפכו כאן הרבה כסף. בגלל ש"פאודה" זו כביכול סדרה על מסתערבים, חשבתי בהתחלה שמה שהיוצרים רצו זה לעשות "הסמויה", אבל אחרי שראיתי את הפרק הבנתי שבה שהם באמת רצו זה ליצור "24" חדשה, או לפחות עוד "הומלנד"^[1]. אף שזו סדרה שיושבת על קרקע עשירה מאוד מבחינה פוליטית, אתם לא כאן בשביל ביקורת פוליטית. רק לכרגע, אני מדבר כצופה טלוויזיה ביקורתי בלבד, וכצופה טלוויזיה ביקורתי יש לי משפט אחד נטול ספוילרים בשבילכם: ותרו; הסדרה לא שווה את זמנכם. היא צפויה ולא מעניינת; אם ראיתם את "24", "הומלנד", או "המגן", כבר ראיתם את הסדרה הזו, וחיקויים חיוורים זה בזבוז זמן.

כדי שתבינו למה אני מתכוון, מכאן והילך, פירוט מה הלך בפרק הראשון. אם אתם רוצים להישאר במתח, דלגו לסוף.

אנחנו מתחילים במסגד; השוט הראשון של הפרק יפהפה; המסגד הצהוב, הקהל המפוזר ברחבי השוט. הצלם יודע מה הוא עושה, חשבתי לעצמי, בפעם האחת והיחידה בפרק. "אנשים, תעזרו לי! תביאו לו מים!" אומרת החוליה שפורצת פנימה, אוחזת בגבר שנראה ירוי ופצוע; לפתע הם שולפים אקדחים, וחוטפים מבוקש. בטריילר בקושי רואים, אבל השומר החמוש של המסגד על הרצפה, כי צ'אק נורית ירתה לו בראש מאחור^[2].

את המבוקש החטוף חוקר איוב, המגולם על ידי איציק כהן, שמשחק בצורה מופלאה את האתנחתא הקומדרמטית של הסדרה (הוא גרוש! מספר פעמים! ומקלל בערבית! ומפלרטט עם כולן!) שלוחץ עליו^[3] לספר לנו מי אחראי על הברחת הגז הרעיל מסוריה; "תן לי שם אחד" הוא מבטיח "והבת שלך מקבלת כליה" (מה אם היא לא הייתה צריכה כליה? השב"כ יכול בכלל לארגן איברים ככה בקלות? אין ועדות או משהו כזה?) כהן לגמרי מוכר לי את הסצינה הזו, אבל השחקן מולו מעיף אותי מהריכוז כי הוא בולע את הרוק שלו במופגן ובכל הכוח כדי לדווח רבע שעה מראש שהוא הגיע להחלטה קשה^[4]

"אבו אחמד"

"הפנתר?" (תראו! זו סדרת דרמה מגניבה! לנבל הראשי יש כינוי דרמטי!)

"אבל הוא מת!"

"הפנתר עדיין חי!"

DUN DUN DUUUUUN

קאט לאח ואחות משחקים במים, הבן מתיז על הבת, הם צוחקים; דורון (במלעיל) מתגנב מאחורי הבן וגונב ממנו את הצינור; הוא נוהג כמו שוטר מיומן שחוטף למישהו את האקדח מהיד. הוא מתיז על הבן, הילדים צוחקים, ואז הוא מרים את ראשו, ומבטו נישא החוצה מהפריים, עיניו מצטמצמות ואני קובר את הראש בידיים כי כל רגע אנחנו הולכים לראות מישהו, מישהו מעברו, מישהו שהוא חשב שלא יראה שוב לעולם.

כאשר רואים את הדמות המטושטשת מתקרבת בין העצים אני מקבל חיזיון מהעתיד: זה הבוס הקודם שלו; הוא הולך להגיע ולספר לו שהפנתר עדיין חי; והוא חייב לחזור ליחידה, למשימה אחת אחרונה. בהתחלה הוא לא ירצה, כי הוא גיבור מיוסר^TM, אבל הוא יעשה את זה בכל מקרה. כי הוא חייב. ואז תהיה דרמה; אני משוכנע בכך, כי זה נעשה כבר.

למעשה, עשו את זה כל כך הרבה פעמים, שבבת אחת הבנתי מה קרה: היוצרים של הסדרה הזו טסו ל-LA וקנו פחית שימורים עם אבקת "סדרת דרמה משטרתית עם גיבור מיוסר שנחבט עם המצפון שלו בעולם אלים מלא דמויות אפורות וזה בכלל לא פשוט" ואז הם פשוט הוסיפו קצת מים ובישלו שעה וחצי על חום בינוני ועכשיו הם הולכים להגיש לי את העיסה שיצאה החוצה, והם מצפים שאני אהנה ממנה כי היא מלאה באקשן! וייסורים!! ואו, כל כך הרבה דרמה!!!

חזוס.

חזוני מתגשם; זה מיקי (יובל סגל), מפקד יחידת המסתערבים. "הפנתר עדיין חי" הוא אומר, ואני יחד איתו. סגל הוא שחקן מוכשר ומקסים, שמפגין טונות של קסם אישי בתור הבעל של קרן מור בפרסומת לבנק לאומי, וגם, אם לשפוט לפי התמונה, עשה כמה תפקידים נועזים למדי. כאן הוא מגלם דמות כל כך שבלונית ושטוחה שנדמה שצילם בין הטייקים בזמן שקרן מור הייתה עסוקה במשהו אחר.

"הפנתר עדיין חי" מספר בנק לאומי לחייל הכי טוב ביחידה^TM, "לא יכול להיות; אני הרגתי אותו" - והייתי חייב להסכים איתו; אולי המבוקש משקר? אם החייל הכי טוב ביחידה^TM הורג מישהו, הוא נשאר מת. או שלא.

בנק לאומי שותה יין שעוד לא מוכן (דורון מוזג למיקי יין לא מוכן מחבית? שעומדת בחצר של הבית? ליד פרדס ענבים? Dafuq?) ואומר "הוא יהיה בחתונה של אח שלו, ואני צריך את עזרתך בזיהוי." כי רק החייל הכי טוב ביחידה^TM יכול לזהות את הפנתר; כי אין לנו תמונות שלו או מודיעין או משהו כזה. "אתה רק תשב בחפ"ק, תאכל את הבורקסים של הצוות בשטח, ותעזור להם בזיהוי" ודורון אומר לא כי הוא כבר הצליח לצאת ויש לו חיים טובים עם אישה וילדים והוא בכלל מכין יין עכשיו; הוא הצליח לצאת, אתה לא מבין?! הפנתר בטוח מת, הוא אומר, ובנק לאומי אומר "אני נותן לך הזדמנות לסגור חשבון", "עם הפנתר?" "לא, עם עצמך..." ואני מת קצת מבפנים. זו עדות עד כמה בנק לאומי הוא שחקן טוב כי הוא אומר את השורה הכי מגוחכת בפרק בלי להקרע מצחוק.

אז יש קאט ואנחנו רואים את באשיר, אח של הפנתר שמתחתן, נחטף ונלקח לחדר חשוך ויש דמות עם כפייה מסביב לפנים, שיוצאת מהצללים ומגלה את פנייה, כי בפתק שהגיע עם קופסת השימורים היה כתוב שצריך להראות שהפנתר עדיין חי בשוט דרמטי שבו הוא חושף את פניו מהצללים, למרות שכבר אמרו לנו שהוא חי ואין כאן שום מתח, ואם הוא מתחבא בצללים למה הוא צריך עדיין להסתיר את הפנים? הפנתר מחבק ומנשק את אח שלו ונותן לו חבילה גדולה של דולרים^[5] ואומר לו שהוא לא יגיע לחתונה כדי שהיהודים לא יחפשו אותו ואז דורון מתעורר מסיוט; האם הוא חלם על הפנתר שעדיין חי נותן לאח שלו בוחטה של דולרים ואז מחייך בין הצללים? כנראה.

הרשימה אמרה שצריך להראות סצינה של הגיבור המיוסר^TM מתייסר מבפנים עם ההחלטה הקשה והשדים מהעבר, וליאורז נורא נורא רוצה להיות ג'ק באואר או קארי מת'יסון אבל הוא שחקן מחורבן שלא יודע לבטא התפוררות מבפנים או צורך בחמלה ואהדה, שזה בבירור מה שהבמאי מחפש ממנו.

דורון מוציא תיק מהבוידם שגלוי לחלוטין לכל מי שמרים את הראש ומוציא ממנו כפייה ומסניף אותה עמוקות (איכס, dude, למה אתה מריח זיעה בת שנה וחצי עכשיו, מה לא בסדר איתך?) ומוציא אקדח טעון לגמרי (מי מחזיק אקדח טעון לגמרי בתיק בעליית הגג שלו?!) ואז הוא שם את הכפייה בקטע שאמור להגיד לי שהוא מתגעגע לשירות ביחידה אבל בעיקר נראה כמו סצינת דראג ואז הבן שלו אומר "אבא" והוא פונה בחטף אחורה ורואה את הבן שלו רואה אותו, והבן שלו בוהה באטימות באבא שלו דקה ארוכה ו... ילד, לא קראת לאבא שלך? לא רצית להגיד לו משהו? רק רצית להגיד "אבא" ולעמוד במטבח באמצע הלילה ולבהות בו? מה קרה, אתה צריך מים? שמעת רעש? היה לך חלום רע?

למה אתה לא מדבר?

קרדיט צילום: אוהד רומנו

למחרת דורון מחליט לחזור ליחידה כי ברור שהוא החליט לחזור ליחידה ואשתו רבה איתו` אתם רואים? היא לא מבינה שהוא מיוסר ומתחבט עם עצמו! אשתו לוקחת לו את המפתחות אז הוא הולך ברגל בין פרדסי הענבים ומגיע לבסיס הסודי של היחידה שנמצא כנראה מעבר לפינה כי לא ברור איך הוא הגיע לשם ברגל בחמש דקות, ובנק לאומי אומר למפקד החדש שהחייל שחזר רק למשימה אחת אחרונה^TM מצטרף אליהם ואז יש מתח! ודרמה! המפקד החדש מסויג כי הוא מרגיש מאוים!

המחליף של דורון הוא אלי (יעקב דניאל) ובדקה וחצי דניאל מפגין יותר רגשות מבעד לחורשת הזקן השחור שהכריחו אותו לגדל מאשר ליאורז מצליח להפגין כל הפרק, ואני לרגע מדמיין איך זה היה נראה אם שחקן טוב היה מגלם את התפקיד הראשי. אבל אז הם יוצאים למרפסת ואנחנו פוגשים את היחידה. חבורה של בחורים שריריים ושזופים יושבים במרפסת וקשה קצת להבדיל ביניהם אבל אחד מהם מזוקן ואמרו לו לספר בדיחה בקול שטוח ולא מצחיק ("אנחנו הולכים להרוג אדם מת?") אז הוא עושה את זה כי הם שחקנים ממושמעים שעושים כל מה שהבמאי אומר להם. תומר קאפון הוא בועז; בועז הוא אח של גלי, אשתו של דורון; הוא לא מרוצה שמכריחים אותו להישאר בחוץ. אחד מהם (נאור, נדמה לי) פשוט לא מרוצה, אולי כי ליאורז הוא שחצן שלא משחק לפי הכללים^TM?! לא, זה בגלל שהוא שוכב עם גלי; אבל את זה נגלה רק בספוילרים בסוף - סליחה, הטריילר לשאר העונה.

לפני החתונה אמאל, ארוסתו של באשיר, אחיו של הפנתר, מדברת איתו על החתונה, והכסף, ואוי הם נורא חמודים, ואני נזכר בלחץ שלפני החתונה שלי; זוהי הדמות הראשונה על המסך מאז איציק כהן שמרגישה כמו איש אמיתי ולא כמו משהו שנשפך מקופסת השימורים. אני מזדהה איתם לגמרי, וזה קצת חבל שהם הרעים. באשיר רוצה להשתמש בדולרים המרושעים שאח שלו נתן לו לבנות להם בית גדול ולעשות בו הרבה ילדים; as if!

אנחנו עוברים לחתונה, ובנק לאומי עומד עם צ'אק נורית ואיציק כהן בחדר בקרה ולכולם יש אוזניות Bluetooth והם מסתכלים על מסכים שמראים להם... לא ברור לי כל כך. אחד המסכים מראה להם מה שאמור להיות צילומי אוויר מהמזל"ט הכי יציב והכי מדויק בהיסטוריה; ל-Google Earth אין צילומי לוויינים כאלו מדויקים, וכמו ב-Enemy of the State הם יכולים לעשות zoom and enhance על מה שבא להם כי על התווית של קופסת השימורים היה כתוב שליחידות מיוחדות יש חדר בקרה מהעתיד, אז Yes בנו להם חדר בקרה מהעתיד. לאף אחד בצה"ל אין חדר בקרה כזה; הרמטכ"ל לא יושב בבור עם כאלו מסכים.

אז יש סצינה שבה המסתערבים צובעים את השיער שלהם בשחור (אני לא יודע למה; האם לערבים אין שיער אפור?) והפנתר צובע את השיער שלו באפור כי הוא מתחפש לגבר זקן (האם הוא לא שמע שלאף ערבי אין שיער אפור?!) וזו סצינה נורא חשובה כי היא מראה איך המסתערבים והפנתר הם בעצם בדיוק אותו הדבר; אתם רואים? זו עולם אפור! אי אפשר להבחין מי הטובים ומי הרעים!

התוכנית של מיקי היא שדורון ואלי יכנסו בתור מלצרי הקינוחים; אז בדרך לחתונה חיילים עוצרים את "כנאפה דאוד" במחסום ומחרימים מהם את המשאית שלהם, ואיש מבוגר שהעבודה שלו היא כנראה לעמוד ולהסתכל על המחסום ולראות את מי עוצרים מרים טלפון לבוס של "כנאפה דאוד" להגיד לו שעצרו את העובדים שלו; איך למנהל קייטרינג יש כסף לשלם למישהו שיעמוד ויסתכל על מחסום ויראה אם עוצרים לו את העובדים? האם יש לו צי של משאיות שכולן עוברות כל יום במחסום הזה, או שהבחור עובר בין המחסומים לפי מה שצריך? הוא הבוס הכי מחויב לחתונות בעולם. ליאורז ואלי מגיעים לחתונה אבל הם לא מודאגים כי בועז עומד ברחוב ויש להם גיבוי של הצלף^[6].

בחתונה של אח של הפנתר יש מבקר מעמאן שמברך את באשיר, החתן, ואת אבא שלו, שמת, ואת אח שלו, שמת, ואומר שהנקמה הכי מתוקה ביהודים היא להתחתן ולהביא הרבה ילדים לעולם^[7] ואז רואים את אשתו של הפנתר, ואימא של באשיר שואלת אותה אם הפנתר הולך להגיע לחתונה, והיא אומרת מה פתאום שיגיע? מסוכן, אבל אימא של באשיר חושבת שהוא כן יגיע, כדי לראות אותה.

בסצינה של החתונה נורא חשוב לבמאי שנהיה במתח! אולי יעלו עליהם! ליאורז אמור להעביר לנו לחץ ומתח אבל הוא לא מסוגל כי אין לו הבעות פנים אז הבמאי עוזר לו בהמון קאטים ומוזיקה ושחקנים אחרים שאומרים לו כמה הם לחוצים באוזן אבל במקום להיות מותח זה בעיקר נראה כמו קליפ גרוע של חתונה; יש אפילו את הקטע הזה שהאורחים נבוכים ומסתכלים למצלמה כל הזמן! אז איציק כהן רואה את אחד האורחים "היי, זה אבו חאלף! אנחנו מחפשים אותו כבר שנתיים!" ולרגע, רק לרגע, הייתה לי תקווה פצפונת שהכול בעצם טו'יסט אפי, והם כאן כדי לתפוס את אבו חאלף, אבל לא, ליאורז לא מוכן להתקפל, הוא רואה את אשתו של הפנתר רוקדת והוא יודע שהיא מחכה לפנתר אז הפנתר בטוח בדרך (היא לא חשבה שמסוכן לו להגיע?) והפנתר בינתיים מדדה ברחוב בתור איש זקן.

אז המבקר מעמאן ואבו חאלף עולים עליהם ולוקחים אותם לחדר האחורי; "תתקשר לבוס שלנו, הוא יגיד לך שהכול בסדר" מתחנן אלי, ודניאל מצליח לשחק עם העפעפיים מבוכה, וחשש, וחנפנות, ממש קשת של רגשות, וליאורז רק עומד ובוהה בו, בטח תוהה לעצמו איפה לומדים לשחק ככה, "תורידי להם את הסלולרי" פוקד בנק לאומי וצ'אק נורית פשוט מתקתקת על שלושה כפתורים וזה קורה, אין להם קליטה בחתונה (אני לא חושב שזה עובד ככה, אבל ניחא) ואז הם משתכנעים לשחרר אותם, דורון ואלי מתחילים לצאת, אבל אז דורון חוטף לאבו חאלף את האקדח (למה? אלוהים אדירים, כבר הייתם בדרך החוצה! בשביל מה זה טוב?) אבל הוא לא יורה בו (הוא לא מחבל נורא מבוקש?) והם יוצאים החוצה. בעצם, מנסים לצאת החוצה. קודם הם צריכים לעבור דרך הסלון, בו יש חתונה.

באחד הסרטונים של Yes מסבירים שפאודה זה בלגן, זה מה שקורה כאשר עולים על המסתערבים, ונורא מסוכן, כי כל הכפר עלול לעלות עליהם ולהרוג אותם. כאן הסצינה; כאן אנחנו אמורים לחשוש לשלומם. בעודם חוצים את הסלון.

הם חוצים את הסלון הקטן הזה המון, המון, המוווווון זמן... המצלמה מסתובבת סביבם, והם לחוצים, ואנשים צועקים בקשר, ואנשים אחרים נוסעים בטנדר בשיא המהירות, הם צמודים זה לזה וזה נמשך שעות ארוכות כי זה מותח! ומלחיץ! שלושה חיילים מיומנים היטב חמושים באקדחים שמוקפים בכעשרים אורחי חתונה בחליפות ושמלות שכולם מרימים ידיים! אתם לא מבינים כמה זה מסוכן?!

שנייה לפני שהם יוצאים דורון חוטף את הכלה כבת ערובה למרות שאין בזה צורך ואף אחד לא מאיים עליהם או הולך אחריהם כי ככה, והחתן, שקודם היה באמצע הסלון אבל עכשיו הוא מחכה בחוץ עד שהבמאי יאמר לו להיכנס, נכנס ורואה אותה אז הוא מיד מרים סכין, כי זה לגמרי הגיוני, ואז בועז יורה בו מאחורה. אף אחד משלושת החיילים החמושים האחרים לא יורה באף אחד כאשר האורחים מתנפלים עליהם כי הם ירו בחתן בגב, הם מגיבים במכות, ובורחים החוצה. בדרך החוצה אבו חאלף יורה למפקד החדש בישבן והצלף הורג אותו בירייה אחת ואז פשוט אורז בשקט את הרובה והולך, כאילו זו הייתה המטרה היחידה שלו. חבריו ליחידה עדיין בתוך הטנדר צועקים עם מפקד מדמם מהישבן, אבל הוא מבחינתו סיים ויכול ללכת.

אולי בגרסה כלשהי של התסריט אבו חאלף כן היה המטרה? לא יודע.

איכשהו בזמן הנסיעה בטנדר דורון רואה את הזקן שהוא הפנתר ומיד מזהה אותו וקופץ החוצה כי הוא חמום מוח^TM והוא לא משחק לפי הכללים^TM ואז יש ריצה מאוד מאוד ארוכה ברחובות נטושים לחלוטין, ובנק לאומי צועק המון לתוך ה-Bluetooth ואומר לצ'אק נורית להרים מסוק לאוויר ואולי היא עושה את זה למרות שאנחנו לא רואים או שומעים שום מסוק והוא אומר שעוד רגע כל הכפר יהיה עליהם למרות שאין אף אחד ברחוב ואז דורון פוצע את הפנתר אבל הוא מצליח לברוח, ואוספים את דורון ויוצאים משם. אז הפרק נגמר; לגמרי בחטף.

פרק? בקושי מערכה ראשונה של סרט אקשן. אבל אולי חלק מהתווית נקרעה מקופסת השימורים. לפעמים זה קורה.

על הבמה לפני הפרק, מנהלת הפקות מקור של Yes הבטיחה שזו תהיה הסדרה שלא נראתה מעולם; אני יכול להבין את המוטיבציה שלה. כמו "מי מפחד מהזאב הרע?" הסדרה הזו נעשתה קודם כל בשביל רמת ההפקה - להראות שאפשר לעשות בישראל סדרת אקשן אמריקאית. ברמה הטכנית, מבחינת סאונד או צילום, זו סדרה מודרנית לגמרי; מבחינת ניצבים, לוקיישן, או אפקטים - זו עדיין דרמה ישראלית. מצלמים ברחוב, הרחובות נטושים כי אין ניצבים, ואת היריות מוסיפים בפוסט עם Adobe After Effect, אבל זה לא מה שהכי כואב; הכי כואבת הכתיבה. הכתיבה; אוי הכתיבה. זה כבר מעבר לנדוש; זה כואב באוזן. אנשים אמיתיים לא מדברים ככה. אף אחד לא מדבר ככה. אבל זה לא חשוב; כי כאשר ימכרו אותה לאמריקה, בכל מקרה ישכתבו את התסריט תסריטאים מוכשרים יותר.

בניגוד למובטח, הסדרה הזו לא מסתכלת לכלום בעיניים, היא רק משדרת רצון עז לעוף מכאן; היא גרועה, נוסחתית וצפויה, ורוב הזמן משוחקת רע. אם עד כדי כך משעמם לכם, עדיף כבר לחפש שידורים חוזרים של "תיק סגור".

1 - נכון שזה מצחיק שלא תרגמו את שם הסדרה הזו לעברית? [↪]

2 - הבטחתי שאני לא נכנס לפוליטיקה, פעם ראשונה [↪]

3 - הבטחתי שאני לא נכנס לפוליטיקה, פעם שנייה [↪]

4 - עיוני, תסריטאי ראשי, החלטות מקבלים, או מגיעים אליהן; אף אחד לא לוקח החלטה, בעברית. אין דבר כזה. [↪]

5 - זה דולרים כי הקהל האמריקאי שבשבילו הסדרה הזו צריך להבין שזו בוחטה של כסף. [↪]

6 - שבילה המון זמן בצביעת השיער והזקן האפורים שלו בשחור בשביל להתחבא בקומה העליונה של בית שבה אף אחד בעולם לא רואה אותו; כי הבמאי אמר "תצבע את השיער בשחור! אתה השיקוף ההופכי של הפנתר!" אז הוא צבע. [↪]

7 - הבטחתי שאני לא נכנס לפוליטיקה, פעם שלישית ואחרונה! [↪]