כשל שוק

עובדי הנמלים מדגימים יעילות.

2013-05-21T14:05:00.000+03:00

בימים האחרונים, כתבות רבות בתקשורת עסקו בנושא נמלי הים ויוזמתו של נפתלי בנט להביא לפתיחת התחום לתחרות, הקמת נמלים חדשים והקצאת חלק מהרציפים למפעילים מתחרים.

אתמול, באופן ספונטני לחלוטין, החלטתי לכתוב לנפתלי על קיר הפייסבוק הודעת תמיכה במאבקו החיוני.
עם זאת, מה שהפתיע אותי לחלוטין הוא שבעקבות ההודעה (שכידוע, מתחבאת אי שם בנבכי הפרופיל שלו) - הוצפתי באין ספור תגובות מצד עובדי הנמלים - חלקן דעות המבקרות את יוזמות בנט באופן אינטיליגנטי, וחלקן פחות.

להלן דוגמא המתארת את היקף הפעילות של עובדי הנמל:

אין לי כמובן שום התנגדות לכך שעובדי הנמל יציגו את עמדתם בנושא. הדבר אפילו חיוני.
עם זאת, כמות התגובות והיקף המשתתפים מעלים אצלי תהיה אחת: האם ייתכן שבנמלי הים החליטו להקים "סיירת פייסבוק" - אשר עוסקת בפירוק תמיכת דעת הקהל הציבורית בתוכניתו של בנט במקום לעסוק בפריקת הסחורות בנמל?

מה שבטוח הוא שאם יעילותם של העובדים בפריקת ספינות הייתה דומה ליעילותם ונחישותם במלחמה על אי פתיחת התחום לתחרות - כנראה שלא היינו נזקקים לרפורמה בנמלים מלכתחילה. אלא שכנראה שהתחרות על ליבו של הקורא הממוצע בפייסבוק מעט גדולה יותר מאשר התחרות על ליבם של היצואנים והיבואנים המשתמשים בשירותי הנמל.

לשיפוטכם:
http://www.facebook.com/NaftaliBennett/posts/574534759234863

איפה הבושה?

2012-09-19T14:03:00.001+03:00

סיפור נפילתו של מעריב הוא סיפור מעניין של תקשורת, קידמה, מעורבות ממשלתית ותחרות. הרבדים השונים של סיפור קריסתו הצפויה אף יצרו בלבול מסוים בין אמצעי התקשורת האחרים, כאשר חלקם תקפו את בעליו כאקט של חיסול מתחרים, בעוד שהאחרים נעמדו לצידו בסוג של שותפות גורל ודאגה כנה לשוק העיתונות בארץ. הפגנות, צעדות, חסימת כבישים, קריאה להצלת העיתונות לצד הצעות נוספות לתיקונים היו מנת חלקנו בסיפור, רק שבמקרה הזה – אין מה לתקן.

נתחיל מהשורה התחתונה: מעריב הוא עסק, וכשעסק מפסיד כסף, הוא לא יכול להמשיך ולהתקיים לאורך זמן. עם זאת, גורמים רבים, הרוצים בהצלת העיתון יצאו בקריאה נרגשת לנבחרינו למנוע את גורלו הצפוי, תוך טיעון לפיו הימנעות מהצלתו מהווה "פגיעה בחופש הביטוי והעיתונות". טענה זו היא לכל היותר משעשעת ויותר מכך – מופרכת לחלוטין: חופש הביטוי מאפשר לכל אדם להקים עיתון ולפרסם בו את דעותיו באופן חופשי, מבלי לחשוש שמא יחליט השלטון לסגור אותו בעקבות דברי ביקורת נוקבים. עם זאת, אין שום קשר בין חופש הביטוי לבין איזושהי חובה המוטלת, לכאורה, על הממשלה, לבזבז כספי מסים על מנת כל עיתון כושל שאינו מסוגל להתקיים בזכות עצמו. טיעון דומה של "פגיעה בחופש העיתונות" הושמע לא פעם ולא פעמיים גם בנוגע להצלתו של ערוץ 10, כשבמקרה שלו עוד ניתן למצוא בו הגיון קלוש, שכן הערוץ פועל תחת מגבלות רגולטוריות כבדות הפוגעות ביכולת התמרון שלו. שוק העיתונות, לעומת זאת, הוא שוק חופשי לחלוטין וכל טיעון על פגיעה בחופש העיתונות הוא אווילי.

נפילת מעריב יכולה לנבוע ממספר סיבות לגיטימיות, וביניהן

- התקדמות הטכנולוגיה ובפרט הטלפונים החכמים העבירו קוראים רבים מן העיתוות המודפסת לעיתונות האלקטרונית, והורידה את היקף השוק של העיתונות המודפסת. לראיה, נתוני סקר TGI מהשנים האחרונות מציגים ירידה תלולה במספר קוראי העיתונים בישראל, בעיקר בקרב שכבת הגיל הצעירה. ב-2000, שיעור קוראי העיתונות היומית בגילאי 18-24 היה 72%, ואילו בסוף 2008 הוא היה 50% בלבד. בקרב גילאי 25-34 חלה באותן שנים ירידה דומה - מ-68% קוראים ל-47% בלבד

- אובדן נתח שוק לטובת מתחריהם לעיתונות הכתובה, כאשר נתח השוק של מעריב ירד מ27% בשנת 2000 ל17% בשנת 2007

- כניסתם של מתחרים חדשים, ישראל היום וכלכליסט, הובילה להתדרדרות נוספת בנתח השוק של מעריב. כך, צנח מעריב מתפוצה של 17% בשנת 2007 (טרם כניסתו של "ישראל היום") עד לתפוצה של 11.9% השנה.

- התנהלות עסקית בעייתית של העיתון, אשר הביאה לכך שההכנסות לא הצליחו לכסות על עלויות ההפקה והייצור של העיתון

- ירידה בהיקפי הפרסום בשוק העיתונות המודפסת: ב-2004 הגיע היקף הפרסום בעיתונות המודפסת ל-1.47 מיליארד שקל - נתח של 50% מתוך עוגת הפרסום כולה. לעומת זאת, ב-2011 היקף הפרסום שהופנה לעיתונות המודפסת הסתכם ב-1.16 מיליארד שקל בלבד - רק 31% מעוגת הפרסום כולה בישראל.

הנתונים הללו, ובעיקר הצניחה בנתח השוק הכולל של העיתונות הכתובה מוציאים, כמובן, את כל האויר מהטיעון המגוחך אודות הפגיעה בחופש הביטוי. לא רק שסגירת מעריב אינה מהווה פגיעה בחופש הביטוי, אלא שסגירתו נובעת מהעצמת חופש זה. הרי זה חופש הביטוי, אשר מאפשר לכל אדם להקים עיתון אינטרנטי בקלות רבה, או אפילו לפרסם את דעותיו ברבים בבלוג אישי, אשר הוביל לירידה בתפוצת העיתונות הכתובה, וגרם למעריב להגיע לסף גסיסה כלכלית.

גם נסיונותיהם של הפוליטיקאים לתרץ את רצונם בהתערבות ממשלתית למען העיתון היו מצחיקים במקרה הטוב ועצובים במקרה הרע. הפופוליסטית המצטיינת, שלי יחימוביץ', הבהירה את נקודת מבטה: "הפגיעה כאן אינה רק בפרנסתן של אלפי משפחות ערב החג, אלא גם פגיעה אנושה בדמוקרטיה. בלי ריבוי אמצעי תקשורת המאזנים זה את זה מבחינת אינטרסים ונטייה פוליטית, לא תהיה דמוקרטיה בישראל, והשלטון וההון יוכלו לעשות במדינה כבתוך שלהם". האויילת במשפט זה היא כפולה: ראשית כל, המצב בו אמצעי תקשורת מפסידים נסגרים היא בדיוק מהות הדמוקרטיה. כל אדם מקרב הציבור בוחר איזה עיתון לקנות, ובכך עוזר לממן אותו, ולכן עיתונים ללא קהל קוראים מפסיקים להתקיים. הטיעון השני הזוי עוד יותר – למעשה יחימוביץ' רוצה שכמה פוליטיקאים בכנסת יבחרו איזה עיתון לחלץ ואיזה עיתון לא – כשדבר זה הוא קשר שלטון-עיתונות מהסוג הגרוע ביותר. הרי איזה עיתון יעז להעביר ביקורת על הפוליטיקאי, אשר מחזיק את מכונת ההנשמה שלו? הפתרון של יחימוביץ' הוא לעבור ממצב של עיתונות חופשית, שבה עיתונים מתקיימים בהתאם לרצון הציבור, לשיטה שבה הפוליטיקאים קובעים איזה עיתון יתקיים ואיזה לא. עד כמה צבוע צריך להיות בשביל לתת הסבר כה מעוות לנחיצות הצלתו של העיתון?

גם אויבו הגדול של המעמד היצרני בישראל, יו"ר ההסתדרות עופר עיני, דרש את חילוצו של העיתון: "מה אתה מציע, שהממשלה תזרים כסף?", שאל רזי ברקאי את עופר עיני במהלך ראיון ברדיו, והאחרון השיב בחיוב: "זה קורה בכל העולם, גם במדינות דמוקרטיות". הפתרון של עיני מדגים את ראיית המציאות המעוותת שלו: כדי להציל את מעריב, יש להזרים כסף לעיתון. את הכסף תיאלץ המדינה, כמובן, לגבות באמצעות הטלת מסים על הציבור – כשמדובר באותו ציבור אשר הצביע ברגליים, והפסיק לרכוש את העיתון. הציבור לא רוצה לשלם כסף כדי לקרוא את מעריב? מבחינת עיני זה לא רלוונטי. עיני יודע טוב יותר מכולם מה הציבור צריך, ולכן ראוי לאנוס את הציבור לשלם כסף כדי שמעריב לא ייסגר. מבחינה כלכלית, אין שום הבדל בין המנגנון הזה לבין הצעת חוק אשר הייתה מחייבת כל אדם לרכוש מעריב לכל הפחות אחת לשבוע.

לקריאות הצטרף גם איתן כבל, באומרו כי מצב התקשורת הוא "מצב המסכן בצורה ברורה ומוחשית את הדמוקרטיה הישראלית".. בנוסף, פנה ח"כ כבל ליו"ר ועדת הכלכלה של הכנסת, כרמל שאמה, בבקשה להקמת ועדה מיוחדת והוסיף: "מצב בו עיתון 'מעריב' עומד על סף קריסה, המשך קיומו ערוץ עשר תלוי בחסדי הממשלה וכלי תקשורת אחרים מתמודדים עם קשיים כלכליים אדירים זהו מצב שבו אין לנו כנבחרי ציבור את הפריבילגיה לעמוד מנגד ולא להתערב". העיוות כאן ברור: המשך קיומו של מעריב אינו תלוי בחסדי הממשלה, אלא אך ורק ב(אי) רצונו של הציבור לקרוא את העיתון. לא רק שצעד של אי התערבות הוא מצב המחזק את הדמוקרטיה – אלא שהצעתו של ח"כ כבל היא שמהווה סכנה ברורה לדמוקרטיה, שבה מבחר פוליטיקאים בוחרים איזה עיתון להציל. הדמוקרטיה מחייבת שלא להציל את העיתון, בעוד שהתערבות ממשלתית היא מקרה חד וברור של קשרי הון שלטון.

ודאי שאין זו הפעם הראשונה וגם לא האחרונה שבה נשמע קריאות של פוליטיקאים להציל עסק זה או אחר אשר נקלע לקשיים וחייב להיסגר. במקרים רבים נשמע טיעונים שאף עשויים להישמע הגיוניים: סגירת בית העסק תביא לפיטורי עובדים והגדלת היקף האבטלה. מצד שני, הפוליטיקאים תמיד "ישכחו" להזכיר לנו שעל מנת להציל את העסק יש להזרים אליו כספים, להטיל מיסים נוספים על הציבור ולגרום להתדרדרות נוספת ברווחת האזרח הממוצע, הכורע ממילא תחת נטל המס. אזרחים רבים נוטים לתמוך באופן כמעט אוטומטי ביוזמות חילוץ מסוג זה – בין אם מדובר במעריב, ערוץ 10, מפעל פניציה או עסק כושל אחר , אך כמה מאותם אזרחים היו ממשיכים לתמוך בחילוץ עסקים אלה אם היה הדבר משתקף באמצעות העלאת מחיר הדלק בשקל או שניים?

בעיה נוספת המתעוררת כאשר מחליטים הפוליטיקאים להציל בית עסק זה או אחר, הוא הפיכתו מעסק המונע משיקולים של יעילות, רווח, מענה לצרכיו של הצרכן וחשש מפשיטת רגל, לעסק שכל אלה כמעט ואינם רלוונטיים עבורו. כאשר קיים מנגנון חילוץ ממשלתי, אין בעבור העסק שום סיכון להפסד או רצון לשפר את מצבו, שכן בעל העסק יודע שכספי הציבור יכסו את הפסדיו בכל מקרה שהוא. מנגנון החשש מפני הפסד ופשיטת רגל, הוא מנגנון ויסות חשוב מאין כמותו עבור כל בית עסק, ומהווה רגולטור פנימי המונע ממנו להתנהג בצורה לא סבירה. את התוצאות של חברות שבהן מנגנון זה אינו פועל ניתן לפגוש כאשר בוחנים חברות דומות, הנהנות מערבות ממשלתית, וכך נמצא עצמנו מהר מאוד עם הטבת "עיתון חינם" לעובדי מעריב, מלגזנים המרוויחים שכר של 60 אלף שקל בחודש וחובות התופחים בלא כל הגבלה. חובותיה של חברת החשמל, הנאמדים ב70 מיליארד! ש"ח ופירוט השכר בנמלי היבשה ורכבת ישראל מדגימים בצורה מדויקת את התוצאות ההרסניות של ערבות ממשלתית.

לאור ההיסטוריה, קידמה טכנולוגית השפיעה משמעותית על ענפי תעשיה שונים, ואף גרמה לכיווצם ואף הכחדתם של אחרים. דוגמא בולטת התרחשה במהלך שנות ה90, כאשר חנויות צילום היו נפוצות מאוד ברחבי הארץ. אזרחים רבים היו נעזרים בעסקים אלה על מנת לפתח את תמונותיהם. עם זאת, כניסתן של המצלמות הדיגיטליות פגעה מאוד בעסקים אלה, שכן האזרח הממוצע, המחזיק במצלמה דיגיטלית, אינו זקוק עוד לחנות צילום על מנת לשמור את תמונותיו. כמובן שהירידה בביקוש לחנויות אלה הביאה לסגירתן של חנויות רבות.

אין ספק שלכל אדם רציונלי, סגירתן של חנויות אלה נתפסת כלגיטימית ואף נכונה: תפקידם של בתי עסק הוא לשרת את ציבור הצרכנים, וברגע שלשירות אותו מציע העסק אין ביקוש – הרי שמנגנון השוק החופשי אשר מביא לסגירתו של העסק הוא מנגנון אפקטיבי ורצוי. כעת, תארו לעצמכם שאחד מבעלי העסקים הללו היה יוצא בקריאה להציל את עסקיו ומבקש מהממשלה להזרים כספים על מנת למנוע ממנו לסגור את רשת החנויות שלו ו"למנוע פיטורים של עובדים רבים". האם יש כל הגיון בכך שהממשלה תגבה מהאזרחים מסים על מנת להחזיק בחיים בית עסק בו אין צורך לאיש? ודאי שלא. אין דבר מגוחך מזה. סגירת חנויות הצילום אינה אירוע שלילי, אלא חיובי: כמות הצרכנים פחתה משמעותית, ואותתה לבעלי העסקים הללו שהם מבזבזים את משאביהם לריק. אותם בעלי עסקים, אשר הבינו היטב שלעסק שלהם אין עתיד, עשו את החלטותיהם בהתאם – חלקם פתחו עסק בתחום אחר וחלקם עברו לעבוד בתחום בו יש ביקוש.

מצבו של מעריב אינו שונה מהותית ממצבה של רשת חנויות צילום מלפני 10 שנים, רק שבמקרה שלפנינו נאלץ העיתון להתחרות בעיתונים דיגיטליים במקום במצלמות דיגיטליות. הירידה בנתח השוק של העיתונות המודפסת היא איתות של ציבור הצרכנים לפיו הם מעדיפים את האלטרנטיבות האחרות. האיתות הנ"ל, אשר מסב הפסדים לעיתון, מבהיר לו ששוק העיתונות גדול מדי ביחס לביקוש, ושאין מספיק מקום לכולם. סגירתו של מעריב אינו הבעיה, אלא הפתרון. הבעיה היא המציאות שבה פועלים כיום יותר מדי עיתונים מודפסים, בעוד שהביקוש אליהם אינו גבוה מספיק.

הצלת מעריב זהה להצלת חנויות הצילום הישנות – רק שברור לכולם שבמקרה של עיתון המודפס בתפוצה רחבה, לפוליטיקאים יש אינטרס ברור להיאבק למען הצלתו מתוך ידיעה שפעולה זו תשתלם לו בעתיד בדמות ביקורת מחמיאה. הצלת מעריב רק תגדיל את ההרגל הנפסד של כל בעל עסק לדרוש מהממשלה את חילוצו, תוך שימוש בכספי מיסים. לבית עסק אין זכות קיום בלי רווח, והצלת עסקים כושלים מסוג זה תביא למשק שבו פועלים אין ספור עסקים אשר אין בהם כל צורך לאיש. במקום תקדים שבו פוליטיקאים יחליטו איזה עיתון רשאי לחיות ואיזה יתפרק – יש להשאיר את המצב על כנו, כשהציבור הוא שמבצע, באופן חופשי, בחירה זו. הדבר האחרון שאנחנו זקוקים לו הוא קשרי הון שלטון בין פוליטיקאים לבין בעלי העיתונים.

לא סופרים אותנו

2012-06-25T13:59:00.001+03:00

תפקידה של התקשורת הוא להעלות את הנושאים הרלוונטיים הנמצאים על סדר היום הציבורי, ולנהל דיון פתוח ופלורליסטי אודות היתרונות והחסרונות של הצדדים המעורבים. לעתים, התקשורת כושלת בתפקידה – בין אם עקב חוסר הבנה ובין אם בגלל אידיאולוגיות בלתי אובייקטיביות, וקצת שוכחת את תפקידה החשוב. אחד המקרים הבולטים לכשל זה נחשף לפנינו השבוע, בדיונים אודות "חוק הספרים", כשבמקום דיון קיבלנו מטר של דברי שבח והלל. ביקורת? השלכות? בעיות הנגרמות מהתקדים? לא אצלנו. אמנם התנהלו דיונים סוערים, אך אלה התנהלו בין אלה התומכים בחוק, לאלה שממש מהללים אותו. קונצנזוס מלא.

הדיונים אודות החוק הסתירו שתי שאלות חשובות, שרצוי לעסוק בהן בנפרד: הראשונה היא, האם בכלל ראוי שהמדינה תתערב בשוק הספרים, תחוקק מגבלות, ומהם היתרונות והחסרונות של התערבות זו. השאלה השניה היא כיצד, במידה והחלטנו שהתשובה לשאלה הראשונה הינה חיובית, ישפיע החוק על שוק הספרים בארץ והאם ישיג את מטרתו המקורית. כנראה שהדיונים סביב השאלות הללו נדחקו הצידה, ופינו את מקומם לזעקות השבר של הסופרים אודות מצב השוק בארץ, וגילויי השמחה בעקבות החוק, אשר יגאל את כל אותם סופרים מייסוריהם.

חוק הסופרים, לאלא שטרם נחשפו לחוק, אוסר על חנויות הספרים למכור בהנחה ספרים ב18 החודשים הראשונים מיום הוצאתם. החוק קובע שבתקופה המדוברת ייאסר על חנויות למכור ספרים אלה בהנחה גבוהה יותר מ15%, ולמעשה אוסר על אותן חנויות למכור את הספרים הללו במבצעי ה"3 ב100" וה"4 ב100" המוכרים כל כך לכולנו.

נשמע מוזר? אל תדאגו, אין כאן טעות. החוק אכן בא לתקן מצב איום ונורא שבו הצרכנים יכולים לרכוש ספרים במחירים זולים מדי. זוכרים את מחאת הקוטג'? את הפגנות יוקר המחיה? את החרם על שטראוס? זוכרים שהתלוננתם על כך שהמחירים גבוהים מדי? התבלבלתם. חייתם בתרמית. תפסתם את המציאות בצורה מעוותת. וכל זה בזמן שהמציאות נמצאת מתחת לאף: הבעיה היא בכלל הפוכה. המחירים אינם גבוהים מדי אלא נמוכים מדי. ומה עם כל אותם טיעונים לפיהם היעדר תחרות גורמת למחירים גבוהים? גם זו הייתה אשליה. הבעיה האמיתית נובעת מכך שישנה תחרות אגרסיבית מדי, המובילה לצניחת מחירים ופגיעה חמורה. וכאן מגיע המחוקק על מנת לטפל בבעיה החמורה הזו, ולהציל אותנו מהמצב שבו אנחנו יכולים לרכוש ספרים במחירים נמוכים.

עדיין נשמע תמוה? אין בידיכם טעות. הרי תארו לעצמכם שמחר יוצאות שופרסל ומגה במלחמת מחירים אגרסיבית, מחיר הקוטג' יורד ל3 שקלים ליחידה, ומבצעים של "4 ב10" מציפים את כל רשתות המזון. ואז, לפתע, מחליטה הממשלה להעביר חוק המנסה למנוע את המצב הנורא הזה, ואוסר על רשתות השיווק למכור את הקוטג' "יותר מדי בזול". נשמע מטורף? כנראה, אבל תחליפו את "שופרסל" ב"סטימצקי", את "מגה" ב"צומת ספרים", ואת הקוטג' ב"ספרים" – והנה לכם חוק הסופרים.

השאלה הראשונה העולה מהצעת החוק היא, כאמור, האם בכלל על המדינה להתערב בשוק הספרים, לשנות את שווי המשקל של השוק החופשי, לחוקק מגבלות ורגולציות, ומהן ההשלכות של התערבות שכזו. אמנם אין ויכוח בנוגע לתרומתם של הספרים לפיתוח הדמיון, היצירתיות, ללימוד ופיתוח הידע, אך הנסיון להתערב הוא הצהרה שהציבור טיפש. העובדה שהציבור קונה מעט מדי ספרים, או שנכונותו הנמוכה לקנות ספרים מורידה את מחירם נובעת מחוסר הבנה, בעוד שהמדינה, אשר יודעת הכי טוב מה נכון ומה מועיל לאזרחים שלה צריכה לתקן את המעוות. מדוע אנו לא קונים מספיק ספרים? מדוע אנחנו נמנעים מרכישת ספרים במחירים גבוהים ומוכנים לפתוח את הארנק רק כשהמחיר יורד? מדוע איננו מבינים את חשיבות הספרות ושמים אותה בתחתית סדר העדיפויות? כי כולנו טיפשים, והפוליטיקאים יחוקקו חוקים ותקנות, אשר יעזרו לנו לבצע את הבחירה ה"נכונה".

קביעה שכזו, שבה קבוצה מצומצמת של פוליטיקאים יודעת טוב יותר מה טוב לכולנו היא מסוכנת, ומהווה סנונית ראשונה ולגיטימציה לממשל לקבוע לנו מה "נכון" גם בתחומים אחרים של החיים. הציבור מרבה בשתיית קולה למרות שהיא מכילה כמות גדולה של סוכר? הפוליטיקאים יחוקקו חוק לפיו אסור להגיש משקאות גדולים "מדי" במסעדות. נשמע מופרך? זו לשון החוק שהועבר לאחרונה במדינת ניו יורק.

אבל מעבר לבעיה המוסרית שלעיל, כוונת החוק לתמוך בסופרים מציגה שתי בעיות מפורשות מהן העדיפו בכל אמצעי התקשורת להתעלם: ראשית, אם המדינה מחליטה לתמוך בסופרים בצורה זו או אחרת, כיצד נקבע מי זכאי לתמיכה? האם כל אדם המכריז על עצמו כסופר יהיה זכאי לסיוע זה או אחר על חשבון משלם המסים? כיצד ייקבע מי זכאי לקבל סיוע אם המדינה תחליט להקצות מחר כמה מיליונים לטובת תמיכה בסופרים? הרי אני משוכנע שיש לא מעט מלצרים, שומרים או מחסנאים שהיו מעדיפים לעזוב את עבודתם, לשבת בבית, ולכתוב ספרים על חשבון משלם המסים. למזלנו, לפחות בינתיים, החוק אינו מגדיר תמיכה כספית לה יזכו הסופרים, כך שנכון לעכשיו הדיון בשאלה זו אינו רלוונטי, איך אין שום ספק שכשהמדינה תעביר תקציבים לטובת תמיכה בסופרים, תתעורר השאלה לגביה אין תשובה מפורשת.

הבעיה השניה העולה כשהמדינה מחליטה להתערב בשוק הספרים היא "לטובת אילו קבוצות נוספות ראוי להתערב?". האם על המדינה לסייע למוזיקאים אשר הדיסקים שלהם נמכרים במחיר שאינו "הולם"? משוררים? עיתונאים שאינם מצליחים למכור את כתבותיהם? קוסמים הנאלצים להוריד מחירים כדי למצוא תעסוקה? הרי ברור לחלוטין שברגע שהחוק יעבור, יעוטו קבוצות של בעלי ענין נוספים על חברי הכנסות, יזדעקו על כך שאינם מקבלים שכר "הולם" וידרשו התערבות זו או אחרת, בהתאם לתקדים שנקבע. האם באמת מישהו חושב שיימצא הפוליטיקאי שיניח איפשהו קו אדום? שיקבע קריטריונים ברורים לגבי התחומים בהם נדרשת התערבות? גם כאן, התשובה ידועה מראש.

ובכלל, הצעת החוק גורסת ש"הכנסות הסופרים רחוקות מלהוות שכר הולם בגין יצירתם ועבודתם." – אבל מי יקבע מהו שכר הולם? האם נכונותו של הציבור לשלם אינה רלוונטית כאן? ואם מחיר ראוי לספר ממוצע הינו 70 ש"ח, כיצד ייתכן שהציבור אינו מוכן לשלם את המחירים הללו? ואם אכן השכר בפועל אינו מהווה שכר "ראוי", האם על המדינה לבחון גם את שכרם של נהגי המוניות, הקוסמטיקאיות והליצנים? הרי ייתכן וגם הם נפגעים מכך שאינם מקבלים שכר "ראוי".

למרות זאת, הפנינה האמיתית של הצעת החוק היא המטרה, שנכתבה ספק בהומור וספק ברצינות, לפיה יש "להבטיח את נגישותה (של הספרות) לכל תושב". החוק הועלה כדי להבטיח את נגישותה? הרי מה מנגיש יותר את הספרות מאשר מחירים נמוכים? עצם העובדה שגם משפחה ממעמד סוציו אקונומי נמוך יכולה להרשות לעצמה לרכוש כמות משמעותית של ספרים במחירים נמוכים, היא שהופכת את הספרים ממוצר מותרות למוצר בסיסי הנגיש לכל. כיצד הטלת איסור על מבצעים תנגיש את הספרים לציבור? ההצהרה היא מטופשת ומגוחכת בו זמנית.

האם בכלל מישהו שם טרח לבדוק את ה"נזקים" שגורמים המבצעים לשוק הספרות? כנראה שלא, כי בדיקה קצרה מספיקה כדי לשלול את רובן ככולן של הטענות המועלות בבסיסה של הצעת החוק. לדוגמא: " המצב כיום יוצר איום ממשי על עתיד הספרות בישראל ובעיקר על המגוון הספרותי העומד בפני הציבור הישראלי". ומה קובעים הנתונים? בין שנת 2004, בה פורסמו 6436 כותרים חדשים לבין שנת 2008, בה פורסמו 6384 כותרים חדשים אין למעשה שום הדבל (ירידה של פחות מאחוז). פגיעה במגוון הספרותי? לא ממש. ומה לגבי " הכנסות הסופרים רחוקות מלהוות שכר הולם בגין יצירתם ועבודתם."? באותו טווח שנים, חלה עליה בהוצאה השנתית במשק, מ557 מיליון ש"ח ל595 מיליון ש"ח: עליה של 7% (ולמען הסדר הטוב, מדובר בירידה זניחה בניכוי האינפלציה). אז אם הציבור מוציא יותר על ספרים, כיצד פרנסתם של הסופרים נפגעת?

בנוסף, סקר רחב היקף של ynet מ2010 מציג נתונים ורודים מאוד אודות שוק הספרים בארץ: " 40 אחוז מהנשאלים קונים יותר מעשרה ספרים בשנה, 40 אחוז קונים בין ארבעה ספרים לעשרה ספרים בשנה.". בלפור חקק, יו"ר אגודת הסופרים, אף מתייחס לכך: " הסקר בהחלט מצביע על מגמה חיובית של אהבת הספר. שנים שמנסים להלך עלינו אימים שהספר הדיגיטלי יביס את הספר הכתוב. מתברר שאין תחליף לדפדוף בספר, ושריח הדפים עדיין קוסם לאנשים רבים". זה אינו הסוף: חיים פסח, עורך ותיק, מצטרף ואומר: "מעולם לא קראו רבים כל כך ספרים עבריים. נתוני מכירות הספרים בארץ מוכיחים שאנחנו כמעט בראש הטבלה של קוראי ספרים בעולם, לא רק במספר הספרים, אלא בז'אנרים היפים יותר - ספרות יפה לעומת עיון. אפילו בספרי שירה, בהשוואה למדינה תרבותית כל כך כמו צרפת - אנחנו יוצאים מנצחים". מישהו לעזאזל טרח לבדוק את הדברים הללו לפני שהחליט שהמצב דורש התערבות? האם מישהו חשב שעצם העובדה שלא טרחנו " להגן על הסופרים בחוק כפי שעשו במדינות רבות ברחבי העולם" היא זו שגרמה לנתונים האופטימיים הללו? עד מתי ימשיכו הפוליטיקאים לחרב תחומים מצליחים באמצעות חוקים מטופשים?

וכטבעם של פוליטיקאים – לא רק שהם מחליטים להתערב בתחומים בהם אין בהם צורך, אלא שהם מחוקקים חוקים ותקנות שכל קשר בינם לבין מטרותיהם מקרי בהחלט. כאן, כמובן מגיעה השאלה החשובה: מהן השלכותיו של החוק והאם הוא בכלל משיג את יעדיו המוצהרים? גם כאן, נראה שהציפיות לדיון ובחינה של מהות החוק פינתה את מקומה לטובת קמפיין התמיכה הבלתי מסויגת שנשמע בכל תחנת רדיו ובכל תוכנית אקטואליה ש"מכבדת" את עצמה.

אין צורך בנסיון של שנים בתחום מכירות הספרים בכדי להבין את שוק הספרים העכשוי, שכן אפילו ביקור ספונטני באחת מחנויות הספרים מצייר את התמונה: לצד רבי מכר של הסופרים המוכרים, הנמכרים במחירים של 60-90 שקלים, ניתן למצוא מבצעים של 3 ב100, או אפילו 4 ב100 המורכבים מכותרים של סופרים מוכרים פחות. המצב המדובר מבטא את מהות התחרות: הסופרים המתחילים אינם יכולים להתחרות ברבי המכר ולמכור את ספריהם במחיר זהה, ולכן הם בוחרים או נאלצים למכור את יצירותיהם במחירים נמוכים. אותם סופרים אלמונים מקווים שקונים רבים לא יחששו "להמר" ולרכוש ספר של יוצר לא מוכר במחיר נמוך, והדבר יאפשר להם לחשוף את כישוריהם לקבוצה רחבה יותר של קוראים ולזכות באותה פופולריות ממנה נהנים מחברי רבי המכר.

האם אותם סופרים לא היו רוצים למכור כל ספר במחיר מלא? האם חנויות הספרים לא היו רוצות למכור את הספרים הללו במחירים גבוהים יותר? ודאי שכן, שכן גם הסופר וגם חנויות הספרים רוצים להרוויח. מדוע, אם כן, קובעים הצדדים מחירים נמוכים יותר לספרים המדוברים? כיוון שהם יודעים שקביעת מחירים גבוהים יותר תוביל לצניחה במכירות ולא תאפשר לאותו סופר את החשיפה אותה הוא רוצה לקבל. בראיון של הסופר, מישקה בן דוד, הוא הבהיר נקודה זו באמצעות דוגמא הלקוחה מנסיונו האישי: "הספר שלי "החיים, האהבה, המוות", ספר פילוסופיה שמבוססת על המדע שיצא לפני חצי שנה, לא נכנס למבצעים בגלל עוביו וכובדו האינטלקטואלי - ומכר בחצי שנה קרוב ל-3,000 עותקים. לעומתו, "תחנה סופית אלג'יר" שיצא לפני כחודש וחצי ונכנס למבצעים, יצא כבר במהדורה הרביעית שלו - והגיע ל-15,000 עותקים. הוא נמצא ברשימות רבי המכר השונות אי שם למעלה".

בנוסף, מסביר בן דוד את הנזק הנגרם מהחוק עבור חלק ניכר מהסופרים, אשר טרם התפרסמו וזכו לפופולריות גורפת: "הצעת החוק שלא מתירה החלת מבצעים על ספר בשלוש שנים הראשונות ליציאתו לא מגינה על הסופר. זאת כיוון שיש קבוצת סופרים מובילים ששמם נשמע בעניין הזה, שהצרכן הממוצע יהיה מוכן להוציא 96 שקלים עבור הספרים שלהם - אך יש עוד 200 סופרים שנמצאים ברשימת הסופרים שחתמו, ועל ספר שלהם הקורא לא יוציא כ-100 שקלים, ויחכה לשנה אחר כך. אבל שנה מאוחר יותר, עם קצב יציאת הספרים בארץ, הם יהיו סחורה מתה ואף אחד לא יקנה אותם".

כמובן שהנוהג הנ"ל אינו מיוחד לשוק הספרות: בעלי מקצוע בתחומים רבים מוכרים את שירותיהם ותוצרתם במחירי נמוכים בתחילת הקריירה על מנת להתחרות בבעלי מקצוע מנוסים יותר הגובים מחירים גבוהים יותר. זה קורה כשמבקשים להסתפר אצל ספר מתחיל. זה חוזר על עצמו כאשר בוחרים עורך דין. זה מתרחש כשרוצים לשכור זמר מתחיל לצורך הופעה באירוע. האם גם שם יש מקום להתערבות ואיסור על אדם למכור את שירותיו במחיר "נמוך מדי"? תארו לכם מה יקרה אם ייקבע שעל מעצבי שיער חל איסור למכור את שירותיהם במחירים נמוכים. התוצאה הישירה תהיה חוסר יכולת של מעצבי שיער חדשים להתפרנס, שכן כל לקוח יעדיף לשכור את שירותיו של מעצב מנוסה ומוכר במקום לשלם סכום דומה בעבור שירות מבעל מקצוע אלמוני.

כמובן שכל הנאמר תקף גם ל"חוק הספרים" – ברגע שייאסר על רשתות הספרים למכור ספרים של יוצרים אלמוניים במחירים "זולים מדי", הן תיאלצנה להעלות את המחירים בעבור אותם ספרים. מי שיהנו מהשינוי המדובר הם מחברי רבי המכר, אשר לא יתקלו בתחרות מצד סופרים אלמוניים המוכרים ספרים במחירים זולים, בעוד שהסופרים האלמוניים יתקשו למצוא צרכנים שיסכימו להמר ולשלם מחירים גבוהים בעבור יצירותיהם. התוצאה היא שאותם סופרים יעברו ממצב בו הם מרוויחים בתחילת דרכם המקצועית שכר נמוך, למצב בו הם כלל לא יקבלו את ההזדמנות לחדור לשוק הספרים.

הטיעונים בעד החוק, הנשמעים בכל דיון וסיקור של הצעות החוק הינם שגויים ומטעים. הנסיון לתרץ את המגבלה כהגנה על הסופרים מפני המבצעים הנוראיים של הרשתות היא מגוחכת: אם סופר מסוים מעוניין לקבל תמורת ספריו תמורה גבוהה יותר, הרי שאין דבר המונע ממנו לתמחר אותם במו"מ מול המוציא לאור כראות עיניו. הרי אם זה אכן היה המקרה, מדוע החוק אינו מאפשר לכל סופר לבחור האם להצטרף ל"הגנה" הזו או לוותר עליה? טיעון נוסף שנשמע הוא קיומו של דואפול בתחום רשתות השיווק, המורכב מסטימצקי וצומת ספרים. הבעיה היא שבמקרה הזה, נראה שמישהו כאן התבלבל: הבעיה בדואופול מתרחשת כשחברי הדואופול מעדיפים שלא להתחרות בכדי לשמור על רמת מחירים גבוהה. במקרה שלנו, הבעייתיות בכלל לא רלוונטית, שהרי התלונות הן שחברי הדואופול מתחרים בצורה אגרסיבית מדי וגורמים לירידת מחירים המיטיבה עם הצרכן. בנוסף, טרם כניסת "צומת ספרים" לשוק, וכשסטימצקי מהווה מונופול הגובה מחירים גבוהים, לא הפריע הדבר לאיש ולא הועבר שום חוק להגבלת כוחו של המונופול הרשע. הכיצד ייתכן שדווקא כעת, כשהתחרות בשיאה והמחירים אטרקטיביים מאי פעם, בוחר המחוקק, לבקשת הסופרים, להתערב בנעשה בשוק?

ההסבר אודות הריכוזיות ו"כשל השוק" בתחום הספרים הוא דוגמא להבנה מעוותת אודות המשמעות של "כשל שוק". הנימוק לקיומו של "כשל שוק" הוא שרירותי לחלוטין, כפי שמדגימה השרה לימור לבנת: "יש כאן כשל שוק. אנחנו לא יכולים לחיות במצב שבו סופר מקבל בגין ספר שהוא עובד עליו שלוש-ארבע שנים, בין 80 אגורות לשני שקלים על עותק. זה מצב בלתי אפשרי ובלתי נסבל, ולכן צריך לתקן אותו". השרה לבנת שוגה בנסיונה לקבוע שהתגמול המקבל סופר בעבור יצירתו הוא בלתי ראוי, וכל זאת באופן שרירותי לחלוטין, כי כך נראה לה. ואם תקבע השרה, באמצעות הטלת קוביה, שהתגמול הראוי לכל סופר הוא 10 שקלים לספר, אך אותו סופר יראה את מכירותיו צונחות בצורה דרמטית, האם תצא הוראת שעת חירום התחייב כל אדם לרכוש לפחות 3 ספרים בחודש כדי להבטיח את פרנסתם של הסופרים?

צור שיזף פירסם לאחרונה כי הוא הורה לחברת ההוצאה לאור שלו שלא להכניס את ספריו למבצעי הרשתות. צעד זה, כמובן, לגיטימי לחלוטין, אך אם הוא נעשה בכזו קלות, לשם מה יש צורך בחוק מיוחד? הרי כבר כיום יכול כל סופר לנהוג בצורה דומה. לבסוף, השיקול המגוחך ביותר כנגד המבצעים הוא שהקוראים "מקבלים עוד ספרים שכלל לא רצו לרכוש.". ממש מסכנים הצרכנים, הנאלצים, בעל כורכם, לקבל באותו מחיר עוד כמה ספרים במתנה וחלקם אף נאלצים לסחוב אותם עד לביתם. מזל שיש לנו מחוקק שיכול לתקן את העיוות. שיזף אף מוסיף טיעון מבריק נוסף לנקודת מבטו: "הסופרים אמרו מספיק - יש פה 2 רשתות שמתקוטטות ביניהם ומחזיקות 80% מהשוק. הן עושות את המבצעים לא לטובת הקורא, אלא כדי למכור כמה שיותר ספרים". נראה כי שיזף איננו מבין כיצד כלכלה ועסקים עובדים: הרווח, הוא אכן הדבר הראשון שעומד לנגד עיניהם של בעלי העסקים, אך בכדי שיוכלו להרוויח הם צריכים למשוך לקוחות, ובכדי למשוך לקוחות יש לספק להם שירות איכותי ומוצר זול. המחירים הנמוכים מהווים מפגש אינטרסים בין הצרכן לספק השירות: הצרכן נהנה ממחירים נמוכים, בעוד שבעל העסק נהנה מכמות גדולה מאוד של צרכנים הרוכשים ממנו מוצרים.

התוצאה של "חוק הסופרים", במידה ויעבור בכנסת וייאכף, די ברורה: הסופרים הצעירים, אשר לא יוכלו למכור את יצירותיהם במחירים נמוכים, יעמדו בפני שוקת שבורה – לא מכיוון שלא יזכו להרוויח הון רב בתמורה לספרים שלהם, אלא כי יאבדו כל תקווה להפוך ולהיות אחד מהסופרים המפורסמים והפופולריים בשוק. כמובן שהדבר יוביל סופרים רבים לוותר על המקצוע, והדבר יוביל לירידה במגוון הכותרים המוצאים בכל שנה לאור ובסך ההוצאה הצרכנית על הספרים. הגרוע מכל הוא, כמובן, שהפוליטיקאים לא יבינו שההתערבות שלהם היא שגרמה להתדרדרות במצב הספרות וימצאו גורם אחר להאשים – בין אם אלה המוציאים לאור, הרשתות, השוק החופשי או כל דבר אחר. הנתונים העגומים יובילו את הסופרים לזעוק אודות ההתדרדרות בשוק הספרים המקומי, ואלה יאלצו את הממשלה להקים קרן שתספק לסופרים, באופן שרירותי כלשהו, תמיכה כספית כדי לעודד אותם ליצור, וכל זאת על חשבון משלם המסים. המוזיקאים, העיתונאים וקבוצות לחץ נוספות ישתמשו בתקדים על מנת לדרוש מהממשלה להתערב גם לטובתם. פעם, אמר פוליטיקאי רוסי ברגע של כנות על עצמו וחבריו: "רצינו שייצא טוב, אבל יצא כרגיל". הנה עוד דוגמא אחת לאוסף.

ארץ זבת חלב ודבש

2012-02-20T12:18:00.000+02:00

ביקורת לא מעטה הועברה מעל דפי הבלוג על ה"צדק החברתי" של ועדת טרכטנברג. הביקורת הקיפה תחומים רבים: החל מתחום הדיור, בו הוצע על ידי הועדה לאפשר לשר השיכון להמשיך ולחלק דירות בהנחה לציבור המקורבים שלו, דרך חוק חינוך חובה "חינם" מגיל 3, שבו המדינה סוגרת אלפי עסקים קטנים, מטילה את נטל התשלום על כלל ציבור משלם המסים ויוצרת צניחה באיכות הגנים, ועד להצעה להעלאת מס החברות, אשר מובילה, באופן מיידי, להעלאת יוקר המחיה עקב גלגול עלויות המס על הלקוח. למרות הביקורת הנוקבת, אחת ההצעות המבורכות של הועדה כללה הקטנה ואף ביטול של המכסים המוטלים על ידי מדינת ישראל בתחום היבוא, אשר גורמים להעלאה ישירה של יוקר המחיה בעבור כלל הצרכנים במדינה.

התועלת לציבור הנובעת מביטול המכסים נראית ברורה וישירה: ככל שמדינת ישראל תקטין את נטל המס על היבואנים, יזכה ציבור הצרכנים לרווח בשני היבטים: ראשית, בתחומים בהם מתקיים יבוא נכון להיום, הורדת המכס תביא לירידת מחירים והוזלת העלות לצרכן. שנית, הורדת המכסים תאפשר יבוא של מוצרים שטרם יובאו, עקב העובדה שנטל המס העלה את מחירם לרמה שאינה תחרותית בהשוואה ליצרנים המקומיים.

כדוגמא מייצגת, ניתן להציג את שוק הדבש. השורה התחתונה היא שכיום, קילוגרם דבש נמכר בארה"ב במחיר של כ16 ₪ לקילו בעוד שבישראל מחירו הוא כ40 ₪ לקילו. בשוק חופשי לחלוטין, היינו מצפים מיבואנים לנצל את פערי המחירים העצומים, לייבא דבש לישראל ולמוכרו במחירים נמוכים יותר מהמחירים כיום. בפועל, הדבר אינו מתאפשר כיוון שמדינת ישראל מטילה מס של 255% על יבוא דבש. אין שום כדאיות ביבוא דבש, שכן המס הגבוה, המוטל, כמובן, אך ורק על היבואנים ולא על היצרנים המקומיים, אינו מאפשר ליבואן כזה להתחרות ביצרן המקומי.

הנזק לכל צרכן ברור: על כל קילו דבש שאנו צורכים – בין אם ישירות באמצעות רכישה, ובין אם בעקיפין כחלק ממוצרי הצריכה האחרים שלנו, אנו משלמים כ20 שקלים מיותרים. הטלת המכס מעלה בצורה ישירה את מחיר הדבש לצרכן, ומחמירה את בעיית יוקר המחיה. למעשה, גם התועלת האפשרית מהטלת המכס- הכנסות לקופת מדינה, אינה מתקיימת כאן, שכן המס כל כך גבוה ששום יבוא לא יכול להתבצע בתעריפים אלה.

לצד ענף הדבש, אשר נתח השוק שלו קטן ושולי, קיים ,תחום נרחב הרבה יותר אשר סובל מתחלואות דומות: ענף החלב. בענף החלב, ישנם מוצרים רבים עליהם מוטל איסור יבוא, ועל מוצרים אחרים ישנו מס יבוא גבוה, אשר הופך את היבוא לבלתי משתלם. התוצאה הישירה של המגבלות הללו מורגשת בכל קניה: לדוגמא, המגבלות האמורות מונעות מיזמים לייבא מגרמניה קוטג', אשר נמכר שם בפחות מ3 ש"ח ליחידה. היוקר מורגש במוצרים נוספים: חלב, גבינות וכל מזון המיוצר, ברובו, באמצעות חלב. התוצאה היא שוק מקומי לא תחרותי, אשר, בין היתר, איפשר לתנובה והמחלבות הנוספות להעלות משמעותית את מחיר הקוטג'. הסיבה ליכולתן של החברות הללו להעלות את המחיר היא ברורה – היעדר התחרות ומגבלות היבוא מונעות מיזמים לייבא מוצר מתחרה זול יותר מחו"ל. בשוק חופשי, המנגנון המונע מחברות להעלות את מחירי המוצרים והשירותים כרצונן הוא הידיעה שישנן חברות מתחרות אשר יספקו את אותו מוצר במחיר זול יותר. מגבלות היבוא הן מנגנון ההגנה על המחלבות: הללו יודעות שהמדינה תספק להן הגנה מפני תחרות מחו"ל.

דוגמא נוספת אשר עלתה לסדר היום הציבורי לאחרונה היא ענף הטונה. בישראל, נכון להיום, אין דיג של דגי טונה. משכך, כלל שימורי הטונה הנמכרים בארץ מורכבים מקופסאות שימורים "מוכנות", ויצרנים מקומיים, אשר קונים בנפרד דגי טונה ואורזים אותם בארץ. כיום, ישנו מס יבוא על שימורי טונה, ולכן יצרנים מקומיים מצליחים לייבא דגי טונה, לארוז אותם, ולמכור אותם במחיר נמוך יותר ממחירי השימורים המוכנים.

כצרכן וכאזרח, ציפיתי למצוא הסכמה עם רבים מהמוחים בנוגע לנקודה זו, אשר פוגעת יותר מכל בעשירונים הנמוכים, המוציאים אחוז גבוה במיוחד מהכנסתם הפנויה על מזון וסובלים יותר מכל מידה הקלה של המדינה על ההדק: ירי מכסים לכל הכיוונים. עם זאת, דווקא עופר עיני ושלי יחימוביץ, מהלוחמים הגדולים למען זכויות ה"חלשים", הביעו התנגדות חריפה להמלצות בנוגע להורדת המכס.

הטיעונים של הגברת יחימוביץ' ומר עיני, מתמקדים, כמובן, בחשש מתוצאותיו של פתיחת השוק לתחרות – פיטורי עובדים וסגירה של תעשיות. לדברי יחימוביץ: "התעשיינים שעושים תעשיית אמת ולא כלכלה ספקולטיבית והעובדים במפעלים אינן ציבור? הכל זה צרכנות? אז הצרכן יקנה טונה בשקל פחות, אבל פיטורי עובדים יפגעו יותר בחברה". עייני הוסיף: "זוהי פגיעה אנושה בפרנסתם של עובדים מוחלשים ממילא מהפריפריה, שנזקה גדול לאין-שיעור מהתועלת בדמות הפחתה של כמה עשרות אגורות במחיר המוצר, אם בכלל".

הטיעונים של יחימוביץ' ועיני הגיוניים בהיבט של סיבה ותוצאה, אך התבססות על מבחנים אלה להטלת מכסים מובילה למסקנות מגוחכות ומופרכות: האם ראוי שנכפיל את המס על יבוא מכוניות כדי לעורר את תעשיית הרכב הישראלית? האם כדאי להטיל מס של 400% על יבוא של סמארטפונים כדי להצמיח בישראל תעשיה בתחום? האם ראוי שנטיל מס מיוחד על יבוא טלוויזיות שלמות ומורכבות, בכדי שתקום תעשיה שלמה התייבא חלקי טלוויזיות ותרכיב אותן במפעלים מקומיים? אולי בכלל כדאי שנדחה את הסיוע של האמריקאים החצופים, אשר, באמתלה של סיוע ביטחוני, מעניקים לנו כלי נשק מתקדמים ובכך מונעים מאיתנו לייצר אותם באופן עצמאי.

גם שאר הציטוטים של עיני מדגימים את חוסר ההבנה ממנה הוא סובל: "הממשלה מנצלת באופן ציני את הזעקה שעלתה במחאה החברתית להוזלת מחירים, כדי להגשים את החלומות מבית אגף התקציבים של שוק חופשי בלתי מרוסן שבו שולטת תחרות בלתי מבוקרת". עיני, שאגב, מרוויח כ35 אלף ₪ בחודש, אולי שוכח שהמחאה קמה על יוקר המחיה בישראל, שנובע, בראש ובראשונה עקב היעדרות תחרות בלתי מבוקרת, אשר מביאה להוזלת מחירים. המכס המוטל על יבואני הטונה הוא מס המוטל ישירות על הצרכן הפשוט של המוצר, וגורם לכך שכולנו סובלים ממחירים גבוהים יותר בכל אותם תחומים: דבש, טונה, חלב, ירקות וכו'.

עיני ממשיך: "מדובר באבסורד של ממש. מחיר הטונה בארץ נמוך בהשוואה לממוצע העולמי. יש 5 מפעלים בענף שכולם מייצרים באזורי פריפריה ומעסיקים כ-600 עובדים. עוד 1,600 עובדים מועסקים בעקיפין בייצור קופסאות, שמן וכדומה". האם זה האבסורד, או עצם העובדה שהטלת המכס יוצרת שוק שלם של עובדים שאינם מועסקים באופן פרודוקטיבי ונמנעת העסקתם בתחומים חלופיים? האם איננו חיים את סיפורו של צ'רלי צ'אפלין בסרט "הנער", שבו אחד הנערים ניפץ חלונות בכדי שלצ'אפלין תהיה פרנסה? לפי התיאוריה של עופר עיני, הממשלה צריכה לעודד שוק של זורקי אבנים וזגגים, שכן הפסקת התרגיל הזה תיצור אבטלה ותפגע בעובדים. נכון שבמבט נקודתי, העובדים הללו אינם עובדים לחינם, שכן הם אורזים דגי טונה בקופסאות, אך בראיה המערכתית, עבודתם חסרת תועלת למשק, שכן ניתן לקבל את אותו מוצר ארוז במחיר זה בלא הצורך להשתמש במשאב העבודה של המועסקים בתחום.

הטיעון של עיני ויחימוביץ, לפיה פתיחת השוק ליבוא תיצור אבטלה, הוא, כמובן, מופרך לחלוטין כאשר מתבוננים בטווח הארוך. לידיעת הנכבדים, הנמלים (בהם, אגב, מועסקים חבריו של עופר עיני, באמצעות ועד עובדים שדאג לכך שנתב ירוויח 80 אלף ₪ בחודש, ומנהל מוזיאון שאינו קיים ירוויח 60 אלף ₪ בחודש) מלאים בסחורה מיובאת: החל ממכוניות, דרך מוצרי חשמל ועד לבגדים. עם זאת, נתוני הממשלה מדווחים על אבטלה נמוכה יותר מ6%, שהיא נמוכה יותר מכל מדינות מערב אירופה וארה"ב. אם אכן כל אותו יבוא נורא יוצר אבטלה – אז היכן כל המובטלים?!? אם עיני היה צודק – האם לא היינו אמורים לשמוע על עשרות אלפי המפוטרים ב"מדינה שנוטשת את עובדיה בשטח ההפקר של התחרות החופשית"? הכיצד ייתכן הדבר?

אז נכון שבטווח הקצר, ייתכן ופתיחת השוק ליבוא יגרום לפיטורי עובדים, וייתכן אף שתעשיות שלמות יימחקו לעד בישראל. אז מה? האם אנו סובלים מכך שאין יצור של טלוויזיות מקומיות? האם אנו סובלים מכך שאין יצרן טלפונים סלולריים ישראלי? האם מדינת ישראל צריכה לייצר את כל מוצרי הצריכה של אזרחיה? מדינות שונות מאופיינות בתכונות שונות, ולפיכך לכל מדינה יש יתרונות תחרותיים בתחומים אחרים, ובדיוק כפי שאינני מגדל ביצים באופן עצמאי אלא רוכש אותם, כך גם מדינת ישראל צריכה להתמקד בתחומי יצור בהם יש לה יתרונות וליהנות מהמחירים הזולים בהם ניתן לייבא מוצרים בהם יש למדינות אחרות יתרון.

כמובן שזו לא הפעם הראשונה שבה לוגיקה דומה פוגעת בכולנו. כבר בדיון על מכסי המלט, אשר הפכו את מפעל "נשר" המקומי למונופול, הבהירה לנו חברת הכנסת יחימוביץ היכן היא עומדת: "גם אם תוכיחו לי שדירה לזוג צעיר תרד ב- ‎20 אלף דולר, אני עדיין חושבת שההסתכלות שלנו צריכה להיות לא תמיד דרך העיניים של הצרכן" וקינחה ב"לנוחי דנקנר יש מפעל והוא מספק מקומות עבודה לישראלים. וזה בעיניי כרגע ערך עליון יותר מהוזלת דירה בסכום כזה או אחר". כלומר, המסקנה היא שעדיף שכל הציבור ישלם יותר בעבור דירות חדשות, ובעקבות כך יתמודד גם עם עליה במחירי הדירות הקיימות ולו רק כדי כדי למנוע סגירת מפעל.

כמובן שהמצב בתחום הטונה דומה מאוד. פתיחת שימורי הטונה לתחרות חופשית אמנם עלולה להביא לפיטוריהם של העובדים הללו, אך היא תאפשר להם להתפנות ולעסוק בתחומים בהם הפרודוקטיביות שלהם רבה יותר, ובכך לתרום יותר לעצמם ולמשק. הותרת מכסי המגן על כנם אמנם מונעת את פיטוריהם בטווח הקצר, אך מותירה אותם במשרה בהם התרומה שלהם למשק נמוכה, ומונעת מהם לפתח כישורים בתחומים פרודוקטיביים יותר בכדי לשפר את כושר ההשתכרות שלהם.

ההתנגדות של ההסתדרות לפתיחת השוק ליבוא היא התנגדות אינטרסנטית: ההסתדרות מתבססת על בסיס רחב מאוד של עובדים "חלשים", המהווים חלק משמעותי מכוח העבודה בישראל, ומנצלת אותם ככלי מיקוח על מנת להגן על המונופולים הגדולים והבזבזניים שלה: ועד חברת החשמל, ועד הנמלים, ועד רכבת ישראל וכדומה. כשההסתדרות מאגדת כמות כה גדולה של עובדים, היד האוחזת בשאלטר השביתה מאיימת יותר ומקשה על המדינה להיפטר מהמונופולים הללו אשר עושקים את כספי הציבור בחוסר יעילותם. משכך, חייב עופר עיני לשמור על כמות גדולה מאוד של עובדים "חלשים" במשק, בכדי שיוכל לטעון אח"כ שהוא הגיבור המציל אותם מידיהם של המעסיקים תאבי הבצע.

ההסתדרות משיגה מטרה נעלה זו במספר דרכים:

- מניעת היבוא יוצרת מגזרים של עובדים שאינם פרודוקטיביים למשק, ומונעת מעובדים אלה לרכוש מקצוע חלופי בעל פוטנציאל קידום כלכלי.

- מכסי המגן עליהם מגינה ההסתדרות בחירוף נפש, יוצרים מחירים גבוהים יותר לצרכן. אותם עובדים "חלשים", אשר מוציאים אחוז ניכר מהכנסתם על צריכה של מוצרי בסיס הם הסובלים העיקריים מכך.

- קביעת מגבלות חוקיות על המעסיקים באמצעות איסור פיטורין, מתן קביעות, והטלת חובה לתשלומים נוספים על המעסיקים משפרת קבוצה קטנה של ועדים הנהנים מחסינות, ולצד זאת יוצרת שוק של עובדי קבלן שאינם זוכים ליהנות מפריבילגיות אלה.

היום, כשהמדינה עושה צעד בכיוון הנכון ומבקשת להפסיק את העיוות הזה, מתנגדים הסוציאליסטים לצעדים אלה באמתלה של שמירה על זכויות העובדים. ייתכן והם באמת ובתמים חוששים מכך שעובדים אלה יאבדו את משרתם ולא יוכלו להתפרנס. עם זאת, אין ספק שהם חוששים הרבה יותר מכך שאותם עובדים יתעוררו ויגלו שההסתדרות משתמשת בהם ככלי משחק להשגת מטרותיה הפוליטיות, ולשימור כוחם של הועדים הגדולים והמסואבים. כל זאת מתבצע על חשבון אותם עובדים אשר אינם סמוכים על שולחנה של ההסתדרות, וסופגים את עלויות המכסים, הפוגעים בחומרה ברמת חייהם ובכוח הקניה של כספם. בינתיים, את החשבון מגישים לנו בכל ביקור במכולת וההפסד כולו שלנו.

חורבן הבית

2012-01-05T15:05:00.000+02:00

"ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה הצעת חוק לקידום דיור בר השגה. הצעת החוק של ח"כ אמנון כהן (ש"ס), תשולב ברפורמה בתכנון ובניה הממשלתית. על פי ההצעה, בכל מכרז לשווק קרקע בבניה רוויה, יחוייב הזוכה במכרז להקצות 20% מהדירות לזכאי דיור בר השגה." (מתוך גלובס, 1.1.2012)

בדיוק כשעמדנו להתייאש ממסקנות ועדת טרכטנברג, התמסמסות מחאת הדיור, ועלייתו של המצב הביטחוני על סדר היום הציבורי, הנה מגיע לו סופרמן, או בשמו השני - אמנון כהן ומציל את המצב. מחסור בקרקע לבניה, עליה במחירי חומרי הבניה, עליה בשכר העבודה - אותנו זה לא צריך להדאיג. יש לנו את אמנון, והוא ידאג לנו לדיור מוזל ו"בר השגה". שמח ומרוצה - בין אם מחגיגות הסילבסטר ובין אם מהחדשות המשמחות, רצתי לחגוג את הבשורה. ביבי עסוק עם איראן? יחימוביץ מתעסקת עם התספורת של דלק נדל"ן? פרס יחלק את ירושלים? אמנון יחלק דירות למעמד הביניים

עם הזמן, פגה לה השפעת האלכוהול וקריאה נוספת של ההודעה העלתה תמיהה: מדוע להקציב רק 20% מהדירות? למה מאלצים את כל ה80% הנותרים לשלם מחירים גבוהים? מדוע שלא נספק לכל אחד ואחד מהקונים את הדירה במחיר מוזל? אם כבר הולכים לקראת כולנו ורוצים לסייע לנו לרכוש דירות במחיר נמוך ממחיר השוק - האם לא עדיף יהיה להגדיל את היקף הנהנים מההטבה ?

כאינסטינקט ראשוני, התקשרתי מיד למשרדו של אמנון כהן כדי לברר אם נפלה טעות בעיתון או שמא כבוד חבר הכנסת פיספס את העובדה שישנם 80% נוספים שאפשר להיטיב עמם. "מישהו שם בטח התבלבל. חוסר תשומת לב. שיחה אחת ואני מפנה את תשומת לבו של יוזם החוק והבעיה נפתרת" אמרתי לעצמי. בינתיים, ובזמן שמישהו דואג לברר את הטלפון במשרדו של חבר הכנסת, החלטתי לבדוק את נושא הדיור המוזל. איך יכול להיות שכל חברי הכנסת פיספסו את הרעיון במשך כל הזמן הזה? איך זה שרק כוכב אחד מעז להקל על מצוקת הדיור הקיימת ?

מדינת ישראל, באמצעות מינהל מקרקעי ישראל, שולטת במשאב הקרקע במדינה, ומפעם לפעם מוציאה מכרז אליו ניגשות חברות נדל"ן, מבצעות תמחור, ורוכשות את הזכות לבנות ולמכור דירות על הקרקע המדוברת. הכסף, כמובן, נכנס לכיס של מדינת ישראל ומשמש אותה בכדי לממן את הוצאות הביטחון, תשתיות, רווחה, שחיתות וכו '

כיצד נקבע מחיר הקרקע בפועל? חברות הבניה מעריכות את המחיר בו תימכר כל דירה, מקזזות ממחיר זה את יעד הרווח שלהן מכל דירה, את עלות הבניה (הכוללת את כל ההוצאות מרגע הזכיה במכרז ועד שהדירה מוכנה למגורים: חומרי בנין, עלויות שכר, מסים, היטלים וכו'), ונשארות עם הסכום הקובע את המחיר אותו הן מוכנות לשלם בעבור מרכיב הקרקע. נניח, לשם המחשה, שישנו מכרז של 10 דירות, וחברת הבניה מעריכה שמחיר השוק של הדירות המוכנות יהיה מיליון ש"ח לכל דירה. עלות הבניה של כל דירה היא 400 אלף ש"ח ויעד הרווח לדירה הינו 100 אלף ש"ח. מכאן, סביר להניח שחברת הבניה תציע 500 אלף ש"ח לכל יחידת דיור, ובסה"כ 5 מיליון ש"ח בעבור המכרז כולו .

כעת, מה יקרה אם תחייב המדינה את הקבלן למכור 2 דירות מתוך ה10 במחיר של 800 אלף ש"ח בלבד? מחישוב פשוט, עלות הקרקע של שתי הדירות הללו היא 300 אלף ש"ח (ה800 ההתחלתיים, פחות עלות הבניה והרווח). אותה חברה תציע כעת 500 אלף ש"ח בעבור 8 הדירות ה"ראשונות", 300 אלף על האחרונות ובסך הכל 4.6 מיליון ש"ח. מה התוצאה שת ה"תרגיל" הזה? המדינה מרוויחה ממכירת הקרקע סכום הנמוך ב400 אלף ש"ח, בעוד ששני ברי מזל יקבלו הנחה של 200 אלף ש"ח כל אחד בקניית הדירה.

פה כבר העניינים מתחילים להתבהר. המגבלות על חברת הבניה תביא אותה לשלם פחות על הקרקע שהיא רוכשת. ההכנסות של המדינה ממכירת קרקעות יורדות. הירידה בהכנסות יוצרת גירעון תקציבי שצריך לסתום. משכך, המדינה תיאלץ להגדיל את נטל המס כדי לממן את הירידה בהכנסות, ומשלם המסים הוא זה שמממן את ההנחה לברי המזל. באותה מידה, מדוע שהמדינה לא תבנה בכוחות עצמה את הדירות הללו ותחלק אותן לציבור בחינם?

במקרה הטוב, התוצאה של תוכניות "דיור בר השגה" היא שהמדינה מתחילה לנהל עוד גירסה של "מפעל הפיס". הפרס הוא דירה בהנחה. ההשתתפות היא חובה לכולם. התשלום מתבצע באמצעות גביית מסים. כל הציבור מצטרף בעל כורחו לתוכנית וכמה ברי מזל זוכים בפרס הגדול ומקבלים הנחה בקניית דירה. מה לגבי הציבור שאינו מעוניין לרכוש דירה ולא רוצה להשתתף? אין מה לעשות. כולנו בהגרלה הזו ביחד.

מדוע מדובר בהגרלת דירות "במקרה הטוב"? כי בהגרלה כזו, סביר להניח שלכל משתתף יש סיכוי דומה לזכות בפרס. זו הסיבה שאנחנו משתתפים בהגרלת הלוטו - הידיעה שלכל טופס יש סיכוי זהה לזכות בפרס. האם במקרה שלפנינו יש לכל אזרח סיכוי שווה לזכות? לא. האם לכל אחד יש סיכוי לזכות בהתאם לכמות לכמות המס שהוא משלם? ודאי שלא. הזכיה בהגרלה זו כפופה לקריטריונים אותם קובעת המדינה. ראשית כל, הדבר אומר שלחלק מהמשתתפים בהגרלה אין כל סיכוי לזכות בה מלכתחילה גם אם הם היו רוצים לרכוש דירה מוזלת. שנית, מנגנון המדובר הופך, בהכרח, את קביעת הקריטריון להחלטה פוליטית, שבה נציגי הציבור מעוניינים להיטיב עם ציבור הבוחרים הסקטוריאלי שלהם ולחלק להם דירות מוזלות

על חשבון שאר הציבור שנאלץ לממן את ההנחות הללו.

אז מי נהנה מהדירות המוזלות? הזכאים מורכבים ממשפחות במצב סוציו-אקונומי נמוך ומתוכן מוקצה 20% לזוגות צעירים, 20% למשפחות קטנות (עד 3 ילדים) ו-60% למשפחות גדולות (חלק למשפחות בעלות יותר מארבעה ילדים, וחלק למשפחות בעלות יותר משישה ילדים). מקריאת הקריטריונים לא קשה לנחש מי האוכלוסיה הנהנית מההטבות הללו, ואיך שר השיכון וחבר מפלגת ש"ס, אריאל אטיאס, קשור לעניין. הנתונים הבאים מתוך כתבה בthemarker מדגימים בצורה מדויקת את המציאות של "דיור בר השגה":

"מנתוני משרד השיכון עולה כי ב-2000-2006, יותר משני שלישים (67.7%) מהדירות ששווקו בו שווקו לאוכלוסייה החרדית. בחלק מהשנים האלה (2003-2006) לא שווקה אף דירה אחת לציבור שאינו חרדי. הנתונים של משרד השיכון נמסרו למרכז לפלורליזם יהודי, שביקש אותם במסגרת חוק חופש המידע. ב-2007-2008, 56% מסך יחידות הדיור שווקו לאוכלוסיה החרדית. ב2009- שווקו בסך הכל 1,028 דירות מתוכן 714 (69.4%) בשכונות חרדיות כמו רמת בית שמש ג' וב-2010 שווקו בסך הכל 522 יחידות דיור, מתוכן 48 באלעד (9%), 36 ברמת בית שמש ג' (6%), 158 דירות בשכונת רמת מירסקי בירושלים (30%) ובסך הכל 262 דירות לאוכלוסייה החרדית - 50% מכלל הדירות."

הנתונים הללו מדגימים שהציבור החרדי, המהווה פחות כ8% מהאוכלוסיה, נהנה מלמעלה מ50% מהדירות המוזלות. הדבר מקביל להגרלת מפעל הפיס בה לחלק מהמשתתפים יש זכות לסמן על הטופס 9 מספרים במקום 6. הגרלה שאין לנו בחירה אם להשתתף בה או לא.

תוכניות ל"דיור בר השגה" הן תרמית פופוליסטית, כי הן יוצרות מצג שווא לפיו הפוליטיקאים דואגים לאזרחים באמצעות הוזלת הדיור והגשמת "חלום הדירה" לאלה שאינם יכולים לרכוש דירה במחיר "מלא". בפועל, אין שום הוזלה מעשית, אלא תרמית שבה כל הציבור מממן באמצעות תשלומי מסים קבוצה קטנה של ברי מזל המקבלים הטבה של עשרות עד מאות אלפי שקלים. מדובר בהגרלה בה מאלצים אותנו להשתתף בין אם אנו מעוניינים או לא. בהגרלה זו, התוצאות ידועות מראש והזוכים נקבעו עוד לפני שההגרלה נערכה. מעמד הביניים ימשיך לשלם מכיסו עוד מסים כדי שהפוליטיקאים ימשיכו לחלק לחבריהם דירות בהנחה על חשבוננו.

על קרנות הצבי

2011-11-28T08:49:00.001+02:00

בכתבה הקודמת בנושא הריכוזיות עסקנו בתחום הבנקאות. בכתבה הובאה דוגמא אחת לאופן שבו מעורבות של המדינה, גם אם מתוך כוונה טובה, משפיעה על התנהגות השוק ומביאה לתוצאות לוואי שליליות יותר מהסיכון בו רצתה לטפל. ראינו כיצד ביקשה המדינה להגן על אזרחי המדינה מפני מהלכים בלתי אחראיים של הבנקים, אשר עשויים לגרום להם לפשוט רגל, ובחרה להטיל רגולציה המגבילה את הבנקים. רגולציה זו אף מנעה הקמה של בנקים מבלי לקבל רישיון מהמדינה. הטלתן של מגבלות אלה הקשתה מאוד על התפתחותה של תחרות בתחום הבנקאות והאשראי. את התוצאות אפשר להרגיש באמצעות העמלות הגבוהות אותן אנחנו משלמים בתמורה לניהול החשבון, והן באמצעות האשראי היקר אותו אנו נאלצים לשלם בתמורה להלוואות, כאשר הריבית על האוברדראפט היא דו ספרתית, וזאת למרות שהריבית במשק נמצאת כבר שנתיים בשפל היסטורי. פן נוסף, ופחות מורגש הוא בתחום האשראי לעסקים, כאשר חלק ניכר מתיק האשראי של הבנק מכיל הלוואות ל"פירמידות" ממונפות בעוד שדווקא עסקים קטנים מתקשים לזכות במימון מאוד חיוני עבורם, ומחסור זה פוגע במידת התחרותיות במשק אשר יכלה לצמוח אילו היו אותם עסקים קטנים זוכים לאשראי גמיש יותר.

התחום השני, בו נרצה לעסוק כאן, הוא אחיו של תחום הבנקאות ואחד מאבני היסוד של כשלי השוק במדינה ככלל, והיווצרות הריכוזיות בפרט. תחום זה הוא תחום הפנסיה. בתחום זה, יש רגולציה של המדינה, המחייבת את העובד והמעסיק להפריש חלק מהכנסתו לטובת חיסכון פנסיוני.

במבט ראשון, יש הגיון רב בצעד זה. מצד אחד, המדינה אינה סומכת על שיקול הדעת של אזרחיה, וחוששת שאם לא תכריח את אזרחיה לחסוך לעת זיקנה, חלקם לא יבינו את חשיבות העניין. חלקם, כך אפשר לחשוד, יעדיפו להשתמש בהכנסתם העודפת בכדי לרכוש אוטו חדש, לצאת לחופשה נוספת, לשכור דירה גדולה יותר או לבזבז אותו על צריכה שוטפת במקום לחשוב לטווח הארוך ולהפקידו לחוסכון. מצד שני, ישנו החשש שגם האזרחים האחראיים, אשר יבינו את חשיבות החיסכון, יבחרו, במודע או שלא במודע, להפקיד את כספי החסכונות שלהם בידי גורמים בלתי אחראיים, אשר עלולים להפסיד אותם בהשקעות ספקולטיביות כושלות.

שתי ה"סכנות" הללו מביאות למצב בלתי רצוי עבור המדינה: אזרחים, המגיעים לגיל מבוגר, אשר אין ביכולתם לעבוד לפרנסתם מצד אחד, ואין ברשותם חסכונות לעת זיקנה מצד שני. מצד זה עלול לאלץ את המדינה לדאוג לאזרחים בלתי אחראיים אלה, באמצעות מתן קיצבאות וסיוע כלכלי, אשר יאפשר להם להתקיים. הטיפול בסכנות אלה מתבצע בשני אופנים: ראשית, המדינה מאלצת את העובדים להפריש את הכנסותיהם לפנסיה. מצד שני, המדינה קובעת מיהם הגופים אשר בידיהם ראשי העובד להפקיד את כספי הפנסיה שלו.

אין ספק שצעדים אלה השיגו, במידה לא מעטה, את המטרות לשמם נוצרו: לא רק שאזרחי המדינה נאלצים לחסוך לעת זיקנה, הם אף לא יכולים להתפתות ולהפקיד את כספי החסכונות שלהם בידי ברני מיידוף או בכל השקעה ספקולטיבית אחרת. עם זאת, המהלכים הללו יצרו ריבוי תופעות לוואי שליליות אשר אליהן לא התכוון המשורר.

ראשית כל, מנגנון הרשיונות הממשלתי, שבו אין באפשרותו של אדם מן השורה להקים חברה לניהול כספי פנסיה יצר קבוצה קטנה מאוד של חברות המורשות לנהל את החסכונות שלנו. הדוגמה הברורה ביותר למחסור בתחרותיות בתחום הוא נושא העמלות, וכפי שבתחום הבנקאות איננו רואים שוני רב בתחום עמלות ניהול העו"ש, כך גם בתחום כספי בפנסיה, איננו רואים תחרות בפן זה. המדינה קבעה את גובה העמלות המקסימליות אותן רשאיות חברות אלה לגבות, ורובן ככולן גובות את אותה עמלה מקסימלית. למה הן עושות את זה? ראשית, אין מספיק חברות הפועלות בתחום בכדי ליצור תחרות. שנית, האזרח החוסך הוא שבוי של חברות אלה ואינו יכול לעשות בכספים הללו דבר פקט להפקדתם בידי אחת מהחברות המדוברות.

תחום העמלות הוא אמנם התחום בו לחוסך הפשוט יש הזדמנות לראות כיצד החיסכון המאולץ פוגע בו, אך ישנן השלכות נוספות וחמורות לא פחות, אשר אינן בהירות באותה המידה.

בשלב ראשון, כדאי להסתכל על הרכב תיק ההשקעות הסטנדרטי של קרנות הפנסיה. תיקים אלה, נעים על הסקאלה של סיכון-סיכוי. קצה אחד של הסקאלה כולל מסלולים סולידיים, המורכבים ברובם מאגרות חוב ממשלתיות במשקל גבוה, בעוד שהקצה השני, מורכב מאגרות חוב קונצרניות של חברות במשק, לצד השקעה בשוק המניות. הכיצד רלוונטי הדבר? נראה כיצד תמהילים אלה, בדמות אגרות חוב קונצרניות ומניות, מעוותות את מבנה האשראי במשק, יוצרות "מוקדי כסף", ומקטינות את התחרות בשוק המקומי.

אגרות החוב הקונצרניות הן, למעשה, הלוואות אותן לוקחות החברות במשק מן הציבור. עשרות מיליארדי שקלים, אשר מושקעים באגרות חוב אלה, מהווים כסף זול, המשמש חברות אלה לצורך התרחבות עסקית, השתלטות על חברות אחרות, והגדלת נתח השוק שלהן. עם זאת, כסף זה יוצר חוזר איזון מהותי: בעוד ששופרסל או מגה יכולות להנפיק אגרות חוב, לגייס כסף רב ולפתוח סניפים על גבי סניפים, הרי שבעל מרכול המתחרה עם רשתות אלה לא יכול ללוות כספים אלה, בכדי להפנותם למטרה דומה.

עם זאת, כאן לא מסתיים העניין. לא רק שאין באפשרות בעלי העסקים הקטנים ליטול חלק בחגיגת האשראי הזו, הרי שהמיליארדים הללו, השוכבים בקרנות הפנסיה, שייכים לאזרחים מן המנין, אשר היו יכולים להשתמש בכספים אלה לטובת הקמת עסקים נוספים. מצב זה, שבו הגדולים מועדפים בעוד שהקטנים נשארים מאחור, יוצר ריכוזיות של כסף, נתח שוק, ובהמשך גם כוח, בידי קבוצה מוגבלת של חברות הנהנות מכספים אלה.

פרט ליצירת ריכוזיות בתחום מסוים, היצע הכסף תורם להתפתחותן של פירמידות רוחביות, השולטות על מספר תחומים במשק. היקפו העצום של הכסף הנמצא בידי קרנות הפנסיה, לצד מספרן המוגבל של החברות היכולות לגייסו באמצעות הנפקת אגרות חוב, מביא לאפקט של עודף היצע של כסף, ולירידת מחירו. משכך, לפתע מוצאות עצמן חברות רבות בפני הפיתוי ללוות כסף רב בריבית נמוכה, ומשתמשות בו כדי להיכנס לתחומים נוספים באמצעות רכישת חברות ויצירה של פירמידות. מצב זה, שבו פירמידות מסוימות שולטות במגוון רחב של תחומים, מגביל בצורה משמעותית את התחרות. לדוגמא, אם רשת שופרסל רוכשת מפעל לייצור מלפפונים חמוצים, הרי שהיא תרצה לתעדף אותו בסניפי הרשת שלה, ובכך תפגע במתחרות הפועלות בתחום, ואף תרתיע יזמים מלהיכנס לתחום זה. בכך, הפירמידות הללו יוצרות ריכוזי כוח, ומקטינות את פוטנציאל התחרות האמורה להיטיב עם הצרכן.

היבט נוסף, אשר נובע מהרגולציה בתחום הפנסיה הוא תחום "שכר הבכירים". פעמים רבות, נשמעו בתקשורת מחאות והתרעמות, בנוגע לשכר הגבוה אותו מקבלים מנהלי חברות רבות. ראשית, נושא שכר הבכירים מקבל התייחסות שגויה ואינו מתמקד בסוגיות הרלוונטיות של העניין. השאלה האם שכר מסוים הוא "ראוי" או "מוגזם" אינה כה פשוטה. האם תשלום שכר של 5 מיליון ש"ח למנהל רשת מזון הוא מוגזם? ואם אותו מנהל, בזכות החלטותיו, שילש את רווחי הרשת, לשווי של עשרות מיליוני שקלים בשנה – האם השכר עדיין מוגזם? התשובה היא, כמובן, שקשה לקבוע מהו שכר "ראוי" ובוודאי שלא ניתן להציא טבלה, שבה ייקבע מהו השכר הראוי, בהתאם לקריטריונים מסויימים. שכר ראוי, הוא השכר שאותו עובד יכול לקבל בשוק החופשי כך שאם אני בעליה של רשת מזון פרטית, ואני בוחר לשלם למנהל הרשת שכר של 5 מיליון שקלים, הרי שאין שום מניעה מוסרית לעשות כן, וסביר להניח, ששכר גבוה זה הוא ראוי, אחרת הייתי בוחר להעסיק מנהל חלופי בעלות שכר נמוכה יותר.

הבעיה, אם כן, אינה בגובה האבסולוטי של השכר, אלא בשאלה מי בחר לשלמו. כאשר מדובר בחברה פרטית, ובעליה בוחר לשלם שכר מסוים, אין הדבר צריך להפריע לאף אחד. עם זאת, במקרה שלנו, המצב שונה לחלוטין. חברות רבות, בוחרות לשלם למנהליהן שכר גבוה, בעוד שתוצאותיהן של אותן חברות אינן תמיד מצדיקות את התשלום. הסיבה לכך, היא, שבעוד שבעל החברה הוא הציבור, שכן הוא הגורם המחזיק במניות החברה באמצעות קרנות הפנסיה הללו, אין באפשרותו להשפיע על היבט זה. נכון שבשונה מבעלות פרטית, אין שום אפשרות ריאלית לתת לכל מחזיקי המניות להצביע על כל חוזה העסקה אותו חותמת החברה. זה פשוט לא מציאותי. עם זאת, בשוק חופשי, תופעת השכר הגבוה לא הייתה מתרחשת גם בלי ביצוע הצבעות אלה. אם אני, כבעל הון עצמי מסוים אותו אני משקיע באופן חופשי, מזהה חברה מסויימת אשר משלמת למנהליה שכר גבוה מבלי לקבל את התוצאות הנדרשות, אני יכול לבחור שלא לקנות את מניותיה של החברה, ולא להלוות לה כסף באמצעות קניית אגרות חוב. הסיבה העיקרית לרכוש מניותיה של חברה היא הרצון לקבל דיוידנד של רווחיה, וברור לחלוטין שכל תשלום שכר מופרז בה על חשבון דיוידנדים נדיבים יותר לבעלי המניות. זהו המנגנון המווסת חברות מפני תשלום שכר מופקר ובלתי מוצדק למנהליה – החברה הזו פשוט לא תצליח לגייס כסף לצורך מימון פעילותה. מצד שני, הדבר לא ימנע מחברות לשלם שכר גבוה לבכיריה במקרים בהם הוא מוצדק, כך שאני, כמשקיע, אעדיף להלוות את כספי לחברה המשלמת שכר גבוה לבכירים ומנפקת תוצאות, במקום לתת אותו לחברה המשלמת שכר נמוך אך סובלת מחוסר הצלחה. לעומת זאת, מה קורה במציאות? אותן חברות יכולות לבחור ולשלם שכר בלתי מוצדק למנהליה, בעוד שקרנות הפנסיה אינן "מענישות" חברות אלה, אלא ממשיכות להשקיע במניותיהן ולהלוות להן כספים. הדבר מאפשר לאותן חברות לחלק לבכירים את כספי הציבור, אשר בבעלותו נמצאת החברה, אז למה שיפסיקו?

כשל שוק אחרון, בו נרצה להתמקד, הוא היווצרותן של "שיטות מצליח". חברות רבות, כפי שכבר תואר, משתמשות באגרות חוב כדי ללוות כסף לצורך פעולתן. למרות שבתסריט האופטימי, כל החברות הללו מחזירות את החוב בהתאם להסכם, ישנן חברות אשר עלולות שלא לעמוד בהתחייבויותיהן למחזיקי אגרות החוב. הדבר אינו מוגבל לחברות בלבד, ובתקופה האחרונה אנו שומעים אודות מדינות רבות, אשר לוו כספים רבים ואינן מסוגלות לפרוע את החוב – החל מיוון, כלה באיטליה ,אירלנד, פורטוגל ועוד. כמובן שהריבית אותה משלמות מנפיקות האגרות לרוכשים משקפת, משקפת את הסיכון שהלווה לא תוכל לפרוע את ההתחייבות., כך שככל שהסיכון גבוה יותר, כך נאלצת הלווה להציע ריבית גבוהה יותר לרוכשים בכדי לשכנע אותם להסתכן ולא העדיף אלטרנטיבה בטוחה יותר.

אם כן, מה קורה כאשר חברה אינה מסוגלת לעמוד בהתחייבויותיה כלפי המלווים? עקרונית ישנן שתי אופציות: האחת היא שהחברה פושטת רגל, ובעקבות כך נכסיה ורכושה נמכר ומחולק בין הנושים. האופציה החלופית היא הסכמה בין החברה לבין הנושים: מדובר בסיכום, שבו החברה תחזיר רק חלק מהחוב עליו התחייבה, בין אם באמצעות דחיית תשלום החוב, או כל פיצוי אחר למלווים, אשר בא להחליף את פירעון החוב .

כיצד, אם כן, מנוצל מנגנון קרנות הפנסיה לרעה? תארו לכם שחברת "א.א.א אחזקות", מחליטה לרכוש את חברת "קרח לאסקימוסים בע"מ" ולצורך כך לווה כסף מהציבור. היה והחברה הנרכשת עושה חיל, חברת האחזקות משתמשת בכספי הרווח כדי לפרוע את החוב. עם זאת, מה היה קורה לו חברת הקרח אינה מוצלחת כפי שחשבו תחילה? פשוט מאוד, החברה הלווה, אמורה לפנות לבעלי אגרות החוב ולהגיע עמם להסדר שישביע את רצונם. ובמקרה הזה? היא פונה למנהלי קרנות הפנסיה, אשר לא מגלים התנגדות יתרה כיוון שהם לא מפסידים מאומה מאי תשלום החוב במלואו, ומגיעה עמם להסכם על החזר חלק מהחוב. יד רוחצת יד. מי נפגע כאן? ציבור החוסכים, אשר כספי החסכון הפנסיוני שלו התכוונצו.

אלמנט נוסף, שבוודאי היה מתרחש בשוק חופשי, הוא שגם לו הייתה חברת "א.א.א. אחזקות" מגיעה להסכם עם מחזיקי אגרות החוב על פירעון חלקי בלבד, סביר היה לצפות מציבור המשקיעים ללמוד את הלקח ולהימנע ממתן כל אשראי לחברה המדוברת. כיום, כמובן, מנגנון זה לא קיים, ואין שום דבר שימנע מחברה זו ללוות למחרת כסף בכדי לרכוש חברות אחרות ולחזור את התרגיל הזה שוב. שיטת מצליח, שראינו לא פעם ולא פעמיים מתרחשת לנגד עינינו כאן בישראל.

אז כיצד ניתן לפעול בנושא? ראשית כל, נרצה לבחון מהן הסיבות אשר הובילו מלכתחילה את המדינה לאלץ את אזרחיה לחסוך לעת זיקנה, במקום לתת לכל אחד מן האזרחים את החופש לבחור כיצד להיערך לתקופה זו.

נראה שהטיעון העיקרי להחלטה זו הינו הטיעון הפרקטי. האזרחים אינם מסוגלים לחשוב לטווח הארוך, אינם דואגים לעתידם, ואם המדינה לא תיאלץ אותם להפריש חלק מהכנסתם הפנויה לטובת חיסכון לעת זיקנה, אותם אזרחים לא יוכלו להתאפק, יבזבזו את הכספים שלהם ויגיעו לגיל פנסיה מבלי שיש ברשותם כל הון אשר יאפשר להם להתקיים בכבוד. משכך, על המדינה לאלץ את אזרחיה לחסוך, כיוון שהמדינה יודעת מהי ההתנהלות ה"נכונה" בהיבט זה.

הטענה הראשונה כנגד שיקול זה היא טענה מוסרית. גם אם החיסכון הפנסיוני השוטף הוא המהלך הנכון והחכם, האין זה ראוי לאפשר לאזרחים לשגות כשהם רוצים בזאת? האין זה נכון לתת להם את ההזדמנות להתנהל בניגוד לדעת ה"מומחים" מפאת העדפותיהם ההטרוגניות?

כמובן שעצם ההנחה שהחיסכון במתכונתו הנוכחית רחוקה מאוד מלהיות אקסיומה. מדוע אין אנו רוצים לאפשר לאנשים הרוצים להינות היום על חשבון איכות חייהם בעת זקנה לעשות כן? האם ייתכן ואדם יוכל לנצל בצורה טובה יותר את הכנסתו כיום, מאשר אם יפקיד אותה בידי קרן הפנסיה שלו? המדינה מבצעת כאן פשע כפול: לא רק שהיא קובעת מהי ההתנהלות הנכונה, היא אף מאלצת את כל אזרחיה לנהוג בדרך זו ועושה בכספם כבשלה.

החשש הבסיסי של המדינה הוא שאותם אזרחים בלתי אחראיים ימצאו עצמם בגיל זקנה ללא הכנסה או הון, ויפלו כנטל על המדינה. טיעון זה יכל להישמע כסביר אילו היינו מניחים ש90% מהאזרחים ינהגו בצורה בלתי אחראית, אך אם מדובר במקרים מעטים, האם ראוי "להגן" על אותם אזרחים בלתי אחראיים במחיר פגיעה מהותית בשאר האזרחים?

בעיה מהותית נוספת, אשר ההופכת את החוסכים לתלויים בבנקים, ובקרנות הפנסיה נובעת מההתנהלות של מדינת ישראל. בעבר, החיסכון הבסיסי ביותר היה אחסון הכסף בבית, או אפילו בכספת סגורה. מדובר בחיסכון נזיל, חסר סיכון ויציב. כיום, המדיניות של מדינת ישראל ושאר מדינות העולם יוצרת אינפלציה מכוונת, אשר מורידה את ערך הכסף לאורך זמן ובצורה זו חוסמת את האפשרות הבסיסית לחסוך את הכסף באופן אישי בבית. כיום, כל אדם הרוצה לחסוך את הכספים הללו באופן עצמאי בבית משלם "מס אינפלציה" בכך שהמדינה, באמצעות הוזלת ערך הכסף, עושקת חלק מחסכונותיו. התוצאה היא שהאזרח הקטן מצוי במצב בו אין לו ברירה, אלא להפקיד את חסכונותיו בידי אותן חברות פנסיה או בנקים, והוא שבוי בידיהן.

המעבר מהשיטה הנהוגה כיום לשיטה בה אין פנסיית חובה אינו פשוט, כיוון שהאזרח הורגל, במידה מסוימת, שהמדינה משמשת כבייביסיטר ודואגת לוודא שאך אחד לא טועה. שיטה זו מורידה את האחריות האישית של האזרחים, מעודדת אזרחים לנהוג בצורה בלתי אחראית, ומבססת את אחריותה של המדינה לחלץ אזרחים כושלים מהתנהלותם שלהם. כמובן שביטול פנסיית החובה אינו כולל את ביטולה של המערכת הנוכחית, אלא מתן אפשרות לציבור החוסכים שלא להשתמש בה אם אין הם מעוניינים בכך. שלב חשוב נוסף, הנחוץ בכדי לתקן את העוולות הוא הפסקת המדיניות המופקרת, שבה המדינה שמה למטרה יעד אינפלציה חיובי (1-3% באופן רשמי). בכך מנהלת מדיניות מוצהרת שבה היא עושקת את אזרחיה באמצעות מס נסתר זה, ומענישה דווקא את האזרחים האחראיים, אשר טרחו לחסוך, וכעת מאבדים נתח מכספם מעצם אחזקתו במזומן, למרות שלא התכוונו ולא רצו לקחת כל סיכון. על נזקי האינפלציה – בחלק הבא.

שבת עובדים גם יחד

2011-11-14T09:23:00.001+02:00

בחופשת הקיץ לפני 10 שנים, בגיל 17, החלטתי לחפש עבודה. כבר בתחילת החופש, כאשר הזדמן לי להגיע לאחד מהסופר-מרקטים הקרובים לביתי, שאלתי את מנהל הסניף אם הוא מעוניין להעסיק אותי וכך, בתוך 10 דקות, הפכתי לעובד מן המניין. את השכר עבור העסקתי לא קיבלתי ישירות מהמעסיק, אלא דרך חברת כוח אדם. פרט לצורך לכתת רגלי למשרדים של חברת כוח האדם, פעולה אותה עשיתי בשמחה רבה, לא חשתי הבדל לעומת עמיתי לעבודה. ממש עובד קבלן מאושר. כיוון שמדובר היה בעבודה בשכר מינימום (17.58 ש"ח, דאז) לתקופה מוגבלת וללא אפשרויות קידום, השאלה מדוע בחר מנהל החנות להעסיק אותי בעקיפין לא עניינה אותי.

המצב המשיך עד שבאחד הביקורים שלי במשרדי חברת כוח האדם, שאלתי, מתוך סקרנות, מהי עמלת התיווך שלהם – כלומר, מה גובה התשלום אותו הם מקבלים מהמעסיק שלי. התשובה של הפקידה היממה אותי: חברת כוח האדם קיבלה 26 ₪ בשעה תמורת "העסקתי". ההלם נבע משתי סיבות עיקריות: ראשית כל, כיצד ייתכן שחברת כוח האדם הרוויחה כל כך הרבה כסף כאשר היא לא סיפקה, כביכול, שום שירות חיוני למעסיק, שכן אפילו את העבודה מצאתי בכוחות עצמי. שנית, כיצד ייתכן שהמעסיק העדיף לשלם תוספת כל כך משמעותית בכדי להעסיק אותי דרך חברת כוח האדם, בעוד שבוודאי היה באפשרותו לשלם לי ישירות שכר נמוך יותר. היכן ההיגיון מצד המעסיק לשלם למתווך תוספת של 50% לשכרי על שירות ריק מתוכן?

כדי לנסות ולהבין את הסיבות לתופעה זו, כדאי להסתכל דווקא מנקודת המבט של המעסיק. ראשית כל, כל מעסיק מנסה לבצע הערכה בנוגע למידת התועלת אותה יוכל להפיק מהעובד החדש ולשקול, מנגד, את עלות ההעסקה. לדוגמא, אם בעל חנות בגדים שוקל אם להעסיק עובדת נוספת, הוא ינסה לשקול את תוספת הרווח של העסק שלו למול מחיר העסקתה של עובדת נוספת. חשוב להבין, שבעל העסק אדיש לחלוטין בנוגע לשאלה כיצד ישלם למוכרת החדשה שלו - בין אם מדובר בשכר, פנסיה, קרן השתלמות, קופת גמל, דמי הבראה וכו'. השאלה היחידה היא: האם התועלת הנוספת מהעסקת העובדת, גבוהה יותר מעלות העסקתה.

נקודה רלוונטית נוספת בעבור המעביד, היא מצבו לאחר העסקת העובדת. ככל שבעל עסק מאמין שלא יוכל להתאים את אופי עבודתה בהתאם לצרכי העסק או אפילו לפטרה, בין אם בגלל האטה במכירות, ובין אם בגלל חוסר יעילותה של העובדת, כך הוא יירתע מלהעסיקה מלכתחילה.

בהיבט זה, ניתן למצוא דוגמאות רבות לחוקים ותקנות מגוונים, אשר פוגעים אנושות במידת הגמישות של בעל העסק:

- תשלום פיצויי פיטורין

- מתן קביעות

- מתן הודעה מוקדמת לפני פיטורין

- זכותו של עובד להתפטר כדין מפוטר במידה ובעל העסק מבצע שינוי בתפקידו

- זכותו של עובד לשימוע לפני פיטורין

- יכולתו של עובד לתבוע את מעסיקו על פיטורין שאינם כדין

- איסור פיטורי עובד חולה, בשירות מילואים או בהריון

וזכויות נוספות בסגנון זה.

האבסורד הוא, שדווקא הרצון להגן על העובד מפני "המעסיקים תאבי הבצע", מביא למעשה לתוצאה ההפוכה: המעסיקים נמנעים מלהעסיק עובדים חדשים "מן המניין", מתוך חשש שבמידה וירצו לוותר על שירותיהם של אותם עובדים, יתקשו לעשות כן, או, לחילופין, יעמדו בפני הוצאה כספית נוספת. מכאן, שאותם מעסיקים, אשר נזקקים לכוח אדם המדובר, משתמשים בשרותי "קבלני כוח אדם", אשר גובים פרמיה בעבור הגמישות בה המעסיק חפץ.

חלק גדול מאותן "הגנות", נוצרו מתוך נסיון להגן דווקא על העובדים ה"חלשים" ביותר בשוק העבודה, אך בפועל, עובדים אלה הם הנפגעים העיקריים מההשלכות של החוקים האמורים. בעוד שעובד "בכיר", נהנה מכוח מיקוח רב יותר מול המעסיק, ולפיכך יכול לדרוש זכויות אלה, הרי העובדים ה"חלשים" נמצאים בעמדת מיקוח חלשה יותר, ונאלצים להפסיד את הסכום אותו משלם המעסיק לקבלן. אם נתבונן בדוגמא מלפני 10 שנים, ניתן לראות בקלות כיצד נפגעתי: אלמלא חוקי המגן, המעסיק יכל להעסיק אותי ישירות בשכר גבוה יותר, במקום להעביר את ההפרש לטובת חברת כוח האדם.

בשלב זה, יטענו רבים ש"ביטול הגנות אלה יאפשר למעסיקים לעשוק את העובדים שלהם", אך טיעון זה לא מחזיק מים. ראשית כל, אין זה ראוי בעיני לראות חוזה הנחתם מרצון חופשי ובלא כפיה כניצול. אילו מעסיק כלשהו, היה מנצל את עובדיו ומשלם להם שכר הנמוך מהשכר הראוי שלהם, הרי עובדים אלה היו מתפטרים ועוברים לעבוד אצל מעסיק אחר אשר מסכים לשלם להם שכר ראוי. כיוון שרוב עובדי הקבלן אינם נוקטים בצעד זה, ניתן להסיק שהתפוקה שלהם אינה מצדיקה תשלום של שכר גבוה יותר, ולפיכך השכר שלהם "הוגן" או מייצג את תפוקת עבודתם.

"הוכחה" נוספת לטענה זו ניתן למצוא בשוק ההייטק, הרווי ב"עובדי קבלן". בשוק זה, מנצלים מעסיקים מסויימים את הגמישות האפשרית בהעסקת עובדים דרך חברות קבלן, ועם זאת מעטים יוכלו לטעון שמעסיקים אלה "מנצלים" את העובדים הללו. כיצד, אם כך, ניתן להסביר את העובדה שעובדי הקבלן בחברת אינטל או מייקרוסופט לא מקבלים שכר מינימום ו"נעשקים"? האם עמיר פרץ הצליח להתברג לתפקיד סמנכ"ל כוח האדם באחת מחברות אלה והחליט לשלם לעובדים אלה שכר גבוה מתוך טוב ליבו?

התשובה היא, כמובן, שחברות אלה נאלצות לשלם שכר גבוה לעובדי הקבלן הללו, כיוון שיש תחרות על עובדים אלה וכיוון שהתפוקה אותה הם מספקים למעביד מצדיקה את השכר הגבוה אותו הם דורשים. אם חברה מסויימת תחליט לשלם שכר מינימום לעובדים האמורים, הם יעזבו ויעברו לעבוד בחברה אחרת, אשר מוכנה לשלם להם שכר ראוי.

טיעונים רבים נגד תופעת עובדי הקבלן מתייחסים לכך ש"העובדים הללו נמצאים בחשש מתמיד מפני פיטורין" ומכאן משתמע שמתן קביעות במקום העבודה הוא מצב רצוי. עם זאת, מצב בו עובד, בין אם הוא עובד קבלן או עובד המועסק ישירות, חושש מפני פיטורין הוא המצב הסטנדרטי בכל מקומות העבודה הפרטיים בשוק. ההשלכות של עובד המוגן מפני פיטורין, דומות לנזקיו של מונופול מנקודת מבטו של הצרכן: הנזק העיקרי בקיומו של מונופול הוא העובדה שאותו מונופול עלול להוריד את רמת השרות בעוד שלצרכן אין אלטרנטיבה אחרת והוא נאלץ להשתמש בשרותיו של אותו מונופול. במקרה שלנו, הרי שלעובד המוגן מפני פיטורין אין מוטיבציה מיוחדת להשקיע את כל מרצו בעבודה, שכן גם אם לא יתאמץ - למעסיקו אין כל סנקציה אותה הוא יכול להפעיל כלפיו. תופעה זו יוצרת חוסר יעילות, ואבטלה סמויה. במקרה של עובדים במגזר הציבורי, הדבר יוצר בזבוז רב של כספי ציבור. בדומה לכך, מעסיקים במגזר הפרטי, אשר אינם יכולים לפטר עובדים מבלי לקבל את אישורו של הועד, אינם מסוגלים להוציא מהמערכת עובדים גרועים, להתייעל, ולהוזיל את המחיר לצרכן.

אספקט נוסף של החשש מפיטורין נובע מדאגתם של אותם עובדים שלא יהיה באפשרותם למצוא עבודה חלופית. למרות שטענה זו תקפה בנוגע לעובדים מסויימים, הרי שנכונותה אינה נובעת מהעסקתם של אותם עובדים באמצעות קבלני כוח אדם, אלא מטיב כישוריהם. עובדים קבלן רבים, המועסקים בשוק ההיטק, יחששו במידה מועטה יותר מפני פיטורין, שכן כישוריהם יאפשרו להם למצוא עבודה חלופית. מכאן, שהחשש של עובדים אלה מפני פיטורין, אינו נובע מאופן העסקתם, אלא מהעובדה שמדובר בעובדים בעלי מגוון מצומצם של כישורים. הרי גם מנקה, המועסקת באופן ישיר ולא באמצעות קבלן כוח אדם, חוששת מפני פיטורין והשלכותיהם באותה המידה בדיוק. כמובן שלחוקי ההעסקה יש אשמה רבה בקושי למצוא עבודה חלופית: ככל שישנם חוקי נרחבים יותר המתיימרים להגן על העובד, כך עולה חששו של המעסיק מפני העסקת עובדים חדשים, ולו לתקופת נסיון.

הרעיון שבו ניתן, באמצעות חוקים ותקנות, לשפר את מצבו של "העובד הפשוט" בהתעלם משווי המשקל בשוק הוא רעיון מגוחך. אם אכן היה זה המצב, אזי מדוע שלא נמשיך ונקבע עוד חוקים בסגנון דומה:

- נעלה את שכר המינימום ל40 ש"ח.

- נקבע שניתן לפטר עובד רק בהתראה מראש של 3 חודשים

- נקבע שההפרשה לקרן הפנסיה מצד המעסיק תהיה בגובה כפול מהנהוג היום

- נקבע שכל עובד יקבל קביעות במקום העבודה לאחר חצי שנת עבודה

וכדומה.

ניתן לראות בקלות שכל חוקי המגן הללו אינם עוזרים לעובדים, ויותר מכל - פוגעים בצורה המהותית ביותר באותם עובדים "חלשים", אשר למענם חוקקו חוקים אלה. הנסיון להטיל מגבלות או לכפות שכר העולה על השכר ה"הוגן" בשוק יוביל לנסיונות לעקוף את המגבלות הללו מחד, וחוסר נכונות להעסיק עובדים מאידך - פעולה אשר מגדילה את היקף האבטלה בשוק.

בפועל, אי אפשר להגדיל, באורח פלא, את השכר של כל העובדים במשק - בין אם באמצעות העלאה ישירה של גובה שכר המינימום, ובין אם באמצעות קביעת מגבלות האמורות להיטיב עם העובדים ולהגביל את המעסיקים. עובדים, אשר מרוויחים את שכר המינימום במשק, הם עובדים שתפוקתם ותרומתם אינה מצדיקה תשלום של שכר גבוה יותר. ככל שינסה המחוקק או ההסתדרות לכפות על מעסיקים תנאים דרקוניים בנוגע למועסקים שלהם, כך הם ינסו לעקוף תקנות אלה, ובאם ייכשלו הם פשוט לא יעסיקו את העובדים הללו. זה נכון במקרה בו יוחלט להכפיל את שכר המינימום, וזה נכון גם כאן.

ההסתדרות, אשר הצמיחה, באמצעות ועדי העובדים שלה, עובדים עם קביעות בלתי מוגבלת, מנעה ממעסיקים לפטר עובדים חסרי תועלת, והקשתה עליהם לבצע שינויים חיוניים במצבת כוח האדם, היא שהצמיחה את ענף עובדי הקבלן, ומחאתה כנגד התופעה היא בגדר "הרצחת וגם ירשת". באותה מידה, היא יכלה לדרוש מהמדינה להכפיל את שכר המינימום, ואח"כ לשבות על כך שהמדינה והמעסיקים תאבי הבצע, נאלצו לפטר עובדים רבים בעקבות השינוי. בהסתדרות מנסים להלל את זכות השביתה בתואנה שמדובר בזכות יסוד מוסרית - כמו חופש הדיבור, חופש העיסוק, הזכות לקנין, והשוויון בפני החוק. המצב בפועל הוא שהזכות לשבות היא אמצעי סחיטה של ארגוני העובדים כלפי ממשלת ישראל ומשלם המסים. אם אכן היה הדבר נכון, סביר להניח שהיינו רואים שביתות נפוצות גם בשוק הפרטי, אך הדבר נדיר מאוד. הסיבה היא שבשוק הפרטי, מעביד המתמודד עם עובדים שובתים יכול להחליפם, ובנוסף עובדים השובתים לעתים תכופות פוגעים בהצלחת העסק, מובילים לקריסתו, ומשאירים עצמם מובטלים. לכן, עובדים בשוק הפרטי אינם יכולים לדרוש מהמעסיק דרישות בלתי סבירות, אפילו אם הם מאוגדים, שכן היענות לדרישות אלה יביאו לקריסת העסק וחשש זה מאזן את דרישותיהם. מצד שני, ועדי העובדים בשוק הממשלתי, יכולים להרשות לעצמם לסחוט את משלם המסים לאור העובדה שלמונופולים הממשלתיים אין תחליף, ו"לא ניתן לאפשר להם לקרוס". בנוסף, בשונה מבעל עסק פרטי, אשר מוציא את הכסף מכיסו, הממשלה, בכניעתה לדרישות הועד, מוציאה את הכסף מכיסו של משלם המסים. דבר זה מתמרץ את הממשלה להיענות לדרישות אלה, גם אם הן מוגזמות, מתוך רצון לשמור על שקט תעשייתי.

שוק עובדי הקבלן מכיל, לעתים, קבלנים הפוגעים בעובדיהם בכך שאינם משלמים להם זכויותיהם בהתאם לחוק, או בהתאם לחוזה ההעסקה שלהם. זוהי תופעה מגונה, אשר הטיפול בה חייב להתבצע באמצעות אכיפה מוגברת ועונשים חמורים - הן באמצעות קנסות כספיים והן באמצעות מאסר.

מצד שני, בכדי לעודד מעסיקים להעסיק עובדים בשכר גבוה יותר, יש לאפשר לאותם מעסיקים גמישות תעסוקתית. התערבות ממשלתית, ונסיון לשפר את מצבם של העובדים באמצעות חקיקה המנוגדת לדרישות השוק, תביא, ברוב המקרים, לנזק רב יותר בהשוואה למצב המקורי אותו הייתה כוונה לתקן. הכסף המגיע לכיסם של קבלני כוח האדם הוא כסף "מבוזבז", שאינו אלא עמלת תיווך. אלמלא המגבלות על המעסיקים, סכום זה יכול היה להגיע לכיסו של העובד באמצעות שכר גבוה יותר, שכן השאלה להיכן מועבר הכסף אינה מעניינת את המעסיק. בנוסף, גם בלא העלאת השכר, היה מגיע ההפרש לכיסו של המעסיק, מפחית את העלויות התפעוליות ובמצב של תחרות היה מאלץ אותו להוזיל את שירותיו ובכך להיטיב עם כלל האוכלוסיה. כדי לשפר את מצבם הכלכלי של העובדים, יש לאפשר להם חופש תעסוקתי וחוזי מול המעסיקים, ולשפר את רווחתם באמצעות הורדת נטל המס הישיר והעקיף החל על הכנסותם המוגבלת. רוצים להגביל בחוק את תופעת עובדי הקבלן? תתכוננו לעובדים שהתעסוקה היחידה שלהם היא להמתין בתור ללשכת האבטלה.

שוק חשמלי

2011-10-25T10:26:00.001+02:00

יותר מ60 מיליארד ש"ח. זהו היקף חובותיה של חברת החשמל. 60 מיליארד. כמעט 20% מתקציב המדינה. כ30 אלף ש"ח לכל משק בית. יותר מ7500 ש"ח לכל אזרח. כיוון שמדובר בחברה ממשלתית וספקית החשמל הבלעדית במדינה, ברור שהמדינה תיאלץ לפרוע את החובות הללו. האם יימצא הפוליטיקאי שיאפשר לחברת החשמל לפשוט את הרגל ולהשאיר את המדינה בלי חשמל? ודאי שלא. ברור, שמדינת ישראל לא יכולה לייצר כסף יש מאין. לפיכך, בכדי לממן את תשלומי החובות הללו תיאלץ מדינת ישראל להטיל מסים נוספים, או להימנע מהורדת מסים אשר הייתה מתאפשרת אלמלא הצטבר החוב המדובר.

אז היום, החליטה מליאת רשות החשמל להעלות את מחירי החשמל ב4.7%. צעד מתבקש לאור העובדה שחברת החשמל כורעת תחת התחייבויותיה ואינה מסוגלת להקטין את חובותיה במבנה התעריפים הנוכחי. עם זאת, כמובן שצעד זה עורר ביקורת ביקורת ציבורית על ה"שוד" וה"גזל" של חברת החשמל. המחאה על העלאת המחיר היא כמובן מטופשת מאין כמותה ונטפלת לסימפטום ולא לבעיה: במקום למחות על הניהול המופקר של חברת החשמל שהוביל אותה לחובות של 60 מיליארד ש"ח, מוחים על הסימפטומים הנובעים מהחוב העצום הנ"ל.

המחאה כנגד העלאת המחיר לא דילגה על אף אחד:

איציק שמולי, יו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית, הגיב: "ראש הממשלה אומר שהוא מוריד מחירים, אבל המחירים כל הזמן עולים. מעשים לחוד וסיפורי מעשיות לחוד. ראש הממשלה אומר משהו אחד ובפועל עושה משהו אחר. אי אפשר לעבוד על הציבור לאורך זמן. אנחנו מחפשים עכשיו פתרונות לפעולות ההזויות האלה". פעולות הזויות? כיצד ישתנה המצב אם מחירי החשמל יירדו? החוב של חברת החשמל יתפח עוד יותר, מדינת ישראל תצטרך לכסות חוב גבוה יותר, וכדי לכסות חוב גבוה יותר, היא תיאלץ להטיל מסים גבוהים יותר על הציבור. הורדת מחיר החשמל היא, בסך הכל, פעולה פיקטיבית המסתירה את התשלום בעבור החשמל בתוך שלל המסים שמטילה המדינה על האזרח. התוספת לדבריו עוד יותר משעשעת: "על חברת החשמל לדעת לאזן בין הרצון להרוויח לבין טובת הציבור" – על אילו רווחים הוא מדבר? לחברת החשמל חובות של 60 מיליארד ש"ח!

על אילו פתרונות חושב שמולי? אולי, במסגרת שעון הקיץ, נבצע הזזה של השעון אחורה ולא קדימה. כך, החשיכה תגיע שעתיים מוקדם יותר. הדבר יעלה את צריכת החשמל, יגדיל את הכנסות חברת החשמל ויאפשר לבטל את העלאת התעריפים. אני בטוח שהפתרון ההזוי הזה יכול להרגיע את זעמו של הדובר.

רגב קונטס, מ"מובילי המחאה החברתית", הוסיף: "בקיץ עשו לנו טובה ובמקום התייקרות של 20%, הממשלה ייקרה רק ב-10%. אנחנו היינו ילדים טובים וחסכנו בחשמל והנה אנחנו מקבלים פרס - התייקרות נוספת",. גם לדבריו, הממשלה דחתה חלק מן ההעלאה במשך כמה חודשים בכדי להקל עליו, ועדיין הוא בוחר להתלונן.למעשה, מדובר בהודאה של מר קונטס באחריותו להעלאת המחירים. הרי הצהרתו בדבר הצריכה המוקטנת הורידה את הכנסות חברת החשמל ומאלצת אותה לבצע העלאת מחירים היום. אם רק היה מספיק אחראי לבזבז ולצרוך חשמל לריק, ניתן היה להימנע מהגזירה הזו.

סתיו שפיר, עוד אחת מ"מנהיגות המחאה", הוסיפה שהמחאה כנגד העלאת המחירים הינה "תזכורת אחרונה שתושבי ישראל אינם סמרטוטים של עשירי המדינה" וש"החשמל הוא רק חלק מסיטואציה יותר רחבה של העלאת מחירים". סמרטוטים של עשירי המדינה? כנראה שהגברת שפיר קצת התבלבלה בין חברת החשמל הממשלתית לבין חברת חשמל פרטית כלשהי אשר נמצאת בבעלות של "עשירי המדינה" ועושקת, לכאורה, את הציבור. כצעד מנע, אני מציע לנקוט בחרם צרכנים כנגד חברות החשמל בבעלות "עשירי המדינה", ולהתנתק מיד מחברתו החשמל של תשובה, דנקנר, לבייב ושאר טייקוני החשמל הנצלנים.

רן מלמד, סמנכ"ל עמותת "ידיד", הצטרף אף הוא לביקורת וקרא לכנסת להחזיר לאלתר את פיקוח המחירים. "זהו פשוט שוד לאור היום. אם רוצים להעלות את התעריף, שייעלו אותו לצבא ולתעשייה ולא לגלגל את זה על הצרכנים הקטנים. הנפגעים הגדולים ביותר מההתייקרות הזו יהיו אוכלוסיות מוחלשות והמעמד הבינוני שמצבו הולך ומדרדר". אין ספק שתגובה זו היא אוסף של הצעות המופרכות ביותר. איך העלאת התעריפים על הצבא תעזור? מדובר, כנראה, בתגלית היסטורית מן המדרגה הראשונה מפי גאון פיננסי. משכך, אני מציע שנבטל מיידית את כל המסים העקיפים ונטילם על צבא ההגנה לישראל. מס בלו על דלק? רק לרכבים צבאיים. מע"מ על מוצרי חלב? נטילו רק על מערך הלוגיסטיקה. ארנונה? זו כבר היסטוריה. מעתה, רק בסיסי צה"ל ישלמו ארנונה. אם זה לא יספיק – ניתן להרחיב את מקורות המס ולהטילו על משטרת ישראל, השב"כ, המוסד, הטלת מס ליסינג על טנקים ומכסים על ייבוא פגזים. תנו לצה"ל ~~לנצח~~ לשלם.

לא קשה להבין את האבסורד שברעיון הטלת המס על הצבא. הרי הדבר יגדיל את חשבון ההוצאות של הצבא, יגדיל את תקציב הביטחון, ויאלץ את המדינה להגדיל את נטל המס כדי לממן את ההוצאה הנוספת. הרי תקציב הצבא, ממומן כולו באמצעות משלם המסים. כיצד הטלת מס על גוף הממומן באמצעות מסים תקל על נטל ההוצאות? כולנו מצפים בקוצר רוח לפירוט המשנה הכלכלית העומדת בבסיס הרעיונות הללו.

רונה מורן מתנועת "התחברות-תראבוט" הוסיפה: "משפחות חד הוריות והמתגוררים בדיור הציבורי לא צריכים לעבור את החורף הקרוב ללא חימום בגלל שממשלת ישראל הפקירה אותם לחסדי השוק. מחירי החשמל צריכים להיות מסובסדים ותחת פיקוח".. הפקירה לחסדי השוק? האם הגברת מורן חיה במדינה אחרת בה יש שוק חופשי של אספקת חשמל? על איזו שוק בדיוק מדובר כאן? מונופול החשמל הממשלתי? האם גם כאן ישנם טייקונים עליהם ניתן להטיל את האשמה?

גם הרעיון של פיקוח מחירים מנותק לחלוטין מהמציאות, שכן מחיר החשמל כבר היום נקבעים באמצעות "הרשות לשירותים ציבוריים – חשמל", שהיא רשות ממשלתית המפקחת על מחירי החשמל.עם זאת, ייתכן ופיספסתי את כוונתה של הגברת מורן. האם היא התכוונה לפנות לאו"ם ולדרוש ממנו להטיל פיקוח על מחירי הנפט המשמשים להפקת חשמל? אני בטוח שמטרה נעלה זו תזכה להבנה ושיתוף פעולה מצד הקטארים, ולכן עלינו לארגן משלחת בראשות הגברת מורן, אשר תפעל ברחבי מדינות האיסלאם ותסביר שם כיצד סבסוד מחירי הנפט יעזרו לישראל להשיג "צדק חברתי".

אז מה באמת מקור הבעיה? ההתנהלות המופקרת והשערורייתית של חברת החשמל, אשר הביאה אותה לבור של 60 מיליארד ש"ח ותיאלץ את משלם המסים לממן את חילוצה והצלתה. המחאה כנגד העלאת התעריפים היא חסרת כל הגיון. היכן הקולות הקוראים לחסל את המונופול הממשלתי הלא יעיל? היכן הקולות לשים סוף למסע הבזבוז הממומן באמצעות כספי הציבור? מדוע נמנעים מנהיגי המחאה מלצאת בקריאה כנגד המונופולים הממשלתיים? היכן הקריאות הפתוח לייבוא את שוק מוצרי החלב על מנת להוריד מחירים הכלל האוכלוסיה.

האם ביטול העלאת התעריפים תעזור למצבו של מעמד הביניים? ודאי שלא. ביטול ההעלאה תגדיל את נטל החוב של חברת החשמל, תגדיל את היקף החילוץ בתקציב המדינה, ותיאלץ על המדינה להגדיל את נטל המס על אותו מעמד הביניים.

בשוק החשמל אין שמץ של קפיטליזם, שוק חופשי או תחרות. הוא דוגמא ברורה לכישלונותיו של הניהול הממשלתי והשיטה הסוציאליסטית. למרות זאת, העובדה שהאשמה על כישלונה של השיטה מופנה לעבר השוק החופשי מהווה הוכחה ניצחת שבבסיס המחאה עומדת תפיסה אידאולוגית מעוותת, שבה כל רעה חולה מיוחסת לשוק חופשי, ולעזאזל עם העובדות.

סיכון ובינוי

2011-10-06T08:21:00.001+02:00

בשעה טובה, ולאחר 50 ימים של דיונים, פרסמה ועדת טרכטנברג את מסקנותיה. ראשית כל, יש לציין לטובה את המאמץ והעבודה הרצינית של חברי הועדה, ואת נכונותה לעמוד בצורה איתנה כנגד דרישות פופוליסטיות כאלה ואחרות, אשר נשמעו פעמים רבות בתקשורת. מטרת כתבה זו הינה לבחון את המסקנות וההמלצות של הועדה ואף להציע פתרונות נוספים אשר לא נכללו בדוחותיה.

מרכיב הדיור הינו אחד המרכיבים המשמעותיים בתחום יוקר המחיה. ראשית, דיור הינו מוצר בסיס אותו צורכים כלל אזרחי המדינה. שנית, מדובר במוצר המהווה הוצאה כספית משמעותית, ונכון להיום משקלו מעל 20% בחישוב הוצאות משקי הבית. משכך, ניתן לראות כיצד הזינוק במחירי הדיור, בין אם מדובר במחירי השכירות או מכירי הרכישה, גרם לעליה ביוקר המחיה ובגובה ההוצאות של משקי בית רבים. על פי דו"ח הועדה, משנת 2007, ובמשך 4 השנים האחרונות, עלו מחירי הדירות בכ30% ריאלית (בניכוי הפרשי מדד), לצד מחירי השכירות, אשר עלו בכ20% ריאלית. כמובן שעליה כה חדה פגעה הן ביכולתם של האזרחים לרכוש דירה, והן ביכולתם להתמודד עם מחירי השכירות המאמירים.

עליית מחירי הדיור, כפי שגם נטען בדו"ח הועדה, נובעים מזינוק בביקוש לדירות, לצד מחסור בהיצע מתאים היכול לווסת את הביקוש המדובר. כיוון שנושא הביקוש לדירות נמצא מחוץ לתחום טיפולה ואחריותה של הועדה, מירב המלצותיה ודבריה עסקו בנושא הגדלת היצע הדירות בשוק.

הסיבות לעלייה בביקושים נובעת, במידה רבה, מהשלכות המשבר הכלכלי. בתקופת טרום המשבר, אנשים רבים השקיעו את הונם וחסכונותיהם בבורסה (באמצעות רכישת מניות) ובשוק אגרות החוב (שהן למעשה מתן הלוואה למדינת ישראל או חברה כלשהי בתמורה לתשואה מסויימת). בעת המשבר, מדדי המניות קרסו, התשואה על אגרות החוב ירדה, וכך אפשרויות אלה הפכו פחות ופחות אטרקטיביות. התוצאה היא שמשקיעים רבים חיפשו אלטרנטיבה להשקעה, ועקב זאת כסף רב עבר משוק ההון לתחום הדיור, ובעקבות כך עלה הביקוש לדירות.

סיבה נוספת לעליית הביקושים נובעת מהריבית הנמוכה במשק. דבר זה השפיע בכמה דרכים על הגדלת הביקוש:

- רוכשי דירות להשקעה, יכלו ללוות מהבנקים כסף "זול", על מנת לרכוש דירות. התשואה מהשכרת דירה הייתה גבוהה מהריבית על ההלוואה, ודבר זה הפך את הרכישה למשתלמת. בנוסף, יש לזכור שהלוואות לצורך רכישת דירה (משכנתאות) הינן ההלוואות הזולות ביותר שניתן למצוא בשוק, כך שאותו משקיע לא יכל להינות מאותו כסף זול אם היה בוחר, לדוגמא, ללוות כסף מהבנק על מנת להשקיעו בבורסה.

- רוכשי דירות למגורים זכו בהזדמנות ללוות כסף בזול, כך שכדאיות רכישת הדירה הפכה לאטרקטיבית יותר לעומת אופציית השכירות.

- רוכשים פוטנציאליים, אשר התלבטו בדבר יכולתם להתמודד עם תשלומי המשכנתא, קיבלו מצג שווא של החזר ראשוני נמוך, הנגזר מהריבית הנמוכה, זמנית, במשק.

מניתוח הגורמים הללו, אשר יצרו את עליית הביקושים לנדל"ן, אפשר להבין את הסיבה להתמקדותה של הועדה בתחום ההיצע בלבד, שכן שם נמצא המנדט אשר ניתן לה בעת הקמתה. אין זה אומר שלא ניתן לנקוט צעדים נוספים בכדי להקטין את הביקוש לדירות, אלא שתחום עיסוקה של ועדה זו אינו נוגע בנושאים אלה.

ראשית, לפני שמנסים לפתור את בעיית היצע הדירות, כדאי לבחון מה הסיבה הנוכחית למחסור. במצב של שוק חופשי, מקרים של עליית ביקוש אינם, בהכרח, גורמים לעליה תלולה במחירים לאורך זמן. לרוב, הגדלת הביקוש אמנם מעלה בתחילה את המחירים, אך ככל שהדבר קורה, עולה הכדאיות הכלכלית של יזמים להיכנס לתחום. כניסה זו, גורמת לגידול ההיצע – בין אם באמצעות הגדלת כושר הייצור של מוצרים, או כניסה של גורמים חדשים לתחום ותהליך זה מווסת את עליית המחירים הראשונית. רבים בוודאי שמים לב לכמות מוכרי הפרחים בצדי הדרכים בערב ראש השנה או יום האם. בדומה, מספר מוכרי הארטיקים בחופי הים בקיץ גבוה לאין ערוך מאשר מספרם בחורף. דוגמאות אלה מראות לנו כיצד ה"שוק" יכול לווסת את עודף הביקוש על ידי הגדלת היצע טבעית. בדומה, ניתן היה לצפות שבמצב של שוק חופשי, הגדלת הביקוש לדירות תביא לבניה מוגברת מצד הקבלנים, על מנת לעמוד בביקוש זה. כדאי, אם כך, לבדוק מדוע הדבר אינו קורה, או שמתבצע בקצב שאינו מספק.

בבחינתם את הסיבה למחסור, הציגו חברי הועדה חסמים בירוקרטיים רבים. להלן ציטוט מתוך דו"ח הועדה:

- הליכי התכנון הממושכים

- שחיקת המלאי התכנוני בעיקר באזורי הביקוש עד כדי היווצרות מחסור חמור במלאי התכנוני הזמין כיום

- חסמים בתחום שיווק הקרקעות על ידי המינהל והימשכות ההליכים ממועד התכנון למועדהשיווק

- ריבוי חסמים בשלב פיתוח הקרקע, לרוב על רקע חילוקי דעות בין גורמים ממשלתיים ברובד
המקומי והארצי

- חסמים תכנוניים, כלכלים וקנייניים המעכבים הליכי התחדשות עירונית;

- הריכוזיות הגבוהה בשוק מחזיקי הקרקע המתוכננת;

- התארכות מסוימת במשך זמן הבנייה.

המשותף לכל אלה הוא היותם תוצאה של רגולציה ובירוקרטיה ממשלתית מחד, והמונופול של מדינת ישראל בתחום הקרקע מאידך.

בנוסף, סיבות נוספות המוצעות על ידי חברי הועדה הינן:

- שינוי תמהיל הדירות: ירידה בכמות הדירות הקטנות ועליה משמעותית בגודל הדירה הממוצע. לדברי חברי הועדה, הדבר נובע ממדיניות מוניציפלית הרוצה למשוך אוכלוסיות מבוססות, ותקני בניה מתקדמים כגון הגדלת שטחים משותפים, הצמדת חניות, ועוד.

- דירות רבות עומדות ריקות לאורך שנים, ומקטינות את היצע הדירות להשכרה.

- בעיית אשראי בנקאי לליווי פרוייקטים לבניה פגע ביכולתם של קבלנים ויזמים להיכנס לתחום ולהגדיל את היצע הדירות בשוק.

כאמור, נראה שניתן להסכים עם חברי הועדה: המעורבות הממשלתית, הרגולציות והבירוקרטיות הן שגרמו לעליית מחירי הדיור. השאלה המעניינת היא – האם כדאי שנפקיד בידי המדינה את האחריות לתקן את הנזקים הקודמים שהיא יצרה, או שנעדיף לתת לשוק הפרטי לתקן את העוולות הללו?

בצוותו של טרכטנברג, אין ספק בנוגע לדרך הפיתרון:

"אלו אתגרים שכוחות השוק כשלעצמם אינם נותנים להם מענה. במקומות רבים 'כללי השוק' הרגילים הנשענים על דינמיקות של היצע וביקוש פועלים בכיוונים הפוכים מהמדיניות הרצויה של הממשלה. במקומות אחרים, בהיעדר התערבות, יפעל האינטרס הכלכלי, הנשען על מקסימם רווח , לסטייה מכללי המשחק שהכתיבה הרגולציה הממשלתית. אלו הם פני הדברים כאשר הלחצים הכלכליים, האינטרסים הסקטוריאליים והעדפות הפרטים מושכים לכיוונים שונים ומביאים לביזור ועיכוב תהליכי הפיתוח, לסטגנציה בהליכי חידוש עירוני, להטיה לדירות יוקרה ודירות גדולות לניצול לא מיטבי של משאב הקרקע, ולעיכוב בפיתוח ובשימוש בקרקע למגורים משיקולים כלכליים צרים".

המסקנה תמוהה עוד יותר לאור העובדה שלדברי חברי הועדה, הכשלים והסיבות להיווצרות המצב כיום נובעות מרגולציה, בירוקרטיה, ומונופול ממשלתי בתחום הקרקעות. האם מכאן ניתן להסיק שהפתרון לרגולציה כושלת הוא עוד ועוד רגולציה? האם לא כדאי דווקא לתת הזדמנות לשוק החופשי לפעול? היכן 'כללי השוק' כשלו? בספסרות הכושלת של המדינה בקרקעות? במדורי הגיהנום שנאלצים לעבור היזמים עד לסיום תהליך הבניה?

חברי הועדה מודעים טוב מאוד לכישלונות העבר: "למרות שליטתה המשמעותית של המדינה במשאב הקרקע הן בהיבט התכנוני והן בהיבט השיווק והייזום של פרויקטים על הקרקע - בכל עת שנוצר לחץ אקסוגני על מחירי הדיור בישראל, לא הצליחה המערכת לייצר מלאי תכנוני לשיווק על מנת למנוע מלחצים אלו להביא להעלאת מחירי הדיור.". אבל הפעם, כך אומרים לנו, זה יצליח. נראה כי קיים מכנה משותף לכל אותן ועדות ממשלתיות לדורותיהן: כולן מגיעות למסקנה שהפיקוח הממשלתי הכושל גרם לעיוותים אשר בגינם ועדות אלה הוקמו. עם זאת, המלצותיהן לעולם יפקידו בידי הגורם לכישלון את האחריות לפתרון הבעיה.

עיקרי המלצות הועדה, הינם כדלקמן:

קידום ופיתוח מערכות הסעת המונים - אין ספק שתחבורה ציבורית יעילה הינה כלי חשוב לאיזון הביקוש לדירות. אחד הקריטריונים החשובים בבחירת מקום מגורים, הוא הקירבה למקומות תעסוקה. משכך, אנשים רבים העובדים באזור המרכז נמנעים מלגור באזור הדרום או הצפון לאור העובדה שמעבר זה יגרור בזבוז זמן רב על הנסיעה לעבודה ובחזרה, ויהווה פגיעה באיכות חייהם. בנוסף, היעדר תחבורה ציבורית ועומסי התנועה הכבדים מונעים מרבים להעתיק את מגוריהם לערי הלוויין של אזור המרכז, לאור הבעייתיות הכרוכה בהגעה לעבודה.

קידום מואץ של פרוייקטים להתחדשות עירונית- היעדר קרקע פנויה באזורי הביקוש יוצרת מחסור בהיצע ומעלה את המחירים. אחד הפתרונות למחסור בקרקע הינו תוכניות "פינוי בינוי", אשר מאפשרות בניה של בניינים רבי קומות במקום בניינים ישנים, בכדי להגדיל את היצע הדירות באזור. בסעיף זה, הועדה נוגעת בעיקר בנושא האצה וקידום הפרוייקטים הנ"ל ובפרט:

- אישור תוכניות פינוי בינוי בסמכות מקומית בלבד ובלא צורך באישור ועדה מחוזית

- ליווי ממשלתי לפרוייקטים אלה

- השתתפות הממשלה בעלויות פיתוח

- קביעת רשימה של קבוצת 'שמאי פינוי בינוי' שתפקידם יהיה להכריע בשאלת הכדאיות הכלכלית של הפרוייקט

עידוד השיווק באמצעות הורדת מחיר המינימום במכרזי מנהל מקרקעי ישראל – כיום, נקבע מחיר מינימום לזכיה במכרז בגובה 50% ממחיר השומה (הערכת מחיר השוק של הקרקע). לדברי הועדה, כדאי להוריד את הסף התחתון לרמה של 35%, כדי "למנוע עיכוב בזרימת קרקעות לשוק הנדל"ן". מצד אחד, ההצעה נשמעת חיובית לאור נטייתה להגביר את היצע הקרקעות. מצד שני, אסור לשכוח את החשדות, כתבי האישום ואף ההרשעות של עובדי הציבור בעבירות של שוחד, מתן הטבות ללא אישור ודומיהן. נראה, שהורדת מחיר הרצפה של המכרז רק תכשיר את הקרקע לעיסקאות מסוג זה, בהן גורמים המקורבים לשלטון יזכו לרכוש קרקעות במחיר מוזל, ולו על מנת לספסר בהן ולמכור אותן מאוחר יותר למרבה במחיר ולגרוף רווח נאה.

צמצום הריכוזיות במקרקעין והגברת התחרות בשוק הבניה – בסעיף זה המלצות הועדה הינן "להבטיח פיזור של האחזקות בקרב מספר רב של גופים ולמניעת יצירת מונופולים אזוריים במשאבי הקרקע". על פניו, גם זו הצעה לרגולציה נוספת שתגביר את התחרותיות בתחום. עם זאת, קשה לראות כיצד חברה בודדת הזוכה במכרז ספציפי לרכישת קרקע באזור מסוים מהווה מונופול, שכן טרם הגענו למצב בו גורם יחיד מחזיק בכל זכויות הבניה בגוש דן, לדוגמא.

לאור הנתונים, ניתן לראות כי עליית מחירי הדירות הייתה דומה בכל רחבי הארץ. משכך, שיוך עליה זו למונופול של חברות פרטיות על קרקע באזורים ספציפיים אינה עומדת במבחן המציאות.

הקלה בפיצול דירות – הצעה מבורכת, אשר מטרתה לקצר את ההליך של פיצול חוקי של דירה למספר יחידות דיור. ראשית, הדבר אמור להגדיל את היצע הדירות ובפרט את כמות הדירות הקטנות. שנית, הדבר יעזור לצמצם את התופעה הרווחת והפורחת של פיצולים בלתי חוקיים. בנוסף, פיצולים חוקיים יכולים להתבצע בצורה מבוקרת, תוך פיקוח והתאמת התשתיות העירוניות לעליה הצפויה במספר התושבים באזור.

קידום חקיקה לדיור בר השגה – למעשה ההצעה מדברת על תוכנית שבה המדינה תשווק קרקעות בהן יוגבל היזם להשכרת הדירות למשך תקופה ארוכה (20 שנה), אשר רק בסיומה יוכל למכור דירות אלה. אין ספק שהגדלת היצע הדירות להשכרה הוא מהלך מבורך, וקידום פרוייקטים של השכרה לטווח ארוך יכולים לסייע לשוכרים אשר מחפשים פתרון דיור יציב וקבוע כשל דירה בבעלותם, אך אין ברשותם את ההון והיכולת הכספית לרכוש דירה. עם זאת, נראה שהגדלת היצע הדירות באופן כללי, הינה פתרון מספק גם כך, שכן הגדלת היצע הדירות תאפשר לשוכרים רבים לרכוש דירה, ובכך למתן את הביקוש לדירות להשכרה.

לדברי הועדה, " עד היום נמנעו הגופים המוסדיים להיכנס לפעילות זו (ההשכרה לטווח ארוך) בישראל, על אף העובדה כי חלק גדול מהגופים האמורים, משקיעים בדיור להשכרה למגורים בחוץ לארץ ונהנים מתשואות נאות.". ממסקנה זו, נראה שכדאי לבחון בצורה מעמיקה את הסיבות אשר מנעו מאותן חברות להיכנס לתחום זה בארץ לצד נכונותן לעסוק בתחום בחו"ל. כיוון שנכון להיום, נראה שהתחום אינו רווחי עבור חברות אלה, הנסיון ליצור שוק מאולץ לא ישנה עובדה זו. משכך, כניסת החברות הללו לתחום תציב אותן בעמדת חיסרון לעומת השוק הפרטי, ואף תכריח את המדינה לאזן את חוסר הכדאיות עבור חברות אלה באמצעות תמריצים שיצאו מכספי משלם המסים. לדוגמא, אם הסיבה לאי נכונותן של חברות אלה להיכנס לתחום הבניה להשכרה נובע ממיסוי גבוה על הכנסה זו בהשוואה למיסוי המוטל על השוק הפרטי, הרי שעל מנת לאפשר לחברות אלה להתחרות כשווים מול שווים, תיאלץ המדינה להפחית את המס המדובר או, לחילופין, להעלות את המס על השוק הפרטי, ובעקיפין לגלגל את עלות המס על השוכרים.

בשונה מההצעות שתוארו לעיל, אשר עלולות אמנם לא להצליח, אך ודאי כוונתן טובה וראויה, בחרה הועדה להוסיף גם כמה הצעות חצופות, מנוולות ומקוממות:

עידוד בניה על קרקעות מתוכננות – הועדה מציעה להטיל קנסות על חברות או יחידים, אשר עוסקים בבניה ומחזיקים במלאי קרקעות בעל "פוטנציאל בניה לא ממומש". כמובן שלא מדובר בקנסות אלא ב"היטלים". הדבר נשמע הרבה יותר תמים. מה ממליצים חברי הועדה לעשות כאן? לעמוד בפני אלה, אשר קנו מהמדינה קרקע במחיר גבוה, ולהודיע להם שזכותם להחזיק בקרקע נלקחה מהם באופן חלקי. האם הודיעו להם לפני ביצוע העיסקה על חובתם לנצל את פוטנציאל הבניה? לא. האם אפשרו לאותם רוכשים לשקול מחדש את ההחלטה אם להיכנס לעיסקה לפני שגבו מהם את הכסף? ודאי שלא. המדרון שבו המדינה מבקשת לוקחת רכוש פרטי של אזרחיה ומחליטה "לשנות את חוקי המשחק" ולקחת מהם חלק מזכויותיהם הוא מדרון מאוד חלקלק.

טיפול בדירות ריקות – עוד שם עדין ויפה להחלטה דרקונית ובלתי מוסרית של חברי הועדה. על פי בדיקת הועדה, ישנן כ46 אלף דירות ריקות. אין ספק ש"איכלוס דירות אלה יכול להרחיב מאוד כבר בטווח המיידי את היצע הדיור". אז מה נעשה? נטיל על הדירות הריקות הללו ארנונה בגובה כפול מדירות "רגילות" המאוכלסות. נחזור למקורות: מהי ארנונה? ארנונה היא "מס מוניציפלי המוטל על תושבי ישוב מסוים למימון פעולתה של הרשות המקומית". כלומר, הארנונה מוטלת על מנת שהעירייה תוכל לממן את פעילותיה: פינוי זבל, טיטוא רחובות, טיפול בכבישים, תחזוקת רשת החשמל העירונית וכו', בדומה לועד בית עירוני. האם דירה ריקה צורכת יותר משאבים מוניציפליים? האם השירות שהיא מקבלת רחב יותר משירות של דירה מאוכלסת? ודאי שלא. לא רק שהיא לא צורכת יותר משאבים, היא אף צורכת משאבים פחותים, ולפיכך הרעיון של הטלת "קנס" זה הוא מעשה נבלה. פוגעים בזכויותיו של אדם, אשר עבד, שילם מסים, ורכש ממיטב כספו דירה, באמצעות הגבלת זכות השימוש שלו בה. תפיסה של הזכות לקנין? לוגיקה של "מס צודק ושוויוני"? תשכחו מזה

אם המטרה מקדשת את האמצעים, והזכות של אדם לעשות ברכושו כרצונו הינה משנית בהשוואה לאינטרס הקולקטיבי, תיוצר לגיטימציה לביצוע פעולות אגרסיביות נוספות, כגון:

- קביעת מספר חדרים מקסימלי למשפחה בהתאם לגודלה. ברגע שמשפחה תחרוג מהמכסה ה"נכונה", היא תיאלץ לשלם על החדרים העודפים ארנונה כפולה, או להשכירם. בדיוק כשם שהקצאת המים, והתשלום עבורם נגזרים מכמות הנפשות בבית.

- כתחליף למיסוי דירות ריקות, המדינה תקבע שכל דירה הנשארת ריקה לאורך זמן מוגדר מראש תולאם באופן מיידי ותימכר או תושכר.

אין ספק שגם הצעות אלו יביאו להגדלת היצע הדירות, אך במחיר כבד מאוד.

תמרוץ שיקום דירות שאינן ראויות לשימוש – עוד דוגמא בהמשך הסעיף הקודם. הפעם לא רק מענישים את בעלי הדירות הריקות, אלא מכריחים בעלים של נכס ש"אינו ראוי לשימוש" לשפצו ולהחזירו לשימוש. ואם לא יעשה זאת? יחוייב ארנונה כפולה, אף אם אין ברשותו את היכולת הכלכלית להחזיר את הנכס לכדי שימוש. גם כאן מדובר בפגיעה חמורה בזכויות הקנין של האזרחים.

קביעת קריטריונים לזכאות לדיור להשכרה במחיר מפוקח ורכישה 'במחיר למשתכן' – אחת מדרישות הבסיס של "מחאת האוהלים", והתרמית הגדולה של הועדה. איך לא חשבנו על זה קודם? " הממשלה החליטה על הקצאה של 5000 יח"ד לשכירות ארוכת טווח כשחלקן במחיר מופחת ממחיר השוק, ושל 5000 יחידות נוספות שיימכרו לציבור במתכונת של 'מחיר למשתכן' תוך מתן הנחה של עד 50% משיעור שומת הקרקע ומודל מכרזי שבו מתחרה הקבלן על המחיר הנמוך ביותר לרוכש הדירה. ". הפתרון היה מתחת לאף שלנו כל הזמן הזה. המדינה תשווק אלפי דירות להשכרה במחיר מוזל, ותמכור קרקעות בזול תוך אילוץ הקבלן למכור את הדירה במחירים נמוכים. פתרון נהדר שבו כולם נהנים והציבור מקבל דירות בזול. הרעיון עד כדי כך אטרקטיבי שכדאי לשאול מדוע שלא נרחיב את הפרוייקט ל10000 יחידות דיור, או אפילו 50 אלף.

כדי להבין עד כמה רעיון זה הוא איוולת במקרה הטוב, וגניבת הקופה הציבורית במקרה הרע, נחשוב רגע על תוכנית מעט יותר קיצונית: המדינה תבנה 5000 דירות, ותשכיר אותן בחינם. אם נתבונן בתוכנית זו, נבין שהיא למעשה תרמית – המדינה הרי תיאלץ להשקיע כסף בכדי לבנות את אותן יחידות דיור, והכסף ייצא מכיסו של משלם המסים. איך זה מתקשר לתוכנית המקורית? הועדה מציעה שמדינת ישראל תשווק קרקעות בחצי מחיר, כדי שהקבלן ימכור דירות מוזלות. כשהמדינה מוכרת קרקעות בחצי המחיר, אז ההכנסות שלה קטנות. כשההכנסות קטנות, התקציב נמצא בגירעון, והמדינה נאלצת להגדיל את הכנסותיה. כיצד עושים זאת? על ידי מיסוי. אז התוצאה מאוד פשוטה: 5000 'ברי מזל' יקבלו דירה בזיל הזול, בעוד שמשלם המסים ייאלץ לסבסד להם את הדירה. הרעיון המבריק שבו כל הציבור משלם קצת כדי שמיעוט יקבל הטבה משמעותית כבר קיים. למנגנון הזה קוראים "מפעל הפיס". אז המדינה רוצה להקים "מפעל הפיס" לנושאי דיור. כל הציבור ישלם תוספת מס בכל חודש, בכדי ש5000 הזוכים המאושרים יקבלו דירה בהנחה. שני ההבדלים היחידים בין התרגיל הזה להגרלות מפעל הפיס, הינם: (1) בהגרלה הזו מכריחים את כולנו להשתתף. (2) הסיכויים לזכיה כלל אינם שווים – הקבוצות ה"מקושרות" והנזקקות לכאורה מקבלות עדיפות לזכיה, בעוד שמעמד הביניים העובד קשה ומרוויח את לחמו, יוכרע תחת נטל מסים כבד עוד יותר.

ולאחר שסיימנו לסקר את ההצעות העיקריות של הועדה בתחום הדיור, הנה כמה מסקנות והצעות של ועדת "כשל שוק" לנושא הדיור:

שיפור נושא אכיפת החוק בתחום השכירות – עיקרון בסיסי בכלכלה גורס שהשקעה מגלמת את הסיכון שבה. כיום, בעלי דירות מתקשים מאוד להתמודד עם דייר סרבן, אשר לפתע מפסיק לשלם או מסרב לפנות את הנכס המושכר בתום החוזה. בעלי הדירה נאלצים להגיש, ראשית, תביעה לפינוי מושכר, שבה דנים אך ורק בשאלת הפינוי, ורק לאחר מכן להגיש תביעה שניה על הנזקים אשר נגרמו להם. הפרדת ההליכים נועדה בכדי להאיץ את נושא פינוי הדירה, אך גם ההליך המהיר של פינוי הנכס לוקח מספר חודשים, בעוד שהתביעה הכספית עלולה להימשך אף לאורך שנים. התוצאה של מצב זה היא שמשכיר נאלץ להעלות את מחיר דמי השכירות כדי לגלם את הסיכון שבדייר סורר. מצב זה גורם לכך שדווקא השוכרים שומרי החוק, נאלצים לשלם תוספת סיכון כחלק מדמי השכירות. אין ספק שתקנות אשר יהפכו את ההליך למהיר עוד יותר יורידו את אלמנט הסיכון שבהשכרת דירה ויוכלו להוזיל את מחיר הדירות להשכרה.

שיווק קרקעות לא סחירות – על מנת למנוע מיזמים לרכוש קרקעות, להחזיק בהן, לסחור בהן, ולהימנע מבניית דירות, ניתן להגביל את אפשרות המסחר בקרקעות – בין אם באמצעות סעיף חוזי או באמצעות הטלת 100% מס על רווחים מעיסקאות אלה. כיום ישנם מקרים רבים בהם חברות הזוכות במכרזים של מנהל מקרקעי ישראל, נמנעות מלנצל קרקעות אלה ולבנות עליהן. חברות אלו מעדיפות להחזיק בקרקע תוך כוונה למוכרה בעתיד ברווח. הוספת המגבלה האמורה על הקרקעות המשווקות תמנע את התופעה, אשר מקטינה את היצע הדירות הפוטנציאלי, בכך שתבריח ספקולנטים מסוג זה מהתחום. חשוב, כמובן, שמגבלה זו תחול אך ורק על קרקעות שישווקו לאחר כניסת התיקון, ולא באופן רטרואקטיבי, כך שכל יזם או חברה הרוכשים קרקע מהמדינה יהיו מודעים למגבלה בטרם הרכישה ולא תיפגענה זכויות הקנין שלהם.

שיווק קרקעות עם תאריכי יעד לבניה – בדומה לסעיף הקודם, המדינה תשווק קרקעות ליזמים וקבלנים אשר יתחייבו להשלים את תהליך הבניה לאורך תקופה מוגדרת מראש. מטרתה של מגבלה זו הינה למנוע מצב שבו קרקע שהופשרה לאחר סיבוכים בירוקרטיים רבים לא תנוצל באופן מיטבי לצורך הגדלת היצע הדירות. לאור המכסות המוגבלות של הקרקעות המופשרות נוצר מצב בו קבלן הנמנע מלממש את אפשרויות הבניה מיד לאחר מועד ההפרשה, גורם להחטאת המטרה שלשמה מלכתחילה הופשרה הקרקע. הגם במקרה זה, מגבלה זו חייבת להיות מוטלת אך ורק על קרקעות שטרם שווקו, ולא על אלה אשר כבר נמצאות בידיים פרטיות.

לסיכומו של דבר, ניתן לציין לטובה מספר היבטים בדו"ח והעדה, ראשית, האבחנה המדויקת בנוגע לסיבות אשר גרמו למחסור בהיצע הדירות, ובראשן הרגולציה, החסמים הבירוקרטיים, והמונופול הממשלתי בתחום הקרקעות. שנית, הועדה שעלתה מספר המלצות חיוניות כגון החשיבות שבתחבורה הציבורית ככלי לאיזון הביקושים, הפוטנציאל הגלום בפרוייקטי 'פינוי-בינוי', והצורך במסלול חוקי ומזורז לפיצול דירות.

עם זאת, יש לקטרג על מספר הצעות דורסניות אשר הועלו במסגרת הדו"ח, וביניהן הטלת קנסות בתחפושת של מס מוניציפלי על מחזיקי דירות ריקות, ובעלי דירות שאינן ראויות למגורים, תוך פגיעה בלגיטימציה של אדם לבצע ברכושו כרצונו. בנוסף, הועדה בחרה להציע את תוכנית 'מחיר למשתכן' שבה משלם המסים יממן מיעוט קטן של אזרחים, שיזכו להינות מדירות במחיר מוזל על חשבונם של המפגינים והמוחים.

לבסוף, יש לשבח את הועדה על הימנעותה מהיגררות להמלצות פופוליסטיות וחסרות היתכנות כלכלית, כגון פיקוח נרחב על שכר הדירה, שיווק קרקעות בכמות נרחבת ובמחיר זעום על חשבון משלם המסים, והקמת פרוייקטים רבים לדיור ציבורי. אילו הועדה הייתה בוחרת בפיתרון הקל, ובוחרת להיענות לדרישותיהם חסרות השחר של מנהיגי המחאה, היה מעמד הביניים נאלץ לשאת בנטל המס הנוסף, אשר אמור לממן דרישות אלה. מיותר לציין כי ההטבות המדוברות היו מחולקות בין קבוצות סקטוריאליות שונות מחד ויזמים המקורבים לשלטון, אשר אליהם היה זורם נתח רחב מהכסף הציבורי המממן את הפרוייקטים הללו.

תנו להם קרדיט

2011-09-24T14:10:00.000+03:00

בשעה טובה, פירסמה הועדה להגברת התחרותיות במשק את מסקנות הביניים של עבודתה. יש לציין, שבשונה מועדת טרכטנברג, מדובר בועדה שקמה זמן רב לפני תחילת מחאת האוהלים, ולכן יש לשער שמסקנותיה הן רציניות יותר, משמעותיות יותר, ואינן נוטות לפופוליזם הנועד "לרצות את ההמון". אין ספק שחלק נכבד מן ההצעות שבדו"ח הינן הצעות הגיוניות ומועילות. עם זאת רובן ככולן באות לתקן עיוותים קודמים הנגרמו למשק באמצעות רגולציה, מגבלות, ורשיונות, אשר חנקו את התחרות החופשית ותרמו חלק משמעותי להיווצרות גרעיני השליטה במשק.

הפתרונות, עליהם נעבור, נשמעים הגיוניים ברובם ויכולים לסייע בתיקון נקודתי של בעיות הריכוזיות, אך נראה שגרעין הבעיה, אשר הובילה את הכלכלה המקומית למצבה כיום, נותר בלא התייחסות ראויה.

נפתח בציטוט מרכזי, בעיני, מהדו"ח (ההדגשה – שלי):

" רמת התחרותיות במשק הישראלי מושפעת מקיום מספר מצומצם של קבוצות עסקיות גדולות שמעורבות במספר רב של פעילויות שונות במשק, על כן נוצר חשש לפגיעה בתחרות בענפי משק שונים ובמשק בכלל. לפי הספרות הכלכלית, כאשר אותם שחקנים מתחרים במספר ענפים שונים במקביל, ישאף כל אחד מהם למקסם את הרווח על פני כל הענפים בהם הוא פועל ולא בראיה של ענף בודד. חשש זה מקבל משנה תוקף כאשר מדובר בקבוצות עסקיות המשלבות בתוכן גוף פיננסי, כמו בנק או קרן פנסיה, שחשוף לכלל הענפים במשק ולפיכך מהווה מקור למידע עסקי הן על מתחרים והן על לקוחות וספקים של חברות הקבוצה העסקית.

גופים פיננסיים אמונים על הקצאת משאבים שמרביתם שייכים לציבור, כאשר ההנחה היא כי בהינתן שוק חופשי ותחרותי הקצאת המשאבים תהיה יעילה ברמת המשק. תאגידים ריאליים, מצידם, מעוניינים להבטיח, כל אחד לעצמו, זמינות משאבים גדולה ככול הניתן. שילוב של תאגידים ריאליים ופיננסיים תחת אותה שליטה או החזקה, מעלה, בנוסף לפגיעה האפשרית בתחרות, גם חשש להקצאה לא יעילה של משאבים במשק כתוצאה מהאפשרות להיווצרות ניגודי עניינים בין הפעילות הריאלית לפיננסית."

בעיני, התיאור לעיל בהחלט מציג את אחד הגורמים העיקריים המונעים תחרות ומרכזים את כל המשאבים בידי גוף שליטה בודד:

ניקח, כדוגמא, את בעל השליטה "אורי", אשר שולט בבנק "הכספת", ובבעלותו רשת המרכולים "לא ממש חינם". כיוון שהמחירים ברשת המרכולים הינם גבוהים, והרווחים של אורי מעסקי המרכולים גבוהים, מחליט היזם "בני" לפתוח מרכול משלו. בני אמנם מנהל מוכשר מאוד, אך כדי לפתוח את המרכול דרושה השקעה כספית ראשונית. בני מחליט לסור לבנק "הכספת" ולבקש הלוואה עסקית. אורי, אשר מבין שבאמצעות מתן הלוואה ייאלץ להתמודד עם תחרות בתחום המרכולים, מסרב לבקשת ההלוואה, וכך נותר המרכול "לא ממש חינם" בלא תחרות, חופשי להעלות את מחירי המוצרים שהוא מוכר. ברור שכל עוד יסרב בנק "הכספת" להעניק הלוואות ליזמים בתחום המרכולים, יווצר חסם כניסה גבוה, שבו רק לגורמים בעלי הון עצמי משמעותי מתאפשרת הכניסה לשוק זה.

דוגמא פשוטה זו מדגימה לנו את הבעייתיות ואת ניגוד העניינים אשר מונע מבני מלקבל את כספי ההלוואה ולייצר תחרות אשר תיטיב עם כלל הציבור. נקודה זו היא שהביאה את אנשי הועדה להמליץ על איסור החזקה של "גופים פיננסיים" (=בנקים, לדוגמא) ו"תאגידים ריאליים" (=רשת מרכולים) במקביל. אין ספק שהגבלה ברוח זה יכולה להיטיב עם המשק, בכך ש"אורי" ייאלץ למכור את אחזקותיו בבנק, או ברשת המרכולים, וכך לא יווצר ניגוד עניינים.

עם זאת, מגבלה כזו יוצרת תחושה של "הדבקת טלאי". מדוע עלינו למנוע את זכותו של "אורי" להחזיק בכמה עסקים מצליחים במקביל?

ההגיון אומר שצריך להיות מנגנון "חופשי" שישכנע את בנק "הכספת" לאשר את ההלוואה. ומהו אותו מנגנון? תחרות. במידה ובנק "הכספת" יודע שאם הוא יסרב לתת את ההלוואה, ישנם בנקים אחרים אשר יסכימו לתת את אותה הלוואה, מסקנתו תהיה שאי מתן ההלוואה לא תציל את רשת המרכולים שלו מפני תחרות, בעוד שהויתור על הלקוח הפוטנציאלי יפגע ברווחיות עסקי הבנקאות שלו. אם כן, מדוע ההיגיון הזה לא עובד בפועל? עקב היעדר תחרות בתחום הבנקאות.

תחום הבנקאות, או בצורה מדויקת יותר, תחום האשראי הינו המנוע מאחורי שוק תחרותי. בכדי לקיים שוק תחרותי, חייבים לקום עסקים מתחרים. על מנת שעסקים מתחרים יוכלו לקום, הם זקוקים לאשראי זמין. כדי שעסקים יוכלו לקבל אשראי, המשק חייב להתבסס על מערכת בנקאית חופשית ותחרותית. לכן, אחד הגורמים העיקריים להיעדר התחרותיות היא היעדר תחרות בתחום הבנקאות. אין הכוונה כאן לתחרות על עמלת השורה, או על מספר פנקסי הצ'קים שכל לקוח זכאי לקבל בחינם. הכוונה היא לתחרות בין הבנקים כספקי אשראי לעסקים קטנים, שהם מנוע הצמיחה של המשק.

אז מה הסיבה להיעדר תחרות בין הבנקים? רגולציה, רגולציה ושוב רגולציה. אם בעסקים רבים, עצם הבירוקרטיה מקשה על יצירת תחרות, הרי שבתחום הזה המצב חמור יותר: כל אדם הרוצה לפתוח בנק בישראל חייב לקבל אישור. אם כן, מדוע אין צורך באישור מיוחד בכדי לפתוח חנות מחשבים או חנות ספרים אבל יש צורך באישור מיוחד על מנת לפתוח בנק? כיוון שמערכת הפיקוח הפיננסית, הפועלת מטעם המדינה, קבעה מגבלות להתנהלות הבנקים ובכך הפכה עצמה לאחראית בעיני הציבור, ליציבותם, למרות שהבנקים הינם גוף פרטי לחלוטין. הדבר משול לכך שהרגולטור חפר בור באמצע הכביש, ובמקום לסתום אותו – החליט לחסום את כל הרחוב.

בכדי שנוכל להבין את עולם הבנקאות, נתחיל מההתחלה. בנק הינו מתווך בכסף. תפקידו הוא לקשר בין אלו שיש ברשותם כסף לבין אנשים או גורמים הזקוקים לכסף לצורך מימוש מטרותיהם. ברגע שאדם מפקיד 1000 ש"ח בבנק, כספו אינו נשמר בכספת אלא עובר לידי הבנק, אשר רשאי לעשות בו כרצונו. בפרט, הבנק מלווה את הכסף האמור לגורמים אחרים, אשר מוכנים לשלם לבנק ריבית עבור השימוש בו. ההפרש בין הריבית שהבנק מקבל על ההלוואה לבין הריבית שהלקוח מקבל על הפיקדון שלו הוא פער התיווך בו מצויים רווחי הבנק.

על פניו, כאשר אני מפקיד כסף בבנק אשר לא מתחייב לשמור את הכסף בכספת, אני נמצא בסיכון. איזה סיכון? אם הבנק ייקח את 1000 השקלים שלי, ילווה אותם לחברת "מיידוף השקעות בע"מ", ויגלה שהחברה הזו פשטה את הרגל, לבנק לא יהיו המשאבים הדרושים בכדי לשלם את כל כספי הפיקדונות של לקוחותיו. אם הללו יבקשו לקבל את כספם – הבנק לא יוכל לעמוד בדרישה זו ויפשוט את הרגל. המדינה, מתוך דאגה לאזרחים פן יאבדו את כספם, החליטה להתערב בשיקולי הבנקים על מנת להקטין את הסיכון לפשיטת רגל. לדוגמא, המדינה קובעת איזה חלק מ 1000 השקלים שהפקדתי חייב הבנק לשמור בכספת (אחוז זה, נקרא גם יחס הרזרבה של הבנק) . מגבלה זו מקטינה את גובה ההלוואות אותן יכול הבנק להעניק. על פניו, מדובר בהחלטה הגיונית: בכדי להגן על לקוחות הבנק ובעלי הפיקדונות, המדינה תפקח ותגביל את הבנקים על מנת שיתנהלו באחריות.

בדיוק בנקודה הזו, שבה מחליטה המדינה להיטיב, באמצעות רגולציה, עם האזרח, נוצרת הבעיה. ברגע שהמדינה מפקחת על הבנקים, ומורה להם כיצד להתנהג, היא הופכת, בעלת כורחה, לאחראית על התנהלותם. אם בעבר, הפקדתי את כספי בבנק פרטי, והבנק פשט את הרגל עקב התנהלות בעייתית, הייתה האחריות הבלעדית לאובדן הכסף מוטלת עלי. הרי האפשרות לשמור את הכסף בבית הייתה פתוחה עבורי אך ויתרתי עליה. לעומת זאת, אם אותו הבנק התנהל תחת עיניה הבוחנות של המדינה ובכל זאת קרס, המדינה נאלצת לקבל עליה אחריות שילוחית לקריסתו. היא נתפסת כאחראית להתנהלותו, להחלטותיו, וכמובן גם לתוצאות הקריסה. כאשר בנק קורס, המדינה היא האחראית לדבר שכן לא עשתה את עבודת השמירה כראוי.

כמובן שלדבר זה ישנן השלכות מרחיקות לכת בהשפעתן:

א. אחריותה של המדינה לקריסה של בנק, מאלצת אותה לפצות את בעלי הפיקדונות על שכשלה בשמירה. הדבר בא לידי ביטוי במקרה המעילה ב"בנק למסחר", ובו המדינה פיצתה, מכספי משלם המסים, את בעלי הפיקדונות בכ600 מיליון ש"ח!

ב. תחושת אחריותה של המדינה מכריחה אותה להטיל עוד ועוד מגבלות על הבנקים, בכדי למנוע את קריסתם.

ג. הבנקים, אשר מודעים לכך שהמדינה תציל אותם במקרה של קריסה, מרשים לעצמם להתנהל בצורה מופקרת ובלתי זהירה, לאור ידיעתם שהמדינה לא תתן להם לקרוס ולהגיע לפשיטת רגל. הדבר התבטא בצורה מושלמת במשבר הסאב-פריים בארה"ב.

ד. אחריותה של המדינה לניהולם התקין של הבנקים מכריחה אותה לאשר כל גורם הרוצה לפתוח בנק. הדבר פוגע בתחרות ומונע מאנשי עסקים לפתוח בנקים ולהגדיל את התחרות הן בתחום השירות לאזרח והן בתחום מתן האשראי.

כל מגדל הקלפים הזה, אשר מתחיל מתוך דאגה כנה לכספו של האזרח, מסתיים ברגולציה כבדה אשר פוגעת בתחרות, בכלכלה, ומאלצת את המדינה להעמיק את התערבותה פעם אחר פעם, כדי לתקן את העוולות שההתערבות הקודמת גרמה. ולא זו בלבד שהדבר מגביל את התפתחותה הטבעית של הכלכלה, עצם ביצוע הרגולציה אינו מהווה תעודת ביטוח שכן בנקים רבים פושטים רגל גם כאשר הם נתונים תחת אותה רגולציה. זו בדיוק מהות מסקנות דו"ח הריכוזיות: כיוון שהמדינה חסמה את התחרות בתחום הבנקאות, היא נאלצת להפעיל מגבלות נוספות כדי לנסות ולתקן את העיוות שנוצר.

נכון שרגולציה בתחום הבנקאות קיימת כיום, ברמה זו או אחרת, בכלל המדינות המפותחות. עם זאת, גודלו המוגבל של המשק המקומי, בצירוף המגבלות הקשיחות העומדות בפני המבקשים לפתוח בנק מתחרה מהווים חסם משמעותי ומותירים את משק הבנקאות במצבו הנוכחי.

לאורך השנים, תעודת הביטוח הזו, המתבטאת באחריותה המלאה של המדינה על הבנקים, השתרשה ואלו נתפסים כיום כמוסדות חסרי סיכון. כיוון שהבנקים נתפסים כך בעיני הציבור, התחרות ביניהם מתמקדת אך ורק במחיר אותו הם גובים בעבור ניהול החשבון, או הריבית אותה משלמים על פיקדונות. האם שמעתם פרסומת של אחד הבנקים שבה הוא מתפאר באחריות שלו ובעובדה שהוא מתנהל בצורה שמרנית? ודאי שלא. הסיבה לכך היא שכל הבנקים הינם חסרי סיכון לחלוטין בעיני הציבור. בעבר, לעומת זאת, הבנקים במדינות מערביות היו עסקים פרטיים לחלוטין, אשר לא זכו לכל פיקוח מטעם המדינה, והיוו סיכון לבעלי פיקדונות. אלה ידעו שקריסה של הבנק בו הם מחזיקים את הונם יוביל לאובדן הכסף. עובדה זו, גרמה לציבור לשקול ולהחזיק חלק מהכסף בבית, לחלק את כספם בין כמה בנקים (בדיוק כפי שכיום אני מחלקים את ההשקעות שלנו בין מגוון רחב של מניות), ולבדוק את התנהלותו של הבנק בו הם מתכוונים להפקיד את רכושם. כיום, אגב, אחזקת ההון הכספי באופן פרטי בבית הינה בעייתית לאור מדיניות האינפלציה הממשלתית והיעדר תקן הזהב, אשר גורמת לכסף לאבד מערכו. וכך, אחזקת חסכונותינו בכספת ביתית (או בכל חברה אחרת המעניקה שרותי אחסון מאובטחים) תגרום לשחיקת כוח הקניה שלו. את נושא האינפלציה והנזק שהיא גורמת, נשאיר למאמר אחר.

לאור הביטחון במערכת הבנקאות, השורר בקרב האזרחים, מהלך של הסרת הרגולציה הממשלתית באחת עשוי להיות בעייתי בשל חוסר ההבנה בקרב הציבור אודות הסיכונים שבהפקדת החסכונות בידי מוסד פיננסי אחד ויחיד. לפיכך, המעבר מבנקאות מבוטחת לבנקאות חופשית חייב להתבצע בשלבים. ראשית כל, על המדינה לאפשר הקמה של מוסדות פיננסיים בלתי מפוקחים תחת רגולציה מינימלית, בהם לא תהיה למדינה מחויבות לפצות את בעלי הפיקדונות במקרה של פשיטת רגל.

המוסדות הללו, בשלב הראשון, לא יזכו להיקרא בנקים, אלא מוסדות פיננסיים לניהול כסף, וזאת בכדי למנוע בקרב הציבור חוסר בהירות בנוגע להבדל בין מוסדות המבוטחים על ידי המדינה לבין מוסדות חופשיים. המטרה של מהלך זה הינו להגביר את התחרות בתחום הבנקאות – הן בתחום ניהול העו"ש, ובעיקר בתחום מתן אשראי. באמצעות מתן רשיון לניהול מוסד פיננסי בלתי מפוקח לכל דורש, ייפתח השוק לתחרות. הציבור, אשר יזכה לתחרות אגרסיבית יותר, יוכל להחליט האם ברצונו להסתכן ולשים את כספו ב"בנק" לא מבוטח. בתמורה, ייאלצו המוסדות הללו להציע עמלות זולות יותר וריבית גבוהה יותר על חסכונות, בכדי לשכנע את הציבור לבטוח בהם. הנחת העבודה היא שהצורך של הבנקים לעמוד במגבלות וברגולציות הקיימות מאלץ אותם להקצות משאבים רבים לצורך זה, וההוצאות הללו מגולגלות על הצרכן. היכולת להתנהל בצורה חופשית, והיעדר הצורך לעמוד במגבלות הרשיון, יאפשרו לבנק להוזיל את עלות המוצר ללקוח.

בנוסף לדברים הרשומים לעיל, ישנן כמה מגבלות מינימליות שיש להטיל על המוסדות הפיננסיים הללו בכדי לאפשר ללקוח בחירה מושכלת. אחד הפרמטרים החשובים והברורים, הקובע את מידת הסיכון שבבנק, הינו מדד "יחס הרזרבה" (להזכירכם, יחס זה קובע מהו האחוז מתוך הפיקדון שלי אותו הבנק חייב להחזיק במזומן, בעוד שאת היתר הוא יכול להלוות לצרכים אחרים). לדוגמא, יחס רזרבה של 100% הוא בנק חסר סיכון, שכן אם אני מפקיד ברשותו 1000 ש"ח, הוא שומר את כל כספי בכספת. חשוב לציין, שסביר להניח שבנק כזה יעניק ריבית שלילית על הכסף, כלומר יגבה ממני "דמי שמירה" בעבור שרותי האבטחה שהוא מעניק לכסף. דוגמא נגדית הינה יחס רזרבה נמוך של 5%. במקרה זה, אם אני מפקיד בבנק 1000 ש"ח, רק 50 ש"ח נשמרים בצד, בעוד שהבנק רשאי להשתמש ביתרת הכסף כראות עיניו. כיוון שיחס רזרבה נמוך יותר גורר סיכון רב יותר לבעל הפיקדון, סביר שהבנק ייאלץ לשלם ריבית גבוהה יותר בכדי לפצות על הסיכון שבדבר. מצד שני, יכולת המינוף המשמעותית יותר של הבנק תאפשר לו להישאר רווחי למרות תשלומי הריבית.

פרמטר רלוונטי נוסף, אשר אמור להשפיע על החלטתו של מפקיד הינו יחס "הלימות ההון" של הבנק. פרמטר זה קובע את היקף ההלוואות אותן יכול הבנק לחלק, מתוך סך ההון העצמי שברשותו (בשונה מכספי הפיקדונות, שאינם מוגדרים כהון עצמי של הבנק). לדוגמא, במצב בו היחס הינו 10%, אם הבנק מעניק הלוואה של 1000 ש"ח, הוא חייב לשמור כעירבון 100 ש"ח מההון העצמי שלו. מה משמעות יחס הלימות ההון למפקיד? ככל שיחס זה הינו גבוה יותר, כך הבנק מגבה בצורה משמעותית יותר את הלוואותיו כנגד הפיקדונות של הציבור. בהנתן יחס של 10%, הבנק יצליח לשרוד אם פחות מ10% מההלוואות שהוא העניק לא ייפרעו, בעוד שאחוז גבוה יותר של הלוואות לא מוחזרות עלול להביא למצב של פשיטת רגל. בהנתן יחס של 100%, כל ההלוואות הינן מגובות באופן מלא ואין כל חשש לכספי הפיקדון (אם כי במקרה זה, הבנק לא משמש כמתווך בכסף אלא כשומר, ולכן יעניק בהכרח ריבית שלילית על הפיקדון או יגבה עמלה כלשהי).

זו דוגמא לרגולציה מינימלית. המדינה מאפשרת לבנק לפעול בלא כל מגבלה, כאשר החובה היחידה החלה עליו היא להצהיר מהו יחס הרזרבה ומהו יחס הלימות ההון שלו. הדבר יאפשר כניסה לשוק של בנקים "בטוחים", אשר יצהירו על 100% רזרבה, לצד בנקים חלופיים אשר יצהירו על יחסים נמוכים יותר, אך יציעו ריבית גבוהה יותר על פיקדונות. כיצד מצב זה יהיה עדיף לעומת המצב כיום? בנקים עם 100% רזרבה, יוכלו להתחרות בבנקים הנוכחיים על ניהול חשבון עו"ש, בכך שיוכלו להציע עמלות נמוכות יותר ויהיו בטוחים לחלוטין. מצד שני, בנקים אחרים יוכלו להתחרות בתחום הפיקדונות הלא מבוטחים (בדומה לשוק האג"ח).

רגולציה אחרונה שכדאי להטיל על הבנקים הללו נובעת אך ורק ממדיניות האינפלציה הממשלתית. בכדי להימנע מלהיכנס לנושא במסגרת זו, נציין שישנה מדיניות יזומה של המדינה, אשר מטילה "מס אינפלציה" על האזרחים וגורמת לכך שכספם יאבד מערכו. כיצד מתבטא הדבר? אם לפני 10 שנים נעלתי 1000 ש"ח בכספת, היום הכסף הזה שווה הרבה פחות. הפיתרון לבעיה זו, כמובן, טמון בהגבלת המונופול של המדינה בתחום הכסף, אשר מאפשר לה להדפיס שקלים בהתאם לצורך. כיוון שלא ניכנס כאן לנקודות אלה, אחת הדרכים לנסות ולהתגונן מפני אובדן ערך הכסף היא הצמדתו למדד המחירים לצרכן (אשר אמור לשקף את אובדן ערך הכסף). מעבר לבנקאות לא מבוטחת עלול ליצור בעיה: מצד אחד, אזרח אשר אינו סומך על התנהלות הבנקים, מעוניין להפקיד את כספו בבנק השומר על יחס רזרבה של 100%, או לשמור את הונו בכספת פרטית. מצד שני, אם יחליט לשמור את כספו בכספת, שווי חסכונותיו יישחק. הדבר הופך את האלטרנטיבה הלגיטימית הזו למעט בעייתית, ומציב את החוסך כנתון לחסדי המדינה, אשר קובעת במידה רבה את קצב אובדן ערכו של הכסף (אינפלציה). אחד הפתרונות לסוגיה זו, אשר נועד לאפשר לאזרח להחזיק את כספו בצורה בטוחה לחלוטין, מבלי שהכסף יאבד מערכו, היא לחייב את הבנקים לאפשר לכל אזרח לקנות אגרות חוב ממשלתיות (הבטוחות לחלוטין, לכאורה) צמודות למדד המחירים, ולאלץ את הבנקים לרכוש אותן בפועל (בשונה מלהתחייב לשלם את ערכן במועד הפירעון). בצורה זו, גם קריסה של הבנק לא תפגע בחסכונות אשר הופקדו באגרות חוב אלה, שכן אגרות אלה נמצאות בבעלות החוסך ולא הבנק, ואינן מושפעות מפשיטת הרגל של הבנק.

מטרת הצעה זו היא להגדיל את התחרותיות בין הבנקים, שהם מנוע הצמיחה של המשק, לאור תפקידם כספקי אשראי. בנוסף, יצירת תחרות משמעותית בתחום זה תקטין את הצורך של המדינה להטיל מגבלות על בעלי השליטה בבנקים, ותקל על מתן אשראי לעסקים קטנים, לצורך הגדלת התחרותיות בתחומים אחרים של המשק.

צינור כסף נוסף, אשר במתכונתו הנוכחית יוצר עיוות, הוא תחום חסכונות הציבור, המנוהלים באמצעות קרנות פנסיה. דו"ח הריכוזיות המדובר מנסה לצמצם את העיוותים הנגרמים ממצב זה: שכר בכירים, עיסקאות בעלי עניין, פגיעה בציבור החוסכים וכדומה. בחלק הבא, ננסה לפרט אודות הדרכים לבטל עיוותים אלה ונציע אלטרנטיבה חלופית לרגולציות הנוספות המוצעות בדו"ח.

טרכטנברג מגיע את מעמד הביניים להושיע

2011-09-15T15:52:00.001+03:00

----------------------------------------------------------------------------------------

כל מי שמחפש את המאמר המקורי: "חזיר ורעם" - ניתן למצוא אותו פה

----------------------------------------------------------------------------------------

הגענו לרגע המיוחל. כמעט. ועדת טרכטנברג, אשר הוקמה כדי להציל את כולנו מיוקר המחיה פירסמה את טיוטת הצעדים שנועדו להיטיב עם מעמד הביניים. ברוח אופטימית זו, בואו נעבור ונראה איך ההמלצות הללו יעזרו לכולנו, מעמד הביניים ומשלם המסים.

" חוק חינוך חינם יחול גם על פעוטות בגילאי 3-4 בגני הטרום-טרום חובה והטרום חובה" – נהדר. כבר זמן רב שהקרטל של גני הילדים הפרטיים עושק את הציבור. הגיע הזמן להיאבק באוליגרכית ירדנה מ"גן הפרחים", והטייקונית שלומית מ"הגן והרוד", השולטות בשוק הגנים ומפקיעות מחירים במשך שנים. הרבה יותר יעיל להעביר את האחריות הזו לידי המדינה, שכידוע יודעת להתנהל בצורה יעילה, טובה, וחסרת שחיתות. אז מה עושים באמת? לוקחים את העסקים הקטנים, אשר מפעילים גני ילדים, ומסייעים לצמיחת המשק, וסוגרים אותם דה-פקטו כדי שהמדינה תנהל גנים במקומם. מה יקרה לכל אותם עובדים בגנים הללו? הם יצטרפו למעגל האבטלה. לאן יילך כל התקציב מטעם המדינה? כרגיל, יתבזבז במקרה הטוב, ויתרום לשחיתות במקרה הרע. העיקר שהגנים יהיו בחינם. טוב, לא ממש בחינם. על חשבון משלם המסים.

"יום לימודים ארוך בכל בתי הספר" – ממשיכים באותו כיוון. האם המורים והעובדים האחראיים על תוספת השעות הסכימו להתנדב כדי להעניק לילדינו יום לימודים ארוך? ודאי שלא. משלם המסים ישלם על זה שוב, והרי כבר ראינו עד כמה יעילה מערכת החינוך הציבורית במדינה.

“נקודות זיכוי במס לאבות לילדים בגיל הרך” – עבודה בעיניים. הרי הזיכוי הזה בא על חשבון משלם המסים. בפועל, לוקחים עוד קצת מחלק אחד של מעמד הביניים ואת הכסף הזה נותנים לחלק אחר. מכאן לא תבוא הישועה.

"הקפאה בהפחתת מס החברות ואפילו העלאה שלו באחוז אחד" – ההשפעה של צעד כזה, תהיה, כמובן, עזיבה של חברות מסויימות, וייאלץ חברות יצרניות לייקר את מוצריהן, מה ששוב יגדיל את יוקר המחיה. מדובר בעוד נטל על משלם המסים, כאשר עודף הגביה יגיע, כמובן, לידיים הלא נכונות. התומכים בהורדת נטל המס מתעלמים לחלוטין מהמספרים: מאז שנת 1999 ועד שנת 2007, הורד מס החברות מ36% ל29%. מה קרה לגביית המס? עלתה פי 2.3 נומינלית, או פי 2 ריאלית. מכאן, על פי הנתונים, הורדת מס החברות דווקא הגדילה את סך גביית המסים של המדינה.

" הקפאת הרפורמה במס הכנסה" – האיוולת הגדולה ביותר. מקפיאים את אותה רפורמה, אשר הייתה אמורה להגדיל את שכר הנטו של מעמד הביניים. במקום זה, מעמד הביניים יממן את כל הדרישות החדשות המוזכרות במסמך זה.

" העלאת מס הכנסה לבעלי משכורות גבוהות" – באמת מדינת ישראל לא חולבת את אותו ציבור מספיק בכך שמטילה עליו מס הכנסה של 45%, אשר ביחד עם מס בריאות וביטוח לאומי נעשקים ביותר מ50% משכרם. לוקחים את אותם אנשים, אשר השקעתם ומידת הפרודוקטיביות שלהם היא הגדולה ביותר, ורוצים לחלוב אותם עוד. כיוון שמדובר באנשים מוכשרים, שהיכולות שלהם מצדיקות שכר זה, חלקם יעדיפו לעזוב, ולעבוד במדינה בה נטל המס שפוי יותר. גם לצעירים, משדרים מסר הפוך: "גם אם תלמדו, תשקיעו, ותתמקצעו, הדבר לא יעזור לכם. המדינה תיקח את רוב כספכם".

"המדינה תעודד השכרה בפיקוח למשפחות שמתשכרות עד 15 אלף שקלים" – צעד פופוליסטי ומטופש לחלוטין. אין שום קרטל ושום מונופול בתחום הדירות להשכרה. בצעד זה, לוקחים אנשים, אשר עבדו במשך שנים, שילמו מסים גבוהים, ובמיטב כספם רכשו דירה, והיום קובעים להם בכמה יוכלו להשכיר את דירתם? מדובר בהתערבות גסה בחופש של כולנו: החופש לעשות ברכושנו האישי כרצוננו.

אם בצעד זה הכוונה היא לעודד קבלנים לבנות דירות להשכרה, הרי ששוב מדובר בצעד שישיג את התוצאה ההפוכה: ראשית, מדובר בקיפוח של המשפחות המרוויחות מעל 15 אלף ש"ח, וגם כך נחלבות על ידי המדינה באמצעות מסים גבוהים. שנית, "עידוד" הקבלנים היא מילה נרדפת ל"מתן תמריץ כספי". ומהיכן יגיע אותו תמריץ כספי? מכספי משלם המסים. לוקחים עוד מס ממעמד הביניים, ולאן הכסף הזה יגיע? חלקו אולי יחזור לאותו מעמד ביניים, אבל חלקו יגיע למקבלי קיצבאות, מובטלים, שכבר כיום זוכים לתקציבי רווחה עצומים, ואחרי הסבסוד הזה יזכו גם למגורים מוזלים על חשבון משלם המסים.

בקיצור? כמו בכל העמקת רווחה: משלם המסים ישלם עוד, נטל המס יכביד עוד יותר על מעמד הביניים, ומי לא יהנה מהכסף? נכון, מעמד הביניים.
מישהו חייב להסביר לפרופסור טרכטנברג המכובד: יוקר המחיה לא נובע מהיעדר מעורבות ממשלתית ומעט מדי רווחה, אלא מעודף מעורבות ממשלתית ומדיניות רווחה מופקרת. הגברת הרווחה והרחבה תקציבית לעולם לא יפתרו את הבעיות, אלא רק יחמירו אותן.

חזיר ורעם

2011-09-07T23:19:00.000+03:00

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
קוראים יקרים, לאור כמות התגובות החיוביות שקיבלתי, אני אשתדל לפרסם מאמרים נוספים בנושא.
כולכם מוזמנים להעלות רעיונות למאמרים נוספים, ולשלוח לי הצעות למייל תיבת הדוא"ל שלי.
תודה מראש.
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

עקבו אחרי "כשל שוק" גם בפייסבוק, שם אעדכן בנוגע למאמרים חדשים:

http://www.facebook.com/pages/כשל-שוק/277851365559185

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

300 אלף בתל אביב! 450 אלף בכל רחבי הארץ! הנה, הגענו לרגע שבו מעמד הביניים החנוק יצא למחות. על הבמה עולים הנואמים, דורשים עוד סוציאליזם, עוד מעורבות ממשלתית, עוד תקציבי רווחה, והקהל מריע, מבלי להבין שהוא זה שהולך לממן את כל הדרישות הללו מכספו.

"טיפש", הם אמרו לי, כשניסיתי לשכנע אותם שלא ללכת להפגנה. "זו ההזדמנות שלנו להראות לממשלה שנגמרה לנו הסבלנות, ואנחנו לא מוכנים להמשיך בצורה הזו". אין פלא שזה המצב. הטלוויזיה והעיתונים מלאים בסיסמאות שהופכות את המאבק הזה לכמעט רומנטי - "הציבור אומר די", "לוקחים את העניינים לידיים", "מחזירים את המדינה לעם", ממש כאילו אהובת ליבנו, מדינת הרווחה, נלקחה מאיתנו, ואנחנו הולכים כדי להחזיר אותה אלינו. התקשורת מנצלת כל רגע פנוי כדי לשווק את המחאה, ולסנן באופן כמעט הרמטי כל מי שמעז לחלוק על דבר מה. כל מי שרק מרמז לכך שהמחאה הזו אינה תורה מסיני, מתקבל בבוז ומסווג כ"אויב הציבור". אין פלא שהציבור הולך כעדר עיוור, ללא מעצורים, ולא טורח לעצור לרגע כדי לעבור על העובדות. ממשיך מבלי להבין, שהמחאה הזו תרע עוד יותר את מצבו הכלכלי של מעמד הביניים. אולי דווקא פה, בין שורות אלה, תצמח ההבנה שדרישות "מחאת האוהלים" והאינטרס של מעמד הביניים הפוכים לחלוטין.

נתחיל מהבסיס. מדוע רוצה מעמד הביניים למחות? בגלל יוקר המחיה. וכדי לפשט את המונח, נסביר שיוקר מחיה משמעותו שמחירי המוצרים כאן גבוהים מאוד יחסית להכנסה. אף אחד לא היה מתלונן שמחיר הקוטג' הוא 7.5 ש"ח אם השכר החציוני במשק היה 17 אלף ש"ח, במקום פחות ממחצית מזה כיום. יוקר המחיה של מעמד הביניים מורגש אצל כולנו, ומתבטא בכך שגם משפחה עם שני ילדים בלבד, שבה שני בני הזוג עובדים במשרות מכובדות, מצליחה רק בקושי לגמור את החודש, שלא לדבר על לחסוך. אין ספק שהמשמעויות וההשלכות של מצב זה הן שליליות ואף הרסניות. בילדותנו, ההורים שלנו לימדו אותנו שאנחנו צריכים להתאמץ בבית הספר, להשקיע בלימודים, לרכוש מקצוע מכובד ולעבוד בעבודה מסודרת, וכך נוכל ליהנות מרווחה כלכלית. לפתע, המציאות השתנתה: מה קורה כאן היום? למדנו, השקענו ועבדנו – ורובנו רחוקים מאוד מלחיות ברווחה, גם אם המקצוע שלנו מבוקש והשכר שלנו נמצא בעשירונים העליונים (7-9).

אז איך הגענו לכאן? למה "יוקר המחיה" כאן כל כך גבוה? למה ליטר דלק כאן עולה יותר מ7 ש"ח בעוד שבמדינות אחרות הוא כחצי מזה? למה הונדה סיוויק חדשה, שמחירה בארה"ב פחות מ16 אלף דולר (שהם קצת פחות מ60 אלף ש"ח) נמכרת כאן במחיר כפול? הסיבה היא, קודם כל, מיסוי. אז מה נטל המס האמיתי כאן בארץ? סך הכנסות היחידים בישראל, עמד בשנת 2007 על 397 מיליארד ש"ח. הכנסות המדינה והרשויות המקומיות ממסים באותה שנה עמדו על 216 מיליארד ש"ח (לאחר ניכוי מס חברות). חשבון פשוט מעמיד את נטל המס על 54.5%. משמעות הדבר היא שעל כל שקל שאנחנו מרוויחים, אנחנו משלמים למדינה כמעט 55 אגורות. יותר ממחצית ההכנסה שלנו, אותה הרווחנו בעבודה מאומצת, נלקחת מאיתנו.

שיטות הגביה של המדינה מאוד יצירתיות. המס הגלוי הוא המס אותו אנו רואים בתלוש השכר שלנו:

- מס הכנסה

- ביטוח לאומי

- ביטוח בריאות

אבל לצד מיסים גלויים אלה, יש עוד המון מיסים נסתרים אותם אנחנו פוגשים ביומיום:

- מע"מ

- מס דלק (בלו)

- מס על מכוניות מיובאות

- מס רווחי הון

- מס רכישה

- מס שבח

והמס הנורא מכולם – מס אינפלציה.

ניתן לראות בקלות כיצד המסים הללו תורמים כדי לכווץ את רמת החיים שלנו משני הכיוונים: המסים הגלויים (הישירים) מקטינים את ההכנסה שלנו. המסים הנסתרים מעלים את המחירים של כל המוצרים במשק, וכך אנחנו מוצאים את עצמנו מרוויחים פחות, משלמים יותר ובקושי גומרים את החודש.

אז לאן לעזאזל הולך כל הכסף הזה שהמדינה לוקחת מאיתנו? נסתכל על תקציב המדינה לשנת 2012, המסתכם ב366 מיליארד ש"ח (מיליארד ביום...), ועיקריו:

ממשל ומשטרה – 25 מיליארד ש"ח.

גימלאות ופיצויים לאותם עובדי מדינה – 13 מיליארד ש"ח.

ביטחון – 50 מיליארד ש"ח.

משרד החינוך – 36 מיליארד.

ההשכלה הגבוהה – 7.5 מיליארד

משרד הרווחה + "תמיכות שונות" – 9 מיליארד

משרד הבריאות – 20 מיליארד.

ביטוח לאומי – 40 מיליארד (31 תקציב "רגיל + 9 מיליארד בחובות)

תשלום חובות – 90 מיליארד.

את כל ההוצאות הללו מממן, כמובן, משלם המסים. וכמה מזה מוקצה למדיניות רווחה? רק מהסעיפים הללו, מדובר ב125 מיליארד. ואם נוסיף למספר זה את תשלומי החובות (שגם כן נועדו לממן את ההוצאות הממשלתיות), נגיע ל215 מיליארד. כלומר, 60% מהתקציב, ו60% מהמיסים שלנו מופנים לטובת מדיניות רווחה.

מה לעזעזל קורה פה? האם ההמון, המריע לקריאות "מדינת רווחה סוציאליסטית" בעצם מפספס את העובדה שהסיבה ליוקר המחיה היא בכלל המדיניות הסוציאליסטית המופקרת שכבר קיימת, ושהוא נאלץ לממן?

לפני שתתקוממו על הכינוי "מופקרת", קראו היטב עד סוף הכתבה. כשתסיימו, קביעה זו תיראה טבעית לחלוטין בעיניכם.

כדי לכנות את ההתנהלות כמופקרת, לא מספיק לצעוק ולנפנף בידיים. הרי לגיטימי לשלם הרבה, בתנאי שמקבלים תמורה ראויה. מכאן, כדי להבין עד כמה המדיניות היא מופקרת (בשונה מנרחבת), יש לבחון את השאלה - "אז מה קיבלנו בתמורה?".

כדוגמא, ניקח את תחום החינוך.

בשנת 2004, ההוצאה הלאומית על תחום החינוך בישראל הסתכמה ב48 מיליארד ש"ח, שהיוו 9.1% מההכנסה הלאומית הגולמית. ומה קורה במדינות אחרות? הנה קצת נתונים:

גרמניה	5.3%
בריטניה	6.1%
ארה"ב	7.5%
יפן	4.8%
ספרד	4.7%
צרפת	6.3%
קוריאה	7.5%
ממוצע OECD	6.3%

מהנתונים עולה בבירור, שההשקעה הממשלתית בתחום החינוך בישראל עולה משמעותית על המדינות ה"מתחרות". והתוצאות? ישראל ממוקמת במקום ה24 מתוך 49. בין המדינות שעוברות את ישראל נמנות קוריאה, סינגפור, הונג-קונג, יפן, הונגריה, בריטניה, רוסיה, ארצות הברית, איטליה, מלזיה, קפריסין ועוד. בסיכום, אנחנו מבזבזים יותר מהמתחרים, וכמעט פי 1.5 מהממוצע. התוצאות? לא מעודדות במיוחד.

נעבור לתחום הבריאות, וכנראה שגם פה אין חדשות מעודדות. התקציב מבשר לנו על הוצאה של 20 מיליארד ש"ח. אם נחלק את הסכום במספר המועסקים בישראל (2.88 מיליון), נקבל 7000 ש"ח בשנה, או 580 ש"ח בחודש. התמורה, כפי שבטח יודע כל מי שנזקק לשירותי רפואה, אינה איכותית במיוחד. ולמה אינה איכותית במיוחד? אחוז ההוצאה הציבורית מתוך כלל ההוצאה על בריאות בישראל הינה 66.5%. כלומר, אם ניקח את סך הכסף הכולל של צריכת שירותי הרפואה במדינה, כ66.5% ממומן על ידי המדינה (כלומר, על חשבון משלם המסים), והשאר באמצעות רכישת שירותי בריאות באופן פרטי. המספר המדובר, 66.5%, נמצא הרבה מתחת למדינות סקנדינביה (80-90%), מדינות מערב אירופה (צרפת, איטליה, גרמניה, בלגיה: 70-80%), מתחת לממוצע (71%) ולחציון (73.4%) של מדינות הOECD. למה המספר הזה משמעותי? הוא מדגים את העובדה שהשירות הציבורי ה"חינמי" אינו מספיק טוב. לא מספיק טוב, כיוון שהאזרחים לא מסתפקים ברפואה הציבורית, אלא נאלצים לשלם בנוסף לכך עוד כספים רבים כדי לזכות בטיפול רפואי משביע רצון. מי נמצאת מתחתינו אתם שואלים? יוון פושטת הרגל, שוויץ (כ55%) ואחרונה חביבה: ארה"ב (44%). ומה משעשע כאן? ארה"ב היא המדינה שבה ההוצאה על בריאות מתוך התמ"ג היא הגבוהה בעולם, ובפער עצום מכל השאר (כ15%), כשהבאה אחריה היא גרמניה עם 10.5% ושוויץ עם 10.2%. משעשע, כי נראה שככל שההוצאה הציבורית על בריאות עולה (כאחוז מהתל"ג), איכות השירות דווקא יורדת והאזרח נאלץ לבצע "השלמות" מכיסו הפרטי.

אז אחרי שעברנו על "הישגי" המדינה בתחום החינוך והבריאות, נראה כי הכינוי "מופקרת", כשם תואר להתנהלות מדיניות הרווחה, משקף נכונה את המצב. ומה מציעים מנהיגי המחאה? להעמיק את המדיניות הסוציאליסטית המופקרת הזו, מתוך אשליה שאם ניתן למדינה לנהל עוד יותר כסף, היא תדע להתנהל בצורה חכמה יותר ותלמד, לפתע, לספק שירות איכותי יותר. איפה פה ההיגיון? הרי טיעון כזה דומה לטיעון לפיו מתן אלכוהול לשיכור יעזור להפוך אותו לפיכח. המדינה נכשלה בניהול השירותים הציבוריים הללו, עשקה את האזרחים בתשלומי מיסים, סיפקה תמורה עלובה, ואנחנו צריכים לתת לה עוד כסף? חיפשתי את ההיגיון מאחורי הדבר, בלא הצלחה. דבר נוסף שיש להוסיף לנזק של חוסר היעילות, הוא חוסר הצדק שהמדינה גורמת כשהיא מהווה מונופול בתחום הבריאות והחינוך: מורים, אשר בוחרים לעבוד במערכת החינוך הציבורית אינם מקבלים את השכר הראוי עבור תרומתם ולא מתוגמלים על הישגיהם. אינני בא לטעון ששכר המורים נמוך לעומת השכר ה"ראוי", אלא שאין שוק חופשי שידע להעריך מהו השווי האמיתי של מורה איכותי, ושל מורה קצת פחות איכותי. המדינה, כמונופול, יכולה להוריד את שכר המורים ללא הגבלה כמעט, כי אין לה כמעט שום תחרות בתחום העסקת מורים.

אז מה לעזאזל רוצים מנהיגי המחאה? להעמיק את שירותי הרווחה. מצד אחד, משמעות הדבר היא עוד כספים לשירותי המונופול שמציעה המדינה בתחומים כמו החינוך והבריאות, בהם היא נכשלת במתן תמורה ראויה, וכמובן שזה אומר עוד תקציבים ל"תשלומי העברה" שיגיעו למובטלים, מקבלי קיצבאות, משפחות ברוכות ילדים, בחורי ישיבה, אברכים ועוד ועוד ועוד. מהו המשותף לכל תשלומי ההעברה הללו? מדובר בכסף שלא זו בלבד שלא יגיע לידיים של מעמד הביניים, אלא, בנוסף לכך,יגביר את המוטיבציה של הקבוצות הללו לחיות על חשבון משלם המסים במקום לצאת ולפרנס את עצמן. בשביל מה לצאת לעבוד? לא רק שיש "פראיירים" אשר מוכנים לממן אותי, המדינה אפילו דואגת לגבות בשבילי את הכספים ולהביא לי אותם על מגש. התוצאה? כדי לממן את כל התקציבים הללו, נטל המס יגדל, בעוד שהתמורה תישאר בעינה. משמעות הדבר היא עוד ועוד נטל על אותו מעמד ביניים שבא להפגין. המדינה עושקת את הציבור בתשלומי מיסים, והמפגינים רוצים לתת לה לעשוק אותם עוד יותר. גילינו שהחתול אכל לנו את השמנת, ואנחנו מחליטים לתת לו לשמור על כמות כפולה. מזוכיזם כלכלי טהור. במקום להפגין למען הורדת מיסים וצמצום ההפקרות, הציבור עושה בדיוק להיפך.

ואז ודאי יגיעו מנהיגי המחאה ויכריזו: "מה פתאום שנטל המס יעלה – שהעשירים ישלמו". אז נתחיל דווקא מהטיעון הכלכלי: גם אם נטיל על המאיון העליון 100% מס (כלומר כל הכסף שהם מרוויחים, החל המשקל הראשון, הולך למדינה), נוכל לקבל תוספת בת 23 מיליארד ש"ח לתקציב. מכאן, שגם עם גזירה מופרכת שכזו, התוספת לא תוכל לממן אפילו שליש מסך הדרישות של מנהיגי המחאה, על אחת כמה וכמה במקרה של הגדלת "מס המאיון" בצורה שפויה. למה רק מאיון עליון ולא עשירון עליון, או שני העשירונים העליונים? כי נטל המס הפך את העשירונים הללו לאנשי מעמד הביניים ורחוק מלהיות עשירים. רף הכניסה לעשירון העליון הוא שכר של 27 אלף ש"ח ברוטו למשק בית, ממנו נשאר נטו של פחות מ20 אלף ש"ח. האם אלה האנשים ה"עשירים" מהם נוכל לחלוב עוד מסים? ודאי שלא. למעשה, נטל המס כיום הופך גם אותם לאנשי מעמד הביניים, המתקשים לחסוך וסובלים מיוקר המחיה. פרט לטיעון הכלכלי של "העשירים ישלמו", קיים גם הטיעון המוסרי: מדוע יש להעניש את העשירים על שלמדו, התמידו, הצטיינו, וכיום מקבלים שכר יפה על השקעתם? במה חטאו? האם השיגו את הונם במרמה? מדוע יש לקחת מהם עוד? איזו מוטיבציה תהיה לצעירים ללמוד, להשקיע, ולהגדיל את פרודוקטיביות שלהם, אם הם יודעים שממילא המדינה תיקח את כל כספם?

בסדר, לא עשירון עליון. "נגדיל את מס החברות". עוד פיתרון שיעביר כבדרך קסם כסף לקופת המדינה. אז לאן באמת תוביל העלאת המס? חלק מהחברות הבינלאומיות היושבות בישראל, תעדפנה להעביר את המרכזים שלהן למדינות אחרות בהן נטל המס נמוך יותר. החברות היצרניות כמו אסם, תנובה ועלית? יגלגלו את העלות לצרכן, בדיוק כמו בהעלאת מע"מ. בסיכומו של דבר, כל הוצאה של חברה יצרנית, בין אם מדובר בהוצאה על חומרי גלם, שכר או מס, מגולמת במחיר לצרכן. כשמחיר פולי הקפה עולה בשווקים הבינלאומיים, יצרני הקפה נאלצים לייקר את המוצר הסופי ללקוח, כדי לעמוד ביעדי הרווחיות שלהם. באותה מידה, ברגע שחברה יצרנית תספוג פגיעה ברווח הנקי שלה עקב הגדלת נטל מס החברות, היא תעלה בסופו של דבר את המחיר לצרכן בהתאמה, גם אם לתקופה קצרה תסכים לספוג את ההפרש. אם כך, לאיזו תוצאה ההחלטה המבריקה הזו תוביל? המוצרים שוב יתייקרו, דבר אשר יעלה את יוקר המחיה. בעקבות נטישת החברות, הביקוש לעובדים יירד, והדבר יגרור אחוזי אבטלה גבוהים יותר וכמובן שכר נמוך יותר (שכן עודף היצע עובדים יוריד את מחירם). כלומר, גם מכאן לא תבוא הישועה.

את כל העובדות הללו כמובן שלא תשמעו ממנהיגי המחאה. חלקם בטוחים שברשות הממשלה ישנו מחבוא נסתר של כסף, אותו היא שומרת לעצמה ומסרבת לחלוק עם הציבור. חלקם יטענו ש"אנחנו לא כלכלנים, אז שהמומחים יפתרו את הבעיה", מה שמיידית מאפשר להם להציב דרישות חסרות שחר מבלי לעמוד בפני ביקורת כלשהי. ויתר המוחים ימשיכו לדרוש מהנבלות העשירים הללו להמשיך ולממן אותם עוד ועוד.

אחרון חביב, והטיעון החצוף ביותר לצורך מימון התוכניות הללו, הוא "נפסיק לממן תלמידי ישיבה" ודומיו, המהווה הדגמה למהות הסוציאליזם החזירי שבמחאה הזו. לממן מכספי משלם המסים חינוך חינם מגיל 3 חודשים? בוודאי. לממן לימודים על תיכוניים? ברור. לממן לימודים של בחורי ישיבה? ממש לא. זו בדיוק היא החזירות והצביעות של המאבק הזה – כשהמוחים דורשים שמשלם המסים יממן את המוצרים והשירותים אותם הם צפויים לצרוך, אבל בשום פנים ואופן לא יממן שירותים ציבוריים אחרים שאינם רלוונטיים עבורם.

חזירות היא הרצון שמשלם המסים יממן את ההוצאות האישיות של המוחים, כי בעיניהם, השירות הניתן במגזר הפרטי יקר מדי. חוק חינוך חובה מגיל 3 חודשים יעלה למשלם המסים כ25 מיליארד ש"ח בשנה. אם נחשב מה הסכום לכל מועסק, מדובר ב8700 ש"ח בשנה, או יותר מ700 ש"ח בחודש. אין למנהיגי המחאה שום בעיה מוסרית שהציבור יממן להם את הוצאות גידול הילדים, בעוד שהם מזדעקים ונעמדים על הרגליים האחוריות כשהם צריכים לממן את לימודיהם של תלמידי הישיבה. למזלנו, לפחות את העלות של המטרנה הם אינם מבקשים להטיל על משלם המסים, לפחות עד להודעה חדשה. גם הטיעון שמחירי הגנים גבוהים מאוד כאמתלה למימונם על ידי משלם המסים הוא טיעון מופרך. הגנים לא עולים 3000 ש"ח בחודש כיוון שהטייקונית "שולה" פתחה 1000 גנים, ובוודאי שלא בגלל היעדר תחרות או תיאום מחירים. גן עולה 3000 ש"ח כי ההורים רוצים גננת על כל 3 ילדים ולא בגלל שום סיבה אחרת. כמובן שלא חסרים גנים פחות "איכותיים" שעולים גם חצי מזה, אך האמהות מעדיפות לבוא בתלונות לכולם חוץ מלדרישות שלהן עצמן.

זו, למעשה, אחת הבעיות הגדולות של מדיניות סוציאליסטית – כולם רוצים שהכסף יגיע "למקומות הנכונים", כשהבעיה היא שלכל אחד יש מקום נכון משלו, ובכל חלוקה שהיא, רוב הציבור מרגיש שכספו מגיע לידיים הלא נכונות. רק מצב בו המדינה מפסיקה לנהל את הכסף הציבורי הזה יכול להביא לצדק אמיתי, שבו אף אחד לא ירגיש מקופח.

אז מה? נפסיק לדאוג לחברינו? נפסיק לסייע לנזקקים? אדם לאדם זאב? ברור שלא. אין שום ויכוח בנוגע לצורך של החברה לדאוג לחבריה. הכשל מתחיל כשמעבירים את האחריות הזו מהחברה למדינה, אשר עושה את זה בצורה לא יעילה, לא שוויונית ולא הוגנת. הפתרון הוא לאפשר לאזרחים לתרום ולסייע לאחרים באמצעות עמותות, כאשר כל אזרח בוחר כמה ולאן לתרום. לדוגמא, אם הציבור אכן מעוניין לסבסד לימודים אקדמאיים, נאפשר לציבור לתרום את כספו לטובת מלגות לימודים. יתרמו? יופי. לא יתרמו? זה יוכיח, מעבר לכל ספק, שהציבור לא באמת רוצה לממן ולסבסד מטרה זו. כמובן, שגם מצב בו לא ייתרמו מלגות לימודים אינו גוזר היעלמות ההשכלה הגבוהה, כאשר זו האחרונה, תיאלץ להתאים את עצמה הן בהיבט המחיר אותו מוכן לשלם האזרח, והן בהיבט השירות אותו הוא מצפה לקבל בתמורה לכספו.

ראינו, שאין כאן לא קסמים וגם לא שפנים מתחת לשרוול כך שמי שיצטרך לממן את הדרישות הללו הוא ציבור משלם המסים, שעודנו היה ויהיה למעשה מעמד הביניים. בעצם, שכחנו עוד אופציה "מבריקה" – לפרוץ את מסגרת התקציב. זה כמובן רעיון מטופש מאין כמותו: מדינת ישראל תצטרך ללוות עוד ועוד כסף כדי לממן את ההפרש שבין ההכנסות שלה ממיסים לבין ההוצאות המופקרות הללו. אז זה אולי יכול לעבוד במשך שנה או שנתיים, אבל אין מדובר כאן בבור ללא תחתית. די מהר יבינו המלווים הפוטנציאליים, שכיוון שישנו גירעון שוטף בתקציב והחוב ממשיך לצמוח, מדינת ישראל איננה מסוגלת להחזיר את החובות הללו, ויסגרו את הברז. ומה אז? או שהמדינה תיאלץ להכריז על פשיטת רגל כללית, שתביא התפרצות של אבטלה, ממש כמו בכלכלה המשגשגת של יוון, או שהממשלה תדפיס כסף כדי להחזיר את החובות שלה, מה שיביא היפר-אינפלציה שבה מעמד הביניים ש"בקושי גומר את החודש" יהפוך למעמד העניים שאין לו כסף לקנות אוכל. לשם מובילים אותנו המוחים הללו, ואין זה מקרה שמיד אחרי הכרזתו של פרופ' טכטנברג על הצורך לשמור על תקציב מאוזן, קראה לו הגברת ליף להתפטר. אפילו היא מבינה שאין שום דרך לממן את כל הדרישות הללו, אלא על ידי הפקרות תקציבית שתביא בהכרח לקריסה כלכלית, ואף אומרת זאת בגלוי: "שמירה על מסגרת התקציב תוביל לכך שהסכומים יהיו קטנים וחד-פעמיים, ללא השלכה לשנים הבאות. תחושתנו שהוועדה הזו היא טלאי שנועד למוסס המחאה". הרחבת התקציב היא משחק פירמידה בחסות המדינה. בשנתיים הראשונות כולם מרוויחים, אבל כל מה שבא אח"כ מוחק את כל הרווחים והרבה יותר מכך.

מדיניות סוציאליסטית פירושה עוני, שבו אמנם כולם יותר שווים אך גם עניים. מדינה סוציאליסטית פירושה שחיתות, בזבוז כסף ציבורי ועלייה של "טייקונים". כשהמדינה מתערבת בכלכלה, היא כבר יודעת לסדר למקורבים לה נתח גדול מהצלחת, וככל שהצלחת מתרחבת, כך יש מקום ליותר שחיתות ויותר טייקונים, אשר מסתמכים על קרבתם לאנשי השלטון בכדי לחזק את שלטונם האוליגרכי בשוק.

נכון, היו מדיניות סוציאל-דמוקרטיות מוצלחות, אבל המדיניות הללו הצליחו להחזיק מעמד כשאחוז הנזקקים היה קטן מאוד, והציבור באמת נעזר בקיצבאות ובכסף הציבורי רק כמוצא אחרון, בדיוק כמו שקבצן יוצא לבקש כסף רק מחוסר ברירה. כשהמובטלים נמנעים מלבקש דמי אבטלה ומוכנים לעבוד בכל עבודה, כפי שהיה מקובל לפני בדור של הורינו וסבינו, לפני שפונים בבקשה לקבל כסף ציבורי, מדיניות רווחה יכולה להצליח. בתנאים הללו, ניתן גם להעניק דמי אבטלה ללא מגבלת זמן, כיוון שאין חשש שהציבור ינצל את הדבר לרעה. בישראל, כפי שעולה מנתוני שנת 2003, אחוז כוח העבודה (בקרב גילאי 15-64) הינו 55%, שהוא מספר נמוך בהשוואה לכל מדינה: מדינות סקנדינביה עם מעל 75%, ארה"ב עם 73%, גרמניה עם 66%, אנגליה עם 72%, צרפת עם 62%, וממוצע OECD העומד על 65.3%. הנתונים הללו מדגימים את הנקודה הרלוונטית: כאשר אחוז המועסקים גבוה, מעטים נזקקים לשירותי רווחה, והציבור יכול לממנם באמצעות נטל מס סביר. במדינת ישראל, בה אחוז הלא מועסקים כל כך גבוה, הדבר בלתי אפשרי לחלוטין, וברור שככל שנגדיל את תשלומי הרווחה, המוטיבציה של אותם מובטלים לצאת ולעבוד רק תרד.

כעת, ואחרי שברור לנו עד כמה העמקת מדיניות הרווחה הסוציאליסטית עומדת בניגוד מוחלט למטרותיהם של אנשי "מעמד הביניים", נראה שישנה אלטרנטיבה. נזכיר שוב את נתוני התקציב: אם נתחום את סמכויות המדינה לעסוק בממשל, משטרה, צבא ותשתיות בלבד, נגיע לתקציב של פחות מ120 מיליארד ש"ח, שהם פחות משליש מהתקציב המתוכנן. מה זה אומר? שניתן יהיה להוריד את נטל המס פי 3. המע"מ יירד ל5.5%, המדרגה המקסימלית של מס הכנסה תרד ל 12% לערך, ליטר דלק יוזל ב2.5 ש"ח, מחיר מכונית חדשה יירד ב40 אלף ש"ח ועוד ועוד ועוד. מנטל מס כללי של 55%, נרד לנטל מס של פחות מ20%. משק בית המרוויח 15 אלף ש"ח בחודש, יגלה פתאום שהתפנו לו עוד 5200 ש"ח. מה יוכל לעשות עם הכסף הזה? לרכוש לעצמו ביטוח בריאות איכותי, לרכוש לילדיו חינוך ראוי ולהשתמש ביתרה כדי לחסוך או לתרום לנזקקים להם הוא, אישית, היה רוצה לסייע.

הדרישה לשוויון היא חוסר צדק משווע. מדוע שאדם שהשקיע בבית הספר, למד, הצטיין, והתמיד במקצוע שלו צריך לחיות באותה רמת חיים כמו חברו שהזניח את הלימודים, והעדיף ללכת לבלות? צדק הוא כשאדם מתוגמל על עבודתו והשקעתו ולהינות מפירות הצלחתו. שוויון צריך להיות רק בעיני החוק.

ואם נחזור רגע למפגינים, בעיני, ויותר מהכל, תמצית האירוניה מתכנסת לנאום של ויקי כנפו, כשברקע אנשי "מעמד הביניים" מריעים. אותם אנשי מעמד הביניים, אשר רוצים למחות על יוקר המחיה ונטל המס, שבסופו של דבר מממן את ויקי כנפו וחברותיה. אבסורד 2011.