“הימים הנוראים” נקראים הימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים. והם מכונים גם “עשרת ימי תשובה”, כי הם נחשבים לימי הדין לכל יהודי. זמן לחשבון נפש אישי ותיקון.
ויש לנו גם “ימים נוראים” לאומיים. בין יום הזיכרון לשואה והגבורה ליום הזיכרון ויום העצמאות. ימים שראוי לעשות בהם חשבון נפש לאומי. איפה היינו. מה עשינו. היכן טעינו. מה לעשות כדי לתקן. והשנה אין זה חשבון נפש לאומי מתוך פרספקטיבה של זמן, כי אנו ממש בתוך המלחמה , ומבינים שהיא רק עוד פרק במלחמת מאה השנים שלנו כאן. וודאי לא הפרק האחרון .
ולכן אפשר רק לתמוה על כל המזדרזים לסכם את המלחמה עם כל מהלך שבה. עם כל התפתחות. בין אם הם מכריזים ( נתניהו למשל) ש”ניצחנו”, ובין אם הם ( יאיר לפיד/גולן למשל ) חורצים משפטה לשבט, ופוסקים “כישלון מדיני ואסטרטגי מהחמורים שידעה ישראל”.
מלחמה היא אירוע היסטורי מורכב מאין כמותו. אבל אפילו במשהו פשוט הרבה יותר, במשחק כדורגל , רק פרשן נמהר ופזיז ימהר להכריז על תוצאת המשחק כבר במחצית . על אחת כמה וכמה – במלחמה. רק פרשן שוטה, או מוטה-פוליטית-לבלי-תקנה מזדרז להכריז על תוצאות המלחמה כשאיש אינו יכול אפילו להתחייב אם אנו לקראת סיומה, רק בתחילתה, או במאה השנים הראשונות שלה.
הרבה סדרות טלוויזיה נוצרו כדי לתאר את מלחמת העולם השנייה. אחת הטובות בהן הייתה “אפוקליפסה”. סדרה תיעודית צרפתית אשר שודרה במלאת 65 שנים לניצחון בעלות הברית. חמישה פרקים כללה הסדרה. השלושה הראשונים (1933-1941) תיארו איך גרמניה כובשת כמעט את כל אירופה וכבר ניצבת בשערי מוסקבה.
מי שהשתעמם, או התעייף ולא צפה בשני הפרקים האחרונים – יכול היה להיות משוכנע שגרמניה ניצחה. אבל ההיסטוריה לא עצרה שם. אחרי פרל הרבור נכנסה ארה”ב למלחמה. בריטניה ורוסיה הנחילו לגרמנים תבוסות באל עלמיין ובסטלינגרד. וגלגל המלחמה התהפך עם הנחיתות הגדולות בצפון אפריקה בנורמנדי ובאיטליה . גרמניה נכבשה ונכנעה. אחרי הירושימה ונגסקי גם יפן נכנעה. אבל גם בשנים האפלות ביותר, שנות המפלות בשדה הקרב והבידוד המדיני – לא קמו ראשי מפלגת הלייבור בבריטניה למתוח ביקורת על ניהול המלחמה של צ’רצ’יל, הם לא הגדירו את התוצאות “ככישלון המדיני והאסטרטגי החמור ביותר שידעה בריטניה” אלא הצטרפו לממשלת אחדות לאומית ונמנעו מביקורת עד סוף המלחמה. אפשר שהיו יותר פטריוטיים ממקביליהם אצלנו. ואולי רק חכמים יותר. על כל פנים – הם לא צפו במלחמה מן היציע ונזהרו מלהכריז על תוצאותיה כשעדיין הייתה רחוקה מסיום.
*
כשהכריז טראמפ לפני כשבוע על הפסקת אש באיראן השתררו אצלנו תחושת חמיצות ואכזבה. רגע לפני שהורה “להחריב את הציביליזציה” האיראנית – נצר טראמפ את האש והורה גם לנתניהו לעשות כך. הייתה תחושה שמהלומה הרסנית על תחנות הכוח, ומתקני הנפט של אירן, כיבוש האי חארג’ או השמדת התשתיות שלו – היו מביאים להכרעת איראן במלחמה. אבל ההבדל בין אכזבה וחמיצות – והכרזה על תבוסה במלחמה הוא כהבדל בין אכזבה מהחמצת פנדל במחצית הראשונה ובין ההבנה כי הקבוצה “שלנו” ירדה ליגה כי נוצחה במשחק מכריע. ובכל זאת הזדרזו רוב הפרשנים וה”מומחים” באולפנים, והפוליטיקאים מהאופוזיציה, להכריז כי איראן ניצחה במלחמה – כי המשטר שרד. למסקנה זו הגיעו לא מתוך ניתוח אסטרטגי שגוי , גם הם יודעים כי המלחמה לא תמה. הם רצו לאולפנים, כמעט שמחים להכריז על כישלון, כי חשוב היה להם יותר לנצח את נתניהו מאשר לנצח את איראן. הרי גם ראשי האופוזיציה שלנו כבר הכריזו לא פעם ( ליברמן למשל) כי נתניהו מסוכן יותר מחמאס, חיזבאללה או איראן.
תומס פרידמן, פרשן משפיע הכותב בניו יורק טיימס התראיין השבוע ל CNN ואמר “אני מוצא את עצמי קרוע, מצד אחד אני רוצה לראות את איראן מובסת צבאית ומצד שני אני ממש לא רוצה לראות את נתניהו או טראמפ מתחזקים פוליטית על ידי המלחמה הזאת״. לא רק את ההטייה הפוליטית שלו , המכתיבה את פרשנותו ומאמרי הדעה שלו חשף בוידויו זה. הוא הסיר את המסכה גם מעל פרצופי רוב פרשני האולפנים , ה”מומחים” וראשי האופוזיציה אצלנו. במלחמה מתמשכת יש ניצחונות ומפלות, הישגים וכשלונות. אבל מתוך הטייה פוליטית וחשש שמא כל הישג ייזקף לזכות נתניהו – הם עטים על כל עצירה או חלילה נסיגה ומכריזים : זהו. הובסנו.
ביידיש יש פתגם שתרגומו לעברית אומר שאין מראים לשוטה – או בגרסה הזואולוגית לחמור – חצי עבודה. איננו יודעים מה יחליט טראמפ מחר, שלא לומר – בעוד שנה. כבר פעמיים טעו כל אלו שניבאו שלא יתקוף, שישראל תישאר מבודדת. אך איש מהם לא עשה חשבון נפש מקצועי ולא הקפיד מאז להיזהר בתחזיותיו ובהערכותיו.
*
רוב המעריכים כי איראן ניצחה בסבב הזה מתעלמים מהנזקים שספגה במלחמה. אינם יודעים ואינם יכולים להעריך אם שיקום תעשיית הגרעין, תעשיית הטילים והתשתית התעשייתית ייקח שנה או עשור, ואם תוחלת החיים של המשטר באיראן ארוכה או קצרה מפרק זמן זה. ובכל זאת – הם מכריזים : המשטר שרד ולכן איראן ניצחה. והטיעון המכריע : יש בידיהם עדיין למעלה מ400 ק”ג אורניום מועשר. וכל עוד הוא בידיהם – הם ניצחו.
אינני יודע אם החומר הבקיע נמצא בידיהם ממש או שהוא קבור תחת גלי הריסות אי שם באיספהן תחתית וקשה מאד, אולי בלתי אפשרי, להגיע אליו ולעשות בו שימוש. גם הפרשנים אינם יודעים. וגם אם יצליחו לדלותו ממעבה האדמה – אינני יודע אם בכלל יוכלו לעשות בו שימוש אם מתקני ההעשרה שלהם נפגעו קשות, וקבוצת הנשק שלהם , על מדעניה ומתקניה, ספגה מכה אנושה. גם הפרשנים אינם יודעים. אנו מבינים שהכרזות טראמפ ונתניהו בתום “עם כלביא” ביוני שעבר היו מוקדמות מדי, מופרזות ונמהרות. איני יודע אם חשבו כך באמת – וזה רע, או שהכריזו כך כי זה מה שעושים במלחמה – מאדירים את ההישגים שלנו ומגמדים את הישגי האויב. זה טוב למורל שלנו ורע לזה של האויב. אבל יש פער עצום בין הבנה כי לפני תשעה חודשים לא השלמנו את המלאכה ולכן צריך לעשות זאת עכשיו, ובין הכרזה על כישלון במערכה. פער הנובע ממש מאותו הקרע הנפשי עליו התוודה תומס פרידמן.
*
בתהום הייאוש של העם היהודי , כשמכונת ההשמדה הגרמנית פעלה במלוא הקיטור אפילו לקראת תבוסת גרמניה, כשבכל יום עלו בעשן משרפות אושוויץ 12000 יהודים. ובריטניה נעלה את שערי הארץ וגרשה מעפילים ניצולי ההשמדה – לא היו כנראה בעולם פרשנים שהעזו להכריז כי בעוד פחות מארבע שנים תקום מדינה יהודית בארץ ישראל. זה היה פרק הזמן ההיסטורי שאנו כורכים בשבוע הימים הנוראים הלאומיים שלנו. משואה לתקומה. ולכן , רצוי להתעלם מהפרשנויות והתחזיות השחורות הנוכחיות , ולזכור כי אנחנו עם הנצח. לא מנצחים אותנו כל כך מהר.

אין בעל הנס מכיר בניסו. ומי שמכיר , ומודה עליו לבורא עולם – מלגלגים עליו בערוצי ,11, 12, ו-.13
*
“תחושה כרונית ש’אף פעם לא טוב’ או אי-שביעות רצון תמידית (אנהדוניה) עשויה להעיד על דיסתימיה (Dysthymia )או הפרעת דיכאון מתמשכת. זו צורה קלה אך ממושכת של דיכאון, היא עלולה גם להצביע על מצב מוקדם של דיכאון קליני. גם רקע של חרדה, אישיות נוקשה, או הפרעה שבה הכול נחווה כשלילי.” הרפואה משתמשת בקודים לסימון המחלות השונות. ספר האבחנות הללו ( בתחום הפסיכיאטריה) מבוסס על הקובץ האמריקאי DSM-5 והקוד הרשום להפרעת דיכאון מתמשכת הוא 34.1F “במקרים כאלו מומלץ לפנות לאבחון מקצועי. ”
זה מה שכתוב, אבל אני בספק אם אבחון יעזור.

(ציור מלנכוליה אדוארד מונק)

בישראל פועלים ארגוני שמאל רבים שהתייאשו מהסיכוי להשפיע על ציבור הבוחרים ולהחליף את השלטון, או לפחות לשנות את מדיניותו , והם עוסקים בעקביות בפניה לגופים בינלאומיים בדרישה שיפעילו לחץ דיפלומטי וסנקציות נגד ישראל . כך “בצלם”, “המוקד להגנת הפרט” ( כחלק מקואליציית ארגוני זכויות אדם הקוראים להגברת הלחץ הבינלאומי) “שוברים שתיקה” “לוחמים לשלום” “יש גבול” “רופאים לזכויות אדם” ואחרים. מאות אקדמאים מן השמאל קראו לאיחוד האירופי ולארה”ב להטיל סנקציות על ישראל כדי ל”סיים את הכיבוש”, את “רצח העם בעזה” ואפילו תבעו שארה”ב תתערב ותבלום את הרפורמה המשפטית. קבוצות כלכלנים והייטקיסטים פנו לגופים פיננסיים ואנשי ממשל בארה”ב שילחצו על ביידן “להטיל את כובד משקלו כדי להציל את הדמוקרטיה”. רק חודשיים אחרי טבח ה-7 באוקטובר כבר היו אישים וגופי שמאל בישראל שפנו לנשיא ארה”ב בדרישה לעצור את ישראל כדי “למנוע אסון הומניטארי” בעזה . וכעבור 3 חודשים – כבר פנתה אליו קבוצת אקדמאים ודרשו להטיל אמברגו נשק על ישראל. עוד 3 חודשים וכבר היו מלשינים מנוולים בתוכנו ש”העבירו מידע” לבית הדין הבינ”ל בהאג. קבוצה של אקדמאים ובהם חתני פרס נובל , ואישי ציבור לשעבר פנו לפני כשנה ותבעו “להטיל סנקציות משתקות” על ישראל בעצם ימי המלחמה. לא אנקוב בשמותיהם של הללו . כי עליהם ועל שכמותם נאמר : שם רשעים ירקב. וכל זאת עשו כדי “להציל את הדמוקרטיה”. הם עקפו את רצון הבוחר בישראל ותבעו התערבות זרה. טבלו במקווה זכויות האדם והדמוקרטיה ואחזו בידם שרץ טמא בדמות חבלה בדמוקרטיה הישראלית.
*
כל אלו, מימי קדם ועד ימינו, נזכרים וייזכרו לדיראון עולם בהיסטוריה של העם היהודי. במאה השנים האחרונות הם באו בעיקר משמאל. מימי “הסזון” ועד “שוברים שתיקה”. לא נשכח ולא נסלח להם לעולם. אבל דומה כי לאחרונה צמחו גם בימין מי שהתייאשו מהיכולת להיאבק בדיקטטורה של המערכת המשפטית באמצעי הדמוקרטיה הישראלית, הם מוותרים על הריבונות ופונים לנשיא ארה”ב כדי שיתערב בוויכוח אצלנו. פרופ’ משה כהן אליה, משפטן מוערך, החתים 100000 אנשי ימין ישראלים, על מכתב לטראמפ כדי שיטיל סנקציות אישיות נגד נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית והיועמ”שית בהרב מיארה. גם אני רוצה בפיטוריהם של שניים אלו. גם אני מתוסכל מחוסר יכולתם של נבחרי הציבור הפועלים מכוחו של רוב העם לסלק אותם. אבל לעולם לא אשלים עם הריצה לפריץ , גם פריץ ידידותי כטראמפ, כדי שיתערב בתוך מדינת ישראל. לבי נחמץ כששמעתי את טראמפ לועג לנשיא ישראל על שעדיין לא העניק חנינה לנתניהו. זה בלתי נסבל לכל מי שמאמין שזכינו להקים מדינה עצמאית ולהיות ריבוניים כאן. לא מדינת חסות. אין לי ספק שערך האדנות והריבונות הוא ערך מכונן בימין אך הנה – בשר מבשרנו קם, ובשם “השמירה על הריבונות” שלנו הוא פוגע בה אנושות. הרי אם טראמפ ייענה לעצומה – תהא זו רמיסה נוראה של הריבונות שלנו. אסור שזה יקרה.
( צילום : פרופ’ משה כהן אליה. צלם eliezer 1987 ויקיפדיה )

                                                                                                                *

ולכן עכשיו אנחנו שוב באותה נקודה. חוטפים מצפון, שוקלים ומאיימים ב”תמרון קרקעי”. מלהגים על אחריות ממשלת לבנון. אבל הפעם, יחד עם האמריקאים, אנחנו מכים את איראן. ובלי איראן – לא יהיה חיזבאללה. כלומר ייתכן שיישאר משהו אבל בלי כסף נשק וגיבוי מדיני. אפשר היה אולי להניח להם להתפגר לאט, אבל איש אינו יכול להבטיח כמה זמן נוכל להמשיך להכות באיראן, ואם טראמפ לא יחליט חלילה לעצור את המלחמה, ויש גם העניין הקטן הזה : האם לא למדנו לקח שאסור להשלים עם אויב בקו המגע עם רצון ויכולת? ושאי אפשר להסתפק בעוד סבב מול חיזבאללה. שצריך לחסל אותם. וצריך למחוק את הקו שנוצר לפני מאה שנים בידי שני קולוניאליסטים. האימפריות שלהם התפוררו מזמן אבל אצלנו עוד מקדשים את המפות שלהם.
נהר הליטני הוא הגבול הטבעי של ארץ ישראל. הנהר זורם לאורך 170 קילומטרים. ספיקת המים שלו דומה לזו של הירדן, המים משמשים להשקיה ולייצור חשמל בתחנות כוח הידרואלקטריות. כ10% מהחשמל בלבנון מיוצר שם. מאות אלפי תושבי דרום לבנון כבר קיבלו צו פינוי ורובם נדדו צפונה. כל מי שמסתובב שם צריך להיחשב חיזבאללה . ארגון הטרור מנסה לשלוח את אנשיו מבקעת הלבנון אל מדרום לליטני. יש חמישה גשרים עיקריים על הנהר. בעונה זו של השנה – גם בשנת בצורת – לא פשוט לחצות אותו עם ציוד כבד בלי גשר. ולפיכך צריך להשמיד את הגשרים . יש גם מעברות במקום שהזרימה רדודה. אפשר לשלוט עליהן מהאוויר בכל עת. צריך להודיע לתושבי הדרום שעדיין נותרו בבתיהם שיש להם 24 שעות לצאת יבשים. כי אחר כך יפוצצו הגשרים, ויצטרכו לחצות ברגל. יש בליטני גם נקודה אסטרטגית שפגיעה בה עשויה לשנות ממשית את המצב בשטח. לפני למעלה מששים שנה ליד העיירה קרעון , הוקם בצפון הנהר סכר . גובהו 60 מטר. אורכו כקילומטר. הקמתו יצרה אגם מלאכותי גדול. פיצוץ הסכר יגביר מאד את זרימת המים בנהר ויהפוך אותו מכשול קשה מאד לצליחה של מחבלים והעברת ציוד. כך נבודד את השטח שנצטרך לטהר ממחבלים ולהמשיך להחזיק בו. זה לא אסואן אבל זה סכר חשוב ללבנון. וכשמי הליטני ישובו לזרום כבעבר – עליו צריכה ישראל לבסס את גבולה הצפוני. למחק את הפיקציה הקולוניאליסטית ולהגשים את דרישתם של נציגי התנועה הציונית בתום מלחמת העולם הראשונה. צודקים האומרים שכל מלחמה חייבת להסתיים במהלך מדיני . זה צריך להיות המהלך.
( צילום אגם קרעון והסכר. ויקיפדיה)

בשבוע שעבר צוטטו ” גורמים בכירים בצה”ל, במחקר ובמודיעין” שהביעו דאגה מפני התבטאויות של הדרג המדיני, שהיו בבחינת “שיח משפיל” כלפי מדינות ערב מתונות באזור. לדברי אותם גורמים בכירים ההתרברבויות שלנו “מציירות את ישראל כגורם מסוכן ובלתי צפוי ומביאות מדינות, ביניהן כאלה שחתומות על הסכמי אברהם או שמתנהלים מגעים לצירופן, לכרות בריתות חדשות שעלולות לפגוע בביטחון ובכלכלת ישראל”.
אינני יודע בדיוק לאילו הצהרות כיוונו אותם גורמי ביטחון בכירים, גם לא מי הם. ובהחלט ייתכן כי מ”סביבות” ראש הממשלה או שרים בכירים נשלחו מסרים על כוחה של ישראל להכות בכל אויביה, ואזהרות מפני סיוע להם. ייתכן שהדרג המדיני מתרברב. מקשקש שטויות, ובכך גורם נזק. מאידך בהחלט ייתכן שדיבורים כאלו יוצרים דווקא הרתעה. לכל אחד מאתנו יכולה להיות עמדה בעניין זה. אבל מה שאסור שיקרה. אך להוותנו קרה אלפי פעמים בעבר וקורה שוב ושוב הוא תדרוכים של בכירי מערכת הביטחון נגד מדיניות הממשלה. רק השבוע קראנו כי “בכירים ממערכת הביטחון” מזהירים, מפני “פיצוץ” ביו”ש. הם אמרו כי מדיניות הממשלה, ובפרט סירובו של שר הביטחון לאשר כניסת פועלים פלסטינים לישראל, יוצרת לחץ כלכלי כבד שעלול להוביל להסלמה ביטחונית חמורה לקראת חודש הרמדאן. אינני יודע אם אלו ממש אותם “גורמי ביטחון” שלחצו לפני ה-7 באוקטובר להגדיל מאד את מכסת אישורי הכניסה לעזתים והבטיחו כי “אם יהיה טוב להם – יהיה טוב גם לנו”. אם אלו אינם ממש אותם בכירים – הרי הם מחליפיהם המחזיקים בדיוק באותה תפיסת עולם אסונית.
כשבאים הבכירים הללו, מצה”ל, מהשב”כ או מהמוסד ומציגים בפגישות סודיות ובדיוני סגורים, את אזהרותיהם והערכותיהם בפני הדרג המדיני, בממשלה, או בקבינט הבטחוני הם ממלאים את חובתם. אבל מרגע שהתקבלה החלטה, שונה או הפוכה ממש מהמלצותיהם – הם חייבים להצדיע ולבצע את ההנחיות. במשטר דמוקרטי אסור להם לפעול להכשלת החלטות הדרג המדיני לו הם כפופים. ואסור להם – אך זה מתרחש לעינינו מספר פעמים בכל שבוע – להדליף לתקשורת ולתדרך נגד עמדת הממשלה.
*
ראש הממשלה פרסם לאחרונה חלקי פרוטוקולים מדיונים סגורים המוכיחים לטעמו כי גורמי הביטחון לא התריעו ולא הזהירו לפני ה- 7 באוקטובר מפני מתקפת החמאס . גורמי הביטחון בדימוס טוענים ההיפך: נתניהו דרש שקט, והם – התריעו והזהירו חודשים, שבועות ושעות לפני המתקפה. אי אפשר כמובן שלא לתמוה מדוע לא נערכו ולא תגברו כוחות אם ידעו. אבל אין ספק כי נתניהו וראשי מערכות הביטחון החליטו במשותף, על סמך הערכות המודיעין והשב”כ, כי ניתן להכיל את החמאס, ורצוי להיטיב עם העזתים כדי “שיהיה להם מה להפסיד”. כך העבירו להם מאות מיליוני דולרים. “הכילו” את התגובות להצתות, התעלמו מהמנהרות, והסתפקו בסבבים קצרים ולא הרסניים כתגובה לירי רקטות.
*
ערב מלחמת יום הכיפורים לא היו לגולדה ולדיין שום כלים לחלוק על הערכות אמ”נ המוטעות ביחס לכוונות המצרים והסורים. הם הסתמכו עליהן בעיוורון מוחלט עד לפרוץ המלחמה. ב2011-2012 היה “חלון הזדמנויות” שבו יכלה ישראל בעצמה, בלי סיוע אמריקאי, לתקוף ולפגוע קשה בתעשיית הגרעין האיראנית. אם לא להשמידה כליל – לפחות להחזירה אחורה שנים רבות. תחילה תמך שר הביטחון אהוד ברק בתקיפה, והוא ונתניהו התייצבו מול כל ראשי צה”ל והמוסד שהתנגדו. ולא רק התנגדו – גם פעלו ישירות בארה”ב כדי למנוע את המהלך, ותדרכו נגדו בתקשורת. ברק התקפל ראשון. נתניהו אחריו. הם לא הצליחו לעמוד מול הקונצנזוס של ראשי מערכות הביטחון. חלון ההזדמנויות נסגר. ב”עם כלביא” הצלחנו סוף סוף לפגוע בגרעין האיראני, אבל כבר לא יכולנו לעשות זאת לבד. לעזרה האמריקאית הוצמד תג מחיר. אנחנו מכירים אותו עכשיו בדמות המפקדה המשותפת בקרית גת, שיקום הרצועה עוד לפני פירוק החמאס מנשקו, והנכונות האמריקאית לקיים מו”מ עם איראן על מה שמעניין אותם, לא בהכרח על כל מה שחיוני לנו. מדוע נכנעים ראשי הדרג המדיני שלנו שוב ושוב לדרג הצבאי?
*
לפני שבוע ראיינו, עמיתי רון קופמן ואני, ברדיו 103 את תא”ל (מיל.) ארז וינר על יחסי הדרג המדיני והדרג הצבאי בישראל. הוא ועמיתו פרופ’ גבי סיבוני, משדרים פודקאסט מצוין, וזה היה אחד הנושאים שעסקו בו לאחרונה. הם מסבירים מדוע הדרג המדיני חלש מאד ביחס לדרג הצבאי, ואין לו כלים להתמודד עם הנתונים וההערכות המובאים בפניו. לצבא, לשב”כ ולמוסד יש גופי איסוף, מחקר והערכה עצומים. כשהם רוצים משהו מהדרג המדיני – הם בדרך כלל משיגים אותו כי ידע ומידע הם כוח. זה בולט מאד בתחומי בניין הכוח. כשצה”ל מחליט שהוא רוצה לרכוש מערכת נשק מסוימת , יכינו במטכ”ל מצגת עמוסת נתונים. מטווח של עשרות או מאות שקפים, יגיעו לגוף “המחליט” , יציגו את נתוני האויב, האיומים, ההערכות לגבי כוונותיו ומהלכיו, יציגו שתי חלופות בלתי סבירות בעליל ויתעלו את מקבלי ההחלטות – בזמן המועט שעוד נותר לדיון – לאמץ את דרך הפעולה שנבחרה על ידם מראש. וכך לאסוננו גם בנושאים ביטחוניים-מדיניים: הר הבית, המדיניות כלפי הרש”פ וההתישבות היהודית ביו”ש, ביחסים עם ירדן ומצריים, מול חיזבאללה בלבנון. כמעט תמיד הצליחו להרתיע את הדרג המדיני כשהציגו נתונים מפחידים והערכות-יום-הדין. רק במקרים מעטים מאד מצליחים הפוליטיקאים לשנות את ההחלטה. ואז – והם יודעים זאת היטב – יצאו אנשי הביטחון ויתחילו לתדרך נגדם. להדליף איך ההימנעות מרכישת מטוס זה ולא אחר תפגע ביכולתנו לנצח. ואם נשקיע חלילה בהתעצמות יבשתית במקום ברכישת אמצעים יקרים אחרים – נובס במלחמה. הקונצפציה שישראל אינה זקוקה לצבא יבשה גדול התרסקה בפנינו במלחמה האחרונה. אבל בה החזיקו כל ראשי הצבא בעשורים האחרונים. ולא רק מאילוצי תקציב – גם מתוך אי הבנה מוחלטת מה רוצה האויב ומה הוא מוכן לשלם כדי להשיג את שאיפותיו. אינני יודע אם למדו בהרווארד (במימון קרן וקסנר) כי “תם עידן המלחמות הגדולות” או שהגיעו לאיוולת הזו בכוחות עצמם. אבל – במסגרת אילוצי התקציב שכפה עליהם הדרג המדיני – הצליחו שוב ושוב לתעל את המחליטים לאשר את רצונם. אין בידי הדרג המדיני או לכנסת כלים להתמודד עם הנתונים וההערכות הללו, וכמעט תמיד קיבלו את המלצות גורמי הביטחון. רק במקרים ספורים בהיסטוריה שלנו (בן גוריון במלחמת העצמאות. בגין בהפצצת הכור בעיראק, ולאסונותינו: גם רבין לגבי הסכמי אוסלו, ברק לגבי הנסיגה מלבנון ונתניהו בעסקת שליט) – החליטו אחרת.
*
גוף אחד היה אמור לחזק את הדרג המדיני: המל”ל. המטה לביטחון לאומי אמור לאסוף נתונים, לבצע הערכות עצמאיות ולגבש הצעות למדיניות. אבל מיום שהוקם ב1999 לא ניתנו בידיו כלים לבצע את תפקידו. כל ראשי מערכות הביטחון התנגדו להקמתו מחשש כי יכרסם במונופול שלהם. אך גם ראשי הממשלות לדורותיהם ( רוב הזמן נתניהו אבל גם ברק ושרון ואולמרט ובנט) לא רצו גוף שיגיד להם מה לעשות. הרי הם יודעים הכי טוב. וכך מתקיים גוף חלש שאינו יכול להתמודד עם הנתונים וההערכות של גורמי הביטחון. כבר אמרנו : ידע הוא כוח. חיזוק משמעותי של המל”ל הוא תנאי הכרחי לתיקון העיוות הקיים.