כתבה מתוך עיתון "העיר", 26.3.10:

בסיטואציה הזו הייתי כבר מאות פעמים. למעשה היא אחד הזיכרונות הטובים שלי מתקופת הילדות וההתבגרות. אבא שלי ואני יושבים בפינת האוכל במטבח ומדברים. לא היה לנו פולחן או זמן קבוע, פשוט מצאנו את עצמנו פעמים רבות משוחחים שם, לעתים במשך שעה ארוכה. שיחות המטבח האלו היו הבילוי העיקרי שלנו יחד, ונדמה לי ששנינו נהנינו מהן. אני די משוכנע שלמדתי בהן לא מעט, למרות ואולי בגלל שמעולם לא הרגשתי שהוא מנסה ללמד אותי משהו, אלא להפך, אם מישהו היה נחרץ בדעותיו ותוקפני בנימה שלו, זה הייתי אני. התחושה שלי היתה שאנחנו שני צדדים שווים בשיחה או בוויכוח, חותרים יחד להגיע לאיזו הבנה. את הבעיה הפלסטינית, למשל, פתרנו עשרות פעמים בפינת האוכל ברחוב מלצ'ט, והעובדה שהיא עדיין מתקיימת במציאות היא סוג של נס.

התמונה, אם כן, מוכרת, אבל בכל זאת קצת שונה. הרחוב והדירה התחלפו, השולחן התחלף וגדל ועל השולחן מונח הטלפון הסלולרי שלי במצב הקלטה. את רוב הראיון תיכננתי להקדיש לא לניתוחים ולחזונות על מצב האומה אלא לדברים שאני לא יודע, שמעולם לא טרחתי לשאול. על הילדות שלו בכפר, על השנים שהוא ואמא היו סטודנטים בפריז, על תחילת הדרך שלו בתיאטרון. ועדיין, כשלחצתי על כפתור ההקלטה והשתרר רגע קצר של מבוכה, פניתי במהירות אל הקרקע הבטוחה לחימום מיתרי הקול – האדמה החרוכה של השמאל הישראלי.

אבא, לפני כמה דקות חזרת מפגישה בחממה של אביטל גבע בעין שמר, מה היה שם?
"זה היה כנס גישוש ראשון לבדוק את הלך הרוח בקרב מי שמוגדרים אנשי שמאל. הזמינו את אופיר פינס ואת אבו וילן, וכל אחד השמיע את תחושותיו. הם אמרו שיש גוש גדול פוטנציאלי של מצביעי שמאל שאין להם למי להצביע. 20-15 מנדטים שתועים בכל מיני מבוכים פוליטיים. השאלה היא איך לקבץ אותם מחדש".

יש לך מחשבות בעניין הזה?
"אני חושב שצריך לצאת מתוך התפיסה שהחברה הישראלית היא חברה מתפוררת של קבוצות שלא רואות עתיד משותף. למשל, חמישית מתושבי המדינה, שלא רואים מה העתיד המשותף שלהם עם שאר אזרחי המדינה. מדירים אותם מתעסוקה במקצועות מסוימים. לא נותנים להם את אותם תנאים של דיור, בריאות וחינוך, וכן הלאה. לכן אני חושב שצריכה לקום היום איזושהי תנועה שתשאף ליצור תחושה של עתיד משותף לכל מי שרוצה לחיות כאן ולהיות אזרח של המדינה הזאת. העתיד המשותף הזה צריך להיות קודם כל משותף לרוב היהודי ולמיעוט הערבי. צריך לסלק הצדה את כל הגורמים מהעבר שמפריעים לעתיד הזה כי כל מה שמפריע להגדרת עתיד משותף זה העבר המפריד".

אבל אולי העניין הזה דורש הכרה במה שאירע בעבר, למשל ועדות האמת והפיוס בדרום אפריקה. המילה נכבה בכלל לא היתה פה חלק מהלקסיקון עד לפני כמה שנים. מה עם זכות השיבה, למשל?
"בכל העולם התקדימים הם שבדרך כלל כשהסתיימו מלחמות היתה עקירה של מיליוני אנשים. במלחמת העולם השנייה, לדוגמה, מיליוני גרמנים נעקרו מבתיהם בשלזיה, בחבל הסודטים וברומניה, וסולקו משם. אף גרמני בר דעת לא דורש לחזור למקומות האלו. גם אנחנו – אני ואתה – בן ונכד של פליטים שברחו או גורשו. קודם כל, יש בהחלט אחריות היסטורית בפתיחת מלחמה. אני לא מוכן שיטילו את האחריות למלחמת 48' על הציבור היהודי. אני יודע, ואף אחד לא ישכנע אותי אחרת, שהציבור היהודי קיבל את תוכנית החלוקה של האו"ם והיה מוכן ללכת עליה, והערבים פתחו במלחמה שנועדה לחסל את הנוכחות היהודית בארץ ישראל".

היו גם כפרים שנעלמו באזור הכפר שבו גדלת, בתל מונד. איך זה נראה לך כילד? זה נראה לך טבעי? מה היו היחסים איתם לפני המלחמה?
"לתל מונד היה מגע עם כפר אחד, תיקלי. היו סוחרים שהיו מביאים ירקות בכל בוקר עם החמורים שלהם. אני זוכר כמה מהם. היו קונים מהם גם אבטיחים ומלונים".

פותרים ביחד את הבעיה הפלסתינית – יהושוע ויהלי סובול (צילום: קרן מנור)

אתה זוכר איזה דיבור כילד? שהסבירו לך מה זה אומר ערבים?
"לא היה צריך להסביר לי. הם היו יושבים אצלנו בבית ואוכלים ארוחת בוקר. סבתי היתה מזמינה את סוחר הזבל האורגני מטירה ומכינה לו חביתה. אני זוכר אותו יושב אצלנו בשולחן ארוחת הבוקר. לקראת מאי 48', בוקר אחד, עוד לפני שהתחילו פעולות האיבה, שמעתי שאומרים – 'התושבים של תיקלי עוזבים את הכפר שלהם'. אנחנו, הילדים, יצאנו לכביש הראשי של המושבה במרכז הכפר, ואני זוכר את התמונה של משאיות ערביות עמוסות מזרנים וכלי בית עוברות דרך הכפר. המוכתר של תיקלי, מחמוד, בא לבקר את אבי לפני שעזב, ואבי תמיד נהג לספר שהוא שאל את מחמוד, 'למה אתם עוזבים?', ומחמוד אמר לו שזו הוראה של המפקדה הערבית העליונה, לעזוב עכשיו, אבל כשהכל ייגמר הם יחזרו. בתל מונד באופן ברור לא היה שום גירוש".

ומה עשו שם אחרי זה?
"אחרי המלחמה חרשו את הכפר ונטעו שם פרדסים".

זה לא היה מוזר לך כילד? כלומר, גרו פה אנשים ופתאום נוטעים עצים?
"כן, זה היה מוזר. קשה לי לשחזר בדיוק. אני זוכר את זה בהקשר של הרבה דברים שקרו בו זמנית. הייתי בן עשר בערך. אני זוכר שבהתחלה היינו עושים לשם טיולים, לפני שהרסו את זה. זמן קצר אחר כך הקימו מעברה גדולה בתל מונד, ואני זוכר שאחר כך התחילו לבנות שיכונים על חלק מהאדמה שהיתה של תיקלי. הגיעה אוכלוסייה חדשה שנראתה לי זרה ומוזרה. הגיעו ילדים שדיברו פרסית, ערבית, רומנית, הונגרית, יוונית ופולנית, היה פתאום ערב רב של ילדים והורים מוזרים. החוויה כילד היתה של ארץ שעוברת תהפוכה גדולה".

האיש מאחורי הביקורות הזועמות הוא אבא שלי

אחד הדברים שמשעשעים אותי בקביעות זה המפגש עם אנשים שיצא להם להכיר את אבי. אבא שלי מלמד בכמה מקומות, ולפעמים אני נתקל בסטודנטים שלו למשחק או לכתיבה. התגובה שלהם בדרך כלל דומה. הם מספרים לי על ההפתעה שלהם מהמפגש איתו. על הפער בין המחזאי והעיתונאי המזוקן, שיורה ביקורות ונבואות זעם על מצב המדינה, ובין האיש הרך, החביב והמסביר פנים, ובעיקר הלא מתנשא, שהם פוגשים. אני נוהג להסכים איתם שהוא בהחלט איש נחמד, אבל ביני לביני חושד שיש בכך משהו קצת עמוק יותר. אני חושד שלאותה מילה כמעט גסה בעיניו – אמונה – יש חלק בהתנהגות שלו. אני לא מתכוון לאמונה באל קדמון כלשהו. אבל אני מכיר את הספרייה בבית מילדות, והדבר שנראה בה הכי קרוב לכתבי קודש היה שורה של כל כתבי סארטר בכריכה לבנה, בצרפתית, מסודרים על המדף העליון. האקזיסטנציאליזם, המילה הארוכה הזו בעלת הצליל הנפוח, נתפס כמשהו שמפריחים לחלל כדי להישמע אינטלקטואל, אבל אבא שלי, כך נדמה לי, הטמיע את ההשלכות של התורה הזו לתוך ההתנהגות שלו. מין אקזיסטנציאליסט מאמין.

אקזיסטנציאליזם זה דבר שנחשפת אליו לעומק בצרפת, כשנסעתם ב־65', נכון?
"גם לפני זה. את קאמי קראתי כבר בקיבוץ".

אם הייתי צריך להגדיר אותך באיזשהו איזם, הדבר הקרוב ביותר הוא אקזיסטנציאליסט. אני לא מתכוון רק לתפיסה אינטלקטואלית אלא לפרקטיקה יומיומית.
"נכון, אקזיסטנציאליזם חילוני".

התחושה שלי היא שאצלך זו דרך התנהגות.
"ככל הנראה. תלוי מה אתה לוקח מאקזיסטנציאליזם. מכל תורה ניתן לקחת צד מסוים ולתת לו ביטוי בחיים שלך. הדבר העיקרי שלקחתי הוא שאני אחראי לעשות עם החופש שלי מה שאני בוחר לנכון לעשות, וששום דבר חיצוני לא יצדיק את מה שאני עושה עם החופש שלי. ההצדקה היחידה היא האחריות שאני לוקח על מה שאני עושה. אני לא יכול להטיל את האחריות על שום גורם אחר. לא על התת מודע שלי או על הגורל, אלוהים, נסיבות כלכליות, שייכות מעמדית. זה יהיה כמעט בלתי מוסרי לחפש לזה משמעות מחוץ לתחום האחריות שלי. זה הפך אצלי לדרך חיים מסוימת. במובן הזה, אני מקווה לפחות, שאני לא שבוי בשום דוקטרינה ומוכן תמיד לבחון את הדעות שלי מחדש".

מה שנובע מזה לדעתי זה שאתה אדם לא שיפוטי כלפי אחרים. קשה מאוד להוציא אותך משלוותך באמצעות התנהגות קיצונית. זה קשור לזה או שזה רק עניין של אופי?
"מן הסתם זה עניין של אופי. אבל אולי זה גם קשור לזה, כי כמו שבחרתי את הדרך שלי, מישהו אחר רשאי לבחור דרך אחרת, כל עוד הוא לא קובע שזו הדרך היחידה. כלומר, אם הוא טוען את זה אז יש בעיה. לא בעיה שלי, בעיה שלו. אני חושב שאני די מסוקרן לגבי אנשים".

בשנים ההן שלמדתם בסורבון התרחש גם מרד הסטודנטים המיתולוגי של 68'. אתה בתור סטודנט לפילוסופיה היית שם ממש במוקדי ההתרחשות. אני זוכר שבכל פעם שדיברנו על זה התייחסת לכל העסק די בזלזול.
"תראה, כשבאתי לשם היה לי כבר ניסיון בעניין המרחק בין אידיאולוגיות ובין מימושן. כשהגעתי עם הגרעין לקיבוץ חשבתי שאני מגיע למקום שבו המימוש האידיאולוגי הוא הטהור ביותר. מהר מאוד הבנתי שמציאות החיים חזקה בהרבה מהאידיאולוגיה. התפתחה אצלי ספקנות גדולה, אפילו תקופת משבר. בפריז, ב־68', הייתי בתוך אמפיתיאטרון דקארט שבו התנהלו כל הוויכוחים המיתולוגיים, ומה שראיתי שם לנגד עיני היה אותה מנטליות של תנועת נוער כמו של קן מרכז של השומר הצעיר ברחוב בוגרשוב. זה היה מין דז'ה וו. בשיא המהומות הלכתי עם חבר, גבי גיל, ברחוב בפריז, ועבר מעלינו הליקופטר משטרתי. אני זוכר שהוא אמר – 'אם זה היה רציני הייתי מוריד אותו עכשיו עם רובה קנדי'. כלומר, התחושה של שנינו היתה שמדובר בפסטיבל נוער.

"אני זוכר עוד חוויה אחת באותו אמפיתיאטרון דקארט. בשיא המהפכה הסתובבו בתוך הרובע פריזאים שאף פעם לא הגיעו לשם, תושבים מהרבעים הצפוניים, העניים. הם הרגישו שמשהו קורה. אני זוכר משפחה כזאת שנכנסה לאולם. אבא, אמא וילד. האבא העז להתיישב לרגע על הספסל. אשתו והילד הסתכלו עליו בחרדת קודש. ואז, אחרי שהוא הניח שם את התחת הפרולטרי שלו לרגע, הוא קם ואמר להם: 'זהו. עכשיו אני יכול להגיד שישבתי בסורבון'. והם יצאו. אמרתי לעצמי – המחיצה בין הפרולטריון לסטודנטים היא כל כך עבה, שאין כל כיסוי למלל המהפכני שלהם".

אולי זה דומה למה שקורה בשמאל הישראלי.
"אותה הבעיה. השמאל, יש לו תכונה להמריא עם המחשבות הרחק מהמציאות ולנתק מגע עם מה שנקרא העם. ניתוק המגע הזה הוא כמובן בעוכריו".

היום שבו קיבלתי סטירה בגלל אבא שלי

לפעמים מגיע רגע שבו החיים מעניקים לך סטירה כדי להבהיר לך שאתה לא חכם כפי שנדמה לך. סטירה כזאת שקיבלתי בגיל 14 זכורה לי היטב, סביב יציאת ההצגה "סינדרום ירושלים". ערב הבכורה, אחרי החזרה הגנרלית, ישבתי עם אבי ועם חברו הטוב הבמאי גדליה בסר בדירה שהיתה שייכת לתיאטרון חיפה, ושבה ישנו לעתים בתקופת החזרות. שניהם נראו לי די מודאגים. פתחתי בנאום שזכור לי היטב, על איך ההצגה הזאת הולכת להיות השלאגר הכי גדול שלהם. באמת אהבתי אותה מאוד. ההצגה אכן עשתה רעש. גאולה כהן הציעה לאבא שלי מעל דוכן הנואמים בכנסת לקחת דוגמה מגיבור מחזהו "נפש יהודי" ולהתאבד. חבר כנסת אחר מהליכוד, שאיני זוכר את שמו, עמד בלובי של התיאטרון וחילק פלאיירים שעליהם נכתב – SS – סינדרום סובול. באחת ההצגות הראשונות, שהיתה גם אחת האחרונות, השליכו חברי תנועת כך רימון הלם בתוך אולם הבימה בעת ההצגה. אפילו בבית ספר התחילו להסתכל עלי כבנו של אויב העם. איש בשמאל לא קם להגן על גדליה ועל אבי, שנהג באותה תקופה ללכת את הדרך הקצרה מהבימה הביתה כשהוא אוחז בידיו אבנים להגנה עצמית. אכן, הצלחה גדולה. ועם כל זאת, אם יש הצגה שאבי נזכר בה בגעגוע אמיתי, זו ההצגה. מבחינתו, התפיסה התיאטרונית שלו באה שם לביטוי מקסימלי.

"לא היינו אז באמביציה לשמור על מקומנו אלא היינו באמביציה גדולה מאוד ליצור משהו חדש", הוא אומר, "והרגשנו שזה מה שקורה. מבחינתי השיא היה 'סינדרום ירושלים'. אז גם קיבלנו את התגובה החזקה ביותר, ומבחינתי זה היה אישור לזה שהגענו למקום חדש, מקום שהתיאטרון לא דרך בו וגם לא רצה לדרוך בו. זה עורר את הקהל לדיונים הרבה יותר סוערים, אינטלקטואליים, יצריים, כמו השאלה אם העבר ההיסטורי של היהדות הוא מטען חומר נפץ שטמון בקיום שלנו היום ושעלול להתפוצץ לנו בפנים ולהרוס את כל מה שנבנה פה. זה היה עניינו של 'סינדרום', ואני חושב שכשנגענו בזה, זה מה שעורר את הפיצוץ הגדול. כלומר, לא רק בגלל התוכן אלא בגלל הצורה והתוכן בו זמנית. הקהל לא הבין באופן מיידי מה מספרים לו. הוא היה צריך להתמודד עם זה, וזה הסעיר אותו. אני חושב שזה המקום שתיאטרון צריך להימצא בו. הוא צריך לגרום לקהל לסערה. זו לא אמנות שנועדה ללטף את האגו של הקהל. זו אמנות לעומתית".

אתה מרגיש שתפיסת התיאטרון שלך השתנתה עם השנים?
"אני חושב שכן, ועם זאת אני חושב שהצעד הראשון שלי – מחזה דוקומנטרי פואטי ('הימים הבאים'; י"ס) – איכשהו הכתיב את הכתיבה שלי לשנים ארוכות. הגילוי שהמציאות יכולה להיות מקור השראה עשיר ביותר. במציאות, לפי השקפתי, שורר כאוס. אין דבר עשיר יותר מכאוס, ולגלות חוקיות בתוך הכאוס זה אחד הדברים המרתקים ביותר. אם אתה חוקר את הכאוס האנושי אתה מגלה אפשרויות ביטוי דרמטי שלו. אני עובד עכשיו על 'סינדרום ירושלים' בסמינר וחווה את הדבר הזה שוב. עיסוק בתבנית של כאוס. אני עוסק בכאוס בלי לנסות להקפיא אותו אלא לתת לו לפעול. זה קשה, זה לא פשוט".

האדם הראשון שקורא את המחזות שלך זה בדרך כלל אמא. והיא מבקרת אותך באופן אובייקטיבי להפליא, לדעתי, ובלתי מתפשר. אתם צמד יצירתי שעובד שנים יחד, אבל קשה לך מאוד לקבל את הביקורת שלה. איתה תתווכח הרבה יותר מאשר עם מישהו מבחוץ שייתן לך את אותה ביקורת.

"מפני שמאדם קרוב מאוד אתה רוצה שיתמוך בך. הרצון לתמיכה הוא רצון שהאנשים הקרובים אליך לא ישפטו אותך. זו גישה מוטעית כמובן, כי לפעמים מוטב לקבל את הביקורת בשלבים המוקדמים".

מה גם שאמא הרבה פעמים צודקת.
(צוחק) "אבל יש פעמים גם שלא. היו מקרים שעמדתי על דעתי ובדיעבד התברר שצדקתי. בכל מקרה, אני לא יכול אחרת. למדתי את זה מהבמאי הגרמני פיטר צאדק. בהפקה שהוא עשה ל'גטו' הוא התקשה בסצנה מסוימת, והצעתי לו לשכתב אותה. הוא אמר לי, 'שלא תעז. תן לי להתמודד עם הקושי'. הוא גם אמר – 'דרמטורגים יודעים לשפר סצנות אבל הם הורגים את מה שחי בסצנה תוך כדי שיפור'. תראה, יש דברים לא מושלמים, אבל לפעמים הם יותר שייכים לנשמה של המחזה מהדברים המושלמים".

"גטו" זוכה עכשיו לחשיפה מחודשת בארץ. מה הביא אותך אז, בתחילת שנות ה־80, לעסוק בסיפור הזה? עוד לא היה באופנה לכתוב מחזות כאלו על השואה.
"זה התחיל ממקרה כמעט מוחלט. לא נמשכתי לסיפורי שואה. ידיד שלי, חיים תכלת, שהיה אז במאי בטלוויזיה החינוכית, בא אלי עם רעיון לכתוב תסריט של 20 דקות על תנועות הנוער בגטאות בזמן השואה ונתן לי חומר קריאה. בין השאר קראתי את הספר של רוז'קה קורצ'אק על גטו וילנה, ושם היתה הערת שוליים על כך שתנועת הנוער והמחתרת בגטו התנגדו להקמת התיאטרון. זה מה שזרק אותי. עד לאותה פִסקה לא חשבתי שאכתוב משהו. הערת השוליים הזו החלה את הכל. עוד פעם אפקט הפרפר או כאוס, אם תרצה. אז התחלתי לחפש חומר על התיאטרון, ותוך כדי הפנו אותי ליומן של קרוק וגיליתי את ההסתכלות האחרת הזו על הקיום היהודי בגטו. זה הפך את כל תמונת העולם שהיתה לי על הקיום היהודי בגטו".

אתה חייב לחיים תכלת.
"בפירוש. אני תמיד מזכיר את זה. אתה יודע, במחזה 'פלשתינאית' יש שורה שאומרת: 'כל פגישה היא מקרית אבל כשפוגשים את האדם הנכון, הבלתי נמנע קורה'. זה דבר שאני מאמין בו".

יש הפקה מכל ה־70 שעלו ברחבי העולם שאתה זוכר לטובה במיוחד?
"מה שנחרת לי חזק מאוד זו ההפקה של פיטר צאדק בברלין, כי זה עשה לי שוק. פגשתי פתאום בהסתכלות מכיוון של תרבות תיאטרון אחרת על מחזה שלי, ונדהמתי כי לא ידעתי שאפשר להסתכל עליו כך".

מה היה שונה?
"החופש הפרוע שהיה לצאדק. לקחת דברים לגבולות שלהם. למשל יש במחזה סצנה של חזרה בתיאטרון, אז צאדק אמר: 'אם זו חזרה בתיאטרון אז זו חזרה בתיאטרון היום'. הוא לקח את אסתר עופרים והלביש אותה בבגד גוף, טייטס מודרניים, ושם לה מיקרופון אלחוטי ביד, והיא עבדה על השיר. אני זוכר שראיתי את זה ואמרתי, 'מה זה? זה לא בגטו'. אחר כך אמרתי, 'ודאי שלא, זו חזרה בתיאטרון'. כך עושים חזרה בתיאטרון על הסצנה הזאת של חזרה בתיאטרון".

ההפקה הנוכחית היא דווקא הפקה מאוד מלוטשת ומסוגננת, מה דעתך על זה?
"תראה, זה אספקט אחר של המחזה. המחזה הזה מאפשר הרבה מאוד ביצועים ויש לו את הצד הזה של הגלאם. אפשר לעשות אותו כך ולהבריק עם זה. אני חושב שההפקה של עמרי ניצן היא מבריקה ללא ספק. הצד שמאזן את הגלאם הזה זו העובדה שהסיפור מקברי נורא. המחזה עוסק במאבק של שחקנים להישרד על סף המוות. הניגוד בין השניים הוא החומר המפוצץ שיש בהפקה הזאת. כך אני גם קולט את תגובת הקהל".

יש לך שאיפות מוגדרות בתיאטרון שהיית רוצה לעשות ועוד לא עשית?
"תמיד יש משהו מפתיע בנושא חדש. בבלתי ידוע. אם הייתי יודע למה אני מחכה אז לא הייתי מחכה לדבר הזה?"

מתוך הטור שלי בעיתון "העיר", 12.3.10:

אתם יודעים מה זה בימבה? אם יש לכם ילדים באזור גיל שנתיים, התשובה חיובית. אלו מכוניות הצעצוע הנמוכות האלו (חלקן אפילו מגיעות עם טלפון סלולרי צעצוע) שפעוטות יושבים עליהן, דוחפים עם הרגליים ומרגישים כמו נהגים ברכב. צעצוע נחמד. לבת שלנו יש כזה. מדי פעם היא נוסעת איתו לאילת (החדר שלה) ומדי פעם לירושלים (הסלון). כל הזמן היא על הקו ירושלים־אילת. לא יודע איזה ביזנס יש לה בשתי הערים הנידחות האלו, אולי היא מקימה מלון בדרום ומשחדת מישהו במשרד התמ"ת? היא שומרת את הקלפים קרוב לחזה.

לפני כמה ימים היא בילתה זמן ארוך במיוחד על הקו. ישבתי על הכורסה בסלון, בוהה באיזה משחק, והיא שבה והופיעה לי בקצה שדה הראייה, עושה סיבוב בסלון ואז חוזרת ברברס לחדר שלה וחוזר חלילה. בעיקרון, כשהיא עסוקה בשלה אני לא שואל שאלות (על פי העיקרון הידוע: if it ain't broken – don’t fix it) ופשוט נהנה מהמנוחה הרגעית, אבל בסופו של דבר הסיבובים הבלתי פוסקים הללו עוררו את סקרנותי. "את נוסעת לאילת?", זרקתי לה מהכורסה כשהופיעה בסלון. היא הנידה בראשה לשלילה, המשיכה ברברס פראי שפיספס רק במעט את השידה ונעלמה לי משדה הראייה. כשהופיעה שוב שאלתי אותה אם היא בדרך לירושלים. היא שוב הנידה בראשה והמשיכה במהירות בלתי חוקית (מעל שלושה קמ"ש) ורק בנס נמנעה מהתנגשות במחלף הפסנתר. "אז מה את עושה?", שאלתי בסקרנות הולכת וגוברת. היא נעצרה במרכז הסלון, הפנתה לעברי מבט קצר רוח ופלטה שתי מילים – "מחפשת חניה!".

החיפוש הסיזיפי של בתי אחרי מקום חניה בדירה שלנו, ממש כפי שאני מחפש בשעות הערב ברחוב למטה, הביא אותי לחשוב על החלק הכי מפחיד בעניין הזה שנקרא חינוך. החלק שאנחנו לא מודעים לו בכלל. זה שאנחנו מעבירים דרך ההתנהגות שלנו. אחרי החיסול בדובאי דובר רבות על עתיד האח הגדול, על כך שכל תנועה שלנו תהיה מצולמת ומתועדת, אבל מי שיש לו פעוט בבית לא יכול לחשוש מהעתיד הזה יותר מדי מכיוון שהוא כבר כאן. החיים עם פעוט הם חיים עם מצלמה רגישה ומשוכללת שמתעדת אותך בכל רגע משותף.

אחד הרגעים הפתטיים והמלאים ברגשות אשמה, למשל, הוא הרגע שבו אני יושב במרפסת ומעשן סיגריה (כבר לא מעשנים בתוך הבית) והיא מופיעה שם ומביטה בי ובעשן המסתלסל מפי. אין יותר עלוב מלענות על השאלה שלה, "מה זה?", בעיקום הפרצוף ובתשובה המנומקת והרהוטה, "זה איכסה". אבל מה בדיוק אפשר להגיד? אה כן, צריך להיות קוּל ואמיתי ולהגיד שזו סיגריה ושאבא נהנה לעשן אותה. ממש. חוץ מזה שגם זו לא האמת. הנאה? הרי התמכרות זה מה שבאמת קורה פה. בכל מקרה, מה שאני לא אגיד לא ישנה כלום, מה שאני עושה משנה, וכרגע אני מחנך אותה לעשן סיגריות. איך אמר קולונל קורץ באפוקליפסה עכשיו? "the horror!". אולי עליתי פה על משהו, אולי הגיע הזמן לחבר את רב המכר – "הדרך הפולנית להפסיק לעשן".

היחס בין החינוך בבית לחינוך בגן או בבית הספר וההשפעה של שניהם על נפשו של הילד היא עניין שאנשי חינוך מרבים לעסוק בו. אבל יש צלע שלישית ולא פחות משפיעה שמחנכת את הילדה שלנו – תל אביב. וגם היא עושה את זה בדרך העוצמתית ביותר – בהיסח הדעת.

אחד המחנכים הדגולים של תל אביב, למשל, הוא יצור צהוב, שמנמן וקטן שעומד בגינת מסריק. הברווז של דודו גבע. הילדה אוהבת את הברווז. במיוחד היא אוהבת לטפוח על הכרס העגלגלה שלו. בכל פעם שאנחנו עוברים לידו והיא דורשת לגעת לו בכרס עוברת בי תחושה נעימה של סיפוק, כאילו לקחתי אותה עכשיו לגוגנהיים או למטרופוליטן. מה כל כך טוב בברווז הזה? בעיקר שהוא לא נסיכה ולא פיה.

הכרס שלו היא הכי לא סער שיינפיין שיש (זוכרים? היה פעם איש כזה בתוכנית שנקראה "האח הגדול"), וכשהיא מלטפת אותה זה שווה יותר ממאה ספרי ילדים חינוכיים שמסבירים על הקנקן ועל מה שיש בתוכו. השירות הפדגוגי של הכרס הזאת הוא משהו שלא ניתן למצוא בג'ימבורי של קניון בראשון ואפילו לא ביערות של הגליל העליון, משהו ששווה אפילו סיבובים חוזרים ונשנים בלילה בחיפוש אחר חניה.

מתוך הטור שלי בעיתון "העיר", 5.2.10:

אחת השאלות הבלתי נמנעות הנשאלות בראיונות עם מוזיקאים לרגל קידום אלבום חדש היא שאלת ההשפעות. "ממי אתה מושפע?", שואל המראיין, והמוזיקאי נובר בזיכרונו ומעלה משם מיני אטריות ישנות. סבתא שזמזמה לו שירי עם קווקזיים ליד המיטה, חזן בית הכנסת שאליו הרים את מבטו הבורק, ולחלופין להקת פאנק שכוחה שאחותו הגדולה נהגה להאזין לה, או איזה ראסטה מן מחלק נידח במיוחד של ג'מייקה. שאלת ההשפעות היא הזדמנות להפגין עומק מוזיקלי ותרבותי ולספק הצהרת כוונות לגבי תפיסתו העצמית של המוזיקאי. למותר לציין שבדרך כלל יימנע המוזיקאי מלציין את מי שבאמת השפיע עליו ישירות מפחד להישמע גנב. בכל מקרה, עדיין לא נתקלתי בראיון קידום כזה שבו ציין מוזיקאי את ההשפעה האמיתית והגדולה ביותר עליו ולמעשה על כל המוזיקאים סביבו – הטכנולוגיה.

עיתונאי מוזיקה מחפשים תמיד לגלות ולהכריז על המהפכה החדשה במוזיקה. זאת המקבילה שלהם לסקופ. פעמים רבות מכריזים מבקרי המוזיקה, שסגנונם הוא בדרך כלל המשתפך והמתלהם ביותר (אולי למעט עיתונאי הספורט), על מהפכה, כאשר ברוב המקרים מדובר בקושי בווריאציה. אכן, ב־20 השנים האחרונות התחוללה מהפכה בתחום המוזיקה הפופולרית, אבל אלו שחוללו אותה אינם מוזיקאים אלא דווקא מהנדסים. כמי שעוסק בתחום הזה קרוב ל־20 שנה אני יכול להעיד ששום אמן לא מתקרב להשפעה שהשפיעו עלי אותם מהנדסים עלומים שאיני יודע אפילו את שמם. ההשפעה שלהם ניכרת בכל תחום מתחומי עיסוקי. מהדרך שבה אני כותב שירים ועד לדרך שבה אני מקליט אותם, ואפילו בדרך שבה הם מבוצעים אחר כך בהופעה. כמו כל התקדמות טכנולוגית, זה לא רע או טוב באופן מהותי, הכל תלוי בשימוש, ממש כפי שההתקדמות בחקר הגרעין משמשת בו זמנית ליצירת פצצות שעלולות להשמיד את העולם ולמציאת שיטות חדשות לטיפול בסרטן.

"כל אחד יכול לנגן גיטרה", שרו רדיוהד בתחילת שנות ה־90. היום יהיה מדויק יותר לומר שאף אחד כבר לא צריך לדעת לנגן בגיטרה, אפשר פשוט לערוך סימפול על המחשב. הדרך שבה השתנתה הקלטת המוזיקה היא אולי ההשפעה הקיצונית ביותר על איך שמוזיקת הפופ נשמעת כיום. כשהלהקה שלי נכנסה להקליט את אלבומה הראשון, ב־1995, קיבלנו עם הכניסה לאולפן ארבע קופסאות גדולות שבהן היו מונחים הדברים הקרובים ביותר לתשמישי קדושה שראיתי בחיי – ארבעה סלילים כבדים ורחבים של סרטי הקלטה. על כל סרט היה מקום ל־15 דקות של הקלטה, ומחירו של כל סרט היה כ־200 דולר. התקליט שעמדנו להקליט היה באורך 53 דקות, והיו לנו סרטי הקלטה לשעה. כלומר רזרבה של שבע דקות תמימות! המשמעות המעשית של המצב הזה היתה פשוטה – היינו צריכים לדעת לנגן את השירים שלנו והיינו צריכים לדעת בדיוק מה אנחנו רוצים לנגן. לשם כך בילינו במאות שעות של חזרות לפני הכניסה לאולפן. את הסרט היה ניתן כמובן למחוק ולהקליט מחדש, אבל כל מחיקה כזו פגמה מעט באיכות ההקלטה, ולכן השתדלנו להימנע מכך ככל הניתן. התחושה של הכניסה לאולפני די.בי המשוכללים בפעם הראשונה בחיי היתה ממש כמו כניסה לחללית. אני לא טוען שהמוזיקה נשמעה טוב יותר בשל כך. לכל צורת עבודה יש יתרונות וחסרונות, אבל כשמנסים להבין את ההבדל בין איך שיר פופ נשמע היום לאיך שהוא נשמע לפני 30 שנה, עיקר ההבדל טמון כאן, בשינויים הטכנולוגיים שהטור הזה קצר מכדי לפרט אותם.

בימים אלו מתדפקת המהפכה הטכנולוגית על המצודה האמנותית האחרונה שעוד עומדת בפניה – הספרות. המהפכה הטכנולוגית הגדולה האחרונה בספרות קרתה לפני כ־600 שנה, עם המצאת הדפוס. כמו היום גם אז להתקדמות הטכנולוגית היתה השפעה מדהימה על האמנות. המצאת הדפוס איפשרה למשל את לידת הרומן. בימים שלפני הדפוס הרומן היה צורה מילולית ארוכה מדי מכדי להיתכן. בתוך 50 שנה מהמצאת הדפוס קפץ מספר הספרים שהופק באירופה ממאות בודדות לכחצי מיליון, והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה. גם בשנים הקרובות עומד תחום הספרות לעבור מהפכה אדירה. בעוד שש או שבע שנים נקרא כבר רובנו את הספרים שלנו באמצעים אלקטרוניים. זה יהפוך מהיסוד את תחום ההוצאה לאור, את ענף חנויות הספרים, את הרגלי הקריאה, את הספרייה הביתית, את אופן חלוקת התמלוגים, אפילו את הצורות הספרותיות המקובלות. הוויכוח הניטש בימים אלו בין חלק מהסופרים ובין ההוצאות והרשתות הגדולות סביב המבצעים בחנויות הספרים – כן 4 ב־100 או לא 4 ב־100 – משול, אם כן, לוויכוח בין חבורות עגלונים על תעריפי השימוש בכרכרות רגע לפני המצאת המכונית.

מתוך הטור שלי בעיתון "העיר", 28.1.10:

באחד מימי השבוע קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה ומשמחת. על הקו היה חבר טוב שלי שלא דיברתי איתו כבר כמה חודשים. הבחור, נקרא לו א', הוא מוזיקאי ומעבד מוכשר במיוחד ואיש עבודה מסור. לפני כשנתיים עזבו הוא ואשתו את הארץ ואת הקריירות המבוססות שלהם כאן ועברו ללונדון שבה לא חיכה להם דבר, לא עבודה, לא קשרים ואפילו לא דירה. אמנם האמנתי בכישרון ובמוסר העבודה יוצא הדופן של א', ובכל זאת לונדון היא מקום שמאד קשה להתחיל בו מאפס ולהתאקלם בו. לא הייתי מופתע אם היו חוזרים אחרי כשנה. אבל בשיחה איתו התברר לי שהוא הצליח לפלס שם דרך, נדמה לי שאפילו מעבר לציפיות שלו עצמו.

תוך כדי שיחה, הוא גילה לי בביישנות, (א' הוא בחור צנוע באמת,) שמלבד השתתפות בצוות שעובד על פסקולים של כמה סרטים שכולנו נראה בשנה הבאה, הוא משתתף עכשיו בכתיבת עיבודים לאלבום הבא של גיבור ילדותו, נקרא לו ר', אמן בינלאומי ותיק שכולנו מכירים. את ר', כך סיפר לי כנראה כדי שלא אקנא יותר מדי, הוא עדיין לא פגש, מכיוון שר' שולח לו קבצים מלוס אנג'לס והוא עובד עליהם בלונדון ושולח אותם בחזרה ללוס אנג'לס. אם הייתי צריך לשער מה הוא חלומו המקצועי הגדול ביותר של א', הייתי אומר שזו השאיפה לעבוד עם ר'. הוא מכיר היטב את כל תקליטיו ויכול לנגן את מרבית שיריו בעל פה. אגב, את השיחה איתי, כך התברר לי, הוא ניהל תוך נסיעה ברכבת, בדרך לאולפני אבי רואד האגדיים, שם חיכתה תזמורת להקליט כמה עיבודי מיתרים שהוא השתתף בכתיבתם.

באמת ששמחתי לשמוע על ההשתלבות שלהם. "אז זהו, הא?" אמרתי לו, "אתם כבר לא חוזרים בקרוב?"

ההיסוס בקולו הפתיע אותי. הוא התלבט מעט ואז סיפר לי שזו תחושה מוזרה מאד, מצד אחד הוא מגשים חלומות די פרועים, ומצד שני דווקא הוא, שהעבודה תמיד נראתה כחלק המרכזי בחייו, לומד עכשיו עד כמה המשפחה, החברים, אפילו החומוס בכרם (הוא באמת היה מכור), היו משמעותיים עבורו יותר ממה שתפס. זו לא הייתה סתם נוסטלגיה של יורדים. כשדיבר על מנת החומוס האהובה שלו שמעתי את המצוקה האמיתית בקולו. הוא סיכם שעוד מוקדם להכריע מה יטה את הכף – החלומות או החומוס.

הפער הזה בין מה שנדמה לנו שחשוב לנו לבין מה שחשוב לנו באמת, המשיך להדהד בראשי במהלך השבוע. כל מיני אירועים ועניינים שקרו במהלכו עברו דרך הפריזמה הזאת, (נקרא לה פריזמת החומוס?), למשל המאמר המאלף של מירון בנבנישתי במוסף הארץ, שפרש באופן ברור מאי פעם את שיתוף הפעולה של "השמאל" עם מדיניות ההתנחלות והאפרטהייד הישראלית. למשל, החוק האכזרי והבלתי אנושי שמקדמת הממשלה שכל מטרתו היא למנוע הרמטית כניסה של כמה מאות פליטי רצח עם מאפריקה, בתירוץ של מניעת כניסה של מהגרי עבודה, למרות שכנגדם קיים כבר חוק יעיל שכל מה שנדרש הוא ליישם אותו כראוי. למשל, אותו דיכוי של ההפגנות בשיח ג'ראח כנגד הגירוש האכזרי של ערבים מבתיהם, (שהוא אף מטופש להפליא מבחינת המדיניות הישראלית, מכיוון שהוא מהווה תקדים היסטורי של מימוש זכות השיבה – היהודים תופסים את הבתים בטענה שהיו שייכים להם לפני 1948)

כל אותם אירועים ועניינים לא מצליחים לחלץ מהשמאל הישראלי יותר ממחאה רפה, בת כמה מאות משתתפים. לכאורה קיים מחנה של כמה מאות אלפי אנשים בארץ הזו שאמור להתקומם כנגד כל המעשים הלא מוסריים האלו. למעשה, רוב אנשי המחנה הזה מסתפקים בצקצוק שפתיים חלוש בסלון ביתם. המסקנה המתבקשת, בסופו של דבר, היא שאנשי הימין צודקים. ה"מוסריות" של מי שמכונה מחנה השמאל הישראלי, היא עניין של דימוי עצמי בלבד. נדמה לנו שזה חשוב לנו כי ככה נעים לנו לחשוב. זה נותן לנו הרגשה שאנחנו אנשים טובים. למעשה, כפי שמוכיחה ההתנהלות שלנו, כל הדברים הללו לא מעניינים אותנו כקליפת השום. לנו חשובים דברים אחרים לגמרי, אנחנו פשוט לא מספרים את זה לעצמנו. הביטו במאבקים של מחנה הימין ותראו מסירות מהי, הביטו במחנה השמאל וכל שתראו הוא דימוי עצמי כוזב.

למעשה, זה לא מדויק. יש רפורמה אחת של הממשלה שאכן נגעה בנו השבוע והרעידה אותנו באמת. הרפורמה באלכוהול. ראיתם את המחירים החדשים של הסינגל מאלטס? הם ירדו בעשרות אחוזים. איזו הומניות.

בפינה: "put up or shut up"

גאנגסטאר – 2003

מתוך הטור שלי בעיתון "העיר", 21.1.10:

אחת השנים השלוות בחיי הייתה השנה בה פרצה האינתיפאדה השנייה, שנת 2000. הרחובות מלאו אז באוטובוסים מתפוצצים ושאהידים שהעלו עצמם לגן עדן בפתחי מועדונים ובתי קפה, אבל כל זה עבר מעלי, במובן המילולי של המילה, מכיוון שהעברתי את רובה ככולה של אותה שנה איומה במתקן אטום מתחת לפני האדמה במרכז תל אביב. לא הייתי חייל בבור בקריה, וגם לא הסתגרתי במקלט גרעיני כלשהו. הייתי באולפן הקלטות. הלהקה שבה אני חבר התאחדה אז אחרי מספר שנים, ומכיוון שהאלבום הראשון שלנו הניב לחברת התקליטים (שמאז התפוררה לאבק) רווחים יפים, הצלחנו לשאוב מהם תקציב שמן מספיק על מנת לסגור את עצמנו באותו מתקן נהדר ורחב ידיים ברחוב הארבעה, מה שהיה פעם אולפן קולינור האגדי, למשך שנה שלמה. יושבי המסעדות ברחוב שמעלינו רעדו בוודאי מפחד בכל פעם שדמות חשודה התקרבה אל דלתות הזכוכית, ואילו אנחנו השתעשענו בניסויים מוזיקליים ופסיכדליים שונים.

מאז, נדמה שהמדינה כולה אימצה את אותו פתרון יעיל שמצאנו לעצמנו באותם ימים סוערים. את מקום המחיצות האקוסטיות באולפן תפסה גדר ההפרדה החכמה, את מקום תקרת הבטון המבודדת תופסת בימים אלו מערכת כיפת הברזל המתקדמת, את מקום הדלת הכבדה הנפתחת בקוד סודי תתפוס הגדר שמתחילה להיבנות בימים אלו בגבול מצרים. ובאמת, מדוע להתמודד עם המציאות כאשר ניתן לחמוק ממנה באמצעיים טכנולוגיים? כל שנותר הוא לצרף בחלוקת מסיכות האב"כ הקרובה עליה החליטה הממשלה גם ערכה עם זוג אוזניות משוכללות ואייפוד טעון באוסף שירי ארץ ישראל הישנה והטובה מתנת חברת סלולר כזו או אחרת. עם אחד עם שיר אחד.

ובכל זאת, גם אותי, כמו רבים מחברי בני הדור השני לאותה חיה המכונה שמאל ציוני, תוקפים מדי פעם רגשי אשמה. לא חזקים במיוחד, לא ארוכים במיוחד, ובכל זאת תוקפים. אנחנו קוראים על מעצרם של שבעה עשר מפגינים בשייח ג'ראח, ולרגע קצר אנו חשים בהד קלוש של זעם, כמו שאריות של זנב קדום שאבד לנו במהלך האבולוציה. מתחשק לנו לקום ולנסוע לשם גם כן, (חבל, כבר עשינו תכניות לוויקאנד.) אנחנו נתקלים באיזה מאמר מרגיז המזכיר לנו את תנאי החיים של מיליון וחצי תושבי עזה, רובם המוחלט לא טרוריסטים בשום צורה ואופן, הנמקים בתנאי כליאה בלתי אפשריים, ובא לנו לעשות משהו, אולי איזו צעדת מחאה או משהו בסגנון. (להתקרב לגבול הרצועה? רגע, הם לא ירו השבוע קסאמים? מה אנחנו, גומא אגייאר?)

בעיקר תוקפים אותנו רגשי האשמה כאשר אנחנו נזכרים בהפגנות, הסוערות בחלקן, בהם נכחנו בילדותנו. אז עולה בליבנו השאלה – איך זה קרה? מדוע לא מגיע כבר הנחשול שיסחוף אותנו לרחוב? איך התפוגג לו השמאל הישראלי משל היה איזו חברת תקליטים אנכרוניסטית?

התשובה היא די פשוטה ואף מרגיעה. השמאל הציוני מעולם לא היה קיים באמת. כלומר, היה פה מחנה גדול שחרת על דגלו מונחים כגון, שתי מדינות, שלום, ואפילו צדק ושוויון. הבעיה היא שלמעשה כל המונחים האלו מעולם לא היוו מטרה אלא אמצעי בלבד. אמצעי שבה לשרת מטרה אחרת לגמרי – יצירת מובלעת מערבית, ליברלית, קפיטליסטית, במילה אחת – בועה. מרגע שהטכנולוגיה התפתחה דיה על מנת לספק אפשרות קיום לבועה הזאת, היא הפכה לאמצעי המועדף, וכל אותם "ערכים", הפכו לאמצעים מיושנים, כמעט פרימיטיביים, שהרצון להשתמש דווקא בהם ליצירת הבועה הוא רצון לא רציונלי, אפילו נוסטלגי.

מדי פעם מתייצב איזה מוכיח בשער, ומפציר בנו להבין שהאמצעים הטכנולוגים פועלים לטווח קצר, בעוד האמצעים ה"הומניים" אמורים לפעול לטווח ארוך. אבל זה לא יעזור. כל עוד מדובר רק בשתי מערכות שונות של אמצעים נעדיף תמיד את מה שעובד כרגע. טובה ציפור אחת ביד וגו'. ההרהור שיחלוף בראשנו למשמע תוכחותיו של אותו מוכיח יהיה תמיד זהה לזה שחולף במוחו של הנופל מקומה חמישים באותה בדיחה ישנה – "טפו, טפו, טפו, בינתיים זה לא כואב."

הטכנולוגיות החדשות מקימות כמובן גדרות אלקטרוניות עמוקות בהרבה מאותם מכשולים פיזיים שאנו מקימים בגבולות. הן לא מעלימות את הרוע הן פשוט הופכות אותו לספק של בידור. האסון בטהיטי, כמו התאבדותו של דודו טופז או התנכלותה של שרה נתניהו לעוזרת שלה, משמשים אמצעים לגירוי עצבים משועממים ותו לא. רעידות אדמה אינן קורות במציאות, הן קורות באינטרנט ובאייפון.

לפני כשבועיים, אחרי כמה ימי גשם. נסענו, כמה חברים עם הילדים, לקטוף פטריות ביער בן שמן. קטיפת פטריות היא סוג של בילוי נשכח מילדותנו ממש כמו אותן הפגנות של שלום עכשיו. הגענו ליער ואז גילינו שאיש מאיתנו לא משוכנע שהוא זוכר איך נראית אורנייה (פטרייה ראויה למאכל.) זה לא עניין של מה בכך, חלק מהפטריות הגדלות ביער רעילות ומסוכנות למאכל אדם. אחד החברים שלף את האייפון שלו ואחרי גלישה קצרה העלה תמונה של אורנייה. עמדנו שם סביבו, בין עצי האורן, ובהינו בתמונת האורנייה. היא הייתה מעט מטושטשת, הצבעים לא היו ברורים לעינינו ביער המוצל. לא לקחנו סיכון. חזרנו בידיים ריקות.

בפינה: "סכנת השואה האטומית, המאיימת למחות את המין האנושי מעל פני כדור הארץ – האם אינה  מסייעת גם להגן על אותם כוחות עצמם, המנציחים סכנה זו?"

הרברט מרקוזה, "האדם החד ממדי."

מתוך הטור שלי בעיתון "העיר", 31.12.09:

בשבת האחרונה עשיתי משהו שלא עשיתי כבר כמה שנים טובות. הלכתי למשחק חוץ של הפועל תל אביב בכדורגל. זה לא היה רחוק, באיצטדיון וינטר ברמת גן ליד כביש הטייסים, ובכל זאת משחק חוץ.

כאוהד הפועל תל אביב עשיתי מסלול די רגיל לאורך השנים. מנוי לשער 5 השרוף בתור ילד ,מנוי לשער 7  המסור בתחילת שנות העשרים שלי, איזה שנה מבוזבזת בשער 2 הלא ברור בתקופה הלא ברורה של אמצע שנות העשרים שלי, ולבסוף, בעשור האחרון, תחנה סופית כאוהד מזדמן, מדלג בין שערים, שמגיע לשישה שבעה משחקים גדולים בעונה.

כשמישהו מהסוג שלי קופץ על העגלה ומגיע למשחק חוץ, זה הסימן הברור ביותר שמדובר בעונה מיוחדת, מהזן הנדיר שמופיע פעם בעשור, עונה שבה אתה לא רוצה להחמיץ אף רגע.

אני לא רוצה לרפות את רגלי שחקנינו האדומים, אבל חייב להתוודות על חטא כבד. לא ממש אכפת לי אם ניקח או לא ניקח תארים השנה. אני יודע, זו הזדמנות שאסור להחמיץ, הקבוצה באמת מסוגלת השנה, ודווקא בגלל זה לא אכפת לי.  לטעמי, הפועל תל אביב משחקת השנה את הכדורגל הכי יפה שראיתי ממנה אי פעם. כל כך יפה שצלחות וגביעים ממתכות שונות הפכו משניים לגמרי בעיני. דבר כזה עוד לא קרה לי. אולי זה זמני, אולי כשהעונה תתקרב לסופה וריח המתכות הנוצצות יעמוד באוויר אני אחזור לעצמי, בינתיים אני נהנה מהתחושה החדשה והמוזרה הזו.

אבל אני נסחף. בכלל לא על זה רציתי לכתוב. רציתי לכתוב על האוהדים ביציע ממול. אוהדי הפועל רמת גן, שכיאה לקבוצה קטנה הניפו שלטים קטנים שכמעט לא הצלחתי לקרוא ממקום מושבי. "לא זזים מהמכתש!" היה כתוב שם. המכתש הוא המגרש הביתי המיתולוגי של הפועל רמת גן. מגרש שממוקם בלב גבעתיים ושכרישי נדל"ן מנסים לטרוף אותו כבר שנים ארוכות. זו סאגה שהתחילה מעסקנים מושחתים בשנות השמונים ולאחרונה הגיעה כנראה לסופה העצוב. המגרש אבוד ככל הנראה. עוד מקום של יופי יהפוך למקום של כיעור. המכוערים שוב ניצחו. ככה זה לרוב. ראיתי אותם עומדים שם ונזכרתי בזמן המאבק האבוד על אולם אוסישקין.

אם נותרה הגדרה לאנשים יפים, לאנשים מאמינים בעולם הזה, בעיני אלו אנשים עם שלטים. אנשים שמוכנים להחזיק שלט למען משהו, לא משנה מה. מגרש כדורגל ברמת גן או דמוקרטיה באירן. זה אותו דבר. אם הייתי נדרש לחלוקה פשטנית של העולם הזה הייתי מחלק אותו לשניים – אנשים עם שלטים ואנשים אבודים.

השבוע היה לכאורה השחור ביותר בתולדות מועדון הכדורסל של הפועל תל אביב. הקבוצה הודיעה על סיום פעילותה ופשוט התפוגגה בקול דממה דקה. למעשה זהו אחד השבועות הגדולים בתולדות המועדון, השבוע בו נפרד המועדון סופית ממלאך המוות שלו, האיש שריסק אותו לאדמה ואף היה מעורב בהפקרת והריסת האולם הביתי שלו – שאול איזנברג. זה היה יכול להיות באמת השבוע העצוב ביותר בהיסטוריה של המועדון לולא אותה קבוצה קטנה של אוהדים מסורים, אנשי שלטים, שהקימו לתחייה מאפס, לפני שלוש שנים, את הפועל החדשה, הפועל אוסישקין. זו שתהפוך סופית ורשמית בקרוב להפועל תל אביב, זו שצפוי לה לדעתי עתיד גדול שעוד יכלול גם כמה מתכות נוצצות.

באנגלית יש ביטוי יפה כזה – unsung hero. מין גיבור נחבא, נטול שירי תהילה. בשבוע שכזה אני חייב לשיר את תהילתו של גיבור כזה. אחד האנשים המרכזיים בתחיית הפועל תל אביב מאפרה – אורי שלף.

אורי חבר ילדות שלי. בשנים האחרונות אנחנו כמעט לא מתראים. פה ושם אומרים שלום במשחקים. הוא בנו של אחת האגדות הגדולות בתולדות המועדון, שחקן הציר שחתום על האליפות האדומה האחרונה, עמי שלף.

כמי שגדל עם אורי אני יכול להעיד שכשחקן כדורסל היה לו הכל – גובה, כישרון, חוכמת משחק, חדירה, קליעה מבחוץ. לטעמי, רק דבר אחד הפריע לו לפתח קריירה מפוארת כשחקן – נפש של משורר. אחיו הצעיר, גור, פיתח את הקריירה הספורטיבית המצליחה. אורי הגיע לבוגרים של הפועל, (אחת העונות המרגשות בחיי כאוהד) ולא יותר מזה. אבל עם השנים התברר שיש לו משהו נדיר בהרבה מעוד שחקן מוצלח. בעולם שבו כל הסמלים הגדולים בוגדים לבסוף, הוא נשאר נאמן. נאמנות פשוטה ואמיתית של אוהד.

ברגע הכי קשה בתולדות המועדון המפואר הזה, כשאף אחד מסמלי העבר הגדולים לא הצליח לעצור את הנפילה, הבן של עמי שלף היה שם כדי להקים ולאמן את הפועל אוסישקין, להעלות אותה שתי ליגות בשנתיים, לשמור את הרעיון הזה שנקרא "הפועל תל אביב" בחיים. השנה הוא העביר את מושכות האימון ועבר לתפקיד ניהולי במועדון, שאותו הוא ממלא כרגיל, חצי בחינם, באהבה.

מעטים יודעים, מעטים מבינים, אבל לי אין ספק. כשסופרים את חמשת הגדולים ביותר של הפועל תל אביב כדורסל בכל הזמנים אפשר לחשוב על בארי ליבוביץ', עמי שלף, שמעון אמסלם, חיים זלוטיקמן ועוד כמה שמות אגדיים, בכל מקרה אף חמישייה כזאת לא תהיה מושלמת בלי אורי שלף, האיש שישב עונה אחת בקצה הספסל, האיש שהקים אותה לתחייה.

בפינה: "דבקות מוקצנת בריאליזם, המסתפק בקצה אפו, מסוכנת מן הפנטסטיות המטורפת ביותר, בגלל           היותה עיוורת".

פיודור דוסטוייבסקי, מתוך "המתבגר".

מתוך הטור שלי בעיתון "העיר", 24.12.09:

מבין מבחר החרדות הבלתי נגמר העומד לרשותו של צרכן החרדות הישראלי, אחת החביבות עלינו היא החרדה לעתיד הרחוק. בניגוד לשקועים בחרדות היום-יום, החרד מפני העתיד הרחוק חש שמבטו מתנשא מעל להבלים קטנוניים ומקיף עניינים אסטרטגים שברומו של עולם. החרדה מפני העתיד הרחוק מבטאת  סוג של תחכום, של ראייה עמוקה ומרחיקה. אמור לי ממה אתה חרד ואומר לך מי אתה.

מבין חרדות העתיד הרחוק אחת החביבות עלינו היא החרדה מפני החרדים והערבים, או אולי נכון יותר לומר החרדי והערבי, מכיוון שכל החרדים מתמזגים בחרדה הזו לכדי דמות אחת, ארוכת זקן (אולי הוא אפילו ג'ינג'י ומשובץ פירורי לחם) הרוכנת מעל ספר גמרא, וכל הערבים מתמזגים בה לדמות אחת, עוטת גלביה (וחגורת נפץ?), וכורעת על ארבע בתפילה, מניפה ישבן אל השמיים.

מדי פעם מזינים אמצעי התקשורת את החרדה הזו במספרים חדשים. השנה למשל למדנו שכמחצית מתלמידי כיתות א' במדינתנו הם או חרדים או ערבים. העיניים קוראות והלב נרעד, מה יהיה כשהזאטוטים האלו יגיעו לפרקם? האם הם יסגרו לנו את הבר השכונתי? את הצבא הלאומי? את הקניון בשבת?

בסיסה של הבעיה היא כמובן בהיבדלותם של המגזרים האלו ובסירובם להשתלב בחברה הישראלית. זוהי בעיה אמיתית ויש לטפל בה ביד ברזל. רק שאם מתחילים לטפל בה רצוי להתחיל דווקא מהמגזר הבדלני והמסתגר ביותר בחברה הישראלית, ואלו לא החרדים ולא הערבים אלא דווקא אנחנו – המעמד הבינוני, העירוני, האשכנזי.

המספרים והעובדות שהצטברו לאורך השנים ומובאים במרוכז במסמך שפרסם החודש מרכז אדוה מוכיחים זאת באופן ברור. הבדלנות הקיצונית ביותר היא דווקא נחלתם של אלו שרוממות הממלכתיות נישאת בפיהם תדיר – האליטה האשכנזית. תהליך ההיבדלות של אליטה זו רק הולך וצובר תאוצה מעשור לעשור. שני סוכני ההיבדלות המרכזיים הם לא הרבנים והאימאמים אלא דווקא כוחות השוק וההון הפרטי.

במדינת ישראל מעולם לא היה חינוך ממלכתי בלבד. בעת הקמתה התקיימו בה ארבע זרמים עיקריים שגם הם התפצלו לתתי זרמים – הזרם הכללי, זרם העובדים, זרם המזרחי (דתי), והזרם של אגודת ישראל (חרדי), אבל בשנותיה הראשונות שאפה המדינה לקחת אחריות על החינוך, ולאחד אותו עד כמה שניתן, למשל באמצעות חקיקת חוקים כחוק לימוד חובה(1949( וחוק חינוך ממלכתי(1953). המגמה הזו החלה להתהפך סביב שנת הקסם הישראלית, 1967, שנה בה הפכה המדינה את עורה ממדינה מתפתחת בעלת צביון סוציאליסטי למעצמה איזורית בעלת צביון מיליטריסטי.  בסופה של שנה זו קוצר החינוך היסודי משמונה לשש שנים והוקמו לראשונה חטיבות הביניים שמטרתן הייתה להאריך ולשפר את ההכנה התיכונית לקראת הלימוד במוסדות אקדמיים, שהלומדים בהם באו ברובם ממשפחות אשכנזיות ותיקות. כדי להמתיק את הגלולה הוחלט באותה שנה על תכנית האינטגרציה, תכנית שכל מי שעבר במערכת החינוך הישראלית בעשורים האחרונים יודע על בשרו כי היא נכשלה כשלון חרוץ.

אבל אלו היו רק הניצנים הראשונים. ההיבדלות תפסה תאוצה במיוחד מאז המשבר הכלכלי של אמצע שנות השמונים ומעבר המדינה לכלכלה ניאו ליברלית. תפיסת הממשלה את עצמה השתנתה אז באופן קיצוני בכל התחומים וגם בתחום החינוך, מגוף השואף לעצב ולקחת אחריות, לגוף שמשתדל לא להפריע לכוחות השוק. תקציב החינוך קוצץ באופן דרמטי, (ומאז לא חזר לרמתו הקודמת בחישוב לתלמיד), ובתי ספר הורשו ואף עודדו לגייס תקציבים נוספים באמצעות גביית כסף מהורים, תרומות, והשכרת מבנים לפעילויות עסקיות ותרבותיות אחרי שעות הלימודים (מה שעובד היטב במרכז תל אביב וקצת פחות טוב במרכז ירוחם.) פתיחת אזורי הרישום היוותה צעד נוסף שחיזק את בתי הספר החזקים והחליש את החלשים, ותרם עוד לחיסול המגוון החברתי בבית הספר. העשירים והאמידים יכלו מעתה להעמיס את הילד על הג'יפ ולפרוק אותו בבית ספר מרוחק שבו יפגוש את אלו שהוא אמור לפגוש – ילדים של עשירים ואמידים אחרים.

המגמה הזו שהחלה בשנות השמונים רק הלכה והתחזקה בשנות התשעים ובעשור הראשון של המאה הנוכחית, מאות עמותות קמו והקימו בתי ספר ייחודיים ועצמאיים. גם מוסדות החינוך החרדים הלכו והתרחבו בשנים האלו, לא מעט בזכות הצטרפות של משפחות מזרחיות עניות רבות שלא יכלו להרשות לעצמן להירשם לבתי הספר היוקרתיים והיקרים.

כשמעיפים מבט על תוצאות התלמידים הישראלים במגוון מבחנים בינלאומיים צריך להיות עיוור כדי לא להבחין שההיבדלות האמיתית והחזקה מכולן היא לא הדתית ולא העדתית אלא דווקא המעמדית. לראיה – ערבים אמידים מצליחים בהם יותר מיהודים עניים.

מי שחרד באמת לעתידה הרחוק של מדינת ישראל לא צריך להיות מוטרד במיוחד אם לצד הלוח תלויה תמונה של שמעון פרס, הרבי מלובביץ', או ראאד סלאח, העניין הוא קודם כל אחר, איך אמר ביל קלינטון? "it's the economy, stupid."

בפינה: "אלו שלא יודעים לעשות מלמדים, ואלו שלא יודעים ללמד מלמדים התעמלות".

וודי אלן.

מתוך הטור שלי בעיתון "העיר", 25.9.09:

שנה טובה ומתוקה הם מאחלים, באס.אם.אסים או אפילו ברחוב, פנים אל פנים. מעולם לא הבנתי את הצירוף הזה, כנראה בגלל שאני לא אוהב מתוק. כשאני שומע את זה אני מדמיין הר של כדורי מוצרט ממולאים או בריכה של עוגות קרם וזה עושה לי בחילה. למה אף אחד לא מאחל שנה טובה ומלוחה? או שנה טובה וחריפה? אלוהים יודע שהייתי מעדיף את זה.

בכל מקרה, את השנה הזאת התחלתי בצורה הכי מתוקה שאפשר. אשתי עובדת בפרך בהצגה חדשה ולא ישנה הרבה, והדרך היחידה להרחיק את הילדה מלדפוק לה על הדלת של חדר השינה עם שתי ידיים פתוחות בשמונה בבוקר של החג, היה לשאול אותה אם היא רוצה ללכת לאכול גלידה.

"כן!" היא אמרה לי. אותה מילה שנשמעת הכי יפה בעולם כשהיא יוצאת מהפה שלה.

אז עלינו על האופניים וירדנו לאבן גבירול. הגלידרייה הטובה של אבן גבירול, (אתם יודעים על מי אני מדבר), הייתה סגורה. אני אף פעם לא שולט במה פתוח ומה סגור בעיר הזאת בחגים, (חוץ מהמנזר שתמיד פתוח). "במקרה הכי גרוע ", כך חשבתי, "אקנה לה טילון בפיצוציה. מזל שהיא מספיק קטנה בשביל לא להרגיש בהבדל".

עזבנו את אבו גבירול ודיוושנו לבן יהודה.

הגלידרייה הכי טובה בבן יהודה דווקא הייתה פתוחה. כשבן יהודה ריק, בבוקר של חג,  תל אביב יפה באופן מפחיד. כמו אחרי הפצצה. ישבנו לבד על הכיסאות הכסופים. האיש מאחורי הדלפק היה נחמד. נדיב. הוא נתן לנו את הגלידה למרות שלא היה לנו כסף בארנק. "תוציאו אחר כך", הוא אמר. כנראה כשרואים איש עם ילדה קטנה בבוקר החג בגלידרייה נותנים לו קצת חבל. לקחתי גם מיץ אשכוליות.

ישבנו בחוץ. אמרתי כבר שהרחוב היה ריק? ריק מספיק בשביל להסתכל על הקומות העליונות בבתים, כמו שעושים ביום כיפור. מוזר, איך הרעש מנמיך לנו את המבט.

כל המסע הזה שהתחיל בהבטחה שלי, נגמר בשתי כפיות. הילדה לא רצתה יותר. טוב, אני באמת קצת משונה, מה אני נותן לה גלידה על הבוקר? אז אני אכלתי אותה. שוקולד רגיל. פעם ראשונה בחיים שאכלתי גלידה עוד לפני ששתיתי מים בבוקר. כמו שציינתי, אני לא פריק של מתוקים.

ואז עלה בדעתי שזה הדבר הראשון שאני אוכל בשנת תש"ע.

"אין מה לעשות", חשבתי לעצמי, "כנראה באמת הולכת להיות שנה מתוקה".

נשאר לנו זמן לשרוף עד תום שעות החסד שהקצבתי לאשתי. חבר טוב, איש שאני מעריך את דעתו, סיפר לי כמה ימים לפני כן שפתחו את גן העצמאות מחדש, ושעשו שם עבודה יפה. החלטנו ביחד לנסוע לשם. ("רוצה נדנדה? כן!!")

שמעתי כבר כמה תלונות לגבי שינוי אופי הגן. ובכן, הרשו לי לדווח לכם. גן העצמאות המחודש יפה כמו שיר, יפה כמו עצמאות.

אנחנו עוד נכנסנו מהחלק הפחות מרשים, הצד הדרומי היותר פונקציונאלי שכולל גן משחקים די מקורי עם מתקן חבלים מלפני עידן הפוליטיקלי קורקט לילדים, ומתקני כושר למבוגרים. אחר כך היה כר דשא רחב באמת (מנגלים? כדורגל?) ועליו איש עם מבט מפחיד ששכב שם בלי חולצה – כבר דמיינתי את הכותרות בעיתונים- ומסביב שבילים מתפצלים, עולים ויורדים, סלעים עפר ושיחים.

הגענו לכניסה הצפונית יותר. אולי זה בגלל שעת החסד הריקה, אבל המזרקה המלבנית עם הפסיפס  והמדרגות העולות ממנה לפסל האדום, גרמו לי להרגיש שאני לא לבוש מספיק יפה. הייתי מעדיף לעמוד שם עם חליפה אפורה בגזרה דקה, חולצה לבנה ועניבה דקה. זאת פשוט פינה עם סטייל, וחורבות שרתון הישן מצפון רק מדגישות אותו.

כמה מחברי הקהילה הגאה התלוננו שהרסו את הסבכים שהיוו פעם מחסה לזוגות שרוצים להתבודד, לא לראות ולא להיראות. אני יכול להעריך את הנוסטלגיה הזאת. גם אני נוסטלגי לכל מיני מקומות בעיר. כל פעם שאני עובר בטשרנחובסקי פינת מכבי וזורק מבט אל מגרשי הטניס ורואה שם מגרש חניה אני חש דקירה של עצב/עצבים. אבל במקרה הזה נדמה לי שהנוסטלגיה הפסידה בצדק. פשוט עשו עבודה יפה, מלאת מחשבה, מיומנות ואהבה. אין לי מושג מי עשה את זה, אבל מי שהם לא יהיו – שתהיה להם שנה טובה ומלוחה.

בפינה: "שנה הלכה שנה באה, אני כבאי ארימה."

האחיין שלי, עוד מעט בן שלוש, בגרסה גאה לשיר החג.

מתוך הטור שלי בעיתון "העיר", 14.1.10 (מעכשיו הוא יפורסם פה בעמוד הבלוג):

האסימון נפל לי סופית מאחורי הקלעים בהופעה שבה השתתפתי במועדון הבארבי. ישבתי שם, מחכה לעלות לבמה, ושוחחתי עם תמר אפק, הגיטריסטית המצוינת של הצמד "קרוסלה", צמד שמנגן רוקנרול גרובי שמבוסס על ריפים (איך מתרגמים "ריף" לעברית? קו מלודי קצר?) ושר באנגלית. היא סיפרה לי על סיבוב שעשו באירופה עוד לפני שיצא להם האלבום, ועל סיבוב קרוב שיעשו בארצות הברית ושאולי ימצאו בו זמן גם להקליט חומרים חדשים באולפן אמריקאי כזה או אחר. בשלב מסוים בשיחה התגנבה מעט חמלה לקולה והיא אמרה לי משפט שיצא לי לומר בעצמי לא פעם  בשנים עברו, מתוך השתתפות בצער. המשפט היה זהה לגמרי, למעט המילה "אנגלית," שהתחלפה אצלה במילה "עברית."

"קשה להיות אמן ששר בעברית, הא?" היא שאלה אותי, והותירה אותי עם פה מעט פעור.

את אותו המשפט, כאמור, יצא לי לזרוק בכיוון ההפוך פעמים רבות. כשאנחנו התחלנו את דרכנו, בשנות התשעים הרחוקות של המאה שעברה, לשיר באנגלית בארץ היה סוג של דרך ללא מוצא. דרך שמובילה מהבית למועדון וחצי, ובחזרה הביתה. התקשיתי להבין אז את הבחירה של אמנים שחיו בארץ ושרו באנגלית, אלא אם כן זה היה רק סוג של תחביב בשבילם, או אם היו להם תכניות קרובות מאד לעזוב את הארץ למדינה דוברת אנגלית.

באותם ימים האינטרנט היה עדיין ממש בתחילת דרכו, בקושי קיים, (אלוהים, אני מרגיש זקן כשאני כותב את זה), והדרך היחידה לעשות משהו עם חומרים באנגלית הייתה לארוז את המזוודות ואת הקייסים של הגיטרות ולנחות באיזו דירה בברוקלין ניו יורק, או בהאקני לונדון, תלוי בתספורת שלך. את תפקיד האינטרנט מילאו שניים או שלושה חברים מוזיקאים שהגיעו לפניך והכירו כבר כמה חדרי חזרות ואפילו מועדון או שניים שהסכימו לתת במה ללהקות שאף אחד לא שמע עליהן.

לא היה לנו כמעט ידע מוקדם על איך שוק המוזיקה פועל שם. למדנו הכל על בשרנו, ועד שלמדנו כבר התפרקנו. תהליך דומה עבר באותו זמן על להקות כמו הגן האנוכי בלונדון, ואיזבו ואימוק בניו יורק.

בעשור האחרון המונוטוניקס של עמי שליו, יונתן גת וחגי פרשטמן, שברו סוף סוף את הקרח והלכו עד הסוף עם הפנים לחו"ל תוך שילוב של שימוש חכם באינטרנט ועבודת רגליים בלתי נגמרת. ההצלחה שלהם משמשת השראה לדור שלם של רוקרים ישראלים צעירים, ומעודדת אותם לצאת החוצה.

הדבר האחרון שבא לי לעשות זה לצקצק בלשון כלפי מי שבוחר לכתוב באנגלית. אמנם שפת אם היא עניין בעל משמעות עמוקה בכתיבה, אבל חלק מהיופי של רוקנרול הוא שאתה יכול להיות כותב מצויין, לפעמים כמעט משורר, גם עם  ברשותך אוצר מילים של ילד בכיתה ו'. התחושה והדרך שבה המילה מונחת על המנגינה יותר משמעותית לרוב ממורכבות הטקסט, רבדים לשונים או כל מיני מושגים אקדמאים שכאלו (ראו: טוטי פרוטי מאת ריצ'רד הקטן). מה גם שחלק מהכותבים הישראלים באנגלית שולטים היטב בשפה.

עם זאת, כששואלים אותי מדי פעם מה קרה מאז שנות התשעים, מדוע אין גל חדש של להקות רוק במיינסטרים הישראלי, כאלו שייתנו קונטרה לים השמאלץ הנובע ברדיו מז'אנרים כאלו ואחרים, אני חייב לומר שאחת הסיבות העיקריות היא שרוב הרוקרים הצעירים המוצלחים עובדים עם הפנים החוצה. אני לא אומר שזה רע, אבל זו עובדה. לפני חמש עשרה שנה, רוב הסיכויים שאמנים כמו אסף אבידן וגבע אלון היו כותבים בעברית. היום הבחירה שלהם באנגלית נראית כמעט מובנת מאליה. יש כאן את  אותה תופעה המכונה בריחת מוחות או במקרה של רוקנרול עדיף אולי לקרוא לזה בריחת אצבעות.

העניין שעלה בדעתי, שמה שאני רואה בתחום הצר שלי קיים גם בתחומים רבים אחרים, באמנות פלסטית, ברפואה, בהיי טק, בחלקם זה קורה בעוצמה גבוהה בהרבה מאשר ברוקנרול. אותם רעיונות שנוסחו בשלהי המאה התשע עשרה והידועים בשם "ציונות", לא יכולים להוות משקל נגד ממשי למציאות ולכוחות המשיכה הפועלים בה כיום על צעירים מוכשרים, אפילו אם הם רואים עצמם ציוניים בצורה כזו או אחרת. העולם הופך דינמי ונייד יותר מיום ליום ומה שהיה נראה כמעבר אימתני לפני חמש עשרה שנה נראה פשוט וטבעי היום. אפשר לנאום מהבוקר עד הערב על תרומה לתרבות ולחברה המקומית וזה באמת דבר חשוב, אבל אם לא יהיו פה תנאים להתפתח כמו שצריך, באמנות, במדע ובכלכלה, זה לא יחזיק מים ובטח שלא מוחות ואצבעות.

בפינה: "think locally fuck globally"

גוגול בורדלו.

מתוך הטור שלי בעיתון "העיר", 10.9.09:

שחפית הקוטב, כך מתברר, היא אלופת העולם בנדידה. במהלך השנה היא נודדת מהקוטב הצפוני עד הדרומי ובחזרה. במקום השני, הרחק מאחוריה, זנים מסויימים של לוויתנים הנודדים מהקוטב עד קו המשווה ואף מעבר לו – כך למדתי כשהתחלתי להתעניין בתופעת הנדידה, בעקבות עונת הנדידה חסרת התקדים שחווינו כאן בקיץ האחרון.

נדידה מתרחשת לעתים קרובות בחיפוש אחרי מזון. לוויתן שהפלנקטון באזורו מתמעט יכול לעבור חצי עולם בחיפוש אחרי מאגרים חדשים, זו היא, אגב, הסיבה להופעתו של לוויתן המדונה באזורנו. לוויתן המדונה אינו לבד. המיתון בארצות העשירות של צפון אמריקה ואירופה, והתמעטות הפלנקטון/דולרים שם, הביא לחופנו מגוון ססגוני של עופות ויונקים ימיים שטרם נראה כאן, ובמשך הקיץ האחרון התענגנו על הופעתם.

מבחינה אקולוגית יש כמובן צד שני, פחות מרנין, למטבע. כשלוויתן עצום כמו מדונה מופיע בשונית, לדגיגים המקומיים לא נשאר הרבה. העונה הזו התאפיינה במיעוט של פסטיבלי קיץ ישראלים. אבל אם להיות כן, למרות שיוצא לי אישית ללחך בהם לא מעט פלנקטון ולאור אופיים המתמסחר והולך משנה לשנה, אולי עדיף כך.

האם מדונה היא אמן או לוויתן? האם דמיאן הירסט למשל הוא אמן או לוויתן, או אולי שניהם ביחד? מתי העסק נהיה כה כלכלי עד שהצד הזה מאפיל על השאר והופך לעיקר? התשובה לא ברורה. אולי מרגע שאתה מתחיל להיוועד לפגישות של שעתיים עם ראשי ממשלה, אולי מרגע שאתה מנפיק את עצמך בבורסה כפי שעשה בזמנו דיוויד בואי, ואולי מרגע שמזמינים אותך לצ'ייסר בחינם.
על פניה המשוואה פשוטה למדי. כסף הוא חומר ממכר מכיוון שהוא מאפשר כל מיני תענוגות, והתמכרויות חיצוניות אינן טובות לאמנים מכיוון שהן מסיטות אותם מההתמכרות המשמעותית באמת שלהם – האמנות שלהם. לא משנה אם מדובר בהרואין, באגרות חוב ממשלתיות או בסוסי מרוץ, כשאמן נהיה מכור למשהו חיצוני הוא מתחיל להיגמר.

אפשר כמובן לטעון את ההיפך. התמכרות יכולה להיות גם מנוע ליצירה. דוסטוייבסקי שהיה מהמר כפייתי כתב גם כדי לכסות את החובות. למעשה, יש הטוענים שאחדים מהרומנים שלו ארוכים כל כך מכיוון ששילמו לו לפי מילה. בכל מקרה נדמה לי שמכל ההתמכרויות, ההתמכרות לכסף היא המסוכנת ביותר. מכולן היא הכי מאיימת על אחד הכלים המרכזיים שיש לאמן – החופש הפנימי שלו. אני לא יודע אם אי פעם נעשה מחקר כזה, אבל הנה הצעת מחקר – ההנחה שלי היא שאם נבדוק את מאה האמנים המצליחים ביותר במאה השנים האחרונות נגלה שלפחות תשעים מהם, אם לא יותר, עשו את העבודה החשובה והמעניינת ביותר שלהם לפני שהפכו לעשירים. יש יוצאים מהכלל. מעט מאד.

לפחות הסכנה הזאת לא רובצת לפתחם של מרבית המוזיקאים הישראלים. במיוחד אלו שאינם מכוונים לאמצע הפופיק של הקונצנזוס. הסכנה שלהם טמונה בכיוון ההפוך, ביכולת שלהם להגיע לקהל ולשרוד.

לפני שבוע עמדתי בעיניים עצומות בהופעה של דינוזאור ג'וניור. רבים וטובים התלוננו על הסאונד הצורם, אבל אני דווקא נהניתי ממנו. נתתי למפלי הג'אז מאסטר של ג'יי מסקיס לשטוף אותי, והרגשתי שאני נמצא בחדר של חבר בן 14 שהיום קנו לו דיסטורשן והוא מנסה עליו כל מה שעולה בדעתו. כשפתחתי את עיני אחרי דקות ארוכות הופתעתי לרגע לראות את אלפי האנשים סביבי. איפה הקהל הזה כל השנה? אני מכיר מוזיקאים שעושים לאורך שנים מוזיקה מצויינת בסגנון הזה בדיוק ולא זוכים ליותר משלושים איש בקהל. השאלה הזאת התחדדה למחרת בהופעה של MGMT, להקה צעירה שנתנה הופעה חיוורת מאד. ראיתי לא מעט להקות אלטרנטיביות ישראליות שמופיעות ומנגנות טוב בהרבה לפני עשרה אנשים.

אבל זה כבר עניין של עוצמה שיווקית ומיתוג ככל הנראה, ושל התלהבות בלתי מותנית ממה שבא מבחוץ ונטייה לזלזל במקומי, או במילה אחת – פרובינציאליות.

לפרובינציאליות המתבטלת הזו יש, דרך אגב, מקום של כבוד בתקשורת. אחד מטקסי החניכה המצחיקים של העיתונות הישראלית, שאני עוקב אחריו כבר יותר מעשרים שנה, הוא אותו רגע בחייו של העיתונאי הצעיר בו הוא יוצא באומץ ומודיע על מותו של הרוק הישראלי. באותו רגע הוא הופך מאפרוח לתרנגול גאה ומתקבל בלול בקרקורים שבעי רצון. קראתי כאלה כבר יותר ממה שאני יכול לספור על אצבעות הידיים. חלקם התקדמו יפה, חלקם נעלמו, חלקם מוכרים יוגורט.

בפינה: "ניטשה מת!"
אלוהים.

כתובת גראפיטי בסורבון בשנות השישים, שבה אלוהים נקם בניטשה על אמרתו הידועה.