מר קדמוני

ספר חדש שלי!!! כל הפרטים פה

2026-02-22T19:21:00.003+02:00

אהלן,

אתם כבר יודעים: בעשור האחרון ביליתי לא מעט ימים בלב ההרים.
במקומות, בקתות ועמקים אליהם לא קל להגיע בלי נחישות, ולא מעט זיעה.
מקומות שהם עמוק בטבע והקליטה היחידה היא זו שקולטים באמצעות הנפש והחושים – אך מאומה לא דיגיטלי.
בפסגות ויערות בהם אין רעשי מכוניות אלא קולות הרוח, מים זורמים, והד השקט.
לפעמים הייתי לבדי. פעמים רבות בזוג, לעתים כמשפחה.
לפעמים פה בארץ, בעיקר במדבר, לא מעט באירופה, וגם בארה"ב ובמזרח.
היו מסעות בהם השמש האירה ורק ליטפה, והיו ימים שגשם וערפל סבבו אותנו.
יש ימים של רק כמה שעות בודדות בהליכה קלה והיו ימים ארוכים בעליות תלולות.
היו פעמים שהפתעתי חיות בר על השביל. בדרך כלל הן הפתיעו אותי.
ישנו על דרגשים בבקתה חורקת, וגם בבקתות שמתחרות בכל מלון בוטיק.
עשיתי טרקים עם נעליים גבוהות, עם נעלי ספורט קרועות וגם עם סנדלים.
ארזתי תיק גדול מדי, קטן מדי, כבד מדי וגם פעם שלחנו את התיק בין הבקתות עם חברה ייעודית.
הזמנתי בקתות מאוחר מדי, הזמנתי אותן מוקדם מדי, ופעם לא היה שום מקום.
צברתי ניסיון, וחוויות, ותובנות.
למדתי דרך הרגליים את כל מה שלא היה לי את מי לשאול.
גיליתי את התועלות לנפש, למצב הרוח, לשקט ולשלווה שההרים מעניקים.
ואיך לעשות את זה בזול, כדי שאוכל לחזור על כך מדי שנה, לפחות.
התחברתי לעורקים העתיקים של הזמן, וחזרתי כדי לספר לכם איך.

"מדוע ואיך לצאת אל ההרים" הוא סיכום המסעות הללו, וקריאה אליכם.
זהו לא "מדריך X להונגריה" או ספרי שנות השמונים.
זהו ספר קטן ואישי, פרקטי וגם רוחני (במידה) ואני מקווה שייגע בכם,
ובו בזמן גם יתן בידכם כלים ותובנות, רשימות ציוד ופתרונות, השראה ועצות טובות.
למנוסים, הספר אולי יהדהד את התחושות שלכם.
למתחילים, הוא יתן גם כוון והדרכה.

עוד לא ראיתי אותו ועדיין לא החזקתי את הספר בידי, שכן הספרים עדיין לא חזרו מן הדפוס. אבל אני יודע מהו התוכן, ואני מקווה שתקראו אותו בהנאה ותסיימו אותו עם חיוך.
ואזהרה: יש מצב שלמחרת תתחילו לתכנן משהו קטן לעונת הטיולים הקרובה. ואולי כבר התחלתם.

מכל מקום - החלטתי להתחיל במכירה מוקדמת לעוקבים ולחברים,
ולפרגן בהנחה משמעותית לכל מי שיזמין עותק עד סוף החודש.

זהו הלינק לעמוד הספר:

daelshalev.com/trek

ולא לשכוח להזין קופון EARLY כדי להנות מהנחת החלוצים והחברים.

ושאלה לסיום: האם עשיתם פעם טרק בקתות? אולי זה דגדג לכם?

ניפגש בהרים, ובשמחות,
שלכם,
דעאל

רכבת החלומות בנטפליקס - תראו!

2025-12-01T21:22:00.002+02:00

בראשית המאה העשרים, גבר שתקן וחזק כורת עצים למחייתו. זה הכל. זהו רוברט, וסיפור חייו נפרש למולנו מילדות ועד זקנה, כמעט בלי מילים.

ראיתי את רכבת החלומות או Train Dreams בנטפליקס השבוע, ועצרתי כדי לומר לכם: תראו גם.

אומר מראש: זהו לא הסרט הטיפוסי שתפגשו בנטפליקס שלכם. אין בו אפקטים מיוחדים (או אפקטים כלל), ואין בו דיאלוגים שנונים. אין מתח ואין הרפתקה. אין בו הומור ואין לחיצה על בלוטות הדמע. אך גם במעט הסיפור שבו, יש הרבה עומק, ואמת צרופה שאפשר לחוש בה. וגם צילום מהמם, ואמירה פילוסופית הנוגעת לכל אחד מאיתנו.

לפני שנים רבות קראתי את ספרו של הנרי אונגר "קולנוע ופילוסופיה", המנתח דרך דוגמאות כיצד במאים טובים באמת מצליחים להביע רעיונות פילוסופיים בעזרת תסריט, צילום, עריכה ומוסיקה, המשתלבים יחד ומשרתים רעיון פילוסופי שליט אחד. בעיני, זה הסיפור גם כאן. הבמאי – קלינט בנטלי (שגם כתב את התסריט) – הצליח להעביר רעיון מהודק ומדויק, ודבר שלם, יפה ומרגש יצא תחת ידיו. גם, ואולי דווקא בגלל, שזהו סיפור קטן מאוד ואישי מאוד. הלקח ממנו, אומר לנו קלינט, נוגע לכל אחד מאיתנו.

זהו כמעט מחזה יווני. יש מקהלה – מספר יודע כל – המסביר לנו בקולו מה קורה. ויש גיבור ויש טרגדיה, ואנו חווים את הסיפור איתו עצמו צעד צעד, וחשים באימה עוד לפני שהיא מגיעה. וכשהסרט נגמר ועולות הכתוביות, שומעים שיר מופלא שכתב במיוחד ניק קייב, וגם אותו אני אוהב. שלושים שנה לפחות.

בלי לגלות הרבה על תוכן הסיפור, נאמר שלאורך כל חייו רוברט מוקף ביופי, ומוקף במוות. הוריו, האנשים שהוא פוגש, כולנו, מתים כך פתאום, ונעלמים. ללא פשר, ללא סיבה, ללא תוחלת וללא המשכיות. לרגע האדם חי, מנגן ושר, ורגע לאחר מכן הוא נהרג, ונקבר במעבה היער, והוא מותיר אחריו מאומה. לא עד ושם ומצבה אלא זוג נעליים שחבריו מיסמרו אל הגזע שלצידו נקבר. הקוברים מיד המשיכו בעבודתם והמת כבר חלף ונשכח וגופתו הפכה ליער. כשאנו הולכים לצד רוברט הצועד במשעול חייו, אנו נתקלים יחד איתו שוב ושוב במוות חסר הסבר, סתמי, חטוף, ואיננו יכולים שלא לשאול את עצמנו, ומה איתנו? מי יודע יום מותו, ומה ישאר אחרינו, והלא חיינו כצל עובר וכענן כלה וכרוח נושבת וכחלום יעוף. ובו בזמן העננים והרוח והיער - היופי הגדול של הטבע – מלווים אותנו. הסרט כולו מצולם באור הכתום הקסום של השקיעות, ובאור הרך של הזריחות, ובמעבה היער ובשדה הפורח שעל גדות הנהר, והטבע הפשוט ממלא את הלב שלנו, ושל הגיבור. הטבע, על עוצמתו ועל הכאוס שבו (ענף שנושר, שריפה שפורצת) הוא היציב הגדול היחיד מול האדם הקטן, המבולבל, האובד בקידמה שמסילות הרכבת מובילות. הטבע הוא זה שהיה פה הרבה לפנינו והוא זה שישאר אחרינו וישתלט על מעשה ידי האדם החולפים בזמן ומתפוררים לאיטם ואולי אנו, המתים, יכולים לקוות לחזור ולהתמזג אל תוכו ביום מן הימים, ובכך נחמתנו.

קלינט לא מציע לנו סיפור הוליוודי ענק על גיבור גדול מהחיים. הוא מציע את ההיפך הגמור: את האמת. החיים הם בדרך כלל לא גדולים מהחיים. הם קשים וסופם מוחלט וידוע, אבל החיים גם יכולים להיות מוקפים ביופי, ובטבע, ובאהבה.איננו יודעים את יום מותנו, וכולנו נשכח ונעלם בתהום הזמן והנשייה. חיינו קטנים וחולפים ולא נותיר חותם אלא כזוג נעליים ממוסמרות לעץ וגם הן תתפרקנה אל הטבע עם הזמן. ועדיין, חיינו יפים, ואנו יכולים לחיות אותם ולהנות מהרגע ומהזמן ומהיופי סביבנו. להיות כאן ועכשיו, אחד עם עצמנו, עם היקרים לנו, עם העולם.

אם רק נעצור להעריך את ההווה, הרי שלא נתחרט על אובדנו לאחר מכן.

אם רק נעצור לחוש את היופי שבטבע, נוכל בלב שקט לדעת שנחזור אליו ונתמזג בו, ויהיה זה מחר או אחרי מאה ועשרים.

הקשיבו, חבקו, חיו את הרגע, Carpe Diem, כמו לוחש לנו הבמאי.

תראו את רכבת החלומות בנטפליקס. כי סרט טוב הוא זה שנשאר איתך גם אחרי שסיימת את הצפיה.

מחשבות לאחר ארבעה ימי מסע בדד במדבר

2025-11-17T13:50:00.000+02:00

התעוררתי טרם אור ראשון. אור אפור כחלחל הסתנן דרך דפנות האוהל ועדיין אי אפשר היה להבחין בין תכלת ללבן. פתחתי את היריעות ואוויר קריר ורענן מילא את אפי. ציפורי מדבר קטנות – מדברונים –צפצפו מדי פעם, אך חוץ מזה, המדבר היה דומם ושקט, הרוח לא נשב והשמש לא עלה עדיין. הייתי לבד ולכל מקום אליו הסתכלתי לא ראיתי אלא את אותו נוף קדומים עמו נרדמתי: מדבר, הרים וסלעים, גאיות ושיחי מדבר נמוכים. כמה דקות מאוחר יותר כבר התחלתי לצעוד, וחיוך על פני.

נודה על האמת, יש משהו קדמוני וקשה, אלים כמעט, בשממת המדבר. אנו נוסעים דרומה, הנוף מתחלף, ובשלב כלשהו המדבר כמו מסמן לנו, ההולכים על שתיים: כאן גבולי. דעו לכם כי זהו שער הכניסה אל ממלכת היובש והחום, הצמא והרוחות והבדידות. "אבד כל תקווה – אתה הבא בשערי", נכתב מעל שער הגיהנום של דנטה. אבל אנו יודעים כי למרות המראה המאיים, המדבר הוא גם ממלכה קסומה, עשירה ונסתרת, והשורד בו, מובטח לו כי יזכה לראות מעט מן הפלא, לחוש חלק מן החוויה. אל הממלכה הזו נכנסתי.

ירדתי לארבעה ימים במכתש רמון, לבד, עם כל הציוד והאוכל על הגב. הלכתי כ 65 ק"מ וישנתי בשלושה חניוני לילה שונים, ומרגע שיצאתי עד הרגע שחזרתי אל מצפה רמון, לא פגשתי איש, לא ראיתי אדם, לא נסע לידי כל רכב, לא שמעתי חדשות, לא היתה לי כל קליטה, לא הוצאתי מילה מפי. אם דיברתי, היה זה רק עם עצמי. אני עוד מעט באמצע שנות החמישים לחיי, והיתה זו לי הפעם הראשונה בה שתקתי כמה ימים, ושהייתי בבדידות מוחלטת, ובניתוק מלא מהעולם הרגיל. ובמפתיע (?), זה היה נהדר!

למה?

אני אוהב מאוד לטייל, בארץ ובעולם, ועושה זאת לא מעט. אני מאמין כי רק דרך ההליכה בטבע אנו יכולים לחזור ולקבל את החיבור הראשוני, הבסיסי, בין האדם לאדמה. חיבור שאנו זקוקים לו, שהנפש שלנו כמהה אליו, גם אם איננו יודעים זאת. החיבור אל הטבע, קשה לו להתרחש אם רק יצאתם מהעיר ליום אחד. דרוש לנו זמן. יום טיול יהיה תמיד משמח ומרענן אבל רק שהייה רצופה בטבע, של כמה ימים, עשויה להחזיר אלינו את הקול הקדום. אחרי כמה ימי הליכה בטבע, ושינה במקום אליו הגעתם ברגליכם, מובטח לכם כי תחושו זאת בעצמותיכם.

מה ראיתי?

בלילות ראיתי אינספור כוכבים שהאירו את הלילה עוד טרם זרח הירח. פגשתי שפע ציפורים: טריסטמיות בצבעי שחור וחלודה, סלעית נזירה, להקת חוגלות שהפתעתי, זנבן ערבי, חנקן. בשניים מהבקרים, מוקדם בבוקר, נתקלתי בפראים – אותם חמורי בר מדבריים וחשדנים – והם דוהרים ממני והלאה. אחד מהם היה סקרן במיוחד, והוא עצר והסתובב להביט בי עד שהתקרבתי מספיק לטעמו, ואז דהר משם הלאה ועצר שוב להתבונן בי ממרחק בטוח, ושוב דהר ושוב עצר, עד שהחליט שדי לו בקשר בינינו, ונעלם. ראיתי שלל עקבות: של הציפורים ושל מטיילים, וגם של צבוע ושל דורבן, ואולי גם של שועל. ראיתי שקיעות וראיתי זריחות. ראיתי תצורות סלע נהדרות שהמכתש נברך בהן: ב"קניון הפריזמות", בנחל עודד, בשפת המכתש, במפער פיטם ולמעשה בכל פינה ועיקול נחל משהו חדש נגלה לך. ראיתי עדויות אינספור לאדם שחי פעם במדבר. לשרידי תרבות הנבטית, בני אלפי שנים: סכרי אבן לרוחב העמקים, בורות איגום עם תעלות הטיה ללכידת מי השטפונות, מסתורי אבן בקיר הצוק, ששימשו כנראה לאחסון תבואה או צאן, שרידי מבנים ומקדשים מעוגלים בלב השממה. כאן חיו ושגשו אנשים משך מאות דורות, והותירו אחריהם רק סימנים באבן, לנו, ההולכים בעקבותיהם.

מה עשיתי בערבים?

אמנם היה לי את הטלפון, אלא שזה שימש אותי כמצלמה בלבד. מרגע שיצאתי העברתי אותו למצב טיסה (אני עושה זאת תמיד בטיולים. גם ככה לרוב אין קליטה, ואין לי צורך לקבל צפצפופים אם לפתע תהיה קליטה בראש איזה הר). הרגשתי כי איני רוצה להשתמש בו. בדממת המדבר הוא הרגיש לי כמעט רעיל. לא שמעתי מוזיקה. לא הפעלתי אפליקציות. כמעט ולא הוצאתי אותו מהכיס. במקום זאת הדלקתי לי מדורה קטנה, לא בשל הקור, ולא כדי לבשל בה דבר, אלא כי מדורה במדבר היא המצב הטבעי של העניינים. אתה מביט בלהבות וזה לעולם לא משעמם. היה לי זמן לשוחח עם עצמי, להרהר. שעתיים אחר החושך, בשעה שבע, כבר ישנתי. כשהתעוררתי בלילה, גיליתי כי מחשבות אינן טורדות אותי. הראש שלי היה נקי מדאגות וחדשות, ממשימות ואחריות. הייתי ברגע, הייתי בזמן, הייתי פשוט כאן ועכשיו, לא במחר ובעתיד הטורד. התחושה הזו, ולו רק לכמה ימים ולילות, היא תרופה לנפש.

מה לקחתי איתי?

אני לא מחפש להקשות על עצמי שלא לצורך, והמשקל שסוחבים על הגב משמעותי מאוד בחוויה. לכן כדאי להשתדל ולצאת לדרך עם תיק קל ככל הניתן. כאחד שהולך לא מעט, השקעתי בציוד טוב וקליל (עולה הרבה יותר מציוד מקביל "רגיל"). תיק, אוהל, שק שינה ומזרן, ארבעתם יחד שוקלים אצלי כ 2.5 קילו בלבד! כל גרם קובע, ויש קבוצות שלמות המתמקדות בעצות כיצד לסחוב פחות משקל בטיולים. חפשו: אולטראלייט ישראל. אם תתעניינו, עולם שלם יפתח בפניכם. זהירות: זה יקר. מלבד זאת לקחתי מעט מאוד: מקלות הליכה, מטען, גזיה, פנס ראש, עוד זוג תחתונים וזוג גרביים, מעיל קל, וזהו. לקחתי גם אמצעי תקשורת לווייני זעיר (Garmin InReach mini2) השוקל כ 120 ג' בלבד והמאפשר שליחת הודעות חירום SOS. אפשר לשכור כזה לכמה ימים, וזה חיוני במדבר, בוודאי במסלול כזה ללא קליטה ובוודאי כאשר הולכים לבד.

לא לקחתי מפה פיסית. יש אפליקציות נהדרות עם מפות מפורטות ועצות מטיילים כמו "עמוד ענן" או "off road" – ובשתיהן מפה של כל הארץ על שביליה שתהיה לכם זמינה בכל עת בטלפון גם ללא קליטה, תעלה כ 300 שח. חיוני, שווה כל גרוש, ותדעו בדיוק היכן אתם בכל עת.

מזון: לקחתי קצת אגוזים ותמרים, ובנוסף ארוחות מיובשות שרכשתי בחו"ל (לשמחתי יש עתה גם מספר יוזמות פה בארץ של יצרנים קטנים. אני מקווה שזה יתפוס). מדובר בשקית אלומיניום במשקל כ 100 ג' שמוסיפים אליה כ 400 מ"ל מים רותחים, והופ, נוצרת ארוחה מלאה ומשביעה בכל הרכב וטעם שעולה על דעתכם (כמו "מנה חמה", רק גדול יותר, מזין יותר, טעים יותר, ובשקית ולא בקופסה). בריא ופליאו זה לא, אבל זה פתרון נהדר לכמה ימי הליכה. כאמור: אם זה לא התפריט הקבוע שלך, אין כל בעיה.

מים: יש מסלולים שיש לאורכם נקודות בהן אפשר למלא מים. אבל, יש ימים שלמים בהם אין. תבדקו. השתמשתי בשירות מעולה להטמנת מים של Negev Trails. מזינים אונליין את התאריך, שם חניון הלילה, וכמות מים נדרשת, והמים ימתינו לכם בנקודת איסוף ליד חניון הלילה. פשוט, הזמנה אונליין, מעולה וחשוב. שירותי ההטמנה הפכו את המדבר לנגיש וזמין הרבה יותר לכולנו. כמה מים – זה כבר תלוי בעונה ובכם. בימים בהם הלכתי היה די חם, ועשיתי מסלולים שבחלקם ארוכים ולכן לקחתי איתי 4 ליטר מים.

אבל לישון באוהל???

אם אינכם חסידים של שינה באוהלים, זה בסדר גמור. גם אני אוהב לסיים יום מסלול בשינה על מיטה של ממש (וכך גם פטורים מסחיבת תיק כבד). בחו"ל פשוט ומקובל לעשות זאת בדרך של טיולי בקתות: היינו מסלול בין מספר ימים בהם הולכים ביום, וישנים בכל ערב בבקתת הרים אחרת, אליה הגעתם ברגלכם. אני מאמין, אגב, כי זוהי החופשה האידיאלית. היא משמעותית לנפש ולנשמה, ומייצרת חוויות שאין דומה להן, היא מתאימה לכל גיל ורמת כושר, והיא זולה יותר מכל חופשה אחרת שתעשו בחו"ל. (בימים אלו אני משלים הוצאת מדריך כיס בנושא: "מדוע ואיך לצאת אל ההרים". בקרוב בחנויות הספרים. מבטיח לעדכן כאן. תעקבו). בארץ, האפשרויות לטיולי בקתות מצומצמות הרבה יותר. אפשר לעשות טיולי "כוכב" מבסיס כמו חאן מדברי או אורחן דרכים (כלומר, טיולי יום באותו איזור, כשחוזרים לישון באותה נקודה), וזה טוב כמעט באותה המידה, אלא שאם נדרש להיכנס ולצאת מהרכב בכל יום, אין הדבר דומה, והנפש לא מצליחה למצוא מרגוע והטמעות בטבע. אפשר גם בארץ לטייל רגלית ולישון בבקתות במקומות שונים לאורך מסלול אחד ארוך, למשל בשביל הגולן (עם סטיות קטנות מהמסלול אל היישובים כדי לישון בהם), או לאורך חלקים משביל ישראל, בעיקר בצפון. אבל "בגדול" אם אתם מבקשים חוויה של מספר ימים רצופים בטבע בארץ, אזי על פי רוב נדרש גם אוהל...

מה היה המסלול?

ביקשתי לעשות מסלול מעגלי המתחיל ומסתיים באותה הנקודה, ועמדו לרשותי ארבעה ימים לכן שיניתי את המסלול ה"רגיל" של סובב רמון (המסלול המלא מתוכנן ל 8 ימים) והתמקדתי בחלק המערבי של המכתש. הנה כך:

ביום הראשון ממצפה רמון לחניון לילה ניצנה. זהו יום שעיקרו על שפת המכתש והוא מישורי וקל. אפשר לעשות אותו בחצי יום בקלות. כ 15 ק"מ.
היום השני מחניון לילה ניצנה אל חניון לילה הר עידו דרך קניון הפריזמות. כ 23 ק"מ, וכ 800 מ' עליה בגובה. יום ארוך, יפה ולא קל.
היום השלישי מחניון הר עידו אל חניון מפער פיטם, כ 16 ק"מ. יום יפה מאד.
היום הרביעי מחניון מפער פיטם אל מצפה רמון דרך נחל עפיפון. כ 12 ק"מ בלבד (בדיעבד היה נכון יותר להמשיך עם הסובב עד חניון לילה הר גוונים ולתפוס משם טרמפ למצפה רמון – אמנם לא מעגלי מושלם אבל מסלול יפה יותר).

כיצד תוכלו גם אתם?

פשוט צאו לשטח. התחילו עם טיולי יום, המשיכו ליומיים. אם אין לכם יומיים, אפשר לרדת לדרום אחר הצהריים, לישון בשטח סביב מדורה, לקום עם שחר ולהתחיל ללכת מסלול מעגלי החוזר לרכב. זו הדרך הפשוטה ביותר, ושעדיין מאפשרת חוויה טובה וארוכה יותר מאשר "רק" טיול יום. כשהילדים היו צעירים יותר עשינו זאת פעמים רבות יחד איתם, וזה תמיד היה נפלא, מגבש ומלא ריחות עשן. אם אתם רוצים משהו מורכב יותר, אפשר משם לגדול לכל רמה: יש חברות רבות המוציאות טיולים עם מעטפת לוגיסטית של מזון ואוהלים או הסעות, ויש מסלולים רב יומיים רבים. יש אינספור אפשרויות, מתאימות כמעט לכל רמת כושר. ממש עכשיו מתחילה העונה. בארץ אידיאלי לטייל בחורף ובאביב. לא חם, הירוק תיכף יתחיל לנבוט בכל מקום. מיצאו את המסלול המתאים לכם, וצאו החוצה. יהיה נפלא, אני מבטיח!

ואם יש לכם שאלות, אני כאן.

להתראות, וניפגש בדרכים,

דעאל

תשעה דברים קטנים אחרי שבועיים בהרי קולורדו

2025-08-05T15:02:00.002+03:00

בסוף השבוע האחרון חזרנו משבועיים של חופשה אקטיבית זוגית בהרי קולורדו. אמל"ק – שווה ביותר.

(המשך אחרי התמונות)

בארצות הברית הייתי בחיי כבר עשרות פעמים, וגם בכמה וכמה פארקים ושמורות שם, אולם רוב ביקורי היו בערים הגדולות, שדבר אין להם עם המרחבים ועם השקט של ההרים, ומאלו יש בשפע בקולורדו, המדינה הגבוהה ביותר בארה"ב, וגן עדן לחובבי טיולים והרים.

הרוקיז. את הסבב התחלנו בשלושה ימים בשמורת הטבע הכי מפורסמת של קולרדו: Rockey Mountain National Park או בקיצור RMNP. תחנת חובה לכל חובב טבע. בעונה צריך לרכוש פרמיט עם timeslot כדי להיכנס לשמורה עם הרכב, מה שלא היה לנו, אבל אפשר לרכוש אונליין לכרטיסי הרגע האחרון שפותחים ערב קודם (בול ב 19:00, ואם ממתינים עם הדפדפן פתוח, אין בעיה. מדובר על מאות כרטיסים, אבל הם אוזלים תוך דקות). השמורה עצומה, כמו כל דבר באמריקה, וחוצה אותה הכביש הגבוה באמריקה, כביש אלפיני של ממש, ובכל מקום מסלולי הליכה לרוב. להתרחק מהפופולאריים ולהתרכז בארוכים והקשים. כך גילינו לשמחתנו כי גם בשיא העונה, אם הולכים את המסלולים המאתגרים יותר, הרי שאין שום צפיפות. הקושי היחיד היה הנשימה, בכל זאת גבוה (3000-3800) ולא נתנו לעצמנו זמן התאקלמות. שפע של חיות בר, מים ונופי עד בראשיתיים. ומדי פעם moose jam יעני, פקק תוצרת מוס. הולך לו מוס ענק בעצלתיים וההמונים נעצרים על הכביש (אפילו שאסור!) להספיק לגנוב הצצה בחיה הנפלאה הזו. יודעי דבר סיפרו לי שיש גם Bear Jam אבל זה נדיר הרבה יותר...
חיות בר. עברנו בין עיירות ושמורות בהרי קולרדו, ובכל מקום פגשנו שפע מפעים של חיות בר. טיילנו הרבה בעולם אבל מגוון ועושר כזה לא ראינו עד היום. איילים, Elk, Moose, במבי מנוקד יונק מאימו, סנאים, ציפורי שיר וציפורי טרף, בונים ונברנים אחרים. וגם כשהחיה איננה, עקבותיה נותרות. עקבות חתול בר ענק בבוץ. סכר ענקי של בונה (כולל עצי צפצפה שאך זה מכבר כורסמו ונכרתו על ידו). נזק שהותיר אחריו דוב. אמריקה מאפשרת חוויה ומפגש עם הטבע, על כל מרכיביו. הרים וגאיות, נחלי עד, קניונים, אגמים, וכל החי השוקק שביניהם. זה נפלא.
המרחבים. הלכנו לא מעט. לא היה זה טיול "עם הכל על הגב" (סטייל הטרק שלנו בנורבגיה לפני שנתיים) וגם לא טיול כוכב של ממש (כי נדדנו מדי כמה ימים בין כפרים ועיירות), אלא טיולי יום, חלקם ארוכים יותר, חלקם פחות, וזאת בכל מקום בו ראינו שיש מסלול שמצא חן בעינינו (חובה: אפליקציית AllTrail בה אני משתמש שנים). הטבע אינסופי. היופי נפלא. המסלולים ריקים מכל אדם, ובכמה מהמקומות הנפלאים ביותר היינו אנו לבדנו, בלי איש סביב. יש מספיק אמריקה לכולם.
הכביש. טיול שכזה אינו רק עם התרמיל על הגב אלא גם פשוט בנסיעה ברכב. מעברי הרים, נופי עד, ועוד ועוד מרחבים. שמים גדולים, אמרו האינדיאנים, וידעו מה הם אומרים. אולי יותר מכל מקום אחר בעולם, בערבות הגדולות של אמריקה אפשר לחוש את עוצמת המרחב והשמיים. הם אמנם תמיד מתנשאים מעלינו, אבל שם, יש להם עוצמה מיוחדת. גם אם רק חוצים אותם בכביש.
המכוניות. המכונית הכי נמכרת באמריקה בשנים האחרונות היא Ford F1. יש כאלו גם בארץ: טנדרים גדולים וגבוהים בהגזמה. אבל באמריקה הטנדרים הללו הם הרוב המוחץ והמוחלט, ובעיירות ובדרכים הצדדיות, שם אין שום פרייבט באופק, רק מפלצות בע"מ. האמריקאים אוהבים פינוק ואוהבים שהכל גדול, אז הטנדר לא רק גדול כשלעצמו: הוא גם סוחב נגרר לשינה, ומאחור נגרר עוד ג'יפ קטן, לטיולי יומיום. או רייזר על הגג (!), וזה חוץ מקרון שינה ענקי מאחור. כן, הם יודעים מה זה קמפינג. לא יומיים בסחנה. הם מביאים את הסחנה איתם לכל מקום.
שימור. בכל עיר ועיירה באמריקה יש Main Street. כמו רחוב הרצל אצלנו. ובעיירות קולורדו הרחוב הראשי הוא גם בדר"כ הרחוב ההיסטורי. יש שלט קטן National Historical District ואתה יודע שהגעת לא לסתם רחוב ישן אלא לרחוב היסטורי של ממש. ובאמת, הם עושים מאמץ גדול לשמר את הוייב ואת הרוח של פעם, של המערב הפרוע, של סוף המאה ה19, עם המסבאה והרכבת מהקיטור, עם הכרכרות והסוסים והגברים (והנשים) המסתובבים עם כובעי הקאובוי ומגפיים תואמות. איכשהו שם זה נראה מתאים. לא פתטי ולא לגמרי חיקוי. הם משתדלים באמת. הבניינים ההיסטוריים משופצים היטב, העיירות נעימות ורכות. המלצרית שואלת על הבר: מה בשבילך, מותק?
מעיינות חמים. מאלו יש הרבה מאוד בקולרדו. יש הרבה עיירות ששמם מסתיים ב Springs (למשל קולורדו ספרינגס, ואחרות), והרבה מקומות בלי springs בשם שבכל זאת יש בהם מעיינות חמים. כולם מבוססים על אנרגיה תרמו דינמית, והם כיף גדול בערבים הקרירים.
ישראל. פעמים רבות שאלו אותנו "מאיפה אתם"? בתחנת הדלק, במסעדה, בשביל, בטיול, בחנות מזכרות, בפאב השכונתי. בכל מקום בו דיברנו עם מישהו, לעתים קרובות הוא שאל. וכששמע את התשובה היה רגע של שקט ואז הגיע חיוך גדול. שתדעו, שהלב שלנו איתכם הם אמרו. ואחרים נתנו חיבוק. ובשוק האיכרים מישהו נתן לנו חבילת קפה שמכר, מתנה. כמה אמרו שהם מאוד רוצים לבוא, אולי בשנה הבאה, אם יהיה כבר שקט. עשרות מפגשים קטנים שכאלה, ובכולם קיבלנו פידבק חיובי, אוהד וחם. הדור, לפחות המבוגר, של מרכז אמריקה, אוהב אותנו בהחלט. זה מחמם את הלב.
יחסית לאירופה, טיולים רגליים באמריקה זה סיפור הרבה פחות נגיש, ויותר יקר. זו לא קפיצה של 3-4 שעות במטוס, אלא מסע עד מרכז (או מערב) ארצות הברית, עם ג'טלג, עם מחירי כרטיסי טיסה בשמיים, ועם טיפים שמתחילים ב 25% בכל מקום. אז אני מניח שנמשיך לעשות את רוב הטיולים שלנו בשכונה האירופאית, אבל אמריקה מדגדת לי חזק מאוד לחזור אל הפארקים והמרחבים. יש שם טבע שקשה לראות במקומות אחרים, והייתי במקומות בהם הטבע בתולי מאוד (בהודו, בנפא, בסקנדיביה וכלה באלפים ובדולומטים ובפירינאים). אולי יותר מדויק לומר שיש שם טבע שיותר קשה לחוש במקומות אחרים. כי הטבע, על כל החי והצומח והזורם שבו, הרגיש לי שם קרוב ובראשיתי יותר. לפחות עבורי.

צאו לטייל, ונתראה בהרים,

דעאל

סיפור השבי של אורי שלו במלחמת יוה"כ - מבט אישי ולאומי

2025-07-13T09:45:00.002+03:00

השנה היא 1973 ואני בן שנתיים. אבא שלי קצין מילואים, וזה יום האחרון למלחמה, רגע לפני הפסקת האש. כוחות צה"ל נמצאים זה כמה ימים עמוק ממערב לתעלת סואץ וקרובים לקהיר. כל המעוזים של צה"ל, שנפלו בידי המצרים ב6 לאוקטובר, חזרו כבר לשליטת צה"ל. כולם, למעט אחד: מוצב "בוצר", על גדות האגם המר הגדול. אבא שלי ועוד שלושה, רכובים על ג'יפ בודד, חוזרים ממשימה ממערב לתעלה. ודווקא בדרכם חזרה מזרחה, כשהם כבר "בשטחנו", הם נופלים בשבי המצרי, שעדיין החזיק במעוז. לאחר שעות ספורות בלבד הם נחלצו מהשבי באופן מדהים: תוצאה של תושיה, תעוזה ומזל.

זהו סיפור ששמעתי שוב ושוב בילדותי. אבא שלי רצה לספר. אולי היה זה חלק מהעיבוד הנדרש של חוויות ה"כמעט מוות" שאירוע כזה מחייב. אבל לא היה לנו כח לשמוע, ולא סבלנות, ואמרנו לו "די", מספיק, זה לא מעניין. איך זה קשור אלינו הדברים הללו שקרו כל כך מזמן, בעולם אחר. מה שהיה, היה. ובאמת אבא שלי עבר לדבר על דברים אחרים, ואנחנו מצידנו התעסקנו במשימות ובשגרה. העבר התרחק וכמו שקע באבק. החיים נמשכו. עברו חמישים שנה.

ואז הגיע ה 7 לאוקטובר.

כמו כל עם ישראל, עברנו טלטלה אישית – רגשית ותודעתית. אבל נדמה היה שעבור אבא שלי הזעזוע היה עמוק ומשמעותי עוד יותר. במה שנראה כמו חיבור גוף-נפש הוא מיד חלה ואושפז עם בעיות לב. הוא יצא מזה והתאושש אבל אז חזר לדבר על מה שכבר לא דיבר עליו שנים: על השבי שלו. על האימה של מי שגורלו מופקע מידיו, על החטופים במנהרות, ועל זוועות השובים, שהתגלו כמפלצות אדם. זה, בעיקר, לא נתן לאבא שלי מנוח. זה לא צריך להיות ככה, אמר.

ועכשיו הוא בן 80, והחלטנו שצריך לשמוע שוב את הסיפור שלו, להבין את הפער, ואולי משהו מן החוויה.

אורי לחמי ראיין ברגישות אין קץ, ויונתן זייד צילם וערך באיכות מדהימה. ואני שלחתי את ידי באנימציה.

התוצר לפניכם: 19 דקות של סיפור שהוא אישי ופרטי, אבל גם חלק מהסיפור הישראלי של כולנו.

https://youtu.be/ravx6a09Ujs?si=X_ZSjMqGKmshtC2g

יום הולדת שמח, אבא. אנחנו איתך בתקווה לשוב החטופים כולם.

לממש את שיא הפוטנציאל – הלאומי והאישי

2025-06-17T13:36:00.002+03:00

"האמת, זה בלתי נתפס" הנה לכם צירוף מילים שהפך לכמעט קלישאה תוך ארבעה ימים בלבד, כי אין אדם שלא פותח כל שיחה בנושא תקיפת ישראל באיראן במילים הללו. זה אכן בלתי נתפס. כולנו היינו בצבא, וידענו שיש לנו כח, ותמיד ידענו שאנחנו הטובים, ומעולם לא פקפקנו באיכויות הנדירות של עם ישראל. ועדיין, כל אחד מאיתנו, כשהוא מתבונן בעוצמה, ביעילות, במהירות, ביצירתיות ובהישגים שצברה מדינת ישראל בתוך ימים בודדים - מתמלא בפליאה והתרגשות, בהשתאות ובהתרוממות רוח.

לא צריך להיות מומחה במלחמות, לא מנתח מערכות נשק, לא אקס-גנרלית ולא חייל כדי להבין שאנו עדים למשהו חסר תקדים בעוצמתו ובהיקפו. "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא" הוא שם המבצע אבל הוא גם תיאור שירי ומדויק של התחושה הלאומית. קמנו מאפר השבעה באוקטובר, והנה אנו אריה, ודבר בממלכת החי לא יכול לו.

גם לצבאות העולם יש חיל אוויר. ולכולם יש אגפי מחקר ומודיעין, חטיבות מבצעים וכלי לחימה, מערכות הגנה ואמצעי תקשורת, אנשי קבע וסדיר וממשל ויועצים לרוב. לא המצאנו כלום. ובכל זאת, מה פה שונה? מה מרגש אותנו כל כך?

אני רוצה להציע שאנו מזהים פה בחוש משהו נדיר ביותר: מימוש מלא ומוחלט של מלוא הפוטנציאל.

לכולנו יש פוטנציאל. נולדנו עם הגנים שקיבלנו מהורינו, ועם האפשרויות שהציעה לנו הסביבה בה צמחנו, ועם האופי הסגולות האישיות בדרך הפרטית אותה סללנו לעצמנו.

העניין הוא שרק לעתים נדירות חי אדם למלוא הפוטנציאל הגלום בו. פוטנציאל היא מין מילה חמקמקה ומסתורית. אולי מעין גרעין פנימי שיכול וצריך להתבטא בשלל אופנים, אבל אין איש יודע כיצד. אין רשימת מרכיבים או השגים נדרשים מהפוטנציאל הזה. ואין גם כל דרך לדעת "אובייקטיבית" האם ממשת את הפוטנציאל שלך או לא. או האם הפוטנציאל הזה, ואופן מימושו, משתנים לאורך הזמן. אני למשל, בכל שנה ושנה, מכיתה א' ועד סוף התיכון, הייתי מקבל תעודת הערכה בה כתוב: "הילד מוכשר אך לא ממש את הפוטנציאל שלו". אני בטוח שאני לא היחיד. ועם כמה שהתקדמתי מאז בחיים, יש מצב שהתעודה הזו עדיין בתוקף.

פוטנציאל אנושי הוא רב-תחומי ורב-ממדי: אולי כלולה בו חתונה? אולי העמדת צאצאים? מה עם להיות אדם טוב ומועיל לחברה? אולי להיות יצירתי? להיות אלוף העולם במשהו? להיות החייל הכי טוב במחלקה? היזם הכי מצליח כלכלית? המדינאי הכי מוצלח? הזמרת הכי אהובה? האדם הפשוט הכי-שמח-בחלקו? האמת היא שאיננו יודעים. כל התשובות נכונות, ואף אחת מהן אינה נכונה וודאי שלא בלעדית. הפוטנציאל הוא אישי ופנימי, דינמי ומשתנה. יכול אדם להצליח מאוד בתחומים מסוימים, ולהיות רדוף שדים ומכורסם מתסכול, באחרים. הפוטנציאל הוא מסתורי ורב-פנים, ורק האדם עצמו יכול לדעת האם הוא מתקרב למיצוי יכולותיו היום והאם יפרוץ אותם שוב, מחר.

אבל כשאנו באים לשפוט ארגונים, אולי קל יותר הדבר. ומול עינינו קרה הדבר הנדיר: אנו רואים כי מדינת ישראל הגיעה השבוע למיצוי מלא ומוחלט של מלוא הפוטנציאל הבטחוני שלה. מכונה בה אינספור חלקים ואנשים, מצליחה להוציא מהכוח אל הפועל תכנית יצירתית ונועזת, במקצוענות-על, באפס תקלות, וברוח אדירה, על פני אינספור זירות ומורכבויות. על כורחך מיצוי כזה מעורר בך ענווה וצניעות. אנחנו, והעולם כולו, "מורידים את הכובע" מול היכולת הזו, הנדירה, המדהימה.

אך פטור בלא כלום אי אפשר. אתה רואה זאת ומיד עולות בך שתי שאלות:

הכיצד זה יתכן כי יש לנו יכולת כה אדירה, ורק לפני פחות משנתיים הדגים לנו אותו ממסד מדיני-בטחוני את ההיפך הגמור, את תמונת הראי, ובמחיר דמים נורא: בזבוז נוראי של הפוטנציאל לטובת זחיחות ורשלנות, התעלמות ואדישות. הכאב גדול שבעתיים כי לא נפגענו כה אנושות בשל יכולת נמוכה אלא הפסדנו בקרב עוד טרם שהמחבל הראשון חצה את הגבול- בקרב מול עצמנו, בזריקה לפח של פוטנציאל לא ממומש.
איפה אני. האם גם אני חי באופן בו הפוטנציאל שלי מוקרב על מזבח הנוחות והיהירות או שאני מנסה לחיות כך שאמצה את הפוטנציאל לקחת את עצמי ואת סביבתי לגבהים חדשים.

לטעמי, במתקפה באיראן, אנו רואים את מחזור החיים של עוף החול הישראלי. שנשרף באש יהירותו, ושצמח מן האפר בעוצמת רוחו.

השריפה הראשונה היא תולדה של זניחת הפוטנציאל לטובת יהירות, מלחמות פנימיות, ונוחות. אבל האש חשפה עד לעצם את הפוטנציאל הגלום בנו, ועתה, הפלאנו לממש אותו ולהקרין את עוצמתו סביבנו.

אני מקווה ומאחל לעצמי שאשכיל לשמר את תחושת ההתרגשות הזו ולקחת ממנה אל עצמי, ואל המצפן הפנימי שלי. לקחת דוגמה אישית מאותם אלפי לוחמים וטייסים אלמונים, שפניהם לעולם יטושטשו, העושים את כל זה למען האהבה, למען העם והארץ, ולא לשום צורך אישי.

ואני מקווה ומאחל לכולנו שכעם, כמדינה, כחברה, נשכיל לשמר את היכולת המופלאה הזו להתרומם אל מעבר לקטנוני וליהיר, מעבר למריבה ולאדישות, אל גבהים חדשים, אל תיקון עולם – במובן המקראי העמוק ומלא-הנס שהעברית יכולה להציע.

אבל המשימה היא על כתפינו שלנו. של כל אחד ואחת מאיתנו. ולא על כתפי איש זולתנו.

יחד נבנה פה עתיד טוב יותר לכולנו.

יש לנו את מלא הפוטנציאל. הוכחנו זאת זה עתה.

הפוליטיקה של האוכל - מחשבות על ספר חדש

2025-02-21T09:40:00.001+02:00

את אורי מאיר צ'יזיק אני דווקא מחבב. כבר שנים הוא מקדם במסירות וביעילות גישה של חזרה לאכול אמיתי, ותזונה המחוברת לשורשים, לטבע ולסביבה. יש לי בבית את "ליקוט צמחי בר למאכל" שלו, השתתפתי בסיורי ליקוט שלו, אני משתדל לקרוא את מה שהוא כותב ומעלה, ובכלל, קווי דמיון רבים נמתחים בין תפיסת "הסוד הקדמוני" שאני מקדם – תזונה קדמונית של מזון לא מעובד, מקומי ואמיתי - לבין עולמו של צ'יזיק ב"מרכז להנהגת הבריאות" שייסד. לכן, כששמעתי שיצא ספר חדש שלו – הפוליטיקה של האוכל (הוצאת רדיקל), הזמנתי אותו מיד. לא רק זו – אני עצמי קיבלתי לפני כשנתיים הצעה (ומלגה) לכתוב משהו דומה, באותו השם. הפוליטיקה של האוכל בישראל. אבל היו חיים והיו סיבות ולא הגעתי לכתוב את המאמר ההוא, כך ששמחתי לראות שהיה מי שהרים את הכפפה. הנושא הזה – התזונה של כולנו - חשוב מכדי שנשאיר אותו בידי הפוליטיקאים. עד כאן למה כן.

ועכשיו למציאות.

מדובר בספרון (192 עמודים, בפורמט כיס), מעוצב יפה יפה מהכריכה ועד אחרון העמודים. כתוב היטב וערוך בקפידה. שאפו. אך כגודל הציפייה, גודל האכזבה. מעמוד לעמוד התחוור לי כי תהום פעורה ביני לבין אורי. לא במטרות, אלא באמצעים. לא בתפריטים, אלא בתפיסת המציאות. לא בתוצאות, אלא בזיהוי האשמים ובניסוח הפתרון. אורי, לצערי, הכפיף את המציאות לדמיונות והפרקטיקה נפלה קורבן לאידאולוגיה. מבחינת: אפילו אם תשכנעו אותי, לא תשכנעו אותי.

הספר מתחיל עוד לפני המילה הראשונה, בכריכה נהדרת. היא יפה ומעוצבת בסגנון כרזות החלוצים של פעם. אורי בבגדי עבודה כחולים, על רקע קיבוץ, ושדות, קוטף תפוזים. זהו הדהוד מושלם לכרזות הקולחוז הקומוניסטיות של שנות החמישים – אצלנו ובברית המועצות. עולם מושלם ציירנו. זו לא טעות: אורי רומז לנו כבר מהעטיפה כי הוא מבקש לחזור לקיבוץ הסוציאליסטי, הרומנטי, בו החברים פטורים מדאגות כמו עלות או מחיר או כדאיות, והעיקר הוא השבחת הזן וטיב החממה (ואל דאגה, המדינה כבר תשלם על התחביב ותכסה את החובות. עוד נחזור לזה בהמשך). הוא רק קורא לזה קואופרטיב.

אבל נעבור למילים עצמן. הספר מאורגן וערוך היטב בשלושה חלקים: הבעיה של שוק המזון הישראלי, הפתרון לבעיה, בשישה צעדים, וההתחלה (איך להתחיל בפועל ברמה האישית – אני מסכים עם רובו של הפרק הזה, אגב). יפה.

יש מידע חשוב רב בספר של אורי, ואני גם מזדהה ממש עם חלק גדול מהמאבקים שלו, שגם אני עצמי הייתי שותף להם בעשרים השנים האחרונות, דוגמת הרמאות השיטתית בתוויות המזון (תווית תוצרת הארץ למרות שפועל רוב התכולה מחו"ל, או תווית לחם מלא על מוצר סופר מעובד, תוויות המזון האדומות, וכן בעידוד הבישול העצמי, ההבנה מה קונים, העדפת מזון מקומי ועוד), אבל בכל תיאור של תהליך היסטורי או פוליטי בספר, אורי מתחיל מהעובדות, ומהר מאוד גולש אל מחוזות הדימיון האידאולוגי – סוציאליסטי. הנה כך:

צ'יזיק מתחיל מיד בפרק הראשון להתרפק על העבר הנפלא של הקיבוצים, ומצטט את חברו הקיבוצניק: "לא חיינו כמו מלכים, אבל היה לנו כל מה שרצינו... היינו יושבים הרבה על קפה ועוגה ומדברים על טרקטורים ועל החיים" מהבחינה הכלכלית היה זה גן עדן. גם כשהיו הוצאות, ודלק: "ידענו שנקבל את מה שמגיע לנו כקבוצה". אח, הקולוחוז הנהדר שלנו. מי יגול עפר מעינייך.

משם הוא עובר לתאר את האויבים הרבים של החלוץ העברי מאז ועד היום: תנובה, רשתות המזון, והפוליטיקאים, כאשר מעל לכל אלו מרחף האויב האמיתי והאכזר מכל: הקפיטליזם. כדי להדגים את שאט נפשו הוא מצטט את אדם סמית' ומגחיך את גישת היד הנעלמה בכלכלה (וכמה לא מפתיע, בפרק אחר הוא מאדיר את הכלכלן "הדגול" קיינס, הסופרלטיב במקור אגב, חסיד המעורבות הממשלתית). אבוי, "אם בשנות השישים מדינות המערב הגנו על התוצר המקומי באמצעות מכס גבוה על מוצרים מתחרים מחו"ל... (הרי ש) בשנות השמונים צעדים כאלה נתפסו כגורמים למיתון". אורי מאוהב במכסי מגן ומתחלחל משוק חופשי. "מכסי מגן חשובים לחיזוק החקלאות" הוא קובע. למרות שהשורה הבאה בספר מדגימה את ההיפך "ממשל ספרד מסבסדת את מגדלי הזיתים שלה כדי לשמור על ענף הזית". אך אין בין סבסוד חקלאי לבין מכסי מגן ולא כלום. סבסוד יכול להיות שיטה לגיטימית לחיזוק החקלאות המקומית, ומכסי מגן היא שיטה להעלאת יוקר המחיה לציבור כולו ולשמירת מוקדי כח לא פרופורציונים אצל חלק מהחקלאים. עוד נשוב לכך.

אורי עד כדי כך מתעלם ומזלזל במחיר שהציבור משלם על הריכוזיות והמכסים, שהוא מגחיך גם את זאת: "אצלנו, השימוש במכסי מגן הוא בעיקר פוליטי, כעזרה לקבוצות כח או כסוכריות קטנות של אופיום לציבור. קשה לסגור את החודש? נפחית את המכס על גבינות מטורקיה". אתם מבינים? אם מורידים מכס על גבינה והמחיר יורד הרי שזה רק "אופיום" (ורק לבכיינים שקשה להם לסגור את החודש). אצל אורי תיאור הבעיה הפוליטית הוא כזה: לדידו, הפוליטיקאים תמיד נותנים לתנובה ושטראוס ולרשתות המזון מה שהן רוצות, כלומר הפוליטיקאים מתכופפים ופותחים את השוק לתחרות (כך לדבריו) במקום לעמוד איתן ולהגדיל את המכסים ולצמצם את מכסות הייבוא. והדוגמא לעיל (גבינות מטורקיה) היא אחת מרבות שהוא מונה בספר. בפועל, המציאות בארץ הפוכה ב 180 מעלות בדיוק ממה שהוא כותב. יש לנו שוק מזון סוציאלסטי וריכוזי להפליא. יש לנו מועצת החלב, מועצת פירות וירקות, מועצת הלול, מועצת ההדרים, מועצת הדבש ועוד שלל מועצות מזון לרוב. במציאות שלנו, מחיר הביצים בארץ הוא הגבוה בעולם, למרות שבפסח תמיד חסרות ביצים. זה לא למרות מכסי המגן, זה בגלל המכסים הללו. בגלל שאסור ליבא ביצים. אותו הדבר בשוק החלב. כן, כשחסר חלב בסופר, או כשאין חמאה (פעמיים בשנה לפחות), זה רק בגלל שהפוליטיקאים נכנעו, כמו שאומר צ'יזיק, רק שהם נכנעו לצד השני – לצד הלובי החקלאי שלא מאפשר פה יוקר מחיה נורמלי ועושה כל מאמץ לשמר כח. שר החקלאות – לאורך כל 77 שנות מדינת ישראל – היה תמיד שר החקלאים (למעט קדנציה קצרה וחשובה של עודד פורר, שאשכרה עבד בשביל הציבור). במציאות אנו חיים בקולחוז סוציאלסטי אבל אורי בוכה על הקפיטליזם המופרע של המדינה.

אורי גם מנסה לחזק את טיעון הריכוזיות והעלאת מכסי המגן כדרך לבסס את ה"בטחון התזונתי" שלנו, ומביא את אירועי 7.10 כתנא דמסייע. מדינת ישראל צריכה להיות בעיניו משק אוטרקי, המספק את צרכי עצמו. אך גם כאן, המציאות, אעפס, הפוכה לגמרי. אין שום בטחון תזונתי במשק סגור. זו אחיזת עיניים. אין לנו דלק לטרקטורים בלי לייבא אותו. אין לנו טרקטורים בלי לייבא אותם (וראינו רק לא מזמן איך הממשל האמריקאי עצר לנו מאות D-9. הם מיוצרים באותו מפעל טרקטורים של קטרפילר, אגב). בטחון תזונתי יושג רק על ידי פתיחה חופשית של השוק ליבוא כל מזון, מכל מקום. תמיד יהיו מדינות שימכרו לנו מזון, אבל יש רק מעט מדינות שמוכרות לנו טרקטורים או נפט.

בהמשך הספר אורי גם מלין על הצמצום ברווחה, על זה שמספר הרעבים בישראל רק גדל (למיטב ידיעתי הנתונים הללו אינם נכונים, אבל זה ויכוח אחר), הוא מציע להגדיל את הביטוח הלאומי, ליישם תכנית הזנה בבתי הספר, ועוד רעיונות נהדרים כאשר כסף זו לא הבעיה. הוא אכן כותב זאת בפירוש "כסף יש תמיד. המדינה מוצאת אותו כשזה מספיק חשוב".

כן, הספר מעלה בחדות הרבה מהעוותים הקשים במשק שלנו. נתנו כח לדואופולים ולמונופלים בשוק המזון, נכנענו לבירוקרטיה אינסופית בשוק המזון (עוד תוצר של הגישה הסוציאליסטית, אגב), והתרגלנו שלא לשאול מאיפה מגיע האוכל שלנו.

הלב של אורי ב 100% במקום הנכון. הוא רוצה, בדיוק כמוני, שנהיה מודעים לאוכל שלנו. שנחזור לאכול אוכל טרי ומקומי. שנעדיף שמן זית מקומי על מיובא ודבש ישראלי על סיני. הכל סבבה. רק שאני בעד לאפשר לכל אחד מאיתנו לבחור מה לקנות, לפי העדפותיו ותקציב, ואילו אורי רוצה להכריח אותנו לקנות את המקומי, וביוקר, וגם בלי להתבכיין. הקואופרטיב הרי חשוב יותר מהפרט.

הידד הידד לחבר צ'יזיק

שש מחשבות על פורטיס

2025-02-05T14:58:00.004+02:00

אמש הייתי בהופעה של רמי פורטיס, בבארבי בת"א. האמת, זו הפעם השלישית שלי בבארבי בחודשיים האחרונים: הייתי בקהל גם אצל אביב גדז' וגם אצל רונה קינן. כמו פורטיס, גם שני אלו הם יוצרים מוחלטים: כותבים מדם ליבם, מלחינים, מופיעים וסוחפים את הקהל בכשרון נדיר המתרגם את הרגישות והפגיעות שלהם למילים שאפשר לזמזם. אבל פורטיס הוא בכל זאת חיה מסוג אחר. חיה נדירה. נכחדת אפילו. הנה למה:

לפחות שלושים שנה עברו מאז שראיתי את פורטיס על במה בפעם האחרונה. פאק שלי, אני יודע. הפעם הקודמת היתה מתישהו בשנות התשעים, אבל הוא כבר כתב פאנק ורוק כשהייתי בן שבע ("פלונטר" יצא ב 1978). את ההופעה אמש הוא התחיל עם "תודה רבה לכם! מה, באתם לראות אותי? אני בכלל האדם הקדמון", אמר. הוא כבר חמישים שנה על הבמות, וממרומי גילו הוא יודע מה הוא אומר. יש מעט אומנים עם ותק כזה בכלל, ועם אנרגיות כאלה בפרט. זה נפלא ומרגש לראות יוצר ענק שממשיך להקפיץ את הקהל ולרגש ולצרוח את נשמתו אל תוך המיקרופון ושהוא עדיין נשמע רענן וטרי עם רוק שמהדהד עד הבטן.
הקהל שהיה החזיר לו אהבה. לי זה הרגיש שהיה בכניסה סדרן שלא נתן לצעירים מדי להיכנס. כולם ארבעים פלוס. אולי חמישים פלוס. פגישת מחזור של גרופיז כמוני, שתיכף נחשבים עתיקים בעצמם. אבל חתן השמחה, הוא בכלל לא קיבל את הממו על הגיל. הוא עוד צעיר לגמרי. פורטיס עולה לבמה עם חולצת נחש ונעלי התעמלות ומגבת על הראש ולרגע שכחתי שהוא כבר בן 71 (יחגוג בקיץ). השירים מתחילים וממשיכים ומתחלפים ופורטיס יושב מדי פעם על שרשרף גבוה אבל הוא לגמרי בתוך השיר. הוא ממצמץ ומתפתל ומתכופף ורוכן על הלופר ושואב אל תוכו את הגיטרה ומחייך וצוחק ועושה את ההעוויות שאולי הן בכוונה ואולי לא, ואחרי כל שיר הוא אומר שוב תודה לקהל, בקול גבוה ומצחיק. תודה עם שורוק.
גם ממרומי גילו פורטיס נותר ילד מלא התפעמות והתרגשות, שמתבונן באולם הענק ואומר לעצמו מה, כל אלו בשבילי? יש בו חן, את התמימות של הילד ששר ואלס עם מתילדה ומחפש דובונים. רכות של ילד ששום פוזה של רוקר לא תכחיד. וזו אולי הדואליות והקסם האמיתי שלו. החספוס הקולי והצלילי, מול המילים והרגש. המבוגר שמחזיק בתוכו את הילד, ואולי הוא דווקא ילד האוחז דמות של רוקר.
פעם מזמן מזמן היה איזה דיון פומבי פורטיס הוא יותר פאנק או יותר רוק או בכלל משהו אחר. מה שבטוח זה שאמא שלי היתה עושה פרצוף ודורשת להחליש את הווליום שכשמתי את הקסטה. בגיל 71 לפורטיס יש קול נמוך יותר ועבה יותר ואולי גם משקפיים גדולות יותר, אבל צליל ההיכר שלו נותר חורק ולא מתחנף. זה לא הרמוניות נפלאות, ולא דבש לאוזניים. פורטיס מנסר. הוא לוחץ חזק על הגבול שבין הצרחה ובין הדיסטורשן שבקצה, ועם הלופר הוא נותן עוד ועוד נפח לצלילים. השירים של פורטיס לא באו לנחם אלא לגרום לנו להרגיש משהו דרך הבטן. וזה מאה אחוז עובד.
אתמול, עוד לפני ההופעה, שמעתי שוב את כל השירים. ובכל שיר שספוטיפיי הקפיץ לי אני תופס את הראש ואומר וואללה, איזה יופי. וואללה כמה זה רלוונטי. וידעתי גם שפחות או יותר באותו הזמן של ההופעה אמש, בעולם מקביל נתניהו ייפגש עם טארמפ בבית הלבן, באמריקה:

"הדוד סאם כוכב עליון, מוכר לי נשק ורובים
ויאטנם זה לא אצלם וגם אנחנו רחוקים
מיאמי נייס ודי נעים ולא זורקים שם אבנים
דיסנלד וכוכבים. את הירח גם מוכרים"

כמה שזה נותר מדויק. וכך גם לגבי "רד רד מעל מסך הטלויזיה שלי", וכך גם לגבי "אני תלוי על הצלב" וכך גם לגבי כמעט כל שיר (הם לא נוגנו בהופעה אבל הם נשארו אצלי בראש). כי אמנות גדולה היא על זמנית. כי מזקקת משהו מהמציאות או מההוויה שלנו, ונותנת לה צורה וצליל וכיוון, וכשהגיטרות ניסרו, הן ניסרו אמת. פורטיס כתב אמת.

ברגע של שקט מישהו מאחורי הקהל צעק "פורטיס משוגע" וכולם חזרו אחריו "פורטיס משוגע" והמשוגע על הבמה קיבל את זה בחיוך ובחיבוק ובאהבה. כי אין כמו פורטיס לתיאור מדויק כל כך של הדואליות של הנפש. של השדים המתרוצצים בתוך כל אחד. של דוקטור ג'ייקל ומיסטר הייד של החיים. השיר הנפלא ניצוצות מתחיל בדיוק כך:
"כן, אנחנו שניים, האויב שהוא חבר.
אני זה התחפושת ובפנים אדם אחר"
שלא כמו אחרים, רמי פורטיס תמיד הרשה לעצמו, ולנו, לנרמל את השגעון, ואת התחושה שיש לכל אחד, שהטירוף הוא החיים עצמם:
"זה כמו לרקוד עם שד שמחבק ולא עוזב.
כן הוא תמיד רעב. אני הולך ומתרחק"

וכשפורטיס שר את השורה הזו אתמול, כשהוא שוב רוקד עם שד, נשבע לכם שהעיניים שלי התמלאו דמעות.

מחשבות כצייד לקט בנורבגיה – חלק רביעי ואחרון – כיצד תעשו זאת גם בארץ

2024-10-06T18:41:00.000+03:00

בבוקר היום השלישי יצאנו אל הסלע שביער, שם, ידענו, נערוך טקס. ערב קודם נתבקשנו שלושה דברים: האחד, להכין פתק עם המטרה שלנו, השני להגיע יחפים והשלישי היה לשתוק. בשעת בוקר מוקדמת יצאנו. הלכנו שעתיים בדממה מוחלטת, ביער מטפטף וערפילי, יחפים וחווים את הבריאה דרך האצבעות. הגענו לשפת נחל וטיפסנו על הסלע הניצב עליה, והוא עתיק משנים וירוקת, ועליו מה שנראה כמו גולגולת סוס נושנה והכל מכוסה בדוק של ערפל. הטקס היה אישי, ובלי מילים, ובכל זאת הצליח להיות מרגש ומשמעותי. חלק מהמשתתפים בכו. אחרים דממו. כולם התחבקו. היתה זו חוויה בראשיתית של קהילה ותנועה וטבע. אם זה נשמע לכם קצת ניו-אייג'י, יש מצב שאתם צודקים. אבל אין זה אומר שלא היה בזה אותנטיות מלאה. כי על פי רוב, בחיים העסוקים שלנו, אין לנו הזדמנות להשיל את הכל ולשים מאחור את העולם העסוק ולעצור ולהתמסר באמת ובתמים לסביבה ולטבע. הטקס היה בסך הכל הזדמנות לכך. ליצור מקום בו נוכל להתחבר, להקשיב ולהיות נוכחים במציאות. Mindfulness של שקיטה בעולם ללא רעש חיצוני, בו נשמע רק את זרימת הדם ואת הלמות הלב ואת הרוח בעצים ואת המים הזורמים למטה, בין הסלעים.

משך רוב הקיום האנושי העולם היה קדם-דתי. האמונה היתה אמניסטית (היינו, לכל דבר בטבע יש נשמה או רוח. להר, לנהר, לעץ ולאדם). בעיני, אמניסטיות במהותה אינה עבודת אלילים, אלא התודעה כי הרוח נושבת בכל הדברים כולם. לא סתם אנו מתרגשים כשאנו נצבים תחת הר מלא הוד באור אחרון. זה לא רק היופי האסתטי, אלא העוצמה הרוחנית שאנו שואבים ממנו. את התחושה שיש בו, בטבע, יותר מאשר רק נוף. דוגמה נהדרת לכך ראיתי לא מזמן בסרט נטפליקס (מצוין) בשם "מלכת ההרים: הפסגות של לקפָּה שרפָּה". לקפה, האישה שטיפסה על האוורסט יותר מכל אישה אחרת, אומרת בו: "כשאני על ההר, אני הופכת להר".

לא טיפסנו על שום הר בנורבגיה, אבל לפחות לרגע אחד קטן, הפכנו ליער.

***

לא צריך לנסוע עד מעבר לים כדי להיות מחובר יותר, כדי להקשיב יותר, כדי לשמוע יותר. את הכל אפשר להשיג ולחוות גם פה. גם אנו ארץ בראשית (נאם כי יותר מסוכסכת מנורבגיה).

ניסיתי לחלק את עולם המיומנויות קדמוניות לעולמות משנה כדי שתוכלו לראות מה מתאים לכם על הצירים השונים. זוהי רק סכימה להתמצאות ובשום אופן לא מנסה לתפוס את העוגה כולה או לחלק ציונים. אין פה טוב ולא טוב, נכון או לא נכון. הכל עשוי להתאים לכם, ואולי תגלו כי דווקא ליקוט מרגש אתכם, ואולי גששות, ואולי בכלל הקמת מחסה. לא משנה מה, עולם המלאכות הקדומות הוא עשיר ומגוון וכולו נועד למטרה אחת: להעיר את הדוב הרדום בכל אחד מאיתנו (תודה על הדימוי, מיכה). לחבר אותנו שוב אל הטבע ואל הסביבה ואל הרוח הנושבת בכל הבריאה כולה.

יש מורים רבים בארץ, וניסיתי לרכז כמה מקורות שאני מכיר קצת או ששמעתי עליהם – אלו הארגונים המרכזים את הידע הנרחב ביותר

בני אדמה - https://bneyadama.co.il/ (עשיתי את קורס המבוא של מיכה והוא נהדר)

אבני דרך - https://www.avneiderech.com/ (יש הזדמנות ממש עכשיו להצטרף למפגש שבע אבנים בחוות יתיר, חמישה ימים בחול המועד, הרבה סדנאות לעומק)

שומרי הגן - https://www.shomreihagan.org (ארגון עולמי)

רוח היער - https://forestwind.co.il/ (לא מכיר)

חלק גדול מהמורים משמשים בכמה ארגונים, וכולם רוצים ומכוונים לטוב.

בנוסף להם יש שלל מורים המתמחים כל אחד בתחומו. מורים לגילוף כפות עץ, מורות ומורים ללקטות, לזיהוי פטריות, למיינדפולנס, לליבוד ולעיבוד, ושלל סדנאות קליעה. אם תרצו, אוסיף פה גם מהמורים הללו, ואתם מוזמנים להוסיף ולתייג אותם בתגובות.

עוד מקור טוב הוא קבוצת הפייסבוק מלאכות קדומות. שם נמצאים מורים רבים ויש עדכונים על סדנאות רבות.

ואולי בסופו של דבר כל שלקחתי אני מהסדנאות שעשיתי בחיי, מהטיולים ומהמסעות, מתמצה במשפט הבא: חפשו את הטבע בחיים שלכם. יצרו עבורו מרחב. הכניסו אותו אל תוככם. תנו מקום לנשמת היער הקדומה המפעמת בכולנו.

מחשבות כצייד לקט בנורבגיה - חלק שלישי + שנה טובה

2024-10-01T16:27:00.000+03:00

(תזכורת: בספטמבר 2024 ביליתי שבוע בסדנת מיומנויות קדמוניות בנורבגיה. הפוסט הראשון עסק במאמץ לאש, הפוסט השני בהתבוננות בפסולת. הפוסט הזה יעסוק בשפע. החלק הבא והאחרון יתכתב עם רוחניות, קהילה ועם האפשרויות לחוות וללמוד את כל זאת גם פה בארצנו, ואפשר!).

משך רוב שנות המין האנושי, לאיש לא היה רכוש. לא במובן המערבי, בכל אופן. לא קרקע בבעלות האדם, לא ארבע קירות פרטיים, לא משכורת או פנסיה ולא חפצים אינספור. חיים קדמוניים הם חיי נדודים, ומה שלא נכנס בתרמיל הגב, לא יכול להיות חלק מחיי האדם כי אחרת "הרכוש" מצמיד אותך למקום ומונע ממך תזוזה וחיים. בתרמילו של קדמון שכזה היו נמצא חפצים חיוניים בלבד (כלי עבודה, כלי צייד, אביזרי הדלקת אש) וסמלי כוח כמו קישוטים, מחרוזות וחפצים נדירים אחרים (ששימשו גם ככסף). הנה דוגמה נהדרת לארגז כלי עבודה קדמוני, מתוצרת לינקס. יש בו ערכת אש, להבים, כלי תפירה, ראשי חיצים, סכינים, פטריות יבשות (קריטי להדלקת אש), נרתיקים עשויי עור ועוד כמה תופינים. אבל לא רק רכוש לא היה לאבותינו, גם מקרר לארוחה הבאה לא היה. על האדם להשיג כמעט כל יום מזון חדש, ואת המזון שהשגנו בעמל רב, אם הוא מספיק ליותר מיום אחד, עדיין היתה חובה לשמר מפני מזג האוויר שלא יתקלקל, וגם להגן ולשמור עליו מפני העכברים, הדובים והציפורים שכולם ישמחו מאוד לשדוד את מזונו של האדם ברגע שיירדם. אוכל זמין 24 שעות ביממה הוא הרגל שרכשנו רק לאחרונה (ואכילה 24 שעות ביממה, אגב, היא אחד התוצרים ההרסניים של השפע הזה, המביא להשמנה ותחלואה).

בנורבגיה לא רעבנו, אבל לא היה מקרר הפתוח 24 שבע. למען האמת, לא היה מקרר כלל (והחמאה נחה על מדף). על כל פנים, הסדנה הזו כללה אוכל ולא התיימרנו לצוד או ללקט, אבל השפע של היער נמצא במרחק נגיעה, אז תגברנו.

ארוחות הבוקר היו ספרטניות למדי. שתי ביצים קשות לראש, חצי קילו חמאה (לכולם), וצנצנת גרנולה תוצרת בית, ללא סוכר ודגנים. למי שרוצה, גם תה מעשבים מהסביבה. אין יוגורט או חלב, אין לחם כמובן. מהיום השני הוספנו לתפריט גם בריז שליקטנו. הולך מעולה עם הגרנולה, באחריות. בארצנו השחונה והחמה, פירות יער אינן חזון נפרץ. פה בכרמל לא ראיתי מעודי בלובריז או קרמבריז או בלקבריז או הקלבריז (הידעתם שזה בעצם שמו של הקלברי פין??? רק השבוע ירד לי האסימון). אבל בנורבגיה, מה נאמר, אי אפשר ללכת ביער בלי לדרוך על כמה גרגרי יער שכאלה... על פי רוב את הבריז אוספים במלקטת נחמדה, שהיא כלי קיבול עם "שערות" מתכת העוברות בין הענפים ומסרקות בעדינות את הפירות הישר אל תוך הכלי. קרמבריז, אגב, גדלות ממש בגובה אפס, על מים ממש בשפת אגמים, ואותן נלקט אחת אחת. אבל עבורי, הבלובריז עדיפות (גם בצבע, גם בטעם). אדם יכול לבלות את עונת הקיץ ביער הנורבגי ולא למות מרעב, כי פירות היער מקיפים אותנו מכל עבר. אין בהן חלבון, ואין שומן, אז להספיק זה לא מספיק, אבל יש בהן בהחלט שפע של טעם.

ארוחות צהריים, ידענו מראש, לא נקבל, לכן כל אחד הביא "תגבורת" אישית בתרמילו. אני הבאתי קופסאות שימורים של כבד דג שיבוט, וגם נקניק. שני החברה השבדים הביאו לעצמם שניים וחצי קילו חמאה! "כל דבר עם עוד קצת חמאה, יותר טוב", הסבירו. ואכן, בארוחת הבוקר הם הוסיפו 100 גרם חמאה לקערית הגרנולה, עוד חופן בריז, ביצה, ושפכו על כל זה מים רותחים. מתקבלת מעין דייסה שמחזיקה אותך יממה לפחות...

חוץ מפירות יער, היער מספק גם שפע של פטריות. כילד שגדל על הכרמל חיכיתי כל שנה לחורף רק מסיבה אחת: לא היה משהו שאהבתי יותר מאשר ללכת לחפש אורניות ביערות הרטובים שליד אוניברסיטת חיפה. היה זה בילוי אחר הצהריים קר ומהנה ביותר. שילוב של מחפשים את המטמון, הרפתקה ומיסתורין. הזיכרון אולי מטעה אבל נדמה לי שתמיד מצאנו משהו וחזרנו עם שלל אורניות. אבא שלי התעקש שוב ושוב להכין מהן דווקא חביתות, ואלו יצאו רטובות ושחורות-צהובות, כך שאיש חוץ ממנו לא הסכים לגעת בהן, ואת עצמו הוא שכנע שזה טעים. לי די היה בחדוות החיפוש. אגב, בשנים האחרונות חזרתי לחפש פטריות ביערות הגליל, ולמדתי על התחום והן נפלאות (במיוחד נטופה עריבה, אחלה פטריה שבעולם. בקרוב החורף, תרשמו לפניכם).

והנה בשבוע הנורבגי מצאתי את עצמי שוב כילד. יש כה הרבה פטריות ביער הקיץ הנורבגי שזה בלתי נתפס כמעט. כמובן ששם, כמו כאן, חובה לדעת מה אתם עושים (ומלקטים). יש פטריות רעילות מאוד וחבל למות סתם על קולינריה. בגדול, וזה *לא* תחליף לשום הדרכה מסודרת ממישהו שמכיר, משפחת האורניות (ספוג מלמטה) הן בטוחות ברובן (אם כי יש כמה שיעשו כאב בטן אם לא יבושלו די זמן). פטריות יפות מדי ומושלמות תמיד מסוכנות (למה לא טעמו אותן התולעים?), מפטריות מחודדות (אפילו קצת) נתרחק תמיד, וכמובן גם מפטריות מפחידות (אדום לבן?) ופטריות עם "דפים" – למעט הסוגים שאתם יודעים בוודאות שהן ראויות וטובות (למשל הנטופה העריבה, או השנטרל באירופה). חשוב עוד: כל מדינה והפטריות שלה. יש דמיון רב, אבל תמיד תבדקו עם מישהו מקומי שמכיר באמת מה פה טוב ומה לא. תמיד. ועוד טיפ: פטריות יער תמיד תבשלו ולעולם לא תאכלו אותן חיות, אפילו אם אתם בטוחים ב 100% בזיהוי ובבטחון. עד כאן אזהרות כלליות לגבי ליקוט פטריות שטובות תמיד ובכל מקום. ספציפית בנורבגיה מעבר לידע האינסופי של לינקס, היה איתנו בחור שבדי שמגיל אפס מלקט פטריות ביער הסמוך, מה שהביא אותנו לבטחון גבוה מאוד. ליקטנו עשרה סוגים של פטריות מאכל לפחות. שנטרל חומות ושנטרל צהובות. פטריית "כבשה" (כי כך היא נראית) ופטריית "לחם צרפתי" (שאכן כך נראית), ופטריית הדרקון (כנ"ל) ועוד כמה. הקפצנו אותן עם חמאה מעל האש, ועשינו מבחני טעימה. היה נפלא. אין ספק שהחורף הקרוב אלך שוב ללקט כאן פטריות.

כך או אחרת, הליקוט מחדד את החוויה שהיער יכול להעניק שפע. ובכלל, חווית היער היתה שונה מכל יער שהכרתי עד כה, וכבר ביקרתי בכמה יערות בחיים.

למשל, את חיפוש הפטריות עשינו יחפים. משהו כמו שעתיים שלוש של הליכה ביער. אני לא מכיר הרבה אנשים שילכו יחפים שעתיים ביער ישראלי (בחורף או בקיץ). משהו הרי ידקור אותנו, או קוץ שיתקע ברגל, או שניתקל באיזה ענף סורר, או סירפד. משהו אולי יציק. אבל כאן היער עטף אותנו, מילולית. הוא מכוסה בשמיכה עבה ורכה של טחב ואזוב ושרכים, ולמרות שגם זה הוא יער אורנים, ממש כמו אצלנו, הרי שהוא כולו מרוצף רוך וחיים. זה היתרון של שלג חצי שנה המרכך את כל הענפים שנפלו במהלך הקיץ, ושל גשם היורד כל העת בשאר החודשים, המעניק שפע לטבע. אצלנו לעומת זאת, יש "ארץ אשר הרריה נחושת". זה לא אומר שהחיבור אל הטבע, בכל הזדמנות, לא יכול להיות קרוב יותר, גם פה בארץ. היחפנות היא חלק מהבלתי-אמצעיות של הרגשת הסביבה. היא הפידבק המיידי של העולם אל הגוף שלנו, וכשיש הזדמנות, כן, גם בארץ, ההליכה יחפים תותיר אחריה זכרון של המקום, לא פחות מהמראות ומהצילומים. כדאי לנסות זאת. כדאי להרגיש בעצמכם.

נחזור רגע לחווית הליקוט. בקיץ אצלנו קשה הליקוט, אבל בחורף יש שפע של ירוקים מקומיים, ועוד מעט יהיה פה חורף.

התועלת של הליקוט היא יותר מאשר הקלוריות שמקבלים והרבה יותר מאשר השקלים שחוסכים במכולת. כי הליקוט מחייב התבוננות עמוקה בסביבה. הוא מכריח אותנו לצאת אל השדה ולשאוף את האוויר והריחות. הוא מחייב אותנו להכיר את הצומח, לדעת איך הצומח מתנהג (איפה הפטריות הללו אוהבות לגדול, ואיפה העצים שתחתיהם נמצא כל טוב), ולזכור מה היה לנו טעים ומה פחות. הליקוט מעודד אותנו לפתח יחסים אינטימיים וקרובים יותר עם העצים והשיחים והפרחים, ודרכם, עם ההווייה כולה.

מתי ליקטתם משהו בפעם האחרונה? האם אתם מתכננים ללקט לעצמכם משהו השנה?

בפוסט הבא, כאמור, נדבר על רוחניות, ועצות קונקרטיות על איך אפשר להתנסות בכל זה כאן בארצנו.

ועד הפוסט הבא (בו, כאמור, נדבר על רוחניות ועצות קונקרטיות על איך אפשר להתנסות בכל זה כאן בארצנו), נאחל לכולנו שנה טובה! שנה בה יתקיים בנו הפסוק "ושבו בנים לגבולם" במלואו: שחיילנו הנמצאים עתה בלבנון ובעזה ובכל מקום שהם ביבשה באוויר ובים, יחזרו בריאים ושלמים ועטורי נצחון, ושנשוב ונחבק את בנותינו ובנינו החטופים עדיין בידי מרצחים, ונביא לקבר ישראל את מתינו, ונחזור להפריח את הגליל ולחיות ולשגשג בנגב. שנה שתעניק לנו מעט שלווה והרבה בטחון. שנה בה נתאושש, כאנשים פרטיים, כחברה וכאומה, ונחזור לחייך בכל לב, לשמוח ולפרוח.

שנה טובה יקירים, שנה טובה.

מחשבות כצייד-לקט בנורבגיה – חלק שני - התבוננות חלופית על צריכה

2024-09-24T14:49:00.005+03:00

(תזכורת: בספטמבר 24 חזרתי משבוע של מיומנויות קדמוניות בנורבגיה. בפוסט הראשון כתבתי על החוויה ועל משמעות הנחישות בהדלקת האש. בחלק השני, הזה, נכתוב על הצד הפחות מרגש של המציאות: השאריות).

אנו חים בעולם מערבי. לא יוצא יום בו איננו מרוקנים את פח הזבל, כ 30 ליטר בממוצע, אל הפח העירוני. על פי רוב, פעמיים ביום. המשרד להגנת הסביבה מעריך כי כל אחד מאיתנו מייצר כ 1.8 קילו אשפה ביום. למשפחה ממוצעת זה למעלה משבעה קילו ביום, כל יום. זה 2.5 טון בשנה למשפחה. תחשבו לבד כמה זה יוצא על פני חיים שלמים. והנה בנורבגיה ביער, שהינו 11 אנשים במשך שמונה ימים במקום אחד, ויחד ייצרנו פחות משבעה קילו פסולת במשך השבוע כולו (כלומר התמלא פח אחד, לא גדול במיוחד. מכיוון שצריך לנסוע כדי לזרוק את הזבל, ואיש לא נסע, יכלתי לראות זאת במו עיני). אומר שוב: פח אשפה אחד ל11 מבוגרים במשך יותר משבוע שלם, זה בערך 5% מקצב ייצור האשפה הרגיל של כל אחד מאיתנו (למעט לינקס, שזה הסטנדרט שלה, אני מניח).

לאן הכל נעלם, או במילים אחרות: מהי פסולת? הנה כמה התבוננויות.

דוגמא ראשונה - הדג

בסככה הגדולה, זו המשמשת גם כבית מלאכה, גם כמחסן עורות וגם כמטבח, הכינה לנו לינקס ארגזי מזון. ארגז ליום, ארגז ליום, ובכל ארגז חיכו לנו המצרכים לארוחת הערב. רוצה לומר: מה שיש בארגז, זה מה שיש לאכול. בארגז הראשון היו בצלים, לפתות, גזרים, מיני ירוקים, וגם דג. היה זה פורל. ורוד, עצום כסלמון וטרי טרי, שהגיע מחווה סמוכה. כל האוכל, אגב, היה כזה: טרי, מקומי, אורגני ופליאו (!): ללא עיבוד. ללא סוכר. ללא קמח. קדמוני. הידד. נחזור לדג, שזימן לכולנו הזדמנות להשתתף במבצע "עור דגיגון" וללמד אותנו פרק בקיימות וניצולת. זוכרים שסיפרתי שפילחנו אבני צור לחודים? ובכן, מיד לאחר מכן עברנו למבצע דגיגון. כל אחד הביא איתו את האבנים שייצר, ויחד התנסינו בשימוש בהן בפועל. את הדג פילטנו: פתחנו לאורך ביטנו וסנפיריו עם סכין שכזו, העשויה פלח אבן, ועם אבן אחרת, קהה ולא חדה דווקא, הסרנו את העור בשלמותו.

מפילה הדג הכנו ארוחה משובחת, אבל עוד קודם לכן חזרנו אל העור וקירצפנו אותו עוד באבן עד שלא נותר עליו זכר לבשר ושומן, ומצידו האחר – עד שלא נותרו עליו קשקשים. השרינו את יריעת עור הדג בסיר גדול מלא מים פושרים שקודם לכן הורתחה בהם קליפת ערבה. Say what? שמעתם נכון. מבשלים קליפת עץ במים (אפשר כמעט כל קליפה. הן מלאות בטאנינים וחשובות לריכוך ועיבוד העור), ואחרי שהמים מתקררים (ונעשים חומים) מכניסים אליהם את עור הדג. יש להשרות אותו בדלי לפחות ארבעה ימים, ולא לשכוח לבחוש מדי פעם... ומקבלים עור דג מהמם ומוכן לעיבוד. את העור מייבשים על חבל, ואז מורחים אותו בשמן, ומתחילים לעסות, ללוש ולפרק אותו כדי לתת לעור גמישות (שלא "יישבר"). זה לוקח קצת זמן ומאמץ. כשעה של עיסוי אינטנסיבי של עור הדג, ואז, מעשה ניסים, מקבלים יריעת עור איכותית, חסרת ריח (כלומר עם ריח נעים של עור "רגיל"), ויפה בצורה בלתי רגילה. חילקנו את היריעה בינינו ואני עם השארית שקיבלתי, הכנתי בבית אחרי שחזרתי ארנק קטן, נהדר וחמוד מעור של דג. עור שבכל מצב ובכל עולם אחר, הייתי זורק בלי לחשוב פעמיים.

את אידרת הדג, אגב, ואת ראש הדג, שמנו בקדירה, אליה התווספו גם שאריות ראשי הלפתות והגזרים, מים ושפע חמאה, והופ, אל מעל המדורה. אחרי כמה שעות זה היה כבר ציר הדגים, תוספת לאורחה. ציר שהחזיק מעמד, דרך נס, כל השבוע כולו. כל יום הוסיפו לו עוד קצת שאריות ירקות, ועוד קצת חמאה, ועוד מים, והוא רק העמיק עוד בטעמיו והעצמות שהיו בו התמוססו איכשהו ונותר מהכל רק נזיד (עשיר בעיניים, כתוספת לאמיצים).

בדיעבד, מכל הדג לא נותרה כל פסולת למעט המעיים והזימים, וגם הם לא הלכו לאשפה אלא למאכל התרנגולות.

דוגמא שניה – החבל

הביטו בתמונה. אנו רואים בה את לינקס ולפניה כדור צמר בהיר מעשה ידייה. הצמר נראה (ומרגיש) איכותי מאוד. האם תוכלו, ילדים, לנחש ממה עשוי הצמר?

ועתה הביטו בתמונת המחט הדקה, ובעיקר בחוט הדקיק הנמשך ממנה. זהו חוט חזק כפלדה. ממה הוא עשוי לדעתכם? רמז: גם הוא עשוי פסולת.

דוגמא שלישית – עצמות ועצים

בתמונה רואים ערימת עצמות ביער. בסמוך לחווה אל תוך היער יש מקום משונה קצת, בו משליכים עצמות שנותרו או אפילו שלדים שלמים של חיות שניצודו או חיות משק שהלכו לעולמן. גיא העצמות היבשות הללו היה מגרש המשחקים שלנו. שוטטנו בו, וכל אחד בחר לו כמה עצמות נחמדות למראה וטובות לעיניים 😊. כי העצמות אינן רק מה שנותר מהחיה המתה, הן גם חומר גלם היכול לשמש למגוון שימושים וצרכים: קרסים, כפתורים, מחטים וסכינים, וכל דבר שאפשר לדמיין להכין מחומר גלם עמיד. דמיינו, ועשינו. הנה עשיתי לי את המחט, ועשיתי עוד מתלה מגבות, מגולגולת חביבה של מוס.

בעולם קדמוני, כל דבר הוא משאב.

יש לך דג? תאכל אותו, תאכיל את החיות עם שאריותיו, תפור מעורו בגדים, הכן מעצמותיו נזידים. הדג לא ניצוד ונאכל רק כדי להכין סושי מפונפן מדופן הבטן. הוא ניצוד ונאכל ומעובד וכל כולו לתועלת הקהילה כולה.

הכנת אסאדו לשבת? אל תזרוק את העצמות. ייבש אותן ואולי תוכל להכין משהו שישמח אותך. אם את האסאדו קיבלתם ישירות מהקצב, אולי הוא יסכים לתת לכם את הגידים. אם תייבשו אותם, תגלו שהם מתפרקים ל"שערות" ותוכלו להכין מהם את החוט הדקיק הלבן ההוא מהתמונה. חוט שכל מנתח היה שמח להשתמש בו.

את במקלחת בסוף היום והסתרקת? ודאי נותרו שערות על המברשת (זה ספציפית לא קרה לי כבר שנים, אגב. מיתרונות הקרחת). מהשיער הזה אפשר להכין יופי של צמר לסריגה. כן כן. כדור הצמר הבהיר בתמונה הוא תוצרת עצמית, ישירות מהקרקפת של לינקס.

אם התמלאתם תחושת קבס, אולי זה בגלל שהתרגלנו להתבונן בעולם כמקום עם שפע אינסופי, וכל מה שחורג מהתבנית הוא פסולת מגעילה, הלא לכאורה אין מחירים לשלם. לינקס למעשה מציעה לנו: התבוננו בעולם אחרת. הפסולת של היום יכולה להיות המשאב של מחר. השלם יכול להיות גדול מסכום חלקיו. הנה, משאריות עצי ההסקה גילפתי לי כף נהדרת. וביום האחרון, ממש בדרך הביתה, נאלצתי לקלוע לי זריז חבל מקליפות עץ, ואיתו קשרתי את האוהל למוצ'ילה. אין דבר שלא יכול לשרת אותנו, אם רק נלמד להתבונן, אם רק נלמד להקשיב למה שהטבע מציע לנו. הניצול הנכון והמלא משאיר אותנו בקומה אחת עם הטבע. אנחנו מפסיקים לייצר כמויות אינספויות של זבל ועוברים לייצר תועלת. זה לא שנעבור ל"אפס אשפה", אבל מעבר לתועלת הסביבתית, יש פה התקדמות פנימית, לפחות עבורי: אנחנו לא (רק) מפונקים, אלא אנו מתבוננים, עושים, משתמשים בשלם. (אגב, כתבתי רבות על הנושא הזה של nose to tail במזון קדמוני. על פי רוב החלקים אותם אנו זורקים הם דווקא הבריאים והמתגמלים ביותר: הכבד, מוח העצמות, אברי פנים וכדומה. התבוננות שונה מביאה לתועלת ובריאות).

ועד לפוסט הבא (אני רואה שיש לי עוד הרבה מה לכתוב. על ליקוט, על פטריות, על הקהילה ועל המסע הרוחני שהטבע והעבר מאפשרים לנו), ובינתיים ספרו: מהי הפסולת שאתם משתמשים בה, ואיש לא מאמין.

אשתדל להמשיך,

דעאל

איך זה שנעשיתי צייד לקט בנורבגיה - חלק ראשון

2024-09-19T16:43:00.003+03:00

בשלוש לפנות בוקר התעוררתי מהגשם, או ליתר דיוק: מהרעש. גשם זלעפות היכה באוהל שלי, כמו היה נשפך בדליים מהשמים ומהעצים. אחרי דקה אור גדול לבן הציף את האוהל ומיד אחריו החשכה המוחלטת חזרה לשלוט. נראה היה שת'ור, אל הרעם הנורבגי הגיע בכבודו ובעצמו לבקר בחלקת היער הקטנה שהיתה לי לבית. ת'ור הניף את פטישו ורעם אדירים התגלגל וציפורים נסו מעצי היער, ורק הגשם המשיך לשטוף את הכל, עד שחזר השקט ליער, ואני חזרתי ונרדמתי לצלילי טיפות הגשם ונפשי שמחה בליבי.

מה עשיתי בנורבגיה באוהל, ביער, אתם שואלים? יש לך תשובה קצרה (שבוע אינטנסיבי של רכישת מיומנויות קדמוניות ביערות נורבגיה), ותשובה ארוכה ומלאה, שתתפרס על כמה פוסטים: איפה הייתי וקצת על מה עשיתי, מה אוכלים שם, איך ומדוע זה רלוונטי לחיים שלנו וכיצד תוכלו גם אתם.

***

לא בטעות ולא במקרה אתם מוצאים דווקא אותי בסדנת מיומנויות קדמוניות. כבר קרוב לשני עשורים שאני כותב תחת השם "מר קדמוני", לספר הראשון שלי קוראים "הסוד הקדמוני" , לפני כמה שנים גם השתתפתי בסדנה דומה, פה בארץ, אצל מיכה חנונה ובכלל: חכמת העבר היא משהו משמעותי ומרכזי בתפיסתי את העבר, את ההווה, ואת העתיד של כולנו. בעיני, רבות מתחלואות העולם המודרני נוצרו רק משום שאיבדנו כל קשר לידע הקדמון. למשל: איבדנו את היכולת להבדיל בין אוכל אמיתי לבין רעל מתועש. איבדנו את היכולת להתרכז, את היכולת לשבת ולהיות נוכח בטבע, את העצמאות והמסוגלות של הפרט לדאוג לצרכיו הבסיסיים, איבדנו גם טווחי תנועה והרבה מחוזק הגוף. כחברה מודרנית, איבדנו כה הרבה, וכה מזמן, שכבר איננו יודעים מה איבדנו. יוצא אדם לסדנת מיומנויות קדמוניות, והתגובה הראשונית זה "השתגעת"? ואח"כ גם "למה זה טוב"? ואולי גם "מה זה בכלל, מה עושים שם".

אז נתחיל מההתחלה: מהן מיומנויות קדמוניות ואילו מתוכן תרגלתי השבוע.

ככלל, מיומנויות קדמוניות הן שם משפחה רחב לטווח נרחב של ידע ופעולות הנדרשות עבור כל אדם בכל חברה קדמונית, קדם חקלאית. היכולת לשלוט באש (להדליק אותה, להעביר אותה, לשמר אותה), היכולת ללקט מזון מהצומח ולהבדיל בין רעיל לבין בטוח, הידע והמיומנות להכנת כלי צייד והנחישות, הסבלנות והמיומנות הנדרשות כדי להפעיל אותן ולהשיג מזון מן החי, היכולת להקים מחסה והגנה, הדרך לייצר ביגוד, לבנות אביזרים נדרשים (תיק, מנשא, סכין), יכולת גששות ואיתור הזדמנויות וסכנות, לעקוב אחר טרף, ועוד ועוד. ועוד בפשטות: כל מה שנדרש על מנת לשרוד בטבע.

להבדיל מתוכניות ריאליטי ומשעשועונים למינהם, לא באנו לשחק, וגם לא באנו לשרוד עם סכין בין השיניים או להיות מזי רעב. באנו אל לינקס כדי ללמוד משהו מהידע שלה. והו, כמה ידע יש לה.

כשהגעתי לחווה (שתי רכבות מאוסלו, ולאחר מכן מונית אל דרך עפר ללב היער), ראיתי את לינקס יורדת מולי בשביל. אישה גבוהה בת כמעט 60, בלונדינית, חזקה ורזה, המשדרת איכות ונוקשות של מסמר פלדה ארוך. את לינקס אני "מכיר" כבר שנים רבות. היא אחת מהפעילות המפורסמות בתחום המיומנויות הקדמוניות. בת לאמא שבדית ואב בריטי, היא נפש חופשיה ששוטטה בעולם בחיפושה אחר הידע הקדום. היא התחילה את המסע שלה בגיל 21, בבית הספר The Tracker בניו ג'רזי, של טום בראון ג'וניור, חלוץ הידע הקדמוני, שהלך לעולמו לא מזמן, באוגוסט 2024. על טום כתב ידידי אורי ארד, וגם אני מאוד ממליץ לקרוא את הספר שלו "דרכו של גשש", המקפל בתוכו את תפיסת העולם כולה: מיומנויות קדמוניות כדרך של חיבור בלתי אמצעי לסביבה ולטבע. אחרי טום בראון, לינקס המשיכה עוד בנדודיה, באתגרים שלקחה על עצמה, בשהות בטבע, וברכישת היכולת לשרוד ולשגשג ללא כל ציוד מודרני. זה נשמע פשוט (אולי), אבל זה קשה. מאוד. מאז שנת 2020 היא בנורבגיה. רכשה חווה קטנה עם שטח יער המקיף אותה ושם היא חיה לבדה בפשטות נזירית קיצונית. היא התנתקה מרשת החשמל (!). אין מערכת ביוב (יש צריף שירותים רעוע שתחתיו דלי, המוטמן כקומפוסט בחלקת יער כל כמה ימים). אין מים חמים ויש רק ברז אחד בחצר החווה, ובו מים המגיעים בגרביטציה ממעיין סמוך. הבית בו היא גרה הוא זערורי (אולי 20 מ"ר), וחוץ ממנו יש סככת עבודה, מחסן עצים ושני מבני משק זעירים (8 מ"ר כ"א), שלושה סוסים, שני חתולי יער נורבגיים וארבע תרנגולות. כל שאר 20 הדונם הם יער, הגובל בעוד יער ובעוד יער ובעוד יער (בנורבגיה, ובכל סקנדינביה, יש את הזכות לנדוד the right to roam מה שאומר שהיערות וכלל השטחים אסור שיהיו מגודרים שכן כל אדם יכול לעבור בהם בכל עת, לישון בהם, ואף ללקט בכל מקום, לא משנה מי הבעלים). אפשר לנדוד ביערות אלו זמן רב ואין כל גדר בין חלקה לחלקה אלא סימון קטן באדום על אחד העצים.

לינקס מעבירה סדנאות רבות בתחום, כל אחת מוקדשת לנושא אחר. יש את שבוע הבסיס, אותו עשיתי זה עתה, ויש עוד ידע רב: שלושה שבועות של הכנת קשתות. שלושה שבועות של מיומנויות צייד (ופירוק בע"ח גדולים), שלושה שבועות של עיבוד עורות והכנת בגדים, סדנת דייג, סדנת שלג וחורף, סדנאות ליקוט ועוד ועוד. מי שרכש מספיק ידע וכלים (אצלה או במקומות אחרים), יכול גם להצטרף ל Stone Age Project שזה כבר עליית מדרגה של ממש: מדובר בכמה שבועות של שהייה בטבע, אך ורק בביגוד ובכלים קדמוניים. היינו, הטמעות מוחלטת וחזרה לעבר באופן מלא ועמוק. עוד על זה, אולי בפוסטים הבאים.

חזרה לקורס הקטן שלנו. הבסיסי. רק שבוע. רק טעימה.

ביער שליד החווה ישנו (כל אחד מעשרת המשתתפים הקים את אוהלו בפינת יער אחרת, לא רואה את האחרים, בשקט מלא), ובקרחת שלמרגלות העצים הוקמה סככת ברזנט זמנית, תחתיה ישבנו והקמנו מדורה ושם למדנו חלק גדול מהזמן. בשאר הזמן שוטטנו ביער ללקט פטריות, כמו גם בלובריז וקרמבריז וסוגים אחרים, או ישבנו לפרק עצים עם גרזן ולגלף משהו מהפיסות, לארוג חבלים מקליפות עצים, לתרגל הדלקת אש או לשחק בפילוח אבני צור, לעבד עורות ולסתת עצמות. ננסה להרחיב תיכף.

כל מיומנות קדמונית, קטנה כגדולה, היא שער לעולם שלם של מומחיות, ודורשת תרגול ונחישות. ואינספור צעדים מקדימים, שכל אחד מהם דורש מיומנות כשלעצמו.

הנה דוגמא: ודאי שכבר ראינו כולנו באיזו תכנית טלויזיה כיצד איזה מומחה השרדות מצליח להדליק אש עם קשת-אש, וחשבנו אולי "מה הבעיה". אז חשבנו.

איך הטכניקה עובדת? יש קשת קצרה המסובבת מוט עץ קצר (כ 20 סמ), המתחכך על שקע בלוח עץ שטוח. בנקודת החיכוך נוצר חום ועשן ולאחר די זמן ומאמץ: גם גחלת, וממנה, עם עוד עזרה טובה, עדינות, הרבה נשיפות ולא מעט חומרי בעירה עדינים שיש ללקט, אולי גם להבה ומדורה. אבל לפני שניגש אל טקס ההדלקה, ראוי שנעצור רגע ונחשוב: כיצד זה השגנו קשת מעץ? וכיצד ייצרנו את הלוח ואת ה spindle (אותו מוט עץ קצר ומסתובב)? ואת החבל לקשת מאין? הטבע הרי לא מצמיח לנו קשתות, מוטות, קרשים או חבלים. ביער ראיתי רק עצים ושיחים ואבנים. והרבה גשם.

התחלנו מההתחלה ממש. לקחנו אבנים ולמדנו לזהות אבן קשה מאבן רכה, ובעזרתה, ולאחר די מכות נמרצות, הצלחנו לעשות שקע באבן הרכה יותר. האבן עם השקע תשמש אותנו כדי להחזיק את ה spindle. זה, יחסית, קל ופשוט.

אבן אחרת, שגרעינה עשוי צור, למדנו לפלח כך שייווצרו ממנה פיסות דקות יחסית (זו תורה שלמה החייבת התמסרות אל האבן, שליטה במהירות ובכוח המכה, בזווית הנכונה ובהטיית האבן). בשלב הבא, עם קרן אייל קצרה המשמשת כ"פטיש קל", שברנו את חוד האבן שוב ושוב משני הכיוונים לסירוגין, עד שנוצר לנו להב משונן, מעין "מסור" עשוי אבן. יצאנו אל היער ועם מסור-האבן הקטן שלנו, כרתנו ענפים חזקים וגמישים דיים לשמש כקשת. אבן-המסור התגלתה ככלי יעיל מאוד גם כדי לקלף אותם מהקליפה.

לאחר מכן צריך חבל, כי בלי חבל אין קשת. לטובת הניסיון השתמשנו בחבלים מוכנים, אבל בהמשך השבוע הכנו גם חבלים של ממש מחומרים שונים (רצועות עור, שורשי אשוח, קליפות עצים, ועוד. על זה בהמשך). והופ, הנה לנו קשת. עכשיו עוד היה נחוץ בסיס ו spindle. וחומרי בעירה.

לקחנו בולי עץ שנשמה טובה כבר כרתה עבורנו ביער, ועם גרזן (הבאתי מהבית), פילחנו את בולי העץ לפיסות. מאחת, שטוחה יחסית, הכנו בסיס. מפיסה אחרת, עם עוד כמה מכות נמרצות והרבה סבלנות - מוט עגול קצר. השתמשנו בגרזן וסכין לקיצור תהליכים. מי שרצה, הוזמן לעשות זאת עם חודי האבן שפילחנו. זה עובד, זה רק יותר איטי. העבר לא נותן הנחות לאיש...

ואז יש להתחיל ללמוד את טכניקת ההדלקה. איך מסובבים, ואיך אוחזים, ואיך כורעים מעל הלוח, ואיך נושפים. קשה, חביבי. ולהתבונן: האם העץ רך דיו, או אולי הוא קשה מדי. האם הוא טרי או יבש. אולי שהה על האדמה הלחה? אולי ספג לחות או גשם. האם הבסיס והסביבון עשויים מעצים שונים? האם הקוטר דק מדי או שמא עבה מדי. מה עם הבסיס, אולי הוא רחב מדי? האם גודל המיפתח של החריץ בלוח מתאים (יש לעשות חריץ דרכו אמורה הגחלת ליפול מטה, על מנת להמשיך בהדלקת האש), או אולי הוא צר מדי ואז הגחלת "נתקעת" או רחב מדי, ואז היא מתקררת? הכל נראה טוב? אז קדימה, לעבודה.

התחלנו להזיע. הדלקת אש דורשת מאמץ רב מאוד, והמון המון מיומנות. אחרי שעה אנו מגלים שהעץ שלנו רטוב מדי. זה לא יידלק ככה. או שהוא בסדר, אבל חומרי הבעירה שהבאנו רטובים. גם כך זה לא יידלק. או שנשפנו חזק מדי. או חלש מדי. ואז מרוב ניסיונות נשבר כבר הבסיס. ואז החבל נקרע. ויש לצאת אל היער ולהכין מחדש את הקשת. ושוב את הבסיס. ואת החבל. ומהתחלה.

ולאחר כל הדברים הללו, כשנדלקת האש סוף סוף, הרי זו חוויה עילאית, מרוממת, כזו שמציפה אותך. כמו בהבדלה אנו מברכים: ברוך בורא מאורי האש. כי האש היא בריאה חדשה.

הדלקת אש בשיטה קדמונית היא הרגע המדויק בזמן בו האדם הבין את הטבע והפך את עצמו לחלק מתהליך הבריאה (ואחרי כמה מאות אלפי שנים: גם לחלק מתהליכי ההרס של הטבע).

האש היא הראשית, היא הכח המניע, היא המחסה והבטחון והבישול וטיהור המים והכנת הכלים והשרידות עצמה.

מי שיוצא לטבע ושולט באש, לא ימות.

לו יש דבר אחד בלבד עליו אמליץ לכל אדם: הוא להדליק את האש, ואפילו רק פעם אחת.

כשאנו מדליקים את האש מאפס המוחלט, בטח בסביבה רטובה וקרה, אי אפשר שלא להתמלא הערכה כלפי התושיה, הנחישות, המקצועיות, המיומנות, העצמאות והתקווה שהיו חלק מהאנשים הקדמונים ההם, תכונות שאיבדנו בדרך. כל אדם קדמון היה יודע לעשות זאת. כל אדם קדמון התמודד עם התסכול, הקושי, והסיזיפיות הנוראית של יצירת האש שוב ושוב, וזה מה שיצר אותנו, את בני האדם. האש עיצבה ושינתה אותנו לנצח (נפטרנו מהפרווה ומהלסת הענקית של הקופים, למשל) אבל אולי יותר ממה שהאש שינתה אותנו – תהליך הדלקת האש הוא הוא זה שחישל אותנו. הוא שיצר את האדם המתמיד, המתבונן, הלומד, הממשיך למרות הקושי. אדם המנצח.

מעט מאוד אנשים מודרניים אוחזים בתכונות הנפלאות הללו, שאולי היו פעם נחלת הכלל.

***

בפוסט הבא: מה עוד למדנו, מה אוכלים, כיצד זה רלוונטי גם לחיים שלנו היום, וכיצד תעשו גם אתם.

ובינתיים ספרו: האם הדלקתם פעם אש?

שירותי הפאר של לינקס

למה פוגשים בעיקר אנשים טובים על השביל?

2024-08-07T18:57:00.002+03:00

אתם כבר יודעים שאנו אוהבים מאוד לטייל בהרים, והנה כעת אנו שוב, עשרה ימים בדולומטים, חורשים פסגות.

אנו חוזרים אל ההרים שוב ושוב, עונה אחר עונה, לפעמים כטרק, לפעמים כטיולי יום, והעיקר לצאת אל הטבע. אנו מוצאים עצמנו מתנשפים בעליות, מזיעים בשבילים, מתפעלים בפסגות ומחייכים כל הדרך. בין לבין פוגשים עוד אנשים הצועדים כמונו במשעולי ההרים, ואיכשהו תמיד, בארץ או בחו"ל, אנו נהנים מהמפגש האנושי. אנשים מברכים אותך לשלום, ומחייכים ואתה יודע שאם תזדקק לעזרה, יהיה מי שיציע אותה. כאילו רק אנשים טובים הם אלו הצועדים בהרים.

וחשבתי לעצמי למה. למה יש לי תחושה שרוב המטיילים, ויהיו הם ישראלים, נורבגים, גרמנים או איטלקים, בקלות ואולי בעולם אחר היו יכולים להיות חברים שלי.

אז למה? הנה כמה מחשבות::

1. צניעות. כשאתה פוגש בטבע במלוא עוצמתו, אין לך ברירה אלא לזכור מאין באת ולאן אתה הולך. אנו זעירים וקטנים מול ההרים והנהרות והימים והעמקים. הטבע ממלא אותך צניעות וענווה, ואולי בשל כך אנשים המלאים בעצמם לא מצליחים לצאת אל הטבע.

2. חלופיות. הטבע פה מזמן. אנו רואים את שברי הבליה של הסלע, את הערוצים שמים חתרו בהם לאורך מיליוני שנים, ואיננו יכולים שלא לזכור את עובדת היותנו בני חלוף מול הטבע העצום והנצחי. ואולי מחשבה זו מאיימת על אנשים האחוזים מדי בהווה של עצמם.

3. שליטה. לצאת אל ההר זה לבחור שלא להיות בשליטה. אדון מזג האוויר יחליט עבורך אם ומתי יפתחו ארובות השמים, ואם יהיה חם מדי, ואם תהיה מפולת, ואם תחסם הדרך. לצאת אל הטבע הוא גם להתחבר אל הכאוס ולדעת שאנו לא אוחזים בהגה. יש אנשים שאינם יכולים לסבול זאת.

4. הקרבה. לטפס זה קשה. הטבע דורש מאיתנו מאמץ וזיעה, הקרבה ומחיר כדי לשוב ולהתחבר אליו. הוא לא ממתין לנו במזגן של הקניון ולא מאפשר קיצורי דרך. אבל בסוף הדרך מחכה פרס. ההליכה. הנוף. השלווה. אנו מעריכים אנשים המוכנים לעמוד באי נחת או מאמץ כדי להגשים את שאיפותיהם גם אם השאיפה היא רק להגיע אל ראש ההר. אבל לעומתם אנשים העסוקים רק ברווחתם ונוחותם, לעולם לא יצאו אל ההר.

5. פשטות. להר לא אכפת מה אתה לובש, היכן אתה גר ואיך נראה השיער הבוקר. כי זאת יש לדעת: אחרי כמה שעות צעידה, לא משנה איך התחלת את היום, השיער (למי שיש) יראה טוב פחות, תהיה מלוכלך ומזיע וצרוב שמש. יש אמנם בלי סוף גם אופנת טיולים אך זו מתרכזת בפונקציונלי ובנדרש. אך אנשים העסוקים כל העת באיך הם נראים ובמה אנשים אחרים חושבים על איך שהם נראים, אותם לא נפגוש על ההר. תודה לאל, אין תיקי טיולים של גוצ'י.

6. אהבה. אנשים שמטיילים אוהבים את הארץ והעולם והטבע. הם יוצאים לשם כדי להתמלא ולחוש את האהבה הפשוטה, הטבעית של האדם לסביבתו. אולי יש אנשים שאין בליבם פנאי לאהבה נוספת.

יש כנראה סיבות נוספות למה לא כולם יוצאים אל הטבע. ומאידך ודאי שיש גם אנשים מעולים וטובים שלא מצליחים להתחבר לחוויה, וזה רק אני שלא מצליח להבין אותם. וכבר כתבתי בעבר שכל הדברים והמחשבות הללו אין הן הדבר האמיתי אלא רק השתקפויות של עצמי על עצמי.

כך או אחרת, צאו אל ההרים ואל המדבר ואל הימים והעמקים והנהרות, ויהיו אלו קרובים או רחוקים. הם לעולם ימתינו לכם שם, במרחק כמה דקות נסיעה או כמה שעות טיסה, לא באמת משנה. הם שם, מחכים לכם.

צאו אל הטבע.

זו חופשה זולה (אין מה לקנות), יפהפייה, ובעיקר: כזו שתישאר איתכם לתמיד.

דעאל

איפה תיק הנכסים של הציבור לעומת התיק הפרטי שלכם?

2024-06-27T10:31:00.005+03:00

לפני שבוע פרסמתי כאן פוסט עם המלצה פיננסית. אנשים שפוגשים אותי בחיים האמיתיים אמרו לי: שמע, רק ראיתי התגלגלו לי העיניים. הגזמת!

וואללה, אולי באמת התחלתי ישר עם פטיש כבד ובמאה קמ"ש, ובמקום זאת הייתי צריך להתחיל רק עם פעמון אזהרה. אתם יכולים להתייחס לגרף המצורף כאן כמו פעמון אזהרה ונורית סכנה עבורכם. ממש כמו שהיה לבולבול אקבולבול, למי שזוכר.

בניתי את הגרף הזה מהאקסל שפרסם השבוע (כמו בכל חודש) בנק ישראל. אתם יכולים להוריד ולשחק איתו בעצמכם – מידע על תיק הנכסים הפיננסיים של הציבור. רוצה לומר: איפה הכסף.

מדובר במיפוי של הכסף של הציבור: הכסף שכולנו ביחד מחזיקים בבנק, בחסכונות, בהשקעות וכדומה. "כסף" בלבד, לא כולל בתים ונדל"ן וחברות. יש כסף, והרבה. כמעט 6 טריליון ש"ח (6000000 מיליונים). אם נחלק את זה במספר משקי הבית בישראל (בערך 3 מיליון), נקבל 2 מיליון ש"ח הון בממוצע לכל משק בית. אולי עדיין לא במשק בית האישי שלכם, אבל זה עדיין הרבה מאוד כסף שמסתובב במשק. לצערנו, זהו כסף עצל.

זו התמונה של המדינה, וזו תמונה עגומה מאוד.

אם חלוקת ההון האישי שלכם היא באחוזים דומים, אתם (1) כמו הממוצע (2) זה גרוע מאוד לעתידכם הכלכלי.

למה?

כי לפחות 40% מההון של הציבור לא צומח כלל, אלא במקרה הטוב שומר על ערכו, ורובו אפילו נשחק אל מול האינפלציה. רק שליש מההון, ואפילו פחות, מוקדש ל"מנועי צמיחה" כלומר לשוק ההון, לבורסה (ורק שליש מזה בבורסה הישראלית, שמצבה כך נראה, עגום מאוד). זה אומר שהציבור מאפשר רק לחלק קטן מאוד מההון שלו לצמוח. כל השאר, עומד במקום – או אפילו נסוג לאחור.

אז מה ההבדל בתכלס, אתם שואלים, אם 30% מההון שלכם, לעומת אם היחס יהיה הפוך ו 70% ממנו יהיה בשוק ההון?

נניח שיש לכם במשק הבית 2 מיליון שח (כולל קרנות פנסיה, עוש וחסכונות שונים). זה כאמור הממוצע פר משק בית. ונניח שגם בעשרים השנים הבאות הבורסה האמריקאית תעשה בממוצע 9% לשנה (תזכורת: זה הממוצע שלה ב 90 השנים האחרונות!!!). אתם הולכים לישון ואחרי עשרים שנה קמים ומגלים:

שמשק א', הישראלי הטיפוסי, השקיע 600,000 ש"ח בשוק ההון (שזה 30% מההון שלו) ועוד 1,400,000 במזומן ופקדונות של 1%. אחרי 20 שנה יהיו לו: 3,006,775 + 1,710,618 וסה"כ 4.7 מ' ש"ח.

לעומתו, משק ב', הישראלי החכם, השקיע 1,400,000 ש"ח בשוק ההון (שזה 70% מההון) ועוד 600,000 במזומן ופקדונות של 1%. אחרי 20 שנה יהיו לו: 8,414,816 + 733,577 וסה"כ 9.2 מ' ש"ח.

אז מי אתם? ישראלי טיפוסי או ישראלי חכם???

***

וכמו בשבוע שעבר - אני לא יועץ השקעות או מומחה משום סוג, ואין בדברים כל עצת השקעה, וכמובן שרמת הסיכון חייבת להיבחן אישית, במיוחד כי ביצועי עבר לא מעידים בכלום על ביצועי העתיד. הדברים מוגשים לכם באהבה כחומר למחשבה ובמטרה לעודד פתיחת תהליך של מחשבה ובחינה עצמית.

אבל אנא: צאו לדרך וקחו אחריות!

הטיפ הפיננסי הכי חשוב שאף אחד לא סיפר לי עליו עד גיל 50

2024-06-19T11:57:00.001+03:00

לפני ההתחלה

זהירות: זהו פוסט ארוך מהרגיל (אבל כזה העשוי להרוויח לכם הרבה מאוד כסף. מי אתם: מקדישים עשר דקות לקריאה, או חוסכים עשר דקות ולעולם לא תדעו? ולא, אין לי כאן שום אינטרס ואני לא מוכר כלום).

איזה מין טיפ פיננסי זה? בעיני זהו טיפ פיננסי טוב לכולם: לאנשים באיזור גיל 50, המרימים משקפת ורואים מרחוק את הפנסיה, וגם לצעירים בגילם וברוחם, הרוצים להביט קדימה אל עתיד נהדר.

ראשית כל נזכיר את הטריוויאלי: אנו רוצים להרוויח כמה שיותר תשואה על החסכונות שלנו. הפוסט הזה עוסק במכשיר פיננסי שרבים לא מכירים, שיש לו יתרונות *עצומים* בטווח הארוך. המטרה של הפוסט הזה היא לחלוק ידע, ואולי להביא לכם תועלת. מבטיח שלא באמת מסובך. בכל מקרה: לאחר שתקראו, עשו את הבדיקות שלכם בעצמכם.

אזכיר: אני לא יועץ פיננסי ולא יועץ פנסיוני (ולא תזונאי ולא דיאטן ולא רופא). אני ממליץ פשוט לקרוא, ללמוד ולהבין יותר. האחריות שלכם. בעיני, ניהול ההון היא אחת המיומנויות הכי חשובות לאדם בעידן המודרני. אל תפקירו אותה בידי זרים. גם אם הם מחייכים ולובשים חליפה, ובטח אם הם סופרים שטרות מזומן בטיקטוק או מבטיחים תשואות. מאלו בירחו ומהר. האחריות על ההון תמיד מתחילה איפשהו, ואפשר להתחיל גם כאן.

האם יש לכם קרן השתלמות IRA מעבר לתקרה או שזה סינית?

אני לא מכיר את המצב הפיננסי שלכם, ואני לא יודע כמה אתם חוסכים ואיפה אתם משקיעים את הכסף שלכם, אבל למרות זאת משהו אני יודע: כנראה שאין לכם קרן השתלמות IRA (בניהול עצמאי). יותר מזה: אין כמעט סיכוי שיש לכם גם קרן השתלמות *מעבר לתקרה* (מה זה ולמה זה כדאי, עוד מעט). אבל איך אני יודע שאין לכם? כי לפי נתוני בנק ישראל, יש בידי הציבור כיום 5.5 טריליון ש"ח של נכסים פיננסיים (מזומן, מניות, קרנות, קופות גמל ועוד), מתוך זה רק 17.5 מיליארד ש"ח נמצאים בקרנות IRA בניהול עצמאי. אם נעשה את המתמטיקה נגלה שזה פחות מ 0.3% מהכסף (ועוד פחות אחוז מהאנשים, כי בעיקר אנשים עשירים הם אלו המחזיקים הרבה כספים בקרנות IRA). רוצה לומר, מתוך כל 1000 קוראים, סטטיסטית, יש פה גג שלושה עם קרן IRA, ושלושתם כנראה בגבוה של העשירון העליון. אז נניח שאין לכם (ואם יש לכם, תרגישו חופשי לדלג. מצד שני, אם יש לכם, סימן שיש לכם אוריינות פיננסית גבוהה אז אולי תרצו להמשיך ולחדד אותה עוד).

קצת בייסיק: מה משפיע על התשואה שלנו לאורך זמן:

אבן הראשה של הצלחה וחירות כלכלית היא גובה החסכון השוטף שלנו, כלומר כמה אנו חוסכים מתוך כלל ההכנסות שלנו. החסכון נגזר ממפגש המיומנויות שלנו עם האופי שלנו: המיומנויות יעזרו לנו להשיג תגמול גבוה, והאופי יגדיר עד כמה אנו מסתפקים במועט. וכך, ההפרש בין ההכנסות לבין ההוצאות הוא החסכון החודשי. ככל שהוא יהיה גדול יותר, כך יצמח מהר יותר, וככל שיצמח מהר יותר, נוכל להגיע לחירות כלכלית מהר יותר.

אז נניח שאתם חוסכים את המקסימום שאתם יכולים בחודש (כל מספר זוכה), עכשיו השאלה היכן ואיך להשקיע את החסכון הזה, כך שיניב לנו את המירב לאורך ציר הזמן. אפשר להשקיע בעסקים, בנדל"ן, בביטקוין (הי, כתבתי על זה ספרספר), בסחורות, במניות, באגרות חוב, ועוד. המילים להלן מוקדשות למי שרוצה להשקיע דרך שוק ההון. כיום שוק ההון מאפשר לנו להשקיע ישירות בכל אחד מהמכשירים לעיל. כן, אפשר לקנות אפילו נדל"ן בבורסה (וגם ביטקוין).

מה משפיע על תשואת התיק שלנו?

ביצועי הנכס הפיננסי (יהיה זה המדד, מניה, אגרת חוב, סחורה, ביטקוין וכו', או כל קומבינציה של אלו). השקעות "סולידיות" יתנו תשואה מתונה אבל בדרך כלל בטוחה יותר, השקעות "מסוכנות" יהיו, ובכן, מסוכנות או תנודתיות יותר...
דמי הניהול אותם אנו משלמים. אפשר להשקיע ולקנות תיק מניות דרך הבנק, דרך חברת ברוקרים, או דרך קרנות למינהן, וכל אלו מוצעות אצל חברות שונות, בארץ ובחו"ל. כל חברה גובה דמי ניהול אחרים. ככלל, דמי הניהול תמיד מפחיתים לנו את התשואה, ולעולם נשאף לדמי ניהול מינימליים.
העמלות אותם אנו משלמים על הפעולות. כמעט כל פעולת קנייה או מכירה נושאת עמלת ביצוע. בדרך כלל כאחוז מסוים מהפעולה. עמלות אלו משתנות בין החברות, ובין המכשירים השונים. אנו רוצים להשקיע במקום בו עמלות הפעולה יהיו זולות, יחסית, כמובן.
המס אותו נשלם (מס רווחי הון, מס יסף או פטור ממס. והאם יש או אין קיזוז של האינפלציה לפני תשלום המס. גם אם זה נשמע לכם סינית, תזרמו הלאה בלי פחד בינתיים). ככלל אין ארוחות חינם, והכלל הידוע הוא שישנם שני דברים בטוחים בחיים: מוות ומיסים. בהשקעות הון אנו מדברים לרוב על מס רווחי הון. זהו מס בגובה 25% על הרווח. למשל, קניתם מניה ב 100 ומכרתם ב 200? תשלמו 25 ש"ח מס רווחי הון. ואם ההכנסה השנתית שלכם (מעבודה, או ממקורות נוספים) גבוהה מאוד ועולה על כ 600 א' ש"ח בשנה, תשלמו עוד 3% מס יסף, וסה"כ 28% מס על הרווח. לעומת זאת, המדינה גם מאפשרת פה ושם הטבות חסכון הפטורות ממס כליל. קרן השתלמות למשל, פטורה ממס רווחי הון לכל ההפקדות עד לתקרה המותרת. אוקיי אוקיי, עוד פעם יצא קצת סינית. תרגום: אפשר להפקיד לקרן השתלמות עד תקרה של 20 א' שח לשנה (בערך, לעצמאי. לשכיר זה רק בהפקדה חודשית), וכל הרווחים שייווצרו מההפקדות הללו, יהיו לעולם פטורים ממס. עוד על זה בעוד כמה שורות.
עיתוי תשלום המס – ככלל, הרווחתם? שילמתם! היינו, את מס רווחי ההון יש לשלם מדי שנה. כלומר, אם יש לכם תיק מניות איפשהו, וביצעתם פעולות החייבות במס (מכירה של ני"ע למשל), גם אם הכסף עדיין בחשבון הבנק או הברוקר, הרי שעליכם לדווח ולשלם מס (רוב הגופים המוסדיים מבצעים את ניכוי המס וחישוב המס אוטומטית עבורכם). אולם, אם הכסף נמצא בקרן השתלמות או בקופת גמל, הרי שאין צורך לשלם מס עד למועד המשיכה מהקופה. המס נדחה עד למועד בו תחליטו למשוך את הכסף. מס נדחה הוא מתנה גדולה מאוד: הוא מאפשר לריבית דריבית לצמוח על ההשקעה. זו דרמה שתיכף נראה אותה במספרים.

מה למדנו עד עכשיו? רק את הברור מאליו:

אנו רוצים להשקיע במקום בו נשלם מינימום דמי ניהול ומינימום עמלות פעולה, נחויב במינימום מס רווחי הון או נדחה למקסימום את מועד חבות המס, וכל זאת על נכסים שיתנו תשואה מירבית. בארור.

אז בואו נכיר קצת יותר טוב מהי קרן השתלמות:

כולנו מכירים: קרן השתלמות היא אפיק חסכון לטווח בינוני (או ארוך) עם הטבת מס. בשש השנים הראשונות מפתיחת הקה"ש הכסף "נעול", אולם לאחר מכן הוא נזיל, גם אם תוסיפו כספים חדשים אל הקרן. גם אם תפתחו קרנות חדשות או נוספות, הן יכולות "לשאוב" את הוותק שלהן מהקרן הנזילה שלכם, כלומר אם כבר יש לכם קרן נזילה אחת, תוכלו בכל רגע לפתוח עוד קרן השתלמות - קרן שתהיה נזילה מ Day one

קרן ההשתלמות הוא האפיק היחיד הפטור לחלוטין ממס רווחי הון לפני גיל 60. זו הטבה נדירה במדינתנו מוכת המיסים.
יש קרן השתלמות לשכירים, ויש קרן השתלמות לעצמאיים. הן דומות מאוד, בהבדל אחד: בקה"ש לשכירים המעסיק משלם 3/4 מסך ההפרשה החודשית (ורבע מנוכה משכר העובד), ובקרן השתלמות לעצמאיים, העצמאי מפריש בעצמו את כל הסכום (ואין בוס). אבל ההטבה היא דומה מאוד. אם הפרשתם עד התקרה (כ 1500 לחודש, או חד פעמית כ 20 א' ש"ח פעם בשנה), אזי כל הסכום הזה, וכל הריבית והתשואה שתצמח ממנו, יהיו לעולם פטורים ממס.
הכוח של קרן השתלמות (ושל כל חסכון כמובן), הוא הריבית דריבית. שאלתם עד כמה ריבית דריבית זו דרמה? תשובה: הרבה יותר. אם אפקיד 1500 ש"ח לחודש לקרן השתלמות כעצמאי, ואם אקנה בכל חודש אוטומטית תמיד S&P500 (זהו מדד המניות האמריקאיות המובילות, שעשה בממוצע ב 90 השנים האחרונות כ 9% לשנה), ואעשה זאת במשך 30 שנה, מה יקרה? נניח שהמדד האמריקאי ימשיך בהרגלו ויעשה כ 9% לשנה גם ב 30 השנים הבאות. סביר. הרי שלאורך 30 שנה תפקידו אל הקרן כ 500 א' ש"ח, אבל תצברו בה הון של כ 2,700,000 ש"ח. היינו בתרחיש המצוין הזה, לאורך 30 שנה צברנו רווח של 2,200,000 ש"ח שכולו פטור ממס. זהו חסכון של לפחות 550 א' ש"ח במס. וזה רק אחרי 30 שנה. מה יקרה אחרי 40?
לכן קרן השתלמות כדאי (1) לפתוח ולהתחיל להפקיד אליה כספים מוקדם ככל הניתן (2) להפריש אליה את המקסימום המותר עד התקרה (3) עצמאיים: אם אפשר, עדיף להפקיד זאת כבר בתחילת כל שנה וכך להרוויח את התשואה שתעשה הקרן במהלך השנה (4) הכי חשוב: לא לפדות את קרן ההשתלמות לעולם! שום דבר לא שווה את הויתור על הריבית דריבית הפטורה ממס שמאפשרת לכם קרן ההשתלמות. עבדכם כמובן עשה את הטעות הזו בעבר ופדיתי את כספי הקה"ש שלי כמה פעמים לכל מני דברים חשובים ביותר כמו שדרוג רכב או חופשה. זו טעות קשה. כל כסף אחר מכל מקור יהיה כדאי וכלכלי יותר לעומת ויתור על המשך צמיחה הפטורה לעולם ולחלוטין מכל מס. אם לא הבנתם, אכתוב זאת שוב: אל תפדו את קרן ההשתלמות שלכם. אף פעם. אם לקחתם מהפוסט הזה רק טיפ אחד, שיהיה זה זה. כמו שאמר ביידן: Don’t.
מיד כשאתם עצמאיים תפתחו קרן השתלמות לעצמאיים. גם אם אתם עוסק פטור, וגם אם המחזור הוא רק כמה מאות שח בשנה, גם אז אתם זכאים לקרן השתלמות כעצמאיים. לא שואלים אף אחד. את תקרת ההפקדה אתם מכירים וכבר דיברנו כמה זה כדאי.
נזכיר: עצמאי הוא לא רק עוסק מורשה (היינו, שמוציא חשבוניות, משלם מע"מ ומשלם מקדמות מס). אפשר גם להיות עוסק פטור. עוסק פטור הוא מי שהמחזור השנתי שלו מהעסק הקטן הוא פחות מ 120 א' ש"ח (פחות או יותר, אל תתפסו אותי על השקל). גם אם אתם צופים שתוכלו להכניס מהעסק הקטן שלכם רק 1000 ש"ח בשנה (למשל, מכרתם עוגות בימי שישי, עשיתם בייביסטר, או נתתם הרצאה בשנה בתשלום), אתם יכולים להיות עוסק פטור. עוסק פטור, אגב, דורש מעט מאוד התעסקות פיננסית. אפשר להגיש את כל הדוחות הנדרשים למס בעצמכם, המדינה מאפשרת להכיר 30% מהמחזור כהוצאות מוכרות גם ללא איסוף קבלות, ואין התחשבנות מע"מ (כי לא משלמים ולא מזדכים עליו), והכל קל. כן, תשלמו על ההכנסה הנוספת מס, אבל היי, זה בסדר, הלא קיבלתם הכנסה נוספת, גם אם קטנה.
בקרן ההשתלמות, על פני כמה עשורים, עשוי להצטבר סכום לא מבוטל. אבל מה נעשה ואללי, גם לשכירים וגם לעצמאיים ישנה תקרת הפקדה המותרת למס. הנחת עבודה היא שאתם חוסכים יותר מאשר 20 א' ש"ח בשנה שהיא תקרת קרן ההשתלמות, או שאתם *יכולים* לחסוך יותר מכך. זה סביר. מה גם שאם אתם שכירים אזי יורד לכם רק 500 ש"ח בחודש לקרן ההשתלמות. מה הסיכוי שאתם לא יכולים לחסוך יותר מזה? כיצד אם כן תחסכו את שאר ההון שלכם? או, הנה אנחנו מתחממים.

קרן השתלמות מעבר לתקרה (לעצמאיים) - מתחילים

את המילים הבאות כדאי לקרוא גם אם אינכם עצמאיים כיום.

ראשית, בעיני, כדאי מאוד להיות עצמאי (תמיד) מסיבות רבות כמו הגדלת מקורות ההכנסה, עמידות גבוהה יותר (כי תמיד אחד הערוצים יניב משהו), חיזוק שריר העצמאות, והגדלת היכולת שלכם לשרוד בעולם. גם ענייננו הקטן כאן – קרנות השתלמות מעבר לתקרה – הוא סיבה טובה דיה להיות (גם) עצמאי. קה"ש מעבר לתקרה זה פטנט שכדאי אם אתם עצמאיים, זה כדאי גם אם אתם שכירים המגיעים לתקרת ההפרשה בקרן ההשתלמות (כלומר, שמשכורת הברוטו שלכם היא מעל 15 א' ש"ח), ובוודאי כדאי אם אתם שכירים שהמעסיק לא מפריש לכם קה"ש כלל. בכל המקרים הללו אתם לא מנצלים את כל ההטבות שהמדינה מאפשרת לכם, הטבות שלאורך ציר הזמן עשויות להיות שוות כסף רב. מאוד.

אבל רגע: הלא כבר יש לי כבר קרן השתלמות כשכיר? אתה רוצה לומר שאקבל את הטבת המס (פטור ממס רווח הון) פעמיים, גם בקרן כעצמאי מעבר לתקרה? ובכן: התשובה היא... לא! תקרת ההפקדה היא לא פר קופה אלא פר אדם. לכל אחד מאיתנו יש פטור אחד בלבד. אז למה כדאי לנו קרן השתלמות כעצמאיים מעבר לתקרה אתם שואלים? ובכן, חברים, כאן מתחיל הקסם...

מילה מקדימה על שיטות חסכון

רבים רוצים לחסוך לדירה. או למשהו גדול בעתיד, או סתם, כדי להגיע לחירות ועצמאות כלכלית (כלומר, הקטנת התלות שלנו בעבודה). לא משנה מה הצורך שבחרתכם, ומה מכשירי ההשקעה לכך, עדיף לחסוך באופן שיצמצם למינימום את המס ולכן יגדיל את פוטנציאל הצמיחה. דאאה #2. אז כמו רבים אחרים, אולי החלטתם גם אתם לנהל את החסכון בתיק השקעות עצמאי. יפה מאוד. אני ממליץ לעשות זאת אך ורק בקרן השתלמות כעצמאי IRA מעבר לתקרה. באופן זה תהנו גם מחירות מוחלטת באופן ניהול ההשקעות, גם בעלויות ועמלות נמוכות מאוד, וגם תהנו מדחיית מס בעת ביצוע הפעולות. זה מושלם וקסום ומטורףףףף לגמרי שרק 0.3% מהכסף (והרבה פחות אחוז מהאנשים) עושים זאת. החדשות הטובות שאתם יכולים לעשות זאת כבר מחר, ובקלות. זה לא קשה בכלל, זה דווקא קל.

מהי קרן השתלמות מעבר לתקרה

קרן השתלמות מעבר לתקרה היא מוצר נפרד, אחר ושונה מקרן השתלמות רגילה. בעוד שקה"ש רגיל מוגבל בתקרת הפקדה שנתית ופטור לעולם ממס, הרי שלקה"ש מעבר לתקרה יש שני מאפיינים אחרים: א. אפשר להפקיד אליה כמה כסף שרוצים. אין לזה כל תקרה (כלומר יש תקרה, שהיא 5.95 מיליון ש"ח הפקדה לכל היותר. אני מקווה שזה לא מעט מדי עבורכם 😊). ב. אין פטור ממס אבל כל זמן שהכסף בקרן, אין חבות מס, כלומר המס נדחה עד לקץ הימים בו תחליטו למשוך את הכסף או חלקו.

רוצה לומר, אם אתם תפקידו את החסכון העודף שלכם בקה"ש מעבר לתקרה, תוכלו להפקיד כמה שתרצו ותוכלו לעשות כמה פעולות שתרצו ועדיין להנות מדחיית מס. תוחלת הרווח כאשר המס נדחה לעומת מס המשולם מדי שנה היא עצומה (בהנחה שמדי פעם עושים פעולות בתיק, או לפחות שומרים את הגמישות לעשות פעולות אם צריך, וללא כל חשיפה של מס). הנה כך נראית שורת הרווח בלבד בהפקדה שנתית של 20 א' ש"ח בלבד לאורך 30 שנה, בהנחת תשואה של 9%, אם יש חיוב מס הון כל שנה, וכשהמס נדחה. הבדל של מיליון שקל.

מאפיינים שווים במיוחד של קרן השתלמות מעבר לתקרה בניהול עצמי IRA

אפשר לפתוח קה"ש מעבר לתקרה בכל בית השקעות, אבל אפשר גם כקרן בניהול עצמי. IRA.
לעומת כל מוסד אחר, בקה"ש בניהול עצמאי מעבר לתקרה תשלמו דמי ניהול דמי ניהול של 0.35% -0.25% (תלוי בחברה וגובה ההפקדה), זאת לעומת דמי ניהול של 0.8% ואף יותר בכמעט כל קה"ש אחרת. זה שליש העלות. שליש עלות על פני חיים שלמים זה הרבה הרבה מאוד כסף. זה כמובן יגדיל בהתאמה את התשואה.
בנוסף, בקה"ש מעבר לתקרה בניהול עצמאי אפשר להשקיע בכל אפיק שרוצים. אפשר לקבל חשיפה ל S&P500, לביטקוין, לנפט, לשוק המניות הישראלי או האמריקאי או הסיני. אפשר לתעשיות מסוימות, אפשר לנדל"ן (קרנות ריט ועוד דרכים). היא לא מגבילה אתכם כמעט כלל בסוג ההשקעות, היא לא מגבילה אתכם בסכום, היא הכי זולה שיש מול כל חלופה, והיא מחסנת אתכם מתשלום מס על הרווחים, גם אם עשיתם פעולות של קניה ומכירה. מעט מאוד אנשים עושים זאת, אולי כי הם מפחדים לנהל את בעצמם את הכסף, אולי כי חלקם סבורים שזה מסובך, אולי כי אמרו להם "זה לא כדאי". אני מבקש מכם לשקול זאת שוב. אם בארץ רק 0.3% מכספי הציבור מנוהלים עצמאית, אז לשם השוואה בארצות הברית זה קרוב ל 30% מהכספים. כן, כל אמריקאי סביר מנהל את כספי הפנסיה שלו בעצמו. וכאן אנו לא מבקשים לנהל לבד את כספי הפנסיה (למרות שגם זה אפשר, ועל זה, אולי פעם פוסט נפרד), אלא אנו מבקשים לנהל את החסכון העודף שלנו.
בום!
עוד פטנט שכדאי לדעת: כשתחליטו שאתם רוצים לפדות את הכסף מהקה"ש שמעבר לתקרה (או את חלקו), תשלמו כמובן את מס רווחי ההון היחסי, אלא שזה יהיה מס ריאלי בלבד! כלומר, בניכוי האינפלציה. נניח שחסכתם עשור, והאינפלציה היתה 3% בשנה, אזי תפחיתו את גובה האינפלציה מחבות המס שלכם, כלומר בפועל תשלמו הרבה פחות מ 25% על הרווח שצברתם בקרן. לא רע...

איפה פותחים קרן השתלמות מעבר לתקרה בניהול עצמי IRA

בגלובלנט או במיטב דש - עשו בעצמכם בדיקה והשוואה, התמקחו ותראו ישועות.

שיקולים של צעירות, נזילות, והון זמין

הכל טוב ויפה אם אתם כבר אנשים שיש להם קרן השתלמות אחת לפחות נזילה, שנצבר בה הון, ויש לכם עוד הון משמעותי שאפשר להעביר לקרן השתלמות כעצמאי מעבר לתקרה ב IRA. אבל מה אם אין לכם?

אם אתם צעירים, יתכן ועדיין אין לכם קרן השתלמות "רגילה" בכלל. יש הנרתעים מלפתוח אחת, במחשבה "מה אני צריך להפקיד לקה"ש, הרי הכסף שלי יהיה נעול שם לשש שנים!". ובכן, זה נכון, אבל שש שנים עוברות מהר. זהו שלב קצר (בחיים) וזה חולף. מאידך, התועלת של קה"ש כה עצומה שחובה, ממש חובה, לפתוח אותה מוקדם ככל הניתן בקריירה שלכם (בין כשכירים, ובין כעצמאיים), ולהפריש אליה את המקסימום המותר, היינו עד התקרה.
אגב, צעירים: אם המעסיק שלכם לא רוצה לתת לכם קה"ש (אחרי הכל, זכותו. זו הטבה לעובד, העולה למעסיק עוד כסף), כדאי בעיני לעשות מו"מ ואף לוותר על חלק מהשכר לטובת קבלת קה"ש. התועלת לטווח הבינוני והארוך עולה בהרבה על השכר שתוותרו עליו, ולמעסיק זה לא משנה – הוא יוציא את אותו הסכום בדיוק.
בקיצור, אם זה עתה פתחתם קרן השתלמות, או שאין לכם עדיין קה"ש נזילה (כלומר בת שש לפחות), אין צורך למהר ולפתוח גם קרן השתלמות כעצמאי מעבר לתקרה. למה? כי אתם לא רוצים לסגור הון משמעותי לשנים, אם אין חובה לכך. זה לא אומר לא לחסוך או לא להשקיע. אלא לחסוך ולהשקיע ופשוט "לגשר" על הזמן עד שהקרנות שלכם תהינה נזילות ותוכלו אז לפתוח גם קה"ש מעבר לתקרה, שתהיה כאמור נזילה לגמרי מיומה הראשון.
מה נעשה? קל: את עודפי החסכון נשקיע בתיק בניהול אישי או בקופ"ג להשקעה או בכל מכשיר שמאפשר לנו נזילות, שדמי הניהול שלו נמוכים יחסית, ונשתדל *שלא* לבצע פעולות מכירה אלא רכישה בלבד (לא נחויב בשום מס עד למכירה). אחרי כמה שנים כאלה כבר תהיה לנו קרן השתלמות נזילה ואז נוכל לפתוח קה"ש מעבר לתקרה בניהול עצמאי, ולהעביר אליה את החסכונות כולם. טא-דם (ולזכור שבעת העברת הון מתיק בניהול עצמאי לקרן השתלמות שמעבר לתקרה יהיה חיוב במס כי זה כמו מימוש).
זה גם טוב כי על פי רוב יש מינימום לפתיחת קה"ש בניהול עצמאי. כמדומני כ 90 א' ש"ח בגלובלנט. יותר במיטב דש אבל כדאי לבדוק מולם. בכל מקרה, אם תחסכו כמה שנים, יהיה לכם את ההון הזה. ואם אין לכם, אולי הגיע הזמן לחסוך יותר באגרסיביות (=להגדיל את ההכנסות, ובעיקר לצמצם את ההוצאות).

שורה תחתונה ואמל"ק ביחד:

פתחו קרן השתלמות מיד. אם כבר עשיתם זאת ואתם מצליחים בכל חודש לחסוך יותר מאשר עלות ההפקדה החודשית בקרן ההשתלמות "הרגילה" שלכם (כשכיר או כעצמאי), ואם אתם משקיעים את הכסף הזה בתכניות חסכון, בבנק, בקרנות כאלו ואחרות, בתיקים מנוהלים או מנוהלים עצמאית או בכל דרך, אתם כנראה משלמים יותר ממה שאתם צריכים, וחשופים למס גבוה ממה שצריך. לכן כדאי מאוד לבדוק פתיחת קרן השתלמות לעצמאיים מעבר לתקרה בניהול עצמאי, להעביר לשם את ההון ולנהל את כל הטוב וההשקעות, שם. תודו לי אחר כך.

והנה בתרשים זרימה:

שתהיו לי בריאים, שתחסכו הרבה, ושתרוויחו המון,

דעאל

פודקאסט על טרקים, מחשבה סטואית, תפריט קדמוני ומשמעות החיים

2024-04-07T10:05:00.000+03:00

הי חברים,

בתחילת השנה היה לי הכבוד להתארח בפודקאסט "מה לעזאזל קורה פה", המוגש על ידי תומר אביטל ואמיר הררי, והעוסק, כמה מפתיע במשמעות החיים.

מסתבר כי גם תומר וגם אמיר קראו את "הסוד הקדמוני", התחברו לדברים, והרגישו כי זה נוגע באיזשהו מקום עמוק ואותנטי, ועל כך שוחחנו. היתה זו שיחה נעימה ומעניינת שגלשה הרחק מעבר לתזונה. שוחחנו בין היתר על מה תפקידנו כאן בעולם, מהם התרגולים הנפשיים שיכולים לתמוך בנו בעת קשה זו, סיבות ודרכים מומלצות לצאת אל ההרים ולהתחבר לטבע, ועוד.

מוזמנים לשמוע, לשתף ולהגיב.

דעאל

מחשבות לט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות

2024-01-24T19:08:00.001+02:00

מכל החגים והמועדים שיש לנו בלוח השנה, ט"ו בשבט הוא יחיד ומיוחד. אין לו מאכלים ואין בו חופשות, אין לו תפילות ואין בו ארוחות משפחתיות. אבל מה שיש לט"ו בשבט, שאין לאף חג אחר, הוא התמימות. כי כשאומרים ט"ו בשבט נזכרים בגן, ובטיול מלא בוץ במגפיים, בירוק ובגשם ובשלוליות ובמטריות. בפירות יבשים. בפלקט עם ציורי עצים. עבורי, ט"ו בשבט הוא חג לאילנות, ולא פחות מזה, הוא חג הטוהר והתום של הילדים ההולכים בטור לנטוע שתיל ושיר בליבם. והנה ט"ו בשבט שוב הגיע, אך מה לגבי התמימות.

דומה שמאז אוקטובר איבדנו כולנו, כפרטים וכחברה, את שאריות התמימות ששרדו את הגן. קשה לנו להרים את הראש, להתבונן ולהנות שוב כילדים מקסמו של הטבע, מיופיה הפשוט של הארץ, מההאחזות העיקשת של עץ סחוף רוחות באדמת טרשים. אנו מלקקים את פצעינו והעצים, הם עדיין עומדים במקומם כמו שהדבר אינו נוגע בהם, מחרישים, והברושים זקופים בשורותיהם בשולי בתי העלמין.

האדם עץ השדה נכתב בספר דברים, בפסוק סתום, ונתן זך פירש והרחיב אותו לשיר שהפך להמנון של אבל.

כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה:

כְּמוֹ הָאָדָם גַּם הָעֵץ צוֹמֵחַ

כְּמוֹ הָעֵץ הָאָדָם נִגְדָּע

וֲאָנִי לֹא יוֹדֵעַ

אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהְיֶה

כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה.

ט"ו בשבט לא צריך להפוך ליום של אבל, אבל הוא ההזדמנות שלנו לעצור רגע, להוריד הילוך, ולחפש את התמימות העצית, הראשונית הזו. את האיטיות של הצמיחה, את ההתחדשות המופלאה של הטבע, את השקט השורר במעלה ההר.

שני ספרים עולים בראשי כדי ללמוד מעט על ט"ו בשבט. האחד קשה וארוך, האחר קל וקצר, ושניהם נפלאים ממש.

*החיים הנסתרים של העצים* מאת פטר וולבן הוא ספר שכתב יערן מסור, המתאר באהבה וברגישות אין קץ את העולם הנסתר של העצים. כיצד הם מתקשרים וכיצד הם שותים, מתי הם בורחים ועם מי הם מתחברים. זהו ספר הפותח צוהר לעולם האילם הזה, על מורכבותיו וסודותיו. ספר נהדר ומרענן בפרקים קצרים ומחכימים ומרגשים.

The over Story** הוא רומן עב כרס, של הסופר הנהדר ריצ'רד פאוורס, ואני יכול לומר שהוא אחד הספרים הטובים שקראתי מעודי (וקראתי הרבה). הדמויות ברומן הן רק קישוט לגיבורים האמיתיים שלו: העצים. בדומה לספרו של וולבן, גם הספר הזה מלמד אותנו על המורכבות, הסוד והיופי של העצים העתיקים. זהו ספר שפתח בפני עולם חדש של הבנה והתבוננות בטבע, ובעצים בפרט. מי שקורא אנגלית, מומלץ מאוד.

ואולי דוגמא קטנה למחשבה לסיום:

ישנו גזע חייזרי אי שם בחלל, שפועל במהירות פי אלף מאיתנו: חושבים מהר פי אלף, מדברים מהר פי אלף, זזים מהר פי אלף. והגזע הזה הגיע לביקור בכדור הארץ. הם נחתו פה והתבוננו, ואחרי כמה שניות, חזרו כלעומת שבאו. כי לא היה פה מה לראות, בטח שלא חיים תבוניים. מבחינתם, הכל פה דומם. אנחנו אבנים דוממות עבור יצורים הנעים במהירות פי אלף מאיתנו (נסו פעם להקשיב להקלטה של מישהו במהירות 0.5. זה בלתי נסבל. כל כך לאט. עכשיו תחשבו מה זה היה במהירות 0.0001). כמו החייזרים הללו, כך גם אנו מול העצים. הם מתקשרים, והם נעים והם משתנים, רק פי אלף יותר לאט.

זה לא שהעצים לא מדברים, כותב ריצ'אר פאוורס, זה אנחנו, שלא יודעים להקשיב.

שנלמד להקשיב, שנשמור על התמימות, ושנזכה לט"ו בשבטים שמחים יותר,

דעאל

חמישה דברים שלמדתי מאז ה 7 לאוקטובר

2023-12-25T12:09:00.001+02:00

לא כתבתי פה הרבה מאז השתנו חיינו. אולי כי הרגשתי שעוצמת האירועים גדולה מכל אחד מאיתנו, והקול הבודד ייבלע ברעש הגדול. ואולי כי לא באמת חסרים פרשנים...
אז שתקתי. אבל המציאות לא עצרה ונהר התחושות לא שקט. הנה בכל זאת, חמישה דברים שלמדתי מאז:

בהירות. אומרים שהערפל שייך לקרב, אבל אני חושב שדווקא המציאות היומיומית, המשעממת, היא זו שבדרך כלל טובעת בערפל. ביום אחד של טבח נוראי התעוררנו לגלות שאין עוד ערפל ושאנו רואים באופן ברור וצלול איפה אנו נמצאים. בבהירות נוראה ומצמיתה גילינו מי מולנו. מי הטובים ומי הרעים. מה הוא אח ומה הוא אויב. מי היא גיבורה ומהו אומץ. המלחמה ניקתה מעינינו את דוק הרומנטיקה ואת שכבות ההכחשה והרציונליזציה. התבהר לי ולנו שוב, וביתר שאת, שעל חרבנו לנצח נחיה. שאין לנו על מי לסמוך אלא על עצמנו. שאין לנו על מי להיתלות, אלא זה בזה בחיבוק אחים. כל יום מאז ה 7 באוקטובר הוא יום בהיר בו אנו רואים במבט אחד מפסגת החרמון ואצבע הגליל דרך מעבר רפיח ועד ים המלח ואילת. אנו רואים בבהירות את המדינה כולה, ואין בה עוד חלקים אחרים, זרים, מנוכרים. כל הארץ הזו היא אנחנו, ואנשים אחים אנחנו, וגורל אחד גורלנו, ושכם אל שכם אנו הולכים. הבהירות היא מקור לעוצמה, ואני חש בעצמותי שבהירות זו לא תכהה.

צניעות. בצד הבהירות על מה שאנו מבינים כעת, אנו גם רואים את כל שלא הבנו. כי שכחנו, כחברה וכפרטים, את הצניעות. את הענווה הנדרשת מאיתנו תמיד לנוכח תהפוכות הגורל. אין אדם יודע שעתו; אין מדינה יודעת גורלה. התאהבנו במחשבה שאנו לבדנו שולטים בגורלנו. שכחנו את השיעור הסטואי הראשון: למד להבדיל בין דברים שבשליטתך לבין דברים שאינם בשליטתך. צניעות סטואית היא לדעת שאיננו יודעים. להבין שהסיפורים שאנו מספרים לעצמנו טובים למורל אבל שלגורל תוכניות אחרות. לזכור שלעולם התכניות יתממשו, אך לאו דווקא לפי רצוננו. החודשים האחרונים לימדוני צניעות עוד: הייתי טנקיסט ולחמנו ברפיח ובלבנון, ובעופרת יצוקה כמילואימניק נכנסנו לעזה, וחזרתי הביתה מלא בעצמי. והנה הדור הזה הצעיר שהבטנו בו מגבוה, מניסיוננו בשחצנותינו, מול אויב מסוכן ומתוחכם בהרבה, נלחם כאלף אריות פצועים. דור אמיץ וחזק ונחוש מהדור שלנו. אני מתמלא צניעות וענווה מולם. אני רוצה אותם ומהם ליד ההגה של המדינה, ולא רק את בני דורי ובני הדורות הקודמים, שטובים בעיקר כגנרלים מהמקלדת או בזריעת פירוד וסכסכת. לעולם אאמין בצנוע ואחשוד בזה המלא רהב.

לחשוק שיניים. אין יום בו איננו מונים את מתינו. למירב הזוועה, מזה כשלושה חודשים כל בוקר אנו שומעים "הותר לפרסום" ושוב ניבטים אלינו מהמסך פנים טובים ומחייכים של הטובים שבטובים. בין לבין אין שעה בה איננו חרדים מלשמוע שוב את הביטוי הנורא "קרבות עזים", וחיילים חוזרים לחופשה הביתה אחרי שלושה חודשים בארץ אויב, כמו היתה זו מלחמה בימי הביניים. אחרי 48 שעות הם שבים אל שדה הקרב. ואתה עומד נדהם וצנוע ומשתאה מול עוז הנפש ועוצמת הגבורה. ולא רק החיילים אלא כל העם חזית. עשרות אלפים פונו מבתיהם והם פליטים בארצם. מאות אלפי בני ובנות זוג וילדים של אנשי מילואים שאבא לא משכיב לישון והם גם ככה לא נרדמים מהחרדה. אלפי פצועים בגוף ובנפש ששנות שיקום לפניהם. בעלי עסקים על סף קריסה. וכמובן עשרות חטופים שגורלם תלוי בחוט השערה. כולנו נאלצים לחשוק שיניים. בצר לי אני פונה כהרגלי לענקי החוכמה הסטואית, האומרים כי עלינו להמשיך כי זה כל האדם. The obstacle is the way הוא שם של ספר שתוכנו מקופל בשמו. אין לי נחמה אלא בצדקת הדרך, בטוב שיש לנו לעשות בעולם, בדרך שיש לנו לעשות פה, בדרך הדמים שאת מחירה אנו משלמים בבשרנו ממש. נלמד עוז רוח וסבולת, כי זה כל האדם.

אחריות וערבות. דומני שאין אדם בארץ שאינו מבין עתה את משמעות המילים הגבוהות הללו, שעתה נמצאות בגובה העיניים. הסיפורים רבים מספור. זה שרץ אל לב הקרב, זה שחזר ברכבו דרך עזה כדי לחלץ שוב ושוב, זו שהתגייסה להסברה, זה שארגן קסדות, זה שמופיע לפצועים, זו שתומכת במשפחות, זה שתופר אמלח, זה שקוטף ירקות, זה שעושה משלוחים לחיילים באופנוע, זה שמתקין מצלמות בטנקים, זו שמבשלת, זה שעושה כביסה, זה שתרם בניין דירות למפונים וזה וזו וזה וזו והלב מתפוצץ וכולם בשקט ובצנעה. וואו. ואני מתבונן בהם ומנסה ללמוד ולחקות במשהו. אני מתמלא ענווה. קטונתי. ובכל זאת: במה אני יכול לתרום את חלקי לערבות ההדדית, במה אוכל לקחת אני אחריות. כל יום קצת, כל יום עוד. אולי והלוואי ונלמד מכך כולנו, לכל חיינו – נסתכל בטוב ונעשה טוב.

תקווה. חשוך עכשיו. כשהיינו צריכים, איש לא בא לעזרה. אנשים ונשים נמקים עתה במנהרות האויב, ואלו הרוצים להשמידנו מקיפים מכל עבר ומשמיעים יללות שמחה. ועדיין מעל כל זה עולה וצומחת בליבנו תקווה. התקווה הזו אינה רק משאלת לב אלא תחושה חזקה של אמת וצדק, של אופק ויום חדש שיפציע על הנגב ועל הגליל ויאיר על כולנו אור מלטף ורך. סוף סוף. כשאנו רואים את העוצמות שהעם הזה מוליד, את האחריות, את ההקרבה, ואת הבהירות בצדקת הדרך, כל אלו מצביעים יחד על עתיד טוב יותר שאנו נעצב פה בעצמנו. עתיד שיהיה כזה אם לא ניפול שוב למלכודות היהירות והכעס, הגאווה וההאשמה, הסכסוך והפלגנות. שילמנו מחיר עצום, ועוד לא הפסקנו לדמם. אני מנסה ללמוד לעצמי משהו מאותה תקווה. לומר זאת לעצמי, ולומר זאת לכם. יש פה תקווה. אנו עם חזק, בריא, חפץ חיים, ששקע לתהומות של פלגנות וגאווה ובטחון עצמי מופרז ואחרי המכה מפגין העם שלנו רק משהו מיכולותיו המופלאות, הבלתי נתפסות. התקווה היא שנאחוז ברגע הנדיר הזה בו כולנו יחד בשתי ידינו ונצעד קדימה: יודעים שלעולם נשלם מחיר, אך יודעים גם שתפקידנו לא הסתיים.

יש לי ולכם עוד עבודה לעשות פה שנים קדימה. בואו נעשה אותה יחד: בבהירות, באחריות, בענווה ובעוז.

צילום- דו"צ

הסיבה לאסון היא גם הפתח לתקומה

2023-10-22T15:54:00.000+03:00

יש סיבות רבות ואבות רבים לאסון הנורא שנחת עלינו, אבל ישנה גם סיבה אחת, מהותית: הקטנו את עצמנו עד שהוכרענו.

בחמישים השנים האחרונות, פחות או יותר, מדינת ישראל הפכה לאיטה ממקום הבטוח בעצמו ובדרכו (גם אם יותר מדי), למקום בו הטוב נסוג ומצמצם את עצמו אל מול הרע. טעינו כולנו לחשוב שהטוב יכול להקטין את עצמו כך שזה יספק את הרע. נשארנו טובים, אלא שהפכנו קטנים יותר מיום ליום, עד שהיינו כה זעירים שהרע המוחלט דרס אותנו במחי יד. הרמנו ידיים עוד לפני שהקרב החל. התרגלנו לרע עד שהוכרענו.

זה נכון מול החמאס וזה נכון כמעט לכל היבטי החיים שלנו:

התרגלנו שאין לנו בטחון אישי. שפורצים לנו הביתה או "שרק" גונבים אופניים, ואין אפילו טעם לפנות את המשטרה. קנינו מנעולי אופניים גדולים יותר, ושגם זה לא עזר, התרגלנו והרמנו ידיים.
התרגלנו שדורסים אותנו בכביש. שרמזורים אדומים הם אפילו לא המלצה לרוכבי וולט, לקורקינטים, ולבדואים בנגב. התרגלנו שלא להעיר, שלא יצא לנו איזה מטורף עם אלה. הרמנו ידיים
התרגלנו שפורעים בנו מדי פעם בעכו וברמלה וביפו ובחווארה. זה בטח היה רק קומץ, והם היו עצבניים בגלל אל-אקצה בדיוק. אז הצטמצמנו, ואמרנו כזה דבר קורה גג פעם בעשור. הרמנו ידיים.
התרגלנו לאלימות מטורפת של מהגרי עבודה לא חוקיים. רק לפני חודש מאות אריתראים נלחמו למוות ברחובות ת"א, אבל אין מתקן חולות ואין גירוש ואי אפשר, אז הרמנו ידיים.
התרגלנו לפרוטקשן ולפשיעה החקלאית, כי זה קרה בבאר שבע, או בחצור הגלילית, וכי אי אפשר לשמור על כל עסק או מתבן. ואיך הרי אפשר להוכיח, אז הרמנו ידיים.
התרגלנו לרצח בחברה הערבית. סיפרנו לעצמנו שזה לא קשור אלינו. שיש להם כבוד משפחה, ועבריינים משלהם, וח"כים וראשי עיר שלא רוצים תחנות משטרה בכפרים וגם ככה אף ערבי לא מעיד נגד העבריינים שם. אה, ויש שם גם מאות אלפי נשקים לא חוקיים, אבל מי יכול ואיך אפשר לאסוף אותם. הרמנו ידיים.
התרגלנו לא רק לזריקות אבנים ובקבוקי תבערה, התרגלנו אפילו לטילים ולפצצות. הלא זה נופל רק בעוטף עזה ושדרות, ויש לנו איך להתחבא בממד ויש כיפת המרזל. אז מה, נהרוג את כולם? נרצה שיאהבו אותנו? חיכינו לסבב ובינתיים הרמנו ידיים.
התרגלנו שלא לשמוע גינוי לפיגועים. סיפרנו לעצמנו שהם גם רוצים שלום אבל לא מגנים כי אלו היו חיילים. או מתנחלים. ושבסוף הרי היתה נכבה אז מה נצפה מהם. והעלמנו עין מתשלום משכורת למרצחים, ומחינוך ילדים לרצח. אז שרנו שיר לשלום בכל הכח אך לגבי המעשים שלהם הרמנו ידיים.
התרגלנו שאנשים לא מתאימים מקבלים תפקידים מרכזיים בחיינו שוב ושוב ושוב, שיש בעיקר פוליטיקאים קטנים, שאנו בוחרים בהם בלית ברירה, כי "זה מה יש" ויש אתנן פוליטי לשלם. הרמנו ידיים.
ובעיקר התרגלנו שכחברה אנו אף פעם לא יכולים לעשות את הדבר הנכון באמת, לא יכולים להתסכל למציאות בלבן של העין, ובטח שלא להכיר בה ולטפל בבעיה: כי זה מסורבל מדי בירוקרטית, כי זה קשה מדי פוליטית, כי זה לא יעבור משפטית. כי יש תירוצים וסיבות טובות שאי אפשר, אז שנסתדר ככה. בסוף הרמנו ידיים.

כולנו, כפרטים וכחברה, שותפים באחריות לכך.

איננו יכולים להרים עוד ידיים.

איננו יכולים עוד לקבל ריפיון, בינוניות, ותירוצים. יש לנו עם נפלא אלא שהוא התרגל לפוליטיקה עלובה ותגרנית מימין ומשמאל, למערכת שלטונית רופסת, לבירוקרטיה אינסופית, לפחדנות הנהגתית, לאימה בינלאומית, לאי לקיחת אחריות, לבריחה מהכרעות, לנסיגה מהחלטות. ידענו, ולא עשינו מאומה. סיפרנו לעצמנו כי ככה זה, ושיהיה בסדר.

סיפרנו סיפור ערש, והתעוררנו צורחים באימה.

דרושה לנו התפכחות:

לא רק להביט אל הטוב, אלא גם לעשות טוב ולמגר את הרע. לא לעקוף את הסכנות, לא לברוח מעימותים, לא לשקוע בפסיביות, לא לטשטש את המציאות – להכיר בה, להתמודד עימה, ולנצח.

לו יהי ושמיני העצרת הארור הזה יהיה לנו מעתה לתמרור ולמצפן:

תמרור המזכיר את שהכחשנו, ומצפן המתווה את הדרך בה נצעד.

מחשבות בעת מלחמה

2023-10-10T12:21:00.007+03:00

אנו כעת בלב המאפליה. במקום החשוך ביותר בו יכולה מדינה להיות. כולנו פצועים ושותתי דם, אישית ולאומית. אבל מהמקום הזה ולמרות האפלה אפשר כבר לראות או לנחש משהו ממה שיתגלה פה לאחר שנסיים לקבור את מתינו. לאחר שנשוב להזדקף.

1. המערכת הפוליטית תשתנה כולה (אני לא מדבר על החלפת הממשלה הנוכחית, זה כבר ברור מאליו לכל מי שנושם באופן עצמוני). אלא היא תשתנה באופן עמוק ויסודי. מנהיגים חדשים יצמחו מעם. מפלגות חדשות לגמרי ינהיגו. כניעה לקבוצות לחץ תהפך לבושה פוליטית. שינויים בקונצנזוס יהיו הנורמה. תתגבש חוקה.

2. הזכות והחובה לבטחון אישי יהפוך למשהו ברור מאליו. רישיון נשק. ביתי הוא מבצרי. אחריות אישית. כל אלו יהפכו לטבע שני. המשמעות היא חנויות נשק, משמר אזרחי, ויתר עצמאות של הפרט, כי אנו יודעים שאולי איש לא יבוא לעזרנו.

3. סולידריות, לא בכל מחיר. העם הראה שוב ערבות הדדית מהי אבל יקיא את מה ומי שלא כלול בכך. החרדים לכן יהיו חייבים לשנות מהותית את תפיסת ההפעלה שלהם, ולשרת, וכך גם אזרחי ישראל הערבים.

4. לא תהיה עוד קבלה וסובלנות ציבורית ליפי נפש, לתשלומים למחבלים, לאי הרס בתים, ליום זכרון אלטרנטיבי, לססמאות של שלום תמורת אמונה. על חרבנו אנו חיים, ובחרבנו נמשיך לאחוז.

וכך גם לא תהיה עוד קבלה או פתח למקריבי הכבשים בהר הבית, לפותחי הסוכות ולפורעי חווארה. על חרבנו אנו חיים ולא ניתן שמישהו ינסה לגעת לנו בחרב לשגיונותיו.

5. הצבא יתן את הדין.

6. המחלוקת וגם החלוקה בין ימין לשמאל תשתנה. הימין יאלץ להיות משיחי פחות וריאלי יותר וכתמונת ראי השמאל יאלץ להיות רומנטי פחות וריאלי הרבה יותר. המרכז השפוי יהיה ה 90% והשוליים יהיו השוליים המנודים. כך למשל אנשים שכותבים כעת שרק לביבי אכפת והמחאה גרמה לזה, צריכים להיות מוחרמים ומנודים. אנשים שכותבים כעת שלסמוטריץ לא אכפת כי המתים במסיבה לא היו דתיים הם מרעילי נפש הצריכים להיות מושתקים מכל במה.

7. בינ"ל, זהו קו ברור שיכול להיות שינוי. באופן בו ישראל פועלת ותפעל, במחירים אותם היא מוכנה לשלם, ובגיבוי הציבורי לכך. כבוד לאומי לא יהיה עוד ביטוי זר ומוזר שכמו לקוח מהעבר. נפשנו על הכף. הציבור לא ישכח.

8. אולי, רק אולי, הפצע הנורא הזה יחלים את הגוף. איבדנו איבר מאיברנו אבל יש לנו תקווה לחיים שלמים גם אם בעוורוננו, ביוהרתנו, בקטנוניותנו, במחנאות שבנינו, הצלחנו לאבד את התמונה הגדולה.

אולי לפחות תחזור לנו הראייה ונראה שוב איש את אחיו ונביט לאחור ולא נבין איך נפלנו לתהומות הללו.

מה אני מאחל לעצמי בפתח השנה החדשה תשפ"ד

2023-09-15T14:20:00.006+03:00

ערב ראש השנה עתה. ושבעה דברים אאחל לעצמי, ואולי לעצמנו כולנו:

שארשה לעצמי לשמוע יותר. להקשיב. השנה האחרונה היתה המסוכסכת והמפולגת ביותר. חלק מחברי הטובים הפכו לאנשים כמו-זרים לי. ניסיונות שיח נתקלו בחומה בצורה. חברי אינם יוצאי דופן. כולנו לקינו במחלה נוראית של צדקנות מוחלטת, של אמת אבסולוטית המונחת בכיסנו, של ידע סופי כביכול על מה נכון ומה לא נכון. חיים בעולם של שחור ולבן, של רע וטוב, של סדר וכאוס, וכל אחד בוחר לו צד ומגנה את הצד האחר. אבל העולם הסדר לא יכול להתקיים כאוס ואין טוב ללא רע כנגדו. אאחל לעצמי שאשמע יותר את שמדברים אלי. שארשה לעצמי לשנות את דעתי. שאתייחס לטיעון ולא למי שמשמיע אותו. תמיד השתדלתי לעשות כך, אבל דומני שהאיחול העצמי הזה שלי טוב וראוי לו למדינה כולה.
שאחזק את שריר החמלה. אנו חיים במירוץ. מתקדמים, משתדלים להצליח, להשיג, לסגור עסקאות ולכבוש יעדים. אבל לא תמיד זה מצליח, וודאי לא מצליח לכולם. אלת המזל הטוב מבקרת לפעמים, אך היא עושה משמרות עם אלת הפורענות. פעם זו, פעם זו. ויש בינינו כאלו שהפורענות ביקרה אצלם ראשונה. הם התאמצו ורצו והשתדלו, אבל תוכניות החיים אינן בשליטתנו. אשתדל לראות את האחר בעין טובה יותר, בלב רך יותר וביד רחבה יותר. יש בכולנו מקום ליותר חמלה ממה שאנו מרשים לעצמנו להרגיש.
שאצמצם את המסכים. אעיד על עצמי שאני קורא הרבה. מאוד. ועדיין, בשנה האחרונה קראתי פחות מתמיד, וודאי פחות משרציתי. המסך הקטן והמסך הגדול – האחד לממלכת היום והאחר לממלכת הלילה, מושכים ומפתים וקורצים בצבעים ובקולות. מאומה מזה אינו חדש, אבל דומני שככל שעוברות השנים, המסכים, צעד צעד, בסיפוח זוחל, גונבים את דעתנו, את הקשב שלנו, את המאמץ המנטלי שלנו – לטובת בהייה ודפדוף ושיטוט. אנו פזורי נפש יותר, ואנו יכולים להיות בריאים יותר אם רק נצמצם. זה מאמץ, וזה שווה כל רגע.
שאמשיך בהרגלים הטובים. אני מתאמן ארבע פעמים בשבוע. אני אוכל נכון ולא צורך סוכר ים אושמנים צמחיים מזרעים או מזון מעובד. אני לא נעשה צעיר יותר אבל אני לא מתכוון לוותר לגיל. גיל הוא רק מספר, אומרים, וצודקים. אם נרצה להיות צעירים, זה לא יקרה מבוטוקס או מניתוחים וצבע. זה יקרה רק אם נחיה אורח חיים שמתגמל בריאות, שנותן מענה לתנאים לאורם עוצבו הגוף והביולוגיה שלנו. לאכול אוכל אמיתי. להתאמן קצר וחזק, ללכת לישון מוקדם ולקום עם חיוך. לפני כמעט עשור כתבתי את זה על הכריכה של "הסוד הקדמוני" וזה עדיין מלווה אותי, כל יום. גם השנה אני לא מתכוון לוותר על כך.
שאשוב עוד אל הטבע. העולם המודרני משכיח מאיתנו את היסודות. את הבסיס הגרעיני, המיתי, המחוספס והפרוע בו עוצבנו כאנשים. אנו ממהרים במכוניות ממוזגות לדרכנו בדרכי אספלט לוהטות, חונים בקניונים מנוכרים וגרים בערים מפויחות. תמיד הייתי מחובר אל הטבע, ואין עונה בה איני יוצא לטייל אל המרחבים וההרים, אבל גם זה לא תמיד מספיק לי. אנחנו צריכים יותר מזה. לקחת תרמיל ואוהל ולצאת יותר. זה זול וזה מתגמל את הנפש יותר מכל פעולה אחרת. יש דוב, אמר לי פעם מיכה חנונה, שנמצא בתוכנו ונוהם כשהוא בטבע. נכון שרק חזרתי מטרק, אבל הדוב שלי התחיל שוב לנהום.
שלא אוותר. יש את הדברים שאנו מספרים לעצמנו שכבר לא יקרו. חלומות שלנו, קשרים בינאישיים שלא הצלחנו להבריא, או דברים שמעולם לא הצלחנו ללמוד ותמיד הפחידו אותנו. כל אחד ורשימת הדברים-שכבר-לא-יקרו שלו. ואני מתחייב לעצמי, כל שנה מחדש, שלא יהיו לי כאלו. שאאתגר את עצמי. שאנסה. "זקן הוא מי שזכרונותיו גדולים מחלומותיו" שמעתי פעם את שמעון פרס אומר. הבטחתי לעצמי שלעולם לא אהיה זקן. לא כזה לפחות. בטח לא השנה.
שאהיה שמח. הגורל אינו תלוי בנו, אומר סנקה, אבל תגובתנו אליו היא בשליטתנו המוחלטת. אני מקווה שאכן אשאר בריא, אני ומשפחתי ואהובי ויקירי, אבל אני יודע שאין זה בשליטתי. אנו נתונים בידי הגורל, או אלוהים, שברצותו מאריך וברצותו מקצר, ברצותו חוגג וברצותו ממוגג. לכן להיות בריא היא גזירת שמים, אבל להיות שמח ומאושר, זוהי בחירתנו שלנו, בחירת האדם. אלבק קאמי כתב על סיזיפוס, זה שנדון לדחוף את האבן במעלה ההר לנצח, "ראיתי את סיזיפוס מאושר". אאחל לעצמי ולנו שנשכיל ותמיד ננראה את הטוב, שנמצא את איי האושר, שנהיה שמחים בכל דרכנו במעלה ההר.

ומהם הדברים שאתם מאחלים לעצמכם השנה?

ובכל מקרה, שנה טובה יקירים. שנה טובה.

דעאל

מה למדתי מקורמאק מקא'רתי

2023-06-15T08:55:00.001+03:00

קשיש אמריקאי בן 89 נפטר השבוע. אדם בודד ומסתגר שכל חייו כמעט ולא התראיין וכתב עשרה ספרים, כולם גדולים מהחיים. היו מי שהגדירו אותו כגדול הסופרים האמריקאים. קטונתי מלחלק ציונים כאלה, אבל בוודאי שמקארתי הוא ענק כתיבה. מהסופרים האהובים עלי ואולי זה שהשפיע על כתיבתי שלי יותר מכל סופר אחר. מקארתי הותיר מורשת נפלאה: כל ספר, מהלומה לנפש. הוא כתב ספרות קשוחה, יפהפייה, מצומצמת וממוקדת בדבר עצמו ובו בזמן, נוגעת בנשגב. רק ארבעה מספריו תורגמו לעברית, ואת כולם קראתי כמה וכמה פעמים. יש לי גם ספרים שלו באנגלית, ובתור אחד שקורא אנגלית אעיד שקשה מאוד לקרוא את המקור. שפה גבוהה, מילים נדירות, משפטים ארוכים ומורכבים, וחוסר מוחלט בהסברים.

זה חלק מהקסם. כי החיים עצמם הם קשוחים וחסרי פשר. איש לא נותן לנו הסבר על מעשיו, והגורל לא מתחשב ברצונות שלנו. החיים הם רצף של פעולות והגיבורים מונעים תחת כוחות הרס עצומים של סביבה וחברה וזמן.

היו שהגדירו אותו כסופר פסימי. אני חושב אחרת. הוא פסימי במובן זה שהוא רואה את העולם כמקום אלים, קשוח ואכזר, נכון. אבל בו בזמן הוא קודם כל רואה את אדם עצמו. את היופי של האהבה, את האותנטיות של הפעולות, את מעשה החסד שמוס, ב"לא ארץ לזקנים", יבחר לעשות לאדם גוסס למרות שידע שאם ילך שוב לזירת הפשע, גם גורלו יהיה כזה, ועדיין הוא ממלא את מיכל המים בחצות הלילה, ויוצא לעזור. את המסירות המוחלטת של אב לבנו, בעולם כאוטי ושחור של אחרי האפוקליפסה, בספרו הקשה ביותר, האפל ביותר, והנשגב ביותר, "הדרך". את זוועות המלחמה חסרות התוחלת ואת אי האנושיות הניצבים במלוא עוזם נגד נער צעיר, ההופך למלאך מוות בעצמו, ב"קו אורך דם", ואת ערך החברות ואהבת הנעורים, המתרחשת תחת תנאים בלתי אפשריים והצובעת עולם כאוטי ברוחות של תקווה, ב"כל הסוסים היפים", אולי הספר הכי פחות ידוע ועדיין מסע ההתבגרות הכי יפה בספרות, בעיני.

זה לא כ"כ מקובל אבל לא התאפקתי וצילמתי פסקה אחת מתוך "כל הסוסים היפים", שמקפלת בעיני את מקארתי כולו: הנה מה רואה הנער, בעיניו שלו. זוהי לא המציאות, זוהי תפיסת המציאות, על הסכנות והברקים והאימה המקופלת בה, ועל היופי הטהור הקיים סביבנו כשאנו רגע מצליחים להתנתק מהמצוקות.

מקארתי הוא גם הראשון שלימד אותי *באמת* מה המשמעות של don't tell, show. אל תסביר. כולם אומרים את זה, מעטים באמת עושים את זה. כי הפעולות עצמן, גם כשהם רצף ארוך ובלתי מובן, הן לגמרי מובנות והגיוניות עבור הגיבור. ואנחנו הקוראים בסוף נבין, גם אם נתאמץ, ואז נאמר אהה, אז זו הסיבה שמוס רוצה לקנות רק יתדות של אוהל, אבל בלי האוהל עצמו, בלא ארץ לזקנים. עכשיו הבנתי. וואו.

הוא גם לימד עד כמה גיבור יכול להיות נפלא גם כשהוא האדם הנורא מכל. צ'יגר, הרוצח הפסיכופט ב"לא ארץ לזקנים" הוא כזה. באופן נדיר ממש, העיבוד הקולנועי של האחים כהן ("ארץ קשוחה" בתרגום המקומי) מצליח להעביר את הצמצום הספרותי אל המסך. בסרט בלי פסקול, ועם חאוויר ברדם הנפלא בתור צ'יגר, אנו יכולים לחוש באימה ולראות כיצד רק הכאוס נותר כאשר מערכות הצדק קורסות.

אולי אתם אוהבים ספרים עם סוף טוב ורומנטי. אולי אתם מפחדים מכאב. אבל בכל זאת כדאי שתקראו את מקארתי, והוא יקח אתכם יד ביד דרך נהרות של דם ועולמות נחרבים, עד שיעניק לכם הצצה אל האדם שמעבר למסיכה, אל האמת שמאחורי הפחד, אל הרוך והאנושיות הטהורה תחת קליפות האימה.

נוח בשלום על משכבך, מורי, קורמאק.

תריסר מכשפות סגולות - מחשבות על "עד שזה נגמר"

2023-06-07T11:15:00.002+03:00

אם אתם ילידי שנות השבעים, אין מצב שאתם לא יודעים לזמזם את:

"תן מיילל בערפל, ערפד מקלל. תריסר מכשפות סגולות, מרשרשות בחלונות ביתי. בואו נא נשים בתולות, ותהזו איתי חלום אמיתי. הִי הִי הִי הִי..."
גם אני זמזמתי את זה אמש, עת ראיתי בסינמטק את "עד שזה נגמר", הסרט התיעודי החדש על ענבל פרלמוטר, והוא זרק אותי לאחור. הייתי אז בצבא והיה לי את השיר על קסטה. לדעתי הקלטתי את השיר מהרדיו, בטייפ דאבל קסט. לא הפסקנו לשמוע את זה. ענבל היתה הדבר האמיתי: זמרת רוק-פאנק עם קול בגוון שאין כמוהו, עם כריזמה ועם לוק, אבל גם עם תריסר שדים ומפלצות שהתחבאו עמוק בתוכה.
במיטב המסורת של זמרי רוק פאנק אחרים בעולם, גם היא התחילה צעירה, נסקה לשיאים, זהרה באור יקרות, אך ככל כוכב שביט, נשרפה גם היא בסופו של דבר מעוצמת הלהבות שלה עצמה. והסרט לוקח אותנו יד ביד לאורך המסע המופלא והנורא הזה.
כמו כל סרט תיעודי, גם זה משובץ קטעי ארכיון וראיונות עם האנשים שהיו שם לאורך הדרך. אבל שלא כמו בסרטים אחרים, הסרט הזה מתמקד כל כולו בענבל, ובה בלבד. המרואיינים אינם נוכחים על המסך, ורק קולם נשמע, ובמקום עוד ראיונות מצולמים אנו מקבלים קלוז אפ אל היומנים שכתבה ענבל כל חייה הקצרים. אנו נחשפים להקראה אינטימית, רגישה, של הדבר עצמו: לשירים, לבלבול, לכעס, להרס, לרישומים, לשפת הסתרים, למה שהסתתר מאחורי התדמית המצליחה. הסרט לוקח אותנו למסע של דפדוף בין המחברות, שעטיפתן נאיבית וילדותית, אך כשפותחים אותן מתגלה בין הדפים כאב אינסופי, פגיעה עצמית, בור נפשי עצום ששום סם לא הצליח למלא. והיא ניסתה את כולם.
בשאר הזמן אנחנו רואים את הקסם עצמו: צילומי ההופעות, שירים, וקטעי הארכיון מאולפני הטלויזיה. אלו מראים לנו כי רק לפני שלושים שנים היינו בעולם אחר. עולם בו לסבית היא מילה שלא תאמר, ולא תירמז אפילו, והדבר העיקרי שהיה למנחה לשאול זה את כל אחת מחברות המכשפות: "תגידי, יש לך חבר" ו "איך לא? הרי כל מכשפה צריכה מטאטא". עולם בו מירב מיכאלי ויאיר לפיד היו עוד מנחי טלויזיה זחוחים ונעמי שמר היתה התרבות עצמה. והממסד הזה לא ידע לבלוע את הפאנק שצמח כאן. והפאנק, וענבל פרלמוטר, לא יכלו לשאת את העולם.
מעבר לשירים ולתרבות, זהו סיפורה של טרגדיה אישית ומשפחתית. של העברה בין-דורית של כאב ואובדנות. של הרס התא המשפחתי ושחזור דפוסים ופוסט טראומה.
תוכן קשה וחשוף ומדמם, המגלה לנו עכשיו, ממרחק, את המשמעות האמיתית מאחורי השירים. בחיי שקשה.
לא סתם זכה "עד שזה נגמר" (בבימוי מצוין ורגיש של שרון לוזון ואביגיל שפרבר) במקום הראשון בפסטיבל דוק אביב.
אולי, אינשאללה, הוא גם ייצג אותנו באוסקר.
זהו סרט חשוב. מרתק. כואב. על כשרון ועל הרס ועל החמצה.
תלכו לראות. כדאי.

(צילום: רונן ללנה)

המדריך המלא לרכישת נעלים מינימליות ראשונות

2023-05-01T11:14:00.005+03:00

בשבועות האחרונים, אולי במקרה, מספר אנשים התייעצו איתי כיצד לבחור נעל מינימליסטית ראשונה. מכיוון שזו שאלה חשובה, ומכיוון שכתבתי על כך פעמים רבות במרוצת העשור האחרון (עכשיו בדקתי. כבר לפני עשר שנים פירסמתי סקירת השוואה של נעלים מינימליות, כאן). מכיוון שהשתנו הדגמים מאז, התפתחו החברות, וגם חלק מהקוראים התחלפו, חשבתי לרכז את עיקרי הדברים לטובת הקהל, ואולי הדברים יביאו לכם תועלת. ארוך, אבל תישארו איתי.

מי יוצא דופן?

הרומן שלי עם נעליים מינימליסטיות החל לפני כ 14 שנים. רכשתי אז זוג Vibramfivefigers שהיו מוצר יחסית חדש בשוק (שנה-שנתיים), והתאהבתי. המראה לא היה דומה לשום דבר מוכר (עד אז), והתחושה בכף הרגל היתה "בום". מהר מאוד התחלתי לצבור קילמוטרים סמי-יחפים, בהליכה, ובריצות, ובאימונים וגם כך סתם, ביום יום, ועם הניסיון גם ארון הנעליים שלי התרחב. בתכלס, מאז ועד היום עברו אצלי הרבה מאוד נעליים יחפות, מסוגים שונים: נעלי "ספורט", נעלי יום יום, סנדלים, ונעלי שטח. ספציפית היו לי לפחות 6 זוגות שונים של המותג המעולה vivobarefoot, ארבעה זוגות של נעלי wildling נהדרות, סנדלי ונעלי xero, בגזרת השטח היו לי Merell מינמליסטיות וגם נעלי טרקים של Altra, והזכרתי כבר את ה Vibramfivefigers. והיו עוד כמה וכמה שאני לא זוכר כעת. אז פרספקטיבה יש לי, וניסיון מעשי יש, ובפועל: יש לי הרבה המלצות עבורכם.

נתחיל מהבסיס: מה זה, ולמה זה?

תזכורת: אנו נולדים יחפים. כפות הרגליים שלנו יודעות לשאת את משקל הגוף שלנו, ללכת או לרוץ בכל תוואי, ולעשות את זה בהצלחה יתרה. המין האנושי עשה ועושה זאת כשהוא יחף לגמרי מאז ומעולם. עד היום ישנן תרבויות ילידיות שלא יודעות צורת נעל מהי. בג'ונגלים ובסוואנות ובמדבריות – בכולם יש ילידים יחפים עם גב בריא לחלוטין ובלי חשש לפלטפוס, ולא אבני ההר ולא קוצי המדבר ולא בוצת היערות מרתיעים אותם. אבל אנחנו לא רוצים נעליים מינמליות כדי להיות דומים לילידים (לטובת זה מספיק לנעוץ נוצה בשיער). לא. אנחנו רוצים הנעלה מינימלית כדי להחזיר לעצמנו את הבריאות הטבעית שגזלו מאיתנו הנעליים.

תביטו פעם בחוף הים בכפות הרגליים של אנשים מבוגרים (מעל 70). על פי רוב תיראו כפות רגליים מעוותות, שהאצבעות עולות זו על גבי זו. בגיל מבוגר גם מופיעים קשיי הליכה, וכאבי גב. כולם קשורים לבריאות כף הרגל. כף רגל שבילתה את רוב שעותיה לחוצה בנעל הדוקה, צרה, או על עקבים, או בנעל עם תמיכות ומדרסים, היא כף רגל חולה ואומללה. השרירים הטבעיים של כף הרגל הוזנחו (כי הנעל "מחזיקה" אותם), העצמות עצמן נמצאות במנח לא טבעי ולכן המפרקים נשחקים או מתעוותים. לא טוב.

רצה הגורל ואנו במאה ה 21, וללכת לעבודה יחפים זה לא הכי פרקטי. האספלט רותח בקיץ, והכל מלוכלך בחורף וגם חברתית יחפנות אמיתית היא עסק מסובך (מסתבר שלחברה שלנו קל לקבל פקיד בנק טראנס אבל פקיד בנק יחף הוא עדיין בגדר טאבו. שמרנות וזה). עבורנו, שרוצים להנות מיתרונות הבריאות של היחפנות, אבל לא רוצים ללכת עד הסוף או לגור בפרדס חנה, נולדו הנעלים המינימליות.

הנעלה מינימליסטית היא הדרך הפשוטה להחזיר לעצמנו את בריאות כף הרגל. והנה סיפור ממקור ראשון: כף הרגל שלי עצמי: תמיד סבלתי מפלטפוס. בצבא קיבלתי אישור מיוחד להנפקת מדרסים בהתאמה אישית, ומאז ועד לפני עשור וחצי תמיד הלכתי עם מדרסים. כל כמה שנים נסעתי למרכז הכרמל ויצקו לי סט מדרסים חדש, מותאם כמובן. לא רק בנעלי הצבא אלא בכל נעל כמעט. בלי מדרסים לא יכלתי ללכת – אחרי הליכה של שעה, פשוט היה לי כואב מדי. ואז החל הרומן המינימליסטי שלי, ועם הקילומטרים שעברתי, התחזקה גם כף הרגל. היום אין לי לא מדרסים ולא פלטפוס, והרגל שלי בריאה פיקס למרות שהפסקתי לפרנס את האדון הנחמד שיוצק את המדרסים.

כמו שכף הרגל שלנו יודעת להתנוון בקלות, היא גם יודעת להשתקם ולהתחזק: צריך לתת לה את התנאים הנכונים, ואת הזמן. זה לא קורה ביום ולא בחודש. זה תהליך, וגם עליו כבר כתבתי ואתמצת אותו במשפט: Don’t push it.

אז מה הקריטריונים עבורכם לנעל מינימליסטית?

בעיני, יש ארבעה פרמטרים עיקריים המגדירים נעל כמינימליסטית, היינו כמה שיותר "יחפה", והדברים נכונים לכל סוגי הנעליים: ספורט ופנאי ושטח וסנדלים. לא כל נעל תקבל ציון מושלם בכל הפרמטרים הללו, אבל על פי רוב כולם יהיו שם ברמה כזו או אחרת.

ארגז אצבעות רחב. בעיני, זהו הקריטריון החשוב ביותר. אם תתבוננו על כף רגל טבעית ובריאה ילידית תראו אצבעות רחבות הפרושות זו מזו. זה מעניק לנו יתר יציבות ורגישות לקרקע אולם למירב הצער "האופנה" מקדשת את ההיפך הגמור: נעל צרה ככל הניתן היא "יפה" יותר. כך על פי רוב בנעלי נשים, וכך תמיד בנעליים "אלגנטיות" של גברים. אבל באמת: אמרת צר, אמרת רע. וההיפך הוא הנכון גם: אמרת רחב, אמרת טוב. רוצה לומר, נעל בה האמצעות שלכם יוכלו להתפרש להן בנחת, ולא להיות לחוצות זו או זו, תהיה בכיוון הנכון. קל לבדוק זאת: אפשר לראות זאת עוד כשהנעל על המדף, וודאי כשאתם מודדים את הנעל, תניעו את האצבעות: יש מקום? אם אתם לא בטוחים, כנראה שאין די מקום. כך או אחרת, כן, אני קורא לכם להקריב סטייל לטובת בריאות. ויש גם נעליים מינימליות עם סטייל, באחריות.

סוליה שטוחה וגמישה. אנחנו רוצים להיות כמעט יחפים, היינו להרגיש את האדמה תחת הרגליים. להפעיל את שרירי כף הרגל, לאורך ולרוחב. עם זאת, התרבות של העשורים האחרונים קידשה נעליים "עם שיכוך" או בולמים או קפיציות וכל מיני תארים וסופרלטיבים שנועדו להרשים אתכם ולשכנע שאתם יכולים להטביע כמו ג'ורדן אם רק תרכשו נעל עם בועת אוויר בסוליה. המציאות, אעפס, שג'ורדן יודע להטביע גם כשהוא יחף ורובנו לעולם לא נטביע, ולא משנה הסוליה. לכן נבקש נעל עם סוליה שטוחה. בשפה המקצועית זה נקרא "דרופ", היינו ההבדל בגובה בין העקב לבין קדמת הרגל. בנעל עקב יש דרופ של כ 7 ס"מ (ויש נשים אמיצות שצועדות על נעלי עקב של 10 ס"מ ויותר). בנעלי ספורט רגילות הדרופ הוא כל דבר בין אפס (ב נעלי All star טיפוסיות) לבין דרופ של כמה מ"מ אבל עם סוליה בעובי עצום של 4 ס"מ (בנעלי Hoka). נעלים מינימליות לעולם יהיו בדרופ אפס. כלומר במישור כף הרגל תהיה מאוזנת וישרה ולא עם הגבהה לעקב. חוץ מזה עדיף מאוד שהסוליה תהיה גם רכה וגמישה. כמובן שזה תלוי ייעוד של הנעל. נעל המיועדת לשטח תהיה עם סוליה קשוחה יותר לעומת נעל ליום יום. נעל ספורט תהיה גמישה יחסית, נעל נוחות תהיה רכה, וכו'. טיפ: סוליה נהדרת תהיה כזו שאתם יכולים להבדיל בהליכה בין אספלט של מדרכה לבין ריצוף אקרשטיין. זה כלל אצבע טוב.

משקל נמוך. כמה שפחות משקל על כף הרגל יהיה טוב יותר. איך תדעו? פשוט: אתם רוצים להרים את הנעל מהמדף ולהיות מופתעים, וואללה כמה הן קלות. אם זו היתה התחושה שלכם, תתקדמו למדידה. אם זה הרגיש לכם נעל עבודה כבדה, זו כנראה לא הנעל עבורכם (לפחות לא בקטגוריה הזו). נעל כבדה מכבידה על כל הגוף, וודאי על כף הרגל. נעליים מינימליות יהיו קלות מאוד יחסית לקטגוריה (נעלי טיול מינמליות יהיו קלות יותר מנעלי טיול מסורתיות אבל כבדות יותר מנעלי ג'וגינג מינמליות, וכו').

נוחות. לא הגענו על לכאן כדי לסבול. הגענו כדי להנות מהדרך, פשוטו כמשמעו. אתם רוצים נעליים נוחות וכיפיות. כאלו שיגרמו לכם לחייך ולחוש שאתם הולכים בקלות, ברכות ובשמחה. הן חייבות להיות סופר נוחות. כאלו שלא תרצו להוריד מהרגל. אז אם זה לא נוח, תמשיכו לחפש דברים אחרים.

מחיר. לא נכלל בארבעת הפרמטרים, כי בינינו, ממתי מחיר הוא פרמטר למשהו... 😊(אבל נעל מינמלית לא צריכה להיות יקרה ביותר, למרות שלעתים קרובות זה אכן המצב). לשמחתנו יש היום מבחר עצום ורב של יצרנים ושל מותגים ואני בטוח שתוכלו למצוא נעל בתקציב שלכם. כמו כל דבר: תעשו סקר שוק, חכו למבצעים, אבל בסוף תקנו רק את הדגם שאיתו כף הרגל הפרטית שלכם מחייכת...

לשלב ההמלצות

ראשית אבהיר כי כל ההמלצות פה הן ע"ב ניסיוני האישי בלבד, ואיני מקבל תגמול משום גורם עבור המלצה כלשהי. שנית, איני מתיימר להכיר את כל דגמי הנעליים או אפילו את כל היצרנים המינימליים. יש אינסוף. אבל היו לי הרבה זוגות, מדדתי אינסוף, וקראתי על התחום כמו עכבר כבר עשר שנים. אתם תמצאו את המקום שלכם, אני בטוח.

הכי יום יום לקיץ: המנצחת שלי היא Tanuki של Wildling. זו נעל מופלאה שמייצר רן יונה הישראלי, בחברה גרמנית, מבד יפני, בפורטוגל. נעל רכה ואוורירית ובמשקל נוצה וקיצית במיוחד (אך לא רלוונטית לחורף). לא תוכלו להוריד אותה מהרגל. כתבתי עליה ועל ההשראה כאן כבר לפני ארבע שנים (ומאז קניתי עוד כמה זוגות שלהם...)
הכי לבושות: בלי ספק נעלי Vivobarefoot שולטות בקטגוריה. יש להם נעלי עור (ולא עור) נוחות ואלגנטיות, ברמה שאני מגיע איתם לכנסים של בנקאים באירופה (כלומר, אני עם חליפה ועניבה. אוי לבושה). הן עדיין סופר נוחות וסופר מינמליות. ההמלצה שלי היא Gobi. יש גבוהות (לחורף) ויש חצאיות (לכנסים). ועוד מבחר עצום של דגמים וצבעים, כולם אחלה.
הכי לטיולים וטרקים: כמו תמיד, תלוי מה הצורך שלכם – לטיולי יום יום או לטרק קשוח בהרים בחורף. לאחרון, אין שאלה ש Altra Lone Peak הן מנצחות. הן רחבות וקלילות עם סוליה נהדרת ועמידות לגמרי במים. יש לי את הדגם הגבוה אבל יש למותג גם נעליים חצאיות. הן לא קשוחות כמו נעלי טיול מעור, אבל הן יהיו נהדרות לכל טרק, גם כזה של כמה ימים עם משקל על הגב (בקרוב אחרוש איתן את נורבגיה ואני מבטיח לדווח. עד כה הן אחלה).
הכי לריצה: פה יש באמת באמת אינספור דגמים ויצרנים. הלא מכאן התחיל הז'אנר. אני אישית אוהב עדיין את vibramfivefingers אבל, זהירות, ריצה יחפה דורשת סבלנות ומשמעת, אחרת נפצעים! פשוט קחו את זה לאט, ועקבו אחר ההוראות (פוסט מפורט על איך להתחיל לרוך יחף). דגמי הריצה שלAltra יהיו נהדרות גם כאן. גם Vivobarefoot.
הכי סנדלים: כאן יש לי התלבטות. לי יש עדיין Xero Trek שיש להן סוליה דקה, עמידה וקשוחה, אבל מניסיון אישי וגם של אחרים העקב נוטה לברוח מהן הצידה מה שגורם לאי נוחות אחרי הליכה ממושכת. שמעתי רק דברים טובים על Luna לשטח אך אין לי ניסיון אישי. אם אתם עכברי עיר אז סנדלים מינימליות נהדרות ומוזרות, המתאימות לעיר בלבד, הן של wildling. (כתבתי עליהן לפני שנתיים שלוש)
הכי נעלי בית: אישית אני לא הולך עם נעלי בית כלל, אבל אישתי אוהבת, ורכשתי לה זוג לבד (עבודת יד) Lotus שלwilding והיא נשבעת שזה הדבר הטוב יותר שקרה לרגל שלה בחורף האחרון.
הכי פשרה תל אביבית: נעלי ARO הן מעוצבות, טובות מאוד מבחינת משקל נמוך ונוחות גבוהה, ואפילו הסוליה שלהן שטוחה (אך לא מינמלית) אך הן מעט צרות מדי לטעמי, וזה חבל כי זה הפרמטר הכי חשוב, זוכרים? יש לי דגם חורף, גבוהות מעור (כאלו), והן בסך הכל תמורה טובה למחיר (שהיה במבצע).
הכי עיצוב קלאסי: נעלי AllStar הוותיקות הן רחבות יחסית, ושטוחות, אך הן כבדות מדי בשל סוליה עבה מאוד. ובכלל, הן לא מצטיינות באף אחד מהפרמטרים החשובים. הן עדיין שטוחות. וקלאסיות (האמת, לא ברור לי איך הן נדחפו לי פה לרשימה, אבל שיהיה).
הכי ויתור לטובת קרוספיט: נייק Metcon, נעליים מעולות שכבר היו לי כמה זוגות מהן, אבל מינימליות הן ממש לא: יש להן סוליה עמידה וקשוחה וקשה מאוד המחויבת מציאות בספורט הזה לטובת עבודת משקולות (לידע כללי: נעלי הרמת משקולות מקצועיות יהיו עם סוליה *מעץ*). זה הדיל. יש המתאמנים בקרוספיט עם נעלי vivobarefoot Primus אבל בספורט קשוח כמו קרוספיט הן לא יחזיקו מעמד, לא אחרי פעמיים שלוש של טיפוס על חבל.
הכי לא מינימלי שלי: שני זוגות (נעליים ומגפיים) לרכיבת אופנוע של Alpinstar. הן גבוהות, כבדות ולא שטוחות בעליל, אבל מה, הן בהחלט בטוחות מאוד, וזה מה שחשוב בציוד לאופנוע. תתאימו את הנעל לצורך שלכם, ולא הפוך.
מה אני הכי נועל כרגע: זוג שלצערי כבר הפסיקו לייצר, Vivobarefoot Mens Soul of Africa Kembo שהן מעין מוקסין גבוה ונוח ברמת-על (שחר, הבעלים המקצוען של barefoot.co.il, אמר לי פעם שזה הדגם המפנק ביותר של vivobarefoot מאז ומעולם). תקנאו. אבל הזוג הזה כפי שרואים גם ככה כבר בסוף מחזור החיים שלהן ועוד מעט ילכו בדרך כל מינעל.

אז איך להתחיל?

פשוט: למדוד, לקנות, ולהתחיל ללכת.

אבל זהירות: לאחר זמן מה, לא תוכלו עוד לחזור ולנעול נעלי שפיץ מחודדות.

ועד אז, ספרו לטובת ההמונים: מה הנעליים המינימליות שאתם אוהבים במיוחד? למה? ומה אתם נועלים כעת, שנראה אמת בפרסום.

שיהיה בהצלחה וביחפנות. תהיו לי בריאים

דעאל

על חירות ואחריות – חמש מחשבות לקראת חג החירות

2023-04-04T12:10:00.005+03:00

המילה חירות לכודה באותיות אחריות. נראה לי שאין זה בטעות. החירות היא האפשרות שלנו להיות אדונים לעצמנו, לצאת מעבדות לחופש. אבל הפחד מהאחריות הוא המחסום המונע מאיתנו לעשות זאת. רוצה לומר: מי שרוצה חירות, חייב לקחת אחריות. יש משהו נוח ומנחם ב"אכלו לי, שתו לי", כי האחריות אינה אצלי אלא אצל האחר, ויש משהו מפחיד ומעורר אימה בתחושה שאין מבוגר אחראי, אלא אני. לכן אנשים בוחרים להמשיך לקטר, אבל שלא החליט לשנות. בוחרים להתלונן אבל להישאר במערכת יחסים גרועה או בעבודה נוראית, ובלבד שלא לקחת אחריות על החירות שלהם. פסח היא ההזדמנות שלנו לקחת אחריות, ולצאת לחירות.
לעשות, לא לקטר. מחר נסב כולנו לליל הסדר, ונשתה כוסית או שתיים (עד ארבע), וכמיטב המסורת: נאכל ונקטר. ותודה לאל, לא חסר על מה לקטר פה. קחו שני יהודים ומיד תמצאו לפחות שלושה נושאים בוערים בעצמותיהם לקיטור ולפריקת זעם: הרפורמה, האינ-רפורמה, הימין, השמאל, הפרשים, הממשלה, הצבא, הנגיד, הכבישים, השכנים – you name it. כך כל הימים, ובפסח, על אחת כמה וכמה (ולשמחתנו יש אפילו חוק חמץ חדש ומיוחד לפסח שאפשר לקטר עליו כעת דברים שלא שיעורם אבותנו). חירות היא גם החופש מההרגל, והתודעה המגבילה, החונקת. אם לא היו אבותינו עומדים על דעתם ומפסיקים לתפוס עצמם כעבדים, לא היו נגאלים. ואולי בפסח יש הזדמנות לתרגל תודעה של בני חורין אמיתיים. אנשים החופשיים מהכורח האוטומטי של קיטורים. חופשיים לבחון את עצמנו בכוחות עצמנו: ביכולת שלנו לעשות דברים טובים וגדולים וחיוביים, ולשנות את המציאות לטובה. אנחנו בעצמנו.
החירות צריכה עוגנים. חירות היא תודעה, אבל היא צריכה להיות גם מצפן ותכנית פעולה. לא די בהבנה שאנו זכאים, רשאים וחייבים להיות בני חורין. נדרש גם לפעול לשם כך במציאות. ובכל היבט של המציאות. אני למשל הבנתי לפני שנים שביטקוין הוא כלי לחירות, ולכן אני מחזיק בו: כי אחזקה שלו מאפשרת לי להיות בשליטה מוחלטת, מלאה ותמידית על גורל (חלק) מההון שלי – לא כפיפות גיאוגרפית, מדינית או פוליטית. זו תעודת ביטוח לשמירת חרויות הפרט שלי. בחודשים האחרונים המדינה כולה כמרקחה, סביב עיגון זכויות הפרט וחרויות האדם. אין בכוונתי להכריע בוויכוח, אבל אני חושב שהתודעה, המבקשת לבצר את החופש שלנו, היא תודעה בריאה ועתיקה, שהעולם המודרני נוטה להשכיח מאיתנו. פסח הוא זמן טוב להתעורר ולעגן את החירות שלנו.
האחריות אינה מוגבלת. התרגום של החלטת העשייה היא אחריות. לו היו שואלים אותי, הייתי ממליץ על גישה של אחריות כוללת ומוחלטת. אחריות על ההתנהלות שלנו, על הזמן שלנו, על מה שאנחנו קוראים ורואים ועל איך שאנחנו מדברים ופועלים. אחריות על הזוגיות ואחריות על המצב הכלכלי שלנו. אחריות בבוקר ואחריות בערב. ככל שניקח אחריות יותר פעמים, על יותר היבטי חיים, כך נהיה יותר חופשיים. כי אנו המנוע המקיף את חיינו, ואין שום מיקוד חיצוני ואין שליטה אחרת, אלא אני עצמי. לכך יקרא חירות. קחו אחריות תמיד, גם אם זה על דברים קטנים. האחריות היא המפתח שלנו לחירות.
נזכור כי העולם אינו רוצה אותנו חופשיים. אנו חיים בתודעה מדומינת של חופש, אבל באמת רבים רבים מאיתנו הם עבדים מרצון: בהתמכרות לסוכר. בהתמכרות למסך הקטן, ובהתמכרות גדולה יותר למסך הנייד היותר קטן. בהתמכרות לקניות של מוצרים בני חלוף שאינם מביאים לאושר. בהתמכרות למזון דל ומתועש. נדרשות תעצומות נפש כדי לנפץ את שלשלאות הדופמין, ולהצליח לראות מבעד למטריקס. קחו אחריות על הבריאות שלכם, על הפנאי שלכם, על השלווה שלכם. אפשר להיות בני חורין גם בעולם מתועש ומודרני – זה בידינו שלנו, והתגמול הוא עצום.

מחר כבר ליל הסדר.

ואני מאחל לעצמי ולכם חג חירות שמח. חג של אחריות ושל שמחה, של שינוי ושל העצמה.

חג שמח חברות וחברים.

חג שמח.