*

סיפור עתיק על אחד שעמד בככר העיר ונפנף בידיו, “אני מגרש פילים” הסביר למי ששאל. “אבל אין כאן פילים” הקשו עליו. “אז אתם רואים שהצלחתי” הייתה התשובה הניצחת.
זה כדי לבוא חשבון עם אלו שבשם הצורך בדמוניזציה של נתניהו וגוש הימין איימו עלינו בשנה האחרונה שנתניהו יעשה הכל כולל הכל כדי לדחות או לבטל את הבחירות: זיופים, תמיכה בשתיקה ב”אלימות המתנחלים”, המשך המלחמה בעזה בלבנון ובסוריה וחרחור מלחמה חדשה באיראן. ואם חלילה נתניהו והימין לא ינצחו – הם יסתערו על הכנסת, הקפיטול שלנו, ויתפסו את השלטון בכוח בסיוע השב”כ המוסד, וחיילי הציונות הדתית בצה”ל. ” תפרוץ מלחמת אזרחים”, הזהירו אותנו. היו גם מנוולים שממש ייחלו לה. בכל אלו האשימו את נתניהו פוליטיקאים ורוב התועמלנים-המתחזים-לעיתונאים בתקשורת. רובם ידעו שמדובר בעלילות דם. אבל אחרי שחזרו על העלילות שוב ושוב – החלו להאמין בהן בעצמם. כך ממש גם כל אלו שנאבקו ברפורמה המשפטית, שהאשימו את נתניהו לוין ורוטמן שהם מקימים דיקטטורה, וכבר קבעו כעובדה שישראל כבר אינה דמוקרטיה. העובדה שהתקיימו בחירות תקינות לעילא ושבעיתונות החופשית איש אינו מונע מהם להעליל עלילות דם מופרכות על הממשלה לא שכנעה את המלעיזים. הם מייחסים לעצמם את גרוש הפילים. את מניעת הדיקטטורה והמלחמה וקיום הבחירות. ומקווים שהציבור באמת בטוחשכל אלו היו עובדות.
*
הסוקרים והסקרים וכל אלו שברברו עצמם לדעת על כל חצי אחוז ירידה או עליה, התחזקות או החלשות. כשרוב המברברים יודעים מהו אחוז השגיאה בסקרים. לפעמים “עובר או לא עובר” תלוי בתשובתו של אדם אחד מתוך 500 בסקר. היה כמובן צורך למלא נפחי תקשורת עצומים בחומר “דרמטי” “מהפכים” “התרסקויות” – גם אם ברור שהוא זבל . אבל הסתמנו בבירור שתי קבוצות סקרים וסוקרים. אלו של “ערוצי המיינסטרים”11,12,13 , ומנגד – ערוצים 14 ו- i24news שניבאו ניצחון לנתניהו ולמחנהו. ההבדלים בין הסוקרים היו עצומים. וקשה היה שלא לתהות אם לגמרי במקרה הייתה זהות בין התמיכה הפוליטית של הערוצים ותוצאות הסקרים שהציגו. או שמדובר בהנדסת תודעה מכוונת. . בתוכנית הרדיו היומית של עמיתי רון קופמן ושלי ברדיו 103 ראיינו סוקרים רבים. ניסיתי לשאול מה מקור ההבדלים, והם מלמלו משהו על מתודולוגיה. הם רק מלמלו , אבל שולחיהם ושוכריהם תקפו מעל כל במה את “ערוצי השקר הימניים”, שהם ערוצי תעמולה ולא מידע . הדמוקרט הדגול יאיר גולן שחופש הביטוי נר לרגליו – אפילו הגדיל לעשות והבטיח לסגור אותם . כתבים שפעם היו עיתונאים והפכו תועמלנים של מפלגות האופוזיציה ,לא הססו לבקר את עמית סגל וחבריו המעטים כי הם “שופרות”. וכך, גם כשצופי ומאזיני ערוצי “המיינסטרים” זכו לשמוע עמדה אחרת – מיד הוצמדה לה תגית של לגלוג וביטול מתוך התנשאות . רק מעטים מהם התנצלו למחרת הבחירות על שבזו לפילבר ועמיתיו. ולא שמעתי גם על אחד מהם שהודיע על פרישה .
*
חטא נורא חטאו לנו רבים ממתנגדי הממשלה, עיתונאים ופובליציסטים, פוליטיקאים כדורגלנים בדימוס משפיעניות רשת מתחום בניית הציפורניים ופליטי ריאליטי כשניסו להפוך את מערכת הבחירות הזו ל”חשובה ביותר בתולדותינו”. כדי להמריץ את מתנגדי הממשלה לקלפיות ניפחו את חשיבות ההצבעה לממדים תנ”כיים כמעט. “מי שלא ייצא להצביע הוא בוגד”קבע אחד שפעם היה דובר צה”ל. בחוסר אחריות לאומית משווע הרימו רף ציפיות משיחי לעתיד ורוד, נפלא, מושלם, מתוקן, שלום ושגשוג צדק ומשילות חינוך ותרבות ורפואה ורמת חיים נאותה ויוקר מחיה שיופחת. וראש לכל – ועדת חקירה ממלכתית שתגלה לנו סוף סוף מה קרה ולמה קרה. והנגזרת מכל השטויות והבטחות הסרק הללו הייתה שאם חלילה לא יתגשמו חלומותיהם להחלפת השלטון – הלכה המדינה. תמונת ראי מפלצתית של ההבטחות והאיומים הללו היו דברי בנימין ושרה נתניהו שאם הוא לא ייבחר –כולנו נמות. הלכה המדינה ותל אביב תתאדה בפטרייה גרעינית. אלו ואלו חסרי אחריות. אלו ואלו עלולים לעודד ירידה מן הארץ של נפולת נמושות שתתייאש מלחיות כאן חיים מתוקנים.
*
לו הייתה מערכת הבחירות מתקיימת חודשים אחדים לאחר -7 באוקטובר הייתה להערכתי תבוסת נתניהו והקואליציה שלו – שלמה. אבל אם מתוך שרצה שגם הישגי המלחמה יוטלו על כפות המאזניים כשהציבור וההיסטוריה יבואו לשפוט אותו, ואם מתוך שגם אם אינו צדיק כלל – הוא יודע נפש בהמתו – ידע נתניהו שככל שיתרחק מן היום הנורא ההוא שהוא אחראי ואשם בו – כן ייטב לו פוליטית. רוב הציבור נע ימינה אחרי הטבח והמלחמה. מעט מאד יהודים הזויים עדיין מטיפים להקמת מדינה פלשתינאית בלב הארץ ותומכים בממשלת מיעוט בתמיכת המפלגות הערביות. מה רוצים ערביי ישראל – אנחנו יודעים. מדינה יהודית אינה נכללת בתוכניותיהם. אבל השמאל המצומק לא נבהל מצמצום נפחו (נכון לכתיבת שורות אלו, לפני פתיחת המעטפות הכפולות , יש לדמוקרטים 9 מנדטים , כלומר תמיכה של פחות מ- 8% מהציבור) ותרם את חלקו להישגי הימין בבחירות, כי קל היה להציג את יאיר גולן על שלל התבטאויותיו כסובל מטורט פוליטי, אנטי דמוקרט המבטיח לסגור תקשורת ימנית, לסלק את סממני היהדות מן המרחב הציבורי, להיאבק ב”ייהוד הגליל והנגב” ולעקור יישובים יהודיים ביו”ש, גם כאלו שהצבא ברך על הקמתם. כשם שאומרים, ייתכן בצדק, כי התעמולה של בן גביר נגד הערבים סייעה לגייס אותם – ממש כך התעמולה השמאלנית האנטי ציונית והאנטי דתית של גולן ליכדה את מחנה הימין וגייסה לו תומכים מקרב אלו שכבר היו נכונים לנטוש אותו בגלל חטאי נתניהו ושותפיו.
כך או כך, ובניגוד לסוקרי השמאל שהשנאה הרעילה כנראה את שיקול הדעת ועיוותה את המתימטיקה שלהם – הליכוד היה למפלגה הגדולה ביותר. שאיבדה רק אחוזים ספורים מכוחה בבחירות הקודמות שלפני המבול. ו”גוש הימין” גדול מ”גוש השינוי”. יש המונים בנשימה אחת את גוש השינוי ואת הרשימות הערביות. אם אייזנקוט ושותפיו יטעו להקים ממשלת מיעוט בתמיכתם ( מבחוץ או מבפנים) – הם יזכו לכהונה קצרת ימים מאד , אם בכלל, ולענישה אלקטוראלית גורפת בבחירות הבאות. רוב אזרחי ישראל לא יסלחו למי שיקים כאן ממשלה כשהוא נשען על תומכי טרור מובהקים כחברי “המשותפת”. אבל התיקו שנוצר, כשגם לנתניהו וגם לאיזנקוט אין 61 – מחייב מאמץ רציני להקמת ממשלת אחדות ציונית לאומית. זה יחייב את נתניהו להסכים להקמת ועדת חקירה ואת מפלגות גוש השינוי לחזור בהם מפסילתו הגורפת. ממשלה כזו תוכל לחוקק חוק גיוס מצויד בשיני סנקציות אפקטיביות, ואולי גם לתקן מקצת ממה שטעון תיקון במערכת המשפט. פיצול תפקיד היועמ”ש למשל, שיש עליו הסכמה רחבה. חנינה לנתניהו יכולה להיות תרומתו של הנשיא לעסקה כזו כשלצידה מצורפת התחייבות מגובה בחוק לפרישת נתניהו בתום הקדנציה או מחציתה. כבר חודשים ארוכים אנחנו שואלים את נציגי גוש השנוי מה התוכנית החלופית שלהם למקרה שלא ישיגו 61 בבחירות, והם התעקשו לדקלם שינצחו וישיגו. דומה שבאמת לא הייתה להם תכנית. או שלא רצו לגלות שיסכימו לשבת עם המפלגות הערביות. אבל אולי, מתוך התיקו והמבוי הסתום נזכה דווקא לפריצת דרך לכוון ממשלת אחדות? הלוואי.
( צילום ניצן כהן ויקיפדיה)

בנובמבר 1942 הגיעו ארצה דבורה אלנברג ורחל הולצר שהצליחו להיחלץ מפולין (בעסקת חלופין תמורת טמפלרים), חבר הנהלת הסוכנות אליהו דובקין גבה מהן עדות על זוועות הגטאות ומחנות ההשמדה, ודיווח להנהלה. הנוכחיים נדהמו ומלמלו “לא ידענו….לא ידענו….” אבל אחד, זלמן שז”ר, לימים נשיא המדינה הלם בשולחן וצעק : “מי הרשה לנו לא לדעת?”
והוא צדק. החרדים. השמאלנים-בונדיסטים. המתבוללים, כל אלו שנלחמו בציונות יכלו להתכחש למציאות. אבל הציונים תלמידי הרצל היו חייבים לדעת כי סכנת השמדה מרחפת על יהודי הגולה.
*
מחול שדים תקשורתי ופוליטי מתחולל בשבועות האחרונים. בכל יום נוסף דיווח, מ”מקור” עלום על אזהרות מפורשות שהעבירו מצריים והאמירויות לנתניהו לפני ה – 7 באוקטובר. כמעט כל הדיווחים מציינים כי ראש המודיעין המצרי או נשיא איחוד האמירויות העבירו לפני כן אתראות דומות לגורמי המודיעין שלנו, אך כאשר הבינו שאזהרותיהם אינן מפורשות כהלכה או לא מועברות לנתניהו – יצרו קשר ישיר. ממש כמו כל המתלהמים מימין ומשמאל – אינני יודע אם הידיעות נכונות או אינן אלא תעמולה פוליטית כוזבת. אינני יודע אם האתראות היו מדויקות או אזהרות כלליות .. גם כל “האזהרות” שהעבירו לנתניהו רונן בר וגלנט והרצי הלוי שבועות וחודשים מראש , בין אם נשענו על מודיעין או באו מנהמת לבם הפוליטית נגד הרפורמה המשפטית ותוצאותיה האפשריות – היו בעיקר כסת”ח . שהרי אם היו מאמינים באמת בסכנה קרובה – היו אמורים להיות בכוננות מלאה למתקפת טרור. נראה כי הם עצמם לא האמינו לאזהרותיהם והמשיכו להחזיק בקונצפציה כי “חמאס מורתע” ו”חמאס מעונין בהסדרה”. נתניהו , קיבל מהם את הפרשנות הזו ואימץ אותה. היא גם שרתה היטב את מטרותיו. לפני שלוש שנים הוא העדיף “שלום” עם סעודיה על מלחמת מנע בעזה ובלבנון.
גם נתניהו תמך לאורך שנים במדיניות של קניית שקט ברצועה באמצעות הטבות ומזומנים לחמאס. הוא האמין כי הנתק והבידול בין עזה לרמאללה משרתים את ישראל כי הם מקטינים את הלחץ הבינלאומי להקמת מדינה פלשתינאית. הוא לא חידש דבר. בכך הלך גם בעקבות אריאל שרון שלא רצה לתאם את “ההתנתקות” עם אבו מאזן. שרון ידע היטב כי חמאס יראה בעקירת ההתיישבות ובנסיגת צה”ל ניצחון עצום, המוכיח כי רק הטרור מכניע את ישראל (ולא לחץ מדיני בינלאומי כשיטתו של אבו מאזן). שרון הצליח בכך לחזק את החמאס ולהחליש את אבו מאזן. גם הוא ידע כי חמאס יפעל ברצועה באין מפריע אחרי שניסוג. הוא ידע שנטישת ציר פילדלפי תפתח אוטוסטראדה של הברחות נשק דרך הציר ומתחתיו. הוא הכשיר את הקרקע להשתלטות חמאס על הרצועה אחרי ההתנתקות. הוא היה בטוח שידע להתמודד עם הסכנה, אך כשמיד אחרי ההתנתקות התחדש הירי מהרצועה – הוא הבליג. כך גם אולמרט, ושר הביטחון שלו אהוד ברק ש”הכילו” את הטרור ו”הרתיעו” בהבל פיהם את החמאס ובה בעת – גם ם העבירו מיליונים לחמאס. כך גם נתניהו.
*
אז מתי נולדה “הקונצפציה” ומי הם אבותיה?
כל מתנגדי נתניהו תולים בו את האשמה. אבל הוא לא המציא אותה. גם את “הכלת הטרור” ו”חמאס מעונין בהסדרה” הוא לא יצר, אבל אימץ בלא ביקורת את הערכות והמלצות גופי הביטחון וצה”ל ולכן הוא אחראי. תומכיו הרוצים לנקות אותו מבקשים לחזור עד להתנתקות כדי להאשים את שרון. ויש מהם המרחיקים אפילו עד אוסלו ומאשימים את רבין ופרס. גם הם צודקים. אבל הטעות ההיסטורית בהבנת הערבים בארץ ישראל היא עתיקה הרבה יותר. שורשיה מגיעים עד ראשית הציונות, ההתיישבות בארץ, ומדיניות מנהיגי היישוב בשנות המנדט .
כשהרצל כתב את “אלטנוילנד” הוא האמין בתום לב כי הערבים בארץ ישראל ייהנו מהפיתוח החקלאי והתעשייתי של הארץ בידי היהודים, ומהשגשוג הכלכלי שיבוא בעקבותיהם. הוא ראה אוטופיה של חיים משותפים והרמוניים של יהודים נוצרים ומוסלמים בארץ. להצדקתו ייאמר כי לערביי הארץ לא הייתה אז שום תודעה לאומית , הרי לא היה אז “עם פלשתינאי”. הם ראו עצמם נתינים (עלובים) של האימפריה העות’מנית ולא ישות לאומית או דתית נבדלת. הרצל לא צפה שום התנגשות בין ערבים ליהודים. אבל גם ממשיכיו, אף שכבר ראו בעיניהם את לידתה של התנועה הלאומית הערבית, ואת ניצניה של מלחמת הדת הג’יהאדיסטית מבית מדרשם של האחים המוסלמים במצריים והמופתי אמין אלחוסייני בארץ – המשיכו להשלות עצמם כי כשיהיה טוב לערבים יהיה טוב גם ליהודים. ואפשר יהיה לקנות את שיתוף הפעולה איתם באמצעות קידמה, תעסוקה ופריחה כלכלית. גם המפוכחים אצלנו, מקימי “בר גיורא” ו”השומר” הבינו שצריך להקים ארגוני הגנה ושמירה מול העוינות הערבית – האמינו כי גם אם “ינשלו” את השומרים הערבים מעבודתם יצליחו לגרום לרוב הערבים לכבד ולקבל אותנו. בין חשובי האינטלקטואלים בארץ היו אנשי “ברית שלום” שהאמינו כי אם לא נקים כאן מדינה נצליח לא להרגיז את הערבים ונוכל לחיות עימם בדו-קיום, “הגיוני” מטעמים מוסריים ותועלתניים. גם בן גוריון שזיהה היטב כבר לפני מאה שנים את עליית כוחה של התנועה הלאומית הערבית האמין תחילה כי הפלאחים והפועלים הערבים מנוצלים בידי האפנדים העשירים, ויקבלו אותנו כמי שיעזור להם להשתחרר משעבודם. הוא התפכח אחרי מאורעות 1929 ובשנות “המרד הערבי” (1936-9), אך עדיין קיווה כי מגעים דיפלומטיים עם מנהיגי ערבים “מתונים” יצליחו לשכנע אותם ליהנות מהשגשוג ולהימנע ממלחמה. . זאב ז’בוטינסקי היה יריבו הפוליטי של בן גוריון. הוא הבין כי אין שום סיכוי שהערבים יקבלו אותנו כאן מרצונם, ורק אם נקים מולם כוח צבאי גדול וחזק , ומדינה יהודית עוצמתית (תפיסת “קיר הברזל”) – הערבים יבינו כי לא יוכלו לנצח אותנו וישלימו עם קיומנו ונוכחותנו כאן . ואז “ירווה לו משפע ואושר בן ערב בן נצרת ובני”, בתנאי שלפני כן – נגיע למצב בו “דגלי דגל טוהר ויושר יטהר שתי גדות ירדני”. אפילו נתן ילין מור, ממנהיגי לח”י האמין כי גם הערבים בארץ ישראל הם קורבנות האימפריאליזם הבריטי, הם רק “מוסתים”, יש לנו אינטרס משותף עימם והם לא יילחמו בנו. ומפ”ם הסוציאליסטית חרטה על דגלה את החארטה של “אחוות עמים”. כולם שכחו כי מלחמות דת אינן מסתיימות כאשר האויב מחלק כסף או מעניק שוויון זכויות, ואפילו לא כאשר הוא חזק יותר ומכה בעוצמה. הרי ההיגיון הכלכלי והצבאי היה מחייב נוכח המצב בעזה כי חמאס ייכנע ויתפרק מנשקו. ההיגיון היה מחייב כי איראן תיכנע תחת המהלומות הצבאיות והכלכליות של ארה”ב, אבל כל הדבקים בקונצפציה היו, ועודם בטוחים כי ההיגיון “המערבי” – פועל גם בקרב אלו שאמונתם הדתית דוחפת אותם להמשיך להילחם עד מוות , כי יש עבורם משהו שהוא גדול מחייהם , מקיומם, מקיום מאות אלפי בני עמם. השמדת ישראל היא עבורם ערך דתי, אידיאולוגי, שלא ימכרו אותו בדולרים או בזכויות אדם.
*
ולכן – אין זה משנה כלל אם הגיעה התרעה כללית או ממוקדת. כי איש, במאה השנים האחרונות , לא הרשה לנו לא לדעת מה מתכוון האויב הערבי לעשות – ולהשכים להרגו..
(צילום : כריכת הספר אלטנוילנד. הוצאת בבל. ויקיפדיה)

פרופ’ אריה אלדד

כשכבשה ארה”ב את עיראק במלחמת המפרץ (השנייה) לא הסתפקו האמריקאים בהשמדת רובו של הצבא העיראקי ובהפלת המשטר.  ב9  באפריל 2003 צולם – מכל זווית אפשרית – רכב משוריין אמריקאי  מפיל את פסל הענק של סדאם חוסיין בבגדד. שנים אחדות לאחר מכן נלכד הרודן עצמו, הועמד לדין ונתלה. הפלת האנדרטה, החיסול הסמלי,  קדמו לתלייתו. ומבחינה ציבורית הכשירו את הקרקע גם לחיסולו הפיסי.

כך נהגו גם בעלות הברית בסמלים נאציים בגרמניה לאחר תבוסתה במלחמת העולם השנייה. צלב הקרס הענק מעל האצטדיון בנירנברג  פוצץ. וכל העקבות הסמלים שמות הרחובות והכיכרות שנשאו שמות מנהיגים נאציים נמחקו במסגרת תהליך ה”דה נאציפיקציה” של גרמניה.  המדינות הבלטיות עסקו במרץ במחיקת הסמלים והאנדרטאות הסובייטיות לאחר התמוטטות בריה”מ. כך הופלו ונותצו  פסלי ענק של לנין באוקראינה ובמקצת הרפובליקות העממיות הסובייטיות לשעבר.  הצורך העמוק לרסק לא רק את כוחו הפיסי של האויב אלא גם את סמליו  הוא שעומד  גם מאחורי הפסוק בספר שמות, ומצוטט גם בהגדה של פסח “ובכל אלוהי מצריים אעשה שפטים”. הרי גלוי וידוע היה שאין ממש באלילי החומר העץ והאבן של המצרים. ואינם בהם שום כוח אלוהי. אבל היה צורך להמחיש לפרעה ולמצרים את תבוסתם בידי אלוהי ישראל. ואולי לא פחות מזה – גם לעם העבדים שפחד אפילו מצילו של מצרי ועתה הוא צופה גם במפלת אליליהם. להריסת הסמל יש משמעות עצומה. הרס פסלים  דתיים ואתרי פולחן מוכר לאורך כל ההיסטוריה האנושית. איקונוקלסטיקה מוסלמית השחיתה פסלים וציורים בכנסיות. הנצרות הפרוטסטנטית ניתצה פסלים של הקתולים, המהפכה הקומוניסטית הרסה סמלים פרבוסלביים.

בניגוד לאנדרטאות וסמלים נמנעו בדרך כלל המנצחים מפגיעה בקברים. בהסכמים בינלאומיים , בעיקר באירופה, אפילו הוסדר  שימור בתי הקברות של חללי האויב.

גם ישראל נהגה כך. קברו של אחד מראשי הכנופיות הערביות בתקופת המנדט הבריטי , עז א-דין אל קסאם, עדיין קיים  בנשר אחרי שהבריטים הרגו אותו ביעבד ב1935.  וקברו של מנהיג הכנופיות, עבד אל קאדר אל חוסייני שנהרג בקסטל בתש”ח נמצא בהר הבית. אבל ישראל מנעה במשך השנים ובאופן שיטתי הקמת אנדרטאות לזכר מחבלים,  גם בשטחי המדינה וגם בשטחי יו”ש. היא ראתה באנדרטאות כאלו, בקריאת שמות רחובות או מוסדות על שם “שהידים” – אמצעי הסתה באמצעות האדרת שמם של מחבלים רוצחים. במועצה המקומית  ג’את ביקשו ב2017 לקרוא רחוב על שם יאסר ערפאת אך בהוראת משרד הפנים הוסר שם הרחוב.  בשכונת עיסוויה שבירושלים הוקמה אנדרטה לכבודו של  מוחמד עביד, מחבל שניסה לרצוח שוטרים וחוסל. עירית ירושלים הרסה ב2019 את האנדרטה הזו. גם האנדרטה לכבודו של  עאמר סכאפי מבית חנינא שדרס ודקר ברוממה ב2015 נהרסה  בידי העיריה. בתחומי יו”ש הרסו כוחות צה”ל והמנהל האזרחי עשרות אנדרטאות , גלעדים וכיכרות שהוקמו לזכר “שהידים” – מחבלים רוצחים שחוסלו במהלך הפיגוע. הריסת האנדרטאות הללו מתקיימת כחלק מהמאבק  בהסתה ובהאדרת  הטרור הערבי במרחב הציבורי. כך נעשה בג’נין, בטול כרם, בשכם ועוד.

                                        *

השבוע סערה הארץ לכמה שעות כשח”כ צבי סוכות  הגיע בליווי חיילי צה”ל לכמה כפרים ערבים במסגרת “סיור אנדרטאות” שאושר על ידי הצבא. כשהגיע לכפר מאדמא  השתמש בפטיש  כבד כדי להרוס אנדרטה שהוקמה בכפר לזכרם של מחבלים  בני הכפר שרצחו יהודים . חיילי צה”ל שליוו אותו הופתעו כנראה , אך לאחר שקיבלו הנחיות מפורשות ממפקדיהם הוציאו את סוכות ומלויו מן הכפר. סוכות אמר שפנה מספר פעמים לצה”ל בדרישה להסיר את האנדרטה ודומות לה ממספר כפרים באזור אך לא נענה. בצה”ל אמרו שהרס האנדרטאות תוכנן אך נדחה בגלל משימות מבצעיות דחופות יותר, ונקבע לעוד שבועיים.   הרשתות והאתרים געשו והתחרו אלו באלו  בתיאור המעשה והפליגו במידת הנזק הבינלאומי שגרם ח”כ סוכות למדינה וליחסי החוץ שלה. “גורמים במשרד החוץ” ( אם באמת היו כאלו ולא מדובר בהמצאה של עיתונאי חובב כותרות) אמרו שמדובר “במסמר אחרון בארון הקבורה של הלגיטימיות הישראלית”. לא פחות.

סוכות הצטלם ליד האנדרטה והסביר מי הם המחבלים הרוצחים המונצחים בה ולמה חשוב להרוס אותה,  כדי שילדים העוברים יום יום מולה לא ינסו , כשיגדלו מעט, לרצוח יהודים כדי לזכות בתהילת נצח. הוא  נטל פטיש כבד והלם בשלט הזיכרון.  בסרטון שהועלה לדף הפייסבוק של סוכות ספרתי  לא פחות מ-14 מהלומות פטיש – והשלט לא נסרט אפילו. לו אני קבלן שיפוצים לא הייתי מעסיק אותו.  אחר כך הופיעה בסרטון  תמונה מזווית אחרת בה נראו שברי אבנים סביב אנדרטה. גם אם  אני סבור כי אין לסבול הקמת אנדרטאות למחבלים – התיעוד, הפצתו ועיתוי הפעולה מעידים על כך שלח”כ סוכות היו גם מטרות פרסום  ותעמולה. ומי שיחשוד כי המעשה קשור למערכת הבחירות הקרבה והולכת  אולי לא יחשוד בכשרים.

 לסיורים של חברי כנסת בכל חלקי הארץ וביו”ש בפרט יש חשיבות במסגרת תפקיד הכנסת לפקח על פעולות הרשות המבצעת. ועצם נוכחות חיילים המלווים את חברי הכנסת חשובה בשטחי B בהם צה”ל מופקד על הביטחון.  בהחלט ייתכן כי החיילים שליוו את סוכות בסיור יכלו לעסוק במשימות ביטחוניות חשובות אחרות. על פי שיקולי הפיקוד. עיתונאים רבים ציטטו  “גורמים צבאיים” שאמרו :  “אזור יו”ש עלול לבעור בכל רגע”. אם זו הערכת מצב אמיתית ולא כסת”חית (וגם כאלו ראינו לצערנו לא פעם)  – יידרשו עוד חיילים רבים נוספים . אבל מותר לפקפק  ב”נזק הבינלאומי” שנגרם מהמעשה. אפילו הרשתות התורכיות שסקרו את המאורע ציינו ש”מדובר בחבר כנסת מן הימין הקיצוני” . ואם העולם לא הזדעזע מכך שצה”ל, בשם מדינת ישראל, הרס עשרות אנדרטאות למחבלים רוצחים – אין סיבה   שדווקא מעשה “פרטיזני” כזה שבוצע שלא ברשות וסמכות ירעיד את נפשו הרכה של העולם. או יגרום לישראל נזק מדיני.

                                  *

יש משמעות סמלית  כאשר מדינה משמידה את סמליו של האויב. כאשר מדינת ישראל “בשם ובמלכות” נאבקת בהסתה ובחינוך הרצחני שמקבלים ילדי הערבים סביבנו. כאשר המדינה שחיסלה את המחבלים גם הורסת את האנדרטאות הבאות לפאר את מעשי הרצח שלהם.  ח”כ סוכות טוען שבא לפעול במקום שהמדינה גררה רגליים. אבל השפעת המעשים הסמליים הללו מתמעטת מאד כאשר אדם פרטי, גם אם הוא חבר כנסת,  עושה זאת שלא מטעם המדינה. לא רק שההשפעה קטנה יותר – המעשה עלול לעורר את הרושם שהמדינה עצמה אינה רוצה להילחם בהסתה, שהיא משלימה עם פולחן השהידים במרחב הציבורי. כלומר שהאנדרטאות הללו  “לגיטימיות” בעיני המדינה. והעובדות מוכיחות ההיפך. וגם אם היה רצוי להרוס את האנדרטאות הללו מיד עם הקמתן – עדיף היה להמתין  שהמדינה תעשה זאת ותתייצב מאחורי הפעולה, ולא שתיגרר לגנות מה  שהוא נכון כשלעצמו – אבל לא כמפעל פרטי אלא כמעשה ממלכתי.

(צילום : תמר הירדני. ויקיפדיה. איקונוקלאזם מוסלמי בכנסיה הצלבנית באבו גוש)