Sivan's Blog

Yellowstone and Bozeman MT, Family Trip (Aug)

2024-09-16T14:29:00.004-04:00

Family of 4, parents are 44-45, kids 7 and 9 yo.

Day 1 - Friday:

Landed in Bozeman, MT, 12:30pm
Picked up the car
Lunch at Mr. Burrito - not recommended
Drove to Big Sky resort
Stayed at Shoshone hotel
Dinner from chet - not recommended
Sleep

Day 2 - Saturday

Free breakfast @ chet
Lone Peak Expedition, 11,160 feet summit

Lift and gondola

Base camp activities

Bungee trampoline
Giant swing
Marble run

Outdoor Pool
Cooked pasta in room

Day 3 - Sunday:

Free breakfast @ chet
Packing
Ousel Falls
Zipline above Gallatin River
Drove to Bozeman
C’mon in

Hot tub!

Outback steakhouse

Day 4 - Monday:

Chill day at the hotel
Went to Walmart to buy a few stuff, like a thermal shirt for elad. 116 dollars later..
On the way we noticed our front wheel had lost more air (we’ve had issues with it almost instantly after picking up the car from the airport).
Went back to the airport to replace our car
Lunch at Bourbon, BBQ, was nice though the kids didn’t like the food
Back to the hotel for R&R
Montana Science Museum: thought the kids are too old for it but we’ve had a great time.
Next door: Board game store. Enjoyed exploring and tried to learn how to play Photosynthesis… weren’t so successful.
Quiet night at the hotel.

Day 5 - Tuesday:

Lewis and Clark Caverns
Virginia City MT - can probably skip.

Show, like mini broadway

Vast empty fields, madison river was beautiful
Laundry night
Collected things for RV and made lists

Day 6 - Wednesday

American museum of computers and robotics - mixed family reviews on this one
Return car at airport
Meet friends who joined our RV trip.
Big boys toys, RV pickup
Walmart - from 3:30 - 8pm, including lunch stop
Yellowstone, gardiner, 10pm-ish, 1.5 hour drive

Was scary to drive the RV at night for the first time

Day 7 - Thursday

Made sandwiches for the first hike
Entered Yellowstone park for the first time

4th grader free park entrance

Bunsen peak

4.2 mile (?), 1300 FT elevation
9:30-ish - 12 to the top, enjoyed the views, sandwiches, down by 2
7 yo complained most of the way

Mammoth springs, walked the boardwalk, 3 stops
Dinner @ parking lot
Dumped RV water (grey - sink, black - toilet)

Did it wrong
Husband was impacted :)

Yellowstone Hot springs (8 min from RV camp) -

beautiful, warm, hot cold water walk, cold plunge 66F, hot tub 106F

Day 8 - Friday

9am, Rafting @ yellowstone river, 8 mile, pretty, not that cold
Dumped RV water
Lunch @ Yellowstone RV park
Upper falls view, grand canyon of yellowstone
Short hike towards something lake, really nice views of the huge canyon and the cyan water
Checked in at Canyon Village RV park

No hookups (no electricity, no clean water for the RV)
No wifi, no data (in most of the park)
Showers allotment, 2 per RV, per day :O (can buy for $5)
Bears - were told they smell toothpaste

Bought family postcards to send abroad
Steak dinner on BBQ
Bought wood, lit a bonfire
Smores with the kiddos
Went to sleep before 10pm!

Day 9 - Saturday

Skipped Dunraven Pass Overlook Trail : https://www.alltrails.com/trail/us/wyoming/dunraven-pass-to-mt-washburn-trail

Smart move in hind sight, it was harder then the first hike where we went up to Bunsen Summit

Worked on writing postcards to mail our family abroad
Stopped by visitor center to get ideas for smaller, easier trails (that Alma will survive)

Visited the museum

Drove to “the brink of the upper falls”, enjoyed the view and walked until the “Canyon Bridge”

Beautiful views

Drove to “the brink of the lower falls” - went down and up the 10 switch backs
Reconnected with Moriel around 6pm in the campground
Sleep: Canyon Village RV park

Day 10 - Sunday

Went to the post office to send the family postcards, only to find out it’s closed on Sunday
North Rim (of grand canyon of yellowstone) trail

Left an RV at Inspiration point
Drove to Waktipi lake - where we left our RV
Passed through “Canyon bridge” that we visited yesterday
“the brink of the upper falls” - skipped this time
“the brink of the lower falls” - waited for Moriel to do the 10 switch backs
Lookout point
Grand view
Inspiration point
Picked up RV and drove to pickup the other

Saw mud volcanoes along the route
Sivan was feeling sick, sore throat etc
Dinner: Lake hotel dining hall @ 5:30pm

Nothing to write home to, $160 per 4 person family, but the food was meh.

Sleep: Grant RV park

Got here at 8pm

Day 11 - Monday

Lazy morning
West thumb geyser basin
Fun on the lake

Rented a motor boat and spent 1.5 hours driving around.

Was very nice except for the way back when the water were choppy and our butts were aching.

Dinner: Grant dining hall

Canceled and cooked our own dinner

Sleep: Grant RV park

Day 12 - Tuesday

Old faithful
Midway basin

It rained prior so the scenery was half obscured and very unique

Cooked light lunch in the parking lot
Drive back to bozeman - 2.5 hours

Random stop along the route
Was so so windy that the RV felt like it’s shifting

Walmart stop to return unused items (including food cans 😂)
Fuel - prep to return RV
The RV park included free entrance to the hot springs

Spent 8-10pm enjoying the water and showers

Last trip drink on the picnic table
Sleep: Bozeman hot springs

Day 13 - Wed

Pack RV
Propane refill
Got to RV return around 10am
Got to airport at 11:11 (11 min too late for bag drop for the 11:45am flight)

Got rescheduled for a 12:45pm flight, through ORD

Original plan/ Itinerary:

08/28 - Day 1

Shopping: Walmart / Costco

Sleep @ Yellowstone RV Park, near Gardiner here

Activity: Yellowstone Hot Springs, 8 min drive from RV park

08/29 - Day 2

Leave after breakfast, do:

Mammoth Hot Springs: https://www.alltrails.com/trail/us/wyoming/mammoth-terraces

Upper Terrace Loop Drive: https://www.alltrails.com/ar/trail/us/montana/upper-terrace-scenic-drive-loop

Bunsen Peak: https://www.alltrails.com/ar/trail/us/wyoming/bunsen-peak

Arrive back around 5:

Dinner: somewhere around gardiner

[Activity: Yellowstone Hot Springs, 8 min drive from RV park]

Sleep @ Yellowstone RV Park, near Gardiner here

08/30

Leave after breakfast

Rafting (booked 9:00-11:00)

Back at gardiner

[Activity: Yellowstone Hot Springs, 8 min drive from RV park]

Lunch of some kind in gardiner

Drive to canyon village:

Dunraven Pass Overlook Trail (or day after): https://www.alltrails.com/trail/us/wyoming/dunraven-pass-to-mt-washburn-trail

Sleep

Canyon Village campground

Ordered 2xSites

08/31

North Rim trail

https://www.alltrails.com/ar/trail/us/wyoming/north-rim-trail-red-rock-point-lookout-point-grand-view

https://www.alltrails.com/ar/trail/us/wyoming/yellowstone-falls-crystal-falls-and-inspiration-point-via-north-rim-trail

Scenic drive - South Rim Drive - multiple spots to stop

— Grand Canyon of Yellowstone ( got a recommendation), link

Artist Point: Renowned for its breathtaking views of the canyon, especially in the morning light.

Upper Falls Viewpoint: Located along the South Rim Drive, this spot provides a great view of the 109-foot Upper Falls.

Sleep

Canyon Village campground -

Ordered 2xSites

09/01

South rim trail
Mud Volcano; https://www.alltrails.com/ar/trail/us/wyoming/mud-volcano-trail

Sleep: Grant Village

Dinner: Lake hotel dining hall 5:30pm 8 guests - booked

09/02

Old faithful: https://www.alltrails.com/ar/trail/us/wyoming/observation-point-loop-trail

West Thumb Geyser Basin Trail: https://www.alltrails.com/ar/trail/us/wyoming/west-thumb-geyser-basin

Fun on the lake!

Dinner: Lake hotel dining hall 5:30pm 8 guests - booked

Sleep: Grant Village

09/03

Long drive (3 hours) to Bozeman

Sleep: Bozeman hot springs

09/04

Fly back to NY, 11:45 am

Family Vacation In The Azores Islands, Portugal

2022-10-23T16:29:00.000-04:00

I too had never heard about the Azores Islands until about 5 days before I booked my flight there. In hindsight I think it was a United ad that drew my attention to that unknown but quite amazing location, as they just opened a direct 5.5 hours flight from NY to Ponta Delgada (the largest city in the island of Sao Miguel).

After reading a bunch of blog posts and watching traveling vlogs, we decided to go for it.

To drive the point fastest, here are some photos to entice your visit.

Travelers Profile:

We're a family of four, with a 7.5 yo boy and 5.5 yo girl. The parents are in their early 40s. We live in NYC.

So what is this Azores place you speak of?

The Azores are a group of 9 islands in the Atlantic Ocean, located west of Portugal, basically between Portugal and the US (see the face in the middle of the ocean). Most of the islands are volcanic. The largest island is called Sao Miguel (pronounced San Miguel). Sao Miguel Island features volcano craters, lush greenery, geo-thermal activity (small geysers and natural hot springs), waterfalls, stunning ocean views including black sand beaches and cliffs and more. And this is where I stop pretending that I know much about the Azores to educate others :)

My face in the middle of the ocean show the Azores location

What drew me to the Azores?

The features of the island reminded me a lot of what I loved about New Zealand and Iceland.

In short, stunning nature, variety, packed in a small and accessible island. In more details, mixture of:

Amazing nature
Gorgeous views
Uncommon things to see (geo-thermal action, black sand), water access (lakes and beaches)
Good weather (we visited in August when temperatures were 63-81F)
Easy car access to most locations
Small island: 1:30 hours drive from one end to the other

That all made this location interesting for adults AND kids.

Our plan was to be there for a week, landing on Tuesday 9am and flying out on Monday 11am, but sadly United has canceled the flight my husband and kids were scheduled to fly on. So we did Wed 9am to Mon 11am, a total of 5 days, as on Monday morning we headed straight to the airport.

Tips for traveling in Sao Miguel, Azores (in Aug)

Weather 1: Use SpotAzores.com. All sites, blogs and vlogs we read before visiting the Azores said you should start your day by looking at the web cams @ http://www.spotazores.com/ilha/s%C3%A3o-miguel/, see where the weather is good, and head out there.
Weather 2: I was really worried that I’ll be cold and that it’ll rain on me. I was so afraid I under-packed warm weather clothes and over-packed cold-weather clothes. 98% of the time the weather was comfortable and amazing. The one day we actually needed a rain coat, I - of course - forgot those at the hotel. My recommendation: make sure those are in your car at all times, and… enjoy your trip!
Miradors (view points): Every 5 minutes or so you will see a vista point (aka mirador) - they are each different and each worthy. Every time I thought I’ve seen enough and “it’s just another view point” I was delightfully surprised to be at awe with the views.
Cash / Credit: we rarely needed cash. I think all in all, in 6 days there, I used less than 40 Euros. 2 places I visited only accepted Portuguese credit cards and maybe one place required cash.

Day 0 (Tue)

[Due to the canceled flight I had a day alone on the island in which I tried to explore around the hotel to get a hold of what’s going on. ]

Visited 2 black sand beaches - those had lifeguards on site, bathrooms and showers for quick rinse nearby. The water was not too cold, according to some documents they had posted near the beach it was around 23-25C (~75F).

Across from the beach, there was a medium size water park, with an area for babies, and of course slides for older kids (or adults, I don’t judge). It’s 10 EU for kids and 20 EU for adults and had some food options on site.

I strolled down to the marina where I saw some water excursion operators where you could rent kayaks (turns out you can kayak to the islet, which takes about 40 minutes), go scuba diving or whale watching. It was useful information as we went from here later on our trip.

Towards the end of the day I couldn’t help it but drive (only 8 minutes!) to the lovely iconic church that was stunning on its own but also had vast views of Vila Franco do Campo (where our hotel was)

Day 1 (Wed)

Finally picked up the family from the airport. We went to a nearby mall (few minutes driving) and bought child booster seats at the supermarket (18 EU per seat while the car rental company charges 10 EU per day per seat) then we headed back to the hotel. After some fun at the pool, and lunch from a restaurant near our hotel, the kids were exhausted so we rested and later headed to Ponta Delgada to see the city and grab dinner. We went to see the three arches, walked on the boardwalk where we found a small playground and also climbed up a ton of stairs on an amphitheater.

Day 2 (Thu)

We started the day with a short hike (15-20 minutes) down to Lagua Do Congro (Congro Lake). The way down was beautiful and lush with green all around us. The hike down was easy enough that my husband could do it with flip flops. While we didn't swim in the lake (I read that it's safe and allowed), we dipped our feet in while we took pictures and had some snacks.

The hike back up was also fairly easy, and we headed to the other side of the island, towards Porto Formoso. The way there was stunning, shifting the atmosphere from beach-area to mountains and the weather changed to clouds, rain and mist. It felt like we’re driving in a bouquet of flowers, while occasionally someone in the car yells “cows” or “view!”.

We had lunch at a recommended restaurant where we all dared to try Limpets (sea snails) - which we all didn’t care for :)

Limpets - sea snails

We continued towards the only tea plantation in Europe - Cha Ferrara - missed the turn, stopped at a gorgeous vista point (aka mirador) with picnic tables. The kids ran around and enjoyed yelling, uhm, I mean, communicating with the nearby cows.

We strolled around the tea plantain and failed to find any smell of tea when sniffing the bushes. The free tea at the restaurant was delightful and we went back for more.

Later we headed to see more views, to a mirador (vista point) next to a lighthouse, and had steaks for dinner at Associação Agrícola de São Miguel (while the restaurant was nice looking, we felt that we had better steaks). Tired but happy, we drove back to our hotel.

Day 3 (Fri)

The pinnacle of day 3 was a Jet Ski excursion! We booked a guided tour where each parent drove a jetski with a kid (5 and 7 year old) riding along. My husband and I love riding jet skis, and being able to share that experience with our kids made us even more excited. We drove to Ponta Delgada’s marina where the tour took off from. The views were of course delightful. Admittedly I was worried my kid will fall off the jet ski or will freak out - none of which happened. They not only LOVED it but also when given an opportunity to drive it (which they were given) they took the front seat, and - to my complete surprise - were able to press full frothel while keeping the steering wheel straight and taming the beast that jet ski is. We were proud and in shock, and of course had a great time. The place had showers on the marina so we could wash the sea water off of us, and since we forgot to bring someone extra pants, we hit the nearby mall to buy new pants, grab lunch and shop for groceries (which were really cheap).

Given Ponta Delgada is closer to Sete Cidades than our hotel, we headed there.

As we’ve seen in previous days, the driving experience was a great one and it felt like immersing in a flower bouquet. Way before you get to Sete Cidades (remember? Two lakes, one looks green and one blue?) you pass a deserted hotel (we’ll talk more about this) and a mirador (remember? It means vista point).

Sete Cidades

So we took some time to enjoy the views, take photos, raise the drone for extra view points, take family photos and whatnot and then we decided to go and explore the deserted hotel - which we saw a few videos about. We couldn’t skip it, and that was a smart choice.

Let me try to tell you about the hotel in short: The luxury hotel named Monte Palace was opened in 1989 on a hill offering vast views of Sete Cidades and closed only 18 months later. It has been guarded and preserved for many years to prevent people from raiding the place, but eventually, was left unprotected and many people have looted it. Why? From everything we read online, it was the wrong time to open such a luxury hotel in the Azores, simply there was not enough audience for such a thing.

These days the hotel serves two purposes: an even taller view point for Sete Cidades and a super interesting site, like taken out of a zombie movie scene. We walked in despite the warning signs telling us we shouldn’t, and since we were with the kids, I pretended I’m not at all spooked. But I was. I kept waiting for ghosts or zombies to attack me, and I was shocked not seeing rats, cockroaches and the like. Really, you have to go in there, it’s such a unique experience.

Ponte Palace, Entrance

OK, so… after all that, we started driving down, it was about a 20 minutes drive to reach the tiny road where the two lakes connect. Being down there after spending so much time watching from atop was really nice, and we also enjoyed running after geese on the shore of the lake. It was 8:30pm and we had about an hour drive, so we hit the road back to our hotel.

Day 4 (Sat)

This day focused on a whale watching 3 hours excursion (we booked with this company). We never did such a tour and once again I found myself proud and surprised by my children’s ability to sustain and enjoy things I wasn’t sure they would. The tour we chose conveniently took off from near our hotel, so that was easy, and after a debrief explaining to us how important the ocean is for our lives and the whales, we took off on a very fast Zodiac boat, albeit not so comfortable to sit on for 3 hours. Anyways, of course we were all excited when it started, and the guides were very nice trying to keep us interested. We spotted several dolphins and sperm whales and about 1.5 hours into the tour I (and the kids) were ready to go back to the shore. My 5 year old surpassed my wildest expectations when she somehow managed to catch a nap on that boat :)

Just before we went back to the shore, we went to Ilhéu de Vila Franca do Campo, took a quick look at the bay and surrounded the island to enjoy its views.

After a rest at the hotel, we decided to take advantage of the long days (late sunset) and headed out to view Lagua do Fogo from Miradouro do Pico da Barrosa. If I recall correctly you can actually hike to that small piece of beach you see in the photo, but it was too late in the day for us to even consider that.

From there we continued driving to Caldeira Velha which is a really nice park with several natural hot springs.

Sadly for us they already “closed” the natural springs for cleaning (they can control the water coming in and out so they can actually clean them!) and we were also told we needed to book a time slot online to come in. We were still able to walk the park and enjoy it, and even dipped our feet in the water.

We drove to get dinner nearby, of course occasionally stopping at vista points to enjoy the gorgeousness of the Azores.

Day 5 (Sun)

Day 6, the last day before we said goodbye, focused on the Furnas area - the geothermal area of the island. I have to admit, that despite watching videos and reading about this place, I was able to enjoy it and as the day ended, I regretted not having more time to spend here.

Our first stop was at Miradouro do Pico do Ferro - overwatching Lake Furnas. Here too you can hike down to the lake, but as we left our car it started raining on us, and we are not the kind of ppl who hike in the rain :)

We continued to Miradouro Vista do Vale and from there drove to Furnas. We noticed a playground in the center of the city, so we stopped to play, walk around and grab some food. We ended up spending about an hour there, watching fish tanks, a man made waterfall and playing in the playground.

We then drove to Terra Nostra, circled the place 3 times until we found a parking spot, and went into the park.

We learned from a vlog that if you spend more than 25 eu in the hotel restaurant you get free entry to the park, and… we were hungry… so we tried to get a table. Sadly they just closed lunch and took their break before dinner seating.

We paid (in full), got into the park and looked for a spot to change our clothes. It was lightly raining and we made a mistake standing for a long time in the line, while there were more stalls, had we walked a bit further into the park. We enjoyed the smaller hot springs despite the rain. (Notice there are also 2 hot springs, so if the first one is full, just walk a few more steps to the 2nd one). We then went to the main pool, famous for its yellow/orange color and enjoyed that for a while.

We asked one of the guards to recommend a local favorite restaurant and he recommended Cafe Adelino. We appreciated the nearby ocean views and even a short but stunning hike.

We didn’t plan to go back to Furnas, but our path back to the hotel took us there, and how lucky was that? On our way back, we actually saw the real geothermal activity: steam and bubbly hot water coming out of the ground. We enjoyed exploring that area, running around, looking at awe at the steam and, even touching the water. One thing that stood out to me was how easily accessible “nature” was, in a very different way than how I experienced it in the past - behind ropes (in the US and in New Zealand).

On our way home we saw a few more vista points, you can’t drive around without stopping at one. And we said goodbye to the Azores’ beauty and nature.

Bottom line, you should go travel the Azores, before they become even more mainstream. Happy to answer questions and share our experience.

חלמתי ניו יורק, הנה מה שעזר לי להגשים את החלום:

2022-10-16T12:32:00.006-04:00

לפני שלוש שנים, פגשתי (לגמרי במקרה) כתב ישראלי בניו יורק - חיים הנדוורקר - באיזה אירוע נטוורקינג של נשים בניו יורק. באוסף של אירועים לגמרי מקריים, גם נכחנו באותו מקום, וגם חוברנו על ידי מכרה משותפת, וגם מצאנו עניין אחד בשניה אחת את השני (וההפך). הפגישה הזו הובילה לכתבה שהתפרסמה בדצמבר 2019 כחלק מאוסף כתבות על נשים מוצלחות. הכתבה היתה על ילדה קטנה וחסרת משאבים מפתח תקווה - זאת אני! - ואיך היא הגיעה לא רק לניו יורק, אלא גם לחברה בה אני עובדת היום.

לפני חודשיים, אותו כתב שלח לי קישור לפרק פודקסט (הסכת בעברית) שהוא הקליט על פסיכולוגיה חיובית (אגב, אחד הנושאים המסקרנים והאהובים עליי). ניסיתי להבין למה הוא שלח דווקא לי את זה ודווקא את הפרק הזה, ונראה לי בדיעבד שמטרתו היתה לפתות אותי להקליט איתו פרק. טוב נו, אם חייבים :)

אז דיברנו קצת בטלפון, וסיכמנו שאני אחשוב קצת על מה לדעתי היו הגורמים שתרמו ל״הצלחתי״ באי הקטן הזה, במדינה הרחוקה הזו. אני כותבת ״הצלחתי״ במרכאות משתי סיבות. אחת: הצלחה זה דבר סובייקטיבי וגם עניין של השקפה. שתיים: אני לא תופסת מעצמי מוצלחת במיוחד, מבחינתי היו אוסף של אירועים קטנים שהובילו אותי לאן שהגעתי, אבל אני מבינה שמהצד הכותרת של ״מפתח תקווה לחברת תוכנה מפורסמת בניו יורק״ תופסת את העין ו… מוכרת.

טוב, בקיצור אז זה הרקע. בטור הזה, רציתי לסכם את החלקים המעניינים והשימושיים מפרק הפודקאסט המדובר (ספוטיפיי), לשירותכם.

שליטה טכנית בשפה אינה מספיקה כדי להצליח בתרבות זרה

כתבתי על זה ביתר פירוט בטורים: איך אתם מדברים יא חצופים, תקשורת ישראלים-אמריקאים למתקדמים - ממליצה לקרוא. בינתיים פה אני אומר כמה דברים. כשהגעתי לאי הזה, בשלוש השנים הראשונות היתה לי אנגלית סבבה כלומר מעל הממוצע. 95% מהזמן הבנתי מה אמרו לי, וכשהתלוננתי שאני מרגישה חלשה בשפה, כמעט תמיד עודדו אותי ואמרו שיש לא מעט אנשים שנולדו פה עם אנגלית הרבה פחות טובה משלי. עכשיו במרחק השנים אני זיהיתי כמה דברים שעזרו לי לקפוץ מדרגה בכישורי הדיבור, הבנת נשמע/נקרא, כתיבה וגם הבנה תרבותית:

לימודים באוניברסיטה אמריקאית. למדתי תואר שני במנהל עסקים בקולומביה - מציינת לא בשביל להשוויץ אלא למקרה שתואר אחר או אוניברסיטה אחרת מניבים תוצאות אחרות. הלימודים דרשו ממני לדבר כל כך הרבה יותר אנגלית, במרחב של מצבים: שיח חברותי, שיח בכיתה, כתיבת חיבורים בתהליך הקבלה, כתיבת עבודות, כתיבת אימיילים, ועוד. המנעד הרחב של סוגי התקשורת, והכמות המרובה של תקשורת אמריקאית חשפו לי נקודות תורפה, הרבה הזדמנויות לראות איך אנשים אחרים מתנהגים ואז יכולתי לאסוף דוגמאות ולהתאמן עליהן לאורך זמן. לשנות את איך שאני כותבת ומתבטאת, להיעזר בחברים בני המקום כדי לשאול שאלות כשלא הבנתי מילה, או ביטוי, או מה העניין עם ללבוש לבן רק בקיץ. אם לפני הלימודים היתה לי 80% שליטה בשפה, אחרי הלימודים הייתי ב- 95% שליטה.
ניתוח אנשים, שיחות ותכתובות. שבוע שעבר חברה פנתה אליי בבקשה לעצה. במהלך שיחתנו היא ציינה שוב ושוב כמה יפה הבוס שלה מתבטא ועד כמה היא מתבטאת באופן בסיסי בהשוואה אליו. זה הזכיר לי פעמים רבות שבהם שמתי לב לצורת התבטאות כזו או אחרת של מישהו שהיה סביבי (עמית לעבודה, מושל ניו יורק, חברה אמריקאית וכו׳), עצרתי לחשוב על איך הם השתמשו במושג, או איך הם ניווטו שיחה בעייתית וכו׳. מהנקודה הזו, חיפשתי דרך להעתיק ולהשתמש באותם מילים וביטויים בסיטואציה אחרת. כלומר.. באמצע שיחה, הצלחתי לעצור ולהבחין במשהו (שכנראה עבד, כי אחרת בטח לא הייתי עוצרת על זה), ניתחתי אותו כדי לחשוב למה זו צורת הביטוי שנבחרה, ולמה היא הצליחה, ואז שמרתי לי בכיס, ואז התאמנתי עד שזה נהיה לי טבעי.
זה עובד גם לשיפור אוצר המילים, הרבה פעמים שמתי לב למילה חדשה, אפילו שאלתי אנשים סביבי מה משמעותה ואיך משתמשים בה, ואז התחלתי להתאמן על להכניס אותה למשפטים.
אולי המסר הכי מדויק כאן הוא: צאו מנקודת הנחה שאתם לא יודעים הכל, והקדישו תשומת לב וזמן בלמידה מאחרים: הקשיבו והתבוננו באיך אנשים אחרים שאתם (או אחרים) מעריכים מדברים וכותבים - והתאמנו על השימוש במילה או ביטוי, עד שתרגישו שזה כבר לא דורש מאמץ.
הנה כמה דוגמאות:

“I invite you to open the aperture to consider a wider lens here” - מנהלת בכירה שעבדה איתי אמרה בפגישה משותפת. Aperture זה צמצם - כמו במצלמה.
היא השתמשה בעולם התוכן של צילום, בצורה פיוטית כמעט, כדי להשפיע על משתתפי הפגישה לחשוב בצורה רחבה יותר.
"That isn’t the man I’d like to be” - וויל סמית׳ בהתנצלותו על הסטירה שהחליק לחברו בטקס חלוקת האוסקרים. שימו לב שהוא לא אומר שהוא לא יעשה את זה יותר, הוא רק אומר שזה לא סוג האדם שהוא רוצה להיות.
"Would you like to cast your screen” - דרך מנומסת לאמר למישהי/ו להציג את המסך שלהם למשתתפי הפגישה.

לא רק שלהתכונן זה לא בושה, זה גם עוזר לשפר תוצאות

אז… גם היום, אחרי 14 שנים של מגורים ועבודה בארה״ב, אני לא תמיד בטוחה ביכולת שלי להתבטא היטב באנגלית. למשל כשאני מדברת עם שירות לקוחות, אני נתקעת במילים או משתמשת ביותר מידי מילים כדי לבטא את רצוני. ראיתי שזה גורם לאנשים לתת לי שירות פחות טוב או להיות פחות סבלניים אליי. כמובן שגם כשאני מדברת מול אנשים (אפילו אנשים שמכירים אותי היטב) אני לפעמים נתקעת, או חוזרת למקורות - ומדברת במילים מאוד בסיסיות. אז מה עושים?

זה נשמע מצחיק, או אולי אתם חושבים שאף אחת לא עושה את זה, אבל להתכונן עוזר המון. ״מה ז״א להתכונן סיון? זה לא מבחן, כולה ישיבה או מצגת או פודקסט. זורמים ויהיה בסדר!״

אז כן, בטח, אפשר גם ככה. אבל אני מוצאת שלכתוב קודם את מה שאני רוצה להגיד בישיבה, או לכתוב מילים ליד כל שקף, ואז לקרוא את זה , בקול רם, כן, לבד, עם עצמך, בקול רם, לדבר את התוכן. ורצוי כמה פעמים, לפחות שלוש, משפר משמעותית את איך שתתבטאו בזמן אמת. התרגול הזה גם יעזור לכם לזהות איפה קשה לכם, איזה מילים קשה לכם לבטא, איזה משפטים לא זורמים לכם בלשון, ואז אפשר להחליף, למילים שאתם מצליחים לבטא בלי לשבור שיניים, ושעדיין תישמעו אינטיליגנטים.

ממליצה מאוד מאוד להשתמש בטכניקה הזו גם כשמתכוננים לראיונות עבודה - כלומר לדבר בקול רם ולדמות מצב אמיתי, אפילו רצוי מול אדם אחר - כמה שתצליחו לדמות את הסיטואציה יותר, ככה תוכלו לראות איפה קשה לכם, ואז להתאים את התקשורת או להתאמן על איך מבטאים דברים. נסו את זה - אתם לא תתאכזבו!

לימדו איך לבקש עזרה, וזיכרו שלא - היא גם תשובה

המעבר לארץ זרה, עם כל הריגוש הטמון בו, היה גם מאוד קשה מבחינת מעגלי התמיכה שלי, חברים, וגישה למשאבים. הרבה מאוד פעילויות שנראות לכם אולי לא מאתגרות בכלל, הפכו לקשות. הנה כמה דוגמאות:

כשהחלטתי לנסות להתקבל ללימודי מנהל עסקים, תהליך הקבלה דורש כתיבת חיבורים באנגלית. כאמור, האנגלית שלי היתה ברמה בינונית, ואין לי שום ניסיון עם כתיבה שכזו. כן, קראתי מאמרים לדוגמא, וכן, ניצלתי את יכולות האנגלית המפותחות של בן זוגי כדי לעזור, וכן גם שקלתי לשכור חברה שמתמחה בכתיבת מאמרים כזו, אבל הם רצו משהו כמו 4000 דולר וזה היה קצת כבד עליי.
אז מה עשיתי?
ביקשתי עזרה מעמיתה לעבודה שבדיוק רשמה את ילדיה לקולג׳, שאלתי אם אכפת לה אולי לעבור על הכתיבה שלי ולעזור לי. ביקשתי גם עזרה מאמריקאי יהודי נחמד שפגשתי לכמה דקות במפגש עיון בקולומביה - שם הוא נתן לי את כתובת האימייל שלו. פניתי גם לחבר שבדיוק היה בסטנפורד.
אז כן, דבר ראשון, מצאו כמה אנשים סביבכם שאולי יכולים לעזור לכם. ותעזו לשתף שאתם צריכים עזרה. אבל מאוד חשוב - שימו לב לתגובה שלהם. נסו להבחין בסימנים ולראות אם הם מנסים להתחמק בנימוס, וגם אם נשמע שהם אומרים כן, תנו להם הזדמנות או שתיים להתחרט. דברים לשים לב אליהם:

האם רמת האנרגיה שלהם גבוהה או נמוכה? האם הם אומרים ״כן״ רפה או ״כן!״
אם הם אמרו שהם יעשו משהו בזמן מאוחר יותר - האם הם עשו אותו? אם כן, זה סימן לעניין והסכמה אמיתית בדרך כלל. אם לא, זה עלול להיות רמז לזה שהם פועלים מתוך נימוס ולא רצון אמיתי. לא צריך מיד להבהל, אפשר לנסות עוד פעם אחת בעדינות ״היי, פעם שעברה שדיברנו על <משהו> אמרת שתוכלי לעזור לי. זה לגמרי בסדר אם משהו השתנה ואת/ה לא יכול/ה - באמת תרגיש/י חופשי לשנות דעתך״ - משהו כזה.
הזדמנות להתחרט - ראיתם דוגמא אחת בסעיף הקודם. אפשר גם לומר בבקשה הראשונית או אחרי: ״היי, את בטוחה שזה בסדר? כמובן שאני מאוד אשמח לעזרה אבל אני גם לא רוצה להטריח אותך״ או… ״אני רוצה לתת לך עוד הזדמנות לומר אם לא תוכלי לעזור לי, זה באמת בסדר״ - מנסיוני אנשים מעריכים את זה, וגם הציפיות שלכם מונמכות כאן, מה שיניב קשרים יותר יציבים ופחות דרמה וכעסים בשני הצדדים.

המורה של בתי שלחה לנו אימייל בסוף השנה. אמרה שהיא מאוד נהנתה מהילדה במהלך השנה, ושאם אנחנו מחפשים בייביסיטר בקיץ, הנה המספר שלה. זה לא קרה לי בעבר, ואין לי מושג אם היא מנסה להיות מנומסת, מחפשת עוד כסף (ושלחה לכולם את האימייל) או שהיא באמת חיבבה את הילדה יותר מחבריה.
״למה זה משנה בכלל?״ אולי תשאלו. ובכן יש פה קצת עניין של נימוס: אם היא לא שולחת את זה לכולם - אתם רוצים להגיב ולתת חיזוק חיובי או משהו. מצד שני, אם היא סתם מנסה להיות מנומסת - ואתם תפנו אליה בבקשה לבייביסיטר - זה גם עלול להיות לא נעים.
אז איך מבררים את זה? פניתי לאמא של ילד מהכיתה, שהיא גם מישהי שהצלחתי לייצר קשר חזק יחסית ושאלתי אותה איך לפרש את האימייל הזה.

ללא היכולת להשען על אנשים סביבי שמבינים את התרבות, הכל הרבה יותר קשה, אז תמצאו את האנשים הללו, אבל תהיו עדינים איתם, ותזכרו שאף אחד לא חייב לכם כלום, וכשהם נותנים - איזה כיף!

הנוף של ליטל איילנד ממשרדי גוגל בניו יורק

פתחו מודעות עצמית, ופתחו מערכת שמעדנת מה שחזק מידי ומחזקת מה שחסר.

שני דברים מגניבים ומיוחדים בלימודי מנהל עסקים: אחד זה שאתם מצוותים לצוות לימוד (בדרך כלל 4-5 סטודנטים עמיתים) שאיתם אתם עובדים ומגישים עבודות ביחד, והשני זה שבסמסטר הראשון ללימודים עושים לכם סקר 360 - כלומר מבקשים מאנשים שלומדים ועובדים איתכם לתת לכם משוב על איך הם חווים אתכם.

בשבילי (ואני מנחשת שזה קורה להרבה ישראלים) זו היתה סטירה לפנים. לא הכל היה גרוע, אבל אני זוכרת בבירור שהופתעתי לשלילה מאיך שצוות הלימוד שלי חווה אותי. הם חשבו שאני אגרסיבית. כישראלית בארה״ב חששתי מזה מאוד, ובחיי שניסיתי לא להיות אגרסיבית, ועדיין, ככה הם חוו אותי. הדבר חזר על עצמו כמה שנים אחרי בעבודה (סיפרתי על זה בטור ״כלבה בוטה ובריונית״).
אוקי, מבאס. אז מה עושים? מקווים שהם ישתנו? כועסים עליהם? כועסים על עצמנו?

אישית, אחרי הבאסה הראשונית, אני בדרך כלל עוברת ל-״טוב, לפחות אני יודעת את זה״ ומשם לאיך אני מתקנת, מעדנת ומשנה. לא מעט פעמים חזרתי לאנשים שנתנו לי את המשוב השלילי ואמרתי משהו בסגנון: ״למדתי לאחרונה שהתנהגותי נחוות כ[מה שאמרו לכם]. זו לא היתה הכוונה שלי, אבל אני מבינה שככה זה נתפס. תוכל/י אולי לעזור לי למצוא דוגמאות להתנהגות הזו ולחשוב ביחד על איך אפשר לשנות את הסגנון? אני מאוד אשמח לעזרה כי אחרת אני לא אצליח לשנות את התנהגותי״ - זו שיחה לא נעימה וגם לא טבעית, לשני הצדדים אולי. אבל אם אתם מצדכם תצליחו לעשות אותה בכנות, לא מעט פעמים הצד השני יעזור לכם לראות דוגמאות להתנהגות שלכם, ולהבין איך היא פורשה בצורה שונה ממה שהתכוונתם. אתם יכולים לשאול שאלות המשך גם כמו: ״ואם הייתי מנסחת את המשפט אחרת [דוגמא] - זה היה עוזר?״ - כאילו אתם ממש יכולים לדאבג איתם.

יותר מזה, כשיש לכם קשר חזק ומלא אמון עם עמיתים בעבודה או מקומיים, אתם יכולים להתכונן על שיחות לפני שהן קורות. אתם יכולים ללכת לאנשי האמון הללו ולהגיד משהו כמו: ״קיבלתי משוב שאני [מה שאמרו לכם]. אני רוצה להגיד/לעשות [משהו]. אתם חושבים שאם אני אגיד/אעשה [משהו] זה יעבוד טוב או שיגרום לאותו משוב?״

פעמים רבות אני מבקשת מאנשים שסביבי לעשות מעבר על משהו שאני הולכת לומר או לכתוב, לפני האירוע, והרבה פעמים מסבירה מה אני רוצה שיקחו מזה ומה לא. ״אני רוצה לוודא שאנשים לא ירגישו שאני קשוחה מידי״ או ״אני לא רוצה שאנשים ירגישו מופלים לרעה״ - והיועץ/ת - שמכירים אותי מספיק טוב ואת הקהל - עוזרים לי לנסח ולתפור את התוכן, לתוצאה הרצויה.

לימדו מהתוצאות: כוונות טובות וגם עבודה קשה לפעמים נכשלים במבחן המציאות. נסו שוב, ובדרך אחרת.

מאוד קשור לנושא הקודם. אם התנהגתם בצורה מסוימת, והתוצאה היתה שונה ממה שרציתם, אתם יכולים לכעוס, להסביר שלא התכוונתם או שעבדתם קשה או הרבה שעות. אתם יכולים לומר שעושים לכן עוול ושזה לא פייר. כל זה קל יחסית לעשות. אבל, והנה החידוש: יש לכם הזדמנות להשתמש בתוצאות כמראה. אתם התכוונתם ל-א׳ ומה שיצא זה ב׳. בואו נעצור ונחשוב למה. איך יכול להיות שא׳ תורגם ל-ב׳ על ידי הסביבה? תשתמשו בזה כהזדמנות ללמוד. הנה דוגמא:

כשסיפרתי בעבודה בפעם הראשונה שאני בהריון, עמיתה שעבדתי איתה צמוד צמוד, אשה חזקה ואמא ל-3 ילדים, אמרה לי: ״this will humanize you״. הייתי בשוק. מה ז״א? ברור שאני אנושית! צריך הריון כדי לשים לב לזה? אבל אז המשפט הזה הדהד לי בראש, והבנתי שבעצם מה שהיא אומרת לי בצורה עקיפה זה שאנשים שעובדים איתי חווים אותי בצורה לגמרי אחרת מאיך שאני חווה את עצמי. זה נתן לי הזדמנות לראות את עצמי דרך עיניים אחרות, וגם הזדמנות להחליט אם אני רוצה לשנות קצת את התנהגותי או שסבבה לי עם איך שרואים אותי.

לכולם יש בעיות ורגעים/ימים/חודשים קשים, גם אם חייהם נראים דבש

כשאנחנו עוברים לסביבה זרה (ולפעמים גם כשלא) אנחנו נוטים לעשות את הטעות של להסתכל ימינה ושמאלה על אנשים סביבנו, ולחשוב שהכל אצלם דבש, או שהם חיים בנוחות, או שהם לא מתכוננים למצגות והכל יוצא להם בקלות. אני מקווה שחלק מהסיפורים שחלקתי כאן מעבירים טוב את המסר הזה: לכולם קשה, בנקודות זמן שונות, בנושא זה או אחר. גם אם אנשים לא חולקים, וגם אם הם לא מבקשים עזרה, אני מבטיחה לכם שלכולם יש קשיים ורגעים קשים. ״אוקיי, אז למה את מספרת לנו את זה״?

כי אני רוצה שתשחררו קצת את הלחץ הזה עצמכם, את הציפיות להצליח ולהגיע למקום שנדמה לכם שאחרים הגיעו אליו בקלות. ואני רוצה שתבקשו עזרה, ושתציעו עזרה לאחרים, כי כולם צריכים שיראו אותם, שירימו להם ואותם לפעמים.

זהו, מקווה שעזרתי, ואשמח לעזור עוד!

סיון

חוויותיה של ילדה מהעיר הגדולה והאפורה בפנסילבניה הכפרית והירוקה

2021-10-01T10:32:00.000-04:00

כשהייתי ילדה, תמיד חלמתי לגור בבית פרטי. כפי שציינתי בפוסט הקודם, את מרבית ילדותי, למעשה עד גיל 17, ביליתי בדירה בפ”ת, 70 מ”ר, 3.5 חדרים עם 4 אנשים אחרים. לכן התבוננתי בשקיקה בבתים פרטיים שזכיתי לבקר בהם. וחלמתי לזכות בלוטו, כדי שאוכל לקנות בית פרטי כזה.

כשהכרתי את בעלי, לראשונה בחיי זכיתי לחוות בית פרטי, אבל למזלי לא הייתי המבוגר האחראי, אז לא נחשפתי באופן מלא לאתגרים של לתחזק בית פרטי.

עכשיו, 13 שנה לתוך חוויית הניו יורק שלי, עליתי שלב ב"משחק", והפכתי לאחת מאלו שיש להם בית מחוץ לעיר (בנוסף לדירתי הקטנה והשכורה במנהטן הגדולה). משהו שלפני 10 שנים בכלל לא ידעתי שקיים ולא הייתי מנחשת שאני אגיע לשלב הזה :) אוטוטו אנחנו סוגרים שנה מאז שקנינו את הבית, זמן טוב לסכם אירוע.

באר ומיכל גדול של קקי

אז מסתבר שיש איזורים בפנסילבניה, שבהם אין מערכת מים ואין מערכת ביוב. לכל בית יש גישה לבאר שלו (כן… באר!) ובמקום ביוב, לוקחים מיכל מאוד גדול, וטומנים אותו בחצר שלך, ולשם כל שיירי גופך מתנקזים. זה נקרא טנק ספטי (sceptic tank). וכיוון שמדובר במערכת יציבה במיוחד, אף פעם אין בעיות עם זה!

או שלא. כשעברנו לבית, משום מה, המים החמים הסריחו מגופרית. זוכרים את הריח של חמת גדר? או העיר רוטורואה בניו זילנד שמריחה כמו פלוצים? במשך חודשים הריח הזה היה הסימן שלי שאני נקייה אחרי אמבטיה. בסוף הבאנו איש מים, שעשה משהו כמו לשקשק את מיכל המים שלנו או לשים אנודה, ואז הריח כמעט נעלם.

פעם אחרת שמתי לב שמשהו מוזר עבר על השירותים במרתף, היה נראה כאילו היתה שם התפרצות, היו שיירי נייר טואלט מסביב על הרצפה ונראה שהיתה נזילה. התיאוריה שלנו היתה שמשהו נדפק במערכת הביוב הפרטית שלנו. המחשבה היתה שכיוון ששירותי המרתף הם הכי נמוכים בבית, כל מי הורדת מים בבית עוברת בצינורות שם, ואם יש חסימה או שהטנק הספטי מלא, אז הכל יבעבע בחזרה משירותי המרתף. בעלי האמיץ יצא לחצר, מצא את אחד מצ'ופצ'יקיי המתקן, הרים אותו, ובום! השפריץ החוצה קקי עם כל מיני דברים מוזרים שנזרקו לשירותים. הזמנו חברה שמטפלת בזה, ומהר ברחנו בחזרה לניו יורק, איפה שם יש צוות שלם שמטפל ומתפעל את הבניין תודה לאל. מסתבר שבאמת היתה חסימה, כשפתחו אותה כל דיירי ומבקרי הבית חזרו להנות משירותים בלתי מוגבלים!

השכנים, הם… שונים

בשנה האחרונה יצרנו קשרים עם שלוש משפחות מקומיות. אחת שפגשנו אחרי מסלול הליכה קצר שעשינו במעלה הר הפוקונוס (קאמל-בק) - האבא רוסי יהודי שרצה קצת קשר ישראלי/יהודי, משפחה אחרת פגשנו כששכרנו את האבא שלה לכסח לנו את הדשא בקיץ, והמשפחה השלישית היא השכנים שלנו קלי וכריס.

האנשים מאוד נחמדים, אבל חיים חיים מאוד שונים מאיתנו. הם לא עובדים בהיי טק, גם לא בבנק או בחברה גדולה והם לא פוחדים מעכבישים או מתלהבים מחיות בחצר האחורית.

קלי וכריס השכנים, הם מגדלים עזים לתצוגה. מה זה אומר? אין לי מושג, אבל זה נשמע בין מגניב למאוד מוזר. וכן, זה אומר שיש להם עיזים בחצר, וכן, הן פועות.
האיש שמכסח את הדשא, יש לו 3 ילדים, והוא בנה במו ידיו מלא דברים בגינה שלהם מעץ, כולל את גן השעשועים שלהם, גינת ירק עצומה, לול לעופות, מתחם לצב, ועוד כמה דברים שבטח שכחתי. יש לו עבודה כלשהיא וכהשלמת הכנסה הוא מכסח דשא באיזור אחרי העבודה ובסופ"ש.
המשפחה של האבא הרוסי היהודי הם ממש בעניין של פעילויות: יש להם מגלשי סקי לסללום לכל בן משפחה (הוללת 3 ילדים), מגלשי סקי להליכה, קיאקים לכל בן משפחה, ואופני הרים ומה לא. הם מאוד פעילים!

איכשהו יצא שביקרתי לכמה דקות בכל הבתים שלהם וכולם היו, בחוויה שלי לפחות, מוזנחים מאוד. לשכנה היתה רצפה מהוהה ושבורה. אצל מכסח הדשא היה בלאגן לא יאומן, עם מלא חפצים בכל מקום, או כמו שזה נראה בעיניים של ילדה בת 4: "אמא, תראי כמה דברים יש להם" אמרה אלמה כשעשתה פיפי בשירותים בהם הדלפק ליד הכיור היה מכוסה עד אפס מקום. הבית של משפחת הרוסי היהודי נראה כאילו לא ממש נוקה איזה 20 שנה, עם גללי אבק וקירות ישנים.

הכוונה שלי היא לא לשפוט אותם, אלא לציין לעצמי ולכם, שאורח החיים שאני מכירה בכל שנות חיי, לא הוחל עליהם וכמו שבלימודי מנהל העסקים שלי למדתי שכל ניו יורקר שמכבד את עצמו מחזיק בית מחוץ לעיר, כאן למדתי שיש הרבה דרכים לחיות ואפשר לבלות הרבה יותר בטבע.

יצורים מכל הכיוונים וכל המינים

חצר הבית הגדול הכחול בתחילת האביב, השלג בחצר נמס, האורחים מגיעים - כמה צבאים ספרתם?

כשחיפשנו את הבית, המתווכת ועוד כמה חברים שגדלו באיזור סיפרו על נחשים בחצר שלהם, ודובים, כאילו זה דבר מה בכך. תהיתי אם הם מגזימים אבל כיוון ששמעתי את זה מיותר מאדם אחד, הבנתי שכנראה שדברים כאלו באמת קורים. נזכרתי בטיול שלנו לאוסטרליה בירח הדבש שלנו, שבו כשנתקלתי בעכביש חום שעיר וגדול נח ליד השירותים שלי, מנהלת המלונצ'יק אמרה לי כלאחר יד: "ובכן, אנחנו חיים פה בשיח" (well, we do live in the bush). להלן רשימת מצאי של כל היצורים שפגשתי, למורת רוחי, בשנה האחרונה:

ראיתי דובי חוצה כביש 2 דקות נסיעה מהבית שלי - דובי, לא דוב, זה אומר שאמא דובה באיזור :O

ראיתי עכבישים קופצים - כן! קופצים! מסתבר שיש לא מעט כאלו.

ראיתי חמולה של פרות משה רבנו מתגוררות בצד המדרגות הפנימיות - כנראה שחודש אפריל זה החודש שלהן.

ראיתי (והרגתי) מספר קיני צרעות מעל דלת המשרד שלי - שאבתי כ-30 גופות של צרעות מתות.

ראיתי שני קינים של ציפורים - לא העזתי לגעת, אבל בעלי כן.

ראיתי סנאי בחצר ביתי.

ראיתי (וצילמתי) צבאים בחצר - כששלחתי את התמונה לשכנה שלי, היא אמרה "אה כן, זו המשפחה של הצבאים שלנו" שאלתי "שלנו??" והיא המשיכה: "כן, הם בדרך כלל מסתובבים ברדיוס של 3 ק"מ, אבל וואלה, לא ידעתי שיש להם ילד" (אגב מסתבר שהילד של deer באנגלית זה fawn - היום למדתם!)

ראיתי צבאים בחצרות אחרות - טוב, זה הרגיש יותר הגיוני, כי הם בחצר אחרת :)

ראיתי לפחות 20 עכבישים (שלא קופצים) - השארתי כמה כאלו לנפשם מעל המסדרון לחדר הילדים (שלא כל כך בשימוש) כדי שיתפסו את החיות האחרות בשבילי.

ראיתי עשרות רבות רימות (זחל שהופך לזבובים) בפח הזבל שלי - אוי, זה היה מאוד מלחיץ וגם מסריח.

צרעה עקצה ברגל את הבן של המנקה - הוא אפילו לא צעק!

השכנה מלמדת אותי על משפחת הצבאים שגרה אצלי בשטח

תלאות נוספות

"אם מישהו ער שיבוא לחבק אותי" היתה ההודעה הראשונה שקראתי כשפקחתי עיניים ששלח חבר שביקר בבית שלנו בבוקר ראשון אחד. היה זה דצמבר, אחד מחודשי הכפור אימים בפנסילבניה, ומשום מה החימום לא עבד בבית. אחרי שניסיתי כל מיני דברים, התיאוריה הרווחת היתה שאולי הגז שהחימום תלוי בו אזל. קראנו בסופ"ש לחברת גז, ו-500 דולר מאוחר יותר החימום חזר לעבוד! מאז נרשמנו לשירות כזה שבו הם עוברים מידי פעם וממלאים לך מה שחסר באופן פרואקטיבי, תמורת כמה מאות דולרים.

הנה משהו שלא חשבתי עליו, גם הטרמפולינה אספה לה קצת שלג - ובן זוגי זוכה לאימון גופני :)

אז אלו הן רק חלק מהחוויות בכפר הקטן, לא מעט דברים שלא שקלנו או התכוננו אליהם כשהחלטנו לקנות. סה"כ לא משעמם, ואחרי שמוצאים כמה אנשי שירות (ומוכנים להוציא את הכסף) דברים טיפה קלים יותר. אם אתם שוקלים/ות לקנות בית, לפחות תדעו טוב יותר למה לצפות.

בית קטן, בית גדול, בית כחול.

2021-09-28T22:32:00.004-04:00

אז קצת אחרי שהתחיל שפרצה הקורונה לחיינו, התחילה שיחה בדירתנו הקטנה במנהטן, על מעבר לפרברים, לבית, אתם יודעים, פרטי!

אפשר להבין את זה, בכל זאת אחרי 12 שנים בדירות במנהטן, ועם שני ילדים, יכול להיות צפוף. תוסיפו לזה מגיפה עולמית שמובילה להסגרים ועבודה מהבית, וכל זה לצד מזג אוויר ניו יורקי, שגם במרץ ואפריל פה קר יותר מפברואר בישראל. אז פייר, אני אופתע אם המחשבה הזו לא תעבור לכם בראש במצב דומה.

בקיצור, בן זוגי רצה יותר מרחב, מקומות ריצה, מחבואים ומשחקים לילדים, וכן, גם יהיה נחמד אם יהיה אפשר להכניס יותר מאדם וחצי במטבח ולהתרווח בפינת האוכל ויהיו גם אולי עוד חדרי שירותים.

אני, ילדה עירונית מפתח תקווה, שבילתה את רוב ילדותה בדירת 70 מ”ר עם עוד 4 אנשים, בכלל לא הבנתי מה הבעיה. יש לנו פחות אנשים וקצת יותר מקום, והנה תראה - מרפסת! וסנטרל פארק 5 דקות מפה… מי צריך עוד מקום? זה ממש בסדר, ואין לי כח ללכת ולעלות מדרגות (כי אני עצלנית, מודה). ויותר מזה, יותר מרווח זה יותר בלאגן ויותר דברים לסדר. מי צריך את זה?

ככה המשיכו השיחות, ובמקביל מידי פעם שכרנו בית באייר בי אנד בי עם 2 משפחות של חברים, והלכנו לשחק ב”בית” ולדמיין שאנחנו גרים במקום אחר לשני לילות.

במקביל, אולי סיפרתי על זה בעבר, כשהקורונה פרצה, כל עשירי ואמידי ניו יורק ברחו מהעיר תוך כמה דקות. איך הם עשו את זה? מסתבר שלרובם המכריע היה בית קיץ או בית סופ”ש והם פשוט… העבירו את חייהם לשם והסתגרו עד יעבור זעם. הרבה גם שכרו בתים לכמה חודשים וכו. תוך שבוע רוב החברים שלנו ברחו לבית השני שלהם.

[מאמר מוסגר: מה ההבדל בין בית קיץ לבית סופ”ש אתם אולי תוהים? גם אני תהיתי. אז בית קיץ זה בדרך כלל ליד ים ורצוי עם בריכה. בניו יורק זה יהיה באיזור החוף של ג’רסי אבל הרבה יותר נפוץ זה בית בהמפטונס. לבית כזה נוסעים בעיר בחודשי הקיץ, סוף מאי לתחילת ספטמבר. בית סופ”ש זה בית שנוסעים אליו לאורך כל השנה, הוא יכול להיות בכל מקום, הרבה ניו יורקרים קונים בעמק ההאדסון ובקונטיקט]

ואז יום אחד - עלה במוחי רעיון גאוני. מה אם… נקנה בית סופ”ש, עם חברים שלנו? זה יאפשר לנו לחוות חיים אחרים, בבית גדול יותר, בלי לוותר על מנהטן, והחברים כבר יהיו כלולים אז תמיד יהיה לנו כיף. ואולי אפילו, נוכל לארח עוד משפחות. וגם… כיוון שזה לא מאוד קרוב לניו יורק, זה יהיה יותר זול בתקווה.

וכך עשינו. דיברנו עם החברים הכי טובים שלנו - כל כך טובים שהם גרים איתנו בבניין. כל כך טובים שכשקוביד התחיל הפכנו אפילו יותר לקומונה - והתחלנו לחפש בתים ביחד.

אחרי שקראנו איזה כתבה על בתי סופ”ש, הגדרנו רדיוס של 1:30 נסיעה מניו יורק, כדי שאם יהיו פקקים בשישי בערב או ראשון בערב, הנסיעה עדיין לא תהיה 3+ שעות.

התבייתנו על איזור בפנסילבניה שנקרא “פוקונוס” (Poconos, PA) שהוא 1:30 נסיעה מערבה ממנהטן.

טעימה של נוף מאיזור הפוקונוס בפנסילבניה

שקלנו ללכת מזרחה להאמפטונס אבל החלטנו שאנחנו רוצים פעילויות באיזור הבית במשך כל השנה. בנוסף בתים בפוקונוס משמעותית יותר זולים מבתים בהמפטונס, אז יכולנו להשקיע פחות כסף ולקבל יותר תמורה.

כיוון שאנחנו שתי משפחות שאוהבות לארח, הדרישות שלנו היו לא סטנדרטיות: שני חדרי הורים עם אמבטיה צמודה (מצרך נדיר) ועוד חדר ילדים ל-4 ילדים, ועוד איזה שני חדרים לאירוח של משפחה נוספת.

עשינו גיחה אחת עם הילדים ועוד אחת בלעדיהם לראות בתים, קיווינו למצוא בית עם בריכה.

במהלך החיפוש, שכרוך בנסיעה של לפחות שעה וחצי לכיוון, והצורך לקחת ימי חופש כדי לראות בתים, הבנו שאנחנו צריכים בית שלא דורש שיפוץ. פרויקט שיפוץ רחוק מהבית הולך להיות מאוד קשוח, אז מיקדנו שוב את החיפוש בבתים שלא צריכים שיפוץ.

ואז המתווכת לקחה אותנו לבית כחול, עצום, 6 שירותים, 6 חדרי שינה, יחידת הורים עצומה שיכולה להיות חדר ילדים מדהים, עם חדר פנימי לשינה וחדר חיצוני כחדר משחקים ושעשועים וגם שירותים צמודים - וואו. בסיבוב הראשון בבית כולנו הלכנו לאיבוד. מה זה המסדרון הזה בקומה העליונה? מאיזה גרם מדרגות עלינו ובאיזה ירדנו? למה יש 6 חדרים במרתף? מה זה הדלת הזן שחושפת מערת גופות / חדר יין - אלו היו חלק מהתחושות שחלקנו.

בקיצור, לא היתה ברירה אלא לקנות את הבית. אז זה מה שעשינו!

באחת הנסיעות הארוכות במכונית בדרך חזרה מבית הסופ”ש שלנו, התנהלה שיחה ערה על איך נכון לקרוא לבית הזה:

השם “בית חדש” נפסל כי טכנית הבית בפוקונוס הוא משנת 1902 (או משהו מוגזם כזה) והדירה המנהטנית שלנו היא בבניין משנות ה-80.

השמות שהוסכם עליהם היו: “בית גדול” ו-“בית כחול” (כי קירותיו החיצונים של הבית הם כחולים).

בית כחול גדול.

ומאז, אנחנו מבלים את השבועות שלנו בבית הקטן, ואת סופי השבוע שלנו בבית הכחול הגדול.

חזרו לקרוא על חוויותיה של ילדה מהעיר הגדולה באפור בפנסילבניה הכפרית בירוק (והירוקה?)

אחרי החגים!

2021-01-26T23:53:00.003-05:00

בשבוע הראשון של נובמבר, שוחחתי עם אחד מהצוותים שלי שמטרתם היתה להוציא מוצר חדש לאור לפני סוף השנה. הם: מציעים תאריך שחרור של ה-30 לנובמבר. אני שואלת: ״למה לא לפני״? הם: ״אנחנו לא רוצים לשחרר את המוצר בשבוע של חג ההודיה״. אני: ״אוקיי, ומה עם כל שאר התאריכים?״ הם: ״אנחנו לא רוצים להלחיץ את אנשי הצוות שחס וחלילה מרוב לחץ לא יקחו חופש בשבוע של החג ההודיה״. אני: נותרתי פעורת פה.

כולנו יודעים שחגי ישראל, החגים היהודיים, או איך שהם נקראים באנגלית: ״they high holidays״ מתרחשים בספטמבר. המקבילה האמריקאים לתקופה זו, היא התקופה בין חג ההודיה לראש השנה הלועזי. בתקופה של 5 שבועות נופלים 3 חגים גדולים לתרבות האמריקאית:

חג ההודיה - תמיד מתרחש ביום חמישי האחרון בנובמבר (והרבה חברות נותנות לעובדיהן גם את יום השישי שאחרי, שנקרא יום שישי השחור).
חג המולד - 24-25 בדצמבר
ראש השנה - 1 בינואר

בזמנים נורמליים (כשאין מגיפה עולמית) תקופה זו מאופיינת במספר דברים:

לחץ לסגור מכירות - אם אתם עובדים במכירות, זה הזמן לסגור פינות ולממש הקצאת מכירות, לפני שהחברות להן אתם מוכרים ״מאבדות״ את תקציב הקניות שלהן.

לחץ משפחתי - הרבה אנשים מטיילים, טסים, ונוסעים לפגוש את משפחותיהן. זה כמובן יוצר לחץ למי שמתארח, ולמי שמארח, ולמי שמתכנן את הנסיעות.

ירידת מתח בעבודה - אם אתם לא במכירות, כיוון שהרבה אנשים מטיילים ולוקחים חופשים בזמנים אלו, הרבה חברות מקפיאות ומצמצמות את כמות השינויים בקוד או במוצרים שלהן. למה? אם יורידו משהו לסביבת הייצור, ומשהו משתבש, אין הרבה אנשים שיכולים לתקן או לתמוך - אז מנסים להמנע מזה מראש.

בתי הספר יוצאים לחופשת החורף (הראשונה משתיים!)- הילדים נשלחים הביתה לשבועיים האחרונים של השנה.

בתי עסק סוגרים שעריהם לימי החג - בארה״ב המון דברים פתוחים כמעט תמיד בשבת ובראשון (לא כמו בארץ), אבל בחגים שצוינו, רוב הסיכויים שהכל יהיה סגור.

חברים ומשפחות שולחים כרטיסי חג - תופעה מוזרה ביותר שלקח לי שנים להבינה. אנשים בעצם מסכמים את השנה ושולחים ״תמונת מצב״ אחד לשני בצורת כרטיס חג.

כרטיס החג של משפחתי השנה - איזון בין "נחמד לסכם שנה" ו"תחושת השווצה"

הכל מקושט וכולם שומעים את תקליט תקופת החגים - בין ליל כל הקדושים לחג ההודיה, הכל מתקשט בדלעות ושלדים, ומיד אחרי החד מקשטים הכל באורות חג המולד, עצי אשוח, וכולם משמיעים את אותו התקליט ששר שירים על סנטה וג׳ינגל בלס. יש הדלקת עץ עצום בכיכר רוקפלר, והמון אירועים דומים.

תצוגת אורות בגן החיות בברונקס (צלמת: אני)

כיוון שביליתי הרבה שנים בארגון הפיתוח, ופחות במכירות, אני יכולה להעיד יותר על מה שקורה שם, ובעצם, מתחילת נובמבר כולם מסבירים לך שהם לא יכולים לעבוד, או עדיף שהם לא יעבדו, כי יש מצב שכולם יהיו בחופש ואז לא יהיה עם מי לעבוד, או מי שיתקן בעיות. ובשבועיים האחרונים של השנה, דצמבר 15 ל-31 (ואפילו בשבוע הראשון של ינואר) - רוב החברות והמשרדים ריקים מאדם ומהמולה. תמיד תמצאו מספר אנשים בודדים במשרדים, מספר אנשים ״יעבדו״ מהבית, והרוב יהיו בחופש. זו תקופה מתה.

אז אם החברה שלכם מתרחבת לארה״ב או אם אתם עובדים עם אנשים ביבשת שלי, כמה טיפים:

לתכנן לגרוע מכל ולקוות לדברים טובים - זו תמיד עצה טובה, הנמיכו ציפיות. בהקשר הזה, קחו בחשבון שיש סיכוי שמעט מאוד דברים ינועו קדימה מאמצע נובמבר ועד השבוע השני של ינואר, כיוון שאנשים לוקחים חופשות בזמנים הללו, לפעמים קשה להתקדם כשאנשים בצוות נעלמים וחוזרים ומאבדים הקשר ומומנטום. זה יעזור לכם לתאם ציפיות עם הממונים, וצוותים מקבילים, בזמן שאתם מנסים לקדם מה שאפשר עם מי שנותר.
אם החברה שלכם תומכת ומקדמת איזון בין חיים אישיים לעבודה, ואתם רוצים להיות מנהיגים מתחשבים, נסו למצוא דרך לנווט בין לאפשר לאנשים לקחת חופש ובין ניצול נכון של מי שלא לוקח חופש. זה קצת מאתגר אבל סביר שמסר בסגנון הבא יעבוד: ״תרגישו חופשי לקחת חופש, אבל הודיעו לנו ב<תאריך מסוים> אם אתם עובדים או לא, כדי שנוכל לתכנן את העבודה נכון״
אם אתם מחפשים נושאים לצ׳יט צ׳אט בתקופה זו, הרבה אנשים מטיילים, ״קוטפים״ דלעות (pumpkin patch), אפשר לשאול איפה או עם מי הם עושים את החג וכיו״ב.
איך לברך? מפאת מגוון התרבויות ביבשת שלי, ועם תרבות הפוליטיקלי קורקט, נהוג לאמר ברכה כללית (happy holidays) כי אתם אף פעם לא יודעים מי יהודי, מי נוצרי, מי משהו אחר ומי חוגג. לכו על בטוח!

ואם קראתם פה בין השורות, אולי שמתם יש לי דיעה אישית חזקה לגבי חודש וחצי שבו ״אי אפשר״ לעבוד. אני חושבת שזה חוזר לתקופת הצבא שלי. כאילו מה זה הזרקנות הזו שבעטיה אף אחד לא עובד? לא עובדים כי אנשים בחופש? האם זה הגיוני? מי שבחופש שיהיה בחופש, ומי שלא שיעבוד. איך זה שונה מכל מצב אחר בעולם? זרקנים נמאסתם! חג שמח, תחזרו לעבודה :)

אז בשנה הבאה, אם אתם עובדים עם אנשים בארה״ב, והעניינים נחלשים בתחילת נובמבר, או אתם שומעים ״yeah, the holidays are coming" אני מקווה שתהיה לכם טיפ טיפה יותר הבנה של המצב, ומשמעותיו על השותפים שלכם.

השארו חמימים, כי לי כבר קר,

סיון

רוצה להיות חבר/ה שלי?

2020-12-25T17:27:00.000-05:00

תמיד היו לי הרבה חברים, מהחברים של הבניין, לחברים מהכיתה, לחברים מהחוג, לילדים של החברים של ההורים שלי. לאורך שנים צברתי די הרבה חברים מאורחות החיים, ואם אני כנה אחת החולשות שלי היא דווקא פרידות.

חיי החברתיים לא היו מושלמים, ולעיתים כשהייתי עצובה עדיין הרגשתי לבד, אבל כל מי שמכיר אותי יתאר אותי כיצור מאוד חברתי.

כשהגענו לניו יורק, אחותי הגדולה (ד״ר הילה חרמון אימפריה!) בדיוק סיימה פה שנה של התמחות בכירורגיה, ואחרי שלושה שבועות של חפיפה הותירה אותי נרגשת, בעיר הגדולה.

כשהתכוננתי למעבר, כמו שתראו אם תצאו לדרך הזו, התחברתי עם כל מיני אנשים בניו יורק. חברים של חברים, או חברים רחוקים כאלו שפתאום נזכרתי שעברו לניו יורק או חברים של אנשים שעבדו איתי, שעשו את המעבר והסכימו לעלות על שיחת טלפון ולחלוק מנסיונם (כמו שאני מנסה לעשות פה בשבילכם).

אז כשהגעתי לכאן היו לי כמה קצות חוט של רשת חברתית, וכיוון שעברתי דרך העבודה והיו כמה ישראלים במשרד בניו יורק, זה גם עזר כרשת תמיכה.

שווה לזכור שעשיתי את המעבר עם בעלי (אז עוד לא הוכתר בתואר), אז לא הייתי לבד אבל תוך חודשים ספורים בניו יורק, התחלתי להרגיש שמשהו חסר. הבחנתי בסימן הראשון בראש השנה. הנה אנחנו חודשיים וקצת בניו יורק, ומגיע החג הראשון, ו… אין עם מי לחגוג. אף אחד לא הזמין אותנו, המשפחה שלנו לא הגיעה, ופייר זה הרגיש די מבאס ולבד.

אז מה עושים? איך מוצאים חברים בעיר הגדולה?

איך מוצאים חברים ישראלים/יהודים?

אירועים של יהודים

את ראש השנה הראשון שלנו חגגנו עם חב״ד. זה פתר לנו את איפה לחגוג, היה אוכל סבבה, היתה תחושת שייכות, וגם יצרנו קשר עם אדם או שניים. חב״ד עושים (לפחות לפני ימי קורונה) הרבה אירועים על מנת לייצר קהילה ולחבר אנשים ביחד. יש ארוחות שישי לצעירים, ארוחות חגים ועוד. אחד הדברים שהפתיעו אותי היה שזה לא היה בחינם, משום מה חשבתי שבארץ כל הדברים הללו חינם, אבל זה לא נורא.

כל בית כנסת בעיר כמעט מציע אירועים כאלו (דוגמא), וגם JCC. אם יש לכם ילדים, כל המקומות הללו מציעים גם תוכניות לילדים ולמשפחות, וזה מקור טוב לתמיכה חברתית, יהודית וללמצוא חברים.

אירועים של ישראלים

בקטגוריה הזו תמצאו לא מעט קבוצות מפגש, מהפיקניק הגדול של הישראלים שמפורסם על ידי ישראלים בפייסבוק ועד למיטאפים של חברות ישראליות או קבוצות של חברות ישראליות שנוסדו בניו יורק. הנה דוגמא. האנשים שמגיעים למפגשים הללו הם ברובם ישראלים עם כמה יוצאי דופן, ולכן זו קרקע פוריה גם לפגוש ישראלים, גם אנשים בטק, זה טוב למי שמחפש עבודה וגם למי שרק מחפש/ת חברה.

מאון ליין לאון לייף - הקבוצות והקהילות הדיגיטליות

כשהייתי בהריון חברה מיד הורתה לי להצטרף לקבוצת פייסבוק שנקראת ״מאמנהאטן״ (נאמר לי שזה כמו מאמאזון שבארץ). הקבוצה הזו היא בעצם קהילה, מקור טוב לידע, תמיכה נפשית וכן, גם כדי לייצר חברויות ולפליי דייטס עם ילדים - שגם הם דרך טובה למצוא חברים. הנה עוד קבוצה שלא דורשת מכם ליצור ילדים :)
יש לא מעט קהילות וגם קבוצות בנושאים שונים ומשונים אז שווה לבדוק את הנתיב הזה.

גם הסטארטאפ הישראלי הומיז רוצה לעזור לכם למצוא אנשים וקשרים.

חבר מביא חבר / ישראליאדה

הרבה מאוד חברים פגשתי דרך חברים אחרים, או מה שאני קוראת ״הישראליאדה״. יש לא מעט ישראלים בניו יורק, והם איכשהו מסודרים בקליקות. מידי פעם אני מתוודעת לישראלים שחיים פה הרבה זמן ומעולם לא הצטלבו דרכינו - ומופתעת מזה כל פעם מחדש.

החברים הראשונים שלנו בעיר

דרכים נוספות למצוא חברים, לא רק ישראלים/יהודים:

בקטגוריה הזו, אני מאוד ממליצה להיות מודעים להבדלי התרבות והתקשורת שלנו (ראו טורים קודמים בנושא) - כי זה ישפיע על כמות הזמן שלוקח ליצור את הקשר וגם האופי שלו. לאמריקאים באופן כללי לוקח הרבה יותר זמן לפתח קשרים אמיתיים וחזקים, אז תתאזרו בסבלנות, תהיו קשובים לסימנים שהם משדרים, ותנמיכו ציפיות להיות מוזמנים אליהם הביתה.

אגב, מהגרים אחרים יספקו חוויה אחרת, למשל גיליתי שקצת יותר קל לתקשר בגובה העיניים עם קוריאניים ודרום אמריקאיים כדוגמאות חלופיות.

דרך העבודה

מי שמגיע/ה לכאן דרך העבודה, כמובן יפגוש אנשים שם, וזו הזדמנות טובה לייצר, לטפח ולחזק קשרים. פעם מזמן, לפני שהיה קורונה ואנשים היו במשרדים, שמתי לב שנהוג לחטוף פה משהו קטן לצהריים - סנדוויץ או סלט - ולאכול מול המחשב. בשתי החברות שעבדתי בהן לפני הנוכחית תרבות ארוחת הצהריים היתה שונה יחסית מזו שחוויתי בחברת סטראט-אפ בארץ. בארץ צהריים היה אירוע חברתי ומשותף, וכאן זה היה אירוע אישי וקצר. שמתי לב גם שהאמרקיאים מכבדים יותר את ארוחת הערב המשפחתית ולכן צהריים זה אירוע קצר והארוחה העיקרית של היום היא ארוחת הערב.

ליגות ספורט

הייתי רוצה לקחת כאן קרדיט (כי זה היה אומר שעשיתי ספורט ואני בריאה) אבל הטיפ הבא לקוח מחבר (ארי - תודה!). פעם לפני קורונה היו פה כל מיני ליגות ספורט, והם היו קרקע נפלאה להכיר אנשים עם תחומי עניין ועיסוק דומה לשלך.

לימודים

השנתיים שביליתי בבית הספר למנהל עסקים בניו יורק נתנו לי הזדמנות לפתח הרבה קשרים חברתיים עם הרבה אנשים ולאורך זמן, ויצאתי מהחוויה עם אוסף נפלא של זכרונות וקשרים עם מגוון של אנשים - מומלץ ביותר

איך חברים פה שונים מחברים בארץ?

בנושא הזה יש לי שתי עצות שאולי נשמעות הפוכות, אבל שתיהן חשובות להבין :)

החברים שלך = המשפחה שלך

שתי המשפחות שלנו, כולם כולם, בישראל. אין לנו פה דודים, או סבים, או אחים או… הבנתם את הנקודה. אנחנו לא חריגים בקטע הזה, הרבה מאוד ישראלים הם במצב דומה, ולכן מה שבעצם קורה, זה שהחברים שלכם מתפקדים כמו המשפחה שלכם, בהרבה מאוד מקרים. למשל, עם מי עושים את החגים? עם החברים! מי שומר על הילד/ה שלכם במקרה חירום? או כשכורעים ללדת את הילד/ה השני/ה? החברים!

החסרונות המתפתחות הן לעיתים יותר עמוקות, כי החברים הם מערכת התמיכה היחידה שיש לכם כאן ב"גולה".

אל תקשרו יותר מידי

ומהצד השני, הרבה מאוד ישראלים באים לפה לזמן קצוב. כמעט כולם אומרים שהם מתכננים לחזור לארץ, ובפועל רק בערך חצי מממשים את האיום. גם אני אמרתי שבאתי ל-2-3 שנים, והנה 12.5 שנה מאוחר יותר…

בקיצור, לאורך השנים יצרנו הרבה חברויות, והרבה מהחברים שנקשרנו אליהם, שטיילנו איתם, שחגגנו חגים איתם, חזרו לארץ. ואנו נותרנו מאחור, מתגעגעים, ומתחברים עם חברים חדשים, בתקווה שהפעם זה יעבוד.

אז עם עצות מנוגדות כאלו, המסר בתקווה הוא: תתחברו, תתמשפחו, אבל תזכרו שיש סיכוי די טוב שהמשפחה החדשה שלכם תחזור לארץ :)

כמו תמיד, מקווה שזה עוזר, והרגישו חופשי לפנות עם שאלות או טיפים נוספים.

השארו בריאים וחמים,

סיון

תקשורת ישראלים-אמריקאים למתקדמים

2020-12-21T17:56:00.001-05:00

לפני כמה שבועות, דיברנו על הבדלי תרבות ואיך הרבה דברים הולכים לאיבוד בתרגום כתוצאה מזה. הפוסט התקבל באהדה על ידי ישראלים שעובדים עם ארה״ב מחד, ומגיסא אחרי שהטור התפרסם חבריי הישראלים שעברו לניו יורק התרגשו להוסיף עוד מקרים ותגובות שהם צברו לאורך השנים. בזה מתמקד הטור הפעם!

חוסר הסכמה:

אמריקאים באופן כללי לא אוהבים עימותים. כן, זה נשמע מוזר, מי לא אוהב עימותים? להתווכח זה כיף - אולי אתם חושבים :) אבל כן, בשבילם, הם מרגישים מאוד לא בנוח להגיד ״לא״ ומתוך נסיון להמנע מעימות הם יעשו כל מיני דברים משונים כמו: להגיד כן (גם אם הם לא מסכימים באמת ולא יעשו את מה שהם אומרים לו כן), או פשוט להתעלם מהשאלה או ההודעה. אז איך זה נראה? בואו נדבר על דוגמאות:

מקרה שקרה כך היה:

לפני 6 שנים עבדתי על מוצר חדש. מנהל המוצר שעבד איתי (אלברט) היה קוריאני שגדל בארה״ב. עבדנו צמוד והיו לנו יחסים די טובים (למיטב הבנתי) וניסיתי כמה שאפשר להסביר ולמתן את הישראליות שלי בנסיון לייצר יחסים טובים. הכל הלך סבבה, עד שמתישהוא שמתי לב לתופעה מוזרה. מידי פעם היינו נפגשים, ומסכימים על דברים שצריך לעשות, אבל זמן עבר, והדברים מעולם לא נעשו. אחרי כמה זמן שמתי לב שזה חוזר על עצמו, ואחרי עוד כמה זמן, נפל לי האסימון: כשאלברט היה מהנהן או אומר ״כן״ לנושא השיחה אני חשבתי שהוא מסכים למה שאני אומרת. בדיעבד, כנראה שזה רק היה משוב לזה שהוא שמע אותי. הוא לא הסכים, ולא רצה להתעמת, לכן לא אמר דבר נוסף, ולא עשה את מה שדובר עליו.

אוקיי, אז עכשיו מה עושים?

אז אחרי שקלטתי שיש מצב שזה מה שקורה, שאלתי אותו בפתיחות לגבי זה, האם יכול להיות שאני מתרגמת לא נכון את העובדה שהוא אומר ״כן״ כהסכמה לפעולה, ולמעשה הוא לא מסכים. הוא אישר! אוקיי, עכשיו ידעתי מה קורה באמת ושאם זה קורה שוב אני צריכה לשאול שאלות יותר ספציפיות כדי להבין איפה יש אי הסכמה. גם הסברתי לו שכשהוא לא אומר שהוא לא מסכים, זה לא מאפשר לנו לחפור ולהבין מאיפה האי הסכמה מגיעה, וזה חוסם אותנו מלהתקדם ולהשתפר.

חודש אחרי בערך, אלברט אמר לי ״אני לא מסכים איתך״. מה עשיתי? מה את/ה הייתם עושים?

(הלוואי שיכולתי לעצור כאן ולהמשיך אחרי שקיבלתי תשובות מכם)...

…

טוב נו, נתתי לו כיף! ״מה? זה ממש מוזר סיון״ - רציתי לתת לו משוב חיובי על התנהגות שברור לי שהיא לא טבעית לו, כדי לשדר לו שזה אפשרי לא להסכים בלי שזה יהיה לא נעים, ולהראות את הערך של זה ואת ההערכה שלי למאמץ שלו.

עוד דוגמאות לאיך נמנעים מחוסר הסכמה:

שיטה מאוד נפוצה בתרבות הזו היא להעלות הצעה אחרת או נוספת. זה קצת חבוי ומבלבל. הם לא אומרים שום דבר רע על ההצעה שלך, הם פשוט יוסיפו עוד אחת - בלי להסביר מה לדעתם לא בסדר בהצעה שלך.

מה אפשר לעשות לגבי זה?

קודם כל אפשר פשוט לקרוא בין השורות עכשיו שאתם (בתקווה) מבינים מה קורה.

דבר שני, שאני הייתי עושה, זה לשים את הדברים על השולחן ולשאול בקטע חיובי ובטון רך צנוע ומתעניין: ״אם אני קוראת נכון בין השורות, נראה לי שיש להצעה שלי חסרונות שאולי לא ידועים לי. אכפת לכם לחלוק איתי מה לדעתכם חסר בהצעה שלי שקיים בהצעה שלכם?״ הגישה הזו של להוציא את החבוי אל הגלוי, עם טון עדין, בדרך כלל מניבה תוצאות עבורי.

וסיפור אחרון בנושא: חבר סיפר שהרבה פעמים כשהוא שלח הודעת טקסט לחברים אמריקאים, הוא פשוט לא קיבל תשובה. לפני שהוא פיענח שהסיבה היא להמנע מלהגיד לא, הוא היה מאוד מתוסכל והרגיש שמזלזלים בו ומתעלמים ממנו. אחרי כמה שנים ונסיונות, הוא למד שככה הם אומרים לא… טוב, נסה מחדש :)

טיפים נוספים לגבי תקשורת:

בתרבות האמריקאית להתפרץ לדברים של מישהו - דבר די נפוץ אצל ישראלים - נחשב מאוד חצוף ומשהו שצריך להימנע ממנו.
התקשורת כפי שנאמר היא יותר עקיפה מישירה (הגישה הישראלית), לא נהוג לבקש משהו בצורה ישירה אף פעם... דרך לבקש משהו זה למשל Feel free to…
לא בדיוק הנושא של המאמר. אבל אנקדוטה שקשורה - מרבית האמריקאים לא משתמשים בוואצאפ (זה כלי שבעיקר מהגרים או אנשים עם משפחה מחוץ לארה״ב משתמשים בו) וגם לא כל כך באנדרואיד ומתקשרים בעיקר ב iMessage.

הפוליטקלי קורקט (PC) זה משהו שמאוד חזק בשפה/תרבות ובמיוחד בשנה האחרונה המון השתנה עם מקרי האלימות וההרג של שחורים על ידי שוטרים ברחבי ארצות הברית. הנה קצת דוגמאות:

(דוגמא) Blacklist -> deny-list

Whitelist -> allow-list

Master bedroom -> Primary bedroom or En-suite bedroom

Latino / Latina -> Latinx

Diversity and Inclusion -> Diversity, Equity and Inclusion

מילות סיום ועידוד:

כאמור גם אחרי 12.5 שנה פה, עדיין לעיתים יש אתגרים וטעויות נעשות. לקח לי הרבה זמן ולא מעט כשלונות באיך שהצגתי את עצמי ואת התוכן שרציתי להעביר, כדי לאסוף את הידע, לשים לב לסימנים, ולאמץ צורות תקשורת חדשות. מקווה שהמאמר הזה יקצר לכם טווחים וימנע את רוב הטעויות וחוסר ההבנות.

סיון

קורות חיים וקידום עצמי בארה״ב

2020-11-05T12:31:00.004-05:00

בפעמים הראשונות שכתבתי קורות חיים באנגלית זה היה עבור חברות ישראליות. מגיגול קצר ברשת, התוצאות הראשונות ל:״איך לכתוב קורות חיים באנגלית״ שמצאתי העבירו את המסר של ״תתרגמו לאנגלית, אבל בצורה איכותית ובלי טעויות״. דובר שם גם על דברים נוספים כמו מכתב מקדים ותמונה וכו׳ אבל מה שהכי חסר לי בכל התוצאות הללו זה ההבדל בגישה וההבדלים התרבותיים, שעליהם אדבר כאן.

אם הייתי את/ה הייתי שואלת: ״מה גורם לך לחשוב שאת יודעת יותר טוב מהאתרים המקצועיים איך לכתוב קורות חיים בארה״ב״? (או בקצרה ״מי מת ועשה אותך מלכת קורות החיים״?) - אני מקבלת את השאלה!

אז הנה מה שיש לי להגיד להגנתי: אני פה 12.5 שנים, בהם עברתי 3 עבודות, התראיינתי ל-8 לפחות, כתבתי קורות חיים לתואר במנהל עסקים (שעברו מסך), קראתי קורות חיים של עשרות אנשים אם לא 100 וייעצתי להרבה חברים על איך לכתוב. אז זהו, זה הנסיון הרלוונטי שלי.

אם אתם קצרים בזמן, קפצו לעמוד וחצי (באנגלית) שכתבתי בנסיון לתמצת את התורה (מומלץ👌), ולמטה תוכלו לקבל קצת יותר פרטים והסברים על מה ולמה.

יאללה לעבודה. נתחיל בקטנה ונתקדם לדברים המסובכים יותר.

לא כותבים: גיל, מצב משפחתי, מספר ילדים.
למה? כי אמריקאים רגישים יותר לפרטיות וגם רגישים יותר לדיעות מוטות. אם המידע הזה יהיה כתוב, מה לדעתך יהיה הסיכוי של אישה עם 3 ילדים להתקבל לעבודה לעומת אישה רווקה? יש המון מחקרים שמראים על איך הנתונים הללו משפיעים בקבלת החלטות של המעבידים, אז דלגו על זה.

כותבים פחות: כתובת. מציינים בדרך כלל עיר ומדינה, ולא כתובת מדויקת.
למה? לא בטוחה, אבל כנראה בגלל אותן הסיבות שצוינו מעל. אתם לא רוצים שהמעבידה תקבל החלטות על בסיס מה היא חושבת על השכונה שלכם, אבל אתם כן רוצים לשדר את איזור העבודה שאתם זמינים בו או אם אתם תצטרכו עזרה לעבור עיר/מדינה.

כותבים יותר: תחביבים ותחומי עניין.

למה? אמריקאים מאמינים שתחביבים הם נדבך חשוב בחיים וגם לעיתים התחביבים יכולים ללמד על האישיות של האדם. דוגמא מתחום היזמות/תוכנה: אחד המנהלים שלי לימד אותי לקרוא קורות חיים, והסביר לי שכשהוא רואה שכשלתוכניתן/ית כתוב בתחביבים שלהם שהם כותבים קוד או עושים פרויקטי תוכנה גם מחוץ לעבודה, זה מראה על תשוקה אמיתית ועניין כנה בתחום. נשמע הגיוני לא?

נוסחא מנצחת

כותבים אחרת: נסיון בכל אחת מהעבודות.

למה? בישראל נהוג לספר על מה עשיתם, מה היה התפקיד ועל מה הייתם אחראים. באופן כללי האומה האמריקאית מאוד טובה בקידום עצמי ומכירה עצמית. רואים את זה מגיל מאוד צעיר, כבר בגיל 4 הילדים מעבירים ״מצגות״ קטנות לחבריהם לכיתה (show and tell) ובאופן כללי יש הרבה השקעה בבניית ביטחון עצמי ויכולת לדבר על היכולות שלך. קורות חיים אמריקאים טובים מתמקדים בתוצאות ולא במעשים.
מה זאת אומרת? להגיד: ״הובלתי שכתוב של ממשק המשתמש״ מתאר מעשה, ללא תיאור איכות העבודה. האם השכתוב התבצע ברמה גבוהה? האם זה נעשה בזמן? מהר? לאט? האם השכתוב הניב תוצאות יותר טובות לחברה? לא הניב תוצאות בכלל? הניב תוצאות יותר גרועות אולי? ואיך אתם יודעים מה היה הערך של העבודה? איך מדדתם ולמה השוויתם?
אז איך כן לכתוב?

״העליתי את המכירות ב-9% על ידי שכתוב ממשק המשתמש״ למשל.

הפסקה מעל מבוססת על מאמר מאוד טוב ממי שהוביל את משאבי האנוש של גוגל על איך לכתוב קורות חיים מנצחים שווה קריאה

הבדלי תרבות ותקשורת

2020-10-19T16:29:00.003-04:00

בואו נדבר טיפה על הבדלי תרבות, ספציפית הבדלי תקשורת.

כשהחלטנו שאנחנו עוברים לניו יורק חברים הזהירו אותי לגבי צורת התקשורת המשונה של האמריקאים. לדוגמא, הוסבר לי שכשמישהו אומר לי ״בואי נאכל צהריים ביחד מתישהו״ הוא לא באמת מתכוון לזה, ואפילו הבדיחה היתה שהכוונה בעצם ל-״בואי לא נפגש יותר אף פעם״. לאחרונה קראתי ספר שמאוד נהניתי ממנו והוא מספק לי כר פורה לדוגמאות של הבדלי התקשורת בין ישראלים לאמריקאים - לשימוש בעבודה. הספר נקרא: מפת התרבויות והחלק הכי הכי חזק (גם מצחיק וגם נותן תיאור מדויק של ההפרשים) בו נקרא Anglo-Dutch Translation Guide - אתם יכולים לקרוא אותו באתר של הסופרת או כאן:

ב-12 השנים שאני גרה פה, יכולות התקשורת האמריקאים שלי השתפרו משמעותית בזמן הזה, ועדיין יש פעמים שבהם אני מחמיצה את המסר שמועבר לי או לא מצליחה להעביר את המסר שלי.

הנה שתי דוגמאות להבדלים ולבעיות:

דוגמא ראשונה - כיסוי בסוכר

כדי להמחיש את ההבדלים בגישות, אני אוהבת לתת דוגמא פשוטה של… בוא נגיד איך מבקשים ממישהו להדליק שרת, באימייל, בשתי המדינות. להלן משמאל - בישראל, ומימין - בארה״ב

שימו לב שהתוכן הוא זהה, אבל בגרסא הימנית הפעלנו מה שנקרא ״sugar coating״, כלומר המתקנו את הבקשה (מה זה שוגר קואטינג? ״to talk about or describe (something) in a way that makes it seem more pleasant or acceptable than it is״)

אולי אתם חושבים ״יאללה מה העניין, אני פשוט אשלח כמו שהייתי שולח בארץ, הם יתמודדו״. ובכן, מנסיוני, רוב האנשים פשוט יחשבו שאתם תוקפים אותם, או לא נחמדים ולאורך זמן זה ייצור לכם בעיות בדינמיקה החברתית. כמובן, אם הצלחתם לייצר יחסים טובים עם האנשים שאתם עובדים איתם מאוד צמוד, זה יכול להיות בסדר גמור, אבל זה לוקח יותר זמן עם אמריקאים מאשר עם ישראלים, אז עדיף לכם ללכת על בטוח. לתקן יחסים זה הרבה יותר קשה מלא לאתגר אותם מלכתחילה.

דוגמא שניה - קראו בין השורות

לפני שנה וחצי התחלתי לדווח למנהלת חדשה. יצרנו יחסים, למדנו להכיר אחת את השניה ולקחנו את כל הצעדים הדרושים להבין איך לתקשר אחת עם השניה. בערך שלושה חודשים לתוך היחסים, נוצרה הזדמנות בשבילי להכפיל את הארגון שלי, המנהלת שלי הסבירה/נזפה בי שאני צריכה לצמצם את כמות המנהלים שמדווחים אליי כדי לאפשר את ההתרחבות. אז פשפשתי ומיהרתי וגייסתי מישהו שעבדתי איתו בעבר כדי שינהל את אחד הצוותים שלי. במהלך כמה שיחות עם המנהלת היא אמרה דברים כמו "אני חוששת שהוא לא מספיק מנוסה" או "האם הוא האדם הנכון לתפקיד" ועוד כל מיני שאלות בסגנון. ואני, ישראלית שלא יודעת לקרוא בין השורות, עניתי על השאלה במקום להבין את הרמז: "אל תדאגי הוא ממש אחלה" ו-"כן כן, הוא מדהים אני עבדתי איתו!"

חודש וקצת אחרי זה, היא אמרה משהו כמו "אמרתי לך שאת לא צריכה לשכור אותו" ואני מצידי אמרתי: "לא… את שאלת כל מיני שאלות והעלית חששות", והיא: "כן, בדיוק!" ואז נפל לי האסימון. זה היה המשוב האמריקאי, שאינו ישיר, שרוקד קצת מסביב לנושא, ופתאום הבנתי מה היא נסתה לעשות.

אז אחרי זה, באותה שיחה ממש, הסברתי לה מה אני הבנתי מהשאלות, וסיכמנו שהיא מצידה תנסה להיות ישירה יותר, ואני מצדי אנסה לשפר את יכולת הקריאה בין השורות שלי.

דוגמא שלישית - את רוצה …?

אחת השאלות שתמיד קורעת אותי מצחוק היא כשאני בפגישה ואחד המשתתפים שואל: ״סיון, את רוצה להציג את המסמך״ או ״סיון את רוצה לענות על זה?״ ואני, כישראלית טובה, חושבת שיש לי ברירה, ותמיד שוקלת לענות: ״לא, אני סבבה״. כי באמריקאית השאלה הזו היא דרך מנומסת לגרום למשהו לקרות, זה מאוד לא סביר שמישהו יענה ״לא״. אבל בישראלית זה נשמע כמו שאלה עם שתי תשובות: ״כן״ ו״לא״.

אז מה עושים?

אם אתם תוהים ״אוקיי, אז קשה, יש דרך לשפר את זה?״ אז באופן כללי הקפיצה הכי גדולה ביכולת התקשורת שלי היתה בזכות לימודיי לתואר מנהל עסקים בקולומביה, באותו זמן שהתחלתי לעבוד בחברה אמריקאית לגמרי. הקפיצה למים העמוקים, שבהם לא היו חבלי הצלה (ישראלים לידי שיתרגמו או יעזרו) והיה עליי להתמודד עם הרבה אתגרים בו זמנית - עד כמה שהיתה קשה - הניבה תוצאות. גם בלי 180 אלף דולר (פעם אחרונה שבדקתי) ושנתיים השקעה, יש דרכים לשפר את המצב, להלן:

טיפים וטריקים

לאורך השנים פיתחתי לפחות שני טריקים כדי לצמצם נזקים פוטנציאלים.

את הטריק הראשון למדתי מלצפות באחד ממנהליי מוביל דיון למקומות שהוא רצה. אני קוראת לזה: אלגוריתם לאמרקן תוכן (algo for americanizing things). אז נניח שאתם בשיחה (לא אימייל הפעם), ואתם רוצים להגיד משהו כמו: "תכתבי על הלוח", או "תנו לכולם להתבטא" - כל דבר שעלול להשמע כמו הוראה או צווי, הנה מה שעושים, פשוט מתחילים ב-would it be helpful if...

אז במקום להגיד: write on the board אמור: would it be helpful if you would write this on the board?

למה זה עובד?

התרבות האמריקאית כפי שנאמר היא לא ישירה. כשאתם אומרים משהו ישיר, במיוחד שהוא הוראה, זה עלול להוביל לחיכוך (be abrasive). כשמנסחים משהו כשאלה, אתם בעצם מציעים משהו, שנשמע מאוד הגיוני, והשאלה מנוסחת בצורה שמרמזת על התשובה הברורה, היא מכוונת ל"כן". האנשים שאיתכם מרגישים שיש להם ברירה ובחירה, ושהם בשליטה, והם 99% מהפעמים זורמים עם זה.

הטריק השני הוא הרבה יותר נאיבי ופשוט, והוא בעצם מתבסס על תיאום ציפיות (משהו שאני מאוד דוגלת בו). לפני כמה שנים קראתי מאמר שבוא הופיעה המשוואה הבאה שהשאירה עליי חותם:

אם הציפיות היו גבוהות מהמציאות, אתם לא תהיו מאושרים (כי מתמטית זה מינוס). אם הציפיות נמוכות מהמציאות - אתם תהיו מאושרים.

אז איך אני משתמשת בזה? בשיחות הראשונות שלי עם אנשים, אני מסבירה שנולדתי וגדלתי בישראל, שצורת התקשורת שלנו מאוד ישירה, ושאני אדם מאוד פתוח, עם המון תשוקה לעבודה וכוונות טובות, ולמרות שלאורך השנים שיפרתי את יכולות התקשורת שלי, אם אי פעם אני אומרת משהו שפוגע בהם, כנראה לא התכוונתי ושיגידו לי כדאי שאוכל ללמוד ולשפר, וגם להסביר למה התכוונתי.

אני דואגת לחזור על גרסאות של זה מידי פעם כדי שאנשים יזכרו ובמקום להעלב, ידברו איתי. זה לא מושלם, אבל זה סופר פשוט, וכנה, ולרוב מוערך.

לסיים בטעם טוב, לפני המון שנים, הפיקו סדרה של פרקים בני 5-6 דק' כל אחד בשם פיני. מדובר על חוויותיו של ישראלי שעבר ללונדון, ויש שם הרבה דוגמאות של הבדלי תרבויות ושפה, נורא מצחיקות. הייתי צופה בזה שוב ושוב וגם מראה לחברים האמריקאים, כדי לנסות לגשר ולהסביר את ההבדלים - תנו לזה הצצה.

אם יש לכם דוגמאות משלכם, או שאלות על איך להתמודד עם מצב כזה ואחר - אשמח לשמוע, ללמוד ולייעץ!

סיון

My 2nd Delivery Story - Alma is here!

2017-06-08T17:09:00.002-04:00

Sivan

Alma’s due date was April 16. I was rooting for the 17th so we have a cool date (4/17/17).

On March 23rd, I lost my mucus plug. I know, TMI, but here’s why I tell you about it:

I was sure I am going to have the baby immediately because with Liam the plug came out 3 days before and the internet said it comes out usually 3-5 days before birth.

From that moment on, I would have this looming feeling of dread that any minute I will go into labor. My best analogy was: I’m going to be in a "car accident" (i.e. labor) but I don’t know when and how exactly it will happen. I would wake up at night, pausing for a second, checking if I’m going into labor. Then I would resume breathing and go to the bathroom :)

Elad:

On April 12th, Sivan was very energetic, she went with a friend to lunch and they did their nails.

Around 6pm, she was writing manager feedback for her reports (still holding on to work) when she started feeling that something was happening - a gut feeling.

I didn't take it seriously, after all she had a similar feeling every other day.

At 7pm she was spending more and more time in the bathroom.

Sivan:

Waleska (our nanny) had just left. For a second there I considered asking her to stay, but I was still not sure I’m actually going into labor, so I didn’t.

Elad:

She peed a lot and was sure that her water broke.

She called the doctor (from the bathroom) and doc explained that the water didn't break since Sivan can still control it but that the baby probably moved down and is pressing (even more!) on the bladder.

The doctor asked if Sivan was timing her contractions but she wasn't sure that she was having contractions, because they weren’t , yet, painful.

Of course, she suggested timing the contractions and to come in.

Sivan asked "to the clinic?" - she said "no - to the hospital"

I asked Sivan if she feels like she could wait until I put Liam to sleep (45 minutes I estimated) because Waleska was 30 minutes away, Mor and Ariel were in a comedy show and Ronny was at work (also 30 minutes away) - those were our backup caregivers for Liam.

Liam enjoying my contractions

Sivan:

I did not like that suggestion at all :) I was very scared of going into labor without epidural. So I said “hell no, pack the baby to go!”

Elad:

We ended up going out with Liam

We were on the street waiting for a taxi (yellow cab), Ronny had just gotten out of the subway and was literally running to meet us and head to the hospital.

If you look closely you can see I walk funny :)

We got to Labor and Delivery Triage at around 8:10. Sivan wobbled her way from the taxi into the hospital, calling me to squeeze her hips together during the now painful contractions. we handed the forms and went to the bathroom (for a urine sample) while Liam was outside with Ronny.

The urine sample was a no go (just like during Liam’s labor)

At this point we were waiting for Waleska (Liam’s nanny) to come pick up Liam and take him home for his night routine.

I was running in and out, squeezing Sivan’s hips during contractions and coordinating Liam’s pickup with Ronny and the Waleska (in the waiting room).

As I’m trying to figure out why Waleska is (still) not here, it turned out I sent her to the wrong hospital since they changed the name of the hospital and I used Google Assistant to send her its name.

Once we understood what’s taking her so long, Waleska said she'll just go to our place and we sent Liam there with Ronny to meet her so she can put him to bed (Liam, not Ronny)

Elad taking a selfie during a contraction

During this time, Sivan was in the room, getting seen by doctors, nurses, etc. Turns out, they made a point to separate us so they can ask her if she’s domestically abused. She said she wasn’t - phew.

All the time, she was asking for an epidural but they said that they have to get a blood sample and put in an IV (central line)

at around 9:30 the anesthesiologist came into the room after a few failed attempts of the nurses to put in the central line, he asked his intern to give it a try and after he too have failed, the anesthesiologist got it on the second try - finally.

Note how they poke me in both hands!

Sivan:

This was one of the 2 most painful parts of my delivery (the 2nd is the contractions of course). Four(!) people tried to put in the IV and only the 5th attempt was successful. At one point, I remember, someone was slapping my hand so fast and hard (in an effort to make my vein more visible) I was shocked.

In these times of pain, two thoughts kept me going: first, the understanding that they can’t insert the epidural without this and second, that this is my last labor.

Elad:

After 5 attempts, the central line was in and the epidural was put in pretty quickly, and by 9:39 Sivan sent a silly drugged selfie

An hour later we were in the delivery room

I went to get a pizza (despite Sivan’s complaints about it being passover) and she was angry at me for enjoying the pizza

Sivan:

We needed to wait to reach an opening of 10, so we tried to nap and get some rest (something that Jill, our doula in Liam's labor, kept on telling us). At 12:15am I had an opening of 9cm.

Around 1-1:20am the staff gave me an oxygen mask to encourage oxygen supply to Alma and asked me to lie down on my left side.

Soon after the doc came and said "the baby doesn't like this, so let's' break the water and start pushing". We were like, "what do you mean *this*?" and she said: "the environment". (note that I, Sivan, am that environment. So… baby doesn’t like me??)

Turns out her heart rate dropped down during contractions and we later learned the umbilical cord was wrapped around her neck. This is actually very common during birth and Liam also had the cord around his neck (though in his case it didn’t result in drop of heart rate).

Pushing

So.. we said ok. The doctor broke my water and then we waited. Waited for a contraction. Weirdly enough, from a consistent pace of 2 minutes contractions, we dropped to none. After 5 minutes or something that felt very long. Then one came (as I’m writing this down it sounds like I’m a surfer waiting for a nice big wave). I felt nothing, no urge to push, nothing. But I did what I did last time (i.e. pretending to have a “bowel movement”). It seemed like I was doing a good job since the feedback I got was “hey hey, slow down, you don’t want to tear!” so I slowed down, and then pushed, and slowed down.
I remember a distinct moment in time, when I looked between my thighs and saw a baby head, closed eyes, closed mouth. So weird, and I’ll admit, a bit scary.
Pushed some more and 5 minutes into pushing - Alma was fully born!

And tear free, hooray!

First Look

I had asked to cut the cord myself this time (Elad did that last time) but since it was causing an issue they did that while I was pushing.

I’ve also asked to do “skin to skin” so a moment after she emerged into the world, I was holding her, this slimy, helpless, tiny creature.

Now, first time around, with Liam, I did not feel emotionally connected to him. Yes, I said it. He was a resident of my womb, something growing inside of me and consuming all my resources. But I didn’t know him or his personality and I had no intention of faking it. When I held him for the first time, I said a couple of comforting words. But in English, which to me shows that I was doing it for the people in the room rather than for me or for Liam.

They rubbed her to clean her lightly, but we were still waiting for her to cry (you know, the sign that everything is ok) - she finally did that a couple of minutes after.
Now that I know what these babies turn into and based on how much I like Liam, this time around, I felt true compassion and kind of liked her. I comforted her, this time in Hebrew

Then they took her for a full examination and cleanup. She was 7 lb and 2 oz (3.2 Kg).

Who's who - Liam and Alma

At 4:15am they moved me to the labor recovery room, and informed us that once we move there Elad can’t stay (since it’s not during spouse visiting hours). I felt fine, like I can walk to that room, but procedures say I need to be wheeled on a wheel chair.

They took her to the nursery for her first bath and Elad went with to see (and take pictures).

Around 5am Elad went home and Alma and I stayed and tried to sleep.

On that day, around noon, Liam came to visit and meet Alma for the first time - he took it well, was gentle and seemed to like her!

סיפור הלידה (הראשונה) שלי או ליאם קיים

2015-07-05T00:30:00.001-04:00

<מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא>

הלילה לפני
בלילה לפני התאריך (פבואר 9), דיווחתי לאלעד ולדולה שהצירים שלי מתקרבים אחד לשני ושיש לי (או שחלמתי) כאבי מחזור.

התאריך המיועד
בבוקר התאריך המיודע, היה לי תור לרופאה, בדיקה שגרתית. אמא כבר היתה פה, אז הלכנו ביחד. הרופאה אמרה שיש פתיחה של 1.5 ס"מ ומחיקת רחם של 60%, היו לי גם צירים שבקושי הרגשתי כל 6 דקות. אבל הרופאה הסבירה שכל זה לא אומר כלום, זה יכול לקרות היום וזה יכול לקרות עוד שבועיים. אחלה!

היינו רעבות אז הלכנו לאכול צהריים במסעדה דרוזית ליד (כן! מסעדה דרוזית). אני התלבטתי אם לנסוע ליוניון סקוור להחזיר משהו מ"תינוקות זה אנחנו" אבל הרגשתי עצלנית וגם הדולה המליצה לצעוד הביתה ולנוח אז החלטנו ללכת הביתה ברגל. הרופאה היא 17 בלוקים מהבית (כ-17 דקות הליכה) ואומרים שללכת זה מזרז לידה (למרות שאני די בטוחה שמתכוונים ליותר מ-17 דקות!). עשינו דרכנו לאט לאט ועוד עצרנו בסטארבקס כי היה קר.
אני עוד זוכרת שכתבתי בפייסבוק שנראה לי שהמציאו את תאריך היעד כדי להתעלל בנשים בהריון, הרי יש 4% סיכוי ללדת בתאריך הזה, וזה גורם לכולם סביבך (כולל את עצמך) לשאול: "נו?" אז למה זה טוב?
הגענו הביתה, הלכתי לשירותים, בואו נקרא לזה פיפי ארוך, והלכתי לישון. קצת כאב לי הגב באופן שונה מהרגיל אבל הנחתי שזה יעבור. השעה היתה 4 אחה"צ.

הנה זה בא
בשעה 5 התעוררתי עם אותו כאב בגב, אולי קצת חזק יותר. לא זוכרת מה הרגשתי בדיוק, אבל אני זוכרת שבכיתי והתקשרתי לאלעד ואמרתי לו משהו כמו "כואב לי בגב, אני לא חושבת שאני יכולה לעשות את זה" - תוך כדי שאני בוכה בלי סיבה נראית לעין. איכשהו הוא הבין לפניי שזה התחיל, ואמר שהוא עולה על מונית מיד.
הוא סיפר שהוא היה באמצע יום הדרכה בעבודה וכשהוא יצא כולם מחאו לו כפיים (כי כולם ידעו שאני אמורה ללדת בכל רגע). עוד הוא סיפר שלפני שהוא יצא, מישהו תפס אותו ביד ואמר לו "תאכל לפני שאתם יוצאים מהבית, כי אחרת תמות ברעב!"

אני לא זוכרת בכלל מה עשיתי עד שאלעד הגיע הביתה, אבל כשהוא הגיע הוא הכין לי אמבטיה מרגיעה עם נרות וכו' והוריד אפליקציה שמתזמנת צירים (אם תרצו, אשלח לכם לוג מדויק של מתי היה כל ציר). מאותו רגע כל מה שאני עשיתי זה להתמקד בלעבור את הצירים עם כמה שפחות כאב ודי איבדתי תחושת זמן.

צירים בכל הצורות
היו צירים בחדר שינה, צירים באמבטיה, צירים על השירותים, צירים בסלון. בכל ציר, אני התכופפתי (אפשר לאמר שירדתי לר') ואלעד לחץ בשתי הנקודות שיש בגב התחתון ובשרירי הישבן. בהתחלה עוד הייתי אומרת "ציר!" או "אלעד!" ואחרי זה פשוט הנפתי את ידי לסמן ואלעד בא ללחוץ ולסמן באפליקציה. ככה המשכנו כמה שעות.

זו אני בין ציר לציר על השטיח בדירה. לידי הדולה.

בסביבות 8 דומני, הצירים היו בערך כל 5 דקות אז התקשרנו למרפאה שלי, עדכנו את השירות שלהם במצב הנוכחי ואחרי כמה דקות הרופא התורן התקשר ושאל כל מיני שאלות. אלעד עשה את התקשורת כי אני, כאמור, הייתי ממוקדת בצירים. אני זוכרת שמאוד התרשמתי מכמה שהוא היה רגוע ולא נלחץ גם כשהיה לי ציר תוך כדי השיחה וגם כשהם היו מעצבנים.
הרופא אמר את מה שכבר ידענו, שזה לחכות לקצב של ציר של דקה, כל 3 דקות, למשך דקה ואז לנסוע לבי"ח.
בשלב מסוים אלעד החליט שזה יהיה נחמד לראות את הפרק של חברים שבו רייצ'ל אמורה ללדת (כי בשביל אלעד טלויזיה זה הכל), אז הוא שם את זה ובין ציר לציר ראיתי.
התקשרנו גם לדולה, והיא הגיעה אלינו בסביבות 8. היא הסבירה לאלעד שהאגן שלי מתרחב וכדי להקל על הכאב הוא צריך להתנגד להתרחבות הזו, כלומר ללחוץ מהצדדים. היא גם אמרה לי "לא סתם קוראים לזה לייבור" (לידה באנגלית היא לייבור, ולייבור זה "עבודת פרך"), אני חייבת לאמר שזה לא היה מעודד במיוחד, אבל זה כן היה נכון.

חלק מהצירים היו סבירים, חלק אחר היו מאוד כואבים והיו כמה שגרמו לי לייבב בבכי, אבל בלי דמעות. בשלב מסוים אמרתי שאני רוצה אפידורל. הבעיה היא, שאז הבנתי שכדי לקבל אפידורל אני צריכה להגיע לבית חולים. וכדי להגיע לבית חולים, אני צריכה להתלבש, לצאת למעלית, לנסוע במעלית, לתפוס מונית, לנסוע במונית, להכנס לבי"ח וכן הלאה, וכשכל 3 דקות יש ציר של דקה ועוד שתי דקות לעשות משהו מועיל... זה הולך להיות קשה ואני הולכת לחוות צירים בכל תקופת המעבר הזו.
לפתע אלעד רצה ללכת לשירותים, לא רציתי לתת לו ללכת, אבל הבנתי שזה לא הגיוני, אז אישרתי לו. מאוחר יותר הוא היה רעב וחימם לעצמו פיצה. לקח לו איזה 7 צירים (21 דקות) להצליח להפשיר את הפיצה, לחמם, ולאכול.
טוב, לא היתה ברירה. התחלנו להתארגן ליציאה, באינטרוולים של שתי דקות. שתי דקות לשים גרביים ומכנסיים, ציר, שתי דקות חולצה, ציר, וכן הלאה.

יוצאים לבית חולים
החלטנו לא להמר על מונית, בכל זאת 22 בלילה בפבואר, כפור אימים ורוב האנשים מתחבאים בבית. אז הזמנו אובר, והתחלנו לרדת למטה. מה שביום רגיל נראה לי טבעי, עם צירים היה אוסף של מכשולים בדרכי. ציר כשממתינים למעלית, ציר במעלית, ציר בלובי וכו׳. נהג המונית היה מאוד לחוץ שאני אלד לו במכונית, אז אלעד בילה את הנסיעה בנסיונות הרגעה - לנהג, והדולה טפלה בי.

בבית חולים
החברה במיון יולדות לא התרשמו ממצבי ובאדישות מכעיסה הגישו לנו אוסף טפסים למלא (למרות שמילאתי הכל באתר אינטרנט מבעוד מועד, בדיוק כדי להמנע מהמצב הזה).

זו אני חותמת על הטפסים כנראה תוך כדי ציר

הכניסו אותי לחדר בדיקה, נתנו לי חלוק ושלחו אותי לייצר דגימת שתן. 20 דקות אחרי זה וכאלף צירים, יצאנו עם כוס ובה שתי טיפות. כן, זוהי לא גוזמא, זה מה שהצלחתי לייצר.
בדקו אותי ודיווחו על פתיחה של 3.5 ס״מ. אמרתי שאני רוצה אפידורל (כמה פעמים) ואמרו שאוטוטו אני מקבלת, 20 דקות ככה. שקרנות! אמרתי מקודם שאיבדתי תחושה של זמן, אבל הייתי די בטוחה שזה לקח בערך שעה. לימים הדולה גילתה לי שלא היו להם מיטות ולכן עיכבו אותי.

סוף סוף התפנה כנראה חדר והעבירו אותי אליו, לא נתנו לדולה לבוא איתנו משום מה (נאצים?). התמקמנו, אני ניסיתי לאכול ארטיק עד שאסרו עליי גם את זה וכמובן חיכיתי בקוצר רוח לאפידורל. בינתיים שמו לי עירוי, לפחות ניסו איזה 7 פעמים. זה כאב וגם ככה היו לי צירים ולא הייתי במצב רוח לכלום. הבטתי לאלעד ואמרתי לו: "תגיד להם שזה לא צעצוע!" הוא, מסכן, אמר לי "אוקיי" אבל לא אמר כלום (מה בדיוק הוא אמור להגיד להם??). אני בלי בושה (בכל זאת אישה בלידה) אמרתי להם "This is not a toy!" לא יודעת אם זה עזר, אבל הרגשתי קצת יותר טוב והמשכתי לסבול מכאב המחט הארורה.

קצת לפני 12 סוף סוף נכנס המרדים לחדר. בלי למצמץ אני שאלתי: "אתה יכול לתת לי אפידורל תוך 2 דקות?" מפוקסת על הזמן בין ציר לציר כמובן. הוא חייך בנימוס, התעלם והתחיל להסביר מה הולך לקרות. איך הוא הולך לחטא את הגב שלי ולשים משחה מרדימה, ואחרי זה להכניס את המחט ואיפה בדיוק וכו וכו'. העמדתי פנים שאני מאזינה ואמרתי "כן, אחלה". חיכינו שציר יסתיים וכמו שהוא אמר, הוא חיטא את הגב ומרח משחה מרדימה. חיכינו לעוד ציר שיסתיים והוא הכניס את האפידורל. ואז.. או אז, הכל נהיה הרבה יותר טוב. אלעד סיפר שהוא ראה את המוניטור מתחיל לטפס, כשהתחיל עוד ציר, כבר התכונן לפנים הסובלות שלי, כשלהפתעתו המשכתי להתלוצץ עם רופאיי.

הנה אני בסלפי אחרי אפידורל

מנקודה זו והלאה, בילינו את הלילה בנים לא נים, ישנים כמה שאפשר ומחכים לפתיחה מלאה. באמצע הלילה הגיע רופא לבדיקה ואמר שאני ב-5, ובבוקר הייתי ב-9 ס"מ. בין לבין התעוררנו מצפצופי מכונות ואנשים שנכנסים ויוצאים. אחות חדר הלידה היתה ממש נחמדה ומסבירת פנים והיה סה"כ סבבה.

אה, קצת חוויתי רעידות ומסתבר שזו תופעת לוואי של אפידורל.

בשמונה בבוקר היתה החלפת משמרות והגניקולוגית שלי התחילה משמרת. היא רצתה לפקוע לי את המים, אבל ביקשנו לחכות קצת. קיבלנו שעתיים הארכה וב9:40 הרופאה הגיעה וכמעט מידי פקעה לי את המים (אחרי שהניחה חיתול ושקית מתחתיי). עכשיו נותר לחכות שיהיה לי "דחף לדחוף".

זה קרה קצת לפני 12 בצהריים (11 לפבואר), הרופאה חזרה.

זה נשמע מטופש, אבל רק אז זה הכה בי שאני אצטרך לדחוף את הילד החוצה - ומה אומר - זה לא שימח אותי.

התינוק היה עם חוט השדרה שלו מופנה לשלי (ואידיאלית זה צריך להיות לכיוון הבטן שלי) הרופאה אמרה שאפשר לנסות כמה דחיפות לראות איך הולך, כי לפעמים הם מסתובבים תוך כדי דחיפה.

כל הסיפור היה נשמע לי מוזר כי איך שהיא דיברה על זה, היה נשמע כאילו אפשר להפסיק אם רוצים. חלקתי איתה את המחשבה והיא טענה שבאמת אפשר להפסיק (בדיעבד זה עוד יותר מטופש כי בדרך אחת או אחרת הילד צריך לצאת...).

בכל מקרה, הסבירו לי לעשות צורה של האות C עם הגוף שלי, ולהתחיל לדחוף. בניגוד לצירים שצריך לנשום תוך כדי כדי להמעיט את הכאב, במהלך דחיפה צריך לא לנשום.

יאללה דוחפים

אז התחלתי לדחוף, רגל אחת על הדולה והשניה על הרופאה, אלעד לידי מחזיק לי את היד ואני דוחפת כמה שיותר חזק, בכל ציר 3 סטים של 10 שניות כל אחד. אחרי כמה כאלה הדולה והרופאה חלקו לי מחמאות על כמה שאני דוחפת טוב, יעיל ויפה - לא ידעתי על סמך מה הן אומרות את זה, אבל לא סירבתי למחמאה.

החלטנו להמשיך (אני כל כך טובה בזה, מה אני אפסיק?), הם שאלו אם אני רוצה מראה, אמרתי "למה לא?" רציתי לראות מה כל ההתלהבות. בקושי ראיתי את השיער שלו, ואחרי 10 דקות ככה די התייאשתי מהמראה, זה לא עזר לי להרגיש שיש התקדמות. מה שכן, כבר הרבה זמן לא ראיתי את איזור החלציים שלי, אז זה היה נחמד לראות שהכל בסדר :)

בין ציר לציר יישרתי רגליים ועיסו לי אותן קלות להקלה. עד שהראש שלו הגיע לאמצע המעבר... אז זה הפסיק להיות מצחיק, לא נתנו לי ליישר רגליים, ואני נורא נלחצתי שאני "אתקע" במצב הזה להרבה זמן :-/

זה לקח כמה צירים אולי 5 אבל עברנו את השלב הזה ושרדתי לספר.

אלעד סיפר שלרופאה היה מן ג'ל ביד וכל פעם שדחפתי היא שמה על הילד כדי להקל את בדחיפה הבאה. ליאם הגיח לעולם ב-12:39 אחרי הצהריים, אני זוכרת שהוא לא בכה מיד, אבל זה לא הלחיץ אותי, ואחרי בדיקה קלה שמו אותו עליי, עוד לפני שחתכו את חבל הטבור.

השלב הבא היה לשלוף את השיליה ולוודא שהכל בסדר. היה בה משהו מוזר ושלחו אותה לתיקון (הכל נראה בסדר)

על ההריון–פרק שלישי

2014-12-09T22:49:00.001-05:00

קנוניית ההריון הגדולה

עוד מהצבא, דבק בי המושג של “סיור מקדים” – זה סיור שעושים 3-4 אנשים לפני שלוקחים קבוצה גדולה של חיילים לאיזשהוא אירוע. הרעיון הוא להתיידע לאיזור הסיור ולוודא שהכל כשורה.

אני עושה סיור מקדים של הורות כבר בערך 7 שנים: מתבוננת איך הורים אחרים מחנכים, מה עובד ומה לא, מה אני אוהבת ומה לא, איך זה להיות בהריון, שואלת המון המון שאלות את החברות והמשפחה שבהריון ובאמת מנסה לדעת כמה שיותר.

כשנכנסתי להריון והתחלתי ללמוד דברים חדשים, פיתחתי כעס על כל מי שהיה בהריון לפניי. כמה ששאלתי וכמה שניסיתי ללמוד, יש מלא דברים שלא סיפרו לי ולא חלקו איתי. החלטתי שמדובר בקנוניה של כל מי שעבר את זה נגד כל מי שעוד לא. אז בנות (ובנים) - אם אתם רוצים לדעת מה באמת קורה בהריון, תתחילו בלקרוא את הבלוג הזה, ואז תבואו אליי, אני אגלה לכם את האמת!

לדוגמא, אף אחד לא מדבר על הקשיים של להרות: למזלנו, לא חווינו יותר מידי מזה, אבל גם בחודשים הבודדים שניסינו הגענו למצב המוזר הזה שהנסיונות הופכים מדבר כיפי וחיובי למשימה מעיקה. אחרי שעברתי את זה, ודיברתי עם חברות, רק אז הן סיפרו שגם להן זה היה קשה וכן הלאה.

שבוע 14 – שבדיה

כולם אומרים כמה השליש השני הוא השליש הכי טוב (מכונה באנגלית The golden trimester), ושאם אתם נוסעים לחו”ל – תעשו את זה בשליש השני. אז נסענו לשבדיה לבקר את מני וג’ק. אחרי שהם פגשו אותנו כשירדנו מהאוטובוס, עצרנו בסופר לחפש אוכל. דיברנו על מה נאכל, וכשדיברנו על ביצים, אמרתי “אני לא יכולה לאכול ביצים לא מבושלות, מני”. מני הסתכל עליי מבולבל, אני מחכה שהוא יבין את הרמז, והוא לא מבין מה אני רוצה. אז אמרתי לו: “אלעד בהריון”. הוא היה בשוק – זה היה מצחיק, ואז הוא צחק עליי שציפיתי ממנו להבין את זה.

בשבוע זה התחיל להיות קצת קשה לסגור את המכנסיים… הנה זה בא.

שבוע 16 – סריקת מערכות מוקדמת

בבדיקה זו (שנעשתה בבית חולים) בעצם עוברים על רשימת מצאי של כל האיברים החשובים של העובר, שתי רגליים, שתי ידיים, שני קרסוליים (כן, אפילו את זה בודקים), צלעות וכן הלאה.

שבוע 18 – מי שפיר

אחרי התלבטויות ארוכות מאוד, ולמרות שגם הרופאה וגם היועצת הגנטית אמרו שבמצבנו לא צריך, החלטנו לעשות בדיקת מי שפיר. למה להתלבט כל כך הרבה? הבדיקה נחשבת מסוכנת, יש סיכוי של אחד ל-200 (או 600 תלוי את מי אתם שואלים) להפלה.
אז זה הולך ככה:
האחות עשתה קודם אולטראסאונד, לראות איפה התינוק ולזהות מקומות פוטנציאליים להכנסת המחט.
אז הגיע הרופא, הסתכל על המקום שהיא הציעה, חיטא את הבטן שלי, שם את מכשיר האולטראסאונד בתוך כפפה (כן, בתוך כפפה), הגיש את המכשיר בכפפה לאחות ופנה להכניס מחט גדולה מאוד (כך שמעתי, אני בטח לא הסתכלתי) לבטן שלי, בלי הרדמה או משהו כזה. הוא לקח 3 מבחנות(!) של מי שפיר מהרחם, ואז בשביל הכיף לקחו גם קצת דם (על הדרך ככה).
כדי לבדוק לעומק את הגנים של התינוק – ביקשנו שיעשו Micro Array (מערך DNA) – בדיקה מקיפה יותר של ה-DNA, אם עד כה בדקו שכל הכרומוזומים נמצאים ותקינים, בבדיקה זו פורטים אותם לחלקים קטנים יותר ובודקים ברזולוציה יותר גבוהה.

אחרי הבדיקה הזו צריך לנוח. בארץ אומרים 3 ימים, בארה”ב 24 שעות. ניסיתי להבין מהרופא שביצע את הבדיקה מה זה אומר. הוא אמר דברים כמו “אל תרימי משקלים כבדים”, “המנעי ממדרגות” ואז בסוף סיכם ב”תקשיבי לבעלך, מה שהוא אומר לא לעשות, אל תעשי”. רציתי לצעוק עליו שזו גם הפעם הראשונה שאלעד עושה מי שפיר, ומאיפה הוא יודע בדיוק? אבל חייכתי ואמרתי תודה.

יום אחרי זה היה “אלעד נולד” – חגיגת היומולדת של אלעד. כיוון שהייתי קצת מוגבלת, רוני, יאיא ואלעד סחבו את כל הדברים שהזמנתי למעלה וארגנו את המקום.

על ההריון–פרק שני

2014-12-01T22:22:00.000-05:00

תסמינים ראשונים

בביקור הבא, הרופאה שאלה אם אני רוצה לדעת למה לצפות. האמת שעניתי “עדיף שלא”, כי כמו בסרט “טיסה נעימה” (שבו הרופא מסביר לדיילת על השלבים של המחלה, והטייס שומע וחווה אותם אחד אחרי השני) חששתי שברגע שהיא תגיד למה לצפות, אני אדמיין שזה קורה לי. בכל זאת היא הסבירה שאפשר לצפות לרגישות בחזה, בחילות (שמסתבר שנובעות מנפילת סוכר והדרך להתמודד איתן זה דווקא לאכול) ועייפות מרובה. היא אמרה גם לשתות הרבה מים (אז מה הפלא שעושים הרבה פיפי?) שני הדברים הראשונים באמת קרו, לגבי השלישי, קשה לדעת – תמיד אהבתי לישון
מסתבר שהמושג “בחילות בוקר” הוא שקרי. צריך לקרוא להן “בחילות כל הזמן”. כל פעם שהייתי רעבה, אם לא אכלתי תוך 15 דקות, הרעב הפך לבחילה. עם בחילה, לא רציתי לאכול כלום, אז היה קשה מאוד לשכנע את עצמי שאם אוכל זה יהיה יותר טוב. את אותו סופ”ש העברתי בעיקר על הספה, מעוכה ולא יודעת מה לעשות עם עצמי. אלעד, החמוד הזה, לקח אותי לסופר ושם בעגלה כל מה שיכולתי לדמיין שאני אסכים אולי לאכול. זה עזר.
בעבודה, היו איזה יומיים שהרגשתי שאני בתוך ענן כזה של חוסר איפוס וריכוז. שוב אלעד החמוד הזה (או החכם הזה?) הציע שזו תוצאה של גמילה מקפאין ושאולי אנסה לשתות קפה נטול. זה עזר!

חצ’קונים מכל הכיוונים – תוצאה של הורמונים משתוללים. היו לי על הפנים, במחשוף ובגב. לא עזר כמה שלא השתמשתי בסבונים מיוחדים עם חומצות והכל. וגיליתי שכמעט ואין לי חולצות בלי מחשוף כלשהו. לא נעים.

שיאים עד כאן

להלן רשימה אקראית של שיאים שצברתי עד כה בהריון:

- יום אחד בסופ”ש הצגתי שלושה תסמינים סטנדרטיים של הריון תוך 5 דקות: אלעד טיגן ביצים והריח היה פשוט חזק באופן כמעט בלתי נסבל (מסתבר שבהריון חוש הריח משתפר פלאים!), בכיתי פתאום בלי קשר לכלום, ו… אני לא זוכרת את השלישי, אבל היה שלישי!

- היו איזה יומיים שבהם הייתי רעבה, סליחה, מתה מרעב, קרועה מרעב, כל שעתיים על השעון.

- לילה אחד קמתי לשירותים חמש (חמש!) פעמים.

- לילות בודדים שלא קמתי אפילו פעם אחת לעשות פיפי! (אפילו לפני ההריון הייתי מתעוררת בלילה לשירותים)

- יום אחד שהלכתי לשירותים כל 25 דקות על השעון (מזל שהלו”ז שלי באותו יום היה מלא פגישות של 30 דק’)

שבוע 10 – זה גילי המופלג

בשבוע 10, ובזכות מחקר מצד אלעד, עשינו בדיקה חדשנית יחסית שבודקת שלושה כרומוזומים (21, 18 ו-13) שמעידים על פיגור שכלי מסוגים שונים ואת כרומוזום הסקס. לנשים מעל גיל 35 הביטוח הרפואי מכסה את הבדיקה הזו – למזלי זה היה בערך שבוע אחרי היומולדת שלי (אושר מהוסס על גילי המופלג?)
כך כמה ימים אחרי זה, גילינו שיש לנו בן זכר. עם כל התסמינים הפמינסטים שלי, אני חייבת להודות שהרגשתי גאה ושטופת מוח בו זמנית, על יכולתי לשאת בן ראשון זכר למשפחת כץ.

שבוע 12 – סיום השליש הראשון

בשבוע 12 ביקרתי במשרדים הראשיים של גוגל בחוף המערבי. תוך כדי שאני חצי בחולה במטוס ומצרה על רוע מזלי, קראתי באפליקציה שלי (ברור שיש אפליקציה למעקב על הריון) שהשבוע נגמר השליש הראשון והכל הולך להיות יותר טוב.
שוב לא ברור אם זה פסיכו-סומטי או אמיתי, אבל באמת יום אחרי זה התחלתי להרגיש יותר טוב. נעלמו הבחילות כמעט לגמרי! עייפות עדיין היתה, אבל מצד שני הייתי גם בג’ט לג.

שבוע 13 – שקיפות עורפית והאמת יוצאת לאור

ביום שני על הבוקר, הלכנו לבית חולים לעשות שקיפות עורפית וייעוץ גנטי.

שקיפות עורפית נעשית על ידי אולטראסאונד שבו בודקים את הגודל של שק נוזלי מסוים בצווארו של העובר, גם בדיקה זו (כמו זו של שבוע 10) נעשית כדי לזהות תסמונת דאון.

---
כל הזמן הזה, לדעת שדברים מוזרים עוברים עליי ואני צריכה להחביאם מהאנשים סביבי ביום יום – זה לא היה כיף. אני אדם מאוד פתוח וסודות הם לא הצד החזק שלי. באותו יום, קבעתי פגישה עם אשת משאביי האנוש בעבודה, ללמוד את זכויותיי וחובותיי. מסתבר שאין שום מחויובות לספר למנהל שלי ולצוות שלי. בכל זאת ביום שלישי סיפרתי למנהל שלי. פטריק – המנהל – היה יותר מאושר ממה שאני הייתי אם הייתם סוכמים את כל החיוכים ורגעי האושר שלי מאז תחילת המסע. הוא חייך חיוך עצום מאוזן לאוזן, ואמר שהוא מאושר בשבילי ושזו הולכת להיות חוויה נהדרת (יש לו ילדה בת 14) – טוב, כיף שיש תמיכה ואולי אני אפילו חצי מאמינה לו
ביום רביעי, קבעתי פגישה עם הצוותים שלי. אין דרך טובה לקבוע פגישה כזו בלי לחשוף את הנושא או להלחיץ אנשים. קראתי לזה Mid-day chat (שיחה קלילה באמצע היום) וכמובן קיבלתי שאלות מכולם על מה זה, ואם הולכים לפטר אנשים. כיוון שאני לא טובה בלחשוף את רגשותיי בפני העובדים שלי, החלטתי להכין מצגת קטנה שתעזור לי. התחלתי את הפגישה במשחק של 20 שאלות (שהעובדים שואלים):
שאלה מס’ 1: האם אנחנו עוברים פרויקט? אני - “לא”

שאלה מס’ 2: האם אנחנו עוברים מקומות? אני - “לא”

שאלה מס’ 3: האם אנחנו מקבלים מתנה? אני - “תלוי איך אתם מגדירים מתנה…” התחכמתי.

בשלב הזה החלטתי לתת להם רמז: “זה לא קשור אליכם, זה קשור אליי”

שאלה מס’ 4: האם את חולה? “ובכן, זה סוג של מחלה…” (בארה”ב חלק מחופשת לידה ממומן על ידי ביטוח נכות…)

שלאה מס’ 5: האם את בהריון? “כן!” ועברתי לשקופית הבאה שאומרת שיש לי בן, מראה תמונת אולטראסאונד ותאריך היעד – פבואר 10 2015.

לא ציפיתי לזה, אבל כולם חייכו ממש ומחאו כפיים (שוב כולם יותר שמחים ממני )

איזו הקלה, יצא המרצע מן השק.

על ההריון

2014-12-01T11:13:00.001-05:00

כפי שרובכם ככולכם יודעים, אלעד ואני מצפים לילד הראשון שלנו, עוד 70 יום מ-ע-כשיו.

כבר הרבה זמן חשבתי לכתוב משהו ולחלוק את חוויות ההריון שלי, אז הנה זה בא.

אני אחלק את זה לחלקים קטנים כדי שתוכלו לקרוא וגם כי לוקח לי זמן לכתוב

יאללה, בואו נתחיל!

מתי ננסה?

לפני שיצאנו לירח הדבש, אסתי הסבירה לי באופן שלא השאיר מקום למחשבה, שאני לא רוצה להיות בהריון בירח הדבש שלי. משא ומתן קצר הוביל אותנו להחלטה להתחיל לנסות בחודש האחרון, כלומר בתאילנד, וכך אכן היה.

סימנים ראשוניים

בשביעי ליוני, כשהיינו בפסטיבל בשם פיגמנט (באי המושל בניו יורק), עירית ויוליה שאלו אותי אם אני בהריון. עניתי משהו מתחכם בסגנון “לא נראה לי, כי הבדיקה יצאה שלילית, אבל מצד שני… יש מצב”. שתיהן קצת צחקו וייעצו לי (מאוד) לעשות עוד בדיקה. טוב, מה יש להפסיד?
כשחזרנו הביתה, עשיתי בדיקה ו… יצא חיובי! טוב, לא רציתי לשמוח יותר מידי, עדיף להשאיר מקום לטעות. החלטתי לבדוק שוב בבוקר. באמצע הלילה, 3-4 לפנות בוקר, קמתי לשירותים אז כבר ניצלתי את ההזדמנות ועשיתי עוד בדיקה… עוד תוצאה חיובית! טוב, כנראה שיש דברים בגו. סמס מהיר לישראל וקצת חיפוש בגוגל, ונראה שצריך לחכות 6 שבועות מהיום הראשון של המחזור האחרון. ספרתי את השבועות והימים, ולמחרת בבוקר התקשרתי לקבוע פגישה עם הרופאה במועד הרלוונטי.

טפו טפו טפו

בגלל שאנחנו לא מאמינים באמונות תפלות, ובגלל שאני לא מתה על סודות, החלטנו לגלות להורים: שיחת וידאו כללה את המקל שבישר את הבשורה.

בדיקה ראשונה

באחד עשר ליוני, נרגשים ומפוחדים, הלכנו לרופאה ביחד. בדיקת אולטראסאונד (מסוג שלא ידעתי על קיומו) גילתה שיש משהו שנקרא “שק דגירה” אבל לא שומעים/רואים דופק. הממ… מה זה אומר? או שאין תינוק או שצריך לחכות קצת ובאנו מוקדם מידי. בכל מקרה, לקחו דגימת שתן וקצת דם (תמיד טוב לקחת דם) ויראו מה יצא מזה.

ביום למחרת, אני נסעתי לנופשון מהעבודה (אח, גוגל!) וביום חמישי, או שישי קיבלתי שיחה מהרופאה ש”אין מה לדאוג, והציוד שלהם במרפאה אחלה, אבל היא רוצה שאלך להבדק במרפאה אחרת שהציוד שם טיפה יותר חדיש”. טוב… טיפה לחץ. גם ככה אני אמורה לחזור מהנופשון מוקדם, כדי לפגוש את אלעד בתחנת פן ולנסוע לסופ”ש בג’רסי עם כמה חברים (בבית של ההורים של קרן אישתו של עידו). אז קבענו פגישה בבית חולים (59 והעשירית), בזריזות תפסתי מונית איך שירדתי מהאוטובוס שהחזיר אותי לעיר, ואלעד פגש אותי שם. שוב בדיקת אולטראסאונד, ושוב רואים שק דגירה אבל לא דופק. טוב, הם יעדכנו את הרופאה והיא תדבר איתי.
אלעד ואני רצים להספיק לרכבת ולפגוש את כוחי ושי, והנה הרופאה מתקשרת, אומרת שאין מה לדאוג ושנקבע פגישה לעוד שבועיים. אוקיי… מנסים לשכוח מזה לעת עתה.

יש דופק?

24 ליוני, חזרנו לרופאה. הפעם מצאנו דופק! הללויה. עדיין, לא נתתי לעצמי להתרגש יותר מידי. מסתבר שיש סיכוי די גדול להפלה עד בערך שבוע 10 ואני ככל הנראה בשבוע 7, אז ממתינים, ומקווים.

אז ככה זה הולך להיות מעכשיו?

בשלב הזה הבנתי שזו כנראה המשמעות של להיות הורים. מעתה ועד עולם זה תמיד לחשוש מהדבר הבא שיכול להשתבש: הבדיקה הבאה, הלידה, האם הילד בסדר וכן הלאה. זה לא שיש לי משהו לעשות לגבי זה, פשוט אף פעם לא חשבתי על זה, ובטח לא חשבתי שזה מתחיל בשבוע 7 להריון.

ימים 18-20, דצמ’ 17-19–פרייזר איילנד

2014-02-21T20:59:00.001-05:00

כל מי שביקשנו עצתו לגבי הטיול באוסטרליה, כולם פרט לא.ב.י ופיטר האמת, אמרו שצריך ללכת לפרייזר איילנד. כשהתקשינו להחליט כמה ימים לבלות שם ואיזה טיול מאורגן לקחת שאלתי שוב את אייל אם זה שווה את זה והוא אישר, ואפילו אסתי אמרה שהמקום הוא גן עדן. טוב נו, אין ברירה, נצטרך לשלם הון תועפות וללכת לראות על מה כל המהומה חשבתי.

התחלה מוקדמת

קמנו לפנות בוקר בסביבות 6. למעשה אני קמתי ב:2:40, ב-4 וב-5:50 מפחד שלא נקום בזמן... אז התארגנו, סיימנו לארוז את התיקים הקטנים שיילקחו אנחנו לאי, ובנפרד את המזוודות שנשארות במלון. יצאנו מהמלון וחצינו את הכביש לחפש את נקודת המפגש. מצאנו איש זקן שמקבל כסף מקבוצה של אנשים ליד אוטובוס אדום שנראה תואם לתמונות של הסיור. מיד שלחנו יד לארנק לשלם גם עלינו - היי, אם כולם נותנים לו כסף זה כנראה הדבר הנכון לעשות. אחרי ששילמנו וידאנו שזה האוטובוס הנכון. איבדנו פעימה כשלא מצאנו את השם ״כץ״ ברשימה. אחרי כמה דקות של פחד/תחושת הקלה מצאנו את siven chermon ברשימה וקפצנו לתוך האוטובוס המלא.

המדריך שלנו בן #$@?

מסתבר שעם הזקן באה גם זקנה - אשתו - והם יהיו הנהגים והמדריכים שלנו לשלושת הימים הבאים. הם הסבירו קצת על מה התוכנית לימים הקרובים ומה יקרה בשעות הקרובות ואז עשינו סיבוב הכרות עם אנשי האוטובוס - אהבתי את הרעיון. הם גם אמרו שכיוון שאנחנו בחדרים של ארבעה, זה רעיון טוב לחשוב עם מי נרצה לבלות את הלילה. אלעד הציע שנדבר קצת עם השבדיות שישבו מלפנינו (לצערי או שמחתי הם לא התאימו לפרופיל הסטנדרטי כי הן לא היו בלונדיניות). הכרתי את עצמי והתחלנו לדבר, כמו תמיד אלעד עשה עבודה טובה בלשמור על השיחה פעילה.

מה מיוחד כל כך בפרייזר איילנד?

פרייזר איילנד מפורסם השל היותו אי החול בגדול ביותר בעולם. כבר כמה שבועות, מאז שקראתי עובדה זו, אני חושבת לעצמי: ״המממ... אז ממה עשויים איים אחרים? חשבתי שכולם מחול״. למזלי, יש לי אבא חכם ומשכיל ושאוהב לקרוא וללמוד (כשעוד הייתי בבית ספר, אבא היה אחראי לעזור עם מקצועות הגיאוגרפיה, היסטוריה ותנ״ך). אז בלילה לפני, בזמן שיחת וידאו עם ההורים, חזרתי בפניהם על עובדה זו והעליתי את השאלה שהטרידה את מנוחתי, ואבא מיד הסביר שרוב האיים עשויים מאבן בזלת ושהחול עליהם הגיע באמצעות רוח - וואלה! (יאיא - אם אתה קורא את זה אז: #abaknows).

לאי (שהוא גם פארק לאומי) מגיעים על מעבורת, יש דומני 3 כאלו כל יום והדרך היחידה להתנייד באי זה עם רכב 4x4 שיש לו אישורים מיוחדים.

ילדה בת 34

אגב, מסתבר שגם בגיל 34, וגם אחרי החתונה, עדיין ההורים דואגים לך ושמחים לקבל סימן חיים. למזלנו, עם הטכנולוגיה של היום, זה די קל. ההורים של אלעד כבר מתקשרים דרך whatsapp ואמא שלי דרך iMessage. מעניין אם הורים היום מבינים כמה חייהם טובים (נקודה שאלעד העלה). אני ממש זוכרת כשהילה טיילה אחרי הצבא, עוד בשנת 93, אמא היתה מחכה קצרת רוח לשיחת טלפון פעם בשבוע, ושמחנו כל כל לקבל מכתב או גלויה וללמוד שהילה בקרייסטצ׳רץ׳ (אגב, בקרוב אצלנו). טוב, חזרה אלינו.

היום הראשון

אחרי שעתיים וחצי בערך האוטובוס עלה על המעבורת לאי ואחרי עוד 20 דקות, “נחתנו” על האי. תוך כדי נסיעה על החול של חוף הים (זה הכביש המרכזי) המדריך הסביר על האי, על ההיסטוריה, החיות וגם הצמחיה. ראינו עצים רחבים ממש וגם כאלו עם מליון שורשים (קשה לגדול בחול) ועשינו מסלול הליכה קצר לחוות את היער. משם נסענו לאגם שאיני זוכרת את שמו, ולמרות שניסיתי להתנגד ולהסביר שלא חם מספיק והמים קרים מידי, נכנענו ללחץ החברתי ונכנסתי למים.

משם נסענו למלון שלנו, שבדומה למלון בוויטסאנדיי (לונג איילנד), היה מאכזב ברמתו, אבל נו מילא. חלקנו חדר עם השבדיות – מעתה נקרא להן לינדה ושרה – ואחרי א. ערב “קבוצת הצעירים המגניבים” (זה אנחנו) הלכה לבר ומילאה פיה אלכוהול.

היום השני

היום התחיל מוקדם מידי, או שהלכנו לישון מאוחר מידי, אבל יצאנו לדרך על חוף הים ונהנינו מהנוף.

התחנה הראשונה היתה נחל קטן בשם Eli’s creek

משם נסענו לראות שאריות של אוניה ישנה שנתקעה על החוף בלילה סוער לפני 50 שנה לערך ומאוחר יותר חיל הים האוסטרלי השתמש בה כמטרה לתקיפה לספינות שלהם – בשבילנו (ובשביל כל התיירים לאי) היא הייתה פשוט מקום פוטוגני.

היעד הבא היה מקום שנקרא “בריכת שמפניה”. אבל לפני שנגיע לשם, אנחנו נעצור במקום עם איזה סלע בצבע כתום… אוקיי…

הלאה לבריכות השמפנייה! מהשם, ציפיתי שהצבע של המים יהיה שמפניה או משהו כזה, וגם אחרי שישבתי כבר בתוך המים, לקח לי זמן ניכר עד שהבנתי את מקור השם. מה שקורה זה שיש סלעים במים שיוצרים הפרדה בין הים וה”בריכה” ומידי פעם, גל גדול מספיק מגיע וחוצה את הסלעים ויוצר הרבה קצף, כמו בועות שמפניה בבריכה. גם במקרה הזה היתה רוח בחוץ, והמים קרים מאוד, אבל הלחץ החברתי שוב עשה את שלו, ונרעדת נכנסתי למים להתחבא מהרוח.

משם נסענו למקום בשם “ראש אינדיאני”, ואם אני זוכרת נכון, כשמר פרייזר ואשתו הגיעו לאי, שם הם ראו אינדיאנים (מקומיים, אבורג’יניים) צופים עליהם. זה היה מעין צוק מלחיץ כזה שהיה מוצלח מאוד בתור תצפית על הנוף.

חזרנו למלון, התפנקנו קצת בבריכה, שהיתה כנראה מקור המים הכי חם על האי. אחרי זה א. ערב וערב ארוך מאוד של משחקי שתיה בבר שבהם מצאתי את עצמי אפילו שותה בירה בלית ברירה (כבר שנים שאני מכריזה בגאווה שבירה זה מגעיל, ומזמינה כוס יין).

הכירו את החבר’ה:

מאנגליה: הולי ממנצ’סטר, אשלי מנוטינגהם (העיר של רובין הוד) וסיימון ממקום שאיני זוכרת את שמו.

לינדה ושרה משבדיה (לא מסטוקהולם)

כשהיה באמת מאוחר, החלטנו שזה נבון ללכת לים ואולי לראות דינגו.

דינגו, זה סוג של כלב בר, נראה חמוד כמו כלב אך הוא מסוכן כמו זאב ואם הוא רעב מספיק ויש לו חברים, הוא גם יתקוף ויאכל אנשים.

אני, שלא הייתי שיכורה מספיק כנראה, ניסיתי להסביר לחבר’ה שזה לא רעיון כל כך טוב, ושעדיף לא לראות דינגו הולך על החוף (הסבירו לנו שאין להם מספיק אוכל על האי). הובטח לי שאין לי מה לדאוג… היה ליל ירח מלא, וכן ראינו דינגו, ולא אכלו אותנו – הצלחה!

הערב המשיך לחדר שלנו עם עוד אלכוהול ונגמר מהנה אך מאוחר.

היום השלישי

האמת שהייתי הרבה פחות עייפה ממה שציפיתי אחרי שעות ספורות של שינה, ועשינו דרכנו באוטובוס השטח שלנו ליעד של היום. כן, היום היה רק יעד אחד ואז הופ, החוצה מהאי.

המקום הזה היה המקום החביב עליי! אחרי מסע לא קטן, הגענו לדיונת חול עצומה. מימין, משמאל, מלפניי ומאחורי רק חול, חול ועוד חול. וכולו בתולי שכזה, בלי עקבות של אחרים. הרגשתי שכך בטח נראה הסהרה.

ואז לפתע, כאילו משום מקום, נגלה לפנינו אגם. צד אחד שלו דיונות חול וצד שני יער עצים ירוקים. אחרי כמה תמונות להנציח את המדבר כשעוד יבשים, ירדנו לבגדי ים ונכנסנו לאגם. הפעם לא היה צריך לשכנע אותי. לא שהיה חם מספיק לטעמי, שלא תבינו לא נכון, היה חם אבל עם רוחות, והמים היו קרים, אבל הכל היה יפה, והבנתי שחיים רק פעם אחת ועדיף להיות בתוך המים מאשר בחוץ – אז הלכתי על זה. דומני שלאגם קראו Wabby lake.

האוטובוס עלה על המעבורת, ואחרי נסיעה קצרה עצרנו לצהריים. במסעדה/בית קפה, מצאנו אינטרנט וכל החבר’ה התחברו אחד לשני בפייסבוק. עוד שעתיים שלוש נסיעה ואנחנו חזרה בבריזביין.

היום עוד ארוך

נפרדנו לשלום מכולם, הצוות של המלון היה סופר נחמד והרשה לנו לעשות מקלחת זריזה. אספנו את המזוודות ורצנו לרכבת לשדה התעופה. היעד – סידני (שאגב, היא לא בירת אוסטרליה). בסידני שכרנו דירה דרך AriBnB (כך גם השכרנו את הדירה שלנו בניו יורק לאנשים שמבקרים בעיר). עד שקיבלנו את המפתחות והתמקמנו בדירה היה קצת אחרי חצות. היינו רעבים אבל היה מאוחר מידי, למזלנו המארחת השאירה לנו אוכל במקרר, אז הכנו לעצמנו ירקות מוקפצים עם סויה וביצה והלכנו לישון.

Days 15-17, New South Wales (Byron Bay, Bangalow, Gold Coast, Nimbin and the Rainbow Temple)

2014-02-21T20:34:00.001-05:00

The previous night, after the Koala Sanctuary, we left Queensland and headed towards Byron Bay, the surfer town in New South Wales.

The longest day…
When we woke up, I wanted to leave our hotel (mostly because everything smelled of urine for some reason) and head to Nimbin to spend the following night there. But our plans changed that night on what would probably be the longest day on the trip…
We went to the town on a lovely summer morning and had breakky at a nice little place near the beach called The Eatery where I had a deep fried pancake, which was delightfully artery clogging.The place was really cute, if you disregard the cockroaches, but hey, that’s Australia.
After breakfast we went to see a lighthouse, which is a thing you do in Australia and New Zealand all the time for some reason.

It was pretty cool, we got a tour of the place and went on our merry way, after learning a little bit about lighthouses, for example, they brought a special type of crystal glass to make the light produced by the lighthouse shine more brightly and other fun facts.

The Beach
Our next stop was the beach we saw from the lighthouse, just to take a quick look at it before we head on to the rainbow temple so we made our way back to the town and found the beach. It was really cool ,a lot of beautiful people playing around and having fun but the water was too cold

Rainbows and Hippies and Bears, Oh My!
A few months ago, we had a visit from a good friend of ours +Elad Ben-Israel who told Sivan about a place called The Rainbow Temple located somewhere between Byron Bay and Nimbin. This place is a sort of commune where people live on a kind of tree house and grow their own food and for some reason dig tunnels – Obviously, we had to see that. Getting there was not simple though… This is not really something you would find on TripAdvisor or Hotels.com so all we could do was follow a set of GPS coordinates sent to us by Elad. These coordinates took us up a dirt road that was eventually blocked. After turning around and finding an alternate route we arrived at a road in the middle of nowhere, which turned into a path in the middle of nowhere and eventually just to the middle of nowhere. We were about ready to give up when at the last moment, Sivan spotted an itty bitty rainbow sign that seemed to lead to something.

And so we arrived, unclear on exactly what to expect and more to the point, who do we talk to – it’s not like there’s a reception desk… We got to a wooden structure built on a tree and started saying hello to the people there (we didn't take any pictures, we already felt like fish out of water and felt that if we add a camera to the mix they will see us for the city yuppies we really are). The people were very nice but I definitely felt like fish out of water there. A nice girl called Gemma (I think) showed us around and informed us that there are no free beds available, we met another girl who was making some kind of art from the quills of a porcupine and we spoke for a while about how she got there and what she’s doing there, apparently, she’s been living there for a few years now except for a few months every year when she goes out and works. We said our goodbye (hugs) and continued to explore. The bathrooms were a little wooden structure with a hole in the bottom and a curtain that gives some illusion of privacy. We continued towards the inexplicable tunnels who we were told housed glowworms. We went in, looked around, saw some worms and Sivan said that that’s enough for her and wanted to get out, and so we did. when we emerged though we saw a cute little girl following an older kid of maybe 19 years. The little girl, who had a thick Australian accent which made it impossible for us to understand if her name was Aladdin or Ellody, immediately decided to show us around the place and she would not take no for an answer.

She showed us around the caves, way deeper than where we had gone in before (Sivan couldn't be afraid if the little girl was doing it) and we had emerged someplace else where we saw their vegetable gardens and chicken farms. Little Aladdin was trying to catch chickens for us but was actually kinda scared of them.

Get the Chicken!

After a long negotiation where we had to promise we’ll return soon, she was willing to let us go to our next destination of the day – Nimbin.
Nimbin and The Stoned Fish
Nimbin is known for being the capital of the Rainbow Region and a weird little town, it also has a reputation for being the cannabis capital of Australia so we thought we’d check it out, at least for it’s eccentricities.
On the way there, we were debating what does that mean: the cannabis capital of Australia, is it legal there? a short googling proved that it isn't and so we wondered – well how is it the cannabis capital? do you just drive up there and people offer to sell you marijuana?
That was exactly what happened to us, we arrived, got out of the car and some guys asked us if we wanted to buy weed. We declined politely and went on our way to explore the town.

The town really was a stoner’s paradise, with pot being sold everywhere, a nearby hospital (just in case I guess), and no police presence whatsoever (even though we did see a police station in our wanderings). Most of the hotels were situated on the main street with some hotels on the outskirts of town getting the higher marks on tripadvisor, however, they were fully booked and sivan was not too thrilled with the vibe of the town so we decided to sit down for a drink and some food and decide on what to do next.

The Storm of The Century
I’ll add at this point that as were walking about the city we noticed people looking up at the sky and heard mumbling about a storm coming but we paid it no mind, as we were planning to spend the night there so driving shouldn't be a problem.
Which is a good thing because the drive from Byron was an unpleasant affair through a forest and up and down hills on a fairly deserted road. Not an inviting prospect when the sun is up and the weather is nice.
And so as we were sitting in the restaurant waiting for the world’s slowest chef to make the world’s slowest pizza, we went online to look for accommodations outside of the city and didn't really notice how gray the sky was getting until we raised our heads to the sound of the world’s loudest thunder. “It’s coming alright…” we heard people say as we went back to our searches. We failed to find accommodations and decided to go back to Byron and try our luck there. By we I mean Sivan decided and I was saying that we’re probably gonna die.

The Drive
And so we took our pizza to go and went on a drive that on average between the two of us, our expectation to get of alive was 50%. The drive really was scary, the skies lit up like times square every few seconds, the road was dark outside of that and there was nobody on it except for us. Earlier that day, we stopped at a lookout point on a cliff, on the way back, we saw that some people gave up on the drive and pitched a tent there. A strange decision, as they were positioned on a dangerous turn, between the road and a 100 foot drop, but as we continued our drive, we started to understand the motivation…

The drive was insane, with stops every once in a while to think about how we want to manouver around the fallen branch that’s blocking the road, but we eventually made it to safety, in the form of Bangalow. Bangalow is a town just before Byron Bay, where we stopped to re-group and find a place to spend the night, a task that proved to be harder than first expected…
Our online search turned up no viable results and we decided to drive around until we find a place to stay, and we eventually saw a small sign on the sign of the road saying “vacancy” so we drove in and after a short while found a person to talk to who told us the price - a little over a double of what we usually pay. She told us we might have some luck in Byron bay if we just drive on the main road but if we can’t find anything, we can come back. After another 30 minutes of “No Vacancy” signs, and “You should try that place, they might have rooms” we gave up and went back to the house in Bangalow.

Clever Girl…
The place was really amazing, it’s sort of a converted mansion, complete with a back yard that has a stream going through it, a truly beautiful setting. Of course after our long day, all we wanted to do is shower and sleep, but as I was unpacking, I heard a sharp scream from the bathroom followed by a half naked sivan running into the room, closing the door and quietly stating: “there’s a spider in there”. Now, I really don’t have a problem with spiders, after all they eat mosqitos and the enemy of my enemy is my friend, but that specific sprider was a good example of why Australia is scary. It was gigantic, easily the diamter of a CD, and it was smart, it knew where to hide and when to attack. It was a mighty battle, I remeber at some point, a scene from Jurassic park came to mind when it seemed like all hope was lost and that I was gonna die in that bathroom: “Clever girl” I remember thinking, but I eventually emerged victorious from the bathroom and left Sivan to take care of the corpse.

What’s Next for the Puks
We really liked the place and decided to take it easy and relax after the long day we had yesterday and sleep there for another night. We spent the day in the mansion, eating breakfast on the deck outside and looking at some menacing salamanders. We also took the time to plan our next few days, we knew that we wanted to stop at gold coast to go to a water park but we needed to decide how to do Fraser Island , and we spent this day doing the research and vegging out.

Wet’n’Wild
Sivan really likes water parks. A few years back we went with a bunch of our friends to a water park in New York and we really had a blast (even though it was raining for some part of the day) so on this trip we checked – what are some of the world’s best water parks and will we be close to any of them. Turns out, that Wet’N’Wild gold coast is one of the top 10 water parks in the world so we couldn’t really not go there, could we?
We packed everything up and left our mansion and off we went back towards brisbane with a stop on the gold coast to go to the park. The first thing we noticed as we came in was how big it was. As experienced theme park goers (we’ve been to both Disneyland and World in our US trip (you can read about it on this blog as well!) and we knew the drill: Go to the visitor center, get a map, plot a course that will get you to all the good attractions and see what you can do about the lines (Line saving options). But when I tried to explain it to the person in the gift shop in the hopes that she will send me to the visitor center, she was not impressed and instead pointed at a map on a wall and suggested I look at that.

The Dark Wet Death
The map sucked but we did our best to try and make some kind of plan with the highlight being a slide (if you can call it that) where you are put in a tube, completely upright and then the doors close, an alarm goes off and the floor opens up underneath you to drop you to what you can only imagine to be your dark wet death. It was the most scray water slide I had ever been on, but it was amazing! There were other attractions, like a half pipe on a tube that makes you feel like you are about to fall off the pipe (but you don’t) and some dark slides where you don’t know what’s coming up (meh, not too scary) and of course the slides with the close to 90 degrees angles where your body leaves the slide for a certain part of the way down and you’re basically free falling, but we’ve seen all of that before. We never experienced anything quite like the tube of death (I don’t remember the actual name…)

We left the park a bit early since a thunderstorm started and the shut down the park so people won’t get hit by lightnings, I though it would add to the excitment, but I guess they didn’t see it that way… We drove back to Brisbane where we retuned our car and spent the night at an awesome place called Meriton suites.

In the evening we walked to a restaurant to get a steak and found a very cool, vibrant side of Brisbane that we didn’t get a chance to see on our first time aroud. Street performed doing live music shows in front of bars and coffee shops and a generally good atmosphere – we were pleasently surprised and decided that after Fraser Island, we will spend some time in Brisbane and explore it. The steak was really good! Awesome kobe beef chunk – but super expensive. We enjoyed a nice meal and a bottle of wine and came back to get a good night sleep. We would need to wake up at 6am the following morning to go to Fraser Island.

Till next time…

ימים 16-15, דצמ’ 14-15–ביירון ביי, מקדש הקשת, נימבין, בנגלאו

2014-02-14T23:08:00.000-05:00

אזהרה – יום 15 היה יום ארוך במיוחד ומלא פעילות.
ביירון ביי לפי כל מה שסיפרו לנו וגם קראנו, היא עיירה ציורית של גולשים והיפים. שמענו על מעגלי מתופפים, ומלא גולשים בחוף, ומלא מלא תיירים. למזלנו היה יום שמש יפיפיה, ושמנו פעמינו לחפש את מרכז העיר ולאכול ארוחת בוקר.

העיר אכן היתה יפיפייה, בניינים נמוכים ומקסימים, ומסעדות ובתי קפה שנראים נעימים וטעימים. ראינו הרבה מאוד צעירים מסתובבים ברחובות, חלקם בבגד ים, מצאנו מקום שרצינו לשבת בו ואפילו חניה חוקית לא רחוק. במסעדה, איטרי (eatery) שמה, ראינו כמה ג’וקים מהלכים על הרצפה, ומשפחה אחת עברה מקום כנראה בתגובה למראה. בשלב הזה כבר יחסית הבנו שמיני חרקים וג’וקים זה משהו שחיים איתו במדינה הזו.

היעד הבא היה המגדלור המקומי. חשבנו לעשות סיור רגלי של שעה ומשהו, אבל אז נזכרנו שאנחנו עצלנים ואני הייתי בכפכפים (ותירוצים נוספים) והחלטנו לנסוע לשם. הדרך היתה מפותלת מאוד וקצת מוזרה, וראינו המון בתים מדהימים על צלע ההר עם נוף לים. בחניה שהיתה בחינם ליד המגדלור ראינו שלט שהזהיר נגד גנבים שפורצים למכוניות באיזור, וכאילו כדי שנדע שזה רציני מישהו טרח לשים שברי זכוכיות על הרצפה. למרות שלא הרגשנו שיש הרבה מה לגנו מאיתנו, לא רצינו להתנסות בחוויה והחלטנו להמשיך לנסוע ולשלם עבור החניה.

הנוף מאיזור המגדלור היה נפלא, הסתובבנו שם כשעתיים נהנים מהנוף,השירותים, וגם עשינו סיור בתוך המגדלור, בתמורה לתרומה של מטבע זהב. מטבע זהב? כן, גם אנחנו לא הבנו בהתחלה מאיפה לעזאזל נמצא מטבע זהב, כאן זה לא ימי הביניים… אבל אז הבנו שהם מתכוונים למטבעות של 1 דולר אוסטרלי או 2 דולר אוסטרלי, שהם (תופתעו לשמוע) בצבע זהב!

מקדש הקשת
היעד הבא היה מקום בשם “מקדש הקשת” (The Rainbow Temple) עליו סיפר לי א.ב.י (+Elad Ben-Israel) בהתלהבות, כשיצאנו לרוץ ביחד בזמן ביקורו בניו יורק. הוא סיפר על קהילה של אנשים שחיה בתוך בית עץ באמצע שום מקום ביער, שיש להם גינה שבה מגדלים פירות וירקות, ושיש שם תעלות שהם חופרים, ושתמורת 30$ ליום מקבלים מיטה ושותפות במזון שמסופק שם למבנה. הייתי מאוד מסוקרנת, ולכן ביקור במקום היה חלק מהתוכנית שלנו די בהתחלה. הבעיה היתה שלא ידענו איפה זה, וזה לא בדיוק הוסטל… אז כמה ימים לפני דיברתי עם א.ב.י ואיכשהו הוא מצא קוארדינטות ג’יפיאס שבהם השתמשנו כדי לנווט.

אחרי נסיעה של כחצי שעה בדרך פתלתלה, הגענו למחסום בכביש שהכריח אותנו לחזור על עקבותינו. כיוון שלא באמת ידענו לאן אנחנו נוסעים, קצת הסתבכנו עם למצוא דרך חלופית, אבל איכשהו הסתדרנו והמשכנו לנסוע על עבר הלא נודע. המשכנו בדרכים עקלקלות, עם נופים יפים ויער מעלינו ומצדדינו, ובשלב מסוים הכביש הפך לדרך עפר. אלעד ניסה להסביר לי שאין סיכוי שנגיע למקום ושאנחנו הולכים למות ביער כשלא נמצא את הדרך חזרה כי אין קליטה בטלפון. הסכמנו להמשיך עוד 10 דקות ואז לוותר, כשלפתע ראיתי תמונה של קשת ליד כניסה לאחת החוות. אהה! “נראה לי שזה זה”, אמרתי. טוב.. נכנסנו עם האוטו, חוששים שאנחנו פורצים למישהו לחווה וגם שאנחנו הורסים את האוטו, אבל המשכנו ומצאנו עוד סימנים שאישרו לנו שהגענו למקום הנכון.

מיד הרגשתי לא בנוח, כאילו אני חננה יאפית שמתחזה להיפית. חשבתי שהבגדים שלי לא מתאימים, ובכלל מה אומרים? “אה, שלום, שמעתי שיש פה בית עץ וקהילה רוחנית, זה אתם?”
נכנסנו לאט, אומרים שלום ומנסים לקבל סימנים של מה לעשות, האנשים היו חייכנים ונחמדים (אבל לא גילו לנו מה לעשות). הסברנו שחבר שלנו הילל את המקום ולכן היינו חייבים לבוא לבקר, הלכנו לשירותים שהיו גם הם מבנה מעץ, במה מוגבהת עם חצי דלת והשופכין נופל מתחת לבור באדמה (הילה, זה הזכיר לי את אחד השירותים במלון בדרך לאוורסט). כשחזרנו הכרנו עוד מישהי, נקרא לה ג’נה, והיא חיבקה אותנו לשלום (אז חיבקנו חזרה).
החלטנו להסתובב קצת בבית העץ ולראות את המיטות ואם יש מיטות פנויות. למעלה, בקומה השלישית הכרנו מישהי נורא חמודה ששכחתי את שמה. היא ספרה שהיא דיירת קבע רוב השנה, כבר כמה שנים, פרט לכמה חודשים שבהם היא נוסעת למקום אחר באוסטרליה ונדמה לי עובדת קצת. היא עמלה על שרשרת מקוצים של קיפוד, והיא הסבירה לנו איך משיגים קוצים של קיפוד (מקיפוד אמיתי). בגדול קוברים אותו לכמה זמן ואחרי שהשרירים שלי נרפים תולשים את הקוצים – או משהו כזה. יותר משהפתיע אותי שהיא ידעה את זה, הפתיע אותי הצורה שבה היא דיברה על זה, כאילו הידע הזה הוא נחלת הכלל.
החלטנו ללכת לחפש את המחילות, ואחרי שכנוע קל מצד אלעד, הסכמתי להכנס וראינו בתקרה גחליליות (glowworm). אחרי שיצאנו, ואחרי שגילינו שאין מיטות פנויות, כבר היינו מוכנים להמשיך ליעד הבא כשפגשנו ילדה קטנה וחמודה בשם אלודין (או אלאדין, אי אפשר להבין את המבטא שלהם ממילא) שהתעקשה לעשות לנו סיבוב בכל המתחם. טוב נו, לא מסרבים לילדות קטנות, אז עקבנו אחריה והיא בתשוקה והתלהבות לקחה אותנו ליער, ולמנהרות שוב, אפילו שכנעה אותנו להחזיק אותה גבוה כדי שהיא תוכל להחזיק גחליליות, וגם לטפס על סולם כדי לצאת מהמנהרות. היא לקחה אותנו לתרנגולים ונסתה לתפוס לנו אחד והראתה לנו את הגינה. אחרי כל זה הפרידה היתה מאוד קשה, אז היינו חייבים לאמר שנחזור כדי שהיא תאשר את זה.

נימבין
אחרי הפרידה הקשה פנינו לכיוון נימבין. הנה מה שחברים שלנו אמרו לנו לגבי נימבין “אנשים הולכים לנימבין כדי לקנות סמים”. התיאור הזה נשמע לנו קצת תמוה.. התקשינו להאמין שאין שם שום דבר אחר פרט לזה, אז החלטנו לנסוע לראות במו עינינו. הגענו לעיר פיצית, שהרגישה כמו עיירה קטנה של פעם בארה”ב, כזו עם רחוב אחד מרכזי ועוד טיפה מסביב. אחרי שהחלטנו איפה נחנה את האוטו, יצאנו ומיד בורכנו על ידי שני אנשים זקנים שישבו על המדרכה ליד החניה, ושאלו אותנו אם אנחנו רוצים לקנות סמים. אמרנו תודה והמשכנו בדרכנו לחקור את האיזור ולחפש מקום לישון ולאכול.
באחד המקומות שמענו אנשים ממלמלים משהו לגבי מזג האוויר וסופה, לא ייחסנו לזה חשיבות. מאמצינו למצוא מקום לינה שתואם את ציפיות המחיר/נוחות שלנו כשלו והחלטנו לאכול ולחזור לכיוון ביירון ביי (כשלוש שעות נסיעה) ולחפש מקום לינה שם. לאט לאט השמיים השתנו, עננים מילאו את השמיים ורוח. החלטנו לקצר זמנים והזמנו פיצה לקחת איתנו. זה כנראה היה האוכל המהיר הכי איטי בעולם, אך לפחות את זמן ההמתנה הארוך מאוד בילינו בלחפש מקום לינה ובצריכת קפאין כהכנה לנסיעה הארוכה בחושך שמצפה לנו.

חזרה בסערה
הנסיעה הבאה היתה כנראה הנסיעה הכי מאתגרת ומלחיצה שחווינו. גשם זלעפות ירד ללא הפסק, מלווה בברקים עצומים שגרמו לעולם להראות כמו טיימס סקוור בלילה – מחושך מוחלט לאור מוחלט ברדיוס של קילומטר לפחות וחזרה לחושך מוחלט. בנוסף לאתגרי הטבע, הכביש עצמו (שהיה בטח מרהיב ביופיו באור יום) היה כמובן נתיב אחד שמתפתל לרוב, ולעיתים עובר ליד מדרון תלול. אם כל זה לא היה מספיק, אז בגלל הרוחות המטורפות, על הכביש היו עלים וענפים – קטנים וגדולים – שעפו מהעץ, ככה שהיינו צריכים כל הזמן להסתכל טוב טוב על מה אנחנו נוסעים ולעיתים לעצור ולאגף משמאל או מימין כדי לא לעלות על ענף גדול מידי.
באחד העיקולים הללו, ראינו אנשים שהחליטו להקים אוהל ללילה בדיוק בקצה הכביש ליד המדרון, וכיוון שהיינו במקום מוקדם יותר (באור) היינו מאוד סקרנים אם הם יודעים כמה קרובים הם למדרון, ואיך הם יגיבו בבוקר כשהם ידעו.
לסירוגין חיפשנו מקומות לינה ברשת, והכל נחל כישלון. כרבע שעה מביירון ביי הגענו לעיירה קטנה בשם בנגלאו, והחלנו לנסות מזלינו שם. הגענו לבית הארחה ושם התמזל מזלנו (בערך) והיה מקום לינה. המחיר היה יותר ממה שרצינו לשלם, המארחת היתה מאוד נחמדה והציעה מחיר קצת יותר אטרקטיבי, החדר נראה די מפנק והיא ספרה לנו שרוב האורחים שלה הם בגילאי 50 ומעלה ושהם מחפשים מקום רגוע יותר מביירון ביי. החלטנו לנסות את מזלנו בביירון עצמה, אז הודינו לה ויצאנו שוב לדרך, ואחרי כחצי שעה והמוני שלטים של “No vacancy”, מיואשים ועייפים (היה כבר כמעט 11 בלילה) התקשרנו חזרה למארחת ואמרנו שאנחנו באים.

גרים בשיח
חשבתי שכבר שהגענו למנוחה ולנחלה, נכנסנו לחדר, והלכתי לשירותים. שניות בודדות אחרי, יצאתי מהשירותים על קצות האצבעות, סגרתי את הדלת בשקט והסברתי לאלעד שממש ליד האסלה יושב לו עכביש עצום. אלעד, גיבור, נכנס לראות במה מדובר והסכים איתי שהעכביש עצום. בלב כבד ובזמן שאלעד מנסה “לטפל” בעכביש, הרמתי טלפון למארחת, ואמרתי לה שיש עכביש עצום בחדר. היא הסבירה לי, חזור והסבר, שאין לה מה לעשות לגבי זה, וש- “After all, we do live in a bush” (ככלות הכל, אנחנו גרים באיזור שיחי). הודעתי לאלעד על תוצאות השיחה. הוא לקח כמה זוגות נעליים איתו והחל במלחמה. כמה דקות מאוחר יותר, הגיבור יצא והודיע שהעכביש מת . בין מקלחת לשינה עוד הספקתי לראות כמה מקקים במטבח – כנראה שגם הם באו מהשיח…

היום שאחרי (יום 16)
אחרי מספר לא מבוטל של ימים שבו בכל בוקר ארזנו פקלאותינו ויצאנו לדרך ובכל ערב חיפשנו מקום לינה חדש, הפצרתי באלעד שנשן 2 לילות במקום אחד. הוא לא היה לגמרי מרוצה מזה, אבל בסוף הצלחתי. לקחנו את היום בקלות, נהנו מארוחת בוקר טעימה שהמארחת – מרי לו שמה – ציינה מספר פעמים שהיא גם קרה וגם מבושלת, פגשנו זיקיות בכל מיני גדלים בדשא ליד הגסטהאוס והבנו שגם הן באו מה”שיח”. פטפטנו קצת עם מרי לו ולמדנו שיש 4 חדרים במקום והיא עושה שם הכל, מנקה, מבשלת (כל יום מה שבא לה), מחליפה מצעים ומטפלת באורחים. אני קינאתי בה, כי משום מה יש לי חלום כזה לנהל B&B (מקום של מיטה וארוחת בוקר) והיא סיפרה שהיא מאוד נהנית עד כה ושמוכרים את המקום. אחרי שנת-אחרי-א.-בוקר , בילינו את רוב היום בנסיון להזמין את האטרקציה הבאה שלנו: פרייזר איילנד. בערב, אחרי שהצלחנו לסגור את התוכנית לכמה ימים הבאים, הלכנו לחפש אוכל – תמיד אתגר לא פשוט (זוכרים שהכל נסגר מוקדם מידי?).

Days 13-14: Brisbane, Queensland, Australia

2014-02-08T05:48:00.001-05:00

We woke up and soaked up some sun, later that day we would take a ferry back to Airlie and then drive to the airport and fly to Brisbane (thus saving about 12 hours of driving) but for now, we can linger a bit on the beach and enjoy the views and the ocean.

We returned the car at Airlie Beach airport where they tried to charge us $3000 AUD for the tiny scratch on the bumper (Hertz sucks), we negotiated them down to “only $1000”. it’s been about 40 days since, and we still didn’t get the money back from the insurance because Hertz is not co-operating with them…

We flew to Brisbane with Virgin Australia and had to pay $40 for overweight since they are very strict about the luggage restrictions and not very nice. We arrived a bit late to the gate but our flight was delayed so it was not a problem, and we tried to use to the time to find a place to sleep in Brisbane.
Unsuccessfully.

When we landed we tried again, and this time Sivan suggested we try AirBnB, and so we did, and found a nice family that is renting a small room in their house in Brisbane. I didn’t really like living in somebody’s house but Sivan didn’t seem to mind it so much, however, we both decided that the room is just too small for our luggage and that we would only stay there for one night.

The following morning, we woke up and went to pick up another car that would serve us in the New South Wales area. Brisbane seemed like a cool city from what we could gather from our walk through it on the way to the car rental place and we had made up our minds to stay there for one more night when we get back.

We took the car and drove to the Koala sanctuary, where we got to play with koalas and feed kangoroos.

This was actually a lot of fun, until it started raining, at which point we found an internet station and started looking for accommodations for that night. We continued to explore the park until they announced they were closing at which point Sivan got her pee anxiety and went to the bathroom while I was sitting waiting and getting dirty looks from employees who could not understand why I’m not letting them go home – it was 4:30 in the afternoon after all…

P.S.

The Koala sanctuary is not just Kangaroos and Koalas, there was also a Tasmanian devil, turtles, crocodiles, a whole lot of weird lizards and birds and even dingos – wild animals who are not averse to attacking humans and eating them - We would later encounter a few of them in the wild, at night on a dark deserted beach when we’re drunk…

Keep on reading, we’ll get to that

Days 10-12: Driving down North Queensland, from Port Douglas to Airlie Beach and the Whitsundays – Part I

2014-01-25T13:23:00.001-05:00

So, last we left you, we were at Port Douglas, a couple of hours from Cairns where we started our trip in Australia, so we had a chance to drive for a bit and familiarize ourselves with the “wrong side of the road driving” but our next stop was to be the Whitsundays, a few islands (well, 74 to be exact) right off the coast with supposedly pristine beaches and nice resorts, but to get there we would need to drive A LOT.

So we made a plan, drive south on the beach with a few stops:

1. Mareeba : a little town along the way to mission beach, the nice couple at the Port Douglas motel recommended we go see this place where they re-created a pioneer city (I can’t remember the name)

2. Mission Beach: a beach town along the way (may or may not have the Magnetic Islands next to it)

3. Townsville: another stop along the way to Airlie beach

4. Airlie Beach: the gateway to the Whitsunday islands

All in all, about 10 hours of driving, to which we dedicated 3 days.

That was the plan at least, we woke up on day 10, had a quick breakfast and hit the road. At the entrance to Mareeba we spotted a mango wine factory, our curiosity was piqued and we stopped. We tasted some of the sweet whites (Apparently you can’t make red wine from mangoes, go figure…) and we were pleasanstly surprised. So we bought a bottle of the dessert wine and kept it in our cooler and also added two more fresh mangoes to our ever increasing mango collection.

Our cooler and why we have a mango collection
So this is not our first trip, the long time readers of this blog will know that about 6 years ago we went on coast to coast trip of the US. As we were starting this trip, we were fondly remembering some of the experiences we had on our previous driving trip.
Here are some examples of the similarities we’ve noticed:

* Everything closes too early - We talked about this in the past and although it’s far too extreme in Australia, we were talking about that when we were travelling the US as well
* Bugs on our windshield – a crazy amount of bugs gets squished on your windshield when you drive long distances on the countryside in the US, so much so that it obscures the view after a while – we didn’t experience it before the US trip and really up to the Australia trip when we were reminded of the menace
* Long drives and stopping at the rest stops and buying junk food from gas stations – I guess that happens on every long road trip
* Listening to audio books – those who know us know how much we enjoy listening to audio books (and podcasts) but what you might not know is that it started in that US trip when we bough our first audio book at a Barnes & Nobles to see if it will be any good. We’ve been doing it since and have enjoyed listening to a few books on this trip as well
* Lastly, the famed cooler – On the US trip we went into a walmart one day and bought ourselves a big old hermetically sealed yet foldable tub that, I believe, was designed to hold 96 beer cans (That’s how you measure cooler sizes in the US and in Australia) we bought a similar one here in Australia only somewhat smaller (probably 36-48 cans this time around). Among other food items, we keep our mango collection there.

Why do we have a mango collection? Well, firstly, magoes in Australia are amazing so we just keep buying them and secondly, we keep forgetting to buy a knife so we keep buying mangoes whenever we see them but since we don’t have a knife we can’t really eat them…

So after the mangoes we drove down to Mareeba to go see a coffee plantation (because it was there) – we had some nice coffee, a small meal and a lot of free wifi, we went on a tour that was designed and produced by the farmer’s son. It was, let’s say, quaint. You go on a little bus that takes you around for about 4 minutes while the speakers tell you about the plantation with random 80’s songs playing for 15 seconds at a time and an overly caffinated driver that keeps going too fast for the tour makes the whole experience out of sync. This is followed by a movie that is followed by the credits which are the same name for all the roles you can think of in a peter jackson movies (the farmer’s son). It was fun – but more ironically fun I guess

After our coffee adevnture we decided to go see some falls we found in a book (Milla Milla Falls), the drive there was nice – Sivan occasionaly yelling at me to look at trees or mountains or lakes since she was driving, me refusing since one of us needs to look at the road, fun! The falls were nice but it was starting to get dark so we took our pictures and continued to head to Mission Beach.

We arrived at our hostel around 8pm, it was, for lack of a better word, “budget” – not too clean, not too nice – basically a tin shack but hey, we had our own bathroom (kinda, we shared it with some bugs and some other people’s hairs) but we overcame this and went to sleep.

We still have a lot more driving to do tomorrow…

היום ה-14, דצמ’ 13–מבריזביין לביירון ביי

2014-01-25T13:20:00.001-05:00

קמנו בבוקר אצל המשפחה שישנו אצלה, אכלנו ארוחת בוקר, התענגנו עוד קצת על האינטרנט ויצאנו לעיר לכיוון חברת השכרת הרכב. הלכנו ברגל כי היעד היה אמור להיות קרוב וזו היתה הזדמנות טובה להבין איפה אנחנו ולראות את העיר.

תוך דקות ספורות מצאנו את עצמנו הולכים במורד הגבעה (בריזביין מסתבר אינה שטוחה בכלל) צועדים בתוך פארק עירוני ירוק ומגניב ובו אנשים על ספסלים. הפארק היה עשיר בצמחיה וירוק מאוד, וכמעט נכנסתי לתוך רשת של קורי עכביש ענק. הצטלמתי איתו/איתה באומץ והמשכנו. אז נגלה לעיני שלט שאמר שיש אינטרנט אלחוטי חינם בפארק, אז מיד התחברתי (רואים שאני סובלת מהתמכרות לא קלה וגעגועים עזים לקישוריות קבועה). ניצלנו את ההזדמנות לדבר עם הדיירים בדירה בניו יורק, קצת הגזמנו וניסינו לעשות הנגאאוט – שיחת וידאו - עם עידו ודי מהר הבנו שהחיבור לא מספיק טוב בשביל זה. דסקסנו קצת ענייני תיאום עוזרת, עוד הספקתי לשלוח מסרון קצר לתאם איתה והופ, אנחנו ברחוב שוב.

(אגב, אם לא הבנת, אני עושה לו קרניים, לעכביש)

הסתכלנו על האנשים, על החנויות, על המסעדות, ודי התרשמנו מבריזביין כעיר שוקקת, עדכנית ומגניבה. המסעדות נראו חמודות ומדליקות, בקלות יכולתי לראותן בניו יורק, זכורה לי חנות של “הכן לעצמך סנדביץ’/סלט/פיצה”. הבגדים שנמכרו והבגדים שאנשים לבשו גרמו לנו להסיק שלתושבים יש חוש אסטתי וסטייל. ראינו מדרחוב מימין ופנינו אליו. הרבה אנשים ברחוב, השעה היתה בערך שעת צהריים. במדרחוב היו בתי קפה ומוזיקה חיה והופ, קניון מימין. החלטנו לראות מה קורה שם וירדנו במדרגות הנעות למטה. הגענו לאיזור של האוכל, הפעם אלעד הלך לשירותים ולא אני, ואני ניסיתי לראות אם אפשר למצוא מיץ תפוזים. נחלתי כישלון, הסתכלנו עוד קצת מסביב וחזרנו החוצה. גילינו שבהתלהבות שלנו קצת סטינו מהדרך אז התאפסנו על עצמנו והמשכנו לכיוון חברת השכרת הרכב.

בעודנו הולכים, מאושרים ומופתעים מהעיר, נזכרתי במה שאלעד בן ישראל (א.ב.י. לעתיד) אמר לנו על בריזביין: “היא סתם עיר, לא משהו שיעניין אנשים שגרים בניו יורק”. הזכרתי לאלעד (כץ) והוא הציע שיש סיכוי שאנחנו לא כמו החברים שלנו שמאוד אוהבים טבע (בראש חשבנו על א.ב.י. ואייל ויינשטוק - כמטכסי העצות הדומיננטים שלנו לאוסטרליה וניו זילנד), יכול להיות שאנחנו אנשים של ערים ולכן אנחנו חווים את זה בצורה אחרת מהם. היום, כמה עשרות ימים מאוחר יותר, אני חושבת שמיקס של חצי חצי הוא כנראה הנכון בשבילנו, או טרק כל 3 ימים ככה. - כן, אנחנו מתלהבים שיש לנו סטטוס בהרץ

אספנו את המכונית וניסינו לנווט את דרכנו בעיר בלי לפגוע בעוברים ושבים. עד כה נהגנו בערים קטנות ובאיזורים פחות מיושבים, ובכלל, כל פעם שמחליפים רכב צריך להתרגל אליו, ולנהוג ברכב חדש בצד שמאל מוסיף עוד טיפה אתגר. ניווטנו את דרכנו חזרה לבית בו לנו בלילה הקודם, אספנו את המזוודות והציוד, שכחנו את המגבת (את זה כמובן גילינו כמה ימים מאוחר יותר) ופנינו ליעד הבא: גן חיות עם דובי קוואלה שאפשר ללטף.

אחרי נהיגה של כחצי שעה הגענו, והלכנו לחפש את הקוואלה שלי. מצאנו תור של אנשים שמחכים ללטף קוואלה וגילינו שצריך ללכת לקנות “כרטיס”. קנינו כזה שגם נותן לנו תמונה שלי מחזיקה את הדובי וגם גלויות – מעולה חשבנו, נוכל לשלוח את זה למשפחה וחברים. עמדתי בתור, מביטה באנשים שלפני ולומדת את החוקים של איך להחזיק ואז הגיע תורי. הסבירו לי מה לעשות ויישמתי. הניחו עליי את דוב הקוואלה שלמען האמת היה נראה אדיש לכל העניין. שאלתי את העובדת “הוא נהנה מזה?” והיא ענתה “כן, אם הוא לא היה רוצה לעשות את זה הוא היה תוקפני”. “אוקיי” אמרתי, אבל עד עכשיו אני לא לגמרי קונה את זה וקצת מרחמת עליו.

אחרי אירוע השיא של היום, המשכנו להסתובב בגן החיות שהתברר כמכיל עוד הרבה דברים מעניינים ובראשם קנגרויים רבים! קנינו אוכל של קנגרו והלכנו לחפש אותם. השלושה הראשונים שמצאנו היו גם אדישים, ובכלל לא התלהבו מההצעה שלנו להאכיל אותם. בכל זאת, מנומסים, הם עשו לנו טובה ואכלנו לנו מהיד. למרות שהיה כתוב שצריך להתכופף אליהם, אלעד ניסה להאכיל אותם בעמידה, וזה חצי עבד. בשלב מסוים ראינו קנגרו עם משהו שיוצא לו, למעשה לה הסתבר, מהכיס. עמדתי מהופנטת מסתכלת על הקסם הזה, הכיס של הקנגרו, ורואה איך הכל בפנים אדום וורוד, איך הקנגרו הקטן מטפס פנימה והחוצה, איך הוא יונק וכן הלאה. האכלנו גם את המשפחה הזו, הם היו קצת יותר בעניין. המשכנו ללכת והפעם ראיתי אמא עם ילד בכיס בתנועה. מסתבר שלפני שהיא מתחילה לקפץ, היא מכווצת את הפתח של הכיס, כדי לוודא שהילד לא יפול החוצה – מדליק! בילינו עוד זמן עוקבים אחרי קנגרווים וגם קראנו עובדה מאוד מעניינת שלא ידעתי: מסתבר שבערך חודשיים אחרי שקנגרו נולד, האם יכולה להכנס שוב להריון, אבל בגלל שקנגרו תינוק “משתמש” בכיס של אמו יותר משנה (דומני שנה וחצי), אז האמא “מקפיאה” את הולד השני עד שהראשון מגיע לגיל מסוים, ואז היא “מפשירה” את הולד בזמן הנכון. די מרשים, לא?

כשהגשם ירד תפסנו מחסה וניצלנו את עמדות המחשב החינמיות לחפש מקום לינה ללילה במקום בשם ביירון ביי. המשכנו עוד להסתובב בפארק, ראינו עוד הרבה מאוד דובי קוואלה (לרוב אוכלים עליי אקליפטוס), תוכים, יענים, דינגו, לטאות (שפשוט הסתובבו חופשי בפארק) ועוד מיני חיות. כשסגרו עלינו את הפארק, נכנסנו לאוטו ונסענו דרומה לאיזור ביירון ביי, למלון שלנו.

היום ה-13, דצמ’ 12–מלונג איילנד לבריזביין

2014-01-18T06:28:00.001-05:00

התארגנו ליציאה והיה לנו קצת זמן עד שהמעבורת חזרה לארליי ביץ’ מגיעה. אז ישבנו וקצת ספגנו ים ונופים.

חזרנו למקום בו ישנו בלילה שלפני, לאסוף את האוטו והמזוודות, ביררנו קצת על איך מגיעים לפרייזר איילנד שהיה היעד הבא שלנו והלכנו להחזיר את האוטו בסניף הרץ המקומי. שם למדנו שיש סניף ממש בשדה התעופה אז עדיף לנו לעשות את זה שם. היה לנו קצת זמן לשרוף לפני שהיינו צריכים להגיע לשדה התעופה. הלכנו ללגונה שגם כאן נבנתה כדי לאפשר לאנשים להנות משמש ומים בלי למות או להעקץ. (אפשר לראות אותי ממש בקטן שם)

הגענו לשדה והחזרנו את האוטו. לצערנו הנציגה שמה לב לשריטה שלנו מאחורה ורצתה לגבות מאיתנו כ-$3000 על זה. כן, 3000. אלעד התווכח איתה בצורה האמריקאית ובאופן מנומס והיא גבתה רק $1000. כן, 1000. טוב נו, אין ממש מה לעשות, נצטרך להפעיל את הביטוחים שלנו ולקוות לטוב.

עשינו צ’ק אין לטיסה וגילינו שאנחנו באוברווייט וכמה שלא ניסינו להתחכם נאצלנו לשלם $40. בדרך לשדה קנינו אוכל, אבל כיוון ששרפנו הרבה זמן על החזרה המכונית, ובלהעביר את תוכן המזוודות שלנו לכל מיני מזוודות אחרות, לא ממש נשאר זמן, בקושי הגענו לשער בזמן. למזלנו, או לצערנו, היה איחור בטיסה, אז ישבנו לאכול את הננדוס שלנו ולחפש מקום לינה ללילה בבריזביין.

הטיסה הלכה חלק, פעם ראשונה שלנו עם וירג’ין אוסטרליה, וכשנחתנו התבייתנו על איזה פינה שבה אפשר היה לטעון את הטלפון ולחפש לינה. הזמנו איזה מקום ב-airbnb בסוף ועשינו פעמינו לשם, עייפים. קצת הופתענו כשהגענו לבית של איזה משפחה (האמא הציגה את האבא ואת הבן). היא הראתה לנו את החדר שלנו ואיפה יש אמבטיה, קצת צפוף וקצת מוזר להיות בבית של משפחה, אבל סה”כ סבבה. הם היו סופר סופר נחמדים, וסוף סוף היה קצת גישה לאינטרנט, עדיין יחסית איטי.

כיוון שיותר מוקדם, בלגונה, השתמשתי במגבת, שמתי אותה להתייבש על אחד הכסאות. כן, למחרת שכחתי גם אותה. מגבת מספר 2 הלכה לעולמה.

אכלנו משהו קטן, ועשינו תוכניות להמשך, מצאנו אוטו וכן הלאה ואחרי המקלחות מצאנו את עצמנו מנהלים שיחה ערה וארוכה עם הבן שלהם שהתברר כבן 16 (נדמה לי), מאוד אינטלגנטי ובעל ידע. דיברנו על יהדות, וישראל, על אוסטרליה, על השאיפות המוזקליות שלו וכן הלאה, למרות שהיינו גמורים מעייפות, היה מאוד מעניין!

היום ה-12, דצמ' 11, איירליי ביץ' ללונג איילנד "ריסורט"

2014-01-18T06:08:00.001-05:00

כזכור, פיטר מהלימודים שלי – קוריאני שגדל באוסטרליה - המליץ לנו מאוד לישון על אחד מאיי הוויטסאנדיי (Whitsunday). אז בלילה הקודם, החלטנו לבלות לפחות לילה אחד על אי, ובחיפושינו מצאנו מלון באי בשם “לונג איילנד” (לא להתבלבל עם הגרסא הניו יורקית) שהגדיר את עצמו כ”ריזורט” והציע מחיר נמוך ביחס למתחרים, משהו כמו $150 דולר אוסטרלי (1 דולר אוסטרלי הוא 90 סנט אמריקאים, אז מבחינתי לכל תג מחיר יש 10% הנחה. הייתי מתרגמת לשקלים אם היה לי מושג מה היחס בין שקל לדולר היום, אני בטוחה שאת/ה יודע/ת יותר טוב ממני).

אז… קמנו בבוקר, התקשרנו למלון כי רצינו לוודא משהו או רק קיווינו שהמחיר יהיה טיפה יותר אטרקטיבי בטלפון, ובאמת היה איזה צ’ופר, המחיר היה טיפה יותר זול ונתנו לנו גם ארוחת בוקר חינם – יש! סגרנו איתם על לילה אחד, ומיהרנו לארוז חפצינו, לאפסן אותם ולתפוס את המעבורת לאי.

לא יודעת למה בדיוק, אבל משום מה הייתי בטוחה שהדרך מההוסטל למעבורת לוקחת רבע שעה באוטו. מסתבר שטעיתי. גילינו את זה במונית, הרמז הראשון היה שעברו קצת יותר מ-10 דקות ולא הגענו ליעד. הרמז השני היה כששאלנו את הנהג והוא אמר שלוקח 20-30 דקות. טיפה נכנסנו להסטריה כי המעבורת יוצאת בזמנים מסוימים, אבל תשמח/י לשמוע שהצלחנו לעלות על המעבורת בזמן!

הגענו לחוף, תפסנו טרמפ לקבלה של המלון והגענו לחדר. בכניסה לחדר, היו כמה חרקים/מקקים שנראו חיים אבל לא ממש זזו. נכנסתי לאט לאט, מנסה לא להעיר אותם ולהרגיע את עצמי בו זמנית. החדר עצמו היה, איך אומרים, קצת מג’ויף, אבל סביר. היתה מרפסת לאחת משתי הבריכות, גם היא ישנה ומג’ויפת. התארגנו והלכנו לראות אך החוף ואת המקום. חוף הים היה יפה מאוד, אבל כמו חופים יפים אחרים באוסטרליה גם כאן דיברו על הסטינגרס, אז די הוצאתי את הרעיון של כניסה למים מהמשוואה. הלכנו לבר וניסינו להתחבר לאינטרנט החינמי בזמן שאנחנו שותים ואוכלים, אבל זה היה אתגר קשה מידי, איטי ומתנתק ואז נפל החשמל. החלטנו לשים בגד ים וללכת לבריכה שלידינו, שם ראינו זבובי ענק ליד המים, במים ובעיקר עלינו, וגם כמה גופות שלהם. פגשנו זוג מבוגרים (שלא לאמר זקנים) שסיפרו לנו שהם לא ישנים במלון, אבל באו עם הבית סירה שלהם להנות ממה שיש למלון להציע (מסתבר שזה מקובל). האיש סיפר לנו שזבובי הענק הללו (שאני בטוחה שהיה להם שם ששכחתי) עוקצים ושלמרות שזה לא מסוכן, זה די לא נעים ולכן כדאי לא לתת להם לנחות עליך. מיד הגברתי את תשומת הלב שהוקדשה לוידוא שלא נוחתים עליי או על אלעד. בשלב מסוים הרגשתי שאני אוציא פחות אנרגיה אם אני פשוט אשחה כל הזמן מאשר להעיף את החרקים הללו.

חלק אחד שהיה מעניין בשיחה עם האיש, היה לגבי יוקר המחיה (או הטיול) באוסטרליה ומה ממשלת אוסטרליה עושה עם כספי המיסים. הוא הביע חוסר שביעות רצון וסיפר שהם בשנים האחרונות מגלגלים פרויקט של אינטרנט מהיר יותר בכל המדינה (החל בערים הגדולות) ושהוא חושב שזה בזבוז של כסף. כמובן שהדיעה שלנו היתה שונה. האמת שלאלעד ולי היתה שיחה בדיוק על הנושא הזה באוטו באחת הנסיעות. ראינו שלט חוצות שקרא לאנשים לעשות תואר בהנדסה ונראה שאוסטרליה סובלת ממחסור במהנדסים – יש לנו חבר בוגר מדעי המחשב שקיבל יחסית בקלות ויזת עבודה שם גם. ואלעד העלה תיאוריה שכדי שיותר אנשים יכנסו לתחום הם צריכים שהרשת שלהם תעבוד יותר טוב, זה יהיה נגיש יותר לכולם ויותר אנשים יחשפו לכל היתרונות שהאינטנרט מביאה איתה (החלטתי שאינטרנט זה נקבה, מבוסס על המרשתת). אקיצר, מצאתי את עצמי מסבירה עם הרבה תשוקה את כל היתרונות של המרשתת ולמה זה בעצם טוב בשבילו. לא בטוחה ששכנעתי אותו, אבל לפחות ניסיתי.

שאר היום הועבר ברוגע, ראינו סרט, נמנמנו הלכנו על החוף וראינו הרבה סרטנים שמתחפרים בחורים ליד הים ואכלנו א. ערב. אה! בערב ראינו כמה חיות שנראו כמו קנגרו, אבל כנראה היו וולבי (Walabies). ביררנו קצת על לנסוע ל- Whitehaven beach שאמור להיות אחד המקומות המדהימים, חוף לבן ובתולי שכולם אמרו שחייבים ללכת אליו. הבעיה היתה שאין שם כלום ובגדול לוקחים שיט לשם, ומבלים כמה שעות על החוף ואז שיט חזרה. בגלל שאי אפשר באמת להכנס לים, זה היה נראה לנו לא ממש אטרקטיבי, אז ויתרנו והחלטנו שנחזור ליבשה למחרת, ובמקום לבלות יומיים בנסיעה דרומה דרך מקומות שלא נשמעו מלהיבים, נתפוס טיסה לבריזביין.

Days 8-9: Port Douglas and the Rainforest

2014-01-13T01:38:00.001-05:00

As we were about to leave Cairns, it was time to pick up our rental car (which turned out to be a bit too small for our 2 suitcases so we decided to upgrade) and start driving down the east coast of Australia, our first stop was to be Port Douglas, going through the Daintree Rainforest.

At this point, it’s worth noting that since Australia was a british colony at some point, they drive on the wrong side of the road (if it’s not right, it must be wrong™), but we were surpised to discover that everything is on the other side inside the car, from the driver’s seat to the turn signals, everything was wrong. In fact, it will take us about two weeks of driving before we stopped turning on the window wiper every time we wanted to turn (and after that, we will reach NZ where things will change – keep reading…).

A Little Bit About Rental Car Insurance in Australia
(and New Zealand for that matter…)
So in Australia, when you rent a car, you have automatic insurance coverage, after the first $3000 that is – what does that mean? it means that if you scratch your car, and they estimate that it will cost $200 to fix it, you pay the $200, if you on the other hand crash the car and the cost of repair is $10,000, you pay the maximum of $3,000 (They call this Excess). Now here’s the part that is really annoying – you pay regardless of fault – even if somebody crashes into your car and gives you his details and everything, they don’t care – you pay. Unless of course you pay an extra of $20-$30 a day for what the call “Excess Reduction” which lowers your excess to $300, you can also opt for the “total protection” (around $40-$50 a day) which means your excess drops to $0.

Now, those of us who know us, know that Sivan has two hobbies: napping and pee breaks. About 30 minutes of driving out of Cairns, sivan wanted to check out one of the local restrooms, so we got off the road and parked the car and Sivan went to the bathroom. When she got back, I took her picture in the car, sitting on the wrong side and went to take some pictures of the view. That’s when I heard the crash. Apperantly, some guy backed into our car and bent our rear fender. Again, this is 30 minutes after we picked up the car, about 45 minutes after I told the guy at Hertz that “Excess Reduction is for suckers” and “No thank you, I won’t be needing that coverage”.

Updated information: When we returned the car, they wanted to charge us $3000 for that measly scratch, after some yelling, they lowered it to $1000, still crazy for that small scratch but we have travelers insurance and MasterCard insurance, we hope it will be ok, meanwhile, we are in New Zealand, where we rented another car, refused excess, and dented it as well (keep reading, when we get to NZ we’ll tell you all about that…)

Oh well, on we go, north towards the Cape Tribulation area where we would venture into the rainforset and try not to die. The drive there was really beatiful – rainforset on one side, beach on the other, curves in the road that make you thank god for not falling off the (wrong side of the) road, but truly beautiful. We arrived at Daintree Rainforest where we stopped at an information center, which was a young girl in a building that has two doors, when you go in the one door, it’s an information center, and when you go in the other door, it’s a convenience store, with the same girl covering both sides. She was nice and told us a bit about where to go and how to look out from things that want to kill you in the rainforest (mostly snakes – her suggestion: “Don’t step on the them – they don’t like that”).

And so we went into the forest and walked on a little boardwalk which takes you on a tour into the forest and tells you a bit about what you see, strangling fig trees, ferns that grow on other trees, weird lizards, scary birds, a type of rainforest turkey and other varieties of forest life, but what I remember most were the mosquitos, who apperantly, are oblivious to Sivan and immediately latched on to me.

We walked in, Sivan stopping at signs and reading, me trying to take pictures and smacking myself in different places in a futile attempt to kill mosquitos (mossys as the locals fondly refer to them) and after about 30 minutes we found ourselves on a beach. I was extremely relieved since the mossys like to stay in the forest. On the other hand, in the water you can find those pesky stingers and on the beach you will find crocodiles. Seriously think about it: Three layers: Forest: Snakes and a million other things that can kill you, Beach: Crocodiles that can kill you , Water: Jellyfish that can kill. WTF Australia?

We then headed to port douglas, a nice beach town which was so lovely we dediced to stay an extra night! We treated ourselves to a nice dinner and called it a night.

We woke up the next day and left to go for a walk around another rainforest, this time a little bit wilder and a litte bit less mosquitoi near a place called Mossman Gorge which is a natural fresh water pool replete with waterfalls and a rainforest backdrop, apperantly, this is where the locals go for a swim during stinger season (I guess they don’t mind the crocs).

Australian Opening Hours – Workin’ Nine to Five
Australians appreciate their leisure time.
So much so that if you go to the mall after 5pm, you might find an open McDonalds and sometimes a supermarket, but everything else will be closed. Actually, there is one day in the week when this doesn’t happen – Thursday, that’s the day you get your shopping done, get your hair done, send your mail and generally attend to your TCB activities.

At about 5pm we headed back in the hopes that we can find some food and we set our GPS to a random place near the beach, hoping that there will be open places there. The GPS took us to a nice observation point, which was lucky, but no food.

We remembered that our hotel had a barbeque (barbie) so we rushed to the supermarket where we were pleasenantly surprised to see that it was still open. We bought some meats (Lamb Chops and Chicken, Yum!) and some potatoes for dinner despite the dirty looks we got from everyone in the store for coming in so late (We left after they came over to us and said: “You know, the store is closed…”) from the supermarket we went to the bottle shop and got ourselves a nice Australian Shiraz and drove to the hotel where we feasted on the food we made and then did a bit of night swimming in the warm pool during a sudden downpour of tropical rain. Was really really fun, one of our best nights in Australia.

היום העשירי, דצמ' 9 - מפורט דגלס למישן ביץ דרך מריבה'

2014-01-11T03:35:00.001-05:00

כיוון שהיעד הבא הרשמי שלנו זה איי וויטסנדיי, בלילה הקודם עשינו תוכנית נסיעה דרומה עם כמה עצירות. העצירה הראשונה היתה Mission beach עיירת חוף קטנה. בבוקר קיבלנו כמה המלצות מהאנשים הנחמדים במלון אז אחרי א. בוקר קלה (לחם עם אבוקדו ועגבניה) יצאנו לעצירה ראשונה: העיירה מריבה Mareeba.

בדרכנו לשם ראינו שלט שפרסם יין ממנגו (golden drop mango wine). כיוון שאלעד מאוד אוהב מנגו, ושנינו אוהבים יין שכנעתי אותו שצריך לעצור ולטעום. אז התחלנו לעקוב אחרי השלטים והגענו למפעל שבו אשה מבוגרת מאוד ספרה לנו איך פעם כל האיזור היה מגדל טבק וכשהתחילו להבין בעולם שסיגריות זה לא הכי טוב לבריאות (שמעת ענבי?) אז כולם התחילו לחפש משהו אחר לגדל.היא ובעלה ניסו כמה דברים עד שהם התמקדו במנגו, והיא סיפרה שלבעלה היה חלום לעשות יין ממנגו אז הוא התחיל להתנסות.

טעמנו סוגים שונים של יין לבן ממנגו, יבש, חצי מתוק, מתוך, פורט ומנגוצ'לו (כמו למונצ'לו רק ממנגו) והאמת הופתעתי לטובה, אז נאלצנו לקנות בקבוק קטן. אלעד גם קיבל שני מנגו לדרך (מה שאומר שעד כה קנינו 4 מנגו שאנחנו סוחבים איתנו ממקום למקום אבל לא אוכלים כי לא קנינו סכין ).

תכנון הטיול – בזמן הטיול

אז בפעם האחרונה שעשינו טיול כזה זה היה לחודשיים וחצי בארה"ב ואז הייתה לנו תכנית מאוד ברורה ומפורטת כולל שש טיסות פנימיות ולינה בכל מיני מקומות מוזמנת מראש. אחת הבעיות שחווינו היתה ההרגשה שאנחנו רצים ממקום למקום בלי יכולת לשנות דברים ולהאריך במקומות שאנחנו רוצים למשל. הפעם החלטנו ללכת בכיוון אחר – אנחנו יודעים שאנחנו נלך לאוסטרליה, ניו זילנד ותאילנד אבל לא הרבה חוץ מזה... מה שזה אומר זה שבד"כ בבקרים אנחנו אומרים שאנחנו חייבים לתכנן קצת יותר קדימה – יותר מיום אחד מכל מני סיבות כמו – אנחנו לא יודעים לאן אנחנו הולכים או מתי נגיע לסידני או איפה נהיה בקריסמס וסילבטסר (זמנים שבהם יהיה קשה לנו למצוא מקומות לינה במחירים סבירים) או באופן כללי מה יהיה איתנו... בערבים אנחנו מתכננים את היום הבא. וחוזר חלילה. לעיתים זה מאוד מבאס כי אנחנו מבלים כמה שעות טובות על תכנון, בעיקר כדי לוודא שיהיה לנו איפה לישון בלילה.

חזרה לסיפור

משם המשכנו בדרגנו למריבה (Mareeba), אבל עכשיו היה לנו יעד ספציפי של מפעל קפה (שמצאנו בעלון במפעל המנגו). קצת הצחיק אותי שהאיזור עבר מגידול של משהו אחד ממכר – טבק, לגידול של משהו אחר ממכר – קפה, אבל נו, מה לעשות.

במפעל הקפה, קיבלנו קפה (שהגיע חינם עם הסיור ודווקא היה טעים – באופן כללי טעם הקפה פה יותר טוב מבארה"ב), התפנקנו עם וייפיי חינם וקנינו אוכל. ואז יצאנו ל"סיור": נכנסנו למיניבוס שנסע בקצה המטע להראות את גודלו (אני מניחה) בזמן שברקע מושמע תיאור של המקום וההסטוריה שלו בליווי שירים מובחרים משנות ה-90 אבל רק 20 שניות מכל שיר ומחליפים שיר כל חצי דקה בערך. אחרי זה האוטובוס חזר על עקבותיו ועצר ליד שתי מכונות ייבוש, סינון ועיבוד ואז האוטובוס חזר. הצחיק אותנו כמה הסיור היה, בוא נגיד, בסיסי. השילוב של התוכן והשירים הרגיש כמו מצגת שילד בן 10 הכין כשהוא רק גילה את ההנפשות של המעברים (אם אתם מצליחים להבין את האנלוגיה). משם הלכנו לחדר קולנוע כזה שבו ראינו סרט שמשלים את הסיור, שצולם כנראה בעיקר בשנות ה-80-90 וגם שם הטאץ' היה בסיסי. מסתבר שאת הכל הכין הבן של בעלי המקום (היום הוא נראה בן 30-40 אז אני מנחשת שהוא עשה את זה לפני 15-20 שנה).

יצאנו לדרך, והפעם עצרנו לצלם את תלי הטרמיטים העצומים שראינו בכניסה למטע הקפה. מסתבר אגב, שאלו תילים (נראה לי שכך מאייתים את זה) שהובאו ממקום אחר כדי ליצור את השדרה הזו בכניסה למטע, אבל הם עדיין פעילים.

המשכנו, מדסקסים את התחנה הבאה תוך כדי שיקולי נהיגה באור והחלטנו לנסוע לראות מפלים. מצאנו מקום שנראה שהוא על הדרך בשם Milla Milla falls ושמנו פעמינו לשם.

הנסיעה היתה מאתגרת כמו שתיארתי קודם: להשאר בין הקווים במהירות גבוהה, בצד שמאל בכביש מתפתל, והחלק הכיפי: נוף עוצר נשימה! כיוון שנהגתי ולא יכולתי להשקיע הרבה זמן בלהסתכל על הנוף, ראיתי דברים בחצי עין והחלטתי להעביר את האחריות להנות מהנוף לאלעד, עם הצעות/פקודות מתפרצות: "תסתכל ימינה!", "יו איזה יופי!" והחביב עליו: "ראית את העץ?" (יש מ-ל-א עצים מסביב כל הזמן אז על איזה עץ בדיוק אני מדברת?). כיוון שאנחנו נוהגים בצד שמאל ואנחנו בחשש מתמיד שנסטה שמאלה, נתהפך ונמות, אלעד התקשה לעקוב אחרי המלצות הנוף שלי. במילותיו הוא: "אחד מאיתנו צריך להסתכל על הכביש...".

מה שאני מנסה לאמר כאן, בדרכי שלי, זה שהיו הרים משתפלים, ואגמים, ונהרות ופסגות ציוריות. הכל ירוק והשמש למעלה, ויפה יפה יפה כמו תמונה אחרי תמונה. מידי פעם היו עצים דרמטיים, או שטוחים בצמרתם או משולבים אדום וירוק באופן שנראה לא טבעי. פעם ב-10-20 דקות רציתי לעצור בצד ושמישהו (אלעד) יצלם את הכל, אבל כשנוסעים על 100 קמ"ש ואין שוליים, זה לא הכי פרקטי (אז עצרנו רק כל 30 דקות ).

טוב, הגענו למפלים, היו יפים מאוד, והיתה מעין בריכה טבעית שנוצרה ואנשים ששחו שם. שוב לא היתה שמש (השעה היתה 17:30), שוב המים היו קרים ממש, אז שוב ויתרנו על להכנס והתמקדנו בלצלם ולהנות מהנוף.

חופים יפיפיים – לראותם בלבד

אז אנחנו נוסעים דרומה על החוף המזרחי של אוסטרליה – מה שאומר שמשמאלנו תמיד יש חוף ומכיון שיש גם את שונית המחסום הגדולה (great barrier reef – זה דרש גיגול כדי לדעת את השם בעברית) אז הכל בגוונים מדהימים של ירוק וכחול וטורקיז והמים חמימים כי הקרקעית יחסית גבוהה בקיצור מושלם. חוץ מזה שכמו שאמרנו קודם – באוסטרליה הכל רוצה להרוג אותך – אז הים מלא בסטינגרים – שהם מדוזות קטנטנות ואכזריות (מדוזות קובייתיות) – החיה הארסית ביותר בים שעקיצתה גורמת לנזק במערכת העצבים ובמקרים רבים מוות, ואם תרצו רק קצת לשבת על החוף אז שם יש תנינים שיבואו ויקחו חתיכה מכם וילכו (אם יש לכם מזל ושרדתם את ההתקפה). האמת שבכל מקום שהולכים יש רשתות סטינגרים שאמורות להרחיק את המזיקים אבל זה לא כ"כ עוזר והמקומיים ממליצים ללכת לאגמי מים טריים למרגלות מפלים – נחמד אבל לא מדהים..

חזרה לסיפור...

מהמפלים כיוונו למקום הלינה – Mission beach. הגענו לאכסניה שלנו ב-8 לערך. קיבלנו את החדר הבסיסי שלנו, שהאמת, נראה כאילו לקחו מכולה או מכולות והפכו אותן לאכסניה, או ליתר דיוק ל"בית החוף של סקוטי" (Scottie’s beach house). כדי להוסיף קצת טאץ' של טעם טוב הכיור באמבטיה היה ממתכת ונתן (לי) תחושה של ..... כלא. היו גם נגיעות קלות של חלודה במקומות שונים במקלחת ליד 6-7 שערות ראש של מישהו/מישהי שבטח התאכסן שם לפנינו. לקחנו חדר זוגי עם מקלחת פרטית (בלי זה גם את מקלחת הכלא לא היינו מקבלים), ומבחינת המיטה, קיבלנו מיטת קומתיים, זוגית למטה ויחידה למעלה.

כפי שבטח ניתן להסיק מטון הכתיבה, אני ממש הייתי מרוצה ממקום הלינה, כל כך מרוצה שניסיתי לא לגעת בכלום, ואני לא מחשיבה את עצמי למפונקת (אולי זה הזמן לשקול מחדש). בסוף התיישבתי על המיטה לכתוב קצת בבלוג. לפתע אני רואה משהו עם 6-8 רגליים הולך לידי. חרק פיצי, קצת יותר גדול מנמלה. הזדעקתי לעצמי (אלעד היה בשירותים) וניסיתי להעיף אותו בלי לגעת. כיוון שאני סופר חכמה, השתמשתי בטלפון שלי כדי להמנע ממגע ישיר (מה שלא חשבתי עליו זה שמאוחר יותר אני אגע בו בכל מקרה). התוכנית לא עבדה ונאלצתי להעיף את החרק עם היד ולסיים את הפעילות עם הנעל שלי, כמובן שפספסתי. איכשהו החרק הבין את הרמז ולא חזר. מאוחר יותר, במקום אחר – השירותים – ביקרה אותי סממית או לטאה פיצית, והיא נכנסה מתחת למגבת, שלמזלי סופקה על ידי המקום – אחרת הייתי צריכה לזרוק את המגבת... אחרי כל האירועים הללו, כשהלכנו לישון, פתאום שמעתי קול זמזום חזק והפעם, כיוון שאלעד היה לידי, הזדעקתי בקול רם. אלעד חיבק אותי והכניס אותי מתחת לשמיכה להתחבא :)

Sivan's Blog

Yellowstone and Bozeman MT, Family Trip (Aug)

Skipped Dunraven Pass Overlook Trail : https://www.alltrails.com/trail/us/wyoming/dunraven-pass-to-mt-washburn-trail

Original plan/ Itinerary:

08/28 - Day 1

08/29 - Day 2

08/30

Dunraven Pass Overlook Trail (or day after): https://www.alltrails.com/trail/us/wyoming/dunraven-pass-to-mt-washburn-trail

Sleep

08/31

North Rim trail

09/01

South rim trail

Mud Volcano; https://www.alltrails.com/ar/trail/us/wyoming/mud-volcano-trail

09/02

09/03

09/04

Family Vacation In The Azores Islands, Portugal

חלמתי ניו יורק, הנה מה שעזר לי להגשים את החלום:

שליטה טכנית בשפה אינה מספיקה כדי להצליח בתרבות זרה

לא רק שלהתכונן זה לא בושה, זה גם עוזר לשפר תוצאות

לימדו איך לבקש עזרה, וזיכרו שלא - היא גם תשובה

פתחו מודעות עצמית, ופתחו מערכת שמעדנת מה שחזק מידי ומחזקת מה שחסר.

לימדו מהתוצאות: כוונות טובות וגם עבודה קשה לפעמים נכשלים במבחן המציאות. נסו שוב, ובדרך אחרת.

לכולם יש בעיות ורגעים/ימים/חודשים קשים, גם אם חייהם נראים דבש

חוויותיה של ילדה מהעיר הגדולה והאפורה בפנסילבניה הכפרית והירוקה

בית קטן, בית גדול, בית כחול.

אז קצת אחרי שהתחיל שפרצה הקורונה לחיינו, התחילה שיחה בדירתנו הקטנה במנהטן, על מעבר לפרברים, לבית, אתם יודעים, פרטי!

אחרי החגים!

רוצה להיות חבר/ה שלי?

איך מוצאים חברים ישראלים/יהודים?

דרכים נוספות למצוא חברים, לא רק ישראלים/יהודים:

איך חברים פה שונים מחברים בארץ?

תקשורת ישראלים-אמריקאים למתקדמים

קורות חיים וקידום עצמי בארה״ב

הבדלי תרבות ותקשורת

My 2nd Delivery Story - Alma is here!

סיפור הלידה (הראשונה) שלי או ליאם קיים

על ההריון–פרק שלישי

על ההריון–פרק שני

על ההריון

ימים 18-20, דצמ’ 17-19–פרייזר איילנד

Days 15-17, New South Wales (Byron Bay, Bangalow, Gold Coast, Nimbin and the Rainbow Temple)

ימים 16-15, דצמ’ 14-15–ביירון ביי, מקדש הקשת, נימבין, בנגלאו

Days 13-14: Brisbane, Queensland, Australia

Days 10-12: Driving down North Queensland, from Port Douglas to Airlie Beach and the Whitsundays – Part I

היום ה-14, דצמ’ 13–מבריזביין לביירון ביי

היום ה-13, דצמ’ 12–מלונג איילנד לבריזביין

היום ה-12, דצמ' 11, איירליי ביץ' ללונג איילנד "ריסורט"

Days 8-9: Port Douglas and the Rainforest

היום העשירי, דצמ' 9 - מפורט דגלס למישן ביץ דרך מריבה'