מאת: נעמי גוטקינד-גולן

רגע לפני חוויית הקריאה לבד בבית אפשר לחגוג חוויית ספרים משותפת. רשת “צומת ספרים” לא מסתפקת ביום המשפחה ומכריזה על חודש פברואר כחודש המשפחה.

ביקור משפחתי בחנות ספרים הוא ללא ספק אירוע עתיר ערכים ותכנים: גם גיבושון הורים-ילדים, גם דוגמה אישית לאהבת קריאה ולמידה מצד המבוגרים, גם ביטוי לחדוות קנייה הקשורה ברוח ולא רק בחומר. ואפשר להפוך את החוויה גם למה שהוא מעבר לדפדוף, אריזה ותשלום. אפשר שהשהות בחנות תהיה חגיגה של קצב, תנועה, סיפור ושירה. את זה מוכיחה בימים אלה רשת צומת ספרים שהכריזה על חודש פברואר כחודש המשפחה שלה ולצד מבצע הנחות של 50% על חלק מן הספרים, תקיים סדרה של פעילויות למשל, מפגש ויצירה עם חנוך פיבן, שמצליח להרכיב תמונות עשירות מכפתורים ושרוכים, חול צבעוני ומברשות ובעצם כל דבר שיש בבית. פיבן מספר לילדים על ספרו “נוצה סגולה” וגם מעביר להם סדנת יצירה. או מפגש של קצב ותנועה עם ג’ימי השדון מהמופע “כוח המשאלות” של חבורת “טררם קידס” ומפגש לילדים והורים עם יערה ונווה כהן מחברי הספר “זמן יחד”. ואגב, לא חייבים להגיע בהרכב של הורים וילדים דווקא, סבים ונכדים הם בהחלט קהל יעד מבוקש וגם שכיח במפגשים כאלה.
מעוניינים להגיע? בררו מתי ומה יש בסניף “צומת ספרים” הקרוב למקום מגוריכם. בינתיים שלפתי שני תאריכים מהרשימה: ביום חמישי הבא, 16.2 בשעה 18:00 יגיעו לסניף בקניון הגדול בפתח-תקווה יערה ונווה כהן מחברי “זמן יחד”, ואילו ילדי גבעת שמואל יכולים להתנסות בקניון קריית אונו במופע “שירה מקושקשת” שייערך בסניף הרשת ביום שני 20.2 בשש אחרי הצהריים.

משובחים

נכון הם משמינים, יש בהם יותר מדי סוכר ולפעמים גם גופרית. אבל במקביל לגנותם הקלורית יש גם הרבה מה לומר בשבחם של הפירות היבשים

*לטיפול בבעיות עצירות מסייעים מאוד שזיפים יבשים, תמרים לחים ותאנים.
*שקדים, בוטנים, אגוזי לוז ואגוזי פקאן מכילים חומצות שומן התורמות להורדת הכולסטרול ה”רע”.
*אגוזי מלך עשירים במיוחד בחומצות שומן מסוג “אומגה 3″ הידועות בתרומתן להגנה על הלב.
*לטיפול ולמניעת אוסטיאופורוזיס, מומלץ לאכול שקדים ותאנים יבשות, העשירים בסידן.
*לטיפול ולמניעת אנמיה מומלצים שקדים, משמשים מיובשים וצימוקים העשירים בברזל (פי 2 ויותר מאשר בבשר בקר).
*כל הפירות היבשים עשירים באשלגן, ולכן מומלצים לסובלים מלחץ דם גבוה.

טארט משמשים

בחיפושי אחרי עוגות פירות שעדיין לא אפיתי, הגעתי לטארט מהספר “עוגות ועוגיות” של אלינוער רבין בהוצאת “קוראים”. מומלץ.

חומרים לבצק:
כוס קמח. 75 גרם חמאה מלוחה קרה. 2 כפות מים קרים.
למילוי: 3/4 כוס סוכר. מיכל שמנת מתוקה. 100 גרם שקדים פרוסים. 250 גרם משמשים מיובשים פרוסים. כפית תמצית וניל.

ההכנה:
חותכים את החמאה לקוביות ומפוררים לתוך הקמח. מוסיפים את המים הקרים ויוצרים כדור בצק.
שוטחים את הבצק בתבנית פאי בקוטר 24 ס”מ, דוקרים במזלג ומכסים אותו ברדיד אלומיניום.
אופים כ-10 דקות בתנור שחומם מראש לחום גבוה, 220 מעלות. מסירים את הכיסוי ואופים עוד 5 דקות.
ממיסים את הסוכר על אש בינונית, עד שמתקבל קרמל בהיר.
מרתיחים את השמנת ומערבבים לתוכה את הקרמל .
מסירים מהאש ומוסיפים את השקדים, המשמשים והווניל.
שוטחים על הבצק ואופים בחום של 170 מעלות 20 דקות.
מצננים ושומרים במקרר.

טיפ: תוספת של אגוזים מתאימה לעוגות שהתערובת שלהן אינה נוזלית מדי. בעוגות רכות האגוזים שוקעים לתחתית. אפשר להתגבר על כך חלקית אם מערבבים את הפירות המיובשים והאגוזים עם חלק מהקמח שבמתכון, לפני שמוסיפים לתערובת.

מאת: נעמי גוטקינד גולן

נורית רייכמן, דיאטנית קלינית ברשת סטודיו C, מציעה להימנע מהפירות המסוכרים. בניגוד לייבוש הפירות המסורתי בשמש, שהיה נהוג בעבר, בימינו מזרזים את התהליך כדי ליעל אותו כלכלית. רייכמן מסבירה כי ניתן לזהות את הפירות המיובשים הטבעיים ע”י צבעם הפחות זוהר. לדוגמא: משמש מיובש טבעי צבעו חום ואילו בייבוש התעשייתי צבעו כתום-צהוב.
גם אחרי שבחרתם בפירות הלא מסוכרים נותר האתגר הקלורי אומרת רייכמן: “האתגר המרכזי של אכילת פירות מיובשים הוא הכמות. הפירות המיובשים נקנים לרוב במשקל ובתפזורת ולכן קשה לאכול “רק אחד או שניים”. הדבר נכון גם לגבי האגוזים והשקדים. על מנת לשלוט על הכמות, יש לחלקם מיד לאחר הקניה לשקיות אישיות סגורות של 2-3 פירות מיובשים כגון תמר או דבלה, וכ-4 אגוזים או 10 שקדים שאינם קלויים ואינם מומלחים. שקית אישית כזו מכילה 100- 150 קלוריות ויכולה להוות חטיף אישי בריאותי של אחר הצהריים. כך ניתן יהיה לשלוט על הכמות ולצמצם את הפיתוי של הכנסת יד לשקית מלאה בפירות או באגוזים גם במהלך אירוח ט”ו בשבט.”

כמה כמה - נורית עושה סדר בקלוריות

הקצבנו לעצמנו לאכול פירות מיובשים ו/או אגוזים בסך של 100 קלוריות בלבד. מה נוכל לאכול?

רייכמן:
15 שקדים
8 חצאי אגוז מלך
4 אגוזי ברזיל
5.5 אגוזי מקדמיה קלופים
5 יחידות אגוז פקאן
12 יחידות קשיו טבעי
2.5 כפות צימוקים
4 שזיפים מיובשים
4 יחידות תמר לח
2 תאנים מיובשות
6 משמשים מיובשים
4 חרובים
כמובן שהרשימה היא רשימת או או, לא את כל הרשימה. וגם, 100 הקלוריות האלו יכולות להוות תחליף לחטיף אנרגיה אישי או ל 2 פרוסות לחם קל עם מריחה דקה של ריבה שהשווי האנרגטי שלהם הוא גם 100 קלוריות.
ולרייכמן יש עוד טיפ קטן וטעים, לא רק לימי ט”ו בשבט: “אפשר להמתיק משקה חם בפרי יבש במקום בסוכר, הוא ימתיק ויאפשר לנו לצמצם את השימוש בסוכר לבן או חום.”

 אתמול פג תוקפו של עוד תאריך יעד במשא ומתן האינסופי בין ישראל לפלשתינים. אבו-מאזן ואנשיו טרם החליטו אם ימשיכו במשא ומתן, או שיאספו את ניירותיהם ויפנו לחזיתות אחרות במאבקם נגד ישראל.

השיחות שהתקיימו ברבת-עמון היו בחסות הקוורטט וממלכת ירדן והיו אמורות לענות על ההגדרה של “שיחות ישירות ללא תנאים מוקדמים” על גבולות וביטחון. מבחינת ישראל תאריך היעד איננו רלוונטי, משום שהספירה לאחור טרם התחילה. השיחות לא היו “שיחות ישירות”, ואפילו הפלשתינים הגדירו אותן כמשא ומתן ל”לימוד העובדות”.

עכשיו עולות השאלות הגדולות: האם אפשר למצוא במסגרת של משא ומתן מודל חדש להסדר ישראלי–פלשתיני? ומנגד, מה התועלת במשא ומתן שמטרתו העיקרית לתת תמיכה מדינית ליציבותה של ממלכת ירדן, אם התוצאה היא התמוטטות המשא ומתן והרעה ביחסי ישראל–ירדן. למלך עבדאללה ולירדן יש בהחלט אינטרס בהמשך המשא ומתן ל”לימוד העובדות” שמתקיים ברבת-עמון. אבל אם הפלשתינים ילכו הביתה כדי למצוא חזית חדשה נגד ישראל, לא תהיה למלך ברירה אלא לצאת בהאשמות כלפי ישראל, ואולי גם לפגוע בדרך כלשהי ביחסים הדיפלומטיים.

אבו-מאזן נמצא בתסבוכת פוליטית פנימית בתוך המחנה הפלשתיני, בין הרשות הפלשתינית לבין בעלי מעמד הפליטים בלבנון ובירדן וכן בין הרש”פ ופת”ח לבין חמאס. הניגודים הפנימיים האלה מקשים על אבו-מאזן לחזור על המהלך החד-צדדי באו”ם, ובנוסף הופכים את האופציה של חרחור אינתיפאדה שלישית לסיכון גדול מדי. כבר עכשיו אפשר להבחין בחלקים שונים ביהודה ושומרון בניצני אלימות גוברים. אך אינתיפאדה ממש, במידה שהם באמת מסוגלים להצית שוב את האש, תחליש את הפת”ח ותעניק לחמאס הזדמנות לכיבוש הרשות הפלשתינית מבפנים. אבו-מאזן ואנשיו לא רוצים את זה.

לכן, סבורים מומחים לנושא הפלשתיני, ינסו אבו-מאזן ושאר הגורמים הפלשתיניים לפתוח במאמץ מוגבר בחזית התביעות המשפטיות הבינלאומיות נגד ישראל. מהלך כזה לא סותר אופציות אחרות.

אבל ראוי שמעבר לניחושים ברמה הטקטית ייפתח דיון באפשרויות חדשות, שנפתחות על ידי המשא ומתן בחסות הירדנית וכן כתוצאה מהרוח הגבית של ההתקוממות העממית בארצות המזרח התיכון. כל אלה שניסו לבנות את עתיד המזרח התיכון על שירותים חשאיים ושירותי ביטחון התבדו. להמון הערבי ברחוב, בין אם נאהב את זה ובין אם לאו, יש עכשיו מה להגיד. לא רק בסוריה ולא רק במצרים. אלא גם בממלכת ירדן עצמה. וכשאומרים המון ערבי, כשמדובר בירדן הכוונה לאזרחים פלשתינים. “דמוקרטיזציה” בירדן פירושה השתתפות פלשתינית רבה ועמוקה יותר בחיי הממלכה. אם הממלכה ההאשמית תהפוך ליותר “פלשתינית” מאשר “ירדנית” זה פותח אפשרויות חדשות להסדר עם הפלשתינים. ישראל מנהלת משא ומתן עם ישות לא מוגדרת, לא יציבה, עם שלטון שאין לו למעשה לגיטימציה חוקית – משום שלא נערכו בחירות ברש”פ. ואילו נותנת החסות, ירדן, אינה יציבה ועתידה המדיני לוט בערפל. קשה לדרוש מישראל שתגיע למשא ומתן תכליתי במצב כזה.

אבל אין ספק שהרעיון הישן של קונפדרציה ירדנית-פלשתינית, שנשענת על רבת-עמון ויש לה שלטון על האזרחים הפלשתינים מערבה לירדן, הופך שוב לאקטואלי. המודל המכני, הנוקשה, של חלוקה לשתי מדינות ממערב לירדן, בהתבסס על קווי 67′, הוכיח את עצמו כבלתי ישים.

מאמר מערכת, ג’ בשבט התשע”ב, 27.1.12

אבינדב ויתקון

נראה שבמרכז האוניברסיטאי אריאל לא היה מעולם כנס עסיסי כל כך. למרכז ה”ימני” הידוע, שרבים מעמיתיו האקדמיים מחרימים אותו בדבקות דתית כמעט, צעדו בסך סטודנטים וסטודנטיות פלשתינים מרחבי יו”ש, אורחים פלשתינים נוספים, ולא אחר מנשיא ‘קואליציית המוסלמים החופשיים’ שהגיע היישר מארצות הברית. האורחים הפלשתינים בכנס השלום באוניברסיטה “של המתנחלים” התמקמו בטבעיות, מתערבבים בקהל ובין צלוחיות העוגיות ופינות הקפה. הם התיישבו לצד הסטודנטים ואורחי הכנס הישראלים, בהם דתיים-לאומיים רבים, חובשי כיפות ומתנחלים למהדרין, והשתתפו בפעילות היום באווירה כמעט אינטימית.

נכון, הפלשתינים הגיעו באיחור רב, לאחר עיכובים שונים ומשונים בדרך, ועל רבים מהמוזמנים אסרה מערכת הביטחון את הכניסה לאריאל, אולם הם – כנראה מתוך הרגל – לא נראו מדוכאים מהעובדה הזו. אדרבה, כמעט בעליצות התנהל דיון פתוח ומעניין בשאלה “מהן תוכניות השלום הטובות ביותר” ששני הציבורים – הישראלי והפלשתיני – יכולים לקבל בהסכמה עממית רחבה ולהביא לידי מימוש.

דורון צור, דוקטורנט לסיום סכסוכים באוניברסיטה העברית בירושלים ויו”ר עמותת ‘הסכמי השלום הטובים ביותר’, הסתובב מצוברח משהו: לא משום שמרבית המוזמנים הישראלים סירבו להגיע למרכז האוניברסיטאי ה”כובש” – אלא מפני שכמה ממוזמני הכנס הפלשתינים שהביעו רצון לבוא לכנס בנושא השלום באריאל נותרו מסורבי כניסה.

גם המרכז האוניברסיטאי הובך ככל הנראה מהאירוח הלא שגרתי: דגל ישראל הקבוע בכל הכיתות והאולמות נעלם מהאודיטוריום שבו נערך הכנס, ושלט גדול ומבטיח על השלום שיש למצוא בין ישראל וPalestine”" הפתיע את האורחים, כולל אחת מנשות סגל המרכז, שהופתעה (לטובה, כך נראה) שגם מקום העבודה שלה מכיר סוף סוף בפלשתין. ספק אם אכן זו הייתה כוונת המוסד, שכן כפי שאמר נגיד המרכז האוניברסיטאי, יגאל כהן-אורגד, “לא הצבנו דגל ישראל, אבל גם דגל פלשתין לא הצבנו”.

כדרך רבים בימין, כהן-אורגד אמר בעיקר מה לא, אך הוא הוסיף באיזה כיוון נמצא ה’כן’. “אני לא מאמין בהפרדה. אוסלו נכשל, ההתנתקות נכשלה. אני מאמין שאנחנו צריכים לשתף פעולה ככל האפשר ביצירת חיים משותפים, לכן הדיונים האלה חשובים כל כך”. 

לומדים ביחד. המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון

העובדה שפלשתינים רבים כל כך הסכימו להגיע לכנס באריאל, אגב צפצוף על החוק הפלשתיני שאוסר ביקור בהתנחלויות, אינה מובנת מאליה כלל. יתרה מכך, הם נראו ממש להוטים לשיח, לשמיעת עמיתיהם ה”מתנחלים” במרכז. דורון צור מקווה שכנסי ‘הסכמי השלום הטובים ביותר’ יעוררו את מודעות הציבור לפרויקט, ויצטרפו אליו דרך אתר האינטרנט שלו.

“אנחנו צריכים”, הוא אומר, “ליצור מציאות שבה אזרחים ישראלים ופלשתינים משתתפים בהצגת רעיונות לשלום, ובעיצובם על ידי הצגת שאלות ותשובות ובקשות לתיקונים. מדובר בתוכניות מפורטות ביותר, שקופות, שכל אחד יכול לבחון, לשאול ולצפות לתגובה. זו הדרך ליצירת אמון, ליצירת איזשהו הסכם שאפשר לומר עליו, הנה, רוב הציבור משני העמים מסכים, בואו נעשה משאל עם, בואו נהפוך אותו למציאות.

“יש לנו כרגע 22 תוכניות: מרעיון שתי המדינות עד רעיונות של קונפדרציות כאלו ואחרות, סיפוח ישראלי של שטחי יהודה ושומרון, וגם האופציה הירדנית – אף שהיא בעייתית, כי כרגע הירדנים לא מעוניינים להשתתף בדיון הזה בכלל; הרי זה לא יעלה על הדעת מבחינתם. כל מי שרוצה להציג תוכנית רצינית יכול לעשות זאת, וכל מי שנרשם באתר יכול להצביע ולדרג את היוזמות. ההרשמה חשובה כי אנחנו זקוקים במיזם למידע סטטיסטי שייחשב כמייצג את הציבור הישראלי והפלשתיני”.

ההתנחלויות הן חלק מהפתרון

הבחירה באריאל היא השלמה מתבקשת לשלושת המיקומים הקודמים של כינוסי ‘הסכמי השלום הטובים ביותר’: תל-אביב, מזרח ירושלים ובית-ג’אלה. בכינוס באריאל הוצגו חמש מתוך 22 התוכניות שהוגשו. קדאפי המנוח היה בוודאי נרגש לראות שארבע מתוכן הציגו גרסאות כאלו ואחרות של “מדינה אחת”. כמובן, “מדינה אחת” היא רק כותרת, אבל הרושם הלא מדעי הוא שהן האורחים הפלשתינים הן האורחים מקרב המתנחלים ראו בפתרונות מעין אלה ברירה מתבקשת.

אחד מאנשי הסגל של המרכז ישב ומלמל “זה הזוי, הזוי”, אך הקהל בכללו התייחס בכובד ראש להצעות השונות: החל מקונפדרציה ישראלית-פלשתינית – “נוסח ארצות הברית” לדברי המציע, נוסח יוגוסלביה לדברי המתנגדים – וכלה בסיפוח מלא של שטחי יהודה ושומרון.

שותפו של צור למיזם, ומיוזמי הכנס, לצד המחלקה לתקשורת במרכז האוניברסיטאי אריאל, הוא עו”ד כמאל נוואש. נוואש, אמריקני מוסלמי ממוצא פלשתיני, הוא נשיא ‘קואליציית המוסלמים החופשיים’, ארגון הדוגל באסלאם ללא אלימות. נוואש הקים את הארגון הזה בעקבות אירועי 11 בספטמבר. עם כריזמה של ברק אובמה הוא עלה לדוכן הנואמים, התעטף בצעיף פת”ח מעוטר (מן הסתם היסטוריה באריאל), והודיע על יוזמת הפדרציה שלו. “קיוויתי שנראה פה את הדגל הישראלי-פלשתיני, והתאכזבתי; קיוויתי שזו תהיה ההתחלה של הדיון. אבל אני רוצה שתרגישו בנוח עם ההתעטפות שלי בדגל הפלשתיני, הוא חלק מהזהות שלי”.

תרגישו בנוח עם ההתעטפות שלי בדגל הפלשתיני. עו"ד כאמל נוואש

נוואש, המגדיר עצמו “מוסלמי אורתודוכסי”, אמר כי מבחינת הפלשתינים, ההתנחלויות כלל אינן הבעיה –  אלא דווקא הפתרון. “כדי שנמצא פתרון עלינו להיות כנים. שיהיה ברור מה אנחנו רוצים, מה החששות שלנו, תבינו אותי כמוסלמי, ואני אבין אתכם. בשביל הרבה אנשים בישראל, יהודה ושומרון הם חלק בלתי נפרד מישראל. מהזהות הלאומית והדתית שלהם. אני מבין את זה. אבל לדידם של הפלשתינים, לא יהודה ושומרון הם פלשתין אלא כל ישראל. אני לא אומר את זה כדי שנריב, אלא כדי שנבין למה כנראה גם בעוד עשרים שנה הפוליטיקאים שלנו לא ימצאו פתרון”.

נוואש מציע פדרציה ישראלית-פלשתינית נוסח ארצות הברית, עם ממשלה לכל אחד משני המחוזות, וכן ממשלה פדרלית שבה ייצוג שווה למחוז היהודי ולמחוז הערבי – וכך “הישראלים לא יחששו לעולם מהדמוגרפיה”. כמו כן, “אם אין לכם אמון, תשמרו גם על צה”ל. הוא יהיה הצבא של המחוז היהודי. מצדי תקימו שם מדינת הלכה אם זה מה שאתם רוצים”.

לפי העיקרון של נוואש, הן יהודים הן פלשתינים יוכלו לגור בחופשיות בשני המחוזות, וגם אם ההגירה לאחד מהם תוגבל, היא לא תפחת מ-50 אלף איש בשנה. “בעתיד, אולי גם ירדן, סוריה ומצרים יצטרפו לפדרציה”, הציע בהתלהבות.

הפלשתינים בקהל שהתבקשו להביע את דעתם התלהבו מהתוכנית. הישראלים הרבה פחות, ונוואש התקשה להבין מדוע. “פשוט מאוד”, ענה רענן גיסין, יועצו לשעבר של אריאל שרון, שהגיע לכנס. “הרעיון הזה יביא למלחמה ולסוף למדינת ישראל. המחוז הפלשתיני יקלוט ללא הגבלה את מי שהוא רוצה, וזה בדיוק יהיה הפתיח של המלחמה הבאה. אם היינו אי בלב ים, אולי זה היה רעיון טוב. אבל אי אפשר לנסר את הארץ הזו ולשלוח אותה לאוקיינוס. אנחנו חיים במזרח התיכון”.

מעדיפים לחיות ביחד

האמת היא שהניסיון המגושם לחסל את ישראל בדרכי נועם לא היה מעודד, אולם יש לציין כי נוואש הביע אהדה גם לתוכניתו של צבי מִסִּינַי, שגילה לפלשתינים ולישראלים שבעצם כמעט כל הפלשתינים הם יהודים לשעבר שאוסלמו באלף השנים האחרונות. “כולנו בַּנִי-איסראיל”, הסביר. “אתם יהודים כמו שאנחנו פלשתינים. אנחנו אותו עם. זה מוכח גנטית, וגם מוכח שהאוכלוסייה הערבית שמרה מנהגים יהודיים. הפתרון הוא מדינה יהודית אחת בין הים לירדן, שבה יוכלו להיות אזרחים שווי זכויות הפלשתינים שיחזרו לזהות היהודית שלהם, גם בלי לעזוב את האסלאם, אלא רק מבחינת התודעה הלאומית”.

לא מעט יהודים ופלשתינים הצביעו בעד התוכניות של מסיני, ונוואש חילק את החוברת של מסיני ‘ההתחברות’ בין היושבים באולם, וחיוך ענקי על פניו, אף שהתוכנית של מסיני היא כמעט תמונה הפוכה לזו של נוואש: היבלעות פלשתינית במרחב הישראלי תחת היבלעות ישראלית במרחב הערבי.

“הרעיון שהפלשתינים הם יהודים במקורם הוא אולי ביג דיל בשביל היהודים, אבל ממש לא חידוש מזעזע בעיני הפלשתינים”, הוא מסביר. “כל מי שיודע קצת היסטוריה יודע שהיהדות הייתה ראשונה, אחריה הנצרות ובסוף האסלאם. עד לפני 150 שנה גם המשפחה שלי מבית-לחם הייתה נוצרית. אנחנו יודעים שהיו יהודים שישבו בארץ הזו שקיבלו את הנצרות, ועם בוא האסלאם קיבלו את האסלאם. זה בעינינו מובן מאליו. כל פלשתיני יודע שתושבי חברון היו פעם יהודים. יש לנו מנהגים ברורים שיכול להיות להם רק מקור יהודי, כמו מנהג הייבום שלא קיים באסלאם, אלא רק בקרב הפלשתינים, או מנהג שהצעירים כבר לא כל כך שומרים עליו היום של הימנעות מאכילת דג עם חלב, מנהג יהודי לחלוטין.

“הבעיה בגישה של צבי מסיני, שעלולה להרתיע פלשתינים רבים, היא שלדבריו הפלשתינים צריכים ללמוד את הזהות היהודית ‘המקורית’ שלהם. בעינינו, הערבים, היהדות היא דת ולא לאום, ולכן מנקודת מבט פלשתינית יש פה בעצם ציפייה לוויתור על הזהות הדתית של הפלשתינים, זהות שחשובה להם מאוד. אין סיכוי שהם יוותרו על האסלאם. לכן הרבה יותר מכפי שמעסיק אותם אם הם היו יהודים פעם, מעסיקה אותם השאלה אם הם באמת יקבלו זכויות מלאות מבלי לוותר על הדת והזהות שלהם”.

ואכן, שוויון הזכויות במדינה-האחת נראה כסוגיה המעסיקה ביותר את הצעירים מבין הפלשתינים. וכך אפילו הצעתו של דוד איש-שלום – סיפוח מיידי של שטחי יהודה ושומרון לישראל, פירוק אש”ף וחמאס והענקת אזרחות מלאה לערבים הפלשתינים תמורת ויתורם על שאיפות לאומיות במדינת ישראל – זכתה בקרבם לכמה קולות תומכים.

“אני מקריית-גת”, מסביר בעיניים נוצצות תייסיר, פלשתיני צעיר מחברון שתמך בהצעתו של איש-שלום, “ולא הייתי בה אפילו פעם אחת. כל פתרון שיביא לנו שוויון זכויות, שאני אוכל לבקר בישראל ויהיה שלום, הוא טוב, אפילו אם זה אומר שישראל תהיה מדינה יהודית. זה לא מפריע לי; אני גר ליד יהודים ואין לי שום בעיה עם זה. אנחנו רוצים לחיות פה, והפתרון הטוב ביותר הוא מדינה אחת”.  

לעומתו, נג’אח, אף הוא צעיר פלשתיני מחברון, תקף את איש-שלום על ציפייתו מהפלשתינים לוותר על חלומם הלאומי ולחיות במדינה יהודית, והוא מאמין שיום יבוא ותהיה מדינה חילונית אחת. “אני איש הומאני”, אומר נג’אח בחיוך, “בעיניי אנחנו שווים לחלוטין. אתה אח שלי לכל דבר. אין משמעות לכל השאר. לכן אנחנו חייבים להיות שווים. מדינה אחת פירושה מדינה עם שוויון מוחלט לכולם. בזה אני מאמין. אם זה מה שהאנשים יחונכו אליו, זה מה שיהיה. על אף שיש אנשים שפועלים לכיוונים אחרים”.

איך ההרגשה שלך להיות באריאל?

“מצוינת. אני מרגיש בין בני אדם. כל מקום שבו מדברים במקום להילחם הוא מצוין”.

התוכנית תבוא מלמטה

דורון צור, אתה מדבר על ההסכמים הטובים ביותר. יש שיאמרו שאלה ההסכמים ההזוים ביותר. 

“בשנת 1897 הציונות הייתה חלום הזוי. חמישים שנה אחר כך קמה מדינת ישראל. נכון, באותה מידה היא גם הייתה עלולה לא לקום. יש הרבה צמתים בהיסטוריה, אבל זה לא אומר שאנחנו פטורים מלנסות ולשנות את המציאות. הסכסוך הוא לא צונאמי, לא גזירת גורל. הוא נמצא במוחות של אנשים, ושם אפשר גם לשנות את התודעה. אם אנשים ייפתחו, ישבו וילבנו את הרצונות שלהם, זה יקרה”.

ליצור מציאות משותפת להצגת רעיונות לשלום. דורון צור

לפוליטיקה יש כוח משלה. איך אפשר לעקוף אותו?

“אם יתברר שיש רוב גדול לתוכנית מסוימת, תקום בסוף מפלגה פוליטית שתאמץ אותו. היום התהליך הוא הפוך – המנהיגים חושבים שהם בוחרים מה שנדמה להם שהציבור שלהם רוצה, או שטוב לציבור, ואנחנו תקועים. ככל שנצליח ליצור ייצוג סטטיסטי טוב יותר של האוכלוסייה, כך התוכניות שייבחרו יזכו ללגיטימיות רבה יותר”. 

מה הביא אותך לפרויקט הזה?

“אני חולם על הרעיון הזה כבר תשע שנים. הפרויקט הוא חלק מהדוקטורט שאני כותב באוניברסיטה העברית על סיום סכסוכים. יש משהו מוזר בזה ששני העמים, שרוב האזרחים שלהם רוצים שלום, לא מגיעים לשלום. לכן אנחנו פתוחים לכולם. מהימין הקיצוני אצלנו ועד חמאס. אני מוכן שכל רעיון יעלה. יש לנו 22 רעיונות שונים ומגוונים. חייבים להיות פתוחים כדי שזה יתקדם לאן שהוא ויזכה לתמיכה ציבורית. תראה למשל את הישראלים הרבים שסירבו להגיע לאריאל לכנס של שלום. הם שבויים במחשבה המקובעת ש’אריאל’ סותרת אוטומטית את ‘השלום’. הם לא מוכנים להיפתח לביקורת. אנחנו חייבים להתעלות מעל תגובות פבלוביות כאלו”.

באתר TheBestPlan.org אפשר להירשם, לדרג כל אחת מ-22 התוכניות המוצגות, ואף להציע תוכניות חלופיות. מי יודע, אולי יום אחד תישלף דווקא התוכנית הזו במסיבת עיתונאים היסטורית. “כל אזרח שרואה ערך בשירות מילואים שמטילים עליו מלמעלה, אני קורא לו שיבוא ויעשה גם שירות מילואים אזרחי מבחירתו שלו וישתתף בפרויקט”, אומר צור. “כל אזרח שיש לו דעה, במקום להסתפק בהטלת פתק לקלפי או בהתבצרות בדעתו בדרך של הפגנה, שיבוא וינסה לעצב תוכניות לפתרון. שישפיע, שיציע פתרונות, שישפר הצעות של אחרים. אם נצליח להגיע להצעות כאלה, ויש לא מעט הוגי דעות רציניים גם בימין הישראלי שיכולים לתרום לכך – נוכל לומר שהן מייצגות את האזרחים, נוכל להביא להליך שבו תהיה הכרה עולמית ברצונות האלה. זה העתיד שלנו”. 

יוחאי עופר

סא”ל ארז סעדון לא ישכח את הרגע שלפני ההכרזה על הפסקת אש במלחמת לבנון השנייה. בשעות האחרונות למלחמה נכנס יחד עם מספר אנשי צוות למבצע ‘סלוקי’. “חטפנו טיל בצריח הטנק, כשראשי עוד מביט על הנעשה בחוץ. הספקתי להגיד לאנשי הצוות לחזור לאחור ולצאת משטח האיום לתוך המרחב המוגן”.

סעדון, שפיקד על הכוח, נפגע מרסיס בלסתו שריסק את פניו. רסיס נוסף פגע בארובת העין. הוא יצא מהטנק למרחב המוגן  והחל לחבוש את עצמו, עד שהגיע לרופא שהעניק לו טיפול ראשוני. סעדון מתאר את אותן הדקות וזוכר הכל לפרטים, גם את השיחה הראשונה עם המפקד שלו – “אמרתי לו בטבעיות שקרתה לי פאדיחה”.

עד היום נמנע מחשיפה תקשורתית. בשיחה ראשונה, הוא משחזר לפרטי-פרטים את הקרב של חייו, בו נפצע באורח קשה. “רגע לפני הפסקת האש הבאנו כוח נוסף לאזור ההתארגנות הגדודית, לקראת חציית נהר הסלוקי. במהלך ההתארגנות נורה לעברנו מטח טילים. ראינו אותם עפים מעלינו והבנו שאנחנו מטווחים. בעודנו מבצעים תנועה כדי לזהות את מקורות הירי, פגע טיל באחד הטנקים וטיל אחר פגע בטנק שלי”.

ארז השתקם במהירות מן הפציעה וחזר לצה”ל כעבור כמה שבועות. שיקום פלסטי ארוך וממושך שעבר במשך כשנתיים, מעלים כמעט לחלוטין את הפציעה הקשה שספג בפניו. לאחר תפקיד מטה, פיקד סעדון על גדוד שריון במהלך מבצע ‘עופרת יצוקה’. כיום הוא מפקד ב’מלט”ק’ – המכללה לפיקוד טקטי בצה”ל. 

רס"ן בניה ריין ז"ל

יום לאחר שנפצע סעדון, נהרגו ארבעה מחייליו בזמן שנכנסו לחלץ את הטנק הפגוע. ארבעת אנשי ‘צוות בניה’ נהרגו מפגיעת טיל סמוך לטנק בו נפצע בעצמו. את אמו של רס”ן בניה ריין ז”ל הוא פוגש לעתים, במהלך הרצאות במלט”ק. את יתר המשפחות השכולות הוא פוגש באזכרות וימי זיכרון.

“בבוקר דפקו בדלת, חשבתי שזה הסוף”

לארז וחופית ארבעה ילדים – אופיר בת העשר, זיו בן השבע והתאומות שחר ורון, בנות שלוש וחצי. חופית עובדת בשוק הפרטי ומכירה את ארז מגיל 16. יחד עברו את מסלולי הפיקוד בשריון. בשיחה בסלון ביתם – שנקי מכל סממן צבאי – חופית מפרגנת לארז, למרות הקשיים.

ארז נפצע בערב יום שישי האחרון של המלחמה. שעתיים לפני-כן עוד שוחח בנחת עם חופית אשתו. מיד לאחר הפציעה ביקש שלא יעירו אותה משנתה. רק בשש וחצי בבוקר הגיעו אנשי קצין העיר להודיע לחופית על מצבו, אבל היא חשבה שזה כבר הסוף. “שלושה קצינים דפקו בדלת ואמרו לי ‘אל תקחי כלום, צריך להגיע הכי מהר לבית החולים, אנחנו בנוהל פצוע קשה’”, היא משחזרת. “שאלתי אותם אם אני צריכה ללכת להיפרד והם השיבו שהוא פצוע קשה ואין להם מידע שהוא נהרג”.

חופית לקחה את בנם הקטן, זיו, להוריה. בדרך לבית החולים רמב”ם המחשבות על הפרידה לא הניחו. הטלפון צילצל. ארז היה על הקו, אבל לא הצליח להוציא מילה מפיו, בשל פניו המרוסקים. הרופא לקח ממנו את הטלפון ותיאר מה מצבו. את חופית רק עניין לדעת שארז חי. “שאלתי את הרופא אם הוא חי, אם הוא מחכה לי. כשהגעתי לבית החולים ארז כבר ישן ואי אפשר היה להעיר אותו. אין הרבה גיבורים כמו הבן אדם הזה שקם על הרגליים, יש הרבה שלא החזיקו מעמד”, היא מציינת בהערצה.

כחודש וחצי אחרי שנפצע בלבנון התחיל הקצין הבלתי-נלאה תפקיד מטה בזרוע היבשה: ראש מדור אמל”ח בשריון. בתקופת השיקום המשיך להגיע לחייליו בגדוד. “לרופאים יש את הדאגות שלהם, אבל חיילים צריכים לדעת שהמפקד שלהם לא במצב כל כך נורא”, מחייך ארז.

התפקיד בזרוע היבשה לא ענה על הצורך של ארז במה שמכונה בשפת הלוחמים ‘רעב לשטח’. כעבור שנה יצא לקורס פיקוד ומטה ומונה למג”ד שריון. כאן התגייסה המשפחה לתפקיד: את הפיקוד על הגדוד קיבל ארז שבוע בלבד לאחר לידת התאומות. הוריה של חופית עברו להתגורר איתה וסייעו בגידול הילדים.

שלושה חודשים אחרי תחילת התפקיד בגדוד 52, בצהרי שבת רגועים, ישבה משפחת סעדון לארוחת צהריים. הטלפון צלצל ובישר על תחילת מתקפה אווירית בעזה. היציאה למבצע הקרקעי הנרחב שלאחריה גילתה לסעדון צבא אחר לחלוטין מזה שנלחם בלבנון.

“היינו במוכנות טובה הרבה יותר. כל הדברים שהוזנחו – טופלו, כבר כשנכנסתי לתפקיד מג”ד, עשינו רצף תרגילים שלא היו בעבר. הבנתי שמבחינת האימונים אנחנו במקום אחר לגמרי. גם תחושות החיילים והמקצועיות שהרגשתי אצל המפקדים הייתה שונה”, מציין ארז בסיפוק.

אחד הלקחים הכואבים ממבצע ‘עופרת יצוקה’ הוא הצורך להתכונן גם הסברתית, צורך שעלה מדו”ח גולדסטון הבעייתי. חייליו של סעדון, כמו יתר הכוחות בצה”ל, כונסו בתום הקרבות ובחנו אלו מהפעולות שביצעו עלולות שלא לעמוד במבחן משפטי. “לא הייתי מוטרד”, אומר סעדון בפסקנות. “נחקרתי ארבע פעמים וסיפרתי את הכל. הדו”ח לא מצא משהו שאני לא שלם איתו”. החיילים תודרכו שלא כל תנועה היא של אויב והונחו לפעול בשיקול דעת כדי למזער נזקים.

בינתיים, בגזרה הביתית, חופית שהייתה בתום חופשת הלידה סבלה מ’דה-ז’ה וו’ תמידי. “קצינת השלישות עידכנה אותי כל הזמן, אבל אני התלבטתי אם המזל משחק פעמיים”, היא מודה. סביבה כולם דיברו על המבצע. “אני עקבתי בחשש והייתה תחושה לא נעימה”. ארז, מצדו, לא יכל לעשות דבר כדי להרגיע אותה. כחלק מלקחי מלחמת לבנון השנייה נקבע שאסור לקיים שיחות בטלפון סלולרי. המכשירים הושארו מחוץ לעזה, והקשר בין החיילים לביתם נעשה באמצעות קצינות הקישור בלבד. דמעות ההתרגשות המתינו עד לחזרתו של ארז.

העתיד של צה”ל

בתפקידו הנוכחי מפקד סעדון על צוות במלט”ק. “זהו תפקיד מרתק מבחינת התכנים”, הוא מעיד. “החניכים בצוות עומדים להיות דור העתיד של צה”ל”. הקצינים בקורס לומדים במשך כשנתיים לימודים אקדמיים צבאיים ומנתחים אירועים של צבאות אחרים. חלק מהקורס הוא עיסוק בנושאים אקטואליים בוערים ואפילו ב’הדרת נשים’, הנושא החברתי המסעיר התורן.

אחד היתרונות בתפקיד מטה הוא הקירבה לבית. ארז זוכה לשעות רבות יותר עם הילדים, שיעורי בית ומקלחות – מה שהוא מכנה ‘קרבות הבוקר והערב’: “מלחמות התשה שתמיד נגמרות בנצחון הילדים”. חופית מספרת שארז הוא אבא למופת וכל התקופה האחרונה שינתה את אורח החיים באופן משמעותי. “מאז שארז במלט”ק שגרת החיים השתנתה לגמרי. פעם הייתי מביאה בייביסיטר כל פעם שהלכתי לסופרמרקט. גם הילדים עוברים שינוי חיובי ויהיה להם קשה אם ילך לתפקיד חדש”. כבר בקרוב ידע ארז מה יהיה תפקידו הבא. הוא היה רוצה מאוד לקבל פיקוד על חטיבת מילואים.

במבט על האיומים מסביב הוא אומר כי ההרגשה טובה. “אנחנו מוכנים. בכל אימון רואים התקדמות, גם בשיח המקצועי. בתום כל אימון בוחנים כבר מה היעד הבא. לפני לבנון ראינו דברים אחרים, ועכשיו יש תחושה טובה וידיעה מה רוצים מאיתנו, כל דקה באימונים מנוצלת”.

במידה שמדינת ישראל תידרש לסיבוב נוסף בעזה, סבור סא”ל סעדון כי צה”ל יימצא מוכן. “מבצע ‘עופרת יצוקה’ היה מוצלח. המפגשים עם האויב היו מעטים והוא הופתע ממה שעשינו. הופקו לקחים ואנחנו עוסקים במקביל בכל הגזרות, בוחנים הכל ובודקים איך אנחנו משתפרים”.

כדוגמה לשיפור בולט מציין ארז את מערכת ‘מעיל רוח’ שנכנסה לשימוש רק לאחר מלחמת לבנון. המערכת, שכבר נעשה בה שימוש בפעילות מבצעית בחיל השריון, מספקת הגנה מפני פגיעת טילים כמו זה שגרם לפציעה בפניו. “אם היתה לי המערכת בלבנון, המצב היה אחר. הטיל היה מנוטרל והמערכת היתה מאפשרת לטנק להמשיך לתפקד”.

גם חופית בטוחה שסיבוב הלחימה הבא לא ידלג על האיש שלצדה. “קשה לי לראות את ארז עומד בצד ומסתכל. הוא ירוץ קדימה גם אם יעצרו אותו. אפילו ימציא שיש לו מינוי בחירום”.

יהונתן קלינגר

פרשת גניבת כרטיסי האשראי שנחשפה אמש לא צריכה לזעזע אף אחד. סוד גלוי הוא שאתרים ישראלים רבים לא מאבטחים את המידע הפרטי של גולשיהם וממשיכים בתרבות ה’סמוך’. כך, בעוד שישראל מובילה בעולם בייצוא בטחוני, בטכנולוגיות אבטחת מידע ובשמירה על מאגרי מידע, תושבי ישראל ואף גורמים ממשלתיים רבים לא מאבטחים את המידע עם ההגנות הבסיסיות ביותר וחלק מהם אף שומרים מידע עודף ללא כל צורך.

הדליפה הנוכחית באה רק חודשיים לאחר שהרשות למשפט, טכנולוגיה ומידע במשרד המשפטים פיענחה את דליפת מרשם האוכלוסין ומספר חודשים לאחר שגילינו כי עובדים ברשויות מס מכרו מידע סודי לגורמי פשיעה. רק לפני שנה, להזכיר, האקרים טורקים פרצו לאחד האתרים הגדולים בישראל וחשפו שמות משתמש וסיסמאות.

בעוד מספר שבועות מדינת ישראל תבקש מאיתנו להתנדב לניסוי, בו נידרש לתת את טביעות האצבע שלנו. אז אכן, מספרי כרטיסי אשראי הם מידע לא מזהה; מדליפה של המספר עצמו אי אפשר לדעת מידע אישי עלינו. חברת האשראי גם מבטחת את לקוחותיה מגניבה של הכרטיס וסביר להניח שלמעט חברות האשראי, איש לא יינזק מהפריצה והדליפה.

הבעיה מתחילה בצעד הבא: כשאנחנו יודעים שטביעות אצבע, בניגוד לכרטיסי אשראי, אי אפשר להחליף אם המאגר דולף וכשאנחנו יודעים שמי שמחזיק את כרטיס האשראי שלנו הוא לא האדם המתוחכם שרצינו להאמין שהוא, אלא אזרח שלא ממלא אחר כללים בסיסיים באבטחת מידע.

הדליפה הזו גרמה נזק, ככל הנראה, רק לכחמישה עשר אלף בני אדם – שתי עשיריות האחוז מהאוכלוסיה. בינתיים התקשורת הוציאה את קצפה ונתנה למיטב הפרשנים ואנשי אבטחת המידע לנסות להרגיע את הציבור.

דבר אחד התקשורת שכחה לעשות: לשאול מי האחראי למחדל ומדוע המידע נשמר באתרים שאיפשרו פריצה אליהם. האם היה צורך לשמור את המידע לתקופה ארוכה, מה שהוביל לדליפתו?

בפעם הבאה שמבקשים מכם את מספר כרטיס האשראי – כדאי שתשאלו מדוע.

 עו”ד יהונתן קלינגר עוסק בתחום הפרטיות ואבטחת המידע, חבר הנהלת עמותת אשנ”ב: אנשים לשימוש נבון באינטרנט

 נטע סלע

 סא”ל הרב רם משה ראב”ד נחשב לחוליה החזקה ביותר המקשרת בין צה”ל לעולם החרדי. לא פעם ניתן היה לראות אותו כשהוא מוביל קבוצות של קצינים מחיל האוויר, בו שימש כרב צבאי, לביקור בביתו של הרב אהרון לייב שטיינמן בבני ברק. הרב שטיינמן נחשב לאחד המנהיגים הרבניים הבולטים בעולם החרדי והיה גם זה שסלל את הדרך של החרדים לגיוס באמצעות הסכמה שבשתיקה שנתן לייסודו של הנח”ל החרדי לפני כעשור. לאחר ביקור אצלו, היה ממשיך הרב ראב”ד עם הקצינים לסיור בישיבת פוניבז’.

הרב ראב"ד (עומד) עם ראש ישיבת פוניבז' הרב גרשון אדלשטיין בביקור בישיבה

הרב ראב”ד (51), הינו בן למשפחת ברוורמן המיוחסת מפתח תקווה אשר לקחה חלק מרכזי בייסוד העיר, יחד זרח ברנט ויהושע שטמפפר. סבו מצד אימו, הרב יצחק יצחק כץ הקים בעיר את הכולל התורני הראשון בפתח תקווה, ועד היום שאומרים “הכולל” בפתח תקווה, מתכוונים למוסד זה. בצעירותו, כמו שאר הגברים במשפחה, התחנך הרב ראב”ד בישיבת “חברון” הירושלמית. בעבר, רבים מבוגרי הישיבה שירתו ברבנות הצבאית. אחד מהם היה גם הרב הראשי של צה”ל בזמנו, הרב שלמה גורן. אלא שכיום, מגדירים מקורביו של הרב ראב”ד, הוא נותר “המוהיקני האחרון”.

שירות בתנאי חממה

בשעתו, כאשר עלה הרעיון להקים את פרויקט שח”ר (שילוב חרדים) בשנת 2007, חיפשו בצה”ל דמות מתאימה שתשמש גשר בין הצבא לעולם החרדי. לתפקיד לא היה מתאים יותר מהרב ראב”ד. “רתמו אותו כי חיפשו אדם שמכיר את העולם התורני ויש לו שיג ושיח עם חרדים שרוצים להגיע לצבא. גם בצבא הבינו שהם יוכלו להיעזר רק בבן אדם שמגיע מאותם מסגרות לימוד. הוא תמיד היה כתובת לחרדים שהתלבטו אם להתגייס לצבא. כי ראו בו דמות סמכותית, תורנית”, מספרים מקורביו. בין השאר, הם יודעים לספר עליו כי מדובר באדם מסביר פנים, נעים הליכות, אדם חביב ביותר, אחד שיודע להעביר מסר.  

תפקידו של הרב ראב”ד הייתה להבטיח את שירותם של חרדים ב”תנאי החממה” הדרושים להם. צניעות, שבת, כשרויות וכיוצא בזה. “חיילים באו אליו מלאי חששות והוא הבטיח להם מסגרת חרדית- תורנית. אלא שלאחרונה”, אומרים המקורבים, “הוא הבין כי אינו יכול לעמוד עוד בהתחייבויותיו כלפיהם ולכן התפטר. כשבאו ליישם את ההבטחות בשטח התברר שהושמטו מספר סעיפים משמעותיים. המאבק פה לא אישי. לא מדובר פה ברב ראב”ד עצמו, אלא באמינות של המערכת הצבאית שהבטיחה דברים ולא מקיימת. הוא בן אדם הנאמן לעקרונותיו ולהבטחותיו שחש בגידה מצד המערכת. הוא הרגיש אחריות אישית כלפי כל אותם מתגייסים, שהוא זה הצבא. מי שצריך לשאול עצמו את השאלות הקשות זה הצבא.

מסגרת חרדית-תורנית בצה"ל. חייל פרויקט שח"ר בחיל האוויר. צילום: דו"צ

“אבידה לצה”ל, לא לעולם החרדי”

“לאורך השנים הוא פירק מאות מוקשים שקשורים לשירות חרדים בצבא. אם זה קשור לתקופות של מבצעים, עניינים של כשרויות, שבת, שיעורי תורה ומה לא. הרב

ראב”ד היה המנוע מאחורי פרויקט שח”ר והרבה הלכו לשם בגלל שהוא היה שם והרגישו טוב שיש שם אותו כדי לתת להם מענה. אם הוא הרגיש שהוא לא יכול להישאר בתפקיד- אז מצבו של צה”ל קשה והוא צריך לעשות שיעורי בית. זוהי אבידה לצה”ל, לא לעולם החרדי”, אמר אמש פעיל פוליטי המקורב לחצרו של הרב שטיינמן.    

מקורביו של הרב ראב”ד מעריכים שפגיעה בו תהיה טעות קשה אם ברצון הצבא להמשיך ולשמור על קשר טוב עם העולם החרדי בפרויקטים עתידיים. “אם הרב הצבאי הראשי או מאן דהו רוצים למתוח את החבל עם כל גדולי התורה שעומדים מאחוריו- שיעשו את מה שהם חושבים, ושלא יגידו אחרי זה ‘ידינו לא שפכו את הדם הזה”.

אסף גבור

הדיווח באתר akhbaar24 הסעודי על פריצת כרטיסי האשראי

 פרשיית קבוצת ההאקרים הסעודית הגיעה גם לכלי התקשורת הערביים. בעיתון הכלכלה הסעודי “אקתצאדיה” דיווחו על הקבוצה המוכשרת שהצליחה להביך את חברות האשראי בישראל ולפרוץ את מערכי ההגנה שלהן. הקבוצה שהזדהתה כשלוחת ערב הסעודית של ארגון אנונימוס העלתה את הקבצים לרשת במטרה לפגוע בכלכלתה של מדינת ישראל כמתנה לעולם. הקבוצה הצהירה שהמטרה שלהם להגיע למיליון כרטיסי אשראי שיחשפו ברשת לעיני כל. בעיתון הסעודי ציטטו את דבריו של ישראל דוד  יושב ראש מועצת המנהלים של חברת CAL  ואת הפרטים שפורסמו בכלי התקשורת בישראל. התגובות של הטוקבקיסטים לפרסום הפרשייה היו מגוונות. ראנם ממצרים בירך את הקבוצה הסעודית וכתב כי “המלחמה ברשת האינטרנט היא מלחמה לכל דבר בדרך להשגת הניצחון על הציונים” אדיב מסוריה כתב מצידו “פרשיות כגון אלו חושפות את החולשה הישראלית ואת היכולות המודיעיניות שאפשר להשיג באמצעות האינטרנט”. סלים כתב כי “החכמה והידע היא החרב החדשה במלחמה”, ואיחל לקבוצת ההאקרים הסעודית הצלחה במשימתם לחשוף עוד פרטים של עוד אזרחים ישראלים ברשת. 

אבו ג’יהאד ניצל את ההזדמנות לברך את “צעירי הפלשתינים, ולכל מי שפועל בכל דרך אפשרית נגד האויב הציוני. שאללה יברך את מי שמצליח להזיק לאויב שפוגע בנשים ובילדים ומצטרף ללוחמים הפלשתינים. לצד תגובות השטנה היו תגובות אחרות שמגנות את פעולות ההאקרים. “מעשים כגון אלו הם לא מעשים שמכבדים את דת האסלאם. הפיראטים ברשת הם אנשים לא מוסריים, ואין לנו כל סיבה להלל את מעשיהם. האם הפעולות של ההאקרים ישחררו את השטחים הכבושים מידי ישראל, האם האוייב לא ישיב בנקמה”. שאל אבו אנאס  וביקש “אני מקווה שהצעירים החכמים האלו יפנו את חחמתם לאסלאם ולא למעשים כאלו, שיגררו תגובה קשה מצד מומחי המחשבים הישראלים”. עומאר שלווי הגיב גם הוא בגנות מעשה הפריצה כשכתב לטוקבקיסטים האחרים ” הפעולה לא מוצדקת ואם אתם אנשים מאמינים אתם צרכים להאמין שאללה הוא זה שישלם לאוייבי האסלאם. אסור לעשות מעשים לא חוקיים גם נגד האוייב”.

 יוחאי עופר

יותר רעש מעובדות נכונות. גנץ

 בהוראת הרמטכ”ל בני גנץ יכנס היום הרב הצבאי הראשי, תא”ל הרב רפי פרץ, את הרבנים הצבאיים לכנס חירום בעקבות השיח הציבורי הנרחב סביב סוגיית הדרת הנשים, ובעקבות טענת חיילות לפיהן גם בתוך צה”ל התופעה קיימת. הרב פרץ ינחה את כלל הרבנים לפעול נגד התרחשות התופעה ולמנוע אותה באירועים שונים הנערכים בבסיסים.

בתוך כך הרמטכ”ל רב אלוף בני גנץ התייחס אף הוא, בשיחה שערך ביום שישי האחרון, לתופעה שלא מניחה גם לצה”ל. גנץ אמר בשיחה עם תלמידי תיכון בבאר טוביה כי “אין מקום להדרת נשים בצה”ל, אין בכלל הדרת נשים בצה”ל. זה לא קיים. יותר רעש מעובדות נכונות”. הרמטכ”ל הוסיף ואמר כי שלושה שיקולים קובעים את אופן שילוב הנשים בצה”ל:עמידה במשימה המבצעית, תפקוד בסביבה המבצעית, ובהתאם לצורכי כוח האדם של צה”ל.  גנץ התייחס לחמש הטייסות שסיימו ביום חמישי את קורס הטיס, ואמר שהן סיימו אותו מפני שהן מתאימות, טובות ועושות את העבודה כמו שצריך. “זה המבחן בסופו של דבר”, לדבריו.

הרמטכ”ל הוסיף ואמר כי “יש לוחמות שאני לא אפרט מה הן עושות, יש לוחמות בקרקל, מג”ב, מדריכות – כמו בכל צבא מערבי אחר. רק בדרג המתמרן, המסתער והמבצעי, ישנן פחות נשים מפני שהן לא עומדות בשלושת הקריטריונים שהזכרתי – למעט קרקל. החיילות בצה”ל יכולות להיות גאות בשירות שלהן ובשירה שלהן”.