tag:blogger.com,1999:blog-47799458143914785322025-09-16T01:08:11.990-07:00צחי הרשקוביץhttp://www.blogger.com/profile/03186510891055179099noreply@blogger.comBlogger14125tag:blogger.com,1999:blog-4779945814391478532.post-51157045282687698382011-12-14T03:39:00.000-08:002011-12-14T03:39:58.821-08:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif; line-height: 150%;">כאשר יעקב אבינו מקיץ משנתו בתום חלומו המסעיר, בו הוא חוזה בסולם אלהים מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, הוא מתאר את התרשמותו במלים מופלאו</span><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">ת: "וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה, <b>אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם</b>". פרשני המקרא ניסו להבין מה כוונת אבינו הגדול, בכנותו את המקום בית אלהים ושער השמים. האם יש לאל בית? היש שער לשמים? ודאי שמדובר במטאפורה, שנועדה לתאר את הקשר בין התחתונים, בני התמותה, לעליונים, להארה רוחנית הנובעת מאת ה' יתברך. ולכן, כבר המדרש קובע שיעקב חזה במקום את דמות המקדש, או לחילופין שהמקדש נעקר ממקומו לבית אל, מקום החלום (ראה ספרי דברים פיסקא שנד ובראשית רבה סט, ז; ראה גם כל פרשני התורה הקלאסיים, ועוד מקורות רבים).</span><br /> <div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">תואר מופלא זה, בית אלהים, אף הצית את דמיונם של מחברים שונים, שביקשו לתאר את הדרך העולה אל ה', הדרך הרוחנית שכל אדם צריך וראוי לו לעבור בה. ראש וראשון להם הוא הרב המבי"ט, <a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%94_%D7%9E%D7%98%D7%A8%D7%90%D7%A0%D7%99" target="_blank">ר' משה בן יוסף טראני</a>. חכם גדול זה נולד ביוון בראשית המאה ה-16 למניינם, ולמד את רובי תורתו בתורכיה. לאחר מכן, עם עלייתו לגדולה תורנית מרשימה, עלה לארץ הקודש, והתיישב בצפת. בתקופה זו חי בצפת דור דעה של גאונים מופלגים בחכמה וביראת שמים. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif; margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img alt="קובץ:מצבת המביט.JPG" height="400" src="http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/8/88/%D7%9E%D7%A6%D7%91%D7%AA_%D7%94%D7%9E%D7%91%D7%99%D7%98.JPG/450px-%D7%9E%D7%A6%D7%91%D7%AA_%D7%94%D7%9E%D7%91%D7%99%D7%98.JPG" width="300" /></span></div></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">מן השמות המפורסמים ביותר ניתן למנות את ר' יוסף קארו, מחבר השלחן ערוך, בית יוסף, כסף משנה ועוד; רבו – מהר"</span><span dir="LTR">י</span><span dir="RTL"></span><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><span dir="RTL"></span> בי רב, מחדש הסמיכה; האר"י הקדוש ור' משה קורדובירו – ענקי תורת הסוד; ר' משה אלשיך, פרשן התורה הענק; הרדב"ז, שהגיע לצפת באחרית ימיו; ועוד רבים וגדולים. כל זאת בתוך קהילה קטנה, שמנתה לכל היותר אלפים בודדים של יהודים. המבי"ט, שהיה משנהו של מרן הר"י קארו בבית דינו, ולאחר מותו אף עמד בראש ההרכב, היה חכם תלמודי עצום, שכתב ספר תשובות גדול וחשוב (שו"ת המבי"ט), חיבור עיוני מעולה על משנה תורה לרמב"ם (קרית ספר), וספרים נוספים. אחד ממפעליו היה חיבור רעיוני, המיוסד על אדני תורת הסוד ותורת ההגיון (כמקובל בימיו, כדוגמת כתביהם של מהר"ל מפראג, של ר' מאיר אבן גבאי, של הרמ"א, ועוד כהנה וכהנה).חיבור זה נתכנה בפיו "בית א-להים". <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">וכך כותב המבי"ט, בנמקו מדוע כתב ספר זה:<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">"ולכן נתעוררתי והשתדלתי בכל ימי... להגות בתורת השם, וחברתי זה כמה שנים "קרית ספר" על כל מצות התורה, לדעת יסוד מקור כל הדיינים מכתובי התורה, ותשובות שאלות במה שנסתפקו בדור הזה בדיני התורה, עם היותי שוקד בישיבת התלמידים והחברים מקשיבים לקול ה', ונושא וטורח משא וריב בין אנשים ולנהלם בנחת, כי הם בני אברהם יצחק ויעקב אבות העולם, וזהו בלימוד התורה.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">ובענין מעשה הטוב בעיני א-להים ואדם, עיקר הדת והתפלה והתשובה, נראה לי לחבר ספר זה על שלשת הענינים, וקראתיו בית א-להים... וכמו שהיה דוד עליו השלום מתפלל על ענינים אלו: 'לב טהור ברא לי א-להים ורוח נכון חדש בקרבי'. 'לב' רומז על היסודות אשר ראוי שיהיו קבועים בלב לעולם. 'טהור ברא' רומז לתשובה, אשר היא טהרת החטאים, ובתשובה נהיה כבריאה חדה, 'לי א-להים' רומז לתפילה, אשר עליה נאמר 'ויפגע במקום', ואין פגיעה אלא תפלה, ועל מקומה נאמר 'אין זה כי אם בית א-להים'. ואמר 'רוח נכון חדש בקרבי', לחלות עוד פני א-ל, כי אחר שזכה להשיג אלו השלושה ענינים, שיהיה רוחו נכון ונח בהם, לעולם בהם יעבוד את ה' ".<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span><br /> <table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><img alt="בית אלהים - משה בן יוסף טראני (מבי&quot;ט)" height="640" src="http://www.hebrewbooks.org/thumbs/69-14113.jpg" style="margin-left: auto; margin-right: auto;" width="401" /></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">שער ספר "בית אלהים", ורשה תרל"ב (מתוך <a href="http://hebrewbooks.org/">Hebrewbooks.org</a>)</td></tr> </tbody></table><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"></span><br /> <span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">הרי לנו דבריו של גאון קדמון זה, שמתאר את צרכי נפשו בעבודת ה'. הוא חושף לפנינו שלא די לו בעבודת ה' בתורה, עם כל חשיבותה ובסיסיותה, והוא מרגיש צורך לקבוע בליבו את יסודות עבודת ה' הנפשיים, בדמות תובנות שכליות בסיסיות, עיקרי האמונה, תיקון מפני נפילות ומשברים, בדמות התשובה, והפנייה הראויה אל ה', התפילה, שמובילה לבית א-להים. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif; line-height: 150%;">אולם, בבואו לכתוב את הספר עצמו שינה הרב המבי"ט מהסדר שלמד מפי דוד המלך ע"ה. אצל דוד התחילה עבודת ה' בהכרת היסודות השכליים, ולאחר מכן נקבעו בליבו התשובה והתפילה (מעניין לציין שגם הרמב"ם שומר על סדר זה, כאשר פתח בהלכות יסודי התורה, לאחר מכן הביא את הלכות תשובה, ורק אחר כך עסק בענייני תפילה בספר אהבה, כל זאת בהכנסת יסודות נוספים בין לבין; גם רבנו בחיי עשה כן בהקדימו את שער היחוד לשאר שערי ספרו "חובות הלבבות", זאת לעומת המנהג המגונה להשמיט שער זה מסדר הלימוד של הספר, מנהג שגורם לשיבוש חמור בכל הבנת מגמת הספר), אולם בסוף ההקדמה קובע המבי"ט שראוי לפתוח בתפילה, הלא היא השער אל השמים, והיא נחוצה לכל אדם באשר הוא. ולכן, הקדים את שער התפילה, ולאחריו לימד את שער התשובה ושער היסודות. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="color: windowtext; font-family: David, sans-serif; line-height: 150%;">אגב עיונו בענייני התפילה, מעלה המבי"ט שאלה חשובה ומציקה, והיא שאלת יעילות התפילה. כל אדם מאמין חווה חוויית תסכול מסויימת מפעם לפעם, בראותו שתפילתו האישית, ולפרקים אף תפילת הציבור – אינה נענית. ביותר מביאה תופעה זו לתסכול ולחוסר אונים כאשר אנו מבקשים כמה פעמים ביום מאת ה' על גאולת ישראל האחרונה, על ביאת המשיח, ועל תיקון העולם במלכות שדי. אולם, את התוצאות איננו רואים, בוודאי לא בטווח המיידי.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="color: windowtext; font-family: David, sans-serif; line-height: 150%;">[אמנם, כאן המקום להעיר על תופעה מגונה שנתקלים בה מדי פעם. <b>יש כאלה שמתוך בורות או קשיות עורף מסרבים לראות בטובה הא-להית העצומה שזכינו לה בדורות האחרונים, בדמות תקומת ישראל בארצו, באופן נעלה ומרומם בהרבה על שיבת ציון של ימי בית שני, ובמדדים רבים אף מעל גאולת מצרים. בגאולה הראשונה נזקקו ישראל לארבעים שנות נדודים עד שבאו אל ארצם, ולעשרים שנות כיבוש וירושה עד שהצליחו לתקוע יתד בארץ הקודש. אף לאחר מכן, מאבקי ההשרדות וביעור האלילות מן הארץ ארכו כשלוש מאות שנה, ואנו – מה רע לנו כי נלין? בכל טוב ברכנו ה', והוא מוסיף לנו כהנה וכהנה</b>. אך יחד עם זאת, על בעיות מקומיות ותופעות מקומיות עלול להתעורר התסכול של חוסר המענה הא-להי, ועליו נדון]. <o:p></o:p></span><br /> <span lang="HE" style="color: windowtext; font-family: David, sans-serif; line-height: 150%;"><br /> </span><br /> <div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><object class="BLOGGER-youtube-video" classid="clsid:D27CDB6E-AE6D-11cf-96B8-444553540000" codebase="http://download.macromedia.com/pub/shockwave/cabs/flash/swflash.cab#version=6,0,40,0" data-thumbnail-src="http://1.gvt0.com/vi/tkm25t8U_NE/0.jpg" height="266" width="320"><param name="movie" value="http://www.youtube.com/v/tkm25t8U_NE&fs=1&source=uds" /><param name="bgcolor" value="#FFFFFF" /><embed width="320" height="266" src="http://www.youtube.com/v/tkm25t8U_NE&fs=1&source=uds" type="application/x-shockwave-flash"></embed></object></div><span lang="HE" style="color: windowtext; font-family: David, sans-serif; line-height: 150%;"><br /> </span><br /> <span lang="HE" style="color: windowtext; font-family: David, sans-serif; line-height: 150%;">"תפילה לעני", יש תפילות שנענות אחרת ממה שחשבנו.</span><br /> <span lang="HE" style="color: windowtext; font-family: David, sans-serif; line-height: 150%;"><br /> </span><br /> <span class="Apple-style-span" style="color: #0d0e00; font-family: David, sans-serif; line-height: 24px;">כך כותב המבי"ט בדבריו המעמיקים (שער התפילה פרק שבעה עשר):</span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="color: windowtext; font-family: David, sans-serif; line-height: 150%;">"בהיות תפלת הצבור נשמעת תמיד, צריכין אנו לבאר ענין תפלת ביאת הגואל שאנו מתפללים אותה מזמן החורבן ערב ובוקר וצהרים ברכת גואל ישראל, ומהר לגאלנו כו', תשכון בתוך ירושלים עירך, את צמח דוד עבדך כו', ואין אנחנו נענים! ... ואי אפשר אלא שתהיה נאמרה בכוונה בקהל מן הקהלות ומפי צדיקים וישרים. וכן מה שאמרו ז"ל (תענית ל') כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה, כדכתיב (ישעיה ס"ו) 'שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה', כמה וכמה צדיקים וחסידים התאבלו ולא זכו לראות עדין בנחמתה!<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="color: windowtext; font-family: David, sans-serif; line-height: 150%;">ולתשובה זו אני אומר <b>כי כבר נתבאר כי המתפלל על דבר גם כי לא נענה לא יגע לריק</b>, אלא שיש שכר לפעולתו במה שמקיים מצות עשה, ומכיר ויודע כי אין מי שיוכל להשלים חסרונותיו כי אם הוא ית'. כל שכן בהתפללו על ענין גדול הערך שהוא גאולתן של ישראל, והיות כוונתו כדי שתתפרסם גדולת הא-ל יתברך ויהיה, ביום ההוא ה' אחד ושמו אחד, שיש לו שכר גדול בלי ספק. <b>אלא שענין קבלת תפלה זו, שהיא כוללת לכל ישראל, אינה תלויה בכוונת קהל מן הקהלות בתפלה, אלא שהיה צריך כוונת רוב כל ישראל בה כיון שהיא כוללת לכלם, ואף בכונה בה צריכים לעשות תשובה שלימה כדי שיענו...</b> ונראה כי על ענין נפלא כזה שהיא גאולתן של ישראל גאולה נצחית שאין אחריה גאולה, צריך להרבות בתפלה, דורות ראשונים ואחרונים. ומועילה תפילת הראשונים לתפלת האחרונים...".<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="color: windowtext; font-family: David, sans-serif; line-height: 150%;">בהמשך אף מסביר המבי"ט שתפילת הראשונים מסייעת והיא נצברת, ובעתיד, בתחיית המתים, אף יזכו לראות בגאולה האחרונה, ואין תפילה שנאמרת בחלל הריק. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span><br /> <table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><img alt="בית אלהים - אברהם כהן אירירה" height="640" src="http://hebrewbooks.org/thumbs/29-6715.jpg" style="margin-left: auto; margin-right: auto;" width="503" /></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">"בית אלהים" לר' אברהם הכהן אירירא, אמשטרדם תט"ו (מתוך <a href="http://hebrewbooks.org/">Hebrewbooks.org</a>)</td></tr> </tbody></table><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"></span><br /> <span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">נעיר כאן כי מחבר נוסף, ר' אברהם הכהן אירירא, מתלמידי ר' ישראל סרוג, תלמיד האר"י הקדוש, חיבר גם הוא ספר בשם "בית א-להים", העוסק במעשה בראשית, והוסיף לו גם ספר "שער השמים", לבאר את ענייני מעשה המרכבה. בספרים אלה ביקש לאחות בין תורת הסוד, שעל אדניה גדל, לבין הפילוסופיה הניאו-פלטונית, אחת מהשיטות הפילוסופיות שהשפיעו השפעה רבה על תורת הסוד ועל הוגי ימי-הביניים בכלל. אף הוא ראה בשלמות זו את השער שיעלה את האדם במסילות העולות בית א-ל. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">נסיים בתפילה לביאת גואל צדק ולגאולה השלימה במהרה, אמן.</span></div></div>צחי הרשקוביץhttp://www.blogger.com/profile/03186510891055179099noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4779945814391478532.post-82966719759670790972011-11-22T15:32:00.000-08:002011-11-22T15:32:44.845-08:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">קוראים יקרים, לציון חמש שנים להסתלקותו של אחד ממאורי הדור, הגאון הרב אליעזר יהודה וולדנברג, מחבר ספרי "ציץ אליעזר", "הלכות מדינה", ועוד, אני מצרף רשומה שנכתבה ביום בו נפטר.<br /> <br /> <span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">בתחילת פרשתנו נתקלת רבקה אמנו בקשיים חמורים בעת הריונה עם שני התאומים, יעקב ועשו. "</span><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה' " (בראשית כה, כב). צרה זו היתה ככל הנראה גדולה עד מאוד, יותר מהרגיל בבעיטות של עוברים, ולכן הלכה רבקה לדרוש את ה'. בביאור דרישה זו נחלקו פרשני המקרא במחלוקת עקרונית, המשתקפת מתרגום אונקלוס מהעבר האחד, ומהתרגום הירושלמי מן העבר השני. אונקלוס מתרגם מלים אלה כך: "ואזלת למתבע אולפן מן קדם ה' ". כלומר, רבקה ביקשה לקבל מידע על העוברים שבבטנה, ככל הנראה באמצעות נביא אלהי. גם רש"י סבר כך, ופירש שרבקה הלכה לבקר את שם בן נח, &nbsp;בשביל "שיגיד לה מה תהא בסופה" (ראה בשיטה זו גם רשב"ם, חזקוני ועוד).</span><br /> <span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span><br /> <table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><img height="300" src="http://daat.ac.il/daat/multi/meaara/8.jpg" style="margin-left: auto; margin-right: auto;" width="400" /></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">ציון קבר רבקה אמנו במערת המכפלה (אתר <a href="http://daat.ac.il/">daat.ac.il</a>)</td></tr> </tbody></table><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"></span><br /> <div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">אמנם, את מעורבותו של שם בן נח דלה רש"י ככל הנראה מהתרגום הירושלמי, או ממקור דומה, המתרגם את "ותלך לדרוש את ה' ": "וַאֲזָלַת לְבֵי מֶדְרָשָׁא דְשֵׁם רַבָּא לְמִבְעֵיהּ רַחֲמִין מִן קֳדָם ה' ". אף שהתרגום סובר שהלכה לשם בן נח, שהיה ללא ספק אדם בעל מעלה, ויתכן שאף בעל רוח הקודש או נביא, מכל מקום הוא שם את הדגש על דרישת ה' בצורת תפילה, בקשת רחמים. כלומר, <b>רבקה לא ביקשה לדעת את העתיד, אלא לשנות את מר גורלה באמצעות פנייה אל ה' ובקשת תחנונים</b>. כך סבר גם הרמב"ן, המבקר את פירוש רש"י וקובע:</span><span lang="HE" style="color: cyan; font-family: David, sans-serif;"> "</span><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">ותלך לדרוש את ה' - לשון רש"י: להגיד מה יהא בסופה. <b>ולא מצאתי דרישה אצל ה' רק להתפלל</b>, כטעם "דרשתי את ה' וענני" (תהלים לד, ה), "דרשוני וחיו" (עמוס ה, ד), "חי אני אם אדרש לכם" (יחזקאל כ, ג)".<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">רמב"ן, כהרגלו, מבקש לתור אחר פשט הכתובים, ואם מצא שכך מורים הפסוקים, לא יהסס לחלוק על רש"י, שנטייתו למדרש מובהקת. אולם, גם כאן, כמו באלפי מקומות אחרים, גדול פרשני רש"י נחלץ לעזרתו של פרשנדתא, כפי שיבואר בהמשך. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">פירוש רש"י על התורה זכה לכמה פירושים גדולים וחשובים בפני עצמו, בשל העובדה שהוא מקצר פעמים רבות, משנה במקצת מלשון מקורותיו (התלמודים והמדרשים), וכן מעלה ומעורר מחלוקות פרשניות רבות. פירושים מפורסמים לפירושו הם "שפתי חכמים" ל<a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%91%D7%AA%D7%99_%D7%91%D7%A1" target="_blank">ר' שבתי בס</a> (משורר) מפראג, הפירוש הנפוץ והנדפס ביותר, שיצא לאור לראשונה במהדורת אמשטרדאם ת"ם (ראו למטה), אם כי במרבית הדפוסים הכניסו את "עיקר שפתי חכמים", שאיננו אלא קיצור מאוחר ואנונימי, שפורסם לראשונה במהדורת מקראת גדולות בדפוס ראם, וילנה תרל"ה (1875). </span><br /> <span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span><br /> <table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><img alt="חמשה חומשי תורה - " height="640" src="http://www.hebrewbooks.org/thumbs/30-42117.jpg" style="margin-left: auto; margin-right: auto;" width="436" /></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">מהדורת החומש הראשונה בה נדפס "שפתי חכמים", אמשטרדאם ת"ם (1680 למנין הנוצרים). המקור באתר <a href="http://hebrewbooks.com/">hebrewbooks.com</a></td></tr> </tbody></table><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">קדמו לשפתי חכמים פירושים נוספים, כדוגמת גור אריה למהר"ל מפראג, שיצא לאור עוד בחייו של מהר"ל, ושזכה בשנים האחרונות למהדורה חדשה (מבוארת ומוערת ע"י הרב יהושע דוד הרטמן, בהוצאת מכון ירושלים).</span><br /> <span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span><br /> <table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><img alt="גור אריה - מהר&quot;ל" height="640" src="http://hebrewbooks.org/thumbs/56-44297.jpg" style="margin-left: auto; margin-right: auto;" width="493" /></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">מהדורת גור אריה, פראג של"ח (1578 למנין הנוצרים). יש לשים לב שמהר"ל מוזכר בברכת החיים (נ"י). (אתר&nbsp;<a href="http://hebrewbooks.com/">hebrewbooks.com</a>)<br /> עוד כדאי לשים לב שהדפסת הספר נעשתה "תחת ממשלת אדננו המיוחס הקיסר והמלך רומי רודולף יר"ה ותנשא מלכותו". המדובר, כמובן, בקיסר <a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%95%D7%93%D7%95%D7%9C%D7%A3_%D7%94%D7%A9%D7%A0%D7%99,_%D7%A7%D7%99%D7%A1%D7%A8_%D7%94%D7%90%D7%99%D7%9E%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%94_%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%A7%D7%93%D7%95%D7%A9%D7%94" target="_blank">רודולף השני</a>, שנהג, על פי האגדה, להמתיק סוד עם מהר"ל מפראג עצמו לימים, כשזה יישב על כסא ממלכתו בעיר הבירה, כמעשה אנטונינוס ורבי. מקובל להליץ על "האימפריה הרומית הקדושה", הרייך הראשון, בשמו של וולטיר שונא היהודים, ששלושה דברים חסרו לה - היא לא היתה אימפריה, היא לא היתה רומית, ובוודאי שלא היתה קדושה.</td></tr> </tbody></table><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"></span><br /> <span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">עוד ראוי למנות בין מפרשי רש"י את "לבוש האורה" לר' מרדכי יפה, בעל הלבוש, דברי דוד לט"ז (שיצא לאור לראשונה בדיהרן פורט, תמ"ט, בידי לא אחר מאשר מיודענו ר' שבתי משורר, מחבר שפתי חכמים), ועוד רבים.</span><br /> <span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span><br /> <table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><img alt="לבוש האורה - יפה, מרדכי" height="640" src="http://hebrewbooks.org/thumbs/3-24855.jpg" style="margin-left: auto; margin-right: auto;" width="382" /></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">גם לבוש האורה הודפס לראשונה תחת ממשלת רודולף, בשנת שס"ד, עשרים ושש שנים אחרי פרסום גור אריה. <br /> (אתר&nbsp;<a href="http://hebrewbooks.com/">hebrewbooks.com</a><span class="Apple-style-span" style="font-size: small;">)</span></td></tr> </tbody></table><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"></span><br /> <span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">אולם, הפירוש הנעלה מכולם, שזכה למהדורות רבות, וכולם מפלפלים ודנים בדבריו הוא "המזרחי". החבור, מפרי עטו של <a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%94%D7%95_%D7%9E%D7%96%D7%A8%D7%97%D7%99" target="_blank">ר' אליהו מזרחי</a> (הרא"ם), רבה של טורקיה בדור שלפני גירוש ספרד, תוכן ידוע (=אסטרונום) ואיש אשכולות, מציג בחינת מעמיקה וחודרת של כל אות שיצאה מתחת קולמוסו של רבינו הגדול רש"י. כך גם אצלנו, כותב המזרחי כך:<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="color: windowtext; font-family: David, sans-serif; line-height: 150%;"><br /> </span><br /> <span lang="HE" style="color: windowtext; font-family: David, sans-serif; line-height: 150%;">"להגיד מה תהא בסופה. הרמב"ן ז"ל טען ואמר, "ולא מצאתי דרישה את השם רק להתפלל כטעם 'דרשתי את ה' וענני', 'דרשוני וחיו"'. ולא ידעתי מה יעשה בפסוק "כי יבא אלי העם לדרוש אלהים", ותרגם אנקלוס "למיתבע אולפן מן קדם ה"', שפירושו לבקש תלמוד מפי הגבורה. וכך פירש רש"י שם, לא כמו שפירש הרמב"ן "להתפלל על חוליהם", כי אין מדרך המתפללים לשבת ברחוב העיר, שהוא מקום המשפט, רק במקומות ההתבודדות. ועוד, כי מלת "לדרוש" שבה אל העם, לא אל משה. ועוד, כי הוא עצמו כתב "ולהודיעם מה שיאבד מהם, כי זה יקרא דרישת אלהים, דכתיב 'כה אמר האיש בלכתו לדרוש אלהים לכו ונלכה עד הרואה'. וכן 'ודרשת את ה' מאותו לאמר האחיה מחולי זה"' שכל אלו הם להגיד להם מה תהא בסופם. ומתשובת "ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך" התבררה הדרישה הזאת שהיתה כדי להגיד לה מה תהא בסופה, כדברי הרב".<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="color: windowtext; font-family: David, sans-serif; line-height: 150%;"><br /> </span><br /> <span lang="HE" style="color: windowtext; font-family: David, sans-serif; line-height: 150%;">הרי שהביא סדרת ראיות לטעון כטענת רש"י כאן, ולבסוף סיכם בהכרעה ברורה, מגוף דברי המקרא על תשובת ה', שבקשתה של רבקה היתה נבואה, גילוי העתיד, ולא רק תפילה כפירוש רמב"ן. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="color: windowtext; font-family: David, sans-serif; line-height: 150%;">המעיין בגור אריה ובלבוש האורה ימצא שעיקר עיסוקם להשיב על השגות הרא"ם על רש"י, ולפלפל בדבריו. קשר זה בא לידי ביטוי בהשלמת דברי הרא"ם במקום שהחסיר, במחלוקות עקביות על דרך לימודו של הרא"ם, והצגת עמדותיו במקום של כבוד, גם כאשר מתגלעת מחלוקת בין הפרשנים (ראה מאמר יפה בענין מאת הרב הרטמן בכרך ט של מהד' גור אריה החדשה, עמ' 55-49). <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="color: windowtext; font-family: David, sans-serif; line-height: 150%;"><br /> </span><br /> <span lang="HE" style="color: windowtext; font-family: David, sans-serif; line-height: 150%;">מעמדו של ר' אליהו מזרחי כפרשן רש"י, כאמור, אינה מוטלת בספק, אולם על כך יש להוסיף גם את מעמדו ההלכתי המשמעותי. פוסקים רבים מדורות שונים הביאו את דבריו למאות ולאלפים כמקורות הלכתיים רבי משקל בסוגיות רחבות, ומיצבו אותו לא רק כפרשן, כי אם&nbsp; כפוסק.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="color: windowtext; font-family: David, sans-serif; line-height: 150%;">דוגמה לכך ניתן למצוא בשו"ת דברי חיים, לאדמו"ר הגדול ר' חיים הלברשטאם, מייסד שושלת צאנז על ענפיה השונים. הלה, שספרו נחשב אחד מספרי השו"ת החשובים ביותר בדורות האחרונים, דן בשאלת עריכת שיפוצים בבית הכנסת, המלווים בסתירה קירות וניתוץ אבנים. שאלה זו נובעת מתוך הדיון שלעיל, שהרי לשיטת רמב"ן הלכה רבקה להתפלל, והיכן תתפלל בבית הכנסת אם לא בעזרת הנשים? והיכן תיבנה עזרת הנשים, הלא בעבר לא נהגו לבנות מדור מיוחד לנשות ישראל בבתי הכנסת? במקרה שהובא לפני הדברי חיים אכן היה צורך בכך לטובת הקמת עזרת נשים בחלקו האחורי של בית הכנסת, מה שחייב הורדת קיר אחורי בבית הכנסת. לכאורה, זהו צעד מבורך וראוי, אולם, מתעוררת בעטיו בעיה הלכתית, כמבואר לקמן.<o:p></o:p></span><br /> <span lang="HE" style="color: windowtext; font-family: David, sans-serif; line-height: 150%;"><br /> </span><br /> <table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><img height="400" src="http://www.zadikim.net/wp-content/uploads/DIVREY-CHAIM.jpg" style="margin-left: auto; margin-right: auto;" width="300" /></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">ציונו של ר' חיים מצאנז (<a href="http://zadikim.net/">zadikim.net</a>)<br /> (מעניין לציין שעל מצבתו מוצנעת גדלותו ההלכתית האדירה, ומודגשת קדושתו כצדיק חסידי, למעט הביטוי "שר התורה")</td></tr> </tbody></table><span lang="HE" style="color: windowtext; font-family: David, sans-serif; line-height: 150%;"></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="color: windowtext; font-family: David, sans-serif; line-height: 150%;">השלחן ערוך מביא באורח חיים סימן קנא סדרת דינים העוסקת בכבוד בית הכנסת ומעמדו כמקדש מעט. הטורי זהב, נושא הכלים הנודע, מביא בסעיף קטן ג מסורת בשם ר' יוסף קארו בבית יוסף, ומקורה בספר המרדכי, לר' מרדכי ב"ר הלל הי"ד, תלמיד מהר"ם מרוטנבורג. וכך לשונו: <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="color: windowtext; font-family: David, sans-serif; line-height: 150%;">"</span><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">בית הכנסת נקרא מקדש מעט, ולכן אסור לנתוץ דבר מבית הכנסת, דתניא בספרי: מנין לנותץ אבן מן ההיכל מן המזבח מן העזרה שהוא בלא תעשה? שנאמר: 'לא תעשון כן לה' א-להיכם'. ואם נתץ על מנת לבנות שרי (=מותר), דההיא נתיצה בנין מקרי... וכתב רמ"א בסימן שאחרי זה: פירוש שיחזור ויבנה וימלא מקום הנתיצה, אבל אם רוצה לנתוץ קצת במקום אחד שיהיה שם גומא, אע"פ שהיא לו לצורך – אסור. על כן יש ליזהר באותם שעושין דף (=קרש עץ) שקורין שטענד"ר, ומדבקים בכותל, ועושין גומא בכותל שיוכל להחזיק שם ע"י עץ אותו דף - לאו שפיר עבדי (=לא עושים טוב)".<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span><br /> <span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">כלומר, כל נתיצה של חלק מבית הכנסת ללא מילוי אותו מקום לגמרי גובלת באיסור תורה של נותץ מקום המזבח והמקדש. קל וחומר לענין פעירת חור גדול בקיר, אפילו לטובת עזרת נשים, שיש מקום לאוסרה לפי הכרעה זו. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">אולם, מנגד מביא הדברי חיים את פירוש הרא"ם לרש"י על דברים יב, ד (באיסור של "לא תעשון כן לה' אלהיכם" על נתיצת המזבח). רש"י שם ביאר שלדעת ר' ישמעאל אין האיסור על נתיצת המזבח, כי לא יעלה על הדעת שישראל ינתצוהו ח"ו, אלא האיסור הוא לגרום בעוונות לחורבן הבית והמזבח. הרא"ם שם משיב על השגות הרמב"ן, ומוכיח ששיטת ר' ישמעאל נובעת מפרשנות מיוחדת שלו לפסוק, כפסיקת הרמב"ם (הל' בית הבחירה א,יז), שאיסור נתיצת המזבח אינו אלא דרך השחתה, סתם ולאבדון, ושכן סובר רש"י. ולא כל נתיצה במזבח אסורה. לכן סבר ר' ישמעאל שיש לחוש יותר לענין חורבן הבית בעוונות, כי לא נחשדו ישראל שישחיתו סתם כך את מקום המזבח.&nbsp;</span><span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif;">ואכן, מכך שרש"י הביא עמדה זו עולה שלשיטתו לא כל נתיצת המזבח אסורה, אלא רק דרך השחתה. ודאי שיסבור כן גם בבית הכנסת, שמותר לסתור חלקים ממנו לטובת הקמת בנין נוח ומרווח יותר.</span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span><br /> <span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">ומכאן מסיק הדברי חיים שמקורו של דין הרמ"א נחלש ביותר. ואכן, להלכה מסיק הדברי חיים להקל בבנין עזרת הנשים, מאחר שלא מדובר בדרך השחתה ח"ו, כי אם ברצון לבנות בנין נגיש לכלל הציבור של בית הכנסת. <o:p></o:p></span><br /> <span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><b><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">בכותבנו שורות אלה התבשרנו על מותו של גאון ופוסק הדור, <a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%A2%D7%96%D7%A8_%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%94_%D7%95%D7%9C%D7%93%D7%A0%D7%91%D7%A8%D7%92" target="_blank">הרב אליעזר יהודה וולדינברג</a> זצוק"ל</span></b><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">, מחבר סדרת ספרי ציץ אליעזר. כנודע במסורת ישראל, וכהוראת רבינו הגדול הרמב"ם (הלכות אבל ד,ד):&nbsp;</span><span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif;">"...ומציינין את כל בית הקברות ובונין נפש על הקבר, </span><b style="font-family: David, sans-serif;">והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם שדבריהם הם זכרונם</b><span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif;">...".</span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span><br /> <table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><img height="400" src="http://cache.bhol-forums.co.il/upload1106/20061121_1325222919_%D7%95%D7%95%D7%93%D7%9C%D7%A0%D7%91%D7%A8%D7%92%203.jpg" style="margin-left: auto; margin-right: auto;" width="297" /></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">הגאון האדיר, רא"י וולדנברג (<a href="http://www.bhol.co.il/" target="_blank">בחדרי חרדים</a>)</td></tr> </tbody></table><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">על כן נזכיר כאן מקצת מדבריו בסוגיה דומה. בשו"ת שלו, חלק יד סימן ח, מתמודד הגרא"י וולדינברג עם שאלה מקהילת אמשטרדם, על דבר סתירת בית כנסת ישן לצורך מכירת המגרש שתחתיו, מה שיאפשר הקמת מבנה חדש במקום אחר, נוח יותר לפי צורכי הקהילה. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">מאחר שמדובר ברווחת המתפללים מוצא הצי"א כמה ענפים להקל (הסוגיה עצמה חמורה למדי, ולא כאן המקום להאריך בה), מתוך תודעת האחריות הציבורית שפיעמה בקרבו, וכלשונו שם:<o:p></o:p></span><br /> <span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">"והנה בדינים אלה של סתירת או מכירת בית כנסת ובפרט של כרכים ישנה מבוכה גדולה וחילוקי דעות מרובים בין הפוסקים, ומכיון שאני מוצא טעם לשבח בהנימוקים שמפרט לי כבוד תורתו במכתבו, על שהנכם נזקקים לכך למכור את הקיים, וכן שהמטרה היא גם לבנות מזה בית כנסת אחר ברובע חדש, שבו התישבו בשנים האחרונות משפחות רבות [...] על כן מצאתי לנחוץ להזדקק לזה, ולהבהיר גם הצדדא דהיתרא שיש לצדד בזה". ואכן, מסקנותיו להתיר בסייגים שונים, כמבואר למעיין שם. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span><br /> <span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">חבל על דאבדין ולא משתכחין.<o:p></o:p></span><br /> <span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span><br /> <span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">(תשס"ז)</span></div></div>צחי הרשקוביץhttp://www.blogger.com/profile/03186510891055179099noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4779945814391478532.post-29298852921281535222011-11-12T17:05:00.000-08:002011-11-12T17:05:47.023-08:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br /> <div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;;">חז"ל דורשים את אליעזר עבד אברהם, מגיבורי פרשתנו, לגנאי בכמה הזדמנויות. תחילה במסכת תענית ד, א, בדברי ר' שמואל בר נחמני:<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; mso-no-proof: no;">"שלשה שאלו שלא כהוגן, לשנים השיבוהו כהוגן, לאחד השיבוהו שלא כהוגן. ואלו הן: אליעזר עבד אברהם, ושאול בן קיש, ויפתח הגלעדי. אליעזר עבד אברהם, דכתיב: "והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך וגו' ", יכול אפילו חיגרת אפילו סומא? השיבו כהוגן, ונזדמנה לו רבקה".<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; mso-no-proof: no;">כלומר, על אף שלא היה ראוי לכך מצד הבקשה הבעייתית שהציג, מכל מקום זכה אליעזר בתשובה ראויה מאת ה'. זאת, ככל הנראה, בשל מערכת השיקולים שעמדה כאן, וקיום האומה היהודית היה מכריע יותר מאשר חינוכו מחדש של אליעזר. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; mso-no-proof: no;"><br /> </span></div><table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><img height="400" src="http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/e/ee/Eliezer_and_Rebekah.png/250px-Eliezer_and_Rebekah.png" style="margin-left: auto; margin-right: auto;" width="311" /></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">אליעזר עבד אברהם על הבאר, תחריט מאת <a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%92%D7%95%D7%A1%D7%98%D7%91_%D7%93%D7%95%D7%A8%D7%94">גוסטב דורה</a></td></tr> </tbody></table><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; mso-no-proof: no;"></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; mso-no-proof: no;">רב, מגדולי ומראשוני האמוראים, מתבטא בצורה נחרצת ושיפוטית עוד יותר כלפי אליעזר, בקובעו</span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR" lang="HE"><span dir="LTR"></span> </span><span dir="RTL"></span><span lang="HE" style="font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; mso-no-proof: no;"><span dir="RTL"></span>(חולין צה, ב): "כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש".<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; mso-no-proof: no;">בפרשנות מימרא זו נחלקו הרמב"ם והראב"ד בהשגותיו, בהלכות עבודת כוכבים יא, ד. כך כתב שם רבינו הגדול:<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; mso-no-proof: no;">"אין מנחשין כעובדי כוכבים, שנאמר 'לא תנחשו'. כיצד הוא הנחש? כגון אלו שאומרים: הואיל ונפלה פתי מפי, או נפל מקלי מידי - איני הולך למקום פלוני היום, שאם אלך אין חפציי נעשים; הואיל ועבר שועל מימיני איני יוצא מפתח ביתי היום, שאם אצא יפגעני אדם רמאי. וכן אלו ששומעים צפצוף העוף ואומרים 'יהיה כך' ו'לא יהיה כך', 'טוב לעשות דבר פלוני' ו'רע לעשות דבר פלוני', וכן אלו שאומרים 'שחוט תרנגול זה שקרא ערבית', 'שחוט תרנגולת זו שקראה כמו תרנגול', וכן המשים סימנים לעצמו 'אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני' ו'אם לא יארע לי לא אעשה', <b>כאליעזר עבד אברהם</b>, וכן כל כיוצא בדברים האלו - הכל אסור, וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו לוקה".<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; mso-no-proof: no;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; mso-no-proof: no;">עד כאן דברי הרמב"ם, שהביא את אליעזר עבד אברהם כמודל של ניחוש אסור, כדברי רב. משמעות הניחוש היא הצבת סימנים שאין קשר נסיבתי בינם לבין התוצאה שהם אמורים להוביל אליה. כלומר, המחשבה כאילו יש סימן טוב או סימן רע בעולם, כאלה שיש ביכולתם להשפיע על המציאות. הרמב"ם פה מעגן כמצוה דתית את ההכרה בחוק הנסיבתיות, ובכך מטרים את קאנט, שעירער על לבטי האמפיריציסטים בסוגיה. לקאנט, תפיסת החלל והזמן (ובפרט בכל הנוגע לקשר הטמפוראלי שבין סיבה למסובב) הן א-פריוריות, כלומר, נטועות באדם מתהליך בריאתו. משכך, אין לו אלא לחשוב באופן נסיבתי, הגם שהנסיבות אינן הכרחיות מהחושים עצמם. כאן קובע הרמב"ם שרק קשרים נסיבתיים לגיטימיים בעיני המאמין. הקב"ה אוסר באיסור תורה על פקפוק על הנסיבתיות, והבאתה לידי אבסורד. ממילא, הוא מחוקק באדם המאמין תפיסה א-פריורית של נסיבתיות שהאדם כפוף אליה, בין אם ירצה ובין אם לא. מיותר לציין שלא רק הזמן מגדיר את הנסיבתיות כאן, אלא האינטואיציה האנושית, והדברים ארוכים.</span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; mso-no-proof: no;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; mso-no-proof: no;">הזהירות מפני חתולים שחורים, מלח שפוך ועוד אמונות תפלות למיניהן - כולן איסור תורה חמור. אולם, הראב"ד חותה עליו גחלים, באומרו:<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; mso-no-proof: no;">"אמר אברהם: זה שבוש גדול, שהרי דבר זה - מותר ומותר הוא! ואולי הטעהו הלשון שראה 'כל נחש שאינו כאליעזר ויונתן אינו נחש', והוא סבר שלענין איסור נאמר, ולא היא! אלא הכי קאמר: 'אינו ראוי לסמוך'! ואיך חשב על צדיקים כמותם עבירה זו? ואי הוו אינהו, הוו מפקי פולסי דנורא ('שוטים של אש', ולא מעשי כישוף כאלה ואחרים, כמובן) לאפיה".<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; mso-no-proof: no;">הרי לנו שהראב"ד הסתייג מחריפות מייחוס איסור חמור של ניחוש לאליעזר וליונתן, ופירש את דברי רב כקביעה שאין לסמוך על ניחוש זה, אך לא לאוסרו. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; mso-no-proof: no;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; mso-no-proof: no;">הרמ"א (ר' משה איסרליש, מחבר המפה על השלחן ערוך) מציג את שתי העמדות ומכריע (יורה דעה קעט, ד):<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; line-height: 150%; mso-ansi-font-size: 13.0pt; mso-no-proof: no;">"יש אומרים דאדם מותר לעשות לו סימן בדבר שיבוא לעתיד, כמו שעשה אליעזר עבד אברהם או יהונתן (טור והר"ד קמחי), ויש אוסרין (רמב"ם וסמ"ג). <b>וההולך בתום ובוטח בה', חסד יסובבנו</b> (תהילים לב, י)".<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; line-height: 150%; mso-ansi-font-size: 13.0pt; mso-no-proof: no;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; line-height: 150%; mso-ansi-font-size: 13.0pt; mso-no-proof: no;">אף ששתי העמדות מוצגות כשוות, מכל מקום ברור שלרמ"א עדיפה ההתעלמות מהניחוש והגורל, וההליכה אחר ה' בתום. כדברים האלה כתב ר' מרדכי יפה, הלבוש, בחיבורו על יורה דעה קעט, ד, ואף הביא את דברי הסניגוריה של בעלי התוספות על אליעזר, שלא סמך על ניחושו בלבד, אלא נתן לרבקה את הצמידים רק לאחר שבירר מאיזו משפחה היא, זאת בניגוד גמור לפשט הפסוקים, שמורים על כך שהעניק לה את הצמידים והנזם לפני שבירר את יחוסה (פרק כד, כב-כג; ראו את תמצית מחלוקת ראשוני אשכנז בנקודה זו בפירוש ריב"א על התורה לפסוק יד). <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; line-height: 150%; mso-ansi-font-size: 13.0pt; mso-no-proof: no;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; line-height: 150%; mso-ansi-font-size: 11.0pt; mso-no-proof: no;">בצורה חריפה עוד יותר מתבטא <a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%94_%D7%94%D7%97%D7%A1%D7%99%D7%93">ר' יהודה החסיד</a>, מחשובי מקובלי אשכנז, שידיו רב לו בתורת הסוד, ביחס לזהירות מניחושים. הלה מביא סדרה של ניחושים מקובלים בימיו, ומקונן על דורו, שנגוע בעוון זה (ספר חסידים סימן נט):<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="color: windowtext; font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; line-height: 150%; mso-ansi-font-size: 10.0pt; mso-no-proof: no;">"כי לא נחש ביעקב וכו' (במדבר כג, כג), צונו צורינו לא תנחשו (ויקרא יט, כו), ובעונותינו שרבו כיום הזה מנחשים בישראל, בודקים בעוֹנוֹת (=בזמנים שונים למעשים שונים), אומרים להזכיר במוצאי שבת שלא לאכול בצים, או שלא לקחת אש שתי פעמים כשיש חולה בבית, או יולדת תוך תשעה ימים, וכמה דברים שאין הפה יכול לדבּרם ועוברים על מצות מלכנו. ועוד יש ניחוש, ורב הוא, ונוהג בין בני אדם, רואין אש וגחלות בוערות מעומד, אומרים יהי' לנו אורח, אם תכבהו במים האורח יפול במים, ואין לך ניחוש גדול מזה, <b>ואמת ויציב הדבר כמה בני אדם ניסוהו, אך הוא השטן הוא המתעה אותם</b>. כשרואה השטן שזה מנחש ואומר יפול האורח במים, אז אומר השטן אלך ואפיל האורח במים להטעות זה, להיות לסימן זה בידו לנחש לעולם, ואוי להם לעושים כך, כי עוברים על כמה לאוין: 'לא תנחשו' (ויקרא יט, כו), 'לא ימצא בך וגו' ומנחש' (דברים יח, י), 'ובחקותיהם לא תלכו' (ויקרא יח, ג), ועוד שעושים עדות התורה שקר, 'כי לא נחש ביעקב' (במדבר כג, כג) [...] ".<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="color: windowtext; font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; line-height: 150%; mso-ansi-font-size: 10.0pt; mso-no-proof: no;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif;"><span class="Apple-style-span" style="line-height: 24px;">אכן, מעשה שטן!</span></span></div><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><object width="320" height="266" class="BLOGGER-youtube-video" classid="clsid:D27CDB6E-AE6D-11cf-96B8-444553540000" codebase="http://download.macromedia.com/pub/shockwave/cabs/flash/swflash.cab#version=6,0,40,0" data-thumbnail-src="http://2.gvt0.com/vi/yvEt_JcWXUo/0.jpg"><param name="movie" value="http://www.youtube.com/v/yvEt_JcWXUo&fs=1&source=uds" /><param name="bgcolor" value="#FFFFFF" /><embed width="320" height="266" src="http://www.youtube.com/v/yvEt_JcWXUo&fs=1&source=uds" type="application/x-shockwave-flash"></embed></object></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif;"><span class="Apple-style-span" style="line-height: 24px;"><br /> </span></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="color: windowtext; font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; line-height: 150%; mso-ansi-font-size: 10.0pt; mso-no-proof: no;">חשוב לשים לב בעיקר למנגנון השטני שמתאר ר"י החסיד, זה שמפיל את האדם בפח ומונע ממנו לראות את המציאות באור ישר וראוי. השטן מזמן מדי פעם הצלחות בניחושים, בשביל להפיל את האדם התמים ברשת החטא יותר ויותר. אמנם, במקום שקבעו חכמים לעשות דברים לסימן, כמו הסימנים בערב ראש השנה וכדומה, מתיר ר"י החסיד מכח דברי חכמים (שם בהמשך).<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="color: windowtext; font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; line-height: 150%; mso-ansi-font-size: 10.0pt; mso-no-proof: no;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="color: windowtext; font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; line-height: 150%; mso-ansi-font-size: 10.0pt; mso-no-proof: no;">הגדיל לעשות השל"ה הקדוש, ר' ישעיה הלוי הורביץ, מחבר ספר המופת הקבלי "שני לוחות הברית" שעלה באחרית ימיו לארץ ישראל והפיץ את תורתו של האר"י הקדוש, במבואו לספר ויקרא. שם הביא ציטוט מפירוש הרקנאטי על התורה (הפירוש החשוב ביותר שנכתב על התורה על דרך הסוד), בבארו את תפקידה של פרשת קדושים:<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="color: windowtext; font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; line-height: 150%; mso-ansi-font-size: 10.0pt; mso-no-proof: no;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="color: windowtext; font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; line-height: 150%; mso-ansi-font-size: 10.0pt; mso-no-proof: no;">"אח"כ פרשת קדושים היא כולה קדושה, לסלק מזוהמת הנחש. ובא שם הרמז 'לא תנחשו' שלא ידבק זוהמת הנחש. וזה לשון הרקאנטי דף קכ"ד, ואמר לא תנחשו רצה לומר לא תטעו אחר פעולת נחש הקדמוני הנקרא רוח מסאבא, ופעולותיו נקראים ניחוש, כדאמר ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים. ועל ידי השבעות ידועות הנקראים שם הטומאה מודיעים העתידות מאשר יבאו על האדם. והטועה אחריהם הבורא סר מעליו ומניחו בידיהם, וזהו מאמרם כל דקפיד קפדינן בהדיה (פסחים קי, ב)".<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="color: windowtext; font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; line-height: 150%; mso-ansi-font-size: 10.0pt; mso-no-proof: no;"><br /> </span></div><table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><img alt="שני לוחות הברית - הורביץ, ישעיה ב&quot;ר אברהם הלוי (השל&quot;ה)" height="640" src="http://www.hebrewbooks.org/thumbs/37-37856.jpg" style="margin-left: auto; margin-right: auto;" width="404" /></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">שער הדפוס הראשון של ספר השל"ה, אמשטרדאם ת"ח (1648 למנין הנוצרים), מתוך <a href="http://hebrewbooks.org/">hebrewbooks.org</a></td></tr> </tbody></table><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="color: windowtext; font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; line-height: 150%; mso-ansi-font-size: 10.0pt; mso-no-proof: no;"></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif; line-height: 24px;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif; line-height: 24px;">הניחוש הוא משל למתן כח ועוצמה ליצר הרע, על חשבון אור השכל והיושר, ותמימות הלב. ההתעסקות בחשבונות שהקב"ה אסר, מתן הסימנים שמונעים מהאדם לחשוב בצורה צלולה ומטילים עליו את אימת הגורמים המוזרים והתמוהים הללו – משבשים את הדעת, ומעניקים כר פורה ליצר הרע לפעול את פעולותיו המזוהמות. הזהירות מהניחוש היא הזהירות מהטפשות, והבחירה ללכת אחר מצוות ה' והדרכותיו ללא סייג.</span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="color: windowtext; font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; line-height: 150%; mso-ansi-font-size: 10.0pt; mso-no-proof: no;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="color: windowtext; font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; line-height: 150%; mso-ansi-font-size: 10.0pt; mso-no-proof: no;">וכך כתב מפורשות השל"ה בתתו טעם למצוות "לא תנחשו":<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="color: windowtext; font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; line-height: 150%; mso-ansi-font-size: 10.0pt; mso-no-proof: no;">"שלא לנחש, שנאמר (ויקרא יט, כו), לא תנחשו. <b>טעם מצוה זו, לפי שלא ישעו בדברי שקר, ויאמרו שהכל מקרה ולא השגחה מאתו יתברך חלילה</b>... לכך לא תנחשו".<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="color: windowtext; font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; line-height: 150%; mso-ansi-font-size: 10.0pt; mso-no-proof: no;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif;"><span class="Apple-style-span" style="line-height: 24px;">עוד כתב השל"ה דברים נכוחים בביאורו לפרשת שופטים:</span></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif;"><span class="Apple-style-span" style="line-height: 24px;"></span></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif;">"כבר הודעתיך כי כמו שיש אצילות קודש, כן יש לעומתו אצילות טמא, ומשם עניינים אלו קסמים ונחשים אוב וידעוני כו' וכן נביא שקר. ואף שיש בהם לפי הנראה חכמה, אינה חכמה אמיתית. והיא חכמת האומות, כמו שנאמר בפסוק (שם יח, יד), כי הגוים האלה וגו' אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך ה' אלהיך, כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל. רק תתן אמת ליעקב, חכמה האמיתית הנצחיית, הוא הדביקות בגוף האילן הקודש. ותמים תהיה עם ה' אלהיך, כלומר תתנהג במדת השלום והאמת, כי זה חלק ה'. וזהו שנאמר (תהלים טז, ח), שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט, כלומר לא אטה מהימין אל השמאל, רק תמיד אתדבק בסטרא דימינא".</span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif;">אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלהיו, ולא קסמי שווא ותפלות.</span></div><br /> <div class="MsoNormal" dir="RTL"><br /> </div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="color: windowtext; font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; line-height: 150%; mso-ansi-font-size: 10.0pt; mso-no-proof: no;"><o:p>(תשס"ז)</o:p></span></div></div>צחי הרשקוביץhttp://www.blogger.com/profile/03186510891055179099noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4779945814391478532.post-3707719188556473092011-10-31T16:35:00.000-07:002011-11-01T00:49:39.754-07:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif;">בפרשת השבוע אנו קוראים על מצות המילה שניתנה לאברהם ולבני ביתו. התלמוד (סנהדרין נט, ב) לומד לימוד מענין מציווי זה, אגב דיון על התחדשות החיוב בשבע מצוות בני נח על ישראל:</span><br /> <div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="color: windowtext; font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="color: windowtext; font-family: David, sans-serif;">"אי בעית אימא: מילה מעיקרא לאברהם הוא דקא מזהר ליה רחמנא, 'ואתה את בריתי תשמר אתה וזרעך אחריך לדרתם', אתה וזרעך - אין, איניש אחרינא - לא. אלא מעתה, בני ישמעאל לחייבו! 'כי ביצחק יקרא לך זרע'. בני עשו לחייבו! 'ביצחק' - ולא כל יצחק.&nbsp; מתקיף לה רב אושעיא: אלא מעתה בני קטורה לא לחייבו? האמר רבי יוסי בר אבין, ואיתימא רבי יוסי בר חנינא: 'את בריתי הפר' - לרבות בני קטורה".<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="color: windowtext; font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="color: windowtext; font-family: David, sans-serif;">התלמוד מסנן את החייבים במצוות המילה, ומוכיח שאין לבני ישמעאל ולבני עשו חיוב למול עצמם. אולם, עולה מתוך דברי התלמוד שדווקא בני קטורה פילגש אברהם חייבים במילה כמו ישראל!&nbsp;</span><span lang="HE" style="color: windowtext; font-family: David, sans-serif;">בנקודה זו נחלקו רבותינו הראשונים במחלוקת גדולה. רש"י במקום מצמצם מאוד את הגדרתם של בני קטורה, וקובע: "</span><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">לרבות בני קטורה - <b>אותם ששה לבדם ולא זרעם</b>, אבל אברהם נצטווה לכל הנולדים לו". כלומר, שני חיובים ניתנו על המילה, האחד לכל צאצאיו של אברהם המגיעים מזרעם של יצחק ושל יעקב אבותינו, וחיוב נוסף הוא על ששת בני קטורה למול עצמם, אך לא את צאצאיהם. בכיוון מצמצם זה של רש"י דרכו ראשונים נוספים (ראה בית הבחירה לר' מנחם המאירי על אתר). אולם, הרמב"ם בהלכות מלכים י, ז-ח קבע אחרת:</span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">"המילה נצטוה בה אברהם וזרעו בלבד, שנאמר: 'אתה וזרעך אחריך'. יצא זרעו של ישמעאל, שנאמר: 'כי ביצחק יקרא לך זרע', ויצא עשו, שהרי יצחק אמר ליעקב 'ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך', מכלל שהוא לבדו זרעו של אברהם המחזיק בדתו ובדרכו הישרה, והם המחוייבין במילה. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><b><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">אמרו חכמים שבני קטורה,</span></b><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"> שהם זרעו של אברהם שבא אחר ישמעאל ויצחק, <b>חייבין במילה</b>, והואיל ונתערבו היום בני ישמעאל בבני קטורה <b>יתחייבו הכל במילה בשמיני</b>, ואין נהרגין עליה". <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span><br /> <span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span><br /> <table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><img alt="שאגת אריה - אריה ליב ב&quot;ר אשר " height="640" src="http://www.hebrewbooks.org/thumbs/26-19540.jpg" style="margin-left: auto; margin-right: auto;" width="385" /></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">שער הדפוס הראשון של ספר שאגת אריה, דפוס ראשון, פרנפוקט דאודר, תקט"ז (אתר <a href="http://hebrewbooks.org/">Hebrewbooks.org</a>)<br /> ראוי לציין שעל אף השבחים הגדולים שחולק השאגת אריה בשער ספרו ל<a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9A_%D7%94%D7%A9%D7%A0%D7%99,_%D7%9E%D7%9C%D7%9A_%D7%A4%D7%A8%D7%95%D7%A1%D7%99%D7%94">פרידריך השני, מלך פרוסיה</a>, הרי שספרו התפרסם כארבע שנים אחרי שהמלך ה"נאור" פרסם את תקנותיו בהן הזהיר שהיהודים הם הכת המסוכנת ביותר בממלכה, שמזיקה תדיר לעסקי הנוצרים.</td></tr> </tbody></table><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">הרמב"ם קובע, לאורם של דברי התלמוד, כי בני קטורה על צאצאיהם לאורך הדורות, חייבים במילה מדברי חכמים. לכן היום, שנתערבו בני קטורה בבני ישמעאל חייבים כולם במילה! כלומר, מצוות המילה אינה רק לעם ישראל, אלא יש בה מימד רחב יותר, כי היא מחייבת מדרבנן גם קהילות אחרות, חלקן בדיעבד וחלקן לכתחילה. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">לביאור מחלוקתם של הראשונים בסוגיה זו נדרש אחד ומיוחד, ה"שאגת אריה". הלה, <a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%94_%D7%9C%D7%99%D7%99%D7%91_%D7%92%D7%99%D7%A0%D7%A6%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%92">ר' אריה ליב גינצבורג</a>, ראב"ד של קהילות מיץ וולוז'ין במאה השמונה עשרה למניינם, חיבר את אחד מהספרים המכוננים של ספרות האחרונים, המצטרף לחיבוריו טורי אבן וגבורות ארי על הש"ס. </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">חיבור זה, בעל מאפיינים של למדנות עמוקה וסברות ישרות, איננו משקף את יכולות הפלפול של מחברו, והוא מנוסח על פי רוב בעמקות, אך ללא פלפולים מפותלים. כך כתב בהקדמת ספרו הגדול:</span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif;">"והנה כל מה שכתבתי מנעורי והיה רשום אצלי הוא ממה שחידשתי על גפ"ת ופוסקים, כי זולת זה מה שפלפלתי לחדד את התלמידים</span><span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif;">&nbsp;או דרך דרוש לא העליתי על ספר כי את הכל ישא רוח, ואין זה אלא הבל ורעוח רוח. אף שנזהרתי בכל מה דאיפשר שיהיה עיקר הפלפול באמיתה של תורה, מכל מקום אי אפשר שלא יתערב בו דברים</span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE"><span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif;">שאינן לאמיתה".</span></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE"><span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE"><span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif;">יש הטוענים שעמדתו העקרונית בסוגיית הפלפולים היא שעמדה בבסיס מחלוקתו המפורסמת עם <a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%97%D7%99%D7%90%D7%9C_%D7%94%D7%99%D7%99%D7%9C%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9F_(%D7%A8%D7%91)">ר' יחיאל היילפרין</a>, מחבר ספר "סדר הדורות", רבה הישיש של מינסק, בה שימש ה"שאגת אריה" כראש ישיבה צעיר. מנגד, דוד מגיד, מחבר הספר "תולדות משפחת גינצבורג", משרטט תמונה שונה לגמרי, שנעוצה בתקיפותו הרבה של ר' אריה ליב ונטייתו לזלזל עמוקות ביריביו התורניים. משכך, הראו לו בני העיר מינסק את הדרך החוצה, בתקיפות לא קטנה מזו שלו.</span></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span><br /> <span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">יש להוסיף על כך גם את המובא בספר בית אב"י, מאת הגאון ר' יצחק אייזיק ליבס, כרך חמישי (עמ' תה), על אודות השאגת אריה:</span><br /> <span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"></span><br /> <span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">"ומי לנו גדול מהגה"ק השאגת ארי׳, אשר כגובה ארזים גובהו והוא דרכו בקודש הי׳ לסתור להלכה ולמעשה את דברי הגאונים שהיו לפניו בגאון עוזו, וידוע מה שסיפר תלמידו הגאון הר״ח מוואלאזין שהוא הי׳ סומך מאוד על דעת עצמו והכרעתו להתיר ולא שם לבו לדעת חבריו החולקים, גם במקום שנהגו בו איסור. ובכמה מקומות משתמש בביטויים חריפים נגד גדולי האחרונים שלפני זמנו. וידוע שלפני פטירתו קרה לו מקרה רע. פעם אחת בשעת לימודו קרב אל ארון הספרים לקחת משם איזה ספר. פתאום נפל עליו הארון עם הספרים, ונשאר תחתיו בערך חצי שעה, ולא יכול להיחלץ מן המיצר עד שנודע לבני ביתו מה שקרה לו, והזעיקו אנשים לחלצו מן תחת הספרים, ואחר אשר הוציאוהו משם אמר הגאון השאג״א שכל המחברים התנפלו עליו יען אשר לא החשיב דבריהם כראוי וחלק עליהם, אולם במשך חצי שעה שהי׳ מוטל תחת הספרים עשה שלום עם כולם ונתפייסו, רק הלבוש הרגזן הזה לא קיבל פיוס ולא נתפייס ובגללו מוכרח ליפטר מן העולם".</span><br /> <span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span><br /> <span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">במשפחתנו, צאצאי הלבוש, רווחת שמועה נוספת, שמצאתיה בספרו של ר' יוסף זכריה שטרן, זכר יהוסף, עמ' 212:</span><br /> <span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">"הרה״ג ומקובל ר׳ מרדכי אבד״ה קארעליטש שהיה רגיל ליישב הסתירות מהאחרונים על הלבוש שהיה מתייחס אחריו ומרגלא בפומיה 'רבי דאתא מדוד מהפך ודריש בזכותיה' , וכפי הספור מנכדיו שאמר על השאג״א באחת מתשובותיו בהתנגדו אליו באיזה הלכה אריה שאג מ״י (ר״ת 'מרדכי יפה') לא יירא".</span><br /> <div><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">מכל מקום, בסימן מט מספרו נדרש השאגת אריה לשאלה אם מותר ומצוה לישראל למול את ה"הגריים" בזמנינו, לכשהם מגיעים לגיל שלוש עשרה שנה. בתשובה ארוכה ולמדנית כהרגלו בקודש, מסיק השאג"א להלכה כשיטת רש"י, שאין חיוב על בני קטורה ובני ישמעאל למול בימים אלה. זאת ועוד, בסיומה של התשובה הוא מעניק לנו טיעון חזק מאוד נגד שיטתו של הרמב"ם. לטענתו, אנו רגילים במגוון סוגיות (כגון מחיית עמלק, מלחמת המצוה בשבעה עממים, קבלת גרים מצריים, עמוניים ומואביים ועוד) להשתמש בעקרון החשוב של חז"ל, כמפורש במשנה ידים ד, ד ובמקורות נוספים, לפיו סנחריב בלבל את האומות. משכך, לא נותרו עוד בני קטורה ובני ישמעאל מקוריים, ולכן אין לנו מצוה למול אותם, כי איננו יודעים מיהם ומה מאפייניהם של בני עמים אלה. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">חילו של השאג"א מדברי הרמב"ם עצמו, בהלכות איסורי ביאה יב, כה. כך כתב שם הנשר הגדול:<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">"כשעלה סנחריב מלך אשור בלבל כל האומות, ועירבם זה בזה, והגלה אותם ממקומם. ואלו המצרים שבארץ מצרים עתה אנשים אחרים הם, וכן האדומים שבשדה אדום, והואיל ונתערבו ד' אומות האסורים בכל אומות העולם שהן מותרים - הותר הכל. שכל הפורש מהן להתגייר חזקתו שפירש מן הרוב. לפיכך, כשיתגייר הגר בזמן הזה בכל מקום, בין אדומי בין מצרי, בין עמוני בין מואבי, בין כושי בין שאר האומות, אחד הזכרים ואחד הנקבות - מותרין לבא בקהל מיד".<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">הרי שהרמב"ם הכיר וכתב את העקרון החשובה הזה, וכיצד זה חייב את בני קטורה ובני ישמעאל במילה? מכח קושיה חריפה זו, וכן קושיות נוספות, הגיע השאג"א למסקנה שאין חובה ומצוה על ישראל למול כל נכרי באשר הוא.</span><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"> <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">טעמים נוספים, על דרך הדרוש והרמז, הובאו ע"י הפוסקים בכדי למנוע את מילתם של הנכרים ע"י ישראל. הט"ז (טורי זהב לר' דוד הלוי מאוסטרהא) כתב שיש למנוע מהנכרים מילה, שכן ע"פ המדרש אברהם אבינו יושב על פתחו של גיהנם, ואינו מניח למי שהוא מהול להכנס לשם. כלומר, עלולים כמה נכרים להנצל מגזירה איומה. </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">גם הלבוש, ר' מדרכי יפה, כותב בעטרת הזהב שלו (לבוש עטרת זהב הוא חיבור על סדר יורה דעה בשלחן ערוך) בשם הזוהר הקדוש. לדעתו, יוסף הצדיק נענש על כך שחתם את המצריים באות ברית קודש, כנראה לפני שהיו מוכנים נפשית. אשר על כן, יש להמנע ממילת נכרים, מתוך רצוננו שלא לגרום לאדם שאיננו ראוי לכך לשאת את אות ברית הקודש שחתם עלינו הקב"ה באמצעות אברהם נביאו. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="color: windowtext; font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="color: windowtext; font-family: David, sans-serif;">אולם, בקרב הפוסקים האחרונים קיימת נימה אחרת. אמנם, ר' צבי פסח פרנק סוקר (שו"ת הר צבי יורה דעה סימן רטו ) שאלה מעניינת זו ומגיע למסקנה שיש לאסור המילה במצב כזה.&nbsp;</span><span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif;">אולם, הגר"ע יוסף מחדש (שו"ת יביע אומר יורה דעה חלק ב סימן יט) בסוגיה זו יסוד חשוב. כידוע, להלכה עיקר המילה היא הפּריעה. אולם, במילה של נכרים אין חובה לפרוע, אלא רק להסיר את הערלה. כל מקורותינו שדיברו על היתרים למילת נכרים, קובע הגר"ע יוסף, לא עסקו בפריעה, שהיא הבעייתית (להלכה הוא מסיק שאין בעיה הלכתית למול נכרי בכל מקרה). לכן, בהעדר מילה ופריעה בצידה לא תיתכן מצוות מילה המקורית, ולכן ניתן למול ללא פריעה נכרים ולצאת ידי כל הדעות כמעט.</span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="color: windowtext; font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><img height="400" src="http://adminlib.cet.ac.il/storage/Pics/8600_8699/0000008639/141_M.jpg" style="margin-left: auto; margin-right: auto;" width="370" /></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">פסל הרמב"ם, לבוש כחכם בעל אצטלה מוסלמית, כמובן, בעיר הולדתו קורדובה</td></tr> </tbody></table><span lang="HE" style="color: windowtext; font-family: David, sans-serif;"></span><br /> <span lang="HE" style="color: windowtext; font-family: David, sans-serif;">לענין השאלה אם מלו הישמעאלים, האם קיבלו שכר רוחני מאת בורא עולם, מצאנו מקור מפורש בתשובת הרמב"ם, שמסייע לעמדה הסוברת שמקרב בני נח, &nbsp;ה"צדיקים", אלה שמקפידים על קיום מצוותיהם על מצוות נוספות מעבר לשבע המצוות המוטלות עליהן (שו"ת הרמב"ם סימן קמח):<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif; line-height: 150%;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif; line-height: 150%;">"מותר לישראל למול הגוי אם רוצה הגוי לכרות הערלה ולהסירה. לפי שכל מצוה שהגוי עושה נותנין לו עליה שכר, אבל אינו כמי שהוא מצווה ועושה, ובלבד שיעשנה, כשהוא מודה בנבואת משה רבינו, המצווה זאת מפי אלהים יתעלה, ומאמין בזה, ולא שיעשנה (לסבה) אחרת או על פי דעה שראה לעצמו, כמו שנתבאר בבריתא".<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif; line-height: 150%;"><br /> </span><br /> <span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif; line-height: 150%;">הרי לנו שעל כל מצוה שמקיימים הנכרים הם זוכים לשכר, אם כי שכר מועט יחסית למי שנצטוו במצוה זו – זרע אברהם, הלא הם ישראל.</span><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><br /> </div></div>צחי הרשקוביץhttp://www.blogger.com/profile/03186510891055179099noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4779945814391478532.post-18932136776882746862011-10-23T05:28:00.000-07:002011-10-31T16:36:17.341-07:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br /> <div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif;">פרשת נח נפתחת בתארי שבח, כבוד וגדולה למייסד האנושות החדשה – נח. אולם, כנודע, יש מקרב האמוראים שהסתייגו מתארי שבח ויקר אלה לנח, וסברו שאינם אלא גנאי לו. כך בסנהדרין קח, א:</span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">"אמר רבי יוחנן: 'בדורותיו', ולא בדורות אחרים, וריש לקיש אמר: 'בדורותיו', כל שכן בדורות אחרים. אמר רבי חנינא, משל דרבי יוחנן למה הדבר דומה - לחבית של יין שהיתה מונחת במרתף של חומץ, במקומה - ריחה נודף, שלא במקומה - אין ריחה נודף. אמר רבי אושעיא: משל דריש לקיש למה הדבר דומה - לצלוחית של פלייטון (=מין בושם עז) שהיתה מונחת במקום הטנופת, במקומה ריחה נודף - וכל שכן במקום הבוסם".<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><img alt=" תיבת נוח היקס" src="http://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/07/02_noach/noah_ark_hicks.jpg" style="margin-left: auto; margin-right: auto;" /></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">תיבת נח מאת <a href="http://en.wikipedia.org/wiki/Edward_Hicks">אדוארד היקס</a>, צייר אמריקני (שימו לב מהי תיבת נח מבחינתו, ועל מה הוא לא שם דגש)</td></tr> </tbody></table><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">שאלה גדולה ומפורסמת היא מדוע ר' יוחנן 'מחפש' את נח, ודורש אותו לגנאי. הרי אין ספק שמפשט המקראות בהחלט ניתן לראות שנח זוכה לשבח. אם כן, במקום של ספק, בוודאי ביחס לצדיק גדול, מדוע בוחר ר' יוחנן לדורשו לגנאי, ולא ללמד עליו זכות?<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%9C%D7%9E%D7%94_%D7%9C%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%90">ר' שלמה לוריא</a>, המהרש"ל, מגדולי פולין לפני כ-500 שנה, מסביר בביאורו על אתר (מובא גם בשפתי חכמים) ששורש המחלוקת בין ר' יוחנן לריש לקיש נעוץ ביחסו של נח לבני דורו, והוא נובע מההבדל בין אברהם אבינו לנח. ביחס לאברהם אמר הקב"ה: "התהלך לפני והיה תמים" (בראשית יז, א), ואילו אצל נח נאמר "את האלהים התהלך נח". המילה 'את' באה למעט, ולומר שהתהלכותו של נח היתה רק עם הקב"ה. אברהם אבינו היה עסוק בצרכי הדור, ולכן לא כתוב שהתהלך רק עם ה', אלא התהלך גם עם אחרים. ראיה לכך היא דאגתו של אברהם לבן אחיו, מלחמתו בארבעת המלכים ומאבקו על סדום, שמעידים כולם על דאגה כנה לרווחת הכלל, אפילו הרשעים שבו, מתוך רצון ללמד עליהם זכות. לעומתו, נח לא היה עסוק בהצלת הזולת, לא בהצלתם החומרית ולא בהצלתם הנפשית. לפיכך, נח התהלך רק עם אלהים. על כך אין עוררין. השאלה היא האם היה צעדו של נח נכון והגון. </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">ר' יוחנן סובר שאף מהרשעים הגמורים לא היה צריך נח להתייאש, והיתה ציפיה כי יתאמץ להשיבם תחת כנפי השכינה. מנגד, ריש לקיש סובר שמרשעים גמורים אין לצפות שיעשו תשובה, ואם הם יעשו זאת תהיה תשובתם פרי של מאמץ אישי, ולא הצדיק אחראי לתשובתם.&nbsp;</span><span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif;">ביטוי נאה לתפיסה זו מצוי במדרש (דברים רבה יא, ג):</span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">"נח אמר למשה: אני גדול ממך שניצלתי מדור המבול. אמר לו משה: אני נתעליתי יותר ממך. אתה הצלת את עצמך ולא היה בך כח להציל את דורך, אבל אני הצלתי את עצמי והצלתי את דורי כשנתחייבו כלייה בעגל, מנין? שנאמר (שמות לב) 'וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו'. למה הדבר דומה? לשתי ספינות שהיו בים, והיו בתוכן שני קברניטין. א' הציל את עצמו ולא הציל את ספינתו, ואחד הציל את עצמו ואת ספינתו, למי היו מקלסין? לא לאותו שהציל את עצמו ואת ספינתו? כך נח, לא הציל אלא את עצמו, אבל משה הציל את עצמו ואת דורו [...]".<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><img alt="תיבת נוח דורה" src="http://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/07/02_noach/noah_ark_dore.jpg" style="margin-left: auto; margin-right: auto;" /></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">מנגד, תיבת נח של <a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%92%D7%95%D7%A1%D7%98%D7%91_%D7%93%D7%95%D7%A8%D7%94">גוסטב דורה</a>, והמבין יבין</td></tr> </tbody></table><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">אם נעיין קימעא במדרש זה נוכל להבחין בנקודה נוספת ששמים חז"ל בדברי נח. אמירתו הבסיסית של נח היא שהוא ניצל לא מהמבול, אלא מ<b>דור</b> המבול. הווה אומר, נח משבח את עצמו על יכולתו שלא להינזק מפגעי הדור ותחלואיו. מנגד, משה רבינו, שכידוע לא רק שהתנגד לחטא העגל, אלא אף העניש את העם קשות בעטיו, כולל עצמו ברעת הדור, ואומר שהציל עצמו ואת דורו כשנתחייבו כלייה בעגל. והרי, אם הם נתחייבו כלייה מדוע היה על משה להציל את עצמו? כי משה איננו רואה עצמו לעומתי לדורו, מנוגד לו, אלא כולל עצמו בתוכו, ואם דורו נפגע גם הוא עצמו נפגע עמהם. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">מובאת בפוסקים (ראה "מנחת יצחק" ל<a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%A6%D7%97%D7%A7_%D7%99%D7%A2%D7%A7%D7%91_%D7%95%D7%99%D7%99%D7%A1">ר' יצחק יעקב וייס</a> חלק ד, סימן פ) בשם הגאון הגדול <a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D_%D7%9E%D7%95%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%96'%D7%99%D7%9F">ר' חיים מוולוז'ין </a>מסורת יפה בענין זה. כידוע, כבר תמה ר' טרפון (ערכין טז, ב) אם יש בדורו מי שיכול להוכיח, שכן כל האומר טול קיסם מבין שיניך, מיד אומרים לו טול קורה מבין עיניך. אולם, אומר ר' חיים, קיימת אפשרות אחת של הגדול להוכיח את צאן מרעיתו, והיא כשיכלול עצמו בתוכחה. ורמז לדבר: "נחפשה דרכינו", ברבים, כולל עצמו עם הכלל, אזי – "ונח – קורה" (במקום המשך הפסוק: "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה אליך"), הקורה, שבאמצעותה ביקשו להתריס בפני המוכיח, נחה ואיננה מאיימת עוד. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">חשוב לציין שדברים אלה ביחס לנח נאמרו על הקשר עם הרשעים הגמורים, עליהם נאמר "ותשחת הארץ לפני האלהים ותמלא הארץ חמס", ומה נענה אנחנו, כאשר בדורנו יהודים רבים וטובים, שאינם ח"ו בתורת רשעים או פושעים, אלא רבתה בהם הבורות וחוסר המוטיבציה? האם רשאים אנו להתעלם מהצרכים הרוחניים שלהם, ולהסתפק בהצלת נפשנו בלבד? <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">ההשגחה העליונה זימנה לנו מציאות מופלאה במדינתנו, בה בסמכותה של כל רבנות מקומית להעניק הכשר עממי, כשר וטוב לפי כל המדדים ההלכתיים הקלאסיים, ובכך לזכות את הרבים בהימנעות מטריפות ואיסורים אחרים. &nbsp;ברור לכל בר דעת שרמת ההקפדה של הרבנויות היום על הכשרות גבוהה בהרבה מזו שנהנו ממנה אבותינו בעיירות, כאשר המבחר של הבשרים והאפשרות לפסול בהמה ועוף מחמת טריפה היו מאוד מאוד מצומצמות. בעיקר חשובים הדברים ביחס לפירות וירקות, שבניגוד לאיסורי אכילה אחרים, בהם האיסור הוא לאו חמור משל תורה, הרי שבהם עלולים גם להיות דיני מיתה בידי שמים (באכילת טבלים, קרי מאכלים שלא עושרו כהוגן). וראה זה פלא, שההשגחה העליונה אף דאגה לכך שדווקא התוצרת החקלאית נמצאת ברובה המוחלט בפיקוח כדת וכדין, ואף יהודים שאינם מבקשים לאכול כשר זוכים להשגחה מתמדת על מאכליהם. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif; margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img height="400" src="http://www.shoresh.org.il/usersfiles/articlesimages/%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94%20%D7%9E%D7%92%D7%95%D7%99%D7%99%D7%A8%D7%AA2.jpg" width="297" /></span></div></div><table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><img height="265" src="http://www.shoresh.org.il/usersfiles/articlesimages/%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94%20%D7%9E%D7%92%D7%95%D7%99%D7%99%D7%A8%D7%AA1.jpg" style="margin-left: auto; margin-right: auto;" width="400" /></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">תמונה בהכשר הבד"ץ (המקור בערוץ 7, <a href="http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t123764">כאן</a>)</td></tr> </tbody></table><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">כל זאת ועוד עשה עמנו הקב"ה ברוב טובו. אך כעת, בשם חומרות הלכתיות שנויות במחלוקת, שאולי יש להן מקום מסויים בד' אמותיו של מי שמבקש להחמיר בכל דרכיו ומעשיו, נמנעים האחראים על הכשרות במחוזות מסויימים בארצנו מלזכות את הרבים בהכשר טוב וראוי. בולטים הדברים בהחמרה התמוהה ביחס להיתר המכירה בשביעית. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">לדוגמה, חשוב להבהיר שלפי דעת רוב הפוסקים השביעית בזמן הזה אינה אלא מדרבנן, והיתר המכירה תקף לפי פוסקים חשובים ורבים. לפי חלק גדול מהפוסקים גם למי שמחמיר ביחס להיתר המכירה אין שום איסור באכילת הפירות, ואף רכישתם בחנות (ראה שו"ת מנחת שלמה ל<a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%9C%D7%9E%D7%94_%D7%96%D7%9C%D7%9E%D7%9F_%D7%90%D7%95%D7%99%D7%A8%D7%91%D7%9A">גרש"ז אויערבך</a> זצ"ל, חלק א, סימנים מד-מה). אם כן, נתמה אנו, האם לא כדאים הם כל גדולי הפוסקים בדורות האחרונים (ר' יצחק אלחנן ספקטור, ר' שמואל מוהליבר, מהר"י קוטנא, מהרי"ל דיסקין, ר' שמואל סלנט, הראי"ה קוק, וכל הרבנים הראשיים למדינת ישראל מיום היווסדה) לסמוך עליהם בשעת הדחק? האם לא כדאי למצוא אופנים שונים ולתת מענה לציבור רחב שאיננו דואג לכשרות מוצריו לבדו, אפילו אם הרב המקומי נאלץ בשם כך להתנהל בצורה שונה מהאופן שבו הוא מנהל את המטבח האישי שלו? אם אלה הסטנדרטים הרוחניים של רבנים אלה, אזי קשה להבין כיצד קונה ומוכר הרב חמץ בערב פסח, בעוד הוא מסתמך על היתרים קשים יותר. אם הוא חתום במקרה על היתר עיסקה בבנק בוודאי שהוא לא יכול לישון בלילה, ואם הוא מפעיל מערכת עירוב במחוז כהונתו קשה מאוד להבין את ההתנהלות שלו.&nbsp;</span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">הבקי בדיני התורה ובדיני חז"ל יודע ומבין שכל המקרים שפירטנו, ועוד רבים אחרים חמורים פי כמה וכמה מהיתר המכירה, אך התקבל בעם ישראל המנהג שגם הפוסק צריך להיות קשוב לרחשי לבו של העם, ובעת מצוקה יש מקום להפעיל שיקול דעת הלכתי. זו הסיבה בגללה לא מחשבים אינם פוסקים הלכות, אלא אנשים, שיודעים להתבונן בצאן מרעיתם בגובה העיניים, ולהבין את הצרכים הרוחניים שלהם, ולהעדיף אותם במקרים רבים על פני תפיסות העולם הפרטיות של הרב. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">מן הראוי להתפלל כולנו ללכת בדרכו של אברהם אבינו וסיעתו, ולא בדרך שהוצגה בידי האמוראים כדרכו של נח, שהדאגה לשלומו הרוחני של הציבור תשוב לעמוד בראש מעייניהם של כל הרבנים בעם ישראל, ואם לא כך יקרה – נתפלל שיימצא ויתבסס מיידית תחליף ראוי שיספק לכלל ישראל גלגל הצלה מאיסורי תורה, ויבסס את מקומם כעם אשר ברך ה'.&nbsp;<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">(תשס"ח)</span></div></div>צחי הרשקוביץhttp://www.blogger.com/profile/03186510891055179099noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4779945814391478532.post-12735767943718408012011-10-12T04:33:00.000-07:002011-10-16T15:57:12.846-07:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br /> <div class="MsoTitle" dir="RTL"><span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif; line-height: 24px;">רשימה זו פורסמה במקור בקיץ שנת תשס"ו, לציון שלושים שנה למבצע יונתן</span><span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif; line-height: 24px;">. אני שב ומפרסמה כאן, בתקוה לשחרורו הצפוי והמהיר במהרה של גלעד שליט, עם החלטת הממשלה אמש על שחרורו בעסקת חילופי שבויים.</span></div><div class="MsoTitle" dir="RTL"><span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif; line-height: 24px;"><br /> </span></div><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><iframe allowfullscreen='allowfullscreen' webkitallowfullscreen='webkitallowfullscreen' mozallowfullscreen='mozallowfullscreen' width='320' height='266' src='https://www.youtube.com/embed/YzUU37bXcx0?feature=player_embedded' frameborder='0'></iframe></div><div class="MsoTitle" dir="RTL"><span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif; line-height: 24px;"><br /> </span></div><div class="MsoTitle" dir="RTL"><span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif; line-height: 24px;">סרטון המתעד את רגעי הנחיתה של מטוסי ההרקולס עם חטופי אנטבה בארץ, בנוכחות יצחק רבין (ראש הממשלה) ושמעון פרס (שר הבטחון). הסרט צולם בידי אלי קינן.</span></div><div class="MsoTitle" dir="RTL"><span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif; line-height: 24px;"><br /> </span></div><div class="MsoTitle" dir="RTL"><span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif; line-height: 24px;">ישעיהו הנביא (לה, י) בוחר לתאר את ישראל השבים מגלותם כפדויי שבי, בשל חומרת השבי, והמועקה הנפשית החמורה המתלווה למי שנתון בו. אין דימוי חזק יותר של גאולה מאשר פדיון שבויים. כאז כן עתה, אנו מציינים בימים אלה שלשים שנה ל'מבצע יונתן', אותו מעמד פלאי עת עזר ה' לגבורי ישראל, טובי בחוריו, להושיע כמאה חטופים בארץ זרה. אלה, באמצעות תושיה, אומץ ותכנון מדוקדק גאלו את אחינו מיד צר. מעשה נועז ואצילי זה היכה גלים בכל העולם, וגם בעולם התורני. כחודש אחרי המבצע, נערך בירושלים הכינוס הארצי התשעה עשר לתורה שבעל פה, ביוזמת "יד הרב מימון". בכנס התבקש הראשון לציון, הגאון הרב עובדיה יוסף, לשאת מסה הלכתית על מבצע אנטבה. הרב יוסף סקר את ההיבטים ההלכתיים הרבים של שאלת פדיון השבויים, שאלת הכנסת עצמו לתוך סכנה בשביל להציל את חברו, שאלת חילול השבת למען יציאה לפעולה מבצעית (הפעולה היתה בליל ש"ק), ושאלות נוספות.</span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif; line-height: 150%;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif; line-height: 150%;">אחת מני רבות מהשאלות שבהן הוא דן, נעוצה בדילמה המוסרית העמוקה שבשחרור מחבלים למען הצלת יהודים חטופים. מחד גיסא, פעולת שחרור כזו תוביל מיידית להצלה של יהודים רבים משביים, שהיא ללא ספק תוצאה מבורכת ביותר וחשובה. אולם, מאידך גיסא, קיים חשש כבד שחלק מהמחבלים שישתחררו יחזרו לסורם ויעסקו מחדש בפעילות חבלנית עויינת, ועל ידי כך יסכנו את העם היושב בציון. ומכאן שפעולת הצלה של יהודי אחד עלולה להוביל לסיכון יהודים אחרים, ומי התיר לנו לעשות זאת?<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif; line-height: 150%;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif; line-height: 150%;">התוספתא תרומות (ז,כג) מעלה התלבטות דומה: "סיעה של בני אדם, שאמרו להם נכרים תנו לנו אחד מכם ונהרגהו, ואם לאו - הרי אנו הורגין את כולן, יהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל! אבל אם ייחדוהו להם, כגון שיחדו לשבע בן בכרי, יתנוהו להם ואל יהרגו...". התוספתא קובעת במפורש שאין להציל יהודי אחד, ואפילו רבים, במחיר של ויתור על חייו של יהודי אחר. גם במקרה של ייחדוהו, כדוגמת שבע בן בכרי, סייג הירושלמי, ולהלכה נפסק כדעה זו, שאין מדובר באדם רגיל. ראה דברי הרמב"ם (הלכות יסודי התורה ה, ה):<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif; line-height: 150%;">"ואם יחדוהו להם, ואמרו 'תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם' - אם היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם, ואין מורין להם כן לכתחלה! ואם אינו חייב מיתה - יהרגו כולן, ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל". שבע בן בכרי התחייב מיתה מדין מרידה במלכות, ולכן, אם נקבו הגויים בשמו של מי שהתחייב כבר מיתה, מותר למסור נפשו ולהנצל בזכותו, אך גם הלכה זאת – אין מורין אותה לכתחילה, מחמת המדרון החלקלק שהיא עלולה לגרור. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif; line-height: 150%;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif; line-height: 24px;">אולם, הרב יוסף מחלק וקובע, שאמנם המקרים דומים, אך בכל זאת קיימת נקודה משמעותית של שוני ביניהם. במסירת יהודי לידי הנכרים על מנת להורגו יש אכזריות הדומה לזו של רצח ממש. מה לי מי שהורג את חבירו ומי שמוסרו להריגה. מה שאין כן אם משחררים רוצח, אף שיש בדבר סכנה גדולה, מכל מקום אין זו פעולת רצח ממש. אדרבה, יש התמרמרות גדולה מעצם המעשה, וחוסר רצון לבצעו, אך בלית ברירה נאלצים לשחרר מנוולים כאלה, גם אם מתוך חוסר הזדהות עמוקה עם מעשיהם הנלוזים.</span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif; line-height: 150%;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif; line-height: 150%;">יחד עם זה, לא הכניס כאן הרב יוסף את השיקול של המדיניות הרשמית של מדינת ישראל, שהיא הימנעות מלשאת ולתת עם ארגון טרור, ומתן פרס על חטיפות. נקודה זו עולה לדיון בעקבות סוגיה אחרת, והיא סוגיית פדיון שבויים יתר על כדי דמיהם. במסכת גיטין קבעה המשנה (ד, ו):<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">"</span><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif; line-height: 150%;">אֵין פּוֹדִין אֶת הַשְּׁבוּיִין יוֹתֵר עַל כְּדֵי דְמֵיהֶן, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם", ובגמרא (מה, א) התלבטו האם האיסור הוא שלא יפלו כעול על הציבור לשחררם בדמים מרובים, או שמא יש בשחרורם משום עידוד לנכרים ליצור גל חטיפות. להלכה הוכרע כטעם השני, כדברי הרמב"ם (הלכות מתנות עניים ח, יב): "אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן מפני תקון העולם, שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם". שיקול זה משמעותי ביותר, והוא מעלה מחדש את שאלת תשלום המחיר הכבד בעד שחרור השבויים. בהקשר זה הביא הרב יוסף מקורות לכאן ולכאן. יש המורים שאם מדובר בסכנת חיים מיידית לשבויים, ולא רק בהמשך שביים, אין מקום לחוש ליותר מכדי דמיהם (ראו פתחי תשובה, יורה דעה, רנב, ס"ק ד). מנגד, יש פוסקים שהכריעו לא כן, אלא המשיכו לחוש לשיקול זה גם במקום סכנה (ואולי הוא אפילו מתעצם). מסקנת הדברים היא שהסוגיה קשה ומורכבת, והיא דורשת עיון גדול מאוד.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif; line-height: 150%;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif; line-height: 150%;">אולם, ברי שהפתרון הרצוי ביותר הוא פעולת שחרור החטופים ללא התשלום הכבד, אם פעולה כזו אכן אפשרית. אמנם, חיילי צה"ל הכניסו עצמם בספק סכנה, לטובת שחרור החטופים, אך לסוגיה זו יש פתרונות שונים, ואין כאן מקום להאריך בדברים. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif; line-height: 150%;"><br /> </span></div><table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><img height="320" src="http://upload.wikimedia.org/wikipedia/he/thumb/9/9b/%D7%94%D7%A8%D7%91_%D7%A9%D7%90%D7%95%D7%9C_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C%D7%99_%D7%96%D7%A6%D7%9C.JPG/250px-%D7%94%D7%A8%D7%91_%D7%A9%D7%90%D7%95%D7%9C_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C%D7%99_%D7%96%D7%A6%D7%9C.JPG" style="margin-left: auto; margin-right: auto;" width="224" /></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">הרב שאול ישראלי זצ"ל</td></tr> </tbody></table><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif; line-height: 150%;"></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif; line-height: 150%;">דעה מקורית ומרתקת בשאלת ההיתר לפדות את שבויי צה"ל יותר מכדי ערכם מופיעה אצל <a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%90%D7%95%D7%9C_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C%D7%99">הרב שאולישראלי זצ"ל</a>, בשיעורו בפני כנס דומה, שנתיים קודם לכן. תחת הכותרת: "היש להיענות לסחטנות בפדיון שבויים ובני ערובה?", מחדש הרב ישראלי שיש חובה מוסרית עמוקה ביותר של המדינה כלפי חייליה, המחרפים נפשם במאבק על בטחונה. מכח מחויבות זו, משתנים כללי המשחק המקובלים, ומתקבלת פרספקטיבה הלכתית שונה מהמקובל:<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif; line-height: 150%;">"כיון שאלה (חיילנו) יצאו למלחמה בשליחות המדינה ומטעמה, להגנת העם היושב בציון, הרי קיימתו ועומדת התחייבות בלתי כתובה, אבל מובנת מאליה, שכל טצדקי (=אמצעים) שיש בידי המדינה עליה לעשות (בגבולות סבירים שאינם פוגעים בבטחונה הכללי) כדי לפדותם, במקרה שיפלו בשבי. וכשם שקיימת התחייבות במקרה של היפגעם, חס ושלום, במלחמה, הן לא נופל מזה החיוב לנקוט בכל פעולה לשם הוצאתם מן השבי... וכיון שמה שהמדינה יכולה לעשות בזה הוא מכח החיוב שקיבלה על עצמה תמורת השירות שלהם, הרי אין זה אלא כאילו הם פודים את עצמם, שבזה כמבואר לעיל לא קיימת שום הגבלה, ולא שייך בזה התקנה שאין פודין את השבויים יותר על דמיהם".<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif; line-height: 150%;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif; line-height: 150%;">יש לציין שלעמדה זו, לפיה מכח הברית המיוחדת שיש בין המדינה לחייליה ניתן אף לחרוג מגדר של "פודין יתר על כדי דמיהם) הצטרפו לימים גם <a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D_%D7%93%D7%95%D7%93_%D7%94%D7%9C%D7%95%D7%99">הרב חיים דוד הלוי</a>, ולאחריו <a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%9C%D7%9E%D7%94_%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%9F">הרב גורן</a>&nbsp;(תודה לידידי היקר, הרב ד"ר אביעד הולנדר על פרט מידע חשוב זה!), בהקשר של <a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%A1%D7%A7%D7%AA_%D7%92'%D7%99%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9C">עסקת ג'יבריל</a>, שהתרחשה בשנת תשמ"ה.</span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif; line-height: 150%;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif; line-height: 150%;">נתפלל כולנו לשלום גלעד שליט ולשובו הביתה במהרה, וכן לשלומם של כלל אזרחי ישראל, שלא ייפגעו ח"ו מצפרני הרשע של המחבלים הבזויים והשפלים, שמשתחררים בעוונותינו מכלאם.</span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif; line-height: 150%;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif; line-height: 150%;">(תשס"ו)</span></div></div>צחי הרשקוביץhttp://www.blogger.com/profile/03186510891055179099noreply@blogger.com3tag:blogger.com,1999:blog-4779945814391478532.post-17348764389681644612011-10-10T02:06:00.000-07:002011-10-10T15:02:06.388-07:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br /> <div class="MsoTitle" dir="RTL"><span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif;">בשנים בהן חל יום טוב ראשון של חג הסוכות בשבת קודש, נשללת מאיתנו היכולת לקיים את מצוות נטילת ארבעת המינים מהתורה. בשנים כאלה ניתן לקיים את המצווה רק במשך ששת ימי החג הנותרים, וזאת מדרבנן. זאת לאורם של דברי המשנה (סוכה ג, יב):</span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">"בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה, ובמדינה יום אחד. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה, זכר למקדש...".<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><img height="213" src="http://www.etzion-bloc.org.il/Portals/0/2-%D7%94%D7%AA%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%94%20%D7%94%D7%A2%D7%AA%D7%99%D7%A7%D7%94/%D7%9E%D7%98%D7%91%D7%A2%D7%95%D7%AA%20%D7%90%D7%A8%D7%91%D7%A2%D7%AA%20%D7%94%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%9D.jpg" style="margin-left: auto; margin-right: auto;" width="400" /></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">מטבעות מימי מרד בר-כוכבא ובהם ניתן לראות איגוד של ארבעת המינים (ליתר דיוק שלושה, האתרוג איננו מופיע כאן). הצילום מתוך ספרו המונומנטלי של יגאל ידין, בר-כוכבא, ולקוח מתוך<a href="http://www.etzion-bloc.org.il/tabid/211/Default.aspx"> אתר ההנצחה והמורשת בכפר עציון</a>.</td></tr> </tbody></table><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif;"></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">תקנתו של <a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%91%D7%9F_%D7%99%D7%95%D7%97%D7%A0%D7%9F_%D7%91%D7%9F_%D7%96%D7%9B%D7%90%D7%99">רבן יוחנן בן זכאי</a> באה לשמר את המנהג במקדש ליטול את הלולב שבעה ימים, על ידי כך שהוא הרחיב אותה גם לאזורים שמחוץ למקדש. שכן, לו לא היה מרחיב את התקנה, בשנה בה סוכות חל בשבת לא היו נוטלים בית ישראל לולב כלל וכלל, וזו מציאות בלתי נסבלת, שעלולה להוביל לשכחת המצוה, ח"ו. אולם, מפירושו של הרמב"ם למשנה זו התעוררה סוגיה הלכתית מרתקת בדורות האחרונים. בבארו את המושג "מדינה" כתב הרמב"ם כך: "היא שאר ארץ ישראל, חוץ מירושלם". עולה מתוך דברי הרמב"ם שדין התורה, שמצווה על נטילת הלולב במשך שבעה ימים, אינו רק על המקדש, כי אם על כל עיר הקודש ירושלים. לגישה זו ראיות מכמה וכמה מקומות בכתבי הרמב"ם, מהם עולה כי לירושלים מעמד של מקדש (ראיה משמעותית ביותר לשיטתו היא ההיתר לאכול קדשים קלים בכל תחומי העיר. ראה הל' מעשה הקרבנות יא, ה, ועוד מקומות רבים). <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><img height="394" src="http://t3.gstatic.com/images?q=tbn:ANd9GcTdqGbvki12QcEOqVv0lKOC0lH4AT0nZBPZ_eRqcgpDC61MZWOg" style="margin-left: auto; margin-right: auto;" width="400" /></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">תבליט קדום עוד יותר, על מטבע מימי המרד הגדול, שהונצח על מטבע של חמש אגורות (לשעבר).<br /> כאן ניתן לראות בבירור את האתרוגים משני צידי הלולב.</td></tr> </tbody></table><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">אשר על כן, יתכן שגם בזמנינו יש חיוב על הנמצאים בירושלים ליטול ארבעת המינים מדין תורה במשך שבעה ימים. נפקא מינה גדולה תהיה לאלה המבקרים בירושלים, אם חובה עליהם ליטול שנית לולב, אף אם נטלו כבר באותו יום, שכן חיוב התורה ליטול לולב חוזר וניעור לגביהם.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><img alt="הקפת המזבח בחג הסוכות" height="261" src="http://gmaranet.cet.ac.il/storage/items/14900_14999/0000014971/14971L.jpg" style="margin-left: auto; margin-right: auto;" width="400" /></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">הקפת המזבח בחג הסוכות, ראו את הלולבים בידי המקיפים (הציור, כמובן, נוצר בחסות <a href="http://www.temple.org.il/">מכון המקדש</a>).<br /> למקורות על ההקפה ראו משנה סוכה ד, ה; רמב"ם הל' סוכה ז, כב (לכך שההקפה היתה עם לולבים, מה שלא מפורש במשנה)</td></tr> </tbody></table><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">ואכן, <a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%A2%D7%A7%D7%91_%D7%90%D7%98%D7%9C%D7%99%D7%A0%D7%92%D7%A8">ר' יעקב עטלינגר</a>, העיר בספרו "בכורי יעקב", כי אף בזמן הזה יש מצוה מהתורה ליטול לולב בירושלים בכל שבעת ימי החג. הוא דייק זאת מלשון הרמב"ם בהלכות לולב (ז, יג), שם קבע הרמב"ם שהחיוב במקדש נובע מלשון הכתוב "ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים". המלים "לפני ה' " באות לייחד את המקדש על פני שאר המקומות, הגבולים. אם, כמו שכתב הרמב"ם, ירושלים בכלל מקדש, הרי ש"לפני ה' " מתקיים בה, וחובה לשמוח בה לפניו בארבעת המינים במשך שבעה ימים (מעניין לראות בחדושי בעל "שפת אמת", ר' יהודה אריה ליב מגור על סוכה מא, א, דיון מדוע אין חיוב על בני המדינה לבוא במהלך שבעת הימים, ולהתחייב מדין תורה בנטילת לולב)!<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><img alt="בכורי יעקב - עטלינגער, יעקב יוקב ב&quot;ר אהרן" height="640" src="http://www.hebrewbooks.org/thumbs/26-19350.jpg" style="margin-left: auto; margin-right: auto;" width="510" /></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">שער הדפוס הראשון של הספר "בכורי יעקב", אלטונא תקצ"ו (1836 למניינם) , ספר הביכורים של ר' יעקב עטלינגר. <br /> מתוך אתר&nbsp;<a href="http://hebrewbooks.org/">HebrewBooks.org</a></td></tr> </tbody></table><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%90%D7%99%D7%A8_%D7%A9%D7%9E%D7%97%D7%94_%D7%94%D7%9B%D7%94%D7%9F">ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק</a>, הידוע בחבוריו "אור שמח", ו"משך חכמה", השיג על חידושו המרעיש של ר"י עטלינגר, מכמה וכמה נקודות. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">ראשית, העיר, מה הטעם בתקנת רבן יוחנן בן זכאי? הרי ניכר מהמשנה שמטרת התקנה היתה לקיים את נטילת הלולב ולמנוע את שכחתה. אולם, אם באמת בירושלים יש חיוב כל שבעה, לא תשתכח לעולם תורת נטילת לולב, שהרי ייטלו בעיר הקודש גם כאשר סוכות יחול בשבת קודש! כמו כן, הקשה, מדוע לא נחיל על ירושלים את כל הדינים של מקדש, כמו תקיעה בראש השנה בחצוצרות ("חצוצרות מקצרות ושופר מאריך", משום "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' ", ראה הל' שופר א, ב)? עוד הערים עליו קושיות שונות, שכולן זכו, דרך אגב, ליישוב על ידי האחרונים. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">כאמור, הדיון שנוצר התגלגל כמה וכמה דורות. בדורנו זכינו לתשובה ממצה ומקיפה בענין מאת קדוש ישראל והדרו, <a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%9C%D7%9E%D7%94_%D7%96%D7%9C%D7%9E%D7%9F_%D7%90%D7%95%D7%99%D7%A8%D7%91%D7%9A">ר' שלמה זלמן אויערבך</a>. הלה, בספרו שו"ת מנחת שלמה תניינא, סימן נז, הקדיש דיון רחב לסוגיה. הוא דחה את השגות ר' מאיר שמחה, אך הוסיף ותמה על הבכורי יעקב מפנים חדשות. תהייתו המרכזית היא התעלמותו של הבכורי יעקב מחורבן הבית. הרי כולם מודים שהמצוה במקדש נבעה מהצווי האלהי: "ושמחתם לפני ה' א-להיכם". היש שמחה במקום החורבן? הרי אין לנו היום מקום לשמוח בו, ואין לנו יכולת לשמוח לפני ה' בשום מקום אחר. אף אם נכריע כרמב"ם נגד שאר הפוסקים, שירושלים כולה כמקדש, כאן ייחד הכתוב גדר שמחה שאיינו מתקיים בעת החורבן.&nbsp;</span><span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif;">גם הרב אליעזר יהודה וולדינברג, מחבר שו"ת ציץ אליעזר הנודע, נדרש לשאלה לאחר מלחמת ששת הימים (חלק י סימן ב), וכן אחרונים נוספים.</span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">בשולי הדברים נעיר שגם <a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3_%D7%93%D7%95%D7%91_%D7%94%D7%9C%D7%95%D7%99_%D7%A1%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%91%D7%99%D7%99%D7%A6'%D7%99%D7%A7_(%D7%91%D7%95%D7%A1%D7%98%D7%95%D7%9F)">הגרי"ד סולובייצ'יק</a> התייחס לסוגיה בדרך עקיפה, ברשימות שיעורים על מסכת סוכה (נרשמו ע"י תלמידו הרצ"י רייכמן). החידוש שלו מסלק את כל הבנתו של הבכורי יעקב מלכתחילה, ומעמיד את דברי הרמב"ם באור חדש. לטענתו, הרמב"ם חזר בו בהלכות ממה שכתב בפירוש המשנה. זאת הוא מדייק משינוי הלשון בין דין שופר בראש השנה שחל בשבת, שם כתב הרמב"ם שנוהג בירושלים, מול דין הלולב, שכתב שנוהג רק במקדש (בהלכות). לטענתו, בהלכות חילק הרמב"ם בין הדינים בשל העובדה שדין השופר תלוי בבית הדין היושב בירושלים, ומקום מושבו של בית הדין אינו מיוחד דווקא למקום הבית. אולם, הגדר של "לפני ה' " בלולב אינו מתקיים אלא ממש בתוך העזרה, ואין להרחיבו למקומות אחרים בעיר. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><iframe allowfullscreen='allowfullscreen' webkitallowfullscreen='webkitallowfullscreen' mozallowfullscreen='mozallowfullscreen' width='320' height='266' src='https://www.youtube.com/embed/itiLw6wJYtw?feature=player_embedded' frameborder='0'></iframe></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">(סוכות בכותל המערבי; בקרוב, אי"ה, על הר הבית ובמקום המקדש, בהקפת המזבח)</span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">מכל מקום, לגופו של ענין אין הרבה נפקא מינה לדינא, בשל העובדה שפוסקים רבים דחו את החשש של חיוב חוזר ליטול לולב למבקר בירושלים ובכותל המערבי (יעויין בדברי הציץ אליעזר שהפנינו אליהם), אך ודאי המבקרים בעיר ונוטלים בה את לולביהם מבטאים את הגעגוע הגדול לבית מקדשנו, משוש חיינו, ובמעשיהם מזרזים את בניינו בקרוב. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">חג שמח לכל בית ישראל.</span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">(תשס"ז)</span></div></div>צחי הרשקוביץhttp://www.blogger.com/profile/03186510891055179099noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-4779945814391478532.post-6869878926314422622011-10-05T03:06:00.000-07:002011-10-05T03:06:08.626-07:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br /> <div class="MsoTitle" dir="RTL"><span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif;">העולם רגיל לשנן בימים אלו את דברי הרמב"ם בהלכות תשובה (ג, ג):</span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; mso-no-proof: no;">"...וכשם ששוקלין זכיות אדם ועונותיו בשעת מיתתו כך בכל שנה ושנה שוקלין עונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכיותיו ביום טוב של ראש השנה. מי שנמצא צדיק נחתם לחיים, ומי שנמצא רשע נחתם למיתה, <b>והבינוני תולין אותו עד יום הכפורים</b>, אם עשה תשובה - נחתם לחיים, ואם לאו - נחתם למיתה".<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; mso-no-proof: no;">בשביל לאתר מיהו הבינוני המדובר נפנה מיד לפתיחת הפרק (הלכה א):<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; mso-no-proof: no;">"כל אחד ואחד מבני האדם יש לו זכיות ועונות, מי שזכיותיו יתירות על עונותיו צדיק, ומי שעונותיו יתירות על זכיותיו רשע, <b>מחצה למחצה בינוני</b>...".<o:p></o:p></span></div><div align="left" class="MsoNormal" dir="RTL" style="mso-layout-grid-align: none; text-align: right; text-autospace: none;"><span lang="HE" style="font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; mso-no-proof: no;"><br /> </span></div><table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><img height="306" src="http://www.jnul.huji.ac.il/v-exhibitions/rambam/manuscripts/torah1.jpg" style="margin-left: auto; margin-right: auto;" width="400" /></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">סוף הלכות תשובה מכתב יד של משנה תורה לרמב"ם מאוייר, כת"י ספרדי מהמאה ה-14<br /> מתוך <a href="http://www.jnul.huji.ac.il/heb/index.html">אתר הספריה הלאומית</a>, תערוכת <a href="http://www.jnul.huji.ac.il/v-exhibitions/rambam/heb/index.html">"הנשר הגדול בבית הספרים"</a></td></tr> </tbody></table><div align="left" class="MsoNormal" dir="RTL" style="mso-layout-grid-align: none; text-align: right; text-autospace: none;"><span lang="HE" style="font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; mso-no-proof: no;"></span></div><div align="left" class="MsoNormal" dir="RTL" style="mso-layout-grid-align: none; text-align: right; text-autospace: none;"><span lang="HE" style="font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; mso-no-proof: no;">דברי הרמב"ם כאן מבוססים על מסורת חז"ל (ראש השנה טז,ב):<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; mso-no-proof: no;">"אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: שלשה ספרים נפתחין בראש השנה. אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים. צדיקים גמורין - נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורין - נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים - תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים. זכו - נכתבין לחיים, לא זכו - נכתבין למיתה".<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; mso-no-proof: no;">ר' אבין ורב נחמן בר יצחק אף מביאים מקורות מהפסוקים המלמדים על הסדר הזה:<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; mso-no-proof: no;">"אמר רבי אבין: מאי קרא? 'ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו' (תהלים סט,כט), 'ימחו מספר' - זה ספרן של רשעים גמורין, 'חיים' - זה ספרן של צדיקים, 'ועם צדיקים אל יכתבו' - זה ספרן של בינוניים. רב נחמן בר יצחק אמר מהכא: 'ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת' (שמות לב,לב), 'מחני נא' - זה ספרן של רשעים, 'מספרך' - זה ספרן של צדיקים, 'אשר כתבת' - זה ספרן של בינוניים".<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; mso-no-proof: no;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; mso-no-proof: no;">אולם, בהמשך סוגיית הגמרא נמצא מחלוקת מפתיעה בין בית שמאי לבית הלל. מחלוקתם נעוצה במעמד הבינוניים ביום הדין (פרשנים רבים נתנו פרשנויות שונות למימרות אלו, מהם שסברו שהן דנות בדין של יום המיתה, מהם שהסבירו שמדובר בדין שלאחר תחיית המתים, ועוד כהנה וכהנה. אנו נתנּו כאן מעט מן המעט, על קצה המזלג, ואידך – זיל גמור):<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; mso-no-proof: no;">"תניא, בית שמאי אומרים: שלש כתות הן ליום הדין: אחת של צדיקים גמורין, ואחת של רשעים גמורין, ואחת של בינוניים. צדיקים גמורין - נכתבין ונחתמין לאלתר לחיי עולם, רשעים גמורין - נכתבין ונחתמין לאלתר לגיהנם... בינוניים - יורדין לגיהנם ומצפצפין ועולין, שנאמר 'והבאתי את השלשית באש וצרפתים כצרף את הכסף ובחנתים כבחן את הזהב הוא יקרא בשמי ואני אענה אתו' (זכריה יג,ט), ועליהם אמרה חנה: 'ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל' (שמואל א ב,ו). <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; mso-no-proof: no;">בית הלל אומרים: ורב חסד מטה כלפי חסד, ועליהם אמר דוד: 'אהבתי כי ישמע ה' את קולי' (תהלים קטז,א), ועליהם אמר דוד כל הפרשה כולה: 'דלתי ולי יהושיע' (שם פס' ו)".<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; mso-no-proof: no;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; mso-no-proof: no;">הרי לנו שלבית שמאי ראויים היו הבינוניים לרדת לגיהנם, אך הקב"ה מציל אותם ומעלה אותם משם ברגע האחרון, ואילו לבית הלל הבינוניים מלכתחילה זוכים בדין החסד, ואינם מגיעים אל הגיהנם כל עיקר. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; mso-no-proof: no;">כבר עמדו רבותינו הראשונים והאחרונים על עניינם של הבינוניים, בעיקר על רקע תחושתם של רבים מעמנו הקדוש והטהור, שאינם מרגישים עצמם ראויים לתואר צדיק מחד גיסא, אך גם לא מתייגים עצמם כרשעים. אם כן, האם אנו בינוניים? <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; mso-no-proof: no;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; mso-no-proof: no;">בצד דברי הרמב"ם בהם פתחנו, מעיר <a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%94_%D7%92%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%93%D7%99">רבינו יונה מגירונדי</a> בספרו הקלאסי <a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%A2%D7%A8%D7%99_%D7%AA%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%94">שערי תשובה</a> על מדרג אחר בין צדיקים ובינוניים. לדידו, הבינוני אינו זה שעוונותיו וזכויותיו שקולים. <b>הבינוני הוא זה אשר נזהר מהחטא דרך קבע, אך פעמים נכשל בו</b> (שער ג ד"ה והנה כי תראה). ההגדרה שהציע הרמב"ם מסורה, למעשה, לידי שמים, שכן מי הוא היודע להעריך את זכויותיו למול חובותיו? ומי הוא היודע את ערכה של מצוה פלונית מול ערכה של עבירה פלונית? ולראיה, כך כתב הרמב"ם (הל' תשובה ג, ב):<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; mso-no-proof: no;">"ושקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות אלא לפי גודלם. יש זכות שהיא כנגד כמה עונות, שנאמר 'יען נמצא בו דבר טוב', ויש עון שהוא כנגד כמה זכיות, שנאמר 'וחוטא אחד יאבד טובה הרבה'. ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות, והוא היודע היאך עורכין הזכיות כנגד העונות".<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; mso-no-proof: no;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; mso-no-proof: no;">רבינו יונה, מנגד, מציע קריטריון אנושי למדי, שכל אדם יכול להכריע האם הוא כלול בו אם לאו. ברירת המחדל של הבינוני היא התנהגות של יראת שמים. הוא נמנע מחטאים ונזהר מלהכשל בהם. אולם, קורה והוא נכשל, כאשר סיבות הכשלון עשויות להיות רבות. אם חוסר זהירות, אם חוסר רצון או תאוה, ואם מניע אחר. אולם, המבחן האמיתי של הבינוני הוא האם הוא חוזר לדרך הישר, או שוקע, רחמנא ליצלן, במעבה החטא. יחד עם זאת, נדמה שהקריטריון הזה מחמיר יותר מאשר זה של הרמב"ם, כי אצל הרמב"ם אף אדם שאינו נזהר בקביעות מהחטא, אלא מצליח לשמור על מאזן יציב יכול להחשב בינוני (אף שכבר הערנו שחשבון מסוג זה אינו מסור לבני אדם), בעוד אצל רבינו יונה הבינוני מצוי במתח מתמיד, ואף עבירה אחת איננה נסבלת מבחינתו, כשהיא באה באופן יזום.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; mso-no-proof: no;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; mso-no-proof: no;">כיוון שלישי, ומחמיר ביותר, נמצא אצל קדוש ישראל, <a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%A0%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A8_%D7%96%D7%9C%D7%9E%D7%9F_%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%93%D7%99">ר' שניאור זלמן מלאדי</a>, האדמו"ר הזקן, מייסדה של <a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%A1%D7%99%D7%93%D7%95%D7%AA_%D7%97%D7%91%22%D7%93">חסידות ליובאוויטש</a> (המכונה חסידות חב"ד). ספר התניא, יצירת המופת שלו, אינו ספר אחד, כפי שמקובל לחשוב אצל מי שאינו בקי ורגיל בחסידות זו. ספר זה הוא ליקוט של כמה חיבורים ("לקוטי אמרים"), המתעסקים בנושאים שונים. חלקיו הם: ספר של בינונים (המתעסק בהבדל בין הצדיק לבינוני, ובמשמעות ההבדלים הללו לענין עבודת ה' המיוחדת שלהם), חינוך קטן (קונטרס קצר ועמוק בענין חינוך ומעלת משה רבינו), שער היחוד והאמונה (נחשב לפסגת הספר, עוסק בענייני יחוד ה' ויסודות האמונה), אגרת התשובה (כשמה כן היא), ואגרת הקודש (למבקשים להתעלות ברום מעלות היראה והקדושה). </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; mso-no-proof: no;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; mso-no-proof: no;">כאמור, הפתיח של ספר התניא הוא ספרן של בינונים. בפרק יב מחיבור זה מגלה לנו הרש"ז את תפיסתו, הקצונית למדי, ביחס לבינוני. לפי רש"ז הבינוני הוא זה שלא חטא מעולם, וכל ימיו הוא מבקש לעבוד את ה' בגדלות נפש ובעוצמה מירבית. אולם, המבדיל בינו לבין הצדיק הוא העובדה שמדי פעם, ברגעי מבחן, הוא נאלץ להתמודד עם משיכות שונות של יצרו הרע. זאת לעומת הצדיק, שליצר הרע אין שום דריסת רגל בנפשו כל עיקר, וממילא התמודדויותיו אינן עם היצר וסעיפיו השונים. ראייתו של בעל התניא היא מהגמרא במסכת ברכות סא, ב:<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif; line-height: 150%;">"אמר רבא: כגון אנו בינונים. אמר ליה אביי: לא שביק מר חיי לכל בריה (=לא הותיר לכל בריה אפשרות לחיות, אם זהו הרף הרוחני שהוא מציב)".<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif; line-height: 150%;"><br /> </span></div><table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiuIu4j6nlMkGHUFZ_zcVCSvF1XtzVdHzowCoROa6QWxZE0IC0a9Qv51v815hUP6PHFY7VGFrupcDci-LbtG_NlaNXfgvJYDtsqPqlNtt0soIvQwJ07Il_SJOImub2UKE4Y4AMhNA_f3go/s1600/%25D7%259C%25D7%25A7%25D7%2595%25D7%2598%25D7%2599+%25D7%2590%25D7%259E%25D7%25A8%25D7%2599%25D7%259D.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="640" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiuIu4j6nlMkGHUFZ_zcVCSvF1XtzVdHzowCoROa6QWxZE0IC0a9Qv51v815hUP6PHFY7VGFrupcDci-LbtG_NlaNXfgvJYDtsqPqlNtt0soIvQwJ07Il_SJOImub2UKE4Y4AMhNA_f3go/s640/%25D7%259C%25D7%25A7%25D7%2595%25D7%2598%25D7%2599+%25D7%2590%25D7%259E%25D7%25A8%25D7%2599%25D7%259D.jpg" width="416" /></a></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">שער הדפוס הראשון של ספר לקוטי אמרים (לימים, ספר התניא), סלאוויטא תקנ"ו (1796 למניינם)<br /> מתוך אתר <a href="http://hebrewbooks.org/">Hebrewbooks</a></td></tr> </tbody></table><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif; line-height: 150%;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif; line-height: 150%;">בהמשך אף כותב בעל התניא, לאור מסקנתו זו, שהשאיפה של כל אדם מישראל צריכה לגדול ולהיות כבינוני (ספרן של בינונים, פרק יד; ראה גם פרק כד). ומה שכתב הרמב"ם שהבינוני הוא מחצה על מחצה, נאמר רק לשם הנוחות, לענין השכר והעונש, אך ברור שלא זהו הבינוני עליו דיברו חז"ל (שם, פרק א). </span><span lang="HE" style="font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; mso-no-proof: no;"><span>&nbsp;</span><o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; mso-no-proof: no;"><br /> </span></div><table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><img height="640" src="http://tiferetbanim.co.il/_uploads/extraimg/Schneur_Zalman_of_Liadi.jpg" style="margin-left: auto; margin-right: auto;" width="497" /></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">דיוקן המיוחס לר' שניאור זלמן מלאדי, שעל פי המסורת צויר בעת שהותו בכלא בסנט-פטרסבורג. על האותנטיות של דיוקן זה ראה <a href="http://chabad.co.il/chabadpedia/index.php?title=%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%AA_%D7%90%D7%93%D7%9E%D7%95%22%D7%A8_%D7%94%D7%96%D7%A7%D7%9F">כאן</a>.</td></tr> </tbody></table><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; mso-no-proof: no;"></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; mso-no-proof: no;">בשולי דבריו הגדולים והעצומים הללו, אבקש להוסיף ביאור קטן, שיתכן שיש בו ערך לנו בימים אלה. גדולים אלה דיברו על חשבון העברות והמצוות (הרמב"ם), או על צורת ואורח החיים (רבינו יונה והרש"ז מלאדי). אולם, שמא ניתן לבחון מדד אחר בנפש האדם, ולקבוע גם על פיו את הבינוניות. האדם נמדד, בין השאר, על פי שאיפותיו הרוחניות. אינו דומה מי שהגיע מתרבות ומבית גידול של רדידות וטיט יוון של חטא, למי שגדל בבית צדיקים ואנשי מעשה. אף אם חשבון זכויותיהם ועוונותיהם זהים, מכל מקום מי שהגיע מרקע רחוק יותר מדרך ה' ודאי שנמדד ברמה גבוהה יותר. וזאת מדוע? כי הוא עבר מרחק גדול יותר, כי הוא קידם את עצמו. וממילא, נפשו שואפת לגדולות. מי שנפשו שואפת לבינוניות בלבד, עומד ותלוי, והקב"ה, החפץ בהצדקו, מאריך לו את הדין, ומבקש לראות להיכן יכריע את מגמת חייו. לעומתו, השואף למצוינות, גם אם הדרך אינה ברורה לו, גם אם טרם רכש את הכלים לכך, ואפילו אם תאוותיו ויצריו חזקים וכבדים ממנו, מכל מקום הוא שואף, הוא מבקש להתקדם ולהתעלות. הנוכל לקרוא לאדם כזה בינוני? הרי הוא מתחכם על יצרו ומערים עליו, ומבקש להתנער מכבליו לטובת קידמה רוחנית ועלייה. הרי הוא בבחינת צדיק, כי לכך הוא שואף, ועל כשלונותיו הוא מצר. הוא אינו מבקש לחשב את חשבונו של עולם, ולבחון האם הוא "מסודר" לקראת ימי הדין. הוא מבקש להשתמש בימים אלו כמקפצה רוחנית, ככלי לקפיצה גדולה יותר, ולא כאולטימטום להכרעת הזכויות והעוונות. השואף לבינוניות בינוני הוא, אך השואף לצדיקות, ומבקש לאמץ לעצמו את כלי העוז הרוחניים – בחינת צדיק ייקרא לו. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; mso-no-proof: no;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; mso-no-proof: no;">סיכומם של דברים: זיהוי הצדיק, הבינוני והרשע שמורה למלך מלכי המלכים, הוא שיכריע ויקבע, הוא המודד והבוחן. אנו, אין לנו לעסוק בעניינים שהם כבשונו של עולם. אולם, משימתנו היא לשאוף ולהתקדם, להתעלות ולהתרומם. הזהירות מהחטא והשאיפה המתמדת לטוב תגאל את האדם מיצרו הרע, ותאפשר לו להיות מושל ברוחו, שהוא גיבור מלוכד עיר, כנודע. נזכה כולנו למחילה ולסליחה ביום הכפורים הקרוב בכלל ישראל, ולגאולה קרובה במהרה. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; mso-no-proof: no;">ותפילתנו: תקע בשופר גדול לחרותנו (הלאומית, והאישית - מיצרנו), ושא נס לקבץ גלויותנו (אחינו שטרם זכו להגיע לארץ אשר עיני ה' א-להיך בה, <b>אחינו הנתונים בצרה ובשביה</b>, וכן כוחות נפשנו שאבדו ונשכחו מאתנו). <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; mso-no-proof: no;">שנה טובה וגמר חתימה טובה. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><br /> </div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: &quot;David&quot;,&quot;sans-serif&quot;; mso-no-proof: no;"><o:p>&nbsp;(תשס"ז)</o:p></span>&nbsp;</div></div>צחי הרשקוביץhttp://www.blogger.com/profile/03186510891055179099noreply@blogger.com3tag:blogger.com,1999:blog-4779945814391478532.post-66790471228743365772011-10-03T16:11:00.000-07:002011-10-03T16:11:02.760-07:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif;">ראש השנה, כנודע, אינו רק יום של דין ואימה, אלא הוא נושא בחובו גם בשורה מלאת שמחה וחדווה. זו הסיבה בגללה אנו נוהגים בראש השנה דיני יום טוב, כי הקב"ה הדן אותנו, בוודאי ישעה לתפילותינו ולשוועתנו, ויעתיק את מושבו מכסא הדין לכסא רחמים, כרחם אב על בנים. בתורה עצמה תוכנו של ראש השנה עלום, אך רמז אחד ניתן לנו, והוא הכינוי "שבתון זכרון תרועה" (ויקרא כג,כד). על אף שגם בכינוי זה קשה למצוא לחלוחית של רעיון, באו חז"ל, הרחיבו וחידדו את תחומיו של ראש השנה לשלושה מוקדים: מלכויות, זכרונות ושופרות. לא כאן המקום להאריך בכל התחומים השונים, ואנו נתמקד רק בנקודת הזכרון.</span><br /> <div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span><br /> <span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span><br /> <table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><img alt="Shofar. Sabbath horn. Yemenite Jew" src="http://lcweb2.loc.gov/service/pnp/matpc/16600/16612r.jpg" style="margin-left: auto; margin-right: auto;" /></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">חכם תימני תוקע בשופר, ירושלים, שנות ה-30 של המאה העשרים (מתוך <a href="http://www.loc.gov/pictures/related/?fi=name&amp;q=American%20Colony%20%28Jerusalem%29.%20Photo%20Dept.">אוסף הקולוניה האמריקאית</a>, <a href="http://loc.gov/">ספריית הקונגרס ארה"ב</a>)</td></tr> </tbody></table><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">ככלל, מפליא במקצת לראות יום שנקרא זכרון, בבואנו לפנות אל הקב"ה. האם, ח"ו, אנו מייחסים לקב"ה שכחה, שבעטייה אנו נדרשים "להזכיר" לו את מאורעות העבר? ברור שלא! לכן, ראוי שנעמיק קצת ביסוד הזכרון. למעשה, כבר אנשי כנסת הגדולה עמדו על הבעייתיות שבהיגד הזה, ולכן הורו לנו להתפלל בלשון זו:<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; mso-hyphenate: auto; mso-layout-grid-align: none; mso-pagination: widow-orphan; text-align: justify; text-autospace: none; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; mso-hyphenate: auto; mso-layout-grid-align: none; mso-pagination: widow-orphan; text-align: justify; text-autospace: none; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">"אַתָּה זוֹכֵר מַעֲשֵׂה עוֹלָם וּפוֹקֵד כָּל יְצוּרֵי קֶדֶם. לְפָנֶיךָ נִגְלוּ כָּל תַּעֲלוּמוֹת וַהֲמוֹן נִסְתָּרוֹת שֶׁמִּבְּרֵאשִׁית. כִּי אֵין שִׁכְחָה לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ וְאֵין נִסְתָּר מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ. אַתָּה זוֹכֵר אֶת כָּל הַמִּפְעָל. וְגַם כָּל הַיְצוּר לֹא נִכְחַד מִמֶּךָּ". הרי לנו שהקב"ה אינו צריך תזכורות, כי אין שכחה לפני כסא כבודו. ומדוע, אם כן, מתייחד דווקא ראש השנה בהיותו יום זכרון?<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; mso-hyphenate: auto; mso-layout-grid-align: none; mso-pagination: widow-orphan; text-align: justify; text-autospace: none; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; mso-hyphenate: auto; mso-layout-grid-align: none; mso-pagination: widow-orphan; text-align: justify; text-autospace: none; unicode-bidi: embed;"><table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgZaYCsaSgj1l-eW5jY0OVMfZWi0hdFiuAgG3B1h6LduDzkX1MpSAaSEvFrKzDxpw7jUFkhtC9wSqAWHYsiaCi1CrfUUMV11l8IqDqNxKrmMK53qDlxR9ug-vqIefgPgMuE0CojqX-OavI/s1600/%25D7%2590%25D7%25AA%25D7%2594+%25D7%2596%25D7%2595%25D7%259B%25D7%25A8.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="640" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgZaYCsaSgj1l-eW5jY0OVMfZWi0hdFiuAgG3B1h6LduDzkX1MpSAaSEvFrKzDxpw7jUFkhtC9wSqAWHYsiaCi1CrfUUMV11l8IqDqNxKrmMK53qDlxR9ug-vqIefgPgMuE0CojqX-OavI/s640/%25D7%2590%25D7%25AA%25D7%2594+%25D7%2596%25D7%2595%25D7%259B%25D7%25A8.jpg" width="435" /></a></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">ברכת זכרונות מתוך <a href="http://www.hebrewbooks.org/21222">מחזור כמנהג בני רומה</a>, ונציה 1526<br /> אתר <a href="http://hebrewbooks.org/">hebrewbooks</a></td></tr> </tbody></table><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><span style="font-family: 'Times New Roman', serif; font-size: 12pt;"><br /> </span></span><br /> <span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">נראה שסודם של הדברים נעוץ בהדדיות של הזכרון. מורנו הגדול הרמב"ם קובע בהלכות תשובה (ג, ד):<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; mso-hyphenate: auto; mso-layout-grid-align: none; mso-pagination: widow-orphan; text-align: justify; text-autospace: none; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">"אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר: 'עורו ישינים משנתכם, ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, <b>וזכרו בוראכם</b>!'. אלו <b>השוכחים את האמת</b> בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל - הביטו לנפשותיכם, והטיבו דרכיכם ומעלליכם, ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה!".<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; mso-hyphenate: auto; mso-layout-grid-align: none; mso-pagination: widow-orphan; text-align: justify; text-autospace: none; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; mso-hyphenate: auto; mso-layout-grid-align: none; mso-pagination: widow-orphan; text-align: justify; text-autospace: none; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">הרמב"ם מחדד לנו שבעיות השכחה והעדר הזכרון אינם, ח"ו, נחלתו של האין סוף ברוך הוא, אלא הן תופעות שאנו, בני האדם, מועדים ליפול בהן. בשל השגרה השוחקת אנו נוטים לשכוח את המקור האלהי המצווה אותנו מיום מעמד הר סיני (נקודה שמתחדדת בברכת שופרות, עיינו היטב בפסוקים), ולכן לשכוח גם את עצמיותנו, את תכונותינו הטבעיות ואת יכולותינו הרוחניות. בא הקב"ה והעניק לנו ברוב טובו את תקיעת השופר ואת יום הדין בשביל לעורר אותנו לשוב למקורנו. כך גם מנוסחת ברכת הזכרונות בהמשכה:<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; mso-hyphenate: auto; mso-layout-grid-align: none; mso-pagination: widow-orphan; text-align: justify; text-autospace: none; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">"אַשְׁרֵי אִישׁ שֶׁלֹּא יִשְׁכָּחֶךָּ, וּבֶן אָדָם יִתְאַמֶּץ בָּךְ, כִּי דוֹרְשֶׁיךָ, לְעוֹלָם לֹא יִכָּשֵׁלוּ, וְלֹא יִכָּלְמוּ לָנֶצַח כָּל הַחוֹסִים בָּךְ. כִּי זֵכֶר כָּל הַמַּעֲשִׂים לְפָנֶיךָ בָּא וְאַתָּה דוֹרֵשׁ מַעֲשֵׂה כֻּלָּם". </span><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">זה שאינו שוכח את ה' ומתאמץ ללכת בדרכיו, זוכה שגם הקב"ה כביכול זוכרו יותר, ושם את מעייניו לטובת הצלחתו. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; mso-hyphenate: auto; mso-layout-grid-align: none; mso-pagination: widow-orphan; text-align: justify; text-autospace: none; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; mso-hyphenate: auto; mso-layout-grid-align: none; mso-pagination: widow-orphan; text-align: justify; text-autospace: none; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">עם זאת, עדיין מוטלת עלינו המשימה להבין מה פשר ה"זכרון" האלהי? מדוע אנו מצפים ומתפללים שדווקא כעת "ייזכר" בנו בורא עולם? לשם כך נפנה לרבותינו זכרונם לברכה, שדבריהם מאפשרים לשפוך אור על הסוגיה. אחד הביטויים הגדולים של יום הזכרון, ראש השנה, אצל חז"ל הוא התיאור בתלמוד של גאולת יוסף הצדיק. התלמוד קובע (בבלי ראש השנה י, ב - יא, א) שיוסף הוצא מבית האסורים ביום ראש השנה עצמו. הדברים מבוססים על הפסוקים מתהלים פא (ד-ח):<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; mso-hyphenate: auto; mso-layout-grid-align: none; mso-pagination: widow-orphan; text-align: justify; text-autospace: none; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">"תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ. כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב. עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע. הֲסִירוֹתִי מִסֵּבֶל שִׁכְמוֹ כַּפָּיו מִדּוּד תַּעֲבֹרְנָה. בַּצָּרָה קָרָאתָ וָאֲחַלְּצֶךָּ אֶעֶנְךָ בְּסֵתֶר רַעַם אֶבְחָנְךָ עַל מֵי מְרִיבָה סֶלָה".</span><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; mso-hyphenate: auto; mso-layout-grid-align: none; mso-pagination: widow-orphan; text-align: justify; text-autospace: none; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">מסמיכות הפסוקים של 'תקעו בחדש שופר' ושל 'עדות ביהוסף שמו' למדו ר' אליעזר ור' יהושע שבראש השנה נפקד יוסף הצדיק. מכאן נבין שביחס לקב"ה הזכרון אינו יציאה משכחה, ח"ו, כי אם יציאה לפעולה. כלומר, לפני הקב"ה כל בעיה שאיננה מטופלת נחשבת "כאילו" נשכחה, שהרי הקב"ה זוכרה תמיד, ולמרות זאת אינו מבצעה. אולם, ביום קדוש זה בחר הקב"ה לפעול, ולחלץ את יוסף מן הבור. זהו ביטוי של זכרון. בדומה לזה נכון גם ביחס לומר גם ביחס לנח: "</span><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">וְגַם אֶת נֹחַ בְּאַהֲבָה זָכַרְתָּ, וַתִּפְקְדֵהוּ בִּדְבַר יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים [...] עַל כֵּן זִכְרוֹנוֹ בָּא לְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ, לְהַרְבּוֹת זַרְעוֹ כְּעַפְרוֹת תֵּבֵל וְצֶאֱצָאָיו כְּחוֹל הַיָּם". וכן ביחס לישראל במצרים: "וְנֶאֱמַר וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם, וַיִּזְכּוֹר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ, אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב".</span><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"> לא שפתאום נזכר, ח"ו, אלא שהחליט ברגע זה לפעול, ולחלצם ממיצר. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; mso-hyphenate: auto; mso-layout-grid-align: none; mso-pagination: widow-orphan; text-align: justify; text-autospace: none; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span><br /> <span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span><br /> <table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><img height="380" src="http://www.pitts.emory.edu/woodcuts/1853BiblD/00011387.jpg" style="margin-left: auto; margin-right: auto;" width="400" /></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">יוסף עומד לפני פרעה, חיתוך עץ, המאה ה-19, מאת <a href="http://en.wikipedia.org/wiki/Julius_Schnorr_von_Carolsfeld">יוליוס שנור פון קרולספלד</a> (מתוך <a href="http://www.pitts.emory.edu/dia/detail.cfm?ID=11770">הספריה התיאולוגית פיטס</a>, <a href="http://www.emory.edu/home/index.html">אוניברסיטת אמורי</a>, אטלנטה)</td></tr> </tbody></table><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; mso-hyphenate: auto; mso-layout-grid-align: none; mso-pagination: widow-orphan; text-align: justify; text-autospace: none; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">אכן, גם חכמי ישראל נטו לכתוב לעצמם "ספר זכרון", בו ביטאו את התרגשותם ונתנו פומבי לתחושותיהם ביחס לגאולה פרטית שהקב"ה העניק להם.</span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; mso-hyphenate: auto; mso-layout-grid-align: none; mso-pagination: widow-orphan; text-align: justify; text-autospace: none; unicode-bidi: embed;"><span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif;">אחד מאלה הוא הגאון המופלא ר' משה סופר, המוכר בפי כל כרבם של יהודי הונגריה, החתם סופר. ספר הזכרון של החתם סופר מוקדש לעלילות שנת תקס"ט, (1809 למניינם), בה צרו כוחותיו של נפוליאון על פרשבורג, היא ברטיסלאבה של ימינו, בירת סלובקיה, השוכנת על הדנובה. החתם סופר מציג שנה זו כרוויית פורענות, שהחלה בסדרת חלומות טורדניים, שהתלוו לסדרה ארוכה של מקרי מוות מפתיעים בקהילתו של החתם סופר, שהטרימו את בוא הפורענות הגדולה. כך כתב החתם סופר ביחס להעלאת הזכרון לפני בורא עולם (שם עמ' 25):</span><br /> <span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif;"></span><br /> <span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif;">"הנה גם אנחנו יודעים את כל הצרות והתלאות אשר מצאו&nbsp;אבותינו ורבותינו הקדושים נוחי נפש בקברם בהאי שתא הכא, אם מפאת כי בעוננותינו הרבים נפרצו חומותם ונשטפו מים רבים (החתם סופר מתאר בתחילת ספרו שבאותם ימים הדנובה עלתה על גדותיה, והציפה את כל העיר במי קרח, ובין השאר את בית העלמין היהודי) [...] ועוד זאת כי כבר הרגישו תחלת השנה כי הקדושים האלו שערורים להזהיר&nbsp;אותנו על &nbsp;כל הנעשה, וכה היה דברתי אז עם פלוני ופלוני, ולמה לא נחלץ חושים בתשובה ומעשים טובים אנחנו מפה בית הכנסת הקדושה מקדש מעט, והמה יעמדו לנו לעזר במקום קדשם ויגן עלינו זכותם ותורתם".</span><br /> <span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif;">ספר זה ידוע בעיקר בזכות התיאור האוטוביוגרפי של בריחתו הקונטרברסלית של החתם סופר מעירו בעת המצור, קטע ששימש לימים בסיס לויכוח ער בשאלת בריחת הרבנים מהונגריה בשואה. כך דרש החתם סופר בפני קהילתו, &nbsp;אחרי שהביא דיון ארוך ורב צדדים בסוגיה, הלכתית ורעיונית (על פי עדות עצמו):</span><br /> <br /> <span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif;">"השומע ישמע ויאמר בלבו זה נאה דורש ונאה מקיים, כי משום כן נסעתי וברחתי מהעיר, להגן עליהם מבחוץ, כמו שהם סוברים בעוונותינו הרבים שאני להם למגן, אבל לבבי לא כן ידמה! כי ברחתי לנפשי! הלא כתיב 'מי האיש הירא ורך לבב', ואמרו חז"ל 'מעבירות שבידו', ואפילו שח בין תפלה לתפלה חוזר ממלחמה. אחיי ורעיי! מי שמע ולא יחוש? הלא עבירות כהנה וכהנה עברו ראשי, וכמשא כבד יכבדו ממני, ואיך אשא ואסבול כאלה? ועד כה דברנו בגאוני עולם צדיקים המגינים על דורם כחומה, והיו נקיים וחף מפשע, אבל לאיזוב הקיר כמוני אחיי תיחלו? ואם עלי תשאו פניכם אוי לאותה בושה! אוי לדור שכך עלתה בימיו, שהיה קהל גדול וחשוב מעם היו נתונים בספק סכנה והיו עיניהם לעני ואביון". מרגיע?</span><br /> <div><span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div><span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div><span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif;"><img alt="ספר זכרון - סופר, משה מפרשבורג" src="http://www.hebrewbooks.org/thumbs/25-29111.jpg" /></span></div><br /> </div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; mso-hyphenate: auto; mso-layout-grid-align: none; mso-pagination: widow-orphan; text-align: justify; text-autospace: none; unicode-bidi: embed;"><span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif;">בכותבנו שורות אלה עדיין נתונים בשבי ובמיצר כמה מחיילינו הגבורים (הדברים נכתבו במקורם בערב ראש השנה תשס"ז, חודשים מספר אחרי חטיפתם של אודי גולדווסר ואלדד רגב הי"ד, וגלעד שליט יבלט"א; למרבה הצער והכאב את גורלם של אודי ואלדד אנו יודעים, ולשחרור המהיר של גלעד אנו עודנו מייחלים). ביום הזכרון הזה נבקש לעורר שלוש פעולות של זכרון, שב"ה יועילו לחלצם ממיצר ולהשיבם לחיק משפחותיהם בקרוב.</span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; mso-hyphenate: auto; mso-layout-grid-align: none; mso-pagination: widow-orphan; text-align: justify; text-autospace: none; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">ראשית, חשוב ביותר שנזכור אנו אותם, נחקוק את דמויותיהם על לוח לבנו, ולא ניתן שינה לעינינו עד אשר נעשה כל מאמץ להשיבם לכאן. שנית, ניזכר כולנו במלך מלכי המלכים הקב"ה, שקורא אלינו בכל שנה ומבקש לעורר אותנו. בזכות קירבתנו אליו תתעצמנה תפילותינו, וה' הטוב יראה ויפעל לישועתם. ושלישית, כפי שכבר אמרנו, נבקש ונתחנן מלפני ה' שכשם שהוציא את יוסף מבית האסורים בפתע, בלא שום הכנה, "ויריצוהו מן הבור", כך יזכור אותנו, ואת חיילינו הדגולים, ויחלצם ממיצר כהרף עין, תוך עקיפת כל מחסום סביר, שהרי כולנו יודעים עד כמה קשה ומורכבת היא מלאכת פדיון שבויים. נסיים בשתי תפילות מלשון הנביא וספר תהלים (ישעיה לה,י; תהלים קו,מד-מח): <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; mso-hyphenate: auto; mso-layout-grid-align: none; mso-pagination: widow-orphan; text-align: justify; text-autospace: none; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">"וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה".<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; mso-hyphenate: auto; mso-layout-grid-align: none; mso-pagination: widow-orphan; text-align: justify; text-autospace: none; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">"וַיַּרְא בַּצַּר לָהֶם בְּשָׁמְעוֹ אֶת רִנָּתָם. וַיִּזְכֹּר לָהֶם בְּרִיתוֹ וַיִּנָּחֵם כְּרֹב חֲסָדָו. וַיִּתֵּן אוֹתָם לְרַחֲמִים לִפְנֵי כָּל שׁוֹבֵיהֶם. הוֹשִׁיעֵנוּ ה' אֱ-לֹהֵינוּ וְקַבְּצֵנוּ מִן הַגּוֹיִם לְהֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ. בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן הַלְלוּיָהּ".</span><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><o:p></o:p></span><br /> <span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span><br /> <span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">(תשס"ו)</span></div></div>צחי הרשקוביץhttp://www.blogger.com/profile/03186510891055179099noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4779945814391478532.post-53615020743020415822011-09-24T18:32:00.000-07:002011-09-24T18:36:46.958-07:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br /> <div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">אחד מגדולי הפייטנים שקמו לעם ישראל בדורותיו, ומי שאף זכה לכינוי "הסלח" על שם סליחותיו הרבות (כך על פי ר' אברהם הבדרשי, אביו של <a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%93%D7%A2%D7%99%D7%94_%D7%94%D7%A4%D7%A0%D7%99%D7%A0%D7%99">ר' ידעיה הפניני</a>), היה <a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%94_%D7%90%D7%91%D7%9F_%D7%A2%D7%96%D7%A8%D7%90">ר' משה ב"ר יעקב אבן עזרא</a>, שחי ופעל לפני כתשע מאות שנה (על אודותיו ראה בשלהי <a href="http://www.daat.ac.il/daat/vl/tohen.asp?id=27">ספר הקבלה</a> לראב"ד). <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">מפיוטיו המוכרים ביותר הוא "אל נורא עלילה", המושר בפי בני עדות המזרח בהתלהבות רבה ובהתרגשות גדולה דקות ספורות לפני תפילת נעילה של יום הכפורים. רבות נכתב על מהותו של יום הכפורים, ועל האופן הנכון שבו צריך לגשת ליום קדוש זה, כאדם פרטי וכקולקטיב לאומי. אבקש לעמוד על שורה אחת מפיוט נשגב זה: "קְרָא נָא שְׁנַת רָצוֹן. וְהָשֵׁב שְׁאֵרִית הַצֹּאן. לְאָהֳלִיבָה וְאָהֳלָה. בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה".<o:p></o:p></span></div><table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><img alt="שירת ישראל - אבן עזרא, משה בן יעקב" src="http://www.hebrewbooks.org/thumbs/8-35192.jpg" style="margin-left: auto; margin-right: auto;" /></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">שער ספר העיון הגדול של ר"מ אבן עזרא, שבו הוא מציג את כללי השירה המשובחת (מתוך אתר <a href="http://hebrewbooks.org/">hebrewbooks.org</a>)</td></tr> </tbody></table><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">הפנייה של המשורר לאהליבה ולאהלה חשובה ביותר בכדי להבין את מהותו של יום (אין זו הפעם הראשונה שבימים הנוראים מוזכרות שתי דמויות נשיות אלה, והן מופיעות פעמים מספר בסליחות, וכן בקינות של תשעה באב). מקורו של הדימוי הוא, כמובן, פרק כג מספר יחזקאל, המגולל את סיפורן של שתי נשים אלו. כבר בתחילת הפרק מגלה לנו יחזקאל שאין בתיאורו אלא משל לשני החלקים של האומה (יחזקאל כג, א-ד):<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">"וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר. בֶּן אָדָם שְׁתַּיִם נָשִׁים בְּנוֹת אֵם אַחַת הָיוּ. וַתִּזְנֶינָה בְמִצְרַיִם בִּנְעוּרֵיהֶן [...] וּשְׁמוֹתָן אָהֳלָה הַגְּדוֹלָה וְאָהֳלִיבָה אֲחוֹתָהּ, וַתִּהְיֶינָה לִי וַתֵּלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת, וּשְׁמוֹתָן שֹׁמְרוֹן אָהֳלָה וִירוּשָׁלִַם אָהֳלִיבָה".<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">התיאור המצמרר הזה (והוא עוּדן כאן, ראו במקור), מדגים עד כמה היתה אכזבה, כביכול, מהתוצאה הסופית של המהלך העמוק של מלכות ישראל. נזכיר שמדובר על מלכות בית דוד, שהדרדרה ברבות הדורות למציאות המדוברת, כמו גם על מלכות ישראל, המורכבת מהחלק הארי של עם ישראל בימי בית ראשון, מלכות גדולה ואיתנה. הכח שבתיאורו של יחזקאל הוא היכולת לתרגם את המעשים הנלוזים שנעשו אז בארץ, בדמות אלילוּת ותופעות חברתיות מקולקלות – לשפה של בגידה אישית, של הפניית עורף רגשית כלפי בורא עולם. אמנם התיאור של הזנות והשחיתות פותח בשומרון (אהלה), אך מהר מאוד מגלה לנו הכתוב "וַתֵּרֶא אֲחוֹתָהּ אָהֳלִיבָה וַתַּשְׁחֵת עַגְבָתָהּ מִמֶּנָּה וְאֶת תַּזְנוּתֶיהָ מִזְּנוּנֵי אֲחוֹתָהּ". כלומר, מלכות יהודה המפוארת, שכולנו כמהים לשיבתה, היא הגיעה למצב רוחני ושפלות מוסרית נמוכה עוד מזו של אחותה בשומרון, מלכות ישראל. זאת בניגוד למחשבה כאילו במלכות יהודה הכל היה בסדר, והמצב הרוחני היה שפיר, פחות או יותר, לאורך מרבית התקופות. הקב"ה, באמצעות נביאו יחזקאל, מגלה שלא מיניה ולא מקצתיה. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><img src="http://www.piyut.org.il/Files/Scripts/108.jpg" style="margin-left: auto; margin-right: auto;" /></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">"אל נורא עלילה" מתוך מחזור תימני מ-1937 למניינם (מאתר <a href="http://www.piyut.org.il/">הזמנה לפיוט</a>)<br /> שימו לב ששני הבתים החותמים את הפיוט "נקטמו" במהדורה זו</td></tr> </tbody></table><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">בני יהודה אף הגדילו לעשות, והגיעו למצב הקשה של: "וַתֵּקַע נַפְשִׁי מֵעָלֶיהָ כַּאֲשֶׁר נָקְעָה נַפְשִׁי מֵעַל אֲחוֹתָהּ". זהו הבסיס לגלות בבל, כנודע. לפיכך, מבטיח שם הקב"ה את קללת שומרון גם ליהודה, ומדווח על נפילתה בידי זרים ואויבים, תוך השחתת כל צביונה הרוחני, הצביון שעוד נותר בה. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">אך, ראה זה פלא, עם ישראל עודנו קיים, למרות יותר מ-2,500 שנים שעברו עלינו מני אז. יתר על כן, עשורים בודדים לאחר התוכחה הנוראית הזו חזרו בני יהודה לארצם, והקימו את מקדש ה', בגילוי של התעוררות רוחנית מרשימה למען שמו יתברך ולכבודו. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">כיצד יתכן שאומה שהיתה בשפל המדרגה החמור כל כך, הנבזה כל כך, חזרה לחיק אלהיה? לעניות דעתי, התשובה לכך היא שאין תשובה. שכח הסליחה האלהי איננו מובן, הוא כה חזק ורב עוצמה, והוא כל כך מרשים ביכולתו לתת אמון באלה שהפרו את האמון פעם אחר פעם, ובין יסורים ליסורים מלך מלכי המלכים מעניק מטובו עלינו סתם, ללא הצדקה. אמנם, גם תשובה יש, מפעם לפעם, אך ברי שאין ערכה של הסליחה כערכה של התשובה, וכח המחילה האלהי הזך והטהור, המוחלט ומעורר הפליאה איננו כערכה של התשובה, שהיא פעמים רבות זמנית, מן השפה ולחוץ. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><iframe allowfullscreen='allowfullscreen' webkitallowfullscreen='webkitallowfullscreen' mozallowfullscreen='mozallowfullscreen' width='320' height='266' src='https://www.youtube.com/embed/QY1EJp1JX8o?feature=player_embedded' frameborder='0'></iframe></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">אח... אין כמו שירתו הזכה ופרשנותו המודרנית של מאיר בנאי לפיוט הנשגב</span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">לכאורה הפייטן עשה טעות טקטית, בהזכירו רגע לפני הנעילה דווקא את אהלה ואהליבה, שבתנ"ך לא מוזכרת תשובתן. האם לא עורר חרון אף?! כיצד לא חשש מלהזכיר זכרון ישן ובלתי נעים זה? אך דומה שר"מ אבן עזרא, בגאוניותו, חדר לעומקה של תפילת הנעילה, למלוא משמעותה נשגבת. בנעילה אנו מבקשים מהקב"ה שיפעל, גם אם איננוּ בשיאה של התשובה. כמובן, אנו משתוקקים ושואפים להתעלות, אך אנו מבקשים אשראי נוסף, מחילה על אף שאין כח בתשובתנו לכפר על מעשינו. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">זאת יש לדעת, כי מדובר בגישה קלאסית מפרי עטו של המשורר הדגול, שמעצים עד מאוד את אפסיותה אדם, בבואו "להכריח" את רבונו של עולם לגאול ולהושיע. אדם האדם אפס ועזוב, מי יחון אותו, יטה אליו חסד, אם לא בורא עולם? ראו כך בשירו המתוק מדבש, "חרדים לבית תפלתם":</span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif; margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img height="400" src="http://www.daat.ac.il/daat/sifrut/ibn-ezra/slihot%208-1.jpg" width="335" /></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"></div><table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><img height="400" src="http://www.daat.ac.il/daat/sifrut/ibn-ezra/slihot%208-2.jpg" style="margin-left: auto; margin-right: auto;" width="391" /></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">מתוך <a href="http://www.daat.ac.il/daat/sifrut/ibn-ezra/tohen-2.htm">"מחברת משירי משה ב"ר יעקב אבן עזרא"</a>, אתר <a href="http://daat.ac.il/">דעת</a></td></tr> </tbody></table><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">אל נורא עלילה, המציא לנו מחילה, וסלח לנו על אווירת אהלה ואהליבה שפשטה ברחובותינו. על הניכור שבין אחים, על האלימות וחוסר הזהירות על כבודם וחייהם, על התעללויות ואיומים, ועל תאונות הדרכים. אל נורא עלילה, ראה את גרעין הטוב שבנו ודון אותנו לכף זכות, והמציא לנו מחילה. מחל על הטפשים שהבינו בסכלותם שמותר להם להרים יד על אח מישראל. מחל על העבריינות שפושה כנגע ברחובותינו, על עבריינים פליליים ועל עבריינים אידיאולוגיים. מחל לנו על שפגענו בכבודם של שלוחי הציבור שעושים לילות כימים למעננו, על ביזוי חיילינו הצדיקים בידי טועים ומטעים משמאל ומימין, על שגייסנו את תורתך הקדושה למען מטרות זרות ומוזרות.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">"תִּזְכוּ לְשָׁנִים רַבּוֹת. הַבָּנִים וְהָאָבוֹת. בְּדִיצָה וּבְצָהֳלָה. בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה // מִיכָאֵל שַׂר יִשְׂרָאֵל. אֵלִיָּהוּ וְגַבְרִיאֵל. בַּשְֹּרוּ נָא הַגְּאֻלָּה. בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה!".<o:p></o:p></span><br /> <span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span><br /> <span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">(תשס"ח)</span></div></div>צחי הרשקוביץhttp://www.blogger.com/profile/03186510891055179099noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4779945814391478532.post-90421017231706689302011-09-15T14:57:00.000-07:002011-10-03T18:40:16.493-07:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><br /> <div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">בפרשת כי תבא, אגב תיאור וידוי המעשרות, אנו שומעים נוסח מיוחד של תפילה לבורא עולם (דברים כו, טו):"הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". לכאורה, נועדה תפילה זו לפתוח את שערי החסד האלהיים, ולבקש מאת ה' כל טוב לעם ישראל ולארצו. אולם, חז"ל מלמדים אותנו שנוסח התפילה הפשוטה ההיא מבטא מציאות מורכבת ביותר. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">לשם כך נפנה לירושלמי (מעשר שני ה, ה; בדומה לזה בתנחומא כי תשא פרשה יד):<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">"רבי הונא בר אחא בשם ר' אלכסנדרא (אמר): בוא וראה כמה גדול כוחן של עושי מצות! שכל השקפה שבתורה ארורה, וזה בלשון ברכה. אמר רבי יוסי בן חנינא: ולא עוד, אלא שכתוב בה היום הזה!". <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><img height="640" src="http://a7.org/Resizer.ashx?image=20090914182310.JPG&amp;a=715&amp;save=1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;" width="480" /></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">יצירה מאת "אלעד", מקורה <a href="http://www.inn.co.il/Mosaic/lmf_read.aspx/16672">כאן</a>.<br /> על אלעד ועל יצירותיו ראו ב<a href="http://www.inn.co.il/Mosaic/lmf_Profile.aspx/15017">פרופיל שלו</a>.</td></tr> </tbody></table><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">כלומר, הביטוי "השקפה" אינו מבשר טובות בתורה, ואילו כאן, דווקא בשיא בקשת הטוב והחמלה, מבקשת מאתנו התורה להשתמש בו. יתר על כן, הירושלמי מעמיד אותנו על החוצפה שבמעמד, בהסמיכו לתפילה את המשך הפסוק הבא: "היום הזה", במשמע שמדובר בדרישה עם ציפייה לתגובה מיידית. האם כך ראוי לעשות לפני בורא עולם הכל יכול (כנראה שכך חשבו ב<a href="http://www.zemer.co.il/song.asp?id=1132">גבעטרון</a>, בביצוע שמדגים את המקור ללחן העממי "ארץ זבת חלב ודבש"; המלחין הוא <a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%90%D7%9C_%D7%A2%D7%9E%D7%99%D7%A8%D7%9F">עמנואל עמירן-פוגצ'וב</a>)? </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif;">על נקודות אלה עמדו רבים מפרשני התורה, וראוי רק להזכיר את דבריהם של <a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%97%D7%99%D7%99_%D7%91%D7%9F_%D7%90%D7%A9%D7%A8">רבנו בחיי ב"ר אשר</a>, ו<a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%9C%D7%9E%D7%94_%D7%90%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%9E%D7%9C%D7%95%D7%A0%D7%98%D7%A9%D7%99%D7%A5">ר' אפרים מלונטשיץ</a>, מחבר ספר כלי יקר. שניהם כאחד הסבירו שבכוחו של קיום מצוה בשמחה, כמתואר אצלנו (פס' יא: "ושמחת בכל הטוב"), להשיב את גזירת הרע לטוב. ולפיכך, מכח קיום המצוה בשמחה, התורה אינה חוששת אפילו להשתמש בביטוי הקשה "השקפה", המזמין פורענות. ככל הנראה בכדי להורות שישראל מעל הטבע, ואין עליהם שליטה מצד כוחות אפלים שונים ומשונים.</span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">אולם, ביאור מעמיק ויסודי מעניק לנו, כדרכו בקודש, <a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%A2%D7%A7%D7%91_%D7%A6%D7%91%D7%99_%D7%9E%D7%A7%D7%9C%D7%A0%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%92">ר' יעקב צבי מקלנבורג</a>, מחבר ה"כתב והקבלה". רי"צ מחלק בין שלושה תארים שונים של התורה ביחס לפעולת העין: ראיה, הבטה והשקפה. וכה דבריו (דברים כו, טו):<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; mso-hyphenate: auto; mso-layout-grid-align: none; mso-pagination: widow-orphan; text-align: justify; text-autospace: none; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">"מלת 'ראה' תאמר על ראיית העין עצם הנראה על אמתתו, מבלי שידקדק על פרטי איכיותיהם ומקריו [...] ומלת 'הבט' תאמר על הראיה אשר לא תדקדק לראות עצמי הדברים, אבל הכוונה בו שהחזיר פניו לאותו צד שהביט, כמו 'ותבט אשתו מאחוריו', שהפכה פנים לצד סדום מבלי שדקדקה לראות בשום פרט [...] אבל מלת 'השקפה' תאמר על ראיית עצם הדבר ודקדוקו, כל פרטי איכיותיו ומקריו".</span><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; mso-hyphenate: auto; mso-layout-grid-align: none; mso-pagination: widow-orphan; text-align: justify; text-autospace: none; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">לפיכך, מסביר רי"צ מה עמד בשרש החלטת התורה להתנסח כאן דווקא בלשון ההשקפה:<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; mso-hyphenate: auto; mso-layout-grid-align: none; mso-pagination: widow-orphan; text-align: justify; text-autospace: none; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">"ולכן לא תמצא השקפה כי אם ממקום גבוה למקום נמוך, שרואה זה את חברו, ואין חברו רואהו (מעין מגדל שמירה – צ"ה). ולכן אמרו רבותינו ז"ל אין השקפה אלא לרעה, חוץ מן 'השקיפה ממעון קדשך'. &nbsp;<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; mso-hyphenate: auto; mso-layout-grid-align: none; mso-pagination: widow-orphan; text-align: justify; text-autospace: none; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">לפי שאין לך דבר בעולם שתרד לדקדק כל פרטי עניניו שלא תמצא בו שום דופי, אבל 'השקיפה ממעון קדשך' היא לטובה, לפי שכל מה שתרבה לדקדק בה ובכל פרטיה תיטב בעיניך".<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; mso-hyphenate: auto; mso-layout-grid-align: none; mso-pagination: widow-orphan; text-align: justify; text-autospace: none; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; mso-hyphenate: auto; mso-layout-grid-align: none; mso-pagination: widow-orphan; text-align: justify; text-autospace: none; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">כלומר, ההשקפה המדוברת היא מה שהיום היינו קוראים "עיון". למעשה, המתוודה על המעשרות "מזמין" את הקב"ה לבחון את רצינות ומיתות כוונותיו. בעוד פעולה של "עיון תפילה",&nbsp;</span><span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif;">כלומר הציפייה שהקב"ה ייענה לתפילה בחיוב ובמהרה כתוצאה מהערכה עצמית שהאדם טהור וזך לפני האל&nbsp;</span><span class="apple-style-span"><span lang="HE" style="color: black; font-family: David, sans-serif;">פסולה באופן עקרוני (ראה ברכות לב, ב; שם נה, א ובתוספות שבת קיח, ב ד"ה עיון תפילה), הרי שבוידוי שלפנינו יש בקשה מפורשת מאת הקב"ה למדוד את המתוודה במידת הדין, בעיון וחקירה, בהשקפה</span></span><span dir="LTR"></span><span class="apple-style-span"><span dir="LTR" style="color: black;"><span dir="LTR"></span>.</span></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; mso-hyphenate: auto; mso-layout-grid-align: none; mso-pagination: widow-orphan; text-align: justify; text-autospace: none; unicode-bidi: embed;"><span class="apple-style-span"><span dir="LTR" style="color: black;"><br /> </span></span></div><table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><img alt="כתב והקבלה-חלק ראשון - יעקב צבי מעקלענבורג" src="http://www.hebrewbooks.org/thumbs/14-32831.jpg" style="margin-left: auto; margin-right: auto;" /></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;"><a href="http://www.hebrewbooks.org/32831">הכתב והקבלה</a>, ברלין תר"מ (מתוך <a href="http://hebrewbooks.org/">hebrewbooks.org</a>)</td></tr> </tbody></table><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; mso-hyphenate: auto; mso-layout-grid-align: none; mso-pagination: widow-orphan; text-align: justify; text-autospace: none; unicode-bidi: embed;"><span class="apple-style-span"><span dir="LTR" style="color: black;"></span></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; mso-hyphenate: auto; mso-layout-grid-align: none; mso-pagination: widow-orphan; text-align: justify; text-autospace: none; unicode-bidi: embed;"><span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; mso-hyphenate: auto; mso-layout-grid-align: none; mso-pagination: widow-orphan; text-align: justify; text-autospace: none; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">כל כך למה? כנראה שהסוד נעוץ בתכליתיות של הפעולה. תפילה רגילה היא בעיקרה עבודת הלב. ומי יכול להעיד על עצמו שליבו זך וישר, ללא שום סטייה מדרך האמת והטוב? רק מלאכים, אבל אלה כידוע אינם צריכים תפילה בעלת תוכן של בקשות ותחנונים. אולם, וידוי המעשרות הוא הפעולה המסכמת של ניקוי הבית משרידי התבואה ששייכים לעניים, ללוי, לגר ליתום ולאלמנה. ברגע שהבית נקי, וכל התבואה הועברה לידיים הנכונות, רשאי האדם לעמוד לפני אלהיו ולומר לו: "בערתי הקודש מן הבית", וכן שלא עשה בו שימוש פסול אחר. העיקר – הביצוע, ההענקה לחלשים, היא המצדיקה עיון תפילה, השקפה דינית על המתרחש בעולם. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; mso-hyphenate: auto; mso-layout-grid-align: none; mso-pagination: widow-orphan; text-align: justify; text-autospace: none; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; mso-hyphenate: auto; mso-layout-grid-align: none; mso-pagination: widow-orphan; text-align: justify; text-autospace: none; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">ערב שנת השמיטה (הדברים נכתבו במקור בשנת תשס"ז - צ"ה) כמדומני שיש בדברים אלה ערך מוסף חשוב ביותר. יש יזמים שונים, שמוצאים בשמיטה כר נוח לצבור הון, על חשבון הציבור הרחב שומר התורה והמצוות, ועל חשבון החקלאים. הערמות שונות ומשונות מוצאות עצמן בשוק, שכל תכליתן אינה אלא העצמת רווחים של קבוצה קטנה ונצלנית. אמנם, אלה הם תנאי השוק בכל חיי המסחר, ומדוע אנו נרעשים דווקא ביחס לפירות השביעית? התשובה לכך פשוטה, והיא שהתקנה המקורית של השמיטה נועדה להקל על כל אדם ואדם, וגם תקנת אוצר בית דין נבראה לשם תכלית זו בדיוק. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; mso-hyphenate: auto; mso-layout-grid-align: none; mso-pagination: widow-orphan; text-align: justify; text-autospace: none; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">אך מי שמייסד אוצר בית דין, או כל מנגנון אחר של אספקת תוצרת חקלאית בשמיטה, ומפיק ממנו רווחים באמצעות העלאת מחירי השוק – הריהו חוטא ופושע, והוא פוגם במרקם החברתי העדין של השמיטה, וביכולת לגרום לכך שתפילותינו תתקבלנה.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; mso-hyphenate: auto; mso-layout-grid-align: none; mso-pagination: widow-orphan; text-align: justify; text-autospace: none; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><img height="400" src="http://static.wix.com/media/1bf7f8_ccfd2544b8653bd4e8ec8f9e61d923a5.png_128" style="margin-left: auto; margin-right: auto;" width="337" /></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">חותם ארגון "מעשר", שניתן לחברות שמוכיחות שחלק מהכנסותיהן מופנה לתרומה לצרכים חברתיים.<br /> לאתר הארגון לחצו <a href="http://www.maaser.org.il/">כאן</a>.</td></tr> </tbody></table><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; mso-hyphenate: auto; mso-layout-grid-align: none; mso-pagination: widow-orphan; text-align: justify; text-autospace: none; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; mso-hyphenate: auto; mso-layout-grid-align: none; mso-pagination: widow-orphan; text-align: justify; text-autospace: none; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; mso-hyphenate: auto; mso-layout-grid-align: none; mso-pagination: widow-orphan; text-align: justify; text-autospace: none; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">חשוב לדעת שההיערכות לשנת השמיטה עולה ממון רב, הן לחקלאים והן לירקנים, ולכן סביר שחלק מעול זה ייפול גם כנטל על הצרכנים. לפיכך, כדאי להמליץ בפני כל אחד ואחת, המבקש לרכוש בשנת השמיטה תוצרת חקלאית מותרת ומהודרת, שיבחן את מנגנוני האספקה השיווק של הפירות והירקות. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; mso-hyphenate: auto; mso-layout-grid-align: none; mso-pagination: widow-orphan; text-align: justify; text-autospace: none; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">אם בבסיסם של המחירים הגבוהים עומדים שיקולים כגון העדפת עבודה עברית, או הסבת שדות לפתרונות טובים מבחינה הלכתית, המאפשרים לחקלאי לשווק את תוצרתו ללא חילול קדושת השביעית כלל (כגון שימוש במצעים מנותקים ועוד) – אזי ההשקעה היא חיובית וראויה. שכן, הכסף אמנם עוזב את כיסינו, אך הוא נמסר לאחינו, העמלים על מחייתם, ולא על קומץ עסקנים. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; mso-hyphenate: auto; mso-layout-grid-align: none; mso-pagination: widow-orphan; text-align: justify; text-autospace: none; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; mso-hyphenate: auto; mso-layout-grid-align: none; mso-pagination: widow-orphan; text-align: justify; text-autospace: none; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">מנגד, קיימות מסגרות ארגוניות שאינן מבקשות להעמיד את הגנת החקלאי היהודי בראש מעייניהן, ובמקום להביא תוצרת מתקדמת ועברית, מעדיפים לייבא בפתרונות קלים וזולים סחורה מחו"ל. מנגנון כזה, שהמוטבים שלו אינם החקלאים היהודים, אלא המתווכים העסקנים, הינו מנגנון בעייתי ביותר מבחינת השלכותיו הרוחניות. שכן, תוך ניצול ציני של יראת השמיים של המון העם, מפיקה קבוצה קטנה ומבוססת רווחים נאים, הגבוהים בהרבה ממה שאפשר להשיג בשנים רגילות. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; mso-hyphenate: auto; mso-layout-grid-align: none; mso-pagination: widow-orphan; text-align: justify; text-autospace: none; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; mso-hyphenate: auto; mso-layout-grid-align: none; mso-pagination: widow-orphan; text-align: justify; text-autospace: none; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">מדד נוסף שיכול לסייע לקונים לבחון את טיב המנגנון, הוא הדאגה לרווחת עניי העם, אלה שלא שפר גורלם, וידם אינה משגת לרכוש תוצרת יקרה יותר ומהודרת הלכתית. אוצר בית דין שמקים בצידו קרן, שכל תכליתה היא לסייע לנזקקים לקבל תוצרת כשרה וראויה בשמיטה, כפי התקנה המקורית של אוצר בית הדין, הוא זה שראוי לתמוך בו ולרכוש מתוצרתו. זאת מתוך הבנה שאוצר בית הדין אינו רק מנגנון הלכתי, כי אם כלי לקדם את מטרות השמיטה האלהיות, ובראשן הדאגה לרווחתו של כל יהודי. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; mso-hyphenate: auto; mso-layout-grid-align: none; mso-pagination: widow-orphan; text-align: justify; text-autospace: none; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><img height="640" src="http://www.shturem.net/pTb/phpThumb.php?src=%2Fimages%2Fnews%2F18836_news_16092007_38784.jpg&amp;w=940&amp;hash=d3ca4bec91bc2ce328203a7e1dd3dcad" style="margin-left: auto; margin-right: auto;" width="419" /></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">ב"ה גם בשמיטה אפשר למצוא סיבה למריבה :-( (מתוך אתר <a href="http://sthurem.net/">sthurem.net</a>)</td></tr> </tbody></table><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; mso-hyphenate: auto; mso-layout-grid-align: none; mso-pagination: widow-orphan; text-align: justify; text-autospace: none; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><a href="http://www.toraland-tv.com/videos.php?id=30">כיצד פועל אוצר בית דין?</a> (לחצו לסרטון של הרב יהודה עמיחי, "מכון התורה והארץ")</span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; mso-hyphenate: auto; mso-layout-grid-align: none; mso-pagination: widow-orphan; text-align: justify; text-autospace: none; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; mso-hyphenate: auto; mso-layout-grid-align: none; mso-pagination: widow-orphan; text-align: justify; text-autospace: none; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">נראה שיסודות אלה מרומזים כבר בפסוק בו פתחנו. המעיין יראה ששתי בקשות מבקש המתוודה: א. "וברך את עמך את ישראל"; ב. "ואת האדמה אשר נתת לנו".<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; mso-hyphenate: auto; mso-layout-grid-align: none; mso-pagination: widow-orphan; text-align: justify; text-autospace: none; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">לאמור, הקב"ה ציווה אותנו על המעשרות, כחלק מהאופן הנכון והראוי ליהנות מתוצרת הארץ הקדושה. אולם, בל נטעה לחשוב שהתרומות והמעשרות הן רק הכשר לטובת אכילה מתוקנת ורצויה יותר. הסיבה בגללה פירות שלא הופרשו מהם תרומות ומעשרות הם טבל האסור באיסור חמור אינה בגלל שלא תוקנו כראוי מבחינת הארץ, אלא היא נובעת מכך שלא יעלה על הדעת שתוצרת ארץ ישראל תיאכל ללא התחשבות בשכבות החלשות של האוכלוסיה. רק אחרי שהפריש בן אדם מפתו לטובת הנזקקים – מותרים באכילה פירות הארץ. הסדר הנכון הוא קודם כל עם ישראל, ולאחר מכן ארצו. וגם אצלנו, מרוב דאגה להקפדה על המצוות התלויות בארץ, יש השוכחים את העם היושב עליה. לכן ראוי לכל פתרון שמיטה הלכתי, להתחיל מנקודת המוצא של הדאגה לחקלאי הארץ הקדושה, ולנזקקים שאינם מסוגלים לעמוד בנטל הכלכלי של קיום המצווה. זו גם הסיבה בגללה נחוץ למצוא פתרונות של היתר מכירה מהודרים (שאינם חלשים מאוצר בית הדין במדדים הלכתיים קרים), לחקלאים שאוצר בית הדין אינו מסוגל לתת להם מזור. הדאגה היא לעם ולארץ, ולא בסדר הפוך.&nbsp;</span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; mso-hyphenate: auto; mso-layout-grid-align: none; mso-pagination: widow-orphan; text-align: justify; text-autospace: none; unicode-bidi: embed;"><span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; mso-hyphenate: auto; mso-layout-grid-align: none; mso-pagination: widow-orphan; text-align: justify; text-autospace: none; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">(תשס"ז)</span></div></div>צחי הרשקוביץhttp://www.blogger.com/profile/03186510891055179099noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4779945814391478532.post-50535728147030443462011-09-13T01:58:00.000-07:002011-09-18T00:51:24.640-07:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif;">בקרוב יעמדו כל קהילות האשכנזים ויצטרפו לבני עדות המזרח באמירת הסליחות. הסליחות מאפשרות לנו להתחנן על נפשנו כציבור בטרם בוא יום הדין, לבטא את המיית לבבנו וצערנו על עוולות השנה החולפת, ולקרוע שערי מרום ולהתחנן שתכלה שנה וקללותיה. כמו כן, ואולי אף חשוב מזאת, בסליחות אנו זוכים מחדש במעמד הציבוריות הכל כך חסר, הערבות ההדדית, ההבנה שכולנו בסירה אחת, ואנו רשאים להשתמש בנשק יום הדין – י"ג מידות הרחמים (ראו ראש השנה יז,ב).</span><br /> <div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><img src="http://www.piyut.org.il/Files/Scripts/782.jpg" style="margin-left: auto; margin-right: auto;" /></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">דף מתוך הסליחות, גרמניה, המאה ה-18 למניינם (מתוך אתר <a href="http://www.piyut.org.il/textual/782.html">הזמנה לפיוט</a>, בקישור ניתן לשמוע את "אל מלך" בביצועו של החזן אשר היינוביץ')</td></tr> </tbody></table><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif;"></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif;">הסליחות מורכבות בעיקרן מחזרה כפולה ומכופלת על אותן י"ג מידות, כאשר בתווך שיבצו הקדמונים קטעי פיוט וסליחה, שנועדו לשבר את הלב ולרומם את האווירה בעת אמירת מידות הרחמים. כמו כן, הוסיפו בשלהי הסליחות נפילת אפיים, וסיומות ארמיות, בהן הציבור כולו התנסח בצורה ברורה ומוכרת להם, שמעניק לסליחות גם נופך אישי יותר. אחד הפיוטים המפורסמים שנשזרו עם הסליחות בכל יום ויום (בקהילות האשכנזים), הוא הפיוט הקדום והמפורסם "מכניסי רחמים". פיוט זה אף זכה לעדנה בשנים האחרונות בזכות לחן מרגש ומשובב לב ונפש של ר' חיים בנט. אולם, דווקא פיוט מרגש זה עמד בעין הסערה במשך מאות בשנים, מצד כמה וכמה גדולי ישראל שערערו על תקפותו הרעיונית, והתחבטו בשאלה האם ראוי ורצוי לאומרו.</span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">הבעיה מתחילה כאשר מתבוננים בתוכנו של הפיוט. כמה וכמה פעמים פונה הפייטן לחבורה כלשהי, ומבקש את סיועה בהגשת תפילותיהם של ישראל לפני הקב"ה. בני החבורה (מכניסי רחמים, משמיעי תפילה, משמיעי צעקה, מכניסי דמעה) מתבקשים לבצע את הפעולות הבאות (בנוסף למה שעולה משמם): השתדלו והרבו תחינה ובקשה לפני מלך א-ל רם ונשא, הזכירו לפניו והשמיעו לפניו תורה ומעשים טובים של שוכני עפר.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><iframe allowfullscreen='allowfullscreen' webkitallowfullscreen='webkitallowfullscreen' mozallowfullscreen='mozallowfullscreen' width='320' height='266' src='https://www.youtube.com/embed/qUnUw5ixp24?feature=player_embedded' frameborder='0'></iframe></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif;">בסרטון מקהלת "רננו חסידים", מיסודו של ר' חיים בנט, מלחין "מכניסי רחמים", מבצעת את השיר המרגש.</span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">המתבונן בעין בוחנת בדברים אלה מגלה שהם מניחים שקיים ניכור, ניצבת מחיצה בלתי עבירה בין ישראל לאביהם שבשמים. בשל מחיצה זו, נדרשים המלאכים, שהם הנמענים של הפיוט, לסייע בעד עם ישראל, ולעקוף את המגבלות הקיימות על אופני התפילה והפנייה של ישראל לה' (עוד על מחיצה זו ראו ב<a href="http://www.piyut.org.il/articles/549.html">מדרש אישי של עדי לוי</a>, שמנתחת את הפיוט מזווית מקורית). אולם, יש מגדולי ישראל רבים שלא ראו מגמה זו בעין יפה. ראו לדוגמה דברים מפורשים בתלמוד הירושלמי (ברכות ט, א; מקור יפה זה מובא במהדורת הסליחות שהו"ל אהרן לוי, ירושלים תשנ"ח; הוספתי כמה מילים בכדי להקל על ההבנה):<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">"(משל ל)בשר ודם (ש)יש לו פטרון. אם באת לו עת צרה אינו נכנס אצלו פתאום, אלא בא ועמד לו על פתחו של פטרונו, וקורא לעבדו או לבן ביתו, והוא אומר 'איש פלוני עומד על פתח חצירך', שמא מכניסו ושמא מניחו. אבל הקב"ה אינו כן, אם באת על אדם צרה - <b>לא יצווח לא למיכאל ולא לגבריאל אלא לי יצווח</b>, ואני עונה לו מיד! הדא הוא דאמרינן: 'כל אשר יקרא בשם ה' ימלט' ".<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">דברי הירושלמי ברורים וחדים, ומנסח אותם בצורה חד משמעית הרמב"ם, בי"ג עיקרי האמונה שלו, שנכתבו בהקדמתו לפירוש המשנה על פרק חלק ממסכת סנהדרין (היסוד החמישי):<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">"...שהוא יתעלה, הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו. ואין <b>עושין כן למה שלמטה ממנו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות</b>, וכל מה שהורכב מהן. לפי שכולם מוטבעים בפעולותיהם, אין להם שלטון ולא בחירה, אלא רצונו יתעלה. <b>ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יכוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו</b>. <b>וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה</b>".<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">דברי הרמב"ם חד-משמעיים, ומבחינתו הפנייה למלאכים, במקום פנייה ישירה לקב"ה, נמצאת על גבול העבודה הזרה ממש! לפיכך, אף שלא נמצאת התבטאות מפורשת של הרמב"ם ביחס לפיוט מכניסי רחמים, נקל להבין כיצד היה מגיב למראהו. אולם, עובדה היא שרבים מאוד מקדמונינו לא מצאו בעייתיות בפיוט זה. ראש וראשון להם הוא רב עמרם גאון, שבסידורו מזכיר את מכניסי רחמים כחלק אינטגרלי מהסליחות, ללא שום הסתייגות (ראו שם, "סדר אשמורות"). גם לאחריו, אנו מוצאים רבים מקדמוני אשכנז שמתייחסים בשלוות נפש לפיוט זה (ראה סדר טרוייש סימן ט; ספר האשכול נב,א; ספר המנהגים לרי"א טירנא על אלול וימי הסליחות; מנהגי מהרי"ל על הלכות עשרת ימי תשובה, ועוד). הגדיל לעשות מחבר שבלי הלקט, <a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A6%D7%93%D7%A7%D7%99%D7%94_%D7%91%D7%9F_%D7%90%D7%91%D7%A8%D7%94%D7%9D">ר' צדקיה ב"ר אברהם רופא מן הענוים</a>. הלה, שחיבורו הוא אוצר בלום של מסורות על הנהגות הזמנים והתפילות, מתמודד חזיתית עם הערעורים שקמו על מכניסי רחמים. כך דבריו (סדר ראש השנה סימן רפב):<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">"ואין בזה משום משתף שם שמים ודבר אחר... ו<a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%91%D7%99%D7%92%D7%93%D7%95%D7%A8_%D7%9B%D7%94%D7%9F_%D7%A6%D7%93%D7%A7">הרב ר' אביגדור כהן צדק</a> זצ"ל הביא ראיה על זה, מהא דאמרינן בסנהדרין בפרק נגמר הדין (מד, ב), אמר ר' יוחנן: לעולם יבקש אדם שיהו הכל מעמצין את כחו מלמטה, ואל יהי לו צרים מלמעלה. ופי' רבינו שלמה זצ"ל (=רש"י): שייסייעוהו מלאכי השרת לבקש רחמים, ושלא יהיה לו משטינים מלמעלה. וגם במדרש שיר השירים על פסוק 'השבעתי אתכם', אומרת כנסת ישראל למלאכים העומדים על שערי תפלה ועל שערי דמעה: 'הוליכו תפלתי ודמעתי לפני הקב"ה, ותהיו מליצי יושר לפניו שימחול לי על הזדונות ועל השגגות', ונאמר: 'אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף' וגו' ".<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><img alt="שבלי הלקט השלם - צדקיה בן אברהם הרופא" src="http://www.hebrewbooks.org/thumbs/69-14636.jpg" style="margin-left: auto; margin-right: auto;" /></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">דף השער של הדפוס הראשון של <a href="http://www.hebrewbooks.org/14636">שבלי הלקט השלם</a>, וילנא תרמ"ז (מתוך אתר <a href="http://hebrewbooks.org/">HebrewBooks.org</a>)</td></tr> </tbody></table><div style="text-align: center;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"> </span></div></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">לבעל שבלי הלקט יש הבחנה ברורה בין תפילה למלאכים מתוך הנחה שיש להם כוחות רוחניים עצמאיים, לבין תפילה למלאכים שיעזרו וימנעו עיכובים מהתפילה להגיע לנמען האמיתי שלה, הלא הוא הקב"ה. גם שבלי הלקט יסכים שאסור להתפלל למלאך (או לצדיק, כמובן), בבקשה שימלא משאלה, בקשה או דרישה כלשהי. מותרת התפילה רק במקום שבו ברור שאנו מבקשים סעד בהעברתה כראוי לקב"ה בלבד. הגם שעמדה זו מובנת והגיונית, ורבים מקדמונינו אחזו בה ככל הנראה, מכל מקום כמה מגדולי ישראל לא מצאו בה ארוכה, והציתו מחדש את הדיון. עוד על מקורות חדשים ביחס לשסוגיית מכניסי רחמים בימי הביניים ראו את מאמרו המחכים של פרופ' שמחה עמנואל, 'על אמירת הפיוט "מכניסי רחמים" ', המעין לח, א (תשנ"ח), עמ' 11-5.</span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">המקור החשוב ביותר בדיון זה הוא זקני, רבינו הגדול המהר"ל מפראג (שיום פטירתו, ח"י אלול, חל בימים אלה). כך כתב בנתיבות עולם, נתיב העבודה פרק יב:<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">"...אבל אנו נוהגים לומר מכניסי רחמים הכניסו רחמינו לפני בעל הרחמים וגו', <b>ואין זה ראוי</b> כי דבר זה כאילו מתפלל אל מלאכים שיכניסו רחמינו ולא מצאנו זה... ואפילו אם מותר לומר לאדם אחר התפלל עלי, זהו אצל האדם שהוא עושה חסד עם חבירו, ולפיכך יכול לומר עשה אתי חסד זה והתפלל עלי, אבל במלאכים לא שייך לומר כך, רק היא דרך תפלה ובקשה, וח"ו שיתפלל כך!".<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">אמנם, מהר"ל מציע שתי אפשרויות בהן ניתן יהיה לומר מכניסי רחמים, אם כי משתיהן אינו מביע התלהבות גדולה. האחת:<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">"ויש לומר כי מה שאנו אומרים מכניסי רחמים אין זה בקשה כלל, רק שהאדם מצווה כך למלאכים, שהם מכניסים התפלה - להכניס התפלה לפני ה' יתברך. ויש כח לאדם לצוות למלאכים שהם ממונים על זה שיביאו תפלתו לפני ה' יתברך. <b>ועם כל זה הוא דבר שאין ראוי</b>!".<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">הדרך השניה מטפלת בבעיה בצורה שרשית יותר:<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">"...רק שיהיה מכניסי רחמים תפלה, על דרך שאמרו ז"ל שיתפלל האדם שיהיו הכל מאמצים את כחו ולא יהיה לו צרים, ויהיה מתפלל אצל הש"י על זה. ולכך מה שמבקש 'מכניסי רחמים' <b>הוא תפלתו אל הש"י</b> כי מכניסי רחמים יכניסו רחמינו. <b>ולפי זה ראוי להגיה</b> מכניסי רחמים <b>יכניסו</b> רחמינו, משמיעי תפלה <b>ישמיעו</b> תפלתינו...".<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><img height="640" src="http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/d/d8/Loew-rabin-tombstone.jpg/200px-Loew-rabin-tombstone.jpg" style="margin-left: auto; margin-right: auto;" width="427" /></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">מצבת מהר"ל בבית העלמין בפראג. כפי שניתן לראות, כמו הרבה קברים אחרים שם, המצבה שקעה, ולכן לא ניתן לקרוא את כל הכיתוב. &nbsp;מתוך <a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%94%D7%A8%22%D7%9C_%D7%9E%D7%A4%D7%A8%D7%90%D7%92">ערכו של המהר"ל בויקיפדיה</a>.</td></tr> </tbody></table><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">בעקבות דברי המהר"ל הללו קמו כמה מחשובי הפוסקים, והביעו הסתייגות מהפיוט המדובר (ראו קרבן נתנאל ל<a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%AA%D7%A0%D7%90%D7%9C_%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9C">ר' נתנאל וייל אשכנזי</a>, פרשן הרא"ש הנודע, לסוף פרק ראשון של מסכת ראש השנה אות ג, על אודות פזמון "מידת הרחמים"). ראש וראשון להם הוא הגאון הגדול החת"ם סופר, רבם הגדול של יהודי הונגריה. החת"ם סופר כותב בתשובה (שו"ת חת"ס חלק א או"ח סימן קסו) כי על אף הבעייתיות של חלק מהסליחות, הוא בוחר לומר אותם עם הציבור, ו"הן אל כביר לא ימאס, ודילוגו עלי אהבה". אולם, בכל הנוגע למכניסי רחמים מתוודה החת"ס שאיננו אומרו, אך במקום לחולל מהומה בבית הכנסת הוא פשוט מאריך בנפילת אפיים, וממתין לציבור (מכאן למדנו על תופעה מפליאה, והיא שלשליח הציבור של הסליחות לקח יותר זמן לסיים את תחינתו מאשר לרב ולציבור כולו! לולי שהדברים היו כתובים וחקוקים עלי ספר, כמעט אי אפשר לאומרם). <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">ידידו ובן בריתו של החת"ם סופר, <a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%94_%D7%90%D7%A1%D7%90%D7%93">ר' יהודה אסאד</a>, מחבר שו"ת "יהודה יעלה", חידושי מהרי"א ועוד, הכריע שעל אף הבעייתיות בפיוטים אלה, מכל מקום אין צורך להוציא הוראה ציבורית נגדם, ולכן הוא אומרם עם הציבור, אך משנה מנוסחאות מסויימות, בשביל להתאימם לרוח דברי הרמב"ם שהוזכרו לעיל. כך הביא גם בשם מורו הדגול, ר' מרדכי בנעט, שהיה גם הוא מאשיות היסוד של תורת יהודי הונגריה, לשנות חלק מהנוסחאות, אך בצנעה.</span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">גם בדורות האחרונים התלבטו בזה הפוסקים. ר' יצחק וייס הי"ד, בשו"ת שיח יצחק, מביא שלל מקורות לאסור, וכמה להתיר, ואינו מכריע בענין. גם ר' משה פיינשטיין (אגרות משה או"ח ה,מג) מביא בעיקר סברות מתנגדות, ומשמע שזוהי נטיית ליבו, וראה גם ציץ אליעזר יד, מח, ועוד. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">סיכומם של דברים הוא שראוי בימי הרחמים והסליחות לאמץ לעצמנו זכּות רוחנית גבוהה, ולהשתדל להתפלל &nbsp;בלשון סדורה ונהירה, יחד עם כוונת לב אמיתי וטהורה. שמא ראוי לומר על נוסח הסליחות את המימרה הידועה &nbsp;(מנחות קי,א): אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון ליבו לבשמים.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">בפוסק זה נעשה שימוש גדול באתר המצויין <a href="http://www.piyut.org.il/">הזמנה לפיוט</a>, מיסודן של <a href="http://avichai.org/iw/">קרן אבי חי</a> ו<a href="http://www.snunit.k12.il/">אתר סנונית</a>. יישר כוחם על העבודה המדהימה של שימור והחייאת עולם הליטורגיקה היהודי באותנטיות וכבוד רב.</span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">(תשס"ו)</span></div></div>צחי הרשקוביץhttp://www.blogger.com/profile/03186510891055179099noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-4779945814391478532.post-78083736705494549422011-09-07T17:55:00.000-07:002011-09-15T15:41:07.593-07:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><b><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif; font-size: 14pt; line-height: 150%;">ואין מושיע לה</span></b><br /> <div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">אחת הנקודות שעולות מפרשת כי תצא, הרוויה במצוות, היא יחסה של התורה לאשה הנאנסת. המקרה שבו דנה התורה הוא באשת איש, נערה מאורסה (כלומר, שהתקדשה כבר לבעלה, אך טרם נישאה לו), ובמצב כזה מבהירה, כמובן, התורה שאין שום בסיס להאשמה של האשה, ובוודאי שלא לפגוע בה (בניגוד לתרבויות ותפיסות פרימיטיביות של כמה משכנינו, שעד היום הזה מאשימים אשה שנפגעה מינית במעשה, לא פחות, ואף יותר מאשר את הפוגע בה). אולם, התורה מוסיפה הערה נפשית חשובה, שראוי לשים אותה על לב (דברים כב,כו-כז; השינויים על פי נוסח הקרי):<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; mso-hyphenate: auto; mso-layout-grid-align: none; mso-pagination: widow-orphan; text-align: justify; text-autospace: none; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">"וְלַנַּעֲר(ה) לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר, אֵין לַנַּעֲרָ(ה) חֵטְא מָוֶת, כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה. כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ צָעֲקָה הַנַּעֲרָ(ה) הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ".<o:p></o:p></span><br /> <span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span><br /> <div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><iframe allowfullscreen='allowfullscreen' webkitallowfullscreen='webkitallowfullscreen' mozallowfullscreen='mozallowfullscreen' width='320' height='266' src='https://www.youtube.com/embed/3hgKcFXfRA0?feature=player_embedded' frameborder='0'></iframe></div></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; mso-hyphenate: auto; mso-layout-grid-align: none; mso-pagination: widow-orphan; text-align: justify; text-autospace: none; unicode-bidi: embed;"><span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span><br /> <span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif;"><span class="Apple-style-span" style="color: blue;">ראו מה בין בני לבין חמי, בין <a href="http://wikiislam.net/wiki/Rape_in_Islam">המשוגע שהנהיג מצוות אונס לנשים שבויות</a> לדיני יפת תואר, ובין המתייחסים לנשותיהם כשפחות בזויות למחזיקי תורת אמת. עוד בנושא זה ניתן לראות <a href="https://www.csidonline.org/documents/pdf/6th_Annual_Conference-JulieNorman.pdf">בהרצאתה של פרופ' ג'ולי נורמן</a>.</span></span><br /> <span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span><br /> <span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">כמובן שבתורתנו אין לנערה האומללה דין מוות, אך התורה בוחרת להשוות את מעשה האונס לרצח, לא פחות. ייתור זה בפסוקים הוביל את חכמינו ז"ל (סנהדרין עג,א) ללמוד מדין נערה המאורסה לכל דיני רודף, וקבעו שמצווה להציל נערה זו, אף במחיר חייו של הפוגע בה, שכן אין גבול ושיעור לחומרת המעשה ונבזיותו. </span><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">כן הדין אף בכל רודף, המבקש להרוג את רעהו, שמצווה להציל את הנרדף, ואפילו במחיר חייו של הרודף. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; mso-hyphenate: auto; mso-layout-grid-align: none; mso-pagination: widow-orphan; text-align: justify; text-autospace: none; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span><br /> <span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">אולם, ברי שלא די בלימוד הלכתי טכני זה, חרף חשיבותו העצומה, ונדמה שיש בדברי התורה משום קריאת כיוון רצויה. גופן של הנשים היה נתון למרמס דורות על גבי דורות, ונדרשו מאות ואלפי שנים עד להכרה מלאה, משפטית ותרבותית בזכותן של הנשים לעצמאות ולצדק ביחס לפגיעה בהן. אולם, גם היום, אנו שומעים מפעם לפעם על מסעות ביזוי והתעמרות, ממסדית וציבורית, כלפי נשים שנפגעו פגיעה מינית ואחרת. לעתים החרפה מגיעה מהרשויות שאמורות לאכוף את החוק, שבאמצעות נטל ההוכחה הקשה פוגעות שנית ושלישית בנשים אומללות אלה, ולפרקים החברה עצמה, בקשר של שתיקה, בערות ורשעות, מדכאת אותן, ופולטת אותן מקרבה. תורת הנצח מתריעה, ככל הנראה על רקע התנהגויות נפסדות אלה, מפני הקלת הראש של החברה במעשה השפל. האונס דומה לרוצח, ולא רק בגלל דין המוות אשר לו (שנכון רק כאשר בא על אשת איש), כי אם עצם המעשה, כבילת הנערה ומניעת הישועה ממנה, כל אלה אינם אלא רצח, התנהגות תת-אנושית של חוסר התחשבות בוטה במצוקתו וברגשותיו של הזולת (אף ביחס לבעלה של האשה נכונים הדברים, וראה שו"ת דברי יציב לאדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג אבן העזר סימן עז). <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; mso-hyphenate: auto; mso-layout-grid-align: none; mso-pagination: widow-orphan; text-align: justify; text-autospace: none; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span><br /> <span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">לאורך הדורות אנו מוצאים שחכמי ישראל הביעו סלידה קשה גם מהתנהגויות משיקות למעשים נוראים אלה, וביטאו את דעתם בנחרצות כנגד ביזוי כבודה של האשה והכאתה, על ידי מי שהיה אמור להיות קרוב לה מכל - בן זוגה. פעולות אלה הינן עילה מספקת לגירושין (כמבואר בשלחן ערוך אבן העזר קנד, ג, בדברי רמ"א ובבאור הגר"א שם, אך ראה הערת הב"י בהמשך לציטוט דלקמן), אך יותר מזה, מבטאים שפלות קשה מצד המכה (אם כי חשוב לציין שרמ"א, אחרי שמתגולל בחריפות יתרה כנגד מי שמעז להרים יד על רעייתו, ומתריע בחרמות והלקאות, הביא שם שתי דעות ביחס לשאלה האם מותר להכות אשה שמקללת ומבזה ללא סיבה את בעלה ומשפחתו, והכריע להקל). כך הביא מרן הבית יוסף, באבן העזר סימן קנד:<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; mso-hyphenate: auto; mso-layout-grid-align: none; mso-pagination: widow-orphan; text-align: justify; text-autospace: none; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">"מצאתי בתשובת <a href="http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=3193">רבינו שמחה (מויטרי</a>, מתלמידי רש"י): המכה את אשתו, מקובלני שיש יותר להחמיר מבמכה את חבירו. דבחבירו אינו חייב בכבודו, ואשתו חייב לכבדה יותר מגופו (יבמות סב,ב). והעושה כן יש להחרימו ולנדותו ולהלקותו, ולענשו בכל מיני רידוי, ואף לקוץ ידו אם רגיל בכך! (סנהדרין נח,ב; ורש"י שם ד"ה קץ ידא). ואם היא רוצה לצאת - יוציא ויתן כתובה.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; mso-hyphenate: auto; mso-layout-grid-align: none; mso-pagination: widow-orphan; text-align: justify; text-autospace: none; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span><br /> <span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">ואח"כ כתב: תטילו שלום ביניהם, ואם לא יעמוד הבעל בקיום השלום, שאם יוסיף להכותה ולבזותה - אנו מסכימים להיות מנודה, ויעשוהו על ידי גוים: לתת גט או עשה מה שישראל אומרים לך!".<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; mso-hyphenate: auto; mso-layout-grid-align: none; mso-pagination: widow-orphan; text-align: justify; text-autospace: none; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">רבינו שמחה, כמו גם ראשונים אחרים מאשכנז, מתבטאים בחריפות בסוגיה, ומתירים אף להשתמש בבריוני הגויים לטובת אכיפת הצדק וזכויות האשה הבסיסיות (הגויים נזקקים בכדי להמלט מדין "גט מעושה"). כן הביע זעזוע מהתנהגות זו והורה באופן דומה הרשב"א בחלק ז סימן תעז מתשובותיו. כך גם המרדכי, בשם רבו הגדול מהר"ם מרוטנברג (שם מובא בשם הגאונים גם ביחס להתעללות מילולית, אף אם אינה מגיעה מהבעל עצמו, אלא מקרובי משפחתו). גם רדב"ז (חלק ג סימן תמז) ממצרים מחמיר בנושא זה, ומתאר את האיסורים הקשים עליהם עובר ברגל גסה הבעל הפושע. החמיר ביותר בענין, בתשובה ארוכה ומנומקת, ר' בנימין מיוון, בשו"ת בנימין זאב סימן פח, ועוד רבים רבים מגדולי ישראל.<o:p></o:p></span><br /> <span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span><br /> <span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span><br /> <table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><img height="640" src="http://upload.wikimedia.org/wikipedia/he/thumb/d/d1/Hemed.jpg/220px-Hemed.jpg" style="margin-left: auto; margin-right: auto;" width="426" /></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;"><span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif; font-size: small;"><a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D_%D7%97%D7%96%D7%A7%D7%99%D7%94%D7%95_%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%99">ר' חיים חזקיהו מדיני (התמונה מויקיפדיה)</a></span></td></tr> </tbody></table><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"></span><br /> <span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif;">הגדיל לעשות בנושא זה גאון ישראל ר' חיים חזקיה מדיני, שבכרך ו מספרו הנודע "שדי חמד" הקדיש מדור לסוגיה הכואבת של הכאת נשים בפרט, ומעמדן השפל בכלל. השדי חמד האריך בראיות משני גדולי עולם, הלא הם הנצי"ב מוולוז'ין בספרו "העמק שאלה" על שאילתות דרב אחאי גאון (שאילתא כז, סוף סימן כו) והרב החבי"ף, הלא הוא ר' חיים פאלאג'י (השדי חמד כותב שלא מצא את מקום הציטוט, אך עשרים שנה לפניש כתב את ספרו ציין לעצמו לדברים אלה), לנקוט כדעה שאוסרת הכאה גם במקרים כאלה בהם מתיר הרמ"א, שגם הוא החמיר בנושא מאוד, כפי שראינו. ראויה לציון הערתו של השדי חמד על קביעת ראשוני אשכנז שהוזכרה לעיל, לפיה המכה אשתו הרי הוא כמרים יד על חברו ונקרא רשע, וכה כתב: "תמיה לי, האם לזה צריכה השמועה? ומהיכא תיסיק אדעתין מגרעות נתן באשתו אמרו מ"בחבירו"?</span><br /> <span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif;">כך הוא גם מסכם וקובע: "איני&nbsp;רואה מקום להתיר להכות אדם לאשתו בזמנינו זה בשום צד ואופן".</span><br /> <span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif;">עוש הוא מביא מסורת בשם ר' חיים ויטאל, מתוך שער היחודים פרק ו יחוד ג:</span><br /> <span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif;">"פעם אחת חטאתי כי נתכעסתי עם&nbsp;אשתי והרימותי ידי להכותה והוסר ממני כח הדיבור וצוני מורי&nbsp;שאכוין תחילה זה היחוד שרציתי לעשות".</span><br /> <br /> <br /> <span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span><br /> <table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody> <tr><td style="text-align: center;"><img height="266" src="http://www.shaveihevron.org/VF/ib_items/1707/%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%95%D7%94%20%D7%94%D7%A9%D7%93%D7%94%20%D7%97%D7%9E%D7%93%20%D7%91%D7%91%D7%99%D7%AA%20%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%A0%D7%95.jpg" style="margin-left: auto; margin-right: auto;" width="400" /></td></tr> <tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;"><span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif; font-size: small;">מקווה השדי חמד בבית רומנו, הבית בו חתם את ספרו הנודע בשערים (מתוך&nbsp;<a href="http://www.shaveihevron.org/show_item.asp?levelId=62515&amp;template=">אתר ישיבת שבי חברון</a>)</span></td></tr> </tbody></table><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; mso-hyphenate: auto; mso-layout-grid-align: none; mso-pagination: widow-orphan; text-align: justify; text-autospace: none; unicode-bidi: embed;"><span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span><br /> <span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif;">אמנם, ציינו כאן רק התייחסויות הלכתיות לסוגיה קשה זו, אך אל לנו להתעטף באצטלה הלכתית בבואנו להתמודד עם הנגע הרע הזה, שפשה גם בקרבנו (ראו כאן את <a href="http://www.batmelech.org/">דף הבית של עמותת "בת מלך"</a> לסיוע לנשים דתיות וחרדיות שנפלו קורבן לאלימות במשפחה, וכאן את <a href="http://ccrw.1202.org.il/template/default.asp?siteID=8&amp;catId=104&amp;maincat=13">מרכז הסיוע לנשים דתיות שחוו תקיפה מינית</a>). הרקבון הנפשי החמור שבביזוי אדם אחר, ובעיקר חסר ישע, איננו זקוק לעוגנים הלכתיים בדיני גירושין וכתובה. הוא חמור דיו כשלעצמו, ומן הראוי שהציבור יקיא אותו מתוכו.</span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; mso-hyphenate: auto; mso-layout-grid-align: none; mso-pagination: widow-orphan; text-align: justify; text-autospace: none; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span><br /> <span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">המכנה המשותף להארות ההלכתיות הללו של כל גדולי ישראל הוא שהם ניתנו לא תחת חסות של מדינה יהודית, ובמקרים רבים המחוקקים בארצות הפזורה אף לא ראו מעשים כאלה בחומרה. אולם, היתה הבנה בסיסית בקהילות ישראל שהציבור, והציבור לבדו, יכול וצריך לנדות ולהוקיע התנהגויות נפסדות כאלה. לא ח"ו להאשים את האשה בתלונות שווא,, כדרכם של "בני דודנו הנאורים" ולשקוע במגננות פנימיות וחיצוניות. אם הבעיה קיימת – חובה לטפל בה ולעוקרה מן השורש, ולא לכסותה בכיסויי כזב ממינים שונים. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; mso-hyphenate: auto; mso-layout-grid-align: none; mso-pagination: widow-orphan; text-align: justify; text-autospace: none; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span><br /> <span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">במקום שבו מערכת המשפט מגלה אוזלת יד, מערכות האכיפה מקשות על המתלוננות, והנורמה החברתית יוצרת קשר של שתיקה, ראוי לקול התורה להריע, ולהתריע מפני העוול הקשה. בעיקר הדברים אמורים ערב ימי הדין והסליחות, שבהם אנו מבקשים לטהר את מחננו, ולנקות את עצמנו ואת האומה כולה מכל פגע רע. נהיה אנו מושיעים לנערה.<o:p></o:p></span><br /> <span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span><br /> <span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif;">(תשס"ז)</span></div></div>צחי הרשקוביץhttp://www.blogger.com/profile/03186510891055179099noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4779945814391478532.post-56676774365691175172011-09-06T12:33:00.000-07:002011-09-15T14:58:41.609-07:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><span class="Apple-style-span" style="font-family: David, sans-serif; font-size: 16px; line-height: 24px;"><b>לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ</b></span><br /> <div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">בפרשתנו אנו קוראים על איסור הריבית. ללאו חמור זה השלכות קשות על אופי היישוב היהודי בארץ ישראל. כעדות הכתוב בפסוק העוקב את זה שהבאנו בכותרת (דברים כג, כא): "</span><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ, לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ". הברכה בארץ תלויה בשמירה על ההימנעות מהרבית מאחינו.</span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><img src="http://www.tn.gov/tdfi/images/rates.jpg" /></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">מתוך אתר <a href="http://www.tn.gov/tdfi/rates/index.html">משרד הכלכלה של טנסי</a></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">כמה וכמה הסברים ניתנו על ידי הפרשנים להבהרת הקשר שבין הימנעות מרבית לברכת ה' בארץ. ר' מרדכי הכהן, מחבר ביאור "שפתי כהן" על התורה, תלמידו של גור האר"י ר' ישראל <a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%97%D7%AA_%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%9C#.D7.99.D7.A9.D7.A8.D7.90.D7.9C_.D7.93.D7.99_.D7.A7.D7.95.D7.A8.D7.99.D7.90.D7.9C">די-קוריאל</a>, מבאר בבפירושו לתורה את הקשר, לאורו של דיוק נאה. מה פשר המלים "בכל משלח ידך" בהם מבטיח הקב"ה סיוע לצדיקים? היתה התורה צריכה להשתמש בביטוי שגור יותר: בכל מעשי ידיך. מה ההבדל בין משלח יד למעשה יד? לפי הרב הכהן ההבדל נעוץ במאמץ. מלווי ברבית אינם מתאמצים כלל בשביל לרכוש הון גדול. משהשיגו סכום נאה אותו הם מלוים, פרנסתם מצויה להם בשפע, כעלוקות הניזונות מהחיה. זהו משלח יד. הלוואה בריבית אינה מעשה ידים, כי אין בה שום טורח. וכאן הוא מסביר בצורה מעמיקה ביותר את הדברים. תנאי העבודה של המלווה ברבית נוחים מאוד, והוא היה משוכנע שעד סוף ימיו פרנסתו תהיה מצויה לו בריוח, כי הוא שלח את כספו לעבוד עבורו. מנגד, אדם עתיר ממון שנמנע מללגלג על הנזקקים, ונמנע מלהלוות ברבית, ודאי עלול להתחרט על כך שבחר במעשה ידיים, בהם הוא נדרש לעבוד, ולא בחר במשלח יד, שהוא מקצוע פרזיטי ונטול מאמץ. אולם, האדם נתבע לפיקחות ולהגינות פנימיים. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><img alt="שפתי כהן - מרדכי הכהן" src="http://www.hebrewbooks.org/thumbs/30-42282.jpg" /></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><a href="http://www.hebrewbooks.org/42282">שפתי כהן לר' מרדכי הכהן</a></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">הקב"ה מבטיח בפסוקנו שאדם שיבחר בדרך חיים בריאה, שמתאימה לאמות המידה ההלכתיות, ועל ידי כך יימנע מאיסורי הרבית החמורים, פרנסתו תימצא לו בריווח, ממש כשם שהיה מלוה ברבית. זהו השכר שהקב"ה מעניק לנמנע מהלוואה ברבית. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%A4%D7%AA%D7%9C%D7%99_%D7%A6%D7%91%D7%99_%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%94_%D7%91%D7%A8%D7%9C%D7%99%D7%9F">הנצי"ב מוולוז'ין</a> בהעמק דבר שלו מביא גישה שונה במקצת. לדידו, על אף שאין הבדל הלכתי לענין איסור רבית בין ארץ ישראל לחוצה לה, מכל מקום יש הבדל מצד היחס הא-להי. בחוץ לארץ זוכים לפי רמות של שכר ועונש מדודים. אולם, מי שנמנע מלהלוות ברבית בארצנו הקדושה, יזכה ליהנות משפע בלתי מוגבל – השפע של ארץ ישראל. לכן הפסוק מקשר בין ההימנעות מהרבית למגורים בארץ הקודש. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><b>היתר עסקה</b></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">איסור הרבית העלה כמה וכמה שאלות הלכתיות קשות ומסובכות בעת המודרנית, עם התקדמות ופריחת המשקים העולמיים. נביא על קצה המזלג כמה השלכות אקטואליות חמורות של איסור הרבית, שדרשו ודורשות מענה מצד גדולי הדורות. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">ראשית, משכנתא בנקאית, שנועדה לסייע ללקוח לרכוש דירה שהיא מעבר להישג ידו. כולנו מכירים את נהלי קבלת ההלוואה, ואנו גם מכירים את הזמן הארוך שנדרש רק בכדי להשיב את הרבית על הקרן. האם ריבית כזו מותרת מדין תורה?<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">שאלה חמורה נוספת היא קנייה בתשלומים במסגרת אשראי (קרדיט). במצב כזה מקובל שישנה 'עמלה' מסויימת (ריבית בלשון התורה) על התשלום הדחוי. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">שאלות קשות נוספות הן המציאות בה אדם נמצא במשיכת יתר (אוברדראפט), ולכן הוא משלם לבנק ריבית גבוהה על ההלוואה הזו. האם כל אלה מותרים מדין תורה?<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">התשובה לכך פשוטה – ברור שבמציאות רגילה אין שום היתר לחיות באופן כזה, בו הריבית היא אחד המרכיבים המשמעותיים של העולם הכלכלי. אולם, גדולי ישראל, מתוך רצונם לחבר בין עולם התורה לעולם המציאות, גישרו על הפערים החריפים, ומצאו פתרונות מעניינים בסוגיה. ראיה לכך היא ההתעסקות האדירה של גדולי ישראל בשאלת הריבית במשק המודרני, המחזיקה כרכים רבים וסבוכים.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">הפתרון המפורסם ביותר לריבית בעת הזאת הוא הקרוי 'היתר עיסקה'. היתר העיסקה צריך להיות חוזה חתום ומוסכם על שני הצדדים, ותועלתו רק אם תוכנו נשמר, ולא בתורת לחש או סגולה (ראה על כך ר' משה פיינשטיין שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן סב). נבאר את פשר ההיתר:<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">אדם נוטל מהבנק, או מחברו, סך של עשרת אלפים שקלים. היתר העיסקה קובע שרק מחצית מהסך ניתנת בתורת הלוואה, ואילו המחצית השניה ניתנת ללווה בתורת פקדון מאת המלוה, כלומר השקעה, כסף ששייך למשקיע, והוא מוסר אותו ביד הלווה מתוך הנחה שהשקעה זו תניב עבורו רווחים כלכליים. ההסכם קובע שכל רווח או הפסד מתחלקים בצורה שווה בין הלווה למלוה, שהרי מחצית מכסף ההלווה שייכת למלוה. אם כן, ישאל השואל מדוע איננו תובעים מהבנק לספוג את ההפסדים כאשר עיסקה שעשינו ולקחנו עליה משכנתא לא הניבה תשואה מתאימה? התשובה לכך פשוטה. בהיתר העיסקה יש יד חופשית למלוה לתבוע דרכי בירור משלו לאופי ההפסד ולסך שלו. לדוגמה, יכול המלוה לתבוע שהלווה, לכשיבקש את השתתפות המלוה בהפסדיו, יישבע בנקיטת חפץ. שבועה זו קרויה שבועה חמורה, שכן משמעה אחיזת ספר תורה מול ההיכל הפתוח, ושבועה בלשון חמורה ביותר. ברור שאנשים מוכנים יהיו להפסיד סכום נכבד בשביל להמנע ממעמד משפיל ומטיל אימה כזה. </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><iframe allowfullscreen='allowfullscreen' webkitallowfullscreen='webkitallowfullscreen' mozallowfullscreen='mozallowfullscreen' width='320' height='266' src='https://www.youtube.com/embed/fOKKLOJb8u0?feature=player_embedded' frameborder='0'></iframe></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">(ראו כתבה על תביעה נגד חברת ההשקעות Forex Place בדרישה להשתתפות בהפסדי המשקיעים, באדיבות TheMarker)</span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">למלוה רשות לתבוע אמצעי הוכחה נוספים, ולא כאן המקום להאריך. הרי שבאמת לפי שורת הדין ההפסדים והרווחים צריכים להתחלק בין המלווה ללווה שווה בשווה, אך אמצעי הגבייה של הלווה מוחלשים מאוד (ראו כאן <a href="http://www.psagot.co.il/UploadImages//%D7%A9%D7%98%D7%A8_%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%93_1.pdf%20-%20Adobe%20Acrobat%20Professional.pdf">התר עסקה של חברת פסגות השקעות</a>). בהקשר זה ראו את מאמרו של הרב שלמה אישון, <a href="http://upload.kipa.co.il/media-upload/tzohar/tzohar2920.PDF">"אפיקי השקעה בלא פיקוח הלכתי"</a>, צהר כד (תשס"ו), עמ' 17-9.<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><br /> </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">אולם, ברבות השנים נשחק מעמדו של היתר העיסקה, ורבים ביקרו אותו, ופקפקו ביכולתו לסלק את איסורי התורה החמורים הכרוכים ברבית. ראה לדוגמה דבריו של <a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%9C%D7%9E%D7%94_%D7%96%D7%9C%D7%9E%D7%9F_%D7%90%D7%95%D7%99%D7%A8%D7%91%D7%9A">ר' שלמה זלמן אויערבך</a>, (שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן כט), המערער על תקפות ההסכם על אף שתוכנו ברור ומוצק. אמנם הוא אינו מסיק למסקנה שאסור ללוות, אך נשאר בקושיה מסויימת. <o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">אולם, נראה שככלות הכל, בהתחשב באלטרנטיבות האחרות, שמשמעותן קיום יחסי מסחר ללא היתר עיסקה, אין ברירה אלא לסמוך על היתר זה. </span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">למעיינים נפנה לסדרת מאמרים חשובה שהתפרסמה בתחומין ח, בנושא היתרי עסקה בבנקים. עוד ראוי להצביע על מאמרו התמציתי של הרב שריאל רוזנברג, חתנו של הגאון הרב נסים קרליץ, ודיין בבית דינו, "יסודות ההיתר עיסקא", שהתפרסם בקובץ הליכות שדה 101 (תשנ"ו), עמ' 82-70.</span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">נסכם בדבריו של ר' יעקב ברייש, מי ששימש עד לפני כמה עשורים כרבה הראשי של שוייץ, בשו"ת חלקת יעקב (יורה דעה סימן סג), בקונטרס על הריבית והיתר העיסקה בימינו:<o:p></o:p></span></div><div class="MsoNormal" dir="RTL"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;">"הראתיך לדעת שמצוה גדולה לחפש עצות להקל על פי דעת השלחן ערוך והפוסקים, על המסחר הנהוג שלא יהיה מסובך באיסור רבית ואבק ריבית. <b>ואף גם לפעמים כשנאלצים להיכנס בפירצה דחוקה ולסמוך על הפוסקים המקילים</b>, וכמובן לפי כללי ההוראה - וזה התנצלותי כלפי המבקרים, שכמה פעמים בקונטרס הלזה חפשתי וסמכתי על דעת מקילין. כמה חרדו ורעשו הרבנים הגאונים שבכל דור להקל בתקנות עגונות להתיר אשה מכבלי העיגון, דבר הנוגע רק ליחידה... רק משום דטב למיתב טן דו וכו', על אחת כמה וכמה בדבר הנוגע להכלל וחיי בני אדם תלויים בזה... מצוה על כל רב ומורה, תלמיד חכם וצורב, לחתור חתירות ולמצא עצות על פי דרכי התורה וכללי ההוראה, להקל על המסחר שלא יהיה יושבת ומסובך באיסור רבית החמור - והשי"ת יצילנו משגיאות ויאר עינינו בתורתינו הקדושה".<o:p></o:p></span></div><div align="left" class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: normal; mso-layout-grid-align: none; text-align: right; text-autospace: none;"><br /> </div><div align="left" class="MsoNormal" dir="RTL" style="line-height: normal; mso-layout-grid-align: none; text-align: right; text-autospace: none;"><span lang="HE" style="font-family: David, sans-serif;"><o:p>(תשס"ו)</o:p></span></div></div>צחי הרשקוביץhttp://www.blogger.com/profile/03186510891055179099noreply@blogger.com1