Copy2Go

בלוגר בלוגר תרדוף – מחשבות על פניה נכונה למובילי דעה ברשת.

2012-01-17T10:52:00.001+02:00

אנחנו חיים ב"דור המולטי". ככה קורה פעמים רבות שאנחנו פוגשים אנשים שונים – בכובעים שונים אותם הם חובשים בחיים. הפוסט הזה נועד להפגיש בין שלושה כובעים בגרדרובה האישית שלי: כובע הפרסום, הכובע הדיגיטלי והכובע של הבלוגר. פשוט כי נראה לי שהגיע הזמן שהם יפגשו.

במפגשים מקצועיים שונים, יצא לי להיתקל, בעיקר בקרב אנשי יח"צ ופרסום, ביחס לא נכון ותסכול מחוסר השגת תוצאות עם מי שמכונים היום "מובילי דעה ברשת".

אנשי יח"צ, עם ניסיון רב בעולם ה"מסורתי", לא תמיד מצליחים להבין מדוע בלוגרים, למשל, דורשים יחס שונה בתכלית מזה שדורשים עיתונאים במדיה המסורתית.

בדיוק מאותן סיבות, הרבה אנשי פרסום (בעיקר מתחום המדיה והאסטרטגיה) נוטים להתייחס אל הבלוגרים בעיקר בתור "מדיה" – אמצעי להגיע לקהל מסויים, שהבלוגר, במקרה הזה הוא רק החולייה המתווכת בדרך אליו.

כבר ניתקלתי בעבר בהצעות לפרסם בבלוג שלי, ובכל פעם מחדש מצאתי את עצמי מוותר על התענוג. אפילו כשהתמורה היתה מכובדת, (ולרוב היא ממש לא...).

בפוסט הזה, הייתי רוצה להכניס אתכם לראשו של בלוגר או "רכז קהילה", ולעשות סדר שיאפשר לכם, במידה ואתם חושבים על פרסום בדרך הזאת של הפעלת בלוגרים, לגשת לנושא בדרך מקצועית יותר שתוכל להשיג לכם יותר תוצאות אפקטיביות.

ההבדל הראשון:
מבחינת היח"צ והמפרסם, הבלוגר הוא מדיה.
מבחינת הבלוגר – הוא אבא של קהילה המתקבצת סביב התוכן האישי שלו.

מתוך עבודה מקצועית רבת שנים בתחום הפרסום, אני יכול להבין למה אנשים מקצוע משופשפים יכולים בקלות ליפול בפח הזה של "מפת המדיה", אשר בתוכה יכולים להופיע הבלוגרים. אבל בזמן שזה אולי נכון חלקית, הבלוגרים עצמם הם לא מדיה רגילה והם עובדים קשה מאוד על מנת לגדל, לטפח ולחזק את הקהילה האישית שלהם ברשת ובמציאות.
בניגוד לעיתונאים במדיה המסורתית, הבלוגרים נמצאים בקשר דו-סתרי עם העוקבים שלהם. הם מכירים את רובם, בעיקר את הפעילים שבהם, והם מעניקים לכל אחד שמביע עניין, יחס אישי שמהווה בסיס למערכת יחסים מורכבת ומאוד לא קלה לתפעול. (במיוחד במספרים גדולים).

להציע לבלוגר לשתף את הקהילה שלו בפרסום מסויים, לא יכול להגיע מתוך הצורך "לחטוף את דעתו". הבלוגר הוא אישיות מותג בפני עצמו, לפחות ככה הוא מתנהל, והמותג או המוצר שלכם לא יכול לבלוע או להתנגש עם המותג של הבלוגר עצמו. הם חייבים לעבוד ביחד, באופן טבעי. אחרת, הם יזיעו, ואז שניהם יפגעו. (הבלוגרים כמובן כבר יודעים את זה... אירוני שלעולם הפרסום לוקח קצת זמן להפנים).

ההבדל השני:
בניגוד לעיתונאים שפשוט מתעלמים מפניות לא רלוונטיות עבורם,
בלוגרים יכולים לעשות לכם ולמותג שלכם הרבה נזק אם רק תפנו אליהם לא נכון.

זה לא איום, זאת פשוט עובדה. בלוגרים משתפים יותר. בלוגרים גם מבינים שהקהל אוהב ש"מכניסים אותו מאחורי הקלעים", לכן מאוד טבעי שבלוגר אשר רוצה לחזק את האינטגריטי שלו מול הקהילה, וגם לייצר אייטם ויראלי מעניין – יציף את הפניה האישית (או המאוד לא אישית ברוב המקרים) בבלוג שלו לעיניי כולם.

בהיותם "אבות ואימהות של קהילה", הבלוגרים מרגישים אחריות אישית על התכנים שהם מייצרים. הם מאוד מודעים לכוחם של התכנים האלה ולהבדלים בינהם. הם יודעים כמה קשה לייצר קהילה נאמנה ופעילה, והדבר הכי חשוב העומד לנגד עיניהם הוא לשמר אותה.

לכן פניה לא אישית לבלוגר היא טעות. פניה גנרית לבלוגר מעידה שהפונה לא באמת מתעניין בבלוג שלו, אלא רק רואה בו אמצעי להגיע לקהל, שהוא עמל קשות לרכז.
מאוד לא הגיוני, לצפות לפעולת בלוגר שאתם בעצמכם לא קראתם את הפוסטים שלו, הסתובבתם בין המגיבים שלו – והבנתם באמת פועלים הדברים ומה היא החוקיות של קיום אותה קהילה.

הבלוגרים צריכים להרגיש שאתם רוצים אותם, לא את הקהל שלהם – אבל מה שהם מרגישים לרוב, זה שהם רק הדבר המיותר הזה באמצא שמפריע לכם לעבוד. התחושה הזאת נובעת בדיוק מתוך אותה גישה של פניה לעשרות בלוגרים בו בזמנית בגנריות. זאת טעות. בלוגרים רציניים שבאמת מכבדים את עצמם ואת הקהילה שלהם, יצפו מכם להזמנה אישית או פניה אישית שמעידה כי באמת הבנתם את הבלוג ואת הקהילה שלו, ואתם לא סתם "מתפרצים".

ההבדל השלישי:
הקמפיין נגמר – הקהילה נשארת

אחד הדברים שאנשי מקצוע בעולם הפרסום שוכחים לקחת בחשבון, הוא שעוד אחד הדברים שמייחדים את הבלוגרים כ"מדיה" הוא (והם יודעים את זה) שכשהקמפיין שלכם יגמר, הם יאלצו להתמודד עם השלכותיו לאורך זמן מול הקהילה שלהם. האינטגריטי שלהם מונח על הכף ואם הקמפיין שלכם יכול להזיק לו – גם הון קטן לא יעזור. זה לא בשביל הכסף. זה עוד משהו שבפרסום לא מצליחים להבין.

ההבדל הרביעי:
זה לא בשביל הכסף. (לרוב).

בלוגרים, פופולאריים ככל שיהיו, רובם הגדול אינו מתייחס לבלוג שלו כמודל מסחרי. רוב הבלוגים הטובים והאיכותיים התחילו דווקא מאנשים שכל מה שעניין אותם הוא לשתף בדעתם. אנשים שהיה חשוב להם ליצור ולרכז מסרים מסויימים בעזרת קהילה שתעזור לפתח אותם. אנשים פותחים בלוגים של התשוקות הכי גדולות שלהם, של החלומות שלהם, של המגבלות שלהם... הם לא עושים את זה כי הם מצפים לעשות מליונים, ורובם הגדול, בכלל עובד ומתפרנס מדברים אחרים ולא מהבלוג. (אני לא מדבר עכשיו על שרלילות* בלוגים מסחריות, אני מדבר על בלוגרים אמיתיים – הארדקור).

ברגע שתבינו את העיקרון הזה, תבינו שאין לכם מה להתרגז כאשר אתם מציעים לבלוגר סכום שנראה לכם גבוה, ובכל זאת הוא מסרב. הוא לא "סנוב", הוא פשוט מבין שהסכום הזה לא שווה את העבודה הקשה שהוא השקיע בלבנות סביב עצמו קהילה שמאמינה בו. הוא לא שווה את הסיכון של זה – בטח לא כשהכסף שלו ממשיך להיכנס מכיוון אחר.

ואז שואלים אותי, אז מה כן אתה מציע לעשות...

האמת, כמה דברים:

1. לקחת בחשבון שיש סוגים מאוד שונים של בלוגרים. אתם צריכים להבין את ההבדלים ולהבין בדיוק באיזו קטגוריה נמצאים הבלוגרים שאתם רוצים לדבר איתם.

2. ככל שהפניה שלכם לבלוגרים תהיה המונית וגנרית יותר, אתם תחוללו באז קצר ומתכלה יותר ואתם גם מסתכנים יותר בבאז שלילי.

3. העדיפו טרגטינג מדויק של בלוגרים ספציפיים שיכולים לעזור לכם, וצרו איתם מערכת יחסים. אמיתית. אחת שתשרת את שניכם לאורך הזמן.

4. שוחדים הם הבאז הכי פחות אטרקטיבי. הם גם הכי שכיחים. אם אתם כבר "מצ'פרים", תוודאו טוב טוב שאתם מביאים משהו יחודי שבאמת עומד בסנדרט של הצ'ופרים שהבלוגרים בהם אתם מעוניינים רגילים אליו. (יש הבדלים עצומים, למשל בלוגרים מסויימים יגיעו למסיבת השקה המונית, אחרים רק לארוחת ערב זוגית מהודרת, אחרים יסתפקו בקופונים).

5. קראו והיו מעורבים בתכניהם של הבלוגרים שאתם רוצים באמת להפעיל. הראו להם שאתם באמת בעניין או שאתם באמת יכולים להיות.

6. התייחסו גם לקהילה של הבלוגר, לא רק לבלוגר עצמו. ה"קהל" הזה, הוא אנשים. ממש כמוכם. וכמוכם הם לא היו רוצים שיבטלו אותם בהמון גנרי. הרבה פעמים הפרסום משקיע בבלוגר עצמו, אבל שוכח להשקיע גם בקהילה שלו. מעבר לגישה של "להמשיך את הבאז" – באמת לתת את התשובות, את המענה, את היחס המתאים בזמן אמת – אתם לא יכולים לצפות שהבלוגר ש"שכרתם" לצורך פרסום יעשה את זה. מבחינתו הוא כבר עשה את שלו והוא ממש לא ישקיע (אלא אם כן תדרשו את זה) בתשובות למי מבין העוקבים שלו שהתעניין דווקא בכם.
מעבר לזה, גם אם הבלוגר כן מעורב, עדיף לכם תמיד לתת לקהילה תחושה שאתם פועלים מתוכה, ולא "אליה". פניות מבפנים תמיד מתקבלות עם הרבה פחות חסימות.

לסיכום:

יש כמובן עוד הרבה עצות וטיפים בנושא, אבל אני עוצר את זה כאן בשם הגלישה לעמוד השלישי.

חלק מהדברים שהזכרתי פה נכונים גם להתנהלות בתוך קהילות פייסבוק ועמודים מסחריים בפייסבוק (שאגב, לא כולם באמת מסחריים...)

אני מודע לעובדה שה"התעסקות" עם בלוגרים מעוררת התנגדות בקרב הרבה אנשי יח"צ מסורתיים ואנשי פרסום, אבל אני חושש שחלק גדול מההתנגדות הזאת נובע מניסיונות להכיל על הניו-מדיה, את הכללים של העולם הישן.

אם יש משהו שאני לומד כל יום, הוא שבניו-מדיה, כותבים את הכללים מחדש. הפרדיגמה התקשורתית משתנה בהרבה קצוות שלה בימנו, והבלוגרים הם לא "העיתונאים החדשים". הם פשוט משהו חדש שעומד בפני עצמו. ברגע שזה יופנם, אני חושב שהחיים של כולנו, פירסומאים, מפרסמים ובלוגרים – יהיו הרבה יותר טובים ופרודוקטיביים.

* תודה לבלוגרית מרינה גולדשיין על השראה משמעותית לפוסט הזה. בכלל אם עוד לא נכנסתם לבלוג שלה, שגיאות, אז אני ממליץ בחום!

**-נ.ב באמירה “שרלילות בלוגים מסחריות” כוונתי לבלוגרים שמטרתם להתפרסם ומוכנים לעשות זאת ללא מיון, פיקוח או התחשבות באיכות תכניהם. חלילה לא התכוונתי להעליב איש מהעוסקים בבלוגריות לפרנסתם ומספקים על כך גילוי נאות בבלוג שלהם ובהתנהלותם מול הקהילה.

מתערבים בע"מ. (זהירות, מניפסט)

2011-12-10T21:09:00.001+02:00

"סליחה שאני מתערב", ליטף קולו הערב של יובל סמו את שערות אוזני העדינות, "אבל...(משהו משהו משהו על כדורגל...)". "מתערבניק"?! הלהיב אותי הקריין עד דמעות, "(משהו משהו משהו על הימורים חוקיים בכדורגל)".

ופתאום זה נפל עלי. זה בדיוק מה שאנחנו כולנו: מתערבניקים. זה מה שהפכנו להיות. אבל לא במובן שהפרסומת מתכוונת – אלא במובן אקטיבי בהרבה מעבר לזה.

מתערבים ב-זה, לא -על זה.

כבר כ-10 שנים, אנו הפרסומאים, מצביעים על מגמה רצינית בה מותגים מערבים בסיפורם האישי את הצרכנים. זה התחיל עם מותגים כמו נייקי, ו-M&Ms והגיע לרמה בה הצופים של תוכנית הטלוויזיה X" פאקטור" בארצות הברית, בוחרים בכל שבוע את הסגנון, את השיר, התלבושות והתפאורה של פרסומת פפסי שתופק במיוחד עבור התוכנית עם משתתפיה ששרדו עד כה.

בזמן שעולם הפרסום הבחין שנאמנות הצרכנים נעלמת במקום שבו הם אינם מרגישים שותפים או לפחות נשמעים, אנחנו הציבור, לא חיכינו להזמנה גם מקטגוריות אחרות ופנינו להתערב גם בהן.

למעשה, רמת המעורבות האישית והציבורית בכל הנעשה מסביבנו בשנים האחרונות הולכת ועולה.

הציבור מתערב היום בכל: בפעילותם של כוחות הביטחון – המשטרה והצבא, למשל. תראו מה קורה שקבוצה של חיילים דתיים יוצאים מטקס בבה"ד1. כל המדינה גועשת ורועשת. מחאות – עצומות, פוסטים זועמים מכאן ומכאן על דיכוי מעמד האישה ועל חוסר הכבוד לדת... אנחנו מביעים את דעתנו מה צריך לעשות לצוערים, ומה אחריותו של המפקד – בדיוק כאילו ראינו אותם כמתמודדים בסידרת ריאליטי. אולי כי ככה התקשורת מוכרת לנו אותם וככה אנחנו רגילים לצרוך את המידע ולהיתנהג איתו.

גם במגזר הציבורי חלה התערבות מפלגת. ראו למשל את תחום החינוך. הורים וילדים מעורבים היום בהרבה יותר מבעבר בתהליך החינוך של הילדים מהגנון ועד ההשכלה הגבוהה. מצלמות רשת מותקנות בפעוטונים לצורך פיקוח בזמן אמת, אבל מעבר לכך – ההשלכה העמוקה של כך יכולה להביא למצבים בהם המערכת ניצבת במבוכה לא אחד כאשר היא מנסה לפעול במתכונתה הרגילה והמקובעת אך נתקלת בפרדיגמה התקשורתית החדשה. כך למשל הגיע משרד החינוך להחלטה לנתק את הקשר בין מורים ותלמידים בפייסבוק תוך הבטחת ענישה למפרי האיסור.

אפשר להתווכח רבות האם האיסור של משרד החינוך הוא נכון או לא נכון מבחינה מקצועית ו/או מוסרית, אך אי אפשר להתעלם מן העובדה שהסיבה שצעד זה ננקט היא שפייסבוק (ובכלל העולם הדיגיטלי) מטשטש את גבולות הפרטיות ומקשה על קיומן של תדמיות אשר אי אפשר לקיים באופן אחיד ואמין 24/7/365.

זהו, נגמר. אדוני המורה, אתה רוצה להיות דוגמא ומופת? אתה צריך להיות דוגמא ומופט בכל תחומי החיים שלך, כל הזמן – ואסור שטעות הכי קטנה תקרה, כי המחיר... המחיר יקר וכמעט בלתי הפיך.

ואותו הדבר אדוני המפקד, אדוני המותג, אדוני נותן השירות, אדוני השוטר, אדוני פקיד הממשלה וכו'.

מאיפה אנחנו מונעים להתערב?

אנחנו מתערבניקים ואנחנו מתערבניקים גאים, אבל האם אנחנו עוצרים אי פעם לחשוב על השלכות ההתערבות שלנו, בדרך בה היא מבוצעת, לאורך זמן?

שתי תופעות מדאיגות אותי:

לראשונה אקרא בפשטות "קודם אני".

"קודם אני" היא סוג התערבות רווח שבבסיס מטרתו עומד אדם המאמין כי הוא יודע טוב יותר מן המערכת איך היא אמורה ויכולה להיטיב איתו יותר.
זה לא משנה איזו מערכת ומה הם הצרכים של אותו אדם – בשורה התחתונה, לחלק נכבד אם לא לרוב האנשים שפועלים מתוך המניע הזה, אין רקע קודם או הבנה רחבה של המערכת אותה הם תוקפים. לכן, הם מעלים נקודות אשר יכולות להישמע מהותיות ומשמעותיות רק לאוזניים שחולקות את אותה פרספקטיבה.

אוקי, קחו אוויר, זה מסתבך אפילו יותר. מערכות, בעיקר הותיקות שבהן, רגילות לתפקד בפרדיגמה תקשורתית מגבילת מסרים. כלומר, הן רגילות לפקח על המידע ולמעשה – בגלל שהן ממשיכות לנסות לשמר את הפרדיגמה הקורסת הזאת – הן יוצרות בעצמן את אותם קהלים מונעי פרספקטיבה מוגבלת, ומאפשרות להם לצאת ולפעול נגדן.

רוצה לומר: כל עוד מערכות תמשכנה להתקיים בחוסר שקיפות מול הצרכנים, כל התערבות חיצונית בליבתן יכולה ועלולה לערער אותן בקלות. מערכת שיש לה מה להסתיר תקרוס בשלב זה או אחר רק בגלל שהציבור לא יאפשר לה להסתיר לאורך זמן. הטכנולוגיה הזמינה ואופי החינוך שלנו עצמו – הם שמובילים לכך.

לתופעה השניה אקרא "ההמון, האקראי, הצודק".

בעקבות ההתרחשויות ברחבי העולם ובישראל בקיץ האחרון, קשה להישאר אדישים ולא להבחין במגמה המתרסקת אל פרצופנו בזעם: כולנו כועסים. כולנו חנוקים. אבל הכי טוב (או הכי רע, אם תרצו) – לכולנו יש מחנה משותף אחד בלתי ניתן לערעור: לכולנו יש על מה להתלונן.

כן כן חברים, לכולנו יש תלונות, וזה טבעי לחלוטין. אנחנו מתלוננים על הרבה דברים, על הכל. על כל נושא שאנחנו מתערבים בו או מעורבים בו – ולמרות שרובנו מצהירים על זה שאנחנו לא רוצים להמשיך להתלונן, רובנו באמת לא מתכוון לזה.
כי זה נוח. זה תמיד היה נוח להתלונן אבל להמשיך לשבת מהצד. או לעשות רק בשביל עצמי. או רק בשביל הבן שלי. או רק בשביל הבן של החבר הכי טוב. או אח שלו. או מקורב אחר. העיקר שנדאג לעצמנו ולסביבה שלנו. הקרובה. כי ככה זה. כי אלה החיים. כי צריך קשרים בשביל להגיע לאנשהו. כי יש דרג ויש זרג, כי... סליחה, נחנקתי על הקלישאות.

אז בקיץ האחרון, בזכות זמינות הטכנולוגיה, הרבה מחנות משותפים של "תלונה" מצאו את עצמם פתאום הרבה יותר פופלאריים ממה שהם תיארו לעצמם שהם יכולים להיות. למשל, בחור חרדי אחד בבני-ברק, לא תיאר לעצמו שפעולה אחת פשוטה כמו לפתוח קבוצת מחאה בפייסבוק, תגרום לתהליך שירעיד כלכלית חברה אדירת ממדים – עד תנועה חדה מטה במניותיה, אבל זה מה שהולידה "מחאת הקוטג'"...

הארץ געשה ורעשה. הציבור היה שיכור מכוחו ובכל מקום נחגג הניצחון החברתי. כלומר... לא בכל מקום.כי למשל, במקום בו פוטרו עובדי תנובה, הצטרפו באופן אוטומטי למעגל המחאה כך וכך אנשים נוספים, ולא התקדמנו בעצם לשום פיתרון אמיתי.

נכון, יבואו אנשים ויטענו שהורדנו את מחיר הקוטג', אבל אנשים אלו לא עשו את החשבון משני צידיו. הם לא לקחו בחשבון את השפעת המהלך הזה לרעת המאבק על "צדק חברתי" והקלה על תחושת החנק הציבורי.

העם דורש צדק חברתי, והוא מוכן לצאת ולצעוד בהמוניו. למען השלום. למען ילדי הזרים. למען עתיד ילדנו. נגד הממשלה. נגד דעת הקהל העולמית. נגד המתנגדים. בעד המדוכאים. על משהו. על מישהו. בבריאות, בביטחון, בתקשורת, בכלכלה, בפוליטיקה – לכולנו יש על מה לזעוק, אבל מהו מחיר הזעקה האישית שלנו, ומהו מחיר הזעקה המאוחדת – אנחנו לא עוצרים לחשוב. לא באמת.

אחריותה של מחאה ציבורית

המערכות שמקיפות אותנו אינן מושלמות, אך הן כן יוצרות סדר חברתי כלשהו. מעוות. מקולקל, אם תרצו, אך בכל זאת, סדר.

מהפכנים, מלהיבי המונים, נהנים לסחוף אחריהם את דעתו של ההמון על מנת להשתמש בה למטרתם. במקרה שההמון הוא בר מזל – מטרה זו כוללת גם את טובתו. במקרים אחרים... ההמון פשוט מנוצל.

אבל למחאה שקרתה בקיץ האחרון, אין מנהיג. לא אחד, לא שניים – אפילו לא שלושה. אין ראש אמיתי למחאה הזאת. מישהו שיאגד את האינטרס הציבורי באמת. יש גופים, חלקם אופורטוניסטים לחלוטין, שממהרים לנסות לקטוף את פירות המאבק הזה לפני שהם מתפיידים מהזיכרון. יש מי שינסו לשמר את האנרגיה הזאת על מנת להמשיך וליהנות מפירותיה. אבל אין ראש. אין עוגן או נקודת פוקוס – ובגלל זה, כל המאבק הזה, הוא חסר אחריות ציבורית. חסר אחריות ציבורית עד כדי בושה, ואוי לה להדחקה אם תימשך כי כל מי שינסה לקדם את ההדחקה הזאת יתפס בעיניי כצבוע ואינטרסנט עד כדי ביטולו כאוקסימורון.

אנחנו לא יכולים לצאת לרחובות או אפילו להצטרף
לקבוצות בפייסבוק ולחתום על עצומות –
בלי להבין את ההשלכות המלאות של המעשים שלנו.
בלי להבין שלפעמים ניצחון במערכה אחת
– משמעותו כישלון עתידי בקרב כולו.

אם נוביל למהלכים שיפגעו בנו, אם נוביל מאבקים שיוסיפו עול על שכבת המאבק – אנו קוברים את החלום במו ידינו הממהרות להקליק. הממהרות לשתף עוד "עובדה מכוונת אג'נדה" בלי לבדוק את הפרטים מכיוונים נוספים. בלי להבין מה עומד באמת מאחורי המסר. למה עכשיו? למה ככה? מאיפה אני פועל והאם בעצם אני פועל או מופעל?

מנהיגים תפקידים לסנוור בעזרת מסרים שיש בהם אמיתות גנריות נוחות להתחברות ציבורית. הם ימכרו לנו סיסמאות כמו "טובת הציבור" ו"זכותנו שיהיה כך וכך" – אבל הם לא יספרו לכם אף פעם מה יהיה המחיר מהצד השני. את זה, במצב של דמוקרטיה וחופש ביטוי, יספרו לנו במקרה הטוב, האנשים מהצד השני. אבל אפילו בדמוקרטיה, לא תמיד יש צד שני – וחמור מכך, לא תמיד מאפשרים לו להישמע - ופה נכנס תפקידנו האמיתי כציבור לתמונה.

אנחנו, תפקידנו לפקוח עיניים ואוזניים ולהבין באמת באיזו מציאות אנחנו חיים. להיות מעורבים באמת, בהכל. לצאת מן האדישות ולהתחיל לבדוק את מצב הכסף שלנו בבנק, והחיובים על כרטיס האשראי, ומי מייצג אותנו בכנסת בוועדה כזאת או כזאת.

במקום להתמכר לתוכניות ריאליטי ששמות את החיים הרדודים וחסרי המשמעות במרכז – לשים את טובתנו הציבורית במרכז. זה צריך להיות הסיפור המרכזי בטלוויזיה. זה צריך להיות הסיפור המרכזי באינטרנט. זה צריך להיות הסיפור המרכזי בכל מדיה: מעורבות אמיתית. מעורבות אחראית.

לחלץ את המחאה מהקלישאה

מעורבות שפועלת מתוך הבנה והכרה במגבלות המערכת – כי אחרת, תהיה פה אנרכיה. מאנרכיה אף אחד לא מרוויח. טוב אולי אחד... זה שתופס את השילטון החדש. אבל זהו. ובעצם, לא עשינו כלום... אז מה זה ייתן? אנרכיה תוביל לעוד נפגעים, לעוד אנשים במצוקה – ואתם יודעים שאני צודק כשאני אומר – הדבר הבא שיצוץ לא יהיה שונה ממה שהכרנו קודם לכן, מפני ששוב אף אחד לא יצליח ללכד באמת את ההמון לקבוצה אחת. בעלי אינטרסים יוסיפו להתקוטט וההיסטוריה תחזור על עצמה.

לא.

כדי שזה לא יקרה, המהפכה צריכה לקחת אחריות על מעשיה. היא חייבת.

היא חייבת להבין שאנרכיה היא לא אופציה ושיש צורך לשנות מבפנים. להחזיר וליצוק בחזרה את המשמעות האמיתית לתוך המושג "דמוקרטיה" – שלטון העם. כלומר – העם באמת מעורב במי שמייצג אותו, בכל תפקיד ותפקיד, והעם מזכיר זאת לבעל התפקיד באופן אישי כל יום. כל שעה. "אתה פה בשביל לייצג אותי"!

אנחנו פשוט שכחנו את זה. השארנו את הפוליטיקה לעסקנים ופנינו לעסוק בלדאוג לעצמנו. זה מה שהם רצו לעשות לנו כל הזמן. לבלבל אותנו. לגרום לנו לחשוב איך אנחנו מטפלים כל אחד בעצמו בעוד שהם חיים על חשבוננו. האירוניה בהתגלמותה.

אז עכשיו די. די עם הרדיפה הרדודה הזאת אחרי פרסום ואחרי תהילה בלי שום סיבה. די לשיפוטיות הפולשנית שהתרגלנו אליה כל-כך עד שאנחנו כבר לא יכולים לראות הופעה של זמרת בלי לתת לה הערות כמו שלימדו אותנו ב"כוכב נולד".

די עם זה. די עם זה ועם כל ההתקרבנות הזאת שכל מה שיש מאחוריה זה ערפדות אנרגיה, ועוד אחת חסרת אחריות.

מי שרואה את עצמו כפעיל אמיתי של המחאה הציבורית, לדעתי, יכול לפעול כדי לשנות את המצב.

אחריות ציבורית לוקחים, לא מקבלים.

בשלב הראשון, בואו נחזיר לעצמנו שליטה במערכת. נחזיר את הציבור לפוליטיקה. נתפקד למפלגות. נשאל מי מייצג אותנו איפה ולמה זה מגיע לו... ואז גם נשפיע על בחירות שבאמת עומדות מאחורי האינטרס שלנו כציבור.

בשלב השני, נפעיל את נבחרי המערכות לשנות את המערכת בצורה אחראית – תוך כדי שקיפות ציבורית מלאה עד כמה שניתן. (בסופו של דבר הציבור יקבע עד כמה ניתן...).

בשלב השלישי, כבר נהיה אחרי המהפכה. נהיה חברה חדשה שחיה תוך מודעות חברתית אמיתית שמדברת על פעולה ולא על תלונות וקיטורים.

"היה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם", אמר מהטמה גאנדי, ואין משפט שמשמש לי אישית כמצפן יותר מזה. הלוואי והמשפט הזה יאיר את דרכה של האנושות אל העתיד, ואני מדבר על העתיד הקרוב מאוד, מפני שאם לא נשים לב, ואם לא נתערב גם באיך שמערבים אותנו – נישאר במצב הרבה יותר פגיע ממה שאנחנו חושבים שאנחנו נמצאים בו היום. או במקרה פחות גרוע, ההתערבות שלנו תיגמר רק בלהיכנס עם מפזר רוח לסיפריה.

מחשבות על מגמות אקטואליות בפניה פרסומית

2011-11-27T17:13:00.001+02:00

כמה יהירים אנחנו, אנשי הפרסום. כמה אנחנו בטוחים בעצמנו שאנחנו יודעים איך להפעיל אתכם – הצרכנים. שאנחנו יודעים איך ללחוץ לכם על כפתורים שאפילו עם ההתנגדות הגדולה ביותר, לא תוכלו להימנע מלחיצתנו. לחיצתנו החונקת. המעיקה. חסרת הפשרות. לאן שלא תפנו, אנחנו מחכים לכם, ואם אפשר היה לקנות חסויות על חלומות, אני בטוח שגם שם היינו מגדירים "פריים טיים".

אבל במקביל ליהירות שלנו, אנשי הפרסום, ובמקביל להצלחות כאלו ואחרות שאנו נהנים להתפאר בהן, אנחנו לא יכולים שלא לשים לב שמשהו משתנה. משתנה ובגדול, ואם נמשיך להתעלם ממנו, הוא יגרום לנו להפוך ללא רלוונטיים.

ברוכים הבאים לבית הספר של החיים בעולם הפירסום:

אחד השיעורים הבסיסיים ביותר בפרסום טוב, הוא לא לקחת את הקהל כמובן מאליו.
לקח לנו זמן עד שהבננו שאנחנו צריכים לרדת מהשמיים ולדבר בגובה העיניים.
לקח לנו יותר זמן להפנים שאנחנו מדברים "עם" ולא "אל".
הכי הרבה זמן לוקח לנו להפנים שאנחנו צריכים לדבר "מתוך" ולא "מהצד".

אבל התובנות האלו, שאחראיות על שינויים של ממש באופי הפניה הפרסומי לאורך הדורות האחרונים, הן רק קצה הקרחון של מה שבאמת עומד בפתח. למעשה, כבר יושב בחדר תקופה לא קצרה, ואנחנו אפילו לא מבחינים שהוא פה.

אם מסתכלים מן הצד על תהליך קליטתם, פליטתם, קליטתם המחודשת והתמעתם של משרדי הדיגיטל השונים לתוך משרדי הפרסום הקיימים, אפשר בקלות להציג מגמה של שוק מבולבל, שעוד לא באמת יודע מה הוא רוצה מעצמו.

מה מסתתר מאחורי המספרים:

כולם מבולבלים: הלקוחות, המשרדים, הצרכנים... על מי לסמוך כשמכל מקום מרעיפים עליך מספרים מדודים כל-כך, מדוייקים כל-כך – וחסרי פשר באותה מידה.

זה שאפשר למדוד, לא בהכרח אומר שאתה מודד את הדברים הנכונים.
זה שאפשר למדוד לא בהכרח אומר שאתה מקבל את הנתונים הנכונים והאמינים ביותר.
זה שאפשר למדוד לא אומר שאם מישהו אחר ימדוד, המספרים לא יצאו אחרים...
זה שאפשר למדוד לא אומר בהכרח שאתה מגדיר את המטרות שלך נכון.
וכו'...

בתחילת הדרך, לעולם הפרסום הדיגיטלי היה נוח למכור ללקוחות מספרים מפוצצים: הקלקות, חשיפות, לידים למכביר... אבל ככל שעובר הזמן, הציבור משתנה ומתפתח ואיתו גם הרגלי הגלישה.

אם פעם דיברנו על הגולש האימפולסיבי, שמגיב מידית כשהוא רואה באנר, מחשש שמה אותו פרסום יעלם ברענון הבא של הדף, הגולש של היום ניגש בחשדנות יתרה לכל מסר – ובצדק.

בזמן שמפרסמים מראים ללקוחות שלהם "הצלחות" של קמפיינים, הגולשים עושים “עיסקאות לייקים" על גב המפרסמים בקבוצות יעודיות להשגת פרסים.

פרסונות פקטיביות מציפות את הרשת בתכנים שיווקים ויותר מזה, והגולשים למדו להיזהר ולזהות גם אותן.

הנאמנות פסה מן העולם. הצרכן התרגל ללכת באופן אינטואיטיבי אחרי הרווח המידי הזמין ביותר ומשם להמשיך לבא אחריו.

פיצלוי האישיות הלא רציונאלי של אנשי השיווק והפרסום:

הסובלנות של הצרכן הולכת ויורדת בזמן שסף הריגוש שלו הולך ועולה. נהיה כמעט בלתי אפשרי לרגש אותנו כצרכנים. אנחנו הופכים קרים ואדישים, פאסיביים עד ממש לרגע האחרון ואנחנו משקיעים את המינימום.

לצד כל זה, עולם הפרסום עדיין מזמין את הגולשים להשתתף בפרסומות של הלקוחות שלו, כאילו ספוט בפרסומת הוא משהו נחשק. וגם אם כן... מה תהיה המשמעות האמיתית של זה? האם באמת מישהו מאמין לפרסומות המציגות "לקוחות מרוצים עד הגג"? האם זה מה שיגרום לנו לצרוך את המוצר.... כמובן שלא.
אם אתם חושבים שאני סתם מדבר, ראו מה קרה כשפפסי הרימה את פרוייקט "פפסי נייטס" או איך שלא קראו לזה, בגני התערוכה. אלפי בני נוער נהרו להופעות החינם שהתקיימו. האם מישהו מהם התחיל לשתות בעקבות כך פפסי...? אני בספק רב אם הורגש שינוי במכירות לאורך זמן. (כלומר אחרי אותו לילה...)

עולם הפרסום ממשיך לדבר לצרכנים כפי שהוא רגיל לדבר. הוא מדבר איתם בפירסומות שהטמפלט שלהן הוא כבר כל-כך מוכר לאוזן, כל-כך נוח לחסימה... ובכל זאת, הלקוחות ממשיכים לשלם על כך כסף רב.

חלק מהם מאמינים שאם זה עובד, למה לקלקל את זה. וכשזה לא עובד (ראו ערך שוק כלכלי עולמי בקריסה) הם מאשימים את המצב, את משרד הפרסום, אפילו את הלקוחות. רק לא את עצמם.

מדהים אותי כל פעם מחדש הפער שמתגלה אצל אנשים שעוסקים בשיווק ופרסום בזמן עבודתם, והיותם בחייהם הפרטיים צרכנים מהשורה. צרכנים שמתנגדים בדיוק לאותם דברים שהם עצמם עושים בהם שימוש בפרסומיהם. פיצול אישיות מוחלט מתגלה, והם לא אשמים. כך לימדו אותם. כך זה היה עד עכשיו... אף אחד מהם לא נדרש לעשות את ההקשר בין מה שעובד עליו ועל חבריו ומשפחתו באמת – ובין איך הפירסומים מדברים. מה, אפשר לעשות את זה אחרת? הם לא יודעים שכן. שאין ברירה.

פרסום והצרכן המפוקח:

בעולם שבו כל אדם פרטי הופך להיות משרד פרסום עצמאי בגוגל ופייסבוק. בעולם שבו הצרכנים כבר משופשפים וחבוטים מאין ספור ניסיונות להתיש את סבלנותם הלא קיימת בכל מקרה, רוב ניסיונות הפניה בעולם הפרסום הינם שגויים מיסודם ואין בהם ולו שמץ של סיכוי להיזכר לאורך זמן.

אני לא רוצה לדבר בפייסבוק עם "קוקה-קולה". הייתי שמח לדבר עם אנשים שעובדים בקוקה-קולה, אבל לא עם "פיקציית המותג". אנחנו לא מאמינים לזה. אנחנו מרגישים מנוצלים כאילו אנחנו מדברים עם אדם המסתתר מאחורי וילון ולא נוח לנו עם זה. זאת הסיבה שעמודי פייסבוק מסחריים רבים עומדים כאבן שאין לה הופכין בזמן שהקבוצות (groups) המקבילות שלהם פורחות.

את אף אחד לא מעניין "לוח מודעות" של המותג או החברה. אף אחד לא מחכה לפרסומת הבאה של אף מותג או חברה ויותר מזה – הכי אנחנו מזדעזעים כשמנסים להיכנס אלינו בדלת האחורית (לראש אנשים, לראש).

אם מותגים וחברות ימשיכו לנהוג בציבור כפי שהן עושות היום ולהמעיט בערכו, קרי – לראות בו רק צאן מובל נוח להשפעה בעזרת שוחדים כאלו או אחרים, המערכת תקרוס במהירות גדולה בהרבה מן הצפוי.

לא סתם נערכים בימנו פיטורים מאסיביים בחברות פרסום וערוצי מדיה וטלווזייה. כוח הקניה בשוק יורד. הציבור חנוק, בכל העולם, לא רק בישראל. המחירים מנופחים. השחיתויות צפות על פני המים הוירטואליים אחת אחרי השניה. מניפולציות נחשפות בזריזות ומבטלות את השתלמות הזמן, הכסף והאנרגיה שנצרכו לתכנונן. אי אפשר להוציא היום אף טיזר כי תוך שניה הפיתרון שלו מודלף.

לאן נושבת רוח המהפכה האמיתית:

בני הנוער היום יודעים לתכנת מתוך שינה מה שאנחנו לא יכולים אפילו לחלום עליו, ועדיין אנחנו מתנהלים על הפלנטה כאילו אנחנו, אנשי הפרסום, יודעים מה אנחנו עושים ומכתיבים בעצם לכולם.

נראה שהפרסום נופל קורבן למה שהוא עצמו עושה במשך שנים לאחרים: הוא קונה את כוח המותג ואשליתו ומתמכר אליהן עד כדי עיוורון.

אם לא יהיה שינוי משמעותי גורף בתחום הפרסום שיחייב לקוחות להרבה יותר שקיפות אמיתית מול הצרכן, להרבה יותר אמינות ולהרבה יותר שירותיות – השוק והקטגוריה פשוט יקרסו.

אי אפשר להמשיך להפיק מילים גנריות והבטחות פומפוזיות ולצפות שהציבור ירוץ להצטרף ל"מהפכת מכונות הכביסה המוזלות". לקוחות שימשיכו לפרסם כך יפשטו את הרגל, וגם משרדי הפרסום התלויים בהם.

הפוסט הזה הוא קריאה לשינוי. להפסקת ההתנשאות על הצרכן והשיפוטיות המזלזלת שבה מתנהגים לפעמים מפרסמים בציבור.

אני לא יודע בקשר אליכם, אבל נדירות הפעמים שקניתי משהו ממישהו שהתנהג אלי כאל אידיוט. אז למה מפרסמים מתייחסים ללקוחות הפוטנציאלים שלהם כאידיוטים?

אבל זה בסדר. ישבו עכשיו מעשני הסיגרים ולובשי החליפות במשרדיהם המהודרים הצופים לאיילון ויגידו: מה הוא מקשקש. הענף פורח. בדיוק סגרנו תקציב חדש. אנחנו חולשים על השוק... בלה בלה בלה בלה.

אמרתי את זה בעבר, ואגיד את זה שוב: חכו ותראו. וכמו שזה נראה, לא תצטרכו לחכות עוד הרבה זמן.

ההיסטוריה מדברת בעד עצמה. בפרדיגמה הקודמת: ההיסטוריה נכתבה על ידי מנצחים.
בפרדיגמה החדשה: המנצחים הם אלו שהכי מצליחים להשמיע את קולם ולסחוף אחריהם את ההמון.
דיעה מונחית פופולאריות ולא פופולאריות מונחית תכתיב.
אבל בשביל הפופלאריות הזאת צריך לעבוד, ובשביל להחזיק בפופולאריות הזאת לאורך זמן, חייבת להיות אמינות.

המחלבה הגדולה של פרות הרגש

2011-10-21T13:21:00.001+02:00

אם אתם עוקבים אחרי הבלוג שלי, כבר נתקלתם בעבר בדעתי לגבי התנהגויות מותנות ובחירות עצמאיות, שרובנו חושבים שאנחנו עושים – אבל הן לא באמת כאלו.
בפוסט הזה אני רוצה לדבר על התניות ריגשיות, כדי לשפוך מעט אור על נושא שמעורר בי הרבה מחשבות לאחרונה: שליטה רגשית בקהל גדול לאורך זמן.

הבהלה לפאניקה

תקשורת היא מוצר שמוכר בעזרת פאניקה. זאת לא חדשה מרעישה וחלקו הגדול של הציבור כבר מודע אליה. מה אנחנו עושים עם הידיעה הזאת...? לא הרבה, מפני שכביכול אנחנו "שבויים" במציאות המחייבת אותנו להתעדכן על ענייני השעה מן הגופים המרכזיים ש"לקחו על עצמם" את התפקיד.

אבל התקשורת לא באמת מוכרת "חדשות", וכמובן שאינה מוכרת חדשות "אובייקטיביות". אפילו אם התקשורת היתה מדווחת באובייקטיביות אמיתית (מה שלא באמת אפשרי), עדיין היא בוחרת אילו סיפורים להציג, את מה להציג בכותרת ואת מה לדחוק לשוליים. בעולם שבו אנשים מתעדכנים על ידי הרבה ערוצי תקשורת בו זמנית, האג'נדה של "מה לשים בספוט" יכולה בקלות להתפס כלא רלוונטית יותר – אבל לצערינו התקשורת המסחרית מתקיימת גם מ"פאניקה טרנדית" ולכן כשגוף תקשורת אחד עולה על אחת כזאת, הוא מיד מדביק בה עוד הרבה גופי תקשורת אחרים שממהרים לעלות על הרכבת וה"חדשות" שהיו יכולות להיות שוליות מבחינת חשיבותן הפרופורציונאלית, הופכות לאייטם מוביל בשל "דרישת הקהל".

קשה לנו מאוד לייצר פרופורציות הגיוניות ורציונאליות כשמדובר בחדשות, מפני שקשה מאוד לייצר פרופורציות הגיוניות ורציונאליות כשמדובר ברגש, והרבה מניפולציות ריגשיות מופעלות עלינו על ידי כלי התקשורת השונים – הגיע הזמן שנכיר אותן קצת יותר לעומק ונחשוב אם אנחנו רוצים לתת להן להמשיך להשפיע עלינו כפי שהן משפיעות.

איך אנחנו חושבים שאנחנו מרגישים

הרגשות הינם גאוותו הייחודית של המין האנושי. למרות שאנחנו יודעים היום שרגשות הם למעשה חומרים כימיים הזורמים בגופנו, אנחנו עדיין קושרים אותם באדיקות עם הנפש והנשמה. שני מושגים אמורפיים המדברים על מהויות שהן הרבה מעבר להבנתנו. בזמן שאנחנו עושים זאת, וזה קורה לא במקרה, אנחנו בעצם מפתחים ומעצבים את המוסר האישי שלנו. את הערכים שעל פיהם נגיב ונפעל.

מדהים אותי לגלות שאפילו אנשים שחיו בחברה מתירנית, נאורה ומודרנית משוכנעים שיש רק מוסר אמיתי אחד. מעיין קודקס חוקי "עשה ולא תעשה" שנכון לכל התרבויות ולכל סוג של מציאות באשר הוא. ברוב העולם המערבי, חלק גדול של הקודקס הזה מעוגן ב"עשרת הדברות". במקומות האחרים בעולם, שהיו נתונים להשפעות דתיות תרבותיות אחרות – הקודקס הזה קצת שונה ומכאן.

אם ניקח בחשבון שאין כזה דבר "מוסר אבסולוטי", נגלית פתאום, מונחת לפנינו, אחת מן המניפולציות המשומשות ביותר בארגז הכלים של התקשורת: קונפורמיזם רגשי.

"yes! We're all individuals"!

במשחק של קונפורמיזם ריגשי החוקים פשוטים: לכולם ברור איך הם אמורים להרגיש ולהגיב לאירוע מסויים. מי שלא מגיב כמו שהרוב מגיב צפוי לסנקציות חברתיות. התוצאה: האינדיבידואלים שמצאו את עצמם מגיבים בשונה מהרוב מתחלקים בגדול לשניים – אלה שיבטאו את דעתם ויסתכנו בתשלום המחיר, ואלה שיסתירו את דעתם ויתקנפרמו לדעת הרוב.

הבעיה עם האחרונים, היא שלאורך זמן עמדתם המקורית עלולה להישחק ולהשתנות כתוצאה מהלחץ החברתי. העם - רוצה – לחץ - חברתי!

שתי דוגמאות טובות לקונפורמיזם רגשי אפשר לראות ממש מהשבוע האחרון. מה עושה לכם צמד המילים "גלעד שליט"? צמרמורות של שמחה? גאווה? רצון להצדיע אולי...? ואולי זאת תחושה חמה של ניצחון וסיפוק"? כי אם אתם לא מרגישים ככה, אתם כנראה לא ישראלים, או בוגדים במדינה או אנשים קרים שלא מבינים שהחיים של ילד ישראלי שווים יותר מ-1000 חיילי אוייב משוחררים.

מבינים?

מה קרה למי שהעיז לדבר נגד העסקה? מה קרה למי שהעיז לדבר נגד המחאה החברתית? בדיוק אותו הדבר: לינץ' רגשי המוני של אנשים שזעקו בעצם "אתם לא מבינים איך אתם אמורים להרגיש, אתם לא מבינים איך אתם אמורים לפעול". לינץ' של אנשים מופעלים, מותנים, אטומים לשמוע את מה שיש לאחרים להגיד על תחושות שונות משלהם.

רגש, ואת זאת רובנו יודעים, מערפל את המחשבה.
ציבור שנמצא ברכבת הרים אמוציונאלית ואינסופית,
הוא בעצם ציבור שחשיבתו נטרפה.
"נחטפה", יהיה המונח הנכון יותר.

התקשורת מוכרת פאניקה. הציבור קונה אותה ומפסיק לחשוב – וכך הוא נאטם להקשבה רציונאלית למידע חדש היכול להגיע ממקורות אחרים. מידע שלא סותר רק את הרציונאל שלו – הוא סותר דבר ראשון את הרגש שלו. רגש הרבה יותר קשה לעקוף מרציונאל.

בסדר. אם אתם איתי עד כאן, עכשיו יביאו מי שישאלו: האם הרגש ההמוני הוא לא "הרגש האינטואיטיבי הנכון"?! כי אחרי הכל, מלמדים אותנו לסמוך על האינטואיציות שלנו? נכון? מלמדים אותנו להקשיב ל"אמת הפנימית" שלנו נכון? – לא נכון, ולא נכון.

המושג אינטואיציה הוא מושג די קשה להפנמה וליישום מפני שמעצם הגדרתו הוא "תחושה מוקדמת". תחושה מוקדמת לא מגיעה יש מאין. היא מגיעה משכלול נתונים מהיר יותר בתת המודע מאשר במודע. אצל אנשים היפר-סנסורים, או בעלי אבחנות דקות במיוחד, אפשר למצוא אינטואיציה מפותחת במיוחד.

אבל בין הכלים שבהם הגוף שלנו משתמש לצורך ייצור אינטואיציה, נמצאים כלים המושפעים מתחושות ורגשות. לא רק שלנו – גם של אחרים... אם הרגשות האלו ניתנים להתניה התנהגותית, כיצד נוכל לסמוך על האינטואיציה שלנו שלא תהיה מעוותת?

אנשים מייחסים כל-כך הרבה משקל בימנו לתחושת הבטן שלהם. ואיך לא? הרי מתנים אותנו להקשיב לתחושת הבטן שלנו ומי שאינו עושה זאת נחשב "זהיר" במקרה הטוב, "פחדן" במקרה הפחות טוב. מי אמר קונפורמיזם אמוציונאלי ולא קיבל?

דיקטטורת הרגש הקונפורמיסטי

אז קונפורמיזם אמוציונאלי פועל בשירות ממשלות, אירגונים ואפילו חבורות קטנות. נכון כולנו אוהבים את מלכת ומלך הכיתה...? מאוד.

ותחשבו על זה בסיטואציה יותר קרירה: אתם מגיעים לשבעה של אדם מרוחק. מיד עוטים ארשת קודרת ומתעטפים בלחשנות צנועה – האם אנחנו באמת מרגישים להתנהג כך? רוב הסיכויים שממש לא, אבל אנחנו צריכים להראות לסביבה משהו אחר. בגלל ה"מוסר".

איך מבחינים בין רגש אמיתי לרגש קונפורמיסטי?

הלוואי והיתה לי תשובה ברורה, אבל אני לא בטוח. בסופו של היום כולנו סכום הלמידה שלנו, והלמידה מתנה אותנו כנגד רצוננו. קשה לדעת מה נבחר בשבילנו ומה קרה במקרה. (זה אם אתם בכלל מאמינים במיקריות...).

בכל זאת, יש כמה שאלות שנראה לי שאם נשאל את עצמנו בזמן אמת, נוכל אולי להיות מושפעים פחות ואינדיבידואלים יותר.

מה התגובה הרגשית הגורפת? האם אני באמת חלק ממנה? האם אני רוצה להיות חלק ממנה? האם אני מסתפק במידע שקיבלתי ובמקורותיו על מנת ללכת עם התגובה הרגשית שלי עד הסוף ולהאמין שהיא נכונה? האם אפשר לשנות את הרגשתי? מה ישנה את הרגשתי, באמת?
מה האופי של מקורות המידע שלי? מה האג'נדות שהם מעוניינים לקדם? האם הם משתמשים כרגע ברגשות שלי וברצון שלי להגיב? האם הם מפעילים אותי או שאני פועל לבד? כשמישהו משתמש ליידי במילה "מוסר" – על "מוסר" של מי הוא מדבר? האם המוסר הזה הוא אותו מוסר שמתאים גם לי או שהוא נכפה עלי?

אני יודע שזה לא פשוט. יבוא מי שיגיד שאפילו כמעט לא ריאלי. שהתרבות האנושית תעצור לשאול שאלות ברגע שהרגש בועט הכי חזק... אבל מותר לי לחלום לא? ומותר לי לשאוף. ואתם יודעים מה – אפילו אם לא נצליח ליישם את זה תמיד, הלוואי ונוכל לעשות את זה חלק מהזמן. כי מגיע לנו יותר. מגיע לנו להיות יותר מפרות רגש שנחלבות בלחיצת כפתור. יש לנו מספיק דרמה בחיים גם בלי זה.

עכשיו אולי חלק מכם מבינים את החולצה שאייל הכין לי ליום ההולדת האחרון על פי רעיון משותף שלנו, וכתוב עליהFUCKING MOO

סליחה, מישהו רוצה להתנצל?

2011-10-06T20:16:00.001+02:00

הבריף, הדד-ליין ומה שבינהם

אומרים שזה זמן לחשבון נפש. אני לא מבין את האנשים האלה, שצריכים זמן כדי שיגידו להם שזה זמן לחשבון נפש. מי דוחה חשבון חשוב כזה (נפש!!) לרגע האחרון? לפעם בשנה?

קוראים להם "הימים הנוראים" ומתוקף שמם הם אמורים למלא אותנו בפחד, ביראה מפני ההשלכות של החטאים שלנו אם לא נשוב ונכפר עליהם. אסטרטגיה בסיסית לשליטה ציבורית: שמור עליהם מפחדים. אנשים מפוחדים הם כנועים יותר.

יש לי בעיה עם הקונספט הזה, של "יום כיפור". יש לי הרבה בעיות שנגזרות ממנו, אבל עם עיקרון אחד אין לי ויכוח – אנחנו צריכים כל הזמן לשאול את עצמנו האם אנחנו עושים את הדבר הנכון ביותר; בשבילנו, בשביל הסביבה, בשביל האנשים שנוגעים בנו.

אני גם לא מבין איזו סוג של סליחה מצפים ממני לתת או לקבל מתוך פחד... איך יכולה להיות כוונה בסליחה שיושב עליה אינסנטיב כל-כך גורלי: היכן תיכתב הנשמה שלי בשנה הבאה. ובכלל, סליחה מתוך דד ליין...? סליחה בקיצור תהליך בירוקרטי – איך זה בדיוק מתישב עם מורכבות הנפש האנושית...?

אז תודה לא, אני מוותר על סליחות מתוך פחד, או סליחות מתוך טקס, או כל סליחה שלא יוצאת מהלב ברגע שהוא מבין שהוא מצטער על משהו שעשה ופגע במישהו אחר. אני גם לא רוצה סליחות שלאנשים שנותנים אותן היה צריך להגיד שנדרשת כאן סליחה. אם לא מפריע לך איך שהתנהגת, ואם מישהו שנפגע ממך לא טרח לתקשר אליך את הפגיעה בזמן בלתי תלוי – לא מובן לי מה משמעות הסליחה. אני בכלל לא נכנס לחשבונות שלנו עם הכוח העליון, כי אם אעשה את זה יעצרו אותי על פלישה לטריטוריית הקידוח של סין וחבל.

גבולות הגזרה וגבולות הסתירה של נשף התחפושות

אל תבינו אותי לא נכון, זה לא שאין דברים שאני מצטער עליהם. זה לא שאין לי חרטות או דברים שהייתי עושה אחרת לו היתה ניתנת לי ההזדמנות. אבל כל עוד הזמן שלנו הוא ליניארי – זה לא באמת עוזר לי. יש לזה רק ערך אחד, וגם הוא מעומעם: הערך של להיזהר לחזור על אותן טעויות שוב. הסיבה שערך הזה מעומעם הוא שטעויות מתחפשות כל הזמן. הן מתחפשות לסיטואציות אחרות, באות בדמות אנשים אחרים, הן מחכות לזמן מבלבל ולאמונה הבוטחת שלנו שכבר למדנו את הלקח - ואז בדיוק הן תוקפות.

אני משתדל להקיף את עצמי באנשים טובים. אנשים שהמוסר שלהם צועד לצד המוסר שלי בסבלנות מספיק פתוחה בשביל תיקשורת. אני מתרחק מאנשים שמשתמשים במוסר שלהם בשביל להרחיק ולבדל. אני מוצא "מתנשאי מוסר" פרדוקסליים.

האנשים הטובים שסביבי, הם גבולות הגזרה שלי. אני מסתכל עליהם, ומתוך מה שאני מצליח לחוות אני מנסה לייצר בעצמי קוד התנהגותי שיאפשר לי לעשות כמה שיותר ממה שאני רוצה, בלי לפגוע באנשים אחרים. זה לא תמיד מצליח. אולי כי אנחנו לא תמיד יכולים לדעת מה יפגע באנשים ומה לא. לפעמים גם אנחנו פשוט לא יכולים להתאפק. בכלל, כל הקונספט הזה של "חיה ותן לחיות" דורש הפנמה עמוקה ומורכבת מידי מציבור רחב שלרובו אין את הכלים והרגישויות להבין דקויות קריטיות . זאת מסקנה שאני מכליל בה את עצמי לעיתים קרובות מידי מכדי להאשים. אני אומר את זה רק כדי לציין שהקונספט הזה, מוצלח ככל שהוא יכול להישמע, הוא לא כזה פשוט לביצוע. במיוחד כשלא כולם באמת מאמינים בו וחלק מהאנשים מאמינים שהאמונה שלהם היא היחידה והצודקת.

הרי שוטפים לנו את המוח כל הזמן עם ערכים כל-כך סותרים: נקמה, סגירת חשבונות, ונדטה, שמירה על כבוד... בשם אלה נראה כי מותר לנו להיות אלי זעם. אפילו במסגרת "ספורטיבית" לגיטימי להגיד "להילחם עד הסוף", ומה לגבי הסביבה הקפיטליסטית ההשיגית? האם שם לא מדברים על חוק הג'ונגל של "החזק שורד"?

אך במקביל לכל אלה, אנחנו צריכים להיות גם רגועים וסולחים. טובים ומכילים. צייתנים וכנועים לחוקים ולנורמות התנהגות המוכתבות לנו על ידי הסביבה. אנחנו צריכים להתיישר אל הסביבה, גם אם מדובר בחוקים שלא נוחים לנו, ואנחנו כל הזמן צריכים לזכור שאם לא נתנהג בהתאם – יהיו למעשינו השלכות מאוד ספציפיות של ענישה. מי שמעניש תמיד מחזיק מעצמו בעל הכוח במשוואה. גם מי שסולח. איזה אגו טריפ מטורף צריך בשביל לסלוח למישהו... זה פרדוקסלי כמו להגיד למישהו "דבר בגובה העיניים", שרק עצם הביטוי הזה הוא מתנשא מהוויתו.

צדק, צדק תרדוף?

אז איך נדע מה לבחור? מתי הונדטה היא "צדק" ומתי צריך להרכין את הראש או להפנות את הלחי השניה?
מתי להתנצל? מתי לסלוח? ביום כיפור? למה? כי זה תאריך? כי זאת מסורת? כי זה חוק או מנהג או מצווה? ומה לגבי ההחמצה העיקרית של הרעיון? מה לגבי סליחת עומק אמיתית בזמן אמת נכון וטבעי אחרי תהליך שלם בין כל הצדדים? איזה טוב יצא מסליחות שנאמרו ללא כוונה? (אני מתכוון לטווח הארוך).

אני יודע, לאנשים שזקוקים לסגירת חשבונות משל עצמם, יש חוקים ברורים לדברים האלה. הבעיה היא שלרוב החוקים האלה הם בעלי דאבל סטנדרט ועקיצה רצינית של מלכוד 22. אלימות מולידה אלימות. זעם מוליד זעם. "רצון לצדק" הוא תמיד "רצון לצדק אישי וסובייקטיבי". אני לא מאמין ב"צדק מוחלט". יש "צדק נתפס" על פי ערכים ותרבות ופרספקטיבה. יש "צדק של מנצחים" ו"צדק של מפסידים" ו"צדק של בעל דיעה".
בגלל זה אני מעדיף להפסיק להשתמש בביטוי "צדק". הקיץ הזה שאלנו את עצמנו "מה זה צדק חברתי לכל הרוחות"? וגילנו שיש הרבה צודקים, והרבה הצדקות וגם לא מעט הצתדקויות של כל מיני אנשים לכל מיני דברים. דברו איתי במושגי צדק רק כאשר אתם מתייחסים לזה בסובייקטיביות. אנשים שמדברים על צדק מוחלט פוסלים את עצמם בעיניי עוד לפני שהגיעו לשולחן הדיונים.

הכימיה של המוסר היומיומי

מוסר הוא דבר גמיש ונזיל. הוא כמו תערובת כימית עדינה שכל שינוי קטן בתנאים יכול להביא לתוצאה קיצונית אחרת. חממו קצת, קררו קצת, שקשקו קצת... הוסיפו טיפה פילפל – ובום. או ספלאט. או כל צליל קומיקסי שתוכלו לדמיין. הכל יכול לקרות.

כי מוסר הוא אישי, ואנחנו צריכים לחיות עם הקוד המוסרי שלנו יום-יום, שעה-שעה, לא רק ביום כיפור או בימים הנוראים או בימי תשובה או בצומות, תעניות ושביתות.

בסופו של היום, כל יום הוא יום כיפור. עבור כולנו. כל יום אנחנו נדרשים להתמודד עם כל המשקל של כל ההחלטות והבחירות שאנחנו מקבלים על עצמנו בחיים. הבחירות הללו קובעות איך אנשים יתייחסו אלינו. איך אנחנו נתייחס לאחרים. בשביל מה ומי נקום בבוקר ועם מי נלך לישון.

טכנית, אנחנו יכולים להתעורר כל יום עם ההרגשה שזה יכול להיות יומנו האחרון. שבעפעוף עין אחד, נחדל להתקיים באופן המוכר והרגיל. (תשובות למה יש מעבר לחיים האלו יש להרבה יותר מידי אנשים ומקורות, אני לא נכנס לזה, הפעם).

אז אם כל יום יכול להיות יומנו האחרון, ואם אנחנו שואפים להפוך כל יום כזה למשמעותי, לעשות משהו שאנחנו אוהבים, להתפתח ולגדול – אנחנו גם צריכים בכל יום לשאת איתנו את משקלן של החרטות ואת שומרי הסף של ההחלטות והבחירות שלנו, אשר מתעצבים על פי החוויות האישיות שאחנו עוברים ומה שאנחנו לומדים מהן.

סליחות בסיטונאות

מי שיסתכל על יום כיפור כפי שמלמדת אותו היהדות, יכול בקלות לראות את הדברים היפים מנהג. את הדברים שמשרתים את האנושות והחברה בעת שאנשים מקבלים זמן רשמי לסלוח ולהיסלח בינם לבין עצמם ובינם לבין הכוח העליון שלאמונתם אחראי לנשמתם.

אני בוחר להסתכל אחרת, הפעם.

אני שואל, למה יש יום אחד כזה? למה לא לעשות זאת באופן מידי? למה לא כל יום? למה ישנו תאריך שקונספטואלית משפיע עלי עכשיו לשנה שלמה. שנה שבה אני יכול לעשות טעויות (אני לא ראשי, אבל אני יכול...). איך אני אמור ללמוד מהטעויות שלי או להתגבר על החרטות שלי אם יש יום שינקה אותי מהן? ולא סתם ינקה – אלא על בסיס פחד...

לא. זה לא בשבילי. בשבילי יש בחינה שוטפת וחמורה כל הזמן של הבחירות. בשבילי יש שפיטה עצמית קבועה והפקת לקחים ואת האומץ לעמוד ללא תאריך מיוחד, או תירוץ או טקס – ולהדות שטעיתי. להתנצל מתוך רצון שהאדם יסלח לי, אם אני מרגיש בצורך בכך. סוג הסליחה היחיד שאני מוכן לתת ולקבל הוא זה שבאמת מתכוון לשנות דברים על מנת שפגיעה לא תתקיים שוב מאותה הסיבה. תקראו לי ציני, אני לא באמת יכול להאמין לסליחות שניתנות בסיטונאות.

איך אנחנו אמורים להתמודד עם כמות כזאת של סליחות ביום אחד? האם לכתוב "סליחה מכל מי שפגעתי בו" בפייסבוק, במייל או ב-SMS קבוצתי באמת מנקה אותנו? באמת עוזרת למי שנפגע ממאיתנו לתת לנו מחילה?

אני לא אוהב מס שפתיים. לא אוהב התנצלויות תדמיתיות. לא אוהב טקסי כפרה. לא מאמין בזה. אירוני, לא?

ההעדפה האישית שלי

אני כן מאמין בתקשורת ופתיחות, עד כמה שמתאפשר. אני מאמין בלהגיד שנפגעתי, או שלא הובנתי, או שנעשה לי עוול – ואני מעדיף גם שיגידו לי אם עשיתי אחד מאלה למישהו אחר. כי אני שואף לא לעשות דברים כאלה ואני מצפה מעצמי לתקן את זה כמה שיותר מהר. במיוחד אם מדובר ברושם מוטעה. אני ממש לא מתכוון לתת לדברים לשבת על המדף ולהתייבש שנה עד הצום של כיפור.

אז קבלו את הפוסט הזה כהזמנה פתוחה להגיד לי תמיד אם נפגעתם ממני, או אם אתם חושבים שפגעתם בי, ואנא עשו את זה בזמן אמת, או לפחות אל תחכו ליום מיוחד אם הנסיבות לא מחייבות באופן ספציפי. זאת הבחירה שלי ואני מקווה שמובן ממנה שאין בה שום חוסר כבוד לאנשים הרבים שכן מכבדים את המסורת של כיפור.

כל מה שאני יכול לשאוף אליו, זה שמי שיקרא את הפוסט הזה יקדיש לו קצת מחשבה ולא יפסול אותו על הסף. למרות שמדובר בדוגמות חברתיות שמוחדרות לנו לנימים מיד כשאנחנו נולדים.

אם תשאלו אותי, הרבה יותר מפחיד להיות אמיתי עם עצמך כל השנה, מאשר יום אחד ספציפי. כי לרגע אפשר לחשוב שבימים אחרים הנשמה שלנו לא עומדת למבחנים הרי גורל, אבל "ביקורת אכ"א" מגיעה רק אחת לשנה.

לא ל”ריגול” אחרי הילדים בפייסבוק. אל תוותרו על האמינות.

2011-08-22T21:22:00.001+03:00

הערה: בעבר כתבתי פוסט העונה לשם “זהירות ילדים בפייסבוק”. פוסט זה מוגש כהמשך המחשבה בנושא, בעקבות מאמר ב-ynet

אמינות הורים מול ילדיהם לא יכולה להתבסס על ריגול. ריגול הינו אלימות לכל דבר. הפרה בוטה של המרחב האישי. זה לא אומר שהבעיה מפסיקה להתקיים, זה רק אומר שדרוש פה שינוי מהותי בגישה כדי להגיע לפיתרון שהוא לא חרב דו-להבית שגם תפגע ביחסים שלכם עם הילד תוך כדי שאתם דואגים לו.

כאשר קראתי את מאמרה של ענת לב-אלדר בנושא ריגול הורים אחר גלישת ילדים בפייסבוק ליבי נחמץ. למעשה ליבי יוצא לענת ולהורים כדוגמתה אשר נאלצים להתמודד עם מציאות המחייבת קפיצות טכנולוגיות גדולות מידי, על פרק זמן קצר מידי. קשה להתאקלם. זה ברור. זה מובן. אבל אחת הקלישאות המוכרות ביותר היא שאנשים לחוצים עושים יותר טעויות. נשמע מובן מאליו? אז תחשבו על זה בהקשר שלנו ושל הכתבה, כי בכוונתי להציג את הנושא מכיוון נוסף ולהציע פתרונות קצת אחרים.

בזמן שהורים מסוימים (55%, כפי שמצוין במאמרה של לב-אלדר) מנכסים לעצמם את הלגיטימציה לשדוד את ילדיהם מפרטיותם, הורים אחרים נשארים אדישים ולא מודעים לעסקי ילדיהם – לא רק באינטרנט, אלא בכלל. למעשה, הייתי שמח אם היה גראף מקביל שמציג הורים מעורבים ולא מעורבים בחיי הילדים – בלי קשר לפייסבוק או אינטרנט בכלל.

ההורים שכן מעורבים ולצד זה מכבדים את פרטיותם של ילדיהם, הם השוליים הדקים שנוח להתעלם ממנו בשלב זה, אך לדעתי זהו מרכזה של הטעות בגישה.

כהורים, אנחנו מנסים לחנך את ילדנו להאמין ולהתנהג על פי ערכים מסוימים. ערכים אלה כוללים לרוב בתוכם את הערך "אמינות", ערך שהרבה יותר קל לדרוש ממישהו אחר והרבה יותר קשה לעמוד בו בעצמך. תמיד נמצא תירוצים לוותר לעצמנו בנושא: זה מוקדם מידי בשבילם לדעת, זה מסוכן, זה מפחיד, זה ישנה לי את הילד.

"אמון" הינו ערך דו-סתרי

הכל טוב ואולי נכון, אבל עדיין לא סותר את העובדה שאתם משדרים מסר דו ערכי.
בעיקר אם יתפסו אתכם מרגלים – ויתפסו.

אימא שנתפסת על ידי ילד קוראת את יומנו האישי, הנעול, המוחבא, שכתוב עליו: אישי לא לפתוח – היא אימא שרופה. את הילד לא מעניין מה אימא קראה. מעניין אותו שהיא הפרה את אמונו.
עם מבוגרים זה בדיוק הפוך. מבוגר שילדיו הגיעו לתכנים שלא היו אמורים להגיע אליהם, ידאג מתוכן הדברים שהתגלו או השפעתם על הילד ועל עצמו. זאת מפני שלמבוגר יש רמות רבות של מידור אינפורמציה והוא לא מתייחס למושגים "סודי" או "אישי" כשחור ולבן.
סכנה נוספת רצינית הקשורה בריגול, היא הוצאת המידע שתגלה מהקשרו ופירושו שלא בקונטקסט שבו הוא מופיע. מתכון נפיץ מאוד לאי-הבנות. תקלות נפוצות מאין אלה יכולות להזיק מאוד למערכת היחסים שלכם עם ילדיכם.

מי מגדיר את הגבולות – ההורים או הילדים?

רוב הילדים יודעים להגיד להוריהם, מוריהם ואפילו לחבריהם בדיוק את מה שאלו רוצים לשמוע. הם יודעים להציג את המידע בדרכם, מסננים, מסלפים ולעיתים אפילו משקרים כדי לספק את הצד השני ו"להוריד אותו מגבם". תחשבו רגע על עצמכם כילדים: אתם אמרתם להורים שלכם רק את האמת וכל האמת? עד היום, הם יודעים עליכם הכל מתקופת ילדותיכם? אם כן, מתי סיפרתם להם את זה, אז – או הרבה הרבה אחרי שכבר לא יכלו לעשות דבר בנושא?

ילדים ובני נוער הם מועדון סגור ויש סיבה שכולנו נפלטים ממנו ביום מן הימים. הסיבה לפליטה: אנחנו מתחילים להבין דברים במשמעות רחבה יותר. האירוניה היא כשמו שהילדים רואים את זה, אנחנו בעצם מפסיקים להבין.

החלק העצוב הוא שילדים מסתירים מן ההורים הרבה פעמים מידע קריטי על מצבים שבאמת מעמידים אותם בסכנה! עם זה אין לי ויכוח בכלל, ולכן אני אומר – לא לוותר על הידע – אבל להשיג אותו בגישה שונה. בפרסום אנחנו קוראים לזה "אסטרטגיה", אבל זה נשמע לי קר מידי בשביל הורים וילדים.

עצתי האישית, אל תיכנעו לפאניקה הדוחפת אתכם להגיע לפתרונות קלים לישום אבל מזיקים בתווך הרחוק. עזרו וחשבו רגע על עצמכם כהורים. כמה חשוב לכם להיות אמינים מול ילדכם? כמה חשוב לכם להראות דוגמא אישית – דווקא במצבים הקשים והמתסכלים כמו אלו?

אם תשאלו אותי, הסוד כולו טמון במערכת היחסים ובלאן אתם כהורים מכוונים אותה –
עם הילד – עם האדם – ולא עם המדיות והפלטפורמות שהוא משתמש בהן.
היתרון שלכם כהורים הוא שיש לכם נגישות למקור, אין צורך בפילטרים ובמגבלות של המידע כפי שהוא מועבר בפלטפורמות השונות (שחלקן מחוץ להשיג אוזניכם ועיניכם).

אם מראש תכוונו את מערכת יחסים לשים דגש על אמינות, פתיחות, ביטחון אישי ותקשורת, ותהוו גם דוגמא אישית לאותם ערכים בדיוק, אולי הילדים שלכם ירגישו פחות צורך להסתיר מכם דברים.

אבל גם אם אתם מרגישים את הצורך (המאוד לגיטימי בעיניי) לקבל מידע על הילד שלכם ממקורות אחרים, עשו זאת בשקיפות מול הילד ואל תתנו לזה להיתפס כ"פיקוח" או "ריגול" אלה הציגו את זה כמו שזה באמת: כעניין ודאגה לילד עצמו. גם אם הוא לא יקבל את הדריסה הזאת של הפרטיות, זה לפחות לא יפגע באמינות שלכם כהורים, ובבוא היום, בפרספקטיבה הנכונה, זה יוערך על ידו בהתאם.

שער פתוח לכוכבים –מחווה לסידרה ”סטארגייט”

2011-05-12T02:42:00.000+03:00

בשנה 1994, עברתי בפעם הראשונה ב"שער הכוכבים". אני זוכר שהייתי נער צעיר, בתחילת דרכי בצבא, והסרט STARGATE יצא לבתי הקולנוע. הייתי מוקסם. הסרט הזה, איך אומרים את זה בעדינות, באמת פתח לי שערים. אז היום, כשסדרת הספין-אוף הרביעית שלו מסיימת את שידוריה ודוהה בסלואו מואשין אל תוך היקום האינסופי, חשבתי לעצור רגע ולעשות לו כבוד. בכל זאת, כבר כמה מאות מליוני שנות אור ביחד.

כשהייתי ילד צעיר בהרבה, אבי הביא לי במתנה את הספר "מרכבות האלים". הספר, שהתיאוריה שלו שנויה מאוד במחלוקת, הציג מה שהתיימר להיות מחקר מדעי על כך שבמהלך כל ההיסטוריה נערכה התערבות חיצונית חוזרת ונישנית של בריות ויצורים חכמים, מתקדמים ועתיקים מאיתנו בהרבה, בתרבות האנושית.

הספר הפך מקור לויכוחים תיאורתיים ותיאולוגים רבים, אך מעבר לכך, הוא הציט את דמיונם של לא מעט יוצרי מדע בידיוני (שונא את המושג הזה, בואו נמציא חדש).

השער אל היקום, נפתח

ב-1994, התיאוריה הזאת נולדה מחדש. לא מתוך צורך בהוכחה היסטורית מתועדת – אלה כמסגרת לסיפור דמיוני תיאורתי, המסביר הרבה דברים, הפעם לגבי תרבות מצריים העתיקה.

אבל ליבו של הסרט, הנושא שלו – היה אפילו יותר פנטסטי. הסרט לא רק נתן חיזוק אקטואלי לתיאוריה על העבר, הוא הציג אפשרות לשוב ולחדש את הקשר עם עולמות זרים שנשכחו.

בלב הסרט, עמד "שער הכוכבים". שריד עתיק יומין שהפעלתו הופכת אותו לשער ישיר בין שני עולמות שונים ביקום, ללא צורך בטיסה או בזמן הרב (והבלתי אפשרי אנושית לעיתים) שהיה לוקח לעשות את המסע הזה בדרך הרגילה.

לא נראה לי שכאשר הסרט יצא, ב-1994, היוצרים שלו תיארו לעצמם איזה שער הם פתחו באמת.

מסתבר שממש לא הייתי היחיד שהתאהב ברעיון השער אל הכוכבים, ובעקבות הסרט נולדה סידרת הטלוויזיה Stargete SG1 שנמשכה 10 עונות (!!!) ואיפשרה גם את לידתם של שני סרטים נוספים וכן עוד שתי סדרות המשך מצולמות Staregate Atlantis (חמש עונות) ו- Staregate Univers SGU.
וזה לא נגמר רק בזה... היתה גם סידרה מצויירת, משחקי מחשב, ספרים, קומיקסים, משחק תפקידים חברתי ועוד ועוד... אבל בשביל זה אתם לא צריכים אותי, כבר יש לכם גוגל.

ליקום אין סוף, לסדרות טלוויזיה... יש.

הסיבה שבחרתי לקדיש פוסט שלם ליקום שנוצר סביב "שער הכוכבים", היא שהערב ראיתי את הפרק האחרון של סדרת ההמשך האחרונה עד כה, סטארגייט יוניברס, וכשאני אומר "פרק אחרון" אני מתכוון אחרון – וזאת לאחר שתי עונות בלבד.

למה ירדה הסידרה, נתוני הצפייה הלא מספקים כמובן... חרצו את דינה כמו רבות וטובות לפניה.

לא אכנס לפרטים על הסידרה, כי אם אתם לא הקהל של פנטב"יה זה לא יעניין אתכם בכל מקרה, אבל אני כן אומר שאני מצטער על כך ושלדעתי הסידרה האחרונה היתה יותר נועזת, מעניינת ושונה מאוד באווירתה מהסדרה המקורית ואחותה הראשונה "אטלנטיס".

בשנים האחרונות אנו צופים בתופעת "מד"ב מלוכלך". כלומר תרחיש עתידני המתקיים בעתיד מפותח ומתקדם מאוד – אך עם זאת ישן, אורבני, חלוד ומתפורר. בז'אנר הזה ראינו את "פיירפליי" המיתולוגית, את "באטלסטאר גלקטיקה" בגילגולה האחרון, "דארק אינג'ל" ועוד... SGU היתה הנגיסה של סטארגייט הנקייה והכמעט "משפחתית" בסגנון הזה – מה שאיפשר לחברי הצוות של להיות הרבה יותר אנושיים בהתנהגות שלהם. אני אהבתי את זה.

לכל כוכב יש כתובת

היקום של "סטארגייט" מרתק אותי עד היום. אלה לא רק הסיפורים שהם מספרים לי, והדמויות הנפלאות עמוקות, המעניינות, המורכבות – עם ההומור העצמי והמשפטים החכמים, זה לא רק זה...

מה שאני אוהב בסטארגייט הוא פתיחתן של אינסוף אפשרויות. בפרסום אנחנו אומרים שברגע שיש לך קונספט טוב אתה יודע את זה לפי העובדה שאתה יכול לצייר לו סידרה קריאטיבית אינסופית. זה בדיוק מה שקורה לרעיון שמאחורי שער הכוכבים.

אם לפשט את זה מאוד מאוד העיקרון הוא כזה: על חלק מהכוכבים ביקום ישנם שערים עתיקים שנבנו על ידי גזע מתקדם שנעלם מן היקום אבל השאיר את השערים מאחוריו לשימוש המינים ה"צעירים". לכל שער יש כתובת משלו, וניתן לחייג משער לשער (ממש כמו טלפון) ולפתוח מעבר ישיר בין העולמות.

אני יודע, בטח יש לכם מליון שאלות והתקלות (או שלא – לי היו...) וזה בסדר, כי הסדרות והסיפורים פה כדי לתת לנו את רוב התשובות, וגם לפתוח לנו שאלות חדשות, אבל זאת לא הנקודה שלי היום.

זה לא שאני קונה את הממבו-ג'מבו הכאילו מדעי של הסדרות האלה (בסדר, אולי קצת), אבל הרעיון מרתק אותי הרבה יותר. המשחק הזה שיכול לקיים בלי סתירה מושגים כמו "עתיק ומתקדם", היכולת הזאת לגלות מקומות חדשים שאנחנו כל-כך רעבים ומתגעגעים אליה...

סטארגייט התמודדה ברצינות (וגם קצת פחות ברצינות) עם שאלות פילוסופיות, תיאולוגיות, אנטרופולוגיות ועוד כמה לוגיות שבטח שכחתי עכשיו, והיא הציעה עבור דילמות מעניינות פיתרונות יצירתיים, חדשניים, מקוריים – בקיצור – היא סיפקה לי את כל מה שאני אוהב.

Bon Voyage Destiny
(זהירות ספויילר לפרק האחרון)

אהבתי את סטארגייט בגלל הרבה מאוד דברים, ואין לי ספק שאתגעגע ואחכה לכל חדשות טובות שיזרמו אלי בנושא, אבל עכשיו זה זמן להיפרד.

להיפרד מקנוניות פוליטיות אינטרגלקטיות, להיפרד מטכנולוגיות חדשות שלעולם כבר לא נגלה, להיפרד מערים עתיקות הקבורות אי שם מתחת למי הקרח של הקוטב הדרומי ויכולות גם לטוס בין הכוכבים. זה הזמן להיפרד מאינסוף סוגים של יצורים תבוניים יותר ותבונים פחות, זמן להיפרד מדמויות שאתה מרגיש שגדלת איתן – באמת גדלת.

ספינת החלל העתיקה "דסטיני" ממשיכה במשימתה להגיע לפעתי היקום, על סיפונה מוקפאים במצב תרדמת כל חברי הצוות האנושיים שגילו אותה שנה קודם – בטעות.
במשך שלוש שנים שיהיו רדומים במצב קומה, אמורה הספינה בת היותר ממליון שנה, לחצות גלקסיה שלמה לאורכה ואז גם את המרחק האדיר שבין הגלקסיות – עד לגלקסיה הבאה. רק אז הם יוכלו להתעורר ולחדש את המלאי המזון והאנרגיה שלהם שנגמרו כמעט לחלוטין.
זה כמובן אם החישובים של המסלול היו נכונים, אם לא יהיו תקלות בדרך, אם לא יותקפו על ידי אוייבים, יתעוררו בטעות מוקדם מידי או לחילופין – מאוחר מידי ב-1000 שנים.

ככה נגמרת הסדרה האחרונה. היה אמור להיות סרט המשך, אבל כרגע לפחות, הוא ירד מהפרק (אאוץ', משחק מילים חותך).

אז זהו, האורות כובו. הספינה עברה לניצול משאבים מינימאלי עד להגעה ליעד הבא, ואני - אצלי אין מצב כזה "ניצול משאבים מינמאלי". אני אשתדל להמשיך לפתוח שערים לייקום בעצמי ובעזרת רעיונות נוספים, אבל עכשיו- עכשיו רגע אחד של ריספקט.

ריספקט שקט שיוצא מתוך הערכה להעזה מחשבתית קריאטיבית, מנפצת פרדיגמות וסוללת את הדרך למידע ישן, חדש.

צוות סטארגייט, ביחד חקרנו את היקום, נסענו (וגם קצת נסחפנו) בזמן, עברנו לממדים אחרים, גילינו עולמות, תרבויות וקיומים אחרים.

תודה לכם. לעולם אל תוותרו על החלום.

השער שלי, נשאר פתוח אל הכוכבים.

הטריילר לסטרגייט יוניברס

הפתיח של סטרגייט אטלנטיס

פרסומת לאודישנים הפתוחים לסידרה

הפרומו ל-SG1, בסגנון פרסומת למכונית

אורובורוס – מיוחד ליום הזיכרון

2011-05-09T10:20:00.001+03:00

טקסים. למה אנחנו מרגישים שאנחנו זקוקים להם? מה האלמנטים ש"ממכרים" אותנו אליהם? הרבה מאיתנו לא באמת עוצרים לחשוב על זה.

דווקא היום, ברגעים הלא פשוטים האלה, יש בי משהו שמסרב לברוח אל המסורתיות. משהו בי קורא לבדוק את המנהגים המקובעים והמושרשים ולבחון האם מסחטת הרגשות הזאת שנקראת "יום הזיכרון" היא אכן לגיטימית כמו שרוצים שנאמין שהיא.

אבל אל תבינו אותי לא נכון. הכאב הוא אמיתי. הכאב על אנשים שאיבדו אנשים. כאב של החמצות ואחריות שגוררת אשמה בלתי פתירה. אין בי כוונה לזלזל בכאבו של איש. הדבר היחיד שאני רוצה לבדוק הוא הדרך לעשות זאת. הדרך הקולקטיבית להתחבר אל הכאב הזה ולהביע הזדהות איתו, גם אם השכול לא נגע בך עצמך (חלילה) באצבעותיו הקרות.

מהו טקס? סידרה קבועה של פעולות אותן אנחנו מבצעים בהזדמנות מדוייקת לצורך שימור והנצחה של משהו. לצורך פוקוס והתכוונות. אבל בדיוק כאן,בהרגל הזה, אנחנו פותחים את עצמנו חזיתית וללא מחסה לכדורי הדקדנציה.

אנשים הנמצאים בעמדות כוח, כבר הבינו מזמן את כוחם של טקסים על החברה. בתנ"ך הנביאים היו מכנסים את העם להקרבת קורבן בכל פעם לפני היציאה לקרב, כדי לחזק בעם את התחושה שהאל יוצא איתם למלחמה כדי להגן עליהם. היום הטקס נעשה אחרי הקרב. היום הקורבנות הם אחרים.

יום הזיכרון, כידוע לכל מי שעבר במדינה הזאת אחד מאלה, אינו בשביל המשפחות השכולות. עבור משפחה שכולה, יום הזיכרון הוא כל יום בשנה. יום הזיכרון הוא דווקא בשביל אלה שהם עדיין לא חלק מ"משפחת השכול". בררר. הביטוי הזה גומר אותי כל פעם מחדש...

מתי אנחנו פוגשים את יום הזיכרון לראשונה? בבית הספר היסודי. אנחנו תמימים וזכים ופתאום יום אחד כולם לובשים חולצות לבנות ועומדים בצפירה ושרים שירים עצובים ומספרים לנו על אומץ ליבם של חיילים גיבורים בצבא החזק בעולם במדינה קטנה מוקפת אוייבים הקמים עליה לכלותה.

כך מועבר לנו המסר, ואין לנו דרך להתנגד אליו. אין לנו כל דרך לעצור ולשאול שאלות כמו "האם באמת טוב למות בעד ארצנו", או שאולי המשפט הזה הוא מסך עשן מטעה לאג'נדה פוליטית כלכלית של אנשים שהאידיאלים הם מהם והלאה.

לקח לי שנים עד שהגעתי למקום בו הבנתי שבאפשרותי לשאול לא רק את השאלות שאת התשובות עליהן כבר קיבלתי – אלא את אלה שאכן יוסיפו לי מידע שמסוגל לשנות את דעתי ואת הפרספקטיבה שלי בנושאים מסויימים.

פתאום, מצאתי את עצמי שואל מדוע אני עומד ביום הזיכרון, אפילו אם אני לבד בבית...? למה תמיד אהבתי את השירים העצובים האלה על רעות והקרבה, המשודרים רק ביום המסויים הזה. למה בכל שנה הקפדתי ללבוש דווקא חולצה לבנה ושמתי את המדבקה הזאת עם תמונת "דם המכבים", ולמה הצתמררתי בכל פעם כשעברתי ליד דגל גדול וגאה של כחול לבן.

עצרתי לנתח את הסמלים. את המניפולציות. את האסטרטגיה. עשיתי ליום הזיכרון מה שאני עושה כמעט עם כל דבר שאני מודע אליו: פרקתי אותו לגורמים וערכתי אותם על השולחן כדי לבחור מה מתוך זה אני רוצה לשמר ומה שייך להתניות העבר.

אחרי שהפרדתי בזהירות כירורגית את הכבוד שיש לי לאנשים שכאב אובדן הוא אמיתי וצורב – הגעתי למסקנה שהאובדן הזה מנוצל. מנוצל בציניות שנה אחר שנה, במעטה של הערכה שכמעט ממשכיחה את האירוניה: היום הזה הוא כלי ממשלתי להעצמת הצבא וחיזוק ההרגל שלנו להמשיך לשלוח את טובי בננו למות למען מטרות פוליטיות שההחלטות בהן בכלל לא מתקיימות בשדה הקרב – אלא תמיד התקיימו בחדרי ישיבות מפוארים וכספות בבנקים בינלאומיים.

אני מצטער מדינת ישראל. אני מצטער שאני לא יכול יותר להאמין לאגדות הילדים על הצבא החזק בעולם והאוייב האכזר חסר הפנים שמעבר לקו. אני מצטער שאני לא יכול להקשיב שוב לסיפורי הגבורה ולא להבחין במילים מניפולטיביות כגון "הסתער", "חיסל" וכו'.
אני מצטער שאני לא יכול להמנע מלהבחין רק בטקס האחרון שהיה בטלוויזיה, איך עורך חכם בחר לשים השנה סיפור על חייל שקוראים לו גלעד. רק כדי שנשמע שוב ושוב ביטויים כמו "גלעד איננו" ונחשוב על זה קצת יותר. אותו עורך גם הכניס השנה סיפור על חייל בשם חיים, כי הוא ידע שיתנגן לנו באופן דרמתי באוזן "הבן שלי חיים – מת".

אני לא יכול. אני לא יכול לקנות את המניפולציות האלו יותר. אני לא יכול למסור את עצמי כצאן לרווח וללכת שבי בנתיב ההתניה המשחזרת את עצמה שוב ושוב ושוב. מדור לדור. מאב שכול, לבן שכול לאח שכול.

אני לא יכול יותר להחזיר לעצמי את כיסוי העיניים ולהיסתדר בשורה ליד כולם כששרים את "התקווה".

אני מביט באנשים סביבי, חש את כאבם, רואה אותם מתהפנטים למראה הנרות והלפידים ושומרים על דממה מוחלטת. איש לא מרים קולו. כמעט כולם עושים ביום הזה את המאמץ החברתי הכי גדול שלהם שלא להיכנס לויכוחים והתקלויות אישיות. כולם מוותרים יותר. סלחניים יותר. רגישים יותר. מודעים יותר. פתאום, יום אחד בשנה, "כולם משחקים עבור אותה קבוצה". ל-12 שעות, אנחנו מוכנים לשכוח את כל מה שמפלג אותנו, כל מה שקורע אותנו. אנחנו מוכנים לשכוח הכל לפוליטיקאים שעושקים אותנו, מנצלים אותנו, מרמים אותנו כל השנה – רק כדי שנוכל לכבד את היום הזה. איך? בעזרת הטקס שלו כמובן. הטקס שהוכתב לנו מהיותנו בבית הספר היסודי. הטקס הזה שרבים מאיתנו לא עוצרים ובוחנים את הסמלים שלו מבחינת משמעותם המניפולטיבית. הטקס הזה עם האירוניה הגלומה בו המשתמש בכאב אמיתי ואישי כדי להמשיך ולשחזר את אותו מעגל כאב כל שנה. כמו אורובורוס. נחש הנושך את זנבו שלו.

בכל שנה יעמדו כאן אנשים בצפירה, אבל בצפירה הבאה הם יהיו רק זיכרון. רק עוד סיבה להמשיך לקיים את הטקס הזה. לשמר את היום הזה. היום המכלה הזה. היום שמחירו הרגשי מהמשפחות השכולות ומאיתנו הוא כל-כך גבוה. היום הזה שמכתיב לנו איך להתאבל כבר שנים – ואם אתה לא מתאבל כמו שאומרים לך אתה לא בסדר.

הישמע שמישהו לא יעמוד בצפירה?

אבל האם יתכן שאפשר לא לעמוד בצפירה ועדיין לכבד את היום הזה בצורה אישית ועזרת מחשבה עצמאית וחיבור לרגשות פרטיים ולא דווקא דרך קונפורמיזם? לדעתי כן.

זה דורש כוח וסובלנות אמיתיים להביט מתוך טקס החוצה על מישהו מתבדל ולקבל כי בדרכו שלו, השונה משלנו – הוא חש בדיוק את אותו הדבר. ואפילו אם לא – זה בסדר. זאת זכותו לבחור איך הוא מרגיש כלפי מה...

אז בשנים האחרונות אני בוחר בכאב מסוג קצת אחר ביום הזיכרון. אני כואב את האירוניה. אני כואב את ההתבצרות של אנשים בתניות מתוך הפחד או חוסר הרצון לערער את עולמם כפי שהם מכירים אותו. ואני כואב את האובדן המיותר של חיים. אובדן שלפעמים שולח את ידיו החמדניות לאותה משפחה יותר מפעם אחת.

אני בוחר את הסמלים שדרכם אני מפגין את ההזדהות שלי עם הכאב הכללי שאני מכבד וממש לא מתכוון לבטלו, אבל אני קצת אחר. שונה.

אנשי הבשורה החדשה והאבולוציה של המסר

2011-04-19T23:43:00.001+03:00

בזמן שהבנקים בהוליווד ומבשרי אפוקליפסה נוספים כאלו ואחרים חוגגים את הבורות הציבורית לגבי מה ש"עומד לקרות" בשנת 2012, הרחק אי שם מעבר לראשנו ושליטתתנו נערכת הגלקסיה לאירוע קוסמי אמיתי. מה שתקראו עכשיו אינו מעוגן בנבואות עתיקות שפוענחו מלוח אבן שנמצא אי שם במרכז אמריקה או בפרשנות למקורות מיתיים כאלו או אחרים. מה שתקראו עכשיו מעוגן במדע הפיסיקה, וכפי שאמרתי קודם לכן, אין לנו עליו ולו שמץ של שליטה.

בתאריך המדובר: ה-21.12.2012 הולך להיות אירוע שקורה רק אחת לכ-26,000 שנה. הכוכבים במערכת השמש ובגלקסיה שלנו הולכים להיות מסודרים אחד מול השני בקו ישר. האסטרונומים מציינים שבתאריך הזה גם מתחלף למעשה עידן (מה שקורה כל 2000 שנה) ואנו נכנסים לעידן הדלי. (כן כן, בדיוק כמו בשיר ההוא ב"שיער"). לאסטרולוגים (ופה אנחנו חוזרים לעוסקים בפרשנות של כוחות גדולים מהבנתנו) יש פרשנות שלמה ודווקא אופטימית יחסית לעידן הזה.

הסבר על הערכות מישור הגלקסיה ב-2012

אז מה זה אומר? אנחנו לא באמת יודעים. אנחנו מתיימרים לדעת. אנחנו טוענים שאנשים או כוחות שהיו פה פעם מזמן יודעים. אבל אנחנו לא באמת יודעים.

מה אנחנו כן יודעים? אנחנו יודעים שזה אירוע נדיר. אנחנו יודעים שלגופים הסובבים אותנו פיסית, על פני האדמה ובחלל, יש השפעה ישירה עלינו. איזו השפעה בדיוק אנחנו לא יודעים, אבל אי אפשר להתעלם מזה. (קחו למשל את הקשר הפיסי בין הירח והגאות והשפל והמחזור החודשי של האישה. אם אלה לא השפעות ישירות, אז מה כן?).

בקיצור, אם נחשוב על זה רגע בפרופורציונאליות, נגיע למסקנה שמשהו אכן הולך לקרות בשנת 2012. מה זה יהיה? אני מניח שמשהו על הקשת שנעה בין כלום (כמו במקרה באג אלפיים) לבין אסון עולמי פיסי. אבל רגע לפני שאנחנו ממשיכים אל עבר הלא נודע תוך שאנחנו מנסים להאחז בקני קש רצוצים כמו נבואות קריפטיות והיסטוריה המפורשת שלא בפרספקטיבה הנכונה לתקופתה, בואו נראה לקראת מה אנחנו הולכים במידה ונשרוד את התאריך הפומפוזי והכל-כך פוטוגני הזה: 21.12.2012

האבולוציה המקוצרת של מדידה פרסומית בראי התקדמות הטכנולוגיה.

בעבר, היה קשה לפירסומאים להוכיח בצורה ברורה ומדוייקת את השפעת הפרסום שלהם. ככל שרבו המדיות והפרסום הפך נגיש ליותר ויותר לקוחות מפרסמים, חלה דרישה לבדוק כמותית ופיזית את השורה התחתונה של מה שהפך להיות חלק הולך וטופח בתקציב השנתי של כמעט כל מוצר שרצה לשרוד בשוק. המפרסמים החלו לספור "חשיפות פוטנציאליות", ולהעריך למעשה כמה אנשים מתוך קהל המטרה ראו את הפרסומת. עם השנים, המפרסמים החלו להימדד ישירות בקופת הלקוח, מה שגרם לפרסום להפוך להיות מדוייק יותר ולהניע את הקהל לפעולות ספציפיות שאפשר לספור כי הלקוחות כבר לא הסתפקו שמשפטים אמורפיים כמו "ראו את הפרסומת שלך ב-230 אלף בתי אב". מה זה אומר לכל הרוחות?

כדי לקצר לכם את הסיפור, בימנו הפרסום אינו רק נמדד במדוייק (ולא בהערכות), אלא הוא גם דו סיטרי. כלומר, בעקבות מהפכת התקשורת האישית, קהל המטרה מתקשר היום עם המותג שלו ישירות במטרה להיות מעורב במותג עד כמה שניתן. (אם המותג עושה את זה נכון).

כשהמפרסמים של שנות ה-70 מצאו את עצמם ניצבים בפני ילדי שנות ה-80, הידועים גם כדור ה-X, הם ידעו בדיוק איך לפנות אליהם ואיך לגרום להם להתאהב במותגים. ערוצי התקשורת היו כל-כך מוגבלים ומעטים - שהחשיפות המרוכזות של מסרים חד כיוונים היו מתאימים. המותגים היו נערצים מרחוק, כמו כוכבי בידור, ולרכוש אותם היה כמו לקחת חלק קטן מהזוהר שלהם איתך.

בשנות ה-90, ניצבו המפרסמים לראשונה מול בעיה חדשה: דור ה-Y, כשמו כן הוא, לא הסתפק במסרים חד כיווניים והתחיל לשאול שאלות. דור ה-Y היה בעצם הדור הראשון בהיסטוריה שהציג למפרסמים אתגר רציני וגרם להם להידחק למסרים תועלתיים ואמיתיים ככל שיכלו להרשות לעצמם. דור ה-Y לא הראה נאמנות עיוורת למותגים. למעשה, הוא כמעט ומאס בהם. הם עדיין דישדשו בעולם, ניזונים ממעריצהם המבוגרים יותר, אבל מותגים חדשים שהתפתחו, התחילו להבין כי נדרש שינוי בתפיסה.

הילדים של שנות ה-2000 נולדו לעולם היפר תקשורתי, בו כל אחד יכול להביע את דעתו ולהקשיב לדעתם של אחרים. הילדים של שנות ה-2000 הולכים עם מחשב קטן בכיס (ודרכו עם כל העולם) כאילו זה הדבר הטבעי ביותר שקורה. למעשה, הם לא יכולים לדמיין את עצמם בלי זה... הילדים של שנות ה-2000 כל-כך שבעים מכותרות מפוצצות, ניסיונות הטעיה, חוסר כינות, ניצול, צביעות, מניפולציות – הילדים של שנות ה-2000 רעבים רק לדבר אחד: לדבר האמיתי.

מהו הדבר האמיתי הזה? אנחנו לא באמת יודעים. כלומר – אנחנו יודעים כשאנחנו רואים אותו. או כשאנחנו שומעים אותו. או כשאנחנו חשים אותו בין אצבעותינו. אבל אנחנו לא יכולים, בפעם הראשונה בהיסטוריה, לדעת באמת מהו הדבר הזה. אנחנו לא יכולים לייצר אותו בהזמנה לפי נוסחה. אנחנו רק יכולים לחכות לו בשקט שיתגלה, ואז להרים אותו עם כל הכלים שמציעה לנו התרבות האנושית, בניסיון להביא אותו למימוש מלוא הפוטנציאל שלו. (זה לא שחסרים זיופים, אבל אנחנו יודעים בדיוק מה אמיתי ומה לא).

זה לא בילבול, זאת מציאות חדשה.

המציאות הנוכחית מבולבלת מאוד. במשך כמה עשורים, היו בטוחים פרסומים, מפיקים, אנשי תקשורת ופוליטיקאים, שהם יודעים בדיוק מה הקהל צריך. מעבר לכך, הם חשבו (וצדקו) שהם יכולים לייצר את הצרכים עצמם בקהל ואז לספק לו אותם. אבל מה שהיה נכון בעבר אינו נכון בעולם שבו כל אג'נדה נחשפת מיד והאמת או לפחות גרסאות נוספות שלה, ניתנת לשליפה בקצות האצבעות בכל רגע ובכל מקום.

הציבור כבר אינו בור, וכישורי התקשורת המתפתחים שלו עוזרים לו להגיע לקשת רחבה של מסרים לבחור מתוכם. קשת רחבה הרבה יותר מאשר בעבר כאשר אפשר היה לכוון אוכלוסיה שלמה דרך ערוץ מדיה אחד מבודד. יותר מכך, קבוצה לא מבוטלת של מובילי דעה משמעותיים, מובילה את הציבור יותר ויותר לכיוונים של עצמאות מחשבה וביטוי עצמי. מסרים מסוכנים מאוד למי שיודעים לשלוט רק דרך אסטרטגיה של הפרד ומשול.

הקלפים נטרפו. הגיע הזמן לטאבולה ראסה. הגיע הזמן לשינוי בפרדיגמה התפיסתית של המסר. במיוחד אם רוצים לרתום אותו לשימושים מסחריים.

האייקונות החדשות והבשורה המהפכנית שלהן:

אתם מוזמנים לצחוק אבל ליידי גאגא היא אחד האייקונים המובילים ביותר את דעת הקהל הציבורית בעולם. מגוחכת עד כמה שיכולה גאגא להיתפס בעיניי המתבונן השטחי מבחוץ, אי אפשר להתעלם מן העובדה שהמסרים של המותג "ליידי גאגא" מגיעים למאות מליונים ברחבי העולם ומשפיעים עליהם לעומק.

לרוב הייתי אומר שאני מרחם על המסכנים ששואבים לורידיהם עוד ערימת מסרים מסונטזת שנועדה לרכב על גימיקים וריגושים שטחיים כדי לממן למישהו עוד בית במליבו, אבל במקרה הספציפי של גאגא – זאת תהיה לדעתי טעות.

בטעות מושוות גאגא לכוכבות דומות מהזירה שבה היא מתקיימת, אך גאגא שונה מכל קודמותיה בדבר אחד גדול מאוד: המסר שלה.

המניפסטו של אימפלצת

לקליפ יש סיפור, ולסיפור יש הרבה יותר ממסר אחד…

בזמן שכוכבות וכוכבים דומים לליידי גאגא קראו לחופש, שחרור והבעה עצמית – הסאב מסר שעבר איתו היה "אבל תעשו את זה על ידי לחקות אותי". מדונה סחפה ו"שחררה" את נשות העולם באופנה של מחוכים ותחרות, ג'ניפר אניסטון גרמה לכל הנשים בעולם להיסתפר כמוה ושרה ג'סיקה פרקר וחברותיה לסקס ולעיר מיצבו את קוקטייל הקוסמופליטן בתור משקה הרווקות האולטימטיבי. מעריצים היו מגיעים (ועד היום) להופעות של שר ומדונה, לבושים כמו "לוקים" ספציפיים שלהן שמותגו. חקיינים של אלוויס עדיין ממלאים אולמות ברחבי העולם... אבל ליידי גאגא אומרת משהו אחר לגמרי.

ליידי גאגא מקדמת את מה שהגדיר חברי ומורי אייל כרמי, "קונספט פייסט, לא קופי-פייסט".

ליידי גאגא, המכנה את עצמה "המפלצת האם" (או אימפלצת, אם תרצו), קוראת למעריציה לגלות מי הם עצמם ועוזרת להם למצוא את האומץ להתמודד עם הזהות הזאת, מה שלא תהיה – ואף להיות גאים בה. כלומר, אם המפלצות מעודדת את המפלצות הקטנות שלה, כך היא מכנה את המעריצים שלה וכך הם מכנים את עצמם, לחפש את הדבר האמיתי. להיות נאמנים לדבר האמיתי. לקבל את הדבר האמיתי בך, ובכך בעצם להיות מסוגל לקבל את השונות באחרים. ושימו לב למינוח מפלצת – מראש התוצר הסופי אינו מושלם ויותר מכך – הוא אינו מחוייב להיות דומה למשהו אחר. אנחנו לא "מייצרים גזע ארי חדש". אנחנו כל אחד זן בפני עצמו.

אם תהיתם למה ליידי גאגא מופיעה בכל פעם במראה אחר, הסיבה לכך היא בדיוק העובדה שהיא אינה רוצה שיהיה לה מראה אחד מיוחד וממותג. היא רוצה לשמור על הזכות להשתנות ללא הפסקה. לנסות ללא הפסקה. להתחדש ללא הפסקה. אלה גם בדיוק המסרים שהיא שולחת למעריצים שלה. דור חדש וסובלני יותר גדל כאן, גם אם הוא עושה את זה על גלי מוסיקת פופ דביקה ונוסחתית.

הרכבת של מארק צוקרברג

אי שם בתחילת שנות האלפיים, עלתה האינטרנט על רכבת הרשתות החברתיות. בהתחלה, כמו עם רכבות, נסענו לאט יותר. עצרנו יותר בדרך. היו תקלות. התנגשויות. אפילו אבדות בנפש. אבל עם הזמן והטכנולוגיה – טסנו אל עבר העתיד והיום נוהג את רכבת הסילון הכחולה לבנה, יהודי (כמה מפתיע) שהוא גם לגמרי במקרה הבילרירדר הצעיר בעולם.

צוקרברג אולי לא המציא את הגלגל החברתי אבל הוא היה מספיק חכם בשביל להיות במקום ובזמן הנכון כדי לזהות צורך מסויים ומאוד אמיתי של החברה: המציצנות. על הצורך הזה, צוקרברג הבין, אפשר לכסות על ידי "יצרים רציונאליים" יותר כמו למשל "תקשורתיות מוגברת ופוטנציאל מימוש אישי גדול יותר".

זאת לא ההמצאה "פייסבוק" שהופכת את צוקרברג לגאון בעיניי, אלא התיזמון שלו יחד עם הבנת הצרכים ושיווק נכון ומבריק של הפלטפורמה הלא חדשה שנמכרה כחדשה לקהל בור עצום בגודלו. (אגב, בור שלא באשמתו אבל בעקבות המהפכה של צוקרברג – הבורות הזאת כבר לא תחזור...)

אנשים נוטים לשכוח שממש לפני שנתיים היה לנו נהג קטר אחר לחלוטין, ששמו הוא גוגל. גוגל שהיתה מותג התקשורת והמידע החזק בעולם, נאלצה לפנות את מקומה למסר ופרדיגמה שלא הצליחה עדיין להפנים (ויוכיחו זאת שני כישלונות צורבים בזירה החברתית ברשת), אבל גוגל הניחה את הדרך ואת הפסים לצוקרברג בכך שקידמה מסר חיובי חזק אחר: המסר של חופש המידע.

זה נכון שגוגל הינה תאגיד פולשני וקפיטליסטי בדיוק כמו כל האחרים וכמובן שיש לה אג'נדות כלכליות ופוליטיות כמו לכל האחרים – אבל היא מחנכת את ההמון לחפש. יותר מזה, הגולם קם על יוצרו כשההמון הבין שהוא יכול לחפש ביותר ממקום אחד. לא רק בגוגל. כך בדיוק הונחה הקרקע לפייסבוק. פייסבוק השלים את הצורך שהיה קיים וגוגל לא ענה עליו: האפשרות לחפש אנשים אמיתיים ולקבל עליהם מידע שימושי ואקטואלי.

אז אפשר לחפש ואפשר להתבטא ואפשר להיות עצמך ורצוי להיות אמיתי – כי מי שלא אמיתי לא מעניין, וכדאי להיות מעניין בגלל שמעניין מקבל תשומת לב ואהבה. יותר מזה, מעניין מקבל כסף. וזה הרי מה שכולם רוצים בסופו של דבר, לא? לא. אבל הם חושבים שכן.

דילגתי פה על עוד הרבה מובילי דעה חשובים בזירות רבות ומגוונות. סטיב ג'ובס כמוביל מהפכת העיצוב הנקי ופולחן דביקות ממשק המשתמש, נשיא ארצות הברית ברק אובמה שהוביל עם מסר חיובי "yes we can" והוכיח שאפילו ארצות הברית מוכנה לנשיא שחור. אופרה וינפרי, האישה שהיא אימפריה של תיקשורת מובילה כבר שנים את המאבק בבורות הציבורית ומניעה מפעלים שלמים של השראה בעזרה לזולת, הבדרנית אלן דג'נרס שהוכיחה מעבר לכל ספק שאם תהיי נאמנה לעצמך, אותם אנשים שחשבו שהם שונאים אותך – יהפכו לאוהבים הכי גדולים שלך, ועוד ועוד אנשים שונים מזירות שונות...

הרשו לי להתנבא

אני לא יודע מה יהיה פה ב-2012. אני לא יודע ואני לא מתיימר לדעת. אבל אני יכול להניח.
אני יכול להניח שהחיים ימשיכו כמסלולם. עוד אסון ופחות אסון טבע. היקום גם ככה לא באמת רואה את זה ככה. הוא לא לוקח אותנו כל-כך אישית. אבל אנרגיה חדשה או לא אנרגיה חדשה – דור חדש גדל כאן, והדור הזה גדל על מסרים שונים בתכלית מאלה שגדלו עליהם הדורות שקדמו לו. (לכן זה לא פלא שניהול העולם הולך ועובר לידי הצעירים...)

גדל כאן דור שהקונפורמיזם שלו משנה פרדיגמה. מעכשיו מותר להיות קבוצה של הרבה פרטים שונים ואינדיבידואליים. מעכשיו כל אחד צריך להיות אמיתי עם עצמו וכולם צריכים לקבל אחד את השני בלי לשפוט – כי על להיות נאמן לאמת שלך, אסור לשפוט אותך יותר. (זה חדש!).

גדל כאן דור שמבין שיש לו תדמית בעולם הוירטואלי. שיש לו יכולת לתקשר ולהיות מעורב. שיש לו יכולת באמת להשפיע. לא רק להיות מובל.

גדל כאן דור שעוד מעט הפרדיגמות הדתיות והפוליטיות שאנחנו חיים בהן בימנו – לא תהיינה רלוונטיות לגביו. דור שלא יבחין בין אנשים לפי הצבע או המוצא שלהם. דור שאינו מאמין לאף אחד שדורש ממנו לנתק את עצמו משאר זרם המידע ולהקשיב רק לו.

אני לא יודע לשים את האצבע על תאריך ספציפי שבו הדור הזה ישנה את פני האנושות. אני לא רוצה לדמות את זה למטאפורה הוליוודית המראה גל של צונאמי שוטף את העולם. השינוי כבר החל. הוא כבר כאן. הוא קורה ברגעים אלו ממש. הוא לא מחכה לאף תסריטאי או פוליטיקאי שיעשה ממנו את שובר הקופות הבא.

המסרים החדשים מחלחלים ומפעילים, ויכול להיות, רק יכול להיות שבעידן הבא תהיה לנו פה קצת יותר מודעות, קצת יותר סובלנות לאחר, קצת יותר פתיחות, קצת פחות שיפוטיות, ומי יודע – אולי אפילו קצת יותר שלום.

מתוך הדור הזה יצאו מנהיגים חדשים שיובילו אותנו כחברה בעלת מבנה אחר – אל העתיד.

איך העתיד הזה יראה...? אף אחד לא באמת יודע, וכל מי שאומר לנו שכן – הוא תמים או שקרן. אבל זה מה שיפה בכל העסק. לשם שינוי באמת כל הקלפים נטרפו – התרבות האנושית מוכנה לפרדיגמה הבאה שלה, שאולי אפשר להתחיל למנות אותה מתאריך אחד פוטוגני, אבל זאת באמת דרך ששייכת לדור הקודם.

על דמויות ותחפושות – מיוחד לפורים

2011-03-20T22:12:00.001+02:00

בעקבות פורים האחרון, החלטתי לחשוב פעם ראשונה ברצינות על משמעות המילה "להתחפש".

אתם מבינים, פורים היה במשך המון שנים החג האהוב עלי בגלל שאני הייתי ילד עם דמיון מפותח, שאהב להתחפש גם בשאר ימי השנה – אבל פורים היה החג שבו היה לגיטימי ללבוש את הדמות שלך ולצאת לאינטראקציה עם העולם האמיתי.

לא רק זה, באותו יום כולם יכולים להפוך להיות מישהו אחר ויש לך הזדמנות לפגוש יצורים שלא תפגוש באף יום אחר.

לקח לי זמן להבין שלאנשים שונים יש סיבות שונות להתחפש בפורים, והיום אני רוצה לחלוק איתכם את הניתוח הממיין שלי של אנשים לפי אופי התחפושת שלהם.

המינימליסטים:
מי שעושים את זה כדי לצאת מהשגרה האפרורית שלהם, וזה לא היה קשה אם בשביל זה רק נדרש לשים מסכה, פאה או כובע מוגזם. אנשים כאלה לרוב הינם בעלי תעוזה נמוכה יחסית וה"תחפושת" שלהם תהיה "בטוחה", כלומר אחת שאפשר להסיר בפעולה אחת ולנשום לרווחה כשמסתכלים בראי.
לרוב יהיו אלה אנשים עובדים שאשכרא עוברת להם בראש המחשבה: "רק שהתחפושת לא תפריע לי בעבודה".

מחליפי הבגדים:
כאלה שעושים את זה כדי לצאת לידי חובה, סוג של קונפורמיזם אגבי שיעידו עליו בגדים קצת יוצאי דופן מהשגרה אבל לא משהו מעבר ל"בוקר","רופא" או "שוטר". במקרים כאלה או אחרים התחפושת שלהם תכלול גם פאה, אם בדיוק היתה להם בבית אחת.
גם התחפושת הזאת היא מסוג "התחפושת הבטוחה", כזאת שלא באמת מערערת על האישיות האמיתית של ה"מחופש".
תת קטגוריה של מחליפי הבגדים הם מחליפי הבגדים עם בני המין השני. כלומר בנים שלובשים שמלות ובנות שלובשות בגדי גברים, אבל שימו לב, אני לא מדבר על דראג מושקע ומלא לכאן או לכאן, אני מדבר על בגדים בלבד. החבר'ה האלה הם הקצת יותר נועזים בחבורה הספציפית הזאת. לרוב הבנים עושים את זה כבדיחה והבנות עושות את זה רק אם הן מאמינות שהן תצאנה סקסיות בכל מקרה.

הרצות אל הכתר:
אלו שפורים מבחינתן הוא להיות מלכה של משהו. מלכת הכוכבים, מלכת הקלפים, מלכת אסתר, מלכת היופי, נסיכת הקרח, נסיכת התותים, נסיכת הפרחים, הפרפרים.. אתם מבינים לאן זה הולך.
רוב הבנות האלו הן לא באמת מלכות של שום דבר בולט במשך השנה אבל פורים משמש להן סוג של העצמה בכך שבאותו יום הן מצפות לקבל את היחס המלכותי שמזמינה התחפושת.

מין אמין ולא אמין:
כאלה שעושים את זה כדי להרגיש יותר סקסיים - חתולות, שפנפנות, אחיות, אמזונות, גיבורות על, רקדניות בטן, זונות, גלדיאטורים, כל תחפושת שכוללת גרביונים ו/או לבוש מינימאלי. אפשר לרוב מאוד בקלות לזהות מי מתחפש סקסי כי הוא מעצים תכונה טבעית שנראית אצלו כל השנה ומי מנסה להשתמש בפורים כדי להשלים משהו שלא נמצא שם באמת...

המתאפרים:
אלה שפורים מתחיל ונגמר אצלהם בקצת צבע שונה על הפנים. השקעה מינימאלית: ליצן, פרח, פרפר, חתול, נסיכה מצרית. אלה שמשקיעים יותר ילכו עם ציורי פנים מורכבים יותר, מקוריים יותר. המתאפרים לא ישקיעו בלבוש מיוחד לתחפושת, ולרוב האיפור ישאר עליהם כל היום והם גם ישכחו ממנו. המתאפרים מתחלקים לשנים: אלה שיש להם בבית איפור במיוחד לצורך אירועים מסוג כזה, ואלה שתופסים אותם מאפרים אחרים ומאפרים אותם "בכוח".

הסידרתיות:
מצטער בנות, הקטגוריה הזאת היא כולה שלכן. אני מדבר עליכן, הנשים שיש להן תחפושת אחת (או שתיים) בארון, ואתן שולפות אותה בכל שנה, בלי לחשוב על שינוי או גיוון. לרוב זאת תחפושת לא מורכבת או נועזת במיוחד - למרות שאתן מאמינות שחתול או רקדנית הולה ואפילו שוטרת זה תמיד סקסי. התחפושת באמת היא פריט או שניים שהוספתן על בגדים רגילים שלכן שאתן לא באמת הולכות איתן ביומיום: בגד גוף מנומר, צעיף מנומר, כתר, אזני חתול, אזיקים...
אם יש לכן שתי תחפושות זה כי יראו אתכן בשני מקומות הפורים האלה: בעבודה ובגן של הילד, וכל אחד מהפורומים האלה דורש הופעה מחופשת משלו.
הערה: אם יש גברים שנופלים לקטגוריה הזאת, אני מוכן להתערב שהאישה שלהם עומדת מאחורי זה ו"מאבטחת" להם תחפושת לכל שנה. לרוב אין להם הרבה בחירה בנושא אבל תהיו בטוחים שזה יהיה משהו גברי כמו "בוקר", שמשמעותו היא בעיקר ללבוש את חולצת הפלנל המשובצת שהיא מרשה לך לרוב ללבוש רק בבית ולשים את הכובע שקניתם באחד הטיולים בחו"ל.

המתחפשים בזוגות
זוגות שמתחפשים ביחד יכולים להיות חמודים מאוד – בעיקר אם שניהם באותה רמת עניין בתחפושת. כלומר, זה די ברור לראות כשזוג מחופש, של מי היה הרעיון... (אם זה לא ברור זה נהדר). מי מתחפש בזוגות: כאלה שאין להם ביטחון עצמי מספיק בשביל להתחפש לבד ורוצים להבטיח לעצמם שותף מלא, כאלה שרוצים להכיל פנטזיה על בן/בת הזוג שלהם, כאלה שיודעים שאם הם לא יזמו עבור בן/בת הזוג תחפושת איתם הם לא יתחפשו. כאלה שהזוגיות שלהם כל-כך עוצמתית כרגע – עד כדי שהם חיים בעולם משל עצמם. גברים שבת הזוג שלהם הכריחה אותם להתחפש. אחים/אחיות שההורים החליטו לחפש אותם ביחד לפי אותו נושא. אני מניח שיש עוד...

היצירתיים:
היצירתיים הם הקבוצה הכי מעניינת של המתחפשים (לדעתי) מפני שהיא מורכבת מהרבה תת תגיות. הדבר הראשון שראוי להתייחס אליו בתחפושת יצירתית הוא המקוריות. האם התחפושת באמת מיוחדת? שונה? מעניינת? ועוד שאלה חשובה, האם מבינים למה התחפשת בלי צורך בהסברים..?
יש את היצירתיים המשקענים שתופרים, גוזרים, מדביקים, שוזרים, מציירים ומכינים לעצמם תחפושת מקורית לחלוטין – ויש כאלה שמשקיעים פחות אבל יודעים לצרף ביחד את הקומבינציה הלא צפויה המעניינת שתשרת את הרעיון.
לרוב התחפושת היצירתית אמורה לשקף משהו דומיננתי בחייו של זה שיצר אותה, תשוקה או אהבה גדולה למשהו, פרגון למשהו שהם מזדהים איתו או אפילו מחאה נגד משהו.
היצירתיים הם אלה שמתחילים לחשוב על התחפושת לפורים חודשים לפני כולם מפני שהם רואים בחג הזדמנות לבטא את עצמם.

לובשי הדמויות:
כאלה שמתחפשים רק כדי להוציא החוצה אישיות אחרת לחלוטין הכלואה בשלשלאות הסטנדרט החברתי. התחפושת מבחינתם היא הזדמנות להראות לעולם מי הם באמת: גיבורי על, ערפדים, קוסמים, לוחמים, חייזרים וכו'... לובשי הדמויות הקיצוניים לא מחכים רק לפורים בשביל ללבוש את הדמות שלהם, הם ימצאו מסגרות נוספות שבהן לגיטימי להגיע עם דמות שאינה שגרתית (כמו למשל מסיבות גוטיות או כנסים של מעריצי מד"ב ופנטזיה).
גם לובשי הדמויות מתחלקים בגדול לעוד שתי תת קטגוריות:
אלה שמזהים את עצמם עם דמות בדויה מוכרת (סופרמן, הארי פוטר, גיבורי "דמדומים") ואלה שיוצרים את הדמות שלהם מאפס. כלומר ממציאים לעצמם אגו אלטרנטיבי עם סיפור מלא משלו. לפעמים הדמות הזאת משייכת את עצמה לעולם מוכר שיצרו אחרים ("מבוכים ודרקונים", "מלחמת הכוכבים", למשל) ולפעמים לדמות הזאת יש עולם מלא משל עצמה.
לובשי הדמויות לא רק מתחפשים לדמות שלהם, הם חיים אותה. הם לוקחים את החג לפעמים קצת יותר מידי ברצינות וקל לזהות אותם על פי פרטי תחפושת מושקעים במיוחד – שברור מהם שהם לא משמשים לשום דבר אחר.

לסיכום

יש עוד הרבה דרכים לפלח את המתחפשים למינהם. עוד הרבה קבוצות שמקוצר המקום, הזמן והסובלנות לא התייחסתי אליהן כאן, אבל מה שלא תהיה הסיבה שלכם להתחפש, אני מקווה שתהנו מהתחפושת ומהחג.

באופן אישי, אני אוהב ליהנות מהמתחפשים והמתחפושות במספר רבדים, כך שכל שנה יש לי קרנבל מורכב מנסיונות להבין ולהבחין במניעים והשפעות אישיים וחברתיים. אני משתדל לא לשפוט ובאמת לרדת לרבדים ולנימים של הבחירה.

אני תוהה עם המתחפשים עצמם יורדים לנימים האלה כשהם בוחרים את התחפושת...

אם יש לכם רעיונות לעוד קבוצות מתחפשים לפילוח והניתוח שלהן, אני אשמח אם תוסיפו אותן פה.

השפה כמתמטיקה

2011-03-12T22:33:00.001+02:00

הקדמה

רבים היו האנשים שנקראו בדרכי והגדירו או סיווגו אותי כבעל נטיות הומניות יותר מפותחות מריאליות. כבר עסקתי באבחנה הלא נכונה, לדעתי, בין "הומני" ל"ריאלי" בפוסט אחר, ולכן לא ארחיב על כך כאן. מטרתו של הפוסט הזה היא לפתח את מסקנה שהגעתי אליה בפוסט הקודם, כלומר – להסביר איך השפה כולה היא מתמטית לחלוטין, ואיך אפשר להשתמש בפרספקטיבה הזאת לצורך עיצוב מסרים וכן חיזוי ועיצוב של דפוסי התנהגות אנושיים.

הכל מתחיל בתקשורת

כדי ליצור קשר אחד עם השני, אנחנו צריכים שפה. שפה היא למעשה אוסף של סימנים בעלי ערך המייצג משהו קבוע (או קבוע באופן יחסי). כלומר – אוסף של אייקונים שניתן להפיק מרצפים שלהם מסר נהיר לאחרים.

כדי להבין אחד את השני, אנחנו (שני אנשים ומעלה) צריכים להשתמש באותה שפה, כלומר – באותם אייקונים. כשמפגישים אותנו עם אייקונים שלא מוכרים לנו עדיין אנחנו נדרשים לתת להם הגדרה ולקבוע מה ייצגו עבורנו. (בפרסום אנחנו עובדים מאוד קשה כדי שאייקונים שקהל היעד נפגש איתם בפעם הראשונה יגרמו לו להגדיר אותם בדיוק כמו שאנחנו מכוונים).

כמה פעמים ספרתם עד 10 (ושום דבר לא קרה)

בואו נזרום לרגע עם התיאוריה שהנחתי עד כה: השפה היא אוסף של סמלים / אייקונים המאפשרים הבעה של רעיון כאשר יוצרים מהם רצפים שונים; למשל, רצף של מילים יוצר משפט המבטא רעיון כלשהו.

האם המילים עצמן הן היחידות הכי קטנות של הרעיון? האם זה האלמנט הסופי הכי קטן שאפשר להגיע אליו ב"פירוק האטומי" של השפה כקונספט...? לדעתי לא.

המתמטיקה השימושית שרובנו מכירים היא המתמטיקה העשרונית. כלומר, בסיס הספרות אחת עד עשר, כש"אחת" מייצגת את היחידה הכי בסיסית, (רק באופן יחסי, מפני שאפשר לפרק גם אותה עד אין סוף, אבל עדיין בשיטה העשרונית, כלומר – תוך שימוש ב-10 הספרות הבסיסיות 0-9).

המתמטיקה העשרונית נולדה מעצם כך שלאדם יש עשר אצבעות על ידיו, ותחילת היכולת שלו לספור היתה מעוגנת בזיהוי ושימוש באצבעות אלה.

בין בינארי לבינה

מתמטיקאים כבר הוכיחו שהמתמטיקה העשרונית אינה מחייבת בתור הדרך היחידה כשפה מתמטית ולמעשה הבסיס של השפה המתמטית הוא הקוד הבינארי. כלומר – שפה המורכבת משני סימנים: "0" ו-"1". הייצוג של "0" משמעותו "אין", (למשל בעולם המחשב "אין זרם"), ואילו המשמעות של "1" היא "יש" (שוב במחשב, "יש זרם").
מבחינה פיסית אפשר להגיד ש"0" משמעותו "אי קיומו של 1".

הקוד הבינארי מורכב מרצפים בהם מופיעות הספרות "0" ו"1" בתדירות שונה. כלומר 000010, 111010, וכו'... כל רצף כזה מקבל משמעות משלו כאשר הוא מתורגם לשפות מחשב שונות המשתמשות בו לצרכים שונים.

אז אם השפה, הינה כמו המתמטיקה, אם נפרוט אותה לשתי היחידות הכי ראשוניות שלה שיקבילו ל"0" ול"1" של הקוד הבינארי, נשאר עם "יש" ו"אין". או במילים יותר פשוטות "כן" ו"לא".

כשאת אומרת "כן לא כן", למה את מתכוונת?

ברור הרי שהשפה שאנחנו משתמשים בה היום מורכבת מהרבה יותר מאשר "כן" ו"לא". לכן נוצר הצורך ברצפים ספציפיים המביעים רעיון מדוייק יותר.

למשל: (ואני סתם משחק עכשיו כדי להדגים, לא קובע קביעות מוחלטות).

נניח שהשפה שלנו דורשת ביטוי שמהמשמעות שלו היא "גם כן וגם לא", נשתמש ברצף "כן לא" כדי להביע את הרעיון בצורתו הגולמית.

למרות ש"כן לא" הוא רעיון קצר, עדיין היינו רוצים לבדל אותו בתוך השפה כך שנוכל להבחין בו יותר בקלות בתוך רצפים אחרים. אז ניתן לו שם – נחליט שמעתה, הביטוי "כן לא" יקרא "אולי".
(או במתמטיקה: כן+לא=אולי).

עכשיו השפה שלנו מכילה כבר שלושה אייקונים תקשורתיים: "כן", "לא" ו"אולי".
זאת אומרת שמעכשיו נוכל להתחיל להתייחס לאייקון "אולי" כחלק מהשפה שלנו ונוכל להשתמש בו גם כאבן יסוד למסר שהוא אפילו מורכב יותר ממנו.
כן,לא, אולי – אולי אולי לא – אולי אולי כן וכו'...

ככל שנעניק שמות ליותר ויותר רצפים ונייצר יותר ויותר אייקונים תקשורתיים מדוייקים בשפה שלנו, כן נטיב להביע בה רעיונות.

והנה עובדת טריוויה מעוררת מחשבה בקונוטציה הזאת: בעברית יש כ-250,000 מילים.
זה לא הרבה יחסית, כי ברוסית למשל יש כמליון מילים... תארו לעצמכם עכשיו את ההבדלים ביכולת הדיוק והמורכבות בין השפות.

אז נכון, אולי זה הופך לפחות קריטי לדיוק הבעת הרעיון והמסר כשמגיעים למאות אלפי יחידות תקשורת בתוך השפה, אבל עדיין... פרופורציה כזאת יכולה להעיד הרבה על התפתחות ורמת התקשורת בתוך קהילות שונות.

יופי, אבל מה עושים עם זה?

כמו במתמטיקה השימושית, גם לי לא באמת נראה ריאלי לפרק כל מסר ורעיון לרמת ה"כן,כן,כן,לא,לא,כן" הבינארי שלו.

למרות זאת, דווקא כן קוסם לי הרעיון של שימוש באייקונים של השפה המקומית (הינו עברית במקרה הזה), כמקבילים של ה"שפה העשרונית" במתמטיקה.

נקודת המוצא: המתמטיקה העשרונית נובעת מתוך המתמטיקה הבינארית. כלומר, כל היחסים ומערכות היחסים בין האלמנטים בשפה העשרונית, נכונים מתמטית גם עבור השפה הבינארית (כי בסך הכל מדובר בכינוס).

הנחת התיאוריה: אם יחידות התקשורת הבסיסיות ביותר בשפה הן "כן" ו"לא" וה"מתמטיקה העשרונית" של היחידות האלה הן מילות השפה. בין המילים בשפה ישנם יחסים מתמטיים שווים הנשמרים בפריטה ליחידות התקשורת הבסיסיות.
על היחסים האלה אפשר להשפיע בכלים מתמטיים ואפילו לזהות מבנים טקסטואליים כמשוואות מתמטיות לכל דבר.

למשל: קחו את המשפט החקוק לנו בזיכרון "אם שותים לא נוהגים, בשביל זה יש חברים".
(המשפט אגב הוא של תרצה גרנות ז"ל).

אם נביט במשפט הזה כמשוואה, נוכל לזהות בו בקלות שלושה אלמנטים שהיחסים בינהם ברורים: שותים, לא נוהגים, חברים.

אלה הם "האלמנטים הנושאיים" במשוואה - כלומר, כך זה יראה אם היינו מחליפים את האלמנטים האלו בסימנים אחרים קבועים כמו למשל:

אם X לא Y, בשביל זה יש Z.

ברור לנו שהיחסיות בין האלמנטים האלה חייבת להישמר על מנת שהמשוואה תמשיך להתקיים במשמעותה הנוכחית, אבל עכשיו אנחנו יכולים להחליף את האלמנטים האלה וליצור ורסיות שונות, דומות או זהות.

בואו נבודד את האלמנטים הנושאיים בדוגמא שהצגתי וננסה להבין מה הם מייצגים:

X, שהיה במקור "שותים", מייצג (בפשטות לצורך הדוגמא) פעולה מהנה וצופנת בתוכה גם סיכון הנובע מחוסר שליטה.

Y, שהיה במקור "נוהגים", מייצג את פעולה שאסור לעשות כעושים את X. (מה שהופך אותו לאלמנט מורכב, כי הוא כבר תלוי תמיד באלמנט אחר בתוך המשוואה)

Z, שהיה במקור "חברים", מייצג את פיתרון, אבל לא סתם פיתרון אלא הצעה אלטרנטיבית שיש לה גם ערך מוסף של אחריות קולקטיבית.

בנוסף, יש במשוואה אלמנטים נוספים אותם אנחנו לא יכולים להחליף בלי לשנות את המשוואה למשהו חדש. זאת מפני שהאלמנטים הנוספים הם בעצם "היחסים המתמטייים" שלנו. כלומר האלמנטים שקובעים את אופי הקשר בין באלמנטים הנושאיים שבודדנו קודם.

"אם", הוא התניה. כלומר: במידה ונוצר מצב מסויים.

"לא", היא מילת שלילה. אנחנו כבר מכירים אותה בתור אחת משתי יחידות היסוד של שפה, אבל פה היא במשמעות של ביטול, ואפילו יותר מזה – איסור.

"בשביל", לצורך. "הסיבה לקיומו של Z". פה במובן של הצעת אלמנט אלטרנטיבי שיכול להוות פיתרון למצב "לא Y".

"זה", קוד קיצור לביטוי שכבר נתקלנו בו מכיל בתוכו רפרציה ספציפית. במקרה הזה, הרפרציה היא ל-X. או, אם נחפור יותר עמוק, לאחת ההשלכות של X (שכרות) שרק מרומזת במשפט המקורי.

"יש", עוד מילת קוד שאנחנו מזהים כאחת משתי יחידות הבסיס של השפה. כאן במשמעות של "קיום".
ככל שנטיב לזהות את משמעותם של האלמנטים שאנחנו רוצים להחליף בינהם או לעסוק בהם, וככל שנדייק בהגרתם והגדרת היחסים ביניהם, כך נגיע למסר יותר מזוקק ונשמור יותר על המשוואות המקוריות (או נעשה בהן שימוש כרצוננו).

עכשיו כשאנחנו מביטים על המשפט "אם שותים לא נוהגים, בשביל זה יש חברים", אנחנו רואים בצורה ברורה את הנוסחה שלו ואנחנו יכולים לעשות בה שימוש, לצורך העברת מסרים באופן שכבר מוכר לאוזן ונוח לקהל להבנה.

אם זיהינו ששורת המסר עבדה, ואנחנו רוצים לשחזר את ההצלחה שלה עם מסרים אחרים, אחד הדברים הראשונים לבדוק יהיו המתמטיקה של הנוסחה.

בשביל מסרים שונים – נוסחאות שונות, משוואות שונות, יחסים שונים... כך בדיוק משתמשים מנהיגים, פוליטיקאים, מצביאים צבאיים ואנשי השפעה בנוסחאות מילוליות מתמטיות מוכרות על מנת לסייע למסרים שלהם להגיע אלינו ולהשפיע על השומעים כפי שמי שמביע את המסר מתכוון.

צעד אחד על הירח, צעד אחד אל היקום

ההבנה ששפה היא בעצם אוסף אייקונים המורכבים מרצפים של שתי יחידות בסיס היא מספיק קשה להפנמה בפני עצמה, אבל בכל זאת, אני מוכן לקחת את הסיכוי שתחשבו שהשתגעתי לגמרי, ולקחת אתכם אפילו רחוק יותר – אל המתמטיקה של דפוסים באשר הם.

דפוס הוא הרי תופעה מתמטית. מעצם הגדרתו: דפוס הוא "רצף אלמנטים החוזר על עצמו".
ברגע שמשתנה הרצף בכל צורה, הדפוס המקורי אובד, לפעמים תוך יצירת דפוס חדש ולפעמים תוך כילוי מלא של הדפוס המקורי.

אז גם דפוסים התנהגותיים הם בעצם דפוסים מתמטיים, נכון? כי כבר אמרנו קודם שמתמטיקה היא שפה ושפה היא מתמטיקה. ומה לגבי דפוסים מחשבתיים? דפוסים רגשיים?

למעשה כל דפוס שתוכלו לחשוב עליו, אפשר לפרוט בסופו של דבר ליחידות הבסיס התקשורתיות שלו. ל"כן לא" שלו. ואם נוכל לעשות זאת, נוכל, בדיוק כמו שהצלחנו להשפיע על רצפים של DNA, להשפיע ולשלוט במדוייק גם בהתנהגויות, מחשבות, רגשות והרבה מעבר לכך.

למעשה, מתוך הבנה עמוקה ויכולת דיוק, נוכל להנדס כל דפוס העולה על רוחנו. אצלנו, אצל אחרים – בכל מקום שבו מבינים את השפה שאנחנו מתקשרים בה.

אנחנו מנסים. אנחנו בהחלט מנסים. בדרך יוצאות לנו הרבה כבשים עם ראש כפול או שפתאום אנחנו פוגשים אלמנטים חדשים שלא למדנו עדיין להגדיר ודורשים הרחבה של השפה, פה ושם אנחנו מגלים שהשפה עוצרת אותנו במקומות שהמתמטיקה פילסה את הדרך מזמן – ולפעמים הפוך...

מה שזה לא יהיה, אני מבין עכשיו אחרת לחלוטין את האימרה "אלוהים נמצא בפרטים הקטנים".

עכשיו, גם את האימרה הזאת, אני רואה כנוסחה שאפשר לשנות ולעשות בה שימוש מתמטי.

למה לפתוח בלוג

2011-02-21T12:18:00.001+02:00

מה קופץ לכם לראש כשאומרים לכם את המילה "בלוג"? הרוב יגידו "יומן רשת" או דברים בסביבותיו, אחרים יגידו "פלטפורמה שיווקית" לסוגיה – אבל כמעט כולם יכתירו "בלוג" כמשהו מאיים שדורש הרבה השקעה ותחזוקה. חלק מהאנשים שדיברתי איתם על הנושא הזה, השתמשו אפילו במילה "מחייב".

ארגז החול הפרטי שלכם

אבל בלוגים, ואני מדבר עכשיו על בלוגים אישיים, הם כבר מזמן לא בהכרח "יומן רשת", ונדמה שרוב האנשים, אפילו אלה שקוראים בלוגים באופן קבוע (מקצועיים ופרטיים), לא שמו לב לשינוי שעברה הפלטפורמה בשנים האחרונות.

הבלוג הוא המקום המושלם לביטוי עצמי ללא צנזורה, איפיון ותכתיבים חיצוניים. למעשה, אפילו אם אתם לא יודעים תכנות בכלל, אתם יכולים היום בפלטפורמות מסויימות לייצר מעטפת מקורית לחלוטין המתאימה להכיל במדוייק את התוכן שאתם מעוניינים להציג על מנת לייצר אינטראקציה כזאת או אחרת.

תופעת "הרעש הלבן"

לאחרונה שמתי לב שפייסבוק מתמלא בהמון "רעש לבן". מידע שהופך משעמם וזניח עד כדי שעמום. אני די משוכנע ששמתם לב לכך בעצמכם. התופעה הזאת שכיחה יותר אצל אנשים שמתייחסים לפייסבוק כ"לוח מודעות" ולא מפנימים את הפוטנציאל התקשורתי הרב כיווני של הפלטפורמה.

(אגב, זאת תופעה מקבילה למה שקרה בתחום הפרסום ונקרא "משבר תשומת הלב". החשיפה לעשרות אלפי מסרים פרסומיים ביום הביאה להקמת מנגנוני סינון מתקדמים וקשים יותר לחדירה אצל הצרכן)

כדי לנסות לטפל בבעיית הרעש הלבן הזה, נראה לי שאנשים צריכים להתחיל להתייחס אל עצמם כ"יצרני תוכן", על כל משמעויותיו של הביטוי. כלומר, להבין את משמעותם וחשיבותם של תכנים מסויימים שהם מייצרים, לעומת תכנים המייצרים שיעמום ויכולת התעלמות מהם.

מי באמת רואה את התכנים שלי?

בהנחה שכשאנחנו מפרסמים תכנים בפייסבוק, אנחנו באמת רוצים לחלוק אותם עם כמה שיותר חברים, ניתן לצפות שנרצה לוודא שהתכנים האלה באמת מגיעים לכל מי שברשימת החברים שלנו.

המשתמש המפוקח בפייסבוק יודע שהדבר אינו מחייב. כלומר, שזה שיש לי כמה מאות חברים, לא אומר בהכרח שכאשר אני מפרסם משהו הם כולם רואים את זה. המשתמש המפוקח יודע שפיד החדשות האישי מורכב מהאירועים המוגבים ביותר של המשתמשים הכי פעילים מבין חבריו.

המשתמש המתפקח ברגע זה ממש, מתחיל להבין שכדי להגיע לפיד של החברים שלו הוא צריך תכנים מוגבים. תכנים מוגבים יכולים לקרות רק במידה ולא חוסמים אותך או מתעלמים ממך בגלל שעד עכשיו יצרת תכנים שהוגדרו על ידי העוקבים אחריך כ"זניחים".

אף אחד לא רוצה שיתעלמו ממנו, בטח שלא יסתירו את תכניו ויוציאו אותו מחוץ ללופ המעקב. יותר מכך, אם מישהו מעניין אותי באחד מתחומי חייו, אך מתיש אותי בתכנים אחרים שמחייבים אותי לחסום אותו – זה די מתסכל, אבל בסוף הנוחות שלי כגולש תכריע את הכף.

הבלוג כתשובה ל"הסתר" של פייסבוק

אחד הפיתרונות האידיאליים לבעיית הרעש הלבן היא דווקא פתיחתם של בלוגים. למה? מפני שבלוגים אמורים לגרום לך לרכז בהם מיידע ממוקד, אחרי שחשבת אם הוא יעניין אחרים או לא, ואם הפרסום של המידע הזה באמת שווה ומצדיק פוסט.

בלוג גם מחייב אותך לפתח יכולות עריכה והתחייבות לפורמט שאתה עצמך יוצר על מנת שישרת אותך. (ולא פלטפורמה שמוכתבת מלמעלה ואתה משרת אותה ואת גחמותיה).

אם יותר אנשים יתחילו לכתוב בלוגים, הם יתחילו להיות יותר מודעים לתכנים שהם מפרסמים ויחסכו מאיתנו את הרעש הלבן של העדכונים המשעממים.
יותר מזה, במידה והם רוצים להמשיך לייצר "רעש לבן" בפייסבוק (למשל), עדיין אפשר יהיה לעקוב אחרי הבלוג שלהם ולדגום מחייהם רק את התכנים המעניינים באמת (על פי העדפות אישיות כמובן).

בואו נתמודד רגע עם ההתנגדויות הרווחות של אנשים לפתוח בלוג:

אין לי על מה לכתוב

אחד הטיעונים החביבים עליו מפני שהוא הכי קל להפרכה. תחשבו רק על הפייסבוק שלכם. עכשיו תחשבו על הפרופיל האישי שלכם ועל כל התוכן שהוא מכיל. על כמויות הסטאטוסים שייצרתם עד היום – לסוגיהם: דיווחיים, רגשיים, אינפורמטיביים, תיגוביים וכו'. האם אי אפשר היה לקבץ את הסטאטוסים האלה לכדי כמה פוסטים נאים? (אני מאמין שכן).
יותר מכך, תוסיפו על זה את התמונות שהעליתם, לצד הדברים שנכתבו כדי לתאר את התמונות – הייתי אומר שיש לכם תוכן די עשיר בחיים.
אגב, פוסט בבלוג לא חייב להיות ארוך. הוא יכול להיות לחלוטין כרצונכם. גם תמונה אחת בבלוג יכולה להיות פוסט. (למעשה, פייסבוק עצמו נכנס תחת ההגדרה של פלטפורמת מיקרו-בלוגינג. אבל הנגזרת המקורית ברורה לחלוטין).
רגע, אתם לא חושבים שזה מצדיק פוסט בבלוג? אז למה חשבתם שזה מצדיק שיתוף עם כולם בפייסבוק...?
חוץ מזה, אם אתם מאלה שמגיבים, ונמאס לכם מהגבלת המקום של פייסבוק בסטאטוסים ותגובות – אז כנראה שחסר לכם מקום להביע את עצמכם קצת יותר בחופשיות.

זה דורש הרבה מאמץ לתחזק בלוג

לא יודע אם "הרבה מאמץ", אבל בהחלט יותר מאמץ מפרסום סטאטוס בפייסבוק. וזה בדיוק הרעיון לא? המאמץ הזה הוא בדיוק מה שיגרום לכם להחליט אם התוכן שאתם הולכים לפרסם הוא חשוב ומעניין או שלא. זה בדיוק מה שיהפוך את הבלוג שלכם למעניין, קרוב לוודאי הרבה יותר מאשר הפרופיל שלכם בפייסבוק.

זה מחייב אותי לכתוב

זה לא. כל היופי בבלוג שאף אחד לא יכול לחייב אותנו לכלום. אין דד-ליין. אין עורך ראשי. אי הגבלת מילים. אין שום דבר שמחייב אותנו לכתוב מלבד עצמנו. (ושוב אני מזכיר שאנו מדברים על בלוגים פרטיים אישיים, לא בלוגים מקצועיים).
יותר מזה, כבלוגרים אנחנו מבינים שאם אין לנו משהו מעניין להגיד – עדיף שנשתוק.

מי יקרא אותי? איך יגיעו אלי אנשים

עוד סוג שאלות שאני אוהב במיוחד. מי שיקרא אתכם הם בדיוק האנשים שחושבים שהתכנים שלכם מעניינים. כשתשימו קישור לפוסט בבלוג שלכם בפייסבוק, אנשים יתייחסו אל העניין בהתאם: הם יבינו שמדובר פה בתוכן מושקע וקרוב לוודאי ממוקד. הם לא יסננו את זה באותה קלות שהם מסננים את הסטאטוס שפרסתם שאתם פשוט חייבים עכשיו קפה דחוף.
יותר מכך – היופי בכך שהבלוג שלכם לא יושב בפייסבוק, עוזר לתוכן שלכם לפרוץ את מעגל החברים הקיים שלכם ולהגיע לגולשים שהתוכן שלכם רלוונטי אליהם דרך גוגל. כן, מנוע החיפוש של גוגל לא מציף כברירת מחדל עדיין סריקה של סטאטוסים בפייסבוק, אבל הוא בהחלט סורק ומציף את הבלוגים. אם תנהלו את המידע שלכם נכון (קישור לפוסט רלוונטי על ניהול תוכן בבלוגים פרטיים), גוגל יביא אל הבלוג שלכם לא פחות מ-50% מהטראפיק (כמות הגולשים).
המשמעות הישירה של זה, גם למי שמתמטיקה היא לא הצד החזק שלו (כמוני למשל), היא בשלב הראשון הכפלה ישירה של כמות הקוראים שלכם, ופוטנציאלית – אפשרות להעשרת כמות החברים שלכם בפייסבוק, מה שאומר שהתוכן שלכם יופץ גם לחברים של החברים החדשים וחוזר חלילה. למעשה – בהצלחה לחשב את זה...

סיכום

אני מקווה שעשיתי לכם חשק לפתוח בלוג, או לחשוב על התכנים שאנחנו מייצרים בייתר תשומת לב. אם יש לכם התלבטויות, חששות נוספים הקשורים לפתיחת בלוג, אני אשמח אם תביאו אותם לכאן – וגם כמובן אם אתם חולקים על הנאמר כאן, מגרש המשחקים שלי לרשותכם:

פירסומאים מחלקים חתימות

2011-01-24T12:08:00.001+02:00

כולם רוצים להיות כוכבים. זאת אולי קביעה פופוליסטית אבל בחברה של ימנו זה לא רק מקובל שכולם רוצים להיות מפורסמים, הם אפילו לא צריכים סיבה ממש טובה בשביל לזכות בזה.

את הדחף שלנו לרצות להתפרסם, מקדמת כבר מספר קטן יחסית של עשורים, קבוצה קטנה ובעלת אינטרס ברור: הדרך לכוכבות רצופה בהרבה הוצאות כספיות, וכמות השואפים להיות כוכבים לעומת המקום לכוכבים בשטח אינו דבר שמטריד את אף אחד. אלה שרוצים להתפרסם מבינים את עיקרון התחרות, ואלה שעושים מהם כסף – נהנים מקהל מטרה הולך ומתרחב:

שחקנים, רקדנים, זמרים – היו רק ההתחלה אבל אז הצטרפו אליהם השפים, מעצבי האופנה, אנשי העסקים, הרווקים והרווקות ועוד מופעים איזוטרים פחות או יותר.

מגכחים ביהירות אופינית מהצד, צפו אנשי הפרסום ב"מחנה המשותף הרחב" נופל ברישתה הקסומה והמדבקת של תופעת "האח הגדול" על כל שלוחותיה שריאליטי היא רק תחילת האירוניה בהן, וחשו עצמם כשולטים במעצמת הבובות העובדת לפרנסתם.

כל-כך אופיני הוא הניתוק הזה, שלא הבחנו איך אנו הופכים לעכבר בניסוי של עצמנו. פתאום גם אנחנו המפרסמים רוצים להיות מפורסמים.

לנהוג באגו כמו בלגו

זו הנחה רווחת שאנשי פרסום, מכל מחלקות הענף, הם אנשים שהצניעות היא מהם והלאה. זו תכונה נסבלת אם יודעים למנן אותה ואם חוסר הצניעות מגובה גם בקבלות מקצועיות בהתאם.

מנקודת מבטו של איש הקריאטיב, צריך אגו מסויים בשביל להחליט שאתה תוכל לשכנע מאות אלפי אנשים לעשות מה שאתה אומר. צריך ביטחון מסויים שמגיע מהבנות מסויימות וצריך להיות באמת מוכשר בזה. וחרוץ.

הבעיה היא שכדי ליצור פרסום טוב, צריך להפקיד את האגו בכניסה למשרד. כשאיש קריאטיב יוצר פרסומת, אין מקום בתהליך היצירה לאגו שלו, למעשה מה שנכנס לפעולה הוא האגו של קהל המטרה. האגו של איש הקריאטיב צריך להיות מנוטרל ולחזור לחיים, רק אולי, בשלב המכירה ללקוח.

אז למה לגו? מפני שאפשר לבנות אגו יציב מכל מיני לבנים, ולשמור על האפשרות לשלוף חלק מהן בקלות החוצה כשצריך – ולהחזירן כשצריך. בכלל, אגו דינאמי וגמיש הוא חברו הטוב של האדם המתפתח והלומד.

הציידים נפלו במלכודתם

אחרי שהבננו מאיפה מגיע האגו של איש הפרסום, קל להבין מדוע אגו כזה הצופה באין ספור אנשים מתפרסמים ללא הצדקה אמיתית – רוצה למצוא לעצמו מקום של כבוד בינהם.

כמי שרגילים לראות את התעשייה מחדר הקונטרול ולהפעיל מניפולציות מכוונות הייטב על הקהל הרחב – הפרסומאים לא שמו לב איך הם הולכים שולל אחרי האשליה שהם עצמם מחוללים עבור אחרים והחלו לשאוף לעמוד באור הזרקורים בעצמם.

תנו לנו ספוט מאחורי הקלעים בבקשה

בעשורים האחרונים, אנו עדים לתופעה שחורגת הרבה מעבר לגבולותיו של ענף הפרסום: תעשיות שלמות שפעלו מאחורי הקלעים, מעבירות את עצמן לקדמת הבמה ודורשות את ליטרת הבשר שלהן בתעשיית הזוהר.

בימאים, תסריטאים, כוריאוגראפים, מעצבי אופנה, מאפרים, סטייליסטים, מעצבי פנים אפילו פסיכולוגים – כולם מספקים שירות שאמור לשמש פלטפורמה או העצמה לכוכב אחר, וכולם דורשים פתאום חלק בכוכבות עצמה.

הטיעון הרציונאלי: מגיע לנו הכרה על העבודה הקשה שאנחנו משקיעים. מי שמוכשר – מגיע לו להתפרסם.

אפשר להסכים עם הטיעון הזה או שלא, אך חשוב לשים לב שהטיעון הזה מגיע מאותה מגילת קסמים בה השתמשה תעשיית הפרסום למכור את הזוהר הרייקני להמונים בתחומים אחרים.

תופעת הפירסומאי המפורסם

קיים הבדל גדול בין אדם מן השורה השואף להתפרסם, ובין פרסומאי הרוצה בכך, הסיבה היא ברורה: לפרסומאי הכלים, הדרך והפלטפורמה לקדם את עצמו. אלו בדיוק אותם הכלים בהם הוא משתמש עבור לקוחותיו, ובהנחה שהוא טוב, והוא באמת יודע מה הוא עושה – הוא גם יצליח.

אך האם זה טוב לאנשי פרסום להיות מפורסמים?
האם זה תורם לקריירה שלהם? אולי הכרחי לה?
כמובן שלא.
לא הכרחי, מפני שקיימים הרבה אנשים מוכשרים בתעשיה שעובדים בחריצות ומשיגים תוצאות בלי לנסות לדחוף את שמם לכל איזכור בעיתון.

תורם? יכול להיות. אני מניח שאנשים שעשו לעצמם שם בתעשיה מהווים מוקד משיכה ואוטוריטה מקצועית גם בתוך הענף עצמו לאחר שקיבלו "הסמכה" מן הקהל הרחב.
גם מיותר לציין שסלבס, בכל תחום, מרוויחים יותר.

השאלה האמיתית היא האם זה טוב גם ללקוחות של הפרסומאים האלה שהם מפורסמים, ועל זה כמו שנוכחתי בפייסבוק, אפשר להתווכח.

ממה שמעלים הנוכחים בדיון שפתחתי, אפשר בהחלט להבין שישנם יתרונות וחסרונות ברורים לתופעת הפרסומאי המפורסם:

היתרון: היותו מותג מושך אליו לקוחות מסויימים וכוח מותגו מקרין ומוסיף יוקרה ו/או על ערך אחר שלו למותגים המתפרסמים אצלו.
לדוגמא: ג. יפית, היא מפרסמת שהערך העליון שלה הוא אמינות (אתם יכולים לנסות להתווכח עם זה).
מותגים שהגיעו לפרסום אצל ג. באו אליה כדי שתגיד שבדקה אותם והיא ממליצה.
אם אתם חושבים שיפית היא "נישה" והסיפור הזה לא תופס לגבי שאר הענף, שימו לב למקרה בו שכר משרד הפרסום מקאן אריקסון את ג. יפית כדי לפרסם את מגה. הם לא השתמשו בשירותיה כפירסומאית, אלה כמותג ופרזנטורית נטו.

החסרון: כשהפוקוס של הפירסומאי הולך לעבר עצמו במקביל לטובתו של הלקוח, מן הסתם העוגה מתחלקת קצת פחות הוגן.

דוגמא: (ותסלחו לי אבל אני לא אנקוב כאן בשמות כמובן) כשפרסומאי מתראיין בשם עצמו על חשבון מסע יחסי הציבור של הלקוח שלו, במקום לתת ללקוח את הבמה שעליה הוא משלם.

הדיון כולל עוד תגובות מעניינות נוספות שלא נכנסו כאן משיקולי מקום, אך אתם מוזמנים לצפות בדיון המלא ולקחת בו חלק, כאן >> (28 תגובות נכון לכתיבת פוסט זה).

על משרדי פרסום ואתיקה מקצועית

העניין הוא, שכהשפרסומאים נכנסו למערכה האישית, הם סחבו ביחד איתם גם את החברות המקצועיות שלהם: את משרדי הפרסום.

כשמשרדי הפרסום נכנסו לתמונת הקרדיטים, המצב השתנה לחלוטין ובתחרות האדירה בין גופים מסחריים שלרשותם אמצעים משמעותיים בתקשורת ותקציב הם אולי הרשו לעצמם בדרך, לרמוס גם מספר כללים אתיים – או - שינו את חוקי האיתקה קליל וכתבו אותם מחדש.

הפעם אנחנו מדברים במובנים קצת יותר מקומיים, בעולם עוד לא הגיעו ממש לרמה הקיצונית בישראל בה כל פרסומת כמעט, בכל מדיה, חתומה על ידי משרד הפרסום שיצר אותה.

זה יכול להיות מבלבל, אם בוחרים להתייחס לפרסומת כאל יצירת אומנות ואז מצפים לחתימת האומן, אך יהיה הפרסום יצירתי ומבריק ככל שיהיה, זהו עדיין שירות הניתן ללקוח המשלם עליו כסף טוב, והשירות הוא: מתן במה וחשיפה למסרים שהלקוח מעוניין להעביר, ותו לא.

בדיון נוסף שהעלתי בפייסבוק, בדיוק בסוגיה הזאת הביאו המשתתפים דיעות שונות ומפורטות מדעו הם בעד או נגד חתימת משרד הפרסום על הפרסומת ומתוך הפרטים עלו הרבה שאלות שחשפו את מורכבותה האמיתית של הסוגיה:

האם משרד הפרסום הוא אומן? אם כך אולי צריכים להיות חתומים על הפרסומת הקופירייטר וארטדירקטור...?
או שאולי מותר לחתום בקרדיט רק כאשר באמת משרד הפרסום יצר את הפרסומת ולא קנה אותה ממשרד אחר או יבא אותה מחו"ל ורק ערך אדפטציה?
האם יכול להיות שהילת חתימתו של משרד הפרסום יכולה להאציל על מותגים שרוצים להראות שהם בדרכם לצמרת והם עובדים עם משרד מהחמישיה הראשונה כדי להוכיח זאת?

ובכלל, האם זה מוסרי לקחת חלק מהבמה של הלקוח לטובת מיתוג עצמי של המשרד?

המסקנות מן הדיון אינן ברורות לי. למען האמת אני נקרע בין דעתה של הכוהנת הגדולה והעובדה שאינני יכול להישאר אדיש לשינויים החלים בעולם ההיפר תקשורת מבחינת התנהגות מוסרית ושאיפות.

המוסר הוא משהו שמוכתב על ידי השליטים ומעצבי דעת הקהל. זה אנחנו לא? מעצבי דעת הקהל?

אומרים ששקר שחוזרים עליו הרבה פעמים הופך בסופו של דבר לאמת נתפסת. האם זה מה שקרה לנו? לאנשי הפרסום? האם הקשבנו כל-כך הרבה זמן לשקרים שלנו שהתחלנו להאמין בהם בעצמנו?

אולי.

הדיון המלא בנושא קרדיט למשרדי פרסום בפרסומות אתם מוזמנים לצפות ולקחת בו חלק, כאן >> (45 תגובות נכון לכתיבת פוסט זה).

פייסבוק – טיפים מתקדמים למשתמש הפרטי

2010-12-25T23:57:00.001+02:00

הקדמה:

לאחרונה נעשות אלי פניות רבות בנושא הסברים מקצועיים לשימוש בפייסבוק. רוב הפונים הם משתמשים מסחריים, אולם ישנן גם לא מעט פניות פרטיות.
אחרי מחשבה לא מעטה, גיבשתי מספר מחשבות בנושא, והחלטתי לשתף אתכם כאן, בתקווה שפוסט זה יסייע למי מכם שלא חשב על הדברים בעצמו.

הטיפים הבאים מיועדים למשתמשים פרטיים בלבד,
עבור משתמשים מסחריים קיים סט התנהגות שונה בתכלית, מעוניינים מוזמנים לקבל ייעוץ בתשלום.

אין כזה דבר פרטיות בפייסבוק

זה נכון שפייסבוק מאפשר הגדרות פרטיות לתכנים שאנחנו מעלים. כל אחד יכול לקבוע על כל תוכן (תמונה, סטאטוס, קישור) מי יראה או לא יראה אותו. ברם, לא כדאי לכם לסמוך על האופציה הזאת יותר מדי, ולמה...? מפני שהגלישה בפייסבוק הפכה כבר מזמן למשהו שעושים גם עם חברים ומכרים מסביב למחשב. תארו לכם שתוכן שחסמתם ממשתמש אחד יופיע פתאום לנגד עיניו על מחשבו של חברו... וזה רק גילוי פאסיבי. בימים בהם צילום מסך נקודתי ושליחתו לנמען אחר נעשים בקליק וחצי – התוכן הפרטי שלכם לא באמת חייב להישאר כזה.

את התחושה שמסתירים מאיתנו, אף אחד לא אוהב, אז המנעו משימוש בהגדרות הפרטיות וקחו בחשבון שמה שאתם מעלים כולם רואים או יכולים לראות. אם אתם לא רוצים שמישהו יראה משהו – אל תעלו.
הערה: מתי כן להשתמש בהגדרות הפרטיות? אם אתם מפרסמים תכנים רבים שהינם ממוקדי נושא ומיועדים לקבוצת חברים ספיציפית, על מנת לא להציף את הפיד של חבריכם האחרים, יהיה רצוי להפנות את התכנים הללו אך ורק לקבוצה שמתעניינת בהם על ידי הגדרות הפרטיות.

הפייסבוק שלכם הוא הפנים שלכם

גם אם הפייסבוק שלכם הוא הפרופיל הפרטי שלכם, ואין לו כביכול שום קשר לפנים המקצועיות שלכם, כדאי שתזכרו שכאשר אתם מעלים תכנים אישיים ופרטיים, יכולים להיחשף אליהם גם חבריכם לעבודה, קולגות והקהל הרחב (תלוי בהגדרות הפרטיות שלכם).

חשוב לזכור, ואני מחזיר אתכם לסעיף הראשון שאומר שאין באמת פרטיות בפייסבוק, שמה שאנשים רואים מכם בפייס, עוזר להם לגבש עליכם דיעה ורושם – לכן מומלץ לחשוב תמיד על הדרך בה אתם מתבטאים, מגיבים או מפרסמים תכנים גם אם אין להם קשר מקצועי.

פייסבוק היום הוא סוג של כרטיס ביקור מורחב והוא מאפשר גישה ישירה אליכם ואל חייכם, כך שכדאי לקחת בחשבון שכאשר אתם מצרפים קולגה שאולי עוד לא פגשתם אפילו במציאות, הדברים הראשונים שהוא יראה מכם יכולים להיות פרטיים מאוד ואולי אפילו אישיים. זכרו שאנשים ממהרים לשפוט ולתייג אחד את השני בלי לבקש הסברים לכן שימו לב למשל לתמונות מביכות (ממסיבות למשל) או דברים נוספים שלא הייתם מעוניינים לחלוק עם חברים למקצוע.

אם אתם בעלי עסק קטן או שהאישיות שלכם מזוהה עם מקום העבודה שלכם עד כדי קושי בהפרדה, המנעו מלהציף את הפיד האישי שלכם בתכנים שהם רק מקצועיים. זה עלול לשעמם את החברים האמיתיים שלכם שמה שמעניין אותם באמת הוא חייכם הפרטיים. גולשים אלה עלולים לחסום אתכם מפני שאתם מתישים להם את הפיד בעדכונים לא רלוונטיים עבורם.

במקרה שאינכם רוצים להימנע מפרסום תכנים מקצועיים באופן תדיר, מומלץ לפתוח עמוד או קבוצה המיועדים לכך באופן ספציפי ולהזמין לשם את הגולשים שתוכן זה באמת הוא מעניינם. פתיחת קבוצה או עמוד גם מאפשרת את הצטרפותם של גולשים שאינם חברים שלכם באופן ישיר וכך גם תרחיבו את המעגל החברתי שלכם בנושא אותו אתם רוצים לקדם.

מחפשים את החברים שלכם?

אם אתם מאלה ש"חיים בפייסבוק", אולי יהיה לכם קשה להבין שיש אנשים שלא נכנסים בתדירות גבוהה כמוכם, שלא לדבר נמוכה משלכם בהרבה. מעבר לכך, הגולשים בפייסבוק מתחלקים באופן די קיצוני לשלוש קבוצות: יצרייני התוכן (CG), חצי פאסיביים, פאסייבים.

יצרניי התוכן, הם הקבוצה שמעלה תכנים לפייסבוק ומשתתפת באופן פעיל וקבוע בדיונים. הם אלה שמעלים תמונות, שמים קישורים, מגיבים על הודעות בטקסט וקישורים, כותבים פתקים ורוב הסיכויים שהם גם פעילים בזירת המשחקים החברתית.

הגולשים החצי פאסיביים, הם אלה שקוראים ונחשפים לתכנים של אחרים. הם עוקבים בצורה סלקטיבית אחרי התכנים שמעניינים אותם ומדי פעם יסמנו לייק או ישתתפו בתגובה אבל כמעט ולא יזמו פעילות שמרכזה בפרופיל שלהם עצמם.

הגולשים הפאסיביים הם הגולשים הבלתי נראים. הם צופים במה שמעניין אותם, או שלא... לעולם לא נדע, מפני שהם לא לא משאירים אפילו עקבות לייק קטנות לסמן לנו. אם הם פועלים – הם פועלים מאחורי הקלעים בזירת ההודעות הפרטיות ובזירת המשחקים.

ולמה סיפרתי לכם את כל זה?
מפני שאם מחברים את הנתון מהפסקה הראשונה, לגבי תדירות התחברות גולשים לפייסבוק יחד עם איפיון הגולש לתוך אחת מתוך שלושת הקבוצות הנזכרות כאן, ניתן להבין שפיד החדשות המרכזי שלכם אינו מספק לכם בהכרח מידע רלוונטי על החברים האמיתיים שלכם או על האנשים שבאמת מעניינים אתכם.
הפיד הראשי של פייסבוק במציף אליכם את התכנים האחרונים של חברי הפייסבוק שלכם שזוכים להכי הרבה התייחסות מהגולשים האחרים. זהו הפיד של החברים הפעילים שלכם – לא החברים המועדפים עליכם, ואם החברים האמיתיים שלכם משתייכים לאחת משתי הקבוצות פאסיבי או חצי פאסיבי, גם אם הם מפרסמים הודעה – יש להם סיכוי קלוש להופיע בפיד הראשי שלכם, והסיכוי קטן ככל שיש לכם יותר חברים.

אז איך בכל זאת תראו את החברים שמעניינים אתכם?
שימו לב, לא סתם פייסבוק עושה את זה קשה, אבל אם אתם נחושים הנה שני פתרונות:

השתמשו ברשימות חברים

אתם יכולים להגדיר רשימה של "החברים האמיתיים" שלכם, למשל.
(כדי לערוך רשימות חברים היכנסו דרך עמוד הבית ל-חברים/ערוך חברים/צור רשימה חדשה. שימו לב שפייסבוק מייעץ לכם אנשים נוספים לכלול ברשימה שיצרתם - לבחירתכם).
עכשיו כדי לצפות ברשימה הזאת, מגיע החלק הטריקי מצד פייסבוק:
לכו לעמוד הבית שלכם ובחרו מבין האופציות את הצפייה בחדשות העדכניות ביותר. (לא החדשות המרוכזות top news) לצד הכפתור "חדשות עדכניות" ( most recent) יופיע חץ קטן הפונה מטה. לחיצה עליו תגלה את האפשרות לצפות במיון של הפיד, בין השאר לפי הרשימות שלכם.
בלחיצה על הרשימה שלכם – תוכלו לראות את החדשות האחרונות של האנשים ברשימה זו.

אופציה נוספת: תוספת לדפדפן

friends mural הוא תוסף חביב לדפדפן גוגל כרום, המאפשר לכם לבחור מספר חברים ולעקוב אחריהם באופן פרטי, מחוץ לפיד הראשי. כלומר: התוסף מציג לכם את רשימת החברים הנבחרים ומציין מי מהם עדכן לאחרונה, תוך שהוא מאפשר לכם תצוגה מקדימה נוחה ונעימה לבדוק הם הפרסום רלוונטי אליכם.

ועוד אפשרות: שימוש בשירותיה של אפליקציה חיצונית

Wowed היא אפליקציה פייסבוקית המאפשרת לכם לסדר את פיד החדשות שלכם בדרכים שונות ומגוונות יותר ממה שמאפשר פייסבוק באתר עצמו. כדי לעשות זאת מוציאה אתכם האפליקציה לאתר משלה המציג את העדכונים שלכם על פי בחירתכם והתאמתכם האישית.

עצה לגולשים פרטיים שמבינים כי הם מוגדרים כ"ייצרני תוכן":

אל תציפו את הפיד. אם תכתבו יותר מידי הודעות, וההודעות שלכם כגולשים פופולריים יצופו אל הפידים של גולשים שאתם לא באמת כל-כך מעניינים אותם, תוך זמן קצר גולשים אלה יחסמו את פרסומיכם בפיד הפרטי שלהם. אין לכם דרך לדעת מי חסם אתכם או החזיר אתכם (קשה להחזיר מישהו שנחסם וזה כמעט ולא קורה). אם אתם רוצים שהודעותיכם תמשכנה להגיע למירב החברים שלכם, מתנו את כמות הפרסומים שלכם בעמוד (שלושה פרסומים ביום זה המון!). אפשר לעקוף את הדבר הזה עלי ידי פרסום עקיף, כלומר: השאירו קישורים על עמודים של גולשים אחרים או קבוצות ספציפיות, ולא ישירות דרך הפיד שלכם. מי שהמידע הזה רלוונטי עבורו יראה את זה בפיד בזמן שאחרים לא יופרעו. היזהרו שלא לנצל דרך זו לרעה ולהעמיס על הפידים של החברים שלכם כדי שלא להכעיס אותם.

עצה למתקדמים: אפליקציות מסויימות או פעולות מסויימות בפייסבוק גורמות לכפל פרסומי. למשל: העלאת אלבום תמונות ותיוג גולשים באלבום זה מופיעים בפרסומים נפרדים. אם אתם מודעים לכך וכבר פרסמתם רבות היום, הסירו את אחד הפרסומים המובילים לאותו מקום (למשל אותו אלבום תמונות) כך תמנעו שוב מהצפת הפיד של החברים שלכם ותוכלו ליהנות מריכוז תגובותיהם במקום אחד.

זהו בינתיים.

אם יש לכם תגובות, שאלות, עצות או טיפים נוספים אתם מוזמנים לשרשר בתגובות
– וכמובן, ספרו לחברים שלכם.

כריסמס ספיישל טו גו

2010-12-15T00:18:00.001+02:00

איטס דה סיזן טו בי ג'ולי,

בזמן הזה של השנה קורים בטלוויזיה האמריקאית שני דברים במקביל:
1. כל התוכניות הטובות שהתחילו נכנסות לשנת חורף
2. מוציאים מהבויידם את כל קלישאות הכריסמס הדביקות מהקיא של שנה
שעברה ופורשים אותן בפיירמטיים.

אז השנה, מתסכול על זה שהסדרות הטובות באמת הפסיקו כי הן כנראה מבינות שעדיף ללכת לישון מלעשות פרק כריסמס בזוי, חלטתי לשתף אתכם ברגשותי בנושא.

עד עכשיו ראיתי שלושה ספיישלים של כריסמס
ואני חייב לציין שלמרות הנימה הצינית בפתיחה לפוסט הזה - שניים מתוך שלושה מהם, דווקא שווים צפיה לדעתי, וזאת גם אחת הסיבות לפוסט.

אם אתם לא מעריצים של Glee, אתם לא רוצים להתחיל בפרק הקריס-מסס של העונה השניה.
איטס אה מסס אינדיד. התסריט המאולשמלץ תפור ביד עצלה המטפטפת סכרין סינטטי. או בעברית: בלעעע. 40 הדקות האלה יעלו לכם בכל השיניים שלכם.

ורק גילוי נאות חשוב: לרוב אני די אוהב את Glee .אבל רק בפרקים שהדמויות מזהות את עצמן בהם.

אם אתם מוכרחים:
http://www.megavideo.com/?v=NILSM3Y7

פרק הכריסמס של איש משפחה היה דווקא חביב ביותר. אולי בגלל שהפרק הזה בחר להעביר מסר חדש ולא צפוי לקהל האמריקאי החמדן. איש משפחה דוחקת בגבולות הסובלנות של הצופים שלה וקופצת לא אחת באנג'י מאמירות סרקסטיות גבוהות גבה אל בדיחות נודים וגרעפסים עסיסיות. pan intended.
הפרק הוא ספיישל 40 דקות, והוא משלב קטעים מצולמים לצד המצוייר, בהם מתארח סט' מקפרלנד, יוצר הסידרה.

אפשר לראות גם אם לא ממש עקבתם:
http://www.megavideo.com/?v=7436LO6S

ואחרונה, ובהחלט בהחלט חביבה עלי מכולן – community.
הסידרה שהיא בעיניי בין הטובות ביותר בטלוויזיה היום, כתובה מבריק, משוחקת, מבויימת וערוכה לעילה - הוציאה את פרק הכריסמס המקורי שלה והפכה את הדמויות הראשיות לבובות באנימציה בו אנחנו מגלים את משמעותו האמיתית של חג המולד. (לא מה שאתם חושבים).

הבעיה עם קומיוניטי, היא שבלי להכיר את הדמויות מבעוד מועד,הרבה מהשנינות והעומק של הפרק הזה הולכים לאיבוד.

החדשות הטובות הן שאם אתם לא מכירים את הסדרה הזאת, עדיין אתם הולכים להתמכר.

תזכרו מה אני אומר, תנו לה צ'אנס לגדול עליכם כי תוך שני פרקים, אי אפשר להפסיק, וכל פרק הוא רק 20 דקות של גאונות.

הנה קישור לכל הפרקים בסדרה והראשון שמופיע למעלה, הוא פרק הכריסמס ששודר אחרון.

http://www.sidereel.com/Community

אז בינתיים שיהיה לכם ג'ולי עם או בלי קשר לכריסמס

ואם אתם רוצים להמליץ על פרקי ספיישל כריסמס מיוחדים ולתת אולי קישור

- זה המקום

עיצוב חדש בבלוג

2010-12-11T22:47:00.001+02:00

להחזיק ולתפעל בלוג רציני במשך ארבע שנים, זה לא פשוט.
כשהתחלתי, בלוגר בכלל לא היה מתאים לעבודה בעברית ונאלצתי לעשות התאמות בתוך שפת התכנות.
(זה אמר אשכרה ללמוד קצת HTML).

אחר-כך פתאום הם נזכרו שאנחנו קיימים, ועברתי להשתמש בהתאמות הרשמיות, אבל עדיין זה לא הספיק בגלל כל התוספים וגדג’טים.

בינתיים: העמסתי, הסרתי, ניסיתי, בדקתי וגם…. הקשבתי למה שאתם אמרתם.

אז הנה התוצאה, ואתם מוזמנים להתייחס אליה כאל “עבודה בתהליך” בגלל שאני עדיין מחפש דרכים לשכלל ולעשות את Copy2go יותר נוח ויותר יעיל.

אז מה השתפר חוץ מהקונספט והעיצוב עצמו:

הרקע הכללי לטקסטים הוא לבן עכשיו. (אמרתם שקשה לקרוא בהיר על כהה).
אין יותר גדג’טים בתחתית העמוד, מה שלא עף, עבר לשוליים הימניים.
איזור התגובות הפך להיות הרבה יותר נוח וברור, ועכשיו הוא כולל גם כפתורים קלים להפצה של הפוסטים ברשתות החברתיות המוכרות.
כפתור Like (רמז, רמז) בכל פוסט (אוקי, זה מלפני העיצוב החדש, אבל עכשיו אפשר לראות אותו טוב יותר)

אני מקווה שהשינויים מוצאים חן בעיניכם, ואם יש לכם עצות, הערות או הארות שיכולות לתרום – שרשרו בשמחה.

אשמח לשמוע מה אתם חושבים.

מייקל

נישואין בבני אדם

2010-11-22T00:52:00.001+02:00

סצינת החתונה מתוך “הנסיכה הקסומה”

אני לא מומחה גדול לזוגיות. לפחות לא מומחה יותר גדול מכל אחד מכם, אבל לאחרונה יצא לי לחשוב הרבה על נושא הזוגיות ועל מוסד הנישואין וחשבתי לשתף אתכם בכמה מחשבות.

נראה לי שחשוב להקדים ולומר שאין בכוונתי לפגוע באמונתו של איש בפוסט הזה, או להעליב בדרך כלשהי את אלה שבחרו להתחתן בעצמם. מה שאני כן רוצה להציע, זו אלטרנטיבה תפיסתית.

ישר מהדפוס

אתם יודעים איך אני, כשזה מגיע להתניות התנהגותיות ושבירת הדפוסים שלהן על מנת לממש בחירה עצמאית אמיתית.

ככל שהערכים מוטמעים בנו מגיל צעיר יותר, כך יותר קשה לזהות התניה כמשהו נרכש לאומת משהו שבטבע. כך לדעתי גם המקרה בנוגע לנישואין.

מגיל מאוד צעיר אנחנו לומדים להפנים קונספט מורכב ביותר: כל ילד צריך שיהיו לו אבא ואימא, ואבא ואימא יכולים להיות רק בעל ואישה.

נכון, ישנן חריגות בדרך והחברה כן עשתה התקדמות ראשונית בקבלת משפחות חד הוריות מבחירה, אולם המסר הכללי ברור: ישנם מצבים חריגים, אך השאיפה היא לתא משפחתי שכותרתו נישואין.

אני לא אומר שנישואין זה בהכרח רע, אבל אני כן מציע ללכת קצת אחורה ולבדוק את המקור של המנהג הזה – שהפך להיות מוכר בחוק, ולא רק מוכר, יש לו משמעויות מרחיקות לכת. מעניין למה...

ואל אישך כתובתך

נישואין הן שטר בעלות. הגבר קונה את האישה מאביה, במסמך שהינו כלכלי נטו. הוא מתחייב לשמור על המוצר שלו, לדאוג למחסוריו ויש גם תנאי עם הטבות: המוצר אמור לספק הרחבה (למשפחה) ולהגדיל את ערכו. (כרגע האישה נמכרת על ערכה הפוטנציאלי...).

זה היה בעולם כלכלי שנוהל על ידי גברים ולנשים לא היה בו קול או בחירה. אבל העולם צעד קדימה.

בעקבות מהפכות חברתיות, הוגדר מחדש כבודו של האדם, והאישה, שעדיין לא יצאה לחלוטין מתפקידה כמוצר ביד הסוחר (עד עצם היום הזה למעשה...), קיבלה קול משלה ודעה משלה ופתאום היה צורך חדש להצדיק את המוסד הכלכלי הזה שנקרא נישואין. מוסד שהבטיח את השליטה בחברה המחדשת את עצמה וממשיכה לספק את הסחורה.

מה לאהבה ולזה...?

האישה החדשה השפיעה על הגבר החדש, ובדיוק כמו בעולם הפרסום של ימנו, היה נדרש שינוי באסטרטגיה הפרסומית/שיווקית של מוסד הנישואין. עכשיו כשיש לנו קהל נשי שדעתו חשובה, אנחנו צריכים לנטוש את האסטרטגיה הכלכלית מעשית של פעם ולעבור לאסטרטגיה רגשית. שימו לב למודל החדש: נישואין = אהבה.

כן חברים, הקשר בין נישואין לאהבה הוא מקרי לחלוטין והוא כולו תולדה של מניפוליציה פרסומית גרידה. מענה גאוני לבריף לא פשוט. אם אתם מפקפקים בזה, פשפשו בהיסטוריה המשפחתית שלכם ובדקו: ביהדות למשל לא היה שום קשר הכרחי בין שידוך נישואין לאהבה. וזה עבד. האסטרטגיה הזאת המשיכה (וממשיכה) לעבוד מפני שביהדות הפניה עדיין מוכתבת על ידי גברים והמחשבה היא עדיין כלכלית...

אז נעשתה התפירה הזאת והצליחה דווקא לא רע. היא נשזרה לתוך מיתוסים וסיפורי עמים. היא נשזרה אל תוך דפי ההיסטוריה ברומנים אפיים גדולים והיא עוגנה למעשה בכל יסודות התרבות שלנו כפי שאנחנו מכירים אותם.

קחו את התיאטרון הקלאסי לדוגמא: ההבדל בין טרגדיה, הנגמרת במוות – לקומדיה הנגמרת בחתונה.

המוטיב קיים כבר מאות שנים, וגם אם לא היה קיים במקור, שולב בגרסאות מאוחרות יותר כאילו תמיד היה שם.

גירסת כיסוי

אתם בטח חושבים, אוקי, אבל היום אנשים מתחתנים באמת מתוך אהבה...

יכול להיות שאתם צודקים. ויכול להיות שהכל חלק מסיפור הכיסוי המוצלח בעולם. כיסוי של פחד (או סדרה שלמה של פחדים), כיסוי של פשרה ועוד דברים רבים אחרים חוץ מלאהבה טהורה ושואפת לנצחיות.

אנשים מתחתנים ואז מתחרטים, ואז הם מתחתנים שוב ושוב הם מתחרטים... למעשה 50% מאלה שמתחתנים מתחרטים... ולפי הסטטיסטיקה, האחוזים רק בעליה. אז האמנם כשנהיה ב51% מתחרטים, אנשים יבינו שנישואין הן לא בהכרח הבחירה הנכונה עבורם? לא בטוח. לא כל עוד מי שישמר את הפרדיגמה.

אתם מבינים, לי אין בעיה עם טקסים. אם זוג רוצה לכבד את הקשר שלו על ידי הבטחות הדדיות או כל דרך אפשרית אחרת, אני לא אגיד להם לא לעשות את זה.אני רק אשמח אם הזוג הזה יעשה את זה במחשבה על ההווה, ולא על העתיד.

ההווה הדינאמי

אנשים הם דבר משתנה. המטרות שלנו משתנות. האופי שלנו משתנה. יכולת התקשורת שלנו משתנה. כשמבלים תקופה ארוכה עם מישהו, ועוברים שינוי שאינו מתאים לשינוי המקביל שעובר אותו אדם – נוצר מרחק מסכן. מרחק שבתוך נישואין יכול להפוך לסיוט הכי בודד בעולם.

לכפות על אנשים שעברו שינוי מקביל אך שונה ולא מתואם להישאר ביחד רק בגלל חוזה שחתמו עליו – נשמע לי לא רצוינאלי. ברור שנדרש פה שחרור ושחרור כולל שינוי בגישה. השחרור פה אינו רק כלכלי (למרות שזה השחרור היחיד שקיים כרגע). אף אחד לא באמת יכול לשחרר אתכם מן הקשר הרגשי שאתם חווים לאותו אדם אליו הייתם נשואים. (מחזק בדיוק גם את הטענה שלי שאין קשר במקור בין נישואין לאהבה).

אני מודה שאני נהנה לשבור מוסכמות תפיסתיות קיימות, אבל אני הכי נהנה לשבור אותן כשאני מגלה שהן פעלו לרעתי.

ברוכים הבאים ל"עכשיו"

אני, בתור מי שמעדיף את בני מיני, ממש לא שואף להתחתן עם בן זוגי. אני רואה במוסד הזה דקדנציה וחוסר רלוונטיות להגדרה האישית שלי ולהגדרה שלנו כזוג.

אני לא חושב שהבטחות שאינן רציונאליות או מחויבות מציאות לצורך העניין כמו "לאהוב עד שהמוות יפריד ביננו" יעזרו לחזק את הבסיס האמיתי של הקשר הזה. אני לא מאמין בהבטחות גנריות גדולות מהחיים ואני חושב שגם אתם כבר לא... הפרדיגמה הזאת גוססת.

מה שאני מבטיח כל יום לבן הזוג שלי הוא זה: אני מבטיח להיות קשוב אליך כל הזמן. לנסות לחוש את השינויים שחלים בך ולהשתדל להשתנות כך שלא ננגוד אחד את השני. אני מבטיח להיות כן איתך תמיד ולאפשר לנו תמיד ערוץ תקשורת כדי לגשר על כל אי הבנה. אני אוהב את מי שאני כשאני איתך, ואני אוהב את מי שאתה כשאתה איתי וכל עוד זה ככה, אין שום סיכוי בעולם שאני אוותר על זה.

עכשיו לכו תעשו כסף מהמסר הזה.

נ.ב.

חשוב לי מאוד להדגיש שאין שום קשר בין הפוסט הזה והעובדה שמספר חברים שלי מתחתנים או התחתנו בתקופה הנוכחית. אני מכבד את בחירותכם ואת דרככם תמיד כי אתם מכבדים את שלי. הפוסט הזה נכתב אחרי שכבר באמת אני חושב על הנושא הזה בהקשר האישי כבר הרבה זמן ורציתי לשתף.

מיומנו של אינפומניאק - פייסבוק והפרנויה ההוליוודית

2010-10-25T10:54:00.001+02:00

פגשתי אותן לראשונה כבר בתוכניות הטלוויזיה של אמצע שנות ה-70: תוכנות על מהוללות המסוגלות לזהות כל אדם, לתת כל נתון, לשלוף תמונות ופרטים אישיים בין רגע. מחשבי העל שהיו פעם בשירותם הבלעדי של משרדי הביון המובילים בעולם, ותפסו את רוב עומק האולפן. גאונות של מוחות קודחים בשירות אג'נדת האדרת הממשל או הפחדה מפני אויב בלתי מנוצח, (אבל מי ידע את זה אז...?)

אני לא יודע איך זה היה כשאתם הייתם קטנים, אבל לי תמיד היה חלום שתהיה לי יום אחד גישה לפלא הזה: מאגר בלתי נדלה של נתונים אישיים על כל הסובבים אותי. הייתי רוקם תוכניות ומזימות, כי כבר אז הבנתי שידע זה כוח. אם רק היה לי קצת יותר מידע על השכנה, אולי יכולתי למנוע ממנה לספר לאימא שלי שחזרתי מבית הספר מוקדם מידי... אבל השכנה היתה אז גן נעול של נתונים ולי היו רק פנטזיות ושאיפות.

אחר-כך החיים כבר היכו בי במלוא עוצמת שנות ה-80. התחלתי להבחין בין מידע שולי ולא רלוונטי למידע שבאמת צריך. למשל, זה שתמיד סיפרו לי המצטבר "בתיק האישי". אילו אגדות נרקמו להן סביב "התיק האישי" שלנו בשנות הלימודים... החיסורים והאחורים (שנרשמים עד הצבא), חוות הדעת האישיות של המורים... שלא לדבר על פרטים משפחתיים אינטימיים שרק ליועצת מותר לדעת. אה – מתיקותו של הידע הלא מושג. הייתי מנסה למצוא תירוצים להגיע לחדר המורים בניסיון נואש למצוא את המעין הסודי והבלתי נדלה של מידעף שהיה יכול אולי למנוע מהבריונית של הכיתה להרביץ לי בהפסקות. לשווא. (חוק מרפי קובע: בכל זמן נתון, בין אם בזמן השיעורים או בהפסקות – תמיד יש בחדר מורים לפחות מורה אחת ששותה תה).

אחר-כך הגיע הצבא, והצבא נתן את השמנת ביד החתול. שליש הם עשו ממני. עם גישה לסוגה העילית של תוכנות המידע: mims (לא יכול לכתוב את השם האמיתי, זה מסווג, ששש...). אך המימס היתה התגשמות כל חלומותי, אם חלומותי היו נחלמים על מסך שחור ירוק בפורמט דוס וחייבו קודים מפגרים ובלתי זכירים לשאילתות בירוקרטיות ששחררו עליך מספרים בקצב שלא היה מבייש עוזי ג'ינג'י במטווח טירוניות ראשון. בלילה.

זוכרים את העידן הזה? שחר ימי האינטרנט היה מתעורר לצליליו של מודם K56 צורמני. לתמונה לקח 15 דקות להיטען, ואת ה"מימס" החליף ה"MIRC". עוד תוכנה שנראתה כמו דוס.

והנה אנחנו היום, על קצהו של העשור הראשון של המילניום החדש ובידנו פלטפורמה מדהימה, שכל מה שצריך להגיד לה הוא שם, או כתובת מייל, ומייד היא שולפת עבורינו תמונות ונתונים אישיים. מייד היא מציגה לנו – כמו באותן תוכניות טלוויזיה בדיוניות משנות ה-70, כל מה שרק נרצה. יותר מהר מהמחשבים במשרד הפנים, מתחנות המשטרה ומכל דבר אחר. וראו זה פלא: התוכנה הזאת היא חינמית והיא נגישה לכולם. לא רק למשרדי ממשלה מסווגים, לא רק לסוכנים חשאיים.

ואני יודע מה אתם חושבים עכשיו: אתם חושבים – איך אנחנו מפקירים את הפרטיות שלנו ככה בקלות לכולם? נכון? נכון שזה מה שחשבתם? שזה עוד פוסט שיקרב אתכם להחלטה המאוד לא רציונאלית הזאת לסגור את הפייסבוק שלכם?

אז זהו שלא.

המטרה האמיתית של הפוסט הזה, היא להגיד לכם שעכשיו יש לנו ביד משהו שלא היה לנו מעולם: חופש. את החופש לבדוק ולראות דברים אחד על השני כמו שלא יכולנו לראות אותם לפני כן. אולי הם לא יהיו מדוייקים תמיד ודי בטוח שלא תמיד נבין אותם נכון – אבל זה הרבה יותר מלגשש באפלה.

זה אולי ישמע לכם אירוני, אבל יכול להיות שדווקא היפר הנגישות לכל המידע הזה, יהפוך אותנו בסופו של דבר לחברה אנושית טובה יותר, כי פלטפורמה שיכולה לחשוף את השקרים וההטעיות שלך בקלות, מחייבת אותך בסופו של דבר ליותר כנות.

ואם לא זה, היא לפחות מחייבת אותך לחשוב פעם נוספת על הגדרות הפרטיות שלך, ואני מדבר במובן הרבה הרבה יותר רחב מפייסבוק. אני מדבר על ההגדרה האמיתית שלנו ל"פרטיות", וגם זה משהו.

הערה: פוסט זה נכתב במקור עבור מתחם אקטיב אנד מרקטינג של זוהר אוריין.

פוסט מטורף, מדהים, מהמם – שחבל על הזמן.

2010-09-25T17:44:00.001+02:00

(פוסט ראשון בפרוייקט מיוחד: שימושים בשפה)

במהלך הטיפוס חסר השליטה של החברה במעלה רף הרגש, הולכת פעולת הריגוש והופכת קשה יותר ויותר. עד כאן לא ממש חדש, אבל נשאלת השאלה: למה לקחת איתנו בתרמיל גם את השפה למקום שאין בו חמצן לא בשביל לנשום ולא בשביל לבעור...?

פרופורציה אף פעם לא היתה מהחוזקות של המין האנושי, וככל הנראה לעולם לא תהיה. לפחות לא כל עוד תגובות מגיעות כתוצאה מקונוטציה אישית ורגשית. זאת משוואה שנידונה להיכשל בכל פעם מחדש בשל חוסר הסטריליות של התנאים. ככה זה עם אנשים... אבל זאת לא הבעיה העיקרית.

עברית אינה שפה עשירה כמו שהיינו רוצים להאמין. למעשה, השפה העברית מכילה כ-250,000 מילים. (ביחס לרוסית למשל, שמכילה כמיליון). בסדר בסדר, תוסיפו לעברית את כל ה"חידושים וההמצאות" החל מסלאנג השימושי וכלה בדינוזאורים המאובקים מכרכיה של האקדמיה ללשון, עדיין תגיעו קרוב ל260,000. זה לא הרבה.

אנחנו לא רוצים לחשוב על העברית כשפה עניה. אנחנו רוצים לחשוב עליה כ"שפת הקודש", "שפת המשוררים והסופרים", אנחנו רוצים לחשוב עליה כמעין בלתי נדלה של בחירות ביטוי צבעוניות, אבל בפועל אנחנו נדחקים להשתמש ביומיום שלנו באחוז קטן מאוד מתוך השפה היחסית קטנה הזאת. אנחנו נדחקים לדלות.

(על הדלות עצמה אפשר להרחיב ולפרט בלי סוף, אבל זה נראה לי כמו פוסט בפני עצמו, אז אני מניח לזה כרגע)

כאשר מציבים את דלות השפה לצד סף הריגוש, קל לראות תופעה מדאיגה המעידה על ריקון סידרתי של מילים ממשמעותן האמיתית – במיוחד מילים המתארות עוצמה של "חוויה". (עוד מילה שצריך להניח קצת לשימוש בה כדי לתת לה לנשום בטרם תאבד את עצמה לדעת).

מילים כמו "מדהים", "מטורף", "מהמם", וביטויים כמו "קורע מצחוק", "לא נורמאלי", "חבל על הזמן" ועוד מספר מחבריהם, עוברות התעללות סידרתית כבר תקופה ארוכה על ידי התקשורת, עולם הפרסום ובעקבותיהם – על ידי החברה. זה אפילו לא ממש חשוב אם הביצה קדמה לתרנגולת, פרופורציה או קשר לאמת אינם רלוונטיים כנראה כשצריך למכור משהו למישהו – מה שמטריד אותי הוא שכנראה שזה עובד.

למשל: אם יגידו לכם את המשפט הבא:
"חוויה עוצמתית ומרעננת בטירוף" על מה תחשבו?

על ראפטינג במים לבנים אי שם במורד הקולורדו?
על באנג'י של 250 מטר לתוך אגם כחול מושלם בניו-זילנד?
או אולי על חופשת סקי תחרותי באלפים השוויצריים?

אם כן, אז אולי זה היה לגיטימי.
אבל מה קורה כשמחברים משפט כזה כדי למכור לנו מסטיק בטעם מנטה?

מסטיק – זוכרים? חתיכת חומר צמיג (גומי), עם קצת טעם, שרצוי לא לבלוע (לא ממש בריא), והאמת לא ממש כדאי גם ללעוס (כי למרות מה שאומרים לנו – לא ממש בריא...). אז לועסים קצת (או הרבה, הכל יחסי) ואז נגמר הטעם, יורקים – ודי.

זאת חוויה עוצמתית ומרעננת בטירוף? אם כן אז חבל.

אותו כנ"ל כשפרסומת מודיעה לי באופן חד משמעי שכבר מזמן לא התרגשתי ככה - מסנוויץ'.
בגלל הרוטב החדש שלהם על בסיס מיונז... נשבע לכם, לא יכולתי לעמוד בהתרגשות. התרגשתי לגלות שיש מצב שהמקצוע שלי מת ואין בו צורך יותר.

עכשיו יבואו כל חברי הטובים לתחום הפרסום ויגידו: "אבל מייקל, אנחנו לא מוכרים פה מסטיק, אנחנו מוכרים פה חוויה". ואני אגיד – אין לי שום בעיה עם זה. באמת. בתנאי שהחוויה שאתם מוכרים היא משהו שאני יכול להאמין בו. יכול להתחבר אליו באמת – ויותר מהכל, משהו שאני אזדהה איתו. משהו שיראה לי שהוא מבין אותי.

אבל אף אחד לא מבין אותי אם הוא משתמש במילים כמו "מטורף", "מהמם", ו"מדהים" בצורה אביוסיבית שכל קשר בינה לבין ההבטחה נחטף נאנס, נרצח ונקבר בדרך למילון.

ונכון, תמיד יהיו אלה שיטענו מנגד שזאת השפה וככה משתמשים בה היום, והשפה היא דינאמית ומשתנה, ולא צריך להיות כל-כך "כבד".

אבל חברים שלי, זה לא העניין. השפה היא דינאמית – כן. אבל ככה משתמשים? ככה לא מעצימים דברים – ככה מרוקנים אותם באופן הכי יעיל ממשמעותם הישירה.

אנחנו עושים לשפה העברית מה שאנחנו עושים כאנושות לפלנטה: אנחנו משתמשים וזורקים. אנחנו מנצלים ומעמיסים וחומסים ודורסים כל פינה עד שלא נשאר בה כלום מהיסוד. נשארת רק קליפה ריקה. שיחזור משוער במוזיאון כשכבר מאוחר מידי. וזה במקרה הטוב.

כי בסופו של היום, כמה עצוב זה כשאנחנו, כאנשים פרטיים, נזקקים למילים כמו "מדהים" ו"מטורף" כדי לתאר חוויות באמת יוצאות דופן בחיינו – חוויות שהן באמת קיצוניות במשמעותן, אבל כל מה שנשאר לנו להגיד נשמע כמו פרסומת למסטיק בטעם מנטה.

נ.ב.

בשולי הכותרות המפציצות, ברור הרי שישראל אינה היחידה או הראשונה שהולכת בדרך של ריקון מילות תיאור מכוחן ומשמעותן, אבל לכל הרוחות, לנו באמת יש מעט מילים באופן יחסי, לא כדאי לנו לשים לב קצת יותר? אחרי הכל השפה היא כלי התקשורת החשוב ביותר שלנו כחברה, ואם אנחנו מדללים אותה – מה זה אומר עלינו כאנשים?

עוד דבר חשוב, אל תחשבו שאני מאשים פה את התקשורת ואת עולם הפרסום. אנחנו כחברה יכולים להכתיב לעצמנו באילו מילים להשתמש כדי לתאר מה. השינוי יתחיל מאצלנו אם אנחנו נפסיק לייצר אינפלציה ממילים שבסה”כ לא באמת מתאימות לתאר את מה שעברנו. בטח לא כמו שהן משומשות עכשיו.

אומנות הסכסוך

2010-09-18T21:58:00.001+02:00

סכסכנות היא אומנות בעלת ותק ומקום רב שנים של כבוד והערכה. כל החכמה בסכסכנות טובה, היא לא לגרום לאף אחד מהצדדים האחרים להיות מודע שאתה מעוניין ופועל לייצרת קונפליקט בינהם.

חכמה גדולה אפילו יותר, וסוג של אומנות בפני עצמה, היא לייצר קרקע לסיכסוך ארוך טווח, או אם אפשר אין סופי. לרוב עושים זאת על ידי גרימה למצב ששני הצדדים יציבו דרישות סותרות ולא מאוזנות לצד השני – תוך חסימת אופציות ההתפשרות מראש.

כל מה שצריך לעשות עכשיו, הוא לדאוג שהצדדים ישארו במאזן כוחות שווה פחות או יותר, לעזור פעם לזה ופעם לזה כדי לתת להם הרגשה של התקדמות או נסיגה דינאמית – ויש לך מחלבה קטנה משל עצמך בה אתה מרוויח מהפגיעה המתמשכת בשני הצדדים.

בתור חובב תבניות מושבע, קשה לי לפעמים שלא לזהות מגמות מתהוות,
מתי לוחצים בהם על הגז וכמה.
אחת המגמות שמהן כבר אינני יכול להמשיך להתעלם במצפון נקי,
היא אג'נדת הפילוג בין שתי קבוצות שאופיינו על ידי בעלי העניין
כ"חילונים" ו"המגזר החרדי".

הבסיס האסטרטגי

כאשר אתה ניגש כאסטרטג פירסומי לאפיין קהל מטרה, אתה יודע שהמקום ממנו אתה אמור להתחיל הוא איפיון תכונות, הרגלים, ערכים ואמונות המשותפים לקבוצה של אנשים. שכן מעבר למכנים המשותפים האלה, כל אדם הוא הרי עולם מלא משל עצמו.

לפעמים, אפשר "להמציא קהל יעד" שלא מודע עדיין לכל התכונות המשותפות שלו – על ידי חשיפתו וריכוזו תחת כותרת גדולה אחת. בדיוק כמו שקורה במקרה הזה.

בואו נבחן רגע מקרוב את ההגדרות של שתי הקבוצות "חרדים", ו"חילונים".

בואו נחשוב על זה רגע, מן הסתם רוב מי שיקרא את הפוסט הזה יהיו חילוני. אז אשאל אתכם ישירות: האם חילונים הם באמת קבוצה אחת? האם חילונים הינו זרם אחיד – קבוצה תמימת דעים החותרת לעבר מטרה אחת מוגדרת חסרת פשרות? (כפי שמחייבת תבנית הסכסוך שהוצגה מעלה).

כמובן שלא. בתוך הציבור החילוני אפשר לזהות התפלגות על פי דיעות פוליטיות, מוצא, מיקום גיאוגראפי, מצב סוציואקונומי, קבוצות גיל שונות ועוד ועוד ועוד... לכל אחת מן הקבוצות האלה שהגדירו את עצמן, יש מניעים ואג'נדות משלהן.

מנגד, מה שאולי רוב הציבור החילוני אינו מודע אליו, גם הציבור הדתי-חרדי מתחלק לאין סוף תת קבוצות וזרמים המופרדים בחלוקתם לחצרות, חסידויות, תנועות פוליטיות שונות וכמובן דרגות שונות של הרגלי החמרה.

שייקספיר ו"כוחה של הדיכוטומיה".

ליצור סכסוך בין כל-כך הרבה גופים זה בהחלט לא ריאלי – ולכן, בניתוח מניפולטיבי מתקדם, מחברים בעלי האג'נדה בכוח בין הקבוצות השונות ומחלקים אותן לשניים, בגסות, על ידי השתלת מכנה משותף דו ערכי שכל אחד מהצדדים אוחז אחד מצדדיו. זאת משוואה פשוטה של "להיות או לא להיות"- לא משנה מאיזה צד של הסכסוך אתה עומד.

אחרי הפירוק לאחור של המהלך האסטרטגי – אפשר לראות בבירור את היישום בפועל על שתי הקבוצות "חילונים" ו"חרדים".

הנחת הפרדה:
חילונים אינם מתנהגים בהתאם לכללי הדת היהודית
ולכן הם שונים מחרדים.

כמובן שהנחה כללית כל-כך אינה יכולה להחזיק מעמד זמן רב במבחן הזמן, ללא עזרה ותחזוקה, וכאן שולפים האסטרטגים כלי מקצועי נוסף:

יצירת סממנים חיצוניים מובהקים.

זה אפילו פשוט יותר כשאתה מבין שאינך צריך שלשתי הקבוצות יהיו סממנים מובהקים, מספיק שיהיו לאחת כדי לייצר את ההבדל.

זה ברור שהחרדים הם המאופיינים חיצונית בצורה מבדלת ואחידה. מה מלמדת אותנו העין לזהות כחילונים? את הצבע השחור השולט, את הבגדים הארוכים והצנועים, את כיסויי הראש השחורים, את הפאות והזקנים והשפמים. ובערך זה הכל. (אנחנו לא יודעים את ההבדלים הנוספים כי לא מלמדים וחושפים אותנו אליהם – בכוונה.)

אחד הנושאים הפוגעים ביותר בעדה האפרו-אמריקאית
הוא שכאשר אדם לבן מסתכל על אדם שחור
– כל השחורים נראים לו אותו הדבר.
הוא אינו יכול לראות הבדלים בפניהם, במבנה גופם ובכלל במראם החיצוני.
הנושא פגע בהם בעיקר כאשר תחת הרושם הזה,
כל שחור שפעל בקיצוניות או אלימות שאינה מתאימה למשטר הלבן
– השליך בעצם את עוונותיו על כל הציבור השחור.

על ידי הבאתנו לנאורות (עד מידה מסויימת), הצליחה העדה האפרו-אמריקאית להילחם בסטריאוטיפ הנורא הזה, על ידי כך שצברה יותר ויותר כוח והשפעה וחשפה את אנשיה כאינדיבידואלים בעלי האופי השונה והאישי שלהם בעמדות השפעה ובתקשורת.

גם לציבור החילוני, יש הזדמנויות שונות לראות דרך מעטה הקבוצתיות הדימיונית אל תוך הזרמים השונים של המגזר החרדי. בעיקר כאשר מדובר בפוליטיקה. אבל תסמכו על כך שתמיד יהיה שם מי שידאג עדיין שהדברים יטושטשו ויושכחו מעינו של הציבור במהרה.

יראו לנו קבוצה של לובשי שחורים מסתובבת במסדרונות הכנסת
ויגידו בקריינות מעל "עברנו לשעון חורף בגלל החרדים".
כן. כל החרדים. כולם. הם כולם אחראים על כך שיש שעון חורף...
כולם התאגדו ביחד והחליטו להעניש את הציבור החילוני בהזזת השעון.

אתם מבינים!? זה באמת נשמע לכם ראלי?! כי אם לא, אז למה חלק מכם ממשיך לפמפם את התשובות הקלות והזמינות שהותננו להן, במקום לחשוב קצת לבד ולהבין שבדברים אין הגיון....?

מי מצייר את התמונה

אסטרטג טוב מבין את כוחה של תקשורת ההמונים. תקשורת ההמונים מייצרת התניות תפיסתיות והתנהגותיות וגורמת לנו בצורה מגמתית לחשוב או לעשות דברים מסויימים. אפשר לעשות זאת בצורה ישירה ולאפשר לאנשים לבחור, ואפשר לעשות זאת בצורה עקיפה ולא מורגשת – בכל מקרה התוצאות הן אותן תוצאות.

לאחרונה אני עד להקצנה מעשית בשימוש באמצעי התקשורת כדי לייצר ב"ציבור החילוני" פחד וכעס כלפי המגזר החרדי, כמו גם שאני חש הקצנה בתדירות מקרים בהם פועלות קבוצות המשוייכות ל"מגזר החרדי" נגד החילונים.

התעמולה זורמת באופן מוגבר בתוך שני הצדדים, מלכדת אותם יותר ויותר סביב המחנה המשותף הפקטיבי שלהם המחייב את המשך קיום ההפרדה הנצחית.

"הכעס כבר נעול, אבל עדיין מטלטל"

כעס הוא כלי עוצמתי. לגרום לאנשים לכעוס (ולשנוא) גורם להם לעבור למצב בו הם פועלים מתוך ההתניות המוקדמות הבסיסיות ביותר שלהם. הם לא עושים בחירות אמיתיות, הם הולכים ישירות לברירת המחדל האוטומטית. אם אתה יכול לצפות מה תהיה התגובה האוטומטית של האדם שאתה רוצה להכעיס (או של קבוצת האנשים...), אתה יכול לשנות סדרי עולם. מילולית – בפועל.

האם אתם מוכנים להיות עדר (פקטיבי) שמופעל בלחיצת כפתור, או שאתם רוצים להאמין שיש לנו אפשרות לבחירה אמיתית איך להגיב ואיך לשחק את המשחק?

כאשר אתה או את נתקלים במשהו שמכעיס אתכם,
מפעיל אתכם והוא אינו קשור בכם באופן אישי ישיר,
תעצרו רגע לחשוב:
למה אני בעצם כועס? מי רוצה שאני אכעס עכשיו?
למה שאני אכעס דווקא מזה"?
מה הוא מצפה שאעשה מתוך הכעס שלי?

אחת מחברותי החכמות אמרה לי פעם ש"כעס יכול להיות מניע או מונע. הבחירה היא שלך". אני אימצתי זאת כפילוסופיה פרקטית לחיים.

איך מנטרלים פצצה אסטרטגית

כמו בכל אומנות, גם לתוצרים של אסטרטגיה מניפולטיבית יש נקודות טורפה. הסוד הגדול הוא שכל מה שאנחנו צריכים לעשות כדי לנטרל את הסכסוך הוא – להפסיק לכעוס.

כעס כמו פחד, מפריע למחשבה הבהירה. ניטרולו יחזיר לידנו את אפשרות הבחירה האמיתית מפני שללא הכעס נוכל פתאום לראות את הדברים באופן רחב ופתוח יותר. מקבל יותר.

אנחנו לא צריכים להתאחד, לא צריכים להתאגד, לא צריכים לגייס צבא, לצאת להפגנות, לא צריכים מנהיגים גדולים שיובילו אותנו אחד נגד השני.

כל מה שאנחנו צריכים לעשות כדי לנטרל את המניפולציה הוא להפסיק לכעוס, מתוך הבנה שהכעס הזה אינו באמת שלנו. הוא תוכנת לתוכנו – אבל אנחנו יותר חכמים מזה.

"קבוצות" נמכרות לנו משחר האנשות כמשהו שמגן על הפרט בכוח החבורה, אך האמת היא שקבוצות נוצרו על ידי אנשים שהבינו שאפשר להרוויח יותר מסכסוך בין קבוצות מאשר מסכסוך בין שני אנשים פרטיים.

כולנו יכולים במו ידינו הבודדות והפרטיות לקחת מבעלי הסררה והכוח את כוחם – ברגע אחד. אנחנו רק צריכים להבין את זה ולרצות את זה מספיק. כולם ביחד. בשני ה"צדדים" – כדי שנדע שאין שני צדדים. יש אנשים. בכל מקום. בכל העולם. רק אנשים.

אם נבין שכולנו בסופו של דבר רק אנשים, יהיה פה שינוי תרבותי אמיתי וקפיצת פרדיגמה חברתית.

אז מה אתם אומרים – שנפסיק לכעוס קצת...? משהו יהיה חייב להחליף את הכעס, וזה יכול להיות רק יותר טוב מעכשיו.

גאווה במלחמה - עם עצמה

2010-06-11T02:14:00.001+03:00

הדיון האם צריך או לא צריך לקיים את מצעד הגאווה כבר עייף ומותש, אבל בדיוק כשחשבתי שאין באמת מה לחדש השנה מפני שחבל להשקיע אנרגיה בלשכנע את המשוכנעים (משני הצדדים), שמתי לב לתופעה מעניינת ומטרידה: כנראה שקהילה הגאה כבר מרגישה כזה ביטחון עצמי, וכזה כוח, שעכשיו היא מרשה לעצמה לריב ולהתפצל בתוך עצמה.

אל תטעו, אני לא מדבר רק על הביצה התל-אביבית הקטנה וכמעט חסרת המשמעות בקנה מידה עולמי. אני מדבר על תופעה קצת יותר חובקת עולם.

מצעד ירד בדרום ספרד

אם לא שמעתם, המשלחות הישראליות למצעד הגאווה העולמי בספרד בוטלו, וכך גם הופעותיה של דנה אינטרנשיונאל שאחת מהן היתה אמורה לפתוח את המצעד. הסיבה הרישמית: לא יכולים לערוב לביטחונינו, אחרי סקנדל המשט (ואם אתם חושבים שכאן היה סקנדל, נסו לדמיין איך מציגים אותנו בתיקשורת העולמית שממש לא מעניינים אותה מאמצי השווא של ההסברה הישראלית). אבל עוד הנחה סבירה היא שהביטולים נעשו בעיקבות לחצים של אירגונים פרו פליסטינאים.

זה יפה שדואגים לשלומנו בספרד... באמת. אבל ממתי בדיוק מישהו יכול להבטיח את ביטחונה של הקהילה בעולם החשוך והאלים הזה? בעולם שבו דתות קובעות כי אנחנו הסיבות לרעידות אדמה ולמגפות, שולחות אותנו למות בסקילה או בחרב, מגנות אותנו, מכחישות את קיומנו ותקצר הרשימה האפלה ועגומה הזאת.

הקריאה אל הדגל

ממתי הפך שיקול הביטחון האישי שלנו כהומואים (או ישראלים) לשיקול אם לקיים או לא לקיים את המצעד? אם להשתתף או לא להשתתף בו? בארץ מישהו יכול להבטיח את ביטחוננו?

אני לתומי חשבתי, שמצעד הגאווה והנוכחות שלנו בו, דווקא נוכח האיומים – זאת כל הפואנטה.

אני חשבתי שהרעיון הוא להפגין נוכחות ללא פחד, להגיד שאנחנו כאן ואנחנו לא מתחבאים.

אני חשבתי שהרעיון הוא להפגין אחידות גאווה עולמית - אחרי הכל, המצעד בספרד הוא המצעד הבינלאומי... וגם הקהילה הישראלית היא לאום, לא?

אני חשבתי, שמשמעותו של דגל הגאווה, הוא שצבעי הקשת השונים המונחים זה לצד זה, מסמלים את השוני על כל גווניו, היוצר יופי באחדותו. אבל כנראה שרעיונות ואידיאלים לחוד, וכאפה לפנים מהמציאות לחוד.

אני בכלל לא מבין למה אנחנו צריכים לקבל הזמנות למצעד הגאווה, ואני לא מבין למה ביטול ההזמנות אמור לגרום לנו לא להשתתף. הסיבות היחידות שאני יכול לחשוב עליהן הן פוליטיקה ומימונים – וזה לא אמור בכלל להיות רלוונטי כשמדובר בעקרונות. עקרונות שהשנה למדנו על בשרנו הצרוב כמה חשוב לעמוד עליהם ולהילחם עליהם.

האדום היום אדום מאוד

ב-1.8.09, אותו לילה נורא בברנוער, הזכירו לנו בקולן הרועם של יריות כמה חשובים העקרונות הללו. באותו לילה שטוף דם ילדים, הזכירו לנו כמה קרובה האלימות והחשכה אל פתח בתינו. כאן, בלב תל-אביב.

ובכל זאת, בקהילה הישראלית, או לפחות בצד הממסדי שלה, מתעסקים בפוליטיקה וסומכים כנראה על זיכרנו הקצר של הציבור, שמיהר להדחיק ולשטוף את שרידי הדם מרחובותיה הורודים של תל-אביב. האיזכורים במצעד הרישמי השנה יהיו מינוריים ויכללו בטח בעיקר קצת דיבורים, אבל אף אחד לא יחשוב אפילו לרגע לבטל את החגיגות או להשבית את השמחה. אחרי הכל, שמחה מוכרת. דיכאון פחות....

אך לעומת מה שחשבתי, שלא כמו בשנה שעברה, קמה קבוצה שאינה מוכנה להניח למצעד השנה להיות עוד מסיבה צבעונית שלא מבחינה בכלל בין אידיאלים וחופש ובין בירה וריקודים בעירום מרוח בנצנצים.

קבוצה קטנה בכל זאת התעוררה והחליטה, בעיקבות האירוע האלים בברנוער, לצאת במצעד מחאה נפרד. הם אפילו הקימו קול ענות חלוש בתיקשורת...

המצעדים יתקיימו במקביל, והקהלים שלהם לא יפגשו, אלא אם יזגזגו בין שני האירועים.

קצוות מפוצלים

לצד הבידול בין המסיבה והמצעד, מסתבר שיש לנו עוד מילחמות פנימיות בתוך הקהילה: קבוצת פעילי ימין החליטה שהשמאל הקיצוני מערבב את מסריהם של אירועי הגאווה עם מסרים פוליטיים מדיניים, ויצאה כנגדם בעוד פעילות מפלגת.

אבל גם בלי המצעד אנחנו קהילה מפוצלת. אל מול הוועדות והאירגונים הרישמיים, ניתן למצוא את ההגמוניה הפוקס-אוחובסקית שעסוקה בין השאר בפעולות מיליטנטיות של אאוטינג באונס, קידום מכירות והנצחת סטריאוטיפים.

אני חייב להגיד לכם שברמה האישית, אני שלם עם עצמי, ועם ניטיותי המיניות שהן חלק ממני. אבל ברמת הקהילה, אני לא מרגיש חלק ממנה – ולא בגלל שיש לי משהו נגד תת מיגדר כזה או אחר או חלילה נגד מישהו ספציפי.

אני לא מרגיש חלק מהקהילה מפני שאני מרגיש שאין גוף או אדם שמתיימר להוביל אותה ומייצג אותי ואת דעותי. אני לא מרגיש חלק מהקהילה מפני שאני מרגיש כבר שנים שהעקרונות נזנחים ונשכחים (ברמה הציבורית, לא ברמת הפעילויות הספציפיות של האגודות למינהן).

אז רגע לפני שאתם הולכים למרוח על עצמכם קרם הגנה עם נצנצים, או דקה אחרי שאתם חוזרים צרובי שמש ומבסוטים מן המסיבה בחוף גורדון, תעצרו רגע ותחשבו: מדוע אנחנו לא מסוגלים להיות קהילה מאוחדת תחת דגל הגאווה, אלא פסים פסים, שנראה כי המרחק בינהם רק הולך וגדל?

עידכון (שישי, 11.6 11:18) – שלושה מצעדי גאווה יתקיימו בתל-אביב באותו יום >>

תודה מיוחדת לאייל על כוונה והכוונה בפוסט הזה.

נאות סמדר – פוסט אורח מאת זוהר אוריין

2010-06-10T11:15:00.001+03:00

אחרי שהזמינה אותי להתארח במתחם הפייסבוק שלה, הצעתי לזוהר אוריין התותחית להתארח אצלי ולשתף אותנו בפן שהוא יותר אישי, ולווא דווקא בתחום העיסוק שלה. אז זוהר בחרה לקחת אותנו לטיול בקיבוץ נאות סמדר המקסים.
אם בא לכם גם לדעת איך להגיע – לחצו כאן >>

המצגת מדברת בעד עצמה, או כמו שזוהר אומרת:

גם לפטפטנית כמוני לפעמים נגמרות המילים ...

Neot smadar

View more presentations from zohar.

הקופירטר והאינטרנט

2010-06-09T14:41:00.001+03:00

אתם מוזמנים להציץ בפוסט אורח שכתבתי בפייסבוק, במתחם Active & Marketing של זוהר אורין:

הקופירייטר והאינטרנט

תרצה גרנות שלי

2010-05-29T03:55:00.001+03:00

הפעם האחרונה שראיתי אותך, היתה לפני כמה שבועות. העברתי שיעור ב-ACC, החלק הרביעי, החדש שהוספנו ממש עכשיו ליחידת האינטראקטיב של הקורס אחרי שאמרתי לך ש"אין ברירה, המדיה מתרחבת ואני צריך יותר זמן לכסות יותר נושאים".

אני זוכר שהדלת נפתחה ופתאום נכנסת והתיישבת לך בשקט בצד. אחרי שנים שלא עשית את זה.

אוטוסטרדת המחשבות שעברה לי בראש, תוך כדי שאני מנסה לשמור על פאסון ורצף נושאי מול הכיתה, לא היתה מביישת את האינטרנט בכבודה ובעצמה:

מה קרה? היא רוצה להגיד להם משהו? היא רוצה להגיד לי משהו? למה היא פתאום נכנסת שוב לראות אותי מלמד? עשיתי משהו לא בסדר? מישהו אמר עלי משהו? היא רוצה לדעת אם השיעור הזה שהוספנו הוא באמת הכרחי? אולי היא לא סומכת עלי יותר...

אבל כל מה שאמרת זה את ה"אני לא פה" המפורסם שלך, וחייכת אליי חיוך מרגיע שבמאית שנייה חיבר אותי בחזרה למערך השיעור.

עכשיו, קצת יותר מ-24 שעות אחרי שהלכת לנוח, פתאום מתחברים לי דברים ויורדים לי אסימונים. פתאום אין יותר שאלות, רק תשובות ותשובות ותשובות. כאלה שהופכות לי את הבטן וגורמות ללב שלי להתחרפן מסכיזופרניה על מה לאהוב אותך יותר.

אז מה לעשות עכשיו? להגיד לך שנתת משמעות לחיי? ששינית אותם מקצה לקצה? שעזרת לי להגדיר את עצמי?

לא רוצה. רוצה להיות אגואיסט ולא להגיד מה שעוד מאות אחרים יכולים להגיד בקשר אליך.

רוצה לשמור ממך את הפיסה האישית שלי, את תרצה של מייקל. תרצה שתהיה לעולם רק שלי ולא אכפת לי שיגידו לי שאני חמדן ואגוצנטרי ומתנשא וחיי באשליות. "שיתפוצצו כולם", את היית אומרת, ואני מקשיב לך. אני תמיד מקשיב לך ולעולם לא אפסיק.

חוץ מזה, ככה היית בכל מקרה. אף פעם לא נותנת לכולם את הכל, אלא מחלקת את עצמך בערוצים אישיים המשודרים באופן פרטי לכל אחד ואחד מהאנשים בחייך.

כמו המנטרה שלך, שלקחתי איתי ואני חוזר עליה שוב ושוב ושוב: דבר לכולם – אף אחד לא יקשיב. דבר אל אדם אחד, וכולם מקשיבים.

ואת דיברת אלי. אלי – מייקל הקטן והמבולבל. מייקל שלא היה יכול לשבת רגע במקום אחד. מייקל שנדד בין עבודות, בין רעיונות, ובין התנסויות. את דיברת איתי. את דיברת מתוכי. את פתחת לי דלת שרק אחרי שנכנסתי אליה, הבנתי שהגעתי, לגמרי במקרה, הביתה.

בחודשים הראשונים של הקורס לא העזתי לדבר איתך. זה לא שהיית מפחידה, פשוט ראיתי את עצמי כלא ראוי לבזבז לך את הזמן. הערצתי אותך מרחוק, ממרכז הכיתה (באמצע – באמצע), שתיתי ממך ללא רווייה, ועשיתי הכל – אבל הכל, כדי להוכיח לך שאני הדבר האמיתי. שאני ראוי. שאני טוב. פינטזתי ורציתי להוכיח לך שכמו שאני גיליתי שהגעתי הביתה, את תגלי אותי כאימא מיקצועית ורוחנית.

הם צוחקים עכשיו, אלה שלא זכו להכיר אותך. "מה פתאום רוחנית עכשיו, בעולם הפירסום"? אבל מה הם מבינים בכלל... ולמי יש כוח וסובלנות להסביר? שיחפשו בעצמם את ההסברים האלה. "זה דור עצלן שאיבד את הסקרנות", היית אומרת לי וכל מי שהסכים להקשיב לך, שנים לאחר מיכן. כמה אני מבין על מה את מדברת. תמיד הבנתי. הבנתי הכל. ככה ידעתי שאני בבית.

אנשים שלא מכירים אותך, יכולים בקלות לחשוב שאת קרה ואכזרית לפעמים כשאת נותנת ביקורת על קריאטיב. הם יכולים לחשוב שיש לך רק שלל הערות פוסלות ושאת בכלל לא יודעת לתת מחמאות כי את עסוקה רק באגו שלך – אבל הם לא יכולים להיות יותר רחוקים מהמציאות.

במהלך הקורס ראיתי איך את לעולם לא מתעייפת לחפש בכוח את הנצוץ, את ההבזק הקטן בתוך ערימות גיבובי הבוסריות שהמטרנו עליך בניסיון להרשים.

למדתי להבחין שחוץ מ"שאפו" ו"יופי, לתלות" יש גם "בררררר" (שזה בתירצית: "צימררת אותי") וכל "אווץ'" שלך הקפיץ לי את הלב.

הקורס המשיך, ופתאום הייתי מוצא את עצמי במשרד הקטנטן הזה שלך, עם הנוף לים, רק עובר למסור משהו או לדבר על משהו מקצועי מהקורס, ומגלה שאנחנו פתאום מדברים על דברים שבכלל לא קשורים. (לא קשורים עלק...), על מוסיקה, על החיים, על זוגיות... הייתי רוקד מרגל לרגל בחוסר נוחות, מסרב להאמין שאת באמת "מקשקשת" איתי סתם – על הא ודה ובלה בלה בלה. זה יתכן בכלל? זה אמיתי? תירצה גרנות, האגדה החיה, באמת מתעניינת בי...?

התאהבתי בך. לא היה לי סיכוי. נפלתי שבוי עוד בשורה הראשונה של הקופיטסט, בה ביקשת ממני לגרום לגברים לבכות על גבי שלט, בו עד 7 מילים. הבנתי הכל.

לא יכולתי לתאר לך את ההרגשה כשעליתי אליך למשרד באמצע הקורס כדי לספר לך שהזמינו אותי לראיון עבודה. כשאנשים אומרים "סערת רגשות" הם לרוב מתכוונים שסוחף אותם רגש אחד, אבל בטורנדו הריגשי שלי התעופפו באותו רגע באלימות פחד, חוסר ביטחון וגאווה גדולה שהולכת להיות לי היזדמנות להוכיח את עצמי שם בחוץ, ועשיתי את זה אפילו בלי שתיהי מעורבת בזה. סוג של מחטף לתוכנית ה"סודית" שלי לסיים אצלך את הקורס ולקבל ממך המלצות אישיות לראיונות במשרדים.

את הסתכלת עלי במבט הכחול והמשסף שלך ודימיתי לראות בו חמלה. חוסר הביטחון שלי פירש את זה כ"זה טוב שתנסה, אבל אתה עוד צעיר וירוק ובוסרי מידי, אתה צריך עוד זמן". אבל כל מה שאמרת לי באמת זה "תנסה, אבל אל תתאכזב יותר מידי אם זה לא יקרה". דאגת לי. ראית את הרגישות שלי, וחששת שהתחום הזה הוא הפכפך, בוגדני ואגרסיבי מידי בשביל הלב שלי, אבל אני הייתי נחוש להוכיח לך. דווקא. שלא אאכזב. שאני כן במקום הנכון. שאת עוד תראי.

לראיון הגעתי אפילו בלי תיק עבודות מסודר, אלא עם אסופה של תרגילים ושיעורי בית, שכתב היד הלא ברור עם ההערות שלך היה על חלקם. כל אותם עמודים שכתבת לי עליהם "יופי, לתלות", ולא תליתי כי לא רציתי להוציא לאנשים את העיניים בקורס. (תליתי אולי 40%).

בערך כשבועיים, ושני התקפי חרדה מאוחר יותר כשנכנסתי והודעתי לך שהתקבלתי, לא היתה מאושרת ממך, ואמרת לי להגיד למנהלת הקורסים שלך להוסיף אותי לרשימה של "לומדים לעבוד". התפוצצתי מגאווה, וידעתי באותו הרגע, שלמרות שזכיתי לשים את רגלי בדלת אחת שמחוץ לחממת ACC, אני הולך להשקיע בקורס הזה את כל כולי עוד אפילו יותר מעד עכשיו, אם זה בכלל היה אפשרי. כי כזאת את היית – מעוררת השראה, מדרבנת, מחבקת. מזניקה.

סיימתי את הקורס בהיצטיינות. עברה כמעט שנה, כשפיטרו אותי מאותו משרד, בדיוק באמצע השבעה על סבתי זכרונה לברכה. לא סיפרתי לך. לא רציתי לאכזב. רציתי להמשיך להיסתדר לבד, ובכלל רציתי לקחת לי זמן ולחשוב אם אני בכלל בנוי להמשיך בתחום הזה – אבל לגורל היו כנראה תוכניות אחרות.

חברה טובה שלי בזמנו, הגיעה אליך לראיון קבלה ללימודים, ואחרי שהבנת שאני זה שהפנה אותה ושאלת לשלומי, היא אמרה לך בתמימותה שלא משהו כי פוטרתי. באותו רגע עצרת את הראיון שלה באמצע ויצאת להתקשר אלי. "למה לא סיפרת לי"?! צעקת עלי, "קח דף ועט ותרשום, שלושה מספרי טלפון – תקבע איתם ראיונות עבודה. מחר".

הראשון היה אידיאולוג'יק והשאר הוא עוד פרק בהיסטוריה המקצועית שלי. פרק שכמו רבים אחרים, כולו בזכותך.

לאורך הקריירה המקצועית שלי, תמיד שמרנו על קשר. בהתחלה חשבתי שזה רק אני שבא להגיד שלום, מגיע לעזור כש-ACC עבר מהנמל לשדירות יהודית – אבל מהר מאוד הבנתי שזה הדדי. ושמעבר להערכה המקצועית שלך אלי, יש גם אהבה אמיתית לאדם שאני. ושוב, התפוצצתי מגאווה.

חלום חיים נוסף התגשם כשהחלטת לתת לי היזמנות ללמד. בהתחלה כמתרגל, עם קבוצות קטנות, אחר-כך שיעורים מלאים, קביעות ב"מעבדת האמת" החדשה (כמה היית גאה בה כשנולדה, וכמה התגאתי בך עליה). הלב נמשך אליך ואל ACC בלי מעצורים – להגיע לראיין איתך סטודנטים למכללה – איזו זכות! לקבל לידיי את ניהולה המלא של יחידת האינטראקטיב (איזה אמון!), ותמיד כשהרגשתי מוצלח במשהו היה לך עלי את אותו האפקט - גרמת לי לשאוף להיות אפילו יותר מוצלח, יותר טוב, יותר מרשים. חלק מסוד הקסם שלך: לתת לאנשים להרגיש שאת גאה בהם, אך במקום לגרום להם להתבשם באגוטריפ – להניע ולדרבן אותם למצויינות שמעבר למצויינות.

ולצד כל זה, לצד הצד המקצועי, נחשפה אלי אט אט, בערוץ האישי שלנו, תרצה האנוש – ואת יודעת מה, לא רק שזה לא פגע בהיותך המנטור המקצועי שלי – זה גרם לי להעריץ אותך ולאהוב אותך אפילו יותר ויותר. כי איך אפשר שלא? ראיתי בך חברה. גם אם לא הלכנו לשופינג או כמעט ולא נפגשנו מחוץ ל-ACC. זה בכלל לא משנה. גם אם לא הגעת לימי ההולדת שלי כשהזמנתי אותך, אמרתי לעצמי – "זה בסדר, זאת תרצה, היא לא מהמתמנגלים. היא עובדת יותר טוב באחד על אחד ואני יודע שהיא אוהבת אותי". (ותארי לך, שאחד הדברים הראשונים שגיא אמר לי אתמול בלילה, כשהגעתי אליו אחרי שאת הלכת, זה כמה הצטערת שלא באת וזה קרע אותך ומבפנים ואם אני מבין עכשיו למה... את מבינה? אני קולט את זה בכלל? הייתי כל-כך רחוק מלחשוב על הנושא הזה באותו רגע, אבל היה לו חשוב שאני אדע שזה היה חשוב לך. במצבו, הוא עוד חשב עליך חושבת עלי. איזה אנשים אתם?! – מה עשיתי שזכיתי לקבל את פרס הזה שהוא אתם?!)

ופתאום, אחרי כל השנים האלה, פתאום את נכנסת לי לשיעור באמצע – ושולחת אותי שוב לסערת רגשות וחוסר ביטחון.

מפגר. מטומטם. אידיוט. את באת לראות אותי מלמד בפעם האחרונה. את באת לראות שהכל בסדר, שעוד חתלתול שאספת מהרחוב כבר עצמאי ויכול לילל בעצמו. את באת לראות שהסטודנטים שלך בידיים טובות. את באת לראות אותם לומדים כי פשוט היית מורה בכל רמ"ח אברייך ופשוט לא יכולת להתנתק מהכיתה – גם כשעברת את אותם טיפולים איומים, וסבלת את זעמה של אותה מחלה איומה. מחלה שלא סיפרת עליה כלום – ואני פשוט לא רציתי לראות.

אני רציתי להיות אגואיסט ולחשוב שתרצה תהיה פה תמיד. אני הלכתי עם מותג אחד נגד כל החוקים שלמדתי ממך – והסכמתי לקנות את הפנטזיה שאת בלתי מנוצחת לא רק בלב ובנפש, אלא גם בגוף.

אבל עם כל אגואיזם והרכושניות שלי כלפיך, תרצה שלי - של מייקל, פתאום כשהלכת מפה, גיליתי תרצה פרטית של כמה אנשיים בעצם היית.. פתאום מתרוממים סביב עוד ועוד ראשים שאומרים – רגע, מה זאת אומרת הלכה לנוח? מה זאת אומרת "היסתימו השידורים"? אבל היה לנו ערוץ – ערוץ אישי, ערוץ פרטי – לכל אחד היה תרצה משלו – ואת נתת את עצמך לכל אחד ואחד – וגרמת לכולנו להקשיב. כמו במנטרה שלך.

זה סוף העמוד השלישי ואני יודע שאפילו את כבר תתעייפי מהטרחנות שלי – אבל יש לי עוד כל-כך הרבה מה להגיד, כל-כך הרבה מה לספר... אני מרגיש שלא נגעתי בכלום. שבקושי... רגע, שניה – מה זאת אומרת נגמר? עוד לא התחלנו בכלל... אז בואי נעשה כאילו שניגמר, ונפסיק את הפוסט הזה עכשיו בשביל כל השאר שקוראים אותו, כי גם ככה כבר קוראים וכותבים עליך כל-כך הרבה דברים עכשיו ולמי יש כוח וסובלנות. בואי נעלה כתוביות, נריץ קרדיטים ונגיד שהסתיימו השידורים.

אבל זה יהיה רק כאילו תרצה שלי. של מייקל. כי הערוץ שלנו, הוא ישאר פתוח לעד. לנצח. כל עוד אני כאן. אבל אל תספרי להם. טוב? תישארי קצת רק שלי. רק קצת... כדי שאני אוכל להגיד לך עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, בלי שאף אחד ישמע, כמה אני אוהב אותך.

מייקל

הבהלה לפרטיות

2010-05-20T12:10:00.001+03:00

נושא הפרטיות ברשת מעסיק את כולנו כבר די הרבה זמן. זה לא קורה במקרה כמובן, יש מי שמתפרנס מיצירת ההיסטריה הזאת, ויש מי שמרוויח ממנה באופן עקיף. אבל בזמן שרובנו נכנס לחרדות שווא והמתקדמים שביננו מפשפשים תדיר בהגדרות אבטחת הפרטיות בפייסבוק שלהם, רוב האנשים אינם יודעים באמת איזה סוג של מידע עליהם נמצא שם בחוץ, על מה יש להם או אין להם שליטה – וכמה זה באמת משנה.

הפוסט הזה, מטרתו לעשות סדר בדברים אחת ולתמיד. חלק ירגיע את רובכם, והשאר שבוחרים להיות סתם היסטרים, להם הוא לא ישנה בכל מקרה.

מצא את ההבדלים:

כדי להתחיל את הסדר, אנחנו נדרשים להבחין בין שני סוגי מידע: מידע אישי מתכוון, ומידע סטטיסטי.

המידע האישי המתכוון, הוא המידע שרובנו היה מעדיף לחשוב שיש לו עליו שליטה. מדובר בצילומים, הכוונות מאחורי טקסטים שאנחנו מפרסמים, אפיליאציה אג'נדרית שמשייכת אותנו לקבוצות או נושאים שלא היינו רוצים להיות מזוהים איתם ברבים וכו'...

המידע הסטטיסטי, הוא בעצם אוסף של נתונים שאנו מספקים ומצטרף למאגרי מידע, ועוזר לגופים מסחריים להתאים לנו תוכן ומוצרי צריכה. נתונים כמו הגיל שלנו, מצב הזוגיות שלנו, מיקום, מין, נטיה מינית וכו'.

הבעיה היא שרוב האנשים אינם נוטים להפריד בין שני סוגי המידע האלה ובין השימושים השונים הנעשים בהם ברשת, וזאת כתוצאה מהטעיה מכוונת בתיקשורת, שפרנסתה – כידוע, היא ממכירת כותרות סנסציוניות.

הטעיות עקומות מול היגיון ישר

כדי למכור לנו את הסנסציה, התיקשורת משחקת על האגוטריפ האישי שלנו ומחזקת את התחושה האישית שקיימת ברובנו שאנחנו והחיים הפרטיים שלנו באמת מעניינים מישהו, שלא לדבר על אירגונים וגופים מסחריים גדולים וקפיטליסטיים.

אבל האמת היא שאירגונים גדולים וקפיטליסטיים, רובם (אם לא כולם) צורכים את המידע מהסוג השני (הסטטיסטי), ובכלל לא מעניין אותם עם מי הצטלמנו ועל מי לכלכנו מהחברים שלנו.

למעשה, המידע הסטטיסטי שצוברים האירגונים האלה הוא כל-כך עצום, שלרדת בתוכו לרמת הפרט האינדיווידואל היא אבסורדית, אם לא בלתי אפשרית.

וכדי להבהיר את התמונה, קבלו דוגמא:

בעבר פורסם כי גוגל סורקת מיילים פרטיים ומיד קפצו גופים גדולים ואנשים פרטיים ומיהרו להצהיר כי הם נוטשים את ג'ימייל בגלל ההצהרה הזאת. (ואני אומר, על ראש הגנב...), אבל האמת שגוגל סורקת את המיילים דיגיטאלית ולא ידנית ומה שהיא עושה בפועל זה פשוט מחפשת מילות מפתח כדי להתאים פירסום לקהל היעד. כלומר: מנוע החיפוש של גוגל, אותו מנוע שאנחנו מחפשים בעזרתו כל דבר ברשת, פשוט מתייחס לכל מייל כאילו מה שהוזן לו בשורת החיפוש הרגילה של גוגל, ומציף בעזרת כמעט אותו אלגוריתם מודעות פירסומיות רלוונטיות. ביג דיל.

כמות המיילים שגוגל סורק היא עצומה, שכן בעולם ובג'ימייל נשלחות בכל יום מליוני הודעות, כך שגם לו גוגל היו רוצים לחדור לפרטיות של מליוני משתמשיהם – אפילו מנופים לפי מילות מפתח ספציפיות, הם היו צריכים לעבור על מליוני אם לא מאות מליוני הודעות. בפועל, זה כמובן לא מציאותי, אבל התיקשורת שיודעת שהאימייל שלנו הוא אחד ממתחמי הפרטיות המקודשים לנו ביותר, משחקת לנו על החרדה הכי בסיסית ומספקת לנו כותרת שבקלות יכולה להתפרש כ:"גוגל קוראת את המיילים הפרטיים שלנו".

כותרות מעין אלה, שמתבססות ביסודן על חוסר ההבנה והפאניקה הציבורית הקיימת גם ככה בנושא הפרטיות, הן בדיוק מה שגורם לאנשים לעזוב גופים כמו ג'ימייל ופייסבוק, אבל למעשה גם אם תעזבו שירות אחד – רוב הסיכויים שתעברו לאחר שעושה בדיוק את אותו הדבר ויהיה לכם קשה להימנע מאספקת המידע הסטטיסטי עליכם, פשוט מפני שזהו המודל המסחרי הרווח היום ברשת והתנאי לקבלת שירותים חינמיים שרובנו מורגלים אליהם כבר ולא ממש יכולים בלעדיהם. (במיוחד בתחום העסקי).

הזעקת אמת

מקרה דווקא כן רלוונטי שקרה עם גוגל בתחום הפרטיות, הוא פרשיית ה"גוגל באז", אותו ניסיון של גוגל ליצירת רשת חברתית בתוך המייל. עם השקתו של "גוגל באז" טעתה גוגל והפקירה בחוסר מחשבה תחילה את פרטיותם של הגולשים שלה בדרך אחרת לגמרי מאשר סתם אספקה של נתונים סטטיסטיים שכן הרשאות הפרטיות הראשוניות (בהשקה) של "גוגל באז" איפשרו לאנשים פרטיים וגופים פרטיים להיחשף למידע אישי מתכוון של משתמשים שלא היו מודעים ולא התכוונו לכך, וגרמו לנזקים של ממש.

הפעם, מדובר היה בבעיה אמיתית ולא בעוד כותרת סנסציונית, וגוגל אכן משלמת את המחיר על כך.

אבל בואו נשים רגע את גוגל ומיטב הפרדוקסים המידעיים שלה בצד ונסתכל על מי שממצב את עצמו כמתחרה הראשי שלה: פייסבוק.

הדשא של השכן כחול יותר

גם פייסבוק מרשה לעצמה לשנות את הגדרות הפרטיות של הגולשים שלה מתי שמתחשק לה ואיך שמתחשק לה. המשפט הזה היה משפט מגמתי שכמותו אתם יכולים לראות בתיקשורת רבות. משפטים כאלה בדיוק אמורים ליצור אצלנו אנטי המונע מפחד שמידע אישי מתכוון שלנו באמת יחשף ברבים, אולם האם זה מה שרשת חברתית כמו פייסבוק באמת רוצה או צריכה? התשובה היא: כמובן שלא.

פייסבוק, כמו גוגל ורבים אחרים, מתפרנסת מפירסום ממוקד ומפולח. היא חיה מכך שגולשים יבטחו בה וירשמו אליה ויספקו לה כמה שיותר מידע כזה. היא יודעת שאם יתקבל הרושם שפייסבוק מפקירה את מידע הגולשים, ירד מספר המשתמשים שלה ויהיו לה פחות חשיפות להתפרנס מהן.

לכן, כשפייסבוק משנה את הגדרות הפרטיות, היא משנה אותן ברמת המידע הסטטיסטי, וכיוון שברשת חברתית קצת קשה לפעמים להפריד בין שני סוגי המידע, קורות טעויות רגישות לפעמים. טעויות רגישות שכשמסתכלים עליהן בקנה מידה של גוף המחזיק מעל 400 מיליון משתמשים – יכולות בהחלט להרגיש קולוסאליות.

הטעות של פייסבוק היא גרידית, זה ברור, מפני שכאשר משנים את הגדרות הפרטיות בצורה גורפת, הדבר הנכון לעשות הוא להגדיר מראש לכולם בברירת המחדל את הגדרות האבטחה הגבוהות ביותר ולתת לאנשים להוריד אותן על פי הצורך, אולם פייסבוק נקטה בדיוק בגישה ההפוכה ופתחה כברירת מחדל את הנגישות למידע של גולשים שהעדיפו שלא יהיה כזה, משאירה לכולנו את האופציה לשוב ולשנות ההגדרות (אחרי שנבין מה בכלל השתנה) בחזרה למצב פרטי יותר.

כשפייסבוק עשתה את הטעות הזאת בפעם הראשונה, אפילו המייסד שלה סבל מכך, שכן תמונות פרטיות שלו הוצפו ברחבי הרשת, וניתן היה לשער כי פייסבוק תלמד מן הטעות ולא תחזור עליה שנית – אולם כצפוי בעולם המסחרי, הגישה של פייסבוק לא השתנתה וגם בשינוי ההגדרות האחרון שערכה בתחום הפרטיות, היא שוב ביצעה חשיפה גורפת עם ברירת מחדל מינימאלית.

בהבדל רציני מן הפעם הקודמת, הפעם מדובר במידע סטיסטי גרידה, אולם מחפשי הכותרות הסנסציוניות, ואלה שבונים על הבורות הציבורית מיהרו לעשות את הקישור לפעם הקודמת ולהצביע על מגמה מדאיגה, כזאת שלא באמת קיימת כמובן, כי קיומה הוא ניגוד אינטרסים לפייסבוק כגוף כלכלי.

ובכל זאת, גופים מתחרים, גופים עם אג'נדה תיקשורתית מתחרה וכמובן סתם טרמפיסטים, יעשו מה שהם צריכים כדי למכור כותרות או להעביר אותנו עם המידע שלנו לגופים אחרים, שיעשו איתו בדיוק אותו הדבר (למעט אולי משנה זהירות יחצני).

אבל הדשא של הסלולאר, באמת “ירוק” יותר…

בזמן שכולנו חרדים לפרטיות שלנו בפייסבוק, גוגל וכו' – מסתבר שהפרטיות האמיתית שלנו מופקרת יום יום על ידי גופים הרבה יותר פולשניים מפייסבוק וגוגל. החברות הסלולאריות, שכל כולן בנק של "מידע אישי מתכוון", מוכרות (מילולית) את המידע עלינו בכל יום לגופים שונים – וזאת אפילו בלי לעבור דרך המערכת המשפטית.

אם אתם חרדים לפרטיות שלכם, אתם גיבורים גדולים בלעזוב את פייסבוק (ולהמשיך לדבר במנסנג'ר) – אבל נראה אתכם מוותרים על הסלולארי.

קישורים שאולי יעניינו אתכם:

מרכז הפרטיות של גוגל >>

מדיניות הפרטיות של ynet >>

הזכות לפרטיות – ויקיפדיה >>

אתר שסורק את פייסובק בשביל מידע אישי מתכוון >>