ב יוני 2005, לפני ההתנתקות, נשא אהוד אולמרט נאום ב”פורום למדיניות בנושא ישראל” ואמר : “נמאס לנו מnמלחמות. נמאס לנו להיות אמיצים. נמאס לנו לנצח. נמאס לנו להביס את אויבנו. אנחנו רוצים לחיות בסביבת יחסים שונה לחלוטין עם שכנינו. ואני מאמין שהדבר אינו בלתי־אפשרי.” וכבר נאמר בשיר “איך זה נגמר בסוף – כולם יודעים”. הזיות ההתנתקות הביאו לטבח ה-7 באוקטובר. מותר להתעייף, טבעי לרצות לא להילחם לנצח, אבל אסור לזרות חול בעיני הציבור ולהבטיח “הסדר מדיני” עם מי שמבטיח להשמיד אותנו.

פקודיה של תומר ירושלמי, בפרקליטות הצבאית כבר נעצרו, נחקרו, נגד חלקם הוגשו כתבי אישום. הם הודחו מצה”ל. בדרך הדיחו גם את הקצינה שחשפה את פשעיה של הפצ”רית. הפרקליט הצבאי הראשי שהחליף את תומר ירושלמי, איתי אופיר, הורה על ביטול כתב האישום נגד חיילי המילואים שהיא האשימה בהתעללות. והשבוע הסביר הרמטכ”ל, בהודעתו על “הדחתה לאלתר” : “ברקע התארכות ההליך הפלילי החליט הרמטכ”ל לנוכח חומרת והחשדות להדיח את הפצ”רית ללא דיחוי נוסף”. גם לרמטכ”ל נמאס מגרירת הרגליים של היוע”משית . נוח לה מאד שבג”צ קבע כי אינה יכולה למנות מישהו מהכפופים לה ללוות את חקירת המשטרה מחשש לניגוד עניינים, וכי לשר המשפטים סמכות למנות משפטן בכיר לליווי התיק. בג”צ קבע שורת תנאים מחמירים למאפייניו של אותו בכיר, פסל את מועמדיו של לוין, ואחרים לא נמצאו. ומאז – אין חקירה. מצב זה יכול להימשך עד קץ כל הדורות. ולכן הבין גם הרמטכ”ל שהמערכת המשפטית מקווה להשכיח. לטייח, לטשטש ואולי לא להגיש לעולם כתב אישום נגד הפצ”רית, הרי היא חברתן ל”כנופיית שלטון החוק” (ניסוח של רובי ריבלין) כי ככה נוהגת החונטה המשפטית הזו. ממש כפי שהיא נוהגת בפרשת פרקליטת מחוז תל אביב לשעבר רות דוד ש”החקירות” וכתבי האישום נגדה נסחבים כבר 11שנים, וכבר הבאישו והם מעלים צחנה של פגר. המערכת הזו מונהגת בידי אלו הבטוחים בצדקתם המוחלטת. בהיותם “בני האור”, הדמוקרטים הנאורים והליברלים, הנלחמים ב”בני החושך”, הלאומנים, הגזענים, הדיקטטורים ובעיקר באלו המנסים לפרוק מהם את סמכויות-היתר שנטלו לעצמם בלא שום עיגון חוקי זולת החלטותיהם שלהם. וכדי לנצח במלחמה את “כוחות השחור” הם מתירים לעצמם לבטל חוקים (גם חוקי יסוד!), שחוקקה הכנסת בתוקף הסמכות שהקנה לה הריבון שהוא הבוחר, ובשם הדמוקרטיה – הם מטילים דיקטטורה משפטית. וכשאחד מהם סורח, וגם מפר חוק, מזייף, מדליף, מעליל, תופר תיקים – והכל כבייכול לשם אותה מטרה נאצלת של ניצחון על כוחות השחור – הם כועסים עליו רק כי נתפס. אבל הם זוכרים כי הפושע עשה זאת כדי להנציח את שלטונם ולכן יעשו שימוש לרעה בכוחם לטובתו, יגררו את החקירות והתיקים שלו עד אין סוף . עד שישכחו. עד שהציבור יאבד בהם ענין וזעם.
*
ולכן – “שכוייח” לרמטכ”ל שנמאס לו להמתין למערכת המשפטית המסואבת והחליט להדיח את תומר ירושלמי מצה”ל. שלפחות לא נמשיך לשלם לה משכורת. ועדיין היא מחזיקה בדרגת אלוף בצה”ל. גם אם יוגש נגדה כתב אישום הוא לא יכלול לצערי את סעיפי האישום החשובים באמת : פגיעה מכוונת בצה”ל ובמדינת ישראל, סיוע לאויב בזמן מלחמה, אולי גם גרימה באדישות לעינויים , אולי גם למוות. אדישות לגורלם של 50 החטופים שהוחזקו באותה עת במנהרות החמאס. סעיפי האישום נגדה, אם בכלל יוגשו, יהיו סטריליים : מרמה. הפרת אמונים. עדות שקר. שיבוש הליכי משפט. הדלפה של חומרי חקירה לתקשורת. לא אפס קצהו ממה שגרמה למדינה ולחיילי כוח 100. וגם אם תועמד לבסוף לדין זה יהיה בפני בית דין אזרחי, שאינו מוסמך להורות על שלילת דרגותיה. רק בית דין צבאי או ועדה מיוחדת יכולים לעשות זאת. הרמטכ”ל ממתין למיצוי ההליך הפלילי נגדה. אבל בהרב מיארה והמערכת המשפטית כולה אינן ממהרות . כי למה, קרה משהו?

נס קבלת תורה
פרופ’ אריה אלדד
לפני כשלושה חודשים כתב ב” מוסף הארץ” המשורר והעיתונאי אלי אליהו , מאמר נרחב על התפתחות הבינה המלאכותית. הוא עסק בשאלה הטכנולוגית-פילוסופית : האם אפשר שהנברא יתעלה על בוראו? הוא פתח בשיחה מדומיינת בין שני מחשבים, שתתקיים , אולי, ב2550 :” מחשב א’: אתה מאמין בבני אדם? מחשב ב’: מה פתאום. אלה אמונות תפלות. מחשב א’: אז מי יצר אותנו? מחשב ב’: האבולוציה. התפתחנו מהמקינטוש”. זו אולי פרפראזה אירונית על אותם בני אדם המאמינים כי לא נוצרו בידי סופר-אינטליגנציה ראשונית , להלן אלוהים, אלא באבולוציה. מתא בודד. אנו עדים להתפתחות מדהימה של הבינה המלאכותית ומתחילים לתהות האם ייתכן שהתוצר יהיה משוכלל יותר מהיוצר? שהבינה המלאכותית תהיה חכמה מאיתנו? ולכן , בחזרה לבריאת העולם, האם אפשר שהאדם יתעלה על בוראו? ד”ר תומר פרסיקו צוטט במאמר, והזכיר שכבר בספר בראשית הובע חששו של הבורא שבני האדם עלולים, לאחר שאכלו מעץ הדעת, להשתוות, אולי אף להתעלות עליו. פיתוח הבינה המלאכותית עשוי להביא את האדם ל”שלב חדש — של יצירה שלא רק מאיימת, אלא מתעלה על יוצרה. האדם לא נעשה שווה לאל שברא אותו; הוא עצמו בורא את האל שישעבד אותו”. ידידי ד”ר מיכה גודמן שצוטט גם הוא בכתבה אמר :” זהו למעשה סיפור הבריאה. “כל מה שהאל יוצר נמצא תחת שליטתו, עד שהוא בורא את האדם. לאדם, בניגוד ליצורים האחרים, יש אוטונומיה. אפשר לראות את סיפור הבריאה לא כסיפור מדעי על מה שהיה, אלא כמשל שמתאר את מה שיהיה. זהו סיפור על יוצר שאיבד שליטה על היצירה שלו, על הפסגה של היצירה שלו.. אם סיפור הבריאה הוא המשל, אז ההיסטוריה של הטכנולוגיה נראית כמו הנמשל: יצרנו גרזן מאבן, ואז בייתנו את האש, ואז המהפכה החקלאית, מנוע הקיטור, החשמל, האינטרנט — הכל היה תחת שליטתנו. ואז הגענו לפסגת היצירה שלנו, ה–AI, ואיבדנו שליטה”.
…”אחת התיאוריות המרכזיות, שמארגנות את השיח הנוכחי בעמק הסיליקון” ממשיך גודמן, “אומרת שאם ניצור בינה מלאכותית שמתמחה במחקר ופיתוח של בינה מלאכותית, הרי שהאינטליגנציה תלך ותגדל עד שנגיע ‘להתפוצצות אינטליגנציה’. מה שייווצר בסופו של דבר זוהי סופר־אינטליגנציה…לסופר־אינטליגנציה שאותה הם חותרים ליצור יש שלושה מאפיינים: 1. היא חכמה בהרבה מאיתנו; 2. אנחנו לא מבינים אותה; 3. היא מבינה אותנו לגמרי. מה מזכירה לנו ישות שיש לה כאלה מאפיינים? את אלוהים. לכן כששאלו את הממציא והעתידן ריי קורצוויל אם יש אלוהים, הוא ענה: עדיין לא”.
*
לפני ששים שנה פרסם אבי ע”ה, ישראל אלדד, מאמר לחג השבועות. בפתח המאמר הוא מסתכן בכך שיוגדר אפיקורוס, כופר בעיקר, אבל אומר שאיננו יודע מה היה הנס במתן תורה. בשונה מחנוכה ובפורים , בהם מוסיפים לתפילות תודה “על הניסים” – אין מודים בשבועות על נס מתן תורה. למרות כל מה שמסופר במעמד הר סיני, בתיאור הפרשה ההיסטורית, העל טבעית, החד פעמית הזו, בהתגלות אלוהים לעם שלם. לכל מי שמאמין כי מה שכתוב בתורה הוא אמת – זו ודאי התרחשות על טבעית. אבל איזה נס התרחש כאן? שאלוהים נתן את התורה?
מי שאינו מאמין בקיומו של אלוהים, ואומר שהתורה חוברה בתהליך אבולוציוני, במשך דורות רבים ובידי סופרים רבים, או גם אלו האומרים שאולי היה אדם כזה, משה, והוא שחיבר את התורה, ולא שהיא נמסרה לו מפי הגבורה – או אז, אם בשר ודם כתב אותה – רק אז ראוי באמת לדבר על נס. אדם ילוד אשה הצליח לחבר תורה אלוהית כל כך בעלת עוצמה לדורות? מחוללת כל הדתות המונותיאיסטיות שמיליארדים אוחזים בהם בעולם עד ימינו? זה בלי ספק נס. הרי אין שום ספר נוסף בתולדות האנושות שהשפיע כך על דורות אין ספור. הרי גם “הברית החדשה” והקוראן נולדו על ברכי התורה שלנו ורואים עצמם כממשיכיה.
ולפיכך, “דווקא משום שזו תורת אלוהים, אין כאן שום נס” כותב אבא שלי. “וכי מה פלא שאלוהים יכול לתת תורה שכזאת?…וגם כל מה שמסופר במעמד ההר, כל הברקים והרעמים וקול השופר וכו’ וכו’ – ברגע שאתה אומר שאלו באו ברדת אלוהים על ההר, אין זה עוד בגדר נס. כל מה שאלוהים עושה אינו עוד בגדר נס. זה טבעו האלוהי. זה כוחו. מה אם כן הפלא ומה הנס? לא. שום נס אינו מצוי במתן תורה.
יכול ואולי חייב היה להתרחש נס אילו נתלוותה למתן תורה גם קבלתה…אילו קיבל עם ישראל את התורה, מדעת ומרצון, זה היה דבר פלא. זה היה חורג מגדר הטבע בכלל ומגדר טבעו של העם הזה, וכל תולדותיו ודאי היו אחרות”.
*

עד כאן מדבריו של אבא שלי לחג שבועות. חג מתן תורה. וכשאנו רוטנים ומקוננים על הפילוג והקרע והשסע בימינו “שלא היו כמוהם” אנו פשוט שוכחים – או לא יודעים כלל- את ההיסטוריה של העם היהודי מלידתו ועד ימינו. אמנם כתוב כי בני ישראל התחייבו “כל אשר דיבר ה’ נעשה ונשמע”. אבל אולי דווקא משום שהקדימו “נעשה” ל”נשמע” – מיהרו , לפחות מקצתם, לעשות ההיפך. ועוד משה מתמהמה על ההר – הלכו ועשו עגל זהב לסגוד לו. ועד היום רבים בתוכנו אלו שהזהב הוא אלוהיהם. אלו שבעטו בכל התורה שבעל פה הפכו “קראים” ונמחקו מההיסטוריה של העם היהודי. אלו שבעטו ב”סטנדר” שבבית המדרש, ויצאו ממנו ויצרו את הציונות – הקימו את מדינת ישראל, אך הם גם הולידו מוטציות שבעטו בציונות, דוגמת אברום בורג או מיכאל בן יאיר, ודומיהם הלא-מעטים, ששימשו בכהונות מרכזיות במדינה ובמוסדות הציוניים , והתפרנסו מן המדינה הציונית והיום מגדירים עצמם אנטי-ציונים או רוצים מדינה דו לאומית. ורבים מהחרדים, שנותרו בבית המדרש, כופרים למעשה בזכותם של יהודים למדינה עצמאית, הם חיים בגלות, או מספרים לנו שהיה להם טוב יותר בשלטון ערבי, או שהם מכריזים “נמות ולא נשרת”. התורה ניתנה לישראל בסיני, אך לא התקבלה בשלמות על ידי כל העם. אין לעם הזה תורה אחת שהוא מחזיק בה כאיש אחד בלב אחד. אבל אלו שאימצו לעצמם לב אחר , אמוני או אידיאולוגי, סופם להיות ענפים יבשים שינשרו מהגזע הגדול והמסועף של העם היהודי. לא יהיה להם חלק. ולא נחלה. יתבוללו וייעלמו, יהפכו לסאטמרים בניו יורק או לקיבוצניקים בקוסטה ריקה.
*
אינני עוסק בפילוסופיה ואינני יודע על העתיד. אך יש מקום לדאגה. חשש ממשי מפני האפשרות כי הבינה המלאכותית , גם אם תוזן בכל הטקסטים שכתבה האנושות אך בלי שלטון מוחלט של ההבדל בין “טוב” ו”רע”, – תשתלט על האנושות ותשעבד אותה. אולי רק אם יתרחש הנס, וערכי תורת ישראל, זו שנוצרה בידי אלוהי ישראל ולא באבולוציה – לא רק תינתן, אלא גם תתקבל בשלמות על ערכיה, קבלה שלימה ומחייבת בלי אפשרות שינוי , וערכיה יוטמעו בכל בינה מלאכותית או כזו היוצרת בינה מלאכותית – רק אז אולי לא נפחד ממה שיצרנו.

( צילום – עליה להר הבית עם מקצת מנכדי היום, ערב חג מתן תורה)

פרופ’ אריה אלדד

אחד השיעורים הראשונים שלמדתי כשרק נבחרתי לכנסת היתה להדוף שאלה לא נוחה, מביכה או סתם מטומטמת באמירה “לא זו השאלה” , ואז לומר מה שרציתי להגיד ממילא.

תשובה כזו הייתה יכולה השבוע לחסוך מבצלאל סמוטריץ מבוכה מיותרת, סערה תקשורתית מלאכותית בחלקה אבל גם עגמת נפש אמיתית לרבים מבני משפחות הקרבנות של אותו 7 באוקטובר. בראיון לתכניתם של גדעון אוקו ועמיחי אתאלי ברדיו 103  הגיעה השיחה גם לנפתלי בנט. אחרי שגינה את בנט על שהפר את התחייבויותיו  שלא להקים ממשלה עם לפיד ולא לשבת עם “תומכי טרור, תנועת אחות של האחים המוסלמים” , נשאל סמוטריץ  “מה יותר חמור, הקמת הממשלה עם מנסור עבאס או טבח 7 באוקטובר  ובמצטבר 2100 הרוגים?” וענה  “בוודאי שהקמת הממשלה עם מנסור עבאס. טבח  ה-7 באוקטובר הוא מחדל נורא ואיום. צריך לתחקר אותו אבל הוא מחדל טקטי…מזיד הרבה יותר נורא משוגג. מי שבמזיד מכר את מדינת ישראל  לאויביה זה הרבה יותר חמור ממי שטעה מעד וכשל.” 

גם אם אני יכול  עקרונית להסכים עם הסיפא של דבריו, שמעשה בזדון חמור משגגה. וגם אם אני מעריך  שסמוטריץ כיוון בעיקר לעתיד, כדי שלא תקום  שוב ממשלה עם רע”מ, או כזו התלויה באידיאולוגיה של מנסור עבאס וכוונותיו – קשה להבין איך לא נתן לעצמו דין וחשבון על התחושות הקשות שיעורר בלבותיהם של רבים. שעבורם חורבן משפחתם, ביתם, רצח יקיריהם באותו יום הם הדבר הנורא ביותר שארע להם, ואסור להשוותו למשהו אחר.  וזו בדיוק ההזדמנות לעשות שימוש באותה תשובה פוליטיקאית שחוקה : “לא זו השאלה”. להסביר למה זדון חמור משוגג אבל בלי להעניק דירוג וציון למהלך פוליטי לעומת טבח ותבוסה .היה עליו לומר שהשאלה כלל איננה  לגיטימית, ואינה מחייבת תשובה.

                                                         *

יש אסונות קשים שהם בלתי צפויים ואינם ניתנים למניעה. ויש אסונות צפויים וניתנים למניעה.  יש רעידות אדמה וצונאמי והתפרצויות הרי געש ושיטפונות. לפעמים אפשר לחזות התקרבותם ולנסות לצמצם את ממדי הנזק והאסון. לעיתים גם זה לא. והיו השריפה בכרמל ואסון מירון שניתן היה למנוע את התוצאות הטראגיות שלהם בהיערכות נכונה ובשליטה  בשטח. אינני נמנה על אלו האוחזים בתיאוריות קונספירציה על ה-7 באוקטובר, כאילו היו אצלנו מי שידעו  מראש ולא רצו למנוע. שמישהו בקרבנו בגד. אבל אני בטוח שניתן היה למנוע את הקטסטרופה הזו , שהיא כולה מעשי ידי אויבים ערבים  רצחנים. ממשלות ישראל  בעשרים השנה האחרונות, רובן של נתניהו אבל לא רק שלו,  התעלמו מהסכנה. האמינו גם שאם יאכילו את החיה הטורפת “יהיה לה מה להפסיד”. ש”החמאס מורתע”. צה”ל והשב”כ אולי הזהירו  באופן כללי מפני סכנה, אבל היו שותפים לקונצפציה המעוותת, ונרדמו בשמירה בשעת המבחן. זה לא היה “מחדל טקטי” אלא טעות אסטרטגית פושעת,  כי חובה הייתה על הקברניטים המדיניים והביטחוניים ללמוד את האויב, את מעשיו בעבר וכוונותיו המוצהרות והחשאיות, ולפעול על פיהן. אבל גם אם הייתה בכך רשלנות פושעת שתוצאותיה הקשות היו ניתנות למניעה– זה לא נעשה בזדון.  הקמת ממשלה התלויה ברע”מ, תנועת בת של האחים המוסלמים נעשתה ביודעין. והיא מעשה  פוליטי חמור ביותר, בייחוד כאשר נעשתה תוך הפרת התחייבות מפורשת לבוחר. אבל המעשה הזה אינו חמור יותר מרעידת אדמה במגניטודה 8 או מפגיעת טיל בליסטי במגדל בתל אביב. אין מקום להשוואה  כשם שאי אפשר להשוות כאב על אבדן ילד  עם כאבים בגלל דלקת לבלב . זה לא אותו סוג כאב. לסמוטריץ יש בעיני זכויות רבות בבניין הארץ ובהתיישבות ביו”ש. גם חובות רבים על גמגומיו בסוגיית גיוס החרדים למען שלמות הקואליציה. “הציונות הדתית” בראשותו מתנדנדת על סף אחוז החסימה. פליטת הפה המיותרת שלו השבוע ודאי לא סייעה לו, אבל הוא לא המציא את השטות הזו של “מה יותר גרוע”. ליברמן אמר כי נתניהו “יותר מסוכן מאיראן או חיזבאללה”.  גם שונאי נתניהו מושבעים  יודעים – זו לא  באמת אותה סכנה. זה רע כמו להשוות את הממשלה עם מנסור עבאס ל-7 באוקטובר. סופר חשוב כאייל מגד כתב  בעצם ימי המלחמה  בחמאס בעזה “נתניהו  הפך לאויב הכי גדול שלנו”. כנ”ל.

*

אבל היה  במערכת הפוליטית מי שלא  הסתפק בגינוי דבריו של סמוטריץ. יאיר גולן גזר מהן מה שמבחינתו הוא הצעד  הפוליטי המתחייב לעתיד: צירוף מנסור עבאס לממשלה הבאה שהוא מקווה שתקום אחרי הבחירות. “ממשלה עם מנסור עבאס… היא התשובה הציונית לקיצוניות” .  אמר, וחשף את הריקבון הערכי שלו באמירה  נוספת :” אם נדרשות האצבעות של רע”מ כדי להפיל את ממשלת המחדל -רע”מ היא שותפה ראויה”. יכול אדם לשאוף לשיתוף “אחים מוסלמים” בממשלת ישראל לכתחילה. אם הוא משתוקק למדינה דו לאומית אובדנית. אבל להפוך צעד אנטי ציוני ל”ראוי” יכול רק מי שעבורו המטרה מקדשת את כל האמצעים. גם כאלו יש רבים בפוליטיקה. אבל לבוא לטעון כך בשם הציונות? איזו “ציונות” תמכה אי פעם בשיתוף האחים המוסלמים בממשלת ישראל?  אני  מתלבט אם להשיב ליאיר גולן, שמא אעבור על עצה מפורשת בספר משלי. בפרק  כ”ו ד’ כתוב  :”אל תען כסיל כאיוולתו פן תשווה לו גם אתה”. יאיר גולן (“מדינה שפויה לא רוצחת תינוקות כתחביב”) כבר הוכיח את אווילותו. ואולי אין טעם להתווכח אתו כי עצם הוויכוח הופך את שני הצדדים לברי-השוואה

אבל מה לעשות והפסוק הבא בספר משלי אומר ממש ההיפך? “ענה כסיל כאיוולתו פן יהיה חכם בעיניו”.  איזו מן העצות לאמץ כשעוסקים ביאיר גולן?

ובאמת מה צריך לעשות אדם? לענות לכסיל כאיוולתו – או לא לענות לו? היו חכמי ישראל שביקשו לגנוז את ספר משלי ולא להכלילו בתנך,  גם בגלל הסתירות הפנימיות הטמונות בו. בסוף החליטו להשאירו בתנ”ך אבל להסביר  את הסתירות . ובעניין האוויל הסבירו : “שאין לענות  לאוויל במקום שמכירים אותך ואותו. כי זה מקום שהציבור לא ישים לב לדברי הכסיל משום שמכירים אותו. ואם תתווכח -יאמרו עליך שאתה נושא ונותן עם כסילים. אבל במקום שאין מכירים אתכם עלולים לחשוב שאם  לא הייתה אמת בדברי הכסיל – לא היית שותק לו.” ואבן עזרא , כמעט אלף שנה אחר כך, הסביר שצריך לענות לאפיקורוס גוי. כי יש סיכוי לשכנע אותו. אבל אפיקורוס מישראל – סביר שלא ישמע. לא אופטימי אבל כנראה מציאותי.

ואולי כל מה שצריך להציע זה שחברי כנסת ילמדו משהו, בייחוד בתחומים שהם מתבטאים בהם. נניח, ילמדו את תולדות הציונות לפני שמציעים לשתף בממשלה “מטעמים ציוניים”  מי שעמד בראש  אחד מפלגי “התנועה האיסלמית”. או ילמד לפחות את מהות התנועה האיסלמית בישראל. ומה הקשר האידיאולוגי שלה ל”אחים המוסלמיים” המוגדרים ארגון טרור  אפילו בכמה  ממדינות ערב. אולי יאיר גולן פשוט חייב ללמוד יותר.

אבל גם על זה דיבר ספר משלי  ” ראשית חכמה קנה חכמה ובכל קניינך קנה בינה”  ופירשו: אפשר לקנות חכמה. בינה – קשה הרבה יותר.

                                              *

אינני מסוגל להבין את הצנזורה הצבאית ואת העיתונאים אשר בשם “זכות הציבור לדעת” פוגעים שוב ושוב בביטחון ישראל. בשם “ביטחון המדינה ויחסי החוץ שלה” עדיין מונעים גופי הביטחון שלנו, ( בעיקר השב”כ המלמ”ב והצנזורה ) חשיפת מסמכים מארכיון המדינה העוסקים בפרשת הריגול והחבלה במצריים (1954), ברצח קסטנר (1957), או במלחמת יום הכיפורים (1973) . אבל לא נמנעו מפרסום סרטונים (ערוכים/מבושלים) משדה תימן על התעללות לכאורה במחבלים רוצחים בשעה שעשרות חטופים חיים שלנו עדיין היו נתונים בציפורני החמאס . וממש בשעת מלחמה עם איראן אינם נמנעים מלפרסם כי חסרים לישראל מיירטי חץ3 נגד טילים בליסטיים. אפשר והאירנים העריכו כך גם לפני הפרסום, ולכן השתמשו בטילי מצרר בהנחה שישראל “חוסכת” במיירטים יקרים המסוגלים לפגוע בטילים הבליסטיים מחוץ לאטמוספירה ו”מסתפקת” במיירטים בשכבות נמוכות יותר, כאלו שיעילותם נגד טילי מצרר פחותה. אני מבין עיתונאים המבקשים להוקיע את מקבלי ההחלטות שלא ייצרו מספיק (או מכרו בזמן מלחמה) מיירטי חץ3. אבל “אישור הצנזורה” לחשיפות מעין אלו מהווה באיראן אישור סופי להערכה הקודמת שלהם, ושיקול מכריע מבחינתם מתי ואיך להשתמש בנשק שבידיהם כשאזרחי ישראל , לכאורה, מוגנים פחות. הנזק הביטחוני במקרה זה ברור וגלוי לעין. מדוע בשם “זכות הציבור לדעת” ו”חופש העיתונות” צריך להתיר לפרסום מידע המשרת את האויב? הציבור אינו יודע כמה מיירטים כאלו יש לנו וגם לא כמה טילים בליסטיים זמינים יש לאיראן. הציבור אינו יודע כמה מטוסי קרב וטילים ארוכי טווח “חסרים” לנו כדי להכפיל ולשלש את יכולות ההתקפה שלנו ולהשמיד יותר אתרי טילים ותעשיות באיראן כדי למנוע מהם יכולות ייצור ושיגור. הציבור יודע כי “אין הגנה הרמטית” ומקצת מטילי האויב חודרים ופוגעים. אז עכשיו “הציבור יודע” שחסרים לנו מיירטים והממשלה אשמה. איך זה עוזר לנו במלחמה?
ב1940-41, בימי “הקרב על בריטניה” וה”בליץ” על לונדון, היו לגרמנים כ2500 מטוסי קרב ומטוסי קרב-הפצצה. לחיל האויר הבריטי היו פחות מ800 מטוסי קרב. הציבור הבריטי לא נחשף כמובן בעת המלחמה לנחיתות הנוראה הזו. האם המורל והחוסן הלאומי בבריטניה היו משתפרים לו ידעו? הגרמנים ידעו, אבל ההנהגה בבריטניה והצנזורה הצבאית שלה הבינו כי לא נכון לפרסם גם אם האויב יודע. כי גם רוח העם הבריטי היתה חשובה להם. דומה כי אצלנו דווקא הפגיעה ברוח העם, והאפשרות הנוספת לערער את הביטחון ביכולתנו לנצח חשובים לעיתונאים ולצנזורה, בעיקר כדי לנגח את הממשלה. גם הם יודעים כי אם תחליט מחר ישראל לייצר אלפי מיירטים – יעברו למעלה משנתיים עד שקווי הייצור הנוספים יוקמו והמיירטים יהיו מוכנים לשיגור. ולפיכך אי אפשר להניח כי הפרסום נועד להניע את הממשלה לקבל החלטות תקציביות כבדות משקל כדי לשפר את ההגנה על האוכלוסייה כבר במלחמה הנוכחית. ואם זה חשוב רק לעתיד ( ועדיין נכון יותר לטעמי להשקיע בהתקפה ולא בהגנה) – מה בוער לפרסם דווקא עכשיו ?

“הימים הנוראים” נקראים הימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים. והם מכונים גם “עשרת ימי תשובה”, כי הם נחשבים לימי הדין לכל יהודי. זמן לחשבון נפש אישי ותיקון.
ויש לנו גם “ימים נוראים” לאומיים. בין יום הזיכרון לשואה והגבורה ליום הזיכרון ויום העצמאות. ימים שראוי לעשות בהם חשבון נפש לאומי. איפה היינו. מה עשינו. היכן טעינו. מה לעשות כדי לתקן. והשנה אין זה חשבון נפש לאומי מתוך פרספקטיבה של זמן, כי אנו ממש בתוך המלחמה , ומבינים שהיא רק עוד פרק במלחמת מאה השנים שלנו כאן. וודאי לא הפרק האחרון .
ולכן אפשר רק לתמוה על כל המזדרזים לסכם את המלחמה עם כל מהלך שבה. עם כל התפתחות. בין אם הם מכריזים ( נתניהו למשל) ש”ניצחנו”, ובין אם הם ( יאיר לפיד/גולן למשל ) חורצים משפטה לשבט, ופוסקים “כישלון מדיני ואסטרטגי מהחמורים שידעה ישראל”.
מלחמה היא אירוע היסטורי מורכב מאין כמותו. אבל אפילו במשהו פשוט הרבה יותר, במשחק כדורגל , רק פרשן נמהר ופזיז ימהר להכריז על תוצאת המשחק כבר במחצית . על אחת כמה וכמה – במלחמה. רק פרשן שוטה, או מוטה-פוליטית-לבלי-תקנה מזדרז להכריז על תוצאות המלחמה כשאיש אינו יכול אפילו להתחייב אם אנו לקראת סיומה, רק בתחילתה, או במאה השנים הראשונות שלה.
הרבה סדרות טלוויזיה נוצרו כדי לתאר את מלחמת העולם השנייה. אחת הטובות בהן הייתה “אפוקליפסה”. סדרה תיעודית צרפתית אשר שודרה במלאת 65 שנים לניצחון בעלות הברית. חמישה פרקים כללה הסדרה. השלושה הראשונים (1933-1941) תיארו איך גרמניה כובשת כמעט את כל אירופה וכבר ניצבת בשערי מוסקבה.
מי שהשתעמם, או התעייף ולא צפה בשני הפרקים האחרונים – יכול היה להיות משוכנע שגרמניה ניצחה. אבל ההיסטוריה לא עצרה שם. אחרי פרל הרבור נכנסה ארה”ב למלחמה. בריטניה ורוסיה הנחילו לגרמנים תבוסות באל עלמיין ובסטלינגרד. וגלגל המלחמה התהפך עם הנחיתות הגדולות בצפון אפריקה בנורמנדי ובאיטליה . גרמניה נכבשה ונכנעה. אחרי הירושימה ונגסקי גם יפן נכנעה. אבל גם בשנים האפלות ביותר, שנות המפלות בשדה הקרב והבידוד המדיני – לא קמו ראשי מפלגת הלייבור בבריטניה למתוח ביקורת על ניהול המלחמה של צ’רצ’יל, הם לא הגדירו את התוצאות “ככישלון המדיני והאסטרטגי החמור ביותר שידעה בריטניה” אלא הצטרפו לממשלת אחדות לאומית ונמנעו מביקורת עד סוף המלחמה. אפשר שהיו יותר פטריוטיים ממקביליהם אצלנו. ואולי רק חכמים יותר. על כל פנים – הם לא צפו במלחמה מן היציע ונזהרו מלהכריז על תוצאותיה כשעדיין הייתה רחוקה מסיום.
*
כשהכריז טראמפ לפני כשבוע על הפסקת אש באיראן השתררו אצלנו תחושת חמיצות ואכזבה. רגע לפני שהורה “להחריב את הציביליזציה” האיראנית – נצר טראמפ את האש והורה גם לנתניהו לעשות כך. הייתה תחושה שמהלומה הרסנית על תחנות הכוח, ומתקני הנפט של אירן, כיבוש האי חארג’ או השמדת התשתיות שלו – היו מביאים להכרעת איראן במלחמה. אבל ההבדל בין אכזבה וחמיצות – והכרזה על תבוסה במלחמה הוא כהבדל בין אכזבה מהחמצת פנדל במחצית הראשונה ובין ההבנה כי הקבוצה “שלנו” ירדה ליגה כי נוצחה במשחק מכריע. ובכל זאת הזדרזו רוב הפרשנים וה”מומחים” באולפנים, והפוליטיקאים מהאופוזיציה, להכריז כי איראן ניצחה במלחמה – כי המשטר שרד. למסקנה זו הגיעו לא מתוך ניתוח אסטרטגי שגוי , גם הם יודעים כי המלחמה לא תמה. הם רצו לאולפנים, כמעט שמחים להכריז על כישלון, כי חשוב היה להם יותר לנצח את נתניהו מאשר לנצח את איראן. הרי גם ראשי האופוזיציה שלנו כבר הכריזו לא פעם ( ליברמן למשל) כי נתניהו מסוכן יותר מחמאס, חיזבאללה או איראן.
תומס פרידמן, פרשן משפיע הכותב בניו יורק טיימס התראיין השבוע ל CNN ואמר “אני מוצא את עצמי קרוע, מצד אחד אני רוצה לראות את איראן מובסת צבאית ומצד שני אני ממש לא רוצה לראות את נתניהו או טראמפ מתחזקים פוליטית על ידי המלחמה הזאת״. לא רק את ההטייה הפוליטית שלו , המכתיבה את פרשנותו ומאמרי הדעה שלו חשף בוידויו זה. הוא הסיר את המסכה גם מעל פרצופי רוב פרשני האולפנים , ה”מומחים” וראשי האופוזיציה אצלנו. במלחמה מתמשכת יש ניצחונות ומפלות, הישגים וכשלונות. אבל מתוך הטייה פוליטית וחשש שמא כל הישג ייזקף לזכות נתניהו – הם עטים על כל עצירה או חלילה נסיגה ומכריזים : זהו. הובסנו.
ביידיש יש פתגם שתרגומו לעברית אומר שאין מראים לשוטה – או בגרסה הזואולוגית לחמור – חצי עבודה. איננו יודעים מה יחליט טראמפ מחר, שלא לומר – בעוד שנה. כבר פעמיים טעו כל אלו שניבאו שלא יתקוף, שישראל תישאר מבודדת. אך איש מהם לא עשה חשבון נפש מקצועי ולא הקפיד מאז להיזהר בתחזיותיו ובהערכותיו.
*
רוב המעריכים כי איראן ניצחה בסבב הזה מתעלמים מהנזקים שספגה במלחמה. אינם יודעים ואינם יכולים להעריך אם שיקום תעשיית הגרעין, תעשיית הטילים והתשתית התעשייתית ייקח שנה או עשור, ואם תוחלת החיים של המשטר באיראן ארוכה או קצרה מפרק זמן זה. ובכל זאת – הם מכריזים : המשטר שרד ולכן איראן ניצחה. והטיעון המכריע : יש בידיהם עדיין למעלה מ400 ק”ג אורניום מועשר. וכל עוד הוא בידיהם – הם ניצחו.
אינני יודע אם החומר הבקיע נמצא בידיהם ממש או שהוא קבור תחת גלי הריסות אי שם באיספהן תחתית וקשה מאד, אולי בלתי אפשרי, להגיע אליו ולעשות בו שימוש. גם הפרשנים אינם יודעים. וגם אם יצליחו לדלותו ממעבה האדמה – אינני יודע אם בכלל יוכלו לעשות בו שימוש אם מתקני ההעשרה שלהם נפגעו קשות, וקבוצת הנשק שלהם , על מדעניה ומתקניה, ספגה מכה אנושה. גם הפרשנים אינם יודעים. אנו מבינים שהכרזות טראמפ ונתניהו בתום “עם כלביא” ביוני שעבר היו מוקדמות מדי, מופרזות ונמהרות. איני יודע אם חשבו כך באמת – וזה רע, או שהכריזו כך כי זה מה שעושים במלחמה – מאדירים את ההישגים שלנו ומגמדים את הישגי האויב. זה טוב למורל שלנו ורע לזה של האויב. אבל יש פער עצום בין הבנה כי לפני תשעה חודשים לא השלמנו את המלאכה ולכן צריך לעשות זאת עכשיו, ובין הכרזה על כישלון במערכה. פער הנובע ממש מאותו הקרע הנפשי עליו התוודה תומס פרידמן.
*
בתהום הייאוש של העם היהודי , כשמכונת ההשמדה הגרמנית פעלה במלוא הקיטור אפילו לקראת תבוסת גרמניה, כשבכל יום עלו בעשן משרפות אושוויץ 12000 יהודים. ובריטניה נעלה את שערי הארץ וגרשה מעפילים ניצולי ההשמדה – לא היו כנראה בעולם פרשנים שהעזו להכריז כי בעוד פחות מארבע שנים תקום מדינה יהודית בארץ ישראל. זה היה פרק הזמן ההיסטורי שאנו כורכים בשבוע הימים הנוראים הלאומיים שלנו. משואה לתקומה. ולכן , רצוי להתעלם מהפרשנויות והתחזיות השחורות הנוכחיות , ולזכור כי אנחנו עם הנצח. לא מנצחים אותנו כל כך מהר.