פרופ’ אריה אלדד

אני יודע: מטבע הלשון המוכר גורס “זאב בעור של כבש”. אבל אני מבקש להידרש דווקא אל הפסוק  בירמיהו “היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו?”

מספר מקורות בתקשורת בישרו לנו לפני שבוע כי מתקיימים מגעים נמרצים לשילובו של ח”כ  יואב סגלוביץ ( “יש עתיד”) במפלגת רע”מ. “הארץ” ציטט  “מקורב לסגן השר לשעבר” שאמר כי סגלוביץ’ יהיה מועמד למקום מס’ 2 ברשימת רע”מ, ולשר לביטחון לאומי. השבוע הודיעה רע”מ  גם על קיום פריימריז וכן על “היפרדות מהתנועה האסלאמית בכל הנוגע לקבלת החלטות פוליטיות ולבחירת המועמדים לכנסת”.

אין ספק : מהלך מבריק.

גם אם בסופו של דבר לא יצורף סגלוביץ לרשימת הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית, צאצא ישיר של תנועת “האחים המוסלמים”, הרי המפלגה כבר זכתה במהלך זה בתעודת הכשר לצירופה לכל קואליציית שינוי שתקום אם האופוזיציה תנצח בבחירות. ואם ממש יצטרף אליהם – על אחת כמה וכמה. ובאותה נשימה גם הצהירו האחים המוסלמים הדרומיים שלנו על הינתקותם מ”התנועה האסלאמית”, “בהחלטות פוליטיות או בחירת מועמדים לכנסת”. דוק : לא היתה כאן, חלילה, התנערות  רוחנית או אידיאולוגית. רק  השתחררות מהכפיפות הפוליטית.

אבל רבים בתוכנו כל כך רוצים להאמין שמנסור עבאס הוא המוסלמי המתון , המכיר במדינת ישראל, שיבנה את הגשר לשילוב הערבים בחברה ובמערכות השלטון שלנו – שהם שוכחים שהעיקר ב”אחים המוסלמים” אינה ההשתייכות המפלגתית אלא  האידיאולוגיה. וגם הכלים שההלכה האסלאמית מתירה להם להשתמש בהם, וביניהם ה”תאקיה” , אותו היתר ההלכתי להסתיר אפילו את האמונה, להימנע מקיום המצוות בשעת סכנה או רדיפה. ומי כערביי ישראל המרגישים עצמם נרדפים?

 הג’יהאד בכופרים הוא ממצוות היסוד באסלאם. ומהי אותה “מלחמת מצווה” ? “דין מוחמד בסייף”. אבל  למנסור עבאס יש גרסה משלו  :” התנועה האסלאמית התחילה כחלק ממשפחות הג’יהאד, אך הניסיון הפוליטי לימד אותנו שהמציאות בישראל חזקה יותר מאשר לומר שהיום אנחנו רוצים לאחוז בנשק ולהילחם בג’יהאד. אנו עוסקים בג’יהאד אזרחי, אנו שומרים על נוכחותנו בארצנו, אנו שומרים על זהותנו… כשאנחנו מדברים על אדמות, דיור והרס בתים, האם זה נושא אזרחי? אדרבה, זהו נושא לאומי שעומד בבסיס המאבק שלנו על מולדתנו.” ויקיפדיה לא ציינה מקור מדויק לציטוט הזה. והסתפקה ב”מתוך ריאיון לטלוויזיה בערבית, 2020″.

ובכן : ג’יהאד “אזרחי”. פוליטיקאים ערבים אחרים  הסבירו בעבר כי כשהם משבחים את הג’יהאד הם מתכוונים ל”ג’יהאד רוחני, שהוא  מאמץ פנימי של האדם להשתפר, או ג’יהאד של שלום, ולאו דווקא מלחמת קודש אלימה” . אבל מייסד “האחים המוסלמים”, חסן אל בנא. כתב במפורש למה הוא מתכוון, למה הוא מייעד את התנועה שהקים :  “הג’יהאד אינו “מאבק רוחני ביצרים אלא מלחמה ממש בכופרים”. קריאת הכיוון שלו הייתה ” :האחים… משימתכם היא הלחימה ביהודים. וכל זמן שנותר יהודי אחד בפלסטין הרי שמשימתכם לא הושלמה” .

                                   *

אבל : אולי אנשים משתנים?

אולי מנסור עבאס היה פעם “קיצוני” , איש “האחים המוסלמים” בלב ונפש, וןהתפכח, ויתר על האידיאולוגיה האסלאמיסטית והחליפה בפרגמטיזם של השתלבות בחברה הישראלית ובמדינה? הרי אנשים משתנים : שרון, גדול בוני ההתישבות ביש”ע התהפך ועקר יישובים והחריב אותם.  אולמרט אבי הסיסמא “שטח משוחרר לא יוחזר” התהפך לגמרי. נתניהו שהצביע שוב ושוב בכנסת בעד ההתנתקות הכריז “תמיד הייתי נגד ההתנתקות”. טראמפ מתהפך כל רבע שעה. ולא רק עיתונאים ופוליטיקאים סבורים שאדם יכול להשתנות. מי שהיה רח”ט מחקר באמ”נ  תא”ל עמית סער  ז”ל האמין בכך. באפריל 22  כתב ” אף אחד לא רוצה מלחמה בעזה…סינואר  זה לא אותו אדם שיצא מהכלא והלך לנאום באיצטדיון. הוא לא יכול להכניס את הציבור שלו כל שנה למלחמה”.

הנה. המון אנשים משתנים אולי גם מנסור עבאס? אולי הוא כבר לא  אותו אדם שבנאום בחירות “בערבית) אמר :” כל מה שקרה מאז 1948 כאשר כל אדמת פלסטין שלנו נכבשה על ידי כנופיות של התנועה הציונית, והוקמה המדינה הזאת ותושבי האדמות האלה גורשו ונשארו מהם מי שנשארו”  אולי הוא היום “מכיר במדינת ישראל” וכבר לא רואה בנו “”מיזם קולוניאליסטי”?  אמנם ב”אמנת התנועה האסלאמית” (הפלג הדרומי) מיסודו של מחמד דרוויש ומנסור עבאס תלמידו וממשיך דרכו נאמר : “הדמוקרטיה…הציעה לנו כללי משחק ועלינו להיטיב ולנצל אותם” עבאס  הוביל את  ניסוח המסמך ואישורו במועצת השורא ב2018. ובו תכנית 4 השלבים:  “1. ניצול הזכויות האזרחיות כדי להעצים את החברה  הערבית לקבוצת לאום  לעומתית בתוך מדינת ישראל . 2. דרישה להקמת מדינה פלשתינאית ביו”ש ועזה שבירתה ירושלים ודרישה להגדרת זכויות לאומיות עצמאיות לערביי ישראל. חלוקה שווה במשאבי הקרקע התקצוב וזרועות השלטון (“דמוקרטיה הסדרית”) 3. דרישה למימוש זכות השיבה למיליוני פליטים ערבים והענקת זכויות אזרחיות שוות להם. 4. חיסולה של מדינת ישראל באופן דמוקרטי”. ומי שחושב שהתנועה האסלאמית מכירה בזכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית   טועה. האמנה מגדירה את המדינה כ”פרוייקט  קולוניאליסטי של גזל ועוול”. עבאס הכחיש את עצם קיום האמנה . אבל התיעוד מוכיח אחרת. את המסמך בן 73 העמודים תרגמו אלחנן גרונר ומאיר אטינגר מ”הקול היהודי” והוא מובא בספרו המונומנטלי של ד”ר מיכאל בן ארי “חזון ופגיון”. אולי כדאי שסגלוביץ יעיין בו לפני שהוא מצטרף לתנועת הבת של “האחים המוסלמים”.

ואולי…אולי בכל זאת – אדם משתנה? אולי מנסור עבאס היום כבר מסביר אחרת את חתירתו להיכנס לממשלת ישראל? אמנם בינואר 2019  הוא התראיין לאתר האינטרנט  48arab  והסביר את האסטרטגיה של רע”מ   העומדת מאחורי הכוונה שלהם להיכנס לקואליציה, קואליציה ימנית או שמאלית,  בניגוד למדיניות  המפלגות הערביות האחרות : “עכשיו האתגר שמולנו הוא כיצד נוכל לפרק את המחשבה הציונית…הכלי שבידינו הינו כלי ה”מואטנה”. (“אזרחות” ובפועל ניצול הזכויות האזרחיות להגשמת האידיאולוגיה האיסלמית). אבל זה היה מזמן. ב2019. אולי , כשנכנס  כעבור שנתיים לקואליציה של בנט-לפיד כבר לא היה איש “האחים המוסלמים”?

יוסוף אל קרדאווי  מחשובי המנהיגים הסונים בימינו , שונא ישראל מהגרועים והקיצוניים ביותר, שפרסם פסקי הלכה המתירים פיגועי התאבדות, שלח  לרע”מ מכתב ברכה לאחר שהצטרפו  לקואליציה ואפשרו את הקמתה , וכתב להם: ” מפלגת רע”מ וחברי הכנסת שלה (ובהם היו”ר  עבאס) הם חלק בלתי נפרד מתנועת האחים המוסלמים”. נו, אם אלקרדאווי  אומר, מי הוא מנסור עבאס שיערער על דבריו. והוא אכן, לא ערער ולא התכחש.

פתחנו בירמיהו, ונשוב ונעיין בפרק י”ג :   ” הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ וְנָמֵר חֲבַרְבֻּרֹתָיו גַּם אַתֶּם תּוּכְלוּ לְהֵיטִיב לִמֻּדֵי הָרֵעַ”

כשם שאלו אינם יכולים להשתנות אף “לימודי הרוע” אינם משתנים. למנהיג פרגמטי, שלא לומר אופורטוניסטי, אין קושי להתהפך, “להשתנות”. .אבל מי שכל חייו היה נאמן לאידיאולוגיה של ” האחים המוסלמים” ודבריו ( עד לאחרונה, בעיקר בערבית)  מעידים שלא נטש את אמונתו – לא על נקלה יתהפך באמת. רק תמימים וכאלו המוכנים לאנוס את המציאות כדי שתתאים לחלומם – יאמינו למי שתורתו מכשירה בבסיסה את האפשרות לשקר, להונות, אפילו להתכחש לאמונתו – כדי להשיג את יעדיו . מנסור עבאס לא השתנה. הוא פשוט פועל  על פי תורת השלבים שהנחילו לו מוריו.

אז קטע אותו השופט דוד מינץ. יהודי שלמד תורה, שאמר : “אדוני, עם כל הכבוד, אני מתאפק. אני שומע את הדברים ואני פשוט לא מאמין למה שאני שומע. יש איסור תורני להתגייס?” עו”ד רוזנבלט השיב בחיוב בשם “כל גדולי ישראל”.
לעניות הבנתי בתורת ישראל – “במלחמת מצווה הכל יוצאין. אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה.” גם החרדים – למעט השוליים האנטי-ציוניים המובהקים מבית המדרש של “נמות ולא נתגייס” – יודעים כי עם ישראל בארץ ישראל נתון במלחמת מצווה. מלחמת מגן על עצם קיומנו. אבל ממש כשם שקמו בשמאל הקיצוני מי שהאשים את הממשלה שהיא ממשיכה במלחמה “מטעמים פוליטיים” וגוזרת עלינו “מלחמת נצח” במקום לחתור לאופק מדיני ( עם החמאס וחיזבאללה? עם איראן?) כך קמו גם בציבור הליטאי רבנים כמו “גדול הדור” הרב דוב לנדו שהכריז מלחמה על “הכיפות הסרוגות” והאשים את חייליהם שהם “הולכים לצבא להרוג…רצח ממש”. הוא קבע ש”מלחמה שאיננה לצורך הצלה ישירה מנוגדת להלכה”. כאילו אינו יודע ש”הבא להורגך השכם להורגו” ( כלל הלכתי ומוסרי שמשמעותו היתר להגנה עצמית מוקדמת מול מי שבא להרוג אותך. ואפילו החילונים שבמדינה מבינים כלל זה, וצה”ל מקפיד לציין שלא חיסל מחבל ערבי רוצח זה או אחר מטעמי “נקמה” אלא כחלק מ”סיכול ממוקד” כיון שהמחבל “היה מעורב בקידום מתווי טרור”. אפילו מעריצי גדולתו בתורה של הרב לנדו התחלחלו, גם אם לא העזו לומר עליו דעתם בפומבי. והעדיפו לשכוח גם מה ששמעו מפיו שעדיף היה שהערבים ישלטו בארץ.
ואני גזרתי לעצמי מתוך הדברים הנוראים הללו , שאם מותר לחרדים לעוות מה שכתוב בהלכה על מלחמת מצווה – מצווה לפסול את החוק המכשיר השתמטותם ומעניק להם חסינות מפני מעצרים. וגם אם בג”צ בלם ובקרוב יפסול , ולא הכנסת היא שביטלה – זוהי מצווה. גם אם מצווה הבאה בעבירה. בענין הזה אינני יכול להיות טהרן.

כשאדם, נניח אחד ממנהיגי “אחים לנשק” בתקופת המחאה נגד הרפורמה המשפטית, מי שלא “קרא לסרבנות” אלא רק גלגל עיניים וקרא לזה “הפסקת התנדבות”, כשאדם כזה נשאל ב”שבת תרבות” לפני שבוע האם יעשה שוב מה שעשה בימי המחאה- השיב: “צריך לעשות מה שצריך לעשות כדי לשמור על ישראל דמוקרטיה ליברלית שוויונית וחופשית”. כפל לשון אורווליאני. מכבסת מלים לתפארת. יכול היה להשיב “כן” או “לא” אבל העדיף לאיים במרומז. בימי מחאה הבהירו “האחים לנשק” בדיוק מה “צריך לעשות”. במסיבת העיתונאים שערכו ב22 ביולי 23 אמר סרן (מיל.) עו”ד עמרי רונן, לוחם מגלן, מלח הארץ: “בישרתי לצוות שלי, צוות עמרי, שאם החקיקה שמקדמת אותנו לדיקטטורה תעבור בקריאה שניה ושלישית אשעה את ההתנדבות שלי למילואים”. אז היה ברור. היום – עמום. להבדיל, גם גובי דמי חסות אינם משמיעים איומים מפורשים “נשרוף לך את העסק”. הם רק אומרים “חבל שיקרה משהו”.
בשיחה אתי השבוע ברדיו 103 אמר עמרי רונן שאינו מתחרט על קריאתו ל”הפסקת התנדבות” ערב ה-7 באוקטובר. כזכור הוא וחבריו לא ביצעו את איומיהם. רובם חשו לשדה הקרב, השליכו נפשם מנגד, שרתו מאות ימי מילואים. אולי מצפונם ייסר אותם על מה שעוללו להרתעה של ישראל, אבל הרי הם באמת לוחמים אמיצים. מלח הארץ.
אבל שוב מסתבר כי אומץ לב אזרחי הוא משהו אחר. הרבה פחדנות אזרחית מבעבעת מתוך מי שאינו מתנצל על מה שעשה , אינו מתחייב שלא לעשות זאת שוב, חושש לקרוא לילד בשמו ומסתפק באיומים עמומים. עמרי וחבריו תרמו רבות כלוחמים לביטחון ישראל. כל אחד הניח לבנה בחומת הביטחון שלנו. הרפורמה המשפטית איימה על ההגמוניה של השמאל במערכות המשפט האקדמיה והתקשורת. ואלו שחששו לאבד את מעמדם הצליחו לשכנע רבים שהדמוקרטיה הישראלית נתונה בסכנה איומה, ולכן מותר לעשות הכול כדי להצילה. הפחדנות, והרצון לרחוץ בניקיון כפיהם ולא להסתבך בפלילים הביאה אותם לגלגל עיניים ( והן מתגלגלות עד היום, (“לא היתה סרבנות”) ולכן פשוט קראו לכל חבריהם לשלוף מן החומה את האבןשהניחו בה. ואם החומה תתמוטט? זו כבר אינה אשמתם. זו בעיה של הממשלה. שלא יחוקקו מה שעלול לפגוע בדיקטטורה של מערכת המשפט. “אחים לנשק” לא עברו עבירה גסה על החוק (למרות שמערכת משפטית הוגנת ולא פוליטית השואפת להפיל את הממשלה הייתה מעמידה אותם לדין בעוון “המרדה”). הם לא עקפו על פס הפרדה רצוף. הם רק העמיסו משאית בחומרי נפץ ויצאו לעקיפה במקום מותר, קו הפרדה מקווקו, אבל מול אוטובוס עמוס ילדים. הם הניחו שהאוטובוס ירד לשוליים. לא ירצה בהתנגשות חזיתית. “אחים לנשק” הפעילו סחיטה באיומים על ממשלת ישראל, כדי שתסטה מדרכה, שתוותר על תכניותיה לתיקון מערכת המשפט, לביטול הדיקטטורה המשפטית בישראל. ואם האוטובוס היה מתהפך? בוודאי היו מאשימים בכך את נהג האוטובוס ולא את מי שגרם לו לסטות מהכביש. והם עדיין מבקשים שנאמין כי מוחמד דף ויחיא סינואר שתכננו זמן רב להכות בנו ורק חיכו לשעת כושר , זיהו אותה כשהממשלה ביקשה לתקן את עילת הסבירות ולא כי “האחים לנשק” קראו בהתלהבות את רשימת יחידות העילית שלא יתייצבו ביום פקודה. שהצבא מתפרק. שאלפים לא יתייצבו. טייסות ויחידות עילית. רופא חסר מצפון רפואי אפילו הצהיר כי לא יפנה פצועים במלחמה הבאה. טייס הודיע שלא יפציץ באיראן. רוב מלח הארץ הזה באמת חשו ליחידותיהם להילחם , נתנו את חלקם בהדיפת האויב והענשתו, אך לא תיקנו, וכנראה לעולם לא יצליחו לתקן את הנזק שגרמו באיומיהם. לא ימחה ממצחם אות הקלון. והוא לא רק שלהם כמובן. כל הדרג המדיני ראשי צהל והשב”כ באותה עת נושאים אותו
*
מדוע אנו עדים שוב לאיומים הללו?
הממשלה מספקת להם תירוצים מצוינים: חוקי ההשתמטות, והפטור ממעצר עריקים, “חוק יסוד לימוד התורה” שעליו ינסו חרדים בעתיד לבסס תביעה לפטור גורף משירות, כל אלו הם סיבה טובה לשוב ולמחות נגד אי השוויון בנטל. חוקים אלו ראוי היה שלא יבואו לעולם כלל, ואם באו – ראוי שיבוטלו בכנסת הבאה. כי יש גבול להפליה בין דם לדם. ואי אפשר לסבול עוד את השתמטות רוב החרדים. אבל ברור שגם חקיקה רעה כזאת אינה מצדיקה שוב קריאות להחלשת הצבא ופירוקו מבפנים. גם בירכתי השמאל הקיצוני בישראל יודעים זאת. אבל הבחירות ממשמשות ובאות. מה נותר לה למפלגת “הדמוקרטים” כדי להתבדל מאייזנקוט-בנט-לפיד? מדינה פלשתינאית ואיומים. ונראה כי אם היו בטוחים בניצחונם לא היו הולכים שוב על החבל הדק הזה. היו ממתינים שלושה חודשים. מנצחים בבחירות, מבטלים את כל “החוקים הרעים הללו”, ומפטרים את כל “המינויים הפוליטיים”. אלא שגם הם יודעים שצעדים כלכליים דרקוניים אולי יגבירו את גיוס החרדים אבל מעצרים המוניים – כנראה לא. גם הם יודעים שבלי “חוק המינויים” שהתנגדו לו בקצף על השפתיים – לא יצליחו לפטר ולו גם אחד מ”המינויים הפוליטיים” של נתניהו. והם גם חוששים שמא בג”צ יהיה עקבי, וכשם שקבע שממשלת נתניהו אינה יכולה לשנות החלטת ממשלה קודמת ( אהוד ברק באוגוסט 2000) לגבי נוהל מינוי ופיטורי יועמ”ש – אולי גם ימנע מהם לבטל את החלטות ממשלת נתניהו. (צוחק אתכם. בג”צ יניח להם לבטל כל החלטה שירצו. כי נתניהו. ובשם “הצדק המוחלט”). אבל הם אינם בטוחים בניצחונם, ויש בהם כבר המכינים את הקרקע למרד אחרי הבחירות אם נתניהו ינצח או יצליח למנוע מהם הקמת ממשלה.
במקרה כזה – שוב יישלפו מהמחסן כל כלי הנשק המוכרים : שיתוק המדינה, האיומים במשיכת השקעות ומפולת כלכלית. החתרנות המדינית במימון חוץ, גיוס תמיכה זרה בארה”ב ובאירופה להטלת סנקציות על ישראל, ושוב, כן שוב, איום בפירוק הצבא כי “לא יסכימו לשרת דיקטטורה”.
הכנת הקרקע נעשית כבר חודשים. בעשרות נאומים בכנסת, בראיונות ובמאמרי דעה איימו עלינו בתקופה האחרונה: נתניהו זומם לבטל את הבחירות בכלל, או לצאת למלחמה פוליטית כדי לדחות אותן, או יזייף את תוצאותיהן. כל אלו נועדו להכשיר את הלבבות לאפשרות האיומה מבחינת יריבי הממשלה – שלא ינצחו, ואז יעשו הכול כדי לבטל את תוצאות הבחירות. “יעשו מה שצריך לעשות”, מה שאמר יצחק בן אהרן מראשי “העבודה” אחרי המהפך של 1977 “אינני מכבד את הכרעת העם, כי העם אינו מבין את אשר עשה ועוד יתחרט עליה”. מתוך שכנוע פנימי עמוק כי הם מיצגים את “הדמוקרטיה המהותית” ( שהיא עליונה על כל חוק) יתירו לעצמם לעשות הכול כדי להילחם ברוע המוחלט. לפני חודשיים פרסם פרופ’ יצחק בנבג’י מאמר במוסף “הארץ” ובו הסביר כי הדרישה לטוהר מידות מוסרי הולמת ימים רגילים. וכדי להציל את הדמוקרטיה מותר לתמוך גם במנהיג חסר מעצורים. “הדרישה לטוהר מידות ולרגישות מוסרית היא טהרנות שאינה הולמת את הנסיבות”.(“הרגע שבו מותר ללכלך את הידיים”. 21 מאי) הנה כי כן. יש אפילו תעודת הכשר מפרופסור לפילוסופיה, המסביר למה המטרה (“הצלת הדמוקרטיה”) מקדשת את האמצעים ובכלל זה סרבנות, מרד, הפיכה וקבלת דיקטטורה “זמנית” שרק תבטיח ש”הם” לא יחזרו לשלטון.
( צילום עמרי רונן – ויקיפדיה אסף בן זכרי)

בכל המלחמות המתועדות בהיסטוריה השקיעו הצבאות השונים מאמצים ניכרים כדי ללמוד את “רוח גייסות האויב”. המורל שלו, רמות מלאי התחמושת ותקינות כלי המלחמה שלו. זהו אחד מתפקידיו החשובים של המודיעין הצבאי . מה לא היו מוכנים הגרמנים לשלם כדי לדעת מה מצבם של הנצורים הרוסים בלנינגרד, והרוסים השתוקקו לדעת על הגרמנים בסטלינגרד. והנה אצלנו כדי ללחוץ על הממשלה שלא לצאת למלחמה בצפון, או שלא לחדש את המלחמה בעזה, נמצאו מדליפים , גם ברמות הבכירות ביותר, שהתנדבו לספק לאויבינו בהתלהבות קדושה וחינם מידע בנוסח “חיילי המילואים שחוקים”. “אין די מיירטים וצה”ל מנהל כלכלת חימושים”. יש הבדל אם חיילי מילואים שחוקים שבים הביתה ומספרים לחבריהם על העומס העצום – ובין בכירי צה”ל המכירים את התמונה כולה – ומפרסמים אותה לידיעת האויבים. ניר דבורי, הפרשן הצבאי של ערוץ 12 , כתב בספרו “משדר מלחמה” איך הרמטכ”ל הרצי הלוי שיתף אותו בדיון עם מפקדי חטיבות בלבנון , וכשהם ביקשו לתאר באזניו את שחיקת הלוחמים הרצי ביקש מדבורי “להוציא את זה החוצה”. גם אם זה שיקף בדיוק את המצב – הרמטכ”ל איננו עיתונאי שתפקידו לדווח. תפקידו לנצח במלחמה. ואם הוא בטוח שהממשלה טועה , ואסור להמשיך במלחמה – עליו להתפטר. כי עדיף להתפטר באמצע המלחמה מאשר לחבל בה.

ב יוני 2005, לפני ההתנתקות, נשא אהוד אולמרט נאום ב”פורום למדיניות בנושא ישראל” ואמר : “נמאס לנו מnמלחמות. נמאס לנו להיות אמיצים. נמאס לנו לנצח. נמאס לנו להביס את אויבנו. אנחנו רוצים לחיות בסביבת יחסים שונה לחלוטין עם שכנינו. ואני מאמין שהדבר אינו בלתי־אפשרי.” וכבר נאמר בשיר “איך זה נגמר בסוף – כולם יודעים”. הזיות ההתנתקות הביאו לטבח ה-7 באוקטובר. מותר להתעייף, טבעי לרצות לא להילחם לנצח, אבל אסור לזרות חול בעיני הציבור ולהבטיח “הסדר מדיני” עם מי שמבטיח להשמיד אותנו.

פקודיה של תומר ירושלמי, בפרקליטות הצבאית כבר נעצרו, נחקרו, נגד חלקם הוגשו כתבי אישום. הם הודחו מצה”ל. בדרך הדיחו גם את הקצינה שחשפה את פשעיה של הפצ”רית. הפרקליט הצבאי הראשי שהחליף את תומר ירושלמי, איתי אופיר, הורה על ביטול כתב האישום נגד חיילי המילואים שהיא האשימה בהתעללות. והשבוע הסביר הרמטכ”ל, בהודעתו על “הדחתה לאלתר” : “ברקע התארכות ההליך הפלילי החליט הרמטכ”ל לנוכח חומרת והחשדות להדיח את הפצ”רית ללא דיחוי נוסף”. גם לרמטכ”ל נמאס מגרירת הרגליים של היוע”משית . נוח לה מאד שבג”צ קבע כי אינה יכולה למנות מישהו מהכפופים לה ללוות את חקירת המשטרה מחשש לניגוד עניינים, וכי לשר המשפטים סמכות למנות משפטן בכיר לליווי התיק. בג”צ קבע שורת תנאים מחמירים למאפייניו של אותו בכיר, פסל את מועמדיו של לוין, ואחרים לא נמצאו. ומאז – אין חקירה. מצב זה יכול להימשך עד קץ כל הדורות. ולכן הבין גם הרמטכ”ל שהמערכת המשפטית מקווה להשכיח. לטייח, לטשטש ואולי לא להגיש לעולם כתב אישום נגד הפצ”רית, הרי היא חברתן ל”כנופיית שלטון החוק” (ניסוח של רובי ריבלין) כי ככה נוהגת החונטה המשפטית הזו. ממש כפי שהיא נוהגת בפרשת פרקליטת מחוז תל אביב לשעבר רות דוד ש”החקירות” וכתבי האישום נגדה נסחבים כבר 11שנים, וכבר הבאישו והם מעלים צחנה של פגר. המערכת הזו מונהגת בידי אלו הבטוחים בצדקתם המוחלטת. בהיותם “בני האור”, הדמוקרטים הנאורים והליברלים, הנלחמים ב”בני החושך”, הלאומנים, הגזענים, הדיקטטורים ובעיקר באלו המנסים לפרוק מהם את סמכויות-היתר שנטלו לעצמם בלא שום עיגון חוקי זולת החלטותיהם שלהם. וכדי לנצח במלחמה את “כוחות השחור” הם מתירים לעצמם לבטל חוקים (גם חוקי יסוד!), שחוקקה הכנסת בתוקף הסמכות שהקנה לה הריבון שהוא הבוחר, ובשם הדמוקרטיה – הם מטילים דיקטטורה משפטית. וכשאחד מהם סורח, וגם מפר חוק, מזייף, מדליף, מעליל, תופר תיקים – והכל כבייכול לשם אותה מטרה נאצלת של ניצחון על כוחות השחור – הם כועסים עליו רק כי נתפס. אבל הם זוכרים כי הפושע עשה זאת כדי להנציח את שלטונם ולכן יעשו שימוש לרעה בכוחם לטובתו, יגררו את החקירות והתיקים שלו עד אין סוף . עד שישכחו. עד שהציבור יאבד בהם ענין וזעם.
*
ולכן – “שכוייח” לרמטכ”ל שנמאס לו להמתין למערכת המשפטית המסואבת והחליט להדיח את תומר ירושלמי מצה”ל. שלפחות לא נמשיך לשלם לה משכורת. ועדיין היא מחזיקה בדרגת אלוף בצה”ל. גם אם יוגש נגדה כתב אישום הוא לא יכלול לצערי את סעיפי האישום החשובים באמת : פגיעה מכוונת בצה”ל ובמדינת ישראל, סיוע לאויב בזמן מלחמה, אולי גם גרימה באדישות לעינויים , אולי גם למוות. אדישות לגורלם של 50 החטופים שהוחזקו באותה עת במנהרות החמאס. סעיפי האישום נגדה, אם בכלל יוגשו, יהיו סטריליים : מרמה. הפרת אמונים. עדות שקר. שיבוש הליכי משפט. הדלפה של חומרי חקירה לתקשורת. לא אפס קצהו ממה שגרמה למדינה ולחיילי כוח 100. וגם אם תועמד לבסוף לדין זה יהיה בפני בית דין אזרחי, שאינו מוסמך להורות על שלילת דרגותיה. רק בית דין צבאי או ועדה מיוחדת יכולים לעשות זאת. הרמטכ”ל ממתין למיצוי ההליך הפלילי נגדה. אבל בהרב מיארה והמערכת המשפטית כולה אינן ממהרות . כי למה, קרה משהו?