הפועל באר-שבע – בית"ר ירושלים 1:3

היה משהו מתסכל בלראות הערב את המשחק בבאר-שבע. אמנם הקבוצה לא פתחה רגליים, והפסידה פשוט עקב טירוף עודף של הגמלים, טעויות טיפשיות בהגנה והחמצות/חוסר ריכוז בהתקפה, אבל בכל זאת קיוויתי למשחק שייתן לנו הרבה יותר כבוד. בהתחשב בזה שהלוזונים אפילו לא הצליחו לנצח את רמת-השרון (שאפו לקבוצה המושמצת, על לא עוול בכפה, של השבוע האחרון) זה היה יכול להיות מושלם – ניצחון חוץ בבאר-שבע שלא משנה בסופו של דבר כלום.

גם לשחקנים שלנו, אותם אלו שהפסידו היום, מגיע יותר אחרי הסיומת הגדולה של העונה. אמנם את הסטנדינג אוביישן והכבוד הם קיבלו אחרי התיקו המאופס באמצע השבוע מול הפועל חיפה – בסיומו הם הגיעו לחגוג עם הקהל כמו אחרי כל ניצחון בתקופה האחרונה. הם אלה שבסופו של דבר לא הצליחו להשיג את הכבוד האחרון הזה, למרות הקהל הרב שהגיע עד באר-שבע (שאפו). קשה לכעוס עליהם, הם ניסו, אבל לפחות הלילה אני הולך לישון עם ההרגשה שהיה אפשר לעשות יותר.

זה לא משנה כמובן את התחושה הטובה איתה אנחנו מסיימים את העונה, ולמרות החששות מהעתיד ומהלא-נודע – אני כן נכנס לקיץ הקרוב עם אמונה שבעונה הבאה נהיה בחלק העליון של הטבלה, אם לא קבוצת צמרת לכל דבר. יש לי הרגשה שדברים יסתדרו לצד הטוב ביותר, ובכל מקרה מבחינה מקצועית – את אלי כהן אף אחד לא יחטוף בשלב הזה של הקריירה לרומניה, וגם הוא כבר לא מחפש את ההרפתקאות האלה – אנחנו בידיים טובות.

בימים הקרובים נפרסם סיכום עונה או שניים (או יותר, מי יודע), ובכל מקרה נישאר מעדכנים ומעודכנים – אם לא כאן אז בדף הפייסבוק החי והתוסס (בעיקר לאחרונה) של אופסייד סטורי. אתם מוזמנים.

יאללה בית"ר!
יובל

עד לפני חודשיים, הידיעה שבתוך ארבעה ימים, בשני מחזורי הסיום של העונה, נפגוש את הפועל חיפה בבית והפועל באר-שבע בחוץ, הייתה מעבירה חלחלה בכל אוהד ואוהד של בית"ר. זאת תוך הבנה, עמוק בפנים, שקרבות אלה יהיו אקורד הסיום של עונה עגומה במיוחד – ולאחריהם נרד אחר חוסר-כבוד לליגת המשנה בה לא היינו מאז 1992, ואליה אנחנו לא מתכננים לחזור לעולם.

אבל אז הגיעו אלי כהן וז'אן טלסניקוב, הגיע הניצחון הלא-צפוי בדקה ה-93 על קרית-שמונה, ומאז הכל היסטוריה. בית"ר היא נכון להיום אחת הקבוצות הטובות בליגה (אם לא הטובה שבהן), והיותה בפלייאוף התחתון היא תזכורת כואבת לחודשים הקשים שעברו עלינו לפני שהגיע צוות האימון החדש והפך את הקבוצה החלשה בליגה לחבורה לוחמת, ממושמעת ויעילה – שמספקת לנו כדורגל מענג ופיצוי על עגמות נפש רבות.

אז הפועל חיפה, ולאחר מכן הפועל באר-שבע – שני קרבות גורליים לשתי הקבוצות האלה, הרבה פחות לנו. החיפאים נמצאים 4 נקודות מעל הלוזונים. לגמלים יש יתרון של 3 נקודות בלבד. שני מחזורים נותרו, ונראה שהלוזונים חוזרים לכושר (שני ניצחונות, גם אם על הקבוצות החלשות בליגה) – ולצד תחושת הקיפוח ו"כל העולם נגדנו" המאחדת (ואנו מכירים אותה כל כך טוב), לשתי הקבוצות האדומות שנפגוש השבוע יש הרבה סיבות לחשוש. ולנו יש אפשרות להשפיע בצורה ישירה על זהות היורדת השלישית.

במוצאי שבת התקיים דיון בעמוד הפייסבוק של אופסייד סטורי (אם לא הצטרפתם, אתם מוזמנים – אני יודע מהסטטיסטיקה של האתר שיש לנו הרבה יותר מ-50 גולשים קבועים) בנוגע לנושא הזה. כולנו, כמו מרבית אוהדי הכדורגל בארץ (אם לא כולם), רצינו ועדיין רוצים לראות את מכבי פ"ת בליגה השניה. לתחושת חוסר זכות הקיום של מועדון כמעט נטול אוהדים הצטרפו בשנים האחרונות העוינויות הידועות למשפחת לוזון ששולטת בכדורגל הישראלי ביד רמה בזמן שהוא על עברי פי פחת והתחושה שההתאחדות לכדורגל קיימת בשבילם – ולא להפך.

אבל יש לנו אחריות גם לספורט. ניצחנו את מכבי פ"ת פעמיים בחודשיים האחרונים. ניצחנו את כל יתר קבוצות הפלייאוף התחתון. מעבר לרצון שלנו להמשיך ולשבור את שיא הניצחונות, אנו מחויבים גם מבחינה ספורטיבית לנצח כל קבוצה שבאה מולנו. מה גם ששתי הקבוצות הללו הן לא בדיוק ידידות ותיקות שלנו, ואין לי ספק שהיו שמחות להוריד אותנו אילו ניתנה בידיהן ההזדמנות.
אין ספק שרובנו נשמח יותר לראות את הלוזונים מבלים לפחות עונה אחת בליגת המשנה. כנראה גם שזה מה שיקרה, גם אם ננצח את שני המשחקים – כי לשתי הקבוצות יש יתרון שנראה שהן יצליחו לשמור, וספק גם אם הלוזונים ינצחו את שני המשחקים שנותרו להם. אבל בכל זאת, כבית"רים, נבוא לנצח. קודם כל את האדומים מהכרמל, ולאחר מכן את הגמלים מבירת הנגב. אם הם רוצים להישאר בליגה, שיעשו את זה בעצמם. אנחנו נסגור עשרה ניצחונות רצופים.

יאללה בית"ר!
יובל

16:47 קבוצה אחת נשארה מזמן בליגת העל. קבוצה אחרת ירדה מעשית כבר לפני תחילת העונה. הנה לכם, "משחק השקפקפים". משחק שאין לו משמעות, שגם אוהדי שתי הקבוצות – שבדרך כלל נושאים בליבם לא מעט חרדות לפני משחקים – יתייחסו אליו בחצי חיוך. הפועל פ"ת מנסה לרדת בכבוד, בית"ר מנסה לסיים את העונה בסטייל. לא על מלחמה נדווח, אלא על כדורגל. נקווה שיהיה קצת יותר טוב מבדרך כלל.

16:51 קצת היסטוריה: העונה הפועל פ"ת ובית"ר נפגשו פעמיים – בשני המקרים זה נגמר בניצחון חוץ. במחזור השישי של העונה, אחרי פתיחת העונה הנהדרת (10 מ-15), הכחולים של לנדאו הגיעו לר"ג (אז הבית של בית"ר) וניצחו 1:2, משני שערים תוך דקה של יניב לוזון ואור פישביין. אבירם ברוכיאן החמיץ פנדל, ובית"ר קיבלה אחריו עוד אחד – שאותו בן-שושן הצליח להבקיע, אבל זה לא הספיק. בגומלין, אז באיצטדיון המושבה שהיה עוד טרי מהניילונים, בית"ר ניצחה 0:1 מגול בדקה הרביעית של פאסוס. היסטוריה קצת יותר רחוקה: מאז 1996, בית"ר אירחה 20 פעם את הפועל פ"ת (19 פעם בטדי ועוד אחת בר"ג), ניצחה 10 משחקים, עוד 4 הסתיימו בתיקו ו-6 הפסידה. כך שהסטטיסטיקה כנראה לטובתנו. נקווה שגם המשחק. מפגשים זכורים לטוב: משחק העונה של 1997, כשאיציק זוהר עם בעיטה חופשית ואלי אוחנה עם שני שערים מופלאים קרעו את פ"ת 0:3; ה-2:4 של שאלוי וסביליה ב-1998, שסלל את הדרך לאליפות השנייה ברציפות. לקחנו עוד אליפות מול הפועל פ"ת, אבל זה היה ב-2007, בנסיבות לא ממש משמחות.

17:00 אני חייב להודות שיש בליבי יותר מאשר מקום חם להפועל פ"ת. משהו בדרך האלגנטית, הגאה, הלא מתבכיינת ולא מתקרבנת, שבה הם יורדים ללאומית מרגש אותי. חבורת שחקנים שלא יודעת את עתידה, שמצבה הכלכלי של קבוצתם לוט בערפל, פשוט עולה שבוע אחרי שבוע רק למען ההנאה מהמשחק ולמען גאוות אוהדיה. ועם בסיס האוהדים שמאחוריה, איכשהו נדמה לי שהפתח תקוואית שתחזור מהלאומית אי פעם תהיה דווקא הפועל, ולא מכבי חסרת זכות הקיום. הכל נכון, אבל הערב – לפרק אותם!

17:02 ואם להמשיך באותה אנלוגיה, נדמה שאנחנו הצלחנו לגייס מעצמנו לא מעט מהפועל פ"ת – והרבה פחות ממכבי. משהו שורשי, עמוק ויפה קיים בבית"ר הזאת. משהו שהוא הרבה יותר עמוק מניצחון כזה או אחר, או משער כזה או אחר. יש כאן יצירה אותנטית. אלי כהן, שלא גדל בבית"ר, הצליח להחזיר את בית"ר לעצמה, לקוד הגנטי שלה. לשחקנים שהם, יותר מכל, בית"ר ירושלים. ואם יש משאלה בליבי, שהרוח הזאת תמשיך לנשוב.

17:18 וואו, לצ'רלטון ממש אין מה לשדר. הם כרגע מראים את תחרות "מר דרום 2012". חבורה של שרירנים מפוצצים סטרואידים. בערוץ הספורט לפחות קוראים לזה "NFL".

17:25 השידור לא עובר לטדי, להלן ההרכב של בית"ר: הרוש; שי חדד, פיליאבסקי, בן-יוסף, מגרלשווילי; מויאל, פרננדז, איינבינדר, ריקן, ערן לוי, אליחן (!). יאללה בית"ר!

17:27 רוצים גול של צחי!!! פתיחת המשחק נדחתה בעשר דקות. אף אחד לא יודע למה. בית"ר היום ללא סטיבן כהן שנפצע באף, ובן-שושן שמתח שריר ובית"ר לא רוצה לסכן אותו ובצדק. צחי אליחן מקבל את הצ'אנס בהרכב.

17:33 הנה, כנראה שמתחיל השידור מטדי. אולי עכשיו נקבל הסברים. השחקנים עולים לדשא. כמות קהל בכלל לא רעה.

17:38 יש לנו קוונית בטדי. מה שאומר שלא בטוח איך יהיה המשחק, קריאות שוביניסטיות יהיו הערב בשפע בירושלים.

5'. מסתמן משחק משוחרר עד מפוזר. בית"ר עם מהלכים יפים בהתקפה, אבל זו רק ההתחלה והגישושים. אין מצב ממשי לאף אחת מהקבוצות.

6'. רבע מצב: בלילטי בועט כדור מרחוק שפוגע בבן-יוסף ובקשת מלטף את הרשת העליונה של הרוש.

8'. מצב ראשון טוב לבית"ר: כדור חופשי של ערן לוי מקפץ, שחקן של פ"ת תופס את פיליאבסקי מאחור – פנדל שהשופט מתעלם ממנו, ואיינבינדר מפספס במעט את הכדור עם הראש.

11'. מהלך יפה נוסף של אבי ריקן (שחקן הפלייאוף, ללא ספק) שבועט מרחוק ואג'ידה מצליח לעצור.

13'. בעיטה טובה מרחוק של דן איינבינדר, בית"ר לא מפסיקה לטווח את השער של אג'ידה, מקבל ממויאל ונותן קשת גבוהה שאג'ידה קולט בקלות. כדורגל טוב של בית"ר בדקות האלה.

14'. יששששש!!!!!!! הנה זה בא!!!!!! צחי אליחן!!!!! 0:1 בית"ר! ערן לוי מרים מצד שמאל, אג'ידה הודף לרגל של איינבינדר שמשאיר לאליחן שמול שער חשוף לא מתקשה לשים את זה ברשת הגבוהה – בית"ר ירושלים 1, הפועל פ"ת 0! שער בכורה לאליחן!

16'. שחר בלילטי עם בעיטה טובה מהצד השני, ליד הקורה. זה השער השני של אליחן בסה"כ במדי הקבוצה הבוגרת של בית"ר, הראשון היה בעונת 2009/10, כשבית"ר הביסה 0:5 את אחי נצרת. מי שעוד הבקיע שער בכורה אז במדי בית"ר היה דן איינבינדר, שהיום פותח לצידו בהרכב.

18'. דיליי מרגיז במיוחד של צ'רלטון, משהו כמו חצי דקה בין הסאונד לתמונה. למה אני עוד משלם להם?

20'. המשחק הולך ועובר לשליטה של הפועל פ"ת, זה נראה כאילו השער עשה אפקט על שתי הקבוצות: את בית"ר זה הרגיע ומכאן גם קצת נפגעה היכולת, את הפועל פ"ת השער הזה העיר והיא מייצרת הרבה התקפות מול השער של בית"ר.

24'. אני אתגעגע ממש לאנדריי פיליאבסקי. היה לנו הרבה מזל שחיפה הסכימה לשחרר אותנו בשבילנו, ועוד בחינם. בלם פנטסטי שהיה לו חלק מכריע קודם כל בייצוב ההגנה, בדרך למסע ההיחלצות הנוכחי. לא מדברים אליו, וזאת בדיוק סגולתו של בלם.

25'. הפועל פ"ת משחקת מאוד טוב בדקות האחרונות, בית"ר קצת נרדמה. ערן לוי מנסה להתחיל מתפרצת ולשלוח כדור ארוך, אלא שהכדור שלו ארוך מדי. החוצה.

31'. מסירה גדולה של ערן לוי פנימה, ריקן מגיע בסוף לכדור, מצליח להערים על אג'ידה, לוקח אותו לסיבוב אבל לא מצליח לבצע פעולה רצינית עם הכדור וזה מתפספס. קצת יותר דיוק ואפשר היה להשיג כאן 0:2.

33'. איזו החמצה!!!!! מהלך כדורגל גאוני, ערן לוי מתחיל בדאבל פס עם ריקן שמוצא את לוי חזרה, לבד, כשהשוער על הרצפה, והבעיטה שלו לא נכנסת. כדורגל מעורר גאווה, ועדיין – זה היה צריך להסתיים בשער.

37'. דקות גדולות של כדורגל בטדי. ערן לוי מחזיק את הכדור יותר מדי, אבל בסוף מצליח לשחרר מסירה לריקן שבועט טוב לפינה, אג'ידה מזנק ועוצר. כעבור דקה, עוד מסירה של מגרלשווילי מוצאת את הראש של איינבינדר ואג'ידה שוב עוצר.

39'. אחת המחציות היפות שלנו העונה. חייבים לדייק יותר מול השער.

40'. ולפתע, מצב מצוין להפועל פ"ת: אוראל אדרי מקבל בתוך הרחבה ובועט טוב החוצה. עוד הוכחה למה חייבים להבקיע עוד שערים. ולהחתים את ערן לוי מיידית עד סוף הקריירה.

42'. מבצע יפה של לורן בן-ארי שדוהר, עובר את כל יריביו מבית"ר ובועט חזק לידיים של הרוש. בית"ר שולטת, הפועל פ"ת מסוגלת לעקוץ במתפרצת.

מחצית. יפה מאוד של בית"ר. 0:1 משער של אליחן, בית"ר מציגה כדורגל שלפרקים היה ממש גאוני, אבי ריקן וערן לוי במחצית נהדרת. חייבים להמשיך ככה, עם קצת יותר דיוק וקצת יותר ריכוז. יאללה בית"ר.

46'. המחצית השנייה נפתחה בטדי, וואסי כבר עם חצי מצב ראשון לפ"ת, מקבל מצד שמאל ובועט – הרוש קולט. אין שינויים בהרכב.

50'. מהלך נפלא של ערן לוי שלא משחרר כדור, לא משחרר כדור, מחזיק את הכדור אצלו ובסוף כמעט כובש. בעיטה שלו הולכת גבוה מעל השער של אג'ידה.

52'. בית"ר משחקת את הכדורגל הכי מרגש שראיתי ממנה כבר הרבה מאוד שנים. ולא רק היום. זה הרנסנס הבית"רי בהתגלמותו, עם קבוצה לא מאוד יקרה אבל מאוד מחוברת ומלהיבה.

55'. זה משחק מאוד משוחרר. מאוד נדיר לראות משחק בין שתי קבוצות ש"גמרו את העונה" שהולך למקום חיובי של כדורגל חופשי, ולא לשיעמום המחץ של 0:0 ו"למה להתאמץ". אולי בשביל זה צריך מאמנים של כדורגל כמו גילי לנדאו ואלי כהן. בית"ר ממשיכה לשלוט, המשחק נרגע.

59'. הקהל חוגג ביציעים. תמיד כיף לראות. המשחק הולך ומתנמנם לו, כשהשקיעה הפסטורלית והסגולה הולכת ומשתלטת על שמי עיר הקודש.

60'. מתוך השיעמום, אוראל אדרי מקבל מצב, הכדור פוגע בבלם בית"רי ויוצא לקרן. ההתקפה הבית"רית טובה ומאורגנת, אבל ההגנה מאוד חדירה, ובעיקר מסתמן חוסר ריכוז וסוג של קלות דעת. הפועל פ"ת מסוגלת להעניש על זה, וזה רק 0:1.

62'. איינבינדר מצליח לגנוב את הכדור, לתת כדור רוחב לאליחן, והכדור מתפספס. בית"ר צריכה להתעורר.

63'. בית"ר מקשיבה לי ומתעוררת, התקפה של שלושה על שניים, אליחן נותן לאבי ריקן שלא רואה את ערן לוי החופשי – ריקן בועט בסופו של דבר החוצה, יוצא לקרן ששוב מגיעה לריקן בתוך הרחבה שמגלה אנוכיות, מסתבך ומאבד.

66'. זה יהיה כל כך חבל אם המשחק הזה יסתיים בתיקו. בית"ר מוכרחה להכריע את המשחק.

67'. ניסיון מספרת יפה של מויאל ממסירה של ריקן. החוצה. יאללה כבר!

70'. חילוף ראשון בבית"ר: אלי כהן מרענן את החלק הקדמי – צחי אליחן עם משחק טוב ושער בכורה יוצא, אופיר עמרם על המגרש.

71'. יש לא מעט חצאי התקפות של בית"ר, אני לא כותב עליהן כי הן לא מצב של ממש. בסך הכל זה משחק דו צדדי, שער יכול ליפול בכל צד, נקווה שהוא ייפול בצד שלנו.

74'. כרטיס אדום לג'ונתן אסוס! שוב הביריון רפה השכל הזה מסתבך. המצלמה לא קלטה ולכן אין לדעת מה בדיוק קרה, כנראה שהיה איזשהו אגרוף. הפועל פ"ת ב-10 שחקנים.

77'. בית"ר מחפשת לתת גז, עמרם מקבל את הכדור מול השער, מחליט למסור שמאלה לערן לוי, שגם הוא לא בועט ומכניס את ריקן לנבדל. קצת דיוק ואפשר לעשות את זה.

80'. בעיה בבגרות במתמטיקה: ערן לוי מקבל כדור חופשי ממרחק של 40 מטר. כמה חזק תיפגע הגדר שמאחורי השער הדרומי בטדי?

81'. מהלך יפהפה של בית"ר: דאבל פס חכם בין אופיר עמרם למגרלשווילי, מגרלשווילי מרים מצד שמאל, ערן לוי בחצי מספרת מעל השער. חילוף שני בבית"ר: לירון דיאמנט מחליף את דן איינבינדר, אחד ממצטייני העונה שלי. עונה נפלאה שלו.

82'. עוד מצב אדיר! אופיר עמרם מקבל לאחר התקפה יפה, מכניס את מויאל שבועט ואג'ידה הודף בקושי לקרן. הקרן נוחתת על הרגל של דאריו פרננדז שמעיף את זה גבוה גם הוא.

84'. שוב, כדורגל מופלא של בית"ר בדקות האחרונות. בכל רגע יכול ליפול עוד שער. עמרם מוסר קדימה לשי חדד, שמוסר רוחב, פ"ת מרחיקה, ערן לוי מסתבך עם הרגליים, מויאל מופל וכדור חופשי לבית"ר.

87'. אוף, זה קרוב! הקרן של ערן לוי שטוחה, היא עוברת את כל ההגנה ומגיעה לדיאמנט – שחקן של פ"ת מרחיק מהקו. הזדמנות גדולה נוספת לאחר מכן: ערן לוי מכניס את שי חדד, אג'ידה יוצא אבל חדד לא מצליח לשלוח את זה מעליו. בית"ר רוצה שער שני.

89'. אני כבר לא רוצה 0:2 בגלל שאני אוהד בית"ר. אני רוצה כדי שיתוקן העוול ההיסטורי. שזה לא ייזכר כעוד 0:1 קטן.

90'. 0:2!!!!!!!! זה נגמר!!!!!! לירון דיאמנט!!!!!!! עוד מהלך נפלא של בית"ר, ערן לוי עם בישול גדול, מקבל כדור ארוך, דאבל פס יפה עם עמרם, מטעה את השוער ורוחב לדיאמנט – 0:2 בית"ר ירושלים, ניצחון שמיני רצוף לאלי כהן ובית"ר! נשבר השיא של קרית שמונה! מדהים. שער שני העונה ללירון דיאמנט. בית"ר נשארת בסטייל!! מתן בראשי החליף את אנדריי פיליאבסקי.

סיום. ברנשטיין שורק, ובית"ר ירושלים עם ניצחון שמיני ברציפות. 0:2 על הפועל פ"ת, אליחן ודיאמנט כובשים (סימן שבאמת הכל אפשרי בחיים), בית"ר עם כדורגל יוצא מהכלל, ערן לוי העצום, מויאל ואיינבינדר, ריקן שהופך לטאלנט רציני ביותר. זה היה משחק של און אנד אוף, בית"ר השתלטה ואיבדה את השליטה הלוך ושוב לאורך המשחק, אבל בסך הכל זה היה משחק טוב מאוד שלנו – משחק שיכול היה להסתיים בתוצאה גבוהה הרבה יותר.

זאת לא עונה טובה של בית"ר ירושלים, אבל הסיום שלה הוא סיום מופלא ומרגש. כבר הרבה זמן לא ראיתי יופי כזה, שמחה כזאת, אפילו בימי הדאבל. אינטנסיביות של קבוצה מחוברת, נלהבת שמשחקת בשביל הקהל. בית"ר היא הקבוצה שמשחקת הכי טוב בפלייאוף – העליון והתחתון. וזה הישג לא קל.

הלאה, אל יום שלישי. הפועל חיפה של בנין מגיעה לטדי, הזדמנות לנקום על ה-3:0 מקרית אליעזר – אבל יודעים מה? בעיקר שזה לא ייגמר. שההנאה, האהבה, הכיף הגדול של לראות בית"ר ירושלים 2012 לא ייפסק. כי אין כמוה. מי יודע זאת כמוני.

יאללה בית"ר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

לפרוטוקול, לפרוטוקול. אבישי סלע, שלכם ובשבילכם, במשחק שאף אחד לא מתעניין בו. חוץ מאיתנו.

ההרכב: הרוש; שי חדד, פיליאבסקי, בן-יוסף, מגרלשווילי; מויאל, איינבינדר, ריקן, פרננדז; סטיבן כהן, ערן לוי. יאללה בית"ר!

9'. בשל תקלה מצערת, לא ליוויתי את המשחק הזה מרגע השריקה, אבל דקה 9 ואנחנו כאן. לא הפסדתם יותר מדי. ערן לוי עם בעיטה רחוק מהמסגרת, בית"ר יותר יוזמת אבל לא מגיעה ממש למצבים טובים. היסטוריה: העונה שני מפגשים, שניהם עם ניצחונות לתותים של שייע (ומומי זפרן), 0:1 בר"ג ו-0:2 בוינטר (אחד היה הבית של בית"ר, השני היה הבית של רמה"ש עד יום הגעתה לאיצטדיון גרונדמן). ואם לא לנצח בשביל שיפור מעמדנו בטבלה, ולו כדי לנקום על שני ההפסדים המרים האלה. אגב, כמדומני בשלושת המשחקים אימנו את בית"ר שלושה מאמנים שונים: במשחק הראשון בר"ג היינו תחת יובל נעים, במשחק השני בוינטר אימן אותנו חנן אזולאי, והיום – אלי כהן.

12'. הזדמנות טובה לרמה"ש, דמיאנוביץ' משתחרר מבן-יוסף ובועט, הרוש הודף מקרוב. המשחק מת, גל בראל נפצע והולך להתחלף ע"י עשהאל בן-שבת (שהבקיע במשחק הראשון בין שתי הקבוצות השנה) וזה הזמן להזכיר שהיום יש 160 שוטרים ו-160 סדרנים. מה שאומר שאחרי הניסיון של ביבי לתת "מחשב לכל ילד", עכשיו יש "שוטר לכל אוהד". ברכותיי, לוזון.

19'. איך זה לא גול?!?! מבצע אישי פנטסטי של ערן לוי, שמגיע עד השער, מגלגל מקרוב לקורה השמאלית, ואת הריבאונד – איכשהו – גם מצליח לפספס מול שער ריק לגמרי. כנראה שזה שוב פגע בקורה. מדהים.

21'. צריך להגיד שהיום בית"ר בלי חלוץ טבעי בגלל שעמית בן-שושן פצוע, ולכן את החוד מאיישים ערן לוי (קשר-חלוץ) וסטיבן כהן (במקרה הטוב שחקן כנף). א-פרופו חזרה אפשרית של חן עזריאל וכו'… סטיבן כהן חוזר אחרי השעיה בגלל צהובים.

22'. בכל פעם שאני שומע על שחקן בשם בן-שבת, אני תוהה אם יש קשר לרס"ר המיתולוגי מסרט המופת "נשיקה במצ"ח" עם מיכל ינאי ויהודה ברקן…

24'. תיקון קל, שרון דוידוביץ': ערן לוי לא "סופסל", הוא הוכנס בהדרגה לרוטציה אחרי שהוא חצי שנה לא שיחק באופן סדיר. אלי כהן הביא אותו בהדרגה למצב שבפלייאוף הוא יהיה חם, והרווחנו מזה בענק.

26'. קשים חייו של לייב-בלוגר שמדווח על משחק כזה. אז מה?… שמעתם שיעקב אילון עוזב את חדשות 10?… אני שוקל בחיוב לזפזפ….

28'. מותר להגיד שכל הדיבורים על "מאבק תחתית סוער, שיימשך עד הרגע האחרון" היו מופרזים? שתי יורדות היו ידועות כבר בתחילת הפלייאוף, וכל בר דעת יכול היה לדעת שמכבי פ"ת היא החלשה בתחתית עוד קודם… דיברו על קרב בין חמש קבוצות, נותרנו בקושי עם שתיים (אם אתם ממש אופטימיים, או שקוראים לכם עמוס לוזון) כשיש עוד שלושה מחזורים שלמים…

30'. חצי השעה הראשונה של המשחק מזכירה את המחצית הראשונה ברוב ימיה של בית"ר תחת אלי כהן: מנומנמת, בלי הרבה כדורגל. רוב הניצחונות שלנו בריצה הנוכחית הושגו במחצית השנייה: קרית שמונה ובני יהודה ממש בתוספת הזמן. לוקח לנו זמן להתעורר.

34'. מסירה יפה של מויאל מוצאת את איינבינדר שכובש… אבל בנבדל. חבר'ה, לא יהיה הרבה יותר מזה היום. עד שיהיה גול. עד שיהיה.

36'. אוהדי בית"ר מוכיחים שיש להם תודעה היסטורית: "ברוך דגו, תודה רבה, הבאת דאבל לביתר". מקסים.

37'. בעיטה מצוינת של בן-שבת מרמה"ש מ-40 מטר בערך, ליד הקורה של הרוש. את המעט מצבים שיש במחצית הזאת, רמה"ש מביאה. מהצד השני: כדור רוחב של חדד (כמדומני) מפספס את הרגל של ריקן בסנטימטרים. יוצא החוצה.

39'. עוד מצב יפה לבית"ר, שמתעוררת: איינבינדר מכניס את שי חדד, שמתקרב לשער, יכול היה להמשיך יותר וגם ממש לאיים עליו, אבל בחר לתת צ'יפ יחסית מרחוק שעובר ליד הקורה של גל ניר.

40'. נשבע לכם שראיתי עכשיו בחור עם כיפה לבנה וזקן אפור מעודד את הילדים של רמה"ש. לא להאמין שמוטי אלון עדיין מסתובב חופשי. משה אבוטבול בועט טוב מ-20 מטר החוצה.

42'. האוהדים כבר שולפים גירסה משלנו ל"קונטרה" של התל אביביות, עוד מעט והם מתחילים ללמוד את התווים של ברהאמס לתופי יציע. עד שיהיה גול.

45'. לרמה"ש יש חצי גמר גביע ביום שלישי, והם עדיין משחקים יותר טוב מאיתנו. משעמם רצח.

45+2'. אוי איזו החמצה!!!! ריקן עם מסירה טובה לערן לוי, שעובר את סופר, רץ לבד, שניים באים לסגור איתו והוא מוסר כדור הצידה, סטיבן כהן מול השער – אבל בועט גבוה לחומה מאחורי השער. מחצית. 0:0.

מורגש חוסר בחלוץ טבעי, אם תרצו בעמית בן-שושן, שיוציא לפועל מול השער. מחצית לא טובה. חייבים להשתפר. נקווה לטוב יותר.

מחצית שנייה. אין שינויים בהרכב.

53'. בית"ר הגיעה למספר מצבים, שום דבר משמעותי.

54'. דגו משתחרר ושולח כדור גבוה מעל השער. אי אפשר להחזיר את אלי אוחנה או משהו? אפילו בכושר הנוכחי…

57'. הזדמנות מצוינת לבית"ר: התקפה שסוף סוף זורמת ממש, ערן לוי מכניס כדור עומק טוב לסטיבן כהן, שמסתובב ובועט חזק לקורה הגבוהה – והחוצה. הקהל כבר חמש דקות שר על הפועל ת"א, אין לי מושג למה.

62'. יצא המרצע מהשק: "אלי תפרק את הפועל!" חמודים…. מריח כמו 0:0 שריח מלח ים חריף נודף ממנו…

65'. לא להאמין שבשבוע אחד פפ גווארדיולה עזב את ברצלונה, יעקב אילון עזב את חדשות 10 ופרננדו טורס כובש ארבעה שערים ב-180 דקות… משהו משתנה ולא מספרים לנו עליו…

68'. בעיטה חזקה מאוד של משה אבוטבול, הכדור נחבט בבן-יוסף ויוצא לקרן. אני מנסה לדלות משהו מהמשחק הזה.

69'. מדחי לדחל'ה: כדור שוער ארוך מאוד של הרוש מגיע עד ערן לוי, שמסתובב, מצליח להגיע, ובועט כדור שקופץ וזה יוצא החוצה. חצי מצב.

71'. שידור של מוטי חביב זה הפסקול המושלם למשחק כדורגל גרוע. סטיבן כהן נותן כדור רוחב יפה שעובר את ניר, ריקן נבלם בהגנה וזה מורחק.

75'. זהו, נשארנו בליגה, זה הזמן לתת לילדים: תומר ירוחם, בן-סימון, הנחמנים, עדן מלכה, קריאף – לשחק ולצבור דקות וניסיון. אם לא עכשיו, אימתי.

76'. איינבינדר מתקדם ומנסה לטווח את השער, הכדור גבוה מעל החיבור הימני. עוד 14 דקות…

79'. מתקשים לחבר שני פאסים. הייתי מתעצבן, אם זה היה משנה משהו.

81'. ישששששש!!!!!!!!!!!! איזה שער!!!!!!!!!!!! אבי ריקן!!!!!!! 0:1 לבית"ר!!!!!! איזה מהלך פנטסטי!!!! ריקן בדאבל פס יפהפה עם שי חדד, מקבל בחזרה, עובר עוד שני שחקנים ובועט טוב לפינה של גל ניר – שוב שיתוף הפעולה עם שי חדד! ריקן עם שער רביעי העונה! בית"ר ירושלים 1 – רמת השרון 0! איזה יופי!

82'. ללב נכנסת! התאהבתי בך! יהיה מה שיהיה, שתדעי בית"ר, אני אוהב אותךךך!!! אהם.. סליחה..

83'. חילוף ראשון, נדמה לי: סטיבן כהן מסיים משחק לא רע, ברק משה נכנס.

85'. מחקרים מראים: כדורגל משעמם נראה הרבה יותר טוב כשהקבוצה שלך מובילה.

87'. קובי מויאל מסיים עוד משחק לחימה (לקריאות הקהל "תישאר, תישאר") ולירון דיאמנט, חלוץ, נכנס. יפה מאוד מה שנהיה ממויאל. שחקן מגובש, חזק, עם נוכחות ולא מעט כדורגל. חבל שעל פי כל הסימנים, אלה המשחקים האחרונים שלו בצהוב-שחור…

90'. חילוף אחרון: ערן לוי יוצא, אביתר ברוכיאן שוב על הדשא.

91'. שלוש דקות תוספת זמן. הצלה יפה של הרוש מנגיחה של רמת שרוני גנרי (אין לי מושג מי זה היה)

סיום המשחק. בית"ר ירושלים מנצחת 0:1 את רמה"ש – ניצחון שביעי רצוף! לא יודע מה יותר הזוי, שברצלונה לא בגמר ליגת האלופות, או שאיכשהו ניצחנו את המשחק הזה. משחק שהיה אמור להיות 0:0 דלוח של סוף העונה, אבל מבצע אישי יפה של ריקן מביא ניצחון גדול. דחיפות הדדיות בין ערן לוי וסטיבן כהן לרגע הקפיצו אותי, אבל זה נראה כמו משהו שנעשה בבדיחות הדעת. רנסנס ענק של בית"ר. בית"ר עולה לראשות הפלייאוף התחתון, 46 נק' (ועוד אחרי הפחתת 2 נק' של בית הדין), ושוברת שיא בליגת העל: בפעם הראשונה שבעה ניצחונות רצופים (אפילו בימי האליפויות הגדולים לא היה רצף כזה). תענוג.

האם מישהו יוכל להציל את הדבר היפה הזה בעונה הבאה? זו השאלה הקריטית. ובהזדמנות זו: בהצלחה ענקית לרמת השרון בחצי הגמר ביום ד' מול הפועל ת"א. העם אתכם.

יאללה בית"ר!!!!!

מונולוג עצוב של אוהד כדורגל ישראלי. ואף מילה על בית"ר. לפחות לא הפעם.

אני אוהב את הכדורגל הישראלי. נמשך אליו בכל מאודי. אני אוהב את העממיות, את הקרבה, ואולי פשוט אוהב אותו כי הוא שלי. כי הוא לא רחוק ולא זר, אלא מכאן. משובץ בדמויות, בשחקנים, במאמנים, בבעלים שמייצרים אצלי הרבה יותר רגש מאשר כל רונאלדו שמכדרר על דשא מטופח בספרד. את הסיפורים הנפלאים, את ההיסטוריה שמתכתבת עם ההיסטוריה של הארץ, עם העובדה שהכל מדבר עברית – גם אם זו לא השפה הכי מצטלצלת או קולחת בעולם. בחו"ל אני מעדיף קבוצות, בישראל אני אוהד. ובשבילי בית"ר היא הקבוצה הכי טובה, אהובה ומסקרנת בעולם. יותר מכל קבוצה אחרת.

אני אוהב את הכדורגל הישראלי, ולכן השבועות האחרונים קשים לי במיוחד. קורעים את הלב, במידה רבה. קשה לראות איך הכדורגל שגדלת עליו הופך לערבוב מכוער של עסקנות נמוכה, אלימות פראית, יחס שלילי וציני מצד כל הגורמים, חוסר ענייניות משווע, התקרבנות והתקרבנות שכנגד. ואיך כל זה מסתיר כדורגל לא רע, שלפעמים מצליחים לייצר כאן. רומס את הכשרונות הטובים, את המאמנים המבריקים ואת האנשים הטובים שמשובצים לאורך כל הליגה. בקיצור, הפער שבין אלונה ברקת לאבי לוזון. בין אשת עסקים עניינית, חיובית, שבאה בראש ובראשונה לעשות טוב לקבוצה ולקהילה שמאחוריה – לבין עסקן, אינטרסנט שדואג רק לקבוצה שלו במקום טובת הכלל. הפער שבין האליפות של קרית שמונה – אליפות של קבוצה טובה, מקצוענית, סימפטית, עם גיבורים שכיף לאהוב – לבין התקריות המכוערות בפ"ת ובאיצטדיון וינטר, אתמול. למה כדורגל ישראלי צריך להסתיים עם אמבולנסים שמפנים אנשים מהמגרש? למה ספורט צריך להיגמר באנשים שהנחמה היחידה לגביהם היא שהם פצועים קל?

הגילוי הנאות מחייב: אני אוהד בית"ר, הבלוג הזה הוא של אוהדי בית"ר, ומערכת היחסים שלנו עם משפחת לוזון אף פעם לא היתה קלה. לא כשכבודו קרא לנו (לכולנו) "עדר פילים בג'ונגל" ונשבע שהוא לא ייתן לנו (לכולנו) "להרוס את הכדורגל", לא כשבתי הדין של ההתאחדות בראשות כבודו העניקו לנו עונשים מטורפים וחסרי פרופורציה על שטויות, לא כשלוזון המציא את הקיזוז (מי זוכר?) כדי לנסות ולהילחם בבית"ר של גאידמק, שאיימה לקחת אליפות שלישית ברציפות בעונת 2008/09. אבל באמת שהצער שלי הוא לא על העובדה שאבי לוזון הוא היו"ר. שיישאר היו"ר גם עוד עשר שנים. הבעיה היא שהכדורגל הישראלי הפך לאלים, שכונתי ועברייני בצורה מפחידה מאוד בשנה האחרונה.

והכל קשור. כשטיפוסי קצה כמו אלי טביב, פרוספר אזגי, תומר סיני וגל יוסף מחזיקים קבוצות (חלקם בוחשים ביותר מקבוצה אחת), התוצאה המיידית של זה היא שלאוהד הנורמלי קשה להתחבר לכדורגל כזה. כשכרטיס עולה 80 ש"ח (וכרטיסי הנוער/חייל תמיד נגמרים מהר מדי, גם שעתיים לפני המשחק), אל תתפלא שהיציעים ריקים. כשמצד אחד תקשורת הספורט שוחטת את הליגה הישראלית, מצד שני שוחטת את מאמן הנבחרת (כי איך הוא העז לא להעלות אותנו למונדיאל, עם כל השחקנים הטובים מ…הליגה הישראלית), מצד שלישי הופכת כדורגלנים שנתנו שני שערים במשחק אחד ל"כוכבים", מצד רביעי קוראת למאמנים להתפטר אחרי כל שלושה משחקים ללא ניצחון ומצד חמישי מלאה באינטרסים זרים מכל צד וכיוון שתבחרו – אל תתפלאו כשהאוהדים בוחרים להעביר לליגה הספרדית או האנגלית. כשהכדורגל מנוהל ומשוחק ע"י ערסים, אל תתפלא שהם הולכים מכות על המגרש ואנשים טובים כמו ניר ארקין הולכים הביתה.

והיום כבר אין הרבה אנשים שמדברים על הכדורגל הישראלי. כשהייתי ילד, לכל תלמיד בכיתה שלי היתה קבוצה שהוא אהב. אחד היה חיפה, השני היה מכבי, אחד הפועל ואני בית"ר (בדרך כלל היחיד בכיתה, ככה זה כשאתה עושה חטיבה ותיכון בחולון – פרבר תל אביבי מובהק). היום כשאני שואל אנשים איזה קבוצה הם אוהדים, הם לא מתביישים לענות "ברצלונה" או "ריאל". אם אני חוקר ממש חזק, אני מגיע לקבוצה שהם "פעם" אהדו בארץ. למה הם עזבו? מה קרה שכ-1,000 איש שמים את מיטב חסכונותיהם לראות את הקלאסיקו שייערך הערב בברצלונה, אבל לא מוכנים לשלם הרבה פחות כדי לראות כדורגל ליד הבית שלהם?

בגלל שהכל כאן זמני. בגלל שהכדורגל הישראלי מנוהל היום בצורה שרירותית, בלי ראייה לטווח ארוך. כי בתי דין תקועים בחשבונות מול כלי תקשורת וגורמים בהתאחדות, מאשר פשוט לשפוט צדק. כי לא שמים כאן על מושגים כמו נראות וניגוד עניינים. כי ממנים מאמני נבחרות מסיבות לא ענייניות ומפטרים אותם מסיבות לא ענייניות. כי בסוף מדובר בעסקני מכבי, הפועל ובית"ר שמושכים בחוטים, במקום בעלי הקבוצות והאוהדים שאין להם קול. וכשזה מתחיל בשדרות הניהול, אל תתפלאו כשזה מחלחל אל הדשא.

אין לי פיתרון של קסם. לאף אחד אין. אני לא מת על אייל ברקוביץ' (למרות שאת האכפתיות שלו, ואת העובדה שבאמת אין לו מה להרוויח מהסיפור, אני חייב להעריך), אבל כן יש לי מחשבה: שנה בלי כדורגל. שנה אחת נצטרך כולנו, בצער, לא להגיע למגרשים. הליגות המקצועניות, לשנה אחת, לא ישחקו. גם לא גביע המדינה או גביע הטוטו. שנה אחת לחשוב. להגביל את מחירי הכרטיסים ולאכוף בחוק את קיומם של כרטיסי הנוער, להגביר את הענישה על ספסרות, לשווק את הכדורגל הישראלי מחדש, לחבר שוב בין שחקנים לאוהדים, להוציא את נבחרת ישראל מגוש דן ולתת לה לשחק בב"ש, בעכו, בחיפה, בירושלים, באשקלון, בסכנין – בכל המקומות שבהם קיימים אנשים שצמאים לראות את הנבחרת אבל לא יכולים, לנסות ולמצוא פיתרון מקיף למבנה הניהולי של הכדורגל הישראלי ולבעיית האלימות – שלא רק שהיא מסכנת חיי אדם, אלא היא גם מבאסת את החיים לכל מי שרוצה לראות כאן כדורגל סביר.

ובשביל שפעם יהיה פה כדורגל מתוקן, גם אני אהיה מוכן – לא שמח, אבל מוכן – לוותר על שנה אחת של כדורגל ישראלי.

מה אתכם?

באוויר? בי-ם? ביבשה! אבישי סלע על המקלדת.

19:42 מוצאי פסח טובים לכולנו. ברוכים הבאים לבלוג החי שילווה את בית"ר ירושלים במשחקה במחזור ה-33 נגד הפועל עכו בטדי. המצב בטבלה הוא כדלהלן: בית"ר ממוקמת במקום ה-11 עם 40 נק', מרחק של 7 נקודות מהקו האדום (אחרי החזרת הנקודות השערורייתית של בית הדין מוקדם יותר היום, שבטח נתייחס אליה בהמשך). ניצחון של בית"ר יכול להרחיק אותנו עד 10 נק' מהקו, כשיש 15 נקודות בקופה – פער משמעותי, שבוודאי יסגור סופית את שאלת ההישרדות. ממול עומדת הפועל עכו, עוד קבוצה שככל הנראה תשחק בעונה הבאה בליגת העל, קבוצה בסופו של עידן, לא ביכולת גבוהה בלשון המעטה, אבל תמיד עם שחקנים טובים שיכולים לעשות בעיות: שצ'פוביץ', פלצ'וק, סולליך. יהיה לא פשוט.

19:49 צ'רלטון ממשיכים לשדר את המירוץ לאליפות של מנצ'סטר יונייטד וכנראה יעברו לטדי שנייה לפני השריקה, אז הנה כבר ההרכב של בית"ר: הרוש; חדד, פיליאבסקי, בן-יוסף, מגרלשווילי; מויאל, פרננדז, איינבינדר, ריקן; ערן לוי, בן-שושן. יאללה בית"ר!

19:54 בית"ר בלי ברק משה (פציעה) וסטיבן כהן (צהובים), שוב תלויה מאוד בערן לוי ובחדות שלו. השידור התחיל מטדי. כמות יפה של קהל במגרש. נקווה שיתמלא עוד לקראת השריקה.

19:58 הקבוצות עולות לדשא. היציע המזרחי ריק, בתקווה בפעם האחרונה, בעקבות העונש של בית הדין. במחצית תהיה התייחסות מצידי על ההחלטה השערורייתית – ומה תפקידנו בכוח. ההמנון.

20:01 ההיסטוריה, בריפלי: 3 ניצחונות לבית"ר, 2 תיקו, הפסד אחד לעכו בשישה משחקים עד היום בין שתי הקבוצות בליגת העל. העונה – 1:3 לבית"ר בר"ג (בן-שושן עם צמד ואביתר ברוכיאן עם שער נוסף), 1:1 בעכו (איינבינדר).

1'. משה בוחבוט שורק לפתיחת המשחק. בית"ר בשחור-צהוב, עכו בלבן. ליאב נחמני, שמכסה את בית"ר הערב עבור צ'רלטון, מציין ש"אלי כהן אומר שהוא רוצה להמשיך, אבל לא יודע מה יהיה בעונה הבאה". מעורר חשד, אבל קשה לא להבין אותו.

3'. טריוויה לא חשובה: היום זה קרב אלי כהן באלי כהן, שניהם לא רק חולקים שם – אלא תפקיד בקריירת המשחק שלהם – שניהם שחקני הגנה, אלי כהן של עכו במכבי חיפה, אלי כהן של בית"ר בשמשון ת"א.

8'. הזדמנות ראשונה לבית"ר: מי אם לא ערן לוי מקבל אאוט ממגרלשווילי, מקפיץ פעם אחת באוויר ומוריד את הכדור חזק באלכסון לפינה הימנית – וזה ליד הקורה. שניות אח"כ, עוד הזדמנות טובה! ערן לוי מכניס כדור לריקן שפורץ עד השער ובועט, גורש הודף לקרן.

10'. וואו! איזה מצב! קובי מויאל עם בעיטה גאונית, כמעט מארבעים מטר מעל דודו גורש שיצא רע מאוד, וזה פוגע במשקוף! אבי ריקן מקבל את הריבאונד לבד מול השער, אבל גורש מפצה ומונע שער בטוח. עדיין 0:0, בית"ר נכנסת למשחק.

14'. הבליץ של בית"ר נרגע, בית"ר ממשיכה לתקוף אבל לא מגיעה להזדמנויות ממשיות. קובי מויאל עושה עבירה קשה, וכשהשופט לא רואה מוסיף בעיטה לשגיב כהן – טריק מלוכלך שאין לו מקום. אם השופט רואה את זה, דינו אחד וזה כרטיס אדום. חבל על השטויות האלה.

18'. רמי וייץ, כרגיל, שולף סטטיסטיקות מעניינות: אם בית"ר מנצחת, היא שוברת שיא של שישה ניצחונות רצופים שהחזיק שלוש שנים – מאז ימיו של ראובן עטר במועדון. מה שמוכיח שסטטיסטיקה מתיישרת, בעיקר כשיש מאמן טוב.

21'. הזדמנות ראשונה להפועל עכו: אדי גוטליב מקבל עקב יפה משצ'פוביץ' ובועט גבוה מדי. המשחק מתבוסס במי אפסיים של כדורגל משעמם לא מעט דקות, עכו יוצאת ממנו עם מצב ראשון.

24'. כשהכדור מרחף באוויר, מאבקי המיקום של ערן לוי מזכירים סנטר בכדורסל. מניח את ידיו על השחקן ששומר עליו, ומשיג את הכדור בסופו של דבר. העניין הוא שכדורגל אינו משחקם של הפיזיים, אלא של החכמים. וחוכמת המשחק של ערן לוי לא תמיד עומדת לו במהלך המשחק. כשהיא מגיעה, זה בדרך כלל עובד.

27'. פלצ'וק מתמקם וקורע את שמי הלילה של עיר הקודש. אין מצבים, אז אני רושם את זה.

28'. החמצה גדולה של בן-שושן, שמקבל יופי של כדור עומק קשתי מקובי מויאל בלי נבדל, אבל קצת נבהל והכדור נבלם. אם היה בועט, היה לנו כבר שער ראשון.

30'. מויאל קצת התאהב בכדורי העומק הארוכים, והוא עושה זאת שוב, הפעם בלי קשר למשחק. בית"ר מבזבזת פוזשנים, כשבצד השני סולליך מוצא את שגיב כהן שמקפיץ כדור שהולך גבוה מדי.

32'. קרן טובה ומדויקת של ערן לוי מורחקת, ודאריו פרננדז נותן לכדור לקפוץ פעם אחת ובועט טוב – אבל ליד הקורה. תחילתן של שריקות בוז תמוהות בטדי.

33'. כדור טוב מאוד של שי חדד מוצא את מגרלשווילי, שמצליח לחלץ את הכדור מבלם עכואי, מתקדם מצד שמאל לכיוון המרכז – ובועט לידיים של גורש. בית"ר שוב בבליץ: שניות אח"כ, ערן לוי בועט פעם נוספת, הדיפה של גורש מגיעה לאיינבינדר שמשתהה ובסוף בועט – הכדור פוגע (כנראה) בחזה של בלם עכואי ולא ביד. בית"ר משחקת בסך הכל טוב, אך חסרה (כמאמר הקלישאה הלא מצוטטת כהלכה) את הגרוש לשער יתרון.

37'. עוד הזדמנות גדולה לבית"ר! כדור ארוך מוצא את ערן לוי שעובר את מוג'ראן ומתקדם עד השער, לא מוסר לבן-שושן שהיה איתו בהתקפה ובועט חזק לפינה הקרובה – אבל זה גבוה גבוה לתוך היציע הצפוני.

41'. כדור חופשי מצוין של ערן לוי, איינבינדר מגיע אליו בוולה אבל פוגע לא נכון בכדור – והוא טס לשמיים השחורים של ירושלים.

42'. התקפה יפה של בית"ר: בן-שושן מרים מצד שמאל, מגרלשווילי מוריד בראש לריקן שבועט חלש לידיים של דודו גורש. בית"ר במחצית טובה, הסיומת עדיין חלשה. קצת יותר דיוק, ואנחנו משיגים שער.

43'. יששששששש!!!!!!!!!!! 0:1 בית"ר!!!!!! אבי ריקן!!!!!! שער נפלא של ריקן! שי חדד עם בישול נהדר, נגיעה קלה של אבי ריקן והכדור ברשת!!!!! התקפה נהדרת ושער טוב מאוד של בית"ר! שער שלישי העונה של ריקן (תנו לו את העצמי של אוזן, בחייאת, הבחור גם ככה פרש מכדורגל). שער בדקה קריטית ומאוד חשובה, בית"ר ביתרון מול הפועל עכו.

מחצית. 0:1 לבית"ר ירושלים על הפועל עכו. אקורד הסיום הוא שירה אדירה לגבי מצבו של אבי לוזון, יו"ר ההתאחדות, אבל אנחנו נתענג שוב על השער היפהפה של ריקן, ועל הכדורגל הפנטסטי שבית"ר משחקת היום – לפחות במחצית הראשונה. חייבים להמשיך כך, חברים. אם רוצים להוציא משהו הערב מטדי.

אבל גם חשיבותו של המשחק עומדת הערב בצלה של ההחלטה המהדהדת של בית הדין העליון, מעשית להפוך את החלטת בית הדין המשמעתי ולדחות את עונש הפחתת 3 הנקודות של מכבי פ"ת בעקבות תקיפתו הברוטאלית של עלי חטיב באיצטדיון המושבה בפ"ת. צריך להגיד שזו שערורייה, ואפילו לא מהמקום שלנו כאוהדי בית"ר. זו שערורייה חוקתית, שיוצרת מצב מפלה בין מכבי פ"ת לבין שאר העולם. בכל קבוצה אחרת, כשחבר הנהלה של קבוצה תוקף בצורה כל כך מגעילה ושפלה כדורגלן, הקבוצה היתה יורדת לליגה השנייה מיידית. אם הפחיתו לבית"ר 2 נקודות על זריקת כוס משקה למגרש, כמה היו מורידים אם (תיאורטית) מישהו מתוך בית"ר – חבר הנהלה, שחקן או אוהד – היה תוקף פיזית שחקן? אבל יש קבוצות שלהן על פחות מורידים יותר, ויש קבוצות שכנראה חסינות מידו הארוכה של בית הדין המשמעתי. וחייבים לומר את זה: אין ראיות למגע ישיר בין משפחת לוזון לבין בית הדין המשמעתי. אבל המעורבות שיצרו הלוזונים, בערבוב התדיר בין עסקיה של מכבי פ"ת לבין עסקיה של ההתאחדות, היא שיצרה את הגולם הזה. רק לעצמם יוכלו הלוזונים לבוא בטענות, על העליהום שהם חוטפים עכשיו. הוא מגיע להם ביושר.

ומה איתנו, האוהדים הפשוטים? האם באמת נוכל להמשיך ולקיים את הכדורגל, במצבו הנוכחי? הכדורגל הישראלי, האהבה הגדולה שלי, התגלה היום בשפלותו ובשיא כיעורו. וייקח זמן לא מועט ומעשים לא מעטים כדי לתקן את הרושם העצוב הזה.

עוד מעט מחצית שנייה בטדי.

נשבע לכם ששמעתי את זה: הכתבת של צ'רלטון, נטע לוינסון לאלי כהן (עכו): "מחצית ראשונה לא טובה שלכם… כאילו, לא הופעתם למשחק". פרס פוליצר לעיתונות חוקרת, אין ספק.

מחצית שנייה. בית"ר פותחת ותוקפת ימינה. אין חילופים אצלנו. גיא דיין נכנס אצל הפועל עכו.

49'. בזבוז משווע של התקפה, אבי ריקן בפריצה מצוינת אבל שולח מעין מסירה שטוחה ישר לדודו גורש. חבל חבל חבל. התקפה יפה היתה אפשרית במהלך הזה.

53'. בית"ר מאבדת אחיזה במשחק, עכו תוקפת יותר ויותר בינתיים. להתעורר.

56'. אוף, התקפה גדולה של עכו ששולטת במחצית הזאת: יובל שבתאי עם מסירה יפה משמאל לאמצע, ואם שצ'פוביץ' לא מסתפר אתמול – הוא נוגח את זה פנימה. תתעוררו!!!!

57'. דקות רעות של בית"ר. עכו מתמהמהת יותר מדי עם הכדור, וזה המזל היחיד שלנו. האם שאננות נכנסה בנו בכל זאת? תרשו לי לקוות שלא. שער שוויון של עכו באוויר.

59'. במקביל, התקפה טובה של בית"ר, בן-שושן נכנס משמאל למרכז ומוסר ימינה לאיינבינדר שמנסה לתת כדור רוחב, אבל הכדור בקשת עף רחוק מהשער.

60'. עכו בשליטה נכון לרגע זה, מתקדמים די בחופשיות – ודווקא מול השליטה הזאת, חסרה נוכחותו של סטיבן כהן בחלק הקדמי. הנמרצות והכישרון שלו היו יכולים מאוד לעזור. אבל זה קלישאתי מדי.

62'. אם לא היה בלם כדורגל, אנדריי פיליאבסקי היה סולן של להקת מטאל שבדית.

63'. מסירה טובה של בן-שושן מוצאת את אבי ריקן, אבל הוא מאחר לכדור, מנסה לסחוט פנדל ונופל לקרקע. אין שריקה. ממשיכים.

65'. חילוף מעניין של הפועל עכו: נבויסה מרינקוביץ' נכנס, שחקן מאוד מסוכן שבית"ר צריכה מאוד מאוד להיזהר ממנו. ובכלל, לשחק הרבה יותר טוב מאיך שהמחצית הזאת נפתחה.

66'. החלטה שגויה של הקוון: היה נבדל של איינבינדר, ערן לוי לדעתי (אין הילוך חוזר) לא היה בנבדל במסירת העומק. אבל שיהיה. ממשיכים.

68'. לא יודע אם אתם יודעים, אבל קרית שמונה חוגגת בשעה זו אליפות היסטורית. ככה זה כשאתה מפסיד 5:0 בסכנין שבוע אחרי היסטוריה; אתה מאבד סימפטיה, ואת הפריים טיים של הלב שלנו.

68'. החמצה גדולה של ריקן! מסירת עומק אדירה של ערן לוי, ריקן רץ באחד על אחד אבל לא כובש וגורש מצליח למנוע שער.

69'. חילוף ראשון בבית"ר ירושלים: קובי מויאל (משחק טוב מאוד) מסיים את המשחק, אופיר עמרם נכנס במקומו. הגיע הזמן שהשחקן המוכשר הזה ייתן קצת תוצרת השנה.

71'. עוד החמצה!!!! הפעם זה בן-שושן! עוד מסירה גדולה של ערן לוי למס' 7 שפורץ טוב, אבל שוב גורש מונע שער שני מבית"ר. תוך כדי כתיבת שורות אלה: אופיר עמרם מקבל את הכדור מול גורש, ששוב מצליח לעצור. הצגה של השוער העכואי. בית"ר עוד עלולה לשלם על ההחמצות האלה.

73'. ערן לוי במשחק מצוין, חבל שלא יזכרו לו את זה אם עכו כובשת את ה-1:1. קארמה איז א ביץ'.

75'. אופיר עמרם נופל בתוך עיגול ה-16, בעיטה חופשית לבית"ר, טווח קלאסי לאיש שהקהל קורא בשמו: ערן לוי.

76'. ערן לא בועט פצצה, הכדור עובר דרך החומה. נגמר.

77'. מהלך גדול של בית"ר: בן-שושן ועמרם בדאבל פס של הקפצות, בן-שושן מנסה לתת כדור רוחב – ודודו גורש במשחק גדול מונע במו גופו את ה-0:2 שלנו.

79'. בית"ר פשוט לא מצליחה לגמור את המשחק הזה, וזה יכול להיות מאוד מאוד חבל כשנסכם אותו.

80'. הצלה גדולה של הרוש! ערבוביה ברחבה של עכו, בית"ר עושה את כל הטעויות האפשריות, ושגיב כהן כמעט כובש – אבל אריאל הרוש מונע שער ושצ'פוביץ' בועט לשמיים. אסור להגיע עם 0:1 לתוספת הזמן.

82'. עוד מהלך נהדר של בית"ר, שוב לא תכליתי: שי חדד עם פריצה טובה, מוסר לאמצע, ערן לוי מקפיץ לעצמו ובועט חזק – ליד הקורה של גורש. עוד החמצה. כדורגל נהדר, אבל זה לא יהיה שווה אם לא ננצח.

84'. איזה לחץ של עכו: בית"ר מתגוננת. חילוף שני של בית"ר: אבי ריקן, כובש השער הראשון במשחק טוב מאוד גם שלו, יוצא. אופיר קריאף נכנס. לא בדיוק החיזוק שרציתי לחלק הקדמי, אבל גם זה משהו. בינתיים, עוד התקפת יחיד של ערן לוי שבועט לידיים של גורש.

87'. שער שני נפסל!!!! בן-שושן סוף סוף שולח כדור שמכניע את גורש, אבל במקום לתת לכדור להיכנס איינבינדר נגח לשער – שנפסל בטענת נבדל שלא היה. איינבינדר לא בנבדל, והשער השני נלקח מאיתנו שלא בצדק. חבל. ההילוכים החוזרים רק מאששים את הטענה. היה צריך להיות כאן 0:2.

90'. שלוש דקות תוספת זמן. בית"ר מניעה כל הזמן את הכדור, אבל ללא תכלית ממשית.

91'. אוףףףף! טרויגיץ' שולח כדור רוחב, שחולף מעט מעל הקורה הימנית. חילוף שלישי בבית"ר: ערן לוי (המצטיין של בית"ר) יוצא, נכנס לירון דיאמנט.

92'. דקה אחרונה של תוספת הזמן. הכדור שוב של עכו להזדמנות אחרונה.

סיום. 0:1 לבית"ר ירושלים על הפועל עכו. ניצחון שישי רצוף לבית"ר! יכול להיות שזה נגמר? אבי ריקן עם שער נהדר מעניק לבית"ר עוד ניצחון, היא עוקפת את עכו ועולה למקום ה-10, עם עשר נקודות מרחק מהקו האדום. אל תתנו לתוצאה להטעות אתכם: משחק גדול של בית"ר, ריקן עם שער ומשחק נהדר, ערן לוי עם הצגה גדולה (עם שוער קצת פחות טוב הוא מסיים עם שלושה בישולים), בית"ר חוגגת הישארות כמעט ודאית.

זרעי הקיץ נישאים ברוח, ואיתם האתגרים הקשים, אבל בית"ר בינתיים יוצאת מהמאבק הארוך של עונה איומה למשחקים נהדרים ולרוח כדורגל יפהפיה. נהיה כיף לאהוד את הקבוצה הזאת.

אפילו צ'לסי עלתה לגמר הגביע האנגלי הלילה. החיים טובים, כנראה.

יאללה בית"ר!!!!!

בכלל לא רציתי ללכת למשחק הזה. האיצטדיון הזה, הברפלד בראשל"צ, לא עושה לי טוב אחרי הביקור המשמעותי האחרון שלי שם. זה היה לפני עשר שנים, כשבית"ר – עם אלי כהן כמאמן – הגיעה לשחק מול (אז) עירוני ראשל"צ. גם אז, נאבקנו על הירידה מול אותה ראשון, גם אז היה צפי לכמות אוהדים גדולה, גם אז בית"ר היתה בתנופה. ובסוף נדחקתי ונדחסתי בשערים של האיצטדיון המיושן רק כדי לראות הפסד 1:0. משהו סימן לי שאולי לא כדאי לבוא שוב, למשחק הכרעה. 12 שנה לא ניצחנו שם.

אבל אז חבר התקשר ושאל למה אני לא בא. לא ידעתי מה לענות, מילמלתי כמה תירוצים עד שבסוף נתתי את ההסכמה שלי. בכל זאת, בית"ר, לא ניסע?

אין בעולם איצטדיון כמו זה של הפועל ראשל"צ. איצטדיון שהוא לא בלב העיר, אפילו לא בלב איזור תעשייה אלא בלב מדבר. ימין ושמאל רק חול וחול, ובאמצע איצטדיון כדורגל – שאליו אוהדים צריך להגיע בדרך לא דרך. חשבתי שיהיה לחץ, אבל באופן מוזר – בניגוד לשבוע שעבר, נגד מכבי פ"ת – שלווה סטואית השתלטה על סביבת האיצטדיון. לא היה רועש או צפוף. היה שקט. ניגשנו אל תור כמעט ריק וקנינו שני כרטיסים, שכרגיל, עלו 80 ש"ח כל אחד – כאילו בברנבאו עסקינן, ולא במשחק תחתית בליגה הישראלית.

אפילו הקהל של בית"ר, שהרעיש עולמות בשבועיים האחרונים, התחיל לגלות סימנים של סוף עונה. הוא היה במספרים הרגילים שלו (מלא עד הכיסא האחרון), אבל העידוד הרגיל כבר לא היה זועם ומלא עזוז כמו בסטריק הניצחונות הגדול. משהו בי חשש מזה. אוהד כדורגל אף פעם לא יידע לעכל את התחושה הזאת, של מעמד מבוסס. הוא תמיד יחפש את התסריט הנורא ביותר, את ההפסד המתקרב. לפני כל משחק שמתקרב יושב בתוכי גרעין של חרדה. לא צריך הרבה כדי להרים אותו. מספיק משפט אחד, או ידיעה אחת, כדי שהחרדה תתחיל לטפס ולשלוח מסרים למוח, שהקטסטרופה תתחיל לרקום עור וגידים בתוך הראש. הפסד בראשל"צ, ואז הפסד מול עכו, ושוב אנחנו במאבק.

וגם השחקנים קצת נרדמו. בית"ר השנה מגלה דפוס פעולה די קבוע במשחקים: רדומה במחצית הראשונה, ומתעוררת במחצית השנייה. המחצית הראשונה היתה משעממת. אני לא מאלה ששונאים את הכדורגל הישראלי או מזלזלים בו, אבל במחצית הזאת ממש הבנתי מה הם מרגישים. למעט הבעיטה החופשית של ערן לוי רגע לפני שיפת שרק למחצית, לא היה באמת כלום. אבל אחרי שסובב כדור באמנות לקורה, והשופט שרק למחצית, ערן לוי נשכב על הדשא במשך כדקה. הבטתי בו והבנתי שיש למשחק הזה גיבור. וכתובת ברורה.

קשה לחשוב על דמות ספורטיבית יותר ייחודית בכדורגל שלנו מערן לוי. שחקן שגדל כהבטחה עם ים של ציפיות להיות הכוכב הבא של מפעל הכדורגלנים הקרוי גם "מכבי חיפה", שנזרק ונחבט ועבר כמו פינבול מקבוצה לקבוצה, ירד לליגה הלאומית והתבוסס שם יותר מדי זמן, חשב שסוף סוף התאקלם בהפועל חיפה – אפילו העלה אותה לליגת העל – אבל גם משם נזרק. ובדקה התשעים של הקריירה שלו, מצא קבוצה נואשת לא פחות שתכתיר אותו למלך. מצא קהל ששיווע לגיבור חדש. מצא את בית"ר ירושלים. מצא אהבה, במקום חסר תקווה. עם הגופיה מספר 99. כאילו לסמן טריטוריה, להגיד – אני מישהו שלא תשכחו. איזה עוד מס' 99 אתם זוכרים בבית"ר?

הוא קיבל הזדמנות מהשמיים, חייבים להודות. הרי אם פאסוס לא עושה קפריזות רגע לפני המשחק, הברזילאי המסורבל היה פותח במקומו. אבל הוא לקח את ההזדמנות בשתי רגליים. המחצית השנייה שלו היתה מחצית ששווה לזכור. כל הכדורים עוברים דרכו, פעם אחר פעם הוא מצליח להדביק את הכדור לרגל בעוד מתפרצת ועוד אחת. הלחמנים עוד ניסו ללחוץ, אבל ערן – בסיוע של סטיבן כהן ובן שושן – תמיד הצליח לבחון את דלל, השוער המחליף של ראשון. ואז פיליאבסקי הופל ברחבה. יש למישהו ספק מי יבעט?

ערן ניגש ובעט שיחזור של הפנדל נגד קרית שמונה. חד כתער, למרכז השער. התפרצות השמחה שאחריו היתה מרגשת. הוא נופף בידו, כמי שלא יכול להכיל את השמחה, גלש אל הדשא ונשם את אהבת הקהל. זה בסך הכל היה השער השני שלו בבית"ר, אבל הוא רוצה לקחת ממנו כל רגע. שתי דקות אחר כך, איינבינדר פרץ באגף הימני ומסר לאמצע, ואיכשהו זה נפל על הרגל של ערן לוי. כנראה שכשאתה כל כך רוצה, גם הגורל הולך איתך. ראיתי אושר על פניו באותו רגע.

קל להזדהות עם מישהו כמו ערן לוי. הוא אולי לפעמים אגואיסט, ולא תמיד בכושר, אבל אני חייב להודות שבספקטרום שבין כריסטיאנו רונאלדו לערן לוי, עם ערן יש לי הרבה יותר מן המשותף. לא נולדנו סופרסטארים, לא התברכנו בכישרון גדול מדי, אבל מה שמושך בו הוא הרעב גדול להצליח. רעב שדוכא במשך 12 שנים, במועדוני האמצע של הכדורגל הישראלי. וכשהרעב הזה בא על סיפוקו, גם אם חלקית, אין נפש שלא יכולה להזדהות עם הרצון הזה – לנצח למרות הקשיים, למרות הלעג, למרות הספקות.

אז נכון שאפילו העונה, פרט למשחק הזה, הוא לא באמת משחק – אבל אם אלי כהן יעשה את הצעד הדרוש וישחרר כבר את פאסוס, אולי הגיע הזמן שבאמת ערן לוי יהיה במרכז הקבוצה. שבמשחקים שעוד נותרו העונה, רגע לפני שיבואו זרעי הקיץ ויישאו אותם (בתקווה) רמזים לעתיד טוב יותר, שייתן לערן לוי לפרוח, ולהשיג את המקסימום שנשאר מעונה אבודה.

פתאום נהיה כיף לאהוב את הקבוצה הזאת.

יאללה בית"ר!

הפועל ראשון לציון – בית"ר ירושלים 2:1

לפני ארבעה שבועות בסך-הכל, בדקה ה-75 של משחק בית מדכא בגשם שוטף מול עירוני קרית-שמונה, האלופה שבדרך, עם 3,000 אוהדים בקושי שיצאו מהבית והסתתרו מתחת לגג ביציע העליון, החלטנו לרדת ליציע התחתון. בית"ר בדיוק סגרה כ-717 דקות ללא שער זכות.
ביחד עם נערי לה פמיליה מהיציע העליון וחברי היציע התחתון הקבועים, כ-1,000 אוהדים החליטו שלמרות הגשם, ולמרות הדיכאון, ולמרות שהפועל באר-שבע ניצחה ובכל מקרה אין לנו אפשרות לעלות מתחת לקו האדום, זה הזמן להיצמד לקווי האורך של המגרש ולתת את מה שאפשר כדי לתמוך בקבוצה. זה לא גרם לשום דבר להיראות יותר טוב והמשחק המשיך להיות מדכא, מלבד נסיונות של ערן לוי, הרכש המאכזב משלהי תקופת יובל נעים, לתת משהו. בדקה ה-93, כשאנחנו כבר חושבים על הדרך המדכאת הביתה עם מרחק שלילי של 3 נקודות מהקו האדום, כשנראה שגם ההבאה של השריף לא הועילה ואולי יובל נעים צדק כשאמר "זה מה יש, זה המקסימום שאפשר לעשות עם השחקנים האלה", הרוח הייתה זו ששינתה את הכל. לא, עדיין לא הרוח הבית"רית. סתם רוח ירושלמית קפואה וחזקה שהסיטה את הכדור לידו של שיר צדק והובילה לפנדל, אותו בעט ערן לוי בעצמה למרכז השער. 1:0 מתוק, יקר אבל גם מנותק ממהלך המשחק – וכולנו ידענו את זה.

ובכל זאת, מלאי תקווה הגענו עם עוד 5,000 אוהדים למושבה שבוע לאחר מכן, כדי לראות את אותה חבורה נרפית כובשת לראשונה מזה 7 חודשים שלושה שערים במשחק. במחצית אחת. ניצחון ענק על יריבה ישירה לתחתית. לאחר מכן צמד בדקות הסיום שהפך פיגור ביתי לניצחון גדול על בני יהודה, עוד שלישייה על מכבי פתח-תקווה, והשבוע צמד במשחק קשה ולא משכנע מול עוד יריבה לתחתית, הפועל ראשון לציון, מולה השגנו רק נקודה אחת בשתי ההתמודדויות הראשונות העונה.

אז אפשר לכתוב על ברק משה המצוין שלמרות החריקות פה ושם ביכולת, לקח את ההזדמנות להחליף את קובי מויאל בשתי ידיים והרבה שיש על מי לסמוך ויש יותר משחקן אחד טוב בעמדה הזו.
אפשר לכתוב על אריאל הרוש, שלמרות שהוא תופס לפעמים יותר מדי אוויר בכדורי גובה עדיין נותן את שלו באחד על אחד ובהדיפת נגיחות מסוכנות לעבר השער.
אפשר לכתוב על דאריו פרננדז שהולך ומשתפר בשבועות האחרונים ומתחיל להזכיר את דאריו שאנחנו זוכרים מסוף העשור הקודם. גם אז הוא לא היה שחקן מושלם ולא רבים חשבו שהוא שחקן גדול, אבל הוא היה שחקן טוב ויעיל במרכז המגרש – והוא חוזר לעצמו.
אפשר לציין שעמית בן שושן ממשיך להשתפר, למרות שהוא עוד לוקה לפעמים בהחלטה האחרונה, והוא עדיין לא השחקן האופטימלי לשמירה על כדור בהתקפה.
סטיבן כהן האנרגטי הוא עוד אופציה לכתיבה, למרות שהוא ידע משחקים טובים מזה שראינו ממנו היום (שלא היה רע גם כן).
אפשר לציין את דן אייבינדר שאם היה שומר לאורך חודשים ארוכים על יכולתו בחודש האחרון היה יכול להיות מוגדר כאחד השחקנים המשמעותיים בליגה ביחס לקבוצה, ואפשר להזכיר גם את חיים מגרלשווילי שלפחות התקפית נותן עבודה טובה, את פיליאבסקי שלמרות השערים העצמיים בלעדיו לא היינו נשארים בליגה ככל הנראה, את תומר בן יוסף שמשתפר בהתמדה מאז הגעתו של אלי כהן (וגם היום נתן את טעות התקף-הלב הקבועה שלו), וגם את שי חדד ששיחק בעמדה שהוא לא אוהב (ואוהב להתלונן עליה, משהו שחייב להיפסק) והיה לפחות סביר.

אפשר גם להזכיר את ערן לוי, שחקן עם שליטה פנומנלית בכדור, מסירות של גאון ובעיטות חופשיות כמו של איציק זוהר, רק שאותן הוא יודע לתת גם בתנועה. עם 12-15 ק"ג פחות וכושר גופני של ספורטאי ממוצע (אפילו ספורטאי ישראלי ממוצע) הוא היה יכול להיות כדורגלן אירופאי ברמה גבוהה ביותר. בינתיים הוא מספיק בשבילנו, והרכש המאכזב "שרק החליש את בית"ר" כדברי הפרשנים הבכירים של העת העתיקה (סוף פברואר 2012) הוא כעת באנקר כמעט בכל מצב. ל-90 דקות על הדשא כדי לשים שער או שניים, לרבע שעה בסיום במצב של פיגור כדי לעזור להתקפה, ל3 דקות בסיום במצב של יתרון כדי לשמור על הכדור. השחקן המושמץ ביותר בליגה מבחינה משמעתית נהנה מהאהבה שהוא מקבל בבית"ר, ולא חשוב כמה דקות הוא יקבל. אם אוהבים אותו ומעריכים אותו, הוא ייתן בחזרה. אני מקווה שהתיאוריה הזאת תחזיק מים לאורך יותר מחודש-חודשיים, אבל בינתיים זה מה שקורה.

אבל כמו שבטח שמתם לב, לכל שחקן ברשימה הזאת יש "אבל" כזה או אחר לצד המעלות שלו. אין לנו כוכבים, אין לנו שחקנים מושלמים. זהו בהחלט לא הסגל האידאלי, והוא לא דומה למה שחווינו לפחות עד סוף 2009/תחילת 2010, עת החלה ההידרדרות המהירה של הקבוצה.

יש כאן יד מכוונת, וזה לא חדש. לכתוב שאלי כהן עשה את השינוי זה לכתוב את המובן מאליו, את מה שאתם לא צריכים להגיע לכאן כדי לקרוא, אבל גם את המובן מאליו צריך לכתוב לפעמים. את הכבוד צריך לתת גם בפעם האלף למי שהרוויח אותו בכבוד. וזה לא רק אלי כהן הותיק והמנוסה, שכמה טוב לנו שהשתלשלות העניינים הובילה דווקא אותו אלינו ולא את אחד מהמועמדים האחרים (כולל זה שאני קיוויתי שיגיע, דרור קשטן). כבודו במקומו מונח, אבל יש עוד אחד.

כי גם השריף צריך סגן. וטוב שהסגן הוא עוזר המאמן שנמצא עדיין יחסית בתחילת דרכו, ז'אן טלסניקוב, שנותן לא רק את הערך המוסף של המחויבות לקבוצה והאחריות של כל שחקן שלובש את מדי המנורה המקודשים, אלא גם את ההערות הקטנות שמוסיפות לכל שחקן שרחוק מלהיות מושלם. לכל שחקן שרחוק מלהשיג את החוזה בצמרת הליגה הספרדית או האנגלית בשנים הבאות. שחקן שאין לו שאיפה מציאותית להפוך לכוכב-על בסגנון ברקוביץ' עם חוזה חלומי אלא פשוט לשחקן טוב מאוד, שעובד קשה באימונים ובסוף השבוע בא ונותן את אותה יכולת ועבודה קשה על המגרש כדי לעזור לקבוצה שלו להביא עוד 3 נקודות יקרות. כמו ז'אן. לא הכוכב הכי גדול שדרך בטדי, אבל ללא ספק אחד השחקנים המרגשים ביותר שלבשו את המדים הצהובים-שחורים. ויותר משהקבוצה הזו נבנתה ע"פ משנתו של אלי כהן, האיש שיודע לעבוד קשה ויסודי לקראת כל משחק, נראה לי שהיא נבנתה בדמותו ובצלמו של ז'אן. כי היא לא מושלמת, ואין בה שחקן שאתה יכול להיות רגוע לחלוטין כשהכדור נמצא אצלו ברגל. אבל איכשהו בחודש האחרון, כשהיא על המגרש, אתה יודע שהיא תעשה את מה שצריך כדי להביא את הנקודות. וגם אם זה ייעצר בטעות לשבוע אחד, היא תעשה את מה שצריך כדי לחזור לעצמה.

יאללה בית"ר!
יובל

בית"ר ירושלים – מכבי פ"ת 1:3

פתאום, בסוף המשחק, הסתכלתי על המגרש ועל היציע מסביבי והבנתי שככה זה אמור להיות. ככה צריכה להיות קבוצה. אם נתעלם, ברשותכם, מהצלע הניהולית (בשל המצב הכלכלי הלא ברור של המועדון), ונסתכל רק על המשולש קהל – מאמן – שחקנים – ככה זה צריך להיות. ככה אמור להיות מועדון כדורגל בריא. אני לא יודע מי אחראי לכך שהחיבור הטוב הזה, בין 10,000 איש ביציע כל שבוע, לשחקנים שמקריבים למען הקבוצה שלהם, למאמן אחראי וחזק, יימשך – אבל בבקשה, תמשיכו ככה. אם יהיה מישהו אחר שייקח את המועדון הזה: תסתכל על מה שקורה עכשיו. תסתכל כמה טוב זה יכול להיות. אל תפגע בזה. זה לא שבור. אל תתקן.

שחקנים שראויים לציון: מעל הכל, זה היה הניצחון של קובי מויאל. העתיד של המועדון שלנו תלוי הרבה מאוד באיש הזה, היכן הוא יהיה ומה הוא יעשה. מויאל היה היום הכוח המניע של הניצחון. לא רק בפנדל, או במסירה האדירה שהכינה את השער השלישי. בגליצ'ים. בהתלהבות. ביכולת ההגנתית האדירה, שמנעה ממכבי פ"ת לפתח כל משחק התקפי משמעותי (למעט שער השוויון המרגיז). דן איינבינדר הוא מובן מאליו, לאור השער (הנפלא) והבישול (הלא פחות יפה), והייתי מציין גם את אנדריי פיליאבסקי - אם כי, נדמה לי שכל משחק טוב שלו מביא רק לסיום הרומן הקצר שלנו איתו. בשנה הבאה הוא חוזר לכרמל. אנחנו נצטרך לגדל את מתן בראשי. גם קו העלייה החד של עמית בן-שושן ממשיך. יש מצב גדול שאלי כהן בא בדקה התשעים, רגע לפני שהכישרון של מס' 7 הלך לאיבוד לגמרי. הביטחון חזר אליו. רואים את זה בכל טאץ'. הוא כבר לא מפחד. וזה דבר גדול.

ואי אפשר שלא להתייחס לאירוע בקניון מלחה. נכון שקצת נמאס מהפוזה המתגוננת, או המצטדקת שאליה אנחנו נכנסים בכל פעם שקורה אירוע נורא שכזה. הרבה נמאס, למען האמת. אבל חשוב להגיד כמה דברים: א. האנשים שעשו את זה הם לא בושה לבית"ר, הם בושה לחברה הישראלית. הגיע הזמן שגם האנשים שכל כך כועסים על בית"ר ייזכרו שברגע שהם יוצאים מהאיצטדיון, הם בני אדם. הם אזרחים. גם במגרש הנהלה לא יכולה לשלוט עליהם (היא יכולה לכל היותר לדבר), אבל מחוץ למגרש לא יכולה להיות לה אחריות על כל אוהד. נדמה לי שהמשטרה אמורה לדאוג לזה. וחוץ מזה, אף אחד לא שואל עד מתי יוכלו להתחבא אותם גזענים מאחורי הצבע של חולצתם? ב. הניסיון להדביק אחריות לבית"ר (במישרין או בעקיפין) על כל דבר שאוהדיה עושים הוא מגוחך. זה בערך כמו להאשים את מכבי ת"א בעבירות שעשה האוהד שלה, זאב רוזנשטיין; או את הפועל ת"א, בעבירות המין של האוהד השרוף שלה, השר לשעבר חיים רמון. האנשים שתקפו את פועלי הנקיון הם קודם כל אזרחים ובני אדם. ואנחנו צריכים להתייחס אליהם ככאלה. קשה ככל שזה יהיה. כי הגזענות הזאת, מה לעשות, קצת יותר גדולה מהקבוצה שלנו. ג. העדויות במקרה הזה רחוקות מלהיות חד משמעיות. יכול להיות שבאמת נעשה כאן דבר מכוער, אבל גם מאוד יכול להיות שהפרשה הזאת תיגמר בלא כלום. היתה מהומה בקניון מלחה, את זה כולם יודעים. מי התחיל בה? שאלה מעניינת, שאת התשובה עליה עוד נצטרך לברר. ד. אין בשני הסעיפים הקודמים כדי להצדיק איזשהו סוג של אלימות. התקיפה היא מכוערת, היא בהמית, היא קשה בשבילי כישראלי הרבה יותר מאשר כאוהד בית"ר. וגם אנחנו צריכים לעשות חשבון נפש, לא קל, עם עצמנו. על החיבור המשחית עם הימין הקיצוני, על הקריאות הגזעניות שהופכות לאלימות מכוערת, על הנזק שזה גורם לא רק לתדמית דה יורה, אלא גם למציאות הכלכלית של בית"ר דה פקטו. ולא לעד נוכל להאשים רק את התקשורת.

ואולי, נאיבי שכמוני, גם משהו אצלנו מתחיל להשתנות. התמיכה של הקהל, ההתמקדות בעידוד במקום בשירים גזעניים, אולי הם התחלה של משהו חדש. הלוואי.

ירושלים לא תרד!

בית"ר ירושלים – בני יהודה 1:2 (וקצת על הסיבוב והליגה שהיתה)

"זו היתה שעתם היפה ביותר" (ווינסטון צ'רצ'יל)

האם יכול להיות שכל מה שאנחנו צריכים בשביל רגע שמח באמת, זה חרב על הצוואר? שכל תקופת הכסף הגדול והתארים והשחקנים מזהב וכסף, זה לא בשבילנו? שאולי דווקא האנדרדוגיזם הזה יותר מתאים לבית"ר ירושלים מאשר תחושת העליונות, הפייבוריטיות?

בשבוע שעבר הבאנו 5,000 איש לאיצטדיון המושבה. היום הגיעה כמעט רבבה לטדי (בלי היציע המזרחי). המספרים מדברים: תחושת הסכנה המיידית ייצרה גל של אנרגיה חיובית מצד הקהל, שחזר בגדול בדיוק ברגע המתאים. זה הכוח של הקהל הבית"רי המושמץ: וזאת הסיבה מדוע, על אף כל מגרעותיו, הוא עדיין הקהל הטוב בישראל. טוב מהאוהדים המפונקים של מכבי חיפה, טוב מהבהמות המכובסות של הפועל ת"א, טוב אפילו מהקהל הנאמן והחיובי (ברובו) של מכבי ת"א. כי כשבית"ר עומדת במבחן – הוא מגיע בהמוניו. הוא הגיע לכל מגרש בארץ כשבית"ר נאבקה על חייה לפני עשר שנים, והוא בא בהמוניו גם עכשיו – מעודד, תומך, דוחף את הקבוצה גם בפיגור של 1:0 ומביא אותה עד לניצחון נוסף. כשמכבי היתה צריכה להכריע בין הקבוצה לבין קדושתו של אבי נמני, רוב הקהל לא היה עם הקבוצה. הנה לכם ההבדל. קהל חם, סוער, אוהב, עם מגרעות (וגזענות מכוערת בשוליים, אבל בעצם איפה אין) – אבל בסופו של דבר, הקהל הטוב בארץ. הנה, אמרתי את זה.

במידה ואכן נישאר (ועדיין לא נשארנו, מסע ארוך לפנינו), שמו של אלי כהן צריך להחקק באותיות של זהב בספרי ההיסטוריה של בית"ר. הוא כבר חקוק, לאור האליפות שלקח ב-1997, אבל לטעמי הכהונות שלו ב-2002 וב-2012 עולות בערכם אלפי מונים על האליפות הפנטסטית ההיא. כי אז, לאלי כהן היו את השחקנים הטובים בליגה: יוסי אבוקסיס, סטפן שאלוי, אישטוואן פישונט, איציק זוהר ואלי אוחנה – כולם בשיא הקריירה. היום השחקנים הטובים בליגה משחקים בכל קבוצה חוץ מבית"ר. לסטיבן כהן, עמית בן-שושן או ליאונרדו פאסוס (עם כל האהבה) לא היה מקום ב-18 של הקבוצה ההיא.

בעיניי, במקום שבו נגמר הכסף והכישרון – שם מתחילה עבודתו של המאמן. לכן רן בן-שמעון כל כך מוערך; כי הוא הצליח לגבש סגל של שחקנים שכבודדים אינם כוכבים, אבל עשה מהם קבוצה נהדרת. וכך גם אלי כהן (בזעיר אנפין), לוקח מעט ועושה ממנו הרבה. משתמש נכון בערן לוי, נותן קרדיט ואמונה לשחקנים מושמצים כמו בן-שושן או סטיבן כהן (שהחזירו היום בגדול על המגרש; כן, לבן-שושן היה משחק נהדר – גם בלי הגול), ומוציא מפאסוס הרבה יותר ממה שהמאמן הקודם הוציא ממנו. לכן, ראוי שנעריך את אלי כהן. ראוי גם שבית"ר תעריך אותו. במציאות שבה בית"ר לא יכולה להתחרות על המאמנים החזקים והגדולים, אלי כהן צריך להישאר בבית"ר (בכפוף, כמובן, לשינויים הניהוליים בקבוצה שעוד יקרו) עשר שנים. הוא מצא את מקומו, ובית"ר מצאה מאמן נאמן, שמחובר ואוהב את המועדון, ושני הצדדים צריכים ללכת ביחד. גם אם יבוא בעלים אחר, גם אם הכסף יהיה טוב יותר. אסור שאלי כהן ובית"ר ייפרדו. כי אושר כזה לא ראיתי מהקבוצה שלי גם הרבה מאוד זמן. אפילו לא בימי הזוהר המנומנמים של שום, יוסי מזרחי או אוסי ארדילס.

פעם בעשר שנים, בדרך כלל בשנים שהסיומת שלהם היא 7, בית"ר הופכת לקבוצה הטובה בארץ (87, 97, 2007). פעם בעשר שנים, בדרך כלל בשנים עם סיומת 2, בית"ר יורדת מהנכסים של הקבוצה ההיא, ונאבקת מחדש על הקיום (92 בארצית, 2002, 2012). ותמיד היא מושמצת, ותמיד אומרים שהיא נעלמת, אבל בסוף היא תמיד חוזרת. כי כמאמר להיט שנות התשעים של להקת המופת צ'אמבוואמבה, כזאת היא בית"ר – I Got Knocked Down, But I Get Up Again. חוטפת את הסנוקרת, אבל מתאוששת כעוף החול וממשיכה להיאבק. כל הזמן להיאבק.

כבר אמרנו את זה בעבר, ונאמר זאת בעתיד: זהו עוד פרק מסעיר בחייו של המועדון הכי מסעיר בישראל. יש לנו עוד מאבק ארוך. המקום בליגת העל בעונה הבאה ממש לא מובטח. אבל אפשר, וצריך, להיות אופטימיים. יש קבוצה בירושלים. בימים כאלה, זה לא מעט.

ועוד מילה. מועדון בריא, וקבוצה בריאה, הוא מועדון שדואג לקהילה שמאחוריו. בית"ר שלחה כרטיסים לתושבי הדרום, שיכלו להיכנס למשחק ולעודד את הקבוצה, ובמקביל גם לנוח מהשגרה האיומה שאופפת אותם. שאפו.

ירושלים לא תרד.

יאללה בית"ר!