פרופ’ אריה אלדד

כשכבשה ארה”ב את עיראק במלחמת המפרץ (השנייה) לא הסתפקו האמריקאים בהשמדת רובו של הצבא העיראקי ובהפלת המשטר.  ב9  באפריל 2003 צולם – מכל זווית אפשרית – רכב משוריין אמריקאי  מפיל את פסל הענק של סדאם חוסיין בבגדד. שנים אחדות לאחר מכן נלכד הרודן עצמו, הועמד לדין ונתלה. הפלת האנדרטה, החיסול הסמלי,  קדמו לתלייתו. ומבחינה ציבורית הכשירו את הקרקע גם לחיסולו הפיסי.

כך נהגו גם בעלות הברית בסמלים נאציים בגרמניה לאחר תבוסתה במלחמת העולם השנייה. צלב הקרס הענק מעל האצטדיון בנירנברג  פוצץ. וכל העקבות הסמלים שמות הרחובות והכיכרות שנשאו שמות מנהיגים נאציים נמחקו במסגרת תהליך ה”דה נאציפיקציה” של גרמניה.  המדינות הבלטיות עסקו במרץ במחיקת הסמלים והאנדרטאות הסובייטיות לאחר התמוטטות בריה”מ. כך הופלו ונותצו  פסלי ענק של לנין באוקראינה ובמקצת הרפובליקות העממיות הסובייטיות לשעבר.  הצורך העמוק לרסק לא רק את כוחו הפיסי של האויב אלא גם את סמליו  הוא שעומד  גם מאחורי הפסוק בספר שמות, ומצוטט גם בהגדה של פסח “ובכל אלוהי מצריים אעשה שפטים”. הרי גלוי וידוע היה שאין ממש באלילי החומר העץ והאבן של המצרים. ואינם בהם שום כוח אלוהי. אבל היה צורך להמחיש לפרעה ולמצרים את תבוסתם בידי אלוהי ישראל. ואולי לא פחות מזה – גם לעם העבדים שפחד אפילו מצילו של מצרי ועתה הוא צופה גם במפלת אליליהם. להריסת הסמל יש משמעות עצומה. הרס פסלים  דתיים ואתרי פולחן מוכר לאורך כל ההיסטוריה האנושית. איקונוקלסטיקה מוסלמית השחיתה פסלים וציורים בכנסיות. הנצרות הפרוטסטנטית ניתצה פסלים של הקתולים, המהפכה הקומוניסטית הרסה סמלים פרבוסלביים.

בניגוד לאנדרטאות וסמלים נמנעו בדרך כלל המנצחים מפגיעה בקברים. בהסכמים בינלאומיים , בעיקר באירופה, אפילו הוסדר  שימור בתי הקברות של חללי האויב.

גם ישראל נהגה כך. קברו של אחד מראשי הכנופיות הערביות בתקופת המנדט הבריטי , עז א-דין אל קסאם, עדיין קיים  בנשר אחרי שהבריטים הרגו אותו ביעבד ב1935.  וקברו של מנהיג הכנופיות, עבד אל קאדר אל חוסייני שנהרג בקסטל בתש”ח נמצא בהר הבית. אבל ישראל מנעה במשך השנים ובאופן שיטתי הקמת אנדרטאות לזכר מחבלים,  גם בשטחי המדינה וגם בשטחי יו”ש. היא ראתה באנדרטאות כאלו, בקריאת שמות רחובות או מוסדות על שם “שהידים” – אמצעי הסתה באמצעות האדרת שמם של מחבלים רוצחים. במועצה המקומית  ג’את ביקשו ב2017 לקרוא רחוב על שם יאסר ערפאת אך בהוראת משרד הפנים הוסר שם הרחוב.  בשכונת עיסוויה שבירושלים הוקמה אנדרטה לכבודו של  מוחמד עביד, מחבל שניסה לרצוח שוטרים וחוסל. עירית ירושלים הרסה ב2019 את האנדרטה הזו. גם האנדרטה לכבודו של  עאמר סכאפי מבית חנינא שדרס ודקר ברוממה ב2015 נהרסה  בידי העיריה. בתחומי יו”ש הרסו כוחות צה”ל והמנהל האזרחי עשרות אנדרטאות , גלעדים וכיכרות שהוקמו לזכר “שהידים” – מחבלים רוצחים שחוסלו במהלך הפיגוע. הריסת האנדרטאות הללו מתקיימת כחלק מהמאבק  בהסתה ובהאדרת  הטרור הערבי במרחב הציבורי. כך נעשה בג’נין, בטול כרם, בשכם ועוד.

                                        *

השבוע סערה הארץ לכמה שעות כשח”כ צבי סוכות  הגיע בליווי חיילי צה”ל לכמה כפרים ערבים במסגרת “סיור אנדרטאות” שאושר על ידי הצבא. כשהגיע לכפר מאדמא  השתמש בפטיש  כבד כדי להרוס אנדרטה שהוקמה בכפר לזכרם של מחבלים  בני הכפר שרצחו יהודים . חיילי צה”ל שליוו אותו הופתעו כנראה , אך לאחר שקיבלו הנחיות מפורשות ממפקדיהם הוציאו את סוכות ומלויו מן הכפר. סוכות אמר שפנה מספר פעמים לצה”ל בדרישה להסיר את האנדרטה ודומות לה ממספר כפרים באזור אך לא נענה. בצה”ל אמרו שהרס האנדרטאות תוכנן אך נדחה בגלל משימות מבצעיות דחופות יותר, ונקבע לעוד שבועיים.   הרשתות והאתרים געשו והתחרו אלו באלו  בתיאור המעשה והפליגו במידת הנזק הבינלאומי שגרם ח”כ סוכות למדינה וליחסי החוץ שלה. “גורמים במשרד החוץ” ( אם באמת היו כאלו ולא מדובר בהמצאה של עיתונאי חובב כותרות) אמרו שמדובר “במסמר אחרון בארון הקבורה של הלגיטימיות הישראלית”. לא פחות.

סוכות הצטלם ליד האנדרטה והסביר מי הם המחבלים הרוצחים המונצחים בה ולמה חשוב להרוס אותה,  כדי שילדים העוברים יום יום מולה לא ינסו , כשיגדלו מעט, לרצוח יהודים כדי לזכות בתהילת נצח. הוא  נטל פטיש כבד והלם בשלט הזיכרון.  בסרטון שהועלה לדף הפייסבוק של סוכות ספרתי  לא פחות מ-14 מהלומות פטיש – והשלט לא נסרט אפילו. לו אני קבלן שיפוצים לא הייתי מעסיק אותו.  אחר כך הופיעה בסרטון  תמונה מזווית אחרת בה נראו שברי אבנים סביב אנדרטה. גם אם  אני סבור כי אין לסבול הקמת אנדרטאות למחבלים – התיעוד, הפצתו ועיתוי הפעולה מעידים על כך שלח”כ סוכות היו גם מטרות פרסום  ותעמולה. ומי שיחשוד כי המעשה קשור למערכת הבחירות הקרבה והולכת  אולי לא יחשוד בכשרים.

 לסיורים של חברי כנסת בכל חלקי הארץ וביו”ש בפרט יש חשיבות במסגרת תפקיד הכנסת לפקח על פעולות הרשות המבצעת. ועצם נוכחות חיילים המלווים את חברי הכנסת חשובה בשטחי B בהם צה”ל מופקד על הביטחון.  בהחלט ייתכן כי החיילים שליוו את סוכות בסיור יכלו לעסוק במשימות ביטחוניות חשובות אחרות. על פי שיקולי הפיקוד. עיתונאים רבים ציטטו  “גורמים צבאיים” שאמרו :  “אזור יו”ש עלול לבעור בכל רגע”. אם זו הערכת מצב אמיתית ולא כסת”חית (וגם כאלו ראינו לצערנו לא פעם)  – יידרשו עוד חיילים רבים נוספים . אבל מותר לפקפק  ב”נזק הבינלאומי” שנגרם מהמעשה. אפילו הרשתות התורכיות שסקרו את המאורע ציינו ש”מדובר בחבר כנסת מן הימין הקיצוני” . ואם העולם לא הזדעזע מכך שצה”ל, בשם מדינת ישראל, הרס עשרות אנדרטאות למחבלים רוצחים – אין סיבה   שדווקא מעשה “פרטיזני” כזה שבוצע שלא ברשות וסמכות ירעיד את נפשו הרכה של העולם. או יגרום לישראל נזק מדיני.

                                  *

יש משמעות סמלית  כאשר מדינה משמידה את סמליו של האויב. כאשר מדינת ישראל “בשם ובמלכות” נאבקת בהסתה ובחינוך הרצחני שמקבלים ילדי הערבים סביבנו. כאשר המדינה שחיסלה את המחבלים גם הורסת את האנדרטאות הבאות לפאר את מעשי הרצח שלהם.  ח”כ סוכות טוען שבא לפעול במקום שהמדינה גררה רגליים. אבל השפעת המעשים הסמליים הללו מתמעטת מאד כאשר אדם פרטי, גם אם הוא חבר כנסת,  עושה זאת שלא מטעם המדינה. לא רק שההשפעה קטנה יותר – המעשה עלול לעורר את הרושם שהמדינה עצמה אינה רוצה להילחם בהסתה, שהיא משלימה עם פולחן השהידים במרחב הציבורי. כלומר שהאנדרטאות הללו  “לגיטימיות” בעיני המדינה. והעובדות מוכיחות ההיפך. וגם אם היה רצוי להרוס את האנדרטאות הללו מיד עם הקמתן – עדיף היה להמתין  שהמדינה תעשה זאת ותתייצב מאחורי הפעולה, ולא שתיגרר לגנות מה  שהוא נכון כשלעצמו – אבל לא כמפעל פרטי אלא כמעשה ממלכתי.

(צילום : תמר הירדני. ויקיפדיה. איקונוקלאזם מוסלמי בכנסיה הצלבנית באבו גוש)

בספר בראשית מסופר על חורבן סדום ועמורה. מלאכים מגיעים אל אברהם ומספרים לו כי נשלחו להיווכח אם השמועות על זוועות סדום ועמורה מדויקות : “זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד. ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו- כלה. ואם לא – אדעה”. המדרש מספר על אחד ממעשי הזוועה, נערה אחת היתה מבריחה בסתר לחם לעני שגווע מרעב. “משפט סדום” אסר על חמלה, הכנסת אורחים או צדקה לעניים. כשהתגלה הדבר מרחו את גופה בדבש והציגו אותה על החומה והדבורים עקצו אותה עד מוות. זעקות המעונה היו “הכצעקתה” שנשלחו המלאכים לחקור. וכשמצאו כי הזוועות המתרחשות שם אף גרועות מהסיפור הזה – היה עונשן של סדום ועמורה חורבן מוחלט לנצח.
בסיפור המקראי ברור ההבדל בין טוב ורע. יש שכר ועונש. סדום ועמורה הפכו משל ושנינה בכל התרבויות והדתות שהתחנכו על ברכי התנ”ך. רק בימינו חל בלבול מסוים. ויש המתקשים להבחין בין טוב ורע.
*
פרופ ‘אסא כשר עוסק בפילוסופיה ובאתיקה מקצועית ואתיקה של ארגונים. הוא התפרסם בין השאר כאחד ממנסחיו של “הקוד האתי” של צה”ל. בגרסתו המקורית היה זה מסמך אוניברסלי שיכול היה לשמש כל צבא בעולם. ערכי היסוד שלו : דבקות במשימה, אחריות, אמינות, דוגמה אישית, חיי אדם, טוהר הנשק, מקצועיות, משמעת ונאמנות . גם בריטניה או בוליביה יכולות לאמץ אותו בלי שינוי. וגם כשהוא מסתמך על “מסורת העם היהודי” בין המקורות מהם יונק הקוד האתי – הוא שואב ממנה רק את הערכים האוניברסליים . לא חלילה הלאומיים בנוסח “מחה את זכר עמלק” “לא תחיה כל נשמה” ( לגבי הכנענים יושבי הארץ) או “ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם”. פרופ’ כשר זה פרסם לאחרונה מאמר דעה ב”הארץ” (7/8/26) שבו הוא עוסק בסדום ועמורה. “ישראל בלי הגדה (סדום) ובלי עזה ( עמורה).” קראתי וגיליתי עולם הפוך.
לא העזתים ושליחיהם מימי הפידאיון הרצחניים בשנות החמישים ועד לנוחבות של 7 באוקטובר הם אנשי סדום. לא מי שרצחו ועקרו את עיניו של רועי רוטברג רכז הביטחון של נחל עוז ב1956, לא אלו שאנסו ורצחו הורים לעיני ילדיהם ושחטו ילדים נוכח הוריהם. ששרפו חיים והתעללו בחיים ובגופות. לא מי שהחזיקו מאות ימים במנהרות חטופים חיים, עינו והרעיבו אותם עד מוות או רצחו אותם בדם קר – לא הם אנשי סדום ועמורה אלא מדינת ישראל. כשר מודיע שלא נצליח לעשות חשבון נפש עם עצמנו ולא נהיה “חברת מופת” כל עוד לא נפתור בדרכי שלום את “בעיית היחסים עם הפלסטיניים שלידינו”. זה ייתכן כמובן רק אם נלך “בדרך המוסרית המחייבת שמירה על כבוד האדם באשר הוא אדם בכל מקום בכל שעה בכל הקשר” ולא חלילה “בדרך האנוכית הדורשת לתת מעמד עליון לקבוצה מסויימת , עדה עם או דת”. הביטוי “מעמד עליון” מהדהד את “האדם העליון” של תורת הגזע הנאצית. ואין אדם מוסרי שירצה לאמץ מעמד כזה. אבל לא “המעמד העליון של העם היהודי הוא העומד היום למשפט מוסרי אלא ההעדפה. האם מותר לאדם להעדיף את טובת עצמו, משפחתו, עמו ומדינתו על טובת אויביו? או שמא בעיני האתיקן פרופ’ כשר הללו תמיד שקולים זה כנגד זה ואסור לאדם להחליט שחיי משפחתן וקיבוצו ועמו עדיפים על חיי אויביו, גם “הבלתי מעורבים” שבהם? בעיניו של כשר הרס מבנים וגירוש יושביהם בעזה אינו יכול להיעשות “לטובת אזרחים כמוני” וגם “לא נעשה על יסוד החלטה כלשהי של האזרחים”. ומכאן ואילך הוא מכנה את מעשי ישראל ב”גדה המערבית” ובעזה מעשי סדום ועמורה. “אנחנו האזרחים לא החלטנו להרוס באופן מקיף מבנים רבים מספור של פלסטינים בעמורה (עזה)”, הוא כותב.
אינני יודע אם טרח הכותב לשאול את תושבי העוטף אם לטעמם החרבת ערי המרצחים משרתת את טובתם. דומה שגם התעלם מבסיס הדמוקרטיה הפרלמנטרית , שהרי מעשי ממשלה שנבחרה כדין משקפים “החלטה כלשהי של האזרחים”. אנו חיים בדמוקרטיה פרלמנטרית ולא בזו הישירה. האתונאית. ומן הרגע שאזרחי המדינה בחרו את נציגיהם לכנסת הם מיפים את כוחם להחליט. בכל דבר. ודאי בענייני מלחמה ושלום.
כשר מגנה בחריפות את “התנכלות כנופיות הטרור היהודיות לפלסטינים יושבי כפרים”. רבים. גם מראשי ההתיישבות מצטרפים לגינוי הזה. מעשי הפורעים אינם יכולים להפוך את ישראל לסדום ממש כשם שגל הרציחות בקרב ערביי ישראל אינו הופך אותנו לעמורה. אבל כשר יוצא נגד עצם ההתיישבות היהודית ביהודה ובשומרון כיון שלהבנתו היא חוסמת את הדרך להסדר מדיני עם העם הפלסטיני ובכך “מנציחה את המאבק בין העמים”. שאלנו כבר אלף פעם ונוסיף עוד אחת : האם שכחו תומכי “הפשרה הטריטוריאלית” או המדינה הפלשתינאית, כי “הארגון לשחרור פלשתין” הוקם ב1964, ולא אחרי מלחמת ששת הימים? ו”הכיבוש” שהם דורשים לסיים הוא עצם קיומה של מדינת ישראל? האם שכחו את אמנת החמאס? את החינוך שמעניקים שכנינו לילדיהם שבו ישראל אינה קיימת במפות הלימוד שלהם? כמה אפשר לחזור ולטעון כי “ההתנחלויות” הם המכשול לשלום? איך הם יכולים לשכוח את פקודות הקרב של סינואר ב-7 באוקטובר שהורו על שחיטת תושבי “ההתנחלויות” בנחל עוז, בארי, שדרות ואופקים? והרי גם בשמאל הקיצוני שלנו, בעמותת “עיר עמים” מכנים את השכונות היהודיות שנבנו במזרח ירושלים אחרי מלחמת ששת הימים “התנחלויות”.
*
אין מלחמות “טובות” . וגם באלו שאפילו אתיקן מובהק כפרופ’ כשר לא יתקשה לזהות בהן “טובים” ו”רעים” , דוגמת מלחמת העולם השנייה, מחקה בריטניה בגלי הפצצות את העיר הגרמנית דרזדן. האם היו הבריטים אנשי סדום? והאמריקאים שהחליטו לא להקריב עוד רבבות מחייליהם במלחמה מאי לאי ביפן והעדיפו להטיל שתי פצצות אטום על הירושימה ונגסקי – האם היו אנשי עמורה? מאיזה כוכב רחוק, ניטראלי – אולי כן. בעולם המציאותי שאנו חיים בו – לא ולא.

בעולם אוטופי שבו שורר שלום נצחי תורת המוסר האוניברסלית של כשר אינה מעלה ואינה מורידה. גם אין בה צורך בעולם שאין בו רע ואין מלחמות. במציאות שבה ישראל נלחמת על חייה מול אויבים שאינם מכירים בעצם זכותה להתקיים – גם אסא כשר מכיר בכך כי יציאת ישראל למלחמה אחרי ה-7 באוקטובר הייתה צודקת. רק מה שעשינו בעזה לאחר מכן אינו “מידתי” לטעמו. ולכן מבחינתו אנחנו אנשי סדום ועמורה. ובעולם רווי אנטישמיות הולכת ומתגברת – הטפות המוסר של כשר פוגעת ביכולתנו להילחם באויבינו כשהיא מוקיעה את המדינה כמחוללת רוע. כשר הקובע שאנחנו סדום ועמורה מדבר עברית אבל יודע שדבריו יהדהדו בעולם המחפש הצדקות לשנאת היהודים. הדרך שלו לגן העדן המוסרי מובילה לתהום גיהינומית, ממש כשם שדבקותו של הפילוסוף סארטר ( ואין שום קרבה רעיונית בין השניים כמובן) בערכי השוויון המרכסיסטיים הביאה אותו לתמוך בברית המועצות וזוועות סטאלין. העולם המציאותי אינו נוהג על פי הנוסחאות המופשטות של האתיקנים והפילוסופים, ומי ששופט מדינות על פי אמות המידה של יחסים בין אדם וחברו, מגיע לעיוותים מוסריים של הרשעת הקרבן , אם תגובתו לטבח לא עונה על הקריטריונים “המידתיים” על פי סולם כשר. ומי שהקוד האתי שלו אוניברסלי ולא לאומי, עלול לגלוש במהרה להוקעת ישראל כמדינת סדום ועמורה תוך עצימת עיניים ממלחמת הקיום שבה היא נתונה.
(צילום פרופ’ אסא כשר ויקיפדיה רווח הפקות)

פרופ’ אריה אלדד

אני יודע: מטבע הלשון המוכר גורס “זאב בעור של כבש”. אבל אני מבקש להידרש דווקא אל הפסוק  בירמיהו “היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו?”

מספר מקורות בתקשורת בישרו לנו לפני שבוע כי מתקיימים מגעים נמרצים לשילובו של ח”כ  יואב סגלוביץ ( “יש עתיד”) במפלגת רע”מ. “הארץ” ציטט  “מקורב לסגן השר לשעבר” שאמר כי סגלוביץ’ יהיה מועמד למקום מס’ 2 ברשימת רע”מ, ולשר לביטחון לאומי. השבוע הודיעה רע”מ  גם על קיום פריימריז וכן על “היפרדות מהתנועה האסלאמית בכל הנוגע לקבלת החלטות פוליטיות ולבחירת המועמדים לכנסת”.

אין ספק : מהלך מבריק.

גם אם בסופו של דבר לא יצורף סגלוביץ לרשימת הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית, צאצא ישיר של תנועת “האחים המוסלמים”, הרי המפלגה כבר זכתה במהלך זה בתעודת הכשר לצירופה לכל קואליציית שינוי שתקום אם האופוזיציה תנצח בבחירות. ואם ממש יצטרף אליהם – על אחת כמה וכמה. ובאותה נשימה גם הצהירו האחים המוסלמים הדרומיים שלנו על הינתקותם מ”התנועה האסלאמית”, “בהחלטות פוליטיות או בחירת מועמדים לכנסת”. דוק : לא היתה כאן, חלילה, התנערות  רוחנית או אידיאולוגית. רק  השתחררות מהכפיפות הפוליטית.

אבל רבים בתוכנו כל כך רוצים להאמין שמנסור עבאס הוא המוסלמי המתון , המכיר במדינת ישראל, שיבנה את הגשר לשילוב הערבים בחברה ובמערכות השלטון שלנו – שהם שוכחים שהעיקר ב”אחים המוסלמים” אינה ההשתייכות המפלגתית אלא  האידיאולוגיה. וגם הכלים שההלכה האסלאמית מתירה להם להשתמש בהם, וביניהם ה”תאקיה” , אותו היתר ההלכתי להסתיר אפילו את האמונה, להימנע מקיום המצוות בשעת סכנה או רדיפה. ומי כערביי ישראל המרגישים עצמם נרדפים?

 הג’יהאד בכופרים הוא ממצוות היסוד באסלאם. ומהי אותה “מלחמת מצווה” ? “דין מוחמד בסייף”. אבל  למנסור עבאס יש גרסה משלו  :” התנועה האסלאמית התחילה כחלק ממשפחות הג’יהאד, אך הניסיון הפוליטי לימד אותנו שהמציאות בישראל חזקה יותר מאשר לומר שהיום אנחנו רוצים לאחוז בנשק ולהילחם בג’יהאד. אנו עוסקים בג’יהאד אזרחי, אנו שומרים על נוכחותנו בארצנו, אנו שומרים על זהותנו… כשאנחנו מדברים על אדמות, דיור והרס בתים, האם זה נושא אזרחי? אדרבה, זהו נושא לאומי שעומד בבסיס המאבק שלנו על מולדתנו.” ויקיפדיה לא ציינה מקור מדויק לציטוט הזה. והסתפקה ב”מתוך ריאיון לטלוויזיה בערבית, 2020″.

ובכן : ג’יהאד “אזרחי”. פוליטיקאים ערבים אחרים  הסבירו בעבר כי כשהם משבחים את הג’יהאד הם מתכוונים ל”ג’יהאד רוחני, שהוא  מאמץ פנימי של האדם להשתפר, או ג’יהאד של שלום, ולאו דווקא מלחמת קודש אלימה” . אבל מייסד “האחים המוסלמים”, חסן אל בנא. כתב במפורש למה הוא מתכוון, למה הוא מייעד את התנועה שהקים :  “הג’יהאד אינו “מאבק רוחני ביצרים אלא מלחמה ממש בכופרים”. קריאת הכיוון שלו הייתה ” :האחים… משימתכם היא הלחימה ביהודים. וכל זמן שנותר יהודי אחד בפלסטין הרי שמשימתכם לא הושלמה” .

                                   *

אבל : אולי אנשים משתנים?

אולי מנסור עבאס היה פעם “קיצוני” , איש “האחים המוסלמים” בלב ונפש, וןהתפכח, ויתר על האידיאולוגיה האסלאמיסטית והחליפה בפרגמטיזם של השתלבות בחברה הישראלית ובמדינה? הרי אנשים משתנים : שרון, גדול בוני ההתישבות ביש”ע התהפך ועקר יישובים והחריב אותם.  אולמרט אבי הסיסמא “שטח משוחרר לא יוחזר” התהפך לגמרי. נתניהו שהצביע שוב ושוב בכנסת בעד ההתנתקות הכריז “תמיד הייתי נגד ההתנתקות”. טראמפ מתהפך כל רבע שעה. ולא רק עיתונאים ופוליטיקאים סבורים שאדם יכול להשתנות. מי שהיה רח”ט מחקר באמ”נ  תא”ל עמית סער  ז”ל האמין בכך. באפריל 22  כתב ” אף אחד לא רוצה מלחמה בעזה…סינואר  זה לא אותו אדם שיצא מהכלא והלך לנאום באיצטדיון. הוא לא יכול להכניס את הציבור שלו כל שנה למלחמה”.

הנה. המון אנשים משתנים אולי גם מנסור עבאס? אולי הוא כבר לא  אותו אדם שבנאום בחירות “בערבית) אמר :” כל מה שקרה מאז 1948 כאשר כל אדמת פלסטין שלנו נכבשה על ידי כנופיות של התנועה הציונית, והוקמה המדינה הזאת ותושבי האדמות האלה גורשו ונשארו מהם מי שנשארו”  אולי הוא היום “מכיר במדינת ישראל” וכבר לא רואה בנו “”מיזם קולוניאליסטי”?  אמנם ב”אמנת התנועה האסלאמית” (הפלג הדרומי) מיסודו של מחמד דרוויש ומנסור עבאס תלמידו וממשיך דרכו נאמר : “הדמוקרטיה…הציעה לנו כללי משחק ועלינו להיטיב ולנצל אותם” עבאס  הוביל את  ניסוח המסמך ואישורו במועצת השורא ב2018. ובו תכנית 4 השלבים:  “1. ניצול הזכויות האזרחיות כדי להעצים את החברה  הערבית לקבוצת לאום  לעומתית בתוך מדינת ישראל . 2. דרישה להקמת מדינה פלשתינאית ביו”ש ועזה שבירתה ירושלים ודרישה להגדרת זכויות לאומיות עצמאיות לערביי ישראל. חלוקה שווה במשאבי הקרקע התקצוב וזרועות השלטון (“דמוקרטיה הסדרית”) 3. דרישה למימוש זכות השיבה למיליוני פליטים ערבים והענקת זכויות אזרחיות שוות להם. 4. חיסולה של מדינת ישראל באופן דמוקרטי”. ומי שחושב שהתנועה האסלאמית מכירה בזכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית   טועה. האמנה מגדירה את המדינה כ”פרוייקט  קולוניאליסטי של גזל ועוול”. עבאס הכחיש את עצם קיום האמנה . אבל התיעוד מוכיח אחרת. את המסמך בן 73 העמודים תרגמו אלחנן גרונר ומאיר אטינגר מ”הקול היהודי” והוא מובא בספרו המונומנטלי של ד”ר מיכאל בן ארי “חזון ופגיון”. אולי כדאי שסגלוביץ יעיין בו לפני שהוא מצטרף לתנועת הבת של “האחים המוסלמים”.

ואולי…אולי בכל זאת – אדם משתנה? אולי מנסור עבאס היום כבר מסביר אחרת את חתירתו להיכנס לממשלת ישראל? אמנם בינואר 2019  הוא התראיין לאתר האינטרנט  48arab  והסביר את האסטרטגיה של רע”מ   העומדת מאחורי הכוונה שלהם להיכנס לקואליציה, קואליציה ימנית או שמאלית,  בניגוד למדיניות  המפלגות הערביות האחרות : “עכשיו האתגר שמולנו הוא כיצד נוכל לפרק את המחשבה הציונית…הכלי שבידינו הינו כלי ה”מואטנה”. (“אזרחות” ובפועל ניצול הזכויות האזרחיות להגשמת האידיאולוגיה האיסלמית). אבל זה היה מזמן. ב2019. אולי , כשנכנס  כעבור שנתיים לקואליציה של בנט-לפיד כבר לא היה איש “האחים המוסלמים”?

יוסוף אל קרדאווי  מחשובי המנהיגים הסונים בימינו , שונא ישראל מהגרועים והקיצוניים ביותר, שפרסם פסקי הלכה המתירים פיגועי התאבדות, שלח  לרע”מ מכתב ברכה לאחר שהצטרפו  לקואליציה ואפשרו את הקמתה , וכתב להם: ” מפלגת רע”מ וחברי הכנסת שלה (ובהם היו”ר  עבאס) הם חלק בלתי נפרד מתנועת האחים המוסלמים”. נו, אם אלקרדאווי  אומר, מי הוא מנסור עבאס שיערער על דבריו. והוא אכן, לא ערער ולא התכחש.

פתחנו בירמיהו, ונשוב ונעיין בפרק י”ג :   ” הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ וְנָמֵר חֲבַרְבֻּרֹתָיו גַּם אַתֶּם תּוּכְלוּ לְהֵיטִיב לִמֻּדֵי הָרֵעַ”

כשם שאלו אינם יכולים להשתנות אף “לימודי הרוע” אינם משתנים. למנהיג פרגמטי, שלא לומר אופורטוניסטי, אין קושי להתהפך, “להשתנות”. .אבל מי שכל חייו היה נאמן לאידיאולוגיה של ” האחים המוסלמים” ודבריו ( עד לאחרונה, בעיקר בערבית)  מעידים שלא נטש את אמונתו – לא על נקלה יתהפך באמת. רק תמימים וכאלו המוכנים לאנוס את המציאות כדי שתתאים לחלומם – יאמינו למי שתורתו מכשירה בבסיסה את האפשרות לשקר, להונות, אפילו להתכחש לאמונתו – כדי להשיג את יעדיו . מנסור עבאס לא השתנה. הוא פשוט פועל  על פי תורת השלבים שהנחילו לו מוריו.

אז קטע אותו השופט דוד מינץ. יהודי שלמד תורה, שאמר : “אדוני, עם כל הכבוד, אני מתאפק. אני שומע את הדברים ואני פשוט לא מאמין למה שאני שומע. יש איסור תורני להתגייס?” עו”ד רוזנבלט השיב בחיוב בשם “כל גדולי ישראל”.
לעניות הבנתי בתורת ישראל – “במלחמת מצווה הכל יוצאין. אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה.” גם החרדים – למעט השוליים האנטי-ציוניים המובהקים מבית המדרש של “נמות ולא נתגייס” – יודעים כי עם ישראל בארץ ישראל נתון במלחמת מצווה. מלחמת מגן על עצם קיומנו. אבל ממש כשם שקמו בשמאל הקיצוני מי שהאשים את הממשלה שהיא ממשיכה במלחמה “מטעמים פוליטיים” וגוזרת עלינו “מלחמת נצח” במקום לחתור לאופק מדיני ( עם החמאס וחיזבאללה? עם איראן?) כך קמו גם בציבור הליטאי רבנים כמו “גדול הדור” הרב דוב לנדו שהכריז מלחמה על “הכיפות הסרוגות” והאשים את חייליהם שהם “הולכים לצבא להרוג…רצח ממש”. הוא קבע ש”מלחמה שאיננה לצורך הצלה ישירה מנוגדת להלכה”. כאילו אינו יודע ש”הבא להורגך השכם להורגו” ( כלל הלכתי ומוסרי שמשמעותו היתר להגנה עצמית מוקדמת מול מי שבא להרוג אותך. ואפילו החילונים שבמדינה מבינים כלל זה, וצה”ל מקפיד לציין שלא חיסל מחבל ערבי רוצח זה או אחר מטעמי “נקמה” אלא כחלק מ”סיכול ממוקד” כיון שהמחבל “היה מעורב בקידום מתווי טרור”. אפילו מעריצי גדולתו בתורה של הרב לנדו התחלחלו, גם אם לא העזו לומר עליו דעתם בפומבי. והעדיפו לשכוח גם מה ששמעו מפיו שעדיף היה שהערבים ישלטו בארץ.
ואני גזרתי לעצמי מתוך הדברים הנוראים הללו , שאם מותר לחרדים לעוות מה שכתוב בהלכה על מלחמת מצווה – מצווה לפסול את החוק המכשיר השתמטותם ומעניק להם חסינות מפני מעצרים. וגם אם בג”צ בלם ובקרוב יפסול , ולא הכנסת היא שביטלה – זוהי מצווה. גם אם מצווה הבאה בעבירה. בענין הזה אינני יכול להיות טהרן.

כשאדם, נניח אחד ממנהיגי “אחים לנשק” בתקופת המחאה נגד הרפורמה המשפטית, מי שלא “קרא לסרבנות” אלא רק גלגל עיניים וקרא לזה “הפסקת התנדבות”, כשאדם כזה נשאל ב”שבת תרבות” לפני שבוע האם יעשה שוב מה שעשה בימי המחאה- השיב: “צריך לעשות מה שצריך לעשות כדי לשמור על ישראל דמוקרטיה ליברלית שוויונית וחופשית”. כפל לשון אורווליאני. מכבסת מלים לתפארת. יכול היה להשיב “כן” או “לא” אבל העדיף לאיים במרומז. בימי מחאה הבהירו “האחים לנשק” בדיוק מה “צריך לעשות”. במסיבת העיתונאים שערכו ב22 ביולי 23 אמר סרן (מיל.) עו”ד עמרי רונן, לוחם מגלן, מלח הארץ: “בישרתי לצוות שלי, צוות עמרי, שאם החקיקה שמקדמת אותנו לדיקטטורה תעבור בקריאה שניה ושלישית אשעה את ההתנדבות שלי למילואים”. אז היה ברור. היום – עמום. להבדיל, גם גובי דמי חסות אינם משמיעים איומים מפורשים “נשרוף לך את העסק”. הם רק אומרים “חבל שיקרה משהו”.
בשיחה אתי השבוע ברדיו 103 אמר עמרי רונן שאינו מתחרט על קריאתו ל”הפסקת התנדבות” ערב ה-7 באוקטובר. כזכור הוא וחבריו לא ביצעו את איומיהם. רובם חשו לשדה הקרב, השליכו נפשם מנגד, שרתו מאות ימי מילואים. אולי מצפונם ייסר אותם על מה שעוללו להרתעה של ישראל, אבל הרי הם באמת לוחמים אמיצים. מלח הארץ.
אבל שוב מסתבר כי אומץ לב אזרחי הוא משהו אחר. הרבה פחדנות אזרחית מבעבעת מתוך מי שאינו מתנצל על מה שעשה , אינו מתחייב שלא לעשות זאת שוב, חושש לקרוא לילד בשמו ומסתפק באיומים עמומים. עמרי וחבריו תרמו רבות כלוחמים לביטחון ישראל. כל אחד הניח לבנה בחומת הביטחון שלנו. הרפורמה המשפטית איימה על ההגמוניה של השמאל במערכות המשפט האקדמיה והתקשורת. ואלו שחששו לאבד את מעמדם הצליחו לשכנע רבים שהדמוקרטיה הישראלית נתונה בסכנה איומה, ולכן מותר לעשות הכול כדי להצילה. הפחדנות, והרצון לרחוץ בניקיון כפיהם ולא להסתבך בפלילים הביאה אותם לגלגל עיניים ( והן מתגלגלות עד היום, (“לא היתה סרבנות”) ולכן פשוט קראו לכל חבריהם לשלוף מן החומה את האבןשהניחו בה. ואם החומה תתמוטט? זו כבר אינה אשמתם. זו בעיה של הממשלה. שלא יחוקקו מה שעלול לפגוע בדיקטטורה של מערכת המשפט. “אחים לנשק” לא עברו עבירה גסה על החוק (למרות שמערכת משפטית הוגנת ולא פוליטית השואפת להפיל את הממשלה הייתה מעמידה אותם לדין בעוון “המרדה”). הם לא עקפו על פס הפרדה רצוף. הם רק העמיסו משאית בחומרי נפץ ויצאו לעקיפה במקום מותר, קו הפרדה מקווקו, אבל מול אוטובוס עמוס ילדים. הם הניחו שהאוטובוס ירד לשוליים. לא ירצה בהתנגשות חזיתית. “אחים לנשק” הפעילו סחיטה באיומים על ממשלת ישראל, כדי שתסטה מדרכה, שתוותר על תכניותיה לתיקון מערכת המשפט, לביטול הדיקטטורה המשפטית בישראל. ואם האוטובוס היה מתהפך? בוודאי היו מאשימים בכך את נהג האוטובוס ולא את מי שגרם לו לסטות מהכביש. והם עדיין מבקשים שנאמין כי מוחמד דף ויחיא סינואר שתכננו זמן רב להכות בנו ורק חיכו לשעת כושר , זיהו אותה כשהממשלה ביקשה לתקן את עילת הסבירות ולא כי “האחים לנשק” קראו בהתלהבות את רשימת יחידות העילית שלא יתייצבו ביום פקודה. שהצבא מתפרק. שאלפים לא יתייצבו. טייסות ויחידות עילית. רופא חסר מצפון רפואי אפילו הצהיר כי לא יפנה פצועים במלחמה הבאה. טייס הודיע שלא יפציץ באיראן. רוב מלח הארץ הזה באמת חשו ליחידותיהם להילחם , נתנו את חלקם בהדיפת האויב והענשתו, אך לא תיקנו, וכנראה לעולם לא יצליחו לתקן את הנזק שגרמו באיומיהם. לא ימחה ממצחם אות הקלון. והוא לא רק שלהם כמובן. כל הדרג המדיני ראשי צהל והשב”כ באותה עת נושאים אותו
*
מדוע אנו עדים שוב לאיומים הללו?
הממשלה מספקת להם תירוצים מצוינים: חוקי ההשתמטות, והפטור ממעצר עריקים, “חוק יסוד לימוד התורה” שעליו ינסו חרדים בעתיד לבסס תביעה לפטור גורף משירות, כל אלו הם סיבה טובה לשוב ולמחות נגד אי השוויון בנטל. חוקים אלו ראוי היה שלא יבואו לעולם כלל, ואם באו – ראוי שיבוטלו בכנסת הבאה. כי יש גבול להפליה בין דם לדם. ואי אפשר לסבול עוד את השתמטות רוב החרדים. אבל ברור שגם חקיקה רעה כזאת אינה מצדיקה שוב קריאות להחלשת הצבא ופירוקו מבפנים. גם בירכתי השמאל הקיצוני בישראל יודעים זאת. אבל הבחירות ממשמשות ובאות. מה נותר לה למפלגת “הדמוקרטים” כדי להתבדל מאייזנקוט-בנט-לפיד? מדינה פלשתינאית ואיומים. ונראה כי אם היו בטוחים בניצחונם לא היו הולכים שוב על החבל הדק הזה. היו ממתינים שלושה חודשים. מנצחים בבחירות, מבטלים את כל “החוקים הרעים הללו”, ומפטרים את כל “המינויים הפוליטיים”. אלא שגם הם יודעים שצעדים כלכליים דרקוניים אולי יגבירו את גיוס החרדים אבל מעצרים המוניים – כנראה לא. גם הם יודעים שבלי “חוק המינויים” שהתנגדו לו בקצף על השפתיים – לא יצליחו לפטר ולו גם אחד מ”המינויים הפוליטיים” של נתניהו. והם גם חוששים שמא בג”צ יהיה עקבי, וכשם שקבע שממשלת נתניהו אינה יכולה לשנות החלטת ממשלה קודמת ( אהוד ברק באוגוסט 2000) לגבי נוהל מינוי ופיטורי יועמ”ש – אולי גם ימנע מהם לבטל את החלטות ממשלת נתניהו. (צוחק אתכם. בג”צ יניח להם לבטל כל החלטה שירצו. כי נתניהו. ובשם “הצדק המוחלט”). אבל הם אינם בטוחים בניצחונם, ויש בהם כבר המכינים את הקרקע למרד אחרי הבחירות אם נתניהו ינצח או יצליח למנוע מהם הקמת ממשלה.
במקרה כזה – שוב יישלפו מהמחסן כל כלי הנשק המוכרים : שיתוק המדינה, האיומים במשיכת השקעות ומפולת כלכלית. החתרנות המדינית במימון חוץ, גיוס תמיכה זרה בארה”ב ובאירופה להטלת סנקציות על ישראל, ושוב, כן שוב, איום בפירוק הצבא כי “לא יסכימו לשרת דיקטטורה”.
הכנת הקרקע נעשית כבר חודשים. בעשרות נאומים בכנסת, בראיונות ובמאמרי דעה איימו עלינו בתקופה האחרונה: נתניהו זומם לבטל את הבחירות בכלל, או לצאת למלחמה פוליטית כדי לדחות אותן, או יזייף את תוצאותיהן. כל אלו נועדו להכשיר את הלבבות לאפשרות האיומה מבחינת יריבי הממשלה – שלא ינצחו, ואז יעשו הכול כדי לבטל את תוצאות הבחירות. “יעשו מה שצריך לעשות”, מה שאמר יצחק בן אהרן מראשי “העבודה” אחרי המהפך של 1977 “אינני מכבד את הכרעת העם, כי העם אינו מבין את אשר עשה ועוד יתחרט עליה”. מתוך שכנוע פנימי עמוק כי הם מיצגים את “הדמוקרטיה המהותית” ( שהיא עליונה על כל חוק) יתירו לעצמם לעשות הכול כדי להילחם ברוע המוחלט. לפני חודשיים פרסם פרופ’ יצחק בנבג’י מאמר במוסף “הארץ” ובו הסביר כי הדרישה לטוהר מידות מוסרי הולמת ימים רגילים. וכדי להציל את הדמוקרטיה מותר לתמוך גם במנהיג חסר מעצורים. “הדרישה לטוהר מידות ולרגישות מוסרית היא טהרנות שאינה הולמת את הנסיבות”.(“הרגע שבו מותר ללכלך את הידיים”. 21 מאי) הנה כי כן. יש אפילו תעודת הכשר מפרופסור לפילוסופיה, המסביר למה המטרה (“הצלת הדמוקרטיה”) מקדשת את האמצעים ובכלל זה סרבנות, מרד, הפיכה וקבלת דיקטטורה “זמנית” שרק תבטיח ש”הם” לא יחזרו לשלטון.
( צילום עמרי רונן – ויקיפדיה אסף בן זכרי)

בכל המלחמות המתועדות בהיסטוריה השקיעו הצבאות השונים מאמצים ניכרים כדי ללמוד את “רוח גייסות האויב”. המורל שלו, רמות מלאי התחמושת ותקינות כלי המלחמה שלו. זהו אחד מתפקידיו החשובים של המודיעין הצבאי . מה לא היו מוכנים הגרמנים לשלם כדי לדעת מה מצבם של הנצורים הרוסים בלנינגרד, והרוסים השתוקקו לדעת על הגרמנים בסטלינגרד. והנה אצלנו כדי ללחוץ על הממשלה שלא לצאת למלחמה בצפון, או שלא לחדש את המלחמה בעזה, נמצאו מדליפים , גם ברמות הבכירות ביותר, שהתנדבו לספק לאויבינו בהתלהבות קדושה וחינם מידע בנוסח “חיילי המילואים שחוקים”. “אין די מיירטים וצה”ל מנהל כלכלת חימושים”. יש הבדל אם חיילי מילואים שחוקים שבים הביתה ומספרים לחבריהם על העומס העצום – ובין בכירי צה”ל המכירים את התמונה כולה – ומפרסמים אותה לידיעת האויבים. ניר דבורי, הפרשן הצבאי של ערוץ 12 , כתב בספרו “משדר מלחמה” איך הרמטכ”ל הרצי הלוי שיתף אותו בדיון עם מפקדי חטיבות בלבנון , וכשהם ביקשו לתאר באזניו את שחיקת הלוחמים הרצי ביקש מדבורי “להוציא את זה החוצה”. גם אם זה שיקף בדיוק את המצב – הרמטכ”ל איננו עיתונאי שתפקידו לדווח. תפקידו לנצח במלחמה. ואם הוא בטוח שהממשלה טועה , ואסור להמשיך במלחמה – עליו להתפטר. כי עדיף להתפטר באמצע המלחמה מאשר לחבל בה.