פרופ’ אריה אלדד

אחד השיעורים הראשונים שלמדתי כשרק נבחרתי לכנסת היתה להדוף שאלה לא נוחה, מביכה או סתם מטומטמת באמירה “לא זו השאלה” , ואז לומר מה שרציתי להגיד ממילא.

תשובה כזו הייתה יכולה השבוע לחסוך מבצלאל סמוטריץ מבוכה מיותרת, סערה תקשורתית מלאכותית בחלקה אבל גם עגמת נפש אמיתית לרבים מבני משפחות הקרבנות של אותו 7 באוקטובר. בראיון לתכניתם של גדעון אוקו ועמיחי אתאלי ברדיו 103  הגיעה השיחה גם לנפתלי בנט. אחרי שגינה את בנט על שהפר את התחייבויותיו  שלא להקים ממשלה עם לפיד ולא לשבת עם “תומכי טרור, תנועת אחות של האחים המוסלמים” , נשאל סמוטריץ  “מה יותר חמור, הקמת הממשלה עם מנסור עבאס או טבח 7 באוקטובר  ובמצטבר 2100 הרוגים?” וענה  “בוודאי שהקמת הממשלה עם מנסור עבאס. טבח  ה-7 באוקטובר הוא מחדל נורא ואיום. צריך לתחקר אותו אבל הוא מחדל טקטי…מזיד הרבה יותר נורא משוגג. מי שבמזיד מכר את מדינת ישראל  לאויביה זה הרבה יותר חמור ממי שטעה מעד וכשל.” 

גם אם אני יכול  עקרונית להסכים עם הסיפא של דבריו, שמעשה בזדון חמור משגגה. וגם אם אני מעריך  שסמוטריץ כיוון בעיקר לעתיד, כדי שלא תקום  שוב ממשלה עם רע”מ, או כזו התלויה באידיאולוגיה של מנסור עבאס וכוונותיו – קשה להבין איך לא נתן לעצמו דין וחשבון על התחושות הקשות שיעורר בלבותיהם של רבים. שעבורם חורבן משפחתם, ביתם, רצח יקיריהם באותו יום הם הדבר הנורא ביותר שארע להם, ואסור להשוותו למשהו אחר.  וזו בדיוק ההזדמנות לעשות שימוש באותה תשובה פוליטיקאית שחוקה : “לא זו השאלה”. להסביר למה זדון חמור משוגג אבל בלי להעניק דירוג וציון למהלך פוליטי לעומת טבח ותבוסה .היה עליו לומר שהשאלה כלל איננה  לגיטימית, ואינה מחייבת תשובה.

                                                         *

יש אסונות קשים שהם בלתי צפויים ואינם ניתנים למניעה. ויש אסונות צפויים וניתנים למניעה.  יש רעידות אדמה וצונאמי והתפרצויות הרי געש ושיטפונות. לפעמים אפשר לחזות התקרבותם ולנסות לצמצם את ממדי הנזק והאסון. לעיתים גם זה לא. והיו השריפה בכרמל ואסון מירון שניתן היה למנוע את התוצאות הטראגיות שלהם בהיערכות נכונה ובשליטה  בשטח. אינני נמנה על אלו האוחזים בתיאוריות קונספירציה על ה-7 באוקטובר, כאילו היו אצלנו מי שידעו  מראש ולא רצו למנוע. שמישהו בקרבנו בגד. אבל אני בטוח שניתן היה למנוע את הקטסטרופה הזו , שהיא כולה מעשי ידי אויבים ערבים  רצחנים. ממשלות ישראל  בעשרים השנה האחרונות, רובן של נתניהו אבל לא רק שלו,  התעלמו מהסכנה. האמינו גם שאם יאכילו את החיה הטורפת “יהיה לה מה להפסיד”. ש”החמאס מורתע”. צה”ל והשב”כ אולי הזהירו  באופן כללי מפני סכנה, אבל היו שותפים לקונצפציה המעוותת, ונרדמו בשמירה בשעת המבחן. זה לא היה “מחדל טקטי” אלא טעות אסטרטגית פושעת,  כי חובה הייתה על הקברניטים המדיניים והביטחוניים ללמוד את האויב, את מעשיו בעבר וכוונותיו המוצהרות והחשאיות, ולפעול על פיהן. אבל גם אם הייתה בכך רשלנות פושעת שתוצאותיה הקשות היו ניתנות למניעה– זה לא נעשה בזדון.  הקמת ממשלה התלויה ברע”מ, תנועת בת של האחים המוסלמים נעשתה ביודעין. והיא מעשה  פוליטי חמור ביותר, בייחוד כאשר נעשתה תוך הפרת התחייבות מפורשת לבוחר. אבל המעשה הזה אינו חמור יותר מרעידת אדמה במגניטודה 8 או מפגיעת טיל בליסטי במגדל בתל אביב. אין מקום להשוואה  כשם שאי אפשר להשוות כאב על אבדן ילד  עם כאבים בגלל דלקת לבלב . זה לא אותו סוג כאב. לסמוטריץ יש בעיני זכויות רבות בבניין הארץ ובהתיישבות ביו”ש. גם חובות רבים על גמגומיו בסוגיית גיוס החרדים למען שלמות הקואליציה. “הציונות הדתית” בראשותו מתנדנדת על סף אחוז החסימה. פליטת הפה המיותרת שלו השבוע ודאי לא סייעה לו, אבל הוא לא המציא את השטות הזו של “מה יותר גרוע”. ליברמן אמר כי נתניהו “יותר מסוכן מאיראן או חיזבאללה”.  גם שונאי נתניהו מושבעים  יודעים – זו לא  באמת אותה סכנה. זה רע כמו להשוות את הממשלה עם מנסור עבאס ל-7 באוקטובר. סופר חשוב כאייל מגד כתב  בעצם ימי המלחמה  בחמאס בעזה “נתניהו  הפך לאויב הכי גדול שלנו”. כנ”ל.

*

אבל היה  במערכת הפוליטית מי שלא  הסתפק בגינוי דבריו של סמוטריץ. יאיר גולן גזר מהן מה שמבחינתו הוא הצעד  הפוליטי המתחייב לעתיד: צירוף מנסור עבאס לממשלה הבאה שהוא מקווה שתקום אחרי הבחירות. “ממשלה עם מנסור עבאס… היא התשובה הציונית לקיצוניות” .  אמר, וחשף את הריקבון הערכי שלו באמירה  נוספת :” אם נדרשות האצבעות של רע”מ כדי להפיל את ממשלת המחדל -רע”מ היא שותפה ראויה”. יכול אדם לשאוף לשיתוף “אחים מוסלמים” בממשלת ישראל לכתחילה. אם הוא משתוקק למדינה דו לאומית אובדנית. אבל להפוך צעד אנטי ציוני ל”ראוי” יכול רק מי שעבורו המטרה מקדשת את כל האמצעים. גם כאלו יש רבים בפוליטיקה. אבל לבוא לטעון כך בשם הציונות? איזו “ציונות” תמכה אי פעם בשיתוף האחים המוסלמים בממשלת ישראל?  אני  מתלבט אם להשיב ליאיר גולן, שמא אעבור על עצה מפורשת בספר משלי. בפרק  כ”ו ד’ כתוב  :”אל תען כסיל כאיוולתו פן תשווה לו גם אתה”. יאיר גולן (“מדינה שפויה לא רוצחת תינוקות כתחביב”) כבר הוכיח את אווילותו. ואולי אין טעם להתווכח אתו כי עצם הוויכוח הופך את שני הצדדים לברי-השוואה

אבל מה לעשות והפסוק הבא בספר משלי אומר ממש ההיפך? “ענה כסיל כאיוולתו פן יהיה חכם בעיניו”.  איזו מן העצות לאמץ כשעוסקים ביאיר גולן?

ובאמת מה צריך לעשות אדם? לענות לכסיל כאיוולתו – או לא לענות לו? היו חכמי ישראל שביקשו לגנוז את ספר משלי ולא להכלילו בתנך,  גם בגלל הסתירות הפנימיות הטמונות בו. בסוף החליטו להשאירו בתנ”ך אבל להסביר  את הסתירות . ובעניין האוויל הסבירו : “שאין לענות  לאוויל במקום שמכירים אותך ואותו. כי זה מקום שהציבור לא ישים לב לדברי הכסיל משום שמכירים אותו. ואם תתווכח -יאמרו עליך שאתה נושא ונותן עם כסילים. אבל במקום שאין מכירים אתכם עלולים לחשוב שאם  לא הייתה אמת בדברי הכסיל – לא היית שותק לו.” ואבן עזרא , כמעט אלף שנה אחר כך, הסביר שצריך לענות לאפיקורוס גוי. כי יש סיכוי לשכנע אותו. אבל אפיקורוס מישראל – סביר שלא ישמע. לא אופטימי אבל כנראה מציאותי.

ואולי כל מה שצריך להציע זה שחברי כנסת ילמדו משהו, בייחוד בתחומים שהם מתבטאים בהם. נניח, ילמדו את תולדות הציונות לפני שמציעים לשתף בממשלה “מטעמים ציוניים”  מי שעמד בראש  אחד מפלגי “התנועה האיסלמית”. או ילמד לפחות את מהות התנועה האיסלמית בישראל. ומה הקשר האידיאולוגי שלה ל”אחים המוסלמיים” המוגדרים ארגון טרור  אפילו בכמה  ממדינות ערב. אולי יאיר גולן פשוט חייב ללמוד יותר.

אבל גם על זה דיבר ספר משלי  ” ראשית חכמה קנה חכמה ובכל קניינך קנה בינה”  ופירשו: אפשר לקנות חכמה. בינה – קשה הרבה יותר.

                                              *

אינני מסוגל להבין את הצנזורה הצבאית ואת העיתונאים אשר בשם “זכות הציבור לדעת” פוגעים שוב ושוב בביטחון ישראל. בשם “ביטחון המדינה ויחסי החוץ שלה” עדיין מונעים גופי הביטחון שלנו, ( בעיקר השב”כ המלמ”ב והצנזורה ) חשיפת מסמכים מארכיון המדינה העוסקים בפרשת הריגול והחבלה במצריים (1954), ברצח קסטנר (1957), או במלחמת יום הכיפורים (1973) . אבל לא נמנעו מפרסום סרטונים (ערוכים/מבושלים) משדה תימן על התעללות לכאורה במחבלים רוצחים בשעה שעשרות חטופים חיים שלנו עדיין היו נתונים בציפורני החמאס . וממש בשעת מלחמה עם איראן אינם נמנעים מלפרסם כי חסרים לישראל מיירטי חץ3 נגד טילים בליסטיים. אפשר והאירנים העריכו כך גם לפני הפרסום, ולכן השתמשו בטילי מצרר בהנחה שישראל “חוסכת” במיירטים יקרים המסוגלים לפגוע בטילים הבליסטיים מחוץ לאטמוספירה ו”מסתפקת” במיירטים בשכבות נמוכות יותר, כאלו שיעילותם נגד טילי מצרר פחותה. אני מבין עיתונאים המבקשים להוקיע את מקבלי ההחלטות שלא ייצרו מספיק (או מכרו בזמן מלחמה) מיירטי חץ3. אבל “אישור הצנזורה” לחשיפות מעין אלו מהווה באיראן אישור סופי להערכה הקודמת שלהם, ושיקול מכריע מבחינתם מתי ואיך להשתמש בנשק שבידיהם כשאזרחי ישראל , לכאורה, מוגנים פחות. הנזק הביטחוני במקרה זה ברור וגלוי לעין. מדוע בשם “זכות הציבור לדעת” ו”חופש העיתונות” צריך להתיר לפרסום מידע המשרת את האויב? הציבור אינו יודע כמה מיירטים כאלו יש לנו וגם לא כמה טילים בליסטיים זמינים יש לאיראן. הציבור אינו יודע כמה מטוסי קרב וטילים ארוכי טווח “חסרים” לנו כדי להכפיל ולשלש את יכולות ההתקפה שלנו ולהשמיד יותר אתרי טילים ותעשיות באיראן כדי למנוע מהם יכולות ייצור ושיגור. הציבור יודע כי “אין הגנה הרמטית” ומקצת מטילי האויב חודרים ופוגעים. אז עכשיו “הציבור יודע” שחסרים לנו מיירטים והממשלה אשמה. איך זה עוזר לנו במלחמה?
ב1940-41, בימי “הקרב על בריטניה” וה”בליץ” על לונדון, היו לגרמנים כ2500 מטוסי קרב ומטוסי קרב-הפצצה. לחיל האויר הבריטי היו פחות מ800 מטוסי קרב. הציבור הבריטי לא נחשף כמובן בעת המלחמה לנחיתות הנוראה הזו. האם המורל והחוסן הלאומי בבריטניה היו משתפרים לו ידעו? הגרמנים ידעו, אבל ההנהגה בבריטניה והצנזורה הצבאית שלה הבינו כי לא נכון לפרסם גם אם האויב יודע. כי גם רוח העם הבריטי היתה חשובה להם. דומה כי אצלנו דווקא הפגיעה ברוח העם, והאפשרות הנוספת לערער את הביטחון ביכולתנו לנצח חשובים לעיתונאים ולצנזורה, בעיקר כדי לנגח את הממשלה. גם הם יודעים כי אם תחליט מחר ישראל לייצר אלפי מיירטים – יעברו למעלה משנתיים עד שקווי הייצור הנוספים יוקמו והמיירטים יהיו מוכנים לשיגור. ולפיכך אי אפשר להניח כי הפרסום נועד להניע את הממשלה לקבל החלטות תקציביות כבדות משקל כדי לשפר את ההגנה על האוכלוסייה כבר במלחמה הנוכחית. ואם זה חשוב רק לעתיד ( ועדיין נכון יותר לטעמי להשקיע בהתקפה ולא בהגנה) – מה בוער לפרסם דווקא עכשיו ?

“הימים הנוראים” נקראים הימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים. והם מכונים גם “עשרת ימי תשובה”, כי הם נחשבים לימי הדין לכל יהודי. זמן לחשבון נפש אישי ותיקון.
ויש לנו גם “ימים נוראים” לאומיים. בין יום הזיכרון לשואה והגבורה ליום הזיכרון ויום העצמאות. ימים שראוי לעשות בהם חשבון נפש לאומי. איפה היינו. מה עשינו. היכן טעינו. מה לעשות כדי לתקן. והשנה אין זה חשבון נפש לאומי מתוך פרספקטיבה של זמן, כי אנו ממש בתוך המלחמה , ומבינים שהיא רק עוד פרק במלחמת מאה השנים שלנו כאן. וודאי לא הפרק האחרון .
ולכן אפשר רק לתמוה על כל המזדרזים לסכם את המלחמה עם כל מהלך שבה. עם כל התפתחות. בין אם הם מכריזים ( נתניהו למשל) ש”ניצחנו”, ובין אם הם ( יאיר לפיד/גולן למשל ) חורצים משפטה לשבט, ופוסקים “כישלון מדיני ואסטרטגי מהחמורים שידעה ישראל”.
מלחמה היא אירוע היסטורי מורכב מאין כמותו. אבל אפילו במשהו פשוט הרבה יותר, במשחק כדורגל , רק פרשן נמהר ופזיז ימהר להכריז על תוצאת המשחק כבר במחצית . על אחת כמה וכמה – במלחמה. רק פרשן שוטה, או מוטה-פוליטית-לבלי-תקנה מזדרז להכריז על תוצאות המלחמה כשאיש אינו יכול אפילו להתחייב אם אנו לקראת סיומה, רק בתחילתה, או במאה השנים הראשונות שלה.
הרבה סדרות טלוויזיה נוצרו כדי לתאר את מלחמת העולם השנייה. אחת הטובות בהן הייתה “אפוקליפסה”. סדרה תיעודית צרפתית אשר שודרה במלאת 65 שנים לניצחון בעלות הברית. חמישה פרקים כללה הסדרה. השלושה הראשונים (1933-1941) תיארו איך גרמניה כובשת כמעט את כל אירופה וכבר ניצבת בשערי מוסקבה.
מי שהשתעמם, או התעייף ולא צפה בשני הפרקים האחרונים – יכול היה להיות משוכנע שגרמניה ניצחה. אבל ההיסטוריה לא עצרה שם. אחרי פרל הרבור נכנסה ארה”ב למלחמה. בריטניה ורוסיה הנחילו לגרמנים תבוסות באל עלמיין ובסטלינגרד. וגלגל המלחמה התהפך עם הנחיתות הגדולות בצפון אפריקה בנורמנדי ובאיטליה . גרמניה נכבשה ונכנעה. אחרי הירושימה ונגסקי גם יפן נכנעה. אבל גם בשנים האפלות ביותר, שנות המפלות בשדה הקרב והבידוד המדיני – לא קמו ראשי מפלגת הלייבור בבריטניה למתוח ביקורת על ניהול המלחמה של צ’רצ’יל, הם לא הגדירו את התוצאות “ככישלון המדיני והאסטרטגי החמור ביותר שידעה בריטניה” אלא הצטרפו לממשלת אחדות לאומית ונמנעו מביקורת עד סוף המלחמה. אפשר שהיו יותר פטריוטיים ממקביליהם אצלנו. ואולי רק חכמים יותר. על כל פנים – הם לא צפו במלחמה מן היציע ונזהרו מלהכריז על תוצאותיה כשעדיין הייתה רחוקה מסיום.
*
כשהכריז טראמפ לפני כשבוע על הפסקת אש באיראן השתררו אצלנו תחושת חמיצות ואכזבה. רגע לפני שהורה “להחריב את הציביליזציה” האיראנית – נצר טראמפ את האש והורה גם לנתניהו לעשות כך. הייתה תחושה שמהלומה הרסנית על תחנות הכוח, ומתקני הנפט של אירן, כיבוש האי חארג’ או השמדת התשתיות שלו – היו מביאים להכרעת איראן במלחמה. אבל ההבדל בין אכזבה וחמיצות – והכרזה על תבוסה במלחמה הוא כהבדל בין אכזבה מהחמצת פנדל במחצית הראשונה ובין ההבנה כי הקבוצה “שלנו” ירדה ליגה כי נוצחה במשחק מכריע. ובכל זאת הזדרזו רוב הפרשנים וה”מומחים” באולפנים, והפוליטיקאים מהאופוזיציה, להכריז כי איראן ניצחה במלחמה – כי המשטר שרד. למסקנה זו הגיעו לא מתוך ניתוח אסטרטגי שגוי , גם הם יודעים כי המלחמה לא תמה. הם רצו לאולפנים, כמעט שמחים להכריז על כישלון, כי חשוב היה להם יותר לנצח את נתניהו מאשר לנצח את איראן. הרי גם ראשי האופוזיציה שלנו כבר הכריזו לא פעם ( ליברמן למשל) כי נתניהו מסוכן יותר מחמאס, חיזבאללה או איראן.
תומס פרידמן, פרשן משפיע הכותב בניו יורק טיימס התראיין השבוע ל CNN ואמר “אני מוצא את עצמי קרוע, מצד אחד אני רוצה לראות את איראן מובסת צבאית ומצד שני אני ממש לא רוצה לראות את נתניהו או טראמפ מתחזקים פוליטית על ידי המלחמה הזאת״. לא רק את ההטייה הפוליטית שלו , המכתיבה את פרשנותו ומאמרי הדעה שלו חשף בוידויו זה. הוא הסיר את המסכה גם מעל פרצופי רוב פרשני האולפנים , ה”מומחים” וראשי האופוזיציה אצלנו. במלחמה מתמשכת יש ניצחונות ומפלות, הישגים וכשלונות. אבל מתוך הטייה פוליטית וחשש שמא כל הישג ייזקף לזכות נתניהו – הם עטים על כל עצירה או חלילה נסיגה ומכריזים : זהו. הובסנו.
ביידיש יש פתגם שתרגומו לעברית אומר שאין מראים לשוטה – או בגרסה הזואולוגית לחמור – חצי עבודה. איננו יודעים מה יחליט טראמפ מחר, שלא לומר – בעוד שנה. כבר פעמיים טעו כל אלו שניבאו שלא יתקוף, שישראל תישאר מבודדת. אך איש מהם לא עשה חשבון נפש מקצועי ולא הקפיד מאז להיזהר בתחזיותיו ובהערכותיו.
*
רוב המעריכים כי איראן ניצחה בסבב הזה מתעלמים מהנזקים שספגה במלחמה. אינם יודעים ואינם יכולים להעריך אם שיקום תעשיית הגרעין, תעשיית הטילים והתשתית התעשייתית ייקח שנה או עשור, ואם תוחלת החיים של המשטר באיראן ארוכה או קצרה מפרק זמן זה. ובכל זאת – הם מכריזים : המשטר שרד ולכן איראן ניצחה. והטיעון המכריע : יש בידיהם עדיין למעלה מ400 ק”ג אורניום מועשר. וכל עוד הוא בידיהם – הם ניצחו.
אינני יודע אם החומר הבקיע נמצא בידיהם ממש או שהוא קבור תחת גלי הריסות אי שם באיספהן תחתית וקשה מאד, אולי בלתי אפשרי, להגיע אליו ולעשות בו שימוש. גם הפרשנים אינם יודעים. וגם אם יצליחו לדלותו ממעבה האדמה – אינני יודע אם בכלל יוכלו לעשות בו שימוש אם מתקני ההעשרה שלהם נפגעו קשות, וקבוצת הנשק שלהם , על מדעניה ומתקניה, ספגה מכה אנושה. גם הפרשנים אינם יודעים. אנו מבינים שהכרזות טראמפ ונתניהו בתום “עם כלביא” ביוני שעבר היו מוקדמות מדי, מופרזות ונמהרות. איני יודע אם חשבו כך באמת – וזה רע, או שהכריזו כך כי זה מה שעושים במלחמה – מאדירים את ההישגים שלנו ומגמדים את הישגי האויב. זה טוב למורל שלנו ורע לזה של האויב. אבל יש פער עצום בין הבנה כי לפני תשעה חודשים לא השלמנו את המלאכה ולכן צריך לעשות זאת עכשיו, ובין הכרזה על כישלון במערכה. פער הנובע ממש מאותו הקרע הנפשי עליו התוודה תומס פרידמן.
*
בתהום הייאוש של העם היהודי , כשמכונת ההשמדה הגרמנית פעלה במלוא הקיטור אפילו לקראת תבוסת גרמניה, כשבכל יום עלו בעשן משרפות אושוויץ 12000 יהודים. ובריטניה נעלה את שערי הארץ וגרשה מעפילים ניצולי ההשמדה – לא היו כנראה בעולם פרשנים שהעזו להכריז כי בעוד פחות מארבע שנים תקום מדינה יהודית בארץ ישראל. זה היה פרק הזמן ההיסטורי שאנו כורכים בשבוע הימים הנוראים הלאומיים שלנו. משואה לתקומה. ולכן , רצוי להתעלם מהפרשנויות והתחזיות השחורות הנוכחיות , ולזכור כי אנחנו עם הנצח. לא מנצחים אותנו כל כך מהר.

אין בעל הנס מכיר בניסו. ומי שמכיר , ומודה עליו לבורא עולם – מלגלגים עליו בערוצי ,11, 12, ו-.13
*
“תחושה כרונית ש’אף פעם לא טוב’ או אי-שביעות רצון תמידית (אנהדוניה) עשויה להעיד על דיסתימיה (Dysthymia )או הפרעת דיכאון מתמשכת. זו צורה קלה אך ממושכת של דיכאון, היא עלולה גם להצביע על מצב מוקדם של דיכאון קליני. גם רקע של חרדה, אישיות נוקשה, או הפרעה שבה הכול נחווה כשלילי.” הרפואה משתמשת בקודים לסימון המחלות השונות. ספר האבחנות הללו ( בתחום הפסיכיאטריה) מבוסס על הקובץ האמריקאי DSM-5 והקוד הרשום להפרעת דיכאון מתמשכת הוא 34.1F “במקרים כאלו מומלץ לפנות לאבחון מקצועי. ”
זה מה שכתוב, אבל אני בספק אם אבחון יעזור.

(ציור מלנכוליה אדוארד מונק)

בישראל פועלים ארגוני שמאל רבים שהתייאשו מהסיכוי להשפיע על ציבור הבוחרים ולהחליף את השלטון, או לפחות לשנות את מדיניותו , והם עוסקים בעקביות בפניה לגופים בינלאומיים בדרישה שיפעילו לחץ דיפלומטי וסנקציות נגד ישראל . כך “בצלם”, “המוקד להגנת הפרט” ( כחלק מקואליציית ארגוני זכויות אדם הקוראים להגברת הלחץ הבינלאומי) “שוברים שתיקה” “לוחמים לשלום” “יש גבול” “רופאים לזכויות אדם” ואחרים. מאות אקדמאים מן השמאל קראו לאיחוד האירופי ולארה”ב להטיל סנקציות על ישראל כדי ל”סיים את הכיבוש”, את “רצח העם בעזה” ואפילו תבעו שארה”ב תתערב ותבלום את הרפורמה המשפטית. קבוצות כלכלנים והייטקיסטים פנו לגופים פיננסיים ואנשי ממשל בארה”ב שילחצו על ביידן “להטיל את כובד משקלו כדי להציל את הדמוקרטיה”. רק חודשיים אחרי טבח ה-7 באוקטובר כבר היו אישים וגופי שמאל בישראל שפנו לנשיא ארה”ב בדרישה לעצור את ישראל כדי “למנוע אסון הומניטארי” בעזה . וכעבור 3 חודשים – כבר פנתה אליו קבוצת אקדמאים ודרשו להטיל אמברגו נשק על ישראל. עוד 3 חודשים וכבר היו מלשינים מנוולים בתוכנו ש”העבירו מידע” לבית הדין הבינ”ל בהאג. קבוצה של אקדמאים ובהם חתני פרס נובל , ואישי ציבור לשעבר פנו לפני כשנה ותבעו “להטיל סנקציות משתקות” על ישראל בעצם ימי המלחמה. לא אנקוב בשמותיהם של הללו . כי עליהם ועל שכמותם נאמר : שם רשעים ירקב. וכל זאת עשו כדי “להציל את הדמוקרטיה”. הם עקפו את רצון הבוחר בישראל ותבעו התערבות זרה. טבלו במקווה זכויות האדם והדמוקרטיה ואחזו בידם שרץ טמא בדמות חבלה בדמוקרטיה הישראלית.
*
כל אלו, מימי קדם ועד ימינו, נזכרים וייזכרו לדיראון עולם בהיסטוריה של העם היהודי. במאה השנים האחרונות הם באו בעיקר משמאל. מימי “הסזון” ועד “שוברים שתיקה”. לא נשכח ולא נסלח להם לעולם. אבל דומה כי לאחרונה צמחו גם בימין מי שהתייאשו מהיכולת להיאבק בדיקטטורה של המערכת המשפטית באמצעי הדמוקרטיה הישראלית, הם מוותרים על הריבונות ופונים לנשיא ארה”ב כדי שיתערב בוויכוח אצלנו. פרופ’ משה כהן אליה, משפטן מוערך, החתים 100000 אנשי ימין ישראלים, על מכתב לטראמפ כדי שיטיל סנקציות אישיות נגד נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית והיועמ”שית בהרב מיארה. גם אני רוצה בפיטוריהם של שניים אלו. גם אני מתוסכל מחוסר יכולתם של נבחרי הציבור הפועלים מכוחו של רוב העם לסלק אותם. אבל לעולם לא אשלים עם הריצה לפריץ , גם פריץ ידידותי כטראמפ, כדי שיתערב בתוך מדינת ישראל. לבי נחמץ כששמעתי את טראמפ לועג לנשיא ישראל על שעדיין לא העניק חנינה לנתניהו. זה בלתי נסבל לכל מי שמאמין שזכינו להקים מדינה עצמאית ולהיות ריבוניים כאן. לא מדינת חסות. אין לי ספק שערך האדנות והריבונות הוא ערך מכונן בימין אך הנה – בשר מבשרנו קם, ובשם “השמירה על הריבונות” שלנו הוא פוגע בה אנושות. הרי אם טראמפ ייענה לעצומה – תהא זו רמיסה נוראה של הריבונות שלנו. אסור שזה יקרה.
( צילום : פרופ’ משה כהן אליה. צלם eliezer 1987 ויקיפדיה )

                                                                                                                *

ולכן עכשיו אנחנו שוב באותה נקודה. חוטפים מצפון, שוקלים ומאיימים ב”תמרון קרקעי”. מלהגים על אחריות ממשלת לבנון. אבל הפעם, יחד עם האמריקאים, אנחנו מכים את איראן. ובלי איראן – לא יהיה חיזבאללה. כלומר ייתכן שיישאר משהו אבל בלי כסף נשק וגיבוי מדיני. אפשר היה אולי להניח להם להתפגר לאט, אבל איש אינו יכול להבטיח כמה זמן נוכל להמשיך להכות באיראן, ואם טראמפ לא יחליט חלילה לעצור את המלחמה, ויש גם העניין הקטן הזה : האם לא למדנו לקח שאסור להשלים עם אויב בקו המגע עם רצון ויכולת? ושאי אפשר להסתפק בעוד סבב מול חיזבאללה. שצריך לחסל אותם. וצריך למחוק את הקו שנוצר לפני מאה שנים בידי שני קולוניאליסטים. האימפריות שלהם התפוררו מזמן אבל אצלנו עוד מקדשים את המפות שלהם.
נהר הליטני הוא הגבול הטבעי של ארץ ישראל. הנהר זורם לאורך 170 קילומטרים. ספיקת המים שלו דומה לזו של הירדן, המים משמשים להשקיה ולייצור חשמל בתחנות כוח הידרואלקטריות. כ10% מהחשמל בלבנון מיוצר שם. מאות אלפי תושבי דרום לבנון כבר קיבלו צו פינוי ורובם נדדו צפונה. כל מי שמסתובב שם צריך להיחשב חיזבאללה . ארגון הטרור מנסה לשלוח את אנשיו מבקעת הלבנון אל מדרום לליטני. יש חמישה גשרים עיקריים על הנהר. בעונה זו של השנה – גם בשנת בצורת – לא פשוט לחצות אותו עם ציוד כבד בלי גשר. ולפיכך צריך להשמיד את הגשרים . יש גם מעברות במקום שהזרימה רדודה. אפשר לשלוט עליהן מהאוויר בכל עת. צריך להודיע לתושבי הדרום שעדיין נותרו בבתיהם שיש להם 24 שעות לצאת יבשים. כי אחר כך יפוצצו הגשרים, ויצטרכו לחצות ברגל. יש בליטני גם נקודה אסטרטגית שפגיעה בה עשויה לשנות ממשית את המצב בשטח. לפני למעלה מששים שנה ליד העיירה קרעון , הוקם בצפון הנהר סכר . גובהו 60 מטר. אורכו כקילומטר. הקמתו יצרה אגם מלאכותי גדול. פיצוץ הסכר יגביר מאד את זרימת המים בנהר ויהפוך אותו מכשול קשה מאד לצליחה של מחבלים והעברת ציוד. כך נבודד את השטח שנצטרך לטהר ממחבלים ולהמשיך להחזיק בו. זה לא אסואן אבל זה סכר חשוב ללבנון. וכשמי הליטני ישובו לזרום כבעבר – עליו צריכה ישראל לבסס את גבולה הצפוני. למחק את הפיקציה הקולוניאליסטית ולהגשים את דרישתם של נציגי התנועה הציונית בתום מלחמת העולם הראשונה. צודקים האומרים שכל מלחמה חייבת להסתיים במהלך מדיני . זה צריך להיות המהלך.
( צילום אגם קרעון והסכר. ויקיפדיה)