העולם על-פי רזי

משחקי הרעב לכוח

2013-01-21T11:40:00.000+02:00

ערב טוב לכולם.

התחלתי את הפוסט ב-4,
אני עכשיו ב-5. ואתם?

לפני שאתחיל, אני רוצה להתנצל על ההיעדרות הארוכה. כפי שאתם יודעים, בוודאי, אני אדם עסוק מאוד עם מוסר עבודה נמוך ממה שהייתי רוצה, שילוב לא מזהיר בעליל. אני די מכריח את עצמי לכתוב את הפוסט הזה עת אני כותב אותו, כיוון שהוא עוסק בבחירות וזה נושא שאני רוצה לכתוב עליו. יש באמתחתי פוסט חצי כתוב על התפישה העולמית את ישראל על רקע אירועים אחרונים ושיחות מהטיול שלי באירופה (באמת, בובה של פוסט), אבל הדחיינות שלי הולכת להשאירו כטיוטה בזמן שאני מפרסם את הפוסט הזה. גם הבלוג השני סובל מזה, וגם בו יש פוסט כמעט גמור שיישאר במגירה בינתיים. מה לעשות; זמן זה מצרך שאפשר רק לבזבז.

אבל אין זמן! הבחירות מחר וחייבים לדבר על זה. המדינה כמרקחה ולי יש מה להגיד. אחרי הכל, כמו כל מערכות הבחירות עד כה, זוהי מערכת הבחירות החשובה ביותר בזמננו, ובזמן שאני עדיין מנסה להבין למה, המלחמה על הקול שלי ושלכם בשיאה. במלחמה רבת המשתתפים הזאת ישנם כמה קרבות מרכזיים שרצוי שנשים אליהם לב:

נתניהו נגד בנט - רבים מכם אולי לא יודעים, אבל אני נמצא בסמסטר הראשון של לימודי התואר השני שלי. במהלך התואר הראשון, צברתי בסמסטר די ריק בסוף הלימודים קורס לפטור בתואר השני על כל מקרה שלא יבוא. בקורס הוצאתי 100, והפטור אושר לשקלול בממוצע התואר השני. מפה ועד לסוף המערכה שלי בתואר, אני יכול רק לחרבן את מצבי, בדיוק כמו נתניהו במערכת הבחירות הזאת. ליבי ליבי, ביבי; ליבי ליבי...

הגורם אליו חלק נכבד מהמנדטים של נתניהו וליברמן הולכים הוא נפתלי בנט. הוא מסמל את הימין שמאס בנתניהו באופן הצהרתי, אך עדיין רואה בו האיש שצריך לעמוד בראשות הממשלה. הפסקת האש אחרי עמוד ענן היא אחראית במידה לא מעטה למגמה הזאת, אבל לא רק. בנט הוא פנים טריות, הוא מציג קו חשיבה יצירתי, ולמרות כל מה שהשמאל עושה ממנו, הוא יחסית שקול.

כרגע מתנהל קרב השמצות די דוחה בינהם על כל קול, למרות שברור לחלוטין ששניהם הולכים לממשלה יחדיו. בנט רוצה כוח בקואליציה כדי לקדם את האג׳נדה שלו וזה לא מפריע לו לגנוב קולות מהליכוד וחבל (לליכוד). זה יוצר סיטואציה שבה שני האישים ההשמיצו האחד את השני לא מעטבמהלך מערכת הבחירות ואף התבטאו על כך שייתכן ולא ילכו ביחד בכנסת הבאה כדי לערער את בטחונם של אלו שנותנים את קולם, הלכה למעשה, לקואליציה ביניהם. ביום שאחרי יצטרכו השניים לעבוד יחדיו בעוד ריח הגידופים עדיין ממלא את האוויר. נקווה שיהיה בסדר.

גוש השמאל נגד נתניהו - כשאנשים מדברים על השיח הפוליטי הרדוד בישראל, הם משום מה חושבים על נתניהו ואני באמת לא מבין למה. יאיר לפיד, שלי יחימוביץ׳ וציפי לבני יותר רדודים ממים על רצפה בעת ספונג׳ה. שלושת האישים הללו מדברים על נתניהו כאילו הוא הוא הסכנה הכי גדולה לשלומה של המדינה, מי יותר (לבני) ומי פחות (לפיד). שלי יחימוביץ' אפילו יצאה בהצהרה שלא תשב בממשלת נתניהו (למרות שזו כנראה אמירה שנועדה לגנוב חזרה קולות ממרצ שסיסמת הבחירות המאוד אישית שלהם היא "הקול שלך בטוח נגד ביבי"). האיבה הזאת גררה ניסיונות שונים ליצור גוש חוסם אשר יוליד ממנו אלטרנטיבה לראשות הממשלה, תוך שכל מפלגה בעצם מוותרת על הקווים הבודדים המבדילים בינה לבין האחרת.

בתור מישהו שמתנגד במידה לא מועטה לכל אחת משלוש המפלגות הללו, זה מאוד מדאיג אותי, כי כשאני מסתכל על הבעיות החברתיות והכלכליות שבאמת מאיימות על החברה, מצער אותי שאותם אישים טובעים בחול הפופוליסטי הטובעני, ובמקום ליצור גוש חוסם חרדים בקואליציה הבאה, הם מדברים על ליצור אנטי-קואליציה על כרעי תרנגולת. מבין שלושת אלו, אני חושב שדווקא יאיר לפיד, דווקא עקב היותו אדם שנע לכיוון משב הרוח, אכן יצטרף לממשלה אחרי הבחירות מתוך רצון למנוע את כניסת החרדים. אני מקווה, כי אחרת הוא משחק את "המשחק הארוך" של ציפי לבני, ואשראי הזמן הפוליטי שלו הרבה יותר נמוך.

כן!!! מה?

ציפי לבני נגד המציאות - זה הקרב המתיש, הארוך והעקוב מכולם, והוא מתפרס הרבה יותר אחורה ממערכת הבחירות הנוכחית. בכנסת היוצאת ציפי לבני שיחקה, כאמור, את המשחק הארוך, שכן היא סבורה שהגיע תורה להיות ראשת הממשלה (לקנטרנים, מחידושי האקדמיה). לפעמים היא נשמעת כמו הבחור הלגמרי רציני הזה, אילן משיחא יר-זנבר, שרץ לראשות הממשלה עם מפלגת מורשת אבות כי הוא סבור שהוא המשיח. ב-2009, במקום להוות חסם בפני החרדים ולהיכנס לממשלה, ועל הדרך לקיים הבטחות בחירות הקשורות באופן אינהרנטי בהיעדרם של החרדים מהממשלה, החליטה ציפי לבני לנצל את השיטה לרעתנו ולהיות יושבת ראש אופוזיציה כ"כ נוראית שניתן להטיל ספק ביכולת שלה לעבור בחינת אזרחות ברמה של כיתה ו'. כפי שאמרתי בסבב איומי הבחירות באביב האחרון, היא הדגימה דיסוננס קוגניטיבי בכך שדיברה על פוליטיקה נקייה ועל כך שנתניהו צריך מסיבה מסוימת לוותר לה על כיסא ראש הממשלה, תוך שהיא מרסקת את המפלגה שלה לחלוטין.

אז עם הישמע קולות המערכה, אצה רצה לה ציפי להקים מפלגת זבל פופוליסטית, תנועת "התנועה בראשות ציפי לבני" בראשות ציפי לבני. שלא תבינו אותי לא נכון, שוויון בנטל זה חשוב, שינוי שיטת הממשל הוא הכרחי וקיפאון מדיני זה רע (לא שאני שש לפתרונות שהיא מדברת על להציע, אך לא באמת מפרטת), אבל אני פשוט לא סומך עליה. המפלגה מורכבת, החל מציפי וכלה בחבריה, מאנשים המסרבים לקבל את דין הבוחר. יש את מצנע ופרץ, שרצו להיות יו"ר העבודה אבל העבודה לא רצתה אותם, יש פליטי קדימה, שמסרבים להבין כי הסיבה שאין יותר מדי מקומות ריאליים בביתם הישן היא שיש גבול לכמה קשב והזדמנויות ניתן לתת למפלגות כלום, ובראש עומדת ציפי לבני, שבאמת ובתמים מאמינה כי הציבור טעה כשלא נתן לה מנדטים מספקים ב-2009 וכשלא התפקד בהמוניו לקדימה ובחר בה לראשותה שלוש שנים מאוחר יותר. כשעורמים את כל אלו על גבי המטען האישי הזוועתי שציפי לבני מטפחת ומפגינה כבר שנים נגד נתניהו, אין שום סיבה להאמין שציפי לבני תיכנס לממשלה בראשותו כדי לחסום את החרדים ולא תעדיף לשחק שוב את המשחק הארוך.

אני באמת מקווה שאני טועה. אני באמת מקווה שציפי לבני השתנתה מאז 2009 ותקיים הפעם את הבטחות הבחירות שלה לגבי הנושאים המהותיים עליהם היא מדברת ולא רק תיאחז במצע ה"רוחני" שלה הרווי בשנאה כלפי נתניהו. הציבור שמצביע בידיים וברגליים לליכוד בסך הכל משמיע את קול העם במדיום היחיד שרלוונטי ביום הבחירות, הקלפי. אם ציפי לבני מעדיפה לשחק בלשבור את הכלים, אין שום סיבה בעולם שנתניהו לא יילך לקואליציה עם החרדים. זה כנראה לא ייקרה כי היא רק מדברת על כמה הפעם היא יותר נחושה. בואו נקווה שיאיר לפיד ייכנס לנישת החסם הנדרשת.

התקשורת נגד ביבי - טוב, אני לא אכנס לזה...

אתם נגד עצמכם - בשורה התחתונה, הדבר הכי חשוב שאתם יכולים לעשות הוא להצביע. אני צוחק פה קצת, אבל זה העתיד שלנו. הבחירות הללו באמת חשובות כי הן בחירות וזה מספיק. היה לי ויכוח עם חבר לפני כמה זמן לגבי האם ההצבעה היא חשובה או לא מנקודת המבט הסטטיסטית באשר להשפעת קולו של כל אחד מאיתנו. לא הגענו למסקנה סופית, אבל אני מן הסתם צודק. כשאתם לא מצביעים, רוב הקול שלכם הולך למפלגות איתן אתם לא מסכימים. ככה השיטה עובדת. כולם משפיעים, גם מי שמצביע וגם מי שלא, אבל מי שמחליט הם האנשים בקלפי. הם אלו שיכולים לגזול מנדטים למפלגות הערביות או למפלגות החרדים. הם אלו שיכולים להכניס מפלגות ראויות כמו ״עם שלם״ או ״עלה ירוק - הרשימה הליברלית״ לכנסת ולשנות את המפה באופן דרסטי.

תהיו הם שם, בשביל כולנו. לכו להצביע.

לסיום

אתם מתבקשים ללמוד את השיר הזה בעל-פה. יהיה בוחן בפוסט הבא.

השיר לקוח מתוך, Charlie the Unicorn 4, שזו סדרה, אבל הפרק הקודם שלה יצא לפני 3 שנים. מה שאומר שהבלוג הזה הוא יותר בלוג ממה שצ'רלי דה יוניקורן זה סדרה...

לכו להצביע,
רז.

בואו ניכנס לרגיעה

2012-11-22T20:49:00.000+02:00

ערב טוב לכולם.

הו כן!

שלא תבינו אותי לא נכון, אני הייתי לגמרי עצבני על הפסקת האש כשהבנתי שהיא אמיתית. חמאס והגיהאד האיסלאמי הציפו את האוויר בדיסאינפורמציה על הפסקת האש כבר מתחילת השבוע, וביטאונים הנוהגים לדבר בקולם (Ynet וחדשות 2, בעיקר) ציטטו אותם ללא הרף. "עמוד ענן" התחיל בחיסול רמטכ"ל החמאס והסתיים כפי שהדברים הללו בדרך-כלל מסתיימים: הודעה על הפסקת האש מצד ישראל, היעדר הודעה רשמית של חמאס (כארגון טרור, מערכת הטפסים שלו לא שומרת על תקינה או משהו כזה), כמה יריות אחרונות ותקווה שזה יחזיק. זה נראה לי בהתחלה דבילי להחריד, שכן האשראי הבין-לאומי היה שם, התמיכה הציבורית הייתה שם, אנשים היו מוכנים לשבת במקלטים כמה שהיה נדרש כדי להגיע להכרעה (היו שאפילו הפגינו תחת אש כדי להגיד זאת) וידנו כבר הייתה על העליונה. אז מה קרה, לעזאזל?

האמת היא שהיה כאן איזשהו מקסם שווא. האשראי הבין-לאומי שלנו החל לפוג תוקף ברגע שבאן קי-מון והילארי קלינטון הגיעו לכאן. נשיא ארה"ב ברק אובאמה התבטא פומבית נגד מהלך קרקעי, וכשכך נראות ההתבטאויות הפומביות, כנראה שבשיחות אישיות הדברים יותר חריפים (הוא לא חייב לנו יותר שום מידת נחמדות מינימלית בכהונה השנייה שלו, אבל זה סיפור לזמן אחר). כנראה שלא היה אפשר לשלוח את באן וקלינטון חזרה לצד שלהם של האוקיינוס ללא הצלחה מצידם. נכון, אנחנו מדינה ריבונית וכל זה, אבל אנחנו עדיין חיים בעולם בו אנו נדרשים להיענות מדי פעם לתכתיבים. הזירה החלה להתקרר ושתי האפשרויות שעמדו מול הממשלה היו כניסה קרקעית או פרישה בשיא הפופולריות; פופולריות שהעולם עוד עשוי לזכור לנו בפעם הבאה. אם היינו נכנסים ויוצאים כאשר האשראי הבין-לאומי היה הופך לאוברדראפט היינו שואלים למה נכנסנו, בדיוק כמו אחרי "עופרת יצוקה".

"כשמסיימים פה, אני הולך לבכות במקלחת"

האמינו לי שנתניהו וליברמן לא מרוצים מהפסקת האש, ואם אינכם רוצים להאמין לי, די בהבעת הפנים שלהם במסיבת העיתונאים המכריזה על הפסקת האש כדי להעביר את המסר הזה. למרות מה שהתקשורת הייתה רוצה שתחשבו עליהם, הם לא מטומטמים. הם יודעים שהם הפסידו מנדטים במהלך הזה. בהתחשב בפטיש והסדן ביניהם היו ב"עמוד ענן", הם הוציאו אותנו די בסדר. מצד אחד היה את הלחץ הבין-לאומי ומצד שני היו הבחירות עוד חודשיים, כלומר העובדה שלממשלת המעבר הנוכחית אין את המנדט לעשות מהלך דרמטי אמיתי. ליברמן הסביר את זה באופן הכי שקול שאפשר ואמר שאם לא תהיה ברירה יתבצע המהלך הקרקעי, אבל בהינתן ברירה יש להשאיר זאת לממשלה הבאה והוא צודק. בהתחשב בעובדה שכבר מעריכים שהסיבוב הבא הוא מעבר לפינה, כנראה שנחייה לראות מה המשמעות של מנדט רחב בסיטואציה דומה.

בנוסף, אל לנו לשכוח שאחרי "עמוד ענן" מצבם של הארגונים גרוע מהמצב בו היו אחרי "עופרת יצוקה" והם התחילו הרבה יותר טוב. הם איבדו ערימה של בכירים ומתקנים. אפשר לזלזל בזה ולומר שזה לא נזק בלתי הפיך, אבל זה עדיין הישג. אנו גם יכולים להגיד שהנזק שספגנו הוא מזערי, בייחוד בהשוואה לנזק אותו ספגו יריבנו. הארגונים גם לא נמצאים בעליונות ההסברתית בה היו אחרי "עופרת יצוקה", כלומר אין שום סיכוי לאיזשהו "גולדסטון 2" בעקבות המבצע. הצינים בקהל וודאי יזלזלו גם בזה באומרם שעצם זה שלא התירו את דמנו בזירה הבין-לאומית לא צריך להיחשב כהישג, אבל הם טועים. בשורה התחתונה, ניתן לזקוף לזכות ה"שלישייה" (נתניהו-ליברמן-ברק) הישג מרשים בפעילויות הצבאיות, המדיניות וההסברתיות.

"אתם צוחקים?! גם אני בהלם שאני עדיין חי!"

מפתיעה אותי הציניות של כל אלו בתקשורת ובציבור שבתחילת המבצע דיברו על מלחמת בחירות ועכשיו מדברים על זה שהיה צריך להיכנס בהם. מילא התקשורת שנהנית להראות תמונות של חגיגות ניצחון מעזה, בלי להבין (או בלי שיהיה להם איכפת) שמדובר בסך הכל בתעמולה חמאסניקית, שהרי ברור שאיסמעיל הנייה היה מרים את ידו עם סימן "וי" גם אם היא לא הייתה מחוברת לגופו. מה שהורג אותי היא כל הציניות הנשפכת הזאת של "ביבי השתפן", "ביבי תתפטר" ו-"ביבי איבד את הקול שלי" מאנשים שלא הצביעו ואפילו לא חלמו על להצביע בעדו (שלא לדבר על אנשים שקוננו על ג'עברי כמתון שאפשר לדבר איתו). מי שצריך לכעוס זה אני, כי אני הצבעתי בשבילו ובפני הוא נמנע מלקיים הבטחת בחירות. כל השאר הם רק זומבים הלוקחים חלק בתעמולת בחירות מונחית תקשורת שכל מה שעומד בבסיסה הוא תיעוב נתניהו.

אז מה יקרה עכשיו? לא יודע, אבל זו השאלה היחידה שרלוונטית. אי אפשר לדעת האם נסגר דיל בחזית האמריקאית או אפילו האו"מית (עניין של הקרבת המערכה הנוכחית תמורת פעולה באיראן או משהו כזה), אבל זה לא מופרך לחלוטין. אני לא אומר "נסתרות הן דרכי הביבי" אבל פשוט אי אפשר לדעת. כתוצאה מההסכם יש גם עניין של ערבויות מצריות לשקט, וכאשר חושבים על מצרים שאחרי מובארק המשוועת לכספי סיוע אמריקאים כשחקן חדש עם אינטרסים חדשים, לא ניתן לצפות איך זה יראה. יש הרבה אי-וודאות, אבל מה שבטוח הוא שמה שמשנה הוא מבחן התוצאה. נראה כמה הפסקת האש הזאת תמשיך, כמה אש תהיה במהלכה ומה ייקרה לכשתישבר.

הו-הא; מי זה בא?

לנו יש את הבחירות בפתח וגם כאן מה שבטוח הוא שלא יותר מדי דברים בטוחים. כנראה שברית נתניהו-ליברמן ספגה מכה של כמה מנדטים. יהיו כמה מנדטים שילכו לקדימה ויאוששו אותה מעט ויהיו כמה מנדטים שילכו ליאיר לפיד שכבר דואג לחבור למתנגדי ההחלטה (אגב, בקישור ניתן לראות ששלי יחימוביץ' מנסה לנכס לעצמה את כל השמאל שתומך בהפסקת האש). לדעתי המרוויחה הגדולה מאובדן המנדטים היא הבית היהודי בראשות נפתלי בנט. בנט התבטא רבות במהלך המבצע בעדו ובעד מהלך קרקעי ונותן אלטרנטיבה לוחמנית ורהוטה למה שהוא מכנה "חולשה מול החמאס". הבית היהודי היא גלגול של המפד"ל, שהחל מהשנה לא רק מקיימת פריימריס אלא גם מקבלת לשורותיה נשים חילוניות ומציבה אותן במקומות ריאליים. אני לא אהיה מופתע אם בנט יימצא את עצמו בראשות הסיעה הרביעית ומעלה בכנסת, בייחוד לאחר המבצע הזה.

אתם שואלים אם אני אצביע לביבי? לראשונה מאז תחילת הקדנציה שלו אני לא בטוח. כנראה שכן, אבל החיבה שלי כלפיו נמצאת בשיא השפל כרגע. מצד אחד הוא הפר הבטחת בחירות; מצד שני זו הבטחת בחירות שהובטחה בהיותו אופוזיציונר מתלהם. מצד אחד, רציתי לראות מהלומה יותר גדולה בעזה; מצד שני המהלומה עדיין הייתה חזקה עם מחיר אדיר לחמאס וזעום לנו. מצד אחד, הוא עשה משהו שאני מאוד לא מסכים איתו; מצד שני, אני די מסכים איתו לאורך כל הקדנציה הזאת ולשפוט אותו לפי הדבר האחרון שהוא עשה זה די דבילי. כנראה שמה שיכריע אותי הוא הרצון ששלי יחימוביץ' לא תהיה ראש ממשלה ושאפילו לא תהיה לה הרשימה הגדולה בכנסת, אבל זה סתם אנוכי מצידי.

בקיצור, אני לא יודע איך לשפוט את הסיטואציה הזאת. העניין הוא שגם אתם לא, אז אל תתיימרו שכן. ובטח אל תניחו מראש שהמצב רע.

לסיום

במהלך המבצע כתבתי מכתב פתוח לאחמד טיבי בקשר להערות שהעיר בערוץ 2. אשמח אם תקראו, תגיבו ותשתפו.

אבל חלאס פוליטיקה! הקטע הזה, שלקוח מערב התרמה בקומדי סנטרל לתוכניות חינוך לאוטיסטים, הוא כנראה הקטע הכי מרגש בהיסטוריה של הטלוויזיה. ראו הוזהרתם.

להתראות בימים שקטים יותר,

רז.

Rote Farbe

2012-11-15T15:50:00.002+02:00

ערב טוב לכולם.

יש אפקט פיזיקלי שנקרא ״אפקט דופלר״. משמעותו היא שמנקודת מבטו של צופה, מקור קול הנע ביחס אליו במהירות כלשהי משנה את תדירות הקול הנשמעת ע״י הצופה בהתאם למהירות היחסית: אם המקור מתקרב, התדירות הופכת גבוהה; אם המקור מתרחק התדירות הופכת נמוכה. זה אפקט שביום-יום גורם, בין השאר, לכך שכלי רכב החולפים על פנינו עושים את את אותו צליל ״זום״ שאנחנו מכירים. זמזום שעולה ויורד. שומעים את זה ממטוסים ומאופנועים, ויחד עם סירנות, תינוקות בוכים וחתולי רחוב הם גורמים ללא מעט תושבים במדינה להחסיר פעימת לב התוהה אם זו אזעקת צבע אדום. אתם אולי חושבים שאני חרדתי באופן קיצוני, אבל אני מבטיח לכם שלא חסרים קוראים דרומיים המהנהנים עת הם קוראים פסקה זו עד סופה.

בסביבות 5:30 בלילה בין שבת לראשון לפני כשבועיים, חוויתי את חוויית הצבע האדום הכי חזקה שהייתה לי מאז חזרתי לגור בבאר-שבע. למזלי (או שלא למזלי) הייתי צריך לקום רבע שעה מאוחר יותר, אבל זה לא שינה את התחושה. לקום משעון מעורר שאני לא מכיר (זמזום שעולה ויורד), שותף שלי צועק לי לקום מהצד השני של הדלת ואני נעמד בקושי ומנסה לשים כפכפים. רצים לחדר המדרגות ומחכים. בום. עוד פעם צבע אדום, זמזום שעולה ויורד. כמה דקות מאוחר יותר נגמרה התזזית וחוזרים לשגרה. לא ידעתי שיש לי שגרה ב-5 לפנות בוקר. היום המשיך מעט מעיק בגלל חוסר השינה, אבל גם בגלל המחשבה שאולי צרות באות בצרורות.

במהלך הטיול שלי באירופה יצא לי להיתקל בבחורה גרמנייה המתגוררת בצרפת. היא שאלה אותי איפה אני גר, כי הגרמנים היו רוצים להאמין שיש להם איזושהי הבנה בסיסית בגאוגרפיה שלנו. עניתי לה שאני מראשון-לציון ושאני עובר לבאר-שבע בקרוב, כדי לעבוד על המאסטר. כשהיא הודתה בזה שאין לה מושג איפה נמצאים המקומות האלה, הסברתי לה טיפה על הגאוגרפיה והזכרתי את כל עניין הטילים על הדרום. "ב-2009" אמרתי, "היה טיל שכמעט הרס את אחד הפאבים הכי אהובים עלי בבאר-שבע" והיא תקעה בי מבט מזועזע. עד היום אני לא יודע בדיוק אם זה בגלל החיוך המשועשע שהיה לי כשאמרתי את זה; או המחשבה על כך שבמלחמה המתמשכת שלנו, מקום נחמד לשתות בירה הוא לא הדבר הכי נוראי שניתן לאבד. בת-דודה שלי המתגוררת בצרפת אמרה לי שזה כנראה בגלל שמעולם היא לא חשבה על לחשוב מחשבות על פאב אהוב שמחר פשוט יכול להימחק בעקבות מתקפת טרור. קשה לתפוס, אבל זה כמעט ייחודי לנו בעולם המערבי.

לא בלתי סביר שגם בארץ יש אנשים שהיו תוקעים בי מבט זעזוע או תמיהה לאור האמירה. רוב האנשים בישראל (כמו בעולם) לא באמת מבינים מה התחושה של חיים תחת האיום הזה. הגישה ההנדסית שלי היא פשוט להגדיר את זה כפיגוע לכל דבר. נכון, פיגוע שהסיכוי שלך להיפגע בו הוא יותר נמוך מכאשר מחבל מתאבד מתפוצץ לידך, אך עדיין פיגוע. פצצה שפוצץ מפגע במפגיע. פיגוע שיכול לתפוס אותך באמצע היום בלימודים, בערב בבילוי או לפנות בוקר תוך כדי שינה. מאז שחזרתי לב"ש, הייתי קורבן לכמה פיגועים.

הידיעה שהחיים או הבריאות שלך יכולים להיות תלויים במזל וביכולתך לתפוס מחסה בהתראה של כמה שניות בהתאם לגחמתו של מחבל הרוצה ברעתך רק בשל היותך ישראלי, היא זו שאמורה לעורר זעזוע אצל כולם, אבל הרוב עדיין לא ממש יודעים. מודעים, אבל לא יודעים. איך הם ידעו כאשר התקשורת מדווחת בכותרות על המצב רק בזמן ובאופן שתואם את אג'נדת העורך או כשהוא ממש חמור? איך הם ידעו כאשר בשאר הזמן פגיעות מדווחות רק בחדשות המתגלגלות בצד המסך, הכוללות רק התייחסות לפגיעות ברכוש ובנפש, אך לא לפחד או לשגרת החיים? איך הם ידעו כאשר הביטויים בהם משתמשים בכל מקום הם בסגנון של "נפלה רקטה" כאילו הייתה עלה תמים נידף ברוח שאף אחד לא שיגר בכוונת זדון? אני לא ממש ידעתי עד שלא התחלתי לחוות את זה. אני מכיר אנשים שחושבים שזה פשוט איזשהו גוש מתכת עם קפצון בקצה או אפילו שאפשר לראות את זה מגיע (להבדיל מהמציאות בה הגראד נע כ"כ מהר שהוא כאילו מופיע במקום הפגיעה ומרים ענן עשן של כמה מטרים). אבל זה המצב. הוא קשה ואנשים צריך לדעת אותו.

"למה שלא פשוט תעזוב את ישראל לכמה זמן עד שהכל יירגע" שאלה אותי הגרמנייה בפאב אחרי שתיארתי לה את החיים בדרום. הסתכלתי בה במבט מעט מבולבל. "מה זאת אומרת?" שאלתי, "זה הבית שלי. הפתרון הוא לא שאני אברח אלא שהירי ייפסק". טענת העזיבה היא טענה המושמעת רבות בצורה כזו או אחרת גם בישראל. בתמימות או שלא. יש לנו שלל אנשים שנמנעים מלהגיע לדרום גם שלא בתקופת מתיחות ומעדיפים שאף אחד מאהוביהם לא יהיה בטווח גראד מעזה באופן קבוע. עבור מיליון האנשים שנמצאים בטווח זו לא תמיד אופציה וזה גם לא צריך להיות הפתרון. זה אפילו לא עניין של "אם אני אלך אז הטרור ניצח". זו אמירה נכונה, אבל זה לא זה. אנשים צריכים להיות מסוגלים לחיות בבתים שלהם. הטירוף הוא לא שלנו שאנחנו חיים כאן, אלא של אלו שיורים ומנסים למנוע מאיתנו את החיים כאן.

זה טבע החיים כאן בדרום. זמזומים שעולים ויורדים, שריקות הטילים שבאים, הבומים ומשחק המחבואים. כל שנבקש הוא הבנה לבלתי אפשריות הסיטואציה. גם אם אתם אומרים שאיכפת לכם, אתם לא מבינים עד שאתם חיים את זה; עד שאופנוע חולף עושה לכם התקף לב, עד שתינוק בוכה מפריע לכם להירדם למשך שעות, עד שהתנעת רכב מקפיצה אתכם לכוננות ספיגה. אתם לא תבינו את זה, אלא רק תזדהו ותתפללו שלא להבין את זה. עד שלא תתעוררו ב-5 לפנות בוקר כדי להציל את חייכם לא תבינו. עד שזה לא קרה לי, אני לא הבנתי. עדיף שתבינו שאתם לא מבינים ושיש אנשים שמבינים בלית ברירה.

זו בעיה שאפקט פיזיקלי כמו "אפקט דופלר" מפחיד אותך. אם יש עובדה שנכונה לגבי כל האפקטים הפיזיקליים המוכחים היא שהם היו לפנינו ויהיו אחרינו, וכל מה שעומד לרשותנו היא האפשרות לכמת אותם. זה לא רווח גדול כאשר אזעקת "צבע אדום" מתריעה על גראד המתקרב לקודקודך. אינני יודע אם בתום "עמוד ענן" ייפסקו הצבעים האדומים או לא, אני רק יודע שגם אם כן, ייקח לנו הרבה זמן להחלים.

לסיום

אל תלחצו על זה. חבל.

להתראות בזמנים שקטים יותר,
רז.

נעמה

2012-10-14T23:46:00.001+02:00

לפני שאתחיל את הפוסט באופן רשמי, אני רוצה להתנצל על ההיעדרות המבישה שלי מהבלוגים. חרדת הדף הריק שלי הכתה בי חזק הפעם ולא יצא לי לכתוב עם נחיתתי מחו״ל לפני כחודשיים. יש הרבה תירוצים (החליק לי, נפל לי, אני עובר דירה, מתעסק בפרויקט אקדמי, מתחיל שנת לימודים אקדמית בקרוב כחבר סגל זוטר באוניברסיטה גדולה בדרום הארץ, הכלב אכל לי את הפוסט וכדומה), אך אף אחד לא מכפר על העצלנות והחרדה שבסופו של דבר נתנו את הטון. הפוסטים הקרובים יעסקו בטיול שלי לאירופה עם מעט נגיעות אקטואליה רלוונטיות (במידה ולא יבער דבר אחר) ואז במשהו אחר שלאחרונה בוער לי לדבר עליו, ואז חוזרים לשגרה. אל תדאגו, למדתי מניסיון העבר והפעם הפוסטים לא יתפסו אופי כרנולוגיסטי; זה משעמם לשני הצדדים במידה שווה.

הפוסטים הקרובים מוקדשים לאלו ששאלו אותי בשלושת החודשים האחרונים ״תגיד, מה קורה עם הבלוג שלך?״. כפרות עליכם.

ערב טוב לכולם.

זו הפעם השלישית שאני מטייל לבדי למערב אירופה. כל פעם אני אומר לעצמי שאולי הפעם אני אוציא את הכסף ביתר יעילות ואטוס למקום זול יותר כמו מזרח אסיה, דרום אמריקה, אפריקה או אפילו מזרח אירופה, אבל בסופו של יום אני תמיד מוצא את עצמי מוציא מסות של כסף על גיחה לאותן ארצות. יש לא מעט סיבות לזה, אבל אחת מרכזית מהן היא בת דודה שלי שגרה בעיר טולוז שבצרפת, איפשהו בין ספרד לשוויץ.

אדל מעדיפה שיקראו לה נעמה. לא איפת לה שהצרפתים ישברו על זה את השיניים; מבחינתה שישבר להם כל הפרצוף. ההרגל שלי ושל המשפחה כנראה לעולם לא ימות אבל היא בסדר עם זה. אולי משתמע שהיא לחלוטין פתוחה לגבי ישראליותה, אבל היא לא. זה לא שהיא לא גאה בפני עצמה או חבריה בהיותה ישראלית או באהדתה לישראל. זרים הם הבעיה כאן. זו פעם שלישית שאנו מטיילים יחד באירופה וכבר למדתי שיש מקומות שבהם אנחנו מרומניה או אנגליה או ארה"ב. אי אפשר לדעת מהי השקפת העולם של העומד מולך, וברוב המקרים בהם אפשר, השקפת העולם לא מחבבת מיטיבה עם ישראלים. אנטישמיות זה לא כיף בדיוק כמו שזה נשמע. כבוגרת תואר במשפטים (כרגע היא בין התמחויות) המעבירה את זמנה בתקלוט במסיבות EBM, Dark Electro ואינדסטריאל (זה בסדר שאתם לא מכירים), היא מוקפת בהרבה "פרוגרסיביים", ומיותר להגיד שכשמוקפים באירופאים המגדירים עצמם כפרוגרסיביים, דעה פרו-ישראלית תתייג אותך אוטומטית כעוף מוזר במקרה הטוב או כעוף בלתי רצוי במקרה הרע. היא כבר רגילה; אני קצת פחות.

מימין לשמאל:
ז'אן-סה, אדל וקליפסו.

יש לה שתי דמויות מרכזיות בחייה. האחת שעירה וקטנה העונה לשם קליפסו והשני פחות שעיר וקטן העונה לשם ז'אן-סה (ז'אן-סבאסטיאן, בשבילכם). קליפסו היא כלבת וויפיט בת 13 עם חוש נאמנות מאוד מגובש. היא רגישה מאוד, מתבכיינת ונלחצת בקלות, אבל מלאת אהבה. היא ואדל גרות ביחד בבית הדירות של דוד שלי, שעבר לנהל את מפעל אירבאס בסין. ז'אן-סה ואדל יוצאים כבר שנתיים. הוא עוסק בתמחור בחברה הנדסית. גוי. נו שויין, מה נעשה. בחור נחמד; אני בעדו.

בתחילת הטיול שלי עשינו אני ואדל טיול סובב צרפת ברכבות שארך שבוע; 3 לילות בפריז, 2 לילות בערים שונות בנורמנדי ו2 לילות בבורדו. אחרי שנתיים שלא התראינו, היה נחמד לראות שאנחנו עדיין משדרים על אותו הגל כשאנחנו מטיילים. שנינו אוהבים לספוג ערים, לראות את נקודות החן ואת הפאבים בהן. זה מדהים כמה אנחנו נהנים לשתות ולחפור אחד לשני על כל נושא בעולם וזה בדיוק מה שעמד במרכז כל העסק. הטיול נתן בעיקר שינוי תדיר בתפאורה. לקראת סוף הזמן שלי באירופה, הצטרפו אלינו קליפסו וז'אן-סה לטיול בבריסל עם כמה יעדים נוספים בדרך. את שאר הזמן (חוץ מ-9 ימים בהם הייתי בגרמניה לבד) בילינו בטולוז; חופרים, שותים, מטיילים ובעיקר מרחיבים את הידע הקולינרי שלי. כל יום מאכל אחר ופאב או מועדון אחר, והכל בחברה טובה. עוד על הרפתקאותינו בהזדמנות.

טאטואז'

לילה אחד יצאנו מברופאב מקומי, עסוקים, כרגיל, בשיחה על הא ועל דא. בשלב מסוים זרמה השיחה לקעקועים. אדל טענה שאדם מרובה קעקועים צריך שהקעקועים יחיו ב"שלום עיצובי" אחד עם השני; קעקוע אינדיאני פה, קעקוע קלטי שם וקריקטורה איפשהו פשוט מכאיבים לעין. אני נטתי להסכים איתה, אבל הקשתי ואמרתי תוך שאני מצביע לפרק כף יד השמאלית "אבל רגע, אם אני למשל אעשה כאן קעקוע של מגן-דוד כי אני מתחבר לזה, זה אמור למנוע להתחבר למשהו שונה סגנונית ולשים אותו במקום אחר?", והיא ענתה במפתיע "זה קעקוע שמעניין אותך לעשות? כי אם כן, אני עושה אותו יחד איתך". יאללה, כוסומו; אני בחופשה ואני צריך להתפרע. יום אחרי זה חיפשנו מכון קעקועים שיהיה מוכן לקבל אותנו בהתראה יחסית קצרה ויום למחרת (יום שבת, מכל הימים) עשינו שנינו את הקעקוע הראשון שלנו. ברית עור שלא ניסוג ממנה. לא כאב כמו שחשבתי ולמרבה שמחתי לא נפלנו על מישהו שחשב שיהיה מצחיק לצייר לנו צלב קרס במקום.

התגובות לקעקוע היו מעט מוזרות. אדל בסופו של דבר בהתחלה פחדה להסתובב עם מגן דוד על היד, אבל הוא די נסתר והיא גם מקבלת תגובות די חיוביות. אנשים מסביבה רואים בזה חיבור למי שהיא ומה שהיא. הסמל הלאומי-אתני-מסורתי-איך-שלא-תרצו-לקרוא-לזה פשוט מסמל סוג של שייכות. הם מבינים, מכבדים וכל הכבוד להם. הלוואי ואצלי המצב היה ככה.

רמת ההשתאות והזלזול שאני מקבל מחברי בארץ קצת הפתיעה אותי. אני מוקף בהרבה "פרוגרסיביים", ומיותר להגיד שכשמוקפים בישראלים המגדירים עצמם כפרוגרסיביים, דעה פרו-ישראלית תתייג אותך אוטומטית כעוף מוזר במקרה הטוב או כעוף בלתי רצוי במקרה הרע. אדל כבר רגילה; אני קצת פחות. אחת אמרה לי (ואני לא צוחק) "למה עשית מגן דוד? אם אני הייתי עושה קעקוע כזה הייתי עושה צלב, אבל זה הגיוני כי אני נוצרייה". אחת אחרת ראתה את זה ופשוט הוציאה עליי כל אגרסיה שהייתה לה על יהדות בגלל שהקעקוע גרם לי להיראות יותר יהודי (הלכה למעשה, ביצעה בי פוגרום בלתי אלים). מעבר לזה, עיקומי אף בלתי מובנים לרוב. דיבורים על זה שזה קונפורמיסטי מדי ושסמלי מדינה זה דבר פאשיסטי. אני שוקל להיעלב על זה שהחיבור לעצמי נראה לאנשים כחיבור למשהו רע. שיילכו להזדיין; אני אוהב את הקעקוע, הסיפור מאחוריו והערך המוסף שלו.

לא תשאלו שאלות, לא תשמעו שקרים...

את כל הטיול סיימנו במסיבת שפמים ועור שארגן ידיד של אדל, מסעדה וסשן הכנת מיקס-טייפ מספריית המוזיקה שלה. מונית לשדה התעופה והביתה עם דמעות בעיניים. אני חושב שהיא קרובת המשפחה החביבה עלי, מבלי להעליב את שאר קרובי המשפחה שלי (אולי עם קצת להעליב; הם יכלו להתאמץ יותר). הדבר המרכזי שלמדתי מהטיול הזה הוא שבמהלך החיים, בדרך כזו או אחרת נקשר גורלך בדרך כזו או אחרת עם דמויות שהחיבור איתן תופס נצחיות כזו או אחרת. אני מקווה לראות אותה שוב בקרוב.

לסיום

רבים מכם וודאי נתקלתם בקמפיין המטומטם הזה בו נשים כתבות שהן טסות ליעד מסוים לכמות זמן בקנה מידה של חודשים. הקמפיין, וקמפיינים שונים הדומים לו בדביליותם, מיועדים לעורר מודעות לסרטן השד. זו מטרה נעלה לכל הדעות (למרות שאני חושב שכולם מודעים למחלה), אבל עצם העובדה שאני כותב על העניין גופן על-גבי בלוג לא עוזר כהוא זה לאף אחד.

מה שכן עוזר, זה להיכנס לאתר של לואי CK ולקנות את הקלטת מופע הסטנדאפ של טיג נוטארו, מופע בו היא מאלתרת קומדיה על זה שכמה ימים קודם היא גילתה שהיא סובלת מסרטן השד. ההורדה עולה 5$, מהם 1$ הולך ללואי וכל השאר לטיג כדי לעזור לה להתמודד עם המחלה ולתרומה לחקר הסרטן. המופע, אגב, מדהים.

להתראות לעיתים תכופות יותר (ראו הוזהרתם; הפוסט הבא פוליטי),
רז.

החופש הגדול

2012-07-15T23:13:00.000+03:00

ערב טוב לכולם.

זה לא פוסט אמיתי. אני רק קופץ לבשר לכם שאני יוצא לטיול של 5 שבועות במערב אירופה. התוכנית היא:

לנחות בטולוז מחר ולשהות שם כמה ימים.
טיול רכבות של פריז, נורמנדי ובורדו.
עוד כמה ימים בטולוז.
לילה בהמבורג ונסיעה לפסטיבל Wacken Open Air.
כמה ימים בברלין שמתחילים בפסטיבל בירה בינ"ל.
רודטריפ בבלגיה.
חזרה דרך לוקסמבורג ואלזס לטולוז.
כמה ימים בטולוז והביתה.

(מפה)

במהלך הטיול אני אנסה לכתוב פה פוסטים קצרים כשיהיה משהו מעניין. הבלוג יהפוך בחודש וחצי הקרוב לבלוג מסע. אותו הנוהל גם יתקיים גם בבלוג הבירה שלי, רק ששם המעבר הוא טיפה יותר טבעי. יהיה מגניב. לי יהיה מגניב, בכל אופן.

להתראות במדינה אחרת,
רז.

רעש וציוצים

2012-06-30T23:33:00.000+03:00

ערב טוב לכולם.

עוח. פשוט עוח. התכוונתי לכתוב על מדוע ״Star Trek: The Next Generation", המציינת השנה 25 שנים לעונתה הראשונה, היא יצירה פוסט-אמריקנית, אבל אז הגיע הפולמוס בנושא המסתננים, אז התחלתי לכתוב על זה. אבל עכשיו יש את כל הסיפור הזה עם המחאה שאני לא ממש יכול לשתוק עליו. פשוט עוח.

״הו, סליחה גברתי.
לו ידעתי שאינך
מעוניינת להיעצר
לא הייתי נוהג כך.
אני אלך ואחפש מישהו
שחפץ במעצר. אוכל
להציע לך כוס תה
ורקיקים?״

אז כן, נהיה קצת חם אז השמאל יוצא לרחוב כדי להאשים את ביבי, או משהו כזה. המסר הרשמי והמרכזי עלום מתמיד עם אמירות לגבי יצירת מדינת רווחה למען הדמוקרטיה ומעמד הביניים בלי להבין את הניגוד האינהרנטי בין הדברים, שלטים בחסות חד״ש ובל״ד המדברים על החזרת המדינה לעם בלי להיות ספציפיים לגבי איזה עם מדובר (למרות שברור על מה המחאה הזאת) והכי חשוב, עבירות אלימות על החוק תוך כדי טענות כלפי המשטרה. במוצ״ש חברו להפגנה גם אלו שהפגינו בשם הדמוקרטיה נגד אמירותיהם הבאמת נתעבות של אנסטסיה מיכאלי ואורי אריאל בלי להבין שהם בעצם מפגינים נגד חופש הביטוי וחופש המחשבה (ביטויים דבילים ומחשבות מטומטמות, אבל עדיין). במילים אחרות, הרחובות מתמלאים באנשים שרוצים עתיד טוב למען כולנו, רק שאותו עתיד טוב צריך להתאים לאג׳נדה מאוד סגורה שלהם. גם לכותב מילים אלו יש כמה רעיונות לעתיד טוב למען כולנו, חלקם לא ממש ראויים להיכתב גופן על גבי בלוג.

הרבה זעם מפנים כיום כלפי המשטרה. חלקו מוצדק, כמו הטענה שהשוטרים הנשלחים לדכא הפגנות הם בהמות אלימות (ואפילו ברוטרליות) שהתנהגותם זו מושרשת עמוק בארגון בו הם חברים. לא צריך תמונות, סרטונים או דיווחים כדי לדעת זאת, הרי כל אזרח בוגר שיצא לו לקיים כמה אינטראקציות עם שוטרים שם לב שמידתיות ושירותיות אינם חלק מליבת ההכשרה שלהם. טענה לא לגיטימית שחוזרת רבות היא לא רק שדרך הפעולה של המשטרה הייתה שגויה אלא הפעולה עצמה של בלימת המפגינים או החרמת האוהלים היא פעולה שלא הייתה צריכה להיעשות. הדוגמה הכי מטומטמת לכך היא כל הפולמוס סביב המעצר של דפני ליף. אין ספק שהיותם של השוטרים בהמות תרמה רבות לאיך שכל העסק נראה, אבל התנגדותה למעצר תרמה באותה מידה אם לא יותר. אותי מדאיגה הסיטואציה בה אדם יוכל להתחמק ממעצר רק במידה והוא לא מעוניין בו. לדעת המפגינים כל מה שצריך הוא השתטחות בסגנונם התיאטרלי של שחקני כדורגל ועל השוטר לוותר לחלוטין על שמירת הסדר.

או שאולי היה זה בעצם..
ברגיג המדרדר?!?!?!

התקשורת משחקת את המשחק הקבוע שלה. יש את אלו בתקשורת האמונים על תחושתנו שהעולם בחוץ קודר ומפחיד (כמו ידיעות אחרונות) המדברים על מלחמה ברחובות (ואיכשהו דווקא אלו נותנים ייצוג יחסית אמין של מה שקורה), אבל כמעט כולם מדברים על כך שהמפגינים התמימים מוכים ע״י ידיה הארוכות של הממשלה. הם מתבססים לא מעט על סרטונים ותמונות שצפות ברשתות החברתיות עם אותה עריכה מוכרת שלעיתים יוצרת מניפולציות בלתי נסבלות (מישהו מוכן להסביר לי למה מעצרו של תומר שרון אמור להכתים את המשטרה יותר מכל מעצר אחר?), אבל אי אפשר לצפות מהם ליותר מזה. על פניו, מהמפגינים (שהם בסך הכל בני אדם) אפשר, אבל זה לא קורה.

מוטיב שחזר משנה שעברה היה הגישה הדבילית הזאת של המפגינים לפיה הם מייצגים את כולם. כאילו הם טהורים בני טהורים. כאילו אמת יש אחת והיא שלהם. אז מעבר לעובדה שאני לא מסכים איתם על הרבה דברים, העובדה שהם חושבים שהם צודקים לא מכשירה את כל פעולותיהם באשר הם. אחת הדוגמאות הכי בולטות לכך היא התמונה הזאת שקיבלה מידה מסוימת של ויראליות בעקבות ההפגנה. בתמונה נראים המפגנים הרבים שחסמו את איילון דרום במוצאי שבת. הטקסט שמלווה את התמונה מספר על הגבורה והטוהר. הטקסט עמוס בשלל תיאורים על עשיית היסטוריה בחסימת איילון וניפוץ שמשת הבנק, מלחמה בכוחות האופל (שאפשרו למפגינים חסימה של עורק תנועה ראשי) ועוד כמה דברים כאלה. הגישה הזאת של ״אנחנו מייצגים את כולם״ היא פשוט לא נכונה, לא רק בגלל שגם בשיא כוחן של ההפגנות שנה שעברה זה לא היה נכון מבחינה מספרית, אלא בגלל שהשיטה וחלק בלתי מבוטל מהאמירה פשוט לא מייצגים את הרוב. אני בטוח שהחרדים יכולים להוציא הפגנה הרבה יותר מרשימה אם ינסו להכריח אותם להתגייס במסגרת מסקנות ועדת פלסנר. זה הופך אותם לרוב? זה אומר שהם מייצגים את כולם? מה עם ההפגנות שהוציאו המתנחלים לקראת ההתנתקות? אלו ייצגו את כולם?

זה לא שאין אמירות שראוי שיאמרו וזה לא שאין הערות שראוי להעיר לשלטון הנוכחי, אבל השנה, כמו שנה שעברה, אין צורך בהפיכה, באלימות או ב״תחריר״, ומי שאומר שכן, אינו כנה בקשר לסיבות. מה שכן צריך זה לדעת מה לדרוש, כי כשמצביעים על שמשת בנק שבורה ועל איילון חסום ואומרים ״את זה״ הרוב הוא זה שאומר ״לא״. הממשלה הנוכחית כבר עוסקת בשינוי השיטה ומנסה בצורה זו או אחרת להביא לשוויון בנטל. ראוי לכוון, ראוי להגיד שנצביע בהמונינו למישהו אחר. לשלוח את השלטון לעזאזל כמיקשה אחת הופך את המחאה לפוליטית ורקובה, לא משנה כמה חזק השוטרים מרביצים למפגינים.

(יצא קצת מבולגן, אבל זה מה יש)

לסיום

בימים האחרונים צף קטע הוידאו הזה המתעד שיחה בין לקוח לנציגת שירות לקוחות בו נציגת השירות מנסה לשכנע לקוח ש-BMW הנוסעת במהירות 100 קמ"ש תגיע מהר יותר מדייהטסו הנוסעת במהירות 100 קמ"ש. זה מאוד מצחיק, אבל זה הזכיר לאנשים את השאלה ״מה שוקל יותר? קילו ברזל או קילו נוצות?״ וזו שאלה שהתשובה עליה היא הרבה פחות טריוויאלית. חוק שימור הזבל אומר שאם תשאל שאלה מטומטמת תקבל תשובה מטומטמת וכשאתה שואל מה שוקל (weighs in) יותר מבלי לציין עוד פרטים ניתן להניח שאתה שואל לאיזה כיוון ייטו מאזניים בתנאים אטמוספריים שעל כף אחת שלהן יש ברזל במסה של 1 קילוגרם ועל השנייה יש נוצות במסה של 1 קילוגרם. התשובה במקרה הזה היא שהברזל שוקל יותר כי על סמך הנתונים שנדרשתי להשלים, מה שנמדד הוא הכוח שמפעילות המסות השונות על המאזניים (כוח הנורמל המתבקש מן החוק השלישי של ניוטון) שהוא, עבור שתי המסות, קיזוז בין כוח הכובד שמפעיל כדור הארץ כלפי מטה, התלוי באופן ישיר במסה, וכוח הציפה שמפעילה האטמוספרה כלפי מעלה, התלוי באופן ישיר בנפח. בגלל הפרש הצפיפויות, המאזניים ייטו לכיוון הברזל.

I'm just saying...

יומולדת חצי שמח לי,
רז.

ימי כסטודנט

2012-05-31T11:47:00.000+03:00

ערב טוב לכולם.

הקיץ בא, ואין דבר שהסטודנטים בישראל אוהבים לעשות יותר מלהיות בחוץ כשחם, או לפחות זה מה שניתן להסיק ממסורת ימי הסטודנט. נראה כי כל מוסד אקדמי מספיק גדול שמכבד את עצמו מקיים אחד כזה וכל המי ומי מופיעים בהם. השנה פקדתי את זה של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב ואת זה של אוניברסיטת תל-אביב ולא חסרו הבדלים.

השנה, בבואי ליום הסטודנט בבן-גוריון סדר היום שלי היה די סטנדרטי. לקח לי די הרבה זמן להגיע לבאר שבע. כשהגעתי, ישבנו בדירה של חבר ונתנו לבירות קצת להתקרר. משהו כמו שעה וחצי אחרי פתיחת האירוע יצאנו לשתות אותן בדירה של חבר אחר. יצאנו בהסעות מהאוניברסיטה למתחם השוק הבדואי, בו התקיים האירוע, והגענו בול לשלום חנוך. חתכנו כמה שעות מאוחר יותר בהסעות, עייפים וטובי לב. על מסיבת הבריכה יום למחרת ויתרתי.

בתור ראשל״צי שגר ולמד בבאר שבע, אני יכול להעיד שיום הסטודנט של בן-גוריון הוא מאורע מאוד מיוחד בלוח השנה. במצב בו רוב האנשים נוטשים את העיר בסופי השבוע, כשאתה נמצא בתוכה הקו בין ״לימודים״ ל״לא לימודים״ הוא מאוד מטושטש. אתה גר בקירבת האוניברסיטה, אתה יוצא לפאבים בקרבת האוניברסיטה, אתה משתמש באוניברסיטה כקיצור דרך בין מקומות, אם אתה לא גר במעונות אז יש לך חברים שכן, אצל כל חבר אתה רואה לימודים על השולחן והמיטה, וכמובן, אתה לומד באוניברסיטה, לפעמים גם אל תוך הלילה. בסיטואציה הזאת, יום הסטודנט יוצר חור מאוד ברור ומשמח בהוויה. אלו יומיים-שלושה בהם כל אלמנט הלימודים נשלף לחלוטין מאורח החיים ומתחלף בתמהיל של נהנתנות. פוגשים חברים, משתכרים, הולכים לאוניברסיטה (שהתנוונה כולה לתחנת אוטובוס) ומגיעים למתחם של הופעות, מסיבות וסתלבט. אפשר להישאר עד מאוחר (כל העסק נגמר אחרי 5 בבוקר), כי אין לימודים מחר ומסיבת הבריכה מתחילה רק בצהריים.

בת״א המצב קצת אחר. אני, ספציפית, נסעתי לשם באוטו של חבר וחזרתי באוטו של חבר. בין לבין נענו בין הופעות, שתייה ומתחם נרגילות. כל העסק מתקיים בתוך הקמפוס (דבר שיש לו יתרונות בלתי מבוטלים), ביום חמישי, 12 בבוקר עד 12 בלילה וזהו. אני לא יודע איך זה בתל-אביב, אבל בבן-גוריון יש השתדלות כללית ליום לימודים קצר יחסית בחמישי, כך שאם זה המצב גם שם, מדובר בסך הכל בקיצור של שעות בודדות לטובת פעילות פנים קמפוסית בסדר גודל גדול. זה נחמד מאוד, אבל כנראה שהסטודנטים של האוניברסיטה לא מרגישים את כל העסק באופן אינטנסיבי.

רמת ההופעות הייתה פחות או יותר אותה רמה, אם משווים בין בן-גוריון לבמה המרכזית בתל-אביב. מוזיקה ישראלית מיינסטרימית ומוכרת. גולת הכותרת בבן-גוריון הייתה אינפקטד משרום ובתל-אביב (לדעתי) היו אלה הדג נחש, מה שנותן ייתרון קל לבן-גוריון, אבל בשורה התחתונה זה היה די שקול ברמה. לתל- אביב הייתה גם במת אינדי קטנה יותר, נוהג שאאל״ט הפסיק בבן-גוריון לפני כמה שנים טובות, וזה בהחלט נקודה לטובתם. הייתה גם במה של מוזיקה אלקטרונית, אבל לי זה לא שינה יותר מדי.

אבל מה שהיה חסר לבן-גוריון בכמות, הושלם באווירה. זה נופל במובן מסוים גם על הבדל אווירתי בין האוניברסיטאות עצמן. יש תחושה כזאת בבן-גוריון של "כולנו באותה סירה" שמחברת את הסטודנטים ברמה אחרת מאשר באוניברסיטאות ובמוסדות אחרים, ובייחוד בתל-אביב אשר חלק די גדול מהסטודנטים בה גרים עם ההורים (לא שיש משהו לא בסדר עם זה). זה בא לידי ביטוי בהוויית יום הסטודנט בניכור יחסי וחוסר חברותיות בתל-אביב. כתבתי בדיוק את אותו הדבר לפני שנתיים, וגם עכשיו זה נכון. זה טיפה מעכיר את האווירה וחבל.

ומילה קטנה על העלות. סטודנטים בבן-גוריון נדרש לשלם 45₪ כדי להיכנס ליום הסטודנט שלהם וסטודנטים בתל-אביב נכנסים בחינם. זה קצת מוצדק, כי שבבן-גוריון יש טיפה יותר הוצאות, אבל עדיין מעצבן. בתור אורח, כניסה בבן-גוריון עולה 85₪ (אני שילמתי 75 במסגרת כרטיס משולב לסטודנט ואורח ב-110) ובתל-אביב שילמתי 35₪. פועל יוצא הוא שהכרטיס לבן-גוריון הוא גבולית לא משתלם, בעיה שלא תהיה לי החל משנה הבאה בתור חבר סגל זוטר (אה כן; התקבלתי לסגל הזוטר בבן-גוריון). בקשר לאוכל ושתייה, דוכנים זה יקר בכל מקרה (טיפה יותר זול בבן-גוריון), אבל בתל-אביב אפשר, ברמת העיקרון, להכניס דברים מבחוץ די בקלות (״יש לי לילה ארוך במעבדה היום ואני צריך את כל ארגז הבירות הזה״) ובבן-גוריון אתה מגיע ישירות מהבית אז המצב לא נורא. בסוף האירוע אתה תצא בכל מקרה שיכור, רעב ומרוצה.

היה כיף. אין מה לעשות; הדברים האלה כיפיים. אני בטוח אנסה להגיע לשניהם גם שנה הבאה ואני ממליץ גם לכם להגיע לכמה שיותר ימי סטודנט.

לסיום

אם לגעת טיפה בפוליטיקה, הופניתי לבלוג הזה, שעוסק במציאת טעויות ושטויות אחרות בהתבטאויותיו של יאיר לפיד. הבלוג עוד מעט חוגג שנתיים לקיומו, כך שקשה להאשים אותו בהטייה פוליטית. תקראו, זה מצחיק.

שיהיה קיץ קל,
רז.

רוח בחירות

2012-05-16T21:45:00.000+03:00

ערב טוב לכולם.

וויי וויי וויי, איזה מזל שהתעצלתי לעשות פוסט על הקדמת הבחירות. הייתי יוצא די דביל. כולם דיברו על ריח בחירות וכאלה (מסתבר שלבחירות יש ריח ייחודי), גם אנשים שהיו מרוויחים מהן, גם אנשים שלא וגם אנשים שטענו שירוויחו מהן למרות שדי ברור שלא. אני רציתי בחירות בעיקר כי אני עובר דירה בקרוב ולא רציתי להיגרר לקלפי שלי ביום הבוחר, אבל זה טיעון די אנוכי.

"כוסומו אני הולך"

הראשונים שדיברו על בחירות היו קדימה, אבל זה היה מהיום הראשון של כהונת הממשלה ובגלל שראשיה של המפלגה הם הפרלמנטרים הגרועים ביותר בכנסת, אז זה לא מעניין. מי שהתחיל את דיבורי הבחירות המעניינים היו פרלמנטרים דווקא יותר מוצלחים, ישראל ביתנו. שר החוץ, אביגדור ליברמן, הכריז כי התחייבותה של ישראל ביתנו לקואליציה פגה תוקף בעקבות יחסה של הקואליציה לעניין חוק טל, תפוגת תוקפו, המשכו, החלפתו וכו׳. ש״ס ראתה והחליטה בפרץ של פופוליזם לקפוץ על העגלה, כמעט כל סיעות הכנסת זרמו (חוץ מאלו שלא הבינו למה תהליך של חוסר יציבות שלטונית שעולה למשק 800 מיליון שקל זה דבר טוב שאי אפשר להחליפו בהושטת יד לעבר הצד השני של המתרס). ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הסתכל על הסקרים והגיע למסקנה שאם הקואליציה מתפוררת הוא יכול רק להינזק באובדן חלק מ-30 המנדטים הצפויים לליכוד בהערכות הצנועות אם ימשוך את תהליך ההתפוררות זמן רב מדי, אז גם הוא קפץ לעגלה והורה ליושב ראש הקואליציה, זאב אלקין, להגיש הצעת חוק לפיזור הכנסת.

גם מבחוץ החלו קופצים על העגלה. יאיר לפיד הראה התלהבות, אבל זה לא כזה מעניין; בחירות ירימו אותו מאפס כוח לכוח בלתי מבוטל, אז אין לו באמת משהו מעניין להגיד בנושא. ציפי לבני, לעומת זאת, המשיכה להפגין את הדיסננס הקוגניטיבי שלה במצערת מלאה. במהלך התפוררות הכנסת היא התפטרה תוך שהיא רומזת שהיא הפוליטיקאית הכי ישרה בספרה שלנו (כ״כ אכפת לה מהאנשים שבחרו בה לכנסת עד שהיא לא יכלה לחכות להתפזרות הצפויה). היא טענה שהיא לא מכרה את המדינה לחרדים תמורת כיסא בזמן שבמהלך כל כהונת הכנסת הנוכחית היא סירבה להיכנס לקואליציה ולייתר את החרדים בה אלא אם נתניהו יפנה לה את כיסא ראשות הממשלה. היא טענה שהיא מכבדת את ההחלטה להדיח אותה מכיסא יו״ר קדימה, אבל מי שלא תמך בה הוא חסר עמוד שדרה ו״רוח קדימה״ (בסבתא, זה בקישור).

בקיצור, נשפך הרבה דיו, דיו וירטואלי, דיו ורבאלי ודיו מטאפורי על הבחירות הקרבות שכמעט נקבעו ל-4 בספטמבר, תאריך שהיה לי מאוד נוח. ואז, כרעם ביום בהיר, ביבי ומופז עשו שולם, הגיעו להסכם קואליציוני והבחירות נותרו במועדן המקורי. נושאי הדגל של הקואליציה: שוויון בנטל ושינוי שיטת הממשל. אני חייב להודות שהייתי מופתע ועלתה בי תחושה דומה לזו שעלתה בי כשהודיעו שהולכים לבחירות; תחושה של ״למה״. ואז, בדיוק כמו בעניין הבחירות, התחלפה התחושה בתחושת ״למה לא״.

"הנה מה טוב ומה נעים"

התקשורת הייתה הראשונה לזעום, וכשזועמת התקשורת זועמים ההמונים. אני דוחה מכל וכל טענות שנעשה פה תרגיל מסריח או שהונו את הציבור. כל מי שרק שאלו התחיל לגבב שטויות על פוליטיקה דילים וכיסאות מכוערת, תוך שהוא שוכח שמו״מ קואליציוני כולל תמיד את כניסתם של חברי כנסת לקואליציה תמורת השפעה בממשלה (ואת ההפך בפרישה ממנה). הבעיה הראשונית של התקשורת הייתה שהם לא ראו את זה בא והם מרגישים כמו החנון של הכיתה שהסכים להגיד ״ינתיפרזי״ 7 פעמים מהר.

התקשורת, אגב, מצניעה שמדובר במהלך שיכול להוליד דווקא פוליטיקה טובה יותר. הכנסת מאז ומתמיד הייתה הביצים שבהם החזיקו חברות הקואליציה את מפלגת השלטון ובמה לאופוזיציה להגיד את דעתה, והיא נותרה כזו גם אחרי צירופה של קדימה ויצירת קואליציה של 94 חברי כנסת. אף אחד לא מעלה תהייה מדוע המפלגות החרדיות נשארות בקואליציה גם אחרי שמטרותיה הן שינוי שיטת הממשל וחלופה לחוק טל שתיצור שוויון בנטל, דברים שפוגעים דווקא בהם. הם רוצים שקולם יישמע, ובעצם אם הממשלה הזאת באמת תוליד פתרונות אלו יהיו של קונצנזוס מאוד רחב. כל הרעיון הזה מזכיר את השיטה האמריקאית בה הנשיא מציע חוק ואנשיו מחזרים אחרי חברי קונגרס שנותנים את ההיקשים שלהם בתמורה לקולם עד שנוצר רוב (אני חורש The West Wing לאחרונה).

הזרם המרכזי של התקשורת כבר לא כועס ומקטרג על ממשלת האחדות בגלל שהוא לא ראה אותה מגיעה. זה היה התירוץ ביום-יומיים הראשונים. הקטגוריה מגיעה מכך שהמפה הפוליטית היא לא לרוחם של אנשי התקשורת. זה לא סוד שידיעות אחרונות, הארץ, ערוץ 2 וערוץ 10 לא אוהבים את ביבי ומנסים לגרום לכם להצטרף אליהם. זהו ניצחון די גדול לנתניהו שעתיד להיות ראש הממשלה הראשון מזה הרבה זמן שסיים קדנציה במועדה, הליכוד לא מעוניין להחליפו בשלב זה ואם ממשלתו תצבור הישגים במהלך התקופה הקרובה הדבר ישמר אותו בתור מועמד מוביל לראשות הממשלה אחרי הבחירות. התקשורת מנסה לצייר את זה כמשהו שאנחנו לא רוצים, כי זה משהו שהיא לא רוצה.

"וופטי-פאקינג-דו"

אותה תקשורת מאוד אוהבת את ציפי לבני, שיצאה די נפסדת מכל הסיפור. היא התפטרה מכנסת שעמדה ללכת הביתה בעקבותיה, ועכשיו, כשיש קואליציה והכל בסדר, היא נראית כמו הילד החנון של הכיתה שענה ״מה״ לשאלה ״אימאשכערו״. היא כמובן יצאה בגינויים והפגנות וכנראה מנסה למשוך בחוטים לכיוון פיצול בקדימה, המפלגה שרוחה זורמת בעורקיה עוד מהיום ההיסטורי בו הוקמה לפני עשרות חודשים. האמת היא שבמובן מסויים היא פרצופה של קדימה יותר מכל אדם אחר (וזה למה התקשורת אוהבת אותה כ״כ): היא שונאת את ביבי, התוכנית המרכזית שלה היא לתפוס את השלטון (תוכנית שלדעתי אין לה שלב ב׳) ואין לה אג׳נדה אמיתית.

שאול מופז הוא החצי השני של ציפי לבני ביצירת פניה של קדימה; אופורטוניזם. היו למופז הרבה סיבות לא להיכנס לאיחוד אבל כנראה שהסיבות בעד גברו. אומנם אחרי כל גידופיו את נתניהו (אחרי הכל, הוא בקדימה) הוא מצטייר כפוליטיקאי די דוחה, מה שעלול לפגוע בו בבחירות לכשיבואו, אבל הסקרים כבר הבטיחו לו התרסקות די מזוויעה אז ייתכן שדווקא מהבחינה הזאת הוא דחה את הקץ. נוסף על כך, רבים לא שמים לב לזה, אבל בהיכנסו לממשלה שפועלת למען הנושאים שצויינו לעיל הוא מקיים הבטחות לבוחרים שציפי לבני העדיפה שלא לקיים בשם תאוותה לכיסא ראש הממשלה ושנאתה העזה לנתניהו. ייתכן והישגי הממשלה (אם יהיו) יעזרו לו להתמנף בעיני הציבור כשהבחירות יגיעו.

עוד במקטרגים אפשר למצוא את יאיר לפיד, שכ״כ אוהב את עניין השוויון בנטל ושינוי שיטת הממשל עד שהוא כועס שעושים את זה בלעדיו; ניצן הורוביץ, שטוען שממשלת אחדות היא שחיתות איומה ונוראה; ופואד בן-אליעזר, שחושב שלשבת בממשלה עם נתניהו זה הדבר הכי נורא שאפשר לעשות (אני מניח שהוא מבסס את זה על ניסיון אישי, כי הוא עשה את זה במשך זמן בלתי מבוטל בקדנציה הזאת). ההיסטריה שבה הם מדברים גורמת להם להראות כמו הילד החנון של הכיתה שענה ״לא״ לשאלה ״אבאשכערומכו״. בצירוף התקשורת, אלו ורבים כמותם שופכים אור על הדבר הכי הזוי בפוליטיקה שלנו - כאשר הימין בשלטון האופוזיציה מצפה שהקואליציה תוציא לפועל את מצעה של האופוזיציה בשם היענות לרצון העם. ואנשים מבולבלים כאלו רוצים לנהל את המדינה במקום אלו שמנהלים אותה עכשיו...

אני לא יודע אם באמת יצא מהממשלה הזאת מה שמבטיחים. אין לאף אחד דרך לדעת. כל מה שאני יודע זה שיציבות שלטונית זה טוב לכלכלה, לביטחון, לחברה וכו׳, ושאם הממשלה תפעל למען הנושאים שלשמם הוקמה, יהיה לכולנו הרבה יותר טוב. יש להם עוד פחות משנה וחצי. נראה.

לסיום

אני לא רוצה לכתוב על יום הנכבה השנה. כוס ראבק, אותו דבר כל שנה. לפחות השנה לא היה פיגוע. קחו במקום זה את המאמר של בן-דרור ימיני ואת ההרצאה הזאת על חתרנות מפיו של עריק קג״ב משנות השמונים (אני לא מסכים עם כל מה שאומר המרצה, אבל הרוב נכון ומאוד תקף לשמאל בארץ, בייחוד בנושא הנכבה).

אה, ואל תשכחו להגות באלבום החדש של Tenacious D.

לילה טוב,
רז.

בין עצים ובין סלעים

2012-05-09T01:37:00.002+03:00

ערב טוב לכולם.

התכוונתי לכתוב על הבחירות שהתקרבו בהפתעה ואז התרחקו בהפתעה, אבל רציתי לנצל את המומנטום של הג׳טלאג המוזר שאני חווה מפסטיבל יערות מנשה כדי לדבר עליו. כנראה שאני אעשה שני פוסטים פה ברצף במקום לזגזג לבלוג השני. אני לא יודע למה כמה ימים אחרי עדיין קצת כואב לי הראש ואני קצת עייף, אבל כולי תקווה שזה סימן טוב. מאז שנפלתי לאבטלה כנראה שלגור שתי לילות באוהל, כאשר ההכנסה הקלורית שלי היא אלכוהול ושימורים בלבד, אכן עשוי לגרום לגוף שלי להתבלבל ולחשוב שהוא בזמן ומקום אחר. או זה, או שההשפעה של וודקה עם דיאט רד-בול על המערכת שלי היא הרבה יותר אקסטנסיבית ממה שהיה ניתן לתאר מראש.

Original by Eyal Levkovich

לפני שאני מתחיל עם מטר של ביקורת ראויה, אומר שהיה מאוד כיף. אני חובב פסטיבלים מטבעי ויש לי מתחת לחגורה כבר שני יערות מנשה, שלושה אינדינגבים ושני פסטיבלים באירופה (כן, אני מרשה לעצמי לספור אותם ביחד). האווירה הייתה טובה, הסאונד היה טוב וכולם נהנו. ראיתי חלק נכבד מההופעות לטובתן באתי ואפילו גיליתי כמה תגליות מעניינות. אפילו יצא לי קצת להתחרט שהבאתי אוכל מהבית כי האוכל בפסטיבל היה זול ואפילו היו בו כמה אופציות בריאותיות. אומנם האלכוהול היה שם בעייתי (מסיבות שאפרט בהמשך), אבל תפריט האלכוהול כלל בירות של מבשלת סלארה, אותן אכלול בפוסט הקרוב בבלוג הבירות. אומנם זה לא השפיע עלי, אבל בלט שהפסטיבל מאוד התאים למשפחות עם כל הילדים שהתרוצצו צבועי פנים במתחם. פשוט תענוג.

עם זאת, אני חושב שהבעיה העיקרית שלי עם פסטיבל יערות מנשה היא שהוא לא אינדינגב ואין שום סיבה שהוא לא יהיה. מצד אחד, ליערות מנשה יש את הקסם שלו עם העצים שמסתירים את הבמה הראשית ותופסים מקום במאהל, מתחם הפסטיבל העצום והעשיר והבחירה הנכונה לשמור על תפריט הוגן. מצד שני, הוא, למשל, לא מספק את הסחורה מבחינה מוזיקלית; נתון קריטי לפסטיבל מוזיקה. בפסטיבל היו 3 במות: גדולה, פיצית ופצפונת. בעוד בפסטיבלים אחרים (לא רק אינדינגבים אחרונים אלא גם בפסטיבלים באירופה) יש ניסיון לעשות שימוש בבמות המרובות כדי לאפשר צפיה בכמה שיותר הופעות, ביערות מנשה הבמה הקטנה הייתה בעלת חשיבות שדמתה לאחד הדוכנים (שלא לדבר על הבמה היותר קטנה). חוסר התאמה בין זמני ההופעות גרמה לכך שהבמה הקטנה נותרה הרבה פעמים מיותמת והמטרה לחשוף בה אומנים מהשוליים התפספסה כאשר הם הופיעו מול קהל קטן מזה שהם מופיעים מולו בלבונטין 7.

ארסנל המוזיקה של הפסטיבל היה מעט טעון שיפור. ההדליינרים היו דלוחים להפליא. מצד אחד תומר יוסף בלט בהופעה מוצלחת בעיני למרות שאני לא אוהב את השירים שלו (למרות שגיליתי שיר חביב), מצד שני מרצדס בנד סיפקו חלון מילוט מצויין מהפקקים לכל מי שהשכיל לוותר על ההופעה שלהם שסגרה את הפסטיבל. ה״חימומים״ להדליינרים בדמות הקולקטיב ביום הראשון וכל החתיכים אצלי ביום השני היו, לעומתם, במקום. בבמה הקטנה דווקא גיליתי שתי תגליות: הראשונה הייתה Kriminal Project והשנייה היו יוסי אלבז והבלוז אנג׳לס שהתחלפו עם פלורה (עליה כתבתי פה) שבסופו של דבר פספסתי. אבל כל אלו קרו לגמרי במקרה בשל הפרש המעמדות הכפוי בין הבמות ותקלות לו"ז. בסופו של דבר קניתי 3 דיסקים של מארש דונדורמה שנתנו הופעה מצויינת על הבמה המרכזית בצהרי היום השני.

היו פה ושם כשלים לוגיסטיים מעצבנים. היו בעיות לו״ז בכל חזיתות האירוע, דבר שקורה תמיד ובכל מקום, אבל מעצבן בכל מקרה. גם השירותים ומיכלי המים לא תוחזקו כראוי; השירותים הכימיים לא רוקנו או נוקו עד שכמעט עלו על גדותיהם ומיכלי המים היו ריקים בבוקר היום השני. אסור לי להשוות את זה לפסטיבלים באירופה העשירה במים, אבל אני גם לא צריך. באינדינגב, למשל, השכילו לנקות את השירותים הכימיים באופן קבוע. גם קרוונים של שירותים העובדים על מי קולחין זה פתרון. אספקה של מי שתייה וניקיון היא דבר חשוב מספיק כדי להתקע עם עודפים שלו או אפילו להודות מראש שכדאי לא להסתמך על ההפקה בעניינו.

ואפשר מילה קטנה על כל עניין האלכוהול? למי שלא מכיר את הסיפור, כבר בשנה שעברה הוחלט להגביל את צריכת האלכוהול בשטח הפסטיבל למתחם מצומצם סמוך לבמה הראשית. הטיעון היה הגבלה חוקית שהומטה על צריכת אלכוהול בפומבי, אבל זאת נשמעת לי פרשנות מאוד הזוייה של החוק. נוסף על כך שטרם נתקלתי באירוע המגביל באופן כ״כ דרקוני את צריכת האלכוהול בתחומו, לא נאסר על צריכת אלכוהול במאהל ולא הוגבלה הכנסת בקבוקי פלסטיק לתוך הפסטיבל, כך שכל עניין ״גטו השתיינים״ היה רק מעצבן ואפילו לא כפה על אנשים לקנות את השתייה של הפסטיבל אלא להיפך. הבירה היחידה שקניתי הייתה סלארה וזה היה רק מתוך סקרנות. זה היה דבילי, עקום, דפוק ובסופו של דבר רק פגע בפסטיבל, במשתתפים ובמארגנים.

אם לאסוף את כל בעיות הארגון האלה או האחרות, יוצא שפסטיבל יערות מנשה טיפה גדול על מארגניו, אבל בכל זאת הם הרימו אותו די יפה. אז נכון שזה לא אינדינגב, אבל זה יערות מנשה, פסטיבל מתון יותר אם הנקודות החמות שלו. אני לא חושב שהיה בו אפילו אדם אחד שלא נהנה ובצדק. הייתה מוזיקה טובה, אווירה מצויינת ואנשים שמחים. בשורה התחתונה זו הייתה אחלה דרך להעביר סוף שבוע ואין לי ספק שאני מתכוון להגיע גם שנה הבאה.

לסיום

קצת פוליטיקה משעשעת בכל זאת. לפני רמה זמן הייתה ארוחת הערב השנתית של אגודת עיתונאי הבית הלבן, במהלכה נשיא ארה״ב ברק אובמה והקומיקאי ג׳ימי קימל שעשעו את הקהל. ובלי קשר, הינה הסביר פשטני על מגמות פוליטיות באמצעות פרות.

ל״ג בעומר שמח,
רז.

מראה עקומה

2012-04-25T19:53:00.000+03:00

ערב טוב לכולם.

הודות לחוק סנל, מסופקות לנו כמות מוגזמת של דקות הנאה בהגיענו לשלל פארקי שעשועים או מוזיאוני מדע. כשאנו מסתכלים על מראה עקומה אנו רואים גרסה מעוותת של עצמנו. רזה הופך שמן, גבוה לנמוך ולעיתים אדם אחד יכול להיראות חצוי לשניים. העניין הוא שמידע (אור) פשוט לא חוזר מהמראה באופן בו אנחנו צופים אותו. במראה רגילה האור מגיע אל העין מהדמות הדימיונית בקו ישר מכל נקודה וכך אנו בעצם רואים את עצמנו עומדים מולנו. במראה עקומה, לעומת זאת, הקו שבור ומעוות וכך אנו עשויים לראות את הנעליים שלנו באיזור הטחול.

אומרים שמטרתה של ביקורת הוא להציב מראה בפני המושא. בין אם בהקשר של ימי הזיכרון, בין אם במטס שנפל עלינו ואפילו באותו שיר של גינתר גראס, העולם מציב בפנינו מראה, רק שזו מראה מעוותת ורוויית שקרים ותפיסות מוטעות. קורה שאנו לא יודעים על רמת העיוות של המראה; זה חבל, אבל זה עדיף מלהתייחס לכל מנת ביקורת כשקרית. הבעיה היא שהמבקרים, פעמים רבות, לא יודעים שהמראה אותה מציבים בפנינו היא מעוותת. ביקורות נפשעות כאלו שמעתי גם (אבל לא רק) בטקס יום השואה האלטרנטיבי, יוזמה מעניינת שחבל שמהווה במה לקיצונים רק מצד אחד (אמרו לי ששנה קודם היה מי שהשווה מעל הבימה את פינוי גוש קטיף לשואה, אבל השנה זו הייתה שנתו של השמאל). הינה כמה מהם ולמה מי שטוען אותן פשוט לא יודע על מה הוא מדבר:

״מוזר שדווקא עם שעבר את השואה מרשה לעצמו להתייחס איך שהוא מתייחס לחלשים כמו לפלסטינים או לפליטים מאפריקה״ - אוקיי, בכוונה התחלתי עם אחד קל. אלו טענות כאלו שבאות הרבה פעמים בצירוף טענות לכך שאנו שלטון אפרטהייד (שהן שטות גמורה), טענות שאנו רומסים זכויות אדם בתור תחביב (שהן גם שטות גמורה) וטענות שאנו מבצעים בפלסטינים טיהור אתני (שהן הגמורות שבשטויות). חלק מהטענות אומנם נטועות בעובדות אמיתיות, כמו העובדה שגדר ההפרדה קיימת או שאנחנו מגבילים בהרבה אופנים פליטים אפריקאים או שקיימת נוכחות ישראלית ביהודה ושומרון או שקיים סגר על עזה, אבל הפרשנות מקוממת, מטעה ומוטעית.

שמעתי טענה כי איסור ההעסקה של פליטים מאפריקה והאיסור לאחסן אותם ולסייע להם מזכירים את חוקי נירנברג, שזה אולי נכון למי שיש לו דמיון מופלג, אבל ההבדלים העצומים בין הסיטואציות שוללים את הטענה הזאת מכל וכל. דבר ראשון, הטענה לגזענות היא קצת הזוייה; אנחנו אומנם עוד לא מצטיינים להפליא בשיוויון לאנשים חומים, אבל אנחנו בהחלט מנסים לקבל את האתיופים, המזרחים, הערבים, הדרוזים והצ׳רקסים אל ליבינו ולשלבם כמה שניתן. הטענה שאותו צבע חום הוא מה שמונע מאיתנו לקבל אותם (שהועתקה מטענות לגבי הפלסטינים) מתעלמת לחלוטין מכך שאין כאן כל שלילה של זכות אלא אי מתן מלכתחילה. בשנות השלושים בגרמניה היהודים נושלו מזכויותיהם והפליטים מאפריקה מגיעים אלינו אחרי מלחמה עזה במולדתם ונדודים קשים למדינה שאומנם לא מקבלת אותם בפרחים, אבל לפחות לא יורה בהם או מתעללת בהם. גם אם הפתרון המבאס הוא להחזיק אותם במתקני קליטה (שמזכירים לאנשים מסויימים מתקני כליאה) בהם הם מקבלים אוכל ומקום לישון, מצבם עדיין יותר טוב בהשוואה למקום ממנו באו ולמקומות בהם עברו בדרך. אותו טיעון קלוקל גם הוליד את מיתוס ה"כבישים ליהודים בלבד", שהוא שיקרי כיוון שהכבישים המדוברים הם לאזרחים בלבד, שרק 80% מהם יהודים.

זה מצער, אבל מדינת ישראל לא יכולה לצייד כל דורש באזרחות, או אפילו בחלק נכבד במותרות המגיעות איתה, הן מבחינה כלכלית והן מבחינת השמירה על צביוננו. אם יש משהו שלמדנו בשואה הוא הצורך שלנו בחוף מבטחים, במדינה לעם שלנו. אחד הדברים שאנו צריכים לעשות, עם כל הצער בדבר, הוא לדאוג שלא תהיה נהירה של פליטים אפריקאים למדינתנו ע״י הפיכת האופציה הזאת לפחות אטרקטיבית. מאותה סיבה אנחנו דורשים את הכרת הפלסטינים במדינת הלאום שלנו ודוחים מכל וכל קליטת פליטים פלסטינים. בגלל שהפלסטינים אינם אזרחים, אנו רואים בהם ישות אחת עימה אנו נמצאים בסכסוך ומרשים לעצמנו להגביל את צעדיהם באופן קולקטיבי כדי לשמור על בטחוננו (גדר ההפרדה חיסלה לחלוטין את תופעת הפיגועים בעורף האוייב למרות שחלק מהקטעים בה נראים מדכאים להחריד). יש אנשים שמחברים את זה עם ״חוק השבות״ ואומרים שגישת ה״ליהודים בלבד״ דומה לגישת ה״לגרמנים בלבד״ או ״ללבנים בלבד״ אבל הקונטקסט שונה לחלוטין ומי שלא רואה את זה, מסתכל על הנושא בעיניים עצומות.

מה שהכי מוזר לי בכל העסק הזה הוא שאנשים שמכירים את הזוועות הנוראיות שעוברות על הסודאנים והדרפוראים, זוועות שהשוואתן לשואה שלנו היא בהחלט ראויה, יכול להגיד שאנחנו מהווים איזשהו איום על שלום העולם או שאנחנו מפרים את זכויות האדם של הפלסטינים כמו הנאצים. אני די בטוח שהפלסטינים לא צריכים לבקש אישור מהמנהל האזרחי כדי ללכת לשירותים, אבל זה כבר עניין אחר.

״ישראל משתמשת בשואה כדי להצדיק מלחמות מיותרות״ - טוב, הינה אחד קשה. הוא קשה בגלל שהוא נכון במובן מסויים, אבל כאן הקונטקסט עושה את כל ההבדל. השואה שינתה את תפיסת העולם היהודית (ובעיקר את זו הציונית) להכרה בצורך במגננה מתמדת. הגבולות הרזים שלנו גם עזרו לתפיסה זו. הטראומה לימדה אותנו שכשאדם אומר שצריך למחות אותנו מעל פני האדמה צריך לקחת אותו ברצינות, בין אם זה מחמוד אחמדיניג׳אד (שאומר זאת תוך שהוא מפתח תוכנית גרעין), חסן נסראללה (שאמר שהעלייה לישראל היא דבר חיובי כיוון שהיא תחסוך לו את הצורך לתור את העולם במאמציו להרוג את כולנו ושהארגון בראשו הוא עומד מפגין באופן קבוע עם סיסמאות בגנות ישראל וכרזות של ענני פטרייה), החמאס (שהמניפסט שלו מזכיר את ״מיין קאמפף״), חאפז אל-אסד, גאמל עאבד אל-נאצר, סדאם חוסיין או כל אחד מהמצוטטים כאן. במדינה קטנה כשלנו, היעדר עירנות עשוי לגזור את מותנו בידיהם.

איראן היא דוגמה נחמדה. גינתר גראס סבור שאנחנו רוצים להשמיד את איראן והוא לא היחיד, אבל בפועל, הפעולה היחידה מצידינו שאיראן צריכה לחשוש ממנה היא שנפציץ להם את מתקני הגרעין. זה מה שעל השולחן. אחמדיניג׳אד, לעומת זאת, מדבר על הסרת הנגע הציוני מהמזרח התיכון. זה הבדל עצום, כיוון שכל חלקנו במאבק עתידי כזה או בכל מאבק בעברנו (שמאלנים אוהבים לדבר על ״עופרת יצוקה״, אז אדגיש ששם במיוחד) הוא הגנה עצמית, ולעומתנו, אחמדיניג׳אד ודומיו מדברים על הרג בלתי מתפשר, יהיה הצידוק אשר שיהיה.

״האופן בו ישראל זוכרת את השואה מתעלם משואות אחרות שהתרחשו בעולם ויוצר תחושת ׳מגיע לי׳ שאינה מוצדקת״ - טוב, גלל השור הזה נחלק לשניים. לשואה שלנו יש תפקיד בהווייתנו; קצת הזוי בעיני שיש צורך להסביר את זה, אבל זו טרגדיה המאחדת את כולנו וראוי לה היחס המיוחד שהיא מקבלת. ישנה הרבה ביקורת מוצדקת שאפשר להעביר על כך שעד גיל שנות העשרה המאוחרות לא נחשפים הישראלים לכך ששת המיליונים שלנו היו חלק מעשרות המיליונים שמתו באותה מלחמה בכלל ובמחנות בפרט. גם ניתן לבקר את העובדה שיש מעט מאוד איזכורים לכך שאולי שואתנו הייתה ייחודית בנימוקיה, בנסיבותיה הבינלאומיות, במועדה ובשיטתה, אבל לא ביסודה ואפילו לא במיקומה, שכן רצח עם הוא לא דבר שהנאצים המציאו. עם זאת, השואה שלנו קרתה לנו, ובין אם נרצה ובין אם לאו, אסור לנו לשכוח את זה.

ההצעה שעלתה בטקס האלטרנטיבי לייחד יום לשואות במקום יום שואה קצת מתעלמת מכל זה. היא מקבילה במגמתה (אך לא בחריפותה) לטקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני שמקיים הארגון ״לוחמים לשלום״ מדי שנה. הרמיזה כאילו אנחנו אוהבים מוות אלא אם הוא קורה לנו היא מוגזמת להחריד במקרה הטוב, אבל זה לא העניין. מטרת יום הזיכרון היא להתייחד עם המשפחות שבעל כורחן הקריבו את הקורבן הגדול ביותר למען כולנו והאמירה ״אבל גם בצד השני מתים אנשים״ (בייחוד כאשר פירוש המילה שאהיד יוצר תחום אפור בו נכנסים יחד מחבלים ואזרחים חפים מפשע) באה לגמד את זה במכוון וזה לא נכון. את דקת הדומיה ביום הזיכרון הלאומי שלנו ראוי שנעמוד למען עצמנו כדי שנעריך את הקורבנות להיותנו חופשיים וחיים במדינתנו.

לדעתי המשפט ״כל אדם חייב לראות עצמו כאילו הוא הוא״ נאמר יותר טוב על השואה, כיוון שבימינו אלו הוא עדיין רלוונטי. לצורך העניין, השואה שלנו קורת שוב ושוב מדי פעם לרגעים חטופים. בטולוז לפני מספר שבועות השואה חזרה לתחייה כאשר רובאי עטוי שחורים ירה ללא אבחנה בילדים ומבוגרים רק בשל היותם יהודים; רק בשל אותו מכנה משותף נמוך בינם לבינינו. לפני קצת יותר משנה באיתמר פרצו שניים לבית של יהודים ושיספו את גרונות יושביו, מההורים עד לביתם בת שלושת החודשים. העובדה שהיו ערבים לא הופכת אותם לפחות נאצים ואל לנו לשכוח שנגע האנטישמיות עוד לא עבר מן העולם.

ובאשר לחציו השני של גלל השור, מדינת ישראל לא הוקמה בשל סימפטייה עולמית שנבעה מרחמים בעקבות השואה. המפעל הציוני היה קיים עוד לפני שהיטלר נולד, והתהוותה של המדינה וקבלת עצמאותה הייתה דרישה שהובעה הרבה קודם. אחת הטענות הייתה שאם זה לא ייקרה, הפוגרומים יימשכו וייתעצמו, וזו הייתה כתובת על הקיר שקדמה לשואה. החלטת האו״ם בכ״ט בנובמבר לא הייתה פרס תנחומים אלא הודאה בטעות, ואסור לנו לגמד את זה. לכן, טענות לפיהן אנחנו מרגישים שהשואה מכשירה שלל שרצים של רכושנות בזירה בינלאומית הם הזויים.

״ישראל מתנהגת כגרמניה הנאצית בסירובה להיענות ללחצים בינלאומיים למניעת מלחמות״ - טוב, זה פשוט הזוי, אבל זה נאמר כל הזמן. המטס בא להגיד את זה בדיוק. משחיטי האנדרטאות אומרים את זה. כל הטוענים שהחלטות הגינוי באו״ם אמורות להזיז לנו אומרים את זה. על החמלה שמולידה חלק מהמגמה העולמית נגדנו ובתורה מולידה את הטענות הללו כתבתי כאן, אבל זו לא כל הבעיה. חשוב להבין שבעולם בכלל ובאו״ם בפרט עדיין יש גושים. זה שיש הרבה מדינות איסלאמיות, מדינות עם אינטרסים במדינות האלו ומדינות קומוניסטיות שמצביעות ביחד כדי להביך את ארצות הברית לא הופך כל גיבוב שנאה שהן עומדות מאחוריו לאמת לפיה אנו אמורים לנהל את חיינו. אנחנו צריכים לפעול לפי צדק ולא על-פי דעה פופולרית בלתי מבוססת של אנשים שרווחתנו לא משפיעה עליהם כהוא זה.

״ביבי הוא רודן כי יש קפיטליזם״ - טוב, זה לא נאמר ככה בטקס האלטרנטיבי אלא רק נרמז בבוטות. בקטע תיאטרלי בו הקריאו מעיין מדריך לרודן הצעיר עליו חתומים היטלר, סטאלין, מוסוליני, פרנקו וחבריהם, הזכירו כל מיני דברים המתרחשים בארצנו (חלקם, כמו תרבות הצריכה, אפילו לא ממש רלוונטיים לתפקיד השלטון בחיינו) ורמזו שהם חלק מתוכניתם של השליטים להפוך אותנו לנתיניה של רודנות. זה, כמובן גיבוב שטויות רדיקלי. בכיף אפשר לשלוח את כל המלינים לארצות בהם באמת יש רודנות כדי שיראו למה.

השוואה שדווקא דיברו בגנותה בטקס היא ההשוואה של איראן לגרמניה הנאצית. איראן היא מדינה טוטליטארית המדברת על הרג והשמדת מדינות מתוך רצון להגשים את חזונם של מנהיגיה, תוך שהם דורסת זכויות אדם על ימין ועל שמאל ומושכת זמן ע״י דיפלומטיה חסרת תקווה. אם זו לא גרמניה הנאצית של ימינו, אני לא יודע מה כן.

* * *

כמו שאמרתי בהתחלה, זה לא שאין מקום לביקורת. יש, אבל היא צריכה להיות מושכלת. זה, אגב נכון לכל ביקורת שהיא, אבל ביקורות אחרות, אשאיר לזמן אחר.

לסיום

הנאום שנאם יוסי מנדלביץ׳ בטקס לזכר נפגעי הטרור ופעולות האיבה הוא חשוב ונכון (כן, אני יודע שיש שם מעט ביקורת על ביבי, אבל עדיין). לדעתי, כל דבר ביצועי שהוא אומר צריך להתממש.

אבל אם להיות קצת ברוח יום העצמאות, הינה מאמר נחמד של בן-דרור ימיני.

חג עצמאות שמח,
רז.

עונת הבחורות

2012-04-09T14:59:00.000+03:00

ערב טוב לכולם.

להבדיל מבפוליטיקה המקומית, בה המין הנשי ספג מהלומה בדמות ההפסד הלא מעניין של ציפי לבני לשאול מופז, בטלוויזיה הייתה זו עונה מאוד מוצלחת (לפחות מבחינת כמות). הרבה דרמות וקומדיות אשר במרכזן נשים הופיעו על המסך השנה. יוצר הסדרה "Two and a Half Men" אפילו טען כי יש יותר מדי פות בטלוויזיה. אני מצאתי את עצמי מעדיף את הקומדיות כי יש לי שיער על הגוף ואני אוהב בחורות ובירה וכל זה. הינה כמה שבלטו במיוחד:

הערה: ייסלחו לי הפדנטים, אבל אני כבר זמן בלתי מבוטל יושב ומנסה לתקן את היישור של סימני הפיסוק והמספרים בשמות הסדרות הכוללות כאלה בהתחלה ובסוף והממשק הארור של בלוגר לא משתף איתי פעולה.

Whitney - למי שלא מכיר את וויטני קאמינגס, כדאי מאוד להכיר אותה. היא אחת הקומיקאיות האמריקאיות הטובות שצמחו לאחרונה. הסדרה סובבת את האותה הפיקטיבית ואת מערכות היחסים שלה עם חברה לחיים ועם שלל חבריה. הסטים הם בדרך כלל בית קפה עם ספה גדולה או אחת מהדירות של מישהו מהקליקה בת שלושת הגברים ושלושת הבחורות (הו, NBC האלה מקוריים כל פעם מחדש). קאמינגס היא גם הכותבת הראשית של הסדרה כך שההומור מעט חוזר על עצמו כיאה לסיטקום מהסוג הזה אבל שומר על קו חביב למדי הנובע מהסטאנדאפ שלה. הדמויות כתובות באופן אנושי יחסית למה שרגילים אליו בז׳אנר הזה. בהחלט סדרה מרעננת. כיום העונה הראשונה הסתיימה והיא בסכנת ביטול עקב נתוני רייטינג איטיים בחצי השניה של העונה. אני מקווה שהם יקבלו את ההחלטה הנכונה ויחדשו אותה לעונה שנייה.

Broke Girls 2 - סדרה נוספת מבית היוצר של וויטני קאמינגס המוזכרת לעיל. פעם בירח כחול כוכבנית מצליחה להרקיע שחקים כ״כ מהר. כאן היא מרשה לעצמה להיות טיפה יותר פרועה. הסדרה, שתורגמה באופן סביר בארץ ל״מרוששות״, סובבת בחורה שופעת הנחלצת לעזרת ביתו התמימה של מיליארדר שירד מנכסיו ונכלא בשל עבירות מרמה. יחד הן עובדות כמלצריות בדיינר מלא דמויות צבעוניות ומנסות לגייס כסף לבניית עסק לממכר קאפ-קייקס (כל פרק מסתיים בתזכורת לגבי כמה כסף הן גייסו עד עכשיו). סיפור המעטפת מעת מפגר אבל הסדרה עושה את העבודה. ההומור הקאמינגסי מאוד מורגש והתוצאה הסופית מצחיקה מאוד. כרגע היא המוצלחת מבין שתי הסדרות של קאמינגס וכנראה שהיא תישאר לעונה שניה. אני מחזיק אצבעות כי על-אף מספר קלישאות, היא עדיין עושה משהו מאוד מקורי ומצחיק.

Subergatory - אני קצת מתבייש שאני מחבב את הסדרה הזאת. אב חד-הורי עוקר את ביתו מביתם בניו-יורק אחרי שמצא אצלה קונדומים במגירה ועובר איתה יחד לפרבר שליו בחוצות העיר. כל הסיפור מסופר מנקודת מבטה של הבת המתקשה להתמודד עם המוזרויות האינסופיות של תושבי הפרברים. סיפור פשוט של דג מחוץ למים. הסדרה לא מבריקה במיוחד אבל ההומור המשוגע בהחלט עושה את שלו. בחירות הליהוק טיפה מוזרות לעיתים עם האבא שנראה כאילו הוא יכול להיות אחיה הגדול של ביתו ולו קו עלילה של ״will they or won't they״ עם אישה שנראית כאילו היא מבוגרת ממנו בלמעלה מעשור (המגולמת ע״י שריל היינס המבריקה מ-Curb Your Enthusiasm). גם אם לא מדובר בסדרה יותר מדי מתוחכמת (או פחות מתוחכמת ממה שהיא מתיימרת להיות) היא עדיין די מומלצת וכנראה תחזור לעונה נוספת בשנה הבאה.

New Girl - גם בסדרה הזאת אני מתבייש שאני צופה. בחורה אקסצנטרית למכביר עוברת לגור עם שלושה גברים זרים אחרי שהיא נפרדת מחברה לחיים לאחר מערכת יחסים ארוכה. זואי דשנל הייתה מועמדת לאמי על גילומה את הדמות הראשית, אני מקווה שזה בגלל שהיא שחקנית טובה והיא אינה מעצבנת כמו הדמות שלה בסדרה. התוכנית עוסקת באופן מאוד מוצלח במערכות יחסים עם הומור מאוד כנה ושובה. אם יש בה חיסרון אחד הוא שיש לשתי דמויות ראשיות קטע של will they or won't they שאף אחד לא היה עולה עליו אלמלא דמויות משניות לא היו מדברות עליו. אם קשה לך להעביר את זה בכתיבה, בימוי ומשחק כנראה שאתה עושה משהו לא כמו שצריך. מי שלא ראה בהחלט חייב. היא עתידה לחזור לעונה שנייה בשנה הבאה.

Are You There, Chelsea? - גם בסדרה הזאת אני מתבייש כי אני בכנות לא מבין למה לעזאזל אני רואה אותה. היא מבוססת באופן רופף על ספר עם כותרת הרבה יותר מוצלחת (Are You There, Vodka? It's Me, Chelsea) וכנראה שגם הרבה יותר מצחיק. לורה פריפון (הזכורה לטובה מ-That 70's Show) משחקת באופן מאוד לא אמין שרלילה בת 24 שמוצאת את עצמה בסיטואציות מוזרות על הדרך למצוא את עצמה. בלעח... תקראו לי שוביניסט, אבל בדיחות על שרלילות נשמעות טוב יותר כשהן מסופרות ע״י גברים. צ׳לסי היא לא הדרך הכי נוראית להעביר חצי שעה, אבל היא בהחלט לא מומלצת. ותודה לאל שהיא מפנה את מקומה למשהו אחר בלוח השידורים של שנה הבאה.

I Hate My Teenage daughter - בסדרה הזאת אני לא מתבייש כי הפסקתי לראות אותה אחרי 2 פרקים. כנראה שאני לא לבד בסלידתי כי היא בוטלה ובצדק. ג׳יימי פרסלי מוכיחה שהיא לא השחקנית המבריקה בעולם בקומדיה בה יחד עם הסיידקיק שלה היא מתמודדת עם הרוע הבלתי סביר של בנותיהן הצעירות. הכל בסדרה הזאת לא אמין ואפילו היתרונות הוויזואליים של הכוכבת לא מצליחים למשוך אותה מעל המים. אל תראו את הסדרה הזאת אף פעם. היא כבר ירדה מהאוויר ללא שום סיכוי לפרקים נוספים.

לסיום

טיפה פוליטיקה בכל זאת. טורי דעה ודעה נגדית ממגזין הסאטירה האמריקאי The Onion על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מצד אחד, הסכסוך סבוך ומורכב; מצד שני הוא די פשוט אם אתה לא אוהב יהודים.

פסח שמח,
רז.

אורות, מסכנים... אקשן!

2012-03-26T01:34:00.000+02:00

ערב טוב לכולם.

א-קוצ'י-קוצ'י-קו!

אבולוציה לפעמים עובדת בדרכים מוזרות. אנו מתוכנתים גנטית לתגובה רגשית ספציפית בהינתן מראות מסוימים בדיוק באותו האופן שאנו מתוכנתים להיגעל מריח של אוכל רקוב כדי שלא נתחיל לנשנש כל גוויית חתול בת שבוע שאנו נתקלים בה ברגע של חולשה. זו הסיבה שתינוקות הם בדרך כלל חמודים למרות שהמראה והתפקוד שלהם מאוד לוקה בהשוואה לאדם בוגר (הם חלשים, שמנים, רגישים, חסרי שיניים ונטולי יכולת ביטוי); אם הם לא היו חמודים לא היינו מטפלים בהם. אגב חתולים, זו הסיבה שחיות מבויתות הן חמודות רק הפוך; הברירה הטבעית שהפרידה את חיות הפרא מהמבויתות הייתה מבוססת על כך שחיות שדאגנו להן ושחיבבנו שימרו את המטען הגנטי שלהן לאורך הדורות. אותו תכנות גנטי גם גורם לנו לפתח חמלה בהיחשפנו למסכנות. לא משנה איך או למה נגרמה המסכנות; הציבו אותה מול כל אדם נורמטיבי והחמלה תשפריץ ממנו כמו אבק קסמים מפייה.

הייתי קרוב

פרויקט Kony 2012 הוא דוגמה נהדרת. למי שלא מכיר, מדובר בסרטון שצף ורץ ברשת והגיע לתפוצה גדולה באופן מגוחך כאשר מטרתו היא לדאוג לכך שג'וזף קוני, שר מלחמה הפועל במרכז אפריקה באמצעות מיליציה הבנוייה מילדים שהוא חוטף, יהיה שם שכל אדם במערב יכיר, כדי שיופעל לחץ על ממשלות לסייע ללכוד אותו. אני לא נכנס לאפשרות שהפרויקט עשוי לעשות יותר נזק מלהועיל, לתהיות מיהו אותו ארגון עלום שעומד מאחוריו (ומי עומד בראשו), איך הם ממומנים ומי יכול להרוויח מכל העסק הזה. בבסיס הפרויקט עומד דבר צודק ונכון (ואילו רק מנקודת המבט הציונית המשוועת להקשר נכון למושגים ״פשעי מלחמה״ ו״הפרת זכויות אדם״ בשיח העולמי). בסופו של יום, הצלחת הפרויקט נובעת מעניין החמלה שהזכרתי קודם; זה זיעזע אנשים וגרם להם להעביר את הסרטון הלאה. היה די בסרטון מושקע בן 30 דקות כדי לעצב את הדעה שלהם באופן חד-צדדי על איזה משהו באוגנדה בלי להרגיש צורך לוודא את אמינות הסרטון או האם הם בכלל יודעים איפה נמצאת אוגנדה. כנראה שבמקרה הזה התוצאה היא חיובית כיוון שג׳וזף קוני הוא אכן חלאה אמיתית, אבל זה לא תמיד המקרה.

ההסלמה בדרום מספקת במובן הזה פרספקטיבה מעניינת. מתחילים להפציץ אותנו ואיכשהו אנחנו האיש הרע כשאנחנו מתחילים להגיב. הקו של התעמולה האנטי-ישראלית כאן הוא להציג תמונות של הסבל בעזה (ואם אין אז להמציא) ואז כל העולם שונא אותנו כאילו היינו ג׳וזף קוני. טענות לתגובה לא פרופורציונית היא דרכו של העולם להגיד שלא מתו מספיק יהודים מקסאמים וגראדים כדי להצדיק את מותם של הפלסטינים שמתו בעזה, אבל בהינתן התמונות הנכונות, גם אם הן שקריות לחלוטין, הטענה הזאת הופכת באורח פלא לפחות מקוממת מנקודת המבט העולמית, זו שאינה יודעת להצביע על ישראל במפת העולם (וכנראה גם אינה יודעת להצביע על ישראל במפת ישראל). זהו אופיים של גינויים מג׳יי-סטריט והפגנות של שמאל קיצוני המעדנים את המסר ״מוות ליהודים״ בסיסמאות נגד כיפת ברזל. זה הנשק ההסברתי הגדול של הפלסטינים. יהיו שיגידו כי שכל שינוי הקונטקסט מ״מדינות ערב נגד ישראל״ ל״פלסטינים נגד ישראל״ היה מכוון ספציפית לשינוי מאזן החמלה.

א-קוצ'י-קוצ'י-קו?

פיגוע הירי טולוז, למשל, גרם להרבה חמלה. פתאום נזכרו באירופה שעדיין יש עם שעם כל הרב-תרבותיות הרווחת, הגזענות כלפיו עדיין מושרשת. בהתחלה כולם פיללו לפעולה של ניאו-נאצים, כיוון שרשע זה נרטיב שמאוד קל למכור. אחר-כך התברר שמדובר בפעיל איסלאם קיצוני, ואז הרשע כבר לא ברור לאחרים כמו שהוא ברור לנו. ההתקפה עצמה היא מרושעת ומזעזעת באופן די מוחלט בכל מקרה. כה מזעזעת ששרת החוץ של האיחוד האירופי, קתרין אשטון, החליטה שיש צורך עז להשוות את זה עם משהו טיפה יותר קרוב לבית באומרה ״אנחנו חושבים על מה שקרה היום בטולוז, אנחנו זוכרים מה קרה בנורבגיה בשנה שעברה, אנחנו יודעים מה קורה בסוריה, אנחנו רואים את זה קורה בעזה ובאזורים אחרים בעולם״. באמת, שרת החוץ של האיחוד האירופי קתרין אשטון? ילדים שמתים בעזה ממתקפות נגד טרוריסטים המבצעים את פעולותיהם מריכוזי אוכלוסיה אזרחית במכוון זהה להרג ילדים מטווח אפס בשל השיוך האתני או הדתי שלהם? או שההשוואה לעזה הייתה יותר בכיוון סוריה שמנהיגה מרסס אלפים ברחובות רק כי הם רוצים טיפה חופש מרודנותו?

הדוגמה הכי הזויה לעולם ההפוך שמשתקף מאותה חמלה אוטומטית מגיע אלינו מה-Daily Show. אני אוהב את הדיילי שואו; יש לה אומנם משוא פנים ליברלי מובהק (ובאמריקה זה לא טוב כמו שזה נשמע) אבל זה מצחיק ויש לי סוג של קיבעון לפוליטיקה אמריקנית. למי שלא יודע, לא מזמן סוכנות החינוך של האו״ם, UNESCO, צירפה כחברה מלאה לשורותיה מדינה שאינה קיימת בשם ״פלסטין״ וכתגובה שללה ארה״ב מאונסק״ו את המימון שהעניקה לארגון בהתאם לחוק פדרלי האוסר על הממשל האמריקני לממן סוכנויות או״ם המכירות בפלסטין. לכבוד העניין החליטו בדיילי שואו לבטל את האורחת של אותו יום כדי להשאיר מקום לדיווח בשני חלקים (1 2; זה מצחיק ומומלץ) מפיו של קומיקאי שהם טרחו לשלוח לאפריקה כדי שיסביר לנתמכים ע״י האירגון שבגלל הממשל האמריקני עכשיו אין להם ספרים. אדם המכוון את דעותיו לפי אותו מערכון יסיק מסקנה מאוד ברורה - אמריקה העקשנית והמרושעת שוללת חינוך ממדינות עולם שלישי רק כדי לעזור לידידתה, ישראל, לנצח בויכוח סמנטי עקר. המסכנות האפריקאית האמיתית מעוררת חמלה שבונה כעס כלפי מי שמוצג כאיש הרע. כמה חבל שזה עיוות מוחלט של המציאות. אונסק״ו לא היו חייבים לקבל את הפלסטינים כחברים מלאים בסוכנות. הם אפילו לא היו חייבים להצביע נגד צירופם אלא יכלו פשוט להוריד את הנושא מסדר היום. מדיניות ארה״ב ברורה; הכרה בפלסטין היא נושא מהותי (כפי שהסברתי פה) והאו״ם הוא לא זירה בה מחליטים בנושאים מהותיים. אונסק״ו ידעו את זה והשתמשו באוכלוסיות הנתמכות על-ידיהם כבנות-ערובה לצורך מהלך פוליטי מובהק. אם אתה בא בבוקר ומחרבן על השולחן של הבוס שלך אל תגיד לו שלא יעז לפטר אותך כי יש לך ילדים להאכיל (לפחות לא תוך כדי המעשה).

חמלה אנושית היא תכונה חיובית. היא מניעה אותנו קדימה כחברה למען עתיד טוב יותר לכולנו וכל החרא המשתפך הזה, אבל לפעמים היא מוציאה אותנו משיווי משקל ומונעת מאיתנו שיקולים של עובדות. יש לי חבר סוציאליסט שטוען שזו "תרבות הריאליטי". אני זוכר שקראתי בראיון עם שגריר נורבגיה בישראל אחרי הטבח שהיה שם בו הוא נשאל מה מקור החיבה הנורבגית לפלסטינים ותשובתו הייתה שנורבגיה לעד תדאג לחלשים. הוא לא נותן לעובדות לבלבל אותו. זה הקו המנחה מדינות רבות לזרוק הון תועפות ליוזמות אנטי-ציוניות, אבל זה גם אותו רגש שגורם לבני-אדם לתרום לצדקה ולהתנדב. אז מה? להפסיק לעזור לחלשים? לא, אבל גם חשוב לא לתת פתרונות סימפטומטיים. החמלה היא הרגש שלנו, התגובה הראשונית. היא שם כמו כעס או שמחה או צחוק. זה הופך אותנו לאנושיים, אבל התגובה הראשונית היא לא זו שתפתור את בעיות העולם. צריך לנשום עמוק ולטפל במסכנות על סמך העובדות. פתרון כזה הוא לא תמיד הראשון שעולה לראש.

לסיום

הינה תינוק משחק עם כלב באמבטיה.

רק בריאות,
רז.

שיט שסוציאליסטים אומרים

2012-03-12T20:43:00.000+02:00

(לא רציתי לקלל בכותרת אז לא השתמשתי במילה ״קומוניסטים״)

ערב טוב לכולם.

התקשורת שוצפת וקוצפת לאחרונה עם דיווחים בנושאים חברתיים שונים באופן טיפה לוקה. מצד אחד, התקשורת נוטה באופן אוטומטי לפופוליזם וקטסטרופות, אבל מצד שני, לתקשורת יש אג׳נדה סוציאליסטית-מרקסיסטית שהם אוהבים לקדם בכל הזדמנות שניתן (אל תגידו שלא). הרבה פעמים הצד השני נובע מהראשון ולהיפך באמירות בסגנון ״תראו תראו איך דופקים אותכם״ על כל עניין, קשור או לא קשור לדפיקה כזו או אחרת.

דוגמה יפה לכך היא כל המחאה נגד שטראוס. למי שלא מכיר (באמת?), מישהו העלה תמונה של פסק זמן מסופר בניו-ג׳רזי בו הוא נמכר בשליש מהמחיר בסניף מגה בארץ. המוחים מקבלים סיקור חיובי ושטראוס מקבלים סיקור שלילי. לא צריך להיות מומחה כדי לשים לב לזה. הבעייה היא ששניהם לא מוצדקים תמיד.

אין הרבה דברים טובים שאפשר להגיד על שטראוס אז קשה לי להבין מדוע אנשים מתעקשים להמציא יש מאין. לטעון שזה איום ונורא שלשטראוס יש אג׳נדה למקסם את הרווחים שלה זה כמו להפגין ביערות מזרח אסיה אם נמר אכל לכם את הילד בספארי ברמת-גן. חוץ מזה, אין סיבה שלא להאמין לשטראוס כשהיא אומרת שעלויות הייצור בארץ גבוהות יותר, בייחוד בזמן שהציבור בוכה (בצדק) על דברים כמו מחירי הדלק או מע״מ שמתגלגלים גם לעלויות של כל מוצר שאנו קונים.

המחאה עצמה לא מאוד טהורה. אני לא יודע אם זו אשמת היוזמים או אשמת אנשים שתפסו טרמפ, אבל הקריאה להחרים את כל מוצרי שטראוס היא פשוט מפגרת. הרי פגיעה כלכלית בשטראוס, להבדיל מלעצבן אותה ע״י חרם מקומי עוד עלולה לעלות לעובדים בעבודתם. אבל אני סוטה מהבעיה האמיתית שהיא העדר ההלקאה העצמית. כמו במחאת הקוטג׳ המחיר עלה בהתאם לביקוש; אף אגורה של עלייה לא מנעה מאנשים הנוהגים לצרוך את המוצר באופן קבוע למצמץ לפני קנייתו עד שתמונה אחת הוציאה אותם מהמטריקס בו הם שילמו מחיר מופקע על חטיף שוקולד. להבדיל ממחאת הקוטג׳, לא הורגלנו ע״י הפיקוח במשך שנים להתבסס על פסק זמן ומי שאכן התבסס עליו עשה כן מתוך העדפה למוצר על פני מוצרים של המתחרים. הטענה שצריך לכפות הורדת מחירים רק תחזק את שטראוס כמונופול כיוון שאם הזמן קביעת סולם מחירים חדש רק יחליש את המתחרות בה. אם שטראוס עברה על אי אלו מההגבלות החלות עליה כמונופול בתחום כזה או אחר היא צריכה להיענש, אבל לא ראוי להתנתק מתמי 4 כי במשך שני הסכמתם לקנות פסק זמן במחיר מופקע.

דוגמה בה יש איזשהו קונפליקט בין רצונות התקשורת לעיל הוא עניין השביתה ברכבת בעיקבות היוזמה לשפץ קרונות אצל היצרן במקום באמצעות עובדי הרכבת. האחרונים סיפקו סנסציוניזם שלילי לרוב עם עיתוי לא נוח אחרי השבתה שהייתה לאחרונה כחלק מהזדהות עם עובדי הקבלן, הגבלת נסיעות לחיילים וחוסר התפקוד הכללי המוכר לנוסעים, נוסף על שורה של צפצופים גסים על הוראות בית המשפט ע״י הוועד. העדר האהדה לא איחר לבוא אחרי הדגשת כל אלו בתקשורת, אבל מהר מאוד התחילו להפנות את האש למשרד התחבורה ולשר ישראל כץ. היו שהלכו צעד קדימה ושיבחו את הוועד ואף תקפו את התקשורת על סיקורם השלילי של כלי התקשורת את ראש הוועד גילה אדרעי בטענה של שוביניזם וגזענות. היו אפילו אזרחים ״תמימים״ כדוגמת דפני ליף שהגישו עתירה לבג״ץ בה הם משווים את שכירת שירותיה של החברה ליוזמת הפרטת בתי הכלא.

בואו נסכם את זה באופן פשוט. העובדות מצביעות על כך הוועד ותומכיו טועים בגדול ומרמים את הציבור. הריב הזה הוא על מי ישפץ ערימה של קרונות; הנהלת הרכבת ומשרד התחבורה רוצים שהחברה מחו״ל המייצרת אותם תבצע ו-וועד העובדים רוצה שעובדי רכבת יבצעו. שיפוץ כלי רכב (בייחוד כשמדובר בכמות נכבדת) שונה מאוד מלעשות רמונט בבית. יש חלקים ייחודיים ותכניות עבודה והדרכה שפותחו בעלות נכבדת, ו״שיפוץ״ כזה הוא מוצר מוגמר בפני עצמו שהנהלת הרכבת מעוניינת בו. אם תבוצע העבודה ע״י החברה (מה שמקללים בתקשורת כ״מיקור חוץ״) העלות תהיה קבועה לכל קרון והחברה תהיה מחויבת לתאריכי יעד ולרמת ביצועים מסויימת. אם עובדי רכבת יבצעו את העבודה יידרש לרכוש בעלות עצומה את הטכנולוגיה עצמה מהשרטוט של החלק הכי פשוט עד מערך ההדרכה הנדרש עבור כל עובד שיוקדש לפרוייקט, זאת בלי לספור את כמות העובדים החדשים שיידרשו לרכבת כדי שתוכל להמשיך לפעול, להם תוענק קביעות עד הפנסיה בהתאם לדרישות הוועד. אם אני מארגן מסיבה וצריך הרבה במבה אז אני אגש לסופר ואקנה כמה במבה שאני צריך ולא ארכוש את המתכון ומכונות הייצור והאריזה מאסם ואשכור עובדים שיעבדו איתם עד שיש לי מספיק במבה למסיבה. וועד עובדי הרכבת חושב שזו דרך פעולה מוזרה; הוא מוזמן לממן את הבמבה למסיבה הבאה שלי.

תוכנית שממש עצבנה אותי בעיסוקה ברכבת היא ״עושים סדר חדש״ בחינוכית 23 (הייתי מקשר לפרק הספציפי, אבל האתר שלהם עובד כמו שהייתם מצפים שיעבוד אתר של רשות השידור). היא מעצבנת כבר מספיק מתוקף העובדה שהיא מתגאה בכך שהיא מחזיקה באג׳נדה בעוד היא ממומנת באופן מלא ע״י מיסים, אבל עדיין היא מצליחה להיות יותר מעצבנת כשהיא אומרת חד וחלק שצריך לתמוך בוועד עובדי הרכבת ואילו רק מתוקף היותו וועד עובדים. זה מעצבן לשמוע את האמירה אבל די ברור שזו גישה מאוד רווחת בתקשורת. זוהי גישה כזו שתוביל את וועד הרכבת, כפי שצופה הקפיטליסט היומי, למעמד של וועד עובדי הנמלים שאת אימתם חווינו לפני זמן לא רב.

וועדי עובדים זה רעיון נחמד בדיוק כמו הרבה אלמנטים בסוציאליזם אבל הוא קצת נדפק ברגע שהוא מתערבב עם אנשים. גוף שיכול להחזיק מדינה שלמה כבת ערובה כדי לשפר את תנאיו ולצבור כח עד אינסוף הוא לא חלק מהאינטרס של האזרחים. מבחן הצדק לא עובר דרך השקפת עולם בודדה.

בקיצור, אל תאמינו לכל מה שמוכרים לכם בתקשורת. הרבה מזה טבול באידאולוגיות שלא הייתם נוגעים בהם במקל ועולות מחיר הרבה יותר מופקע מפסק זמן.

לסיום

אני לא יודע אם כולם יודעים, אבל עד לפני כמה ימים הייתי בצבא. נמנעתי מלדבר על זה פה בכוונה. אני עדיין חושש לדבר יותר מדי על התקופה (לא בגלל סודיות או משהו אלא בגלל שעלולים לשפוט אותי עד חצי שנה אחרי השחרור) אבל יום יבוא ואני אפרט על התקופה הזאת. מה שכן, אני כבר יכול להגיד שנגולה אבן גדולה מליבי.

בינתיים, כנסו ועשו לייק לסרטון שלי בעמוד של נורמן פרימיום כדי שאני אקבל בירה חינם. מה, לא מגיע לי?

שיהיה גם לכם בהצלחה בכל מה שתבחרו לעשות,
רז.

פלצנות זו לא קללה

2012-02-28T19:46:00.001+02:00

ערב טוב לכולם.

מימי לא חשבתי שאראה את הסרט "הארטיסט". אפילו לא תיארתי לעצמי שאראה אותו אם ישודר בטלוויזיה או בכל צורה אחרת. אבל הינה, בניגוד לציפיות, מצאתי את עצמי בשישי האחרון רואה אותו עם בת לוויה חביבה על מסך ענק בקולנוע לב בדיזנגוף סנטר (גם המיקום כשלעצמו הוא התרחשות נדירה; איני נוהג לפקוד בתי קולנוע עם משתנות אקולוגיות). להפתעתי, נהניתי. אפילו מאוד.

למי שלא מעודכן, ״הארטיסט״, מעבר לתוכנו, הוא מצג של מדיום שונה. מדובר בסרט אילם בשחור-לבן, אוסף תכונות נדיר לסרט מ-2011. הגימיק הפלצני הוא זה שסחף אליו את כל העניין, אבל המשיכה אליו לא אוזלת בסרט עצמו. נכון, כנראה שהתסריט לא היה עובד באף מדיום אחר; אם להכריח את עצמי להעריך זאת במילים, אז כנראה שאם היה מופק בצבע עם קול אז היה לו את המשיכה של קומדיה רומנטית קיטשית בבימוי של קווינטין טרנטינו. אבל הוא לא במדיום אחר אז הכל בסדר.

הסרט מגולל את סיפור נפילתו של ג'ורג' וולנטיין (אי אפשר להגיד את השם שלו בלי סימן קריאה), כוכב סרטים אילמים שנמצא בשיא הצלחתו כאשר מתחילים להפיע סרטים מדברים, ואת סיפור מערכת היחסים המוזרה שלו ושל פפי מילר, כוכבנית סרטים עולה. הסיפור מאוד מוחמא מדרך סיפורו במדיום האילם והשחור-לבן כיוון שהוא עוזר לצופה לראות את הסיפור מנקודת מבטו של וולנטיין שכן אילמות היא עולמו. המשחק בסרט מלווה במניירות האופייניות למשחק בסרט אילם עם שפת הגוף המוגזמת והבעות הפנים המוזרות. החל בתפאורה וכלה ברוחב המסך שהיה 3:4 (כמו בסרטים של אותה התקופה), בהחלט רואים את רמת ההשקעה בפרטים שנכנסה להפקת הסרט הזה.

אם יש איזושהי ביקורת שניתן להעביר על הסרט היא שהעלילה שלו יכולה להיכנס על מפית. זה גורם לי להערכה מחודשת לעומק העלילתי של כל סרט מדבר באשר הוא. אני לא רוצה להגיד שהסרט היה ארוך מדי או קצר מדי, כי אורכו טיפה יותר משעה וחצי ולא הייתה הפסקה באמצע, אבל הוא בהחלט דל בסיפור. אני מניח שזה אמור להיות חלק מהקסם שלו וסממן של הסגנון שלו, אבל יהיו שיטענו שדלות הסיפור בעידן הקולנועי ההוא נבעה מהיות התסריטים לא מושקעים וגנריים, ולא מתוך איזושהי החלטה אומנותית, כך שכאן הרטרו לא מנצח.

אה, ואפשר מילה לאדם המבוגר שישב לשמאלי באולם? לך תזדיין. לך תזדיין בתחת הזקן והמטומטם שלך. לא, אני לא צריך שיביאו לי נייר צלופן כדי שיהיה לי עוד משהו לעשות איתו רעש בנוסף לפופקורן שלי. אתה יודע מה אני עוד לא צריך? מישהו שתפס לי את המקום כי "מה איכפת לך אם תשב פה או מקום אחד ליד" שיטיף לי על התנהגות נאותה בבתי קולנוע. מי ייתן שתלך לספארי ושיאכל אותך שם נמר שישאיר את האוזניים לסוף, יא חתיכת נאד נפוח וטיפש.

לסיום

החזקתי פוסט שלם בלי פוליטיקה, אבל הרבה כבוד לאיילת שקד מ״ישראל שלי״ על הפרס הישראלי לביקורת התקשורת. אז נכון, שקד היא לא האדם הכי ניטרלי בעולם (חבר הצביע על כך שבתיאורה את פסיפס החברה הישראלית היא שכחה את הערבים), אבל אני סבור שכאשר מהווים קונטרה לכלי תקשורת הנשמעים לעיתים כביטאוני החמאס, היא הכי קרובה לנייטראלית שאפשר לקוות לו.

טוב, חלאס פוליטיקה! בשביל זה יש את הפוסט הבא.

הינה מערכון על פרסום שהופיע ב-The Colbert Report.

אל תדחו דברים שאתם מחויבים להם,
רז.

מועדון חברים אקסקלוסיבי

2012-02-20T15:47:00.000+02:00

ערב טוב לכולם.

Way To Fail

שבוע שעבר שצפה וקצפה במשך יום שלם היסטריה בפייסבוק של הרבה ישראלים בדמות התמונה בצד. אם לקצר סיפור ארוך, ברשימת המדינות בהם ניתן לקבל עידכונים לפייסבוק דרך הודעות SMS מדינת ישראל איננה, אך מדינה בשם "פלסטין" נמצאת. אחרי מסה לא קטנה של שיתופים וחפירות התברר כי חברות הסלולר נדרשות להתקשר עסקית עם פייסבוק כדי לאפשר את השירות (או משהו כזה). חברות הסלולר שלנו ניתקו התקשרות כזו או מעולם לא יצרו אותה, בעוד חברת הסלולר הפלסטינית ג'וואל מקיימת אותה. אבל ההסבר הזה מניח את הדעת רק באופן חלקי. יש פה עדיין עניין עקרוני, ואני לא מדבר על הזילות בטענה להפרת זכויות האדם שלך אם אתה יכול לקבל עדכוני פייסבוק לסלולרי.

נושא ההכרה בישראל הוא נושא רגיש אצלנו וזה מוצדק. רוצים לקרוא לזה רגשי נחיתות? תקראו. זה גם כנראה נכון, אבל זה לא משנה את העובדה שהאינסטיקט שלנו לזעום כאשר אנו לא כלולים ברשימה ארוכה של מדינות הוא מנגנון הגנה הכרחי. אנחנו לא ממציאים פה. יותר מדי פעמים מתעלמים מאיתנו, בין אם זה אנטישמיות ובין אם זו סתם פליטת פה, וזכותנו להיעלב.

אני גר איפשהו בחצי התחתון של הפס השחור.

אבל גם זה לא הכל. נוכחותה של מדינת "פלסטין" הוא עניין כאוב בפני עצמו. ישנו הבדל עצום בעיני (וגם בעיניכם הוא צריך להיות) בין "הרשות הפלסטינית" לבין "פלסטין". גם בעיני הפלסטינים הוא קיים, אחרת לא היו זועמים על הצגת מפת פלסטין כיהודה שומרון ועזה במשחקי מדינות ערב בקטאר. הפלסטינים רואים בפלסטין כמדינה בין הים לנהר על כל המשתמע מכך. לראייתם, אין הבדל בין מגרון ותל-אביב; הכל זה פלסטין ולהכל יש להם זכות שיבה. הכרה ב"פלסטין", להבדיל מב"רשות הפלסטינית", הוא עניין מאוד טעון פוליטית והיעדרה של ישראל מהרשימה גירתה את העצב החשוף הזה שבעתיים. סביר להניח שבחירת המינוח "פלסטין" נעשתה בתום לב הנובע מבורות, אבל זה כאב.

"פלסטין" לא קיימת כי אנחנו כאן וחשוב להבהיר את זה. אם אנחנו רוצים להמשיך לחיות כאן חשוב שנתעצבן על השטויות האלו כי אם לא נתעצבן עכשיו, לא יבינו למה לעזאזל אנחנו יושבים ב"פלסטין" ומכנים אותה "ישראל". במקום בו הבורות חוגגת יש הרבה מקום למניפולציות ואנחנו עוד עשויים להפסיד הפסד טכני.

אגב, כלי התקשורת בחרו להתעלם לחלוטין מכל העסק. אז נכון, לא באמת היה כאן סיפור חדשותי, אבל היעדר סיפור חדשותי מעולם לא הפריע לאירגונים כמו Ynet או חדשות 2 לדווח על סיפור מומצא לחלוטין שהונבט מרסיס של מראית עין לסיפור. דווקא יש פה שערוריה עסיסית ביותר המתובלת ב"העולם שונא אותנו". אני סומך עליהם שהם גם היו יכולים לסובב את זה כאמצעי ניגוח נגד הממשלה. אבל כנראה שאם סיפור לא תואם לנרטיב שלך לא תפרסם אותו...

לסיום

יכול להיות שאני מטומטם, אבל אני באמת לא מבין למה שמישהו ילך לראות את הסרט Abraham Lincoln: Vampire Hunter ומצד שני, אני חייב לראות אותו.

קומו כשהשעון המעורר שלכם מצלצל,
רז.

מהפכה טכנולוגית

2012-02-15T03:17:00.000+02:00

ערב טוב לכולם.

טרגדיה הכתה אותי לא מזמן. טרגדיה טרגית במיוחד. נפטר לי המחשב הנייד. זה היה פתאומי וכואב. פעולות ההחייאה לא הואילו. הוא אומנם נפטר בשיבה טובה; גיל 8 בשנות לפטופ זה, כידוע, באזור ה-156 בשנות אדם. הוא עשה ניתוח די גדול לפני 4 שנים וחזר ממנו חזק מתמיד. לפני כחצי שנה הוא קצת הפחיד אותי עם כל מיני בעיות אבל הצלחתי לשקם אותו למשך כמה זמן. לפני כשבועיים הוא חטף התקף הרד-דיסק וכבר לא היה למה להחיות אותו. בשנה ומשהו האחרונות הוא גם ככה לא ממש יכול היה לצאת מהבית בגלל שהסוללה שלו לא מתפקדת והוא צריך להיות מחובר לקיר. זה לא חיים זה...

התוכנית שלי הייתה לקנות מחשב נייח חזק באוקטובר הקרוב יחד עם מעבר הדירה, אבל, כאמור, טרגדיות לא מתכננים. החלטתי לקנות את המחשב הנייח עכשיו והוא אומנם עלה כסף וכל זה, אבל אני די מבסוט ממנו. הוא מהיר כזה ויש לו מסך שאפשר לראות מהירח (אני לא מבין במחשבים מספיק כדי להתיימר לציין את כל הנקודות החיוביות בו). כל העסק יצא בסביבות ה-4800 ש"ח.

.Check out my guns, yo

הסכום לעיל כולל רהיט משונה שהייתי "צריך" לקנות באיקאה, המקום שאליו רגשות חיוביים הולכים כדי למות. חוויית הקניה באיקאה הייתה פשוט נוראית! לעבור דרך קילומטרים של זבל עם אנשים שחושבים שאם הם יידחפו אותך אתה תתקדם מהר יותר (מתוך מחשבה שהם היחידים שנכנסו לשם רק בשביל דבר אחד ועכשיו אין להם מושג איך לברוח מהגיהנום השבדי הזה) ובסוף להגיע לקופה מהירה עם תור מפלצתי שבסופו המדפסת של הקופאית לא עובדת. חווית הקניה של המחשב מ-KSP והמסך מ"אקשן" היו הרבה יותר נחמדות הודות לאינטרנט ולחברים שעזרו לי לבחור את הדברים המתאימים. יצוינו שתיהן לחיוב על השירות המהיר והאדיב.

המחשב מצטרף ל-iPad 2 שיש לי מהקיץ ול-iPhone 4S שיש לי כבר כחודש. אני לאט לאט נכנס לכל המסובכויות של המכשירים השונים ודי נהנה מהם. עוד לא יצא לי להשתמש בהם כיותר מצעצוע. מן הסתם לאייפון יש את האלמנט הפרקטי שלו (כל העניין השולי הזה של שיחות, הודעות ואינטרנט סלולרי) אבל האייפד טרם מימש את מלוא הפוטנציאל שלו בידי. התוכנית היא להשתמש בו באופן אינטנסיבי במהלך התואר השני. אם יש משהו שלמדתי מלהחזיק לפטופ בתואר הראשון הוא שבשביל צרכים הדורשים מחשב חזק לא נדרשת ניידות ובשביל צרכים הדורשים ניידות לא נדרש כוח עיבוד, ותודה לאל שאנחנו חיים בעתיד ויש לנו את כל הגיזמואים הללו שנוחתים בדיוק בנישה המשלימה הזאת בלי לעלות יותר מדי כסף.

בשביל שיהיה מקום לכל הדברים הללו, נדרשתי לעשות סדר את החדר שלי. יש לי ערימה של מדפים שנדרשתי לסדר ולארגן מחדש, ארון שהייתי צריך לפנות ממנו כמה דברים ורצפה מלאה בשטויות. התוצאה הסופית הייתה 4 שקים של זבל, הידיעה איפה כל הדברים שלי נמצאים וסדר מופתי. התהליך ארך כשבוע. אני חייב להודות שהוא היה די מהנה, אבל הוא לא היה ללא נקודות השפל שלו. לדוגמה, במהלך הסידורים העברתי את המקום בו יושב הדיאודורנט שלי ובפעם הראשונה ששלחתי יד למיקומו החדש התחוור לי שזו הפעם הראשונה שאני עושה זאת. הבעייה הייתה שזה קרה 3 ימים אחרי שהזזתי אותו. נו שויין...

צולם ע"י המאדרפאקינג iPhone שלי!

נוסף לאלו, גם יצא לי להשתעשע עם ריסוק מלא תחושת ניצחון של הסלולרי הישן שלי (ראו תמונה). קניתי גם Intoxicase, כיסוי אייפון שמשולב בו פותחן בירה וכך משלים ל-4 את כמות הפותחנים שיש עלי בכל רגע נתון (יש לי בעיה). הוא גם היה יחסית זול; קניתי אותה בהזמנה מוקדמת לפני השקתו כשביקרתי בתערוכת הבירה Beers 2012, שם הוא נמכר ב-99 ש"ח כולל משלוח הביתה בדואר רשום. הוא גם בא עם אפליקציה משעשעת. כנראה שאעשה עליו ביקורת מסודרת בבלוג השני.

אז זהו. אני רשמית אדם טכנולוגי. זה כיף. יש הימורים תוך כמה חודשים כל הפריטים החדישים שמניתי יחשבו מיושנים להחריד? אומרים שעוד פחות מחודש כבר ייצא ה-iPad 3...

לסיום

בתמונה בצד נמצאת אחת הבדיחות הכי מצחיקות שנתקלתי בהן בזמן האחרון. אין לי כוונה להסביר אותה וחוששתני שלא כולם יבינו.

כדי שלא יהיה לאלו שאינם מבינים סיום מר לפוסט הנ"ל, אני מביא לכם את הדבר הזה, שהוא אחד הדברים הטובים ביותר שאי פעם נתקלתי בהם. מדובר בהדמיה המשווה בין קני-מידה של דברים שונים ביקומנו הקטנטן. הצלחתי לשרוף עם הדבר הזה משהו כמו חצי שעה. פשוט מדהים.

הפי ולנטיינז דיי,
רז.

פרובנסיאליות

2012-02-07T03:37:00.001+02:00

ערב טוב לכולם.

קראתי את המאמר (או יותר נכון, צמד המאמרים) בעמוד 34 של מהדורת טיים אאוט תל אביב האחרונה ולא יכולתי שלא להתעצבן. אם המהדורה הדיגיטלית המעאפנה של הטיים אאוט מפנה את העצבים שלכם מהתוכן של המאמר למחשב שלכם, צירפתי גרסה שערכתי במאמץ רב באמצעות "צייר" בין הפסקאות (עכשיו אתם חייבים לקרוא). מעולם לא קראתי יותר מדי טקסטים בטיים אאוט כי הוא לא נראה לי כזה מעניין, אבל שמעתי על המאמר הספציפי הזה והחלטתי לקרוא אותו כיוון שהנושא קרוב לליבי. ידעתי שטיים-אאוט יותר שמאלני ואליטיסטי מהארץ, אבל זה כבר מוגזם.

זה מדהים מה נחשב בימינו "שימוש הוגן" בדיני זכויות יוצרים...

אסכם בקצרה לטובת מי שבכל זאת אין כוח לקרוא את כל הערימה הלא ארוכה הזאת. ה"פרויקט" הזה מתחלק לשני חלקים; הראשון, מפרט בקצרה על ערימה של ערים קרובות לת"א, תחילה במעיין "תעודת זהות" קצרה ואח"כ מעט מלל על אווירה ומקומות ספציפיים. בתעודת הזהות ישנם שלל פרטים יבשים כמו מחירי דירות, כמות תושבים, מרחק מת"א, מהי השכונה הכי נחשבת ומה הוייב של העיר, ובנוסף שני סעיפים מחליאים של "אלמנט ההפתעה" ו"כבוד". מה הם אומרים?לא ברור מה בדיוק אמור להיכנס שם אבל, אלמנט ההפתעה של רמת גן הוא "ברמת גן מספר הטלפונים הניידים הגבוה ביותר לנפש בארץ" (שקצת נשמע כאילו הם אומרים "איזה חמודי; אמא נסעה לת"א והביאה לך אייפון?") ושל ראשון לציון הוא "יש בראשון 44 אחוז רווקים; המקום למצוא חתן נובוריש". בסעיף הכבוד יש לבת-ים את המשפט הלוקה תחבירית "'כמה יוסי', על ילדותו של ברי סחרוף בבת-ים" ובפתח-תקווה פשוט כתוב "אין".

המלל אחרי תעודות הזהות מפרט כמה נקודות עניין שכנראה, לדעת הכותבים, הן היחידות ששווה לארוז בשבילן בגדים חמים, תרמוס וציוד קמפינג, ולצאת את גבולות תל-אביב. אני לא יכול להגיב בקשר לשאר הערים כיוון שאינני מתמצא בהן (למרות שאני לא בטוח שאחד המקומות הכי ראויים לציון בבת-ים הוא סנדוויצ'יה), אבל הסיכום שלהם לראשל"צ מעט תמוהה אך מעיד על הבאות.

הם בחרו להמליץ על שני פאבים, שמונה מסעדות, התזמורת הסימפונטית ומוזיאון אגם שבבנייה, מה שעל פניו נשמע מבטיח. הפאב הראשון הוא ה"אידאה", שהוא אכן פאב מוצלח ביותר, אך הוא מתואר כמנסה לתת חוויה אלטרנטיבית לתושבים העיר שמתוארת קודם כ"ישראל של המיינסטרים, ישראל של ערוץ 2; המוזיקה במרבית הפאבים תהיה רוק קלאסי במקרה הטוב, או להיטים דביקים במקרה הרע" (אכושלאימשלכם באופן אישי פעם ראשונה). אח"כ הם מפנים את הקורא לברשבסקי, אותו הם מקטלגים כפאב גולשים הקיים בראשון כיאה לעיר חוף, שזה מאוד מוזר כיוון שלא רק שהברשבסקי הוא פיזית הפאב המרוחק ביותר מהים בראשון (והוא רחוק יותר מהים מכל פאב בתל-אביב, עיר שהיא הרבה יותר "חוף" מראשון), מעולם לא הרגשתי באף אחד מביקורי בו שיש בו ולו גולש אחד (ייתכן והיה אבל זה פשוט לא משהו שניתן היה להרגיש). הם עושים זאת, אגב, תוך שהם מתעלמים מהמון פאבים ומהעובדה המאוד ברורה שהפאב הראשל"צי הממוצע משמעותית יותר טוב מהפאב התל-אביבי הממוצע. בעניין המסעדות לא היה שום דבר מוזר (למרות שהם בחרו לדבר על 3 סניפים של מסעדות תל-אביביות), אבל תיאור הסימפונטית מזכיר לי להתעצבן. נאמר בהתנשאות מופגנת כי הסימפונטית נחשבת למפוארת בניגוד לתדמיתה של ראשון "כעיר קפיטליסטית וחסרת נשמה" (אכושלאימשלכם באופן אישי פעם שניה).

כל זאת בא כהקדמה לחלקו השני של אותו פרויקט, כתבה שמציגה את ראשון לציון, עירי האהובה, כדוגמה לכל מה שרע בחברה הישראלית. בואו נגיד, אכושלאימשלכם באופן אישי פעם חמש עשרה. באמת, ת"א? אנחנו כל מה שרע? לא, נגיד, אתם עם ההפגנות האנטי-ישראליות שלכם, אחוזי ההצבעה הנמוכים שלכם בבחירות המלווים במסה בלתי מבוטלת של תלונות על התנהלות המדינה, הפקקים, הזיהום, האליטיסטיות וחוסר הידע המשווע שלכם בגיאוגרפיה? אתם בטוחים שאנחנו קפיטליסטים וחסרי נשמה ולא, נגיד, אתם שכל מוצר החל בבירה מהחבית וכלה בדירה עולה אצלכם יותר רק כי תמיד יהיה מי שיהיה מוכן לשלם על זה ואילו רק לטובת הסטטוס שלו?

אני אתן להם מעט קרדיט ואומר שהם כן מעלים נקודות תקפות בקשר לראשון. מאיר ניצן (ראש העיר הקודם) אכן בנה ומוטט את העיר עם כל מיני קניונים שהתבררו כחסרי תועלת. השכונות במערב אכן יכולות להיות מכוערות לפעמים והן באמת מרגישות קצת כעיר אחרת לתושבי מרכז העיר. אבל כל אלו הן פחות או יותר עובדות. כל השאר קצת מעצבן. הוא מעצבן עד כדי כך שהוא פשוט מוציא את החשק לאמוד אכושלאימשלכם באופן אישי על כל פרט.

דבר ראשון, הם פותחים את הכתבה באמירה שקרית שאין קווי אוטובוס מתל-אביב למרכז העיר, שזה פשוט לא נכון; שינסו לתפוס 19, 129, 83, ו-274 (שמכסים יחד כמעט את כל ת"א והם לא היחידים) ויגלו שדי קל להגיע למרכז ראשון אם רק טורחים לחפש קו אוטובוס מתאים ולא מצפים שכזה יעבור באורח פלא ליד דירתו של הכתב. מעבר לזה, כל הכתבה היא פשוט גיבוב שנאה שמאלני-קומוניסטי. הם משתמשים בסט לא ברור של קללות: "ימני" (מתייחס לכל מי שמצביע ימינה ממר"צ), "גר בבית צמוד קרקע", "לא הקים אוהל במחאה החברתית", "קונה דברים" ועוד. זה די מגוחך; זה כאילו הם שונאים את ראשון כי גרים שם אנשים שהם לא תל-אביבים.

אני ראשל״צי ואוהב את זה. אני אני חושב (ואף יודע) שיש מעט סיבות לצאת מעירי החביבה ולעשות את הדרך לת״א. כמו שכבר אמרתי יותר מפעם, יש לי רגשי אהבה-שנאה כלפי ת״א ועצם העובדה שאין לי צורך עז לצאת מראשון מאוד תורם לזה. יש פה את כל מה שצריך באופן שוטף. זה נכון, יש דברים שיש רק בתל-אביב ושווה לראות אותם ולנסוע בשבילם לתל-אביב, אבל גם פה בסדר ואין שום סיבה לשנוא. יש נקודות שבהם אני בכנות מעדיף את ראשון. הקטע הכי דבילי הוא שעל האמירה הזאת יגידו התל-אביבים שאני פשוט חי בבועה, אבל תראו מי שמדבר.

בקיצור, אנחנו יודעים שאם מתחשק לנו מעט צפיפות ואנטיפטיות אנחנו תמיד יכולים להצפין מספר קילומטרים. אז להם יש את דוראן דוראן ואנחנו צריכים להסתפק באופיר נפקר; ביג פאקינג דיל.

לסיום

יצא לי להצטלם כזומבי לסרט חובבים שמופק ע"י חבר. ביליתי יותר זמן באיפור מאשר מול המצלמה, וכמובן, יותר זמן מול המצלמה מאשר על המסך בתוצר הסופי, אבל עדיין זה היה כיף. אני מופיע גם בטיזר הראשוני של הסרט. לכו תדעו מה יצא מזה; יש מצב שיום יבוא ואני אשלח לכם גלוייה מסאנדנס. בהצלחה לחן עם המשך הפרויקט (וכבוד ללנור על האיפור).

אל תסכימו לשום דבר מראש,
רז.

חדשות חרישיות

2012-01-30T21:47:00.000+02:00

ערב טוב לכולם.

רבים מכם בוודאי לא שמע על זה, אבל מסתבר שקדימה שכרה את שירותיו של חוקר פרטי כדי שיפשפש בענייניהם של בנימין נתניהו ושל הליכוד לקראת בחירות 2009. למה אתם כנראה לא יודעים על זה? כי לא ממש מדברים על זה בתקשורת. מסתבר שזה לא מעניין עיתונאים כמו שאתם עשויים להניח. לאטמה טרחו וספרו איזכורים לכך במהדורת ידיעות אחרונות שיצאה יום אחרי החשיפה בחדשות 2, הגיעו ל-0 וגם הצביעו על דברים שהיו הרבה יותר דחופים לסיקור, כמו איפה אכל גלעד שליט ארוחת צהריים. ידיעות, אגב, לא היו היחידים. קשה מאוד למצוא איזכורים לפרשה בתקשורת.

לכל אלו שצועקים מהבית שלא אני אכתיב לתקשורת מה חשוב ומה לא, אומר, ראשית, שאני לא שומע אתכם אז תצעקו יותר חזק, ושנית, שהעסק מזכיר מהכיוון השני את פרשת "ביביטורס". למי שלא זוכר, בעיצומו של האביב הערבי וקצת אחרי רעידת האדמת ביפן והטבח באיתמר, "חשף" ערוץ 10 כי נתניהו הוטס והולן על חשבון אירגונים ותורמיהם כאשר הופיע בפני כנסים בחו"ל. אותן הופעות בחו"ל היו, אגב, כדי לדבר בשבחה של מדינת ישראל. באותה חשיפה נטען אף שייתכן ויש בסיס לכתב אישום פלילי, דבר שהתברר כשקר. נוסף על כך שהתקשורת עסקה בזה במשך כשבוע תוך שהיא מנסה ללבות את האש כל הזמן עם ראיות לכאורה (שחלקן היה מצוצות מהאצבע עד כדי כך שמתנהל משפט דיבה בעניינן), נמתחה ביקורת על ישראל היום שביום הראשון של הפרשה לא טרח לסקר אותה, אלא הצטרף רק ביום השני כמגונן על נתניהו.

אני לא נאיבי; ישראל היום לא נמנע מהסיקור כי לא היה לו מקום. אבל בפרשת החוקר הפרטי, לרוב אין אפילו תירוץ בסגנון כזה. הראיות המוצקות מול הכחשות הפוליטיקאים יוצרות למראית עין של פרשה בעלת משיכה תקשורתית חייתית, אבל הניצוצות פשוט לא עפים. יש לזה אפילו צד מלוכלך של "כשר אבל מסריח" שהתקשורת אוהבת לפלרטט איתו מתוך מחשבה שירעיד את עולמה, אבל כלום. למה? כלי התקשורת בוחרים איך להציג את המציאות והפרשה הזאת היא פשוט לא חלק מהמציאות אותה התקשורת אוהבת.

יש דוגמה הרבה יותר קיצונית למה שאני אומר. מי שצפה בכלי תקשורת שאינם ידיעות ושמאלה, נחשף לסרטון בו אחמד טיבי מהלל את השאהידים וכאמור, אין לכך שום איזכור ב-Ynet (וכמובן, חבר הכנסת טיבי לא מתלונן). מבחינת התקשורת אנשים לא צריכים לדעת. למה? במקרה של טיבי, כנראה שזה פשוט לא מקומם את מערכת ידיעות מספיק. במקרה של ביבי, עדיף שייתפס כאדם הרע ולא המפלגה היחידה שאולי עלולה לקחת ממנו את ראשות הממשלה. יש דברים הרבה יותר חשובים מצדק בעיני התקשורת, כמו קידום האג'נדה שלה.

תראו! הינה תמונה של ששי
קשת ליד תינוק בוכה.
למה, ששי? למה?!?!?!

אבל אל תדאגו! ביבי כן מופיע בחדשות. ראש לשכתו, נתן אשל, מואשם בהטרדה מינית וביצוע מעשה מגונה (למען הסר ספק, אם יש בסיס לטענה, צריך לחתוך לו את הביצים). למה ביבי בכותרות? לא יודע, אבל כל פעם שמראים צילום ארכיון של אשל (ומראים לא מעט) הוא עם נתניהו. אתם לא תקראו לי פרנואיד; זה "תקשורת למתחילים". הפרצוף של נתניהו שם כדי ליצור לנו בראש קישור בינו לבין פרשת ההטרדה. בדיוק מאותה סיבה כאשר נעצר מנכ"ל קדימה בחשד למתן שוחד ברשות המיסים, לא הופיעה תמונה אחת של פוליטיקאי מקדימה, כי, כאמור, לתקשורת יש אג'נדה להוציא את קדימה נקייה..

הקטע המטריד הוא שהשד יודע כמה פרשיות פספסנו לפני שהיה אפשרי להוכיח בקלות יחסית את הקשרים הללו. מעניין אילו דברים איומים ונוראים התקשורת המציאה או מחקה בהתאם לאג'נדה שלה בלי שנוכל לדעת. כנראה שגם לעולם לא נדע...

לסיום

אם חשבתם שהתזונה שלכם נוראית, חכו שתקראו על הנערה שחייה על נאגטס.

תאכלו ירק מפעם לפעם,
רז.

בין עונה לעונה באותה עונה

2012-01-24T15:14:00.000+02:00

ערב טוב לכולם.

מי שלא עוקב יותר מדי אחר שידורי הטלוויזיה האמריקאית וודאי לא שם לב שהיא הייתה שקועה בתרדמת בין תחילת-אמצע דצמבר עד תחילת-אמצע ינואר. בעוד אנו אוהבים להתבדח על חשבון עצמנו שהמדינה שלנו מושבתת כמעט לכל אורך תשרי בגלל החגים, בארה"ב תקופת החגים היא מוסד בפני עצמו, ובייחוד בטלוויזיה. מעבר לפרקי חג מולד וחג הודיה נדושים עד אובדן שליטה על הסוגרים, תעשיית הטלוויזיה דואגת לשמר מסורת ארוכת יומין של מנוחה ממלאכתן המפרכת.

יש למעשה הדממה מאורגנת בין מה שנקראה "תחילת עונת הסתיו" ו"אמצע עונת הסתיו" (בעגה, Mid-season). בתחילת העונה משודרות שלל סדרות חדשות וישנות המיועדות לעונות ארוכות במיוחד, סדרות טובות לצד פלופים די רציניים שנופלים מלוח השידורים ומפנים את מקומם לסדרות שמגיעות רק באמצע העונה (ברשתות הכבלים בהם העונות קצרות, אלו בד"כ שתי עונות נפרדות לחלוטין). בתחילת תקופת החגים הרשתות מתחילות לשדר מסך שחור לחלוטין כדי שאנשים יבלו יותר זמן עם המשפחות שלהם (אני יכול רק לנחש; אין לי גישה לערוצי הטלוויזיה האמריקאים).

אצל כל חובב סדרות, הדבר מותיר חלל שיש למלא. הרבה פעמים זה מוליד תסכול, אבל משום מה השנה התמודדתי עם זה די יפה באמצעות שני אנשים משובחים:

Louis C.K - למי שלא מכיר, מדובר בסטנדאפיסט מאוד משעשע שהתחיל להיות מצחיק רק לפני כמה שנים. זה לא לגמרי מדוייק; הוא היה כותב מאוד מוצלח בשלל תוכניות אירוח לפני שהוא הצליח בסטנדאפ. לטענתו, הוא פשוט לא ידע איך לעשות את זה עד שהחל לשאוב השראה מג'ורג' קרלין, עליו השלום. אתם מוזמנים לחפש קטעים ישנים שלו ולראות ירידה ברמה בהשוואה למופעי הסטנדאפ היותר חדשים שלו.

הוא הפך לחלק מרכזי מהפסקת העונה שלי כשהוא הציע את מופע הסטנדאפ האחרון שלו להורדה באתר שלו תמורת 5$, קנייה שאני די מבסוט ממנה. אני ממליץ לכם ללכת ולקנות; זה שווה כל שקל. פרויקט המכירה באינטרנט הוא בשורה רצינית באופן בו אמנים יכולים לשווק את עצמם וראוי לתמוך בזה. המופע עצמו ממשיך את הקו של שלושת המופעים שקדמו, הוא מצחיק, גס ומעורר הזדהות עמוקה.

בעקבות המופע שראיתי נהיה לי חשק להשלים את הסדרה שלו, Louie של FX, סדרה שאמרו לי שאני חייב להשלים כבר מזמן. לאחר חפירת IMDB קלה גיליתי שהייתה לו סדרה שקדמה לה שנקראה Lucky Louie ששודרה ב-HBO, אותה החלטתי שאראה קודם. "לאקי לואי" הייתה ניסוי כושל של HBO בתחום הסיטקום המצולם מול קהל, הראשונה והאחרונה. היא עסקה במשפחה מהמעמד הנמוך שכללה אבא, אמא וילדה קטנה. היא הייתה קורעת מצחוק אבל ירדה לאחר עונה אחת בגלל היותה שערורייתית מדי. "לואי" מבוססת באופן רופף על חייו האמיתיים של לואי בהם הוא גרוש עם שתי בנות וחי בניו יורק. סדרה טיפה יותר דרמטית אבל גם טיפה יותר מוצלחת שחוזרת בקיץ הקרוב לעונה שלישית. מצחיק לראות איך הסטנדאפ, הסדרות והחיים האמיתיים של לואי מקיימים סוג של קורלציה בנושא הבנות שלו,הגירושים וכו'.

מי שעוד לא ראה, שילך להשלים. לי עוד נותר להשלים סרט שהוא כתב וביים בשם "Pootie Tang" (ספין-אוף, שאמור להיות בין נוראי לגאוני, לסדרת מערכונים בתוכנית של כריס רוק) ואת כל הסרטונים הקצרים מתחילת הקריירה בעמוד היוטיוב שלו.

Charlie Brooker -את צ'רלי ברוקר אין סיבה שתכירו. הוא עיתונאי בריטי שהתחיל את דרכו כמבקר טלוויזיה ומשחקי מחשב בשלל מדיומים. אח"כ הוא התפתח ליצירת תוכניות טלוויזיה שעסקו בביקורת על שלל סוגים של מדיה.

אני נתקלתי בו לראשונה לגמרי במקרה במיני-סדרה תיעודית שנקראה "How TV Ruind Your Life", אותה הנחה וכתב. הסדרה הייתה מלווה בהומור הייחודי של ברוקר והייתה עשוייה בסגנון, שכפי שהסתבר לי מאוחר יותר, היה סימן ההיכר שלו. שנתיים מאוחר יותר נתקלתי בו שוב לגמרי במקרה במיני-סדרה "Black Mirror", אותה הגה, הפיק וכתב בחלקה. הסדרה היא טרילוגיית דרמה סאטירית (אם יש בהגדרה הזאת הגיון) עם נגיעות מדע-בדיוני שאתם חייבים לראות ברגע זה.

אחרי קצת חפירה על "בלאק מירור" עשיתי את הקישור שאכן מדובר באותו אדם, והלכתי וראיתי את כל שאר תוצרתו. התחלתי "Newswipe", "Gameswipe" ו-"Screenwipe", שהן סדרות ביקורת על משחקים, חדשות ותוכניות טלוויזיה (בהתאמה) הכוללות בתוכן גם התבוננות על איך משפיעים המדיומים השונים על חיינו ועל איך הם נוצרים. מדי פעם היו דברים שרלוונטיים רק לבריטים, אבל בכלליות הייתי די מרותק.

בעוד שלל ה-"Wipes" הם לא חובה, שאר הכותרים שהזכרתי הם כן. בכלל, שווה לחפש את השם שלו ביוטיוב. לכו לראות, יהיה בוחן. מתוצרתו נותר לי להשלים מיני-סדרת אימה בשם "Dead Set", אותה יצר, העוסקת במשתתפי עונה פיקטיבית של "האח הגדול" שלא יודעים שמחוץ לבית מתחוללת אפוקליפסת זומבים. כיף כיף כיף!

לסיום

בניגוד למה שנהוג לחשוב, אני לא אוהב לשים פוליטיקה בחלק הזה של הפוסט, אבל מצאתי לאחרונה שני קטעי וידאו מאוד נחמדים בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטני שאני חושב שראוי שתכירו ואף תפיצו. הראשון, משליך מההיסטוריה של הסכסוך לאירועים ולמו"מ כיום. השני, שהוא חלק מהערוץ המאוד נחמד הזה, הוא תשובה לגיבוב שטויות אנטישמי. מומלץ!

צאו לראות קצת שמש,
רז.

בהיעדר משהו טוב יותר לעשות

2012-01-19T23:29:00.001+02:00

ערב טוב לכולם.

אני לא יודע אם זה החורף, הגיל, יד המקרה או העובדה שאני אדם בלתי נסבל, אבל בזמן האחרון אני מצליח פחות ופחות לאסוף אנשים לבילויים בסוף השבוע. אני בכנות לא מבין את זה, הרי חמישי ושישי בערב מאז ומתמיד היה הדבר לחכות לו בסוף שבוע, הדבר שלכבודו תהיה מוכן לבלות את כל שעות האור בשישי ושבת בתרדמת המושרת ע"י אלכוהול. איכשהו כל זה מתפקשש לאחרונה והשישי הראשון של 2012 לא הביא עימו בשורה.

היו כמה הצעות רופסות שכשלו אחת אחרי השניה. היה גישוש לכיוון יציאה לפאב שנפל בהיעדר היענות, היו כל מיני נסיונות לארגן ישיבות אצל שלל חברים שנפלו בתוהו ומישהו אפילו דיבר על לעשות על האש בקור האימים שהיה באותו ערב. בסופו של דבר, בהיעדר משהו טוב יותר לעשות, החלטתי להיענות להצעתו של אחד מהחבר'ה ללכת להופעה בתל אביב. שנינו היינו קרובים לויתור גם על הרעיון הזה כיוון שלא הצלחנו (על אף נסיונותינו הרבים) לאסוף אנשים למטרה הזאת.

יש לי יחסי אהבה-שנאה מאוד מורכבים עם תל אביב. יצא לי להיות חלק די נכבד מהנעורים שלי בת"א (למדתי ב"הנדסאים" עליו השלום). יש בתל-אביב הכל, חוץ מחנייה ורשת רחובות נוחה לנסיעת רכב. נוסף על כך, גם הפאב התל-אביבי הממוצע פחות טוב מהפאב הראשל"צי הממוצע (צר לי, אבל זו עובדה). אוסף החסרונות הברורים הללו גורם לי לנשום נשימה עמוקה לפני כל יציאה שלי לת"א, נשימה של חוסר רצון שאני יכול לתאר לעצמי עשוייה להינשם לפני בדיקת ערמונית. אם יש משהו שגורם לי בכל-זאת לצאת לת"א זו הופעה.

אני וג'ונה, שותפי למסע, יצאנו קצת אחרי שעת ההתחלה של ההופעה מתוך ידיעה שככה עובדות הופעות בד"כ. בהיעדר GPS נדרשנו לאתר את "לבונטין 7" על סמך זכרונינו, חוויה מעט מתסכלת, אבל לפחות היא שרפה לנו קצת זמן. לפחות חנייה מצאנו מהר ובחינם. נחתנו בלבונטין שעה אחרי שעת ההתחלה המשוערת ונכנסנו לאולם הופעות כמעט ריק לחלוטין. תמיד אפשר לסמוך על זה בהופעות בלבונטין. הזמנו בירה, האולם החל מתמלא לאיטו וההופעה התחילה.

ההופעה הייתה, כפי שהסתבר לנו, דאבל פיצ'ר (שתי הופעות קצרות יחסית אחת אחרי השניה). ראשונים עלו Kitzu, שכבר כתבתי עליהם בפוסט דומה. יצא לי לראות כמה הופעות של קיצו מאז אותה הפעם (בה קניתי את האלבום שלהם) והם עברו שינויים לא מעטים. הם נהיו טיפה יותר אלקטרוניים וכבדים. זה לא היה יותר טוב או פחות טוב בעיני. זה היה שונה. זה הראה שהם לא נצמדים לנוסחה ולא מפחדים להתקדם. בנוסף, ניתן לברך על עליה ברמה ובדיוק שלהם; נראה שהם הלכו והתמקצעו עם הזמן. לקראת תום ההופעה הם הודיעו שהם יוצאים לסיבוב הופעות באירופה בפברואר. אני בטוח שלא מדובר בסיבוב זוהר מדי, אבל עדיין מגיע להם כבוד. מי שלא יצא לו לראות הופעה שלהם, שיילך כשהם חוזרים.

שניה עלתה Flora, שם הבמה של בחורה בשם לירון משולם. אם אני לא טועה תפסתי שיר אחד שלה באינדינגב האחרון ומודה שלא נמשכתי, אבל כבר הייתי שם אז יאללה. אני חייב להודות שמאוד נהניתי. פלורה היא זמרת שמתעסקת בקלידים ואלקטרוניקה, מלווה בגיטריסט ומתופף. היה הרבה כישרון בשלישיה הזאת. הטקסטים קודרים והמוזיקה כבדה. כל אלו, בצירוף היעדר מקצב שפוקד מדי פעם את השירים יוצר ניכור אצל הקהל (אני מקווה שבכוונה). אני מקווה שייצא לי לראות עוד הופעה של פלורה. אני לא אומר שאצא מגדרי לצורך זה, אבל זה יהיה נחמד.

בתום צמד ההופעות סולקנו מהלבונטין לטובת מסיבה שאמורה להתקיים שם. תהינו דקות ארוכות מה נעשה בהמשך הערב, אחרי הכל השעה הייתה מוקדמת. החלטנו לנסות את מזלנו והלכנו לפאב "המנזר" על אלנבי. ההליכה לא הייתה ארוכה במיוחד.

תוהים איך היה לנו שם? אולי תוכלו לקרוא על זה באחד הפוסטים הבאים בבלוג האלכוהול החדש שלי "רזי נכנס לפאב ומזמין בירה" (שם זמני) !!! כן! יש ל"העולם על-פי רזי" (העפ"ר) בלוג בן חדש. הוא כרגע בשלבי התהוות עם כמה פוסטים בקנה. כנסו אליו ותתחילו להעביר ביקורות והצעות לגבי עיצוב, תוכן, השם של הבלוג וכו'. הפוסט הראשון בו מתייחס למדוע הוא נפתח. אל תדאגו, אני לא אזניח את הבלוג הזה בעקבות פתיחת הבלוג החדש. שניהם מפלט בשבילי. הבלוג החדש פשוט מאפשר לי להיכנס לנישה מסויימת שאני אוהב. מקווה שתבואו לקרוא בהמוניכם.

לסיום

לא, לא אכתוב פה על פוליטיקה. נשאיר את זה לפוסט הבא. בינתיים, קחו את הקליפ הזה של הורים שנותנים לימון לתינוקות שלהם.

אל תשתו ותנהגו,
רז.

על נביאים ומשיחים

2012-01-10T23:05:00.001+02:00

ערב טוב לכולם.

קראתי באחד מאתרי החדשות (נראה לי "חדשות 2", אבל אני לא מוצא את הכתבה) כי במערכת הפוליטית מעריכים כי השנה היא שנת בחירות. שככה יהיה לי טוב, אני לא יודע על מה מבוססת הנבואה הזאת. הבחירות האחרונות התקיימו ב-10 בפברואר 2009 (כלומר, לפני 3 שנים פחות חודש) והבחירות בישראל מתקיימות אחת ל-4 שנים לכל היותר, כך שעל פניו מדובר בהערכה מנותקת לחלוטין. עם זאת המערכת הפוליטית החלה לשצוף ולקצוף עם שחקנים חדשים שקופצים ראש לתוכה.

ראשון היה זה יאיר לפיד שהחליט להפתיע ולהסיר את כפפות העיתונאי, מה שכולם אומרים שהוא מתכנן לעשות כבר יותר משנה. השמועות אומרות שהוא מתכנן לגרור פנימה עוד רבים וטובים אחריו. מיד אחרי זה הודיע נועם שליט על הצטרפות למפלגת העבודה, באופן בלתי קשור לחלוטין (או לפחות כך נטען). יופי טופי.


שלא יגידו שיאיר לפיד מורם מעם כי הוא מעשן סיגרים. רק על ביבי מותר להגיד את זה...

הסיקור של כניסת לפיד לפוליטיקה לעיתים נשמע כאילו הוא הכריז על כך מעל גב חמור לבן. כל ההתלהבות הזאת מזכירה לי את הימים המגוחכים של "מפלגת המרכז" (שבתורה הזכירה את הימים המגוחכים של "מפלגת צומת"). לא רק ש"מפלגת המרכז" לא הגשימה את התחזיות שתסחף את הבחירות עם 20 ומשהו מנדטים ותנקה את הפוליטיקה מכל תחלואותיה, הנפילה שלה הייתה מהאירוניות בהיסטוריה כאשר היא התפרקה על רקע סכסוכים פנימיים ופרשיות מין של היו"ר (איציק מרדכי) תוך שהיא לא עוברת את מחסום 6 המנדטים ומיד אח"כ נעלמת.

כרגע לא באמת ברור מה יקרה. קצרה היריעה מלמנות את כמות המפלגות שקמו ונפלו וירשו אחת את השניה, ויש הצופים (ע"פ סקרים כאלה או אחרים) שלפיד יירש את "קדימה" שבזמנה ירשה את "שינוי" שבזמנה ירשה את המוזכרות לעיל וכן הלאה וכן הלאה. במובן מסוים הקולות הנשמעים מזכירים לי את הימים הראשונים של "קדימה" בהם כל מיני אנשים שאין להם שמץ של מושג בפוליטיקה צהלו כי "סוף סוף יש למי להצביע", למרות שלמפלגתו של לפיד, כמו לקדימה בהתהוותה (ובעצם עד היום), אין מצע.

אגב, השד יודע למה אנשים הצביעו ל"קדימה"; אחרי הכל היא קמה מתוך רצון של אריאל שרון להפר את הבטחות הבחירות שלו ממערכת הבחירות שקדמה לכך. אני גם לא מבין למה שמישהו ירצה להצביע ליאיר לפיד, בייחוד כשהאג'נדה שלו לא הכי ברורה. נכון, הוא נגד חרדים ונגד מתנחלים ונגד משתמטים ונגד ביבי, אבל צריך טיפה יותר מדעות שליליות בשביל לקחת חלק בניהול המדינה. רבים מהפוליטיקאים בארצנו שכחו שתפקיד הממשל הוא לשרת ולא לשלוט, ומצעים שנבנים על האנטי הזה עושים בדיוק את הטעות הזאת.

נועם שליט (מימין).

אגב היעדר אג'נדה ברורה, אין לי מושג מה אני אמור לחשוב על קפיצתו של נועם שליט לפוליטיקה. אז נכון, שליט מצטרף ל"מפלגת העבודה" ולכן ניתן להניח שהוא מוצא את עצמו בה מבחינת השקפת עולמו, אבל חוץ מעקשנות, עמידות וטינה רבה לחמאס אנחנו לא יודעים על הבנאדם כלום חוץ מאיך הוא נראה, איך הוא נשמע, איך נראים ונשמעים משפחתו ואיפה הוא גר. לפי מדדים אלו, אני יכול להיחשב מועמד מוצלח לכנסת.

ואם אנחנו כבר מתחילים פסקה שלישית באגב, אני לא חושב שצריך לכעוס על שליט שהוא קופץ לפוליטיקה. יהיו שיגידו שזה ניצול ציני של בנו, אבל אני די בטוח שיצא לו לדבר איתו על זה לפני ההחלטה ואני מניח שגלעד בסדר עם זה. אם כבר זה ניצול ציני של כל האנשים שהתנדבו, תמכו ומחו כל הזמן הזה במאבק שלו והוא פשוט מנסה לרכוב על הפופולריות הזאת. אבל בינינו, המעבר שלו לפוליטיקה לא ממש מפתיע. הוא דמות ציבורית וכל מה שהוא עושה זה נשאר דמות ציבורית.

קשה לי אפילו לכעוס עליו שהוא לכאורה כפוי טובה כלפי ראש הממשלה. הנימוס היה מחייב שזה יקרה הרבה יותר מאוחר, אבל אני נוטה להאמין ששליט לא יזם את כל העניין אלא נגרר אליו. אני לא יודע מי ב"מפלגת העבודה" גרר אותו לזה, אבל אני רוצה להאמין שחוסר הניסיון הפוליטי שלו גרם לעסקנים למיניהם להכניס לו לראש שזה רעיון טוב. אם כבר הם עושים שימוש ציני בו, כיוון שאין שום ערובה ליכולותיו כפרלמנטר או אפילו ליכולתו אפילו להגיע למקום ריאלי ברשימת "העבודה", אבל השם שלו הוא פרסום לא רע בכלל. יהיה זה מאוד משעשע אם יתברר כי הייתה זו שלי יחימוביץ', יו"ר העבודה הנוכחית שהגיעה אחרי קריירה עיתונאית לנקות את הפוליטיקה, שגרמה לכל זה, כאמור, בלי קשר למהלך של לפיד.

התקשורת מפרגנת ומבטיחה לנו שלפיד ושליט יהיו פוליטיקאים מזן אחר, אבל לי קשה להאמין להבטחות כאלה. הבטיחו את זה בקשר להרבה אנשים. אם הזכרנו את "קדימה" בתחילתה, אמרו את זה גם עליה למרות שהורכבה מחיים רמון, צחי הנגבי, אברהם הירשזון ושות'. גם אם אני לא אצביע להם (דבר שהוא מאוד סביר) זה טוב לראות פנים רעננות בפוליטיקה. אם יש חיסרון מרכזי בשיטה שלנו הוא בדיוק העניין הזה. בקשר ללפיד, כל מה שנותר לקוות הוא שלא יקים "קדימה" נוספת שרק תשב באופוזיציה ותתבכיין שלקחו לה את הצעצוע. בקשר לשליט, אפשר לקוות שהוא יעשה את הדברים הנכונים, אבל עכשיו שהוא מפא"יניק קשה לי להאמין שהוא מסוגל. שיהיה להם בהצלחה בכל מקרה. עכשיו שהם פוליטיקאים שאני לא מחבב יהיו לי בעיקר דברים לא נחמדים להגיד עליהם.

לסיום

חמודי מודי מודי!!!!!!!!!!111

רציתי לשים פה משהו מצחיק, אבל אז "חדשות 2" פרסמו כתבה על תמונה שלכאורה צילמו פעילי ימין של כלב במדי קצין שאומרת למעשה כי בעיניהם קציני צה"ל הם כלבים. במציאות בה חיים בני אדם אמיתיים, התמונה החמודה והתמימה הזאת צולמה לכבוד שירשור פורים של איזה פורום חיילים נידח לפני כ-3 שנים (כחודשיים אחרי עופרת יצוקה; זמן בו לא הייתה מתיחות בין מתנחלים לצה"ל והפופולריות של צה"ל הייתה בשמיים). עד לסגירת פוסט זה, "חדשות 2" טרם התנצלו על הטעות המצערת והבכלל לא מכוונת הזאת (יהיו שיגידו שזה בגלל שהם עשו את זה בכוונה). מה שהם כן עשו, זה להסיר את הכתבה מהאתר שלהם, כך שכל מה שאני יכול להפנות אתכם אליו הם הכותרות של המהדורה המרכזית בה הופעה הכתבה והמהדורה עצמה (הכתבה מתחילה ב-24:44).

נו טוב, הינה משהו מצחיק.

אל תשכחו ללבוש משהו חם,
רז.

הצד השני של התרדמת

2012-01-05T04:19:00.000+02:00

ערב טוב לכולם.

אני לא יודע כמה מכם שמתם לב, אבל לא הוצאתי פוסט כבר למעלה מחודשיים וחצי. במהלך אותם חודשיים וחצי היו ימים לא מעטים בהם דחיתי למחר כתיבה בבלוג, אבל משום מה רק עכשיו אני מתפנה לזה. התפספסו להם במהלך התקופה אירועים רבים וחשובים כמו יום ההולדת שלי, סוף השנה האזרחית, תחילתה וסיומה של הפסקת אמצע העונה הטלוויזיונית, שלל מחאות ופסטיבלים וכו'.

באמת שחבל לי על זה. אני נהנה מאוד לכתוב בבלוג ולשמוע תגובות מאנשים. גם עצם ההעלאה על הכתב גורמת לי להרהר בחוויות שאני מתאר לכם ולוקחות את החשיבה שלי צעד אחד קדימה. אשמה רבה ניתן להפיל על מצב הרוח הירוד יחסית שאני שרוי בו בזמן האחרון (עליו אשמח לפרט ברגע שאוכל, יחד עם הסיבות בגינן איני יכול לפרט עליו כעת), אבל אני קצת מאשים גם את הפורמט של הבלוג.

הפורמט הזה מלווה אותי עוד מהפוסט הראשון שלי, אבל די התעייפתי מאז. הסיבה שהלכתי על הפורמט הזה היא שרציתי לפלוט כמות רבה ומגוונת של חומר על ההתחלה, בעיקר כדי שלקורא המזדמן יהיה בסיס רחב יותר לשיפוט הבלוג וכותבו. מהנקודה ההיא פשוט זרמתי עם זה, אבל בשלב מסוים זה התחיל להכביד. אחת הפעמים הראשונות בהם שמתי לב לזה באופן מובהק הייתה בפוסט שעסק במגמות אנטי-ציוניות בתקשורת הבריטית לכבודו צפיתי בלמעלה מ-10 שעות של יצירה טלוויזיונית (בלי לגרד את קצה קצהו של הקרחון, אגב). אחרי שפירסמתי אותו היו כמה שעות של אופוריה, כי באמת יצא פוסט מצויין (אם טרם קראתם, לכו על זה), אבל יום למחרת הגעתי למסקנה קצת מבאסת שמעטים הם האנשים שיישבו ויקראו את 4300 המילים באותו פוסט. אלמלא הפורמט (שאגב, באותו פוסט נשמר באופן רך בלבד) הייתי יכול לפרק את כל העסק לכמה פוסטים נפרדים שהייתי כותב אחרי מנת צפייה קטנה ולהכניס ביניהם פוסטים לא קשורים ולגרום לבלוג להיות חי הרבה יותר.

אני מרגיש שהפורמט הזה מגביל אותי מאוד באיך שאני מגיש את הבלוג וכתוצאה מכך הוא הפך את הבלוג למטלה. כשאני מתיישב לכתוב פוסט אני בעצם מתחייב לכ-15 פסקאות בנושאים מגוונים וזה לפעמי גורם לי פשוט לדחות למחר. בשילוב כל מה שעובר עלי אני כבר צברתי שני חצאי פוסטים שנגנזו כי הם כבר איבדו רלוונטיות (מישהו רוצה לקרוא על האינדינגב או על מה אני חושב על התנהלות התקשורת בשבוע אחרי שיחרור גלעד שליט?). כאמור, אני נהנה לכתוב, אבל אני צריך טיפה יותר זרימה כרגע.

החל מהפוסט הבא, שיבוא כנראה בקרוב, אני אדבוק טיפה יותר ב-Free Form. הנושאים ישארו, אבל הם יהיו מפוזרים על גבי יותר פוסטים באורכים שונים. בעתיד ייתווספו אולי מיני-פורמטים חוזרים לכל מיני שימושים כאלו או אחרים. אם אני אראה שהדבר ראוי אולי אני אפתח בלוגי בן כאלו או אחרים. אין לי שמץ של מושג לאן תיקח אותי הדרך החדשה הזאת אבל היא ללא ספק תיקח אותי קדימה.

אשמח מאוד אם תמשיכו לעקוב,להגיב ולהגיד לי מה אתם חושבים.

להתראות בפוסט אמיתי,
רז.

חוסר חשק, אנטיקשורת וזמן פנוי

2011-10-18T02:32:00.000+02:00

ערב טוב לכולם.

עדיין יש לי מצברוח מחורבן. אני לא מאשים אתכם או משהו, אלא בעיקר את עצמי. אומנם זה לא בלוג יותר מדי אישי עם שלל רגשות והחרדה, אבל יום יבוא ואני אכנס למה שעובר עלי כרגע. בשביל שזה יקרה, זה קודם צריך לעבור.

הומלץ לי לעשות דברים שעשויים לשמח אותי אז הינה, אני כותב בבלוג. לא היה לי חשק לעשות את זה אבל אני עושה את זה בכל זאת. אני לא תולה בזה יותר מדי תקוות, אבל נו, שיהיה...

אנטיקשורת

בהתחלה רציתי לכתוב פה על טיפול התקשורת במסקנות וועדת טרכטנברג אבל, אל"ף, נמאס לי לכתוב על המחאה, ובי"ת, נמאס לי לחזור על עצמי. חד-הצדדיות של התקשורת הייתה נוראית. לא שיש בעיה בהתנהלות שהיא בעד המחאה, אבל זו לחלוטין לא הייתה האג'נדה של התקשורת. התקשורת הייתה נגד נתניהו ולא בעד המחאה.

מעבר לגידופים במהלך עבודתה של הוועדה, בשידור החי של הצגת המסקנות ערוץ 2 וערוץ 10 הקדישו רבע מסך לנאום טרכטנברג ושלושת-רבעי מסך לדפני ליף וסתיו שפיר רואות את הנאום בטלויזיה ומנענעות את ראשן בחוסר שביעות רצון (ערוץ ראשון הקדיש לפרופסור את כל המסך ורק לעיתים חצה אותו כדי להראות מוביל טיפה אלמוני יותר מנענע את ראשו באולפן). אח"כ כל הרשתות פצחו בשידור שכולו קטילות, העיתונות הכתובה נעה בין גיבוב שטויות למשנהו והכל בלי באמת להציג את הדו"ח עצמו (המופיע בקישור לעיל). התקשורת יכלה לתת סיקור כנה אבל דבקה ברטוריקה חד צדדית מכוונת. שככה יהיה לי טוב, "מומחית הדיור של צוות המומחים של המחאה" (שאיני זוכר את שמה) אמרה "הדו"ח פותח 'דיור למשתכן' לזוגות צעירים וחיילים משוחררים; אז עכשיו במקום לקנות דירה ב-1.4 מיליון הם יקנו במיליון; מה עשינו בזה"? הגברת הנכבדה מוזמנת להעביר לי 400 אלף ש"ח מכיסה עם מדובר בכסף כזה קטן.

אבל את נקודת השיא בהתנהלות התקשורת בעניין זה ניתן לסמן בתשומת הלב החיובית מדי שקיבלה דפני ליף כשאמרה "אלי ישי יצא גבר (...) לליברמן יש מה ללמוד" על כך שישי החרים את ישיבת הממשלה (אקט לא אתי בעליל, לטעמי) בשביל לפגוש אותה. בתקשורת (ובראשות המחאה) התעלמו מהעובדה שאלי ישי מתנגד לפגיעה בחרדים, אותם הדו"ח ממליץ להוציא לעבוד, וליברמן "מכר" את הצבעתו בעד הדו"ח תמורת דיור לקשישים, דיור למשפחות בהן שני ההורים עובדים ושכר גבוה יותר לחיילים קרביים וכו' (וואו, איזה נקבה). בנקודה הזאת התקשורת פשוט לא הותירה מקום לספק. טרכטנברג היה בסך הכל עוד מערכה של התקשורת נגד נתניהו. כשאלי ישי יוצא נגדו, גם אותו התקשורת תחבק.

לא רציתי לכתוב את זה כי זה הרגיש שאני כותב את הפוסט הזה שוב ועושה מחווה לפוסט הזה ולדומיו. אבל אז הודיעו על עסקה לשחרורו של גלעד שליט. מעבר למה שאני חושב, ישנם הרבה טיעונים טובים בעד ונגד ביצוע העסקה. הטוענים נגד יגידו, בצדק, שמחבלים חופשיים זה רע ורוצחים שמגיע להם שלא יראו אור יום צריכים לבוא על עונשם. הטוענים בעד אומרים שדבר לא יחזיר את המתים, אם מערכת הביטחון אומרת שתוכל להתמודד אז לא יהיה נורא כל-כך ואסור לנו להחליט על קווים אדומים לאחר מעשה. כל זה יכול להוליד אחלה דיון, אבל מה שהכי מרתיח אותי היא פניית הכמעט 180 מעלות שעשתה התקשורת (וכתוצאה מכך, גם חלק נכבד מדעת הקהל) בנושא חילופי האסירים.

כתבות העוסקות בפיקפוק בנכונות העסקה לא היו מופיעות באופן כ"כ נרחב בעיתונות לפני שבועיים והיום הן מעתרות כל עיתון ותוכנית חדשותית. כולן בלי יוצא מן הכלל. אפילו ב"6 עם" שבסוף כל מהדורה ספרה את הימים שגלעד יושב בשבי כדי שחס וחלילה לא נשכח שאנחנו צריכים שהוא יחזרו הביתה. פתאום הקרקס התקשורתי שהיה בנושא החל לבצע פעלולים אחרים וכל בן משפחה שכול הופך למוקד תשומת הלב ואהדת התקשורת

מה שמרתיח בזה הוא לא משיכת התקשורת לסנסציוניות אלא מיקוד כל הביקורת בנתניהו. ביבי אשם בספין ובניסיון להרוויח הון פוליטי על חשבון החייל המסכן ועל חשבון כל הישראלים שיהרגו כתוצאה מחילופי האסירים. ביבי גם לא טורח לפייס את המשפחות השכולות. רק ביבי. לא כל האנשים שלחצו ופרסמו מודעות בשלטי חוצות, החתימו וחתמו על עצומות. שמעתי גם את רוני דניאל אומר שגם אם מגיע קרדיט על העסקה למישהו זה בטח לא לביבי כי רובה הייתה סגורה כבר לפני שהיה ראש הממשלה. ציפי לבני כמעט ותקפה את המהלך.

אני לא חושב שאי פעם התקשורת הייתה מגוייסת כ"כ חזק נגד ראש הממשלה. כאמור, התקשורת אכן אוהבת סנסציות, אבל זה לא שהיא לא יודעת לחבק, אפילו פוליטיקאים ואפילו מהימין. בייחוד כשנושא שהיא באופן אישי קידמה מגיע לסוף אותו היא רצתה. זה קרה במסקנות ועדת טרכטנברג (והתוכנית הראשונית של נתניהו) וזה קורה ביתר שאת בעסקת שליט. ביבי הוא בסדר גמור גם מעבר לזה אבל התקשורת תמיד תכנה את השמעתו לרחשי הציבור "התקפלות", את עקשנותו "ניתוק" ואת העובדה שאחרי לילה של דיונים הוא נראה עייף "שחיקה ושולפנות". שלא תטעו, הבעיה של התקשורת היא ביבי ולא דבר ממה שהוא עושה.

לעיתים אני תוהה אם עדיף שביבי יגדל שפם וירוץ תחת שם בדוי:

(למי שלא יודע, זה היה שם בו השתמש ביבי כשהוא היה נראה ככה.)

תחשבו, ככה יהיה לנו ראש ממשלה מוצלח בלי שהתקשורת תרצה להיכנס בו כל-כך חזק...

זמן פנוי

כמו שאני לא יכול לפרש לכם מאיפה ולמה נחת על הדיכאון שאני חווה, אני לא יכול לפרט לכם מדוע נחת עלי לאחרונה זמן פנוי כה רב. גם במקרה הזה, הזמן הוא זה שיגרום לי לחשוף את זה. אבל בכל הזמן הזה אני לא מוצא את עצמי משתעמם. אני כן מרגיש שאני נרקב (הדיכאון לא עוזר לזה), אבל גם לא כ"כ חם יותר אז אין יותר מדי ריח ואני גם מצליח לעשות עם עצמי משהו. אני מתעמל, פוגש חברים, משלים סרטים וסדרות וישן כאוות נפשי.

אני מקווה שזו תכונה אנושית (על-אף ההנאה שבתכונה על-אנושית) כי יש משהו מאוד חיובי, לדעתי, ביכולת למלא זמן פנוי בתוכן שנראה לאותו פרט כבלתי סתמי. יש אנשים שבשבילם לראות סרט זה סתמי וכוליי, אבל לדעתי זה הכל עניין של ראש פתוח. כנראה שגם במצבי הנוכחי אני רואה בזה בריחה מבורכת, אבל אני מתחיל להבין את הצורך הזה בזמן פנוי. זה הזמן אליו דוחים הכל ואני שם. אם לא הייתי מדוכא הייתי צוהל.

לסיום

בפוסט הבא אעסוק (אולי) בשני פסטיבלי בירה שיצא לי לפקוד במהלך חג הסוכות. שניהם פסטיבלים המהווים מחווה לאוקטברפסט הגרמני. על אלו ועל פסטיבלים אחרים שהיו ניתן לקרוא בבלוג הבירה הנחמד הזה.
זה האסקי סיבירי שמבועת מג'וליה רוברטס.
יש איזושהי מחאה סוציאליסטית חובקת עולם (שאני לא רוצה לקשר אליה כ"כ) שקצת מזכירה את מחאת יוקר המחייה עם דגש, באופן מוזר, על חמדנות תאגידים, כמו שהיה פה עם המחאה נגד תנובה והטייקונים. Cracked, מגזין הומוריסטי בד"כ, פרסם את הטור הנפלא הזה שכדאי לקרוא כי הוא מבהיר כמה בעיות במחאות הללו.
אגב Cracked, הם מנו לפני כמה זמן את תוכניות הטלוויזיה המוזרות ביותר וזה אחד מהקטעים מאחת התוכניות. לראות ולא להאמין.
לא הכרתי את הלהקה Mutemath עד לא מזמן. כנראה שגם אתם. אז הינה. תכירו.
לכבוד סוכות, זוכרים את "מחמוד בונה פצצה" שמופיע בסוף הפוסט הזה?

מועדים בשמחה,
רז

חרא, צרות בעצרת וסופה של פמליה

2011-09-20T01:00:00.000+03:00

ערב טוב לכולם.

כשהחיים נותנים לך לימונים, אתה יכול להפוך אותם ללימונדה. כשהחיים נותנים לך ערימה גדולה של חרא, האופציה להפוך אותה למיץ חרא ממותק לא מעודדת במיוחד.

אז המצב קצת בזבל. לפחות יש לי אייפד 2 חדש:

צרות בעצרת

היה זה בן-גוריון שאמר "או"ם שמום" והוא לא טעה. לאו"ם אין כוח אמיתי לכפות או לקבוע יותר מדי. גם אין בו יותר מדי קונצנזוס באשר ליותר מדי דברים וחלק מפעולתיו הן לא חיוביות בעליל. הבעייתיות הגדולה באו"ם היא שהוא כן משדר איזושהי מידה של קונצנזוס ובמידה מסוימת מהווה חותמת איכות לפעולותיו. האו"ם מוטה, אבל אוהבים לראות בו כמאוזן. הוא מתיימר להתעסק בבריאות וזכויות אדם ושלל דברים נעלים ולכן רבים מאמינים שאם האו"ם אומר משהו, ראוי שהעולם ייאלם דום גם אם שום דבר לא באמת יכול לכפות את זה. כאמור, זה בעליל לא נכון.

מי שצפה בתקשורת הבינלאומית אחרי תחילת המהפכה בלוב יכול היה לשים לב למבט המופתע של העולם כשגילה שבמשך כמה שנים לוב של קדאפי עמדה בראש וועדת זכויות האדם של האו"ם. מעטים יודעים שהסיבה שהפליטים הפלסטינים מכונים "פליטים" כיוון שאותו או"ם שמתיימר לעזור לכל מי שבצרה מסרב לשקם אותם כדי שיוכלו לבוא בדרישות לישראל.

הרשימה עוד ארוכה, אבל ישנם 2 נושאים בעצרת הקרובה של האו"ם שנוגעים לנו וראוי לשים אליהם לב:

מודעה של ועידת
דרבן הראשונה

וועידת דרבן השלישית - הנושא הזה אומנם פחות חשוב, אבל הוא דוגמה קלאסית לזה שהאו"ם נגדנו. הוועידה הראשונה, שהתרחשה בעיר דרבן שבדרא"פ בשנת 2001 נקראה משהו בנוסח "הועידה העולמית נגד גזענות" משכה טיפה אש וביטולים כיוון שאחד מהנושאים בה עסקה היה ההשוואה בין ציונות לגזענות. ב-2009 התכנסה הוועידה השניה בג'נבה שבשוויץ, שכבר משכה הרבה יותר אש מכל מיני כיוונים, ישנים וחדשים, בעיקר בגלל שהנואם הראשי בה היה חברנו הטוב נשיא איראן, מחמוד אחמדיניג'אד. השלישית תתקיים בניו-יורק כחלק ממושב העצרת. הינה סרטון קצר (שפרסמתי בעבר; בהפקת האתר הזה) שנותן כמה הסברים לגבי מה הוליד את דרבן ואת יחס האו"ם לישראל בכלליות. שלא יהיה ספק, הוועידה כן נולדה, במובן מסויים, נגדנו באופן אישי.

מהוועידה הקרובה גם יהיו הרבה מבריזים ויש תנועה אמיתית נגדה (ראו סרטון), אבל האו"ם עדיין משמר אותה. אני מסרב להאמין שמדובר בקיבעון זכות דיבור כמו-אמריקני של "אני לא מסכים עם דבריך אך אלחם על זכותך להגיד אותם". יש כאן חלק ממגמה ברורה.

המהלך הפלסטיני באו"ם - למי שחי תחת אבן בחצי שנה האחרונה, אבשר כי הרשות הפלסטינית מתכננת להגיש בקשה לאו"ם להכיר בה כמדינה עצמאית בגבולות 67'. הצפי כרגע היא שהבקשה לא תעבור את מועצת הביטחון של האו"ם ואם תעבור יוטל עליה וטו ע"י ארצות הברית.

התמימים ביניכם עשויים לתהות למה הם בכלל עושים את זה אם צפוי לכישלון? ומה הקשר להיות האו"ם אנטי-ישראלי? התמימים ביותר עשויים לשאול אם אנחנו אומרים שאין לנו בעיה עם מדינה פלסטינית ברמת העיקרון, למה אנחנו לא מאפשרים את זה (ולמה ארה"ב מטילה וטו)? התשובה לכל השאלות הללו היא מאוד פשוטה: לא זה הפתרון ולא זו הדרך אבל הם עושים לנו את זה דווקא.

כמו שאמרתי מקודם, האו"ם מוטה אבל אוהבים לראות בו כמאוזן. ההסכמה באו"ם להצעה הפלסטינית תועיל רק בדבר אחד - ניגוח ישראל וארה"ב. הפלסטינים יודעים את זה, העולם יודע את זה, וכפי שמסביר הסרטון לעיל, זה הכל חלק ממשחק אחר לחלוטין. לאף אחד אין ספק שגם אם ההצעה תעבור, שלום לא יצא מזה. נכון, לפלסטינים יש יעדים מדיניים, אבל המהלך לא ישרת אותם ויהווה רק מהלומה דיפלומטית לישראל לכשהמהלך ייכשל. אה, וזו הזדמנות להתסיס את השטחים ולגרום לאלימות ומוות בשני הצדדים, אבל דברים כאלה לא מעניינים את האו"ם או את הרשות, כנראה.

(הערת צד קטנה: אני לא נכנס בכוונה לאופציה שאיכשהו הם יצליחו להשיג חברות באו"ם בכאילו ולתבוע אותנו בהאג על פשעי מלחמה ואז יוטלו עלינו סנקציות כמו שעושים עיתונים גדולים כיוון שגם אלו דורשים מעבר במועצת הביטחון, שהוא חסר סיכוי לחלוטין. בכלל, התקשורת נהנית מאוד לנפח את הנושא מחוץ לכל פרופורציה אפשרית ולתאר את כל המצב כאפוקליפטי. נכון, זה חלק מהאג'נדה הפלסטינית, אבל מנקודת מבט ריאלסטית זה די מגוחך.)

האם יש סיבה לפחד מיידי מועידת דרבן והמהלך הפלסטיני? האו"ם הוא שמום לא קטן; אין ביכולתו לשנות את העולם יותר מדי. זה לא אומר שהוא לא מעצבן או לא מעצב דעת קהל עולמית. מה אפשר לעשות? חוץ מלדאוג להסברה בסביבה הקרובה נשאר, לצערי, רק לנשוך את השפה...

סופה של פמליה

הסדרה המצוינת "Entourage" של HBO הסתיימה לא מזמן לאחר שבסוף העונה הקודמת הובטח כי היא תסתיים אחרי העונה הקצרה הזאת. יש תמימות דעים די ברורה; הסוס טוב, אבל עייף. זו הייתה סדרה שמאוד אהבתי. היא הייתה חדשנית, מצחיקה, הייתה לה רמת גימור מאוד יפה, הטקסט היה טוב, הדמויות היו אנושיות ובעלות קשת סיפור רחבה והיו ציצים. אני מקווה שהיא תהווה מקפצה לשחקנים ולא תיפול עליהם איזושהי קללת סיינפלד (אחד מהם כבר סגר סיטקום שיוצא בסוף החודש; שיהיה בהצלחה).

מה שכן, פרק הסיום היה פשוט מזוויע. לא שלא שווה לראות אותו או משהו כזה, אבל זוועה לא קטנה. הרמה הגבוהה של פמליה נשמרה, רק שהעלילה התעוותה באופן לא צפוי לכל מיני מחוזות דביליים. אבל זה פחות הפריע לי, אחרי הכל מדובר בקומדיה ואי אפשר להגיע לפינאלה ע"י הרג כל הדמויות. מה שהכי הפריע לי זה העובדה שהסוף היה פתוח! אפילו לא מרומז אלא אשכרה תלי-צוק (Clif-Hanger)! כנראה שזה מכוון לכל מיני דיבורים על סרט המשך, אבל אני מאוד מקווה שמישהו יהרוג את הפרויקט החמדני הזה לפני שהדם שיושפרץ ממותו הכואב של התפלץ הפרנקנשטייני הזה על המסך יכתים את הסדרה המצוינת הזאת.

אם עוד לא ראיתם, רוצו להשיג. שווה אפילו להגיע לסוף.

לסיום

היה פוסט קצת מבאס, אז הינה בחור שאוכל צנצנת נוטלה שלמה עם כף.
ערפאת הבטיח ב-94': "אהפוך את אוסלו לאסון"
זה גור כלבים ששוחה ברוח.
סגן שר החוץ, דני איילון, הוציא עוד סרטון הסברה טוב, שני בסדרה שזה היה הראשון שלה. חבר אמר לי שזה נחמד אבל אנחנו לא מצליחים אפילו לשכנע את השמאל בעובדות הפשוטות, אז לשכנע את העולם זה חסר סיכוי. חשוב מאוד להפיץ ולא להפסיד מראש.
סיוטים בלילה:

תעירו אותי כשספטמבר ייגמר,
רז.

סיפוקים, כלב ארור וסיוט ברחוב הירקון

2011-09-10T23:11:00.001+03:00

ערב טוב לכולם.

ביום שישי שעבר הופיעה לי פריחה מוזרה על הגוף. סך הכל די אנושי. כשהחלטתי להזמין תור לרופא עור מצאתי את עצמי בצומת דרכים. מצד אחד, יכולתי לקבוע תור ליום רביעי בצהריים במרחק 30 דקות הליכה מהבית או ליום שישי בצהריים במרחק 15 דקות הליכה מהבית. כיוון שאין סיבה להרוס יום מנוחה כמו יום שישי ותמיד קיימת החובה המוסרית להרוס ימי עבודה, קבעתי תור ליום רביעי.

קמתי ביום ראשון טיפה הפוך כיוון שהתגרדתי כל הלילה, אז קבעתי תור לרופאת משפחה. כשהגעתי היא הסתכלה, נתנה לי תכשירים, אמרה לי במבטא רוסי עדין "אני רוצה שתישאר בבית עד התור שלך לרופא עור" ורשמה לי ימי מחלה בהתאם. תאוות הבצע שלי עלתה לי ביום מחלה ביום חמישי. נראה כי הקוסמוס מנסה ללמד אותי שיעור חשוב בדחיית סיפוקים...

הבלוג ציין יומולדת שנתיים לאחרונה.

לא יצא לי להשקיע בבלוג השנה כמו שהייתי רוצה. עברה עלי שנה טיפה בעייתית בחיים האישיים והרגשתי טיפה עייפות מהעיסוק בפוליטיקה. נכון שזה מאוד מספק להוציא עצבים בפסקאות ע"ג פסקאות אבל זה גם מאוד מתיש. בניסיון לדחות את הסיפוק שבכתיבת עוד פוסט על המחאה החברתית ששוצפת ברחובותינו לאחרונה מצאתי את עצמי נמנע מכתיבה בבלוג בכלל וזה לחלוטין לא תקין. שלא תבינו אותי לא נכון, הנושא בוער בי, הבלוג מיועד בדיוק בשביל אותם נושאים שבוערים בי ואם אתה עוסק במשהו שהוא לא המחאה אז אתה לא מאאאגניב, אבל יש גם עולם מעבר לזה.

אז בפוסט הזה, אני אמנע כמעט לחלוטין מפוליטיקה בכלל ומעיסוק במחאה בפרט. רק אומר שאני לחלוטין מסכים עם כותרות המחאה הנוגעות ליוקר המחייה וכל זה, אבל כדאי לכם לקרוא את המאמר הזה ואת המאמר הזה על הרוחות המנשבות מאחורי המחאה, לצפות בוידאו הזה ובוידאו הזה לגבי היות המחאה פוליטית במכוון, בוידאו הזה כדי לראות מה חלק מהמוחים (כולל מנהיגי המחאה עצמם) מגדירים כצדק חברתי ומטרת המחאה, בוידאו הזה כדי להבין איך מנהיגי המחאה רוצים שהיא תצטייר בעולם, בוידאו הזה ובוידאו הזה כדי לספוג עוד טיפה לכלוך על הנהגת המחאה, בפוסט הזה ובפוסט הזה ובפוסט הזה כדי להבין טיפה יותר גם את הסכנות שבקיום הדרישות הפחות פוליטיות של המחאה ובוידאו הזה כדי לראות גור כלבים תחת השפעת חשמל סטטי.

וזהו.

די.

כלב ארור

אני כבר כמה זמן מתלונן על כך שאין יותר מדי חדשנות בסדרות הטלוויזיה של ימינו. עיקר הטיעונים שלי נשענים בעיקר על סדרות טלוויזיה האמרקאיות, שזה כנראה קצת דופק לי את התיק, אבל הטלוויזיה האמריקאית עדיין ניצבת בחזית והיא הכי נגישה. עונת השידורים שמסתיימת בימים אלו הביאה לנו סדרה אמריקאית שהיא פנינה של חדשנות חסרת תקדים. באופן בלתי מפתיע, הסדרה מבוססת על סדרה אוסטרלית. לשתי הסדרות קוראים Wilfred, ובמרכזם עומד אדם בוגר מובטל שרואה את כלבה של אהובתו הבלונדינית, על שמו נקראת הסדרה, כאדם בחליפת כלב. אתם מוזמנים לקרוא את המשפט האחרון שוב.

בשנת 2002, הוציאו כמה אוסטרלים סרט קצר וסוריאליסטי על בחורה לא בלונדינית שמראה לראשונה לבחור שהיא יוצאת איתו את הדירה שלה ומכירה בינו לבין הכלב שלה, שישב על כיסא בפינת חדר השינה ועישן באנג. הסרט הוקרן בסאנדנס וזכה להרבה אהדה, מה שגרם לו להפוך לסדרה באוסטרליה ב-2007 שחזרה לעונה שנייה ב-2010. נטען כי אותה עונה שניה היא האחרונה בהחלט ובמקביל נמכרו הזכויות ל-FX והם יצרו גרסה אמריקאית פחות סוריאליסטית ויותר מקאברית, כאשר האוסטרלי מאחורי ווילפרד, ג'ייסון גאן, ממלא גם כאן את אותה חליפת כלב.

הסדרה האוסטרלית שמרה על קו סוריאליסטי מאוד חזק. לאורך כל הסדרה נראה כי אין משמעות מיוחדת לתפיסתו של אדם (החבר) את ווילפרד כאיש בחליפת כלב. זה פשוט שם והאינטרקציה של ווילפרד עם סביבתו היא אומנם התנהגות אנושית לחלוטין עם דפוסי התנהגות כלביים (לדוגמה, אם כלב ירדוף בנביחות אחר מכונית רועשת, ווילפרד ירוץ אחריה תוך שהוא מקלל ויורק איומי רצח) אבל לעיתים רחוקות ניתנת אינדיקציה לגבי כיצד תגובת הסביבה שונה מתגובתו של אדם. הסדרה יותר קרובה לתיאור קומיקס המתרחש ביקום מקביל בו חיות הן אנשים בתחפושת. לעיתים הסדרה אפילו לא נראית כמו קומדיה. יכול להיות שזה נטוע במקצב איטי יחסית או בתקציב התאורה הדל, אבל פעמים רבות חשים בניכור עמוק שקיים בדמויות. הדבר מציב את הסדרה עם גוון הרבה פחות קומי ורוב הבדיחות אינן נובעות משורות מחץ אלא ממגוחכות הסיטואציות השונות. הסדרה כשלעצמה לא ממש עוברת מסך לאנשים שרגילים לקומדיות אמריקאיות ולא בכדי הקרדיט שניתן לכותב האמריקאי שהצטרף לאלו האוסטרלים בסדרה החדשה, דיוויד זוקרמן (ידוע בעיקר מ-Family Guy ומ"הנסיך המדליק מבל-אייר"), היה "Developed for American Television by".

בגרסה האמריקאית מוסבר לנו כבר מההתחלה כי רייאן (אותו משחק באופן מצויין אלייז'ה ווד) רואה את ווילפרד כאיש בחליפת כלב כיוון שעבר התמוטטות עצבים קשה לאחר ניסיון התאבדות כושל (כן, זו קומדיה). נוסף על כך, מושא אהבתו, ג'נה, הבעלים של ווילפרד, היא שכנה שלו, ולכן לסדרה יש הרבה יותר חופש לחקור סיטואציות מאוד רחוקות מה"בינו לבינה" בה התמקדה הסדרה האוסטרלית. גם אם כשרואים את הסדרה לא ממש חושבים על זה, העובדה שיודעים כי האינטראקציה עם ווילפרד קורת באופן בלבדי בראש של רייאן נותנת נופח מאוד פייט-קלאבי לכל הסדרה. *ספויילר לא רציני* ישנו פרק בו באחד מסיפורי המשנה רייאן נכנס לתאונת דרכים אחרי שווילפרד מסובב לו את ההגה כיוון שהוא שם עין על בובת ג'ירפה ברכב הסמוך (ככלב, הוא נהנה לבעול בובות פרוותיות). כדי להתחמק מנזק כספי, רייאן נאלץ לזנות את עצמו לבעלת הרכב המבוגרת, ולמפגשים הוא נאלץ לקחת את ווילפרד שרוצה לממש את אהבתו לבובת הג'ירפה של בנה. לקראת סוף הפרק ווילפרד מבקש את עזרתו של רייאן בהגשמת הפנטזיה של הג'ירפה כי גבר אחר יבעל אותה בזמן שווילפרד מתבונן. רייאן, שנאלץ להיעתר לבקשה, נתפס ומסולק בבושת פנים. המחשבה שרייאן עצמו הכניס את עצמו לתאונה, להתנהלות מול בעלת הרכב, לבעילת בובת הפרווה וגורר את כלבה של שכנתו לכל זה (ולא להיפך) מוסיפה ערימה של מקאבריות אינסופית לכל הסיטואציות המשעשעות בה עוסקת הסדרה. *סוף ספויילר לא רציני*

באופן אישי, הגרסה האמריקאית של ווילפרד היא סדרה המנצחת שלי בעונת השידורים החולפת ולו רק בגלל החדשנות המרעננת שהיא מביאה, הן באופי והן בפנים החדשות של גאן האוסטרלי שנותן משחק מעולה (אני מקווה שזו לא תחנתו האחרונה בזירה העולמית). כבר אושרה עונה שנייה לגרסה האמריקאית שתעלה בקיץ הבא. ממליץ בחום לראות את העונה שחלפה. אם היא תעניין אתכם, תוכלו לנסות את הגרסה האוסטרלית. לא שהיא פחות מוצלחת היא פשוט מאוד שונה ממה שרגילים לראות בסדרות טלוויזיה. יהיו שיאמרו שזו אפילו נקודה בזכותה.

סיוט ברחוב הירקון

יצא לי לאחרונה לפקוד את ה-Nightmare בתל אביב. למי שלא מכיר, מדובר באטרקציה המכנה את עצמה "מבוך אימה", כנראה בגלל ש"מסדרון עקום של אימה" זה ארוך מדי. הלכתי לחוויה הזאת בספונטניות יחסית יחד עם חברה שלי שהואילה בטובה ללכת לשירותים לפני שנכנסנו ובזכות כך לא השתינה מרוב פחד לכשהאימה החלה להחשף בפנינו.

לצופה מבחוץ נשמעת החוויה כרכבת שדים סטנדרטית. זה גם מה שאנחנו חשבנו לפני שהואלנו לפלוט את עלות מחיר הכניסה, 50 ש"ח לראש. מהר מאוד התוודענו, לשמחתנו (או לאימתנו), לכך שזהו ממש לא המצב. הקופאי בכניסה הנחה אותנו לעקוב אחר הנוריות האדומות על התקרה והכניס אותנו בחוסר התלהבות מופגן דרך דלת רועשת למסדרון חשוך לחלוטין. רמקולים השמיעו רעשים מפחידים מסביבנו, היו שלל שרשראות שנתלו מהתקרה והיו מפוזרות על הרצפה ופתאום בין הבזקי האור החלו להופיע דמויות. לא היה מדובר בבובות אלא בשחקנים. שלא תבינו לא נכון; אין עלילה או טקסט. פשוט אנשים מחופשים שקופצים מכל פינה ופינה תוך שהתאורה והצלילים מוסיפים לאפקט האימה החזק.

החוויה מבויימת טוב מאוד. שותפתי למסע הייתה מפוחדת כל-כך עד שהשתמשה בי בתור מגן אנושי לאורך כל המסלול. עד כדי כך שכאשר בשלב מסויים אחת הדמויות נגעה בכתפה מאחורה, היא ניסתה לסובב אותי 180 מעלות כדי שאגן עליה מפניו והיא אפילו לא זוכרת את זה. זה לא שהרגשתי שמפלצות מחכות לי בכל פינה לכשיצאתי, אבל זרם האנדרנלין היה ברור. ברגע שיוצאים מרגישים שרבע השעה שמבלים בפנים שווה כל אגורה. אם אתם בקטע, כדאי לכם בהחלט לנסות.

לסיום

רופא העור מהסיפור בפתיחת הפוסט השלים לי יום מחלה ביום חמישי. אני כותב את זה כאן כדי שהסיפור לא יאבד מומנטום...
אני מכיר את הבחור שמופיע בתמונה בכתבה הזאת! והזאת! והזאת! והזאת! אני אומנם לא מסכים עם הדעות של הבחור, אבל כל הכבוד לו שבשבוע בו יש לו יומולדת הוא הפך לסוג של סלב עולמי. מזל טוב, רון!
שלדים בארכיון, בלוג תמונות נחמד של קטעי עיתנות מהעבר. הפייבוריט שלי עד כה היא פרסומת הגלידה הזאת.
שר ההגנה היוצא של ארה"ב רוברט גייטס חווה את דעתו על ממשלת נתניהו. חוות הדעת לא הייתה אוהדת במיוחד. זכותו לדעתו. מה שהתקשורת לא טורחת להבהיר זה שגייטס מדבר מנקודת מבט של אינטרס אמריקאי ושבשורה התחתונה זו בסך הכל דעה של בכיר יוצא. אין כאן משבר חדש ואקוטי. זה לא מפריע, כמובן, לציפי לבני לדרוש את התפטרותו המיידית של נתניהו בעקבות העניין.
שיר משעשע (18+).
מועדון העובדה הלא חשובה! העובדה האהובה עלי עד כה היא שקללות מסייעות בהפחתת כאב.
כל הכבוד לקבוצת ה-FSAE של אוניברסיטת בן-גוריון על שלקחו מקום 15 מ-57 בתחרות שהתקיימה השנה באיטליה, התחרות הראשונה בהשתתפות קבוצה ישראלית. יצא לי לקחת חלק בגלגול קודם (וכושל) של הפרויקט הזה בתקופת הלימודים לתואר ראשון. אחד מהחבר'ה שהיו בפרויקט אז, הרים אותו עכשיו ולא נותר אלא להיות גאים. מוזמנים להיכנס לערוץ ה-YouTube שלהם.
בנוסף לאיום ההצבעה באו"ם על מדינה פלסטינית, אותו כנס של האו"ם מביא לנו גם את ועידת דרבן השלישית בנושא גזענות. הנה הסבר קצר למה זה עבודה בעיניים. חשוב מאוד להפיץ לחברים מעבר לים.
הינה סקירה על מספר סדרות שיככבו בעונת השידורים הבאה עלינו לטובה. נראה מבטיח.

להתראות בשמחות,
רז.