Mad World

עונה 1 פרק 8: Sgt. Draper's lonely hearts club band

2011-02-02T04:31:00.000-08:00

"we're supposed to be one person… she's just another stranger"

בעולם של שקרים ובגידות, רק הגיוני שתושביו יחלו במחלת הבדידות. פרק 8, שנקרא "The hobo code", על שם הנווד שפגש דון בילדותו, מתאר את הצד הזה בחיי הדמויות.

מוקדם בבוקר יום עבודה רגיל, פיט נכנס למעלית ומיד אחריו פגי. בהמשך עולה גם עובד ניקיון שחור (מעלית השירות מקולקלת) והשלושה עומדים במעלית לפי סדר המעמדות: גבר, אשה, שחור. ובהתאמה כל אחד נושא בתפקיד הראוי לו: מנהל, מזכירה, מנקה. אבל כשפגי ופיט מדברים על הנושא שלשמו היא הגיעה מוקדם – הקופי שהיא כותבת – אנחנו מבינים שאולי, אולי, ההיררכיה הזו עומדת להתערער בקרוב.

פיט ופגי מנצלים את המשרדים הריקים – היא מגיעה "לשאול אם הוא רוצה קפה", הוא קופץ על ההזדמנות ועל פגי, ושניהם פוצחים בפעילות מינית על הספה. אותה ספה בדיוק עליה ניהלו את שיחת הצייד בפרק הקודם, שגרמה לפגי להתחרפן קשות. במהלך התעמלות הבוקר, פיט קורע את צווארון חולצתה של פגי. בהמשך, היא שואלת אם הוא חושב עליה. הוא עושה לה טובה ומודה שזה קרה כמה פעמים, והיא זורחת. פיט מספר לפגי על בדידותו ביחסים עם אשתו, איתה הוא מרגיש כמו עם אשה זרה. לאורך השיחה, מציץ מהצד רובה הציד שקנה, שמסמל את גבריותו כבר מהפרק הקודם, ושנדחה על ידי טרודי. בסוף השיחה, פגי קמה ואומרת לפיט: "אתה לא לבד בעניין הזה". משמע, אני פה בשבילך, או יותר מזה - אתה לא היחיד, גם אני בודדה.

בינתיים, אנחנו מבקרים לראשונה מאז הצגתן בפרק הראשון את המרכזניות. אחת מהן, לויס, מגלה את חדוות הציתות לסאלווטורה ואמו, המנהלים שיחות באיטלקית כובשת. הוא כמובן מקסים ולא נשוי, היא מעולם לא ראתה אותו כיוון שהיא נעולה בכוך. לויס מרחרחת אצל אשת הקשר עם הציוויליזציה, ג'ואן, וכשזו מאשרת שמדובר בגבר שווה, היא יוצאת להרפתקה במשרדים, מתחילה עם סאל ונפרדת ממנו ב"צ'או צ'או" ששמעה בשיחת הטלפון שלו. לאחר מכן, כדי שלא נתבלבל, סאל מעיר לעמיתו לחדר על סגנון הלבוש הגרוע שלו. הערה גברית טיפוסית שכל סטרייט היה נותן לגבר אחר.

ובצמרת החברה, דון נבהל לגלות שהוא נקרא לחדר המנהל, אבל מגלה שקופר קורא לו מסיבה טובה, או יותר נכון, 2500 סיבות. כתובות על צ'ק. אבל מקופר אי אפשר לצאת עם בונוס כספי בלבד, והוא ממליץ לדון לקרוא את "מרד הנפילים" של איין ראנד. ולא סתם קופר מזכיר את הספר הזה, שמדבר על עידוד כוח הפרט וזניחת רעיון הקולקטיב החברתי – על זה בדיוק הפרק כולו מדבר.

טרודי מגיעה לבקר את פיט לרגל יום מעבר הדירה שלהם. פיט, המפוחד ממנה, מחביא את המשקה שלו במגירה. היא מתיישבת על הספה בחדרו, אותה ספה מפעילות הבוקר ומפעילה מניפולציות רגשיות כדי לגרום לפיט לחוש אשמה על שהוא לא עוזר לה במעבר. כשהם מדברים, אגב, אין זכר לרובה. בניגוד לפגי, טרודי לא נותנת מקום לגבריות של פיט ומסרסת אותו. לאחר מכן, כשהגברים שואלים על הביקור, פיט מציג את העניין כאילו נפנף את אשתו בנונשלנט בטענה ש"הסברתי לה שכבר יש לי עבודה". אני זה שקובע מה קורה בקשר הזה.

ובעוד פיט הוא כנראה הגבר היחיד בסביבה שנשלט על ידי אשה, אנשי הקריאייטיב מציגים את הקופי של פגי לבל ג'ולי. בשיא הפרזנטציה, דון נושא נאום נלהב על חירות האשה לבחור ועל השליטה שמוענקת לה – אבל הוא עדיין הגבר שמדבר בשם האשה ולפגי עדיין אין זכות לעמוד מאחורי הדברים של עצמה, ובעוד דון מדבר על "סמני את הגבר שלך", דווקא היא זו שמסומנת על ידי גבר – הקרע בחולצה, איתו היא מסתובבת כל היום. יש לה עוד דרך ארוכה לעבור.

הקופי מתקבל ופגי מוזמנת להרמת הכוסית – לראשונה היא מקבלת את זווית הצילום הנמוכה המיוחלת ואיתה את הכבוד השמור בדרך כלל לדון וחשובי המשרד. בחברת המזכירות האחרות נקבעת יציאה חגיגית לבילוי משותף. הזדמנות נהדרת ללויס להתקשר אל סאל ולהזמין אותו להצטרף.

אבל סאל בוחר להפגש עם אליוט, הלקוח מהצהריים, במלון שלו. הם יושבים לארוחת ערב. אליוט מתפעל מניו יורק ומהבניינים מלאי האפשרויות. סאל מיד שואל אם זה ציטוט ממיוזיקל ("רחוב 42"). אליוט כנראה מקבל פה את האישור הסופי לכך שמדובר בחובב גברים, ומתחיל עם סאל בצורה מפורשת, כשהוא מזמין אותו לעלות לחדרו "לראות את הנוף בחושך". סאל נחרד מהרעיון ובורח, לא לפני שהוא מספק לנו הודאה חלקית: חשבתי על זה, אני לא מעוניין. על משפט כזה עושים בימינו סרט שלם, ולכן אפשר להגדיר אותו כיציאה רשמית של סאל מהארון. ובסירובו לממש את רצונותיו האמיתיים, הוא גוזר על עצמו חיי בדידות.

ובעוד סאל עסוק בהדחקות, חבריו לעבודה עסוקים בריקודים. כולם הגיעו לכבוד פגי, כמו שג'ואן מציינת בקנאה. כלת השמחה ניגשת בריקוד אל פיט ומבקשת שיצטרף אליה, אבל הוא דוחה אותה בטענה ש"אני לא אוהב אותך ככה" (איך ככה? רוקדת? שמחה? מתקדמת בחיים?) והיא בוכה.

לקראת סוף הפרק, מתרחש מפגן הבדידות של הדמות המרכזית – דון. הוא הולך לבית של מידג' במטרה להציע לה לנסוע לפריז, על חשבון הבונוס שקיבל, אבל אחד מחבריה פותחים לו את הדלת. דון מוצא את עצמו מבלה את הערב עם חבורת ביטניקים/ היפים בהתהוות, מעשן סמים ("אני מרגיש כמו דורותי, הכל פתאום בצבע") ומקשיב לתקליטים.

במהלך הערב הוא נזכר בנווד שהגיע לחווה בה גר בילדותו, וביקש אוכל תמורת עבודה. בזמן הארוחה מתגלה שהוא תושב ניו יורק – מקום שנראה לדיק הצעיר, כנראה, כארץ רחוקה ובלתי מושגת. האמא מייחסת את נימוסי השולחן שלו למגורים בעיר ונותנת לו מטבע, האבא מציין שזו הסיבה שהוא בטלן, ולוקח את המטבע בחזרה – אחרי שיעבוד, יקבל כסף, הוא מודיע. בשיחה בין דיק לאורח הזר, אנחנו לומדים שדון נולד לזונה ושהנווד חי כך מבחירה – היו לו בית, אשה, עבודה ומשכנתא, אבל הוא הרגיש כבול לכל אלה – ממש כמו דון המבוגר. הוא מודיע לו שהמוות אורב לבית שלו, ומלמד אותו לקרוא את שפת הסימנים הסודית של הנוודים, שעל שמה נקרא הפרק – אוכל טוב, כלב בבית, איש לא ישר.

דון מרים את התמונה של מידג' ורוי שצילם ומבין שיש בה משהו. כמובן, הוא אומר להם, אתם שניכם מאוהבים. זה מגוחך, היא אומרת. אבל דון מתעקש – אני יודע איך אהבה נראית בתמונות, זה מה שאני עושה למחייתי. כנראה שהוא יודע איך אהבה נראית רק כשהיא מבוימת. אחרי ויכוח קצר עם החבורה בנושא האהוב על כולם – שיתוף הפעולה של דון עם המערכת הקפיטליסטית השטנית – דון מבין שזה לא מקומו ומחליט לעזוב. מידג' מסרבת לבוא איתו לפריז והוא משאיר לה את הכסף שקיבל. קני לעצמך מכונית, הוא אומר לה.

כשדון עומד לצאת, רוי אומר לו שהוא לא יכול, כיוון שיש שוטרים בחוץ, והוא הרי מסטול לחלוטין. אתה לא יכול לצאת, מתקן אותו דון. איש מכובד בחליפה וכובע יכול לעבור את השוטרים בלי שום בעיה.

הוא מגיע הביתה לילדיו הישנים, מעיר את בובי ומבטיח לו שלעולם לא ישקר לו. הוא נזכר בבוקר שבו הנווד עבד בחווה ולא קיבל את השכר שהובטח לו, ולכן משאיר את הסימן לפיו אדם לא ישר גר בבית. דון לא רוצה לחזור על הטעויות שאביו עשה, אבל בינתיים שוקע בטעויות חדשות משלו.

בסיום הפרק, פגי שוב מגיעה מוקדם למשרד ומחפשת את פיט, בתקווה למפגש נוסף. היא מתאכזבת לגלות שהוא לא הגיע, ומתחילה לעבוד. כשאנשים מתחילים להכנס, היא מכינה את עצמה למבט וחיוך, אבל הוא בכלל לא מביט בה. פגי שוב לבד.

עתידות (ספוילרים, בלע"ז):

שזה בעצם, דברים שקרו בפרק ויש להם קשר לעתיד

המשך עונה 1:

- פיט קורע את החולצה של פגי בטעות, והיא מסתובבת כל היום עם החולצה הקרועה. בפעם הבאה שפגי תסתובב עם בגד קרוע, זו תהיה החצאית שלה, וגם היא באשמת פיט: היא משמינה בעקבות ההריון.

- דון לא חווה אהבה אמיתית בחייו, אבל הוא לא עומד בדרכה של אחת: כשהוא מבין שמידג' מאוהבת ברוי ומקומה איתו, הוא מפסיק להגיע אליה.

עונה 1, פרק 7: אין קץ לילדוּת

2011-01-19T06:56:00.000-08:00

"We're basically dealing with the emotions of a child here."

הפרק השביעי (והדי חלש, לטעמי) מתחיל בשיחת טלפון. דון מבצע שיחת ריגול לדוקטור וויין, כדי לברר מה מצבה של בטי – ללא ידיעתה. בדרכו המעוותת, דון דואג לאשתו. הדוקטור מסביר שבטי היא מקרה קלאסי של עקרת בית משועממת – יש לנו פה עסק עם רגשות של ילדה קטנה, הוא אומר.

ובעוד בטי מאובחנת על ידי מקצוען, שאר הדמויות ממשיכות להתנהג כמו ילדים קטנים בעצמן.

רוג'ר מדווח בטלפון למונה שהוא שותה את החלב שלו, הוא לא מדווח לה שהחלב הוא תוספת נחמדה לכוס וודקה. קופר נכנס לספר לו שבקרוב יגיעו אנשיו של ניקסון לבחון אפשרות לקמפיין בחירות, נוזף בו על העישון המוגזם וקורא לו בשם החיבה "בוטן". ממש כמו אמא דואגת. בהעדר אטרקציות לסוף השבוע – מונה ומרגרט לא בבית, ג'ואן נוסעת עם השותפה שלה, רוג'ר פונה אל דון והם מתכננים לצאת – מתעלמים מפגי שיושבת בשולחן ומנהלים שיחה מעל לראשה. פיט מנסה להתערב בשיחה, רוג'ר עונה לו בזלזול וגם מברך אותו ב"לילה טוב, פול" כדי למצוא הזדמנות נוספת לצחוק עליו. יש פה ילד מגודל, וזו רק ההתחלה.

בהמשך מפגן הפתטיות שלו, רוג'ר בוחן בחורות צעירות בבר, כשהוא מסביר לדון שבגיל 30 הן מאבדות את זה. הבנות נענות בחיוך למבטים, אבל מאוחר יותר מתברר שהן התעניינו דווקא בדון הצעיר. בכל זאת, רוג'ר עבר מזמן את גיל 30, כנראה שהוא איבד את זה.

השיא מגיע בארוחת הערב. רוג'ר מגיע באופן לא מתוכנן, בטי נלחצת ומסרבת להוסיף אוכל קפוא לשולחן – שחלילה הבוס לא יחשוב שהיא רעיה רעה (ולא משנה ששנייה לפני כן ראינו אותה מעשנת לבובי בפרצוף, וכשהוא אומר שהעיניים שלו שורפות, היא פוטרת אותו ב"זה לא הגיוני"). אז בטי מוותרת על הסטייק שלה והופכת ל"צמחונית לפעמים". היא יושבת מול רוג'ר, דון משקיף מהצד, ומתפעלת מכל הסיפורים שלו. רוג'ר מוצא הזדמנות להזכיר עירום כשבטי מדברת על שחייה, ובאופן כללי גם כשהיא זו שמצולמת, הוא מופיע על חצי פריים כדי להזכיר לנו שהוא זה שמתבונן בה. ועוד איך מתבונן. בהזדמנות הראשונה שדון נעלם, רוג'ר מנצל את ההזדמנות שהוא עצמו יצר, כדי לשלוח ידיים אל בטי. דון מבחין בעניין וברגע שהוא משלח את רוג'ר השיכור לדרכו, הוא מתעצבן על בטי – זרקת את עצמך עליו במשך כל הערב, ודברים כאלה לא יקרו בבית שלי, הוא מאשים אותה. ממש כאילו הוא בעצמו לא מנהל רומן או רומן וחצי. "לפעמים אני מרגיש שאני חי עם ילדה קטנה" - דון בעצם מטיח בבטי את מה שהפסיכיאטר מספר לו.

רוג'ר מגיע להתנצל, ועושה את זה בדרך הרוג'רית שלו. חלילה אין כנות או אמת, רק משל קטן על השכרות שמובילה אותך להכניס את המפתח לדלת הלא נכונה, ומודה שכשהשם שלך כתוב על בניין, לפעמים זה עולה לך לראש. דון מקבל את מה שרוג'ר מחשיב כהתנצלות, וממשיך להפנות את הטינה שלו רק כלפי בטי.

ילדון נוסף בחבורה הוא פיט, שנשלח על ידי אשתו להחליף מתנת חתונה. כשהחברים הלא כל כך בוגרים שלו במשרד צוחקים עליו בטענה שהוא מבצע תפקיד נשי, הוא מנסה לטעון שהוא אוהב לעשות דברים בשביל אשתו. הבעיה היא שהוא לא כל כך מאמין בעצמו למה שהוא אומר. ברור לו מי שולט בעניינים במערכת היחסים שלהם (וכדי שלא נשכח לרגע, אנחנו מגלים בהמשך שרשימת מתנות החתונה בחנות היא על שם הנעורים של טרודי, ולא על שמו של פיט).

כשהוא מגיע להחליף את המתנה בחנות, יש רק נשים בתור והן מחמיאות לו על כך שהוא לא מנצל את הפסקת הצהריים לשתייה, כמו אנשי פרסום אחרים. הוא דווקא לא רואה איפה המחמאה פה. בעודו מחכה למוכרת, פיט נתקל בחבר מהעבר שמחפש את השירותים, או Men's room, באנגלית. חדר הגברים. ממש כדי להדגיש את העובדה שלגבר אמיתי אין מה לחפש במקום כל כך נשי של מתנות, הוא רק בא לסדר עניינים של גברים (המחבט שלו).

פיט נתקל בבעיה, הוא לא יכול לקבל את כספו בחזרה על המתנה. אז פיט עושה את מה שכל גבר שחושב שמגיע לו הכל עושה, ומנסה לפלרטט עם המוכרת (וחלילה לא מבלבלת אותו העובדה שהיא יודעת שהוא נשוי טרי).

כשזה לא הולך לו, הוא מחליט להחזיר את גבריותו האבודה ולממש את הזיכוי שלו בקניית רובה ציד. הגברים במשרד מתרשמים ממנו, הנשים ממש לא – הוא מכוון את הרובה לעברן ואף אחת לא שמה לב. היחידה שכן – הילדי, המזכירה שלו – פשוט מחזיקה את הרובה ולוקחת אותו ממנו. אם להיות קצת פרוידיאנים, יש פה אקט של סירוס. אבל זה עוד כלום לעומת מה שמחכה לו בבית – בלי רמיזות, בלי סאבטקסט, טרודי פשוט צועקת על בעלה שהיא לא מאמינה שבמקום מתנה שקיבלו לשניהם, הוא מביא הביתה צעצוע. ולא סתם זו ההגדרה הנבחרת.

בישיבה מתכנסת כל החבורה כדי לדבר קצת על ניקסון. השיחה מתמקדת בעיקר ביריב החדש והצעיר, קנדי. הבחור המוזר הזה שאפילו לא חובש כובע. פיט מסביר שקנדי הוא כמו אלביס, ולמרות שרוג'ר מזלזל בו ובגישה הצעירה שלו, הוא לא שם לב שפיט הוא לא טיפש כמו שהוא נראה, והוא היחיד שמבין מה באמת קורה בשטח, בעוד האחרים חיים באיזה שהוא עבר שכבר לא קיים, ובטוחים שלקנדי אין סיכוי, בטענה – שימו לב – שהוא ילד.

הצרות שלו עם רוג'ר הן רק חלק מהבעיות של פיט, שמתאכזב מתגובתה של טרודי לרכישה החדשה שלו. כשפגי מגיעה אליו כדי לשמוע את דעתו על העבודה שלה (ולעזור לה כמו שהוא "עוזר לקופירייטרים בחברה". אהה.) הוא מושיב אותה על הספה לידו ומשתפך בפניה על אהבתו לציד שנלקחה ממנו. פגי לא כל כך יודעת מה לעשות עם הקרבה הפתאומית הזו ושניהם יושבים קצת נבוכים, כל אחד בצד שלו של הספה והקיר. כמו כל אשה במצוקה רגשית, פגי מכלה את התסכול שלה על חתיכת עוגה.

בניגוד לפגי, שמתמודדת עם סיטואציה של מבוגרים, בטי פוגשת בסופרמרקט את הלן בישופ, וזו כועסת עליה כיוון שמצאה את המזכרת הבלונדינית שהשאירה לגלן. "הוא בן תשע, מה לא בסדר איתך?" האמת, מה שלא בסדר הוא שגם בטי היא קצת בת תשע. והיא גם מגיבה כמו ילדה קטנה וסוטרת להלן לעיני כל עקרות הבית ההמומות. כדי להגן עליה, פרנסין המודאגת מגיעה לסשן לכלוכים על הלן. שיהיה ברור מי פה לא נורמלי.

דון ורוג'ר חוגגים את שיקום היחסים ביניהם בבליסת צדפות ושתיית אלכוהול. מסתבר שדון דווקא לא בעניין של צדפות בדרך כלל, אבל היום הוא זורם עם רוג'ר. אחרי שהשניים אוכלים עוד ועוד (ועוד, ועוד), הם חוזרים להפגש עם אנשיו של ניקסון במשרדי סטרלינג קופר. אלא שאז קורה הבלתי צפוי – המעלית לא עובדת, ושניהם צריכים לטפס במדרגות עד לקומה ה – 23. משימה לא קלה בדרך כלל, ועל אחת כמה וכמה כשהקיבה שלך מלאה כל טוב. כשהם מגיעים למעלה, רוג'ר המותש מקיא את נשמתו ישר מול אנשי ניקסון, ודון דואג לשלומו. כשהוא מחייך לעצמו בשובבות, אנחנו נזכרים שלפני כמה סצנות, אותו דון בדיוק נתן כמה שטרות לנער המעלית וביקש ממנו טובה. כנראה שבמקום שבו יש ילדים, יש תעלולים.

שתי הערות כלליות:

1 - כיאה לפרק על ילדותיות, הבימוי משחק בו את משחק הכסאות. יחסי הכוחות מוגדרים בצורה מאוד בולטת בפרק הזה דרך צורת הישיבה. כשדון ורוג'ר עומדים ומדברים בעוד פגי יושבת באמצע והשיחה מתקיימת מעל ראשה, כשבטי יושבת בדיוק מול רוג'ר (כמו בדייט) ודון צופה מהפינה שלו, כשהגברים במשרדו של פיט צוחקים עליו בהתנשאות, הם עומדים והוא יושב ביניהם ומרים אליו את העיניים, וכשפגי מגיעה למשרד של פיט והוא מדבר אליה ממקומו בישיבה עד שהיא מתיישבת לצדו ורק אז הוא מתחיל לדבר בצורה אישית יותר.

2 - כדי שלא נשכח את עלילת עברו של דון, יש לה שתי התייחסויות במהלך ארוחת הערב: האחת, כשרוג'ר אומר לדון "חשבתי שגדלת בחווה", והשניה, כשבטי אומרת שדון לעולם לא מדבר על המלחמה בה השתתף. שני נושאים שעלו לשולחן ולא התפתחו לשיחה, והשתיקה של דון כתגובה הציפה מחדש את הנושא, כדי לרמוז שהעניין הזה עדיין פתוח.

עתידות (ספוילרים, בלע"ז):

שזה בעצם, דברים שקרו בפרק ויש להם קשר לעתיד

המשך עונה 1:

רוג'ר אומר שבסביבות גיל 30 הנשים מאבדות את הקסם שלהן, אבל בקרוב נגלה את גילה האמיתי של ג'ואן, עליה הוא מטורף, ונבין שהוא כנראה טועה.

עונה 1, וגם 2:

הספה של פיט עוד תככב בהקשר לפגי, ובכל פעם תהיה התקדמות רגשית. זה המקום שבו יתקיים מפגש קצת פחות נבוך שלהם בהמשך העונה, ושם הוא יתוודה על אהבתו בסוף העונה השנייה, והיא תספר לו על התינוק שילדה לו.

עונה 1, פרק 6: מבולבלים?

2011-01-13T06:55:00.000-08:00

"They taught us at Barnard about that word "utopia." The Greeks had two meanings, "yoo-topos" meaning "the good place" and "oo-topos" meaning: the place that cannot be."

"בבל". זהו שמו של הפרק השישי, ומופיע מספר פעמים במהלכו. כמו בסיפור המפורסם, בפרק הזה הבלגן חוגג וכל מי ומה שהכרנו מאבד גבולות: דון הוא בעצם דיק, פגי פולשת לתחום הקריאייטיבי, ג'ואן ורוג'ר מנהלים רומן, דון מגלה את העולם של מידג', ובכלל רודף אחרי אשה שלישית – הכל מתערבב.

הפרק נפתח בארוחת הבוקר המושקעת שדון מכין לבטי- הוא אפילו טורח להוסיף פרח באגרטל. אבל בעוד הוא מנסה, בפעם הראשונה בסדרה, ליזום מחווה יפה לאשתו, הוא נכשל בה, מועד ונופל במדרגות בגלל צעצוע סורר. כשהוא על הרצפה, הוא נזכר בדיק וויטמן הצעיר. "אתה הולך לבכות או לקום?" שואל אותו הדוד, והוא קם מהרצפה כדי לפגוש את אחיו הקטן, אדם, שנקרא על שם האדם הראשון, לא פחות, ושאותו זכינו להכיר בפרק הקודם. בעוד כולם נרגשים מהתינוק החדש, הנס מאלוהים, ברור שהיחס לדיק הוא כאל מטרד בבית. סצנת הנפילה כולה היא סמלית כמובן – דון חושש שייפול באמת כשתתגלה זהותו האמיתית. ומי שיפיל אותו יהיה אדם.

בחזרה ל – 1960, בטי והילדים מגלים את המפגע ואנחנו מגלים את הסיבה לארוחה החגיגית – "יום אם שמח", דון מאחל.

בלילה, דון קורא במיטה את "The Best of Everything", ספר שעוּבד גם לסרט עם ג'ואן קרופורד. בטי מספרת שאמא שלה הייתה יפה מקרופורד, למרות שהייתה מבוגרת ממנה כשנפטרה. היא מקווה שגם היא תזדקן בחן – בטי בעצם מפחדת לאבד את היופי שלה כי היא יודעת (גם אם מדחיקה) שדון בוגד בה, והיא חוששת שהוא יעזוב אותה ברגע שתהיה פחות אטרקטיבית. בהמשך היא מרשימה אותו עם ידיעותיה באנתרופולוגיה, אבל הוא דווקא בעניין של "רבייה למתקדמים". איך את במקצוע? הוא שואל אותה. קיבלתי "מצוין", אתה נכשלת כי נתפסת מרמה (או באנגלית, גם "בוגד"). לשנייה הוא מסתכל עליה במבט רציני וממשיך במעלליו. כשאשתך אומרת לך שנכשלת כי בגדת, בזמן שאתה משדל אותה לפעילות מינית, כנראה שהראש שלה יודע על מה הוא מדבר.

בטי מתמודדת עם החששות שלה גם בדרך שלישית –היא מתוודה בפני דון שהיא רוצה אותו תמיד, מחכה לו שיחזור, חושבת עליו כל היום. "יש לך אותי", דון עונה. כמובן שאת צריכה לחלוק אותי עם נשים אחרות, הוא כנראה חושב.

בעבודה, לקוח חדש ובלתי צפוי מגיע לסטרלינג קופר – משרד התיירות הישראלי, לא פחות. אם ביירות היא פריז של המזרח התיכון, המטרה היא להפוך את חיפה לרומא, ואת המדינה הצעירה למוקד עלייה לרגל גם בלי שום קשר לאטרקציות הדתיות. מאוחר יותר דון, פיט, פול וסאל שואלים את עצמם איך לכל הרוחות אפשר לשווק מדינה קומוניסטית מלאה יהודים, ערבים ונשים שמסתובבות עם נשק.

מונה ומרגרט, אשתו ובתו של רוג'ר, מגיעות למשרד כדי לקבל המלצות על ספר לילדה. כשדון וג'ואן מגיעים, מונה אומרת שהם נראים כמו זוג נאה (חבל רק שה"זוג" האמיתי הם ג'ואן ובעלה היקר). מרגרט מתעלמת מג'ואן אבל זו דווקא מציעה את הספר שלה. תמיד נעים שהבת שלך והמאהבת שלך חולקות תחביב.

אבל תספורת היא הבעיה האחרונה של מרגרט, מספר רוג'ר, בעודו רובץ במיטת בית מלון. בחורה שלא יוצאת עם גברים, לא מעוניינת בלימודים או בעבודה וממש לא בעניין של התנדבות – מה עשינו לא בסדר? הוא שואל. התשובה מגיעה מיד בדמותה של ג'ואן, שעסוקה בלבישת השמלה שלה – מעניין באמת מה לא בסדר במשפחה שבה אין אהבה והאבא בוגד ומשקר.

לפני שהספקנו לצאת מההלם של "רוג'ר וג'ואן מנהלים רומן", אנחנו מקבלים את ההסבר לשאלה מה לעזאזל בחורה מדהימה עושה עם סבא רוג'ר. אהבת את שרשרת הפנינים שקניתי לך? היא מהממת. ולמה הוא בעסק? ובכן, מלבד העובדה שהיא צעירה ויפה, לפני שרוג'ר פגש את ג'ואן הוא היה אומלל. או לפחות כך הוא טוען. רק מפריעה לו בעיית ההתגנבות. אבל ג'ואן, שמבינה בגברים "כמו שאתה מבין בפרסום" יודעת שהוא נהנה להתגנב יותר מכל. ובעוד רוג'ר חושב לעזוב את מונה, ג'ואן יודעת שמדובר ברומן חולף ושבסופו של דבר היא תמצא לעצמה "מצב קבוע יותר". כיף כיף, אבל בסופו של דבר צריך גם בעל.

דון מתמסר לתפקידו החדש כחוקר המדינה היהודית ונכנס למיטה עם "אקסודוס". בטי מספרת שהילד הראשון שנישקה אי פעם היה יהודי, באירוע התרמה ל"אנשים המסכנים והרזים האלו מהספינות" – אף אחד לא נוקב במילה "שואה" ודון בעיקר לא מבין איך אמא של בטי הרשתה לה ללכת לאירוע של יהודים. היא מנשקת את דון והוא דוחה אותה. חם לי ואני צריך לקרוא ספר על המדבר, הוא אומר. אולי אנחנו צריכים מזגן פה למעלה, היא מעירה. וזה מה שיפתור לך את הבעיות בזוגיות.

הבחורה שכן מעניינת את דון כרגע, היא רייצ'ל. ואיזה תירוץ יכול להיות טוב יותר לפגישה עם בת העם הנבחר, מדיון אודות ארץ הקודש? רייצ'ל, שמסכימה להפגש רק בצהריים, נדהמת מהעובדה שהיא היהודייה היחידה שדון מכיר בניו יורק, וכמו יהודייה טובה היא מיד ממליצה לו "לפתוח ספר מדי פעם". הידיעות שלה בנושא לא רבות, אבל היא טוענת שהסיבה שיהודים שרדו את הגלות, עוד מימי בבל, במשך כל כך הרבה שנים, היא שתמיד ידענו לעשות עסקים עם אנשים ששונאים אותנו, ומפנה אליו עיניים מאשימות.

ישראל, אומרת רייצ'ל, היא אולי יותר רעיון מאשר מקום אמיתי. אוטופיה, מגדיר דון ואוחז בידה, ממחיש אוטופיה מהי. אוטופיה היא המקום הטוב, אבל באותה מידה גם המקום שלא יכול להתקיים, רייצ'ל אומרת. ממש כמו היחסים ביניהם, או כמו הזהות הבדויה של דון.

ובזמן שדון עסוק במדינת התפוזים הקומוניסטית שלנו, סאל מתעניין בליפסטיק. לא באופן אישי, כמובן, אלא בקמפיין "בל ג'ולי" הכושל. לראשונה אנחנו מכירים את פרדי, הקופירייטר ששותה וודקה תפוזים בכוס גבוהה ומלאה באמצע היום, וחוטף הערות מכולם על חיבתו לאלכוהול. פרדי הוא לא בדיוק בחור מעודן, והסיבה שהוא לא מבין למה הקמפיין לא עובד היא " I don't speak moron". מי שכן דוברות את השפה הן הנשים. סליחה, התרנגולות.

ג'ואן אוספת את כל המזכירות לצורך סיעור מוחות ("זה נשמע מאיים", אומרת אחת הבנות בחדר. חלילה למזכירה במשרד פרסום להכיר מונח מקצועי). קופסת הליפסטיק נפתחת והבנות עוטות עליה בהתרגשות לנסיונות. מעבר לקיר, שהוא בעצם מראה חד כיוונית, צופים הגברים כולם בקרקס. סאל עובר ושופט אותן: שמלה מכוערת, חוסר טעם, פאה מזעזעת. שיפוט סטיילינג שכל גבר סטרייט היה עושה מול חבורת בחורות. ג'ואן, שיודעת שיש מי שצופה בה, מבליטה את ישבנה אל המראה, מסתובבת ושולחת מבט מפתה אל הגברים. קן נעמד ומצדיע למחזה. רוג'ר מתחרפן קלות.

"מה קורה עם אוזני עכבר?" שואל פול כשהוא רואה שפגי לא משתתפת בחגיגה. הוא עוד לא יודע שהרגע הזה בדיוק הוא הרגע שבו כדאי לו להפסיק לזלזל בפגי.

אחרי שנשאלות השאלות הקשות בחדר ("כמה סוגי ליפסטיק יש לך בבית? האם את מתאימה צבעים?") פגי מושיטה לפרדי את סל הניירות ומכנה אותו "סל של נשיקות". הוא מתלהב מהביטוי ושואל איפה היא שמעה אותו. "חשבתי עליו לבד. זה לא מה שהוא?" היא תוהה. פרדי מתחקר אותה על הצבע שלה והיא אומרת "אני לא חושבת שמישהי רוצה להיות צבע אחד ממאה בקופסה". ג'ואן, שמרחרחת כל הזמן מסביב, מבקשת מפגי להפסיק להתלונן ולחזור לעבוד. אין לה מושג בכלל של"תלונות" האלה יש ערך, אבל פרדי וסאל מעדכנים את דון בפלא – בחורה שרואה תועלת במקום מוצר. "זה היה כמו לראות כלב מנגן בפסנתר", מפרגן פרדי לאינטליגנציה הנשית. כשפגי מתבשרת שהתבקשה לעזור בקמפיין, היא מתרגשת אבל ג'ואן רואה את ההזדמנות כ"עוד עבודה ועוד אחריות".

דון מנסה להתנחם מדחייתה של רייצ'ל והולך לדירתה של מידג'. מיד אחריו מגיע רוי, ידיד היפי עם תסרוקת מוקפדת (דון: אני בטוח שעבדת על השיער הרבה יותר ממידג') ולוקח את השניים לערב שירה, שבו דון ורוי מטיחים זה בזה האשמות מזלזלות ("שקרן, איך אתה ישן בלילה?" – "במיטה עשויה מכסף") מכיוון שלרוי אין ממש עבודה ("אני מקים תאטרון קואופרטיבי" – אבוי, קומוניסט, אולי הוא גם יהודי?) דון הוא זה שקונה את המשקאות ורוי מברך "לחיים!" (היי, אולי הוא באמת יהודי? אולי זה היה עוזר לדון במחקר הקטן שלו, אבל דון לא יכול בכלל לראות מעבר לזלזול).

דון, שמגלה כנראה לראשונה את העולם שבו חיה המאהבת שלו, לא מתלהב מהחוויה ההיפית והוא היחיד שלא מסתכל על הבחורה שמופיעה (ומורידה חולצה). כשהוא מכריז שהוא צרך יותר מדי אמנות ורוצה ללכת, עולה החבר שלשמו התכנסו כולם ומבצע, מכל השירים בעולם את "על נהרות בבל", הלא הוא שיר הגלות האולטימטיבי של העם היהודי, בדיוק כמו בסיפור של רייצ'ל. בדיוק כמו ה"גלות" שבה שרוי דון, במקום ובזהות שאינם טבעיים לו, בגעגועים לאשה שאינה שלו.

עתידות (ספוילרים, בלע"ז):

שזה בעצם, דברים שקרו בפרק ויש להם קשר לעתיד

עונה 4:

רוג'ר טוען שהשנה בה הוא מנהל רומן עם ג'ואן היא הטובה בחייו. העובדה הזו מתנגשת עם העונה הרביעית, במהלכה אנחנו מגלים שרוג'ר וג'ואן ניהלו את הרומן שלהם עוד לפני שדון הגיע לסטרלינג קופר.

עונה 1, פרק 5: שובו של דיק וויטמן.

2011-01-10T01:18:00.000-08:00

"why did you leave me?"

- "I couldn’t go back there"

בפרק החמישי לומדים קן, פיט ובעיקר דון, על מחיר התהילה. דון זוכה בפרס, קן מפרסם סיפור קצר בעיתון ופיט הקנאי דואג שגם סיפור שלו יתפרסם. כל אחד מהם מקבל בתמורה בעיה להתמודד איתה.

דון ובטי חוזרים הביתה שיכורים ומצחקקים, אחרי שדון זכה בפרס. כשהם מתעוררים בבוקר, הלומי אלכוהול, דון נכנס למקלחת וטורק את הדלת, שגורמת לפרס שלו ליפול ולרמוז שמשהו רע עוד יצא מהזכייה הזו.

כשהוא מגיע למשרד, דון מקבל איחולים מכל מי שבסביבה. המזכירה בקבלה מדווחת ש"שמעתי שיש תמונה בAdvertising Age", והוא עונה בחיוך "מזל שאף אחד לא קורא אותו". בחדרו הוא מגלה שהוא לא היחיד שמגיעים לו איחולים. סיפור קצר של קן מתפרסם בעיתון והוא מתרוצץ בין עובדי החברה ומשוויץ. פול ופיט, שמגלים שמדובר בסוֹפר מנוסה, מתחילים לקנא. הארבעה דנים קצת בקריירת הכתיבה של קן וחוזרים לעבוד: דון מוכיח שהפרס לא ניתן לו לחינם ומבריק בהמצאת חשבון פרטי לגברים, בו יוכלו לעשות ככל העולה על רוחם מבלי שהמטרד הנשי שבבית יחטט וידע מה קורה שם. ומי כמו דון יודע כמה פרטיות היא חשובה כשיש לך מאהבת. וכנראה שעוד כמה סודות.

ומיד לאחר הפגישה, דון מתפנה להמחיש חיים פרטיים מהם, כשמידג' מתקשרת אליו למשרד בשם בדוי. למרבה הצער, פגי מרימה את הטלפון בדיוק בזמן כדי לשמוע את דברי המאהבת הפרועה:

"I want you to pull my hair and ravish me, and leave me for dead". הנה הלכה לה עוד פיסת תמימות. דון דווקא מוטרד מהעובדה שמידג' חופשייה להתקשר אליו לעבודה, עכשיו כשיש לה טלפון בבית. הוא לא מבין שהבעיה האמיתית עוד לפניו, וממש לא קוראים לה מידג'.

למחרת בישיבה, שיחת היום היא עדיין הסיפור של קן. כשרוג'ר מודיע שלדעתו במגירה של כל עובד בחברה נמצאים עשרה עמודים ראשונים של ספר, דון מתלוצץ ומודיע שאצלו יש חמישה. את מצב הרוח הטוב פגי קוטעת כשהיא נכנסת ומודיעה שבחור בשם אדם וויטמן מחכה לו בקבלה. וויטמן. בדיוק כמו השם שבו קרא הנוסע ברכבת לדון לפני שני פרקים. בשנייה הזו, כל בטחונו של דון מתערער והוא לא יודע מה לומר. לאדם הוא דווקא פונה בשאלה "אפשר לעזור לך?" – שאלה מאוד לא משכנעת מבן אדם שנמצא על סף התמוטטות עצבים.

אז מסתבר שיש מי שקורא את Advertising Age, ומשליך אותו לפח האשפה בבניין האמפייר סטייט. כשהשרת מוצא את העיתון בפח, הוא מגלה בו את דון דרייפר. אבל הוא מתעקש לקרוא לו דיק. דון מנסה את תרגיל ה"אני לא יודע מי אתה ומה אתה רוצה ממני", אבל כשזה לא הולך לו, הם קובעים להפגש בצהריים. הוא חוזר לישיבה וכבר לא שומע כלום ממה שקורה בחדר.

דון ואדם נפגשים והסיפור מתחיל להתבהר: דון דרייפר לא באמת קיים. דיק וויטמן ביים את מותו, כנראה בתור חייל ("ראיתי אותך מתחבא ברכבת במדים", אדם אומר לו) כדי לברוח ממקום לא ברור. פתאום אנחנו מגלים שדון בעצם לא באמת שייך לשדרות מדיסון. שהוא יצור קטן מבית עני ומלוכלך שהתגלגל לפסגה הניו יורקית (ממש כמו פח אשפה בבניין האמפייר סטייט, אגב). האשה שהוא מתעקש להדגיש שלא הייתה אמו, מתה, וזה כנראה דבר טוב. הדוד גם איננו וזה לא מטריד את דון. להפך, נראה שדון להוט להיפטר מכל זכר לחייו הישנים, כולל אחיו שיושב מולו. הוא נשבר רק מול שאלה אחת: התגעגעת אלי? ודאי שכן, הוא עונה בקול רועד.

כשהוא חוזר לעצמו, דון מודיע שהארוחה לא התקיימה מעולם ושאדם חייב לשכוח מכל מה שקרה. הוא לא מנדב פרטים על חייו האישיים ויוצא מהדלת.

בעוד כל הדרמה הזו מתחוללת, במשרדי סטרלינג קופר עדיין עסוקים בסיפור ובסוֹפר, כשאף אחד עדיין לא מבין איך תקציבאי פשוט יודע גם לכתוב. פול הקופירייטר מוטרד מהפלישה לעולם היצירה, שחשב שהוא שולט בו, בעוד פיט לא מבין איך הוא מפסיד בתחרות הפופולאריות מול עובד במעמד שווה לו. פול מודה בפני קן שהוא רואה בו תחרות, וקן מודיע לו "הפסדת".

פיט לוקח את כל העניין קצת יותר ברצינות ומחליט שגם סיפור שלו חייב להתפרסם. אחרי הכל, אבא שלו, שבז למקצוע שלו, ודאי קרא את הסיפור של קן בעיתון, ואם יקרא סיפור שכתב בנו, אולי ישוב לכבד אותו. חוסר הגבולות של פיט מגיח שוב, כשהוא שולח את טרודי אשתו אל צ'רלי, בן זוגה לשעבר (וגם, אבוי, הראשון שלה - דבר שכבר הכעיס את פיט בעבר) כדי לנסות ולשכנע אותו לפרסם סיפור באחד מהעיתונים שהוא מוציא לאור. אבל צ'רלי מתוודה על אהבתו לטרודי ומבקש ממנה לחזור אליו, ולו רק לרומן מחוץ לנישואין. מה שמפתיע הוא שטרודי לא פוסלת את הרעיון לחלוטין, אלא רק כרגע, כשהיא נשואה טרייה. אולי כשנהיה זקנים, היא אומרת. בסופו של דבר היא מצליחה להשיג לפיט פרסום בעיתון הרבה פחות נחשב ובשכר נמוך משל קן, וכשהוא מתעצבן וטוען שהיא לא תתן לו לקבל את מה שהוא רוצה, היא מסבירה שיכלה להשיג עבורו כל עיתון שיבחר, אבל איזה מין בעל מעמיד במצב כזה את אשתו. פיט אמנם מוכר את אשתו כדי להשיג פרסום, אבל גם היא לא תמימה ולא פוסלת על הסף אפשרות של בגידה. זוג משמים.

ובזמן שאב המשפחה מתמודד עם חייו המסובכים, בטי והילדים מתייצבים במשרד לצילום משפחתי. בשלב הזה פגי מבינה שהיא בבעיה, כיוון שהיא חושבת שדון מבלה עם המאהבת שלו ורצה לבקש עזרה מג'ואן. וכשג'ואן מזהה הזדמנות לרכילות חמה, היא לא מוותרת בקלות וסוחטת את פגי לגלות לה את סודו של דון – או לפחות את זה שהיא יודעת. פגי משעשעת את בטי והילדים (בטי: "את בטח יודעת עליו יותר ממני", כן, רק אתמול גיליתי סוד היסטרי) דון מגיע והמשפחה המאושרת הולכת לדרכה, ואז פגי פונה לנשום לרווחה וללמוד על המהות האמיתית של עבודת המזכירה, מפי המומחית.

גבר כל כך יפה יכול למצוא את מה שהוא מחפש בחוץ, וזו הסיבה היחידה, לפי ג'ואן, שדון לא מסתכל עליה כמו כל הגברים במשרד. וזה למרות שבכל רגע נתון, כולל בשיחה עם פגי, היא מקפידה להבליט את הישבן לעבר העוברים והשבים. "התפקיד שלך הוא לשמור עליו נקי בבית ובמשרד". מסבירה ג'ואן. "תהיי טובה בזה, ואת כמו זהב בשבילו". זה התפקיד שלי? תמימותה של פגי ממשיכה להתערער, והיא לא מאושרת מהרעיון.

כיאה לאשת פרברים טיפוסית, מה שמטריד את בטי יותר מכל הוא הפורטרט הכושל. קצת לא מפתיע שהתמונה לא יצאה מושלמת, כשבעלך לא באמת שם אלא עסוק בבעיה משפחתית מסוג אחר לגמרי. כדי להרגיע את עקרת הבית הנסערת, פרנסין אומרת לה "לא היית רוצה להיות בתמונה המשפחתית של הלן בישופ, שבה יש חור גדול". בטי מספרת על הביקור במשרדי סטרלינג קופר, שם היא מרגישה כמו בארץ זרה שבה היא לא דוברת את השפה (בניגוד לדון, שמאז ומעולם מקומו הטבעי היה במשרדים שכאלה. או שלא).

דון, פול ופיט מציגים בפני הלקוח את רעיון החשבון הפרטי, וכשפול מסביר שנועד "לארגן את חייך, אם הם זקוקים לכך", אנחנו רואים את פניו של דון. זה שיותר מכל צריך לארגן את החיים שלו.

אדם מסרב לוותר על אחיו ושולח לו מכתב עם מספר החדר שבו הוא מתגורר – 5G (ועל שמו נקרא גם הפרק). דון מתקשר אליו והם קובעים להפגש. ההבדל בסצנה הזו בין דון לאדם (שמייצג בעיקר את מה שדון היה יכול להיות, אם לא היה משנה את זהותו) מודגש בלי לומר אף מילה – בעוד דון יושב בחדר העבודה בבית, מרוהט ועמוס ספרים, לבוש בחליפה יקרה, אדם מדבר איתו מטלפון ציבורי בבית דירות מוזנח על רקע קיר חשוף ולבוש בגדים פשוטים מאוד.

דון פותח מגירה נעולה (שהיא כנראה ההשראה לחשבון פרטי לגברים) ומוציא מתוכה דבר מה. כשהוא מגיע אל אדם, הוא מביט בתיק שלו לא מעט פעמים.

כשדון ואדם מדברים, דון חוזר להיות דיק וויטמן הקטן והמפוחד. הוא יושב על כסא בזמן שאדם עומד, ותמיד נראה קטן ונמוך ממנו (גם כשהם עומדים). דון טוען שחייו הולכים רק לכיוון אחד – קדימה. כשאדם מסתובב להכין קפה, דון מביט שוב אל התיק ובשלב הזה ברור שדון עומד לשלוף אקדח ולהפטר מהעבר סופית. אבל למרות שבפרק הזה מסתבר שאנחנו לא מכירים את דון בכלל, כנראה שרוצח הוא לא. הוא נותן לאדם 5000 דולר (או 5 grand, או 5G , אם תרצו) ומבקש ממנו לעזוב את העיר ולא לחזור. חשבת שאני מת, הוא אומר לו. תמשיך לחשוב ככה. למרות הכל, בסופו של דבר הם מתחבקים. כשדון חוזר הביתה, בטי שואלת אם המשבר נפתר. היא שואלת אותו אם הם יכולים לקנות בית קיץ משלהם, כדי שדון לא יצטרך לבלות עם אביה, שאותו הוא לא אוהב. דון אומר שאין להם הרבה כסף כרגע (היי, הרגע הוצאתי 5000 דולר שלא ידעת על קיומם בכלל) ושבית הקיץ של אבא שלה יהיה בסדר גמור.

"יופי, כי אני אוהבת לראות את אבא שלי". אומרת בטי. בניגוד אליך, שנפטרת כרגע מהאח היחיד שהיה לך ושלא ראית במשך שנים. לא פלא שדון לא מצליח להירדם.

עתידות (ספוילרים, בלע"ז):

שזה בעצם, דברים שקרו בפרק ויש להם קשר לעתיד

המשך עונה 1:

אמנם לא היה רצח בפרק הזה, אבל בסופו של דבר הסירוב של דון להכיר באחיו הוא מה שגורם לאדם להתאבד בהמשך העונה.

עונה 1, פרק 4: פיט והעיר הגדולה

2010-12-13T03:30:00.000-08:00

"There’s a Pete Campbell at every agency out there."
- "Well, let’s get one of the other ones".

הפרק מתהדר בשם "ניו אמסטרדם", שהיה שמה הקודם של ניו יורק והוחלף כשההולנדים איבדו את העיר לטובת האנגלים. כמעט 300 שנה מאוחר יותר, פיט קמפבל נלחם על מקומו בעיר. בזמן שלאורך הפרק, שעוסק גם ביחסי הורים וילדים, הנשים עסוקות בעולם של זוגיות והורות והגברים שקועים בעבודה, הוא נלחם בשתי החזיתות.

הפרק נפתח בפלישתה של טרודי, אשתו של פיט, למעוז הגבריות - המשרד. היא חושבת שהם עובדים כל כך קשה, הם יודעים שלשמוע תקליטים זו לא עבודה. טרודי מוצגת בפני דון, ובזמן שהוא משבח את בעלה ("הוא כל כך חשוב לנו כאן, את בחורה בת מזל"), פגי, המזכירה שאף אחד לא טורח להציג בפני הרעייה, מחליפה איתו מבטים רבי משמעות וקנאה.

טרודי לוקחת את פיט לראות דירה בזמן העבודה שלו. הוא מסביר לה שהוא לא מרוויח מספיק כסף כדי לתת לה את מה שהיא רוצה, והיא מציעה שיבקשו עזרה מההורים. אבל אבא של פיט לא מוכן לתת לו את הכסף, סתם כי הוא לא חושב שזה רעיון טוב לתת כסף לילד שמתרוצץ בין מסעדות ובארים, קורא לזה "עבודה" ומבייש את השם שנתנו לו (בדיוק להפך מהסיפור בתחילת המפגש ביניהם, על בת הדוד שלו, שילדה תינוק וקראה לו על שם אביה).

פיט מספר לטרודי שהוא לא העלה את נושא הדירה כי אבא שלו לא בריא. "מה לא בסדר איתו?" היא שואלת. הוא עונה ש"אף אחד לא יודע". גם פיט היה רוצה להבין מה לעזאזל לא בסדר עם אבא שלו, שגורם לו לצאת מהנסיון הראשון להוכיח את עצמו, בהפסד.

ואם כל זה לא מספיק, הוא צריך להתמודד גם עם לקוח לא מרוצה. וכשהתפקיד שלך הוא לרצות את הלקוח, זו בעיה גדולה מאוד. פיט נכנס לוויכוח עם דון על רעיונות לקמפיין (שגם הוא מורכב מרעיון העירוניות והעיר ניו יורק בפרט) ודוחף את עצמו מחוץ לתחום התפקיד שלו. אני יצירתי, הוא טוען, אפילו הסתובבתי עם פנקס. רק פה אתם אומרים לי שאני טוב עם אנשים, וזה משהו שבחיים לא שמעתי עליו לפני כן. כרגע פיט מוכיח את האמירה של עצמו ונכשל ביחסים עם כל הסובבים אותו.

בבית משפחת דרייפר, בטי מקריאה לסאלי ובובי סיפור, מנשקת ומשכיבה לישון כמו אמא למופת. כשהיא יוצאת לטייל עם הכלב, היא רואה את הניגוד המוחלט: בעלה לשעבר של הלן דופק בדלת ודורש בצעקות להכנס. היא מסרבת לעזור לו ובורחת במהירות האפשרית. הלן מגיעה מאוחר יותר להודות לה ולהתנצל והן מנהלות שיחה שבה בטי מגלה את נסיבות הגירושין: בעלה, דן (נשמע דומה לשם של בעל אחר...?) בגד בה עם כל נשות ניו יורק בערך, והיא זרקה אותו, בעזרת עורך דין. למרות שהלן דווקא מפגינה פה כח, בטי בעיקר מרחמת עליה ונראית מפוחדת מהסיפור. בתזמון מושלם, דון מגיע ובטי מיד מציינת ש"הוא עובד מאוד קשה", שיהיה ברור למה בעלה הנפלא חוזר הביתה בשעה כה מאוחרת.

הלן מנצלת את החברוּת החדשה ומתקשרת לבקש עזרה מבטי. שתיהן באמצע הכנת ארוחת הערב – בטי בשמלה יפה, תכשיטים ושיער לתפארת, הלן בגופייה ורולים, מכינה אוכל מקופסה. בעוד בטי צופה מהמטבח על בעלה והילדים, הלן "נוטשת" אותם לטובת ערב של פעילות פוליטית וזקוקה לשמרטף. כיוון שעקרת הבית המושלמת לא יכולה לסרב לבקשתה של חסרת המזל, היא מגיעה לבית להשגיח על הילדים. ובבית, בלגן ("זה מקסים", בטי מנסה להיות מנומסת), אמא מותשת מעבודה קשה וילד שמשלמים לו כדי לגהץ.

בארוחת הערב בין פיט, טרודי והוריה, מורגש קודם כל ההבדל הגדול בין שתי המשפחות. בעוד פיט מתבייש לבוא לבקש כסף מהוריו בנוכחות אשתו, והם יושבים בבית הפשוט ומתווכחים על מקצוע הפרסום, ההורים של טרודי מארחים את הזוג הצעיר במסעדה יוקרתית שבה כולם לבושים יפה וטום, האבא, מיד מדבר על קמפיינים ומצהיר שהוא היה רוצה להיות איש פרסום (בדיוק מהסיבות שבגללן אביו של פיט פוסל את המקצוע). טרודי מנותקת לחלוטין ממה שקורה באמת בחייו המקצועיים של בעלה ("פגשנו את הבוס שלו, הוא כל כך נחמד, איזה יופי לקבל הכרה בעבודה על מה שאתה עושה") אבל מוכיחה שמבין שניהם, היא זו שטובה יותר עם אנשים: היא מבקשת מאביה כסף לדירה, ובשנייה שבה הוא מהסס, היא נותנת לו מבט אחד והוא משתכנע. פיט מנסה להתנגד אבל כמו בנסיונות הקודמים שלו להשפיע, גם פה הוא נכשל. בדרך הביתה הוא מאוכזב, למרות שטרודי דווקא שמחה מאוד. "את תמיד מקבלת את מה שאת רוצה", הוא אומר לה. אם יש משהו שיותר גרוע בעיני פיט מהפסד, זה הפסד לאשה. וכדי להנחית עליו את המכה האחרונה היא גם מבקשת מנהג המונית לשנות כיוון ומעכבת אותו בדרך לפגישת עבודה.

פיט נופל ונופל, אבל לא מוותר. בפגישה עם וולטר, הלקוח, ובנוכחות שתי "בנות דודות" בבר, הוא מעלה בפניו את הרעיון שלו לקמפיין – "עמוד השדרה של אמריקה" (מעניין שדווקא פיט חושב על עמוד שדרה. אולי כי אין לו אחד). וולטר חושב שזה רעיון של דון אבל לא רוצה לדבר על עבודה. למחרת, כשדון מציע לו רעיון אחר לגמרי, הלקוח מודיע שהוא דווקא מרוצה מהרעיון שפיט העלה בפניו. אחרי שתי שניות של מבוכה, כולם יוצאים מרוצים למראה מהפגישה. בשלב הזה, כשפיט חושב שסוף סוף הוא מנצח, דון (הידוע גם כ"הוא לא הבוס שלי") מתחרפן לחלוטין ומפטר את פיט.

בטי וגלן יושבים בבית משפחת בישופ וצופים בטלוויזיה משני צידי הספה. כשבטי קמה לשירותים היא מחטטת קודם כל במגירות התרופות. גלן נכנס פנימה והיא צועקת עליו. כשהיא חוזרת ודורשת התנצלות ("החדר הזה פרטי מאוד". אהה. וזו הסיבה שאת מחטטת שם בארונות) הם כבר מתקרבים והוא מחבק אותה ומחמיא לה. בת כמה את? הוא שואל. בטי חושבת שהיא בגיל של הלן אבל לשמחתה מגלה שהיא צעירה ממנה. עוד נקודה לזכות האשה המושלמת. עוד נקודה לרעת הגרושה האומללה.

אבל הכל מתרחש בראש של בטי. כשהיא מספרת למטפל שלה כמה הלן מסכנה עם העבודה הקטנה שלה, האוכל הקפוא, הילד שלא מקבל אהבה (אמרה אם השנה) והנסיונות להעמיד פני אמיצה, היא שוכחת שהלן היא אשה עצמאית, מציאותית, שמעדיפה לזרוק את הגבר הבוגדני במקום לחיות בשקר, שיש לה דעה פוליטית יציבה (בטי לא יודעת למי להצביע) והיא פעילה למען המועמד שלה. שהוא במקרה גם דמוקרטי, צעיר וחתיך. בתוך הבועה של בטי, הלן היא אשה מסכנה שמקנאה במשפחה המאושרת שלה. אבל מה אני יכולה לעשות? היא שואלת, אני גרה כאן. אני לא יכולה להיעלם.

דון ורוג'ר הולכים למשרד של קופר כדי לקבל את רשותו לפטר את פיט. גם פה, כמו בכל משפחה, יש אמא ותרנית (רוג'ר), ילד שעושה מה שבא לו (דון) ואבא קשוח שמחליט את ההחלטות האמיתיות. גם קופר לא מפספס הזדמנות להתפייט על ניו יורק, המכונה המופלאה שבה לכל אחד יש תפקיד וחייבת לתקתק כמו שעון גדול. וחלק מהמכונה הזו הוא קשרים וקליקות שבלא מעט מהם, מסתבר, מעורבת המשפחה של פיט. והדבר האחרון שהחברה רוצה הוא שאמו המיוחסת של פיט תלכלך עליהם בחופשת הקיץ ותחריב את העסק. או במילים אחרות – קופר הורס את החגיגה המשפחתית. דון ממורמר, רוג'ר כבר רגיל. אתה עדיין צריך ללמוד איך העסק עובד, אומר קופר, שפולש כל הזמן לפריים של דון, מגביל אותו ואת החופש שלו. "הוא ילד גדול והוא יתגבר", הוא אומר על דון. ממש כמו אמא טובה.

פיט מקבל את עבודתו בחזרה, אחרי שרוג'ר ממציא לו סיפור על גדולתו של דון שהתעקש לתת לו הזדמנות שנייה. כאן שוב מתגלה חולשתו של פיט – הוא לא מודע לקשרים שיש לו ולמשפחה שלו, שבה הוא מזלזל. הוא חושב שכוח מתבטא בכסף ובשליטה שלו בלבד ורואה את ההיעזרות באחרים כפגם. וזה שוב מוכיח שהוא באמת עדיין לא מספיק טוב ביחסים עם אנשים ולכן לא יכול להתקדם באף תחום.

בדירה החדשה שהם קונים בסיוע ההורים, השכנות מגיעות להתפעל מפיט וטרודי המיוחסים ("חכה שאספר לבעלי שיש לנו דייקמן בבניין!") ונסחפות בסיפורים מהעבר. טרודי מבקשת מפיט לספר את הסיפור על קרובת משפחה רחוקה שלו, והוא עונה לה "את מספרת את זה הרבה יותר טוב ממני". היא לא מתנגדת ופיט, המותש מקרבות והפסדים פונה לחלון, לצפות על העיר שניתנה לו בחסדם של אחרים. מי שמספרת ויוצרת את הסיפור המשפחתי בבית קמפבל היא בהחלט טרודי. לפחות, כמו שדון אמר עליו במשרד, הוא יודע להפסיד בחן.

עתידות (ספוילרים, בלע"ז):

שזה בעצם, דברים שקרו בפרק ויש להם קשר לעתיד

עונה 4:

- הערב של גלן ובטי הוא רק ההתחלה של מערכת היחסים המוזרה ביניהם. גלן הוא בעצם מראה מול האושר של בטי – כל עוד היא מאושרת, היא מרחמת עליו ועוזרת לו. אפילו אם היא עושה דבר חולני כמו לתת לו חתיכה מהשיער שלה. ברגע שהחלום האידיאלי שלה מתפרק, היא מתחילה לראות אותו כילד מוזר ושלילי ולגרש אותו מחייה. זה מגיע לפיצוץ בפרק האחרון בעונה הרביעית.

- אנחנו מקבלים בפרק הזה את פיט בגרסה הראשונית מאוד שלו. אבל למרות שעד עונה 4 הוא כבר מספיק להתפתח מאוד, הוא לא נפטר מעולם מהשליטה של אשתו.

עונה 1, פרק 3: חתונה זה לא קיר.

2010-12-05T06:51:00.000-08:00

"I don't care if it's 500 years old. It's just another testimony to how most people think marriage is a joke"

הפרק השלישי בעונה נקרא "נישואי פיגארו", וכמו האופרה המפורסמת ההיא, גם הוא סובב סביב שקרים, צביעות, מניפולציות ונישואין. אחרי שהכרנו את עולם הגברים ואת עולם הנשים, רק הגיוני שניכנס לחיבור בין השניים. הפרק העמוס מתאר את היחס לחיי הנישואין מנקודת המבט של כולם: הנשים, הגברים, הרווקים, הנשואים, הבוגדים והנבגדים.

אבל שנייה לפני שהעניין המרכזי מתחיל, הסצנה הראשונה בפרק היא מעין טיזר למה שיתרחש בפרקים הבאים: בעוד דון שקוע ברכבת במודעה של פולקסווגן (נחזור לזה בהמשך), ניגש אליו נוסע אלמוני ופונה אליו בשם דיק. כשהוא מתעלם, הנוסע נוקב בשם "ריצ'רד ויטמן" ודון משתף פעולה עם אותו שם, וקשה שלא לשים לב שהוא חש אי נוחות ומספר שהתחנה שלו נמצאת באפסטייט ניו יורק (שאפילו בשנות השישים מנהטן לא הייתה חלק ממנה). אין שום הסבר לסצנה הזו בפרק, אבל ברור שבפרקים הבאים העניין יתבהר.

אז אחרי המסתורין הקל, מגיע הנושא שלשמו התכנסנו. ואיזה מקום טוב יותר להתכנסות ממעלית. הגברים מתאחדים עם פיט, שחוזר מירח הדבש שלו, ולא מבזבזים זמן – חיי נישואין הם סקס, וסקס בלבד, והם חייבים לדעת הכל. פיט נשבר מהנסיון להיות ג'נטלמן אחרי שלוש שניות בערך וכולם נהנים.

אחרי שהחתן הטרי מסתגל מחדש למשרד ולמשפחה ה"אוריינטלית" שחיכתה לו בפתח, הוא פונה לסגירת פינה קטנה – העניין עם פגי, שקרה לפני החתונה, בעצם לא קרה מעולם, וזה לא יכול לקרות שוב מפאת קדושת הנישואין. חמש שניות של חוסר נוחות ואפשר להמשיך הלאה לישיבה. פגי מנסה להיראות אדישה אבל זה לא ממש הולך לה.

בישיבה במשרד של דון, מתרחשת ההפסקה השנייה בעלילה, לצורך מחווה לעולם הפרסום האמיתי בשנות השישים - מתקיים דיון סוער בקמפיין "Lemon" של פולקסווגן. דון לא יכול להחליט אם הוא שונא יותר את המודעה או את המכונית, הארי לא מבין איך אפשר לפרסם כשכמעט ולא רואים את המוצר (מזכיר גם את מודעת Think small המפורסמת) וכשפיט אומר שלדעתו זה מבריק, רוג'ר טוען שהברקה בפרסום היא 99 סנט. ממש כמו בפגישת הקופונים עם רייצ'ל, גם כאן הגישה של סטרלינג קופר עדיין מיושנת, עדיין לא מבינה את השינוי – נגמרו ימי הדיווח על המוצר, מה שחשוב מעכשיו זו החוויה.

ולענייננו, בעוד פיט מרגיש שעכשיו כשהוא נשוי הוא לא יכול לבגוד באשתו, דון כבר עבר את השלב הזה מזמן. הוא שואל את פיט איך חיי הנישואין ופיט עונה שהם "די נהדרים". בדיוק באותו רגע נופל אחד החפתים מהשרוול של דון, והוא אומר "זו הסיבה שגברים לא צריכים לענוד תכשיטים". פיט מסביר שהוא דווקא די מרוצה מהעניין עם הטבעת. החפת של דון בא להחליף את טבעת הנישואין שלו, בתור התכשיט היחיד שהוא עונד, ולכן בשם הסמליות הוא נופל כשמדברים על נישואין. בהמשך הוא נופל שוב בדיוק באמצע סשן החלפת מבטים מלאי משמעות עם רייצ'ל (שגם מחזירה לו אותו) שבה דון מוכן להודות שאף אחד מאנשי הצוות שלו לא ביקר בחנות שלה, כדי לנצל את ההזדמנות לקיים ביקור פרטי בעצמו.

מה בדיוק עבר על דון בפגישה הזאת? פיט לא מבין. הארי אומר שאולי הוא מחבב אותה והשניים מנהלים דיון אודות אפשרויות הפלירטוט וההנאה מחברת נשים כשאתה נשוי. על דון הארי אומר שהוא מסתורי, כמו סלע שאף אחד לא הזיז. "הוא יכול להיות באטמן, עד כמה שאנחנו יודעים".

שיאו של "משל החפת" מגיע בביקור בחנות שבו רייצ'ל נותנת לדון חפתים חדשים במקום זה שנופל (ולא סתם חפתים, אלא חפתים של אביר - גלי שוורץ הנהדרת האירה את עיני ותודה :) וכמובן שדי ברור מה רייצ'ל מנסה לרמוז פה). אחר כך היא לוקחת אותו לגג ומראה לו את כלבי השמירה של החנות, ואומרת שבתור ילדה קטנה הם היו חבריה הטובים ביותר – "כל מה שילדה קטנה צריכה זה כלב", היא אומרת. הוא מנשק אותה ומספר לה שהוא נשוי. היא נסערת ושואלת "זה מה שאתה עושה? הולך ומנשק נשים שאתה לא נשוי להן?" - ברור שהיא עדיין לא יודעת עם מי יש לה עסק.

הבנות מדברות על "מאהבה של ליידי צ'טרלי", ספר מלא בתיאורי סקס שכולו שיר הלל לאהבה חופשית ומנוגדת למוסכמות חברתיות, שהיה אסור לפרסום עד שנת 1960. שערורייתי עד כדי כך שג'ואן מפחדת שהוא יפגע בתומתה של פגי (אבל יותר מיועד לנשים כמוה, שמסתובבות עם בגדים להחלפה ומברשת שיניים בתיק). בעיני ג'ואן, כמו שאומר הציטוט בראש הפוסט, זו רק עוד עדות לקשקוש שהוא חיי נישואין.

החלק השני של הפרק מתרחש בבית משפחת דרייפר שבו חוגגים את יום ההולדת של סאלי. דון מתעורר בבוקר ורואה מולו את אשתו עומדת בקצה החדר, ואת החפתים שקנתה לו רייצ'ל, קרובים אליו יותר. בהכנות למסיבה חלוקת התפקידים ברורה: דון בונה את בית המשחקים בחצר, בטי וחברתה הטובה פרנסין מארגנות את הבית, את האוכל, את הקישוטים ואת ההתפעלות מהגבר המסוקס שעובד קשה בחצר ("That man" - "I know"), דרך חלון המטבח, כמובן. בינתיים הנושא החם הוא עדיין הגרושה הטרייה בשכונה, שמסתבר שהוזמנה למסיבה כי "לא היה נעים, היא ראתה אותי עושה קניות". אז התעליתי על עצמי והזמנתי את המשפחה המפורקת, איזה צדיקה אני.

האורחים זורמים פנימה ומספקים תמונת מצב של חיי הנישואין בפרברים: בעלה של פרנסין אומר לדון ש"יש לנו הכל" ודון מסכים. אנחנו יודעים יפה מאוד שדון לא מסתפק במה שיש לו וכמה דקות אח"כ מגלים שגם מר בעל מושלם מס' 2 לא בדיוק תמים ועט על הלן בהצעות עזרה "תמימות". היא מעמידה אותו במקום והוא חושש שהיא תספר לאשתו שהוא מתחיל איתה, למרות שלא לזה הוא התכוון, כמובן.

ובעוד הגברים פוזלים לצדדים, הנשים במטבח מנהלות שיחה ברומו של עולם על מה שמעסיק כל אשה: החופשה המושלמת, זכרונות מירח הדבש ובעיקר נסיון להבין מה לא בסדר עם הגברת בישופ: לאן היא הולכת, כשהיא צועדת לה ברחוב? מה זאת אומרת "אני סתם הולכת, זה מרגיע אותי", אבל לאן?? ולמה הבגדים של הילד שלה לא מגוהצים? הו, החיים בלי גבר בבית כל כך קשים, שאת עוד עלולה לעשות טעות כה קריטית ולהביא מתנת יום הולדת באריזת חג המולד.

הילדים משחקים בחוץ במשפחה (וכשסאלי, בתפקיד האמא, יוצאת מהבית הקטן שלה וצועקת "אני לא אוהבת את הטון שלך!" ברור לנו שכנראה זה מה שהיא רואה כזוגיות נורמלית). כשהלן עומדת בחוץ ומדברת עם דון, מיד נשמה טובה מדווחת לבטי, שדואגת להרחיק אותו מהמקום ולהביא את עוגת יום ההולדת. דון מביא את העוגה, עוצר ליד הבית, מסתכל על מה שמחכה לו שם, וממשיך לנסוע.

הלן אולי גרושה, אבל מה שכולם מסרבים לראות הוא שהיא טובה מהם ומתקדמת הרבה יותר: היא לא חיה באשליות על גבר מושלם שלא באמת קיים ומעדיפה לחיות לבדה, היא לא צריכה שאף בעל ילך להביא בשבילה שום דבר (יש לה עוגה בבית וכך היא מצילה את יום ההולדת של סאלי), והיא נוסעת בפולקסווגן – רכב שלאורך כל הפרק אף אחד לא מבין מה הרעש סביבו וסביב הקמפיין שלו.

אחרי שהמסיבה נגמרת וכולם הולכים, דון חוזר ומביא לסאלי כלב. בטי כועסת על הרס המסיבה המושלמת שלה, לסאלי זה לא חשוב בכלל. כל מה שילדה קטנה צריכה זה כלב.

עתידות (ספוילרים, בלע"ז):

שזה בעצם, דברים שקרו בפרק ויש להם קשר לעתיד

עונה 1:

- בפרק הזה נראה שאצל חלק מהדמויות עוד יש ערך לחיי הנישואין, אבל מיד בפרקים הבאים הכל יתפרק וכולם יבגדו בעקרונות, באמירות ובבני הזוג שלהם (פיט, פגי, הארי, רייצ'ל).

- אחרי שהוא מודה שאף אחד לא ביקר בחנות שלה, רייצ'ל אומרת לדון ש"קשה להתפס בשקר". הוא עונה לה "זה לא שקר, זו טיפשות שאין לה הצדקה" – כדאי לשים לב שזו כבר הפעם השנייה שבה רייצ'ל רומזת לדון על סוד שהוא מסתיר (גם בפרק הראשון). הם בעצם מדברים פחות על המקרה במשרד ויותר עליו.

- הארי אומר שדון יכול להיות באטמן. הוא כמובן מגזים אבל אנחנו נגלה בהמשך שדון אכן מסתיר את הזהות האמיתית שלו, ממש כמו גיבור העל.

עונה 2:

- ג'ואן היא לא סתם זו שאומרת שחיי הנישואין הם בדיחה. מצד אחד היא יודעת שזה נכון כי היא מנהלת רומן עם רוג'ר הנשוי, מצד שני היא כמהה לחיי משפחה. משהו בסגנון "מי רוצה את זה בכלל?" שצועק "אני, אני, אני!".

עונה 1, פרק 2: מה נשים רוצות

2010-11-21T00:08:00.000-08:00

"what do women want?"

–" Who cares?"

הדבר הראשון שאנחנו מגלים עם פתיחת הפרק השני הוא שרוג'ר סטרלינג הוא אדם שאוהב להגיד בדיוק את מה שהוא חושב, בלי מעצורים. הוא לא סתם מדבר שטויות, אלא פשוט אומר את מה שכולם יודעים אבל אף אחד לא מעז להשמיע והכנות שלו חסרת גבולות. הפרט הזה חשוב לפתיחת הפרק, כיוון שבהמשך רוג'ר אומר בדיוק את מה שקורה לכל אורכו: לאף אחד לא אכפת מה נשים רוצות. אולי רק אם זה יועיל לקמפיין דאודורנטים.

שם הפרק הוא "Ladies Room" והעלילה בו נעה בין שלוש הנשים בחייו של דון – בטי, פגי ומידג'.

אחרי שבפרק הראשון ראינו אותה במשך שניות בודדות, בפרק השני אנחנו זוכים להכיר את אשתו של דון. היא עקרת בית (כמובן), והדבר המשמעותי הראשון שאנחנו מגלים עליה הוא שאמא שלה נפטרה לא מזמן. כשהיא חולקת את העובדה הזו עם מונה, אשתו של רוג'ר סטרלינג, היא נענית בשתיקה. לא אכפת לה. מה שכן מעניין אותה, אלו השפתיים המדהימות של בטי, שלדעתה עוזרות לה לא מעט לשמור על בעלה המושלם. אז זהו, שלא.

כי בעלה המושלם הרי נמלט מהבית הבורגני והמשעמם שלו לזרועותיה של מידג', שמייצגת בעיניו את כל מה שהוא לא בטי – משוגעת, חופשייה וחיה את הרגע (כמו שהיא מעידה על עצמה). לכן הוא קצת מתחרפן כשהוא רואה שהיא מחזיקה בבית טלוויזיה וצופה בדיוק באותה תכנית כמו הילדים שלו, רחמנא ליצלן. היא דווקא מרוצה מהעניין, אבל לדון לא אכפת מה היא רוצה והוא מתעקש, ובתגובה מידג' מעיפה את הטלוויזיה מהחלון. יצאה הבורגנית, חזרה המשוגעת, והכל בסדר.

וכמה ששתי הנשים שונות, שתיהן נשלטות על ידי הרצון של אותו גבר. בטי אומרת לו שהם יעשו מה שהוא חושב שנכון, מידג' עושה כרצונו של דון ומוותרת על שלה, ואפילו שולחת אותו להכנס לדירה ממדרגות החירום עם איזה "תהיה גבר" קטן.

"אני לא מצליח להבין אם יש לך הכל או אין לך כלום". הוא אומר לה. וכשמידג' עונה ש"הכל זה כלום" היא כנראה לא יודעת שאפילו היא מבינה את בטי יותר מבעלה. לבטי יש הכל, לכאורה – בית יפה וגדול, בעל מצליח וילדים יפים (ובסצנת ארוחת הערב הפריים שוב ממסגר את המשפחה המושלמת) ובכל זאת היא אומללה. דון לא מבין איך זה ייתכן שכל זה לא מספיק לה (כן, בדיוק אותו דון שמחפש ריגושים אצל נשים אחרות) אבל לא באמת אכפת לו מה מפריע לבירדי הקטנה שלו, ולכן הוא מחליט לפתור את הבעיות שלה באמצעות מתנה יקרה. זה כמובן מה שיעזור מול אבל, שעמום, תאונת דרכים והעובדה שאת מסתכלת על בעלך ישן ומבינה שאת לא יודעת מי הוא בכלל.

בטי ממלאה את ימיה בטיפול בבית ובילדים, ברכילויות עם החברה הטובה שלה על ימי הורים וריקודי עם ובשמירה שהכל יהיה מושלם מבחינה חיצונית (כשסאלי מגיעה עטופה בשקית של ניקוי יבש, מה שחשוב לבטי הוא שהבגדים לא יהיו על הרצפה). הדבר שהכי מזעזע את עולמה הוא המעבר של הלן בישופ, גרושה טרייה, לשכונה. כמה מזעזע, כמה נורא, כמה מוריד את ערך הבתים בסביבה. רק המראה המחריד של המעבר הזה גורם לה לרעידות ותאונת דרכים, שבו לא במקרה היא מתנגשת דווקא בבית גדול ומושלם.

כתוצאה מהתאונה, לסאלי יש פצע בפנים. בטי מפחדת שתשאר לילדה צלקת לכל החיים והיא תהיה בודדה ואומללה, אבל היא בעצם מדברת על עצמה ועל הצלקות האישיות שלה. דון כמובן בכלל לא שם לב שלסאלי קרה משהו. בדיוק כמו שהוא לא מבחין בבעיה האמיתית.

ובזמן שדון עסוק בלהדחיק בעיות, המזכירה שלו מגלה שיש לה לא מעט כאלה. בהתחלה היא כל כך מאושרת מהמשכורת הראשונה שלה, שלא אכפת לה שג'ואן מגדירה אותה כ"תחתית שרשרת המזון" בחברה. כולם ממש נחמדים אליה, ופול הקופירייטר מזמין אותה לארוחת צהריים, כשהיא מצליחה לנפנף אותו, ג'ואן מודיעה "מזכירה – 1, קופירייטר – 0". אולי כדי לגרום לפול לקנא (אנחנו יודעים מהפרק הראשון שהיה ביניהם משהו) היא לוקחת את פגי לאכול עם הגברים האחרים במשרד. פגי חושבת בתמימות שזה ממש נחמד אבל אז קן מתחיל איתה באגרסיביות. את ג'ואן המיושנת זה כמובן לא מטריד, היא רגילה.

פול לא מוותר ואוכל איתה ביום למחרת, בזמן שהוא עושה לה סיור במשרדי החברה. כדי להתחנף קצת הוא מציין שיש גם קופירייטריות נשים ושלפעמים הן "הגבר הנכון למשימה". פגי חושבת שהוא מאוד אדיב. כמובן שגם הוא מנסה לשלוח ידיים מאוחר יותר.

לאף אחד לא אכפת מה פגי רוצה – שיתייחסו אליה בכבוד, שיפסיקו להסתכל עליה כמו בשר טרי ולהטריד אותה מינית - וג'ואן השוביניסטית מתפקדת במקרה הזה כמו הגברים בחברה: את הבחורה החדשה, היא אומרת לה, ואת לא משהו, אז תיהני מזה בינתיים. בתחילת הפרק פגי רואה את אחת הבנות בוכה בשירותים ומרחמת עליה. בסוף הפרק פגי מגיעה בדיוק לאותו מקום, הבחורה לידה עדיין בוכה אבל היא מצליחה לעצור את עצמה, ומתחילה להבין שבעולם החדש הזה היא חייבת להשאר חזקה.

אחרי שהוא מואיל בטובו לשלוח את בטי לטיפול, המסקנה השנייה של דון היא שנשים רוצות "כל תירוץ אפשרי כדי להתקרב". כמובן שלדעתו אשה לא יכולה לרצות שום דבר שקשור רק בה, אלא האושר שלה לנצח תלוי בגבר, שתמיד יישאר השולט. אולי זו הסיבה שהוא מרשה לעצמו לבלוש אחריה ולנהל שיחות טלפון ליליות עם המטפל שלה (שמסתבר שדווקא יודע לדבר). הפרק שוב מסתיים בבית משפחת דרייפר, אבל הפעם בסגירת דלת, בסודות, בחושך ובריק. איך באמת אי אפשר להיות מאושרת עם כל זה.

עתידות (ספוילרים, בלע"ז):

שזה בעצם, דברים שקרו בפרק ויש להם קשר לעתיד

עונה 3:

גם פול וגם דון דוחפים לאושר מדומה של הנשים (בטי, פגי) כל עוד זה לא בא על חשבונם - זה בסדר לדבר על נשים קופירייטריות כדי להתחיל עם בחורה, אבל כשזה קורה באמת, פול יורד מהפסים וזה מגיע לשיא כשדון בוחר בפגי על פניו, וכשבטי מחליטה לעזוב את דון.

עונה 4:

בתחילת הפרק השני בעונה הראשונה, בטי אומרת ש"גם אנחנו חושבים לקחת מטפלת". בסוף העונה הרביעית אנחנו מגלים שקרלה עבדה אצל בטי במשך עשר שנים - וזה לא הגיוני כי השנה היא עוד לא 1970.

עונה 1, פרק 1: דון דרייפר וכל היתר.

2010-11-09T17:40:00.000-08:00

"מה שאת קוראת לו 'אהבה' הומצא על ידי אנשים כמוני כדי למכור ניילון". 

הפרק נפתח בהסבר לביטוי "Mad Men" – כינוי שניתן לאנשי תעשיית הפרסום (Ad Men) בשנות החמישים בניו יורק - ומיד לאחריו אנחנו נוחתים בבר מלא אנשים בחליפות וכובעים, נשים בשמלות נפוחות והרבה, הרבה עשן סיגריות. בעולם שמתגלה לנו אנחנו לומדים מיד שני כללים בסיסיים: אם המלצר השחור מטריד אותך, אפשר להפטר ממנו, ונשים הן עם קל דעת שאוהב לקרוא במגזינים אגדות על נזקי העישון. 

גיבור הסדרה, דון דרייפר, נחשף בדרמטיות – אנחנו לא רואים את פניו ומסתקרנים לדעת מי הוא הבחור המסתורי שיושב לבד בפינה, רחוק מההמונים המשתעשעים. הצורה בה הוא מתגלה לצופים מבהירה חד משמעית: זה איש ששווה להסתקרן לגביו. כשאנחנו רואים לראשונה את דון הוא עסוק בכתיבה ובחקירת המלצר לגבי הרגלי העישון שלו, נמצא מבחירה מחוץ לחגיגה בבר – מיד ברור לנו שהיצור הנאה הזה הוא לא בלש ולא סופר, הוא איש שעוסק ברעיונות, בשכנוע, בפרסום. 

בעוד דון מקבל הצגה חגיגית משל עצמו, שאר הדמויות מסתפקות בהשתלבות עדינה לתוך מהלך העניינים, אחרי הקדמה קצרה לצרכי מיקום: שדרות מדיסון, גורד שחקים, הערות שוביניסטיות במעלית, הטרדה מינית, שתייה ועישון הם דברים שבשגרה במשרד. עולם של גברים.

כל אחת מהנפשות הפועלות (והמרתקות לא פחות) מביאה איתה חלק מעולם הסדרה והתקופה בכלל. 

דון  

מוגדר על ידי מידג' ולאחר מכן על ידי רוג'ר כגאון. "מנהל הקריאייטיב המושלם". מסצנת הפתיחה ידענו שהוא עוסק ברעיונות וכנראה בפרסום, עכשיו אנחנו יודעים שהוא לא רק נראה חשוב אלא הכוכב של שדרות מדיסון. הוא נמצא רמה אחת מעל כולם במשרד ובכל מקום שבו הוא נמצא, והמעמד הזה מתבטא בזוויות הנמוכות שבהן הוא מצולם, ולא משאיר מקום לספק מי גיבור הסדרה ועם מי יש לנו עסק. בסצנה בה הוא מארח במשרדו את פיט, קן ופול, הוא עומד מולם,  בפריים נפרד משלו בעוד השלושה חולקים פריים בעצמם. אין צורך להסביר מי כאן הבוס.

אבל דון רחוק מלהיות מושלם. כמו רוב יושבי "סטרלינג קופר", גם הוא לוקה באנטישמיות ("יהודים עובדים פה? לא במשמרת שלי"), בשוביניזם ("אני לא אתן לאשה לדבר אלי ככה") ובחוסר נאמנות לאשתו. הוא מטעה את כולנו כשהוא שוכב עם מידג' ואומר לה ש"אנחנו צריכים להתחתן" ובהמשך הפרק מצהיר שהוא לא מאמין באהבה וחי כאילו אין מחר, כי אין מחר, ומצטייר כהולל עם סטוק של חולצות לבנות במשרד שיעידו שהוא לא ישן הרבה בבית. 

מי שדווקא חושפות את האופי האמיתי של מר מושלם, הן הנשים – וממש לא בפעם האחרונה בסדרה, שבעקביות מתעדת רגעים קטנים במהפכה הפמיניסטית המתהווה.

כשדון אומר למידג' שהם צריכים להתחתן, היא עונה לו "אני אהיה אשה – לשעבר טובה?" או מה שפולניות טובות ממוצא אמריקאי קוראות לו "once a cheater, always a cheater". כביכול, שאלה לא ברורה עד שמגיעים לסוף הפרק ומבינים את כוונת המשוררת. 

דון מפוצץ את הפגישה עם רייצ'ל, בעלת חנות כלבו שהיא, לא עלינו, גם אשה וגם יהודייה. היא חושבת קדימה, הוא מיושן מבחינה אישית ומקצועית. הוא לא מאמין שמישהו יבוא לקנות בחנות יקרה דווקא כי היא יקרה, ופוטר אותה בקופונים, כי למה להשקיע כשמדובר פה בסך הכל באשה שלא מבינה הרבה. אבל היא מבינה הרבה יותר ממנו, ובעיקר מחזיקה בכסף הגדול ולכן הוא נאלץ לרדוף אחריה ולהתחנף בארוחת ערב, שבה הוא פשוט חייב לחקור למה אשה כל כך יפה וצעירה לא עושה את המהלך המתבקש ופשוט מתחתנת ויולדת ילדים. אחרי שהוא נותן לה את נאום "למה אין אהבה בעולם" שלו, היא אומרת לו שגם הוא יודע איך זה להיות שונה ולא שייך. עוד חידה שנזרקת לחלל האוויר.   

בסוף הפרק, אשה שלישית חושפת את דון. בלי לדבר ורק באמצעות העובדה שהיא קיימת, היא הופכת את כל מה שראינו עד עכשיו ללא רלוונטי. מידג' היא המאהבת, בטי היא האשה החוקית. את ההצהרות על "אין אהבה" ו"אין מחר" מחליפים שני ילדים קטנים, ואת דון הגדול מהחיים שמסתובב כמו בעל הבית בסטרלינג קופר, מחליף איש קטן שמגיע הביתה, מצולם מגבוה והולך לאיבוד באמצע החלום הפרברי. בסצנת הסיום המשפחה הממוסגרת לא יכולה להיראות מושלמת יותר. אנחנו כבר מתחילים להבין כמה היא רחוקה מזה.

פגי וג'ואן

לפחות בשלב הזה, אי אפשר להכיר כל אחת מהן בנפרד. הן נחשפות יחד ומרגע זה הן מתפצלות לשני עולמות שונים, שההבדל ביניהם הולך וגדל עם התקדמות הסדרה.

פגי היא הנערה החדשה במשרד. ילדה מפוחדת שלא יודעת לאן היא נכנסת ומה הולך לקרות, גרה בברוקלין וכל כולה אומר תמימות. ג'ואן היא המזכירה הבכירה ביותר, משפריצה בטחון עצמי לכל עבר. תמימות, אנחנו מבינים מהר מאוד, היא לא הצד החזק שלה.

ג'ואן מעבירה לפגי את השיעור המזורז במזכירות טובה: אם יהיה לך מזל, תוך כמה שנים את בכפר ולא תצטרכי לעבוד בכלל, בינתיים תראי את הרגליים שלך, תעריכי את הגוף שלך, הגברים במשרד עוסקים במשהו שאני לא מבינה בו כלום, הגברים שתכננו את מכונת הכתיבה דאגו שתהיה פשוטה לתפעול אפילו על ידי אשה, את צריכה להיות משהו בין אמא למלצרית, "ובשאר הזמן..." היא כבר לא צריכה להגיד מה. פגי שותה כל מילה בצמא. כרגע.

וכדי להסתגל למעמדך החדש כאשה בעולם של גברים, כדאי שתדאגי לאמצעי מניעה.  ומי אם לא ג'ואן שולחת את פגי למקום הנכון. כאן מעניינים שני ניגודים: מצד אחד, פגי קוראת במרפאה עלון בשם "It's your wedding night", מצד שני, כשהיא נבדקת על ידי הגניקולוג, היא מסתכלת על לוח השנה וחושפת בפנינו את העובדה שאנחנו נמצאים בשנת 1960. כלומר, מצד אחד את עדיין אמורה להיות נשואה בסיטואציה שכזו, אבל מצד שני מתחילה להתרחש פה מהפכה מינית. העובדה שפגי היא זו שמביאה אלינו את שנות השישים, בכל המובנים, היא לא מקרית בכלל.

סאלווטורה  

בעולם שבו לנשים אין כמעט זכות קיום, ודאי שההומו חייב להשאר בארון.

בסצנה הראשונה שבה אנחנו פוגשים את סאל, הוא כבר מנסה לצאת גבר-גבר בצורה מגוחכת לחלוטין, כשהוא אומר לדון ש"אם בחורה תתפשט לידי אני רוצה להיות איתה לבד ולעשות עם זה משהו". אחר כך מזלזל בטענה הפרוידיאנית לפיה אנשים יכולים לחיות בצורה מסוימת אבל לחשוב אחרת – למרות שהוא עצמו כמובן האישור החי שלה. הוא היחיד שקורא את המגזין שמיוחס לנשים, וכשהוא מבלה בבר, כנראה ברגע של שכרות הוא לא שם לב ומסכים עם הבחורות ש"יש פה הרבה גברים חמודים". 

פיט

ההיכרות הראשונה שלנו עם פיט היא תוך כדי שיחת טלפון עם טרודי, ארוסתו.  כן מותק, בטח מותק. ברור מי שולט במערכת היחסים הזו. פיט מרגיש צורך להוכיח גבריות ולכן הוא מיד מוציא על פגי כמה הערות שוביניסטיות, לשם השעשוע.

מכיוון שכמו בבית, גם במשרד הוא לא ממש הבוס, פיט מצטייר כבחור שלא בוחל בשום אמצעי כדי לקבל את מה שהוא רוצה – הוא לוקח זבל מהפח של דון כדי לנסות לחתור תחתיו. כשהוא לא מצליח, הוא מתחנף לדון ואומר לו שהוא לא טוב עם אנשים כמוהו. בהמשך הוא ייקח עוד דחייה של דון – פגי, שמנסה להתחיל איתו ומקבלת בתמורה איומים. בנסיון להוכיח לעצמו שהוא לא נשלט בידי אשתו לעתיד ואחרי ביקור בפאב שבו הוא מבין שהוא הולך להפסיד את עולם הנשים המרהיב, הוא הולך לשכב עם פגי, והוא מוכן לנסוע עד ברוקלין כדי לכבוש את היעד, במיוחד כדי להתנקם בדון שביקש ממנו להתרחק מהמזכירה החדשה.

עתידות (ספוילרים, בלע"ז):

שזה בעצם, דברים שקרו בפרק ויש להם קשר לעתיד

המשך עונה 1:   

פיט מתלהב מהיחס של דון כלפיו, מכל הדרכים לקרר אותו, דון בוחר דווקא באמירה "אני לא רוצה להתעורר ולגלות שאני בהריון". 

עונה 2: 

כשדון מתעצבן על פיט שגנב לו את המחקר מפח הזבל הוא אומר לו "זה לא שיש מכונת קסמים שמייצרת עותקים של אותו מסמך בדיוק". בעונה 2 הם מקבלים למשרד מכונה כזו בדיוק.

עונה 3:

השם המלא של דון הוא דונלד פרנסיס דרייפר. מקריות? ומה זה אומר על בטי?

דון אומר לפיט שהוא לעולם לא יוכל לנהל את החברה כי אף אחד אף פעם לא יאהב אותו. בסוף העונה השלישית הוא רודף אחרי פיט כדי שיהיה שותף בחברה החדשה שהוא מקים.

עונה 4:

פגי מנסה להתחיל עם דון ושמה את היד שלה על שלו. הוא מתעצבן ומאיים עליה. בפרק 7 הוא זה ששם את היד שלו על שלה, ומגדיר מחדש את היחסים ביניהם.

Hello (Mad) World

2010-10-31T07:51:00.000-07:00

אז חשתי עצמי גדי להב, אבל אני אתחיל מההתחלה.
בעקבות מה שאני מתעקשת לכנות "הסדרה הכי טובה שיצא לי לראות בחיים" , החלטתי שאם כבר התמכרות, ואם כבר התעסקות בלתי פוסקת, אז שיהיה יעיל.
לא כל יום אני נתקלת ביצירה שמלאה בכל כך הרבה רעיונות ומשמעויות, שפשוט כיף לראות שוב ושוב ולמצוא בכל פעם משהו חדש.
אז החלטתי לחפור בMad Men מההתחלה ועד הסוף (כרגע הסוף הוא עונה 4) ולגלות מה מסתתר במסדרונות סטרלינג קופר ושות', אי שם בשנות השישים - וכן, בשבילי "לחפור" זה מושג חיובי. כל זאת, כמובן, בהנחה שאצליח להתמיד במשימה, וזה ממש לא מובן מאליו.