זה לא פוסט בפייסבוק

אני אסביר לגיקים הכל - על High Violet של The National

noreply@blogger.com (מתי ברסקי) — Fri, 16 Feb 2018 22:38:00 +0000

כשמו כן הוא, High Violet נחשב לאלבום שהביא את הנשיונל לגבהים חדשים. החמישי בדיסקוגרפיה של הלהקה והראשון מבין שלושה (עד כה) בעשור הנוכחי, "סגול עז" (מחווה לדיפ פרפל?) מייצג בעיניי שלב מעבר מרתק בין האלבום בוקסר שנסקר בפוסט הקודם, לבין Trouble Will Find Me שתורו יגיע בפוסט הבא בסדרה. אם את בוקסר תיארתי כדיוקן של דור ותקופת חיים, סרט בסגנון "תמונות קצרות" המתרחש על רקע ניו יורק, הרי ש"צרות ימצאו אותי" הוא לפי פרשנותי אוטוביוגרפיה מוזיקלית (תרתי משמע) של ברנינג'ר המתמקדת בשנותיו בלוס אנג'לס ובצרות שמצאו אותו שם. כך שבהיי ויולט נמצא שירים הממוקמים בניו יורק ובלוס אנג'לס יחדיו, ולא רק בגלל שברנינג'ר ממשיך לחלק את חייו בין שתי הערים הגדולות הללו. תכני השירים עצמם מתכתבים עם תכני האלבומים שבאו לפניהם ואחריהם, על התקופות השונות שהם מייצגים. וניתן למצוא בו גם שירים שהיו יכולים להשתלב ב Sleep Well Beast, האלבום הטרי ביותר של הנשיונל שיצא בתחילת השנה והתמה שלו היא נבירה תרפויטית בחיי הזוגיות של ברנינג'ר ואשתו, כמו כן בעולם החיצוני-פנימי שלו שמשליך על אופן התנהלותו בזוגיות הנ"ל.

High Violet בטבע

היי ויולט, אם כך, הוא יותר אקלקטי מבחינה תמטית. אך מבחינה מוזיקלית, ניתן לטעון בצדק שמדובר באלבום החזק ביותר של הלהקה. יש בו 3-4 להיטים שכמעט אף הופעה של הנשיונל לא שלמה בלעדיהם - שיר הפתיחה ושיר הסיום הם צמד הדרני טיפוסי (בדרך כלל עם מיסטר נובמבר הקלאסי ביניהם). גם England ובלאד-באז אוהיו מככבים בהופעות ובפסקולים, ולמון וורלד הוא שיר שלא ברור איך לא שולב באף פסקול עד כה, ככל הידוע לי. האלבום מתחיל עם שיר הפתיחה הטוב ביותר של הנשיונל לטעמי, למרות שהתחרות עזה מצד השניים שקדמו לו והשניים שבאו אחריו. אבל Terrible Love נמצא בליגה משלו, עם צליל החיכוך המחוספס בשנייה הראשונה והאקורדים המתכתיים של הפתיחה השקטה, המילים המצמררות "זו אהבה נוראית ואני צועד עם עכבישים/זו אהבה נוראית ואני צועד לבפנים"; ובהמשך העלאת הילוך בפזמון, ירידה לצורך עלייה נוספת ושיא השיר בסיום עם הקריאה החוזרת ושוברת הלב It takes an ocean not to break. שיר פתיחה שהוא הרבה מעבר להקדמה ואינטרו, כפי שניתן לאפיין את שירי הפתיחה של בוקסר ושל שני האלבומים האחרונים (כמובן שגם הם יותר מזה, אבל הכל יחסי); והרבה יותר סוער רגשית ומוזיקלית משיר הפתיחה החרדתי של אליגייטור, עם כל הערכתי אליו.

Sorrow שמגיע לאחר מכן הוא שיר קליל יותר בביצועו ואף בתוכנו, למרות מה שרומזות הכותרת ומילות הפתיחה ("צער מצא אותי בגיל הרך/צער המתין, צער ניצח"). בפועל מדובר בשיר שמשלב שמץ הומור (Sorrow's a girl inside my cake) עם התבוננות מפוכחת ברגש הצער, כזו שמקבלת אותו כחלק אינטגרלי מעולמו הנפשי של מושא השיר - המתופף בריאן דבנדורף שבהשראתו הוא נכתב. אפשר לפרש את מילות הפזמון "בגלל שלא רוצה להתגבר עליך" כמתייחסות לא רק לצער עצמו אלא גם למישהי, אולי אותה אחת שמתייחס אליה השיר הבא, Anyone's Ghost. שיר רוקנרול קצר, קצבי, קליט וקלאסי (ארבעת הקו"פים, יש מושג כזה?) על בחור שפגש בחורה, התאהב (you said it was not inside my heart - it was), הגיע קרוב יותר מכל אחד אחר לדור בעולמה הרגשי שלא באופן זמני בלבד (to live underwater for more than a month - אינדיקציה נוספת לכך שאזכורים של מים על מגוון מקורותיהם במילותיו של ברנינג'ר מתייחסים לרגש), ולבסוף מחופף על ידה ומרגיש כאילו נאלץ לרדוף אותה כמו רוח רפאים. האזכור של מנהטן וגיא הצלמוות שלה ממקם את עלילת השיר בניו יורק, בדומה לשיר הבא אחריו. ליטל פיית' נפתח בסאונד מתכתי מעניין, שמזכיר את זה של The System Only Dreams In Total Darkness מהאלבום האחרון, אבל בהמשך הופך לשיר סטנדרטי יותר בעיניי. המילים מתכתבות בחלקן עם אלו של Guest Room מבוקסר:
All our lonely kicks are getting harder to find/ We'll play nuns versus priests until somebody cries ובהתאמה ב"חדר האורחים":
We miss being deviants...They'll find us here/ Here, here in the guest room/Where we throw money at each other and cry

באמצע האלבום, רצועות 5-7, מגיע רצף השירים המוצלח ביותר שבו. זה מתחיל עם Afraid of Everyone, שיר פוליטי-חרדתי שנכתב מנקודת מבטו של ברנינג'ר כאב טרי. הוא עושה שימוש מתוחכם בקוד הצבעים שהונהג ע"י המחלקה לביטחון מולדת בממשל האמריקאי, כאמצעי לאזהרת הציבור מפני איומי טרור מאז 11.9, על סקלה שכוללת קוד צבע כחול, כתום ואדום בסדר איומים עולה. הקריאות החוזרות I dont have the drugs to sort it out בפזמון ו- your voice has stolen my soul, soul, soul, soul בסיום השיר, מטרימות כמה מתכני האלבום האחרון של הלהקה, במיוחד את אלו שבשיר Walk It Back לרבות הציטוט המפורסם שמיוחס לקארל רוב, אחד מיועציו הבכירים של ג'ורג' בוש הבן בקדנציה זרועת הפאניקה וניטור האיומים מבפנים ובמחוץ שלו.

גם מהשיר הבא, Bloodbuzz Ohio, עולה נימה פוליטית המתייחסת למציאות שלאחר משבר הסאב פריים:
I still owe money to the money to the money I owe/ The floors are falling down from everybody I know. אבל בראש ובראשונה זהו שיר על חזרה הביתה (חברי הנשיונל גדלו בסינסינטי, אוהיו.) הצירוף האידיוסינקרטי Bloodbuzz מתייחס לתחושת הבאז המשכרת שצופנת בחובה השהות בקרב בני משפחה, בעלי קרבת דם, שכמו במקרה של באז אלכוהולי יכולה להוביל לחמימות נעימה או להתפרצות של כעס מבעבע בדמך. הבאז הזה הולך ונבנה באופן מטונימי ככל שברנינג'ר מתקרב לאוהיו "בנחיל דבורים". ניצב למרגלות ביתו האהוב, הוא מרגיש מוכן לחשוף את עצמו אך מגלה כי אפילו שטרם התחתן - אקט שבארה"ב רחבת הממדים בדרך כלל מנתק אותך משורשיך וכובל אותך למחויבויות המרחיקות אותך מהם - אוהיו לא זוכרת אותו, כלומר שמשהו בו כבר השתנה ללא היכר.

אוייר ע"י Bárbara Ana Gómez, בהשראת השיר Lemonworld

ואחרי שבלאד-באז אוהיו מביא את הרצף של רצועות 5-7 לשיאו, Lemonworld סוגר אותו בקתרזיס חמצמץ, כיאה לשמו. זהו אחד הפייבוריטים האישיים שלי מבין שירי הנשיונל ולהערכת מעריצים רבים אחד משיריה האנדרייטד ביותר. כבר הבעתי את תמיהתי בתחילת הפוסט על כך שאף פסקול של סדרה או סרט לא אימץ את השיר הזה לחיקו, אבל גם בקרב חברי הלהקה מדובר בבן חורג. הוא בוצע עד כה ב-75 הופעות בלבד (מאז 2011 כאמור), שאר השירים באלבום בוצעו פי שתיים יותר פעמים ולמעלה מכך, למעט ליטל פיית' שבוצע אף פחות מלמון וורלד (60 פעם). אבל איפה הוא ואיפה למון וורלד. על היחס המסוכסך של הלהקה עם השיר אפשר לקרוא בכתבה הנהדרת הזאת, שסוקרת את התפתחות הלהקה עד לתקופת יציאת היי ויולט בדגש על עבודתם על למון וורלד, שבוצע על ידם בחמישים גרסאות שונות (!) לפני שחזרו לטיוטה הראשונית של התאומים דסנר והקליטו ביצוע שטכנאי הסאונד שלהם אפילו לא נגע בו - מה שתורם לסאונד המתכתי-מחוספס, המאפיין גם את שיר הפתיחה ומוסיף לקסמם של שני השירים בעיניי (Terrible Love שוחרר כסינגל בגרסה נקייה יותר, אך אני מעדיף את המקור). והנה השורה התחתונה מאותה כתבה, שממחישה במה מדובר:

“With ‘Lemonworld,’ ” Matt said afterward, “we tried so hard and it always seemed to fail as a rock song. It lost the charm of the ugly little demo. Now it’s the ugliest, worst-mixed, least-polished song on the record, and it took the longest to get there.”

את משמעות המילים של למון וורלד התחלתי לפרש כבר לצד מילות שיר הסיום של בוקסר, גוספל, בסוף הפוסט הקודם בסדרה. אוסיף רק מדבריו של ברנינג'ר בראיון שמדובר ב"מקום מומצא, סקסי ומוזר שבו אפשר להימלט מניו יורק", ושזהו השיר של הנשיונל שאני הכי רואה בו את עצמי, לצד Demons מהאלבום הבא. יש בו איכות פופית אך גם אפלה ואפשר להעלות על הדעת שהנשיונל כתבו אותו בניסיון להיענות לאתגר כתיבת שירי פופ שמייקל סטייפ, סולן REM, הציב בפניהם. היופי הטרגי שבמהות הלהקה טמון בכך שלא רק כי ניסיון זה עלה להם בדם, יזע ודמעות, אלא שאפילו בתוצר הסופי יש וייב מלנכולי הן במלודיה והן במילים כמו Living or dying in New York, it means nothing to me;

You and your sister live in a lemonworld, I wanna sit in and die; אבל גם הומור שחור שניכר בשורות Lay me on the table, put flowers in my mouth/ and we could say that we invented a summer lovin' turture party

*הערה: כמו רבים משירי האלבום, גם גרסת הסטודיו לשיר זה הוסרה מיוטיוב לאחרונה. בגלל שאופן ביצוע השיר בהופעות כ"כ שונה מהמקור, לרעה בעיניי - עדות נוספת להסתייגות הלהקה מהתוצר הסופי שהוקלט - החלטתי לא לקשר אליו. תעשו לעצמכם טובה ותשיגו את האלבום המלא. ואם במקרה השגתם את הגרסה המורחבת, שימו לב ל- Wake Up Your Saints, הבי-סייד האהוב עלי של הנשיונל. הוא לא שולב באלבום בצדק, שכן סגנונו הביג-בנדי אינו מתאים לרצף המוזיקלי של שאר השירים, אך הוא מתכתב יפה עם שניים מהם - Anyone's Ghost עם "נפער לי חור באמצע, היכן שחלף הברק" ולמון וורלד הנ"ל (עם החלפת ניו יורק בלוס אנג'לס בשורה הזהה).

ומרצף השיא של האלבום, מגיעה ירידה חדה בקצב עם Runaway, בעיניי החוליה החלשה של היי ויולט. עדיין מדובר בשיר טוב, עם עוגנים טקסטואליים חזקים כמו But I wont be no runaway/ Cause I. Wont. Run ו- What makes you think I enjoy being led to the flood - ועם זאת, מדובר בשיר היחיד של הנשיונל שאני אוהב אבל הייתי עורך אותו מוזיקלית, מהבחינה הכמותית - מוריד ממנו את הבית השלישי וחזרה שלישית על הפזמון, מכיוון שהוא ארוך מדי יחסית לטון הכבד שלו.

מצד שני, מדובר בפילר הכרחי בין למון וורלד ל- Conversation 16, עוד שיר שאפשר בקלות למקם בטופ 10 של הנשיונל ובפסקול של סדרה/סרט על זוגיות הנקלעת לקשיים, וגם היה יכול להשתלב יופי באלבומם האחרון. שיחה מספר 16 המתנהלת כולה בתוך ראשו של ברנינג'ר מספקת הצצה נוספת (על זו של Slow Show מבוקסר ורבים אחרים, במיוחד מהאלבום האחרון) לרצף התודעה של גבר חרדתי-רומנטי שכמוהו. השיר הזה, בניגוד לרצועות 3-4, ממקם אותנו בהווה הקרוב יותר שבו ברנינג'ר חי בלוס אנג'לס עם האישה והילדים (שבצרות). הוא מציע לעזוב את העיר הכסופה ולהשאיר אותה לכל הבחורות הכסופות (דימויים שבנויים על מושג ה- Silver Screen ההוליוודי), שמעניקות להם חלומות שחורים, ובאופן הולם חושש ש"אוכל לך את המוח...בגלל שאני מרושע", כמו בסרט זומבים זול. ואם כבר הוליווד, הקליפ שהופק לשיר מומלץ ביותר לצפייה, למרות שקודם הייתי מעניק לשיר את הכבוד של האזנה עיוורת. חוץ מהעובדה שהוא כולל כמה פרצופים מוכרים לחובבי המסך הקטן, העלילה המשעשעת שלו הקדימה בכמה שנים טובות את המאורעות הגיאופוליטיים של בחירות 2016 בין הילארי לטראמפ...

ג'ון סלאטרי (רוג'ר סטרלינג מ"מד מן") ומאט ברנינג'ר כמאבטחי נשיאת ארה"ב, מתוך הקליפ של Conversation 16

לוס אנג'לס נוכחת גם בשיר הבא, England, באופן שנראה כפריקוול לציר העלילתי של האלבום הבא בתור, אותו אפיינתי בתחילת הפוסט כאוטוביוגרפי. נראה כי ניתן למקם את הרקע לשיר בתקופה שלאחר היכרותם הראשונית של ברנינג'ר ואשתו, המפורטת בשירי בוקסר והאלבום האחרון של הנשיונל (Brainy, Carin at the Liquor Store). היכרות זו התרחשה בברוקלין, המופרדת מאנגליה ע"י האוקיינוס האטלנטי ואיסט ריבר (Put an ocean and a river between everybody else, between everything, yourself and home). נראה כי בשלב כלשהו קרין חזרה ללונדון, בזמן שמאט עבר ללוס אנג'לס ושם הצרות מצאו אותו. הוא אפילו לא חושב לעשות תיקון (למשל, מ- Abbey Lane המתחרז ל- Abbey Road המדויק...) ושוהה כל הלילה בקרב החוטאים, מפחד לחזור לבית ריק ודומם.

ומשיר שנדמה כאוטוביוגרפי לשיר הבדיוני שסוגר את האלבום - וסוגר גם הופעות רבות של הנשיונל, בביצוע מינימליסטי הכולל גיטרה אקוסטית בלבד ושירה של כל חברי הלהקה בליווי הקהל. Vanderlyle Crybaby Geeks הוא בין השירים הכי טעוני משמעות ופרשנות של הנשיונל, שיום אחד אקדיש לו ניתוח מלא המבוסס בין היתר על מקורות ספרותיים, היסטוריים וסוציולוגיים. בתמצית, נראה כי ואנדרלייל (שם שברנינג'ר המציא כשחיפש אחר רצף הברות מתנגנות, בדומה לפני רויאל מהשיר המפורסם של נירוונה; אך בנוסף לכך, from an island במשמעות המילולית) מסתמן כעלם צעיר שיצא לדרכו העצמאית בקולג' והלאה. עזב את ביתו לעשות לעצמו שם - לשנות אותו - לחיות לבד וליהנות מהעוגה. נתלה ממעלה שנדלירים, מסורת של משובת נעורים אקדמאים, העולם כולו לרגליו וקטן עליו. אפילו סערה רגשית (waters are rising) אינה מפתיעה אותו, לכאורה, לכן הדובר (שעדיף לחשוב עליו כקולו הפנימי של ואנדרלייל) מפציר בו "תבכה, בייבי, תבכה" - משחק מילים על הביטוי Crybaby שבכותרת השיר המצביע על היסטוריה התפתחותית טיפוסית לילדות של מעמד הגיקים בחברה האנושית. המקור האטימיולוגי של המילה גיק הוא בדיאלקט אנגלי המבוסס על גרמנית נמוכה-בינונית, שבה משמעותה היא 'שוטה' או 'פריק'. כלומר ש'גיק' ציינה בעבר מעוותים אשר הוצגו לעיני הקהל במופעים נודדים. אחד מהשיאים של אותם מופעים היה כשהגיקים נגסו בראשי חיות, בין היתר ברבורים. אקט ברברי ומזעזע זה, שנכפה על הגיק בידי גורמים חברתיים חיצוניים, משול לניתוק פתאומי ואכזרי מקשרים אנושיים (Leave your home), לרבות רומנטיים (Live alone). ואכן, הברבורים הם סמל לזוגיות ולטוהר. "הכל נסלח, בנאדם" אומר הדובר/הקול הפנימי לוואנדרלייל, יש ברבורים באגם. No man is an island, אפילו אם שמו לכאורה מעיד על כך, והטובים שבכולנו נקשרים למען האהבה, גם כשזו אהבה נוראית ואתה צועד עם עכבישים. והקריאה שחותמת את הפזמון ואת השיר כולו נובעת כבר מדיבורו הישיר של ואנדרלייל, המצויד בתובנה חדשה זו. "אני אסביר לגיקים הכל", הוא חושב לעצמו. כפי שאני חותר לעשות בסדרת פוסטים זו.

נופלים לתוך הזירה: האזנה מודרכת לבוקסר של The National

noreply@blogger.com (מתי ברסקי) — Sun, 24 Sep 2017 17:24:00 +0000

Another un-innocent, elegant fall
Into the un-magnificent lives of adults

(Mistaken For Strangers ,מתוך רצועה מס' 2)

בגיל עשרים ומשהו, אחרי התואר הראשון ואולי אף השני, אנחנו מתחילים במעבר הבלתי-חלק (או ב"נפילה אלגנטית ובלתי תמימה") מן היציעים המשקיפים מבחוץ על "העולם האמיתי" אל תוך זירת האגרוף של החיים הבוגרים. בוחרים עבודה, בוחרים קריירה, בוחרים חליפת שלושה חלקים להשכרה ממגוון בדים מזוינים, בהשאלה מטריינספוטינג. וכן בוחרים בני זוג ובוחרים במסגרת הזוגית הקיימת אם לעזוב או להישאר, למסד את הקשר ולהקים בית. האלבום בוקסר של הנשיונל, אלבומם הרביעי וכנראה המוערך ביותר ע"י המבקרים, הוא אלבום קונספט שעוסק בתקופת המעבר הזאת ומתרחש על רקע העיר הגדולה - ניו יורק לצורך העניין, אבל זו יכולה להיות גם לונדון או תל אביב מכל בחינה אחרת. האלבום בנוי לתפישתי כמעין סרט "תמונות קצרות", אוסף של סצנות וסיפורים שבונים יחדיו תמונה שלמה, תמונתו של דור ושל תקופה. בפוסט זה אנסה לפרק ולהרכיב את התמונה המתקבלת מהאזנה לאלבום ולמילות שיריו, הפעם לפי סדרם הכרונולוגי.

1. Let's not try to figure out
Everything at once

(Fake Empire)

האקורדים בהתחלה מזכירים פתיח של סרט הוליוודי ישן ואולי אף מחזמר, כשגם שורות הפתיחה שברנינג'ר שר תורמות לרושם שמדובר כאן במעין אקספוזיציה לאלבום: הצגת הדמויות שבהן הוא עוסק, הרקע בו הן נעות ופועלות, ובעיקר האווירה האופפת אותן. מדובר באווירה אמריקאית של משובת נעורים, נשארים ערים עד סופר-מאוחר הלילה, אוספים תפוחים ומכינים מהם את ה All-American Pie. התפוחים גם מסייעים לנו למקם את השיר והאלבום כולו בתפוח הגדול. עד כאן הכל נשמע מתוק ואופטימי, אבל בשורה הבאה מגיעה הלימונדה שאנו מנסים להכין מהלימונים החמוצים שהחיים נותנים לנו - ואפילו היא לא מספיקה בפני עצמה, צריך להוסיף לה קצת אלכוהול, כך שנוכל להסתובב מתודלקים ו"חצי ערים באימפריה מזויפת".

אפאתיות ומפוכחות מאשליות, הדמויות בשיר מתעלמות מן המציאות המרה שבחוץ ומדלגות על קצות האצבעות מבעד לעירם הנוצצת בנעליים מעוטרות יהלומים, כמו היו דמויות באגדה עם ציפורים מזמרות על הכתף, רוקדות בלט בעליזות ברחבות ההחלקה על הקרח של ניו יורק. כל זאת בזמן שהסדר העולמי קורס מסביב לאימפריה האמריקאית. וכשהלילה בא אל סיומו, כיבוי אורות, בלי לחשוב לזמן מה ולנסות להבין את הכל בבת אחת. לא את המציאות הפוליטית שמסביב, אבל גם לא את חיינו הפרטיים שהולכים ומסתבכים בעולם המבוגרים. הרי קשה לעקוב אחריך כשאני/כשאתה נופל מבעד לשמיים, אחרי ליל בילויים של ריחוף בעננה אלכוהולית. כבר ניתן לראות כי הנפילה משמשת כמוטיב חוזר באלבום והיא תקפה אף לדימוי שעולה משמו, מתאגרף החוטף נוק-אאוט מהחיים ונופל במרכז הזירה. וכמובן שלאור המשמעות הפוליטית שעוטפת במרומז את השיר (וכאן המקום לציין שגרסה אינסטרומנטלית שלו שימשה את הקמפיין של ברק אובמה במירוצו לנשיאות בשנת 2008 ובהמשך הלהקה ביצעה את השיר בכינוס הלאומי של ועידת המפלגה הדמוקרטית), אי אפשר להתעלם מעוצמת דימוי הנפילה בניו יורק שלאחר ה 11.9, נפילה שהובילה להתפכחות מידית אך גם להתבוססות אמריקאית בלאומנות וקסנופוביה, בבוץ האפגני והעיראקי, וכתוצאה מכך למחזור נוסף של אפאתיות ושל חצי ערנות, חצי שקיעה בתנומה אסקפיסטית כמתואר בשיר.

(It's hard to keep track of you/falling through the sky (Falling Man, taken by Richard Drew, 11.9.2011

2. Showered and blue-blazered, fill yourself with quarters

(Mistaken For Strangers)

מלודיית הפסנתר הנעימה של שיר הפתיחה מתחלפת בסאונד מתכתי המלווה בתיפוף הקצבי של בריאן דבנדורף, שלאורך האלבום כולו דוחף את השירים הפחות-שקטים קדימה. וכפי שכתב אחד המבקרים כאן:

In fact, the title Boxer could conceivably be a reference to the way his rhythms casually spar with Berninger's vocal melodies, jabbing and swinging at the singer's empathies and emotions.

וגם הנמען שבמרכז השיר נדחף קדימה במירוץ, חייב לעשות בריצה כל מה שהמנהלים והבוסים מבקשים ממנו, כמצופה ממתמחה או מעובד זוטר בתחילת הקריירה המיוחלת שלו, וממלא את עצמו במטבעות בשביל לתפקד, כמו אוטומט. הוא עדיין מספיק מסויג בשביל להיראות מרוחק ולא שייך בתמונות חברה קבוצתיות למיניהן, אך בפועל לא מפריע לו לראות את עצמו "בתמונה", כלומר חלק מהתמונה הגדולה במקום העבודה ושהבכירים יוכלו לזהות אותו בה. לעומת זאת, החברים שלו כבר לא מזהים אותו ומבלבלים אותו עם אדם זר, בין אם בגלל הבלייזרים הכחולים שהוא עוטה על עצמו כעת או בגלל שהם כבר בקושי מתראים, עד לאותו מפגש אקראי תחת אורות הסיטי בנק, כשהוא יוצא מאוחר מהעבודה ואילו הם חולפים על פניו מבושמים, שלובי זרועות ומזוגגי עיניים (שורות שמתכתבות עם הבית הראשון של Green Gloves הנוגה שיגיע בהמשך). במקום לחבוש את רגשותיו על שרוולו, כפי שאומר הביטוי באנגלית, הוא ממציא ומאמץ לעצמו אמונה כוזבת מעומק לבו ומציג אותה כלפי העולם. בטוח בכך שראה אישה מכונפת (מלאכית או שמא הרפיה?) נושאת בטלפיה איש שעיניו מכוסות מבעד לעצים - דימוי להתנהלותו העיוורת בחייו החדשים והמשעבדים - הוא חושש מכך שמלאכית דומה משגיחה בו ועוקבת אחריו. אך מילות השיר הנוקבות מבהירות שאין להשגחה העליונה שום עניין בחיים הבוגרים והבלתי-מופלאים שלו, שמהותם כאמור, היא נפילה בלתי תמימה אשר מושא השיר הביא על עצמו, הגם שבאלגנטיות ("הבאנו אותה/בצורה אלגנטית/מתים מבפנים/חיים מבחוץ", איש קש/מוניקה סקס).

Oh, you wouldn't want an angel watching over you
Surprise, surprise, they wouldn't wanna watch

("מתוך המחזה "מלאכים באמריקה)

3. You're the tall kingdom I surround

Think I'd better follow you around

(Brainy)

האלבום מתקדם והקצב הולך ומאיץ, כמו במערכת יחסים אינטנסיבית שנגררת כבר מזה שבועיים מלאים. כלומר, זה הוא שנגרר מקצה המעיל שלה, היא בכמה רמות מעליו וזה גורם לו להישאר ער כל הלילה מול המילון האמריקאי ולאסוף מידע בשבילה ועליה, בתקווה שזה יגרום לה להבין שהיא זקוקה לו יותר מכפי שנדמה לה. יש לשיר הזה וייב סטוקרי ומותחני, שנובע גם מהשורות שמדברות על מעקב ואיסוף טביעות אצבע וגם מפריטות הגיטרה המתוחות שפותחות אותו. מעניין לראות שהמילים נכתבו במשותף ע"י המתופף סקוט דבנדורף, ברנינג'ר ואשתו האנגלייה קרין בסר. האחרונה היתה בעבר עורכת ספרותית בניו יורקר וכנראה שהיא מושא השיר, שעוסק בראשית דרכם המשותפת שלה ושל ברנינג'ר, עם כל הנחיתות האינטלקטואלית שהוא חש ביחס אליה וחוסר הביטחון הנלווה לכך (מילות השיר Carin At The Liquer Store מאלבומם השביעי והאחרון של הנשיונל תומכות בפרשנות זו). לאור פרשנות זו ניתן להבין את משמעות השורה "את הממלכה הגבוהה שאני מקיף", רפרנס רב משמעי לממלכה המאוחדת. וברנינג'ר מתחנן בפניה (שהרי הוא נולד לכך, כפי שמעיד בשיר אחר מהאלבום האחרון), "בואי הביתה במכונית שאת אוהבת, שכלתנית, שכלתנית, שכלתנית..."

4. Out of my league, I have birds in my sleeves

And I wanna rush in with the fools

(Squalor Victoria)

גם השיר הזה נפתח בתיפוף מכתיב הקצב של דבנדורף, אך שכבות מוזיקליות של כלי מיתר ומלודיית הפסנתר של האחים דסנר הופכת אותו לאחת היצירות המורכבות והמעניינות ביותר באלבום. אנו חוזרים ללוות את המתאגרף בעולמו הקרייריסטי, שבו הוא הולך ומתקדם. הדגישו הכל, הוא מקצוען, בחולצה הלבנה (קרי, צווארון לבן) האהובה עליו. הוא מכיר בכך שהסיטואציה גדולה עליו, אבל מאמין שכמו קוסם עם ציפורים בשרוול, יש לו טריקים זמינים לשעת הצורך והוא רוצה להסתער פנימה עם שאר השוטים היהירים. המלאכיות מרצועה מס' 2 מתחלפות בדימוי דתי אחר, אך הנפילה ( I'm going down among the saints) היא אותה נפילה. עכשיו כשהוא כבר לא מתמחה חסר חיים, יש זמן לבלות אחר העבודה עם שאר "הקדושים" - הקולגות שלו, בוגרי קולג'ים "טהורים" ומשוחים לגדולה עסקית כמוהו - ולהרים כוסיות שמימיות לעבר השמיים שהם הגבול, להשיק לחיים ולחגוג עוד Squalor Victoria ("ניצחון מטונף" בלטינית). וכבר 3 וחצי בלילה, הזדמנות אחרונה להצלה - של פרויקט כלשהו בעבודה או של עצמו מהחיים הללו? - אך הוא מאבד פוקוס, כלום לא עובד, ומתגלה כבינוני-מצח (בין נמוכי המצח של מעמד הפועלים לגבה-מצח אריסטוקרטי, כלומר צעיר יאפי ממעמד הביניים) שפישל.

5. Cinderella through the room, I

Glide and swan 'cause I'm the

Best slow dancer in the

Universe

(Green Gloves)

השורות הללו מתכתבות במקצת עם שורות הבית השני של שיר הפתיחה, כולל הדימוי מעולם האגדות, אך הפעם הריקוד האסקפיסטי וההתרברבות האצורה בו מסתירים בדידות גדולה ונוגעת ללב. אנו נשארים עם אותה דמות משני השירים הזוגיים עד כה (או דמות סמלית אחרת מאותה התבנית), זו שחבריה חלפו על פניה באזור הסיטי בנק, מבושמים ושלובי זרועות. עכשיו הוא כבר משמיע את קולו בגוף ראשון ומכיר באובדן הקשר האיטי שלו עם חבריו, שמסתובבים היכנשהו ומשתכרים, רק מקווה שהם עדיין דבוקים יחדיו ומייחל לרגע שיחבור אליהם מחדש - "יש לי זרועות בשבילם". בינתיים הוא שותה בגפו, מדמיין שמהותם של חבריו טמונה בכל לגימה. כמו מנתח או חוקר מז"פ משטרתי, הוא עוטה כפפות ירוקות ובוחן ממרחק את חיי חבריו, כבר בקושי מכיר אותם אך לוקח את הזמן, נושא אותם בקרבו והופך אותם לשלו. השורה שמדברת על "צפייה בסרטונים שלהם" נכתבה לפני יותר מעשור, כשפייסבוק, וואטסאפ ושאר הרשתות החברתיות בקושי או כלל לא התקיימו, כך שהפכה למדויקת ורלוונטית יותר ויותר עם השנים. ולמרות שאין צורך בפרשנות נוספת או באמירה מפורשת המעידה על "כוונת המשורר", הדברים הבאים שברנינג'ר אמר על השיר בראיון פשוט יפים ומרגשים מכדי לא לצרף אותם:

It was hard to take that song and guide it away from being a stalker song or about somebody breaking and entering or somebody violating someone’s personal space. It’s more about trying to remember someone and sort of be them—someone that you’ve lost your connection with (maybe because of a death)—so you reconnect with them by getting inside their clothes, watching their videos, getting in their bed. You’re actually recreating them somehow in order to know them better. You miss them so much you have to become them. If there’s someone you absolutely miss, you might find yourself talking to them a lot in your mind, creating those fake conversations with them and you answer yourself in their voice in your head. Maybe it’s a girlfriend who dumped you or you know someone who died or that sort of thing, you adopt their personality or the memory of who they were as a means of staying close to them. People talk about spirit, but I have this idea that when we die, we’re gone. All that lives on is our memory and how we affected people, the way we changed people throughout our life. Whether you’ve had a good effect of a bad effect on people, that’s your afterlife—the people who live on after you."

6. Looking for somewhere to stand and stay

I leaned on the wall and the wall leaned away
Can I get a minute of not being nervous
And not thinking of my dick?

(Slow Show)

חוזרים למערכת היחסים הסבוכה בין ברנינג'ר לאשתו בהווה, עם עוד שיר כנה ונוגע ללב שחושף את הלך הרוח והמחשבות של גבר הסובל מחרדה חברתית בכלל וחרדת זוגיות בפרט. כמו בשיר השני ברייני, גם כאן ברנינג'ר מחפש נואשות אחר הכרה בערכו מצד קרין, הפעם מוותר מראש על יומרות אינטלקטואליות ומסתפק בכך שיגרום לה להיקרע מצחוק ולעטר את מוחו בסרט כחול עבור הצטיינות הומוריסטית. הוא במסיבה בלעדיה, כנראה שעקב ריב כלשהו, טעות שעשה היום ועלולה להתגלות כטעות החמורה בחייו. כל מה שהוא אוהב אובד במגירות שבתוך ראשו, ממודר וסגור. לעומת זאת, מה שצף על פני שטח תודעתו הם פחדים, תחושות של חוסר מוכנות, עצבנות וחרמנות סתמית, ועם תוכן מנטלי דליל שכזה ניתן לנסוע מצד אחד בראשו לשני תוך חמש דקות בלבד. אין לו נקודת משען, אפילו הקיר הדומם שהוא מנסה להישען עליו בנון-שלנטיות מעושה מתרחק ממנו - דימוי קולע ומשעשע בדרכו לתחושת החרדה החברתית שברנינג'ר סובל ממנה. התחושה הופכת לפיזית עם נמלים וסיכות ברגל, אחד הסימפטומים של התקפי חרדה, אם כי יתכן שמדובר גם בהתעוררות פשוטה של רגלו, שמביאה להתעוררות כללית ולהבנה שהוא רק רוצה לקחת את רגליו המתעוררות, למהר אליה הביתה ולערוך מולה מופע איטי ומטופש, למרות הפחד שיפריז בכך ויחזור על הבדיחה פעם אחת יותר מדי (או שמא יחזור על הרוטינה של לפשל-ולפייס יותר מדי?). שורות הסיום החוזרות מרגשות במיוחד עבור מעריצים שמכירים את "29 שנים" מאלבום הבכורה של הנשיונל, שם הוא שר אותן בקול שיכור ומובס של מי שמבקש "תוכלו לומר לה שהגעתי לכותרות?", על רקע נגינת פסנתר מינימליסטית שגם נשמעת מאולתרת. בניגוד לביצוע זה ולנימה של החלק הראשון בשיר הנוכחי, כעת ברנינג'ר שר את המילים בביטחון מחודש ומלא.

7. Can you carry my drink, I have everything else

I can tie my tie all by myself
I'm getting tied, I'm forgetting why

(Appartment Story)

ועכשיו שברנינג'ר מיהר הביתה אל זוגתו, הם מעדיפים להישאר בדירה עם הטלוויזיה והסטריאו, במקום לצאת לעוד אירוע של העמדת פנים בוגרת, כולל העיטורים המחייבים: היא עם פרחים בשיער או על דש שמלתה, הוא עם העניבה, שניהם מבושמים (לא במובן האלכוהולי, בעצם מדובר בברנינג'ר, אז לא רק במובן האלכוהולי). כמו ילד שמתעקש להתלבש בכוחות עצמו ומתגאה בכך, ברנינג'ר קושר את קשר העניבה בעצמו ומבין תוך כדי שהוא הולך ונקשר בעבותות עולם המבוגרים, בלי לזכור לשם מה בכלל. כל מה שהוא והיא האמינו בו, כל האידיאלים של חיי הנעורים, נופל בצלילה חופשית מעבר למרפסת (שוב דימוי הנפילה). עייפים ועצבניים מדרישות החיים הבוגרים, חשים הרוסים בקלות רבה מדי, הם היו מעדיפים להיכנס לתרדמת חורף (משמעות מוטרמת של שם האלבום השביעי Sleep Well Beast ושיר הנושא שלו) עד לבוא האביב מחדש הנעורים. אלא שהמחויבויות שלהם ממתינות שם בחוץ ומתקרבות אליהם, אי אפשר להתחבא מהן מאחורי הספה, הן יגיעו ביום אחר שיהיה בדיוק כמו הנוכחי - שגרה. אך אין מה לדאוג, הכל כשורה, הם יהיו בסדר גמור (שורה שמתכתבת עם Baby, We'll Be Fine מהאלבום הקודם, שיר שכתבתי עליו כי היה יכול להשתלב באלבום הזה), יש עליהם נינוחות בשמים ואת המראה הנכון (עוד מוטיב חוזר באלבום, השימוש בלבוש כאמצעי להעמדת פנים ולהשתלבות בעולם המבוגרים).

8. Whatever went away, I'll get it over now

I'll get money, I'll get funny again

(Start a War)

והנה השגרה שוחקת גם את מערכת היחסים (שימו לב למלודיה המעגלית של השיר שממחישה את המעגליות שהזוג לכוד בה). הם ציפו ליותר, למשהו טוב מבעבר, אבל משהו אצלם הלך וחסר. הוא נטול פרנסה והומור, אוחז בה רק בקצוות מרוב שמרגיש צורך להיות זהיר בסביבתה, והאווירה ביניהם עכורה ומתוחה. "נראה לך שאפשר לשים את זה בתוך כספת מאחורי תמונה, לנעול ולהשאיר מאחור?", שואל ברנינג'ר בקולו המובס, מבקש להתמודד עם הבעיות ולא להדחיק אותן, לא לגדוע ויכוח רוחש מתחים-תחת-פני-הקרקע באיבו רק כי אחד הצדדים מעדיף פשוט ללכת. "אם עכשיו את הולכת" הוא מזהיר, "זו תהיה התחלה של מלחמה".

9. Just tie your woman to your wrist, give her room to tie the other

(Guest Room)

והנה הגיעה המלחמה. עדיין תקועים בבית, הם רבים באמצע חדר האורחים, מתגעגעים לימיהם הפראיים כפרחחים וסוטים-מדרך-הישר. אתה יכול להתמסר ולהיקשר לאישה שלך בפרק כף ידך החשוף, אך תיאלץ לתת לה מקום לקשור גם את פרק כף ידך השני לכל המחויבויות שהיא והחברה יצפו ממך למלא.
ברנינג'ר סיפר בראיון שאת דימוי השלכת הכסף זה על זו הוא לקח מהסופרת גרייס פיילי:

She’s got a collection of shorts stories called Enormous Changes At The Last Minute and there’s a scene where some guy chases a woman down a sidewalk and at one point they’re having this argument and she throws like three dollars in change at him. It’s one of those really heartbreaking and absurd moments where it’s so pathetic, but its also kind of hilarious you know, they’re screaming at each other and she throws change in his face, or something. So, yeah, that was kind of taken from that, and then I think it was used in the song to represent those awkward intimate moments where you have those really stupid, ugly things that you do in a relationship when you get fed up with each other or whatever. You do things that are just ridiculous, but then you eventually let each other off the hook."

10. You're pink, you're young, you're middle-class
They say it doesn't matter
Fifteen blue shirts and womanly hands
You're shooting up the ladder

(Racing Like a Pro)

כבר הזכרתי לפני כמה פסקאות את Baby, We'll Be Fine מהאלבום הקודם, וגם השיר הזה מתכתב איתו - וכמובן שגם עם רצועות 2 ו-4 מהאלבום הנוכחי. הפעם החולצה הלבנה האהובה מסקוולור ויקטוריה מוחלפת ב15 חולצות כחולות, שלכאורה מעידות על שיוך למעמד הצווארון הכחול, אך הידיים הנשיות מעידות באופן מובהק יותר על בחור צעיר ולבן ("ורוד", בשביל להימנע משימוש בביטוי השחוק) ממעמד הביניים, כלומר אחד שלא נדרש לעבודת כפיים בחייו, וכעת הוא מתקדם במעלה סולם הדרגות בזמן שהממונים עליו או קרוביו מבטיחים לו שזה הודות לכישוריו ולא בגלל מאפייניו הדמוגרפיים.

כמו הדמות במרכז השיר הנ"ל מאליגייטור, גם הוא מתעורר באמצע הלילה, כשלעומת קודמו שריחף ברחבי הבית על אדי הסוביניון שנותרו בו, הוא אופה עוגה או משהו. ולפעמים נשאר במיטה, שר לעצמו מלודיות לא מילוליות עד שעיניו מתגלגלות כלפי פנים, כמו אחוז דיבוק, בניסיון לברוח מהעולם החיצוני ולהתכנס פנימה. אבל שום התכנסות לא תעזור פה. פעם הוא היה פרחח צעיר וזוהר, אבל נדמה שזה היה לפני מיליון שנה, עכשיו הוא התמקצע ומוחו מאיץ, מריץ אפשרויות ומחשב הסתברויות. והטרנספורמציה הזאת לא ממש מזיזה לו.

11. Ada, hold onto yourself by the sleeves

I think everything counts a little more than we think

(Ada)

והנה הגענו ליום החתונה של הזוג שליווינו לאורך האלבום (אגב, עטיפת האלבום היא צילום מחתונתו של מפיק האלבום, פיטר קייטיס, בזמן שהנשיונל ניגנו את The Geese of Beverly Road מאליגייטור). ובאלבום שעוסק בכל כך הרבה העמדות פנים הכרוכות בכניסה למעגלי חייהם הבלתי מופלאים של האנשים הבוגרים, רק טבעי שיהיה בו שיר המוקדש לאירוע שחותם את תהליך הכניסה הזה, על כל העמדות הפנים והטקסיות הכרוכים בו.

ואכן, אחרי הבלייזרים הכחולים, החולצה הלבנה והאהובה, 15 חולצות כחולות ומשוכפלות, המראה הנכון והמעונב, מגיע תורו של הטוקסידו הריק שהדובר בשיר מנסה למלא, ללא הצלחה. ואולי "טוקסידו ריק" מלמד גם על התחושה החלולה שהוא חש, בדומה לטעם החמוץ (ענבים) שבפיו. שכן יום החתונה הגיע, תכף מתחיל הטקס, אך הכלה איידה ממאנת להופיע, או לדבר על הסיבות לכך שהיא לא רוצה לדבר. כל האורחים היפים והחריפים יושבים וממתינים בחשכת אי הידיעה, אך איידה בשלה, משאירה את הכל באוויר ואת כולם באותו חוסר ודאות שהיא חשה בעצמה. החתן מפציר בה לעצור מן הדיבור האנליטי והמעגלי שלה לדקה, לצאת למסדרון למרות ואף בגלל שהיא מרגישה שעומדת להתעלף מרוב חרדה ולחץ, פשוט לחשוף את צווארה בפני כולם. העיקר שלא תשהה באגם רגשותיה למשך זמן רב מדי, הוא התקיים בנפרד ממנה עד כה ועלול להתנפץ לאלף רסיסים סביבה אם תישאר בו ותגיע להתמוטטות עצבים. פשוט שתאחז בשרוולים של עצמה, היא זו שאמורה להיות מבוגר אחראי כעת, כי מסתבר שכל זה - החתונה, נישואין, חיי משפחה - נחשב מעט יותר מכפי שהם חשבו בהתחלה, כשהחליטו באופוריה לצלול לאירוע משמעותי שכזה.

ורגע לפני שהשיר מגיע לשיאו המוזיקלי ולקדנציה הרגשית הטמונה בו, הדובר חותם את קריאתו החוזרת לאיידה באמירה שוברת הלב, Ada, I can hear the sound of your laugh through the wall. היא בחדר ההכנות שלה, אולי עם שושבינותיה, ולפתע צוחקת בהקלה. האם הכל הסתדר, החרדה והספקות נעלמו, איידה תגיח ממסתורה והחתונה תצא לפועל? אבל אז הבית הראשון חוזר על עצמו, נראה שעדיין הכל באוויר, ושוב הקריאות החוזרות לאיידה ושמיעת קול צחוקה מבעד לקיר המפריד ביניהם. הדובר מבין שצחוק זה מהדהד את מסתורי נפשה של איידה, החסומים בפניו על ידי אותו קיר. "איידה, קיוויתי לגלות לאן פניך מועדות", נחתם השיר בהצהרה מכמירה של אדם שנותר כולו לבד, אך ביחד, ביחד עם אורחיו בחשכה.

12. My angel face is falling

Feathers are falling on my feet

(Gospel)

בתחילת הפוסט כתבתי שניו יורק ניצבת ברקע האלבום, אז כשם ש"עיר" של שלומי שבן מסתיים עם עברנו לצפון, גם כאן נראה כי שיר הסיום מתנגן על רקע פרברי ארה"ב. הסימנים לכך מרומזים: בית עם גינה ובריכה ובעיקר, יחס אגבי למלחמה שמתרחשת הרחק מגבולות ארה"ב. גוספל מתכתב עם שיר הפתיחה לא רק בנימתו הפוליטית המרומזת, אלא גם באקספיזם האמריקאי שהוא מציג: אורות חגיגיים בשלל צבעי הקשת, משקה קרח נחמד לשתות (אולי איזו לימונדה עם משהו קטן בתוכה?), ערימות של מבחר מגזינים נישאות בשתי זרועות וטלוויזיה בחצר. ועם זאת, גם הוא מחלק את מעריצי הנשיונל בין שני קטבי פרשנויות - האם השיר מספר על חייל שמגויס למלחמה או שמא על אהבה נכזבת? ואולי בכלל המלחמה של כל לילות הקיץ היא אותה "מלחמה" שברנינג'ר איים לפתוח בה ברצועה מס' 8?

לדעתי הדרך הטובה ביותר לפרש את השיר היא לאורו של Lemonworld, שיר לא פחות מסתורי מאלבומם החמישי של הנשיונל שייסקר בפוסט הבא. שם ברנינג'ר כותב, "כל כך שמח שהוזמנתי/תני לי סיבה לצאת מהעיר", "חיים או מוות בניו יורק, זה לא אומר לי דבר" וגם "בכל מקרה, כרגע, אכפת לך אם אשאר?", ואילו כאן "תני לי לבוא, יכול לבזבז לך את הזמן, אני משועמם". שם הוא כותב על אשתו "רואה אותך בפנים, צופה בנחילים (הכוונה למטוסים ומל"טים, Swarms במקור) על המסך", כאן הוא מנחה אותה "הישארי ליד הטלוויזיה שלך, מקמי אותה בחוץ", כך שתוכל לצפות בשידורי המלחמה בכל לילות הקיץ. שם הוא מספר "נתתי את לבי לצבא, הדבר הסנטימנטלי היחידי שיכולתי לחשוב עליו/עם בני דודים ומדים היכנשהו מעבר לים, אך תידרש מלחמה טובה יותר בשביל להרוג איש קולג' כמוני", בעוד שכאן הוא מצהיר "רוצחים מזמנים אותי...נוצות נופלות לרגליי". בזמן מלחמת העולם הראשונה נוצות לבנות הושלכו לעבר גברים אמריקאים שהתהלכו ללא מדים, כסמל לפחדנות שמטרתו היתה לבייש אותם ולגרום להם להתגייס. ולבסוף, אותו תיאור פרברי של בית עם גינה מעוטרת ובריכה ("אתן יכולות לשים בגדי ים", שוב Lemonworld) מתכתב עם אותה מהות של "עולם לימון", מעין מקלט עסיסי ומוגן שקרין ואחותה חיות בו.

אם כך שני השירים חגים, בין היתר, סביב תחושות של אשמה אמביוולנטית מצד ברנינג'ר ביחס למלחמות שארה"ב היתה מעורבת בהן בימי חייו הבוגרים, באפגניסטן ועיראק. מצד אחד הוא מן הסתם התנגד להן והעדיף, בהשאלה ממוחמד עלי שהשליך את מדליית הזהב שלו לנהר במחאה על הניסיון לגייסו למלחמת וייטנאם, "לעמוד לצד הבריכה ולהשליך את מדליות הזהב שלנו פנימה"; ומצד שני הרגיש כליברל פריווילגי ומוג לב שמפקיר את בני "משפחתו" המורחבת (אם היה נולד, חי וכותב בישראל, לא היתה לו ברירה אלא להשתמש בביטוי הרגשני יותר "אחים", לאור המשמעות האתנית שמיוחסת אצלנו לביטוי "בני דודים"...אבל אצל האמריקאים רווחת התופעה של cousins removed, תרתי משמע, כלומר שארי בשר רחוקים ומרוחקים). ובעיקר, הוא הסתייג מהיחס המרוחק של העם האמריקאי כלפי אותן מלחמות מרוחקות, בין אם מדובר בפטריוטים התומכים בהן או במפגיני אדישות כללית. הן עבור אלה והן עבור אלה, המלחמה היא ספקטקל שצופים בו מידי לילה בקיץ להפגת השעמום או כחלק ממפגן הזדהות מעושה, ובין לבין משחקים Project G.I. Blood, משחק תפקידים המבוסס על מלחמת העולם השנייה. עד שתיפתר הדילמה של ברנינג'ר, הוא מבקש להעביר את הזמן בעולם הלימון האסקפיסטי של אשתו.

אבל המצב בדרך להשתנות, הגיע זימון מהרוצחים והגיעה העת לעטות תלבושת אחת אחרונה לאלבום זה. אם ברצועה מס' 7 ברנינג'ר הכריז שהוא מסוגל לקשור את העניבה שלו בעצמו, הפעם הוא מבקש עזרה עם השרוכים של מדי האל"ף - עוד תחפושת להסתתר בתוכה ולגלם תפקיד דרכה. פני המלאך שלו, לעומת זאת, יורדות ונעלמות יחד עם תמימות הנעורים ובמקומן נחשפות פנים אחרות, פני המתאגרף שיוצא לקרב.

Gator Around the Warm Beds of Beginners - האזנת היכרות מודרכת עם "אליגייטור" של הנשיונל

noreply@blogger.com (מתי ברסקי) — Sun, 18 Jun 2017 14:01:00 +0000

מזה שלוש שנים שהנשיונל הם הלהקה האהובה עליי, נכון לעכשיו ורטרואקטיבית אי פעם, עם סבירות גבוהה שזו תישאר ה-אהבה האחת והנצחית. מעבר לחיבור המידי שלי לסאונד שלהם ולקול הבריטון של הסולן מאט ברנינג'ר, אלו השירים שהוא כותב - כמעט תמיד על גבי הלחנים שהוא מקבל מהאחים דסנר (ארון, גיטרה וקלידים; ברייס, גיטרה) ולא באופן יזום מעצמו - שתופסים אותי במילותיהם המשלבות דימויים חידתיים לצד כנות ורגש גולמי וחשוף. הפוסט הזה יהיה הראשון בסדרת פוסטים שיצללו לתוך אלבומי ושירי הנשיונל הלא מעטים. אומנם התוודעתי לנשיונל מאלבומם השישי והלפני-אחרון, נכון לעתה, וממנו התקדמתי לאחור עד האלבום הראשון, אך סדר הפוסטים יהיה כרונולוגי ויחל באלבום השלישי של הלהקה, Alligator, הן מאחר שהוא אלבום הפריצה שלהם והן מאחר ששני האלבומים הראשונים לא מספיק טובים ואחידים, לפיכך השירים הבולטים שבהם יאוחדו לפוסט חמישי עם בי-סיידס, קאברים ושירים מEP's ואוספים למיניהם.

לאחר שני אלבומים ראשונים וEP אחד, שזכו להערכת המבקרים והגדילו את קהל מעריצי ההופעות שלהם, חברי הנשיונל התפטרו מעבודותיהם היומיות בפרסום ובתעשיית הדוט-קום הפורחת של ניו יורק, הפסיקו לנהל את הלייבל העצמאי שלהם וחתמו עם הלייבל הבריטי Beggars Banquet Records. המעבר הזה עורר לחצים ודרישות מסוג חדש לגמרי עבור חברי הלהקה, שנאלצו גם להתמודד עם חשיפה הולכת ומוגברת. ביטוי לכך ניתן למצוא כבר בשיר הפתיחה, Secret Meeting, שבו ברנינג'ר שר "נדמה כי החדר הזה מלא במרגלים, נדמה שהם עלו עליי/האם אף אחד, האם אף אחד לא סיפר לך/האם אף אחד לא סיפר לך/איך להיעלם בחדר בחשאי?"; וכן, "האם אף אחד לא סיפר לך שהנהר הזה מלא בכרישים אבודים?". נראה כי ברנינג'ר פונה בשיר זה למנהל/ת הלהקה: "יודע שאת משקיעה שעות להשאיר אותי במשקפי שמש, אני יודע". משקפי השמש כסמל סטטוס של כוכב הרוק המבקש לשמור על אלמוניות במידת האפשר. חרדת הביצוע של ברנינג'ר, שתוקפת אותו גם לפני הופעות כפי שניתן להיווכח מראיונות ומהסרט התיעודי Mistaken For Strangers שיצר אחיו הצעיר, מביאה אותו להתחמק מאותו/ה מנג'ר/ית ולהסתגר ב"פגישה סודית במרתפי מוחי". השורה שבאה לאחר מכן וחותמת את הפזמון, It went the dull and wicked ordinary way, היא ניסוח מושלם וקולע של אסקפיזם מושרה חומרים נרקוטיים או טבעי. השיר מסתיים בחזרה של ברנינג'ר על השורה הנ"ל, בזמן ששאר חברי הלהקה חוזרים על קריאה עמומה שכנראה אומרת Dont talk/draw an ace and fold it, כלומר לא להתקפל ולשרוף את הקלף המנצח שהלהקה זכתה בו, אחרי כל כך הרבה שנים של הרכבים קודמים והתנהלות עצמאית ומכבידה מדי.

ואכן, אם נדלג לסוף האלבום, ברנינג'ר מסיים אותו בהבטחה הנואשת I won't fuck us over, I'm Mr November/I'm Mr. November, I won't fuck us over. אומנם ישנן פרשנויות הקושרות את "מיסטר נובמבר" לג'ון קרי, מועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארה"ב בבחירות 2004 שקדמו להוצאת האלבום ובהתאם לחוקה האמריקאית מתקיימות תמיד בנובמבר; אך זה המקום לציין שברנינג'ר העיד בראיונות שהכתיבה שלו מבוססת בעיקר על proximate meanings ושניתן לתת מגוון פרשנויות סובייקטיביות למילות שיריו. כמו כן, הכינוי "מיסטר נובמבר" ניתן כמה שנים קודם לכן לשחקן הבייסבול דרק ג'טר מהניו יורק יאנקיז, בעקבות חבטת הום ראן שלו שהביאה לניצחון במשחק 4 של סדרת הגמר, שהתמשכה באופן חריג לתוך חודש נובמבר, בגלל אירועי ה11 בספטמבר. בהתאם לכך, הכינוי החדש לג'טר התכתב עם כינויו של רג'י ג'קסון, כוכב עבר של היאנקיז, שהיה כמובן "מיסטר אוקטובר". משמעות הכינוי היא שאותו ג'קסון תמיד שמר את המיטב לרגעי המפתח של סוף עונת הבייסבול. ברנינג'ר מבטיח "לא אדפוק אותנו" ושיספק את הסחורה באופן דומה, אלא שבדומה למועמד הכושל קרי, הוא מרגיש כמי שנמשח להיות הבטחה גדולה ("אני כחול הדם החדש/התקווה הלבנה הגדולה"), ובפועל "זה לגמרי לא כפי שהיה אצלי בחדר/במיטב מחלצותיי/מנסה לחשוב עליך...האנגלים מחכים ואני לא יודע מה לעשות/במיטב מחלצותיי/לכן אני זקוק לך". האנגלים הם אנשי הלייבל החדש, שמחכים כבר לסיום העבודה על האלבום, אך ברנינג'ר חנוט במיטב מחלצותיו, מנסה לחשוב עליה - השראה, תהילה ו/או זוגתו קרין בסר שעוד נגיע אליה - וזקוק לה. הוא לא באמת מאמין בגורל, הוא קם מאוחר מדי, ובדומה לפוליטיקאים תמירים ולבנים כמו קרי או ספורטאים מצליחים כמו ג'טר (וברנינג'ר התמיר היה תיכוניסט ספורטאי ופופולרי בדרכו, כפי שניתן להיווכח מהסרט התיעודי הנ"ל), מתרפק על זיכרונותיו מהתיכון כמי שנישא בזרועותיהן של מעודדות. המטען הטקסטואלי הזה, מלווה בתחושת הייאוש והחרדה שברנינג'ר מטעין לתוכו - ובעיקר בביצועים חיים - הופכים את שיר הסיום הזה לאחד מהמנוני ההופעות הבולטים של הנשיונל, כזה שגם מעריציהם הלוזרים יכולים להזדהות עמו. מדובר בשיר שבוצע על ידם הכי הרבה פעמים עד כה, כשלמרבה הצער שלושת האלבומים שיצאו מאז והחדש שבדרך, דחקו את שאר השירים מאליגייטור והפכו את מיסטר נובמבר לנציג היחיד מתוכו ברוב ההופעות של השנים האחרונות.

אם נמשיך בסקירה סימטרית מקצוות האלבום פנימה, הרי שגם בין השיר השני והלפני אחרון נמצא זיקה מסוימת, שניהם נפתחים בשם Karen המתייחס לקרין בסר, אשתו האנגלייה של ברנינג'ר. הדמיון נעצר בטון המוזיקלי והמילולי, עם זאת. קארן מתנגן בטון נעים וכיפי, כולל שורות משעשעות ומיניות כמו:

It's a common fetish/for a doting man/to ballerina on the coffee table, cock in hand
וגם:

Karen, put me in a chair/fuck me and make me a drink/I lost direction and I'm past my peak

כמובן שמעבר למלודיה הנעימה ולמילים המשעשעות-מיניות, יש כאן מונולוג מבולבל ובלתי פוסק מצד ברנינג'ר שנמצא במשבר אישי וזוגי. הוא לא רוצה לחזור לבד מלונדון לאמריקה, חש בצורך להצטיין ולהוכיח את עצמו כבן זוג ואב לעתיד ("הגן על הקן, הגן על התואר") כשבפועל הוא הולך בטל, בטל, בטל. ישנה התייחסות מרומזת לנטיות האלכוהוליות של ברנינג'ר, שמדבר על מחסור ב"מים חמים בראשו", כלומר אלכוהול והתחושה החמימה שהוא מפיץ. השפעת האלכוהול על ברנינג'ר ועמידתו כטריז בינו לבין "קארן" נוכחת גם בשיר הלפני אחרון, City Middle. זהו אחד השירים המיוחדים ביותר של הנשיונל בעיניי. משהו במבנה השיר, במלודיה - גם מצד כלי הנגינה וגם מצד ה"לה-די-דה" של ברנינג'ר - ובמילים עצמן כמובן, נותן תחושה של זרם תודעה מעגלי, או אם לדייק, ספירלי. השיר נפתח בבקשה של ברנינג'ר מקארן, שתיקח אותו ללב העיר המפורסם, כנראה בעיר אירופאית כלשהי, ומסתיים בהגעה ללב העניין של המשולש הבעייתי בין ברנינג'ר, זוגתו והשתייה. בזמן שהוא "על תערובת מוצלחת ולא רוצה שזה יתבזבז...רוצה לחוג כמו אליגייטור סביב מיטותיהן החמות של טירונות", קרין ממתינה ל"קליק" מבלי שיגיע, כפי שהיא מצטטת מ"חתולה על גג פח לוהט" של טנסי וויליאמס (בסר כיהנה בעבר בתפקיד העורכת הספרותית של הניו יורקר):

Big Daddy: What makes you so restless, have you got ants in your britches?
Brick: Yes, sir...
Big Daddy: Why?
Brick: - Something - Hasn't - Happened...
Big Daddy: Yeah? What is that?
Brick [sadly]: - the click...
Big Daddy: Did you say the click?
Brick: Yes, click.
Big Daddy: What click?
Brick: A click that I get in my head that makes me peaceful
Big Daddy: I sure in hell don't know what you're talking about, but it disturbs me.
Brick: It's just a mechanical thing.
Big Daddy: What is a mechanical thing?
Brick: This click that I get in my head that makes me peaceful. I got to drink till I get it.

וכך כל מה שנותר לה זה להיות המבוגרת האחראית, שמחנה את האוטו וחושבת בקול, המומה ומוצפת רגשית. וברנינג'ר, עם שוך השפעת האלכוהול, נותר מוצף בזיכרונות מוזרים מאיתו ערב. זיכרונות שהוא כבר לא מעוניין להציף מחדש, לפי תשובתו לבקשת הקהל לנגן את השיר באחת מהופעות הלהקה:

"that's a really beautiful song and these guys play it really, really well, but I just can't because... it makes me too fucking sad."

( songmeanings.com מתוך תגובה של מגיב באתר)

התייחסות קלילה יותר לנטיות האלכוהוליות של ברנינג'ר נמצא ברצועה התשיעית, עם הפזמון הרוקנרולי All The Wine שהטון הרברבני שלו פותח רצף של שלישיית שירי רוח נעורים. Abel שמגיע אחריו נפתח כמו שיר הופעות ופאבים קלאסי, עם השורה החוזרת שנישאת בפי כל חברי הלהקה, My mind's not right. שיר על אובדן שליטה שמתכתב כמובן עם סיפור קין והבל, כך שיתכן ונכתב בהשראת היחסים שבין אחד משני צמדי האחים המרכיבים את הלהקה, התאומים דסנר או בריאן וסקוט דבנדורף. והשיר השלישי ברצף הוא The Geese of Beverly Road, השיר הכי רומנטי של הנשיונל בעיני, בין היתר כי מעבר למילות האהבה הרומנטית שלו, מנשבת בו רוח של רומנטיקת נעורים. ברנינג'ר סיפר שהוא כתב את השיר בעקבות ערב שבו ישב מחוץ לביתו בברוקלין וראה נערים רצים בין המכוניות החונות בדרך בוורלי ומפעילים את האזעקות ("האווזים") שלהן. הנשיונל ביצעו את השיר הזה בחתונה של המפיק פיטר קאדיס, ואכן המילים שבו מתאימות במיוחד לאירוע שכזה וליחס הקליל והנהנתני שיש לאמץ כלפיו וכלפי משמעות המיסוד המונוגמי העומדת מאחורי הטקסיות שבו, אם כבר בוחרים לקיים אותו: We're the heirs to the glimmering world; "אנחנו שתויים, נוצצים ופשוקי רגליים, וידינו מכוסות בעוגה, אך נשבע שלא נגענו בה. נשבע שלא נגענו בה"; "הגישי לי את השמיים עם פרוסה גדולה של לימון"; וכמובן:

Hey love, we'll get away with it. השיר הנהדר הזה גם פותח שלישיה משלו (אחריו City Middle ומיסטר נובמבר, כאמור), שסוגרת את האלבום ומתחרה בשלישיית הסיום של High Violet, האלבום החמישי של הנשיונל.

נחזור לתחילת האלבום ונתחיל סופסוף בהאזנה כרונולוגית...Lit Up, בהתאם למיקומו באליגייטור, מרים אותו להילוך שלישי. ריף הפתיחה והתופים שמצטרפים מזניקים עוד המנון רוק מעולה, שגם נסוב סביב תחום הכתיבה העיקרי של הז'אנר. ברנינג'ר חוזר פה לימיו במנהטן ולאותה בחורה ש"המאבטחת שלי" היתה נדרכת בתשומת לב מלראות אותה מתקרבת מהר מדי. למשך זמן קצר היא היתה הדבר היחיד שטוב אצלו. היא, שלובשת את שמלתה כמו דגל ומוקפת בכל מבלי שזה ייעלם, בניגוד ליצירה שלו באותה תקופה, שהחזיקה מעמד רק למשך עונה אחת ומסיבה זו בדיוק רק היפסטרים (bedroom kids) האזינו לה. ואחרי זמן קצר, אותה בחורה מתגלה כדם רע, בשבילו ובשביל כולם, והוא מנסה להיות בשליטה, להאמין, להשתחרר ממנה וממנהטן (ושמא "היא" ו"מנהטן" הן היינו הך? ושמא "המאבטחת שלי" אינה בת זוג קנאית אלה פיסת אישיות שבתוכו, דומיננטית ומתגוננת?).

Looking for Astronauts חוזר אל היחסים שבין ברנינג'ר לקרין ונכתב בעקבות שימושה בביטוי הזה, כשהטיחה דרכו במאט את הטענה שהוא מחפש שלמות אידיאליסטית בבת הזוג שלו, אסטרונאוטית בלתי מושגת בשמים שתגיח מבין הכוכבים ותיקח אותו עמה, כך שירחפו חופשיים, בלי כוח משיכה ביניהם שישאיר אותם על הקרקע. שיר במבנה מעגלי וחוזר שממחיש את הלופ שבו השניים היו תקועים באותה תקופה. Daughters of the SoHo Riots הוא השיר היחידי באלבום שלא תפס אותי, אבל כבר נתקלתי במעריצים שאוהבים אותו מאוד ואף הכי, אז אם יש לכם הערה או הארה כלשהי לגביו, מוזמנים לשתף בתגובות...Baby, We'll Be Fine הוא אחד השירים המטלטלים באלבום מבחינתי, מלא במלנכוליה ופגיעות, שגם בישר על הקו המוזיקלי והתמטי של בוקסר, האלבום שיצא שנתיים אחרי אליגייטור וזכה להערכה הרבה ביותר מצד מבקרים ומעריצים יחדיו. התמה של בוקסר עוסקת בתקופת המעבר מגיל הנעורים והכניסה הבלתי חלקה לעולם המבוגרים. ברנינג'ר שר גם כאן על חרדת ביצוע, אבל הפעם מן הסוג שכל עובד מתחיל, אדם בוגר מתחיל, יכול להזדהות עמה. שוכב ער כל הלילה ומתפלל למילה טובה ולמחווה אבהית מהבוס במסדרון, מתעורר בהשפעת הסוביניון שבדמו ומרחף ברחבי הבית, מתקלח ממושכות ונותן נשיקה לבן דמותו שבמראה, אומר לו "מותק, נסתדר/צריך רק שנהיה אמיצים ואדיבים, לא יותר". Fake it till you make it, כפי שאומר אחד ממשפטי סממני התקופה המאוסים ביותר שישנם. והוא בהחלט מזייף, עוטה על עצמו חיוך באותו אופן שבו הוא עוטה את בגדיו, מודה בפני עצמו "אני לא יודע איך עושים את זה". ואחרי יום של העמדות פנים הוא קורא לה שתבוא, שיבדרו זה את זו עם שתייה ומין זמין, והיא תשכיב אותו ותאמר לו משהו יפה, מושלם, שיוכל לגנוב ממנה. משהו כמו "מותק, נסתדר". "צריך קצת חום אנושי", במילותיו של נועם רותם, כי הוא מרגיש לא אנושי עד כדי כך שמדמה כי הג'ק דניאלס עם קולה, שהפרטנרית הנוכחית-זמנית שופכת לו בטעות במורד הצווארון, ממס אותו כמו מכשפה בצרחות. והפזמון הוא פשוט חזרה שוברת לב על האמירה "אני כל כך מצטער על הכל", ובנקודה זו שוב אצטט מאחת התגובות המעולות שניתן למצוא באתר SongMeanings:

What is he sorry for? For being an anxious, insecure fuck up, I think. So many of Berninger's lyrics make me want to give him a bear hug, but this one is just devastating.

השיר הבא, Friend of Mine, שוב ממחיש את עוצמות החרדה והרגישות של ברנינג'ר, שלדבריו כתב אותו בעקבות שיחת טלפון עם חבר במצוקה. ברנינג'ר נתן לו עצה גרועה שרק סיבכה את העניינים והרגיש נורא בעקבות זאת. המילים אומרות את כל השאר ומשקפות היטב את הסיטואציה, מה שאני מעדיף להאיר פה זה שמבחינת הצליל הפולקי מדובר בשיר חריג יחסית לנוף הנשיונלי, התורם לאקלקטיות של אליגייטור, בטח שיחסית לאלבומים הבאים שבהם הסאונד שלהם התגבש והשתכלל, אך על חשבון המגוון המוזיקלי שקיים פה (הם עדיין מעולים כמוהו אם לא יותר, כן?).

גם Val Jester היה יכול להשתלב בבוקסר, הן בגלל הזיקה שלו לניו יורק שלו והן בגלל הטון המוזיקלי שבו. במשך שנים היתה מחלוקת בין מעריצי הלהקה, האם זהו שיר על פרידה ממאהבת צעירה במיוחד ("כל האנשים החשובים ביותר בניו יורק הם בני 19") או על פרידה של אב מבתו שגדלה בהיעדרו ("קח את הזמן כשתגלה לה איך היא חיה בדמך"), ואם כן, האם זה בגלל שהיא עוזבת את הבית ויוצאת לדרכה העצמאית, או שמא מסיבה טרגית ואפלה יותר? השיר Day I Die מאלבומה השביעי של הלהקה, מעיד כי הפירוש השני הוא זה שהיה קרוב יותר לאמת - ברנינג'ר מאזכר בו את דוד-רבא שלו, ולנטיין ג'סטר, שהיה שתיין כמוהו וכנראה הותיר אחריו שושלת צאצאים מרוחקת.

ובנקודה זו ניפרד מאליגייטור, שכרונולוגית ממשיך מהשיר הנ"ל במעבר חד אל "כל היין" ושאר השירים שאחריו ועליהם כבר כתבתי. אומנם יש לו גרסה מורחבת עם כמה רמיקסים וגרסה חיה ל"אווזים של דרך בוורלי", בנוסף לשני שירים שאחד מהם שובבי וכיפי במיוחד, אבל הוא ימתין לפוסט החמישי בסדרה. מקווה שנהניתם מהקריאה ומההאזנה במיוחד, ושהאליגייטור של ברנינג'ר וחבריו ללהקה השלים את תקיפתו המוסווית בהצלחה (;

תהליך אוסלו: מתווה לתהליך שלום או שמא להמשך הכיבוש בדרכים עקיפות?

noreply@blogger.com (מתי ברסקי) — Sat, 14 Mar 2015 16:48:00 +0000

“על מדינה פלסטינית היה אסור לדבר“^¹
(רון פונדק, מאדריכלי תהליך אוסלו)

מילים מעצבות תודעה. כשם שהכרזת העצמאות אינה אלא "הכרזה על הקמתה של מדינת ישראל", כך גם את "הסכם אוסלו" (מינוח המקיים זיקה ל"הסכם שלום" ולהסכם קבע) יש לפרק לרכיביו הסמנטיים-פרגמטיים. ראשיתו במתווה אוסלו (The Oslo Accords, המונח הרווח בקרב הקהילה הבינלאומית), והמשכו בתהליך של מספר הסכמי ביניים הצהרתיים ויישומיים: הצהרת העקרונות בדבר הסדרי ביניים של ממשל עצמי עם אש"ף (אוסלו א', 9.93), פרוטוקול פריז המסדיר את היחסים הכלכליים שבין ישראל לרשות הפלסטינית (להלן רש"פ) לתקופת הביניים (4.94), הסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו (“הסכם קהיר" או "הסכם עזה ויריחו תחילה", 5.94), והסכם ביניים ישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה (אוסלו ב' או "הסכם טאבה", 9.95). הפרקים הנ"ל בתהליך זה, הידוע בשם "תהליך אוסלו", נחתמו ויושמו במהלך תקופת ממשלת רבין השנייה (11.95 – 7.92). אליהם התווספו פרק מזכר נהר ואיי (“הסכם ואיי", 10.98), שנחתם בין ממשלת נתניהו הראשונה לבין אש"ף ונועד לפרט את הצעדים למימוש הסכמי אוסלו ולקבוע לוח זמנים מדויק לביצועם, ופרק הניסיון להגיע להסדר קבע במסגרת ועידת קמפ דייויד (7.2000), בין ראש ממשלת ישראל אהוד ברק לבין יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת, ניסיון שנכשל וסימן את סופו של תהליך אוסלו אם כי לא את סופה המוחלט של המציאות אשר נתהוותה במהלכו.

חיבור זה מבקש לבחון האם תהליך אוסלו אכן היה תהליך שנועד להביא להסכם שלום, זאת באמצעות הסדר מדיני בין שתי ישויות מדיניות עצמאיות, או שמא מדובר בתהליך שאפשר את המשך השליטה הישראלית בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, קרי האם "זרעי הפורענות" נשתלו בהסכמי אוסלו מראשיתם או שרק הכשלתו של תהליך אוסלו בידי גורמים קיצוניים בישראל ומקרב הפלסטינים יחדיו, הביאו לפורענות שחלה לאורכו והגיעה לשיאה עם פיצוץ התהליך ופרוץ אינתיפאדת אל-אקצה? לשם כך, החיבור נחלק לשלושה חלקים: בחלק הראשון ייבחן מתווה אוסלו כפי שמתואר על ידי שניים מאדריכליו הראשיים, האקדמאים יאיר הירשפלד ורון פונדק, בספריהם העוסקים בעניין זה. בחלק השני ייבחן תהליך אוסלו ומימושו על ידי ההסכמים השונים, לפי מספר מקורות בלתי תלויים, והמציאות שנתהוותה בשטחים הכבושים במהלך שנות התהליך. החלק השלישי והאחרון מציג את הבחינה הביקורתית של המציאות הנ"ל, מפרספקטיבה של עשור וחצי מראשיתו של התהליך, כפי שנוסחה על ידי החוקרים הפוסט ציוניים עדי אופיר ואריאלה אזואלי, בספרם "משטר זה שאינו אחד: כיבוש ודמוקרטיה בין הים לנהר”

1. בין וושינגטון לאוסלו: מפשרה טריטוריאלית על שתי מדינות לשני עמים ל"פשרה פונקציונלית" על אוטונומיה פלסטינית

האינתיפאדה הראשונה, שפרצה בדצמבר 1987 ונחלשה משמעותית לאחר מלחמת המפרץ בשנת 1991, היוותה זרז משמעותי לראשיתו של מו"מ ישיר בין ישראל והפלסטינים, אשר עד אז יוצגו על ידי מדינות ערב ובראשן מצרים. כבר ב-15 בנובמבר 1988 קיבלה המועצה הלאומית הפלסטינית את החלטת האו"ם 181, שמשמעותה הכרה בזכותה של ישראל להתקיים ואימוץ הפתרון הדו-מדינתי. מצדה של ישראל, האינתיפאדה הבהירה לראשונה כי מחיר השלטון על עם אחר כרוך במחירים כואבים ולעיתים בלתי נסבלים. עם זאת, הן ועידת מדריד שהתכנסה באוקטובר 1991 בהשתתפותו של ראש הממשלה דאז יצחק שמיר והן השיחות הדו צדדיות בין ישראל והפלסטינים בדצמבר של אותה שנה בוושינגטון, התקיימו בהיעדרו של יאסר ערפאת אשר עמד בראש אש"ף, ארגון שמטרתה הפוליטית של האינתיפאדה הראשונה היתה להביא להכרה בו, ישראלית ובינלאומית, בתור נציגו של העם הפלסטיני^².

מתוך מצב עניינים זה נוסד "ערוץ אוסלו" למשא ומתן בין אבו עלאא, שר האוצר של אש"ף דאז, לבין יאיר הירשפלד ורון פונדק, היסטוריונים בעלי התמחות במזרח התיכון. ערוץ זה החל כחשאי והתקיים במקביל לשיחות בוושינגטון שבין הצוות הפלסטיני למו"מ מדיני בראשות חאדר עבד א-שאפי, ממייסדי אש"ף שגם עמד בראש המשלחת הפלסטינית-ירדנית לוועידת השלום במדריד, לבין המשלחת הישראלית בראשות אליקים רובינשטיין, מזכיר הממשלה בממשלת שמיר השלישית ובשנה הראשונה לממשלת רבין השנייה. המשלחת הפלסטינית המקומית למו"מ בראשותו של א-שאפי זכתה בשטחים לכבוד רב, יותר מזה שזכה לו המנגנון המינהלי האנכרוניסטי של אש"ף ובראשו ערפאת, אשר בנוגע לשלטונו הלא הדמוקרטי ולשליטתו הבלעדית בכספי הארגון הושמעו בשטחים הכבשים תלונות ומחאות יומיומיות^³. מעניין לציין שכמעט ולא קיימת היסטוריוגרפיה ישראלית על 11 סבבי השיחות שהתקיימו בוושינגטון, זאת בניגוד לכתיבה בנושא מצד הפלסטינים ובראשם אנשי השטחים ומתנגדי ערפאת באש"ף, שתלו תקוות רבות בשיחות אלו^⁴. בהקשר זה ישנה חשיבות רבה לכך שבאותה עת ישבה בתוניס הנהגת אש"ף בראשות ערפאת, שנהפך מאז מלחמת המפרץ לפרסונה נון גראטה גם במדינות ערב, והיו בה מי שחששו מהסדר בין ישראל לבין ההנהגה המקומית בשטחים – אשר התחזקה מאז פרוץ האינתיפאדה הראשונה – הסדר שיותיר את חברי ההנהגה הגולים קירחים מכאן ומכאן^⁵. עם זאת, לפי עדותו של פונדק, הממשל האמריקאי היה "על סף ייאוש וחש כעס רב כלפי הישראלים והפלסטינים שאינם עושים די לקידום המשא ומתן...גם חוסייני, בפגישתו עימנו, התייחס במרירות לעמדת המשלחת הישראלית והגדיר את התנהגותה כ'זלזול מופגן והתנשאות'...מבחינת פרס...היתה מסקנתו שקולה ומדודה: ניכרת חולשה אמריקאית בנוגע למשא ומתן, ואם לא ננקוט יוזמה דבר לא יתרחש"^⁶. בהינתן מצב עניינים זה, ניתן לאפיין את יעדיהם של נציגי ישראל לערוץ אוסלו כראויים וריאליים: לכונן עקרונות להבנה ישראלית-פלסטינית, לבחון את כל הנושאים החשובים הנוגעים למו"מ ולמצוא פתרונות של פשרה או לדחות את המו"מ על נושאים בלתי פתירים, ולהוכיח שכוחו הפוליטי של ערוץ אוסלו גדול דיו לחולל שינוי בוושינגטון ובכל מקום אחר^⁷.

מנגד, המשך דבריו של הירשפלד בנוגע לגישור על הפער בין העמדות הישראליות לבין העמדות הפלסטיניות, מצביע על זרעי הפורענות בתהליך אוסלו: “(תפיסת ההדרגתיות) אפשרה לנו, בשלב ההוא, להימנע מדיונים על הסמכויות המוצעות לממשל העצמי הפלסטיני בתקופת הביניים. פירוש הדבר בפועל היה, שהשיטה הקיימת של השליטה החד-צדדית של ישראל בגדה המערבית וברצועת עזה לא תבוטל, אלא תוחלף בהדרגה כמערכת שליטה דו-צדדית, המופעלת במשותף ע"י ישראל וע"י רשות הממשל העצמי הפלסטיני”^⁸. אין תמה, לפיכך, ש"מועדון אוסלו" הצליח למכור את רעיונותיו לרה"מ רבין, שהבטיח במערכת הבחירות להשלים הסכם אוטונומיה עם הפלסטינים בתוך "שישה עד תשעה חודשים" לאחר ההכרעה בקלפי^⁹. לכך תרם רבות, לפי הירשפלד, צירופו של יואל זינגר ל"מועדון" כמומחה משפטי. זינגר, באותם ימים עורך דין במשרד עו"ד פרטי בוושינגטון, עמד שנים רבות בראש הענף למשפט בינלאומי של משרד החוץ, ובעת כהונתו של אריאל שרון כשר ביטחון פיתח עבורו את שיטות העבודה של מערכת המנהל האזרחי בגדה המערבית וברצועת עזה, שהוקמה בשלהי ^¹⁰1981. חוות דעתו הראשונית של זינגר על תהליך אוסלו מעידה רבות על תמימות הדעות אשר שררה בינו לבין רבין בנוגע להסכם על אוטונומיה פלסטינית ולא על הקמת מדינה פלסטינית: “תקופת המעבר בת 5 שנים...תוך העברת סמכויות מדורגת היא חיובית ביותר, מהטעמים הבאים: א) נכונות פלסטינית שמקור הסמכות והסמכויות השאריות יוותרו בידנו; ב) פתרון המחלוקת בשיחות וושינגטון ביחס להיקף הסמכויות של מועצת האוטונומיה; ג) אפשרות לביצוע מיידי של תוכנית האוטונומיה"^¹¹. נקודה מהותית נוספת שזינגר העלה נוגעת לרעיון נאמנות האו"ם, שלדבריו היה מורכב ומסובך מבחינה משפטית ולכן ראוי להיגנז: “המשא ומתן על צורת הנאמנות ועל תוכן הנאמנות היה צפוי להתמשך על פני חודשים ושנים, והיה בכך כדי למנוע את הצדדים מהשגת הסכם בזמן מתקבל על הדעת"^¹². בהקשר זה מעניין לציין כי לפי פונדק, מסקנתו של זינגר היתה שיש למצוא דרך לנסיגה מהרצועה בלי להעביר סמכויות לנאמנות או למדינה, וזאת עוד לפני הסכמה על הסדר קבע. הוא הציע פתרון של נסיגה שתשמר את הריבונות המעשית הישראלית, ללא נוכחות פיזית בשטח, למעט בגבולות הרצועה עם מצרים וישראל ותוך הפעלה של סיורים משותפים בשטח; זאת מתוך מטרה משפטית של מניעת היווצרות ריק משפטי, שיתמלא בריבונות פלסטינית דה פקטו^¹³. הצעה זו של זינגר ניבאה במידה רבה את רוח תוכנית ההתנתקות של מעסיקו לשעבר וראש הממשלה לעתיד, אריאל שרון.

שלא בשונה מזינגר, כך גם פרס, לדידו של פונדק, דיבר על "עזה תחילה" לא במובנים של נסיגה, אלא בתור הבטחה שתוקם אוטונומיה ברצועת עזה בלי קשר לשאלה אם תקום אוטונומיה גם בגדה המערבית, שבהיתכנות הקמתה הוא לא האמין כלל. הסיבה העיקרית לחוסר אמון זה היתה הערכתו של פרס שלא תושג פשרה עם הפלסטינים בנוגע ל"בעיית ירושלים"^¹⁴. גישה סמויה זו של "עזה תחילה ועזה לבסוף", ביטוי שטבעו מתנגדי תהליך אוסלו מקרב העם הפלסטיני, מגלמת את "שפת אוסלו החיובית" כפי שהירשפלד מתארה: "לשיטתנו, זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית לא היתה דבר מה שנגזר עלינו לקבלו במלואו או לדחותו כליל...הגדרנו הגדרה עצמית כמגוון של פונקציות, של סמכויות ושל פעולות, שחלקן היו תוקפניות ומסוכנות לישראל, בעוד האחרות לא היו כאלה"^¹⁵. במצב עניינים זה, שבו זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית אינה בהכרח באה לידי ביטוי בדמותה של ריבונות עצמאית, ניתן להבין את הצהרתו של הירשפלד לפיה "מה שהעלו הפלסטינים באוסלו היה טוב, במובן מסוים, ממה שהציעה ישראל בוושינגטון...באוסלו השגנו את הבנת הפלסטינים בדבר אמצעי השליטה שישראל תשמור לעת עתה: הממשל הצבאי והמנהל האזרחי"^¹⁶. לאור זאת, אין להתפלא על כך שבתקופת הסכמי אוסלו הן רבין והן פרס לא השלימו עם הצורך לחתור במשא ומתן לעבר השגתה של נוסחה מוסכמת על הקמת מדינת פלסטינית, בעוד שערפאת וצוות המשא ומתן שלו ידעו בדיוק מה מבוקשם: בסיס למדינה פלסטינית עתידית^¹⁷. זאת בהתאם לפתרון הריאלי היחיד של הסכסוך, על פי פונדק – שתי מדינות לשני עמים על בסיס גבולות 1967 עם חילופי שטחים ביחס של 1:1, חלוקת ירושלים לשתי בירות עפ"י מפתח דמוגרפי-גיאוגרפי, פתרון הוגן לבעיית הפליטים ללא מימוש זכות שיבה שאינה בהסכמת ישראל, וסידורי ביטחון המקובלים על ישראל לרבות פירוז המדינה הפלסטינית. פונדק טוען שהגדרת יעד זה לא היתה ניתנת לניסוח במסגרת הסכמי אוסלו, אלא שכדי לקדם את התהליך היה על ישראל ליצור מוקדם ככל האפשר אופק מדיני ברור להכוונת פעילות שני הצדדים בתקופת הסדר הביניים. הימנעות רבין ופרס מהצגת אופק שכזה, כבר ביום חתימת ההסכם או בשבועות הראשונים שלאחריו, היתה לפי פונדק בעוכריו של תהליך השלום שהסכמי אוסלו נועדו להתניע^¹⁸.

ברם, הירשפלד מעיד כי לצד תקוותם של פרס וסביר (מנכ"ל משרד החוץ דאז ונציגה הרשמי הראשון של ממשלת ישראל בערוץ אוסלו) להסכם ביניים שיוביל להסכמה ביחס למעמד הקבע – במסגרתה יכבדו הפלסטינים את כל צורכי הביטחון של ישראל וכן את האינטרסים הנוגעים להתנחלויות, לירושלים, למים, לגבולות ולפליטים – ראו השניים לחלופין את האפשרות להיווצרותה של הסכמה הדדית בלא להזדקק להכרה טריטוריאלית ולפשרה טריטוריאלית. ובמילים אחרות, לדידו של הירשפלד הסכם הביניים הציע התקדמות לקראת פתרון טריטוריאלי או פונקציונלי^¹⁹. עדויות תומכות להעדפת צוות המו"מ הישראלי את הפתרון הפונקציונלי, ניתן למצוא בתשובותיו של זינגר לסדרת שאלות שהפלסטינים ביקשו מענה עליהן. בעניין ההתנחלויות, זינגר ציין כי ישראל לא תפרסם הצהרה רשמית ולא תפסיק את פעילות ההתנחלות; בהתייחסו לשאלת ההבדל בין התנחלויות ביטחוניות לבין התנחלויות פוליטיות, הבהיר זינגר כי ממשלת ישראל אינה מתכוונת לפרק כל התנחלות, בין שהיא ביטחונית ובין שהיא פוליטית. בנוגע לממשל הפלסטיני העצמי ולמועצת הרשות, שמבחינת הפלסטינים נועדו להוות שני גופים נפרדים, ענה זינגר בנחישות שרבין לא יסכים לכך לעולם, מאחר והסמליות שבסידור זה דומה להקמת מדינה ובכך "(הוא) יעורר התנגדות רבה מאוד בישראל...מנקודת הראות של דעת הקהל". באשר לתחום השיפוט, זינגר הסביר שזו השאלה הקשה ביותר לפתרון ולכן הציע להשאירה לסוף המשא ומתן. "בנושאו את עיניו לעבר העתיד", זינגר תיאר את האזורים שהיו אמורים להיות מוגדרים כאזורים B, A, ו-C, כך על פי הירשפלד: “לא תהיה לכם שליטה בלעדית על כל השטח. יהיה שטח בשליטתכם הבלעדית, יהיה שטח בשליטתנו הבלעדית, ושטח שלישי, שבו יהיו הסדרים לשיתוף פעולה". באשר לשאלות בנוגע לסידורי הביטחון בתוך עזה, אופן פעילותו של הביטחון, נוכחותו של כוח בינלאומי (נוכחות שלה העניקו הפלסטינים חשיבות רבה, לפי אבו עלאא אשר הציג את השאלות בפני זינגר), וכיצד ייראה הקשר בין עזה לבין יריחו – על שאלות אלו זינגר לא השיב בבירור^²⁰.

לסיכום חלק זה, קשה לקבוע נחרצות האם ערוץ אוסלו אכן נועד להיות אלטרנטיבה הכרחית למו"מ מדיני חובק-כל, שדן בכל הסוגיות המהותיות לסכסוך ועם זאת הגיע למבוי סתום, או שמא ייעודו של ערוץ זה היה לדחות את שלב ההכרעה מבחינת שני הצדדים, כאשר בצד הפלסטיני הנהגת אש"ף הגולה זוכה לחזור לתמונת השלטון ולמנעמיו (הגם שמדובר בשלטון אוטונומי בלבד, ולא ריבוני), ומבססת מחדש את היותה הכוח הפוליטי הדומיננטי בשטחים; ואילו בצד הישראלי נותר המשך השליטה באותם שטחים, לרבות שליטה על משאבים ושליטה טריטוריאלית באמצעות ההתנחלויות ונוכחותו של צה"ל. עם זאת, העובדה שרבין מלכתחילה הבטיח לחתור להסכם אוטונומיה עם הפלסטינים ולא לחלוקת הארץ לשתי מדינות לשני עמים, לצד התבטאויותיו ועמדותיו של איש סודו זינגר במהלך השיחות שהתנהלו בערוץ החשאי, תומכות באפשרות השניה. באופן דומה, עמדותיהם של פרס, סביר, ובמיוחד גילויי הלך הרוח של "מועדון אוסלו" מצדו של הירשפלד, מעידים על כך שמערוץ אוסלו כלל לא התחייבה הכרה מלאה בזכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית ולריבונות טריטוריאלית – זאת בניגוד למה שהוצע או לפחות נידון במו"מ וושינגטון המקביל – אלא שבתור הסכם ביניים יכול היה הסכם אוסלו להוביל לפתרון טריטוריאלי או פונקציונלי. האם כינונו של תהליך אוסלו על בסיס ההבנות שהושגו בערוץ אוסלו אכן חתר לפתרון הפונקציונלי בלבד? על כך בחלק הבא.

2. ללכת עם ולהרגיש בלי: יישום הסכמי אוסלו

בחלק הקודם הועלתה טענתו של פונדק, לפיה השתבשותו של תהליך אוסלו נבעה מכך שקברניטיו נמנעו מהצגת אופק מדיני בצמוד לחתימה על הסכם הביניים. על כך פונדק מוסיף, שבהעדר יעד מדיני ברור הונחו הגורמים הישראליים שנשאו ונתנו על הסכמי היישום להגיע להסכמים שישאירו את כל האופציות פתוחות, החל מהקמתה של מדינה פלסטינית בסוף תקופת הביניים וכלה בכל אופציה אחרת שהיא פחות ממדינה: אוטונומיה בנוסח מנחם בגין, קונפדרציה או פדרציה בין הגדה המערבית וירדן, מדינה ברצועת עזה בלבד וקונדומיניום ישראלי-פלסטיני-ירדני בגדה המערבית. מידת הריאליות של פתרונות אלו ראויה לדיון נפרד, אך דבריו הבאים של פונדק מעידים עשרות מונים על "רוח אוסלו": “על מדינה פלסטינית היה אסור לדבר. מקורם של הרעיונות האלה לא היה מקרב גורמים שהתנגדו להסכם אוסלו, אלא דווקא מקרב תומכי ההסכם, ואפילו מתוך המעגל המצומצם שהוביל את המשא ומתן עם הפלסטינים". עוד עולה מדבריו של פונדק, שהדבר העיקרי שהעסיק את הצד הישראלי היה כיצד לקבע במסגרת ההסכמים מערכת נוקשה שתבטיח בעיקר את ביטחון הישראלים עם דגש על ביטחון ההתנחלויות והמתנחלים, ובמקביל לכפות מציאות שלא תפגע בשטחי הגידול הפוטנציאליים העתידיים של ההתנחלויות. אחרי שקובעו עקרונות אלה, ניגש הצבא – השולט בשטחים גם מבחינה צבאית וגם מבחינה חוקית – לממש וליישם את ההסכם באופן שבחן כל מקרה בדרך כלל לטובת ההתנחלויות ונגד הפלסטינים, ועל חשבון חיי היומיום וההתפתחות הכלכלית והתשתיתית הפלסטינית^²¹. הדבר מעיד על כך שמטרת ישראל בהשגת הסדר הביניים היתה בראש ובראשונה "ללכת עם" (ההתנחלויות והשליטה הצבאית בשטחים) ו"להרגיש בלי" (הצורך בכיבוש ישיר שמביא לחיכוך משני עברי הקו הירוק, חיכוך שהגיע לכדי התקלחות מלאה עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה).

ראשיתו של תהליך אוסלו הינה כאמור בחתימה על הצהרת העקרונות בדבר הסדרי ביניים של ממשל עצמי עם אש"ף, הלא הוא הסכם אוסלו א'. במסגרת זו הוסכם על הקמתה של "המועצה המחוקקת הפלסטינית" (או "הרשות הפלסטינית"), בחירתה וסמכויותיה; היערכות מחדש של כוחות צה"ל והסדרי ביטחון; והפעלת "מעבר בטוח" שיאפשר לפלסטינים לנוע בין הגדה המערבית לרצועת עזה. הוסכם שכוחותיה של ישראל ייצאו משש ערים וממאות כפרים בגדה המערבית, ושבשלב הביניים יחולקו השליטה והאחריות בשטחי הגדה בהתאם לשלושה תת אזורים: A, B, C. נקבע גם שהמשא ומתן על מעמד הקבע יחל "מוקדם ככל האפשר, אך לא מאוחר מ-4 במאי 1996”. במאמץ למנוע מצד כלשהו לנקוט מהלך חד צדדי משמעותי, סוכם כי "אף לא אחד מהצדדים ייזום או יעשה כל צעד לשינוי מעמד הגדה המערבית ורצועת עזה לפני השלמת המשא ומתן על מעמד הקבע"^²².

עוד נקבע כי תחום שיפוטה של הרש"פ יכלול את "שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, מלבד הנושאים שיידונו במסגרת המשא ומתן על מעמד הקבע. שני הצדדים רואים את הגדה המערבית ואת רצועת עזה כיחידה טריטוריאלית אחת ששלמותה תישמר במסגרת תקופת הביניים". לפי יורם מיטל, חוקר של הסכסוך הערבי-ישראלי, בסעיף זה תלו הנושאים והנותנים הפלסטינים את תקוותם שתהליך אוסלו יוביל לכינונה של ישות פלסטינית עצמאית בעלת רצף טריטוריאלי בכל שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה. עמיתיהם הישראלים לעומת זאת, פירשו את משמעויותיו באופן שונה לחלוטין. הם שאפו לצמצם את תחומי אחריותה של המועצה הפלסטינית הנבחרת לניהול עצמי של ענייני פנים, ורק באזורים שיועברו לשליטתה. בשנתיים הראשונות לחתימת הצהרת העקרונות ניהלו נציגי ישראל קרב מאסף נואש נגד מאמצי הפלסטינים להעניק לרש"פ סממנים של ריבונות לאומית. תרמו לכך הניסוחים העמומים ששולבו בהצהרת העקרונות ובחלק מההסכמים שבאו בעקבותיה, אשר סיפקו שפע הזדמנויות לחילוקי דעות בנוגע לממדי הריבונות והעצמאות הפלסטינית^²³. כפי שנטען בסיום פסקת הפתיחה של חלק זה, בישראל ביקשו לראות בהסכם ערובה להשגת ביטחון מרבי הן למדינת ישראל ואזרחיה והן להתנחלויות ויושביהן. המאבקים בטרור ובמתנגדי מתווה אוסלו נתפס בישראל ככורח וכביטוי לכנות כוונותיה של הרש"פ למלא את ההתחייבויות העיקריות שנטלה על עצמה ההנהגה הפלסטינית, ועוגנו בהסכמים מחייבים^²⁴.

הרש"פ החלה להתגבש באמצעות הפעלת רשת רופפת יחסית של מערכות מנהליות רבות, ומבלי להגדיר בבירור את היחסים החוקתיים המעשיים בין הקבינט לבין הפרלמנט (המועצה המחוקקת הפלסטינית), תוך הנחת מרחב רב לתמרון בהתאם לסגנון המנהיגות של ערפאת. בהתאם לכך, מערכת שלטונית זו התפתחה להיות מערכת פטרונות מקיפה למדי^²⁵. רוב מוקדי הכוח ברש"פ אוישו בהתאם לרשתות הקשרים שנטוו באש"ף. בעלי שררה השתלטו, בברכת ערפאת, על ענפים שונים במשק הפלסטיני, ושיטת המונופולים הכניסה לכיסיהם הון רב. בישראל ובארה"ב ידעו על התבססותה של מגמה זו ברש"פ, וסביר להניח שהתעלמו מכך מתוך הנחה ששיטת המונופולים מבצרת את מעמדם הכלכלי והפוליטי של ראשי השלטון ומקורביו, ומבטיחה את תמיכתם בסדר החדש ההולך ומתרקם. תהליכי מיסודו של השלטון הפלסטיני העצמאי כמעט ולא כללו כוחות אחרים מקרב החברה הפלסטינית, לרבות ההנהגה המקומית שצמחה בשטחים הכבושים. כך הלך והחריף המתח בין הנהגה זו שהתבססה "בפנים" מאז האינתיפאדה הראשונה, לבין ההנהגה שהגיעה עם ערפאת מ"בחוץ" בעקבות ההסכמים עם ישראל^²⁶.

בעוד שההנהגה הישראלית דרשה מהרש"פ להיאבק בטרור ובמתנגדי מתווה אוסלו, הרי שביחס למתנגדיה שלה עצמה, קרי מפלגות וקבוצות חוץ-פרלמנטריות ימניות – ובראשן התארגנויות של מתנחלים למיניהן – התנהלה ההנהגה הישראלית באופן שתיאורו עשוי לנוע מ"אוזלת יד" ועד ל"יד תומכת". הגידול בבנייה בהתנחלויות נעשה בברכת הרשויות והון עתק מקופת המדינה הוקצה להנחת תשתיות שישרתו בעיקר את המתנחלים וביטחונם. דבר זה הוביל לגידול משמעותי בהשקעות בהתנחלויות וגם במספר תושביהן, במשך כל שנות תהליך אוסלו: חלה עלייה מ- 78,600 מתנחלים בשנת 1990 ל- 198 אלף בשנת 2001, זאת למרות שנוספו רק חמש התנחלויות חדשות במהלך אותן שנים. דוברים ישראלים רשמיים הדגישו כי מהלכי ישראל בעניין זה עולים בקנה אחד עם תוכן ההסכמים שנחתמו עם הפלסטינים, וכי רק במשא ומתן על מעמד הקבע יוכרע עתידן של ההתנחלויות^²⁷. מדיניות זו סתרה את הלך הרוח של הציבור הישראלי במהלך החודשים שלאחר אוסלו, עת סברו מרבית הישראלים כי ההתנחלויות תפורקנה, וחלה אף עלייה חדה במחירי הדירות במרכז הארץ, מתוך ציפייה לגל של מתנחלים, מפונים ומתפנים. הלך רוח זה לא בא על חשבון תמיכתם של שני שלישים מהישראלים בהסכמי אוסלו, לפי הסקרים מאותה תקופה. למרות זאת, ישראל עמדה על כך שלא תפורקנה התנחלויות אף בעזה, לגביה שרר קונצנזוס נרחב בחברה הישראלית עוד לפני הסכמי אוסלו, אשר ניתן לתמצתו בתמיהה השגורה "בשביל מה אנחנו צריכים את עזה?”. זאת ועוד, התעקשותו של רבין על הימנעות מפינוי זה, לפחות במהלך חמש שנות "תקופת הביניים", נגדה אף את רצונם של מתנחלים רבים בהתנחלויות המבודדות שברצועה, לעזוב אותן ולקבל פיצויים לטובת דיור חלופי^²⁸.

נוסף על ההתעקשות הישראלית להשאיר את התנחלויות עזה במקומן, המפות שהוצגו בשיחות טאבה חודש בלבד לאחר מעמד החתימה על הסכמי אוסלו א' הועידו לשליטה ישראלית שטח הגדול בהרבה משטח ההתנחלויות עצמן. ישראל התעקשה על חלוקת ההתנחלויות לשלושה גושים, ששטחיהם יכללו גם את הקרקעות שבין ההתנחלויות. שטח גושים אלה, במשולב עם רשת של כבישים עוקפים, היווה יותר משליש משטחה של רצועת עזה. הנציגים הפלסטיניים ראו זאת כתוכנית שמטרתה קנטוניזציה של עזה, אך המשבר שאליו נקלעו הדיונים נמשך שבועיים בלבד, כאשר בשיחות שנערכו בקהיר ב-18 בנובמבר 1993 קיבלו הנציגים הפלסטיניים את דרישותיה של ישראל במלואן^²⁹. כחצי שנה לאחר מכן, נחתם בקהיר "הסכם עזה ויריחו תחילה" במעמד ארה"ב, רוסיה ומצרים. הסכם זה נועד ליישם את הצהרת העקרונות של הסכמי אוסלו א' ובמסגרתו הוחלט על הקמת ממשל עצמי פלסטיני בעל סמכויות חקיקה, שיפוט ושיטור, ועל העברת רצועת עזה ואזור יריחו לידי הפלסטינים. במקביל לכך נחתם בפריז הסכם כלכלי ישראלי-פלסטיני המוכר בשם "פרוטוקול פריז". הסכם זה נועד להסדיר את יחסי הכלכלה בין הצדדים לתקופת ביניים של חמש שנים. משטר הסחר שהוסכם בפרוטוקול היה של איחוד מכס ובמסגרתו נקבעו, בין היתר, הדברים הבאים: רשימות של המוצרים אשר הרש"פ רשאית לייבא; הוראות לגבי תקינה של המוצרים המיובאים לשטחי הרשות ושיעורי המכס שיחולו עליהם; שיעור מע"מ של 15-16 אחוזים, בדומה לישראל, עם אפשרות לשינויים מוגבלים; הנפקת רישיונות ליבואנים – באחריות כל צד; ומנגנון הביצוע של היבוא, הכולל ביצוע התקינה, קביעת המכס, הנפקת רישיונות – שהינו ישראלי^³⁰.

פרוטוקול פריז הביא במידה רבה למיסוד האינטגרציה הכלכלית כפי שהתקיימה בין הפלסטינים וישראל בתקופת השלטון הישראלי הישיר, מאז 1967: שוק העבודה הישראלי נותר, כשהיה, ספק מרכזי של תעסוקה, ובעתות שגרה קרוב ל- 60

אלף איש מתושבי הגדה המערבית עבדו בישראל; ישראל נותרה יעד עיקרי ליצוא ומקור עיקרי ליבוא; ישראל המשיכה לשלוט על קשרי התחבורה והסחר החיצוניים של הפלסטינים וגביית המסים עבור הרשות נעשתה על ידי ישראל; לישראל הייתה שליטה על חלק גדול מההחלטות הכלכליות המרכזיות, כמו מטבע, שיעורי מכס, ריבית, תקנים. זאת ועוד, ההתפתחויות בשטח הביאו לכך שאיחוד המכסים הפך להיות א-סימטרי: מחסומים, אישורים, חיפושים ומגבלות שונות על תנועת עובדים וסחורות, מנעו מהיצואנים הפלסטינים גישה מלאה לשוק הישראלי ולשווקים זרים, וישראל הקפיאה מעת לעת את ההכנסות ממיסים שהגיעו לפלסטינים. מחקר שנערך בידי הבנק העולמי בשלהי 1999, מצא כי הסחר בין ישראל והפלסטינים שהתקיים על פי פרוטוקול פריז היה מעוות לטובתה של ישראל באופנים הבאים: העדפת סחר לטובת ישראל עקב פטורים ממכס למוצרים ושירותים ישראליים לעומת סחורות מחו"ל; מערכת מכסים והיטלים המעניקה הגנה לפעילויות כלכליות מסוימות ויוצרת מצב שאינו מעודד השקעה וסחר, זאת לצד עלויות סחר גבוהות אשר נגרמו בשל מדיניות הביטחון הישראלית; והגבלות על הסחר עם מדינות ערב, למעט רשימות מוגבלות של סוגי סחורות^³¹.

פעולות הטרור שליוו את תהליך אוסלו גרמו להטלת סגרים והגבלות אחרות שהנהיגה ישראל, מטעמים ביטחוניים. הדבר גרם לנזקים למשק הפלסטיני ובעיקר למצוקת אבטלה מתמשכת שפגעה בפועלים פלסטיניים רבים, במשקי בית ובבתי מלאכה, בסוחרים ובאנשי עסקים. ההפסד המצטבר כתוצאה מהסגרים בשנים 1993-1997 היה גבוה פי שניים מכלל הסיוע שהעבירו המדינות התורמות לפלסטינים, מה שהשפיע באורח שלילי על נכונותן להעביר סיוע נוסף. כמו כן כשלה ההנהגה הפלסטינית בניהול מדיניות כלכלית תקינה. לצד השחיתות המוסדית, שיטת המונופולים אפשרה לרש"פ לרכז בידיה את המידע על הרכישות שנעשו בישראל או דרכה, כדי לקבל את מרב ההחזרים הכספיים מהמע"מ, המכס והבלו שישראל גבתה. החזרים אלה היוו את עיקר ההכנסה של הרשות מהפעילות המונופוליסטית שנוהלה על ידה ומטעמה, פעילות שפגעה ביכולת לקיים כלכלה חופשית. שאיפתה של הנהגת אש"ף לשוות לרש"פ, מראשית כינונה, מאפיינים של מדינה בדרך – וכוונתה להגיע לעצמאות כלכלית מתוך מחשבה כי בכך תהיה תלויה מידת עצמאותם המדינית של הפלסטינים – התבדתה. מאפייני המשק הפלסטיני לא השתנו במידה ניכרת בחמש השנים הראשונות של השלטון העצמי בהשוואה לתקופת השלטון הישראלי^³². בכך ניתנה חותמת סופית לשימור היחסים הכלכליים ששררו עד אז בין ישראל לפלסטינים, בדגש על יחסי תלות. לאור העדויות על כך שהנהגת ישראל ביקשה להימנע מהענקת סממן מובהק של ריבונות לרשות הפלסטינית, ניתן לראות כיצד סוג יחסים זה (להבדיל מהפרדה כלכלית או הקמת אזור סחר חופשי), שמנע את קביעתו של גבול כלכלי בין ישראל לבין הרש"פ, הועדף על ידי אותה הנהגה. בהתאם לכך, המשך כניסתם של פלסטינים לשוק העבודה הישראלי הותנה בקבלתה של הרש"פ את מודל היחסים הנ"ל, שכן לא היה באפשרותה לספק להם מקומות עבודה חלופיים באופן מידי. צחוק הגורל הוא שמסגרת איחוד המכס נועדה להבטיח זרימה חופשית של עובדים פלסטיניים, אך פרוטוקול פריז אינו מונע מישראל במפורש לאסור את כניסתם לתחומה. זאת בנוסף לשליטה הבלעדית של ישראל על הגבולות החיצוניים ועל גביית מסי היבוא והמע"מ, המאפשרת לה לעכב את העברת המסים שהיא גובה עבור הרש"פ או לאיים בכך כאמצעי לחץ וענישה, צעדים הפוגעים באופן קשה ביכולת התפקוד של המערכות הציבוריות בשטחים.

שלב היישום האחרון בכל הנוגע לתהליך אוסלו כפי שהובל על ידי ממשלת רבין השנייה, הגיע בדמותו של הסכם ביניים ישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה. מפת הסכם הביניים תוארה בידי הגאוגרף אלישע אפרת בתור "אחת המפות המוזרות ביותר של שטחי אוטונומיה קיימים ופוטנציאלים שהוסכם עליהם אי פעם בעולם. במפה יש כ-190 כתמים צהובים של מרחב כפרי פלסטיני, הנפרדים זה מזה, עם שטחי C ישראליים החוצצים ביניהם"^³³. האם מפה זו אכן נועדה לשמש כתוואי ראשוני לקראת נסיגות עתידיות והסכם קבע על חלוקה לשתי מדינות, או שמא ייעודה מלכתחילה היה להבנות שלב ביניים מתמשך אשר יוביל למניעת כל אפשרות להפרדה ולריבונות פלסטינית עתידית? אימוץ שלב ביניים ממושך של חמש שנים העניק למתנגדי התהליך המדיני משני הצדדים אין-ספור הזדמנויות לשבש את יישומם של הסדרי הביניים ולטרפד את האפשרות לפשרה ממשית במשא ומתן על מעמד הקבע. ניתן לטעון כי הדבר נבע משיקולים פוליטיים ולאומיים שעמדו ברקע החלטת ההנהגה הישראלית וההנהגה הפלסטינית יחדיו^³⁴. כך למשל הצהיר רבין כי "ירושלים השלמה והמאוחדת אינה עומדת למיקוח, היתה ותהיה לעולמי עד בירתו של עם ישראל בריבונות ישראל"^³⁵. רבין אף קבע שאין תאריכים קדושים וכי ביצוע ההסכמים מותנה בקיום ההתחייבויות שהפלסטינים קיבלו עצמם, תובנות שנתניהו נטל והפך אותן לציר המרכזי שממנו נגזרה מדיניות ממשלתו, אשר לא יכלה להתנער בקלות מהתחייבויות בינלאומיות ומהמציאות החדשה שהלכה והתבססה בגדה המערבית וברצועת עזה מאז תחילתו של התהליך. כאשר ההנהגה הפלסטינית לא עמדה בהתחייבויותיה לפי ההסכמים, ולו בנושא משני, היתה זו מיד עילה לאי התקדמות ביישום ההסכם כולו. כל אלה נבחנו מנקודת ראותה ופרשנותה של ישראל ומתוך ניצול נקודת תורפה במתווה אוסלו: העדר גורם חיצוני שיפקח על יישום ההסכמים, ופרשנותו היא שתכריע בסוגיות שנויות במחלוקת. לעומת זאת, עקרון ההדדיות לא בא לידי ביטוי כאשר ישראל היתה זו שלא קיימה התחייבויות רבות בהסכמיה עם הפלסטינים^³⁶.

כפי שצוין בחלק הקודם, הגורמים הישראלים שהונחו לקדם את ערוץ אוסלו פעלו נגד רעיון נאמנות האו"ם, ולכל הפחות לא פעלו בצוותא עם הפלסטינים למימוש רצונם בכוח בינלאומי בשטחים במחלוקת. בכך הכריעה ישראל לטובת אותה "נקודת תורפה" במתווה אוסלו, קרי העדר גורם חיצוני לפיקוח על יישום ההסכמים ולמתן פרשנות על סוגיות שנויות במחלוקת. נקודת תורפה זו שיחקה לטובתה המוחלטת של ישראל, שנותרה מקור הסמכות לשליטה בשטחים ונהנתה משגשוג כלכלי בשנות תהליך אוסלו, שעודד השקעות זרות בישראל וחסך ממנה חלק ניכר מעלויות הכיבוש. וכך בעוד שמפעל ההתנחלויות המשיך להתרחב, אם לא במובן הטריטוריאלי הרי שבהחלט ובהחלט במובן הדמוגרפי ומבחינת הקצאת משאבים, העם הפלסטיני נותר כלוא באותה מציאות של פגיעה בזכויות אדם ואזרח בסיסיות. הכיבוש הישיר והחיכוך עם חיילי צה"ל בערים ובכפרים הוחלפו בכיבוש עקיף והעברת מוקד החיכוך למחסומים, ואילו אטימות הממשל הצבאי הוחלפה בדיקטטורה המושחתת של הרש"פ. מנגד, המנהל האזרחי שהוסיף להתקיים בשטחי B ו-C, וכמו כן יחסי התלות הכלכליים עם ישראל, נותרו על כנם. מציאות זו התהוותה החל משנותיו הראשונות של תהליך אוסלו, תחת ממשלות רבין ופרס, עוד בטרם שאותו תהליך "הוחרב" לאורך כהונתם של נתניהו, ברק, ושרון. כך גם רעיונותיהם של שני ראשי הממשלה הנ"ל מטעם הליכוד, בדבר "שלום כלכלי" או הענקת אוטונומיה ברצועת עזה תוך שמירה על השליטה בשטחי הגדה המערבית, מעולם לא היו זרים למהותה של "רוח אוסלו". נשאלת השאלה אם כן, האם המציאות שהתהוותה בשטחים לאורך שני העשורים האחרונים אכן נגדה את האינטרסים של שלטון הימין וציבור המתנחלים, כפי שהיטיבה לבטא סיסמת הסטיקר "פושעי אוסלו לדין"? בכדי לענות על שאלה זו, החלק הבא והאחרון יבחן את הביקורת משמאל שהושמעה כלפי תהליך אוסלו.

3. משטר זה שהינו שניים: גורלו של העם הפלסטיני בין כיבוש ישראלי לבין קבלנית המשנה שלו

בחלק הקודם צוין כי מבחינה כלכלית, שנות אוסלו לא הביאו לשיפור ניכר במשק הפלסטיני יחסית למצבו תחת שלטון ישראלי ישיר. מה בנוגע למצב זכויות האדם בשטחים? בטרם פרצה אינתיפאדת אל-אקצה וטרפה את הקלפים בכל הנוגע להתנהלותה של ישראל ביחס לדיני המלחמה הבינלאומיים, חל שיפור במצב זכויות האדם בשטחים על פי מדדים מסוימים, בין החתימה להסכם העקרונות ועד למאי 1999 – המועד שנקבע לסיום ההסכמים. עם זאת, על פי מדדים אחרים מצב זכויות האדם בשטחים נשאר יציב ואף הורע. דו"ח של ארגון 'בצלם' בעניין זה, טוען שלמרות המגבלות שהוטלו בהסכם הביניים, המחייבות את שני הצדדים להפעיל את סמכויותיהם בכפוף לנורמות של זכויות האדם, ניתן למצוא בטקסט של ההסכמים עצמם סעיפים שהפרת זכויות האדם טבועה בהם, או מהווה פועל יוצא של יישומם. כך למשל, הותרת הסמכות בידי ישראל בכל הנוגע להתנחלויות, המתקנים הצבאיים, אזרחים ישראלים, ביטחון חוץ ופנים וסדר ציבורי בהתנחלויות, כל זאת מבלי שתהיה סמכות שיפוט פלסטינית על אזרחים ישראלים ועל יהודים בכלל, מביאה למצב שבו תושבי אותו שטח כפופים לשתי מערכות חוק שונות – ישראלית ופלסטינית. החלת שתי מערכות חוק שונות בשטחים על ידי ישראל – מערכת מחמירה שחלה על התושבים הפלסטינים שנותרו תחת שליטתה ומערכת מתחשבת וסלחנית שחלה על התושבים הישראלים – מפירה את העיקרון של שוויון בפני החוק ואת הדרישה להעדר אפליה. בנוסף, הקמת התנחלויות בשטח כבוש מנוגדת למשפט הבינלאומי המחייב את ישראל ככוח הכובש בשטח, ומאז חתימת הסכם העקרונות הוקמו 30 התנחלויות חדשות בשטחים, לרבות מאחזים^³⁷.

זאת ועוד, מאז הקמתה מפירה הרש"פ באופן שיטתי את זכויות האדם של התושבים הנתונים לשליטתה בדרכים הבאות: על ידי הטלת עונשי מוות על מורשעים ברצח, מבלי שהובטחו זכויותיהם לייצוג משפטי הולם ולהגנה על עצמם, לרבות זמן מספק להכנת הגנתם; עצירים פלסטינים רבים מתים במשמורת, כשחלק גדול ממקרי מוות אלו הם תוצאה ישירה או עקיפה של עינויים; הרש"פ נוהגת לבצע מעצרים שרירותיים המוניים, בין היתר מסיבות פוליטיות או לחשודים כ"מתנגדי הרשות", ובמקרים רבים ללא הליך משפטי הוגן – לרוב העצורים לא נמסר מידע על ההאשמות נגדם טרם המשפט, שלעתים קרובות מתנהל בהליך בזק – וחלק גדול ממעצרים אלו מתבצעים בעקבות לחץ של ישראל; והרש"פ מפירה בשיטתיות את חופש הביטוי, זאת על ידי סגירת עיתונים ומוסדות, הפרעה לעיתונאים בעבודתם או מעצרם, והשמדת ציוד המשמש אותם^³⁸. מיותר לציין כי התחזקותה הפוליטית של תנועת החמאס במרוצת השנים לא תרמה לשיפור בתחומים הללו, עת בגדה המערבית הגבירו מנגנוני הרש"פ, לרבות מנגנון הביטחון המסכל, את מאמצי הרדיפה המופנים כלפי יריבם הפוליטי הדומיננטי ביותר; ומנגד ברצועה, שלטון החמאס פועל באופן דומה כלפי נאמני פת"ח וגורמים חילוניים אחרים.

המעצרים השרירותיים (הידועים בשם "מעצר מנהלי") והעינויים מתקיימים גם בצד השליטה הישראלית על תושבי השטחים, נוסף על הריסת בתים של פלסטינים אשר נבנו ללא רישיון, מניעת איחוד משפחות בשטחים, הוראות פתיחה באש המאפשרות ירי קטלני על אנשים בנסיבות שבהן לא נשקפת סכנת חיים, אפליה בין יהודים לפלסטינים במזרח ירושלים לצד שלילת תושבות ושירותים סוציאליים מתושבים מסוימים, והחמרה משמעותית בפגיעה בחופש התנועה של הפלסטינים לאחר הסכמי אוסלו, בשל מדיניות הסגר אשר הוטל באופן קבוע על השטחים מאז 1993^³⁹ . הפגיעה הכפולה בזכויות האדם בשטחים, אשר חוו הפלסטינים הן מצד השלטון הישראלי והן מצד הרש"פ, נובעת ממה שמתואר על ידי החוקרים הביקורתיים עדי אופיר ואריאלה אזולאי כפיצול הכוח הריבוני בשטחים בין מערך השליטה הישראלי לרשות הפלסטינית ופריסה מחדש של האלימות המופעלת. הם טוענים כי בעניינים רבים – סיורים חמושים, פיקוח על התנועה בין האזורים השונים, הטלת מכסים או "תיאום ביטחוני" – מתפקד המערך הפלסטיני כשלוחה של המערך הישראלי, שממשיך להפעיל את השפעתו מקרוב או מרחוק, אבל תמיד מתוך קרבה שדי בה כדי לאפשר התערבות מידית. הסמכות להפעלת אלימות הפכה לעניין הנתון במשא ומתן מתמשך, מדיני ואלים כאחד, שהיה לו כיוון אחד בלבד: ישראל תבעה ממנגנוני הרשות לפעול באלימות נגד חשודים בפעולות טרור או לאפשר לכוחותיה לפעול במקומם. כפי שכבר הוזכר, בין היבטיה הקבועים של הפעילות הביטחונית היתה הפגיעה הכלכלית בכלל האוכלוסייה בגדה, בעזה או בשני האזורים, בין אם אותה פעילות נועדה לסכל פעולות טרור או להגיב להן. אך מכיוון שישראל הסתלקה מאחריות לממשל יומיומי בשטחיA ו- B היא לא נשאה בתוצאות של פגיעות אלה והן הפכו לחלק מן המעמסה הבלתי אפשרית שהוטלה על מנגנוני הרשות, שמצדה חסרה את האמצעים לטפל בכלל צורכי התושבים, אבל מחזיקה במספיק שוטרים כדי לדכא כל סימן של התקוממות. דינמיקה זו ממחישה כיצד החל מאוסלו והלאה, נוצר מצב שבו ישראל לא מוותרת על השליטה בפלסטינים או בשלטון שמעליהם, אלא רק מפרידה שליטה זו מאחריות השלטון כלפי נתיניו^⁴⁰.

מישור נוסף שבו חל שינוי משמעותי עקב תהליך אוסלו הינו משטר התנועה. הקמת הגדר החשמלית מסביב לרצועת עזה באמצע שנות התשעים, במקביל להעברת השליטה בשטח העירוני לרש"פ ולפריסה מחדש של כוחות צה"ל בתוך הרצועה וסביב לה, אפשרו לשבש לחלוטין את החיים ברצועה בפעולה פשוטה: סגירת המעברים ואכיפה אלימה של אזור הביטחון הסמוך לגדר, כדי למנוע את חצייתה. בנוסף למדיניות הסגר שכבר צוינה, ונועדה "להילחם בטרור" אך בפועל פגעה תמיד בכלל האוכלוסייה ובמרקם היחסים החברתיים בכל תחומי החיים, יש לציין את תוכנית הקנטוניזציה של השטחים, אשר החלה עם הנסיגה מן הערים הפלסטיניות ובמסגרת הפריסה מחדש של כוחות הביטחון. מדובר בתוכנית מגירה מ- 1981 של שר הביטחון דאז שרון, ובמסגרתה הוכרזו כל ההתנחלויות כשטח צבאי סגור, הוקמה מערכת של כבישים עוקפים ומנהרות כדי לאפשר ליהודים תנועה זורמת יחסית, והתעצבה מערכת של מחסומים וחסימות שנועדה לעכב את תנועתם של הפלסטינים או למנוע אותה כליל. כך, לאחר שנים של כרסום בהפרדה המרחבית בין השטחים לישראל, התבסס מחדש סדר שלטוני המבוסס על הפרדה מרחבית, אלא שעתה קווי ההפרדה התרבו בתוך השטחים עצמם, סביב להתנחלויות, סביב לערים פלסטיניות, כפרים ומחנות פליטים, לאורך בקעת הירדן, לאורך "מרחב התפר" ומסביב לירושלים^⁴¹.

מבחינת מישור הקולוניזציה, שנות אוסלו אומנם ידעו האטה בתנופת הקמת ההתנחלויות, אך הביאו עמן את "המאחזים הלא חוקיים". בחמש השנים שחלפו מאז שנמסרו הערים הפלסטיניות לרש"פ ועד שפרצה אינתיפאדת אל-אקצה, הוקמו יותר ממאה מאחזים כאלה. המאחז הוא התנחלות "לא מוכרת" שקיומה אינו מובטח ולכאורה הוא תלוי ועומד בין החלטה על אזרוח ובין החלטה על פינוי או העתקה למקום קבע. עם זאת, עצם נוכחות המתנחלים היהודים מוצגת על ידי קציני צה"ל, פקידי ממשלה ונבחרי ציבור כמחייבת את השלטונות להקצות כוח מגן, להבטיח חיבור למים ולחשמל, לסלול כביש ולפעמים גם לדאוג לשירותי בריאות וחינוך. מבחינת המשפט הבינלאומי, המאחז "לא חוקי" בדיוק כמו שאר ההתנחלויות; מבחינת הנעשה בשטח הוא קבוע או זמני בדיוק כמוהן. רק במסגרת השיח המשפטי הישראלי מתקיים הבדל לשוני זה. קציני צבא, פקידי ממשל וגופי ממשל רבים היו מעורבים ברמות שונות של פעילות הקמת המאחזים, בתכנון ובביצוע, בתקופת ממשלות רבין, פרס, נתניהו וברק. למכשיר זה אפקט כפול: מצד אחד הוא מאפשר חדירה מהירה ועמוקה לשטחים רבים שלא היתה בהם קודם נוכחות יהודית, ובכך מביא לביזור הנוכחות היהודית בשטחים ומונע עצירה בתנופת ההתנחלות; מצד שני, הוא מעניק הכשר חוקי להתנחלויות הקיימות, שכדי להבחין אותן מן המאחזים הפכו ל"התנחלויות קבע"^⁴². כך באמצעות מכשיר זה, לצד חלוקת השטח הפלסטיני לאזורים כפי שנקבע בהסכמים, החלה להתמסד צורת שליטה חדשה שעיקרה ביתור המרחב הפלסטיני, הגדלת חדירותו והגברת השליטה בתנועה בתוכו. משטר התנועה החדש ומערך הכבישים העוקפים יצרו רצף בין כל השטחים היהודיים, בזמן שיותר ויותר שטחים פלסטיניים הפכו למובלעות^⁴³.

לסיכום חלק זה והחיבור כולו, אשר נפתח בקביעה "מילים מעצבות תודעה": יתכן ותרומתו המשמעותית ביותר של תהליך אוסלו הוא בהבניית המונח "מדינה פלסטינית", לצד וכחלק מקונספציית שתי מדינות לשני עמים, בתודעה הציבורית בישראל. ניתן אומנם לטעון כי בצד הבניה זו, תהליך אוסלו תרם באופן ניכר לכך שמדינה פלסטינית לעולם לא תוכל להתקיים לצד ישראל, בין היתר משום שתוצאותיו הביאו את דעת הקהל הישראלית לדחיית פתרון זה או להטלת ספק בהיתכנותו, הגם שכעת היא אינה מסוגלת יותר להתכחש לאופציית קיומו. דעת הקהל הינה הפכפכה ועל כן נניח לדיון זה בצד. בעוד שמילים מעצבות תודעה, הרי שמעשים מעצבים את המציאות, ובכל מקרה ידו של המשטר היא זו המובילה את אלו גם אלו. ניתן להבין את התנגדותם הפוליטית של מנהיגי הימין והנהגת המתנחלים כלפי תהליך אוסלו, שכן תהליך זה כפה עליהם לחתום על הסכמים מול פרסונות וגופים שהם יצאו נגדם מאז ומתמיד, זאת לצד פינוי יישובים, ויתורים טריטוריאליים, שחרור מחבלים, ו"פשרות רטוריות" כגון נאום שתי המדינות של נתניהו באוניברסיטת בר אילן. זאת כאמור, לצד השרשת קונספציית שתי המדינות בקרב חלק ניכר מהציבור. עם זאת, המציאות שעוצבה על ידי תהליך אוסלו שיחקה לידי שלטון הימין וציבור המתנחלים באופן שהמשך הכיבוש הישיר לא היה מסוגל לאפשר, מרגע שפרצה האינתיפאדה הראשונה וגבתה את מחיריה מן הציבור. מדובר במציאות המנציחה את הסכסוך, שכן היא משמרת מצב של כיבוש ואלימות, ובכך גם מנציחה את שלטון הימין בישראל. ברם, לאור התנהלותם של נציגי השמאל בשלטון החל מכינון ערוץ אוסלו ועד לשלבי יישום הסכמיו, כפי שנבחנה בחיבור זה, המסקנה המתבקשת היא שניהול הסכסוך תחת מצב של כיבוש – עקיף אך עדיין כזה המקנה לישראל שליטה מלאה – היה ונותר אינטרס של המשטר הציוני בכללותו, ללא חשיבות לחלוקה של "ימין" או "שמאל". השאלה המתבקשת לפיכך היא האם הרשות הפלסטינית, שהוצגה בכותרת של חלק זה כ"קבלנית משנה" של הכיבוש, תוסיף לשתף פעולה עם המצב הקיים או ש"תחזיר את המפתחות" – כפי שיוסי ביילין, מאדריכלי הסכם אוסלו, הציע לעומד בראשה כיום לעשות זה מכבר^⁴⁴ ?

מראי מקום:

1 אוסלו – הסיפור המלא/ רון פונדק, עמ' 381

2 אריאלי, 2009

3 רינהרט, 2005, עמ' 15

4 רז, 2012

5 פונדק, 2013, עמ' 24

6 פונדק, שם, עמ' 236

7 הירשפלד, 2000, עמ' 116-117

8 הירשפלד, שם, עמ' 117, הדגשה שלי

9 הירשפלד, שם, עמ' 111

10 הישפלד, שם, עמ' 125

11 הירשפלד, שם, עמ' 126, הדגשות שלי

12 הירשפלד, שם

13 פונדק, שם, עמ' 239

14 פונדק, שם, עמ' 234

15 הירשפלד, שם, עמ' 109

16 הירשפלד, שם, עמ' 110

17 הירשפלד, שם, עמ' 152-153

18 פונדק, שם, עמ' 380-381

19 הירשפלד, שם, עמ' 166

20 הירשפלד, שם, עמ' 134-137

21 פונדק, שם, עמ' 381-382

22 מיטל, 2004, עמ' 77

23 מיטל, שם, עמ' 64

24 מיטל, שם, עמ' 77

25 הירשפלד, שם, עמ' 208

26 מיטל, שם, עמ' 72

27 מיטל, שם, עמ' 66-67

28 רינהרט, שם, עמ' 13-14

29 רינהרט, שם, עמ' 14

30 לביא, 2013

31 לביא, שם

32 לביא, שם

33 אפרת, 2002, עמ' 161

34 מיטל, שם, עמ' 71

35 מיטל, שם, עמ' 65

36 מיטל, שם, עמ' 82-83

37 בצלם, 1999

38 בצלם, שם

39 בצלם, שם

40 אזולאי ואופיר, 2008, עמ' 166-169

41 אזולאי ואופיר, שם, עמ' 173-175

42 אזואלי ואופיר, שם, עמ' 176-178

43 אזולאי ואופיר, שם, עמ' 195

44 Beilin, 2012

מקורות:

אזולאי, אריאלה ואופיר, עדי (2008), משטר זה שאינו אחד: כיבוש ודמוקרטיה בין הים לנהר (1967 - ), רסלינג, 166-169, 173-175, 176-178, 195.

אפרת, אלישע (2002), גיאוגרפיה של הכיבוש, הוצאת כרמל ירושלים, 161.

אריאלי, שאול (2009), ישראל-פלסטין, קיצור תולדות המשא ומתן, “בבילון" הנורבגי, עמ' 4.

בצלם (1999), אוסלו: לפני ואחרי – מצב זכויות האדם בשטחים.

הירשפלד, יאיר (2000), אוסלו: נוסחה לשלום, עם עובד, 109-111, 116-117, 125-126, 134-137 152-153, 166, 208.

לביא, אפרים (2013), "פרוטוקול פריז": ההסכם הכלכלי הישראלי- פלסטיני ומשמעויותיו הכלכליות, אקתצאדי 3 (1).

מיטל, יורם (2004), שלום שבור: ישראל, הפלסטינים והמזרח התיכון, הוצאת כרמל ירושלים, 64, 65-67, 71-72, 77, 82-83.

פונדק, רון (2013), אוסלו – הסיפור המלא, ספרי עליית הגג, עמ' 24,234, 236, 239, 380-382.

רז, אדם (2012), חזיתות מתנגשות — האנטומיה ’המוזרה‘ של הכרעת אוסלו של רבין, ישראלים (4), עמ' 107.

רינהרט, טניה (2005), שקרים על שלום: מלחמת ברק ושרון בפלסטינים, ספרי תל אביב, 13-15.

Beilin, Yossi (2012), Dear Abu Mazen: End This Farce, Foreign Policy, http://foreignpolicy.com/2012/04/04/dear-abu-mazen-end-this-farce/

עזה בפרספקטיבה היסטורית: ציר זמן 1949-2014

noreply@blogger.com (מתי ברסקי) — Mon, 21 Jul 2014 16:04:00 +0000

ישנה אמרה ידועה של קרל מרקס: "ההיסטוריה חוזרת על עצמה. קודם כטרגדיה ואחר כך כפארסה". כשמבצע "עמוד ענן" חזר על הטרגדיה של "עופרת יצוקה", אני וחברים נוספים בתא "סולידריות אוניברסיטת תל אביב" שקדנו על הכנת ציר הזמן הבא, שמנסה לרכז כמה שיותר עובדות מוצקות - וכמה שפחות פרשנות נלווית - בנוגע לרצועת עזה. העלון שבו ציר הזמן נועד להופיע בו, לא הודפס בסופו של דבר. כעת, עם שובה של הטרגדיה, הפעם תחת השם "צוק איתן", החלטתי לפרסם את ציר הזמן, בתוספת אירועי מפתח מהשנתיים האחרונות ובעיקר, החודשיים האחרונים.

49' - לאחר מלחמת העצמאות עזה נתונה תחת שלטון מצרי, פליטים פלסטינים רבים נמלטים מישראל לרצועה.

עד 59' - בעזה מוקמת ממשלת "כל פלסטין", שלטון בובה של המשטר המצרי, ללא הענקת אזרחות מצרית לתושבים הפלסטינים.

59' - עם פירוק הממשל המקומי, עזה נותרת תחת שלטון מצרי אך עדיין אינה מסופחת למצריים.

64' - הקמת אש"ף, נאצר מתחייב להעביר לארגון את השליטה ברצועה, אך התחייבות זו מעולם לא יצאה לפועל.

67' - בעקבות מלחמת ששת הימים ישראל כובשת את רצועת עזה מידי מצריים, אך אינה מספחת את השטחים הללו, אלא מחזיקה בהם תחת שלטון צבאי.

מ-67' - לאחר המלחמה, רצועת עזה הופכת לשטח צבאי סגור. ישראל צדה אחר פעילי אש"ף ופת"ח (חילוניים) ובמטרה להחליש אותם, מעניקה חופש פעולה ואף תמיכה לארגונים איסלאמיים, כמו "האחים המוסלמים" בהנהגת השייח' יאסין, שעוסקים תחילה בעיקר בפעולות צדקה.

68' - החלה הקמת ישובים ישראלים ברצועה כחלק מתוכנית אלון.

72-87' - ישראל מאפשרת חופש תנועה כללי בין הרצועה לישראל ולגדה. פלסטינים נכנסים לישראל לעבוד וישראלים מבקרים בשטחים הכבושים. עם זאת, הקמת 13 יישובים יהודיים, ברובם חקלאיים, מבתרים את הרצועה ומקשים תנועה בין יישובים פלסטיניים. תושבי הרצועה מקבלים הקצאת מים מועטה יחסית ליישובים הישראליים. עולות טענות לגבי ניצול ישראלי של כספי המסים שנגבים מהפלסטינים, והתסכול בקרבם גובר.

87' - פרוץ האינתיפאדה הראשונה. עקב מגוון גורמים וביניהם: הקצנת הימין הישראלי וקריאותיו בעד טרנספר, ירידה בתל"ג לנפש של תושבי השטחים הכבושים לאחר 15 שנות צמיחה, איסור על פיתוח מקורות מים והקצאת מכסות מים נמוכות ביחס להתנחלויות, התעלמות ישראל מפעילות ירדן בשטחים ואף עידוד פעילות זו לפרקים, שגרמה לשמועות על כינון אזור שליטה משותף לשתי המדינות, ללא אוטונומיה לעם הפלסטיני. שורה של תקריות אלימות בין פלסטינים, מתנחלים, מחבלים, וכוחות צה"ל, הגיעה לשיאה בתאונת דרכים שבה נהרגו ארבעה פועלים פלסטינים ממחנה הפליטים ג'בליה, כתוצאה מפגיעה של נהג משאית ישראלי בשתי מוניות מדרום למחסום ארז. השמועות שנפוצו כי מדובר בפגיעה מכוונת, כנקמה על רצח ישראלי יומיים לפני כן בעזה, עוררו מהומות במחנה ועימותים עם חיילי צה"ל הבלתי ערוכים, שתגובתם הקטלנית הביאה להסלמה נוספת.

עם פרוץ האינתיפאדה מוקם רשמית החמאס בידי פעילי "האחים המוסלמים".

בימיה הראשונים האינתיפאדה אופיינה במהומות חסרות ארגון ללא גוון לאומי, שכוונו גם כלפי האליטות העשירות באוכלוסייה הפלסטינית. בהמשך אש"ף, הג'יהאד האיסלמי, וחמאס התחרו על שליטה. לצד יידוי אבנים על כוחות צה"ל, נערכו גם מחאות לא אלימות כגון הפגנות, התפטרות שוטרים פלסטינים, שביתות כלליות, ושביתת מסחר מלאה. גם לאחר הסלמת האינתיפאדה ע"י שימוש בנשק חם נגד חיילים ומתנחלים, נעשו ניסיונות רבים למרי אזרחי החל מפברואר 1988 על סמך רעיונותיו של מובארכ עואד, ממקדמי הרעיון להתנגדות בלתי אלימה לנוכחות ישראל בשטחים. כעבור מספר חודשים הוא גורש ע"י ישראל ומאז חי בארה"ב. מרד מסים ביוזמת סוחרים נוצריים ממעמד הביניים, טופל ע"י ישראל באמצעות מעצרים, הטלת קנסות כבדים, והחרמת רכוש, ציוד, סחורות, מפעלים, ואף בתים פרטיים.

שמועות על סיוע ישראלי לחמאס מביאות לעימותים גלויים בינו לבין אש"ף, וכישלון ניסיונות התיאום ביניהם הביאו לחתימה על אמנת חמאס ב- 18.8.1988. בעוד שמטרתו המדינית של אש"ף הינה הקמת מדינה פלסטינית בשטחי הגדה והרצועה, שבירתה ירושלים, חמאס ותנועות איסלמיות אחרות קוראות להריסת מדינת ישראל והקמת מדינה פלסטינית-איסלמית במקומה. למרות זאת המודיעין הישראלי ממשיך להתמקד בפעילות נגד פת"ח, ופגישות התייעצות בין יצחק רבין למנהיגים איסלמיים וביניהם מייסד חמאס מחמוד זהאר, מתקיימות באופן שוטף עד לשנת 1989.

89' - ישראל מנהיגה הגבלות חדשות על התנועה בין הרצועה לגדה, ופלסטינים שנאסרו או נעצרו בעבר מנועים מלצאת לגדה (גם אם שוחררו ללא הגשת כתב אישום).

91' - לאור האינתיפאדה המתמשכת, ישראל מבטלת את חופש התנועה מתוך הרצועה ועוברת למשטר אישורי יציאה אישיים. חמאס מקים את זרועו הצבאית, גדודי עז א-דין אל-קסאם.

93' - ישראל מטילה "סגר כללי" על השטחים שמקשה עוד יותר על התנועה מתוך הרצועה לישראל והעתקת מגורים לגדה.

94' - הרשות הפלסטינית מוקמת במסגרת הסכם אוסלו ומקבלת את השליטה ברצועת עזה וביריחו. ההסכמים לא מיישבים את אחריותה המשפטית של ישראל כלפי האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים אלו - סוגייה זו נדחית למו"מ עתידי על הסכם הקבע. חמאס מתנגד להסדרים ומתחיל בפיגועי ההתאבדות. ממשלת ישראל מתחייבת להכרה באש"ף כנציג חוקי ולגיטימי של העם הפלסטיני, ומתחילה לפעול נגד חמאס.

יישובי גוש קטיף נותרים על כנם, צה"ל נותר הריבון ברצועה והשליטה בה מתחלקת בינו לבין רשות הפלסטינית, שמתאפיינת בניהול כושל ומושחת בראשות יאסר ערפאת. ישראל מתחילה לבנות את גדר הגבול בינה לרצועה.

2000 - עם פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה, חמאס לוקח חלק דומיננטי בלחימה, המתאפיינת בגל נרחב של מתקפות טרור על חיילים ואזרחי ישראל. לצד הלחימה שבים הפלסטינים להפעיל בתחילת האינתיפאדה אמצעים בלתי אלימים, כגון הפגנות ענק ושביתות כלליות.

2001 - האינתיפאדה ממשיכה. טילים ראשונים נורים מרצועת עזה לעבר מטרות ישראליות, במיוחד על שדרות.

2004 - ישראל מתנקשת בשני מנהיגי חמאס. יאסר ערפאת סובל מחולי ומת. נוצרים עימותים מתגברים בתוך פת"ח, ובינו לבין לחמאס.

לצד פעילות רבה של צה"ל ברצועה ובמקביל לפיגועים מתמשכים כנגד ישראלים, רה"מ אריאל שרון מכריז על תוכנית ההתנתקות החד־צדדית. ירי הטילים מעזה ממשיך.

2005

ינואר - מחמוד עבאס (אבו מאזן) נבחר לנשיאות הרשות הפלסטינית וקורא להפסקת האלימות נגד ישראלים ברצועה, והיא פוחתת. עקב לחץ ישראלי ובינלאומי, עבאס מפעיל את המשטרה הפלסטינית למניעת ירי טילים מצפון הרצועה.

פברואר - ועידת שארם א־שייח': נחתמת הפסקת אש בין ישראל לרשות, אך חמאס והג'יהאד האיסלאמי מכריזות שאינן חלק בהסכם. חמאס יורה מטחי טילים.

ספטמבר - תוכנית ההתנתקות יוצאת לפועל, "..לסילוק טענות בדבר אחריותה של ישראל לפלסטינים

שברצועת עזה."; אך לפי חוות דעת מתחום המשפט הבינלאומי, הכיבוש הצבאי ברצועה טרם הסתיים, ממספר סיבות: הנוכחות הצבאית של ישראל על "ציר פילדלפי" שבין הרצועה למצרים; שליטה צבאית על השטח האווירי והגישה הימית לרצועה; הכיתור הצבאי של הרצועה ואיומים בפלישה אווירית/קרקעית, בין אם להגנה עצמית או כתגובה מונעת; הפיכת הרצועה למובלעת ובכך שמירה על תלות בישראל - כלכלית, מסחרית, ובתשתיות (חשמל, מים); והיעדר שליטת הרשות הפלסטינית על הגבולות הבינלאומיים של הרצועה, בנוסף ליכולות מוגבלות של הרשות לשלוט בהגירה, מסחר (מעבר רפיח נסגר בפני תנועת בני אדם וסחורות), וביטחון. חשוב לציין שלעומת זאת, נסיגתה החד־צדדית של ישראל מרצועת הביטחון בדרום לבנון, הוכרה ע"י האו"ם כסיומו של הכיבוש הצבאי שם. בעוד אש"ף וראשי הרשות הפלסטינית התנגדו לחד־צדדיות שבהתנתקות אך שמרו על שקט בטחוני לאורך ביצועה, חמאס תמך בצעד זה וזקף אותו כהישג לזכותו.

(מקור: http://www.hamoked.org.il/items/7820.pdf)

2006 - חמאס זוכה ברוב בבחירות הדמוקרטיות הראשונות למועצה המחוקקת הפלסטינית. על־פי סקרים, הסיבה העיקרית להצבעה לחמאס הייתה שחיתות הרשות הפלסטינית, ולא עמדותיו המדיניות של חמאס. גורם חשוב נוסף בעיצוב תוצאות הבחירות היה מנגנון הבחירות, במסגרתו חצי מהנציגים נבחרו באופן אישי. בבחירות היחסיות על בסיס שיוך מפלגתי, התקיים שיוויון יחסי בין שתי הרשימות. ראשי חמאס מסרבים לניסיונותיו של עבאס להקים ממשלת אחדות ולחתום על מסמך האסירים, שמכיר במדינת ישראל בגבולות 67'.

פעילות צה"ל בעזה שגורמת למותם של 16 אזרחים פלסטינים, מביאה את חמאס לשבירה גלויה של הסכם התהדייה, בירי קסאמים לעבר שדרות. צה"ל מגיב בירי ארטילרי לעבר הרצועה.

בתקיפה בשטח ישראל באמצעות מנהרה, החייל גלעד שליט נופל בשבי כוחות פלסטינים. חמאס לוקח אחריות על החטיפה ביחד עם פלגים חמושים אחרים. חמאס מחזיק בשליט ומנסה למנף אותו כקלף מיקוח לשחרור אסירים. תוך ימים ספורים, ולאחר נסיונות דיפלומטיים להביא לשחרורו של שליט, ישראל פותחת במבצע "גשמי קיץ" [יוני-נובמבר], שכולל כניסה קרקעית לרצועה, במטרה להביא לשחרור השבוי ולהפסקת ירי טילים. לאורך הלחימה, שנמשכת חמישה חודשים, מוגבר ירי הטילים על ישראל. הלחימה מסתיימת בהפסקת אש וללא שחרור גלעד שליט, ומותירה 402 פלסטינים ו- 7 ישראלים מתים. הרצועה במשבר הומינטרי. ירי טילים על ישראל פוחת אך ממשיך.

2007 - כעבור למעלה משנה של עימותים אלימים ומזוינים בין אנשי חמאס לאנשי פת"ח, לצד פעולות בהן צה"ל נכנס קרקעית לרצועת עזה, תוקף מהאוויר, וגורם להחרבת תשתיות ולהעמקת הקרע בין שני הארגונים, חמאס משתלט על כל שטחי רצועת עזה ומוסדות השלטון שבה, תוך רציחת מתנגדים. ישראל סוגרת את מעבר קרני ברובו.

2008

מצרים, ירדן, וערב הסעודית מכירות אך ורק בקבינט שהוקם ע"י עבאס, כנציגות הפלסטינית הלגיטימית. הגברת ירי הטילים מצד חמאס וארגונים אחרים ברצועה, מביאה את ישראל להכריז על רצועת עזה בתור יישות עוינת, לצמצם את התנועה ממנה, את כניסת הסחורות אליה, ולקצץ באספקת דלק. הדבר מוביל בין השאר למחסור בחשמל. בתגובה מושמע גינוי בינלאומי, על כך שישראל מפעילה עונש קולקטיבי על אוכלוסיית הרצועה. הסכמי שביתת אש זמניים שנחתמים בין ישראל לחמאס אינם מתבטאים בביטול מלא של אותן סנקציות, ורה"מ אולמרט מתבטא בגלוי: "השאלה אינה האם יהיה עימות, אלא מתי הוא יתרחש, תחת אילו נסיבות, מי ישלוט בנסיבות אלו, מי יכתיב אותן, ומי ידע לנצל באופן מיטבי את הזמן מתחילת הפסקת האש עד לרגע העימות."

בחודש יוני נחתם הסכם רגיעה זמני בתיווך מצרי.

נובמבר - לאחר חודשים של שקט כמעט מוחלט, כוחות צה"ל נכנסים לרצועה בפעולה מונעת, ומתפתחים חילופי אש עם חמאס, בהם נהרג חמוש פלסטיני. עם תקרית זו חולף השקט.

דצמבר - ישראל תוקפת מטרות ברצועה באופן ספוראדי, ונורים טילים ספוראדיים לשטחי ישראל. המגעים לחידוש הרגיעה כושלים. ירי הטילים מתגבר.

18.1.09 - 27.12.08: לאחר הזהרות פומביות, ישראל פותחת במבצע "עופרת יצוקה" במטרה מוצהרת לעצור את ירי הטילים ואת הברחת הנשק לרצועה. המבצע מתחיל בגל מאסיבי של תקיפות אוויריות על תשתיות שלטוניות, בנוסף למבנים המזוהים עם ירי טילים. פלגים פלסטיניים שונים ברצועה משיבים במטחי טילים לדרום ישראל, שנמשכים עד לסוף המבצע ברמות גבוהות בהרבה מהירי שלפני הרגיעה, ומגיעים לראשונה עד לבאר־שבע.

התקיפות האוויריות מתרחבות לתשתיות הרצועה. ישראל מזהירה אזרחים במגוון אמצעים לפני הפצצות, אך במקרים רבים אין להם לאן לברוח.

תוך שבוע מתרחב המבצע לפלישה קרקעית, שחדרה עמוק לשטחי הרצועה ואופיינה בכוח אש מאסיבי מהים, מהאוויר, ומהקרקע. ירי כבד זה מופעל באיזורים המיושבים בצפיפות במרכזי הערים ברצועה. נפגעים בתי ספר, בתי חולים, תחנות כוח, מסגדים, ובנייני דירות רבים. מגיעים דיווחים על שימוש בזרחן לבן, נשק לא־קונבנציונלי שהשימוש בו אסור לפי אמנות בינלאומיות. לאחר הכחשה ראשונית, ישראל מודה בכך בדיעבד. (http://goo.gl/U8Wyp)

המבצע מסתיים בהפסקות אש חד־צדדיות משני הצדדים, ולמרות נזק טקטי כבד לחמאס, הוא נותר הפלג השולט ברצועה. במהלך הלחימה נהרגו 13 חיילי צה"ל ו- 3 אזרחים ישראלים. לעומת זאת נהרגים בין 1,166 (הערכת צה"ל) ל- 1,417 פלסטינים (הערכת גורמים פלסטיניים), מתוכם בין 295 ל- 926 אזרחים.

המבצע מותיר עשרות אלפי פלסטינים ללא קורת גג, וירי הטילים לישראל פוחת משמעותית, אך אינו נפסק. הסגר המתמשך מקשה על בנייה מחדש של מבנים שנהרסו בלחימה.

המצור על רצועת עזה נמשך גם לאחר המבצע, ונציגי הצלב האדום טוענים שהוא גורם לפגיעה אנושה בכלכלה ולמחסור בתרופות וציוד רפואי.

7.2009 - חאלד משעל מצהיר שחמאס מוכן לשתף פעולה עם פתרון לסכסוך, שכולל הקמת מדינה פלסטינית על גבולות 67', עם מזרח ירושלים כבירתה והענקת זכות השיבה.

6.2010 - הקלות במצור על הרצועה בעקבות תקרית המרמרה. מצרים פותחת חלקית את מעבר רפיח לתנועת בני אדם (אך לא לסחורות). ישראל מאפשרת מעבר סחורות דרך מעבר כרם שלום, אך לא של כולן: חומרי בניין (מלט, ברזל, וחצץ), חלקי חילוף מיובאים לשיקום מערכות הביוב והמים, סולר וציוד מודרני לצרכי אספקת חשמל שוטפת, ואף מוצרי מזון בסיסיים כגון פסטה, אינם נכנסים לרצועה. בנוסף, חל איסור על ייצוא סחורות לגדה המערבית ומעבר תושבים לשם; ישראל שולטת במרשם האוכלוסין הפלסטיני ובהנפקת דרכונים חדשים (בלעדיהם לא ניתן לעבור מעזה למצרים), מנהיגה מצור אווירי וימי שפוגעים בהכנסות מענף הדיג, גובה מכס ומע"מ על הסחורות שנכנסות לרצועה ומעכבת העברת כספים אלו לרשות הפלסטינית כסנקציה מזדמנת, ומפקיעה שליש מאזורי החקלאות ברצועה להקמת רצועת הביטחון. גורמים אלו תורמים לקריסה כלכלית, אי-ביטחון תזונתי, זיהום מי השתייה לקראת אסון תברואתי, ומשאירים את הרצועה במצב של משבר הומניטרי ותלות מוחלטת ב- "כלכלת המנהרות" המושחתת, שמשחקת לידי חמאס ופלגים אחרים.

8.11 - [ברקע - המחאה החברתית] מחבלים חודרים לישראל מסיני והורגים חיילים ואזרחים ליד אילת. שר הבטחון מודיע מיד שהאחראים הם ועדות ההתנגדות העממיות ברצועה, וחיל האוויר מפציץ בית בו בכירים בארגון. האירוע מתגלגל לסבב לחימה בן שלושה ימים שכולל גם את החמאס והג'יהאד האיסלאמי, ובו נורים טילים רבים לשטח ישראל. בהמשך מתגלה כי מבצעי הפיגוע הגיעו ממצרים, ושאין עדויות המצביעות על תכנונו מתוך רצועת עזה.

10.11 - נחתמת עסקת שליט. ישראל משחררת 1,027 אסירים בטחוניים תמורת החייל השבוי. חלקם שבים מיד לדרכי הטרור.

2012 - ירי הטילים על ישראל נמשך. מתקיימים מספר סבבי הסלמה מתונים יחסית, חלקם כתוצאה מירי ישראלי על פלסטינים שנכנסים לרצועת הביטחון. מתנהלים מגעים להפסקת אש דרך הערוצים הבלתי רשמיים שהביאו לעסקת שליט.

10.12 - הלחימה על גבול הרצועה מסלימה, עם תקיפות חוזרות ונשנות של שני הצדדים. חמושים פלסטיניים תוקפים כוחות צה"ל. ירי הטילים על יישובי הדרום מתגבר. עם זאת, המגעים הבלתי רשמיים לקראת הפסקת אש מתקדמים והסכם נראה קרוב. חמאס והג'יהאד האיסלאמי מאותתים בפומבי על נכונות להפסקת אש.

14.11.12-21.11.12 - נמסרת טיוטת הסכם להפסקת אש לאחמד ג'עברי, מפקד הזרוע הצבאית של חמאס, שצפוי להשיב בחיוב. באותו היום ולפני שמתקבלת תשובה, ישראל פותחת במבצע "עמוד ענן" ומתנקשת בג'עברי. מטרת המבצע היא הפסקת ירי הטילים, וחיל האוויר תוקף מטרות רבות המעורבות בכך. מתחיל גיוס המוני של חיילי מילואים. טילים רבים נורים מהרצועה לשטחי ישראל, ובמהלך המבצע מגיעים לראשונה טילים מהרצועה לגוש דן ולאיזור ירושלים. ישראל מפציצה מטרות רבות ברצועה, ושוב מזהירה אזרחים במגוון אמצעים, אך לרובם אין לאן לברוח. מתרחש לראשונה מזה זמן רב פיגוע באוטובוס בתל־אביב, וחמאס דוחה באופן רשמי את האחריות לביצועו. עוד באותו היום מגיעים הצדדים להסכמה על הפסקת אש בתיווך נשיא מצריים מורסי, והלחימה נפסקת. תנאי הפסקת האש דומים לתנאי ההסכם שהוגש לג'עברי לפני מותו.

המבצע מסתיים עם בין 57 ל- 105 אזרחים פלסטינים הרוגים (ומספר דומה של חמושים הרוגים) וקרוב לאלף פצועים, לעומת 4 אזרחים ישראלים הרוגים וכמאתיים פצועים, לצד 2 חיילי צה"ל הרוגים.

שני הצדדים טוענים לניצחון בעימות. חמאס טוענת שחיסלה את אופציית הפלישה הקרקעית לרצועה, בעוד ישראל טוענת שפגעה אנושות בתשתיות ירי הטילים. בזירה הפלסטינית, נרשם העימות כהישג משמעותי לפלגים הקיצוניים בחמאס וכהישג של החמאס מול פת"ח המתון.

מאז הפסקת האש - חמאס פורס לראשונה כוחות ביטחון לאורך צידו הפנימי של הגבול כדי לאכוף את הפסקת האש. ירי הטילים נפסק, לעת־עתה.

חאלד משעל משנה כיוון ומחדש את הקריאה להשמדת ישראל והקמת מדינה פלסטינית על כל השטחים ממערב לירדן.

7.13 - הפיכה צבאית במצרים מביאה להדחת הנשיא מורסי. חמאס מאבד את פטרונו הפוליטי ושולח לוחמים דרך מנהרות ההברחה של רצועת עזה לחצי האי סיני, המבצעים פעולות טרור וגרילה נגד הכוחות המצריים.

2013/14 - תנועת האחים המוסלמים, לצד חמאס, מוצאת מחוץ לחוק במצרים. הצבא המצרי פועל למיגור הטרור בחצי האי סיני וגם נגד מנהרות ההברחה של רצועת עזה בציר פילדלפי, והורס רבות מהן. התנגדות חמאס למעורבות של חיזבאללה במלחמתו של בשאר אסד נגד כוחות המהפכה הסורית, מביאה לקיצוץ דרסטי בסיוע הכספי שמועבר לו ע"י איראן, הפטרונית של שלושת הנ"ל.

8.13 - לאחר נתק של שלוש שנים, המשא ומתן המדיני בין ישראל לרשות הפלסטינית מתחדש, ללא תנאים מוקדמים (דרישת נתניהו במשך אותן שנים) וללא הקפאת הבנייה בהתנחלויות. הרשות הפלסטינית מתחייבת להפסיק עם מהלכים חד צדדיים ע"י פניה לאו"ם, ולניהול רציף של המשא ומתן במשך תשעה חודשים. ישראל בתמורה מתחייבת לשחרור 104 אסירים בטחוניים. האסירים משתחררים בשלוש פעימות, בחודשי אוגוסט, אוקטובר, ודצמבר. הפעימה הרביעית נקבעת לאפריל.

4.14 - הפעימה הרביעית של שחרור האסירים הפלסטינים אינה מתקיימת במועדה, עקב סירוב הפלסטינים להאריך את פרק הזמן של המשא ומתן מעבר לתשעה החודשים שסוכמו מראש. אבו מאזן בתורו מגיש בקשת הצטרפות ל-15 ארגונים, כולל של האו"ם, וישראל מבטלת סופית את הפעימה הרביעית. עם קריסתו הסופית של המשא ומתן, פת"ח וחמאס חותמים על הסכם פיוס, שכולל הקמת ממשלת אחדות ועריכת בחירות לנשיאות (לראשונה מאז 2006) תוך שבעה חודשים. רה"מ נתניהו תוקף את אבו מאזן בגין "בריחה מקבלת החלטות". צה"ל תוקף בצפון הרצועה דקות ספורות לאחר ההודעה על הסכם האחדות. בשב"כ מוסרים כי מדובר בפעולה מונעת נגד ירי רקטות, אך צה"ל מודה כי היעדים לתקיפה לא נפגעו. בעקבות התקיפה, רקטות נורות מעזה, אחת מהן מתפוצצת בשער הנגב והשנייה במועצת חוף אשקלון.

6.14 - שלושה נערים ישראלים - גיל-עד, נפתלי, ואייל - נחטפים בשטחי הגדה המערבית. אף ארגון פלסטיני מוכר לא מקבל אחריות על החטיפה. מבצע "שובו אחים" מביא למעצר של מאות פעילי חמאס בגדה, כולל בכירים ואסירים ששוחררו בעסקת שליט. צה"ל תוקף פעמיים ברצועה, עקב ירי רקטות ע"י חוליה סלפית קיצונית. עם תחילת הרמדאן, חמאס מחדש את ירי הרקטות לראשונה מאז "עמוד ענן". גופות הנערים מתגלות ולפי השב"כ, חברי ארגון חמאס מרואן קוואסמה ועאמר אבו עישה, אחראים למעשה. לפי תושבי חברון שרואיינו ע"י העיתונאי שלומי אלדר בספרו "להכיר את חמאס", חמולת קוואסמה נאמנה לדרך הג'יהאד יותר מאשר לדרכה של חמאס, המשויכת לזרם האיסלאם הפוליטי.

8.7 - בעקבות ירי הרקטות מרצועת עזה לעבר אוכלוסיה ישראלית, ממשלת ישראל מכריזה על מבצע "צוק איתן". טווח הרקטות גדל ומגיע עד לחיפה. כעבור שבוע וחצי, צה"ל פותח בפלישה קרקעית לרצועה. נכון לתאריך 21.7, מניין ההרוגים כולל 506 הרוגים פלסטיניים לפי משרד הבריאות הפלסטיני, 18 חיילים ישראלים, ואזרח ישראלי אחד.

לקרוא את השירים שלה/ על אלבום הבכורה "כלבי רוח" של כלבי רוח

noreply@blogger.com (מתי ברסקי) — Tue, 08 Oct 2013 16:20:00 +0000

"הדבר הראשון שצריך לזכור
זה לא יימשך לתמיד.
זה לא יישאר תמיד.
זה לא
לתמיד."

(יוסי בבליקי, פקודת יום למתנגדים)

זה מתחיל בדיאלוג רומנטי: היא אומרת "תכף אני אקבל פרחים" ו- "אני ממש רוצה שתשכב איתי/אני הכי רוצה שתשמור עלי/שתכתוב לי/את אש בעצמותי/את יותר מדי"; הוא כותב ברכה יפה לנסיכה שלו ורוצה להיות החזיר שלה, הכלב שלה, העכבר שלה. אבל בין השורות הללו מתגלים הבקיעים. "ואם תלכי מכאן/את תתחרטי עלי/אל תתקרבי אלי" הוא מזהיר.

זה מסתיים בכך שהיא עדיין אוהבת אותו, "עדיין חושבת על זה/בכובד ראש/בדלת פתוחה" (אני עדיין), "אבל אדים מרצפת אספלט קרה/בתוך בית בתוך חדר בתום לב/אני מחכה לך/עדיין מחכה לך" (צומת מורשה).

ובין לבין, המסע, שהוא מנבא לה בהתחלה - "אף פעם/לא תדעי/לאן תלכי" (אף פעם) - מסע טקסטואלי-מוזיקלי מטלטל. המלודיה הנעימה של שיר הפתיחה מתעצמת לאחר המילים הנ"ל לכדי סערה, שהולכת ושוככת עד האקורד האחרון, רק כדי להתפרץ מחדש בשיר מס' 2, "תשקר". והמילים שלו, כל אחת מהן סכין בלב, מגיעות בשיר הבא בליווי נגינה שקטה ועדינה. מילים כנות, לאות, על הצורך לדאוג לו ולה, "אבל הקפיץ לא עובד" (רעב כבד).

ואז היא הולכת. לבדה. ועם הבדידות מגיע הרצון שיבוא מישהו חדש, "כמו גנב/בלי לדבר הרבה/אל תדבר בכלל/תקח את הזהב/את מה שבא לך/תזרוק לפח" (בוא). שיהיה טיפש, חכם, עייף, מסוכן כמו סכין, מופרע כמו ליצן אחד מתוך 200, מפתיע כמו ארנב שנשלף מהכובע. אבל הסגנון הקברטי של השיר מתחלף בנימה שקטה ומסוכנת יותר, והיא סגורה באקווריום מזכוכית, במקום שבו השאיר אותה, "מישהו יראה/ומישהו יקח" (אקווריום).

ומתוך האקווריום משתקפת הנפש התאומה שלה, לא במובן השחוק של 'החצי השני'. בין הצלילים הקודרים היא מספרת על נפש תאומה שמתנהגת יפה, "היא מדברת מלוכלך רק כשכואב לה...מסתובבת בעיר ערומה, אולי מבקשת נדבות כדי להגיע אלי" (נפש). ועד שתגיע, היא לבד עם עצמה, במיטה בלי סדינים, לא מגיע לה סדינים, לא מראה או קיר. ואווירת הנכאים המוזיקלית של השיר הקודם ממשיכה גם לכאן, מלווה בעוד ועוד הלקאה עצמית: "את כמו זונה בפרדסים של מילים/לא מגיע לך לכתוב שירים" (סדינים).

אבל את כל השירים שלו - אחד שבא - היא קראה, לא יודעת מה חשוב יותר: הוא או לקרוא את השירים שלו. והיא "רוצה לצאת אבל לצאת בסדר"(עד שלא), כמו כולנו כשזה לא מתאים, מתכננים את אסטרטגיית היציאה בראש ואם עושים את זה לנו, מתמרמרים מבפנים ומציגים פאסון אדיש מבחוץ, כי "כשהבנת שכשנגיע לבחוץ/לא יהיה לך מה להגיד לי/אני חשבתי על זה קודם תאמין לי/אני כתבתי על זה ספר תאמין לי" (תאמין לי). אבל התסכול מורגש היטב בטונים הגבוהים של השירה ובמיוחד בצווחת הסיום. ובין שני השירים הקצביים הללו, נדמה שהוא מתחילת האלבום שב, ואז נמזג היין באיטיות תןף ניסיון לכרות ברית: "על כל המילים/על כל היפות/על כל הרעות/אל תסלח לי" (יין); אבל בין השורות של אותן מילים בלתי נסלחות, "עולמות שלמים/תראה איך השדים שלנו משחקים יפה/חולה רופא" (טלוויזיה). ובראש יש טלוויזיה ואי אפשר להירדם מולה.

I can't sleep. There is a woman stuck between my eyelids. I would tell her to get out if I could. But there is a woman stuck in my throat (Eduardo Galeano, The Night/1.)

נתקלתי במטאפורת הגוף הכה מדויקת הזאת לפני כמה שנים, במבואה לפואמה של סול וויליאמס Said The Shotgun to The Head. מדי פעם תהיתי עד כמה נשים מתחברות לטקסטים שכאלה בשירה, ספרות, ומוזיקה, כמובן שלא מחוסר היכרות עם התחושות המובעות בהם או מהיעדר אמפתיה. עניין אותי עד כמה הכתיבה מנקודת מבט גברית, שבאה לידי ביטוי גם במובן הכי ישיר של השימוש בלקסיקון ובתחביר הרלוונטיים, יכולה להשפיע על מידת ההזדהות. האם היא תהיה טוטאלית באותה המידה? האם נשים יכולות לנכס לעצמן (במובן הרגשי) טקסטים שנכתבו ע"י גברים ומדברים על נשים, או מופנים לנשים?

הכתיבה של הילה רוח בשני השירים שסוגרים את אלבום הבכורה של כלבי רוח נתנה לי את התשובה לכך. המילים שמופיעות בהם הן מבחינתי הגרסה הנשית-עברית למילותיו של גליאנו. זה מתחיל עם וידוי מרסק לב:

אני המיטה בחדר שלך

כשמישהי אחרת שוכבת איתך

מתלכלכת, מתנקה

אני עדיין אוהבת אותך

הראש, הזין, הסוודר שלך

השקט

בדרך

לאבא שלך

וזה לא זז. זה לא זז. מכאן.

(אני עדיין)

וזה מסתיים בצומת מורשה, לא כדימוי שחוק של צומת קבלת החלטות אלא כזירה של תאונה, כשהם "קופצים מהגשר בדמות של אישה יפה"; ולהזמין משטרה, לומר לה שיהיה בסדר, להציע ארוחה חמה, כל אלו לא יצילו את המצב וימנעו מהצער שלו להימרח על רצפת אספלט קרה ומעלה אדים (צומת מורשה). והיא שתמיד אהבה לקלקל דברים, תמיד זכרה לפספס אותם, עכשיו היא מתחרטת עליו ועדיין מחכה לו, אך נזכרת באזהרתו ובמקום להתקרב, מוסרת:

"שלום,

כאן טעות חייך.

רציתי להגיד

שבחרת נכון.

נכון."

נעילה: גבריאל בלחסן ב' / כל הסודות שלי נשרפים בשמש

noreply@blogger.com (מתי ברסקי) — Sat, 14 Sep 2013 16:43:00 +0000

עם שירים שנפרשים על פני חמישה אלבומים, חלקם באורך של 6-9 דקות, גם מאוסף כפול של 32 רצועות יש כמה שירים מומלצים שנאלצתי להשמיט בגלל שהיו ארוכים מדי, או שלא התאימו לרצף המוזיקלי-מילולי: כדורי הרגעה בדבש (אפשר בגרסה המקורית מ"השנים היפות של גבריאל", או בגרסה המוארכת מכדי להיכנס במלואה ליוטיוב, מ"עתיד"); מרכז עזריאלי; רכבות; העוקד הנעקד והמזבח (היחיד מתוך "בשדות" שלא נכנס לאחד האוספים); סליחה; גאולה; 2 בלילה; ואלבומם המשותף של גבריאל ואחיו ידידיה, "מדרגות", שזמין להאזנה ולהורדה ברשת. אז אחרי כל אלו וחלק א' של האוסף, הגיעו תורו של חלק ב':

1. DEEP TMS

"אני בדרך למושב עכשיו. אני אנצל כל רגע ורגע של הקלה בשביל ליהנות מהנוף החולף.
מהבלונדינית החמודה שיושבת קרוב אלי. מהמזגן ומהחמלה ששוטפת לי את הגוף.
נוצות של חסד. נוצות של חסד. נוצות של חסד. נוצות של חסד."

כמה רצועות לאחר שיר זה, באלבום "גם כשעיניי פקוחות", בלחסן שר על "חוטים של חסד/שזורים במהמורות הימים והשנים". מהן אם כך אותן "נוצות של חסד" ומה ההבדל בין השניים? אם ביטוי זה מופיע באחד המקורות, הרי שלא אני הכתובת למתן הסבר, וחיפוש בגוגל לא העלה דבר. אבל אולי במקרה זה המדע יכול לספק את הפרשנות הנחוצה. מקובל על ביולוגים אבולוציוניים שבעלי הכנף עברו אבולוציה הדרגתית לתעופה, הודות לתפקיד של ויסות חום שנוצותיהן ביצעו, עוד לפני שהחלו לשמש גם במעוף ע"י הקטנת החיכוך עם האוויר. אם כך, גבריאל מבקש נוצות של חסד משתי סיבות. הוא זקוק להן בשביל לווסת מחדש את חום גופו אחרי הטיפול החשמלי, במיוחד את המוח ה"נוזל ונוזל/שורף כואב אלוהים רחמים, רחמים". והוא זקוק להן בשביל לעוף.

2. דשא ב'

"הוא חולם שהוא עף
מעל האנשים
יש לו עולם רוחש בראש
וזה הסוד שלו
והאם הוא יזכור
ימים שכאלה
שלעלים היה ריח
והזמן היה הרפתקה
שהטלית היתה אוהל
והצמר דקר
גילוי השכינה, בעיתון לאישה
רעב בלי שובע
גרגר זוהר באמצע היקום."

3. אוקיינוס קפוא

"שלח אלינו את האישה שתנשק לנו באמצע הרחוב,
אלוהים של הברקים והרעמים
של הגשם הרטוב והשמש הבוערת, של החיים שלי."

4. עריסת יהלום

"הוא שלח לי אותה והיא נישקה לי באמצע הרחוב,
הוא שלח לי אותה יפה וקסומה
הוא שלח לי אותה ברכות כמו חלה טרייה
כמו תינוק חמים ובהיר בעריסת יהלום
כמו ברכה של גשם צלול באמצע אלנבי בצק-בוץ

ועכשיו אני מתעטף מגעגוע, מכאב בלתי נסבל בחזה שלי,
מסערת רגשות יוקדת
שכחתי הכל שכחתי לאן צועדים מכאן
ולמה בכלל אני עומד פה עכשיו מסומם ודומע
נער לב חרסינה גוף פחם."

5. רצפת חימר

"כבר שחשבתי שלא אכתוב עוד שורה
התחיל לרדת גשם
וזה פעם בי ציורים של נחל אישה"

וכך שוב ושוב, לאורך יצירתו של בלחסן, ברכת הגשם מעוררת בו מחדש את גילוי השכינה ועמה, היפעמות לאישה. ועד שתבוא (גאולה) כמו נחל, מים חיים, לב החרסינה בגוף הפחם ימשיך להתנפץ על רצפת החימר. חומר פוגש בחומר.

"כי זחלה נשמתי ופרחה מעלה מעלה
וצייצה ציוץ אדיר
שבקע מלב חרסינה
שהתנפץ לו בשבר
על רצפת החימר
שבנו לי אחיי
אהוביי."

6. עתיד

"אבל בלילה, געגוע ישן שלא מרפה. ליד חמלתית,
עיניים כחולות מביטות בי בתך העפעפיים. אני שומע את הקולות.
קום בחור. קום, לך. בעט. תחפור. תשבור תתקדם.
תתלכלך. תגדל. תבנה."

[...]

"תשתול איזה דשא בחוץ. תסיים כבר את הצריף שלך."

7. בית חדש

"זה יקרה ביום שישי.
הלילה יהיה ארוך
הגשם ירד וירד
הגשם המקולל הזה, הגשם הארור הזה
שירטיב לך את הבגדים היפים שלך
שלבשת לכבוד השבת.
הגשם שיפתח לך את כל הפצעים
את כל הפצעים שהתייבשו.
אתה תיקח את המזוודה שלך
ותחפש לך בית חדש, מקום שבו אפשר לנוח
להניח את הרגליים השבורות ולעצום
את העיניים."

אך לפעמים הגשם נדמה ארור ומקולל, פותח מחדש את כל הפצעים של שתים עשרה השנים הרעות. והרגליים היפות כבר שבורות, והעיניים הפקוחות שאינן רואות דבר מבקשות להיעצם. והצריף עוד לא סוים, רצפת החימר טרם נבנתה, והחיפוש אחר בית חדש, במקום מלון ומרתף, נמשך.

8. כל הסודות שלי נשרפים בשמש

"היום הרוח מחייכת אלי
הסכנה חלפה.
דקת דומיה
לזכר
ימים גרועים.
זה נס באמצע המדבר
ללכת עם חלוק אפור
ולצחוק
עם אחיך הקטן
אני יפה היום
הכורסא נוחה."

ובאמצע המדבר, היכן שאחרים נודדים, גבריאל מצא מחדש בית ישן. בתלמי אליהו שבנגב המערבי, עם אחיו הצוחקים, "ימים ארוכים של שיעמום" זה נפלא ומחיה אותו. הימים הרגילים שרובנו מבקשים להימלט מהם, הם בשביל גבריאל "..כבר התחלה של משהו ללכת איתו למכולת.
ויש לזה ריח
וזה כמוס
וזה סוד
וזה נסתר
וזה החיים שלי
שמפתיעים כל פעם מחדש
כל פעם..."

9. שלושה אביבים

אז אחיו של גבריאל מוזכרים פה ושם בשיריו, מופיעים בסרט "גם כשעיניי פקוחות", אבל כאן זו בת דודתו נעה שמובילה את השיר בנגינה על גיטרה אקוסטית ובשירה. השיר נכתב ע"י דוד בלחסן, אביה של נעה, על ילדם של חברי המשפחה שנפטר בגיל שלוש. אולי השיר היחיד מקרב יצירתו של גבריאל, שלא נכתב על ידו ואינו עוסק בו. ועם זאת, קשה שלא להבחין בדמיון בין שני שמות תנ"כיים אלו, האחד נביא או חוזה, השני מלאך. ואי אפשר שלא לחוש בחיבור של גבריאל למילים, עת הוא שר בקולו המלאכי:

"בין אמונת הכופרים
לכפירת המאמינים

בין אמונת הכופרים לכפירת אלוהים."

10. רק לעוד כמה שעות

"אני לא מאמין באלוהים ולא בקברים ולא בניסים. אצלי התריסים מוגפים."

האם התריסים של גבריאל אכן היו מוגפים, או שנפתחו ונסגרו לסירוגין? הוא נולד למשפחה חילונית שחזרה בתשובה במהלך ילדותו, ומאז התגלגל בין חזרה בשאלה ואתאיזם, לבין תשובה שהיתה נוטה להגיע בתקופות המאניה שלו. לבסוף, נראה כי חי בעיקר כחילוני מאמין. הציטוט הבא אולי מבהיר את עמדותיו ופותר את הסתירות שיש בהן, לכאורה: "אני חושב שזאת יוהרה להאמין באלוהים ושבאותה מידה זאת יוהרה לשלול את הקיום שלו."

בסופו של דבר, גם שיר הכפירה הזה מגלם בתוכו כמיהה לגילוי השכינה בדמותה של אישה, בין כל השיממון הזה שנמתח לתוך הלילה:

"אבינו מלכנו
איפה ישנן עוד בחורות
שילטפו לי את הגב,
שינשקו לי רטוב בחזה.
שיממון עד שיעלה לו השחר
ויעיר את המתים,
טלפונים מעוררים
שריקות של ציפורים
סיגריות לאיש טיפש
טלוויזיה לעיוורים,
שממת עולם. דממה של סוף."

11. 5 בבוקר

וממש לפני עלות השחר, חוטים של חסד שזורים במהמורות הימים, שמחברים בין גבריאל לבין אביו, אמו, האחים שלו, "אנשים שלא יודעים לכתוב/או לא רוצים או לא אוהבים את זה בכלל", אבל המעשים שלהם כולם אומרים שירה, אהבה, וחמלה. רק שגבריאל מוצא שירה גם בין נקודות השפל, הכעס, והכאב:

"זה קורה כשלוקחים לך את הבית
זה נמצא בקיר זה נמצא בטחב
זה נמצא במקרר מקולקל שעומד דומם ליד בית הכנסת שממול הבית שלך
זה בכעס של אחיך הקטן בדמעות של אבא שלך
זה קורה כשאתה מת."

12. דשא א'

"נסדק הקיר, התולעים זחלו החוצה"

ומאותן נקודות שפל וכעס שצצות בין הסדקים, נובעים השירים שבהם גבריאל הוא נביא תוכחה, חושף בפנינו את הטומאה בעיניים, "אדמה צולעת אנשים עקומים", המולת הפרעות, אדמה מקוללת, בידור להמונים,
"כסף דמים. כסף דמים.
שאננות של מאוננים, אתם הרוצחים
מגרדים את הקירות
חופרים בורות
מחייכים לזהב, לועגים לרפה
מפוטמים בזבל
תאוות בשרים, בשרים נאים, קציצות אדם
תלויות על חבל
מקדש של חימר, ואלפי מתפללים
שואגים לטרף, חרושי מזימות."

שנים של כעס.

13. גשר בגובה רב

"האם אוכל אי פעם
עם כל החריקות והשאגות
הדגים השרופים
אכילת הפגרים
הכלבים המעופפים
השמש שמזוהמת
קופי מדבר פראיים."

וכך הכעס, פרפורים של פחד, כל המציאות המטורפת שמשתוללת בחוץ, גם הם מרתיעים את גבריאל וגורמים לו לשבת ולחשוב על פרפנאן - האם אפשר לחיות שוב בלי? ובין שמש מסנוור בצד אחד לבין חושך צלמוות בצד השני, בין הכדורים - הלבנים, הצהובים, הכתומים, הכחולים, המרובעים, העגולים - לבין החשש מאותו מוח רץ באיש עייף, ניצב גבריאל "..תלוי על חבל בגובה רב
בין הבניינים והסמטאות
והחבל סלילי זהב מבהיק
קרח ומסמרים
ומימיני ים זוהר
וחול אדמדם קטיפתי
ומשמאלי בוץ ופיח
אבק ועצמות
ולפני עומד תלוי באוויר
ילד צהוב מסתתר
שמדבר עם החתולים והשמיים
פורץ חלונות נעולים
ומה שנשרף שם רחוק
אלה הזיכרונות שלי
אלה המילים שלי
אלה הרגליים שלי."

14. מחיאות כפיים

"אני זוכר ריצות ברגליים יחפות
בטן פעורה, ים זועם, אבנים וקוצים."

ואלה הרגליים שלי. או רגליים שלי יפות. לאן לקחתן אותי? לבד. לבד. לבד.
ואלה הזכרונות שלו. וכשהוא חותם אותם באמירה "אני לא זוכר ששמעתי שם מחיאות כפיים", לא מדובר בדברי תוכחה כנגד הקהל שלו. רק הבהרה, אולי מלווה במעט התרסה, שאלה לא רק המילים שלו. אלה הזיכרונות שלו, החיים שלו. או כפי שהיטיב לתאר זאת המוזיקאי דוד פרץ, שעבד איתו על הקלטת "בשדות" ושירים אחרים:

אני זוכר את הרגע בו שמעתי את השיר לראשונה, גבריאל התחיל עם שורת הזכרונות שלו מהאשפוז, ובאיזה מקום הבליחה המחשבה – טוב גבריאל כבר שמענו את כל זה כמה פעמים, תתקדם, אולי ננסה לעבור לנושא אחר? – ואז הוא הגיע לשורה האחרונה – "אני לא זוכר ששמעתי שם מחיאות כפיים", והסטירה שחטפתי בפנים באותו רגע היתה כמו מכת חשמל קשה וכאובה, לרגע אחד הבנתי – את הקושי האמיתי להתמודד עם העניין, זה לא פרסונה שאיתה אתה עולה לבמה, המחלה שם כל הזמן, גם כשאתה באור הזרקורים וגם כשאתה לא. אין בה משהו הירואי, אין מחיאות כפיים על כל רגע מיוסר, אלו היו החיים שלו.

15. ספוג

"אני לא הולך להתאמץ בכלל
חברים וחברות יקרים
אין לי שום דבר חדש להגיד
זה הדבר האחרון שמתחשק לי לעשות עכשיו."

וגם כאן גבריאל מתריס, באופן אירוני דווקא בשני מבין אלבומיו המוקדמים, אולי הפחות מוכר ופחות אהוב מכולם. באופן עוד יותר אירוני, דווקא השיר הלא קומוניקטיבי הזה הוא הנעים ביותר לאוזן מבין שירי "השנים היפות של גבריאל". כנראה שהוא ידע לבחור היטב את אנשי ההקלטה והמיקס שעבדו איתו (במקרה זה, שלום גד - אחיו הגדול של אביב גדג'):

"תוכל לרכך את זה בסאונד אחר כך?"

16. אם יהיה זה רצונך

אבל את הקאבר המופלא הזה לא היה צורך לרכך בסאונד, או להקליט יותר מפעם אחת, כפי שניתן לקרוא בהמשך פוסט הפרידה של דויד פרץ. הוא מספר שם על היתקלותו הראשונה של גבריאל בתרגום שהובא לפניו משירו של לאונרד כהן, ועל תגובתו לטקסט:

"תראה זה כמו תפילה השיר הזה, גבעות יעלוזו נהרות ירקדו כבני צאן, אני מרגיש שהשיר מדבר על משהו אחר, זה כמו בתפילה, זה לא לאשה זה לאלוהים השיר הזה…."

ובמילותיו של עמי ברנד, שהפיק את פרויקט "שיר זר" ושידך בין גבריאל לשיר הזה, שאשתו תרגמה:

"גבריאל, למרות שלא הכיר את השיר, ידע מה נכון לו לעשות בשיר כדי להפיח בו רוח חיים חדשה. קאבר טוב, כבר אמרנו, צריך להכיל איזה ערך מוסף. אבל לפעמים, קאבר טוב מלמד אותך משהו חדש על השיר ומשהו חדש על עצמך. גבריאל בחוכמתו הפך את הרומנטיקה השרמנטית של כהן לשיר אהבה לאלוהים, שיר דתי שאפילו לי, כאדם לא-דתי, עושה מין ויברציות באזור הטרנצדנטי במוח. כשאני מקשיב לגבריאל, אני משתכנע לגמרי שכהן כיוון את השיר באמת לאלוהים."

וזהו חלק מתפילתם המשותפת של כהן וגבריאל, כוהן ומלאך:

"עשה אותנו קרובים
וכרוך בחוזקה
כל ילדיך כאן
עומדים מולך."

17. ברוך הבא

"ברוך הבא
ילד
צהוב.
ברוך הבא ילד.
ברוך הבא."

ובמשך שנים תהיתי על פשר הביטוי "ילד צהוב", עד שחברה לשעבר, שהכירה מעט את גדג' ובלחסן דרך האקס שלה, חבר ילדות שלהם, תרמה את פירושה - במושב תלמי אליהו בו גדלו, שאוכלס ברובו ע"י עולים מאלג'יר, להיות "ילד צהוב" התבטא בלהיות השונה, האחר. ואז נתקלתי בתמונה הזאת באחת הכתבות שהתפרסמו עקב מותו של גבריאל, וגיליתי שצדקה:

והכלב הזה. הכלבים האלה שמופיעים שוב ושוב בשירים, על עטיפת האלבום "עתיד", בסרט "גם כשעיניי פקוחות". גם במקרה זה, מותו של גבריאל והתגובות שהוא גרר כגון זו של בן שלו מ"הארץ", חשף עוד טפח מהסודות שלו שנשרפים בשמש:

אחרי הצהריים, כשהתחילו לרוץ השמועות על מותו, המחשבה הראשונה שננעצה בראש היתה הכלב שכיכב בכמה משירי האלבום "בשדות", שיצא ב-2006. באחד השירים באלבום בלחסן תיאר אותו כ"כלב עם העין הפצועה שננשך בקרב איתנים בלילה של תלמי אליהו" (תלמי אליהו הוא המושב שבו בלחסן נולד וגדל, לצד חברו ללהקת "אלג'יר" אביב גדג'). כעבור כמה דקות, בשיר שנעל את האלבום, הוא חזר אל אותו כלב. וכך הוא שר: "והכלב הזה שדעך לו לאט לאט תחת העץ / נישא בזרועות מוכתמות בדם / הן מניחות אותי על המיטה / בעדינות מכסות / ומכבות את האור".

טשטוש הגבולות בין הכלב הפצוע לבלחסן, ולמעשה הפיכתם לאחד ("הכלב נישא על זרועות מוכתמות בדם / הן מניחות אותי". אותי!), וכן האפקט המפעים של תיאור הנשיאה, ההנחה, הכיסוי וכיבוי האור – כל אלה עשו את מה שרק אמנות גדולה יכולה לעשות: הם ריסקו את הלב לחתיכות, והם עשו את זה באמצעות חומר הנפץ החרישי של כתיבה פיוטית מדויקת. עכשיו, אחרי שידיים ממשיות נשאו את גופתו של בלחסן, המלים האלה כמובן מצמררות מתמיד.

"גם אם אעוף למרחקים

ואתהלך בלבוש מלכות

לא ארע רע כי אתם עמדי

ועיניכם למולי."

הילד הצהוב שחלם שהוא עף, העזוז וגיבור שביקש אחר נוצות של חסד, עף למרחקים. אבל בני משפחתו ויקיריו היו עמדו, ועיניהם למולו.

18. תלמי אליהו

"ואז כשיגיע היום
הם יקחו אותך משם.
במכונית שחורה,
עם חלונות גדולים שחורים."

"אני חושב שתמיד כשדמיינתי את עצמי הולך לעולמי, כשדמיינתי מוות, דבר ראשון עלה לי בראש בית הקברות ליד המושב. זה מתקשר אצלי לצבע העצים והמצבות והדרך לשם. ולמה בחרתי לקרוא לשיר שמתאר מסע הלוויה דווקא בשם תלמי אליהו? כי נולדתי שם. מן הסתם במקום שבו אתה נולד, אתה רוצה להיקבר. אז רציתי לתת קרדיט למקום הזה (צוחק). שם גם מכירים אותי, וידברו עלי דברים טובים, ואני לעולם לא אומר לא לאיזו מחמאה טובה… השיר עצמו גם מכוון לאנשים מסוימים, שגם הם נולדו שם. ובאופן טבעי אתה פונה לעזרה אל אנשים שקרובים אליך."
(מתוך ראיון שערכה תימורה לסינגר עם גבריאל בלחסן, נובמבר-אפריל 2005)

"אתה תשכב שם מאחורה עטוף.
ארבעה גברים
ועשרה ילדים קטנים
ילוו אותך לשם.
ואז ברגע המתאים,

הם יתחילו להתפלל מעליך.

הם יספידו אותך בשקט.

ואתה תתרגש

והדמעות ירטיבו את האדמה."

"גם מלון יוקרתי של חמישה כוכבים וגם מרתף טחוב, שניהם אינם בית. שניהם משרתים אדם תלוש ממקומו, נע ונד, שאין לו מקום משלו בעולם: בית, אשה, משפחה, ילדים. האחד אולי יותר נוח מחברו, אבל שניהם מקוללים במידה שווה. התלישות הזאת יכולה להיות כפויה על אדם שהחברה מנדה אותו מתוכה, או מתוך בחירה - האדם בוחר לצאת מהחברה, כפי שירמיהו הנביא מקונן: 'מי יתנני במדבר, מלון אורחים, ואעזבה את עמי ואלכה מאתם, כי כולם מנאפים, עצרת בוגדים' (ירמיהו ט, א). התוצאה בכל מקרה זהה: מלון ומרתף, מרתף ומלון."

(רוני שויקה, שיר חדש, הוצאת כרמל)

אם צפיתם כבר בסרט "גם כשעיניי פקוחות", שמתעד בעיקר את התקופה בה גבריאל הקליט את אלבומו "עתיד" בתל אביב, אתם בטח זוכרים את הכוך המבודד שבו התגורר למשך אותה תקופה, בכרם התימנים. את הבדידות שנראתה אז כמנת חלקו, בין אם ביום כיפור או בפורים. את געגועיו למשפחתו, במיוחד לאחיו פנחס בלחסן שבאחת הסצינות המוקדמות בסרט עוזב את המושב ואת גבריאל לתקופה ממושכת.

"בסוף ברכת המזון רגילים להוסיף בקשות שונות. באחד מנוסחי ברכת המזון העתיקים שנמצאו בגניזה הקהירית, נמצאה בקשה משונה: '...הרחמן יצילנו ממיתות אכזריות, הרחמן יצילנו ממיתת אכסניות'. בקשה זו נמצאה גם בתפילה שיחבר רב סעדיה גאון (מצרים-בגדאד, 942-880). כי האדם צריך לבקש על מיתתו שתהא מיתה יפה. ולמות בבית מלון, ואפילו הוא מפואר ומהודר, זוהי מיתה אכזרית."

(רוני שויקה, שיר חדש, הוצאת כרמל)

לאחר שנים של תלישות ונדודים, בין דירות שכורות וטחובות של מכרים או עם חבריו ללהקת אלג'יר, לבין אשפוזים בבית החולים אברבנאל; אחרי שחיפש אחר בית חדש וניסה לסיים את הצריף שלו; אחרי שנתיים וחצי בהן התגורר בביתם של צופית ואברהם גרנט, וכעבור שבוע של אשפוז נוסף, חזר גבריאל לבית משפחתו שם מת בשנתו ביום העשרים לאוגוסט 2013, י"ד באלול. הוא נקבר בבית העלמין של היישוב צוחר הסמוך למקום הולדתו בתלמי אליהו, מוקף באנשים הקרובים אליו, במשפחתו, בחבריו, ובמכריו. יהי זכרך ברוך, גבריאל, ותודה על המוזיקה שיצרת ועל כל המילים האלה.

"ואז, הם יבואו

ארבעה מלאכים קטנים

הם יקחו אותך איתם.

כל הדרך למעלה,

הם יחזיקו את הנשמה שלך,

הם יחזיקו בתוך קופסה מזהב,

בעדינות שלא תיפול."

וידוי וסליחות: אוסף גבריאל בלחסן א' / שתים עשרה השנים

noreply@blogger.com (מתי ברסקי) — Fri, 13 Sep 2013 12:44:00 +0000

* עקב טעות טכנית, האוסף שהועלה במקור היה אוסף ב'...ועקב בעיה טכנית, לא מתאפשר לי להעלות את האוסף הנכון ישירות לדף הזה. אז קליק אחד כאן, והוא יפתח בחלון חדש.

הפוסט הזה והבא אחריו לא יכבידו במילים. אלו של בלחסן מספרות את הסיפור כולו, ואף מתכתבות זו עם זו משיר לשיר. חלק ב' יעלה במוצאי יום כיפור.

1. בתוך הצינורות

"הייתי רוצה לאהוב אותך בלי לחכות, בלי הפסקות, כאן ועכשיו בין ההריסות. לקחת אותך איתי לתוך הצינורות."

2. בשדות

"לאחר שנים ארוכות של עמידה מול הים ואחרי שירד למצולות עם אביב ואחרי שבלע אותו הדג, אחרי שהיה בתוך הצינורות ואחרי שכבר בא לקחת אותו זה ששחור כמו שק ולבן כמו מלאך, זכה גבריאל גם ללכת לאיבוד בשדות. במקום לברוח, מה שלא אפשרי ולא עוזר, אולי עדיף ללכת לאיבוד. כך יש גם סיכוי שמישהו עוד ימצא אותך."
(רוני שויקה, שיר חדש, הוצאת כרמל)

"שב איתי בשדות
קוצים יפרחו
גשמים ירוו אדמות
כמה טוב שמצאת אותי
וראיתי אותך מחפש...מחפש."

3. פרידה

אך בסופו של דבר, אהובתו היחידה והנצחית, "צוף מרפא לעצם מרפא לנפש מרפא ללב",
עזבה. והקעקוע "צוף" הפך ל"סוף".

"כששכבתי במיטה, בוהה ומטושטש
עמדת שם והחזקת את המעילים שלנו חזק בידיים
היה לך את המבט העגום הזה של אמא שלי
שמחכה שהאור הצלול יחזור להבריק
בעיניים שלנו."

4. עץ אגוז

"מה שווה עין עגולה מול השמש?
את כל הכתבים שלי שרפתי בכיור.
היד שאוחזת בעט מפחידה אותי כמו התהום הגדולה שלתוכה נפל עולמי שהוא קטן וצר,
כמו סמטה חשוכה והעין רואה את כל המכוניות והמגבות שתלויות על חבל
נעות ברוח לוחשות לאבנים שלוחשות לצמחים, גבריאל מה קרה לך?
נע כמו צל רואה את המראות ולא יכול להם."

5. שטן

"רצתי ברחובות תל אביב אכול פסיכוזה"

רוב שיריו של בלחסן כגון השיר הקודם, מתארים הוויה של דפרסיה או שנובעים ממנה, אך אחדים כמו זה מתייחסים גם להיבטי המאניה של התסמונת הבי-פולארית ממנה סבל. ויש את הרגע המצמרר בסרט הדוקומנטרי שמתעד אותו, "גם כשעיני פקוחות", בו הוא מספר למצלמה איך שרף את כל בגדיו במהלך התקף מאניה, תוך שהוא משמיע נהמות צחוק שכולו יאוש. ואז מוסיף "מזל, מזל לא שרפתי את הגיטרה". מספר סצינות לאחר מכן, הוא מבצע בחתונת אחיו את "ניצחת איתי הכל" של עמיר בניון, שיר שכולו הוקרה ליצירה ולמוזיקה המצילה והמגוננת. מגוננת גם מפני השטן ומשלב הדפרסיה שמגיע לאחר נטישתו:

"וזה נעלם. וכבה האור. והשתרר השקט המקפיא. והחושך הגיע. והעננים משתינים עליי שתן חומצי והסיגריות מגעילות. כי נגמר הכסף. ודובק מייצרים חרא. וחרא הוא זול וזול אוהב את הזול ואלה מעללי ואלה חטאיי."

6. חוטים של חסד

"האם נגמרו המלחמות
האם יחזור שוב השטן
וייקח אותי לאן שלקח
שנים ונטש."

ומנגד, הקריאה המתמשכת לאלוהים וחסדו:

"חוטים של חסד שזורים במהמורות
הימים והשנים
אני...מחכה לך."

עננו, אלוהי האדמה.
עננו, יושב במרומים.

7. עננו

"בלילה לחלום על אישה קרה."

אחרי שהיא כבר עזבה, הרבה לאחר המתכת הקרה שננעצה לו בבטן (פרידה), היא עדיין מופיעה בחלומותיו. כי "החלומות שלנו זה הסיפור האמיתי" (בתוך הצינורות).

8. שתים עשרה השנים

"לכו תצחיקו אותו עכשיו
אחרי שקבר את אהובתו, מתחת לחול,
לפני שנה, בסתיו."

אבל האישה הקרה קבורה באדמה חרבה.

9. אדמה חרבה

"ושלום, שלום לכל קרוביי,
ידידיי, אחיי, הוריי.
שונאיי.
שלום, שלום אדמה חרבה."

"אמש פורסם שגבריאל בלחסן מת. סיבת המוות רשומה בשישה אלבומים, עשרות שירים ואלפי מילים, בהם תיאר את סיבות החיים וסיבות המוות."

רבים חשבו בהתחלה וחלקם אולי עדיין מאמינים בכך, שגבריאל נטל את חייו בכפו. שירים כאלה מצביעים לכאורה על סיבת מוות זו.

10. לה לה לה

"וכשזה לא עובר ושנגמר הכוח
אני הולך לשכב ולעצום עיניים
ולחכות ולחכות ולחכות
או כאבים ארורים נבזיים
אני לא נכנע בינתיים."

אבל כפי שבני משפחתו של גבריאל הבהירו, הוא בכל זאת אהב את החיים, פחד מהמוות, וידע כמה שהתאבדותו תסב להם צער. גבריאל מת בשנתו ככל הנראה מדום לב שנגרם כתוצאה ממינון מוגבר של כדורים, שרופאיו רשמו לו. לא כאבי הנפש הם שהכניעו את כוחו, אלא כאבי הגוף. כאבי הלב.

11. תפילה צעד 11

"השירים של היום", אומר גבריאל, "צריכים להיות התנ"ך של שנות האלפיים. זה כמו שתהילים הפך להיות ספר שירים. דוד נהנה לברוא מהכאבים שלו, לא מהיופי של היופי של היופי. יש שם כל כך הרבה כאב וכל כך הרבה תחינה. בגלל זה אני חושב ששיר טוב הופך להיות התפילה של מחר. לכן צריך להתייחס לזה ברצינות".

ובכתיבת שיר זה, צעד 11 מתוך שנים עשר הצעדים בדרך לגמילה, גבריאל העניק לנו את התפילה של מחר. וכאשר נמות במחר ניוולד לחיי נצח. כולל אלו שנולדו לחיים שלמים בסדום הפרטית והמכאיבה שלהם:

12. סדום

"לול של תינוק עולה באש
והוא מחייך לו ובוער
יש לו כמה זיפים
ושפם ועין אחת זדונית."

התינוק הופיע כמה וכמה פעמים בשיריו של בלחסן: "ימים חלולים של הראש בין הידיים של תינוק מת בבטן" (כדורי הרגעה בדבש); "גבר שמרגיש כאילו יש לו תינוק מת בבטן, או שהוא עצמו תינוק מת בבטן. רק אדם כמו בלחסן, שלא היתה לו שום שכבת הגנה, יכול היה לכתוב כך."

13. חלום

"ובחלומי תינוק יפה עיניים
וראש מעוות. אוכל ענבים וריר זולג לו מפיו.
רציתי לחבק אותו, לא רציתי לספר לו
על הימים שיגיעו.
על הלעג שיטפטף כמו רעל במורד גרונו,
על החרקים והעצים הגדועים,
על שברון הלב ועל אשה נבזית עם לב חימר שתרצח אותו
שתשאיר אותו שוכב על המדרכה
כשהפנסים והמכוניות חולפים מעליו."

בין אם בהתייחסות לתינוק שהיה פעם או לעצמו בהווה, הכתיבה של בלחסן מרבה לעסוק בכנות בוטה בקשר המסוכסך בין הנפש לגוף הפצוע והמעוות. אך לעתים מבליחה קרן של אהבה חמלתית, אפילו אמהית, כמו בפניה לרגליו בסופו של שיר זה:

"כמה פחד. כמה פחד. כמה מילים. כמה מילים.
חצוצרות בראש, זכוכיות שבורות, רגליים שלי. או רגליים שלי יפות.
לאן לקחתן אותי. לבד. לבד.
לבד."

14. גם כשעיניי פקוחות

"גם כשרגליי עומדות יש בור שנפער מתחתי
גם כשרגליי עומדות יש בור שנפער מתחתי

ואני זה שהתלקחתי

ואני זה ששאגתי

ואני זה שרדפתי סימנים.

חלקיקי ערפל באים עלינו לכסותנו בחושך.

שום דבר לא ממלא אותי

אולי אלוהים, אולי אשה, אולי סמים.

האם אחזיק מעמד עוד שבוע

עוד שנה."

הרגליים היפות של גבריאל, שלקחו אותו לתוך הצינורות ולשדות, שהריצו אותו ברחובות תל אביב אכול פסיכוזה, שואג ורודף אחר סימנים, בסופו של דבר לקחו אותו אל מעל הבור הפעור. לבד. והוא החזיק מעמד לאורך שתים עשרה השנים הרעות, מחכה לבואן של שתים עשרה השנים הטובות. ואם באו, ובצדן אשה, הרי שלא היה בהן די כדי למלא אותו. זאת יכלה לעשות רק השינה הנצחית. ודי.

"שום דבר לא ממלא אותי

אולי בשר, אולי שדיים כבדים.

אולי שינה נצחית ודי...ודי."

בלילה ההוא התעוררנו: פוסט מיקסטייפ, פוסט שנתיים להפגנת המיליון

noreply@blogger.com (מתי ברסקי) — Tue, 03 Sep 2013 15:45:00 +0000

היינו מיליון היינו שניים
היינו אחד ושלושת רבעי
ואם אני חושב על זה היום
אף פעם לא הפסדנו באמת
לא במלחמה ולא בשלום

(שלום גד/שיר שצריך לרקוד אותו, מתוך תלמי אליהו)

היום ה- 3 לספטמבר, שנתיים ל- "הפגנת המיליון" של המחאה החברתית בכיכר המדינה, מועד שכבר לפני שנה לא ממש צוין, בניגוד ל- 14 ביולי (התאריך שבו הוקם מאהל רוטשילד-הבימה), ובמידה רבה של צדק. הפגנת המיליון תוכננה להיות נקודת השיא של המחאה, עם השאיפה להוציא מיליון מפגינים לכיכר ולרחובות ברחבי הארץ, אבל בפועל היא הפכה לאירוע נעילת המחאה של קיץ 2011. וזה לא היה הכשל הכמותי - "רק" 400 אלף מפגינים ברחבי הארץ, מתוכם 300 אלף בכיכר המדינה - זה היה הכשל האיכותי. הפגנת המיליון הגיעה אחרי כשבועיים של דעיכת הפעילות במאהל המחאה בשדרות רוטשילד, ולקראת פירוקו המסתמן; היא הגיעה אחרי תקופה מתמשכת של סכסוכים בקרב מטה הנהגת המחאה מטעם עצמם והתקשורת - מייסדי המחאה וביניהם כמובן דפני ליף, סתיו שפיר, רגב קונטס, יגאל רמבם, ואחרים - לצד מתיחות גבוהה וחוסר אמון בין אותו מטה לבין מובילי המאבק בשטח, בין אם ברוטשילד או בפריפריה; ובעיקר, הפגנת המיליון הגיעה הרבה אחרי הפגנות שאפתניות פחות (מבחינת כמות המגיעים, שעדיין היתה גבוהה למדי), אך באווירה הרבה יותר קרבית מבחינת המפגינים ברחוב. ראשי המחאה לא העזו לרתום את הלך הרוח הזה ולצאת בדרישה ברורה מעל הבמה, שביבי נתניהו יתפטר. במקום זה שוב הושמעה רשימת דרישות, שלא הגיוני כי קפיטליסט כמו נתניהו ייענה להן; ומיד אחריהן, הושמעו שיריו של שלמה ארצי בהופעה חיה.

להרחבה על המתואר בפסקה מעל, מומלץ לקרוא את "רוטשילד: כרוניקה של מחאה" של אשר שכטר, עיתונאי בדה מרקר ופעיל המחאה. השורה התחתונה שרלוונטית לאוסף זה ולשיר הפותח אותו, היא שמחאת קיץ 2011 כשלה בגלל שסירבה להיות פוליטית. ובשנתיים שחלפו מאז, היא אומנם הפכה בגרסתה המצומצמת לפוליטית, אך אלה שמובילים אותה - דפני ליף, הלא נחמדים, פעילי המעברה - מתבצרים בעמדות בעייתיות אחרות: הימנעות מזיהוי המחאה כבעלת אג'נדה שמאלנית, וקריאה להימנעות מסממנים מפלגתיים. לעמדות הללו יש השלכות מהותיות על אופי המחאה ועל יכולתה לחולל שינוי מהפכני בישראל, מסיבות שיוצגו בהמשך הפוסט. חלק נרחב בציבור מאמין שהמחאה מתה כבר מזמן; חלק אחר, מסור ונאמן יותר לרעיונות המהפכניים שהתגלמו בה, מאמין שהיא תקום מחדש ותיראה שונה לגמרי מזו של קיץ 2011. מה שבטוח זה שמאז ה- 14 ביולי 2011 והלאה, המחאה אף פעם לא העזה להפסיד באמת: לא כאשר פניה היו לשלום, כלומר לא פוליטיים; ולא כאשר הפכה להיות פוליטית ויצאה למלחמה.

קשה מכאן להגיד
אם המשחק הזה הוא הבל מחריד
או רמז לעתיד
אנחנו תמיד. על הצד של התקווה. נלחמים ברשעים.
משחקי מלחמה.

(פונץ'/משחקי מלחמה, מתוך רמז לעתיד)

המחאה החברתית זכתה לגל של ביקורת מימין, משמאל, וגם מצד פרגמטיסטים מטעם עצמם, שתהו וכעסו על היעדרן של תביעות ברורות ומזוקקות מצד המוחים. רבים ראו במחאה הבל מחריד, פסטיבל קיצי עם אנרגיות שלא מתועלות למקומות הנכונים, וזאת לא בהכרח מתוך אחיזה באידיאולוגיה המנוגדת לגמרי לקריאות שעלו מתוכה. אפשר לטעון שמחאה מהפכנית באמת, כזאת שרושמת לזכותה הישגים ממשיים, צריכה לבוא ממקומות של ייאוש וזעם אמיתיים, של מי שאין להם מה להפסיד; ואילו המוחים ברוטשילד היו בעיקרם צעירים ממעמד הביניים, אומנם מיואשים וכועסים בדרכם, אבל כאלה שבעיקר רוצים להרוויח יותר (או לשלם פחות) וחוששים להפסיד את מה שכבר בידיהם, כלומר חוששים מסדר חברתי חדש ומהפכני. במילים אחרות, אפשר לטעון שמחאה לא יכולה לבוא ממקום של תקווה.

ועם זאת, קיץ 2011 עורר מחדש את הרחוב הרדום בישראל, אחרי שנים ארוכות שבהן לכל היותר צצו מדי פעם מאבקים מקומיים מדי בשביל לייצר בסיס תמיכה רחב. למעשה ניתן לומר כי מדובר בהתעוררות האזרחית הגדולה ביותר בתולדות המדינה, שלא בהקשר מדיני-בטחוני. המחאה שמה לראשונה את השיח החברתי במרכז הדיון הציבורי; וגם אם לא היתה מספיק פוליטית בתחילתה ולא סימנה את המטרה העיקרית - שלטון הימין הכלכלי שהולך יד ביד עם שלטון הימין המדיני - הרי שהיא לפחות סימנה כמה וכמה רשעים אחרים שיש להכיר ולהילחם בהם: הטייקונים, הבנקים, החברות החזקות במשק, ונציגיהם של כל הנ"ל במוקדי השלטון - בין אם לוביסטים או פוליטיקאים. ודי בכל אלו כדי לעורר מחדש את התקווה ולהיות בצדה.

הכרתי אותך מיד/מכל העיתונים/התמונה שלך בגן בירושלים/בין האוהלים/חזרת כמו שהלכת/לאותו משרד/אקונומיקה בלי כפפות/והמגב ביד

(עמיר לב/כביש 1, מתוך הכל כאן)

מאהל אחר, תקופה אחרת, מחאה חברתית אחרת. מאבק האמהות החד הוריות בהנהגת ויקי קנפו, נגד הקיצוץ בקצבאות סעד ורווחה שהוביל נתניהו כחלק מגזרותיו הכלכליות כשר אוצר בשנת 2003, זכה גם הוא להמון הד ציבורי ותקשורתי עד שלבסוף דעך ללא הישגים ממשיים. לא מעט טורים כבר עסקו בהשוואה שבין ויקי קנפו לדפני ליף, כולל ההבדלים המעמדיים-עדתיים; וקנפו בעצמה חזתה את כישלון המהפכה כחודש לאחר שהחלה, מניסיונה האישי. לא אוסיף על כך במילים מאחר ושילבתי את השיר הזה, שמספר את סיפורה של קנפו מנקודת מבט פרטית ואמפתית, גם בגלל שהוא מחבר את השיר הבא ואת האוסף כולו למי שנושא באחריות הראשית לקריסת מעמד הביניים והשכבות הנמוכות יותר בישראל - נתניהו כמובן; אך בעיקר כי חלק מהתקווה שנוצרה בעקבות קיץ 2011, טמון בכך שמחאות עתידיות כנגד גזירות כלכליות, כמו אלו שהטיל שר האוצר הנוכחי, יזכו לתמיכה בשטח ולסולידריות ציבורית רחבה יותר - זה כבר החל לקרות בשנתיים שחלפו מאז, בעיקר בתחום המאבק למען נפגעי הפרטת הדיור הציבורי.

כבול בגאווה
אכול במאכלת הכבוד
כבול בגאווה
סיסמא שחוקה - לכו לעבוד

(קוב/כבול בגאווה, מתוך הונאת האמרגן)

הגזירות של נתניהו בשנת 2003 כללו גם קיצוצים משמעותיים בדמי אבטלה ובזכאות להם, והתלוו בקריאה דמגוגית שאמרה למובטלים מקרב השכבות הנמוכות לצאת לשוק העבודה. אני חייב להבהיר בנקודה זו שאני לא בעד מודל מדינת הרווחה, במיוחד לא זה שמפא"י הנהיגה בתקופת שלטונה הממושכת וכעת העבודה בראשות שלי יחימוביץ' רוצה להחזיר. אני כן בעד שירותי רווחה, אבל כאלה שמהווים אמצעי ליציאה ממעגל האבטלה ומהעוני; ומעל הכל השקעה בתשתיות, חינוך, ופתיחת מקומות עבודה, בשביל האדם העובד (עם דאגה לזכויותיו, כולל הרחבה שלהן ובעיקר ייצוג פוליטי שלו במוקדי השלטון). הבעיה היא שמדיניות נתניהו לאורך השנים, בין אם כראש ממשלה (96' עד 99', 2009 עד 2013 והלאה) או כשר אוצר (2003 עד 2005), התאפיינה כמדיניות של מלחמה סמויה באדם העובד, במיוחד במגזר הציבורי שם קיצץ והפריט עד חורמה. את מצב המובטלים ושוק העבודה בתקופה שבה נתניהו השמיע את אותה סיסמה שחוקה, אפשר לתמצת בציטוט הלקוח מכתבה שעסקה בנושא דאז: "אין חכות ואין דגים" (נאמר מטעם אנשי מחלקת המחקר של בנק ישראל).

And sometimes when the subprime mortgages collapse

And banks close and businesses fail

And the crisis spreads around the world

Sometimes other experts say:

Just because all the markets crashed

Doesn't mean it's necessarily a bad thing.

And other experts say: just because all your friends were fired

And your family's broke and we didn't see it coming

Doesn't mean that we were wrong.

(Laurie Anderson/ Only an Expert, Homecoming)

ומנתניהו האולטרה-קפיטליסט ומומחיותו המהוללת בכלכלה, לשיח המומחים שכה מאפיין את ערש הקפיטליזם הגלובאלי - אמריקה. גל המחאות העולמי נבע בין היתר ממשבר הסאב פריים, חוליה נוספת בשרשרת המשברים שהכלכלת הקפיטליסטית מחוללת שוב ושוב:

"די להזכיר את משברי-המסחר, אשר בהתחדשם לעתים מזומנות הם מאיימים יותר ויותר על קיומה של החברה כולה ומעמידים אותה בסימן-שאלה [...] בכוח מה מתבגרת הבורגנות על המשברים? מצד אחד, על-ידי ההשמדה המוכרחת של כוחות-ייצור מרובים; מצד שני, על-ידי כיבוש שווקים חדשים ועל-ידי ניצולם היסודי יותר של השווקים הישנים. בכוח מה, אפוא? על-ידי שהיא מכינה משברים כוללים יותר ועצומים יותר ומצמצמת את האמצעים למניעת משברים."

(מתוך המניפסט הקומוניסטי, קרל מרקס)

שיח המומחים מושל גם בדיון הציבורי בישראל, ולאורך קיץ 2011 ראינו כיצד מומחים כלכליים בעלי עמדות קפיטליסטיות התגייסו להסביר מדוע השיטה אינה הבעיה אם כי הפתרון: בין אם מדובר בעיתונאים כגון נחמיה שטרסלר ומירב ארלוזורוב, או בפרופ' מנואל טרכטנברג אשר נקרא לעמוד בראש ועדת המומחים שמטרתה היתה אחת - לקבור את המחאה מבלי שמסקנותיה בכלל יובאו לכדי יישום.

All I want is a good home and a wife
And a children and some food to feed them every night.
After all is said and done build a new route to China if they'll have you.

Who will survive in America?
Who will survive in America?
Who will survive in America?
Who will survive in America?

(Kanye West/ Lost in The World, My Beautiful Dark Twisted Fantasy)

ואנחנו נשארים עם אמריקה, לאור הזיקה הבלתי מבוטלת שבינה לביננו, במיוחד בהיבט הכלכלי אך לא רק. אם ישראל היא מדינת חסות ונציגה מועדפת של האימפריאליזם הכלכלי של ארה"ב במזרח התיכון, הרי שתל אביב במידה רבה מתאווה להיות ניו יורק, בדגש על תהליכים של יוקר המחיה בעיר וג'נטריפיקציה שדוחקת את רגלי התושבים המקומיים ושוכרים צעירים ממספר הולך וגדל של שכונות ורובעים. כמו שקניה ווסט שר לעירו ניו יורק, כך גם תושבי העיר עשויים להרגיש לעתים שהם אבודים בעיר הזאת, שהחיים בה מרגישים לפעמים כמו מלחמה, כלא, ומקור למתחים - לא רק לחופש והנאה. התחושות האלה תרמו במידה רבה לחיבור המיידי של האוכלוסיה התל אביבית למחאת האוהלים ברוטשילד, שתבעה את המרחב הציבורי מחדש לא רק כאזור בילוי ופנאי, אלא כזירה קהילתית פתוחה.

השיר של גיל סקוט הרון שזוהה עם המחאה בזמנה הוא כמובן The Revolution Will Not Be Televised, אבל הטקסט שלו בסיום שיר זה נוגע ישירות במצוקת מעמדות הביניים ומטה בארה"ב וכלכלתה הקורסת. בשנת 2010 דווח על 46.2 מיליון עניים באמריקה - המספר הגבוה ביותר ב- 52 השנים האחרונות. התעשיות המקומיות בערים שמזוהות עם עובדי צווארון כחול קורסות, וכך ערים כגון קליבלנד ודטרויט פושטות את הרגל. אז המהפכה האמריקאית עוד לא הגיעה לטלוויזיה ולמעשה טרם חצתה את סף Occupy Wall Street, אך בין אם זה יקרה יום או לא, רצוי לבחון את מה שקורה שם בעיניים מפוכחות ולהישמר בהתאם מפני חסידי הקפיטליזם האמריקאי כגון נתניהו, לפיד, ובנט. אחרת מי הולך לשרוד בישראל?

Banks that give the loan figure, damn, in the worst case -
We makin' money 'cause we had it in the first place!

(The Coup feat. Del tha Funkee Homosapien / The Repo Man Sings For You, Steal This Album)

במקום להכביר במילים על האופן שבו מוסד ההוצאה לפועל משרת את הבנקים, בעלי ההון, מוסדות ציבוריים כגון עיריות וביטוח לאומי, ואף גורמים עברייניים, אתם מוזמנים לקרוא את עדותו של משה סילמן ז"ל, פעיל המחאה החברתית וקורבן של השיטה, שהעדיף להצית את עצמו במקום להפוך לחסר בית נוסף מני עשרות אלפים שחיים בישראל כיום.

Misconceptions raise questions to be solved
A lot of b-boys are broke, a lot of homeless got jobs

(The Coup/ Underdogs, Steal This Album)

ולמכתב אחר, של רחל לוי דוידה לשר הרווחה מאיר כהן מיש עתיד, שבדומה לנתניהו בזמנו יצא לאחרונה בקריאת "עניים, לכו לעבוד". רחל לוי דוידה שפונתה ע"י עמידר בינואר 2012 מדירתה ביבנה, היא אחת מני קורבנות רבים של הזנחת והפרטת הדיור הציבורי בישראל, כמו גם של קיצוץ בקצבאות למיניהן. המיסקונספציה בקרב אנשי מעמד הביניים, לפיה אלו "שנהנים" מזכאות לקצבאות ולדיור ציבורי הם טפילים שלא יוצאים לעבוד, חייבת להיפסק על מנת שגל המחאה הבא יהיה סולידרי ומקיף יותר, במקום שרובו המכריע רק ידרוש הקלה ביוקר המחיה וימשיך להצביע לניאו ליברלים כגון יאיר לפיד.

נא להקפיד על השקט
נא לא לסטות מהדרך
נא לא לדמם על השטיח
נא לא למות על הדשא

(אביב גדג' וזאב טנא/ חלק ב' במדריך לפליט, מתוך ילדים של מהגרים)

ובחזרה לישראל, שבה בין אם אתה הומלס או מפגין המשטר יכפה עליך את סדרו, את הסדר הקיים, שבו הסדר המעמדי-כלכלי מתלכד היטב עם הסדר הבטחוני, שרוב הזמן מונע כל סטיה מהדרך ודורש לשמור על השקט, כי יורים. זוכרים את "עצרת הדממה" של העשרים באוגוסט בגן צ'ארלס קלור שבתל אביב יפו, עקב ההסלמה בדרום? היתה בה הפגנה של סולידריות עם תושבי הדרום לצד הפגנת סולידריות עם קריאות "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים" כנגד פעילי ימין קיצוני שניסו לסכל את האירוע; ובעיקר הפגנה שהודיעה לממשלה כי המחאה נמשכת והספין הבטחוני שלה לא יעבוד (סגן השר איוב קרא אמר ביום מתקפת הטרור באילת, "הגיע הזמן לפנות את המאהלים מתוך סולידריות").

והתקרות הגבוהות בדירות הישנות
זו הרמאות הכי גדולה בעיר הזאת
בא איזה חתיכת חרא ומחלק את הדירה של אבא שלו לשבעה תאי מעצר
עם שירותים במסדרון
ולוקח שלוש וחצי בחודש
וזה נראה כאילו יש מקום כי התקרה רחוקה מהרצפה
תקרות גבוהות
וזה ברור לכולם
אבל
כולם כל כך שקטים פתאום
כולם כל כך שקטים כל הזמן

(יהוא ירון/ כולם כל כך, מתוך אמן השכנוע העצמי)

אבל רוב הזמן כולנו שומרים על השקט, ולא רק בגלל המצב הבטחוני. לפעמים פשוט נשמר השקט/שקר בהסכמה, כמו במציאות התחרותית של חיי השכירות בתל אביב, שבה משכיר לשוכר זאב ולעתים גם שוכר לשוכר - או שותף לשותף - זאב. זאת המציאות שמתוכה פרצה המחאה ובראשיתה היא היתה "מחאת הדיור". חשוב לזכור זאת ולא להתנצל על הרצון הלגיטימי לגור בתל אביב מצורכי עבודה, לימודים, יצירה, תרבות, והתערות בחברה שמקבלת את האחר יותר מרוב הערים בישראל. אבל חשוב לזכור שמחאת דיור אינה יכולה להיות מוגבלת לדיור בר השגה עבור שוכרים צעירים בתל אביב בלבד, עליה להתרחב ולהתאחד עם מאבקים אחרים כמו זה למען הדיור הציבורי, ולמען הזכות לקורת גג עבור אזרחים ערביים ובדואים - הפוסט של עידן לנדו שמופיע בקישור העלה את כל הנקודות הללו ואחרות ארבעה ימים לאחר פרוץ המחאה.

צו 8, לא תתפוס אותי
אני אהיה מהיר הפעם
רודף בצע, צר מוח
אתה לא תצליח לסחור בי עכשיו

(העבד/ וריאציה על נושא של בבליקי, מתוך שירי ארץ ישראל)

אלבום האופרת רוק מתוכו לקוח שיר זה עלה לרשת ב- 14.4.11, בדיוק שלושה חודשים לפני פרוץ המחאה, אך נראה שהוא ביטא באופן הולם את מצוקות יוקר המחיה ומחיר המלחמה, והשלכותיהן על חיי הפרט והזוג בישראל. נדמה כי שיר זה במיוחד כאילו חזה חלק מאירועי המחאה שעתידים לבוא ("אהוב לבך עולה באש"), את חוסר בשלותה של החברה הישראלית והשמאל הישראלי בפרט למהפכה ("אתה תצטרך לדחוף/יותר חזק ממך/העולם עוד לא מוכן בשבילך"), וכמובן את השיח הבטחוני שמאיים להשתלט מחדש על החברה הישראלית - צו 8 שרודף את אזרחיה הבוגרים של המדינה ומוסיף למצוקתם הכלכלית, פעמים רבות מדי למען מלחמות יש-ברירה ותחזוק משטר הכיבוש, שגובה מחיר משלו. אך מעל הכל זהו רודף הבצע צר המוח שיש להישמר ממנו, בין אם הוא טייקון שסוחר בקרנות הפנסיה שלנו וזוכה למחיקת חובות, ובין אם הוא פוליטיקאי המשרת את בעלי ההון ולשם כך סוחר במסים שאנו משלמים, במשאבי הטבע שלנו, ובחיינו.

I want my money back!
I'm down here drowning in your fat
You got me on my knees praying for everything you lack
I ain't afraid of you!
I'm just a victim of your fears
You cower in your tower praying that I'll disappear

(Saul Williams/ List of Demands, Saul Williams)

השיר הזה קצבי, מלהיב, ומחאתי - בדומה למחאת קיץ 2011 - אך כמוה הוא סובל מתסמונת הפניית רשימת הדרישות למי שמשרת את ההון ומכתיב סדר מדיני-כלכלי שהוא ימני במובהק. לפחות הוא מסתיים בקריאות הבכי שמאפשרות לבחון אותו בראייה מפוכחת וביקורתית יותר. השיר "רשימת דרישות" שהוקלט בזמן ימי המחאה ע"י שמונה ראפרים ישראלים בעלי מודעות חברתית, מתאפיין באותה נימה מחאתית אך א-פוליטית שהיתה הבון-טון של המחאה החברתית בקיץ 2011 ונשארה דומיננטית בה עד היום. כך כאשר הראפר קוואמי, שמחזיק בעמדות שמאלניות מובהקות, שר "כן אני יודע שקשה להאמין/אבל זה לא מאבק בין שמאל לימין", הוא תורם בדרכו הקטנה לרטוריקה שמשמרת את כוחו הפוליטי של הימין. כי אי אפשר כאמור להכתיב סדר יום הפוך למשרתי ההון ונושאי בשורת הקפיטליזם, ע"י הצגת רשימת דרישות. יש צורך בבניית אלטרנטיבה פוליטית, שיכולה להיות אך ורק שמאל-חברתי, ובמדינה שבה המצב הבטחוני מושל לא רק בשיח אלא גם בקופה התקציבית (לפי הכלכלן מומי דהן, ישראל מוציאה 7% מהתוצר שלה על צורכי ביטחון, לעומת 1.5% בממוצע למדינות מפותחות; וזאת מבלי לקחת בחשבון את מחיר ההתנחלויות ואת היעדר השגשוג הכלכלי ששלום אזורי מביא עמו). לקריאה נוספת, ראו את תמליל הרצאתו של דני בן שמחון מדעם מפלגת פועלים וארגון העובדים מען.

האם האהבה תנצח? האם הסיפור אמיתי?

(פונץ'/ בלילה ההוא התעוררנו, מתוך רמז לעתיד)

כמו שכבר אפשר להבחין, יוסי בבליקי והאלבום "רמז לעתיד" של להקת פונץ' מככבים פה ובצדק. הזיקה של אלבום זה מינואר 2013 למחאה החברתית עולה בבירור ממגוון שירים הכלולים בו, למשל "כשהאהבה תחזור" שלא שרד את תהליך הניפוי; ובכל זאת בחרתי לציין אותו, כי בדומה לציטוט הנ"ל (שהוא רק אחד מהרבה שאלות שעולות בשיר המופיע כאן), יש בו התייחסות לאותה אהבה שאכן נכחה ברחובות לאורך תקופת המחאה של קיץ 2011, אהבה שבבליקי תיאר בראיון כ"בעצם כל מה שחסר לך. כל מה שרצית שיהיה וכבר אין". כך שלמרות הקונוטציה הלא חיובית, בעיני לפחות, לתנועת "מהפכה של אהבה" שצמחה גם היא מקרב המחאה החברתית ומתאפיינת בהיותה א-פוליטית ולא בוגרת במיוחד, מה שהפך את הסיפור לאמיתי זו בדיוק אותה אהבה שבבליקי מדבר עליה, שהוציאה את ההמונים לרחובות בדרישה לכל מה שחסר להם, ורצו שיהיה וכבר אין. וזאת יכולה להיות גם אהבה לזולת, לאחר, לקהילה, ומבחינת אלו שעדיין מתעקשים על הקטגוריה הזאת - גם למדינה.

כל וואחד לביתו, כל וואחד לדארו

(סיסטם עאלי/ בונים את הבית מחדש, מתוך סיסטם עאלי)

וכפי שנטע וינר שר בתחילת שיר זה, "מהפכה תבוא בגלל האהבה שלי לקהילה שלי". וקהילה זו יכולה וצריכה להיות קהילה מעורבת של יהודים וערבים, לפחות בכל הנוגע לעיר מעורבת כמו תל אביב יפו. אחרת נישאר כל אחד לביתו (בערבית = בֵּית, דאר) וכל אחת למאבקיה. על חלק מהסיבות לחוסר השתתפותה של רוב האוכלוסיה הערבית במחאה החברתית אפשר לקרוא כאן, תחת הפסקה "מעמד הביניים הערבי מתבודד" באמצע המאמר. על חלק מהבעיות שעמן מתמודדת החברה הערבית בישראל, ועל האופן שבו היא יכולה להשתלב בתנועת המחאה ולהביא את האביב הערבי גם לישראל ופלסטין, אפשר לקרוא כאן. השילוב הזה הכרחי לא רק עבור הצלחת המאבק החברתי, אלא גם בשביל המאבק בגזענות שהולכת ומתגברת, ולמען המאבק בכיבוש כמובן. לשם כך, על המחאה להיות כאמור לא רק פוליטית אלא גם שמאלנית, כפי שמבקריה מימין טענו מלכתחילה, בשל חששם מסדר יום אזרחי-שוויוני-מעמדי חדש. עוד על כך בתמליל הרצאתו של דני בן שמחון, שאליו מפנה הקישור בסיום הפסקה הלפני אחרונה. ובשביל מי שמעוניינים יותר בעשייה ובניית הבית מחדש, מאשר בדיבורים וניתוחים, רשימת "עיר ללא גבולות" שמתמודדת לעיריית תל אביב יפו בבחירות הקרובות מסתמנת כמו אבן הפינה המתאימה לחיבור בין תל אביב על המגוון האנושי שבה, לבין יפו.

They got the TV, we got the truth
They own the judges and we got the proof
We got hella people, they got helicopters
They got the bombs and we got the, we got the -

We got the guillotine
We got the guillotine, you better run

(The Coup/ The Guillotine, Sorry to Bother You)

כשנתקלים בדוגמה נוספת לדיווח עיתונאי מוטה/חלקי בנוגע לאירוע מחאתי, או להיעדרו בכלל, כתוצאה משליטת בעלי ההון בתקשורת; כשרואים את מערכת שלטון החוק מתעמרת במפגינים, החל ממעצרים שרירותיים ועד להגשת כתבי אישום מופרכים בעוון תקיפת שוטרים והפרת הסדר הציבורי, שכנראה לא יביאו לכליאתם של דפני ליף ואחרים, אך מטרתם היא להרתיע ע"י פגיעה חמורה בכיס והטרטור הנלווה; וכאשר השיח הבטחוני שוב ושוב עולה לכותרות, בין אם בדיבורים על איראן והפצצה או בתקיפות של חיל האוויר בעזה, קל להתייאש ולשכוח שלציבור ולמעמד העובדים יש את הכוח האמיתי: הכוח לצאת לרחובות, להתאחד ולהתארגן, לבנות כוח פוליטי ולהציב אלטרנטיבה. הכוח להקים מאהל מחאה ב- 14 ביולי, התאריך שבו נפלה הבסטיליה ולכן הוא מסמל את המהפכה הצרפתית; הכוח להציב בשדרות רוטשילד גיליוטינה, סמל נוסף של המהפכה הצרפתית, שתקשורת חנפנית ושמרנים רבים מקרב הציבור מיהרו להסתייג ממנו.

אבל האלימות לא טמונה בגיליוטינה מלאכותית. היא טמונה בקיצוץ קצבאות, בניצול עובדים ע"י חברות קבלן ודרכים אחרות, ובמגוון התלאות הנובעות כתוצאה ממשברים כלכליים שמחולל הקפיטליזם; היא צצה שוב ושוב בהתנהלות אטומת הלב של ההוצאה לפועל וחברות הדיור הציבורי, בדיכוי האלים שמפעיל המשטר מול הפגנות מפרות סדר, בכוחניות של בעלי הדירות; והיא בעיקר מתגלמת בעשיית מלחמה ולא שלום, בשימור הכיבוש במקום חתירה לפשרה טריטוריאלית, ובאלימות הפנים-ישראלית שנובעת מכל אלו.

שוב השוטרים של ראש העיר
הורידו אותנו מהאוויר
אבל בעיר הזאת היופי גר אצל הצד המפסיד
אולי אנחנו בכת סודית
ששלוחה מן העתיד
אולי אנחנו רמז לעתיד.

(פונץ'/ רמז לעתיד)

ובסופו של קיץ 2011, אחרי שהפגנת המיליון שימשה כאירוע נעילת המחאה החברתית מבחינת ציבור המפגינים הרחב, הגיע תורם של יושבי המאהלים המסורים יותר, בין אם מכורח או מבחירה הפגנתית. חלקם פונו בהסכמה, אבל רוב הפינויים ובמיוחד אלו של מאהלי המצוקה בפריפריה, נעשו בברוטאליות וקהות לב כלפי יושביהם, בין אם מדובר בציודם או בגופם. כך היה בפינוי מאהל רוטשילד, והמשיך בהפגנה שהתעוררה כתוצאה מכך מול עיריית תל אביב יפו. האלימות שצצה בשלב זה הופנתה כנגד החברים באותה "כת סודית", פעילי המחאה המסורים שהמשיכו לשאת את נס המאבק החברתי מאז.

האם מחאת האוהלים היתה רמז לעתיד? טיוטה שאפשר להפיק ממנה לקחים? או שמא התלקחות חד פעמית שרוב הציבור נכווה ממנה? אפשר להצביע על הישגיה ועל נקודות שצריכות להיזקף לזכותה מחד; וניתן להתמקד בטעויותיה, כשלונותיה, והנזקים שאולי הסבה מאידך. אפשר לדבר על שינוי תודעה כהישג מספק, גם אם ללא תוצאות ממשיות בשטח; וניתן לומר שגם התודעה לא השתנתה דיו, אולי רק התרחבה קצת.

ישנם פעילי שמאל ותיקים שזיהו את המחאה כ"דבר הטוב ביותר שקרה בישראל מאז הקמתה". קטונתי מלהעניק שיפוטים כאלה, אבל נראה לי כי בשורה התחתונה, מחאת קיץ 2011 היתה הכרחית בשני מובנים: בכך שפרצה מכורח הנסיבות, אחרי שנים של עלייה ביוקר המחיה, היעדר פתרונות דיור מספקים למרבית האוכלוסיה, והיווצרות של תחושה מוצדקת בקרב הדורות הצעירים שאין להם עתיד במדינה הזאת. חשוב גם לציין את האביב הערבי שפרץ באותה שנה ונתן השראה לא מועטה לקיץ הישראלי.

המחאה היתה הכרחית גם בשביל להעיר סופסוף את הציבור היהודי בישראל, בעיקר מעמד הביניים, שהיה בעיקר אסקפיסטי לאורך שנות התשעים עקב אשליית תהליך אוסלו וטראומת רצח רבין, ולאחר מכן הפך להיות רדום מאז תחילת המילניום ושנות אינתיפאדת אל-אקצה. התעוררות זו יכולה לשמש כבסיס לערנות ציבורית גבוהה יותר, כפי שאכן קורה מאז פרוץ המחאה והרבה בזכות הרשתות החברתיות. שלב הריסת מוסדות הכוח הישנים, ובניית כוחות פוליטיים חדשים, אומנם לא התממש בבחירות הארציות האחרונות; ועם זאת, הבחירות המוניציפליות מהוות הזדמנות טובה יותר לתמוך בקואליציות שנבנו על בסיס אג'נדה חברתית משותפת, ללא צורך להידרש לנושא המדיני - בינתיים. אז בנימה זו, תדאגו עד ה- 17 לספטמבר שאתם רשומים כתושבי היישוב בו אתם מתגוררים, תבררו כמה שאפשר על הרשימות המתמודדות במקום מגורכם, ולכו להצביע ב- 22 לאוקטובר. אחרת אל תתפלאו אם בגל המחאות הבא, שוב השוטרים של ראש העיר יורידו אותכם מהאוויר.

שבע הנשמות של גבריאל בלחסן

noreply@blogger.com (מתי ברסקי) — Thu, 22 Aug 2013 09:20:00 +0000

גבריאל בלחסן מת. המחלה, הכדורים, "הם הרגו אותך לאט-לאט" כמו ששר אביב גדג', חבר ילדות והסולן בלהקת אלג'יר שהעלתה את שניהם על מפת הרוק הישראלי, באחת מיצירותיהם הבולטות "דם על הים". שנים אח"כ גדג' ישיר באלבום הבכורה של קריירת הסולו שלו את "הסוד", שנכתב על בלחסן: "כל סירות ההצלה/טבעו בדרך לכאן/אתה חיכית מזמן" הוא שר שם, ופעם נכחתי בהופעה שבה שינה את השורה האחרונה - "אתה הטבעת אותן". אבל מסתבר כי סירות ההצלה שרשמו לו הרופאים, הן אלו שהטביעו אותו. גבריאל לא התאבד כפי שרבים נטו לחשוב, אלא מת כתוצאה מאי ספיקת כליות ודום לב, בגלל יותר כדורי הרגעה בדבש.

את תרגום הטקסט הבא של השיר Seven Souls מאת ההרכב Material, המבוסס על הרומן The Western Lands מאת וויליאם ס. בורוז שגם מקריא את מילות השיר, כבר פרסמתי בעבר כחלק מסדרת פוסטים שעסקו בקטעי ספוקן וורד מחוץ לזירת התרחשותם הטבעית על הבמה. גם יצירתו המטלטלת של בלחסן, "כדורי הרגעה בדבש", היתה חלק מאותה סדרה. כעת בתור סוג של רקוויאם לגבריאל, אנסה לחבר בין אותו טקסט שמדבר על שבע נשמותיו של האדם לפי המיתולוגיה של מצריים העתיקה, לבין חלק קטן אך מייצג משיריו של בלחסן.

המצרים העתיקים הניחו את קיומן של שבע נשמות. הנשמה הראשית, והראשונה לעזוב ברגע המוות, היא רֶן, השם הסודי. זאת בהתאמה לבמאי שלי: הוא מביים את סרט חייך מהפריה למוות. השם הסודי זו כותרת הסרט שלך. עם מותך, שם נכנסה רן לתמונה.

מול הים עם תפילין
האש בוורידים
הוא בא לקחת אותך
הוא שחור כמו שק
לבן כמו מלאך

מול הים עם תפילין
עם ספר תפילות וספר קללות
רד איתי למצולות
לך לאיבוד בשדות

אלג'יר/מול הים עם תפילין

******************

לאחר שנים ארוכות של עמידה מול הים ואחרי שירד למצולות עם אביב ואחרי שבלע אותו הדג, אחרי שהיה בתוך הצינורות ואחרי שכבר בא לקחת אותו זה ששחור כמו שק ולבן כמו מלאך, זכה גבריאל גם ללכת לאיבוד בשדות. במקום לברוח, מה שלא אפשרי ולא עוזר, אולי עדיף ללכת לאיבוד. כך יש גם סיכוי שמישהו עוד ימצא אותך.

שב איתי בשדות
קוצים יפרחו, גשמים ירוו אדמות
כמה טוב שמצאת אותי
וראיתי אותך מחפש
וראיתי אותך מחפש
וראיתי אותך

מלאכים בשר ודם
בנות ארץ חולמות רוח ואש
מים שוטפים
רוחצים הריסות
ואדמה, אדמה חיה קמה
להתחדש

גבריאל בלחסן/בשדות (יובל צוף)

**********************

הדג שבלע את גבריאל הקיא אותו ליבשה.

(מתוך "שיר חדש: דרשות על יצירות רוק ישראליות, רוני שויקה, הוצאת כרמל ירושלים)

נשמה שנייה, והבאה בתור לרדת מהספינה הטובעת, היא סֶקֵם: אנרגיה, עוצמה, אור. הבמאי נותן את ההוראות; סקם לוחצת על הכפתורים המתאימים.

אין לי כוח לכתוב עוד מילה
ניתן ליום הזה להיגמר
בינתיים יושב בחוץ מעשן סיגריה
ומתבונן חסר כוחות
איך שמכוניות חולפות וילדות קטנות
רצות בכובעים מצמר
איך שהאוויר נהיה קריר
ומסעד הכסא נסדק
וזה חודר וחודר
והופך והופך
וחונק וחונק
חור פעור שלא נסגר
לב מאפיר רגלים כושלות

גבריאל בלחסן/גאולה

מספר שלוש זה קוּ, המלאך השומר. הוא, היא, או זה, השלישי בתורו לעזוב. מוצג במעופו על פני ירח מלא, ציפור עם כנפיים זוהרות וקודקוד מאיר. מסוג הדברים שאפשר לראות על וילונות במסעדה הודית בפנמה. הקו אחראי לסובייקט ויכול להיפצע בהגנתו - אבל לא לצמיתות, מאחר ושלושת הנשמות הראשונות הן נצחיות. הן חוזרות לשמים עבור כלי קיבול אחר. ארבע הנשמות הנותרות חייבות לקחת סיכון עם הסובייקט בארץ המתים.

נישא על זרועות מוכתמות בפצע
הן מניחות אותי על המיטה
בעדינות מכסות
ומכבות את האור

גבריאל בלחסן/ברוך הבא

מספר ארבע היא בָא, הלב – לעתים תכופות בוגדני. זהו גוף של נץ ועליו פניך, מכווץ לגודלו של אגרוף. גיבורים רבים, כמו שמשון, נפלו בגלל לב שמעל באמונם.

נער לב חרסינה גוף פחם

גבריאל בלחסן/עריסת יהלום

כי זחלה נשמתי ופרחה מעלה מעלה
וצייצה ציוץ אדיר
שבקע מלב חרסינה
שהתנפץ לו בשבר

גבריאל בלחסן/רצפת חימר

מספר חמש היא קָא, הכפיל, בעל השיוך הכי קרוב לסובייקט. הקא, שבדרך כלל מגיע לבגרות בזמן המוות הגופני, הוא המדריך היחיד במהימנותו לאורך ארץ המוות ואל אדמות המערב.

ימים חלולים של הראש בין הידיים של תינוק מת בבטן של שיטוטים בעיניים נפוחות וגוף כבד מייאוש מרעיל וכדורי הרגעה לסוסים סופניים
גבריאל בלחסן/כדורי הרגעה בדבש

מספר שש היא קָהַבּיט - הצל, זיכרון. כל התנייתך הקודמת מחיים אלו ואחרים.

הייתי פה הייתי פה הייתי פה הייתי פה הייתי פה
פעם

גבריאל בלחסן/חלום

מספר שבע היא סֶקוּ. השרידים.

פרזנטור של צדקה והפרטת הרווחה! שר אוצר! אותו הלפיד (ואותה השיטה)

noreply@blogger.com (מתי ברסקי) — Wed, 07 Aug 2013 19:01:00 +0000

אפשר לטעון כי מאז כניסתו של יאיר לפיד לפוליטיקה ומינויו כשר האוצר, שזה נהיה ספורט לאומי לחבוט בו וליצור סאטירות עליו, בעוד שהוא רק עוד נציג של השיטה הקפיטליסטית. מה גם שהתבטאויותיו פה ושם עולות על כל סאטירה. ובכל זאת, הסרטון הזה משנת 2005 שהועלה באוב עקב הגזירות הכלכליות של שר האוצר החדש, ובו לפיד משמש בתור פרזנטור של עמותת הצדקה "לתת" ומקדם את יום שידורי ההתרמה למענה בערוץ 2, פשוט מזמין טיפול סאטירי (והחייאה זמנית של הבלוג) בשם תכליתה של סאטירה אמיתית וראויה: כזו שלא רק מעלה חיוך ומגחיכה את המושא לסאטירה, אלא גם חושפת את האבסורדיות של טיעוניו והשקפת עולמו, ובכך תוקפת אותו כנציג של הון, שלטון, והגמוניה (ובמקרה של לפיד, אפשר לסמן וי מובהק על כל הסעיפים). התגובה הרווחת להפצת הסרטון בסביבות מאי התייחסה לצביעותו הנוכחית של לפיד כשר אוצר מטיל גזירות ומקצץ בקצבאות, לעומת הכרתו במימדי העוני אז. אבל כמו שאדגים באמצעות הפרשנות הסאטירית לטקסט שהוא מקריא בסרטון, לפיד בסה"כ קידם בו את מוסד הצדקה והנדבנות שדוחף להפרטת שירותי הרווחה ומסיר אחריות מצד המדינה ומוסדותיה לבעיות חברתיות, כגון עוני ופערים סוציו-אקונומיים.

הנחלצים להגנתו של לפיד, לא בהכרח מצביעיו ותומכיו, יטענו שמדובר באיש טוב עם כוונות טובות, כפי שניכר מעצם התנדבותו להופיע בסרטון המדובר. בתשובה לכך ניתן לומר, שמעבר לכוונות הטובות בהן מרוצפת הדרך לגיהנום, הרי שלפיד כמנהיג פוליטי כבר הספיק בתקופה קצרה יחסית להפר כמה וכמה הבטחות שפיזר לבוחרים בעלי כוונות טובות, לתקוף באופן דמגוגי את יריביו שגם להם כוונות טובות, ובעיקר לקבל החלטות שלא מותירות ספק לגבי כוונותיו והמיעוטים (בעלי ההון, עשירונים עליונים, וציבור המתנחלים) שעמן הן מיטיבות. דוגמאות לכך תוכלו למצוא בקישורים המשובצים לאורך התגובות הכנות שכתבתי בשם לפיד הפוליטיקאי לטקסט של לפיד הפרזנטור, שמונה שנים אחרי. וכעת לסרטון:

"אתם מכירים את חישוב הפלאפל? זה הולך ככה, שכר מינימום במדינת ישראל הוא 3335 שקלים בחודש. זה מה שמרוויחים פה מאות אלפי אנשים. 3335 שקלים בחודש. "

אתם מכירים את עמיר פרץ, השר לאיכות הסביבה מטעם "התנועה" שיושב איתי בממשלה? מאז שכיהן בתור יו"ר מפלגת העבודה וכחבר בה לאחר מכן, הוא פעל להעלאת שכר המינימום עד הגעתו ל- 4600 שקלים בחודש. אם פרץ היה מנצח את שלי יחימוביץ' בהתמודדות האחרונה על ראשות העבודה, מן הסתם הייתי מאותו רגע והלאה משתלח שוב ושוב בו ובעמדותיו הסוציאליסטיות דרך המדיה החברתית ובתקשורת, למרות שזה הסוציאליזם של פרץ ויחימוביץ' שאחראי להעלאת שכר המינימום, בטח לא שלטון הליכוד הניאו ליברלי שחברתי אליו. יתכן גם שהייתי פולט "פרענק" לכיוונו, בלהט הרגע של עימות טלוויזיוני כלשהו. אבל פרץ כאמור יושב איתי בממשלה, ולכן בתגובה לדחיית הפעימה הנוספת בהעלאת שכר המינימום לעובדי מדינה כחלק מהדיל שסגרתי עם עופר עיני, לא נאלצתי לספוג ממנו האשמות כגון "אתה פחדן ושפוט של המעסיקים", כפי שקרא כאשר היה חבר באופוזיציה לעברו של קודמי בתפקיד יובל שטייניץ. אתם רואים, אפשר להיות ניאו ליברל, ללכת עם סוציאליסט ולהרגיש בלי, כל עוד הוא שומר על פה סגור בתמורה לג'וב.

"אז משפחה ישראלית רגילה - אבא, אמא, שלושה ילדים - מבינים שהם לא יכולים לחיות מזה. פשוט אי אפשר."

אבל עזבו אותם, מה תגידו על משפחה ישראלית רגילה - אבא, אמא, שלושה ילדים - שבה ההורים מרוויחים ביחד קצת יותר מעשרים אלף שקל בחודש, יש להם דירה והם נוסעים פעם בשנתיים לחו"ל, אבל אין להם שום סיכוי (!) לקנות בעתיד דירה (!!) לאחד משלושת הילדים שלהם. המטרה שלנו במשרד האוצר היא לעזור לאנשים כמוהם, במקום נניח להקל על ילדים בוגרים יותר ממשפחות דומות או עם פחות פריבילגיות, לשכור או לקנות דירה בהווה. ואיך נעזור למשפחה מוכת הגורל? קודם כל נפגע בה לטובה. אבל היי, לא רק הבוחרים שקנו את ההבטחות שלי בתקופת הבחירות ייפגעו מהגזירות, כו-לם הולכים לשלם! (כלומר, חוץ ממפעל ההתנחלויות). כדי לוודא זאת העליתי את המע"מ ל- 18% כי הרי כולנו סופגים את העלייה הזאת. אומנם העשירונים הגבוהים יותר בסה"כ נאלצים לקצץ קצת בהוצאות וגם תמיד יש להם חסכונות בצד, בעוד שמשפחות המשתכרות בשכר המינימלי עד לממוצע במשק רק נכנסות עמוק יותר לאוברדראפט, כשהן נתקלות בעליית המע"מ מבעד להוצאות מזון, לבוש, חשבונות, וכן הלאה, שלא לדבר על הקיצוץ בקצבאות למיניהן, אבל ריקי כהן תמיד יכולה להפסיק לעשן.

"עכשיו מגיע חישוב הפלאפל: מנה פלאפל 10 שקלים, עזבו מנה, חצי מנה. 5 שקלים, זול. שתייה גם 5 שקלים, גם לא יקר במיוחד, ביחד 10 שקלים כפול חמישה אנשים, 50 שקל לארוחה, לא משביעה במיוחד אבל ארוחה. שלוש פעמים ביום, 31 יום בחודש, זה יוצא 4650 שקל בחודש. תסמכו עלי, עשיתי את החשבון."

תסמכו על אנשי הקופי של התשדיר הזה, הם עשו את החשבון בשבילי. הרי אין לי תעודת בגרות ושום תואר אקדמי למעט דוקטורט שהוצאתי במסלול עוקף, מה שלא מנע ממני להצהיר בעבר שאם אהיה שר חינוך אז אבטל את כל בחינות הבגרות למעט אנגלית, מתמטיקה, והבנת הנקרא. בגרות באנגלית והבנת הנקרא זה חשוב, כי בלעדיהן הדורות הבאים כל הזמן יטעו בהבנת הטקסטים שהם קוראים - בעיקר באנגלית - ובמקום לצטט מתוכם בהקשרים הנכונים, יסתמכו על מאגרי ציטטות ברשת וישתמשו בהם באופן שגוי.

"ישראל היא אלופת העולם. אנחנו לא אלופי העולם בכדורגל, לא בכדורסל, אנחנו אלופי העולם רק בשני דברים: בשיט על גלשנים, ובעוני. מדינת ישראל מחזיקה בשיא עולמי באחוז הילדים העניים מבין המדינות המפותחות."

אז למקרה שדאגתם לגבי אובדן האליפות, נותרנו מספר 1 גם בשנת 2010! אומנם רק מקרב המדינות המפותחות, אבל מי באמת סופר את השאר? אנחנו גם בין חמש המדינות שבהן אי השוויון הוא הגדול ביותר - רק בטורקיה, מקסיקו, צ'ילה, וארה"ב יש פערים גדולים יותר - אבל העיקר שאנחנו לא יוון או ספרד, נכון? והכי חשוב זה שאפשר להשתמש בנתונים האלה כדי להסתייג מהקפיטליזם הדורסני של ביבי והליכוד תוך אימוץ שפת המחאה החברתית מחד, ולתקוף את הסוציאליזם של מפלגת העבודה והשמאל מאידך, למרות שמכון ירושלים לחקר שווקים טען כי בהסתמך על המצעים הכלכליים של שלושת המפלגות, הפערים החברתיים רק יגדלו. בפועל, התוכנית הכלכלית שלי נבנתה באופן שרק מעמיס יותר מהפסדי הבנקים על חשבונם של אזרחי המדינה, כפי שאך ראוי למי שעשה את מרבית הונו בתור פרזנטור של בנק הפועלים ומסתחבק עם שרי אריסון ונוחי דנקנר בגנקי. כי אם לא במוצהר הרי שבפועל, גם אני ניאו ליברל.

"לפי נתוני הביטוח הלאומי חיים בארץ 713 אלף ו- 600 ילדים כאלה. 713 אלף ו- 600 ילדים שלא יכולים להרשות לעצמם אפילו חצי מנה פלאפל."

ושוב, למקרה שדאגתם, עדיין "יש אולי ילדים רעבים, אבל לא מתים מרעב", כך לפי מנכ"ל משרד הרווחה יוסי סילמן, שהיה ראש מטה השטח של יש עתיד וצ'ופר בהתאם ~~ע"י המפלגה~~ על ידי, כמינוי אישי של שר הרווחה מאיר כהן.

"אז זה הדבר שאנחנו מבקשים מכם"

שתמשיכו להצביע עבור יש עתיד גם בבחירות הבאות, כי באנו לשנות ושינויים לוקחים זמן. למעט אלו שאנחנו יכולים לזקוף לזכותנו באופן מיידי כמובן, כמו למשל העברה מיידית של 50 מיליון שקל לניצולי השואה. רגע, יש מצב שאני מנפנף בפעולות שטרם בוצעו וחלקן בכלל לא אמורות להיזקף לזכותי? אבל מה שבטוח עשיתי זה להעביר את הטיפול בניצולי השואה ממשרד האוצר למשרד הרווחה, שהוא הרבה פחות מתוקצב ואפקטיבי. אז כל טוב להם, וד"ש למאיר וסילמן.

"ב- 29 בספטמבר יהיה כאן ערב שידורים מיוחד כדי ששום משפחה לא תישאר רעבה בראש השנה. בואו ניתן להם לפחות להתחיל את השנה עם אוכל על השולחן. תעזרו לנו לקנות להם שמן ומים ולחם ואורז, כדי שתהיה להם ארוחת חג. הם עדיין יהיו עניים, אבל לפחות בחג הזה הם לא יהיו רעבים."

במילים אחרות, אנחנו מבקשים מכם להמשיך לקיים את מפעל הצדקה בישראל על חשבון שירותי הרווחה, השקעה ופיתוח בפריפריה, עידוד פתיחת מקומות עבודה במקום עוד ועוד הפרטות שתמיד מביאות עמן פיטורים המוניים ("קיצוצים כואבים"), וכן הלאה. כי למה לתת לאדם רעב חכה כדי שיאכיל את עצמו מחר, אם אפשר לזרוק לו עצמות דגים פעם בשנה לקראת החגים? חכות הן יקרות, דגים יש בשפע.

"בשנה שעברה אתם האכלתם אותם: לא משרד הרווחה, לא הממשלה, לא הביטוח הלאומי."

וכנראה שזה יחזור על עצמו גם בשנה-שנתיים הקרובות, לאור הקיצוצים בתקצוב שירותי הרווחה: קיצוץ בקצבאות הילדים, בסבסוד צהרונים שמאפשרים לנשים לצאת לעבודה, וחיוב קשישים זכאי חוק סיעוד לקבל את גמלת הסיעוד שלהם בכסף. אבל אם אנחנו כבר מקשים על נשים לעבוד, לפחות נהיה שוויוניים ונכיר בכך שבתור עקרות בית הן מחויבות לשלם דמי בריאות ודמי ביטוח לאומי. איך אמר הפטרון שלי ביבי, "אין ארוחות חינם"? אז הן חושבות להישאר בבית ולהכין ארוחות בשביל המשפחה בחינם? הרי יש לנו גרעון להיחלץ ממנו. טוב נו, את העז הזאת הוצאתי בסופו של דבר מתקציב המדינה, בגלל שאני קשוב לעם - כ"כ קשוב שקיצצתי ב- 4% מתקצוב משרדי הממשלה, שמיועדים לספק שירותים לאזרחים בעבור המסים שהם משלמים. כי בשביל מה צריך למסות באופן הוגן את ההון הפרטי, אם אפשר לקצץ בהון הציבורי?

"...אבל השנה שעברה נגמרה. וגם הכסף."

ונא לא לשאול איפה הכסף, כבר רשמתי פטנט ו- 19 מנדטים על הביטוי הזה.

"והאמת, אני שונא לבקש את זה מכם."

כמו שאני שונא להטיל עליכם גזירות כלכליות ובכל זאת עשיתי את זה. רואים, אני פוליטיקאי אמיץ ולא פופוליסטי, כל עוד זה לא נוגע לבעלי ההון ואחיי המתנחלים. מהם אני לא שונא לבקש כלום, אני פשוט מפחד ולא מבקש שום דבר למעט העלאה שולית במיסוי רכישת מוצרי יוקרה, שתניב כמה מאות מיליוני שקלים בלבד; והעלאת מס החברות ב- 1%, מה שסך הכול מחזיר אותו לרמת שיעור המס משנת 2009 (26%), בהשוואה לשיעור של 36% בשנת 2003 (השנה שבה הפטרון הכלכלי שלי נתניהו חזר לשלטון כשר אוצר).

"זה לא בסדר לפנות אליכם, אתם לא אשמים."

הרי זה לא אתם שעושים מלא ילדים ולא יוצאים לעבוד, כמו החרדים והזועבי'ז. אתם מעמד הביניים, המעמד היצרני במדינה, שנושא בכל נטל המסים והכלכלה מבוססת עליו. פועלים שלא משתכרים מספיק בשביל להידרש לניכויים ממשכורותיהם לפי מדרגות המס אני לא ממש סופר בתור מעמד יצרני, למרות שמעמדות אחרים ובעיקר אני וחבריי בעשירון העליון מסתמכים באופן מוחלט על התוצר הגולמי שהם מספקים. אל תהיו לי פה סוציאליסטיים ותגידו שזה הופך אותם למעמד יצרני, זה בעלי המפעלים והתעשיות שאחראים לייצור! והזויי השמאל הסוציאליסטי עוד רוצים להעניש אותם במיסוי פרוגרסיבי בשל הצלחתם.

"לא היינו פונים אליכם, אבל אין לנו למי לפנות. זה או אתם או כלום."

כמו שלא הייתי פונה לעובדי קבוצת ידיעות אחרונות בבקשה לתרום את ימי החופש שלהם למען טיפול רפואי בסך 120 אלף שקלים בשביל בנה של אחת העובדות שם. כי אין חלופה אחרת לגיוס סכום כסף שכזה, מלבד פגיעה בזכויות הסוציאליות של עאלק-קולגות שלי, עיתונאים אמיתיים שמשתכרים שכר זעום בעבור ימי עבודה מתישים עם שעות נוספות לתוך הלילה, על מנת לעמוד בדד ליין. שאני אתרום ממשכורת העתק שמשלמים לי בתמורה לטור השבועי שאני כותב מנוחיות ביתי ובזמני החופשי? שאגייס תרומות מחבריי בעלי ההון ואשתמש בקשרים שיש לי בעולם הבידור כדי להרים איזה מופע התרמה? נה, הרבה יותר נוח לפנות לעיתונאים שקבוצת ידיעות אחרונות קיצצה להם בשכר, תוך שימוש במילה המיושנת "חברים" שאני עדיין מאמין בה. כי אין כמו חברים, במיוחד כאלה שמחזיקים מבשלות בירה ואפשר להעביר להם סיוע היישר ממשרד האוצר.

"ואני מסכים שהמדינה היתה צריכה לטפל בזה. לא אתם. לא התרומות שלכם. אבל המדינה לא עושה את זה."

המדינה כמובן התנהלה אז כמו עכשיו, תחת מדיניותו הכלכלית של נתניהו, אז כשר אוצר בממשלת שרון ועכשיו כראש ממשלה שמושך בחוטים שלי, בובת השר אוצר שלו, אומנם לא צייתן כמו קודמי בתפקיד שטייניץ, אך עדיין אותו סוכן של אותה שיטה קפיטליסטית.

"אנחנו יכולים לדבר על זה. אנחנו יכולים לדבר מהבוקר עד הערב על זה שהמדינה לא עושה את מה שהיא היתה צריכה לעשות."

אבל עדיף שבמקום לדבר, פשוט תקראו את הטורים שכתבתי בנושא, מאז ועד לפרישה שנכפתה עליי בשל כניסתי לפוליטיקה. הם שימשו לי בתור אחלה מקפצה וכלי מיתוגי למרות שתכלס, המכתבים ליואבי/ליאורי ו- "הכי ישראלי זה" הם אלו שעשו את עיקר העבודה. בכל מקרה, עכשיו שהגעתי לעמדת מפתח בתור שר אוצר ויו"ר הסיעה השנייה בגודלה בקואליציה, אנחנו עדיין יכולים לדבר על זה, כל עוד תעמדו בגבולות מסגרת הדיון ולא תביעו דעות שלא מוצאות חן בעיניי. אחרת תיחסמו מעמוד הפייסבוק שלי.

"אז יום אחד המדינה תעשה מה שהיא אמורה לעשות ותאכיל אותם."

אך לא ביום שבו אני אהיה מקברניטי המדינה, כי אלו לא העמדות שלי כאמור, ולראייה הקיצוצים והגזירות שהעברתי בתקציב. אבל אתם יכולים להתנחם בידיעה שמדיניותי הכלכלית, לצד חוק המשילות שקידמתי יחד עם הפאשיסטים של הליכוד ביתנו, בהחלט עשויים להוביל לכך שיום אחד תהיה לנו כאן מדינת צדקה שמאכילה את אזרחיה העניים במקום להעניק להם כלים להאכיל את עצמם, בזכות התחזקותה העתידית של ש"ס. כי כשדוחפים את מעמד הביניים לסף קריסה ואת המעמדות הנמוכים יותר אל פי עוני, ומונעים ייצוג פוליטי מגוון מהאוכלוסייה הערבית שגם ככה נוטה באופן חלקי להצביע ש"ס, אז תרחיש שבו ש"ס צוברת כוח מחדש ומתקרבת לדרגת האחים המוסלמים, אינו עד כדי כך מופרך. סביר יותר להניח שהתחזקותה של ש"ס לא תהיה מספיק משמעותית בשביל להבריח מכאן את כל המצביעים הפוטנציאליים שלי, סטייל חן בן ארי הפטריוט, אבל עדיין מספיק משמעותית בשביל שאוכל לשחק עוד יותר על קלף שנאת החרדים (במיוחד אם אפשר יהיה להצמיד להם את הזועבי'ז), ובכך לזכות מחדש באלקטורט המאוכזב שלי.
Like father, like son.

"רק שהם לא רעבים יום אחד. הם רעבים היום, הם רעבים עכשיו, כרגע, והם ימשיכו להיות רעבים. אלא אם כן אתם תסכימו לעשות את הדבר הכי בסיסי והכי אנושי והכי טוב לב שיכול להיות - לתת."

ואם כבר הזכרתי את ש"ס בהקשר של צדקה, אני חייב להבהיר פה משהו לגבי הדמיון שאולי זיהיתם בין ההתנהלות שאני מקדם בתשדיר הזה, לבין התנהלותה של ש"ס שאומנם מתחזקת מערך נרחב ויעיל של מוסדות צדקה וסיוע לחלשים ולרעבים, אך בו זמנית משמרת את העוני בכך שהיא מעודדת אורח חיים של לימודי תורה והתקיימות מקצבאות, במקום רכישת השכלה פרקטית והשתלבות בשוק העבודה. אז זה ממש לא אותו דבר ומאוד מקומם לערוך השוואה שכזאת! אני בתור שר אוצר ניאו ליברלי בניתי תקציב ששם את האדם העובד במרכז, במיוחד אם הוא עובד בהיי טק או בחינוך (בעדיפות לחינוך הפרטי, שאני ומס' 2 שלי שר החינוך שי פירון מתכוונים לעודד ע"י תקצוב ממשלתי), כמו שאני אוהב לתאר את הדמויות הפיקטיביות שלי - למשל ריקי כהן ומשכורתה הפיקטיבית - שבשבילן אני ויש עתיד באנו לשנות, על תקן ש"ס של מעמד הביניים. רק בניגוד לש"ס הפראיירים האלה, שהשקיעו בפיתוח כל מיני מוסדות כמו "אל המעיין" וכך חיזקו את כוחם הפוליטי שעמו הם היטיבו והזיקו לציבור בוחריהם בו זמנית, אני עשיתי את זה הרבה יותר פשוט ונקי: קודם כל בונים את הכוח הפוליטי ע"י פנייה פופוליסטית ושקרית ("אחיי העבדים") לציבור רחב ואמורפי, שכבר קיים ואוהב לזהות את עצמו בתור מעמד ביניים, בין אם הוא כזה בפועל או לא; וזאת עושים באמצעות תמיכה כלכלית של בעלי הון שבפועל הופכת אותך לנציג שלהם בכנסת. רק אח"כ מיטיבים עם ציבור אחד או שניים (בעלי ההון ובעלי הדירות מקרב העשירון העליון, שיכולים להירגע ולשכוח ממס ירושה), ומזיקים לפראיירים שראו בעצמם מעמד ביניים וחשבו שאני באמת הולך לייצג את האינטרסים שלהם.

ועוד דבר! הצדקה של חרדים מתבססת על מתן בסתר או לכל הפחות הרחק מתשומת לב ציבורית. איפה האפקט הדרמטי, איפה הניסיון למנף? אני בתשדיר הזה קידמתי יום שידורי התרמה מיוחד, לאור מדורת השבט של ערוץ 2, עם הרבה דמעות והכרת תודה מצד כל העניים הרעבים, במיוחד ילדים. בכל זאת תרמתם צופים יקרים, אז זכותכם לקבל תמורה מלאה לכסף.

על פקודות בלתי חוקיות "באבו-אבואה" / התייחסות לכתבה "המרד ב-8200" והתגובות אליה

noreply@blogger.com (מתי ברסקי) — Sat, 17 Sep 2011 18:50:00 +0000

טוהר הנשק - החייל ישתמש בנשקו ובכוחו לביצוע המשימה בלבד, אך ורק במידה הנדרשת לכך, וישמור על צלם אנוש אף בלחימה. החייל לא ישתמש בנשקו ובכוחו כדי לפגוע בבני אדם שאינם לוחמים ובשבויים, ויעשה כל שביכולתו למנוע פגיעה בחייהם, בגופם, בכבודם וברכושם.

משמעת - החייל יפעל כמיטב יכולתו לביצוע מלא ומוצלח של הנדרש ממנו עפ"י הפקודות ועל פי רוחן. החייל יקפיד על מתן פקודות חוקיות בלבד, ולא יציית לפקודות בלתי - חוקיות בעליל.

(מתוך הקוד האתי של צה"ל, http://dover.idf.il/IDF/About/Purpose/Code_Of_Ethics.htm)

סימן היכרה של פקודה "בלתי חוקית בעליל" - מן הדין שיתנוסס כדגל שחור מעל לפקודה הנתונה, ככתובת אזהרה האומרת: "אסור!". לא אי חוקיות פורמלית, נסתרת או נסתרת למחצה, לא אי חוקיות המתגלה רק לעיני חכמי משפט חשובה כאן, אלא: הפרת חוק גלויה ומובהקת, אי חוקיות ודאית והכרחית המופיעה על פני הפקודה עצמה, אופי פלילי ברור של הפקודה או של המעשים שהפקודה מצווה לעשותם, אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת - זוהי מידת אי החוקיות הדרושה כדי לבטל את חובת הציות של חייל ולהטיל עליו את האחריות הפלילית למעשיו (ביד"צ מר3/57/ תובע צבאי נ' רס"ן מלינקי ואח', פס"מ יז 90, בעמ' 214-213).

(מתוך פסק דינו של השופט בנימין הלוי, במשפטם של מבצעי הטבח בכפר קאסם, 1957)

כתבת השער של "7 ימים" משישי האחרון, 9.9.11, סיפקה הזדמנות לבחינה מחודשת, ביקורתית ומפוכחת, של פרשת "המרד ב-8200". הכתבה לא זכתה להתייחסות משמעותית ברחבי הרשת והבלוגוספירה - אולי לאור פער השנים שחלפו מאז, והפער שנוצר בתודעה הציבורית הודות לאותו מדרון חלקלק של מדיניות החיסולים בשטחים הכבושים. בפוסט זה אנסה לערוך קריאה ביקורתית בכתבה, על העובדות שנמסרות בה, העדויות והטיעונים של הצדדים בעניין, ועל מסגור קונטקסט הקריאה בכתבה ע"י שימוש בטכניקות עריכה; ותוך כדי התייחסות לתגובות הצדדים המעורבים בפרשה, שהובאו בגוף הכתבה, שבוע לאחר פרסומה (מכתבו של פרופסור אסא כשר למערכת העיתון) ותגובת אתר לאטמה לכתבה.

כבר בשער המוסף אנחנו נתקלים בטייטל הראשי של הכתבה, שילווה אותה לאורך כל הטקסט - "המרד ב-8200". אומנם כותרת הכתבה בפועל היא "ביום של ההפצצה", אבל תיוג הפרשה כמרד נמשך בטיזר שמתחת לכותרת הנ"ל: המילים "עכשיו נחשף הסיפור המלא על המרד ב-8200" מופיעות בסיום הטיזר ובאותיות מודגשות. על מקור התווית "מרד" אנחנו למדים בסיום הפסקה השנייה - זהו "הכינוי שדבק בפרשה מאז" (ימי הדלפתה, בזרזיפי מידע דלילים, בתחילת שנת 2003). האם אכן היה מרד ביחידת 8200? לפי ניתוח אובייקטיבי של העובדות העולות מהטקסט - לחלוטין לא. היה שם סירוב לפקודה בלתי חוקית בעליל, להפציץ ביודעין ובזדון מבנה המאוכלס באזרחים חפים מפשע, פעולה שבכל סיטואציה אחרת הייתה מכונה בשם "פעולת טרור". קצינים אחרים ביחידה, כולל כאלה מדרג פיקודי גבוה יותר, צידדו בדיעבד בסירוב הפקודה של גיבור הפרשה, סגן אלון (שם בדוי). מדוע אם כך לדבוק באותו כינוי, שכבר הספיק להישכח מהתודעה הציבורית? התשובה המיידית והקלה היא שזה נוח, סנסציוני ומוכר עיתונים. אבל באותה מידה ניתן היה להבליט את אי-חוקיותו של אותו מבצע הפצצה בלתי סלקטיבית שסוכל ונסקר בכתבה. זהו למעשה הסיפור האמיתי מאחורי הפרשה, אז ועכשיו. הכתבה חושפת את הסיפור הזה ובכך הכתב רונן ברגמן מבצע עבודה עיתונאית חשובה. אלא שמסגור סך כל העובדות בקונטקסט של "מרד", הופך את הפרשנות שאכן הייתה פה מרידה לנתונה מראש עבור הקורא. משם והלאה כל קורא יקרא בכתבה ויבחן את העובדות, במסגרת התייחסות שניתן לנסחה כך: "היה מרד ביחידת 8200 - האם הוא היה מוצדק?". יתכנו קוראים אשר מראש ידחו מסגרת התייחסות זו וכאלה שיגיעו למסקנה חיובית לגבי שאלת ההצדקה, אבל רבים אחרים - במיוחד אלה שרק ידפדפו בכתבה או לא יקראו בה כלל - יישארו עם הרושם הראשוני של "מרד".

הפתיח לכתבה מסתיים כך - "דבר אחד אין בכתבה הזו: שיפוט ערכי של האירועים. את זה אנו משאירים לכל קורא, איש-איש ומצפונו." - בכך ברגמן מצטרף לאותה טעות קטגורית שמאפיינת את המגיבים בכתבה. סגן אלון לא ביצע שום "שיפוט ערכי" של הסיטואציה ופעל לפיו; הוא זיהה פקודה בלתי חוקית בעליל, לפי סימני ההיכר המובחנים ביותר שלה בחוק, ובהתאם לערכי היסוד בקוד האתי של צה"ל, כפי שניתן להיווכח מקריאה במקורות המצוטטים בתחילת הפוסט ומהעובדות שעולות - ואינן מוכחשות - מתוך הכתבה: תכנון להוציא לפועל פגיעה זדונית ומכוונת באזרחים חפים מפשע. סגן אלון, שמאופיין לאורך הכתבה שוב ושוב בתור "אדם ערכי", אומנם החזיק בבסיס הערכי על מנת להבחין באותה פקודה בלתי חוקית בעליל ולפעול בהתאם לכך, על כל המחיר שכרוך בדבר. אבל אותו "שיפוט ערכי" שהוא ביצע, היה בהתאם לערכי יסוד אוניברסאליים שנוכחים, לפחות על הנייר, גם בקוד האתי של צה"ל.

במובן זה, שוקי בלס מאתר לאטמה שוגה במיסקונספציה בכל הנוגע לניתוחו הביקורתי:
"בידיעות אחרונות לעומת זאת, הקצין מוצג כאיש ערכי, מבריק, אמיץ ושאר סופרלטיבים שלא תשמעו על צוערים שמודחים בשל אמונותיהם הדתיות או על החייל שסירב ללחוץ יד לרמטכ"ל ההתנתקות."
מבלי להיכנס לדיונים בדבר סירובי פקודה על רקע אמונתי או אידאולוגי, ובדבר תחושת הקיפוח של הציבור הדתי-לאומי בכל מה שקשור למפגנים של חיבוקי קונצנזוס מצד תקשורת המיינסטרים, חשוב להבין שאומנם אופן הצגת סגן אלון עשוי להטות את דעתם של קוראים מסוימים לטובת תמיכה במעשה שלו; אך הצד השני של המטבע הוא סירוס הדיון בדבר אי חוקיותה המובהקת של הפקודה שניתנה. במקום לדון בעובדות, מעמתים את הערכיות של סגן אלון - שרבים בציבור יגדירו אותה בתור "ערכיות שמאלנית" - עם הערכיות של דמויות מפתח בממסד הביטחוני והמדיני. בלס עושה זאת בעצמו ובאופן מפורש:
"שתבינו, שפרופ' אסא כשר, מנסח הקוד האתי של צה"ל ואדם שדעותיו רחוקות מהימין, בחן את המקרה ויצא בצורה נחרצת ביותר נגד אותו קצין סרבן."
מדוע "דעותיו הרחוקות מהימין" של פרופ' כשר רלוונטיות בהקשר לפרשה זו? האם דעותיו בנושאי ארץ ישראל השלמה, ויתור על רמת הגולן במסגרת הסכם שלום עם סוריה וכן הלאה, אמורות להשפיע על שיפוטו המעשי - מעשי, לא ערכי - בכל הנוגע לפרשה? ולגבי היותו מנסח הקוד האתי של צה"ל, שצוטט בפתיח לפוסט, תגובותיו של פרופ' כשר לפרשה בגוף הכתבה ובמכתב תגובה שבוע לאחר מכן, מעידות יותר מכל על הפער שבין נוסחים למעשים:

"בסיטואציה שהתרחשה שם, כשהוא קב"ר בבסיס מרוחק, אין לו את הסמכות המוסרית לקבוע שפקודה היא בלתי חוקית בעליל. הוא לא מכיר את כל הסיפור, לא רואה את התמונה כולה, ואין הוא יודע מה הטקטיקה הרחבה שעליה החליט הרמטכ"ל. ונניח שהוכרזה מלחמה נגד אותו גוף, מלחמה שהופכת את כל המטרות שם ללגיטימיות? מצד שני, אני מבין אותו מפני שהוא נושא באחריות חלקית לפעולה כמי שמספק חלק מהנתונים. אני בעד שיישאלו שאלות ויעלו ספקות, אבל אין לסרב פקודה ברגעים האלה. הרי גם לא מדובר על סערת קרב ואפשר לברר עניינים."

הדברים הללו מעקרים את סעיפי הקוד האתי שצוטטו בתחילת הפוסט, לצד נוסח פקודה בלתי חוקית בעליל, מכל מהותם. כפי שסגן אלון טוען בתגובה, רק המודיעין יודע מה קורה במבצעים מסוג זה. הניסוחים "אחריות חלקית"; "חלק מהנתונים", הם פשוט עיוות של תמונת המצב במקרה המדובר ובאחרים. הדרישה לראות את התמונה כולה הופכת את חובת הסירוב לבצע פקודה בלתי חוקית בעליל, לבלתי ניתנת ליישום בכל סיטואציה בפועל, מאחר ואף חייל אינו רואה את התמונה כולה. דיבורים על טקטיקה רחבה והכרזת מלחמה, מתעלמים מהעובדה הפשוטה שגם בעת מלחמה, הרג אזרחים הוא בלתי חוקי בעליל ומנוגד לערך טוהר הנשק, אותו כאמור ניסח פרופ' כשר. הרג אזרחים כחלק מטקטיקה רחבה זו פעולה של ארגון טרור, חד וחלק; והכרזת מלחמה נגד "גוף" מסוים, אינה הופכת אזרחים לחיילי אויב וטרוריסטים, רק לאור השתייכותם הנסיבתית לאותו "גוף", בין אם מדובר ברשות הפלסטינית כולה ובאזרחיה, או בארגון פת"ח ועובדיו המנהליים (האנשים שנכנסו למבנה המטרה וניצלו מהפצצה, היו עובד מנהלה ומזכירה). פרופ' כשר מצהיר שהוא בעד שאלות וספקות, כלומר הענקת הכשר מוסרי ונטול אפקטיביות לפעולות בלתי חוקיות בעליל, אבל "ברגעים האלה" - הרגעים שבהם צריכה להתקבל הכרעה האם פקודה היא בלתי חוקית בעליל או לא - "אין לסרב פקודה". המשפט האחרון על בירור עניינים ועל כך שלא מדובר בסערת קרב, ממשיך להתעלם מהעובדות בשטח - סגן אלון לא היה צריך לברר שום עניין, מאחר והנתונים היו בידיו; חובת הבירור מדוע הוטלה פקודה בלתי חוקית בעליל, במסגרת מבצע שכבר בוטל יום קודם לכן בשל נימוקים אלה - וככל הנראה חודש דרך צינורות עוקפים (ספקולציה, מה לעשות שהפרשה טויחה ולא נחקרה לעומק) - חובת בירור זו מוטלת על הגורמים שדרשו מסגן אלון לספק את המידע הנחוץ ולא לקטוע את המבצע באיבו. ולבסוף, אם לא מדובר בסערת קרב, מדוע אין לסרב פקודה ברגעים האלה? סגן אלון לא העמיד אף חייל בסכנה; הוא רק ביזבז את זמנם היקר של כמה מסוקי חיל אוויר ושל מדור יעדים בזיט"ר (זירת טרור), ככל הנראה אותו צינור צבאי תאב חיסולים שדרכו חודש המבצע.

דבריו של פרופ' כשר אכן זכו להתייחסות הבולטת מבין המגיבים הרבים (כך לפי מערכת מוסף 7 ימים), שבמקרה כולם יוצאי יחידת 8200 ומכירים את התמונה הרחבה שהיא מספקת טוב מאוד. שניים מהכותבים מתייחסים לנקודות שכבר העליתי בפסקה הקודמת, השלישי מתייחס למכלול הטענות של פרופ' כשר, האלוף במיל' אליעזר שטרן ותא"ל במיל' יאיר כהן, מפקד היחידה באותה תקופה: התפיסה השגויה לפיה חייל "מכריז" על פקודה כבלתי חוקית בעליל, או שמותר לו להימנע מכך ולבצע את הפקודה. ביצוע זה מטיל על החייל אחריות פלילית, בין אם הכריז עליה כבלתי חוקית בעליל או לא. הראשון במגיבים הוא פרופ' כשר עצמו, המבקש להבהיר כמה מעמדותיו:

"הרתעת האויב מפעילות עוינת יכולה להיות תוצאה של פעולה צבאית לסיכול הפעילות העוינת, אבל היא יכולה להיות גם המטרה של פעולה צבאית שלא לשם סיכול שום סכנה קרובה. פעולה צבאית שכל מטרתה היא הרתעה אמורה לא לפגוע בחיי אדם. 'הריגת אדם כדי לרפות את ידיהם של אחרים תהיה בגדר עוול מוסרי' - כך כתבנו האלוף עמוס ידלין ואני במסמך הדוקטרינה האתית של הלחימה בטרור, שפורסם [...] מאז שנת 2004."

פרופ' כשר לא מבהיר פה שום דבר חדש ביחס לפרשה. אפילו אם נקבל את הטענה שהפעולה הנידונה נועדה להרתיע את האויב מפעילות עוינת - ולא לספק צרכי נקמה של הממשלה ודעת הקהל - הרי שלפי מילותיו של כשר בעצמו, הפעולה הצבאית "אמורה לא לפגוע בחיי אדם". נניח בצד את הניסוח הבעייתי הזה, שמשקף את אופי לחימת צה"ל בחמש שנים האחרונות לפחות (מלחמת לבנון השנייה, מבצע "עופרת יצוקה"). בפרשה המדוברת, לא היתה שום כוונה להוציא לפועל הפצצה שאמורה לא לפגוע בחיי אדם, אלא דווקא הפגיעה בחיי אדם היתה מטרתו המפורשת של המבצע. ולגבי "הריגת אדם כדי לרפות את ידיהם של אחרים תהיה בגדר עוול מוסרי" - עם כל הכבוד לדוקטרינה האתית של כשר וידלין, אפשר להסתפק בנוסח פקודה בלתי חוקית בעליל כדי לקבוע שהריגת אדם מכל סיבה שהיא, במידה ואותו אדם הוא אזרח או חייל שבוי, מנוגדת לחוק בין אם חייל אחד רואה בה עוול מוסרי וחייל אחר לא. לאחר שהציב פעם נוספת את היסודות התיאורטיים (והרעועים) לטענה הנצחית בדבר מוסריותו של צה"ל, ממשיך פרופ' כשר לשלב הפרקטיקה שבו כל ניסיון ליישם את התיאוריה מתרסק במבחן המציאות:

"פרק הקב"ר ביחידה 8200 במסגרת פעולה צבאית נמצא תמיד בין פרקי המדיניות והתכנון הקודמים לו לבין פרק הביצוע הבא אחריו. פרקי המדיניות והתכנון יכולים לכלול שיקולי מקרו ושיקולי כורח צבאי ומידתיות שהקב"ר לא מכיר אותם, בוודאי לא על בוריים. פרק הביצוע כולל שיקולי מיקרו ושיקולי מידתיות שהקב"ר לא מכיר אותם. לא ייתכן שהוא יגיע למסקנות נחרצות בדבר המבצע כולו וינקוט נגדו צעדים מעשיים על דעת עצמו."

פרופ' כשר שוב לא מחדש ומבהיר שום דבר חדש ביחס למה שכבר אמר בכתבה. לאותו "פרק המדיניות והתכנון" הוא כבר התייחס בדבריו "אין הוא יודע מה הטקטיקה הרחבה שעליה החליט הרמטכ"ל" (הכוונה במילה פרק היא ליחידה אנטומית מובחנת שמהווה חלק מגפה - ולצרכי האנלוגיה של פרופ' כשר, זרוע במובן של "זרוע צבאית"). הפירוט על "פרק הביצוע" אומנם מרחיב את דבריו הקודמים של פרופ' כשר לגבי "התמונה כולה" שאותה סגן אלון לא ראה, אבל בשורה התחתונה, הוא ממשיך לסרס את יכולת קבלת ההחלטות של החייל הנתקל בפקודה בלתי חוקית בעליל, ומשחק בנדמה לי במקום להתייחס לאי חוקיות הפקודה שניתנה: מהם שיקולי המקרו ושיקולי הכורח הצבאי שהופכים פקודה בלתי חוקית בעליל, של הפצצת אזרחים חפים מפשע, לחוקית? מהם שיקולי המידתיות מבחינת פרק הביצוע, שמצדיקים זאת? האם הפצצת המבנה המאוכלס נועדה להציל חיי אדם בהווה או בעתיד? ודאי שלא, אחרת דיווחים על צרכים בוערים אלה היו מגיעים מנציג זיט"ר הזועם בחמ"ל המבצע. בנוסף, סגן אלון לא הגיע למסקנות נחרצות על דעת עצמו - יום לפני המבצע, הוא פנה למרכז האיסוף של יחידת 8200 וקיבל הודעה שלפיה המבצע מוקפא עד לקבלת הבהרות. לא ברור על דעת מי חודש המבצע ודרך איזה צינורות עוקפים, אבל בכל הנוגע להיררכיית הפיקוד ביחידה, מסקנותיו הראשוניות של סגן אלון זכו לתמיכה פיקודית רחבה דיו, בשביל לדבוק בהחלטתו לסרב לפקודה בלתי חוקית בעליל בזמן אמת.

פרופ' כשר מוסיף וממשיך לברוח מהקונקרטי אל הספקולטיבי (ולא רלוונטי):
"ייתכנו שתי פעולות צבאיות המבוצעות נגד אותה מטרה, כשהאחת אמורה לא לפגוע במה שהשנייה רשאית לפגוע. הראשונה יכולה להיות נקודתית, שעה שהשנייה יכולה להיות חלק מפעילות יותר רחבה, בעלת מטרות יותר מקיפות, הצדקה יותר רחבה במונחי כורח צבאי ומגבלות פחות חמורות במונחי מידתיות."

אין ספק שניתן לאפיין אותה פעולה "ראשונה ונקודתית" גם כפעולה מהסוג השני - חלק מפעילות יותר רחבה ובעלת מטרות יותר מקיפות - שהרי התכנון להפציץ מבנה של הפת"ח בחאן-יונס המשיך שרשרת של פעילות תגמול נגד הרשות הפלסטינית, שמטרתה הייתה למוטט את הרשות. אך מהו אותו כורח צבאי המצדיק הריגת אזרחים חפים מפשע? מהי המידתיות המאפשרת זאת, מידה כנגד מידה של הרג אזרחים כנגד הרג אזרחים? מדינה דמוקרטית אינה יכולה להסתמך על מידתיות שכזו בתור הצדקה, גם לא בעת מלחמה (שכאמור לא הוכרזה באופן רשמי על הרשות הפלסטינית), אלא אם אותה מדינה רוצה לשאת בתואר מדינת טרור.

פסקת הסיום במכתבו של פרופ' כשר מסכמת היטב את אופן טאטוא הפרשה, כפי שטען גם סגן אלון בכתבה:
"טוב עשה (הקב"ר) ככל שהעלה לדיון עם מפקדיו את הסוגיות הערכיות שבפעילותו וטוב עשו מפקדיו שנתנו לפרשה טיפול פיקודי, ברמה האתית העמוקה, ולא טיפול משפטי, ברמה המשמעתית והשטחית."

שוב החייל שמסרב לפקודה בלתי חוקית בעליל עושה זאת מתוך "סוגיות ערכיות" ולא מתוך ציות לחוק; אותו חוק שהיה עומד במרכז הבמה של טיפול משפטי, במידה והיה נערך. במילותיו של סגן אלון: "העמדה שלי לדין הייתה מחייבת לברר אם הפקודה הייתה בלתי חוקית בעליל. יש סיבה טובה לכך שאף תחקיר לא התייחס לשאלה הזו אפילו במילה. המשמעות של קביעה כזאת הייתה שסדרת קצינים בכירים מאוד, מהמטכ"ל ומטה, היו מוצאים את עצמם לפתע חתומים על פקודה בלתי חוקית בעליל, מה שלכל הפחות היה מסיים את הקריירות שלהם ובאופן תיאורטי גם עלול להושיב אותם בכלא צבאי". זו אם כך, "הרמה המשמעתית והשטחית" שטיפול משפטי היה מעניק לפרשה, לעומת "הרמה האתית והעמוקה" שהוענקה באמצעות טיפול פיקודי - הדחת סגן אלון מתפקידו כקב"ר. כדברי תא"ל במיל' יאיר כהן, מפקד היחידה בזמן הפרשה: "בראייתי, אין עונש קשה יותר לאיש סיגינט מאשר ליטול ממנו את הזכות להיות איש סיגינט". אכן רמה אתית ועמוקה.

אותו יאיר כהן טוען שאם סגן אלון היה פונה אליו בזמן אמת, כפי שהזמין את חיילי היחידה לעשות עם כניסתו לתפקיד, הוא היה "מעביר את המידע הרלוונטי ובמקביל מרעיש עולמות כדי שהוא יובהר ברמה הגבוהה ביותר בצה"ל, גם אם זו לא הייתה עמדתי המקצועית או הערכית". שוב דיבורים על "עמדה ערכית" ביחס לפקודה בלתי חוקית בעליל. ניתן לפקפק באפקטיביות של הדיווח לכהן, לאור דבריו הבאים: "חוקיות הפקודה והרלוונטיות שלה ליעד המבצע נבדקו לפני ההחלטה היטב בידי כל הדרגים בצה"ל, כולל המשפטיים, וגם בדיעבד לאחר התפוצצות הפרשה, והיא נמצאה חוקית לחלוטין. ברם, דעתם איננה תורה מסיני". כמו תמיד צה"ל בודק את עצמו, מכשיר את עצמו באמצעים משפטיים ובסוף אף מבקר את עצמו, באמצעות תחקירים פנימיים על חשבון בירור משפטי נוקב. שוב המימד הסובייקטיבי - "דעתם" של "כל הדרגים בצה"ל, כולל המשפטיים" מול "תפישתו הסובייקטיבית והערכית של אלון"; ושוב התעלמות מכך שבין כל אותן דעות, ישנה "תורה מסיני" בכל הנוגע לפקודה של הפצצת חפים מפשע - החוק.

הסיבה שאני מתייחס לאי חוקיות הפקודה בלבד ולא לסוגיות מוסריות שעולות מן הפרשה, נובעת מכך שטיפול הפוך ומעוות כבר הוענק לה ע"י מגיבים אחרים. שוב מתוך דבריו של שוקי בלס באתר לאטמה: "ועוד פרט שלא זוכה להרבה תשומת לב בכתבה, הוא ששעת הגג של המבצע נקבעה לפי שעת הצלצול של בית הספר הסמוך שלא יפגעו תלמידים, שיקול שסביר להניח שלא קיים בכלל באף צבא נורמלי הנתון במלחמה". ובכן, פרט זה מוזכר פעמיים במהלך הכתבה, בהקשריו הרלוונטיים (לחץ הזמן שהיה להוציא את הפקודה לפועל בזמן). הכתבה לא עוסקת בשיקול אלמנטרי עוד יותר מאי הריגת אזרחים - אי הריגת ילדים - אשר בלס משום מה מניח שאינו קיים באף צבא נורמלי הנתון במלחמה (ולהזכירכם שלא הוכרזה בפועל מלחמה נגד הרשות הפלסטינית, לא שהכרזה כזו מצדיקה הרג אזרחים וילדים). הטקסט של בלס מדגים את הצורך בהגנת החוק על ערכי מוסר אוניברסאליים, בכדי לשמור מפני ניצול השיח המוסרי למטרות אינסטרומנטליות (משהו כמו: אנחנו בסדר גמור וצודקים, כי אנחנו פועלים בצורה מוסרית). עוד אחד שמדגים מוסריות אינסטרומנטלית מהי, הוא הרמטכ"ל באותה תקופה, בוגי יעלון:

"זו לא הייתה הפעם הראשונה שמישהו מטעמים מוסריים-מצפוניים נכנס לדילמה. בעניין הסיכול הממוקד, הגדרתי בכל התפקידים שבהם הייתי צריך לאשר פעולות כאלה, שלא אתן פקודה ולא אאשר תוכנית שאחריה לא אוכל להסתכל במראה, קודם כל מבחינה מוסרית. כל השיקולים האחרים הם אחר כך. ומבחינתי, כל נושא הסיכול הממוקד הוא מוסרי 'באבו-אבואה', כשאתה מסתכל על איך פעלנו, כמה מכשלות ומבחנים ושאלות ודילמות העלינו."

אבל בפעם המאה, פקודה בלתי חוקית בעליל אינה נקבעת לפי טעמיו המוסריים-מצפוניים של סגן אלון מחד, ולפי יכולתו של יעלון להביט במראה מאידך. "קודם כל מבחינה מוסרית"? קודם כל מבחינה חוקית, בוגי. החוק קובע שהריגת אזרחים היא בלתי חוקית בעליל, או "באבו-אבואה" אם להשתמש בתרגומו של בוגי למינוח הארכאי "בעליל". לא ברור כמה מכשלות, מבחנים, שאלות ודילמות העלו בוגי ושות', אם כל אלה מאפשרות לו לדבר על הפצצה בלתי-סלקטיבית על הבניין, עם כניסתו של האדם הראשון לתוכו, בתור "סיכול ממוקד" - זה נשמע כמו חוסר מיקוד מוחלט, אלא אם הכוונה בממוקד היא "להרוג ערבי וגמרנו". ברגמן מנסה להקשות על יעלון עם שאלה בנוגע להרג אנשים שאינם קשורים ללחימה, ומקבל תשובה טיפוסית של גנרל-פוליטיקאי:

"בוא נניח שאנחנו נלחמים מול הצבא הסורי, אז מה? נשאל את עצמנו בכל פעם לפני שנתקוף האם החייל הספציפי הזה ירה עלינו או לא? [...] אתה לא שואל את עצמך אם החייל שאייש באותה שעה את התחנה הוא זה שפעל נגדך. הוא חייל בצבא הסורי ואני פוגע בו. זה לגיטימי."

יעלון עורך כאן אנלוגיה בעייתית מלכתחילה - בין "הצבא הסורי" לרשות הפלשתינית, שאמורה להיות מקבילה לממשלת סוריה. הבעיה היא שאת מקומו של החייל הסורי-ולא-ספציפי, תופס באנלוגיה האזרח הפלשתיני-ולא-ספציפי:

"כשיש מלחמה בטרור, מה הדבר הזה שעומד מולך? האם לא לגיטימי לפגוע בכל אחד שמחובר לדבר הזה? בלי לשאול שאלות, האם המישהו הספציפי הזה הוא פצצה מתקתקת או לא. מבחינה מוסרית אם אתה מכריז עכשיו על הרשות כאויב ואתה תוקף את תחנת המשטרה שלה ואת המשרדים שלה וכו', מה זה בלתי חוקי?"

אז ככה: במלחמה בטרור, "הדבר הזה שעומד מולך" הוא כל טרוריסט מוכח ומי שמעורבותו בפעילות טרור הוכחה גם כן. לא לגיטימי לפגוע בכל אחד שמחובר "לדבר הזה", במידה ואותו חיבור הוא נסיבתי ואינו מהווה קשר למעורבות בפעילות טרור; לא לגיטימי, לא חוקי ולא מוסרי לפגוע באזרחים חפים מפשע, רק בגלל שהם עובדי הרשות הפלסטינית שהוכרזה או לא הוכרזה כאויב. "פצצה מתקתקת או לא", זו אבחנה המתייחסת לטרוריסטים ומי שמעורבים בטרור, כלומר האם לגיטימי לחסל אותם רק כשהם נחשבים לפצצה מתקתקת - לקראת הוצאה לפועל של פעולת טרור - או גם כשאין התרעה על כך; ובהקשר זה יש לזכור כי שיטת החיסולים לכשעצמה היא מדרון חלקלק של הוצאה להורג ללא דין ומשפט. דבריו של יעלון מהווים הדגמה מובחנת לתהומות שאליהם ניתן להתדרדר בגלל מדרון זה - התדרדרות "בלי לשאול שאלות" במילותיו, סתירה מובהקת לאותן מכשלות, מבחנים, שאלות ודילמות שעליהם דיבר יעלון רק בתשובתו הקודמת.

המטוס של העתיד חולף מהר, הרחובות ממריאים לאט / על אלבום הבכורה של יונתן גוטפלד

noreply@blogger.com (מתי ברסקי) — Tue, 08 Feb 2011 18:07:00 +0000

"בניינים מתמוטטים לתוך הלילה
אתה רק רוצה שכבר יקרה לך איזה משהו"
("שלום זה יונתן", יונתן גוטפלד)

הדימוי היפה הזה לקוח מהשיר האהוב עלי מבין שיריו של יונתן גוטפלד, שירים אליהם נחשפו אוזניי שוב ושוב כאשר אני ויונתן היינו שותפים לדירה במשך כשנה-פלוס. זהו הגילוי הנאות שלי, אם כי היכרותי עם יונתן לא בדיוק משחדת את דעתי בנוגע לאלבום הבכורה הטרי שלו, "המטוס של עתיד". הסגנון המוזיקלי הוא לא כוס התה שלי. את השירים מתוך האלבום שכן התחבבו עלי עם הזמן, אהבתי בגרסת הפסנתר הטהורה שלהם, לא בעיבוד ובהפקה המוקפדים מדי ולעתים גם עמוסים מדי. אפילו שירתו הצלולה ונעימה של יונתן רחוקה מהקולות שאני רגיל ואוהב לשמוע - החיספוס של נועם ענבר (הבילויים), השירה המתפנקת של אביב גדג', הגרוטסקיות בקולו של קוב ואפילו, אם למצוא בסיס קרוב יותר להשוואה, המונוטוניות השטוחה של נעם רותם. את השיפוט המוזיקלי לגבי יצירתו של יונתן גוטפלד אשאיר לאחרים, אם לא תפסתם אותו ברדיו אז תוכלו להאזין בקישור המצורף בתחתית הפוסט (ובכל זאת, ממליץ בעיקר על "הפוגה" ו-"גבר ירושלמי"). אני כותב על "המטוס של העתיד" כי בתור מכלול, יש בו שלמות יצירתית שאני אוהב לראות באלבומים. זה מתחיל בעטיפה:

כבש המדרגות נטול המטוס כמו מרמז לציפייה, אבל בעצם התמונה הזאת משדרת משמעות חזקה יותר של "נוכח-נפקד", כמו ביצירת הכסא הריק של מרסל דושאן ויצירות אחרות שמתכתבות איתה מאז. לא ברור אם המטוס עתיד להגיע או שכבר נמצא הרחק בדרך לעתיד מרוחק כלשהו. הכבש ניצב במרכז שדה המראה, נטוש - וכך גם יונתן בשיר הנושא שפותח את האלבום, "המטוס של העתיד". השיר מספר על חברות שהתפרקה, על חשש מהתבגרות, מלמצוא את הקול האישי שלך, מלהמשיך הלאה, מלהשאיר הכול מאחור - בין אם זה "החפצים שנרקבים בארגזים" או כבש המדרגות שנותר שריד יחיד ממעוף המטוס של העתיד. "אבל פתאום נופל בלי כוח" כתיאור של הווייה הנמשכת גם בשיר הבא, "שוב הלילה". הלילה הוא זקן, תמיד זקן ולכן שייך לעבר, במיוחד כאשר הוא חוזר על עצמו שוב ושוב - זורק אותך לרחוב ומנציח אותך במעגל של בריחה במקום. אבל אז "לולה" בשיר השלישי, "באה במטוס ונחתה לי על הראש", מעירה את יונתן מחלום. טקסט על התאהבות קצרת מועד ולא יוצא דופן בפני עצמו, אבל מעניין איך שוב ושוב לאורך האלבום, יונתן מקשר בין המושאים הנשיים של שיריו, למטוסים. איילת מתרחקת במטוס של העתיד ומשולש החברים מתפרק - לולה באה במטוס ומפרקת את לבו וחייו של יונתן.

השירים הבאים ממשיכים לתאר תהליך של התבגרות: בינו לבינה ("מאוד מאוד") ובינו לבין המדינה ("הפוגה"). אחר כך יונתן נוקט בפרספקטיבה אמהית ובוחן את עצמו דרכה, בשיר "חופש חופש". אידיאל החופש, שבין היתר מגולם בדימוי המטוס, הוא חלק מאבני היסוד של הכלא היושב בראש. החופש כאידיאל מוחלט הופך אותך עבד לשאיפות החופש שלך - מסר שגם יצחק בשביס-זינגר שתל בדמות משנה חצי-הדוניסטית, חצי-ניהיליסטית (הדוניהיליסטית?), לקראת סופו של הרומן "העבד". השיר "תעיר אותי" מתאר את ליידי מקבת הסובלת מסיוטים, זאת אני יודע בעקבות הופעתו האחרונה של יונתן. אבל הטקסט לכשעצמו לא מחייב פרשנות זו, לכן אני בוחר לראות בו היפוך של יחסי האם-בן שתוארו בשיר הקודם - כאן האמא היא החלשה ושבורה. הפרספקטיבה הנשית נמשכת גם לשיר הבא, "10$" שמתאר את חייה של עובדת פיליפינית. גם כאן יונתן מאמץ את המרחק הגיאוגרפי שרק מטוס יכול לכסות, כדי לתאר את מעבר הזמן וכל מה שחולף עמו - "10$ להרים 10$ לשדות 10$ לבקרים שהתרוקנו מחלומות 10$ לשנים 10$ לתקוות".

שני השירים הבאים חוזרים לנקודת המבט הגברית, כעת בוגרת ומפוכחת יותר: "אני גבר ירושלמי / תגידי זוז ואני הולך" ("גבר ירושלמי"); ועם זאת - "אני עוד נסגר בעצמי ופוחד לעזוב" ("את לא מפסידה כלום"). הגבר הירושלמי אוזר אומץ משאיפות סיגריה, מתחנן לתוך הטלפון ומרגיש אבוד יותר מאי פעם, מאז שהגיע לעיר הזאת (תל אביב כמובן, מוניקה סקס הבהירו זאת כבר עם "בעיר הזאת"). התיאור של בניינים מתמוטטים לתוך הלילה ("שלום זה יונתן") זו אחת הדרכים היפות ביותר לתאר את העיר הזאת בתור הוויה ולא הווי. תיאור שלא נובע מסגידה לעיר באשר היא, אלא מאופן השתקפותה בחייך - הבניינים מתמוטטים כי גם אתה מתמוטט, "הרחובות ממריאים לאט" (דוד אבידן) כי גם אתה ממריא. יונתן ממשיך לכתוב את תל אביב מנקודת מבט אישית זו, בשיר "מטוס סילון" הסוגר את האלבום: "והעיר ממציאה את עצמה מחדש בדיבור המהיר שלה / בכתובות על הקיר שלה". אבל העיר היא גם זירת התרחשות לפרידות, בגידות והבטחות השבורות שלה - אבל בראש ובראשונה שלנו, גם אנחנו ממציאים את עצמנו מחדש ומתבגרים, משתנים, עסוקים, מתעייפים, נחלשים ורוצים מטוס סילון - "המרחב הזה חייב להיפתח"; "משהו קיצוני שייתן לך מנוחה". הכמיהה לחופש שבדרך להשגתו, אנחנו משאירים מאחור חלומות, תקוות, אהבות. אבל בניגוד למטוס סילון של העתיד, העיר משתנה ומשמרת בו זמנית "והרחוב מטבעו מארגן לך מפגש" - הזדמנות לא להפנות גב מול "כל מה שאתה לא יכול לשכוח / ולא מרשה לעצמך לזכור" ("המטוס של העתיד").

להאזנה לחלק משיריו של יונתן גוטפלד

ובראשם חומה

noreply@blogger.com (מתי ברסקי) — Thu, 03 Feb 2011 18:09:00 +0000

המהומות, הפגנות והפיכות השלטון שבדרך במדינות ערב, מייצרות מגוון רחב של תגובות בקרב הציבור הישראלי ובתקשורת, אבל בין התגובות הנפוצות ניתן למנות את הפחד, הסלידה והתיעוב. התפיסה של ישראל בתור "וילה בג'ונגל" והרצון להסתגר בתוכה, לצפות משם בריאליטי שמתחולל סביבנו, חזקים מתמיד בימים שכאלה. הזדמנות טובה לבחון את הקונספט "אנחנו כאן והם שם" שכמו "וילה בג'ונגל", גם הוא רשום על שמו של יו"ר מפלגת עצמאות ושר הביטחון שלנו. אבל "אנחנו כאן והם שם" שימשה כתפיסה מנחה לשמאל הציוני הרבה לפני אהוד ברק. השאיפה הסמויה להיעלמות הערבים, לא ע"י טרנספר כמובן, אלא פשוט היעלמות משדה הראייה - לא משנה אם זה כפר ערבי בתחומי הקו הירוק או בשטחי המדינה הפלסטינית, מבחינה גיאוגרפית כמובן. לא כך עבור הימין שגיאוגרפיה חשובה לו מאוד, לכן עוזי לנדאו שיווק את חומת ההפרדה לגורמים הימניים יותר בקואליציית שרון עם הפראפרזה הבאה: "זה לא שהם שם ואנחנו כאן, בזכות הגדר אנחנו נוכל להיות כאן וגם שם."

נזכרתי באמירה זו שמעידה רק על חלק מהזדון המגולם בחומת ההפרדה, הודות להרצאתה של כריסטין לונברגר על השילוב של תרבות חומרית בתיאוריות פסיכולוגיות, בהקשר של חומות, מעברי גבולות ומחסומים, במיוחד לגבי חומת ברלין וחומת ההפרדה. לונברגר היא מרצה בכירה באוניברסיטת קורנל וחוקרת בתחום הסוציולוגיה של מדע וטכנולוגיה, הרצאתה ניתנה במסגרת סמינר המחקר השבועי של מכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות, שם אני לומד לתואר שני. לונברגר פתחה בהצגת המקרה הישן והמוכר יותר - חומת ברלין בשיח הפסיכולוגי שמאז הקמתה ונפילתה. למרות אמרתו של קרל יונג שלפיה מסך הברזל חילק את העולם כמו הפרעה דיסוציאטיבית, הפוקוס היה באופן טבעי על אזרחי ברלין וגרמניה המאוחדות. "החומה שבראש" כלומר חומה מנטלית, היה דימוי נפוץ בגרמניה המאוחדת מחדש, כאשר התגלה כי לא די בהפלת המחסום הפיזי על מנת לאחד את האזרחים, לאחר שנים שבהן החומה גרמה גם לחלוקה תרבות ולאשרור "האחר". מנגד, נפילתה של חומת ברלין היוותה הזדמנות לטפל בפתולוגיות השונות, שנבעו ממחסומים רגשיים אשר החומה סימלה, כך לפי הפסיכולוג האנס-יואכים מנץ.

באשר לחומת ההפרדה, כאן השיח נחלק לשניים: שיח פסיכולוגי-ישראלי על העמים אשר משני צדי החומה והשיח הפסיכולוגי-פלסטיני שמנתח רק את הצד שלו, חלוקה דומה לזו שהתקיימה בהודו הכבושה ע"י הבריטים - נראה כי השימוש בכלים מדעיים להקטנת העם הכבוש, זו טקטיקה קולוניאליסטית רווחת. לפי פסיכולוגים ישראלים, חומת ההפרדה הפיזית בסך הכל ממשיכה את החומה המנטלית שקדמה לה ונבנתה מאבני בניין של סטריאוטיפים וחוסר אמון. עם ישראל לקה במנטליות של מצור ולכן החומה היא מענה לרצון להרגיש בטוחים מפני טרור. זוהי תפיסה פסיכולוגית המושתת על תפיסה ביטחונית ומוצדקת על ידה. בהתאם לכך, אין שום דבר לא רציונלי ביחס הישראלי כלפי החומה, אלא אם מדובר באנרכיסטים נגד הגדר - כאשר הפסיכולוגים הישראלים מדברים עליהם, לפתע משתלבות בדיון אבחנות ותהיות לגבי המניעים הנפשיים שגורמים לאותם אנרכיסטים לצאת כנגד הגדר, הביטחון ומדינתם כולה.
ביחס לפלסטינים, השיח הפסיכולוגי בישראל תופס אותם כקולקטיב חסר הגדרה אינדיבידואלית, חסרי "אוטונומיה רגשית ובגרות" (ד"ר אבנר פלק) ומכאן שהתנגדותם לחומה היא מתוך צורך באי-הפרדה מישראל (מזכיר קצת את האמרה שמיוחסת לעוזי לנדאו והתפיסה הימנית שמאחוריה, לא?). במילים אחרות, התגובה הישראלית לחומה מעידה על בריאות נפשית, בעוד שהתגובה הפלסטינית אליה מעידה על פתולוגיה, המובנית בפלסטינים מעצם שיוכם לעולם הערבי וקיום נפשי שיוכל להשתנות רק עם החלפת האוטוקרטיה בדמוקרטיה. תפיסה מערבית מובהקת שממנה גם צמחה אותה פרדיגמה פסיכואנליטית, המאפשרת את הניתוחים הנ"ל.

מנגד, פסיכולוגים פלסטינים המדברים על החומה, עושים שימוש בפרדיגמה של פסיכולוגיית טראומה: דגש על הדיכאון, עצבות וחוסר התקווה שנובעים מעצם הקיום בצל החומה; תחושות של השפלה וכעס בנקודות המעבר. אם לעם ישראל יש "מנטליות של חיים תחת מצור", הרי שהפלסטינים סובלים בפועל מתסמונת של חיים תחת מצור, על כל הבעיות החברתיות הנובעות בין היתר גם מניתוק משפחתי שהחומה יוצרת - בחברה שבה המשפחה מהווה בסיס לחיי חברה ותרבות. גם לפי תיאוריה מערבית יותר כדוגמת הפסיכולוגיה ההומנית של אברהם מאסלו, קיומה של החומה מוביל לקיום גטאותי שגורר התמקדות בהישרדות ומכאן, התעלמות מצרכים גבוהים יותר ופגיעה בהתפתחות העצמי. בדומה למה שנאמר על חומת ברלין, גם חומת ההפרדה מאשררת את "האחרות" של הפלסטינים, בעיני המערב וגם בעיני עצמם.

שאלתי את לונברגר האם ידוע על מקרים פתולוגיים בגרמניה, עם סבירות לצד המזרחי בברלין, של כמיהה נפשית לחומה באשר היא, כלומר לקיומה החומרי? התשובה שקיבלתי התייחסה לשני הצדדים אבל מבחינה נוסטלגית, כלומר הבעת התנגדות למצב העניינים החדש ונוסטלגיה לעבר בסגנון הסרט "להתראות, לנין", הן מצד קומוניסטים אדוקים ממזרח גרמניה והן מצד המערביים שסלדו מהתערבבות מחודשת עם "האחר". אבל אני כיוונתי לביטויים משמעותיים יותר של פתולוגיה כגון הפרעות נפשיות וחלומות חוזרים על החומה, אולי כי חשבתי מראש על מה שעלול להתרחש בישראל כאשר יגיע היום לפרק את החומה. כבר כיום היא מנוכסת ע"י "שפת הברזל" של השיח הביטחוניסטי בישראל, דבר המתבטא למשל בהצדקת ירי על מפגינים נגד החומה, מאחר והם "מנסים לפגוע בה". יהיה מעניין לבחון את רמת החרדה הקולקטיבית שתתפשט בקרב עם ישראל, אם אכן יגיע היום ובו החומה תפורק, בעקבות הסכם שלום והקמת מדינה פלסטינית בעלת גבולות ברורים. אבל בינתיים אנחנו שם.

כשרוח הנעורים הריחה כמו כסף: פוסט אורח של עידו משה ומיקסטייפ להורדה

noreply@blogger.com (מתי ברסקי) — Fri, 28 Jan 2011 10:26:00 +0000

If the show is the last one, how do you want to be remembered?
David Yow (lead singer for the Jesus Lizard) : "Fondly. A band who worked really hard, never really got anywhere but were important to a handful of people who don’t know much about anything

אין דרך יותר טובה לתאר את הלהקות באוסף הזה; מרביתן הצליחו להגיע להצלחה מסחרית קטנה מאוד אם בכלל, הוציאו כמה אלבומים, הופיעו ונעלמו.הדיסקים והשירים שלהם הם גל-עד יחיד אולי לאסקפיזם האיזוטרי שלהן.

ראשית התקופה - מייקל ג'קסון, וואם ומדונה שולטים במצעדים, בין הדעיכה הטוטלית של הגלאם רוק, העלייה המטאורית של כריות הכתפיים, תופים אלקטרונים,הרכבי Hair Metal וסמים "אופנתיים" כמו PCP וקוקאין; במקביל לכל זה, היו כמה הרכבים שהצליחו להתעלות מעבר הלייבלים הקטנים שהיו נחלתם של הרכבי שוליים זניחים (לכאורה). אותם לייבלים (כגון : Sub Pop, Touch&Go ,Amphetamine Reptile), שאומנם יכלו להיתפס כמטאטא גדול המאגד לתוכו כל מיני פסולת מינורית, היוו אולי נקודת אור יחידה לפרסום והפצה (ובשלב מאוחר יותר כמובן - תיעוד), של כתות זעירות, אשר יצרו אט-אט סצנות והולידו קולות חדשים שצצו להם בכל רחבי היבשת האמריקאית במקביל למיינסטרים. הלהקות הללו נחלקות (לדעתי) לשתי קטגוריות גסות: אלה ששכנו בלייבלים קטנים (מתוך אמונה אידיאולוגית שמעבר ללייבל גדול הוא סממן להתמסחרות, או שרצו מאוד-מאוד לעבור ולא הצליחו); ואלה שמצאו עצמן בלייבל גדולים.

איך? המעבר ללייבל גדול לא היה בשל האיכויות האומנותיות של הלהקות, או רצון מצד הלייבלים להיתפס כחדשניים וניסיוניים, אלא בגלל דבר אחד בלבד: כסף.
הפוטנציאל המסחרי של הרכבים אלו, שנולד בגלל המציאות הפיננסית פוסט-נירוונה של אותה תקופה, יצר משוואה מאוד פשוטה בראש מנהלי הלייבלים : רועש = נראה כמו נירוונה = מריח כמו רוח נעורים = קהל צעיר = מריח כמו כסף.

העטיפה הקלאסית של נוורמיינד שימשה כדימוי מוחשי מאוד לפוטניאל המסחרי של הגראנג' בראשית שנות התשעים

כמובן, כפי שכריות הכתפיים הוחלפו חיש קל בסקייטבורדים וכובע הפוך, גם תקופת פוסט-נירוונה לא נשארה לנצח...ההייפ ירד ואיתו המכירות. בעיניי הלייבלים הפכו להקות "החיקוי" שהוחתמו ומומנו על ידן לחסרות ערך ולא רווחיות....רובן (כמעט) הועפו מן הלייבלים וחזרו (אם בכלל) ללייבלים הקטנים; עבור חלקן המעבר חזרה היה סוף של הרפתקה והתמוססות לכלום. מי שלא התפוגג מצא עצמו שוב בלייבל קטן. האוסף הזה הוא סיפורם של הרכבים אלו.

ובנימה זו Bring the noise :

להורדת האוסף

1Motherhead Bug - Zambodia
2. Melvins - Bit
3. Cop Shoot Cop - Money-Drunk
4. The Jesus Lizard - Slave Ship
5. Helmet - Sinatra
6. Shellac - Prayer to God
7. Fugazi - Two Beats Off
8. Bellini - The Man Who Lost His Wings
9. Butthole Surfers - Sweat Loaf
10. Don Caballero - For Respect
11. Jon Spencer Blues Explosion - Ditch
12. Painkiller - Devil's Eye (4:43)
13. Jawbox - Savory (4:39)
14. Pussy Galore - Understand Me

מלל כתוב על מילים מדוברות, חלק 5: 1987 של סול וויליאמס

noreply@blogger.com (מתי ברסקי) — Wed, 19 Jan 2011 21:43:00 +0000

Those thrown overboard

Had overheard

The mysteries of

The undertow

And understood

That down below

There would be no more chains

They surrendered breath and name

And survived countless as rain

פוסט זה הוא האחרון בסדרת הפוסטים שמנתחת את חמשת קטעי הספוקן וורד האהובים עלי, סדרה שהעליתי בתזמון עם שרשרת אירועי הספוקן וורד שהחלה באמצע דצמבר ועדיין נמשכת. בעוד שבוע (26.1) יערך בלימה לימה ערב השקה לפרויקט מילה מדוברת 2.0, אלבום ספוקן וורד שהופק ע"י טאבו פלוס, ג'וזף וענבל בנימין. ניתן יהיה להוריד את האלבום בחינם לאחר ההשקה שגם הכניסה אליה בחינם, בין המשתתפים - המוזיקאי קוב, הזמרת הדרה לוין, הסופר/עיתונאי גון בן ארי, שדרן הרדיו לירון תאני ואחרים. את האלבום הראשון בפרויקט מילה מדוברת ניתן להוריד בקישור הבא:

מילה מדוברת 1.0

סדרת הפוסטים נפתחה במצרים העתיקה והיבטיה השונים של הנשמה (Seven Souls, Material), המשיכה לנפשו מוכת הקונפליקט של בחור מצוי המתמודד עם הצד הנשי שבו (ואז הופיעה בטי, ערן צור), משם למיתוס על ראשית הזיכרון (לורי אנדרסון) בתקופת יוון העתיקה ואז לעוד נפש מקוטבת, מאנית-דפרסיבית, מוקפת בסבלם של החלשים (כדורי הרגעה בדבש, גבריאל בלחסן). כעת הסדרה מסתיימת באטלנטיס (1987), אבל כדי להגיע לשם הדובר בפואמה יצטרך לזהות את גילגול העבר של נשמתו - הזקן השחור שפונה אליו באמצע השכונה (I've seen you before, I've been you and more). אחר כך לזכור: את הדמעות שירדו כגשמים מיוחלים בכפר סומלי מיובש, את מי שנזרקו מעבר לסיפון ספינות העבדים ואת מי שדיממו מכפות ידיהם שעל המחרשה, לאדמה. לזכור את הנפש התאומה שלו, בת בכורה למים שנמלטה מגורל העבדות אל האוקטבה השביעית, הים (Si). הצד הנשי של הנרטיב האפרו-אמריקאי, הצד שתרבות ההיפ הופ מתעלמת ממנו, אם לא משפילה ומבזה.

כן, בדומה לרבות מיצירותיו של סול וויליאמס, גם פואמה זו שמה את ההיפ הופ בחזית וברקע. 1987 היתה שנה משמעותית להיפ הופ: פאבליק אנמי ואייס טי הוציאו אלבומי בכורה, KRS-One ודי ג'יי סקוט לה-רוק הוציאו את האלבום Criminal Minded, שנה לאחר מכן הצמד EPMD הוציאו את האלבום Strictly Buisness עם הלהיט You're a Customer, שניהם מאוזכרים ומצוטטים בפואמה שנפתחת בתיאור מפורט של אופנת הגטו - הביגוד, הבלינג, הג'יפ והמוזיקת היפ הופ ברקע. אחר כך מופיע הזקן הלא מוכר, מעתידו או מעברו של הדובר בפואמה. משם מתחיל המסע ליבשת האם, להיסטוריה האפרו-אפריקאית, לחירות שהתגלתה בפני הטובעים בים, העיר שמבעד לעננים ולחלומות של העבדים מעל, אטלנטיס. זה טקסט גדול בעיני כי יש בו יותר מאמירה, הבחנה, או נרטיב קצר שתחום בזמן ובמקום. לסיפור המגולל בפואמה זו יש מימדים אפיים. הוא נע בין השנה 1987 לשנים המאוחרות במאה ה-19 הלוך וחזור. הים שמפריד בין אפריקה לאמריקה, גם מגשר על הפער באמצעות דימויים מוזיקליים, כמו שהיפ הופ מחבר בין תוף אפריקאי לאמריקאי ושאר התרבות שצמחה ביניהם:

I know the volume of the sea and sound waves as I will; או -

Many of us has been taught to sing and so we practice scales/many of us were born singing and thus were born with scales

והנה לפני כמה חודשים גיליתי את הרהוריו של סול וויליאמס על הפואמה, בספרו "המגילות של אמ.סי מת":

A story of self-remembering. Season and Claire are connected through many past-life experiences [...] They are each other's eternal reflection: reflection eternal. It is the story of a vortex that opened in 1987 and its effect on 2 people [...] Dead man float. The living found new life three miles beneath the boat [...] He floated in the face of darkness, never noting when that face became his own [...] The city stood in shades of blue, gated by the dreams of those living high above in a world inhabited by those who never knew of the ones that swam beneath them

השורות האחרונות מזכירות לי את השיר האהוב עלי של מארק סטרנד:

זה היה איתי מאז בכל יום ויום: אותו הבוקר בו לקחתי

את הסירה של דודי ממפרץ המים החום

וחתרתי אל האי.

גלים קטנים התנפצו על הדפנות

והחריקה החלולה של המשוטים

עלתה אל היערות, אל האורנים המצופים חזזית.

נעתי כמו כוכב אפל, נסחף מעל החצי האחר, הטבוע,

של העולם, עד שמשהו רחוק לחש לי,

להביט מעבר לקצה הסירה, וראיתי מתחת לפני המים

חדר בהיר, קבר מוצף אור, ראיתי בפעם הראשונה

את המקום היחיד הצלול שניתן לנו כשאנחנו לבד.

(בוקר, מארק סטרנד, תורגם ע"י עוזי וייל)

אני מצרף הפעם שני לינקים לביצוע הפואמה, הראשון הוא הביצוע המוזיקלי מתוך האלבום הראשון של סול וויליאמס, Amethyst Rock Star. להפקה המוזיקלית נחשפתי יחד עם הטקסט ואי אפשר לנתק ביניהם כאשר אני מכתיר את 1987 כשיר האהוב עלי מבין יצירותיו של סול וויליאמס ובכלל, עד כמה שניתן לבודד שיר אחד מתוך סך המוזיקה האהובה עליך ולהעניק לו את המעמד הבכיר לקביעות. בכל מקרה, פתיחת השיר בנגינת כינור מתוחה וקצבית כמו התיפוף שמצטרף מיד, מעניקים לסצנת הפתיחה שתיארתי לעיל, אווירת היפ הופ הולמת. בהמשך הכינורות עוברים לרקע, בניגון עדין יותר, ואז נכנסת הגיטרה לתמונה בריף חוזר שמעצים את האווירה הדרמטית. כך בשכבה משולשת של היפ הופ, רוק ומוזיקה קלאסית, מוגש סול וויליאמס במיטבו:

מיקסטייפ סול וויליאמס בעריכתו של אורי זר אביב, לכו לרצועה 21 או האזינו מהתחלה עד הסוף

לצערי לא ניתן להאזין דרך יוטיוב בשיר מישראל, וגם אין תיעוד לביצוע של 1987 מהופעתו של סול וויליאמס בארץ לפני כשנה וקצת - ביצוע שאני יכול לקחת קרדיט על "הפקתו", כן אני הוא האחד שהכין את השלט עליו היה רשום 1987 והפתיע משהו את סול הנבוך...אז הנה קישור לאחת מהופעותיו בארה"ב:

1987 מדוקלם כספוקן וורד טהור

כאן ניתן לקרוא את מילות השיר, לא מדויק כמו הפואמה שבספר אבל זה מה יש בסייבר ספייס

וטובת הילד הזה היא איתי: על משפט אזרחי מבוים במכללה למנהל

noreply@blogger.com (מתי ברסקי) — Wed, 12 Jan 2011 21:03:00 +0000

חברתו של אחי לומדת במכללה למנהל לקראת תואר במשפטים וכך הזדמנתי בשבוע שעבר, לתרגיל במשפט אזרחי מבוים. אומנם תרגיל, אומנם סימולציה של קייס היפותטי ועם זאת, חבר השופטים כלל את נשיא בית המשפט העליון בדימוס, מאיר שמגר; את פרופסור דן שניט מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, יושב ראש ועדת שניט שהוקמה לפני כחמש שנים לצורך בחינת ההיבטים המשפטיים של האחריות ההורית בגירושין ובעיקר, את סעיף "חזקת הגיל הרך"; ודוקטור תמר מורג, מרצה בבית הספר למשפטים של המכללה למנהל ומומחית לתחומי זכויות הילד ודיני משפחה. גם מבחינת הקהל, נרשמה נוכחות של פעילים למען חזקה משותפת ומניעת האפלייה כלפי אבות גרושים. כלומר, מדובר באירוע שבדרכו משמש כאבן בוחן מסוימת להלך רוח משפטי וחברתי. אני התעניינתי בבחינת הפורמליזם של סימולציית המשפט, בעיקר בכל הנוגע לסטודנטים שלקחו חלק בתרגיל, עורכי הדין של מחר, כיצד התנהלותם בסימולציה מעידה דבר מה על עולם המשפט ועל תחום עריכת הדין בפרט.

עם זאת, מצאתי עניין גם בסוגיות שעמדו על הפרק, חזקת הגיל הרך ובדיקה גנטית לקביעת אבהות. הקייס ההיפותטי שנידון במשפט היה לא פשוט בכלל, במיוחד עבור הטוענים אשר יצגו את האב. נתחיל מכך שגרושתו הדמיונית היא משפטנית בהשכלתה...אבל מעבר לקוריוז, דורשת משמורת מלאה על ילדתם בת השנתיים, בהתאם לחזקת הגיל הרך שלפיה, במידה ואין הסדר מוסכם בין ההורים, "רשאי בית המשפט לקבוע את האפוטרופסות כפי שייראה לו לטובת הקטין, ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת". העניינים מסתבכים כאשר הסוגיה השנייה נכנסת לסיפור - הזוג התגרש בעקבות בגידתה של האישה, שהעלתה חשד אצל האב כי ילדם הנוסף, בן שלושה חודשים, אינו בנו הביולוגי והוא מבקש בדיקת אבהות. דרישות האב לפי התקציר, נדחו ע"י בית משפט לענייני משפחה ובית משפט מחוזי. הדרישה למשמורת מלאה נדחתה על בסיס חזקת הגיל הרך ונוכח "הצורך של הקטינה בקרבתה המתמדת של אמה". הדרישה לבדיקה גנטית נדחתה בהתאם לעמדתם של נשיא בית הדין הרבני הגדול ושל בא כוחו של היועץ המשפט לממשלה, עמדה שלפיה "ממצאי הבדיקה עלולים לפגוע בכשרותו של הקטין על פי דין תורה לנישואין, עקב חשש לממזרות". כעת האב עותר לבית המשפט העליון, ערעור שבמהותו ניצב לא רק הקייס הפרטי של האב, אלא מאבק עקרוני לביטול חזקת הגיל הרך וביטול ההוראה שבחוק המידע הגנטי, לפיה תיערך בדיקה רק אם יש בה צורך "לשם מניעת סכנה לחיי אדם או נכות חמורה בלתי הפיכה לאדם".

המשפט המדומה לא כלל עדים מדומים, אלא רק טיעונים של רביעיית הסטודנטים - בעד/נגד חזקת הגיל רך, בעד/נגד הרשאת בדיקת אבהות - ולכן רוב הדיון נגע לחוקים עצמם והצורך לבטלם או לערוך בהם תיקונים ושינויים. מדי פעם חבר השופטים התייחס לפרטי הקייס המדומה והנידון, מה שכאמור הכביד במיוחד על מייצגיו של האב המערער. בעוד שהאימא חותרת לתרחיש אחד בלבד - משמורת מלאה על שני הילדים וקבלת תשלומי מזונות גם עבור הילד שהאב אינו בטוח כי הוא שלו, הרי שמדרישותיו הנפרדות של האב עשויים לצאת לפועל מגוון תרחישים, ביניהם כאלה המונעים את טובת הילדים, כלומר יוצרים נתק משפחתי מסוים בין הבת לבן - זאת במידה שעל הבת תחול משמורת משותפת בזמן שאחיה יהפוך לחצי אח עבורה, גם בפועל וגם מבחינת קרבה ושיוך משפחתי. בכלל, "טובת הילד" שימש בדיון כמונח מוסכם המייצג אידיאל שאליו יש לשאוף. הטוענים (נועם אביטל וגלעד גיא) והמשיבות (שירן פרג ונופר גולן) ניפנפו בטובת הילד, כל צד למטרותיו שלו, באותו אופן שבו גם "שיוויון האישה" שימש את שני הצדדים לטעון בעד ונגד חזקת הגיל רך (העצמת האישה לעומת כבילתה לגידול ילדים? חיזוק עמדת האישה במעמד של גירושין מכוערים?). זכויותיו הדמוקרטיות של האבא לוקחות צעד אחורה לטובת "טובת הילד", גם אם בצדק הרי שמותר לתהות עד כמה טובת הילד הופכת בדיונים הללו למעין מונח פופוליסטי בסגנון "טובת המדינה"; ואולי כל זה בכלל נובע מתפיסה של טובת המדינה כטובת הילד?

מספר נקודות מעניינות שהועלו בדבר חזקת גיל הרך ע"י חבר השופטים, בעיקר ע"י פרופ' שניט שניתן היה להבחין כי רוחו מנשבת לכיוון של רפורמה בסעיף המדובר: האם יתכן וחזקת הגיל הרך, סעיף שנוסח בשנת 62', הפכה לעיקרון מנחה גם בעיני המומחים לרווחת הילד, מומחים שחוות הדעת שלהם מסוגלת להכריע משפטים מסוג זה? האם יתכן והמצב שנוצר בעקבות חזקת הגיל הרך, מוביל לכך שאבות רבים בוחרים להכפיש את נשותיהם לשעבר, בתור אמצעי קיצוני אך היחידי להשגת משמורת משותפת? המשיבה שטענה בעד שימור חזקת הגיל הרך, הציגה נתונים ממדינות אירופאיות שבהן בוטלה חזקת הגיל הרך בחוק ובפועל עדיין קוימה ב-90% מהמקרים. האם זה אומר שבהכרח התהליך הפך לארוך, מסורבל ומוקצן, רק כדי להגיע לתוצאה כמעט דומה? והאם 10% מקרים שבהם נעשה הצדק אינם מצדיקים זאת? בעיני הנקודה המהותית לדיון, היתה השמת הדגש על אחריות הורים במקום על חובות וזכויות שלהם.

הדיון בדבר בדיקת אבהות והקושי הרב בהוצאתה לפועל כיום בישראל, מעלה תהיות רחבות יותר בנוגע ליחס המשולש והרעוע שמתקיים בארץ, בין הקודקוד הליברלי של מערכת המשפט, לבין הקודקוד השמרני של הממסד הרבני ובין הקודקוד הדמוקרטי שבמדינה מתוקנת, אמור לשמש כבסיס למשולש ולא רק אחד מקודקודיו. אבל חייבים להודות שבמקרה של סעיף זה, הפסיקה הרבנית מאפשרת להוציא לפועל בדיקה בעילום שם וללא פרטים מזהים, מה גם שניתן למצוא צידוקים חברתיים לשמירה על טובת הילד במקרים כאלה: הגנה מפני רכילות, רינונים חברתיים והדבקת תווית של ממזרות, שיש לה השלכות מסוימות גם בעולם החילוני. כל הסיפור הלא פשוט הזה, הזכיר לי את התחום של קונפליקט זכר-נקבה-צאצאים שהוא כר לדיון פורה במדע האתולוגיה (התנהגות בעלי חיים) ותיאוריות אבולוציוניות. דוגמה מוכרת להורים שנופלים קורבנות להטעיה ומטפלים בצאצאים שאינם שלהם, אפשר למצוא במגוון מיני ציפורים שזן הקוקייה הטפיל משתמש בהם כהורים פונדקאים, אם כי כאן הניצול הוא לפחות של האבא והאימא יחדיו. כמובן שאצל האדם מדובר לא רק בהפסדים גנטיים וכלכליים, אלא בעינוי רגשי שנובע מחוסר ודאות. גם כאן אפשר לגייס את הטיעון בדבר טובת הילד, אשר זכאי לגדול תוך ידיעה מלאה לגבי זהות אביו ולא לחכות עד גיל 18 לשם כך. ד"ר מורג החזיקה בדעת מיעוט זו בפסק הדין, שדחה את טענותיהם של מייצגי האב אם כי תוך קריאה למתן פרשנות רחבה יותר בסעיף חזקת הגיל הרך, כולל הקריאה המוכרת למחוקק (הכנסת) שיערוך שינויים בחוק. יתכן ובשלב זה של הדיון, פרופסור שניט העדיף להימנע מגילוי דעת מלא, לאור המלצותיה המתגבשות של ועדת שניט.

סך הכל מדובר בסוגיה מורכבת, במיוחד בכל האמור לקייס הספציפי שהוצג בתרגיל. הטוענים והמשיבות הגישו לחבר השופטים סיכומים ארוכים ומפורטים, לא ניתן היה להציג את כל החומר שמפורט בהם בזמן אמת. בכל זאת לא יכולתי שלא לקבל את הרושם, כי כל אחד מהצדדים קיבל על עצמו הזדהות מוחלטת עם העמדה שאותה ייצג. הזדהות לשם התרגיל, לשם הזכייה במשפט המדומה, או הזדהות שהונבטה וצמחה בתודעתם של הסטודנטים, מעצם תהליך הכשרתם כמשפטנים? לפני שבוע וחצי כתבתי כאן על הכרעת הדין במשפט קצב והשוויתי את עו"ד אביגדור פלדמן ליחצ"ן רני רהב, השוואה שנערכה גם כעבור כמה ימים במגזין הסופ"ש פרומו (מעריב). אכן יש היבט יחצ"ני למקצוע עריכת הדין, במיוחד ככל שהקייס נוגע להיבטי אופי וכמובן שבמידה והוא זוכה לסיקור תקשורתי. אבל ישנה אנלוגיה פחות סנסציונית, בין עריכת דין לדוברות. אדם ברוך ז"ל כתב בזמנו, ביקורת על האפשרות שנחמן שי יוצנח מתפקיד דובר צה"ל לתפקיד עורך חדשות ערוץ 2 (בגרסת הפיילוט שלו), מאחר ודוברות זה מקצוע שהמצטיינים בו מתאפיינים בתודעה שירותית, כולל הזדהות מוחלטת עם מושא הדברור. לכן ניתן לתהות עד כמה אדם אשר שימש כדובר במשך רוב חייו המקצועיים והצטיין בכך, מתאים לתפקיד של עורך בגוף תקשורתי, תפקיד שמצריך אופי מסוג שונה לגמרי (עמידה בלחצים, הסתייגות מהזדהות מלאה עם מערכות ומוסדות למיניהן)? על אותו משקל ניתן לתהות, האם עורכי דין מצטיינים מתאימים בהכרח לכהן כשופטים בהמשך הקריירה שלהם? הצלחת בתור עורך דין כי ידעת איך לבחור בצד אחד, לגייס את החוק, המוסר והצדק לטובתו של צד זה ולהתעלם מהתמונה הרחבה. האם אין בכך כדי להשפיע על ראייתך הכוללת גם כאשר תעטה על עצמך גלימת שופט?

מלל כתוב על מילים מדוברות, חלק 4: "כדורי הרגעה בדבש" של גבריאל בלחסן

noreply@blogger.com (מתי ברסקי) — Mon, 10 Jan 2011 15:27:00 +0000

"אתה יושב קפוא על כיסא חי
המצעד הזה אף פעם לא נגמר"
(גבריאל בלחסן, כדורי הרגעה בדבש)

אנחנו חווים את המציאות שקיימת אי שם בחוץ, באופן שמתווך דרך תהליכים נוירופיזיולוגיים השקופים עבורנו. איברי החישה שלנו קולטים מהסביבה קרינה אלקטרומגנטית, גלי קול, כימיקלים ופרומונים מסוימים, ושאר גירויים פיזיקליים; ועם זאת, התודעה שלנו אינה פועלת כתוכנה הרושמת ומעבדת את כל הנתונים הנ"ל כפי שהם, אלא מייצרת חוויה. אנחנו חווים אדום כצבע, לא כאורך גל, למרות שכך היינו מסוגלים להגיע לרמת רזולוציה גבוהה יותר; וכמובן שלעתים רחוקות החוויה מורכבת מגירוי בודד. אני מפנה את תשומת לבי לפעולה של ריתוך ברזל, תופס את הגשטאלט כולו ונרתע ממנו - ניצוצות התופת שצורבים את הרשתית, רעש צורם, ריח של ברזל שרוף. רק כאשר אנו נתקלים במקרים של פגיעות מוחיות ספציפיות, ניתן להבין עד כמה אנחנו תלויים בחוויה עצמה ולא רק בתפיסה (Perception) שלנו. לדוגמה, תסמונת Blindsight שגורמת לאנשים עם מערכת ראייה תקינה לגמרי, אבל עם פגיעה עצבית באזורי הראייה שבמוח, לחוות את העולם כמו עיוורים. הם מסוגלים להתנהל במרחב מבלי להיתקל בחפצים, אבל לא מעוניינים בכך, מבחינתם הם עיוורים לכל דבר ונעזרים במקל הליכה. תשליכו עליהם כדור והם יזוזו, בלי לספק הסבר שמניח את הדעת.

וברמה אחרת לגמרי, של חוויה אודות חוויה, גם העולם האנושי-חברתי שמסביב עשוי להיות שקוף בעינינו. תחשבו על האופן שבו התרגלתם לחלוף על פני הומלסים ברחוב. או הסנסיטיזציה (הנמכת סף רגישות לגירוי) שנוצרה אצלנו בעקבות עשור של אינתיפאדה, מלחמות, פיגועים, ופעולות תגמול שגובות את חייהם של אזרחים וילדים. איך נחווית מציאות שכזו על ידי נפש רגישה במיוחד, נפש מיוסרת שנתונה למצבי מאניה ודיפרסיה? נפש שנמצאת תחת השפעות מעוררות ומדכאות של כדורים במרשם פסיכיאטרי? והאם זו הפרספקטיבה שנחוצה כדי לטלטל אותנו, להמיס את השעווה בתעלות האוזניים שלנו, כלשון המשורר? האם התפיסה של בלחסן את המציאות, גם הגלובלית אבל בעיקר כאן בישראל, הינה משוללת פילטרים שקיימים אצל אנשים תקניים (תקן מלשון נורמה; נורמלי, נורמטיבי)? ואולי התודעה שלו מקצינה את הסבל והזוועה שגם אנחנו מסוגלים להבחין בהם? מי פה הצד המשוגע ומי משמש כקול השפוי?

בשנה האחרונה בלחסן זכה לחשיפה מוגברת (באופן יחסי), עם יציאתו של האלבום "עתיד" (ממנו לקוח שיר זה), זכייתו בפרס אקו"ם 2009 לעידוד פרסום היצירה למחבר, ועם הסרט "גם כשעיני פקוחות" שזכה במקום הראשון בפסטיבל דוק-אביב ואף שודר בלב המיינסטרים והפריים טיים, ערוץ 2 בערב מוצאי שבת. חשיפה מספקת בשביל ללמוד "בלחסנית", אין צורך להאזין לכל ארבעת אלבומיו לשם כך (אם כי מומלץ). אפשר לכתוב טקסטים המתחזים לבלחסן, שהם פארודיה על בלחסן. עולם הדימויים-מתוך-הביבים שבלחסן עושה בו שימוש, הינו קוד גלוי. אין בזה משהו רע - לאמנים הדגולים ביותר יש קול מובחן, משלהם. אתה יכול לכתוב כמו בוב דילן, אבל אתה אינך בוב דילן (מצד שני, יתכן ואפילו רוברט צימרמן אינו בוב דילן, ר' הסרט "אני לא שם"). הרוב הגדול מאיתנו אינו בלחסן, אפילו אם נזדהה עם מילותיו. חלק גדול מאיתנו לא היה מעלה על הכתב את מילות הביקורת החברתית שפזורות בשיר "כדורי הרגעה בדבש", כי הן לא היו עולות בדעתנו; או שהיינו מרסנים את עצמנו, ריסון שנובע מביקורת עצמית או ביקורת חברתית שהפנמנו. אבל מבלחסן זה מתקבל אצלנו אחרת - אם לא בצורתה הכתובה של המילה, אז בטח שבתור מילים מדוברות, כל כך הרבה מילים, יותר מרבע שעה של מונולוג ארוך ונוקב, ברקע גיטרות מנסרות, עובדים זרים, שיכורים ונרקמוניות, עוברים מתים-קפואים וזונות חיות-בקושי, מייקל ג'קסון כארכיטיפ הפדופילים, "טנקים מסוקים אנשים מרוסקים וסתם אבק ילדים שמתפזר לשמים", אנסים בחליפות, קורבנים וקורבנות, הסגידה לכסף של גיידמאק, חברה מפולגת ומקוטבת, נפש מקוטבת, מחלה, "אבא מזדקן אמא מזדקנת אחים ואחיות מזדקנים", אלוהים וימים נוראים.

כאן אפשר לקרוא את הטקסט במלואו

וכאן להאזין לשיר - פנו לעצמכם רבע שעה פלוס זמן התאוששות

המתלוננת מתבקשת להציג סדין מוכתם בדם - על משפטי אונס בצל הרשעת משה קצב

noreply@blogger.com (מתי ברסקי) — Sat, 01 Jan 2011 14:48:00 +0000

"השופט הקל את העונש/כי לא צעקת ולא היית בתולה"
(מוניקס סקס, "כל החבר'ה")

המילים הנ"ל נכתבו בעקבות פרשת האונס בקיבוץ שמרת (שנות התשעים המוקדמות). הן מתייחסות לפסיקתו של השופט מיכה לינדנשטראוס, כיום מבקר המדינה ואז שופט בבית המשפט המחוזי בחיפה, שזיכה את הנאשמים תוך הבעת ביקורת על חוסר האמינות בעדותה של המתלוננת, על האיחור בהגשת התלונה מצדה, ותוך התייחסות מפורשת לניסיונה המיני הקודם, ולחוסר הבעת התנגדות מפורשת מצדה בזמן האונס הקבוצתי. בערעור לבית המשפט העליון מצד פרקליטות המדינה, בוטל זיכוי ארבעה מהנאשמים. בפסק הדין, שופט העליון מיכאל חשין ציטט את השיר "כשאת אומרת לא" ומתח ביקורת על המסר שעולה מבין מילותיו. הפזמונאי דן אלמגור הפנים את הביקורת ושינה את הבית השלישי בשיר, עם המסר 'כשהיא אומרת "לא!", לזה היא מתכוונת!'. כמו כן נערכו שינויים בהתייחסות החוק למעשה אונס. כלומר, "האונס בשמרת" כפרשת מפתח עם השפעות תרבותיות ומשפטיות בישראל. האומנם?

בקיץ 2010, התקשורת רעשה סביב הרשעתו באונס של סבאר קאשור, שנגזר עליו עונש מאסר של שנה וחצי. פסק הדין הסתמך בין היתר על התחזותו של קאשור ליהודי בפני קורבן האונס. הליברלים הזדעקו אבל דווקא עיתון העיר ז"ל שתמיד נחשד בהטיה סמולנית, חשף בכתבת תחקיר את השתלשלות הפרשה. מתוך ממצאי החקירה והמשפט, עולה תמונה ברורה למדי של מקרה אונס. התיק טיפס במעלה הערכאות, מבית משפט השלום למחוזי ובדומה למשפט קצב, הוכרע זמנית בעסקת טיעון אך כעת נידון בפני בית המשפט העליון. התקשורת כאמור, נכנסה לתמונה באיחור ובודדה מתוכה אלמנט יחיד ופיקנטי, אלמנט הגזענות. בכל מקרה, עיון בטיעוני ההגנה כנגד המתלוננת מבהיר עד כמה היחס של מערכות אכיפת החוק כלפי נשים בישראל וכלפי נפגעות תקיפה מינית/קורבנות אונס בפרט, הנו פטריארכלי ושמרני. המתלוננת עסקה בזנות אך מגדירה את עצמה כבתולה - הגדרה עצמית, אוטונומית, צורך נפשי בסיסי למי שנסיבות חייה הוליכו אותה לזנות והיא עושה זאת תוך הקפדה על תיחום וגידור המגע האינטימי שלה עם העולם. חמור מכך, גם העובדה שהמתלוננת נאנסה בילדותה ע"י אביה, שימשה את הסנגוריה הציבורית שהגנה על הנאשם, כדוגמה לסתירת טענתה של המתלוננת בדבר היותה בתולה. לקרוא ולא להאמין. במידה רבה אנחנו עדיין חברה מסורתית, שבה רק סדין מוכתם בדם יכול להגן על צדקתה של קורבן אונס.

שלושה סנגורים בולטים ייצגו את משה קצב מראשית הפרשה ועד סופה: עו"ד דוד ליבאי כנציג האליטות (מפא"י-עבודה), הממשל (ח"כ ושר המשפטים לשעבר) והאקדמיה (אוניברסיטת ת"א, המרכז הבינתחומי הרצליה); עו"ד ציון אמיר כנציג המשפט הפלילי, העמך, ימין, שועל תקשורת; ועו"ד אביגדור פלדמן, אביר זכויות האדם ('בצלם', ואנונו, טלי פחימה וכו'). ליבאי כזכור, נטש את קצב בעקבות מסיבת העיתונאים השנויה במחלוקת שקיים הנשיא לשעבר בקריית מלאכי, אמיר הוא הפליליסט שליברלים אוהבים לשנוא ואילו פלדמן הוא הדמות הכי שנויה במחלוקת מבין השלושה. צפיתי בו מתראיין למהדורת חדשות ערוץ 10 ביום הכרעת הדין במשפט קצב והופעתו הצווחנית בטלוויזיה, הזכירה לי את דמותו של יחצ"ן-העל רני רהב, עת פלדמן ייחצן את קצב כקורבן של עיוות הדין. אולי אני בונה כאן ייצוג תקשורתי דמגוגי, כפי שפלדמן טוען שנעשה לקצב; אבל מה לגבי הדמגוגיה שלו ושל לקוחו? ומה הטעם בהאזנה להתפלפלויותיו המשפטיות של אדם שהתבטא בעבר, "הפרקליט אינו מחפש את האמת, ואינו מוצא אותה... כשאני מקבל על עצמי לקוח, אני לוקח את השקר ומוסיף לו את האסתטיקה שלי, אחרת אין לו סיכוי... במקצוע הזה יש הרבה הונאה, הונאה עצמית והונאת האחר - הלקוח, התובע, השופט..."?

הרבה טענות מובאות כעת בדבר משפט לא צודק שנערך לקצב, במיוחד בכל הנוגע למשפט הציבורי המקדים והטיפול התקשורתי בפרשה. האם למתלוננות נגד קצב נערך משפט צדק? האם הרשעתו של קצב היא-היא התגלמות הצדק עבורן? הרי מדובר בקורבנות כפולות - לאורך חקירתן במשטרה וע"י המערכת המשפטית, הן נאלצו להתמודד מול מכבש של לחצים, האשמות, איומים בחשיפה, חשיפה בפועל וכן הלאה. לכל אדם מגיע ייצוג ומשפט צודק, אבל האם כל האמצעים כשרים עבור הסנגור? והאם כפי שפלדמן טוען, התביעה חייבת להוכיח מעל כל צל של ספק את טענותיה, בעוד שטענות הנאשם וסנגוריו אינן עומדות למבחן הספק הסביר? האם א-סימטריה זו מוצדקת כאשר מדובר באישום חמור כמו אונס? כלומר, "זו מילה של המתלוננת נגד המילה של הנאשם; המילה שלה חייבת לעמוד בכל מבחן אמפירי של תקפות ומהימנות; המילה שלו יכולה לתעתע, לעטות צורות מתחלפות, אין לו מה להוכיח אלא רק להפריך". האם טענותיו של קצב כי מדובר בעלילה, קונספירציה, ניסיון סחיטה - אינה מהווה האשמת נגד שטעונת הוכחה וניתנת להפרכה?

טיעונים הבנויים על "ניסוי מחשבה" מהווים סוג נוסף של דמגוגיה, אך לעתים מוכיחים את יעילותם לצורך ניסוח עמדה אישית. שימוש מוכר בטיעון זה נעשה ע"י תומכים מסוימים ובלתי מסויגים בשחרור גלעד שליט, אל מול המתנגדים לעסקאות מסוימות - "ומה אם זה היה ילדך בשבי?". לענייננו ובנימה אישית, מה אם הייתי מואשם באונס? ע"י מישהי שמעולם לא היה לי איתה מגע מיני ולפיכך אני מכחיש הכל ומסתמן מיד כשקרן? ומה אם הייתי מואשם ע"י פרטנרית מינית לשעבר ואז מדובר במקרה של גרסה מול גרסה? אני לא מתנהל בצל החששות הללו אבל מסוגל להבין - לא להצדיק - גברים המחזיקים בסוג של פרנויה כזאת, שעלולה לנבוע כתוצאה מייחוס יצר נקמנות או תודעה הפכפכה אצל נשים מסוימות; זאת לצד הפחד מליפול קורבן למערכת המשפטית, לחד צדדיות בכיסוי התקשורתי, לשיפוט ציבורי מהיר ומוחלט. לעומת זאת, כנגד המצדדים בקצב ואנסים אחרים מוצג הטיעון "נראה איך תגיב אם זה היה קורה לבתך?", וזו כמובן דמגוגיה בפני עצמה שגם פונה היישר לרגש נקמני ופטרנליסטי. שאלה ראויה יותר שאותם אנשים יכולים לשאול את עצמם היא, "האם הייתי רוצה שהבת שלי תסתדר בחיים ע"י שיתוף פעולה עם קושרי קשר מטעם האליטות ומתן עדות שקר?". נניח את השיקולים המוסריים בצד - האם מדובר בעסקה פאוסטיאנית משתלמת? להיות נתונה לעליהום ואיומים בחשיפה, כדי לזכות בתגמול ובחסדי אותן אליטות, או בשביל נקמה בשותף לרומן שבו הנאשמת-כביכול עדיין מאוהבת? האם אתה כגבר היית בוחר בעסקת חליפין זו? והאם היית מעליל על הבוס השנוא עליך, שהוא תקף אותך מינית?

כאן אנחנו חוזרים לפן הפטריארכלי של סוגיות הטרדה מינית, תקיפה מינית ואונס. בחברה כמו שלנו, כמעט ואין חשיפה למקרים שבהם גברים מתלוננים על התופעות הנ"ל, קל וחומר למקרים של תלונות שווא. מצב עניינים זה תורם לעיצוב התפיסה לפיה אישה יכולה לבדות הטרדה/תקיפה/אונס שלא קרו, כי היא בכל מקרה לא משלמת על כך מחיר תודעתי וחברתי. הותקפת? זה בסדר, את בעמדת חולשה מלכתחילה. נחדרת? זה בסדר, ממילא תפקידך הוא להיחדר. "זה בסדר" מצד האישה להיות מוכרת כקורבן אונס, כי "זה קורה, זה קרה בעבר וזה תמיד יקרה", ולכן האישה גם מסוגלת להעיד על עצמה כקורבן, אפילו במקרים שלא היה ולא נברא. האירוניה האכזרית היא שקורבנות בפועל של אונס מקבלות מהחברה את המסר שהן לא בסדר ולרוב, כך הן גם תופסות את עצמן. אצל הגבר לעומת זאת, קיימת הלימה: אסור שהחברה תדע כי נאנס באמת ואסור לו גם לייצר תפיסה חברתית שכזו, ע"י בדיית אונס שלא היה. כמובן שישנם גם מקרים בדויים ועלילות שווא, אך לשם כך קיימת המערכת המשפטית וכמובן שאנחנו כחברה צריכים להקפיד על הימנעות ממשפט ציבורי מוקדם. מצד שני, יש לנו עוד הרבה לאן להתקדם כחברה, עד שנפנים כי קרום בתולין קרוע, לבוש חושפני, "מכתבי אהבה", והיסטוריה פרטית של עיסוק בזנות או התעללות מינית בילדות, אינם מטילים עננה של אשמה מעל ראשה של כל מתלוננת באשר היא.

מערכון של החמישייה הקאמרית על פטרנליזם ושוביניזם בבית המשפט

מלל כתוב על מילים מדוברות, חלק 3: The Begining of Memory של לורי אנדרסון

noreply@blogger.com (מתי ברסקי) — Mon, 27 Dec 2010 16:46:00 +0000

יש סיפור במחזה עתיק על ציפורים שנקרא, הציפורים.
וזה סיפור קצר מלפני תחילת העולם.
מתקופה שבה לא היתה ארץ ולא אדמה.
רק אוויר וציפורים בכל מקום.

אבל מה שקרה זה שלא נמצא מקום לנחיתה.
כי לא היתה שום אדמה.
אז הן פשוט חגו במעופן סביב וסביב.
כי זה היה לפני ראשית העולם.

והצליל היה מחריש אוזניים. שירת ציפורים בכל מקום.
מיליארדים על מיליארדים על מיליארדים של ציפורים.

ואחת מהציפורים הללו היתה עפרוני ויום אחד אביה מת.
וזו היתה בעיה ממש גדולה, כי מה אמורים לעשות עם הגופה?
לא היה מקום להניח בו את הגופה כי לא היתה שום אדמה.

ולבסוף העפרוני מצאה פתרון.
היא החליטה לקבור את אביה בירכתי ראשה.
וזו היתה ראשית הזיכרון.
כי לפני כן אף אחת לא יכלה לזכור דבר.
הן רק עפו בהתמדה במעגלים.
עפו בהתמדה במעגלים ענקיים.

(לורי אנדרסון, "ראשית הזיכרון", מתוך האלבום Homeland)

להאזנה לשיר הקליקו כאן

כמו רוב האנשים שמכירים את לורי אנדרסון, גם אני התוודעתי אליה באמצעות O Superman, השיר הכי אוונגרדי שהשתחל למקום השני במצעד הסינגלים האירופאי (1981) אי פעם. יצירה על-חושית עם ליווי מוזיקלי שבתמימות מכונה מינימליסטי, טקסט נוקב על אימפריאליזם, טכנוקרטיה ומשפחה, מוגש ע"י אנדרסון בקולה המצמרר שבדומה לשפה, הינו וירוס מהחלל החיצון (צריך להמציא איזשהו סימן פיסוק שיציין, "הרי פראפרזה שמתייחסת להוגה הרעיון המקורי"). התלבטתי רבות האם לכתוב ניתוח משלי על O Superman והאם בכלל מדובר בספוקן וורד, או שיש גבול עד כמה ניתן למתוח הגדרה זו? בסוף החלטתי לבחור בשיר הרבה פחות מוכר ואופייני לאנדרסון, אם כי מי שחזה בה מופיעה בהיכל התרבות לפני כשנתיים, מכיר אותו היטב: אנדרסון פתחה עמו את המופע, בחירה מוצלחת בעיני (באלבום שיצא יותר משנה אחרי, שיר זה וקטע נגינה שמגיע אחריו, סוגרים את האלבום וגם זו בחירה מוצלחת בעיני).

השיר הזה מרגיש עתיק, החל מהקריאות האפריקניות שפותחות אותו וכלה בסגנון שבו אנדרסון מקריאה את הטקסט, כמספרת סיפורים. אין צורך לדמיין אותה מקריאה את הטקסט מעל במה פתוחה באיזה חלל שהולם ערבי ספוקן וורד, אפשר לדמיין את הביצוע הזה מתרחש במסבאה, או על בימת תיאטרון קטנה באחת הציוויליזציות העתיקות של אסיה הקטנה. תקופה שבה האנאלפביתיות רווחה ויצירותיו של המשורר, מחזאי, מספר סיפורים, הופצו באופן הכי בלתי-אמצעי שאפשר: בתקשורת מילולית ישירה, מילים מדוברות. גם הטקסט עצמו מתחבר ישירות לתרבות יוון העתיקה: הסיפור שאנדרסון מספרת אכן לקוח מתוך המחזה של אריסטופאנס, "הציפורים". גיבורי המחזה, פיסתטאיירוס ואאואלפידס, מגיעים לממלכת הציפורים בשמים ומשכנעים את מלך הציפורים לאפשר להם להקים שם עיר מבוצרת שתחצוץ בין שמים וארץ. פיסתטאיירוס מספר לציפורים כי הן מלכי הקוסמוס האמיתיים, גזע עתיק יותר מזאוס, סאטורן, הטיטאנים ואף העולם כולו. הוא מכנה אותן בורות וחסרות אחריות, מאחר ומעולם לא קראו במשלי איזופוס, שם מסופר על העפרוני שנולד לפני כל יצור אחר והעולם עצמו. לאחר שאביו מת בחולי ונותר בלתי קבור למשך חמישה ימים, העפרוני החליט לקבור אותו בראשו.

הבחירה בעפרוני כראשון מבין הברואים אינה מקרית - ציפור זו שרה בזמן מעופה ולא רק במנוחתה על ענף ובכך נבדלת משאר הציפורים, שבאופן כללי מייצגות את הכושר לזכור, כושר שהן מפגינות בתעופותיהן המתוזמנות, בדפוסי השירים המורכבים שהן לומדות ומזהות, באיתור מטמוני מזון מעונה אחת לזו שאחריה, וכן הלאה. הזיכרון הוא מוטיב מנחה באלבום Homeland של אנדרסון, זיכרון שיכול להיות אישי, חברתי, היסטורי, ותרבותי - העיקר שימנע מאיתנו לעוף בהתמדה במעגלים ענקיים, חוזרים שוב ושוב על אותה היסטוריה.

לחלק הראשון בסדרת הפוסטים

ולחלק השני

היד שנעלמה - על הסרט "קליבלנד נגד וול סטריט"

noreply@blogger.com (מתי ברסקי) — Wed, 22 Dec 2010 21:15:00 +0000

And just because you lost your job and your house
And all your savings, doesn't mean you don't have to pay for the bailouts
For the traders and the bankers and the speculators.
Cause only an expert can design a bailout -
And only an expert can expect a bailout

(Laurie Anderson, Only an Expert)

התנועה למען איכות השלטון השיקה בשבוע שעבר את סדרת "שחיתות וקולנוע", בשיתוף פעולה עם סינמטק תל אביב, לרגל 20 שנות קיומה. המפגש הבא בסדרה יתקיים ברביעי לינואר, יוקרן בו הסרט "נערה עם קעקוע דרקון" ובהתאם לעלילת הסרט (עיתונאי שמפסיד בתביעת דיבה ונשלח לכלא), תיערך הרצאה של העיתונאי מיקי רוזנטל אשר יציג את הסיפור על תביעת הדיבה שהוגשה כנגדו ע"י האחים עופר, בעקבות סרטו "שיטת השקשוקה". גם ערב הפתיחה צפן בחובו סרט בעל אופי משפטי, למעשה סרט מתת-ז'אנר שאכנה אותו בשם "דוקו-משפט" תוך התגברות על הפיתוי להשתמש בשם "מוקו-משפט". הקשר בין הסרט לבין פועלה של התנועה למען איכות השלטון, בפרט לדברי הפתיחה של יו"ר התנועה עו"ד אליעד שרגא, הוא קצת פחות מובהק וברור לעומת הקשר שבין רוזנטל ו-"קעקוע דרקון". כדי להבין אותו, נתחיל מסקירה ביקורתית קצרה על הסרט.

"קליבלנד נגד וול סטריט" מתקיים על תפר מעניין במיוחד שבין מציאות ובדיה. מדובר בקו-פרודוקציה צרפתית-שוויצרית, בבימויו של ז'אן סטפן ברון הצרפתי, המתעדת משפט-דמה. אבל המשתתפים בסרט אינם שחקנים, אלא דמויות ממשיות המדברות על השתלשלויות ממשיות שנבעו מאירוע ממשי למדי - משבר הסאב פריים בארה"ב. עוד בטרם משבר זה התפשט והסתחרר לכדי המשבר הכלכלי שפקד את העולם כולו, עיריית קליבלנד הגישה תביעה ייצוגית בשם המוני תושביה, שבתיהם וחשבונותיהם עוקלו עד לכדי קריסתה הכלכלית של העיר. התביעה הוגשה כנגד 21 בנקים בוול סטריט שעד כה הצליחו להפעיל כל מניפולציה אפשרית, בכדי להימנע מהתייצבות למשפט. אם כך, קליבלנד ותושביה בחרו שלא לקפוא על השמרים ולפתוח חזית נוספת במאבק הציבורי-תקשורתי-תדמיתי: הסרט אינו מתיימר לשמש כתחקיר מעמיק ונוקב, הבמאי מבהיר לצופים היטב שהוא בצד של העותרים ולא עם המשיבים. בשיטה משפטית כמו זו של ארה"ב, אשר שמה את הכרעת הדין בידי 12 מושבעים, אין להקל ראש באפקטיביות של סרט כזה על דעת הקהל.

היות והמשפט המבוים הוא מעין היבריד שבין מציאות לבדיה, נראה כי הוא מתנהל קצת אחרת בהשוואה למשפט האזרחי בעולם האמיתי, אבל גם בשונה מהאופן שבו המסך הגדול והקטן כאחד מציגים אותו. לא תשמעו קריאות Objection ובכלל, נראה כי תפקידו של השופט מעולם לא היה נוח יותר. השאלות שהתובע והסניגור מציגים לכל עד ועד, נדמות כאילו תכליתן היא בעיקר לשכנע את חבר המושבעים בגרסה זו או אחרת, לא לספק הוכחות מוצקות שיצביעו על אמת חותכת כלשהי. הפרקליט שהסכים לגלם את דמות הסניגור בסרט, מודע היטב לתפקידו ולכך שבסופו של דבר, מדובר במדיום הקולנועי - הוא מציג את עצמו בתור "אקדוחן להשכיר", ובסצנה אחת שבה הוא מתחקר עד הלובש חולצה עם הדפס הלוגו של "הסנדק", אפילו מרביץ חיקוי לא רע של מאפיונר. אין ספק, ברור לו שהוא כאן כדי לשחק את הנבל וברור לו איך עושים זאת. בכך הוא זכה למידה מסוימת של חיבה מצדי, הרבה יותר מהתובע שניתן ממש לחוש במבוכתו מנוכחות המצלמה, עם עוויות גיחוך בלתי נשלטות מצדו כל פעם שהוא מציג את ראשו המדבר מולה. אפילו כשמגיע הזמן לתחקר את שני העדים המשמעותיים ביותר במשפט, הוא מותיר זאת לעמיתיו שמתמצאים בעולם הכלכלי. כלומר, מדובר במניפולטור של רגשות וסימפטיה, לא יותר מזה. האקדוחן להשכיר? הוא עובד סולו...

ציינתי שני עדים משמעותיים במשפט - הראשון הוא מייקל אוסינסקי, "האיש אשר סייע לבניית הפצצה שפוצצה את וול סטריט", כלשון מאמרו שהתפרסם בניו יורק טיימס במרץ 2009. אוסינסקי עבד כמתכנת בכמה בנקים למסחר בוול סטריט, עם שאיפות להרוויח יותר ולהתעשר ממסחר במניות ואג"חים. הוא כתב את התוכנה שבאמצעותה ניתן היה לבצע איגוח של משכנתאות, כלומר יצר את המכשיר הפיננסי שהבנקים למסחר ומשכנתאות גזרו באמצעותו קופונים שמנים, על משכנתאות הסאב-פריים אשר מוטטו את המעמד הנמוך בארה"ב - תהליך שבסופו גם וול סטריט קרסה ואיתה הכלכלה העולמית כולה. כמו שמעיד אוסינסקי, לבנקים ולסחרני המניות לא הפריע שהם מרוויחים על חשבון משכנתאות שבלתי ניתן לעמוד בהן - הם חיפשו אחר הרווח המהיר והזמין בשביל עצמם. על היעדר ויסות ובקרה מצד הממשל, מסנגר העד היחיד מטעם ההגנה - פיטר ג'יי ווליסון, עו"ד שמתמחה בדה-רגולציה של שווקים.פיננסיים. בין תפקידיו הרבים, ווליסון שימש כיועץ כללי למשרד האוצר בשנות השמונים ולאחר מכן כיועץ בבית הלבן למשך שנתיים מכהונתו של הנשיא רייגן. ווליסון תולה את הסיבה למשבר הסאב פריים, בדרישת הממשל להגביר את הבעלות על בתים במעמד הנמוך, אי שם בשנות התשעים. הוא לא מזכיר את ממשל קלינטון בשמו, אבל ברור שאליו וולינגטון הרפובליקני מתכוון, כשם שברור לו כי לבנקים לא היתה ברירה אלא להגות את הרעיון למשכנתאות סאב פריים (8.5% ריבית!) בתגובה לדרישת הממשל. באותה מידה גם ברור לו עדיין, כי השוק החופשי מסוגל לווסת את עצמו ולא דרושה שום התערבות ממשלתית בעניין.

בנקודה זו אני רוצה לקחת צעד אחורה, לנאומו של עו"ד שרגא שקדם לסרט. המציאות העגומה של שחיתות שלטונית בישראל, היא כזו המספקת חומרים למכביר בשביל נאומים מסוג זה. אבל התנועה למען איכות השלטון ועו"ד שרגא אינם מסתפקים במאבק בשחיתות, ובצדק הוא ציין גם את איכות השלטון לכשעצמה, שהולכת ונפגמת כתוצאה מתרבות שלטונית פגומה ומושחתת. אם לשאול מדבריו, אז כאשר שר הפנים מייצג בראש ובראשונה את סקטור הבוחרים שלו, אין להתפלא על כך שנושא כיבוי האש זכה לטיפול בלתי מספק עד כה. אבל מה לכך ולסרט? הרי השחיתות שמוצגת בו הינה שחיתות של השיטה, של קפיטליזם חזירי ובלתי מרוסן; ואם יש בעיה עם השלטון הפנים-אמריקאי, הרי שזו פחות בעיה באיכות השלטון ויותר בהיבטיו הקפיטליסטיים שדוגלים בשוק חופשי, או היבטיו הרפובליקנים שדוגלים בחוסר התערבות הממשל. מושג "היד הנעלמה" של אבי הכלכלה המודרנית אדם סמית, הוא זה שמנחה את התפיסות הללו. אבל מה קורה כאשר מסתמכים אך ורק על אותה יד נעלמה? מה קורה כאשר ידו של הממשל אינה נעלמה, אלא נעלמת? אבל היד הזאת מעולם לא נעלמת לגמרי. היא תמיד נשלחת לכיסו של האזרח ומלקטת משם מסים; ואותם מסים משמשים אח"כ לחיפוי על טעויות הממשל, הבנקים, ומגוון מוסדות עסקיים אחרים, שאם אינם מתקיימים ממילא על חשבון משלם המסים, אז לכל הפחות הם עושים שימוש כלשהו במשאב לאומי משותף (למשל ספקי הסלולר, דיגיטל, ואינטרנט).

בכל הנוגע לאמריקה, הסרט חושף את ערוותה של השיטה - תהא זו השיטה הקפיטליסטית וגם המשפטית. הרעיון הפסאודו-שיוויוני של 12 מושבעים מכל שכבות העם, מוביל לתהליכים של אמוציונליזציה ודרמטיזציה של המשפט. עשורים של דרמות משפטיות בקולנוע, טלוויזיה, וכמובן משפטים המתנהלים בשידור ישיר, לא תרמו לעניין. באשר לקפיטליזם, האחיזה שלו בנפש האומה האמריקאית, שמובילה לסלידה ושאט נפש מכל דבר שמריח מסוציאליזם, זו הסיבה העיקרית למשבר הסאב פריים. נכון, בני המעמד הנמוך הם קורבנות של וול סטריט, של הבנקים למשכנתאות, ושל הברוקרים (עד מעניין נוסף הוא סוחר סמים לשעבר שביצע את המעבר הטבעי, לדבריו, מהגטאות לתפקיד הברוקר שמעגל פינות כדי להשיג עוד ועוד משכנתאות למעסיקיו ועמלות בשביל עצמו); אבל בני המעמד הנמוך לא היו מוטעים בכזו קלות, אם הרדיפה חסרת הפשרות אחר בית - במובנו הטהור ביותר אבל גם במובן של נכס, Property, נדל"ן - לא היתה טבועה בהם כה עמוק. אחד העדים לקח שתי משכנתאות סאב פריים - הראשונה על בית מגוריו והשנייה על בית שאותו התכוון להשכיר. בחזרה אלינו - הרעה החולה הזאת לא פסחה על העם היהודי. נראה כי הדבר החשוב ביותר בישראל הוא להחזיק בבית משלך. בית שיעלה לך במשכנתא ממושכת, בית שלא תוכל לחלק בין ילדיך המרובים, בית שערכו עלול לצנוח בכל רגע נתון מסיבות שמעבר לשליטתך - אבל ישראלים רוצים אדמה שהיא בשליטתם, ואם אפשר לרכוש עוד ועוד כדי לעשות מזה כסף מהצד, למה לא?

בכל הנוגע לגוש דן ובמיוחד לתל אביב, המצב רק יחריף עד שהבועה תתפוצץ לבסוף. הבנקים בישראל לא מושקעים בנדל"ן עד קצה צווארם כפי שהיו הבנקים של וול סטריט, אבל התפוצצות בועת הנדל"ן לא יכולה להיות טובה לכלכלת ישראל בכל מקרה. אל תבנו על רגולציה של מחירי הדירות, בטח שלא תחת המשמרת של נתניהו.

למאמרו של מייקל אוסינסקי, "פרויקט מנהטן שלי"

עסקי הרוקנ'רול - בין הנפילה של שב"ק ס' למשינה הקמה מחדש / יפתח הרוש

noreply@blogger.com (מתי ברסקי) — Mon, 20 Dec 2010 12:58:00 +0000

הערב מיה ואני הזמנו כרטיסים להופעה של משינה שתיערך במועדון הבארבי בסוף החודש. הפעם האחרונה בה ראיתי אותם מופיעים היתה בסיבוב ההופעות של "שיא הרגש", באמצע שנות התשעים. מיה תפסה אותם גם בזמן סיבוב האיחוד בקיסריה.

יש בר בפארק המדע של רחובות בשם "פלורה" בדרך כלל יש שם הופעות של מוזיקה ישראלית בערבי יום ראשון. רוב הזמן לא מסתדר לנו לצאת לשם, אבל ברוב הפעמים שהלכנו נהנינו. הזדמן לנו ערב פנוי, כך שבזמן הטיול עם הכלב חיפשנו לוח מודעות עם כרזה לגבי ההופעה של הערב. מצאנו כרזה משבוע שעבר, אז הופיע מוש בן ארי, ובתחתית הכרזה מספר טלפון. התקשרתי והקול בצד השני אמר ש"תקווה שש" מופיעים. לא היינו בטוחים כל כך במי מדובר, לי היה איזה רושם שזה הרכב של ראפרים. כשחזרנו הביתה גיגלנו עליהם ומצאנו קליפ שצולם במדרגות היורדות מקניון עזריאלי לתחנת רכבת השלום, המוזיקה נשמעה כמו שילוב בין רגאיי לפלסטיק. בכל מקרה, לא כוס התה שלנו.

הצטערנו על כך שהתפספס לו ערב יום ראשון פנוי, כי באמת רצינו ללכת להופעה. קראנו קצת באינטרנט על הופעות שרצות בתל אביב ובסוף הזמנו כרטיסים למשינה בסוף החודש. ברקע של ארוחת הערב ניגנו את אלבום האוסף הכפול שלהם שיצא לא מזמן, "עסקי הרוקנ'רול". אני בדרך כלל לא מעריץ גדול של אוספים, אבל את רוב השירים מתוך אוסף זה החזקתי על קלטות, כך שמבחינתי בכל הקשור למשינה, האוסף הזה הוא-הוא המהפיכה הדיגיטאלית.

לפני כחודש מתי סיפר לי על הבלוג הזה והציע לי לכתוב בו. זה מאוד שימח אותי, אבל דעתי הוסחה כתוצאה מתקופה עמוסה בלימודים וכך יצא כי לפחות שלושה פוסטים שחשבתי לכתוב, איבדו את הרלוונטיות שלהם בטרם הספקתי לסיים אותם. האחרון שבהם היה אמור להיות ביקורת על "נופל וקם", סרטו של ירון בן נון שעוקב אחר קורותיה של להקת שבק ס' וחבריה בעשור האחרון. מאז שצפיתי בטרום בכורה, הסרט כבר זכה להקרנות בסינמטק ובערוץ 10, אז במקום ביקורת טריה אגיש לכם תובנות שהבשילו.

שבק ס' תמיד היתה קרובה לליבי, אני מניח בין היתר בגלל שהייתי "בגיל הנכון", כשהאלבום הראשון שלהם יצא. עבור מי שלא מכיר (צרות האופקים שלי מקשה עליי לדמיין שיש מי שלא מכיר, אבל ברור לי גם שאם אני מעוניין לכתוב על מוזיקה, יש לאמץ את הנחת העבודה לפיה עשוי להיות מי שלא מכיר): מדובר באלבום המשלב רוק כבד והיפ הופ, של הרכב שבראשו עמדו שלושה סולנים - מירו, חמי ומוקי (שלושתם כמו שמות שאר חברי הלהקה, הם כינויים כמובן), מגובים בהרכב רוק סטנדרטי של בס-גיטרות-תופים, לצד כלי נשיפה ו- Turntables (אגב, האם יש מילה לזה בעיברית?). הקונספט היה עולם מדומיין בו יבנה היא מרכז היקום ושם מתקיימות שלל עלילות של סקס ואלימות. הייתי רוצה לומר שהם שינו משהו בחיתוך הדיבור הבסיסי של העברית, אולי הוסיפו לה גרוב, אבל אני מניח שזה המעריץ הפנימי שמדבר מתוכי, ולא איזו עובדה אמפירית. מעבר לכל זאת, האלבום היה מופק לתפארת, עם גיטרות כבדות וקצב נהדר. היה לו גם אפיל מסחרי, או לפחות תובנה שיווקית עם הקאבר ל-"מכופף הבננות" של אריק אינשטיין וכמובן מלא גסויות ו-"שירי אגו" (אני לא בטוח, אבל מניח שזה תת-ז'אנר בהיפ הופ, שירי "כמה אני יותר טוב ממך").

האלבום יצא בשנת 1995 והסרט מתחיל לעקוב אחר הלהקה כחמש שנים לאחר מכן. מה שהדהים אותי במהלך הצפייה זה אוסף של שלוש סצנות בהן נראים חמי, מירו ומוקי כשהאחד ברמן בבית קפה, האחר גר אצל אמא שלו והשלישי, בסצנה חיננית מאין כמוה, מטייל באלנבי ומספר כיצד הוא מתאים לסטטיסטיקה לפיה כל אדם רביעי מובטל (הוא הרביעי). הזדעזעתי לראות את מי שהיו גיבורי התרבות שלי בגיל 15, כ"כ אנושיים וחבוטים.

בסיפור שפותח את "גן השבילים המתפצלים" של בורחס, הנקרא "בורחס ואני", יש דיון בפער שבין הזהות הממשית לזאת הציבורית של האמן. לדעתי ביוגרפיה טובה היא כזו שמצליחה לגשר על הפער הזה. הסרט עושה בעניין זה חצי עבודה לדעתי. הוא מציג בצורה מאוד אפקטיבית את האנושיות של גיבוריו, אך משמיט את הסיבה שבחר לעקוב אחריהם מלכתתחילה - היצירתיות והיצירה של האנשים הללו. כך יוצא שהסרט נשאר עם דיווח קודר על מצבו של המוזיקאי הישראלי כמוצר צרכני, בלי התייחסות לערכו התרבותי. במילים אחרות, אתה מראה כמה קשה לחיות מהמוזיקה, אבל תראה גם כמה המוזיקה נהדרת, כדי שיתפתח דיון האם זה שווה את המסכנות.

אף על פי כן, הסרט נהדר בעיניי. יתר על כן, מדובר בדוקומנטרי על להקת רוק ישראלית, דבר כל כך נדיר בנוף הקולנועי שלנו.

שני הגיגים אלו, על משינה ועל שבק ס', נועדו להביע עד כמה אני מתגעגע לרוק בעברית. אני אקדיש את הפינה שלי בבלוג זה, כדי לברר האם הרוק הישראלי מת או שמא, כמו התוכי של מונטי פייטון, הוא רק מנמנם.

מלל כתוב על מילים מדוברות, חלק 2: "ואז הופיעה בטי" של ערן צור

noreply@blogger.com (מתי ברסקי) — Fri, 17 Dec 2010 11:07:00 +0000

"לא רוצה להרגיש את עצמו
בחור מצוי
לכן הנוירוזה הזאת
פיצוי"
(ערן צור, "בחור מצוי")

"טורפי נפשם בכפם
הופכים כאן לעצים
חיות רעות
שוכנות בענפים"
(ערן צור, "ערב ב' כסלו")

שני השירים הללו מגיעים בהתאמה לאחר "ואז הופיעה בטי" באלבומו של ערן צור וכרמלה גרוס ואגנר, "עיוור בלב ים", והסיבה שאני מצטט משניהם טמונה ישירות במחבר. לפני מספר חודשים הזדמן לי לצפות בערן צור מופיע ומספר על כך שלאחר הקלטת אלבום, הוא נמנע מלהאזין למוצר הסופי, מאחר וזה מעייף לבצע ולהקליט אותם שירים שוב ושוב. לכן רק לאחרונה, הזדמן לו להאזין לאותו "עיוור בלב ים" שיצא אי שם באמצע שנות התשעים. פתאום הוא הבחין ברצף שירים מעניין, הלא הוא כמובן "ואז הופיעה בטי"-"בחור מצוי"-"ערב ב' כסלו", מעין מחרוזת שלדבריו מגלמת בתוכה נרטיב כלשהו אותו הוא נמנע מלפרט, אלא פשוט ניגן את הרצף והותיר לקהל לגשת למלאכת הפרשנות, איש-איש כרצונו; ובכן, הנה זווית הראיה שלי, כחלק מסדרת הפוסטים על קטעי ספוקן וורד אהובים עלי, מכיוון שאני רואה בשיר זה - אותו אני מכיר כבר מחצית מחיי - ביצוע שבמהותו הינו ספוקן וורד טבעי לגמרי. נכון, המקצב קיים רק במנגינת הפסנתר שמלווה את הקראת הטקסט ומעניקה לביצוע נופך של בלדת ברים בשעת צהריים דחוסה ואפלה (או אווירה של סיפור פרוורטי לילדים, כשלוקחים בחשבון גם את נימת קולו ה-"פרפר-נחמדית" של צור); אבל באותה מידה אפשר לדמיין את ערן צור מגיש את הטקסט כשהוא ניצב על במה לבדו, פשוט מקריא למיקרופון דבר-מה שאינו לגמרי סיפור ולא בדיוק שירה. It is written, כך אוהב סול וויליאמס לציין מדי פעם. במקרה של "ואז הופיעה בטי", It is spoken ולמרות המעגליות שבטיעון, זה בדיוק מה שהופך את הטקסט לספוקן וורד.

לחלק 1 בסדרת הפוסטים

למילות השיר "ואז הופיעה בטי"

ולביצוע

ניתן לפרש את השיר במגוון דרכים ולא צריך להיות מומחה לפרויד כדי להעלות על הדעת אלמנטים של חרדת סירוס, דחפים מודחקים של הומוסקסואליות, סאדו-מאזוכיזם ומשאלת מוות, וכן הלאה. במיוחד אם ניקח בחשבון את הנוירוזה המפצה שמוזכרת בשיר הבא, "בחור מצוי", המתאר "נרקיסיסט מזדקן שטרם נגמל...נפשו מסוכסכת...יש לו גם צד אחר, רומנטי...עדיין תמיד הוא חוזר לגמור בחצר...מרגיש את עצמו כל-כך בזוי". האם "ואז הופיעה בטי" הוא האנליזה של אותו בחור מצוי, בעוד "ערב ב' כסלו" הוא הסיום הטראגי? "נפשי ביקשה רחם/אבל אני חולם", שר ערן צור באותו שיר ידוע ומוכר מבין השלושה שברצף. אולי ניתן לנתח את "ואז הופיעה בטי" כטקסט של חלום, אבל נלך מעבר לגישה הפרוידיאנית ונעזר בתלמידו, קרל יונג. נתחיל מהסוף - מי זו אותה זקנה מסתורית שגרה בשכנות לבטי? לפי המחשבה היונגיאנית, ארכיטיפ האישה הזקנה והחכמה יכול לייצג את שלמותו של האני, סופו של תהליך אינדיבידואציה (התבגרות והפיכה לאינדיבידואל).

אותו תהליך אינדיבידואציה מתאפיין בתסביך גברי עם ארכיטיפ האנימה - הצד הנשי, רגיש ולרוב מדוכא בגברים. בטי עצמה מייצגת את האנימה בשיר, הופעתה החיצונית מזכירה את זו של ערן צור (נמוכת קומה, שיערה קצר והדוק בג'ל מה שיוצר מראה גברי). היא מביטה אל תוך תוכו ומחבקת אותו, צעד בדרך למימוש האיחוד שבין הצד הגברי לנקבי בתת מודע של המספר. אבל הכלבה ניצבת בתווך. כלבים בחלומות מסמלים מגוון תכונות ומסומנים, בין הרלוונטים לניתוח זה: בשורת מוות, אנרגיה גברית-אקטיבית והכי חשוב, סמל לארכיטיפ הגברי אנימוס בחלומות של נשים. חלומות על כלב נושך ומתעלל מצביעים על זיהוי שלילי אצל האישה, עם הצד הגברי שבתוכה. תת המודע של המספר כ"כ מזוהה ונוטה לצד הנשי בו, שהוא חורג מעל הסכמטיות של התיאוריה. הצד הגברי של המספר מתעלל בו, משפיל אותו, מציג את הצד הנשי באור נלעג. כל זה מוביל לאותה התנהלות גברית בזויה המתוארת בשיר "בחור מצוי". הנוירוזה היא פיצוי אבל קונפליקט שיגיע לפיתרונו רק ע"י מוות - הכלבה או בטי ובסופו של דבר, המספר עצמו ("ערב ב' כסלו").

***ספויילרים לספר "בית אשמן"***

בספרו של ערן צור "בית אשמן", ניתן למצוא תמיכה לפירוש זה. בספר זה המערבב פרטים ביוגרפיים ופיקטיביים יחדיו, הדמות הראשית בועז אשמן הוא בן דודו המנוח של ערן צור, שמתאבד בגיל 18 ונפשו שסועה מקונפליקטים. לאורך הספר מתוארים חיכוכים של בועז בעולם "הגברי", כולל ביקור מבזה אצל זונה, מגע מיני חפוז עם נער בן-גילו שבעצם גונב ממנו את המפתח לביתו תוך כדי הפיתוי, לעג מצד בחור היושב לצדו בתור לאבחון בלשכת גיוס ומכנה אותו "הומו אוכל בתחת". בועז מוצא מעט נחמה בצד הנשי בחייו: יחסים תקינים עם אמו ואחותו לעומת יחסיו עם אביו המחמיר. מאידך, הניסיון הבודד שלו לקשר עם נערה בת-גילו נוחל כישלון והוא מפנטז על דודתו, מגלח את רגליו, לובש את בגדיה ומפנטז "עכשיו אני היא". זהו לא האזכור היחיד לשיר "ואז הופיעה בטי" בספר. לפני התאבדותו במשרד של אביו, בועז מאונן בשירותים תוך כדי שהוא מחדיר לפי הטבעת שלו את ידית מנקה האסלה, לא לפני שהוא מביט באיברו המתדלדל וחושב לעצמו, "בשביל מה הייתי צריך את החתיכת בשר הזאת?". אפשר למצוא גם אזכורים לשורות מתוך "ערב ב' כסלו" כאשר הרהורים על התאבדות רק מפציעים בראשו של בועז, ואת צעדו הראשון של בועז בדרך להפוך לדמות הגברית מתוך השיר "בחור מצוי", כבר ציינתי (הביקור אצל זונה). זו אם כן המשמעות הטמונה במחרוזת השירים שערן צור שזר באופן בלתי מודע. בניגוד לדמויות בשירים ובספרו, הוא בעצמו הצליח לפתור את הקונפליקט ובחר בחיים.

"נכון שאני גבר/גם אם מביטים על הצד הנשי"
("בעין הסערה", ערן צור, מתוך "כל מה שאנושי")

מלל כתוב על מילים מדוברות, חלק 1: Seven Souls של Material

noreply@blogger.com (מתי ברסקי) — Mon, 13 Dec 2010 20:48:00 +0000

לא רק החורף עושה קאמבק השבוע - גם תרבות הספוקן וורד שמתהווה בישראל, עומדת לשלוח ממטרים של מילים בשביל כל מי שמוכן לפקוח אוזניים. לאחר הפסקה סתווית שנמשכה שלושה חודשים, הליין Word Up בהפקתה של ענבל בנימין חוזר אל מועדון הלימה לימה. הערב הקרוב יערך בתאריך 29.12 ורשימת משתתפיו תתפרסם בקרוב; בינואר יערך ערב חגיגי להשקת פרויקט "מילה מדוברת 2.0", ביצועים מוקלטים של קטעי ספוקן וורד בעברית; וערב נוסף של הליין הרגיל אמור להיערך מתישהו בפברואר. ביום רביעי הקרוב (15.12, 22:00 והלאה) ייערך בבר התל אביבי אברקסס ערב "קוראים לזה תרבות 2", ערב תרבות רב תחומי ביוזמתו של המוזיקאי קוב. בנוסף לתצוגות של ציורים, צילומים, וידאו ארט, והופעות של ההרכבים לורנה בי והונאת האמרגן (שם ה-EP האחרון של קוב), הערב יכלול הופעות ספוקן וורד של גון בן ארי, רועי צ'יקי ארד, נועם פארתום, וגולת הכותרת לכאורה, השף-סטאר הטלוויזיוני אייל שני.

לרגל כל המלל המדובר שהולך לנחות עלינו, החלטתי להעלות סדרת פוסטים שתעסוק בחמישת קטעי הספוקן וורד האהובים עלי נכון לעכשיו, בין היתר כדי לנסות ולברר דרכם את הגבולות המטושטשים של הז'אנר. הקטע הראשון הוא Seven Souls של Material, הרכב שהוקם ע"י הגיטריסט ביל לוזוול בשנת 1979. האלבום "שבע נשמות" יצא כעשר שנים לאחר מכן ושיר הנושא מתוכו מבוסס על הרומן The Western Lands מאת וויליאם ס. בורוז, שגם מקריא את מילות השיר. להלן אותן מילים בתרגומי:

המצרים העתיקים שיערו את קיומן של שבע נשמות. הנשמה הראשית, והראשונה לעזוב ברגע המוות, היא רֶן, השם הסודי. זאת בהתאמה לבמאי שלי: הוא מביים את סרט חייך מהפריה למוות. השם הסודי זו כותרת הסרט שלך. עם מותך, שם נכנסה רן לתמונה.
נשמה שנייה, והבאה בתור לרדת מהספינה הטובעת, היא סֶקֵם: אנרגיה, עוצמה, אור. הבמאי נותן את ההוראות; סקם לוחצת על הכפתורים המתאימים.

מספר שלוש זה קוּ, המלאך השומר. הוא, היא, או זה, השלישי בתורו לעזוב. מוצג במעופו לרוחבו של ירח מלא, ציפור עם כנפיים זוהרות וקודקוד מאיר. מסוג הדברים שאפשר לראות על וילונות במסעדה הודית בפנמה. הקו אחראי לסובייקט ויכול להיפצע בהגנתו - אבל לא לצמיתות, מאחר ושלושת הנשמות הראשונות הן נצחיות. הן חוזרות לשמים עבור כלי קיבול אחר. ארבע הנשמות הנותרות חייבות להמר על הסיכויים שלהן עם הסובייקט בארץ המתים.

מספר ארבע היא בָא, הלב – לעתים תכופות בוגדני. זהו גוף של נץ ועליו פניך, מכווץ לגודלו של אגרוף. גיבורים רבים, כמו שמשון, נפלו בגלל לב שמעל באמונם.
מספר חמש היא קָא, הכפיל, בעל השיוך הכי קרוב לסובייקט. הקא, שבדרך כלל מגיע לבגרות בזמן המוות הגופני, הוא המדריך היחיד במהימנותו לאורך ארץ המוות ואל אדמות המערב.
מספר שש היא קָהַבּיט - הצל, זיכרון. כל התנייתך הקודמת מחיים אלו ואחרים.

מספר שבע היא סֶקוּ. השרידים.

את המילים במקור ניתן למצוא כאן

כאן ניתן להאזין לשיר, בליווי קליפ שאני הייתי מוותר על הצפייה בו בהתחלה (למרות שמופיע בו אלן ריקמן המצוין)

הדבקת התווית "ספוקן וורד" לשיר זה היא בעייתית במקצת. אפשר לקרוא לו קטע אינסטרומנטלי המלווה בקריינות של בורוז, או פשוט לקבוע שמדובר בשיר אוונגרדי משהו. אין ספק שמנגינת הליווי הכרחית והקראת המילים הללו בפני עצמן, מעל במה, תשיג אפקט משמעותי פחות. בכל זאת, אני רואה בטקסט של השיר את לב היצירה ובאופן שבו בורוז מגיש את המילים בקולו הצורמני, חלק מהותי מכך שזהו אכן ספוקן וורד. ברוח המילים, מנגינת הליווי היא סקם, נשמתו השניה - מעניקה לו עוצמה ואנרגיה, מאירה אותו. על הטקסט עצמו לא אכביר במלל פרשני הפעם. המשיכו ממנו לקריאה נוספת במיתולוגיה המצרית, בספרו של בורוז שעליו מבוסס שיר זה כאמור, או פשוט הניחו למילים והשראתן לחלחל בתוככם, כפי שקרה לי (כתבתי טקסט לסדנת כתיבה בהשפעתו) וליוצרי הסופרנוס:

מתוך פרק הפתיחה של עונה 6 - ספויילרים למי שטרם צפה בעונות שלפני

Stay Tuned? על הפרק הראשון במיני-סדרה The Association מבית ESPN

noreply@blogger.com (מתי ברסקי) — Wed, 08 Dec 2010 13:54:00 +0000

נייט רובינסון, שחקן NBA בגובה 1.75 מטר שפניו הילדותיות-קומיות רק מוסיפות למראה "ילד-שובב-בין-גברים-רציניים" שלו, משתף את המצלמה במזימתו להטביע מעל שאקיל אוניל. הענק בעל מאסה של 147 קילוגרמים המתפרשים על גבי 2.16 מטרים, נמנה כחלק מפני הליגה בשני העשורים האחרונים וליצן לא קטן בעצמו. הוא ניצב מתחת לסל עם גבו למצלמה, כאשר לפתע רגליו הקופצניות של רובינסון נוחתות על גבו הרחב והכדור בסל. כל מי שנמצא במגרש האימונים פורץ בצחוק כולל הצלם, בעוד שרובינסון בורח ושאקיל ספק-נרגז ספק-משועשע, מכריז "I'm gonna get you, Nate. I'm gonna get you". רגע חביב ואותנטי מהווי מועדון הכדורסל עתיר המסורת, בוסטון סלטיקס. רק שניתן היה לחזות ברגע הזה לפני יותר מחודשיים, אם כי באיכות נחותה, דרך מגוון אתרים וביניהם כמובן יוטיוב ועמוד הסרטונים של טוויטר. עכשיו הרגע הזה הוא אחד מהבולטים בפרק הראשון מבין חמישה של The Association, מיני-סדרה תיעודית שתעקוב אחר קבוצת הסלטיקס במהלך השנה הקרובה, מבית היוצר של ערוץ ESPN.

הגמד והענק - נייט רובינסון ושאקיל אוניל

אז האם ווב 2.0 והרשתות החברתיות למיניהן (עשרות שחקני NBA מחזיקים כיום בחשבון טוויטר והרשימה רק תופחת), הרגו את כוכב הדוקו-ספורט? וודאי שלא. הדרמה שנוצרת ברגעי המשחק עצמו; הערך המוסף של תיעוד "מאחורי הקלעים" של המשחק - אימונים, שיחות על הספסל ומונולוגים מול המצלמה; ומעל הכל, עבודת עריכה מקצועית - לכל זה עדיין קשה למצוא תחליף של ממש בצורת תוכן גולשים, אפילו אם הגולשים הם השחקנים בעצמם. הקבוצה הנוכחית מבוסטון היא חומר גולם מצוין לתסריט של דרמת ספורט: שילוב של כוכבי עבר ותיקים, שחקנים צעירים ואטרקטיביים, כולם שמים את האגו בצד כדי לקחת אליפות נוספת, לאחר שמטרה זו הוחמצה בשנתיים האחרונות. נקודת הפתיחה של הפרק הראשון זו הוליווד במיטבה: לאחר הפסד תואר האליפות במשחק שביעי ואחרון מול היריבה המיתולוגית, לוס אנג'לס לייקרס, הנפשות הפועלות בקבוצה נאלצות להתמודד עם הטעם המר של החמצה ועם דילמות קשות - המאמן דוק ריברס שוקל לקחת הפסקה מאימון כדי לנוח ולבלות עם משפחתו; שניים ממובילי הקבוצה, פול פירס וריי אלן, מסיימים חוזה וצריכים להחליט אם להישאר או לחתום בקבוצה אחרת; ומנהל הקבוצה דני איינג', שחקן עבר במועדון מתקופתו האגדית של לארי בירד, צריך גם הוא להחליט אם לפרק את החבילה או להשקיע כסף בקבוצה מזדקנת, שזקוקה לחיזוק משמעותי בסגל.

גם "צוות הדמויות" מבטיח: הזכרנו כבר את רובינסון ושאקיל הליצנים, הגמד והענק. מנהיג הקבוצה קווין גארנט מציג סוג אחר של שיגעון, עם גישה כה אינטנסיבית למשחק הכדורסל שהיא גובלת בסוציופאטיות. ראג'ון רונדו, כוכב עולה בשמי ה-NBA, מציג קור רוח מבחוץ אבל משחק ברמת אינטנסיביות שמתחרה בזו של אותו גארנט. הבן האובד אשר שב לקבוצה מגלות של כמה שנים בקבוצות אחרות, דלונטה ווסט, מציג סוג אחר של קוטביות - הוא סובל מסתסמונת בי-פולארית שמתבטאת בדיכאונות מצד אחד, ותקריות הקשורות בנשק חם מצד שני. עוד דמות מעניינת לפחות לפרק זה והבא בתור - קנרדיק פרקינס, שחקן חמישייה חשוב בסלטיקס שפיספס את המשחק השביעי בגמר מול הלייקרס, מה שהוביל לפגיעה משמעותית ביכולת של שחקני בוסטון להחזיק בכדורים חוזרים אחרי זריקות מוחטאות מצד שחקני הלייקרס. פרקינס נאלץ להתמודד אז עם מעמד מתסכל במיוחד עבור ספורטאי, חסר אונים ויכולת לסייע לחבריו ולעצמו לזכות באליפות נוספת. הוא עדיין פצוע וצפוי לחזור רק בחודש פברואר, מה שהופך אותו למעין "נוכח-נפקד" ברמת הסיפור שבהווה. אולי היה כדאי להפקיד את המצלמה בידיו. בחזרה לשאקיל אוניל, צירופו לסלטיקס לא היה דבר של מה בכך. האיש הגדול התרגל לאור הזרקורים במשך הקריירה הארוכה שלו, אך בהמשך הדרך אמור לעלות מהספסל ויתכן שכמות הדקות שלו תשאף לאפס בסיטואציות מסוימות. כאן אנחנו כבר נכנסים לחומרים העשויים להתגלות בפרקים הבאים. הפרק הראשון הוא כאמור מעין אקספוזיציה ואכן, מרגיש כפרומו של 23 דקות. זה מתבטא בנעימות ליווי דרמטיות, בשוטים של מעוף יונים/עלי סתיו בסלואו מושן וכמובן, בקריינות המתודית של דוני וולברג (יליד בוסטון ואוהד סלטיקס מושבע, בנוסף להיותו אחיו של מארק וולברג והבסיס לדמות ג'וני דרמה מסדרת הטלוויזיה "הפמליה").

אם כך הפרק מבוים בשפה הטבעית של סרטוני פרומו וסרטי ספורט: סיקוונסים מחדר הכושר, חדר ההלבשה, מגרש האימונים והיילייטס ממשחקי פתיחת העונה. דיבורי השחקנים והצוות המקצועי על "אופי", "מאמץ" ו-"רוח קבוצתית". שום דבר השונה מהותית מחדירות קודמות של המצלמה לסביבה הטבעית והקרובה של קבוצות בליגת NBA, כפי שכבר ניתן היה לראות במשדרים הפחות מדוברים של ערוץ NBATV מאז שנות התשעים, חלק ממערך השיווק והפצה של הליגה ע"י הקומישינר דייויד סטרן, האיש בראש הפירמידה. השחקנים ובמיוחד הכוכבים שמביניהם, כבר מורגלים לנוכחות המצלמה ויודעים איך לספק את הטקסט המתאים. קווין גארנט אף מגדיל ומתייחס מפורשות ל- "דמויות חדשות, פרקים חדשים" שנכונים לקבוצה השנה, כולל הביטוי Stay Tuned (הישארו עמנו) - הפנמה מוחלטת של כללי השיח הטלוויזיוני. אפילו כותרת הסדרה, The Association, נגזרת מראשי התיבות של הליגה - National Basketball Association - כאילו הסלטיקס הם נגזרת ישירה של המודל לקבוצת NBA טיפוסית. אבל הסלטיקס לגמרי לא טיפוסיים ביחס לשאר הליגה, לטוב ולרע. מצד אחד, הם אולי המענה הטוב ביותר לביקורת של חובבי כדורסל אירופאי אשר סולדים מזה האמריקאי, מבחינת סגנון המשחק הקבוצתי והתשוקה למשחק.

מצד שני, התשוקה הזאת למשחק אינה מגיעה ללא תג מחיר. באמצע הפרק מופיע סיקוונס של דקה העוסק בסגנון המשחק האינטנסיבי ואמוציונלי של קווין גארנט, שכבר הבעתי את דעתי מידת הסוציופאטיות שמגולמת בו. גארנט בשנים האחרונות, יצר לעצמו תדמית של פסיכי אמיתי שלא מפסיק לדבר לעצמו ועם יריביו - מה שמכונה בעגת הספורט "טראש טוק", בהחלט לא מנהג בלעדי לגארנט. רק שמגוון תקריות על הפרקט מול שחקנים שנחותים ממנו משמעותית מהבחינה הפיזית, יצרו רושם די מובהק שגארנט חכם על חלשים וחלש מול החזקים - ברגעי הכרעה הוא נוטה להישמר מקרבת הסל, שם נמצאים השחקנים הפיזיים ונדרש משחק קשוח הדורש מגע ומאבקים קשים. אבל אל תצפו מסרט הנעשה בשיתוף פעולה מלא עם מועדון הסלטיקס, עד לרמת הפרטים של קריין-אוהד-סלטיקס, שיטפל בנושא זה עם נימה ביקורתית. הסיקוונס מציג בין היתר דחיפה מכוערת של גארנט כלפי שחקן יריב שניסה לחסום אותו באופן ספורטיבי לחלוטין, ראיון עם שחקן יריב אחר שנראה כמו סטלן קולג' טיפוסי ומכנה את גארנט "טיפוס רע...לא אוהב אותו", ומעטפת של תיאורי יראה והתפעלות מצד מאמנו וחבריו לקבוצה. מכל זה נובע המסר "משוגע אבל משלנו", שמתנוסס מעל כל השאר ללא ערעור. נותר רק לראות אם המציאות שתתועד בהמשך השנה תצריך נקודת מבט אחרת.

סיום הפרק מזמין עוד רגע הוליוודי, התרחשות שאני בספק אם היתה יוצאת לפועל ללא נוכחות המצלמה. ג'ון האבליצ'ק, כוכב אחד מני רבים בסלטיקס של שנות השישים-שבעים, מגיע למתקן האימונים בבוסטון ומוסר למאמן הקבוצה דוק ריברס, פיסת נייר עם תרגיל חדש שהוא שירטט. בעוד הסצנה הקודמת שבה הופיע האבליצ'ק, לצד כוכב הסלטיקס פול פירס שלאחרונה עבר אותו כקלעי המוביל של הקבוצה בכל הזמנים, שידרה מבוכה וזיוף - הפער הבין דורי והחברתי שבין דמות הלבן-אמריקאי-מקשיש של האבליצ'ק, לבין יוצא תרבות הגטאות פירס, יצר אינטראקציה אגבית, שטחית ומחויבת נימוס/מצלמה; הרי שאותה סצנה בין האבליצ'ק לריברס נראית כמו ניסיון מבוים ומאולץ לכפות המשכיות ומסורת על הנראטיב של הקבוצה הנוכחית מבוסטון.

בסך הכל מדובר במשדר מהוקצע למדי, על כל הטוב והרע המשתמעים מכך. בהחלט לא נקודת קצה על ספקטרום הדוקו-ספורט, שבקצה השני שלו נמצאים משדריהם המקומיים של אופירה אסייג ודני ענבר. אני מציין זאת כי כבר נתקלתי בהצגה דיכוטומית כזו של מצב העניינים. אין ספק שהעיסוק האמריקאי בספורט הוא מוקפד יותר, מעורר קנאה וכזה שמתייחס לספורט כאל תרבות לגיטימית, לא רק תרבות במובנה הסוציולגי. מצד שני, בהתחשב ברמת הספורט הישראלי לצד רמת העשייה הקולנועית וטלוויזיונית בארץ - הרי אסייג וענבר אחראים למשדרי זבל שעוסקים לא רק באושיות ספורט - אפשר לקבל את המצב בהבנה וסובלנות, בתקווה שבמהרה יצוצו יורשים ל-"בית שאן סרט מלחמה" (דורון צברי). האם אצפה בפרק הבא של The Association? אין סיבה שלא, מדובר בפחות מעשרים וחמש דקות. האם אכתוב גם עליו? סביר להניח שלא. האם אני מצפה לו בקוצר רוח? לא. אבל אם קראתם עד כאן, אתם מוזמנים לבדוק את הפרק בעצמכם במקום לסמוך עלי:

http://espn.go.com/video/clip?id=5881133