Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת מנחות לחץ כאן
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

סיכום הדף היומי, מנחות דף עח

(עח. במשנה – עח: במשנה למטה)

תזכורת מאתמול –

יחד עם קרבן תודה מביאים ארבעה סוגי לחמים, 10 מכל סוג (ויקרא ז, יב-יג)

אִם עַל־תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב  עַל־זֶבַח הַתּוֹדָה –

1. חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן – מערבב שמן וסולת ואופה
2. וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן – מערבב מים וסולת, אופה, ואח"כ מושח בשמן
3. וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן – מערבב מים וסולת, אופה, ואח"כ מטגן בשמן
4. עַל־חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קׇרְבָּנוֹ עַל־זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו – מים וסולת ואופה

שלושים המצות הן ביחד עשרה עשרונים (כל אחד שליש עשרון), ועשר החמץ ביחד עשרה עשרונים (כל אחד עשרון).

חלק א – החלות שבאות עם קרבנות המילואים והנזיר

א. עם המילואים – שלושת הסוגים הראשונים (-המצות) של התודה
קרבנות המילואים הם פר לחטאת, איל לעולה ואיל המילואים, שאיתו באו שלושה סוגי לחמים – וכמו בתודה – עשרה מכל סוג שהקריבו מתוכם אחד מכל סוג.

1. A. המקור שהביא את 3 הראשונים –

בציווי על המילואים (פרשת תצווה, שמות כט, ב) –
"וְלֶחֶם מַצּוֹת (3 – אבל לא ברור מה זה), וְחַלֹּת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן (1), וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן (2), סֹלֶת חִטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתָם"

הסוג ה1 וה2 ברורים – חלות מצות ורקיקי מצות,

אבל מה המקור שהסוג ה3 הוא מורכבת?

1. a. רב חמא בר גוריא – מההקבלה בין שמות לויקרא לגבי הביצוע בפועל (פרשת צו, ויקרא ח, כו) –
   "וּמִסַּל הַמַּצּוֹת אֲשֶׁר  לִפְנֵי ה' לָקַח חַלַּת מַצָּה אַחַת (1), וְחַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן אַחַת (3), וְרָקִיק אֶחָד (2)…" – "וְחַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן" – זה בעצם סולת מורבכת של התודה.

מתקיף רב אויא – אולי חלת לחם שמן זה "אנתא דמשחא" – עיסה שמטוגנת ישירות בשמן (רש"י ראשון).

1. b. ר' טבלא – ממנחת חינוך (מנחה שכל כהן מביא בפעם הראשונה שעובד) שבאה מורבכת –
   שאם בפעם הראשונה שעובד מביא מורבכת, אז סביר שגם בקרבנות המילואים הביאו גם מורבכת.

מניין שמנחת חינוך באה מורבכת –
"זֶה קׇרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר־יַקְרִיבוּ לַה' בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב.
עַל־מַחֲבַת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶנָּה…" (ויקרא ו, יג-יד)

הפסוק מדבר בעצם על שתי מנחות:

1. מנחת חביתין ("קׇרְבַּן אַהֲרֹן… בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ") – מנחה שהכה"ג (המשוח – "הִמָּשַׁח אֹתוֹ") מביא כל יום, חצי בבוקר וחצי בערב.

מנחת החביתין ודאי באה מֻרְבֶּכֶת, כי זה כתוב מיד אחרי "מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר…",

2. מנחת חינוך ("וּבָנָיו") – מנחה שמביא כהן שמתחיל לעבוד בפעם הראשונה בחייו.

מניין שגם מנחת החינוך באה מֻרְבֶּכֶת? אולי המורכבת מתייחסת רק לכה"ג?

מזה שהתורה עירבבה ביניהם – "זֶה קׇרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר־יַקְרִיבוּ לַה' בְּיוֹם הִמָּשַׁח…" (במקום לדבר על הבנים רק אחרי "בְּיוֹם הִמָּשַׁח") – כדי ללמד ששניהם שווים.

(עח. שליש תחתון)

1. B. אם כבר דיברנו על מנחת חינוך וחביתין – מצבים שמביא ביום אחד כמה:

רב חסדא – גם כשמתנה לכה"ג מביא מנחת חינוך, ולכן – כה"ג ביום שמתמנה מביא 2 –

אחד כמנחת חביתין

ואחד כמנחת חינוך על זה שהתחיל לעבוד ככה"ג

ומוסיף מר בר רב אשי – אם זאת גם הפעם הראשונה שבכלל עובד ככהן מביא 3-

אחד כמנחת חביתין

אחד כמנחת חינוך על שהתחיל לעבוד ככהן הדיוט (זה לא "כלול" במנחה של הכה"ג)

ואחד כמנחת חינוך על זה שהתחיל לעבוד ככה"ג.

(עח.

ב. נזיר מביא את שני הסוגים הראשונים –

במדבר ו, טו – "וְסַל מַצּוֹת סֹלֶת – חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן (1) וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן (2)…".

והמשנה מפרטת את שיעור החלות –
בתודה 3 הסוגים הם ביחד עשרה עשרונות, שזה שווה ל15 קבין ירושלמית.
ממילא כיוון שהנזיר מביא 2/3 מזה – זה 6 ושני שליש עשרונות, שזה 10 קבין ירושלמית.

ת"ר – מה המקור שזה אותו שיעור כמו בתודה –
לגבי תודה כתוב – "אִם עַל־תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ… ואז יש פירוט של ארבעת הסוגים… עַל־זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו" – הסוף מיותר, ובא ללמד מתודה לשלמי נזיר שבאים באותו שיעור כמו בתודה.

ומקשה הברייתא – אם זה כמו תודה – אז שנזיר יביא את כל 3 סוגי המצות של תודה?[1]

תשובות –

1. בברייתא עצמה – כתוב בנזיר "וְסַל מַצּוֹת",
   ומסביר רב פפא – מביא רק את הסוגים שכתוב בהם (בתודה) בפרוש שהן מצות, ואילו בשלישי לא מוזכר מצות.
2. דבי רי"ש – יש כאן (בנזיר) כלל ופרט –
   הכלל – "וְסַל מַצּוֹת סֹלֶת"
   הפרטים – "חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן (1) וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן (2)"

ובכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט,
ולכן ברור שא"א לרבות מעבר לפרטים שמפורשים בנזיר.

(עח: 1+ במשנה)

חלק ב – משנה: הלחמים מתקדשים ע"י שחיטת התודה

כלומר עד השחיטה הם קדושת דמים, והשחיטה (ע"י הסכין שהיא כלי שרת) עושה אותם קדושת הגוף.

ולכן רק אם היו בתוך החומה, וכבר היו מספיק אפיים (קרמו פניה) בשעת השחיטה – מתקדשים.

א. לגבי בתוך החומה –

איזה חומה –

ר"ל (מחמיר) – בתוך העזרה

"עַל־זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו" – "על" = סמוך,

רי"ח (מקל) – מספיק בתוך ירושלים (חומת בית פאגי) (ובהמשך יש ברייתא כמותו)

"על" זה לאו דווקא סמוך,
(אבל כן צריך בתוך ירושלים כי קק"ל לא מתקדשים מחות לירושלים)

שואלים – והרי נחלקו בזה כבר – לגבי פסח – "לֹא־תִזְבַּח עַל־חָמֵץ דַּם־זִבְחִי" (שמות כג, יח), שאסור שלשוחט או זורק הדם או למישהו מהחבורה יהיה חמץ –

ר"ל (מקל) – בתוך העזרה, כי "על" זה בסמוך
רי"ח – בכל מקום

תשובה – יש צריכותא,
כי בקידוש הלחמים יותר סביר כר"ל שצריך בסמוך (כמו שכלי שרת מקדש רק את מה שנכנס לתוכו), ואילו בחמץ יותר סביר שלא צריך סמוך כי זה איסורין,
לכן צריך להשמיע שנחלקו בשניהם.

(עח: מעל האמצע)

ב. שצריך שיקרמו פניה (לא צריך יותר, אבל גם לא פחות)

1. A. מקור לזה ועוד –
   "…עַל־חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קׇרְבָּנוֹ עַל־זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו" –

חַלֹּת – שיקרמו פניה, שרק אז נחשבים חלה.

יַקְרִיב קׇרְבָּנוֹ עַל־זֶבַח – הדין של המשנה שהשחיטה (הזבח) מקדשת את החלות

זֶבַח תּוֹדַת – שצריך לשחוט לשם תודה, ואם לא הלחמים לא מתקדשים.

1. B. תנו רבנן – שוב אותו דין –

מצה בפסח יכולה להיות "נא" (לא אפויה כל צרכה), אבל לפחות שלא יהיו חוטים של בצק כשפורסה.
ורבא – וכן לעניין לחמי התודה (כלומר הוא מחדש ש"שלא יהיו חוטים" = קרמו פניה).

מה החידוש של רבא? הרי בשניהם כתוב "לחם"?

תשובה – החידוש שבתודה היינו חושבים שצריך יותר, כי כתוב "וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכׇּל־קׇרְבָּן" (ז, יד), ואילו כשזה רק קרמו פניה אם מרים חלק זה מתפרק ואולי לא נחשב "אחד", קמ"ל שזה מספיק.

(עח: מתחת לאמצע)

ג. הקדיש 80 חלות במקום 40 –

חזקיה – קדשו 40 מתוך 80 (ומספק ינהגו בכולם קדושה)

רי"ח – כלום לא קדוש.

הסברים למחלוקות:

1. ר' זירא –
   אם ברור שהתכוון לקרבן גדול (להקדיש את כולם) – כלום לא קדוש, כי א"א להקדיש יותר מ40
   אם ברור שהתכוון רק ל40 והשאר לאחריות – 40 קדושים המחלוקת בסתם – למה התכוון:

חזקיה – בסתם מתכוון לאחריות

רי"ח – בסתם מתכוון לקרבן גדול, וכלום לא קדוש.

2. אביי ורב פפא – גם בסתם התכוון לקרבן גדול, ובכל זאת נחלקו,

כי לפי חזקיה – הכלי שרת יכול לקדש גם שלא מדעתו (אפילו שהתכוון ל80, הכלי יקדש 40),
ואילו לרי"ח לא.

באיזה כלים נחלקו:

אביי – בכל כלי שרת

רב פפא – נחלקו דווקא בסכין, ויש שתי גרסאות:

1. A. בשאר כלי שרת ודאי שכן מקדש שלא מדעתו,
   ורק נחלקו בסכין האם הוא חלש יותר מהשאר (כי אין לו תוך)
2. B. להפך – בשאר כלי שרת לא מקדש שלא מדעתו,
   ורק נחלקו בסכין האם הוא חזק יותר (שהרי מקדש אפילו שאין לו תוך).

[1] זה שלא מביא חמץ זה מפורש בנזיר "וְסַל מַצּוֹת", אבל אולי מביא גם את הסוג ה3, אפילו שהוא לא כתוב בנזיר.

השיעור מנחות עח – שיעור הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת מנחות לחץ כאן
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

סיכום הדף היומי, מנחות דף עד

(עג: רבע תחתון – עד: במשנה השנייה)

חלק א – מה עושים עם השיריים של מנחת חוטא של כהן

במשנה –

כשכהן מביא מנחת נדבה, לא קומצים אותה אלא היא עולה כליל –

"וְכׇל־מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל" (ו, טז).

מה לגבי מנחת חוטא של כהן (בקרבן עולה ויורד) – כולם מודים שלא אוכלים את השיריים, אבל ראינו במשנה:

רבנן – גם היא עולה כליל, מהפסוק הנ"ל.

ר"ש – קומצים, ואז מקריבים גם את המנחה וגם את השיריים.

(את הקומץ מקריבים על המערכה,
את השיריים על בית הדשן שעל המזבח (התפוח – ערימת הגחלים והדשן מהעץ של אתמול).

והיום נראה על זה שתי ברייתות.

א. ברייתא א (ת"ר) – המקור של ר"ש –

כתוב במנחת חוטא – "וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל־חַטָּאתוֹ… וְהָיְתָה לַכֹּהֵן כַּמִּנְחָה" (ה, יג)

הפשט – שהכהן מקבל את השיריים כמו במנחות נדבה.
אבל את זה כבר יודעים מ"וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה…וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו" (ו, ז-ט)

ולכן דורשים ש"וְהָיְתָה לַכֹּהֵן" הכוונה שמדובר במנחת חוטא של כהן,
והיא "כַּמִּנְחָה", כמו איזה מנחה? –

רבנן – שמנחת חוטא של כהן היא כמו מנחת נדבה של כהן – שיכול לעשות את העבודות של הקרבן שלו.

שאלות על רבנן –

1. A. בברייתא עצמה –
   לכאורה אפשר לדרוש (בדומה לר"ש) – שמנחת חוטא של כהן היא כמו מנחת חוטא של ישראל – שיש קומץ ושיריים?

תשובה – אם כבר אתה דורש לגבי הקומץ והשיריים תדרוש הפוך:
שמנחת חוטא של כהן היא כמו מנחת נדבה של כהן – שהכל כליל.

אלא באמת לא לזה בא הפסוק,
כי אם בשביל זה – התורה יכלה לא לומר כלום, ונדע מהלימוד הכללי שמנחות כהנים עולים כליל,
אלא הפסוק בשביל לומר שהכהן עובד את העבודות של עצמו.

(עד. 9+)

1. B. בגמרא –
   הרי לזה שהכהן עושה את המנחה שלו יש מקורות אחרים:
2. "וּבָא בְּכׇל־אַוַּת נַפְשׁוֹ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר ה'. וְשֵׁרֵת…" (דברים יח, ו-ז)

תשובה – אולי זה למנחות נדבה, אבל לא לחטאת (אולי לא שייך שאדם יכפר על עצמו).

2. "וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל־הַנֶּפֶשׁ הַשֹּׁגֶגֶת בְּחֶטְאָה בִשְׁגָגָה…" (במדבר טו, כח) – מיותר ומלמד שגם על חטאו של הכהן עצמו.

תשובה – זה דווקא בחטאים בשוגג,
לכן צריך לימוד גם לחטאות שמביא על מזיד (כמו עולה ויורד על זדון שבועת העדות) (יש 4 חטאים שמביאים חטאת גם במזיד).

(עג: 3-)

ר"ש – שמנחת חוטא של כהן היא כמו מנחת חוטא של ישראל – שצריכה קמיצה.

אבל רק קמיצה, ולא אכילה, כי כתוב "וְהָיְתָה לַכֹּהֵן כַּמִּנְחָה" – שזה כמו מנחה רק במה שנוגע לפעולות הכהן (קמיצה), ולא לגבי מה שהמזבח מקבל (את השיריים).

(עד. מעל האמצע)

ב. ברייתא ב (תניא אידך) – דעת ר"א בר"ש – הקומץ קרב, והשיריים מתפזרים על בית הדשן.

1. A. ר' חייא בר אבא – איזה בית דשן?

אם על התפוח שעל המזבח – הרי כך גם סובר אביו ר"ש?

אלא על בית הדשן שלמטה (תוס' – ליד המזבח ששם שרפו קרבנות שנפסלו) – וכי מקריבים למטה?!

מסביר ר' אבא – אכן לא אמורים "להקריב" את השיריים, אלא רק לאבד אותם.

1. B. מקור – תני אבוה דר' אבין – מהפסוק המרכזי שלנו – "וְכׇל־מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל" (ו, טז), ומסבירים אביי ורבא שצריך לפצל –

"כָּלִיל תִּהְיֶה" – במנחת נדבה
"לֹא תֵאָכֵל" – למנחת חוטא, שלא נאכלת אבל גם אינה כליל.

הערות:

1. A. "כָּלִיל תִּהְיֶה" לא מספיק בפנ"ע, כי זה לא ברור שהכוונה להקרבה,
   אלא לומדים היקש מהפסוק הקודם (טו) לגבי מנחת חביתין שם כתוב "כָּלִיל תׇּקְטָר" לשאר המנחות (הפסוק שלנו – טז).
2. B. למה לפצל את הפסוק –
   במפרשים – כי המילים "לֹא תֵאָכֵל" מיותרות, אלא שבאות ללמד שיש כאן שתי מנחות נפרדות.

(עד. 10-)

ואילו רבנן (תוס' – וגם ר"ש) שהכל כליל –
כתוב "לֹא תֵאָכֵל" ללמד שאם אוכלו זה לא רק ביטול עשה אלא לאו, ולומדים משאר המנחות (פסוק טז) למנחת חביתין (פסוק טו) שגם שם יש לאו.

(עד. שליש תחתון)

1. C. יש הבדל קטן בין אביי ורבא לגבי הכותרת:

אביי – "וְכׇל־מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל" – הכותרת מתייחסת למנחת חוטא.

רבא – "וְכׇל־מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל" – הכותרת מתייחסת למנחת נדבה.

1. D. שואלת הגמרא – למה לא דורשים הפוך?

יותר סביר לדמות מנחת נדבה למנחת חביתין (שהיא כליל), כי:
1. שניהם תדירים (חביתין כל יום, נדבה מתי שרוצה, ואילו חוטא זה רק אם חוטא).
2. שניהם לא על חטא.
3. לשניהם ריח (=לשניהם שמן ולבונה).

ואמנם יש גם דמיון בין מנחת חוטא וחביתין, אבל פחות:
1. שניהם עשרון סולת (ואילו נדבה יכול יותר)
2. שניהם חובה.

(עד. 1-, אגב הלאו של לֹא תֵאָכֵל)

ג. בעי רבינא – כהן שאכל מן האימורים של קרבן (כליות ויותרת הכבד) – מה דינו?

לאו אחד ודאי יש – "וְכׇל־זָר לֹא־יֹאכַל קֹדֶשׁ" (כב, י) – איסור מעילה.

האם יש גם לאו של "וְכׇל־מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל"? האם זה לאו רק למנחות אלא שמכאן נלמד גם לכל הקרבנות?

תא שמע – ר"א אכן לומד מכאן לאו כנ"ל.

(עד: במשנה הראשונה)

חלק ב – מנחות שבהן אין קמיצה, אלא או הכל לה' או הכל לכהנים

המשנה –

הכל כליל ("ובזה יפה כח מזבח מכח הכהנים") (את שני הראשונים ראינו כבר בחלק א)

מנחת כוהנים

מנחת חביתין שמקריב הכה"ג כל יום

מנחת נסכים שבאה עם קרבנות

הכל לכהנים ("ובזה יפה כח הכהנים מכח המזבח") –

שתי הלחם (מקריבים את הכבשים אבל לא מהלחם)

לחם הפנים (מקריבים את בזיכי הלבונה)

גמרא –

א. לגבי הדברים שעולים כליל –

1. A. והרי יש עוד שהם כליל –
2. עולה?

שם העור הולך לכהנים

2. עולת העוף?

שם מוציאים את המוראה והנוצה ומשליכים למקום הדשן ליד המזבח

3. נסכים? (יין)

היין לא מוקרב על המזבח אלא נשפך לספלים ומשם לשיתין ולאדמה.

1. B. "ובזה יפה כח מזבח מכח הכהנים" – המשפט בא למעט שני דברים –

שהמתנדב יין – לא עולה כליל אלא נשפך כאמור לספלים

וזה נגד שמואל שאומר שבמקרה כזה מזלף את היין על האש עצמה.

שהמנדב שמן – לא עולה כליל אלא קומצים ומקריבים רק את הקומץ, והשאר נאכל לכהנים.

וזה בעד שמואל שככה אמר.

(עד: באמצע)

ב. לגבי הדברים שהולכים רק לכהנים – שתי הלחם ולחם הפנים

1. A. והרי יש עוד –
2. חטאת העוף?

הדם הולך למזבח

2. לוג שמן של מצורע

קודם מזים מהשמן כנגד קה"ק ושמים על האוזן והבהונות והראש של המיטהר, והכהנים מקבלים רק את השיריים.

1. B. "ובזה יפה כח הכהנים מכח המזבח" – בא לרבות שאכן שתי הלחם תמיד הולכים לכהנים,
   ולאפוקי מר"ע (מו:) שאם באו ללא הכבשים – הן נשרפות כי אין מה שיתיר אותן.

השיעור מנחות עד – שיעור הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת מנחות לחץ כאן
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

סיכום הדף היומי, מנחות דף עא

(עא. במשנה – עב. 6+)

מקרים בהם מותר מהתורה לקצור –

משנה –

1. תבואה שלא קוצרים ממנה בשביל העומר –

בית השלחים בעמקים (תבואה גרועה, ואם לא יקצרו תתקלקל),
אבל לא לגדוש – כי אפשר לחכות עם זה לאחרי העומר.

2. כשקוצר לשחת לבהמה – לא נחשב "קצירה".

ר"י – דווקא לפני שליש

ר"מ – גם אחרי שליש

3. כשרק צריך להיפטר מהחיטים לצורך מצווה (אפילו מצווה דרבנן) –
   (ואז לא יעשה אלומות אלא יניח על הקרקע)

להוציא חיטים ליד עצים (כלאיים)

לעשות מקום לאבלים/לומדי תורה.

גמרא –

ההיתר הראשון – בית השלחין (מקום שממילא לא קוצרים משם את העומר)

א. תניא – המקור – ר' בנימין

כִּי־תָבֹאוּ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת־קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת־עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל־הַכֹּהֵן (כג, י)

וּקְצַרְתֶּם אֶת־קְצִירָהּ – משמע שיש קצירה גם לפני העומר – במקום שבו ממילא לא מביאים משם

רֵאשִׁית קְצִירְכֶם – אין קצירה לפני העומר, במקום שממנו אפשר להביא את העומר.

ב. למה לא מתירים גם מין שלא מביאים ממנו? (חיטים וכל השאר מלבד שעורים)

תשובה – כי למדנו אתמול גז"ש של רי"ח מחלה ("ראשית – ראשית").

(עא. שליש תחתון)

ג. המשך המשנה – אנשי יריחו קצרו ברצון חכמים, וגדשו שלא ברצון חכמים, ולא מיחו בידם.

קשה – זה לא כשום דעה בברייתא:

ר"מ – ששה דברים עשו אנשי יריחו –

שלושה ברצון חכמים – מרכיבין דקלים בערב פסח, כורכים את שמע, קוצרים לפני העומר
ושלושה שלא ברצון חכמים – גודשים לפני העומר, נהנו מענפים של חרוב הקדש, אפשרו לעניים לקחת נשר מאילנות בשבת ויו"ט.

המשנה לא כר"מ – כי ר"מ כלל אל מזכיר את עניין המחאה.

ר"י – הכל היה שלא ברצון חכמים אלא ש:

על שלושה לא מיחו – מרכיבין, כורכים, קוצרין, גודשין
ועל שלושה מיחו – ענפי חרוב, נשר האילנות, ומוסיף: פאה בירקות

המשנה גם לא כר"י – כי למשנה הקצירה מותרת!

תשובה – בכל מקרה הברייתא בבעייה, כי מדובר על שישה ור"י פתאום הכניס דבר שביעי,
אלא צריך למחוק מר"י את הקצירה – שזה אכן מותר.

ההיתר השני – קוצר לשחת לבהמה

ר"י – רק לפני שליש, אחרי שליש זה קצירה ואסור
ר"ש – גם אחרי שליש זה לא קצירה ומותר.

תנן התם (פאה ב, א) – איזה דברים מפסיקים בין חלקות בשדה כדי שיצטרך לתת מכל חלקה פאה נפרדת – נחל, שלולית, דרך ושביל, שדה בור (לא זרוע ולא חרוש), שדה ניר (חרוש).
לגבי קצירה –

קצירה רגילה לא מפסיקה (כי פשוט התחיל לקצור את כל השדה וימשיך עם השאר בהמשך)

קצירה לשחת –

חכמים – נחשבת קצירה ולא מפסיקה
ר"מ – לא נחשבת קצירה, ומפסיקה.

כמי ר"מ –

1. רי"ח – כר"ש במשנתנו,
   בהנחה שר"מ אומר שגם אחרי שליש זה לא קצירה.

איתיביה רב אחא בר"ה – ר"מ אמר שזה לא קצירה רק לפני שליש, ואילו ר"ש גם אחרי שליש, אז ר"ש זה לא מה שאנחנו מחפשים.

ראיה – שהרי בברייתא ר"מ מודה שאם אכלה חגב – זה נחשב קצירה ולא מפסיק.

וזה קשה – אם כשבן אדם קצר לשחת – זה לא קצירה ומפסיק, אז איך כשחגב אכל זה כן קצירה ולא מפסיק?!

אלא צריך לומר – מה שאמר שבן אדם שקצר לשחת זה לא קצירה – זה דווקא לפני שליש, והחגב (קצירה) – אחרי שליש.

(עא: שליש תחתון)

2. אלא כר"י במשנתנו,
   שרק אם קצר לשחת לפני שליש – זה לא קצירה.

דחייה – ר"מ לא ככל המשנה שלנו,
כי במשנה גם ר"ש וגם ר"י אמרו שזה לא קצירה – דווקא בקוצר לחיה (כמו שת"ק מקדים ואומר, ור"מ ור"י לא חולקים עליו אלא מסבירים את דעתו),
ואילו ר"מ – גם בקוצר לאדם (לפני שליש) – זה לא קצירה.

3. רב דימי – כר"ע,
   משנה אחרת בפאה (ג, ב) – המנמר שדהו (עשה לסירוגין – פס חרוש, ופס שבו התבואה לחה ולא הבשילה)

חכמים – לא מפסיק, פאה אחת על הכל

ר"ע – זה מפסיק, ונותן פאה מכל פס בנפרד,

ואמר ר"י-שמואל – כיוון שמה שהשאיר הוא לח,
מסתבר שגם מה שקצר הוא לח – כלומר דווקא אם זה לפני שליש זה לא קצירה ומפסיק (אפילו אם זה לאדם, לקליות).
אבל אם זה בשל (קוצר לאוצר, לשמור) – לא מפסיק.

ולפי זה ר"מ בדיוק כר"ע.

והרי רי"ח אמר – ר"ע אמר שמפסיק גם אם קצר לאוצר (הבשילה כל צרכה, הרבה אחרי שליש), כי לדעתו לא הכל הבשיל באותו שלב ומה שהשאיר זה כי מחכה שיבשיל יותר, וזה נחשב הפסקה, ואז זה לא כר"מ

תשובה – עדיין נוכל לומר שר"מ קצת כר"ע,
כי סובר כמותו שלפעמים קצירה לאדם מפסיקה,
אך חולק עליו בזה שלדעתו (ר"מ) היא מפסיקה רק כשלא נחשבת קצירה (לפני שליש)
ואילו לר"ע היא מפסיקה גם כשעוצר כי מחכה שהשאר יבשיל לגמרי (אפילו אחרי שליש).

(והרי אלו סברות ממש שונות?
ראה משנת ר' אהרן שמובא בשוטנשטיין).

(עב. 2+)

ההיתר השלישי – לצורך מצווה (כלאיים, אבלים, ביטול בית המדרש)

מקור – "…וַהֲבֵאתֶם אֶת־עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל־הַכֹּהֵן" (כג, י) – הקציר שלכם, ולא קציר מצווה.

ובכ"ז לא עושים כריכות אלא רק צבתים,
כי כמה שאפשר לא טורחים בתבואה הזאת, כדי שיהיה שינוי (1. שלא יאכלו בטעות. 2. שאחרים שרואים לא יחשבו שמותר גם קצירה רגילה).

השיעור מנחות עא – שיעור הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת מנחות לחץ כאן
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

סיכום הדף היומי, מנחות דף ע

(סט: שליש תחתון – עא. במשנה)

חלק א – אם שתל אוכל, האם המעמד שלו מתאפס?

תזכורת  – אתמול (סט. 8+) רבא בר רב חנן שאל –
אם קצר חיטים כמה ימים לפני פסח, ואז שתל אותם חזרה לאדמה ולא הספיקו להשריש ועבר עליהם העומר,
האם זה נחשב כאילו שהם עוד בחוץ – והעומר מתירם,
או שהם הפכו חזרה לגידול קרקע שעוד לא השריש – והעומר לא מתיר.
ונשאר בתיקו.

בשאלות שנראה היום נראה כאילו בחרו בצד שהשתילה לא מתבטלת לקרקע ושומרת על זהותה,
ורק השאלה היא לגבי מה שהמשיך וגדל אח"כ.

א. שתל אוכל מותר, וגדל, האם ההיתר נשאר –

1. A. בעי ר"ש בן פזי – שיבולת שנקצרה והעומר התיר אותה (היה שליש), ואז שתלה שוב

האם מה שגדל אח"כ הולך לפי העיקר (המקורי) – וגם מותר,
או שהולכים לפי התוספת – וזה הופך לאיסור חדש – והכל אסור?

ניסיון לענות מרי"ח שלפי העיקר – במקרה ששתל אוכל אסור:
הרכיב ענף של ילדה (ערלה) בזקנה.
פירות חדשים – יהיו מותרים,
אבל הפירות שכבר היו – אסורים.
מה לגבי מה שהפירות גדלו אח"כ – גם התוספת אסורה, כי הולכים לפי העיקר.

דחייה –
אולי רי"ח התלבט, ולכן הלך לפי העיקר לחומרא,
השאלה היא האם גם לקולא?

(סט: 1-)

1. B. בעי רבא – שאלה דומה – עישר תבואה, ואז שתל אותה שוב, וגדלה –

והוא שואל בעצם שתי שאלות –

1. כמו מקודם –
   האם התוספת הולכת לפי העיקר ומותרת,
   או שהתוספת בפנ"ע – ואסורה,
2. והוא מוסיף ושואל –
   אם התוספת אסורה – האם היא גם אוסרת את העיקר?
   (ואז כשמפריש – צריך להפריש על הכל ולא רק על התופסת)

הערות:

1. a. בשאלה הקודמת (ר"ש בן פזי) זה ברור שאם התוספת אסורה הכל אסור משום חדש, כי א"א להפריד בין העיקר לתוספת,

אבל כאן שאפשר להפריד (אפשר להשתמש בתבואה חיצונית כדי לעשר על התוספת בלי לעשר על העיקר) – ולכן צריך לשאול האם אכן גם העיקר נאסר.

1. b. ניסיונות תשובה – ברור שהולכים לפי התוספת והכל נאסר –
2. אביי – שהרי בכל פעם שזורע זרע מעושר, בכל זאת כשגודל צריך לעשר את הכל?

דחייה – שם זה כי הזרע המקורי מתכלה,
אבל כאן שהעיקר עדיין קיים – אולי נשאר מותר.

2. מרי"ח – אם זרע בצל וגדל, צריך לעשר הכל (אפילו ששם הבצל המקורי לא מתכלה)

דחייה – הוא אמנם לא מתכלה אבל זאת דרך זריעתו, ולכן שם אכן מעשר הכל, אבל בשתל שיבולת אולי לא.

1. c. ר' חנינא בר מניומי שאל שאלה דומה (לפי הסבר אביי) –

שתל בעציץ שאינו נקוב (=כרגע לא חייב במעשר מהתורה ומותר),
ואז ניקב את העציץ,
האם הולכים לפי העיקר והכל מותר,
או שהתוספת אסורה, והאם אוסרת את העיקר.

אך אמר אביי – זה לא אותו דבר:
בעציץ אכן הולכים לפי התוספת והכל אסור – כי זה הכל זריעה אחת ארוכה,
אבל במקרה של רבא ור"ש בן פזי – שזה שני שלבים נפרדים – אז אולי הולכים לפי העיקר.

(ע. שליש)

ב. בעי ר' אבהו – מקרה ששתל איסור –
שיבולת שקצרה ומירחה והתחייבה במעשרות, ולא הפריש (=טבל), ושתלה שוב –
(זה קצת דומה לשאלה מאתמול שהזכרנו בהקדמה לשיעור)

זה שהיא עדיין אסורה זה ברור (לא הופרשה),
אבל מה אם הפריש עליה כשהיא בקרקע?

האם כששתל המעמד שלה התאפס (חזרה להיות מחוברת, ולא חייבת עדיין במעשרות) – וכבר א"א להפריש בקרקע,
או שעדיין נחשבת טבולה למעשרות – וניתן להפריש.

אמרו רבנן – לא יכול להפריש,
שהרי יש ברייתא שיאן דבר כזה תרומה במחובר לקרקע.

דחייה – הברייתא התכוונה שזר לא מתחייב אם אוכל כשזה מחובר, כי זה שלא כדרכה,
אבל להחיל שם תרומה – אולי אפשר.

[והרי אילפא אמר שאם אוכל ביצים מתוך עוף טהור – זה מטמא, אפילו שלא לא דרך אכילה?

תשובה – שם יש כאלה שאוכלים כך, אבל במחובר לקרקע לא].

(ע. שליש תחתון)

אגב שהזכרנו עציץ שאינו נקוב –

ג. שמואל – הזורע כלאיים בעציץ שאינו נקוב – אסור (מדרבנן).

אביי – מה החידוש:

1. אם שאסור מדרבנן –

דחייה – הרי יש כבר משנה (דמאי ה, י) לגבי תרומה שזה חייב רק מדרבנן (ולכן התורם מנקוב על שאינו נקוב, תרומה ויחזור ויתרום).

2. אלא – שלוקה מכת מרדות,
   כי מכת מרדות באיסורי דרבנן זה רק אם יש לו עיקר מהתורה,
   ולכן צריך להשמיע שגם כאן יש עיקר מן התורה.

(ע. במשנה למטה)

חלק ב – משנה – עוד דינים על איסור חדש וחלה

א. המינים שחייבים בחלה ואיסור חדש – חיטין, שעורין, כוסמין, שיבולת שועל ושיפון.

1. A. זיהוי המינים:

כּוּסְּמִין – מִין חִיטִּים (גּוּלְבָּא)
שִׁיבּוֹלֶת שׁוּעָל וְשִׁיפוֹן – מִין שְׂעוֹרִין (שִׁיפוֹן – דִּישְׁרָא, שִׁיבּוֹלֶת שׁוּעָל – שֻׁבְלֵי תַּעֲלָא).

(ע: 2+)

1. B. מקור:

במצה – "לֹא־תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל־עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי" (דברים טז, ג) – רק מה ששייך בו איסור חמץ (שיכול להחמיץ פיזית) שייך במצוות מצה,
(ואילו אורז ודוחן לא מחמיצים אלא מסריחים).

וממצה לומדים לחלה וחדש בגז"ש – לחם לחם –
במצה כתוב בפסוק הנ"ל "לֶחֶם עֹנִי"

בחלה כתוב – "וְהָיָה בַּאֲכׇלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ…" (במדבר טו, יט)

(ע: שליש תחתון)

ומחלה לומדים לקצירת החדש[1] – גז"ש מחלה ("ראשית – ראשית") –

בקצירה – "וּקְצַרְתֶּם אֶת־קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת־עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל־הַכֹּהֵן" (ויקרא כג, י)

בחלה – "רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה…" (במדבר טו, כ)

באכילת חדש – "וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד־עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה…" (ויקרא כג, יד).

(ע: נחזור למעלה ל11+)

1. C. הצטרפות –

במשנה – המינים השונים מצטרפים זה לזה לכזית.

בברייתא (אגב) – גם תבואה (גרעינים), קמח ובצק מצטרפים.

מצטרפים למה:
(החידושים זה מקרן אורה)

1. רב כהנא – לאיסור חדש

החידוש: אפילו שיש מלקות נפרד על כל אחד מהם למי שאוכל את שלושתם,
הם גם מצטרפים לכזית אחד.

2. רב יוסף – לחמץ בפסח

החידוש: אפילו שיש להם טעמים שונים.

3. רב פפא – לאיסור אכילת מע"ש מחוץ לירושלים.

כאן אל ברור מה החידוש.

4. רבא – לטומאת אוכלים (כביצה – לטמא אחרים, ולרוב הראשונים גם כדי לקבל טומאה).

החידוש: לכאורה בזה אין חידוש,
אלא החידוש הוא שכמו שהבצק הוא בלי פסולת, גם הגרעינים והקמח של שעורה מצטרפים ללא הקליפות והסובין שלהם (של חיטים מצטרפים כי ראויים לאכילה)

(ע: באמצע)

קשה – תנא דבי רי"ש – לומד מפסוק שגם שעורה בקליפתה מקבלת טומאה (-הקליפה מצטרפת)

תשובה – שם הקליפה לחה וראויה לאכילה.

(ע: שליש תחתון)

ב. עד מתי האיסור

המשנה (לפי גרסת השטמ"ק) – "ואסורים בחדש מלפני העומר, ומלקצור מלפני הפסח"

איסור הקצירה –

ברור לגמרא שזה קצירת העומר בפועל בלילה.

איסור חדש –

ר' יוסי בר זבדא (מחמיר) – עד הבאת העומר
כרב ושמואל בדף סח.

ר' יונה (מקל) – עד בוקר טז ניסן (=סוף זמן קצירת העומר)
כרי"ח ור"ל בדף סח.

קשה – הקצירה ודאי עד הקצירה,
ואם גם האכילה עד סוף זמן קצירה,
המשנה יכלה לכתוב אותם ביחד?

אלא ברור שהמשנה סוברת עד הבאת העומר,
(וזה לא קשה על רי"ח ור"ל, כי ראינו בדף סח: שיש להם גם תנאים כמותם).

ואילו מחלוקת האמוראים בנושא אחר – סעיף ג:[2]
המשנה סיימה ואמרה שאם השריש לפני העומר העומר מתיר –

ר' יונה (מחמיר) – צריך שישריש לפני קצירת העומר

רי"ס בר זבדא (מקל) – מספיק שישריש לפני הבאת העומר.

(ע: 1-)

ג. במשנה – אם השריש לפני העומר, העומר מתירו

מקור (שמספיקה השרשרה ולא צריך יותר) –

1. A. שלושה מקורות דומים –
   מביאים פסוק שהעומר עצמו בא משלב מתקדם,
   ומדייקים שלגבי ההיתר של התבואה – זה גם בשלב מוקדם יותר (השרשה),
   אבל דוחים – אולי הכוונה לשלב מוקדם יותר אבל לא עד כדי כך מוקדם.
   (כל ראיה מביאה שלבים יורת ויותר מוקדמים) –
2. ר' יאשיה – "וְאִם־תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַה' אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל" (ב, יד)

העומר בא "אביב" – בשל לגמרי,
אבל הוא מתיר גם תבואה מוקדמת יותר – השרשה.

דחייה – אולי הכוונה לשליש גידול?

2. שמואל – "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפׇּר־לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה…" (דברים טז, ט)

העומר בא כשראוי לחרמש (שליש),
אבל הוא מתיר גם מוקדם יותר – השרשה.

דחייה – אולי הכוונה לשחת (פחות משליש, אבל יותר מהשרשה)

3. ר' יצחק – מאותו פסוק "מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה" –

העומר בא "קמה" – שיש לו עלים,
אבל הוא מתיר גם מוקדם יותר – השרשה.

דחייה – אולי הכוונה ל"אגם" – פחות מקמה אבל יותר מהשרשה (שאפשר לכופף את הגבעול).

1. B. רבא – וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה…" (שמות כג, טז)
   (הפסוק אמנם לגבי שתי הלחם, אבל את שתי הלחם מביאים מתבואה שכבר הותרה קודם ע"י העומר)

אֲשֶׁר תִּזְרַע – כבר מהזריעה, בַּשָּׂדֶה – שהזרע השריש בשדה.

[1] בחד שיש שני איסורים – אכילת חדש וקצירת חדש. איסור הקצירה שייך רק במה שראוי לעומר, ולכן בבית השלחין או אם קוצר ביד לא אסור מהתורה ולא כשקוצר ביד לא אסור מהתורה, וראינו מחלוקת במשנה סז: האם אסורים מדרבנן).

[2] בנוסח של הגמרא הדעות הפוכות אבל רוב המפרשים הופכים כפי שכתבתנו כדי שיתאים להבנה הקודמת במחלוקתם.

השיעור מנחות ע – שיעור הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת מנחות לחץ כאן
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

סיכום הדף היומי, מנחות דף סז

(סז. 1+ עד סז: במשנה)

(סו: 11-)

חלק א (רבא מאתמול) – לגבי תרו"מ – מירוח הקדש וגוי

מירוח הקדש – פוטר

דברים יח, יד – "רֵאשִׁית דְּגָנְךָ…"

מירוח גוי – מחלוקת:

רי"ס ור"ש – פטור

ר"מ ור"י – חייב

הסבר (מהגמרא בהמשך) – כי יש עוד שני מיעוטים:
דברים יב, יז – "לֹא־תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ"
דברים יד, כב – "מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ"
ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות גוי.

(ולמה למעט הקדש ולרבות גוי, ולא להפך?
כי יותר מסתבר למעט הקדש שעוד יותר רחוק מאיתנו שהרי צריך פדיון (רש"י)).

(סז. 1+)

חלק ב – לגבי חלה – גלגול הקדש וגוי –

1. A. נקדים – לגבי חלה יש רק מיעוטים (במדבר טו, כ-כא) –
   "רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ. מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַה' תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם",
   ולכן כאן לא עושים מיעוט אחר מיעוט לרבות, אלא אפשר למעט – שהקדש + גוי פוטרים (לגירסת תוס').
2. B. ואכן המשניות בחלה פוטרות –

המשנה בפרק ג, ג – פוטרת בגלגול הקדש
והמשנה בפרק ג, ו – פוטרת בגלגול גוי,

(סז. 9+)

1. C. אבל לגבי גלגול גוי – רבא בכ"ז מתלבט –

לרי"ס ור"ש – שמירוח גוי פוטר ממעשרות – גם כאן אין סיבה שלא לפטור

אבל לפי ר"מ ור"י – שבמירוח גוי מחייבים (כאמור, כי מיעוט אחר מיעוט לרבות)
אולי גם בגלגול גוי מחייבים – כי נלמד גז"ש ממעשרות לחלה?
(לגבי מעשרות – "רֵאשִׁית דְּגָנְךָ…" (דברים יח, יד)
לגבי חלה – "רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם" (במדבר טו, כ)

ובסוף אכן כך מכריע: מי שמחייב במעשרות, מחייב בחלה.

(סז. שליש תחתון)

קושיות רב פפא ורבינא – מברייתות שעולה בהן שתרומת גוי חייבת (כר"מ ור"י), וחלה פטורה!

תשובה – באמת שתי הברייתות כרי"ס ור"ש שפטור בשניהם.
אלא שבתרומה גזרו שתבואתו חייבת – משום בעלי כיסים.

לסיכום יוצא לרבא –

ר"מ ור"י – חייב בתרומה, וממילא גם בחלה.

רי"ס ור"ש – מדאורייתא פטור בתרומה וחלה,
אבל רבנן גזרו על תרומה (ולא על חלה).

(סז. 1-)

חלק ג – הגזירה לפי רי"ס ור"ש –

כאמור: מדאורייתא פטור בתרומה וחלה,
אבל רבנן גזרו על תרומה (ולא על חלה).

למה גזרו בתרומה ולא בחלה?

בתרומה גזרו – משום בעלי כיסים
(שאנשים שיש להם הרבה תבואה יתחמקו מתרו"מ על ידי שימכרו את התבואה לגוי שיעשה מירוח, ואז יקנו בחזרה).

והרי גם כאן יכול להיפטר בדרך מותרת?
כי כדי לחייב בתרו"מ צריך מירוח + ראיית פני הבית דרך השער הראשי,
אז אם הכניס לבית במוץ (לפני המירוח), ורק בבית עשה מירוח,
או אם הכניס דרך שער אחורי (גגות וקרפיפות) – ייפטר!

(והרמאות הזאת מותרת כי לא היה את כל התנאים כדי להתחייב,
בניגוד למכירה לגוי שהיה הכל ורק עשה טריק כדי להיפטר)

תשובה – הוא מתבייש לרמות כך, כי כולם רואים,
ולכן יעדיף לרמות ע"י מכירה לגוי (שזאת רמאות אסורה), ולכן גזרו על המכירה.

בחלה לא גזרו – כי מי שרוצה להיפטר יש לו דרך מותרת,
וזה לעשות עיסות של פחות מכשיעור (5/4+ קמח, שהם 43 וחמישית ביצים),

(והרמאות הזאת מותרת כי לא היה את כל התנאים כדי להתחייב,
בניגוד למכירה לגוי שהיה הכל ורק עושה טריק כדי להיפטר)

וכאן לא מתבייש לעשות כך, כי זה בבית בצנעא.

השיעור מנחות סז – שיעור הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת מנחות לחץ כאן
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

סיכום הדף היומי, מנחות דף סו

(סו. שליש (מיום הביאכם) – סו: 1-)

הפסוקים –

ויקרא ב, יד – וְאִם־תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַה' אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ.

ויקרא כג, טו – וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמׇּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת־עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה.

דברים טז, ט – שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפׇּר־לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת.

חלק א – (אמצע הברייתא) – מקורות לזמני שאר הפעולות של העומר

א. בינתיים הברייתא הוכיחה שקוצרים את העומר בט"ז ניסן.

אבל עדיין צריך לברר –

1. אולי קוצר בט"ז, אבל סופר אח"כ?

ת"ל – שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפׇּר־לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה (דברים טז) – סופר מהיום שקוצר.

2. אולי קוצר וסופר בט"ז, אבל מקריב אח"כ?

ת"ל – וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמׇּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת־עֹמֶר הַתְּנוּפָה (ויקרא כג) – סופר מהיום שמביא (מקריב).

3. יום מול לילה –

מצד אחד – שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה (ויקרא כג) – קוצר ומתחיל לספור בלילה

מצד שני – מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם (שם) – ההקרבה היא ביום.

(דילוג על מה שראינו אתמול מאמצע עמוד א עד הרבע התחתון (הדחיות לראיות שזה למחרת יו"ט))

ב. גופא – אביי – מצווה למנות ימים ושבועות

(יש מחלוקת בראשונים איך בדיוק עושים את זה, מנהגנו למנות בכל יום גם ימים וגם שבועות).

למעשה –

אמימר – מנה רק ימים, כי בימינו ספירת העומר רק מדרבנן זכר למקדש.

רב אשי – כן מנה ימים ושבועות, ויש מחלוקת בראשונים אם זה כי סובר שזה דאורייתא, או רבנן אבל תקנו כעין דאורייתא.

(סו. במשנה למטה)

חלק ב – משנה – המשך תיאור עשיית העומר

אחרי הקצירה (במשנה הקודמת) –

1. שמו את השעורים בקופות והביאו למקדש.
2. הקלייה – "אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ" (ויקרא ב, ד) –

ר"מ – קולים ישירות על האש,
ולכן קלו כשהגרעינים עוד בשיבולים, ורק אח"כ חבטו עם מקלות להפרדה מהשיבולים.

רבנן – קולים באבוב מחורר על האש,
ולכן אפשר בלי השיבולים, ולכן קודם חבטו להפריד מהשיבולים (וכיוון שעדיין לח, חבטו בעפים רכים, שלא יתמעכו), ואח"כ קלו.

3. ייבשו בעזרה, ואז לריחיים לטחינה גסה, ניפו ב13 נפות.
4. מה שלא השתמשו נפדה לכל אדם,
   חייב בחלה (כי בשעת הגלגול כבר היתה חולין),
   ולגבי מעשרות –

לרבנן – פטור (כי בשעת גמר המלאכה (המירוח) היתה של הקדש)
לר"ע – חייב

א. בברייתא (לגבי מח' ר"מ ורבנן, ועוד)
(על הפסוק – ויקרא ב, יד – וְאִם־תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַה' אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ).

1. A. מחלוקת ר"מ ורבנן –
   "אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל"

ר"מ – קולים ישירות על האש,

מקור – בָּאֵשׁ – ישירות באש

רבנן – קולים באבוב מחורר על האש,

מקור – קָלוּי –

1. a. המשמעות של "קלי" היא לא ישירות באש
2. b. "קלי" מלשון קליל, מבריק, כלומר בכלי נחושת מבריק.

1. B. המקור שקולים לפני הטחינה –

בפסוק לכאורה יש שתי אפשרויות – "אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל" (ויקרא ב, ד) –

"אָבִיב קָלוּי" – משמע לפני הטחינה

ומכריעים כך, כי "בָּאֵשׁ" – הפסיק בין קלוי לבין גרש.

"קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ (גרוס, טחון)" – משמע אחרי הטחינה

1. C. כַּרְמֶל –
2. בברייתא – נוטריקון של רך ומל (נמלל ביד מרוב רכותו).

(ואגב, הברייתא מביאה עוד ארבע דרשות של נוטריקונים)

2. בברייתא של דבי רי"ש – כר מלא (שהשעורים בשלים ונפוחים כמו כרית מלאה נוצות)

(סו: שליש)

ב. לגבי האם שאר הקמח חייב במעשרות

לרבנן – פטור,

כי בשעת גמר המלאכה (מירוח) היתה של הקדש ("ראשית דגנך" (דברים יח, ד) – למעט דיגון של הקדש).

לר"ע – חייב,

1. A. רב כהנא – השאר קדוש אבל זה לא פוטר ממעשרות (לא דורש את המיעוט "מדגנך").

קושיות:

1. מתיב רב ששת – בברייתא חכמים טענו לר"ע –
   הרי גם אתה מודה שבלי קשר לעומר, אם אדם פודה מיד הגזבר תבואה של הקדש – פטור.
2. איתיביה רב כהנא בר תחליפא – בברייתא יש הסבר אחר (שנפרט עוד רגע ברי"ח)

(סו: שליש תחתון)

1. B. רי"ח – כמו הברייתא הנ"ל – השאר כלל לא קדוש, ולכן חייב במעשרות,

כי "לא ניתנו מעות (ההקדש) אלא לצורך בהן" (מעות ההקדש קנו רק את העשרון הסופי אחרי כל הניפויים (יש "ברירה").

הערות:

1. a. תוס' – אז למה השאר צריך פדיון?
   זה רק לדעת רבנן.
   2. זה לר"ע, אבל מדרבנן].
2. b. גם רבא הסביר כך (שמירוח הקדש פוטר),

ומוסיף שאמנם מירוח הקדש פוטר לפי כולם
אבל מירוח פירות של גוי וכותי – זה מחלוקת תנאים –
(לכל הדעות בברייתא עצם הקניין של גוי לא מפקיע, אלא המחלוקת האם המירוח כשזה שלו פוטר) –

ר"מ ור"י – לא פוטר,
ומפרישים מפירות של גוי על של ישראל ולהפך.

רי"ס ור"ש – פטור (וחייב מדרבנן),
ולא מפרישים משלהם על של ישראל ולהפך.

(ורבא ממשיך ועוסק בגלגול הקדש וגוי – האם פוטר מחלה, אבל את זה נראה מחר).

השיעור מנחות סו – שיעור הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת מנחות לחץ כאן
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

סיכום הדף היומי, מנחות דף סד

(סג: תחילת פרק ר' ישמעאל – סה. במשנה)

חלק א – האם מנסים לצמצם חילול שבת כשמותר לחלל?

(רוב המפרשים – מדאורייתא אין צורך לצמצמם ("הותרה", השאלה אם מדרבנן מצמצמים)

המשנה –

1. A. הכמות שממנה מנפים את העומר –
   העומר צריך להיות עשרון סולת (קמח). את העשרון הזה מנפים מהרבה יותר סולת, כשהסולת המובחרת היא דווקא הסולת העבה ולא הקמח הדק. את העומר היו מנפים ב13 נפות אחת אחרי השנייה, ורק מה שנשאר בסוף הוא הכי עבה ובו משתמשים.
   רק בנפה האחרונה זה הפוך – ולקחו את מה שעבר את הנפה.

רי"ש –
בחול – מ5 סאים,
בשבת – מ3 סאים כדי לחסוך בחילול בקצירה וכו' (אפילו שזה אומר שבנפה האחרונה צריך לנפות יותר זמן כדי שיצא עשרון, וזה פחות מהודר כי כך משתמשים גם בסולת שיוצאת לא מיד בהתחלה).

רבא – זה כי מצמצמים חילול שבת (בקצירה, טחינה וכו'),
אפילו שזה יגרום שיצטרכו לנפות יותר זמן בניפוי האחרון.

רבנן – גם בחול מנפים מ3 – זה מספיק מהודר.

1. B. כמה אנשים קוצרים את העומר – נראה בגמרא. 

א. רי"ש הוא כמו תנא נוסף שגם אומר מצמצמים –

1. רבה – כרי"ש בן רי"ח בן ברוקה –
   יד ניסן שחל בשבת –
   רי"ש בן ריחב"ב – מפשיט רק עד החזה (להוצאת האימורים), ואת השאר (לצורך אכילת הבשר) יפשיט במוצ"ש.
   חכמים – מפשיט הכל כמו ביום חול

דחייה –
מצד אחד – אולי אצלנו מצמצמים (3) ואילו שם מפשיט הכל – שלא לבזות הקודשים

מצד שני – אולי שם מצמצמים ולא מפשיט הכל, כי המשך ההפשטה לא מועיל לקרבן עצמו אלא רק בשביל הבשר הנאכל,
ואצלנו לא מצמצמים (ועושה 5) – זה מהדר את הקרבן עצמו.

2. ר' חנינא סגן הכהנים מהסיפא של משנתנו – בכמה אנשים קצרו את העומר?
   בחול – ב3 אנשים עם 3 מגלים ל3 קופות, כדי לפרסם את הדבר שקוצרים את העומר למחרת יו"ט ולא למחרת שבת בראשית.

בשבת –

ר' חנינא סגן הכהנים – מצמצמים חילול – וקוצרים באחד,

ואילו רבנן – גם בשבת ב3 – לא מצמצמים בחילול.

דחייה –
מצד אחד – אולי אצלנו מצמצמים ובמספר הקוצרים לא – כי שם יש פרסומי מילתא ב3.

מצד שני – אולי שם מצמצמים (כי זה רק לטובת צורך חיצוני – פרסומי מילתא), ואילו אצלנו לא מצמצמים כי זה לטובת המצווה עצמה שתהיה יותר בהידור.

(סד. מעל האמצע)

3. רב אשי – ר' יוסי –
   משנה (ר"ה כא:) – האם עדים מחללים שבת כשירח נראה בעליל (וסביר שבי"ד עצמם או עדים אחרים שגרים בירושלים יוכלו להעיד בלי לחלל) –

רבנן – מחללים (לא מצמצמים חילול שבת)
רי"ס – לא מחללים (מצמצמים חילול שבת)

דחייה –

מצד אחד – אולי אצלנו מצמצמים ושם לא – כדי שלא להכשילם לעתיד לבוא (שלא יבואו גם כשלא נראה בעליל)

מצד שני – אולי שם מצמצמים ואצלנו לא –
כי אצלנו:
1. כבר ניתנה שבת להידחות (ממילא מחללים, אז אפשר להוסיף חילול)
2. זה צורך גבוה (קרבן).

(סד. מתחת לאמצע, איתמר)

ב. מקרים בהם חילל יותר מדי –
(בסעיף הראשון שאלנו מראש מה לעשות – האם לצמצם בחילול או לא.
בסעיף השני זה מקרים שאמור לחלל שבת ברמה X, והוא חילל יותר – האם חייב).

1. A. היה צריך לשחוט בשבת למשל חטאת ר"ח אחת, ושחט שתיים –
   רבה או רבי אמי – פטור על הראשונה, חייב על השנייה

מה החידוש – שאפילו אם:

1. a. אם אחרי שחיטת השנייה, נשפך דם הראשונה, והשתמשו בשנייה. כי בשעת השחיטה של השנייה עוד לא נשפך הדם.
2. b. אם לפני שחיטת השנייה נמצאה הראשונה כחושה, כי בדיעבד היא כשרה.

קשה – והרי רבה אמר שאם שחט את הראשונה הכחושה, שוחט לכתחילה את השנייה השמנה כי זה יותר מהודר!

תשובות – משנים את האמירה הראשונה:

1. תמחוק משם את החידוש של כחושה.
2. תמחוק משם את רבה, אלא זה רק ר' אמי.

(סד. שליש תחתון)

1. B. שואל רבינא – עכשיו שראינו שלפי רבה שאם הראשונה כחושה שוחט עוד אחת,
   מה אם שחטו את השנייה שלא כדין, ורק אח"כ גילו שהראשונה כחושה (למשל כחושה בבני מעיים, שלא ניתן לראות את זה עד שפתחו אותה)?

האם הולכים לפי מעשיו – ובפועל הרי באמת הראשונה כחושה ומותר היה לשחוט את השנייה,
או לפי מחשבתו – והוא מבחינתו עשה איסור

עונה רב אשי –  זה כמו במקרה הבא:
נפל תינוק לים בשבת,
ואדם שם רשת והעלה דגים + התינוק –

רבא – חייב, כי התכוון לדגים, והולכים לפי מחשבתו.

רבה – פטור,

גירסא שנייה – כי הולכים לפי מעשיו, וגם במקרה של השחיטה פטור.

גירסא ראשונה – גם לרבה הולכים לפי מחשבתו, אלא ששם פטור כי מן הסתם שמע על התינוק וכיוון גם לזה,
אבל אצלנו רק התכוון לאיסור וחייב.

(סד. 6-)

1. C. רבה – חולה שאמודוהו שצריך גרוגרת אחת,
   ורצו 10 אנשים והביאו 10 גרוגרות, אפילו בזה אחר זה – כולם פטורים, כי לא ידעו.

[והרי מקודם רבה הלך לפי מעשיו (כדי לפטור את הדייג)?
תשובה – בה הולך תמיד לקולא – בין לפי הכוונה ובין לפי המעשה].

(סד. 3-)

1. D. בעי רבא – חולה שאמדוהו לשתי גרוגרות,
   האם עדיף שתי גרוגרות שכל אחת על עוקץ נפרד (-2 קטיפות) – יותר מעשים, פחות בתוצאה
   או שלוש גרוגרות שכולם על עוקץ אחד – פחות מעשים, יותר תוצאה – וכך מכריעה הגמרא.

(סד: במשנה)

חלק ב – משנה – מצווה להביא את העומר ממקום קרוב לירושלים

ורק אם אין שעורים שבשלו – יביאו מרחוק.
ומעשה שהביאו את העומר מגגות צריפין ואת שתי הלחם מבקעת בית סוכר.

א. למה צריך מקרוב –

1. ויקרא ב, יד – "וְאִם־תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַה' אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ" – רך ומל, ושלא יתקשה מהזמן שלוקח להביא אותו.

(סברא זו שייכת רק בעומר ולא בשתי הלחם)

2. שאין מעבירין על המצווה

(סברא זו שייכת גם בשתי הלחם, וכפשט המשנה שגם אותן מביאים מקרוב).

ב. פירוט המעשה שבו הביאו מגגות צריפין

ת"ר – היתה מלחמת אחים בין הורקנוס מבחוץ (שנעזר ברומאים) ואריסטובלוס מבפנים (שניהם מבית חשמונאי)
והיו אלו שבחוץ מעלים כבשים לאלו שבפנים,
עד שיעץ להם זקן אחד להפסיק וכך ינצחו, והעלו במקום כבשים חזיר,
ונזדעזעה הארץ, וגזרו שלא ללמוד חכמה יוונית,
ולענייננו – זה הזמן שבו הביאו מרחוק כי כל התבואה באזור ירושלים  נחרבה.

ומרחיבה הגמרא – תחילה לא ידעו מאיפה ישיגו שעורים וחיטים לעומר/שתי הלחם,
ולגבי שניהם בא אילם ועשה רמיזות: לעומר – הצביע על גג וצריף, לשתי הלחם על עין ועל סוכר (החור במשקוף הדלת),
והסביר להם "מרדכי" שהכוונה לגגות צריפין ולעין סוכר.

הרחבה לגבי מרדכי –
(רש"י – זה מרדכי מהמגילה, תוס' – זה מרדכי יותר מאוחר)

1. עוד מקרה שידע להבין למה התכוונו:
   שלוש נשים הביאו קינים,
   וכל אחת הסבירה אחרת למה זה – לזיבתי, לימתי, לעונתי.

החכמים חשבו שכולן התכוונו לזיבה (חטאת ועולה),
זיבתי – כפשוטו, ימתי – שהיתה שופעת כמו ים, עונתי – שזה העונה שלה להביא קרבן זיבה (היום ה8).

אך מרדכי הסביר – התכוונו לעולות בתור תודה שניצלו –
זיבתי – שנרפאה מזיוותה, ימתי – שניצלה מהים, עונתי – שנרפאה ממחלת עיניים.

ובדקו עם הנשים והתברר שהוא צדק.

(סה. 1+)

2. משנה בשקלים – לגבי אותו מרדכי –
3. a. כינו אותו "פתחיה" – כי היה פותח דברים ודורשן
4. b. ואמרו שהיה יודע 70 לשון – וגם בזה הכוונה שידע לבלול את הלשונות ולהבין את משמעותן (שהרי כל הסנהדרין ידעו 70 לשון)
5. c. ולכן גם נקרא "בלשן" – "הַבָּאִים עִם־זְרֻבָּבֶל יֵשׁוּעַ נְחֶמְיָה עֲזַרְיָה רַעַמְיָה נַחֲמָנִי מׇרְדֳּכַי בִּלְשָׁן" (נחמיה ז)

השיעור מנחות סד – שיעור הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת מנחות לחץ כאן
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

סיכום הדף היומי, מנחות דף נט

(נט. במשנה –

חלק א – משנה – שמן ולבונה במנחות השונות:

רוב המנחות – שמן ולבונה

מנחות הנדבה – 1. מנחת סולת. 2. מחבת. 3. מרחשת. 4-5. תנור (חלות או רקיקין).

מנחת כהן משיח (מנחת חביתין)

מנחת העומר

מנחה רגילה של אנשים מיוחדים – כהנים (עולה כליל), גויים (כרי"ס הגלילי שמביאים מנחות), נשים.

מנחת נסכים – שמן ללא לבונה

לחם הפנים – לבונה ללא שמן

שתי הלחם, מנחת חוטא וקנאות – לא שמן ולא לבונה

א. רב פפא – יש 10 סוגים במנחות שבאות שמן ולבונה,

וזה לאפוקי מר"ש שאומר שבמאפה תנור יש 3 אפשרויות – חלות, רקיקין, חלות ורקיקין חצי חצי.

ב. ת"ר – מקור

1. A. חלק א – מנחת נסכים ולחם הפנים –

מפורש בתורה:
במנחת נסכים יש שמן,
ובלחם הפנים יש לבונה,
מניין שאין את השני?

למה שנאמר שיש –

גמרא – נעשה קל וחומר מאחד לשני,

אבל תוס' – גם ללא הקל וחומר (שהוא קצת מוקשה) – יש בניין אב מאחד לשני.

המקור – כתוב לגבי מנחת העומר – "וְנָתַתָּ עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְשַׂמְתָּ עָלֶיהָ לְבֹנָה" (ויקרא ב, טו), ומדייקים:

"עָלֶיהָ שֶׁמֶן" – ולא על לחם הפנים, ששם יש רק לבונה, ולא שמן
"עָלֶיהָ לְבֹנָה" – ולא על מנחת נסכים, ששם יש רק שמן, ולא לבונה

(נט. שליש תחתון)

ושואלים על שניהם – למה לא מיעטו את מנחת כהן (ולרש"י – גם נשים וגויים)?

ועונים על שניהם – במנחת כהן יש לימוד שיש לו שמן ולבונה:

1. כי מנחת כהן דומה למנחת העומר, ולכן סביר שהיא כמותה (שמן + לבונה).

דחייה – גם לחם הפנים/מנחת נסכים דומים למנחת העומר בדברים אחרים (נפרט בטבלה בהמשך).

2. כתוב בתחילת מנחות הנדבה (סולת, שבה יש שמן ולבונה) – "וְנֶפֶשׁ כִּי־תַקְרִיב קׇרְבַּן מִנְחָה לַה'…" (ויקרא ב, א) – מכאן שבכל מנחת יחיד יש גם שמן ולבונה.

(5- נט.)

1. B. חלק ב – "וְנָתַתָּ עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְשַׂמְתָּ עָלֶיהָ לְבֹנָה מִנְחָה הִוא" –

מִנְחָה – לרבות המנחה ביום ה8 למילואים שצריך לבונה (השמן כבר מפורש בתורה)
הִיא– למעט את שתי הלחם משניהם.

שאלות –

לגבי המילואים – אולי זה בא למעט?

תשובה – ברירת המחדל היא שלא צריך, כי לא לומדים שעה מדורות,
ולכן הפסוק בא לרבות שכן צריך.

לגבי שתי הלחם – שואלים כמו מקודם – למה לא למעט מנחת כוהנים?

ועונים כמו מקודם:

1. כי מנחת כהן דומה למנחת העומר, ולכן סביר שהיא כמותה (שמן + לבונה).

דחייה – העומר גם דומה לשתי הלחם בדברים אחרים (ורבים יותר!)

2. כתוב בתחילת מנחות הנדבה (סולת, שבה יש שמן ולבונה) – "וְנֶפֶשׁ כִּי־תַקְרִיב קׇרְבַּן מִנְחָה לַה'…" (ויקרא ב, א) – מכאן שבכל מנחת יחיד יש גם שמן ולבונה.

פירוט הדמיון
(אנחנו בודקים מה דומה לעומר – מנחת כהן או עמודה אחרת,
תכלת – דומה, ורוד – שונה, ירוק – דומה אבל לא עוזר כי זה גם דומה למנחת כהן)

השיעור מנחות סג – שיעור הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת מנחות לחץ כאן
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

סיכום הדף היומי, מנחות דף נט

(נט. במשנה –

חלק א – משנה – שמן ולבונה במנחות השונות:

רוב המנחות – שמן ולבונה

מנחות הנדבה – 1. מנחת סולת. 2. מחבת. 3. מרחשת. 4-5. תנור (חלות או רקיקין).

מנחת כהן משיח (מנחת חביתין)

מנחת העומר

מנחה רגילה של אנשים מיוחדים – כהנים (עולה כליל), גויים (כרי"ס הגלילי שמביאים מנחות), נשים.

מנחת נסכים – שמן ללא לבונה

לחם הפנים – לבונה ללא שמן

שתי הלחם, מנחת חוטא וקנאות – לא שמן ולא לבונה

א. רב פפא – יש 10 סוגים במנחות שבאות שמן ולבונה,

וזה לאפוקי מר"ש שאומר שבמאפה תנור יש 3 אפשרויות – חלות, רקיקין, חלות ורקיקין חצי חצי.

ב. ת"ר – מקור

1. A. חלק א – מנחת נסכים ולחם הפנים –

מפורש בתורה:
במנחת נסכים יש שמן,
ובלחם הפנים יש לבונה,
מניין שאין את השני?

למה שנאמר שיש –

גמרא – נעשה קל וחומר מאחד לשני,

אבל תוס' – גם ללא הקל וחומר (שהוא קצת מוקשה) – יש בניין אב מאחד לשני.

המקור – כתוב לגבי מנחת העומר – "וְנָתַתָּ עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְשַׂמְתָּ עָלֶיהָ לְבֹנָה" (ויקרא ב, טו), ומדייקים:

"עָלֶיהָ שֶׁמֶן" – ולא על לחם הפנים, ששם יש רק לבונה, ולא שמן
"עָלֶיהָ לְבֹנָה" – ולא על מנחת נסכים, ששם יש רק שמן, ולא לבונה

(נט. שליש תחתון)

ושואלים על שניהם – למה לא מיעטו את מנחת כהן (ולרש"י – גם נשים וגויים)?

ועונים על שניהם – במנחת כהן יש לימוד שיש לו שמן ולבונה:

1. כי מנחת כהן דומה למנחת העומר, ולכן סביר שהיא כמותה (שמן + לבונה).

דחייה – גם לחם הפנים/מנחת נסכים דומים למנחת העומר בדברים אחרים (נפרט בטבלה בהמשך).

2. כתוב בתחילת מנחות הנדבה (סולת, שבה יש שמן ולבונה) – "וְנֶפֶשׁ כִּי־תַקְרִיב קׇרְבַּן מִנְחָה לַה'…" (ויקרא ב, א) – מכאן שבכל מנחת יחיד יש גם שמן ולבונה.

(5- נט.)

1. B. חלק ב – "וְנָתַתָּ עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְשַׂמְתָּ עָלֶיהָ לְבֹנָה מִנְחָה הִוא" –

מִנְחָה – לרבות המנחה ביום ה8 למילואים שצריך לבונה (השמן כבר מפורש בתורה)
הִיא– למעט את שתי הלחם משניהם.

שאלות –

לגבי המילואים – אולי זה בא למעט?

תשובה – ברירת המחדל היא שלא צריך, כי לא לומדים שעה מדורות,
ולכן הפסוק בא לרבות שכן צריך.

לגבי שתי הלחם – שואלים כמו מקודם – למה לא למעט מנחת כוהנים?

ועונים כמו מקודם:

1. כי מנחת כהן דומה למנחת העומר, ולכן סביר שהיא כמותה (שמן + לבונה).

דחייה – העומר גם דומה לשתי הלחם בדברים אחרים (ורבים יותר!)

2. כתוב בתחילת מנחות הנדבה (סולת, שבה יש שמן ולבונה) – "וְנֶפֶשׁ כִּי־תַקְרִיב קׇרְבַּן מִנְחָה לַה'…" (ויקרא ב, א) – מכאן שבכל מנחת יחיד יש גם שמן ולבונה.

פירוט הדמיון
(אנחנו בודקים מה דומה לעומר – מנחת כהן או עמודה אחרת,
תכלת – דומה, ורוד – שונה, ירוק – דומה אבל לא עוזר כי זה גם דומה למנחת כהן)

השיעור מנחות נט – שיעור הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת מנחות לחץ כאן
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

סיכום הדף היומי, מנחות דף נז

(נו: 4- עד נז: שליש תחתון)

ראינו במשנה (נה.) שלא רק שאסור להקריב מנחת חמץ, אלא יש גם לאו על עצם ההחמצה של המנחה (לפני הקמיצה), של הקומץ, ושל השיריים (וראינו שיש לאו על הלישה, העריכה והאפייה).

חלק א – ר' אמי: הניח שאור על העיסה והחמיצה מאליה – חייב

כלומר לא רק על לישה חייב (שזאת פעולה ממש),
אלא אפילו בהנחת שאור, אפילו שברגע הפעולה (ההנחה) לא החמיצה עדיין – חייב,
כמו שבשבת הניח בשר על גחלים ונצלה מאליו חייב.

לגבי הדמיון לשבת –

1. A. קשה – והרי בשבת אמר רי"ח שחייב רק אם היפך?

תשובה – ר' אמי התכוון שזה דומה ולא דומה:
זה דומה בזה שחייב גם כשנצלה מעצמו,
אבל לא דומה כי בשבת אכן צריך להפוך כדי שייצלה משני הצדדים.

1. B. למה רי"ח אמר שצריך להפוך?
   הרי אם לא נצלה בלי זה – זה פשיטא,
   ואם לא, אז למה צריך?

תשובה:
אם נצלה מצד אחד לגמרי – אכן לא צריך להפוך.
אבל אם נצלה רק כבן דרוסאי – צריך שייצלה משני הצדדים כבן דרוסאי.

1. C. רבא – השטח שצריך לצלות זה כגרוגרת
   (ויש שתי גרסאות הפוכות של הדיון):
2. a. צריך גרוגרת במקום אחד (לא מצרפים 2-3 מקומות).

קשה – והרי אם קדח 2-3 חורים חייב, ולכאורה זה כי מצרפים? (שהרי בחור אחד אין שימוש).

תשובה – בקדיחה זה לא כי מצרפים,
אלא כי גם לחור קטן יש משמעות (בתור חור למנעול).

1. b. מצרפים 2-3 מקומות לגרוגרת

ראיה – מהקדיחה שכן מצרפים.

דחיית הראיה – שם זה לא כי מצרפים אלא כי יש שימוש לחור אחד כנ"ל.

(נז. שליש תחתון)

חלק ב – המקור שאסור להחמיץ את המנחה והקומץ

המקור:

הפסוק במשנה – "כׇּל־הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ…" (ב, י – במנחת מרחשת)

הברייתא מרחיבה –

אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' – הקומץ

כׇּל־הַמִּנְחָה – גם על כל המנחה (גם לפני הקמיצה וגם הקומץ)

כׇּל־הַמִּנְחָה – גם בשאר מנחות (הנקמצות)

אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' – כשרה ולא פסולה.

(נז. רבע תחתון)

דיונים על הדינים:

א. לגבי "כשרה ולא פסולה" –
(כאמור במשנה – אם גם לש חמץ וגם אפה חמץ – חייב על שניהם).

בעי רב פפא – אם חימצה (-לש), ויצאה, ואז חזר וחימצה (-אפה) – האם חייב גם על החימוץ השני?

מצד אחד – אולי מתעלמים מהחימוץ השני,
כיוון שנפסלה גם ביוצא, אז ההחמצה השנייה היא כבר על מנחה פסולה ופטור עליה,

מצד שני – אולי מתעלמים מההוצאה,
כי כיוון שכבר נפסלה בחימוץ הראשון, ההוצאה לא הוסיפה פסול, ואז החימוץ השני כן נחשב וחייב.

תיקו.

(נז. 7-)

ב. לגבי "אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה'" – שהכוונה לקומץ,
שואל רב מרי – מה אם כבר העלה את הקומץ למזבח אבל עוד אל שם באש, ואז החמיץ,
האם נחשב שכבר הקריב ואז כבר פטור?

תיקו.

ג. אם מ"המנחה" לומדים שגם המנחה לפני (ואחרי) הקמיצה, אז למה בעצם צריך את "אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה'"?

לכדתניא – לרבות מנחות שלא נקמצות (ולכן שונות ממנחת מרחשת שבפסוק) –

רי"ס הגלילי – מנחת נסכים, שעולה כליל.

ר"ע – לחם הפנים, שנאכלת כולה.

(נז. 1-)

חלק ג – הרחבה על איסור החימוץ במנחת נסכים ולחם הפנים

א. לגבי מנחת נסכים –

הרי במנחת נסכים יש הרבה שמן, ולכן לא היה צריך לשים מים,
ושמן (מי פירות) הרי לא מחמיץ, אז למה צריך לומר שיש איסור?

תשובה – אמנם לא צריך לשים מים, אבל מותר (יחד עם השמן),
ולכן צריך לשמור שלא יחמיץ.

(נז: 3+)

ב. לגבי לחם הפנים –

הרי לחם הפנים לא התקדש (בקדושת הגוף) אלא לאחר האפייה.
לפני שהתקדש – לא שייך איסור חימוץ,
ואילו אחרי שהתקדש (וכבר נאפה) – כבר א"א להחמיץ פיזית?

למה התקדש רק אחרי האפייה –
כי המנחה בהתחלה רק קדושת דמים.
כששמים בכלי שרת – מתקדש בקדושת הגוף.
ברוב המנחות, שיש שמן – שמו בכלי שרת שמקבל גם לח (שמן), וזה ודאי מקדש.
אבל בלחם הפנים אין שמן, ולכן שמו בכלי שרת שמקבל עשרון קמח יבש – ולפי ר"ע כלי שמקבל רק יבש לא מקדש!

עונה רי"ח – נהפוך את הדעות, ורי"ס הגלילי הוא שאמר את לחם הפנים, ולדעתו כלי יבש כן מקדש.

(נז: 9+)

דיונים:

1. A. רי"ח לשיטתו, שאמר זאת עוד פעם:
   שרי"ס הגלילי אמר כר' יאשיה, שכלי ליבש כן מקדש:

"וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם" (במדבר ז, א) – בא למעט:

ר' יאשיה (כרי"ס הגלילי)
כלי לח – מקדש מבפנים ומבחוץ
כלי יבש – מקדש אבל רק מבפנים

ר' יונתן –
כלי לח – רק מבפנים
כלי יבש – לא מקדש כלל

(לומד משתי הלחם של שבועות –
"חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה׳" – שמתקדשים רק באפייה בתנור אבל לא לפני כן, כי לא ניתנו בכלי לח).

(ור"ע –
כלי לח – מבפנים ומבחוץ
כלי יבש – לא מקדש כלל)

(נז: באמצע)

[למה רי"ח לא אמר גם שר"ע כר' יונתן? (שיבש לא מקדש)
תשובה – כי הם לא ממש אותו דבר (לגבי לח).

(נז: אחרי האמצע)

1. B. שואל רב פפא – למה אתה אומר שלא שמו את לחם הפנים בכלי לח, הרי אמנם אין שמן אבל יש מים?

תשובה – אפשר ללוש בכלי של חול,

קשה – אם אפשר לעשות גם בכלי של חול, אז אולי מה שכתוב בשתי הלחם שמתקדש רק באפייה זה רק במקרה שלשו בכלי חול, אבל אם היו שמים בכלי שרת (גם יבש) היה מתקדש?

תשובה –

בשתי הלחם אי אפשר לבחור, כי כתוב שצריך עשרון – כלומר כלי שרת של עשרון.

אבל בלישה של לחם הפנים במים אפשר לבחור בכלי של חול, כי לא כתוב בשום מקום שצריך ללוש בכלי.

השיעור מנחות נז – שיעור הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת מנחות לחץ כאן
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

סיכום הדף היומי, מנחות דף נד

(נג: 6- עד נה. 8+)

חלק א – איך מחמיצים את לחמי התודה ושתי הלחם –

צריך שאור. הבעיה היא שלמנחה יש שיעור (עשרון סולת), ואם יביא שאור מבחוץ, יוצא שזה יותר מהשיעור. לכן:

1. A. המשנה (עם פירוש הגמרא) –

ר"מ – ישים עשרון סולת בכלי,
ואז יוציא מהכלי חלק מהקמח ויערבב במים, ויחזיר לכלי, וזה יחמיץ את השאר.

ואילו ר"י – זה לא מחמיץ מספיר טוב.

ר"י – יביא שאור מבחוץ,
ובשביל לפתור את בעיית השיעור, קודם ישים את השאור בכלי הריק, ואז ימלא סביבו את שאר הסולת עד סוף השיעור.

ואילו ר"מ – זה יוצא שיש יותר או פחות קמח (נסביר בגמרא),
ומסבירים רבה ורב יוסף – כי מסתכלים על איך שזה היה כשהיה יבש,

ומסביר רב חסדא –

אם יעשה את השאור עבה (סמיך), זה תופס פחות מקום מהקמח היבש, וכך כשממלא סולת עד הסוף – בעצם יש לו שם יותר סולת ממה שצריך.

ואם יעשה אותה רכה (הרבה מים), היא תופסת יותר מקום מסולת היבשה, ואז כשממלא סולת עד הסוף – בעצם יש לו פחות מהשיעור.

ואילו ר"י – מסתכלים על איך שזה עכשיו, ולא על איך שזה כשהיה יבש.

1. B. הגמרא – למה שלא יעשו פתרון שיתאים לשתי השיטות:
   יקח מהסולת שבכלי (וכך פותר את בעיית השיעור),
   ולא יחזיר מיד אלא יחמיץ בחוץ במקום חם/בתוך סולת מוחמצת (וכך פותר את הבעיה שלא מחמיץ טוב),
   ואז יחזיר.

תשובה – גזירה, כי מי שיראה שהוא מכניס שאור מבחוץ לא יודע שהוא לקח אותו מבפנים,
ויחשוב שאפשר להביא מבחוץ ולהוסיף על העשרון.

לכן גזרו שלא יהיה שלב שמביא משהו מבחוץ לתוך כלי מלא,
אלא –

לר"מ – לוקח מבפנים ולא מוציא,

לר"י – מביא מבחוץ, אבל לכלי ריק.

(נג: 1-)

חלק ב – החמצה במיץ תפוחים

א. האם אפשר להחמיץ במיץ תפוחים (במקום בשאור שהוחמץ במים)

(אגב, בפסח ידוע שמי פירות לא מחמיצים,
אך מסבירים התוס' שאצלנו שמחמיצים מדובר ששם גם מים (כלומר בעיסה כבר שם מים, והמיץ רק נועד להחליף את הצורך בשאור).

רבנן – לא,

ר' חנינא בן גמליאל/תרדיון – כן.

ב. כמי המשנה בתרומה – שאם החמיץ ברסק תפוחים של תרומה, זה מחמץ ולכן לא בטל אפילו באלף?

– לכאורה כר' חנינא שזה מחמץ.

– אך דוחה הגמרא – זה גם כרבנן,

כי רבנן לא אמרו שזה לא מחמץ כלל, אלא זה חמץ נוקשה (חמץ גרוע), והוא בדרגת ביניים –

מצד אחד – לא מספיק בשביל לחמץ מנחה,

מצד שני – כן מספיק כדי להחשיב את התרומה כמי שהשפיעה על העיסה ולא להתבטל.

(נד. 7+)

חלק ג – האם הולכים לפי עכשיו או לפי מקודם

[במשנה ראינו לגבי שיעור השאור –

ר"י – לפי עכשיו, ולכן לא מפריע לו להביא שאור מבחוץ

ר"מ – לפי מקודם (כשהיה יבש), ולכן לא מביא מבחוץ.

אז עכשיו אגב זה נראה עוד שני מקומות שבהם הנושא עולה:

א. לגבי שיעור הקמיצה –

הקמיצה של מנחת חוטא (אין שמן) –

ר' אילא – קשה לקמוץ בדיוק,
רי"צ בר אבדימי – לא קשה, כי זה מגובל במים

הסבר המחלוקת:

1. לפי שניהם זה מגובל במים, אלא שהמחלוקת:

רי"צ ב"א – הולכים לפי מה שעכשיו, ולכן פשוט קומץ את הבצק כרגיל.

ר' אילא – צריך לחשב לפי מה שהיה לפני הגיבול, וזה קשה.

2. לפי שניהם הולכים לפי מה שעכשיו, אלא המחלוקת אם בכלל היה מים –

ר' אילא – לא היה מים, וקשה לקמוץ בדיוק כי הסולת יכולה ליפול יותר ממה שצריך.

רי"צ ב"א – לא היה שמן, אבל היה מים, ולכן אין בעיה לקמוץ (לפי עכשיו)

(נד. מעל האמצע)

ב. לגבי שיעור טומאה

תנן התם (בעוקצין) – בשר שהתנפח או נתמעך – איך משערים אם יש להם ביצה ומטמאים אחרים –

1. A. הבנה א – המחלוקת אם הולכים לפי העבר או ההווה –

רי"ח – כמו שהם עכשיו
ר"ל – לפי מה שהיו.

קושיות על ר"ל:

1. מיתיבי –
   בשר עגל שלא היה לו שיעור, ואח"כ תפח והיה לו – מטמא מעכשיו
   כלומר הולכים לפי עכשיו

תשובה לר"ל – זה רק מדרבנן.

והרי בסיפא (מצב הפוך) – "וכן בפיגול ונותר" (כרת, חטאת)?
תשובה – גם שם הכוונה לטומאה דרבנן של פיגול ונותר, שמטמאים את הידיים

(ויש כאן תרי דרבנן –
שפיגול ונותר מטמאים,
ושהולכים לפי עכשיו, אפילו שבהתחלה לא היה שיעור.

(נד. 6-)

2. תא שמע –
   בשר שהיה לו שיעור, ואח"כ הצטמק ואין לו – מעכשיו לא מטמא
   כלומר – הולכים לפי עכשיו.

אלא רבה מבאר את המחלוקת אחרת.

1. B. רבה – באמת לפי כולם תמיד הולכים לפי הקטן –
   אם היה שיעור ועכשיו אין – אין שיעור (לפי עכשיו – כרי"ח)
   אם לא היה ועכשיו יש – מדאורייתא אין שיעור (לפי מה שהיה), ורבנן גזרו (כר"ל)

והמחלוקת כשהיה שיעור, הצטמק, ואז שוב חזר –

רי"ח – יש שיעור

ר"ל – כיוון שהיה שלב ללא שיעור, נדחה, ומדאורייתא אין שיעור (מדרבנן יש).

קושיות על התירוץ של רבה:

1. על שלר"ל יש דיחוי –
   משנה בטהרות – אוכל שהיה כביצה, הצטמק בשמש ושוב התנפח בגשם – יש שיעור ומטמא.

תיובתא.

(נד: שליש)

2. על שלפי כולם אם נתמעט – אז לפי עכשיו –
   תא שמע – ברייתא על תרומות ומעשרות:
   את התרו"מ נותנים לפי מידה, אך כשכולם בערך שווים אפשר לפי מניין.
   אם יש לו תאנים וגרוגרות (קטנים בחצי), ורוצה להפריש מאלו על אלו.

העיקרון:

אם לפי מה שהיה – צריך לפי מניין כשהיו באותו גודל
אם לפי עכשיו – צריך לפי המידה שעכשיו.

ולכאורה יש סתירה בין הרישא לסיפא:

רישא – אם מפריש מהתאנים (10) על הגורגרות (90) – יתן לפי מניין

אם לפי מה שהיה – מובן שלפי מניין,

כי בעבר כולם היו אותו גודל, ונותן 10 על 90 כאילו באותו גודל,

אבל אם לפי עכשיו – קשה,

כי עכשיו הגרוגרות קטנים יותר (כאילו 45),
ואם נותן 10 במקום 5 – הוא "מרבה במעשרות", ומה שנתן מקוקל כי מעורב בו טבל.

מצד שני בסיפא – אם מפריש מהגרוגרות על התאנים – יתן פי מידה,

אם לפי מה שעכשיו – מובן שלפי מידה (20 על 90)

כי כאן לא מספיק לתת לפי מניין (10 על 90) כי הגרוגרות שנותן עכשיו קטנים מדי, אלא צריך לפי המידה של עכשיו.

אבל אם לפי מה שהיה – קשה,

למה שיתן 20, מספיק שיתן 10 לפי מה שהיה, והרי הוא מרבה במעשרות!

תשובות לסתירה הפנימית:

1. הנושא כאן זה לא מעשר אלא תרומה גדולה,
   שמדאורייתא אין לה שיעור,
   וגם ברישא וגם בסיפא זה לפי מי שרוצה להפריש בעין יפה (את השיעור שבחר להפריש) – את הדרך הכי גדולה להפריש.

דחייה – בהמשך הברייתא מפורש שרי"ס הפריש 10 גרוגרות על 90 תאנים (המקרה של הסיפא) – מכאן שהמספרים הם 10 ו90, כלומר מדובר במעשרות ולא בתרומה (ששם המספרים אחרים).

2. מדובר בתרומת מעשר,
   וכאבא אלעזר בן גומל שבתרומת מעשר אין בעיה של מרבה במעשרות (היקש בין תרומה גדולה לתרומת מעשר).

אז את הסתירה הפנימית תירצנו,
אבל עדיין קשה על רבה – כי כאמור, רי"ס הפריש 10 גרוגרות על 90 תאנים (המקרה של הסיפא), והרי בסיפא אמרנו שיתן לפי מידה (20). למה הוא הפריש רק 10?

אז אם לפי מה שהיה – אכן מספיק 10, ומדובר שהוא לא רצה לתת בעין יפה,

אבל אם לפי עכשיו – הרי 10 זה לא מספיק, צריך 20!

עונה רב דימי – אכן מוכח מכאן שלפי מה שהיה,
וזה לא קשה על רבה כי גרוגרות זה שונה יכולות לחזור בדיוק למצבם הקודם, ולכן אצלם גם כשנתמעטו – הולכים לפי מה שהיה.

השיעור מנחות נד – שיעור הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת מנחות לחץ כאן
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

סיכום הדף היומי, מנחות דף נג

(נב: תחילת פרק כל המנחות באות עד נג: 6-)

חלק א – שהמנחות באות מצה (שתי שאלות של ר' פרידא לר' אמי)

א. מניין שהמנחות באות רק מצה ושזה מעכב?

כדי שיעכב צריך שני מקורות:

מקור אחד –

1. מנחות מפורשות, למשל (ויקרא ב, ד-ה) –
   וְכִי תַקְרִב קׇרְבַּן מִנְחָה מַאֲפֵה תַנּוּר סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת… וְאִם־מִנְחָה עַל־הַמַּחֲבַת קׇרְבָּנֶךָ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן מַצָּה תִהְיֶה.
2. פסוק כללי לכל המנחות (ויקרא ו, ז-ט) –
   וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה… מַצּוֹת תֵּאָכֵל…"

            אבל מה המקור השני –

1. A. "לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ" (שם פסוק י) –

קושיות:

1. זה רק מלמד שאסור חמץ, אבל זה לא אומר שחייבים מצה,
   אלא אולי אפשר גם מצבי ביניים:
2. a. רב חסדא – שיאוּר
   [יש מחלוקת בפסחים מח: –

ר"י –
הכסיפו פניו – שיאור, וזה חמץ (לאו, ללא כרת)
כקרני חגבים – חמץ (כרת)

– ודאי ששיעור פסול למנחות (חמץ)

ר"י –
הכסיפו פניו – מצה
כקרני חגבים – שיאור (ולא חמץ מהתורה)

– כאן נאמר שהחידוש שבדיעבד כשר למנחות.

1. b. רנבי"צ – חלוּט (לא חמץ אך גם לא מצה)
   יש מנחות (כמו מנחת חביתין) שצריך לחלוט ("רבוכה"),
   אבל בשאר לא,

– כאן נאמר שהחידוש שבדיעבד כשר למנחות.

2. הרי הפסוק נצרך ללמד שיש לאו למי שאופה את המנחה חמץ?
3. B. "מַצָּה תִהְיֶה" (ויקרא ב, ה) –
   "תהיה" – שחייבת להיות כך.

ב. מניין שיש מצוה חיובית ללוש כל הזמן שלא יחמיץ –

1. ר' פרידא עצמו – אולי נלמד מפסח ("״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת" (שמות יב, יז))
2. ר' אמי – נלמד מהפסוק הנ"ל – "מַצָּה תִהְיֶה" (ויקרא ב, ה)

כי כדי ללמוד שמעכב ניתן לכתוב – "מַצָּה היא"

מזה שכתוב "תהיה" – מלמד גם שצריך להתעסק בו שלא יחמיץ.

(נג. מתחת לאמצע)

חלק ב – אגדתא של ר' פרידא ור' עזרא

א. אמרו לר' פרידא שר' עזרא בדלת,
ושיש לו ייחוס חשוב עד עזרא הסופר

ר' פרידא לא התרשם מהייחוס, אלא רק אם הוא עצמו ת"ח,
ר' עזרא נפגע
אז ר' פרידא דרש דרשה לטובת הייחוס –

"אָמַרְתְּ לַה׳ אֲדֹנָ-י" – כנסת ישראל רוצה שה' יחיזק לה טובה שפרסמה את ה',
"טוֹבָתִי בַּל עָלֶיךָ" – עונה ה': זה לא את זה אברהם יצחק ויעקב – "לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה וְאַדִּירֵי כׇּל חֶפְצִי בָם".

ב. כששמע ר' עזרא את "אדירי" – נזכר בדרשה עם זה:

1. יָבֹא אַדִּיר וְיִפָּרַע לְאַדִּירִים מֵאַדִּירִים בְּאַדִּירִים.

יָבֹא אַדִּיר – זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּכְתִיב: ״אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה׳״.

וְיִפָּרַע לְאַדִּירִים – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַדִּירֵי כׇּל חֶפְצִי בָם״.

מֵאַדִּירִים – אֵלּוּ הַמִּצְרִים, דִּכְתִיב: ״צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים״.

בְּאַדִּירִים – אֵלּוּ מַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם״.

2. יָבֹא יָדִיד בֶּן יָדִיד, וְיִבְנֶה יָדִיד לְיָדִיד בְּחֶלְקוֹ שֶׁל יָדִיד, וְיִתְכַּפְּרוּ בּוֹ יְדִידִים.

יָבֹא יָדִיד – זֶה שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ, דִּכְתִיב: ״וַיִּשְׁלַח בְּיַד נָתָן הַנָּבִיא וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יְדִידְיָהּ בַּעֲבוּר ה׳״.

(נג: 1+)

בֶּן יָדִיד – זֶה אַבְרָהָם, דִּכְתִיב: ״מֶה לִידִידִי בְּבֵיתִי״,

וְיִבְנֶה יָדִיד – זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, דִּכְתִיב: ״מַה יְּדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ״,

לְיָדִיד – זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּכְתִיב: ״אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי״,

בְּחֶלְקוֹ שֶׁל יָדִיד – זֶה בִּנְיָמִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְבִנְיָמִין אָמַר יְדִיד ה׳ יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו״,

וְיִתְכַּפְּרוּ בּוֹ יְדִידִים – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: ״נָתַתִּי אֶת יְדִידוּת נַפְשִׁי בְּכַף אוֹיְבֶיהָ״.

3. יָבֹא טוֹב וִיקַבֵּל טוֹב מִטּוֹב לַטּוֹבִים.

יָבֹא טוֹב – זֶה מֹשֶׁה, דִּכְתִיב: ״וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא״.

וִיקַבֵּל טוֹב – זוֹ תּוֹרָה, דִּכְתִיב: ״כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם״.

מִטּוֹב – זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּכְתִיב: ״טוֹב ה׳ לַכֹּל״.

לַטּוֹבִים – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: ״הֵטִיבָה ה׳ לַטּוֹבִים״.

4. יָבֹא זֶה וִיקַבֵּל זֹאת מִזֶּה לְעַם זוּ –

יָבֹא זֶה – זֶה מֹשֶׁה, דִּכְתִיב: ״כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ״,

וִיקַבֵּל זֹאת – זוֹ הַתּוֹרָה, דִּכְתִיב: ״וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה״,

מִזֶּה – זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּכְתִיב: ״זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ״,

לְעַם זוֹ – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַם זוּ קָנִיתָ״.

(נג: שליש)

ג. הרחבה על הנאמר לאברהם – "מֶה לִידִידִי בְּבֵיתִי"

ירמיהו יא, טו-טז – "מֶה לִידִידִי בְּבֵיתִי עֲשׂוֹתָהּ הַמְזִמָּתָה הָרַבִּים וּבְשַׂר־קֹדֶשׁ יַעַבְרוּ מֵעָלָיִךְ כִּי רָעָתֵכִי אָז תַּעֲלֹזִי. זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי־תֹאַר קָרָא יְהֹוָה שְׁמֵךְ לְקוֹל  הֲמוּלָּה גְדֹלָה הִצִּית אֵשׁ עָלֶיהָ וְרָעוּ דָּלִיּוֹתָיו".

כשחרב הבית, מצאו ה' לאברהם ואמר "מֶה לִידִידִי בְּבֵיתִי?",
ואמר שבא לסנגר על עם ישראל.

1. A. הטענות של אברהם ותשובות ה':
2. שֶׁמָּא בְּשׁוֹגֵג חָטְאוּ? אָמַר לוֹ: ״עֲשׂוֹתָהּ הַמְּזִמָּתָה״,
3. שֶׁמָּא מִיעוּטָן חָטְאוּ? אָמַר לוֹ: ״הָרַבִּים״.
4. הָיָה לְךָ לִזְכּוֹר בְּרִית מִילָה, אָמַר לוֹ: ״וּבְשַׂר קֹדֶשׁ יַעַבְרוּ מֵעָלָיִךְ״,
5. שֶׁמָּא אִם הִמְתַּנְתָּ לָהֶם הָיוּ חוֹזְרִין בִּתְשׁוּבָה? אָמַר לוֹ: ״כִּי רָעָתֵכִי אָז תַּעֲלֹזִי״.
6. B. מיד בכה ואמר – שמא אין להם תקנה?

ענה ה' – ״זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תֹאַר קָרָא ה׳ שְׁמֵךְ״, מָה זַיִת זֶה אַחֲרִיתוֹ בְּסוֹפוֹ, אַף יִשְׂרָאֵל אַחֲרִיתָן בְּסוֹפָן.

1. C. המשך הפסוק – ״לְקוֹל הֲמוּלָּה גְדֹלָה הִצִּית אֵשׁ עָלֶיהָ וְרָעוּ דָּלִיּוֹתָיו״,
   שתי דרשות:
2. רַבִּי חִינָּנָא בַּר פָּפָּא – המולה מלשון מילים –
   לְקוֹל מִילֵּיהֶן שֶׁל מְרַגְּלִים נִיתְרוֹעֲעוּ דָּלִיּוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שכיכול הקב"ה לא יכול להוציא את עמי כנען מהארץ.

ר' חייא בר' חיננא מקשה – אם כן שייכתב מילים

2. רַבִּי חִיָּיא בְּרַבִּי חִינָּנָא – זה המשך דברי ההרגעה של ה' לאברהם – המולה מלשון חמולה (חמלה) – קולך שמעתי וחמלתי עליהם, על ידי ריכוז הגלויות:
3. a. שבמקום שבכל גלות יהיו כמו 4 הגלויות, כל אחת רק מה שהיא.
4. b. שבמקום שבגלות האחרונה יהיו 4 הגלויות אחת אחרי השנייה, יהיה 4 במקביל.
5. D. אגב המשל של ישראל לזית, עוד שתי דרשות על זה –
6. ריב"ל – כמו שעלי הזית לא נושרים, כך ישראל אין להם בטלה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב.
7. רי"ח – כמו שהזית מוציא את שמנו אחרי כתיתה, כך ישראל חוזרים למוטה ע"י ייסורים.

השיעור מנחות נג – שיעור הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

עם כל הבשורות הטובות (והקשות לצערנו) והכניסות לממדי"ם והילדים בבית, אני מרגיש שזמן הלימוד של הדף ממש שומר על עוגן רוחני ונפשי. אני מעודד אתכם לא לוותר על זה גם בימים אלו.

אני בינתיים מכין את הדפים שמיד אחרי פורים (אגב, יש קצת אגדתא שמאוד רלוונטית לתקופה), ובינתיים מזכיר שהדרך היחידה שלנו להמשיך היא בזכות התמיכה שלכם.

נהגו לתת את זכר למחצית השקל למוסדות תורה, ונראה לי טבעי, שבתור מי שלומדים משיעורי אתר סיני — תשקלו להקדיש את המחצית שלכם לטובת השיעורים כאן (וכאן בארה"ב)

אני יודע, מחיר הכסף מאוד גבוה השנה, אבל תדעו שכל שקל באמת הולך לטובת המשך הפרוייקט.

שיהיו ימים שקטים ושמחים מלאי בשורות טובות ולימוד,
אורי, אתר סיני

התרומות מוכרות למס כאן בישראל וכאן בארה"ב

השיעור מחצית השקל לאתר סיני – ההזדמנות שלכם לעזור להמשך השיעורים! הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת מנחות לחץ כאן
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

סיכום הדף היומי, מנחות דף מז

(מז. 1+ עד מז: שליש תחתון)

אם רק שחט לשמה ולא שרק לשמה?

הסבר:

ההקרבה של הכבשים עושה ללחם שלושה דברים:

1. הם עוברים מקדושת דמים לקדושת הגוף – ואי אפשר לפדותם,
   (בהמה, לעומת זאת, היא קדושת הגוף כבר משלב ההקדשה).
2. האם נפסלים ביוצא
3. האם ניתרים באכילה

הנושא שלנו – אבל מה אם רק שחט לשמה וזרק שלא לשמה, מה זה עושה ללחם בשלושת הדינים הנ"ל.

א. ת"ר – הברייתא של ר"א בר"ש ורבי

1. A. הדעות (ע"פ הסבר הגמרא) –
   לפי הגרי"ז לכל הדעות השחיטה לבדה ללא הזריקה לא מספיקה ליצור בלחם קדושת גוף מלאה (דרגה 10), המחלוקת רק עד כמה.
   ואמנם ברוב הקרבנות, גם פעולה שלא לשמה נחשבת (ורק לא עלתה לבעלים לשם חובה), כאן, כיוון שהזריקה היא חלק מהקדשת הקרבן בקדושת הגוף – אם היא שלא לשמה היא לא נחשבת.

ר"א בר"ש – השחיטה לבד לא עשה כלום (0%), הלחם עדיין רק קדושת דמים,

אסור באכילה, נפדה, לא נפסל ביוצא

רבי – השחיטה לבד עושה משהו – הלחם "קדוש ואינו קדוש":

אביי (מצמצם) – הלחם במעמד ביניים (50%) –

אסור באכילה ונפדה (כמו קדושת דמים),
אבל כן נפסל ביוצא (קדושת הגוף)

רבא (מרחיב) – כמעט לגמרי קדושת הגוף (80%) –

רק אסור באכילה (כי לא 100% + הזריקה לא לשמה)
אבל כן נפסל ביוצא, ולא נפדה (קדושת גוף 80%)

.

1. B. מקורות:
   ממקרה דומה אצל נזיר, ששחיטת איל השלמים מקדשת את הלחם – "וְאֶת־הָאַיִל יַעֲשֶׂה זֶבַח שְׁלָמִים לַה' עַל סַל הַמַּצּוֹת…" – כל אחד מדגיש מילה אחרת:

ר"א בר"ש – שהשחיטה לא עושה כלום –

"יַעֲשֶׂה" – עד שיעשה כל עשיותיו, כולל הזריקה.

(ו"זֶבַח" – שגם הוא מודה שהלחם צריך להיות קיים כבר בשעת השחיטה, ולא רק בזריקה).

רבי – שהשחיטה עושה משהו –

"זֶבַח" – מספיקה השחיטה.

(אם היה כתוב גם "זֶבַח יַעֲשֶׂה" – אכן צריך הכל,
אבל כתוב יַעֲשֶׂה זֶבַח – שיעשה על ידי השחיטה)

(מז. שליש תחתון)

ב. דעת ר"ע –

1. A. בעא מיניה רבי שמואל ברי"צ – שחט לשמה, וזרק שלא לשמה, האם הלחם מותר?

לפי הדעות שראינו התשובה ברורה: לא!
שהרי לכל הדעות – השחיטה לא מספיקה לדרגה 10, אלא רק 0, 5, או 8, ולכן ודאי לא מתירה את הלחם.

עונה הגמרא – השאלה היא לפי תנא אחר – ר"ע,
ועכשיו נעבור להבין את ר"ע, ואז נחזור להבנת שאלת רבי שמואל ברי"צ.

(מז.

1. B. הברייתא של אבוה דר' ירמיה בר אבא –
   שתי הלחם שיצאו מן העזרה אחרי השחיטה,
   ואז זרק את הדם של הכבשים במחשבת פיגול – האם גם הלחם מתפגל –
   ר"א – לא פיגול, ר"ע – פיגול.

ומסביר רב ששת –
שני התנאים סוברים כרבי (שהשחיטה עושה קדושת הגוף חלקית/מלאה),
ולכן כשיצא אחרי השחיטה – נפסל,

ר"א – הלחם רק פסול (יוצא) אבל לא פיגול

כי א"א להחיל פיגול על מה שכבר פסול.[1]

כפי שאמר במשנה במעילה (ו, ב) –
שחט קודשים קלים, ויצאו האימורים מן העזרה (ונפסלו)
ואח"כ זרק את הדם במחשבת פיגול – אין פיגול באימורים.

ר"ע – הלחם יהיה גם פיגול,

כי אמנם הם פסולים, אבל זה לא פסול בגופו אלא בגלל שיצא – ואפשר להוסיף לזה פיגול.

וכפי שאמר במשנה שם במעילה – שבאימורים שם יש פסול פיגול.

(מז: 5+ "מאי")

1. C. נחזור לשאלת רבי שמואל ברי"צ
   השאלה היתה – אם שחט לשמה וזרק שלא לשמה, האם מותר באכילה?
   ושאלנו – הרי ברור שלר"א בר"ש ולרבי (שלא קדוש לגמרי) – אסור!

וכאמור, הגמרא ענתה שהשאלה שלו היא לפי ר"ע, לפי ההבנה של רב ששת:

לפי ר"ע, גם אם הלחם יצא, ואז זרק בפיגול, הזריקה מפגלת גם את הלחם.

עכשיו, כדי שיהיה פיגול, צריך להיות קדוש לגמרי (דרגה 10).
מה קידש אותו?

לא ייתכן שזה הזריקה, כי לא ניתן לקדש (או להשלים קדושה) בזמן שהוא בחוץ.

אלא כנראה שהשחיטה כבר קידשה אותו לגמרי (דרגה 10)
(בניגוד לר"א בר"ש ורבי שהזריקה מוסיפה משהו בקדושה), והזריקה רק מוסיפה היתר אכילה.

ממילא – שואל רבי שמואל ברי"צ:

כיוון שהשחיטה כן עושה 100% קדושת הגוף,
והזריקה לא באה להוסיף קדושה, אלא רק להתיר, אולי זה כבר כמו בשאר הקרבנות שגם אם נעשתה שלא לשמה – זה מתיר.

[או שלא, כי אולי ר"ע אמר שזה 100% ולכן פיגול – רק לחומרא, אבל להסיק מכאן גם לקולא להתיר באכילה – אולי לא][2]

מתקיף רב פפא – אפשר להבין את ר"ע ור"א אחרת,
ושר"ע לא סובר שהשחיטה מקדשת לגמרי לדרגה 10.

(מז: 9+)

1. D. הבנת רב פפא בברייתא של אבוה דר' ירמיה בר אבא –

אולי כולם מודים שאם הלחם יצא ועדיין בחוץ – הזריקה לא תפגל אותו,
כי גם לר"ע הלחם עוד לא קדוש לגמרי, ולא יכול להתקדש כשהוא בחוץ, ולכן לא יתפגל.

אלא המחלוקת ביצא וחזר:

ר"א (שסובר שלא מפגל את הלחם) –
אכן סובר כרבי – שהשחיטה קידשה (קצת/הרבה), ולכן נפסל כשיצא,
ואפילו שחזר – א"א להוסיף פיגול למה שכבר פסול.

ר"ע (שסובר שכן מפגל את הלחם) –
סובר כר"א בר"ש – שהשחיטה לא קידשה כלל, ולא נפסל כשיצא,
ולכן כשחזר – יכול לפגל.

[קשה – הרי מה שמקדש אותו זה זריקת הפיגול,
והרי אמר רב גידל רב – שזריקת פיגול לא מקדשת (לעניין מעילה), ואם כן איך בכלל יהיה פיגול אם הקדושה תלויה בזריקה?

תשובה – כבר דחו את דברי רב גידל-רב (במעילה ג:).

[1] באמת המשנה שם מדברת על שלושה דברים – האם יש פיגול, נותר וטמא,
ורש"י מחלק:
לגבי פיגול – הוא מבאר שהשאלה היא האם פיגול יכול לחלול על משהו שכבר נפסל.
לגבי נותר וטמא – השאלה היא האם הזריקה יכולה להתייחס למה שכבר יצא.
כדי לפשט לא הזכרנו בגוף הדברים את נושא הנותר והטמא.

[2] ממה שראיתי הגרי"ז לא מסביר את הצד הזה של הספק

השיעור מנחות מז – שיעור הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת מנחות לחץ כאן
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

סיכום הדף היומי, מנחות דף מה

(מד: במשנה למטה – מה: 1-)

הקדמה – קרבנות המוספים

א. קרבנות המוסף בפרשת פנחס (במדבר כח)

חטאת: שעיר,
עולה: שבעה כבשים, איל אחד, ופרים:

פסח, שבועות, ראש חודש – שני פרים,
ראש השנה, יום כיפור שמיני עצרת – פר אחד.

(בסוכות הכל יוצא דופן: פרים – 13 עד 7, 2 אילים, 14 כבשים).

ב. בשבועות יש סט נוסף של קרבנות שבאים עם שתי הלחם (ויקרא כג, פרשת אמור)

חטאת: שעיר,

עולה: שבעה כבשים, שני אילים, פר אחד

שלמים: שני כבשים

מנחה: שתי הלחם

נסכם לגבי שבועות:

חטאת – בשניהם שעיר 1
עולות – בשניהם 7 כבשים,

לגבי האיל והפרים –

במוסף (בבמדבר) – איל אחד, שני פרים
בשתי הלחם (ויקרא) – שני אילים, פר אחד.

(מה: שורה 5 אחרי המשנה ועד השליש התחתון)

מניין שאלו באמת שני סטים נפרדים? (ולא שהתורה פשוט חזרה על אותן הקרבנות)

(כתוב "ר"ע אומר" אבל מוחקים את זה).

כיוון שמספר הפרים והאילים שונה – מכאן שאלו שני סטים.

שאלות:

1. אולי הפרים והאילים סטים נפרדים, אבל הכבשים אותם סט?

תשובה – כיוון שאלו סטים נפרדים, גם הכבשים נפרדים

2. אולי גם הפרים והאילים לא סטים נפרדים, אלא מביא או כך או כך?

תשובה – כיוון שהסדר שלהם בפסוקים שונה – מכאן שהם שונים:

בויקרא – שבעה כבשים, פר אחד, שני אילים
בבמדבר – שני פרים, אחד, שבעה כבשים

(חזרה למשנה בסוף מד:)

חלק א – הפרים, האילים והכבשים של המועדים לא מעכבים זה את זה

א. קשה – במה מדובר לגבי האילים –
אם בראש חודש, עצרת (של במדבר), (ופסח) – יש רק איל אחד

ואם הכוונה לסוכות או עצרת (של ויקרא) – אכן יש שני אילים, אבל הם מעכבים! (בסוכות – "כמשפט/ם", בעצרת – "יהיו" ("וְהִקְרַבְתֶּם עַל־הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן־בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ…" (ויקרא כג, יח))

תשובה – צריך לחלק:
(ואמנם זה קצת קשה שזה שני סוגים של "לא מעכבים", אבל לא נורא)

לגבי האילים – הכוונה לגבי בין שני הסטים של שבועות: שהאיל של במדבר לא מעכבים את האילים של ויקרא ולהפך.

אבל לגבי הפרים והכבשים – הכוונה גם שלא מעכבים בתוך אותו הסט (חוץ מסוכות שכאמור מעכבים).

(מה. 9+)

ב. ברייתא – מקור שהמוספים לא מעכבים זה את זה –
(חוץ מ, כאמור, יוצאי הדופן – סוכות, ושני האילים של שבועות בויקרא)

יחזקאל מו, ו-ז –
"וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ פַּר בֶּן־בָּקָר תְּמִימִם וְשֵׁשֶׁת כְּבָשִׂים וָאַיִל תְּמִימִם יִהְיוּ.
וְאֵיפָה לַפָּר וְאֵיפָה לָאַיִל יַעֲשֶׂה מִנְחָה וְלַכְּבָשִׂים כַּאֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ וְשֶׁמֶן הִין לָאֵיפָה".

והרי בראש חודש מקריבים איל אחד, שני פרים ושבעה כבשים?

אלא בא ללמד שלא מעכבים,
ואם יש לו פחות (פר אחד, או שישה כבשים ומטה ("כַּאֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ") יקריב,
אך עדיין מצווה להדר ולהביא כמה שיותר (לכן כתוב שישה, ולא רק "כַּאֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ").

הברייתא מסיימת שלומדים מ"יִהְיוּ" שכן מעכבים,

אך רש"י מבאר – אם כבר יש להם את המספר הנכון, אז חייבים להקריב את כולם.

(דילוג על ענייני יחזקאל: מה. מעל האמצע עד 6-)

ג. ר"ש במשנה – אם יש מספיק כסף לכל הפרים או לפר עוד עם נסכיו – עדיף עם הנסכים

(ר"ש לא בהכרח חולק על ת"ק, ודווקא מסתדר איתו, כי כאמור – הפרים לא מעכבים)

מקור – אותם פסוקים ביחזקאל (מו, ו-ז) –
"וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ פַּר בֶּן־בָּקָר תְּמִימִם וְשֵׁשֶׁת כְּבָשִׂים וָאַיִל תְּמִימִם יִהְיוּ.
וְאֵיפָה לַפָּר וְאֵיפָה לָאַיִל (איפה = מידה מסוימת) יַעֲשֶׂה מִנְחָה וְלַכְּבָשִׂים כַּאֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ וְשֶׁמֶן הִין לָאֵיפָה".

והרי מידת הסולת לפר ולאיל שונה? (פר – 3 עשרונים, איל – 2 עשרונים)
אלא הכוונה לדעת ר"ש – שעדיף להביא פר/איל אחד והאיפה שלו, מאשר עוד פרים.

(מה: במשנה)

חלק ב – עיכובים בקרבנות של שתי הלחם בעצרת של ספר ויקרא

תזכורת לרשימת קרבנות (ויקרא) –

חטאת: שעיר,
עולה: שבעה כבשים, שני אילים, פר אחד
שלמים: שני כבשים
מנחה: שתי הלחם

א. המשנה:

שאר הקרבנות לא מעכבים את שתי הלחם ולהפך,
אבל לגבי שני הכבשים ושתי הלחם:

ר"ע – הלחם מעכב את הכבשים, הכבשים לא מעכבים את הלחם

בגמרא נראה את המקור לדעתו.

ר"ש בן ננס – להפך: הכבשים מעכבים את הלחם, הלחם לא מעכב את הכבשים.

למה?

1. ר"ש בן ננס – כמו שבמדבר הקריבו את הכבשים ולא את שתי הלחם (שמביאים רק מתבואת ארץ ישראל).
2. ר"ש (מסכים אך חולק על הטעם, שלדעתו גם את שני הכבשים לא הקריבו במדבר) –

נראה מי מתיר את מי:
הכבשים הם המתיר של שתי הלחם ושל עצמם (זורקים את הדם וזה מתיר את הקטרת האימורים ואכילת הבשר לכהנים).
ואילו שתי הלחם – ללא הכבשים אין להם מתיר.

3. בגמרא נראה עוד הסבר.

ב. בגמרא – מניין לר"ש שלא הקריבו את הקרבנות שבויקרא עד הכניסה לארץ?

1. A. ת"ר – "וְהִקְרַבְתֶּם עַל־הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן־בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ…" (ויקרא כג, יח)

מצד אחד לכאורה היינו אומרים – "עַל־הַלֶּחֶם" – שגם שאר הקרבנות תלויים בלחם ולהפך,
מצד שני בעצם לא – כי כיוון ש"על הלחם כתוב בהתחלה בולא בסוף, ואחריו כתוב "שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם" – משמע גם ללא הלחם – כמשנתנו.

אלא למה כתוב "עַל־הַלֶּחֶם" אם אפשר גם בלעדיו?

ר"ט – שלא נתחייבו בשאר הקרבנות אלא כשנכנסו לארץ ונתחייבו גם בלחם (כר"ש במשנתנו).

(מה: שורה 5 אחרי המשנה, ר"ע אומר (ומוחקים את "ר"ע אומר").

1. B. הברייתא ממשיכה – ואולי הקרבנות בויקרא הם אותם קרבנות של במדבר, וכן קרבו במדבר?

תשובה – אלו שני סטים שונים של קרבנות (ופירטנו את זה בהקדמה).

(מה: שליש תחתון)

ג. עוד הסבר למחלוקת ר"ע ור"ש בן ננס –

בויקרא כג, כ –
"וְהֵנִיף הַכֹּהֵן  אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכֻּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' עַל־שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַה' לַכֹּהֵן" –

"יהיו" מלמד שמשהו מעכב כאן –
ר"ע – זה מתייחס ללחם: שהלחם מעכב את הכבשים
בן ננס – זה מתייחס לכבשים: שהכבשים מעכבים את הלחם

למה כל אחד אומר כך:

1. A. שניהם עושים גז"ש לפסוק אחר, אבל נחלקו לאיזה פסוק:

ר"ע – הכוונה שהלחם מעכב את הכבשים,
כי לומד מפסוק יז – "מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ  לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה…" – ששם הכוונה ללחם.

ולמה לא למד כר"ש בן ננס –
מעדיף ללמוד מהנושא שלנו (שתי הלחם – שניתנים לכהן), ולא מפסוק שבכלל מדבר על כבשי העולה!

ר"ש בן ננס – הכוונה לכבשים שמעכבים את שתי הלחם.
כי לומד מפסוק יח – "וְהִקְרַבְתֶּם עַל־הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן־בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַה'" – ושם הכוונה גם לכבשים (וכפי שכבר הזכרנו בחלק א שקרבנות העצרת מעכבים זה את זה)
(ואמנם שם מדובר על כבשי העולה, ולא לכבשי השלמים, אבל בכ"ז לומדים מעצם זה שזה כבשים).

ולמה לא למד כר"ע –
מעדיף ללמוד "יהיו" מ"יהיו" ולא מ"תהיינה"

(ואמנם עושים גזירות שוות גם כשזה לא בדיוק זהה, כמו ב"ושב הכהן" ו"בא הכהן", אבל כשאפשר – עדיף ביטוי זהה).

1. B. זה לא מגז"ש אלא ממשמעות הפסוק עצמו (פסוק כ) –
   "וְהֵנִיף הַכֹּהֵן  אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכֻּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' עַל־שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַה' לַכֹּהֵן" –

"לַה' לַכֹּהֵן" –

ר"ע – הכוונה ללחם, שכולו הולך לכהן

שהרי לא כתוב "לה' ולכהן",
אלא הכוונה שנותנים לה' והוא נותן הכל לכהן.

ר"ש בן ננס – הכוונה לשני הכבשים (שלמים), שהולכים גם לה' וגם לכהן.

(חזרה מעמוד ב 1- לעמוד א מעל האמצע)

חלק ג – אגב – פסוקים מיחזקאל ששונים מהתורה

בחלק א הזכרנו את הפסוקים ביחזקאל מו, ו-ז, ששונים מהתורה ולמדנו מהשוני הזה כמה דינים,
"וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ פַּר בֶּן־בָּקָר תְּמִימִם וְשֵׁשֶׁת כְּבָשִׂים וָאַיִל תְּמִימִם יִהְיוּ.
וְאֵיפָה לַפָּר וְאֵיפָה לָאַיִל יַעֲשֶׂה מִנְחָה וְלַכְּבָשִׂים כַּאֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ וְשֶׁמֶן הִין לָאֵיפָה".
אגב זה נראה עוד פסוקים קשים ביחזקאל.

א. שלושה פסוקים שלכאורה סותרים את התורה:

1. "כֹּה אָמַר ה׳ אֱלֹקִים בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחוֹדֶשׁ תִּקַּח פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים וְחִטֵּאתָ אֶת הַמִּקְדָּשׁ" (מה, יח)

והרי בר"ח מקריבים פר לעולה, לא לחטאת?

רי"ח (ור"י בברייתא) – אליהו הנביא יענה בעתיד.

רב אשי (ורי"ס בברייתא) – הכוונה לקרבנות המילואים שיקריבו בימי עזרא כשיחנכו את בית שני,
שכמו בימי משה – יקריבו ביום ה8 (שהיה בר"ח) עגל לחטאת.

2. "כׇּל־נְבֵלָה וּטְרֵפָה מִן־הָעוֹף וּמִן־הַבְּהֵמָה לֹא יֹאכְלוּ הַכֹּהֲנִים" (מד, לא)

והרי לכולם אסור, לא רק לכהנים?

רי"ח (שוב) – אליהו הנביא יענה בעתיד.

רבינא – הכוונה שאפילו לכהנים אסור,
למרות שהם אוכלים את בשר העוף שנמלק (ולא נשחט).

3. "וְכֵן תַּעֲשֶׂה בְּשִׁבְעָה בַחֹדֶשׁ מֵאִישׁ שֹׁגֶה וּמִפֶּתִי וְכִפַּרְתֶּם אֶת־הַבָּיִת" (מה, כ)

איזה קרבנן מביאים ב7 בניסן?

רי"ח – הכוונה לפר העלם דבר של ציבור:

בְּשִׁבְעָה – שמביאים כשחטאו רוב השבטים (7), אפילו שזה לא רוב הקהל (כאחת הדעות בהוריות ה.).

בַחֹדֶשׁ – שמביאים אותו כשבי"ד הורו דבר חדש כמו להתיר את החלב.

מֵאִישׁ שֹׁגֶה וּמִפֶּתִי – שלא רק הורו ("פתי" – העלם דבר) אלא שגם עשו על פיהם ("מאיש שוגה" – שגגת מעשה).[1]

(מה. 10-)

ב. אמירה כללית – רב יהודה-רב – זכור חנינא בן חזקיה לטוב,

כי רצו לגנוז את ספר יחזקאל בגלל הסתירות שבינו לתורה,
והוא לקח 300 גרבי שמן ועלה לעליית הגג ולא הפסיק עד שדרש את כל הסתירות.

[1] לא ברור לי אם יש דרשה זו למה צריך גם את הדרשה הקודמת ("חדש").

השיעור מנחות מה – שיעור הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת מנחות לחץ כאן
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

סיכום הדף היומי, מנחות דף מד

(מד. 1+ עד מד: משנה שנייה למטה)

חלק א – עוד לגבי ציצית

א. ת"ר – חילזון –

גופו – דומה לים (הצבע)
וברייתו דומה לדג – שגדל במים
ויוצא ליבשה אחת ל70 שנה (אך גם בשאר הזמן ניתן להשיגו בצייד, אל זה קשה), ולכן הוא יקר.

ב. תניא – ר' נתן: על כל מצווה, אפילו קלה, יש שכר בעולם הזה (ועוד יותר שכר בעוה"ב, שלא ידוע מה הוא).
ומביא דוגמא מציצית שהיא קלה (רק מצוות עשה, קל לקיימה) מהסיפור הבא –

אדם שהיה זהיר בציצית בא לאישה זונה יקרה, וברגע האחרון הציצית טפחה על פניו ועצר,
והסביר לאישה שבפרשיית ציצית יש כפלות – "אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם… אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם" – ודורש: אני שעתיד להיפרע, ואני שעתיד לשלם שכר.

זה הרשים אותה, שאלה מי הוא ואיפה לומד,
ובאה לבית המדרש (של ר' חייא) וסיפרה את הסיפור וביקשה להתגייר וחיתן אותה עם האיש,

וזה מתן שכרו בעוה"ז – שזכה באישה ובמצעות של כסף וזהב ובכספה (שליש שנשאר לה).

(מד. 10-)

ג. רב יהודה – טלית שאולה

עד 30 יום – פטורה מציצית, אח"כ חייבת.

רוב הראשונים (ולא רש"י) –
טלית שאולה פטורה מהתורה (גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה־לָּךְ עַל־אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ" – שלך)
וחז"ל חייבו אחרי 30 – כי זה נראה שלו ואנשים יטעו.

וזה כמו מזוזה – עד 30 יום פטור, אח"כ חייב,

וגם כאן רוב הראשונים – מהתורה פטור, אלא שאחרי 30 חייבו כי יחשבו שזה שלו.
ובשכירות בארץ חייב מיד – משום יישוב ארץ ישראל (שלא בקלות יעזוב את הדירה כי כבר שילם על מזוזה, וגם יהיה קל יותר למצוא שוכרים כי יש כבר מזוזה).

(מד. 7-)

חלק ב – תפילין של יד/ראש לא מעכבות זו את זו (מהמשנה לח.)

א. רב חסדא –

1. A. בהתחלה אמר –
   דווקא שיש לו את שניהם, ושם אחד – יצא באחד,
   אבל אם אין לו את השני כלל – לא ישים כלל, גזירה שמא יפשע ויקנה רק אחד.

אך אמרו לו – באמת?!

1. B. ואז חזר בו –
   בכל מקרה ישים גם אחד אם אין ברירה.

ב. על חומרת מצוות תפילין (ועוד מצוות) –

רב ששת – מי שלא מניח תפילין עובר על 8 עשה – "וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך" X ארבעת הפרשיות (רש"י 1).

[ואגב –

1. מי שלא שם ציצית עובר על 5 עשה –

4 בבמדבר טו –

"דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל־כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל־צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת.

וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת־כׇּל־מִצְוֺת ה'…"

ועוד 1 בדברים כב –

"גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה־לָּךְ עַל־אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ"

3. כהן שלא עולה לברך עובר על 3 עשה (במדבר ו) –

"…כֹּה תְבָרְכוּ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם… וְשָׂמוּ אֶת־שְׁמִי עַל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרְכֵם"

4. מי שלא שם מזוזה עובר על 2 עשה –

"וּכְתַבְתָּם עַל־מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ" כתוב פעמיים – בשמע (דברים ו) ובוהיה אם שמוע (דברים יא)

ריש לקיש – מי שכן מניח תפילין מאריך ימים

ישעיהו לח – "אֲדֹנָי עֲלֵיהֶם (שם ה' עליהם בתפילין) יִחְיוּ…".

(מד: במשנה למעלה)

חלב ג – משנה – דברים שלא מעכבים זה את זה במקדש

א. בנסכים – הסולת והשמן לא מעכבים את היין, ולהפך

[ברוב הקרבנות צריכים להביא גם מנחה (סולת ושמן) + יין. (ואפשר גם להביא בנדבה).
(המילה "נסכים" לפעמים מתייחסת לכל העסק, ולפעמים רק ליין, תלוי בהקשר).

ב. אגב – מה מביא קודם –

רבנן – קודם מנחה ואח"כ יין
רבי – קודם יין ואח"כ מנחה

מקורות:

1. רבנן – קודם מנחה ואח"כ יין
   "וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם" (שכתוב הרבה בבמדבר כט במוספי סוכות), מיותר, ובא ללמד על הסדר.

ואילו מ"זֶבַח וּנְסָכִים" ילמדו את הדין של זעירי – שאפילו אם כבר שמו אותם בכלי שרת, לא התקדשו עד שחיטת הקרבן, וניתן עדיין להעבירם לטובת קרבן אחר.

רבי – קודם יין ואח"כ מנחה
"אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר־תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַה' עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ" (ויקרא כג, לז) – הנסכים (יין) באים ישר אחרי הזבח.

ואילו החזרה של "וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם" – בא ללמד שאת המנחה והנסכים מקריבים אפילו אחרי יום ההקרבה –

אם נתן בכלי שרת לפני ההקרבה – חייבים להקריב באותו יום,
אם נתן בכלי שרת ביום, אבל אחרי הקרבת הקרבן – אפשר להקריבם בלילה
אם לא נתן בכלי שרת עד למחרת (או אפילו עשרה ימים) – מקריב ביום שנתן.

דחייה כל המקור – הרי גם רבנן וגם רבי צריכים מקור גם לדין החלופי של השני?
אלא באמת שניהם מסכימים שלומדים רק את הדין החלופי,
ואילו המקור לסדר הוא אחר:

2. רבנן – קודם מנחה ואח"כ יין
   מהפסוק של רבי לעיל – "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר־תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַה' עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ" (ויקרא כג, לז) – שאחרי העולה מקריבים את מנחת הנסכים.

דחייה – מה רבי יעשה עם זה?

3. כשמביא את הנסכים עם הקרבן – לפי כולם קודם המנחה ואז היין ("עֹלָה וּמִנְחָה").
   אלא המחלוקת כשמביא את הנסכים לא באותו יום של הקרבן (ששם אותם בכלי שרת רק בימים שאח"כ) –

רבנן – קודם מנחה ואח"כ יין,
כי כמו שכשבאים עם הקרבן אז קודם המנחה,
גם כשבאים בפנ"ע – קודם המנחה.

רבי – קודם היין ואח"כ המנחה,
כי היין חשוב יותר שהלויים שרים עליהם.[1]

(ורק כשבאים עם הזבח מקדימים את המנחה – כי כיוון שכבר מקריבים את הקרבן על המזבח (אכילת מזבח), ממשיכים גם את המנחה שגם היא נאכלת על אש המזבח, בניגוד ליין שנשפכים לספלים).

(מד: רבע תחתון)

ג. בזריקת הדם – 4 הזריקות על המזבח החיצון לא מעכבות זו את זו, ואם נתן 1 – יצא
(בין בחטאת שצריך 4, ובין בשאר הקרבנות שצריך 2 שהן 4).

מקור – "וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח ה׳ אֱלֹקֶיךָ" – אפילו שפיכה אחת.

[1] (אמנם שרים עליהם כשבאים עם קרבן, ואילו כאן שבאים בלי קרבן זה ספק (ערכין יב.), אבל כיוון שכשבאים עם קרבן שרים – זה מראה על חשיבותם)

השיעור מנחות מד – שיעור הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת מנחות לחץ כאן
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

סיכום הדף היומי, מנחות דף לט

(לח: 3- עד לט: 1-)

מושגים –

גדיל – החלק בציצית שקרוב לבגד ובו כורכים חלק מהחוטים

הענפים – הציציות שמתפזרות כל אחת לעצמה אחרי הגדיל

חוליות – בגדיל כורכים כמה כריכות ואז קושרים, ושוב כורכים ושוב קושרים וכו' – כל חלק כזה בין שתי קשירות הוא חוליה.

חלק א – המשך הגרדומין

תזכורת – בני ר' חייא – "גרדומי תכלת (או לבן) – כשרים".
כלומר, בהתחלה צריך להכניס אורך של 12 אגודלים אחרי הגדיל.
אבל אח"כ אם 2 נקרעו ונשאר רק "גרדומין" (כדי עניבה) – בדיעבד כשר.

א. רבא – יוצא מכאן שחייבים לקשור כשר כפול על כל חוליא וחוליא בגדיל (מדרבנן)
(באמת רבא מוכיח שצריך לפחות עוד קשר אחד באמצע הגדיל, ולא רק בתחילתו וסופו).

כי אם נקרע, ונשאר רק כדי עניבה, זה כל כך קצר שעם הזמן זה יפרום את הקשר העליון (הכי רחוק מהבגד). ואם נאמר שאין באמצע הגדיל קשר נוסף – כל הגדיל ייפרם.

אלא מכאן שיש עוד קשר באמצע הגדיל, והוא לא ייפרם כי עד אליו החוט כבר מספיק ארוך.

דחייה – אולי לא חייבים עוד קשר,
ומה שהתירו בגרדומין זה רק אם כן עשו עוד קשר, ואם לא – אז באמת יאסרו גרדומין שמא הכל ייפרם.

(לט. 1+)

ב. אגב – רבא גם מוכיח שצריכים קשר כפול (לפחות אחד) מדאורייתא

מזה שצריך לימוד מיוחד להתיר בציצית צמר עם פשתן (דברים כב – לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו. גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה־לָּךְ…").
והרי אם זה לא קשור – אז גם ככה אין בעיית כלאיים.

(לט. 5+)

ג. רב – נפסק החוט מעיקרו פסול

איתיביה – ממה שכבר אמרנו –
בתחילת הכנת הציצית צריך 12 אגודלים,
אך אח"כ אם החוט נפסק – "שיריו וגרדומיו כלשהו".

ולכאורה הכוונה –
שייריו – שנשאר חלק מהחוט,
וגרדומיו – שנפסק מעיקרו, וכתוב שכשר!

דחייה – הכוונה כמו שתמיד הבנו –
רק אם נשאר גרדומים באורך כלשהו (=כדי עניבה) כשר,
אך נפסק מעיקרו – פסול.[1]

(לט. שליש)

חלק ב – הגדיל והכריכות

(שימו לב שהרבה פעמים כשכתוב כאן בגמרא תכלת – הכוונה פשוט לציצית (לבן ותכלת))

א. רבה בשם רב – החוט של כרך עולה מן המניין ולא צריך לזה חוט תשיעי/חמישי.

(רב יוסף – זה לא רב אלא שמואל).

ב. מה אורך הגדיל (הכרוך) –

1. A. בשם רב –
   לכתחילה – שליש כרוך, שני שליש ענף
   אך אם כרך יותר (רובה), או פחות (אפילו חוליה אחת – מינימום 3 כריכות) – כשר.

(זה בניגוד לרבא לעיל שאמר שצריך לפחות עוד קשר באמצע הגדיל, כלומר 2 חוליות).

(נדלג לט. רבע תחתון ל3-)

1. B. ואם עשה הכל גדיל (סיפור על אדם שעשה כך) –

רב – לא יאה,

בתורה כתוב גם פתיל וגם גדיל, וצריך את שניהם:
בבמדבר טז – וְנָתְנוּ עַל־צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת
ובדברים כב – גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה־לָּךְ עַל־אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ,

(ואגב, מ"גדילים" לומדים גם שצריך 4 חוטים, כי כל גדיל הוא קליעה של 2, וכתוב שני גדילים – סה"כ 4).

רבה בב"ח – יאה

בתורה כתוב גם פתיל וגם גדיל, ומכאן שאפשר או זה או זה:
בבמדבר טז – וְנָתְנוּ עַל־צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת
ובדברים כב – גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה־לָּךְ עַל־אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ

(חזרה מלט: 8+ ל – לט. רבע תחתון)

ג. כמה חוליות –

נזכיר – בדיעבד –

רבה בב"ח – לא צריך בכלל גדיל!
רב – אפילו חוליה אחת של 3 כריכות
רבא (בחלק א) – לפחות 2 חוליות (קשר, כריכות, קשר, כריכות, קשר)

אך כמה לכתחילה – בין 7 ל13 (כנגד שבעה רקיעים עם 6 הרווחים ביניהם).

(כפי שאכן נהוג היום למי שעושה תכלת לפי הרמב"ם – 7 או 13 חוליות)

(ויש מסבירים שהכוונה למספר הכריכות בכל חולייה וכפי שאנחנו (אשכנזים) אכן עושים בלי תכלת – 7,8,11,13)

(לט. 6-)

ד. סדר הכריכה –

מתחיל בלבן (כמו שראינו אתמול – וְנָתְנוּ עַל־צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת)

וגם מסיים בלבן (כי הלבן קדוש יותר (שהרי מתחילין בו), ומעלין בקודש ואין מורידין).

(דילוג על מה שראינו לט. 3- עד לט: 8+)

חלק ג – החומרים של הבגד והציצית

(נקדים – זה שהבגד יכול להיות צמר או פשתן – זה ברור לגמרא).

א. הציצית –

התכלת – זה ודאי חוטי צמר צבועים בתכלת.

אך הלבן –

לאותו מין (צמר לצמר ופשתן לפשתן) –

זה ודאי טוב (כמו שראינו אתמול לגבי הצבע – "וְנָתְנוּ עַל־צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת").

אך האם אפשר גם לא מאותו מין –

צמר לבגד פשתן – שמואל מכשיר (כפי שהתכלת הוא מצמר).

פשתן לבגד צמר – איבעיא להו –

מצד אחד אסור – כי אולי שמואל התיר דווקא בצמר, שהותר גם בתכלת.

מצד שני מותר – שהרי בלימוד של כלאיים בציצית (לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו. גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה־לָּךְ…" (דברים כב)) – לכאורה הכוונה לשני הכיוונים (או צמר לפשתן או פשתן לצמר)

ת"ש – שכך אמר רחבה בשם רב יהודה.
שאפשר צמר בפשתן ופשתן בצמר.

(לט: מעל האמצע)

ב. שיראין (משי)

לגבי בגד משי –

רחבה-ר"י (כאמור), ובהמשך גם רבא – חייב בציצית,

(אמר זאת לגבי שחוטי צמר ופשתן פוטרים בבגד שיראין (אפילו שהם כלאיים))

אך ר"נ – פטור מציצית

1. A. איתיביה רבא –
   ברייתא מפורשת: השיראין, והכלך והסריקין (סוגי משי) חייבים.

תשובה – מדרבנן.

והרי בהמשך כתוב "וכולן – חוטי צמר ופשתים פוטרים בהם",
ואם זה דרבנן אז אסור כלאיים.

תשובה – הכוונה או צמר או פשתים.

(לט: שליש תחתון)

1. B. ראיית ר"נ מהברייתא (הכי נמי מסתברא)
   שהרי הברייתא ממשיכה ואומרת שחוטי משי פוטרים במינן (בגד משי) ולא בבגד צמר/פשתן, וזה ברור שלא יכול להיות מהתורה!

דחיית הראיה – כמו רבא:
בגד משי זה כן מהתורה,
ויש הבדל לגבי החוטים –

חוטי צמר/פשתן – פוטרים כל בגד, גם משי

(בדברים – בפסוקים של שעטנז וציצית מוזכרים רק צמר ופשתן)

חוטי משי – פוטרים רק במשי

(בבמדבר – "ציצית הכנף" – שיהיה ממין הכנף, וכל סוג של חומר).

(לט:

1. C. המקור של ר"נ שמשי דרבנן –
   תנא דבי רי"ש – "וְהַבֶּגֶד כִּי־יִהְיֶה בוֹ נֶגַע צָרָעַת בְּבֶגֶד צֶמֶר אוֹ בְּבֶגֶד פִּשְׁתִּים" (ויקרא יג, מז) – מכאן שכל סתם "בגד" זה או צמר או פשתים ("וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל־כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם" (במדבר טו).

אביי – יש ברייתא אחרת של תנא דבי רי"ש שחולקת –
שלומד מה"או" בצרעת לרבות שאר בדים – צמר גמלים, ארנבים, עיזים ומשי.

(מחר נראה שבעצם גם החיוב בבגד פשתן לא מובן מאליו – ב"ש אומרים שפטור)

[1] לא מובן לי – אם גם כשנפסק אחרי הגדיל ולא נשאר כדי עניבה – פסול, למה רב לא הזכיר את זה אלא רק הזכיר שאם נפסק מעיקר (סמוך לבגד) פסול?

השיעור מנחות מ – שיעור הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת מנחות לחץ כאן
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

סיכום הדף היומי, מנחות דף לט

(לח: 3- עד לט: 1-)

מושגים –

גדיל – החלק בציצית שקרוב לבגד ובו כורכים חלק מהחוטים

הענפים – הציציות שמתפזרות כל אחת לעצמה אחרי הגדיל

חוליות – בגדיל כורכים כמה כריכות ואז קושרים, ושוב כורכים ושוב קושרים וכו' – כל חלק כזה בין שתי קשירות הוא חוליה.

חלק א – המשך הגרדומין

תזכורת – בני ר' חייא – "גרדומי תכלת (או לבן) – כשרים".
כלומר, בהתחלה צריך להכניס אורך של 12 אגודלים אחרי הגדיל.
אבל אח"כ אם 2 נקרעו ונשאר רק "גרדומין" (כדי עניבה) – בדיעבד כשר.

א. רבא – יוצא מכאן שחייבים לקשור כשר כפול על כל חוליא וחוליא בגדיל (מדרבנן)
(באמת רבא מוכיח שצריך לפחות עוד קשר אחד באמצע הגדיל, ולא רק בתחילתו וסופו).

כי אם נקרע, ונשאר רק כדי עניבה, זה כל כך קצר שעם הזמן זה יפרום את הקשר העליון (הכי רחוק מהבגד). ואם נאמר שאין באמצע הגדיל קשר נוסף – כל הגדיל ייפרם.

אלא מכאן שיש עוד קשר באמצע הגדיל, והוא לא ייפרם כי עד אליו החוט כבר מספיק ארוך.

דחייה – אולי לא חייבים עוד קשר,
ומה שהתירו בגרדומין זה רק אם כן עשו עוד קשר, ואם לא – אז באמת יאסרו גרדומין שמא הכל ייפרם.

(לט. 1+)

ב. אגב – רבא גם מוכיח שצריכים קשר כפול (לפחות אחד) מדאורייתא

מזה שצריך לימוד מיוחד להתיר בציצית צמר עם פשתן (דברים כב – לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו. גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה־לָּךְ…").
והרי אם זה לא קשור – אז גם ככה אין בעיית כלאיים.

(לט. 5+)

ג. רב – נפסק החוט מעיקרו פסול

איתיביה – ממה שכבר אמרנו –
בתחילת הכנת הציצית צריך 12 אגודלים,
אך אח"כ אם החוט נפסק – "שיריו וגרדומיו כלשהו".

ולכאורה הכוונה –
שייריו – שנשאר חלק מהחוט,
וגרדומיו – שנפסק מעיקרו, וכתוב שכשר!

דחייה – הכוונה כמו שתמיד הבנו –
רק אם נשאר גרדומים באורך כלשהו (=כדי עניבה) כשר,
אך נפסק מעיקרו – פסול.[1]

(לט. שליש)

חלק ב – הגדיל והכריכות

(שימו לב שהרבה פעמים כשכתוב כאן בגמרא תכלת – הכוונה פשוט לציצית (לבן ותכלת))

א. רבה בשם רב – החוט של כרך עולה מן המניין ולא צריך לזה חוט תשיעי/חמישי.

(רב יוסף – זה לא רב אלא שמואל).

ב. מה אורך הגדיל (הכרוך) –

1. A. בשם רב –
   לכתחילה – שליש כרוך, שני שליש ענף
   אך אם כרך יותר (רובה), או פחות (אפילו חוליה אחת – מינימום 3 כריכות) – כשר.

(זה בניגוד לרבא לעיל שאמר שצריך לפחות עוד קשר באמצע הגדיל, כלומר 2 חוליות).

(נדלג לט. רבע תחתון ל3-)

1. B. ואם עשה הכל גדיל (סיפור על אדם שעשה כך) –

רב – לא יאה,

בתורה כתוב גם פתיל וגם גדיל, וצריך את שניהם:
בבמדבר טז – וְנָתְנוּ עַל־צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת
ובדברים כב – גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה־לָּךְ עַל־אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ,

(ואגב, מ"גדילים" לומדים גם שצריך 4 חוטים, כי כל גדיל הוא קליעה של 2, וכתוב שני גדילים – סה"כ 4).

רבה בב"ח – יאה

בתורה כתוב גם פתיל וגם גדיל, ומכאן שאפשר או זה או זה:
בבמדבר טז – וְנָתְנוּ עַל־צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת
ובדברים כב – גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה־לָּךְ עַל־אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ

(חזרה מלט: 8+ ל – לט. רבע תחתון)

ג. כמה חוליות –

נזכיר – בדיעבד –

רבה בב"ח – לא צריך בכלל גדיל!
רב – אפילו חוליה אחת של 3 כריכות
רבא (בחלק א) – לפחות 2 חוליות (קשר, כריכות, קשר, כריכות, קשר)

אך כמה לכתחילה – בין 7 ל13 (כנגד שבעה רקיעים עם 6 הרווחים ביניהם).

(כפי שאכן נהוג היום למי שעושה תכלת לפי הרמב"ם – 7 או 13 חוליות)

(ויש מסבירים שהכוונה למספר הכריכות בכל חולייה וכפי שאנחנו (אשכנזים) אכן עושים בלי תכלת – 7,8,11,13)

(לט. 6-)

ד. סדר הכריכה –

מתחיל בלבן (כמו שראינו אתמול – וְנָתְנוּ עַל־צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת)

וגם מסיים בלבן (כי הלבן קדוש יותר (שהרי מתחילין בו), ומעלין בקודש ואין מורידין).

(דילוג על מה שראינו לט. 3- עד לט: 8+)

חלק ג – החומרים של הבגד והציצית

(נקדים – זה שהבגד יכול להיות צמר או פשתן – זה ברור לגמרא).

א. הציצית –

התכלת – זה ודאי חוטי צמר צבועים בתכלת.

אך הלבן –

לאותו מין (צמר לצמר ופשתן לפשתן) –

זה ודאי טוב (כמו שראינו אתמול לגבי הצבע – "וְנָתְנוּ עַל־צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת").

אך האם אפשר גם לא מאותו מין –

צמר לבגד פשתן – שמואל מכשיר (כפי שהתכלת הוא מצמר).

פשתן לבגד צמר – איבעיא להו –

מצד אחד אסור – כי אולי שמואל התיר דווקא בצמר, שהותר גם בתכלת.

מצד שני מותר – שהרי בלימוד של כלאיים בציצית (לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו. גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה־לָּךְ…" (דברים כב)) – לכאורה הכוונה לשני הכיוונים (או צמר לפשתן או פשתן לצמר)

ת"ש – שכך אמר רחבה בשם רב יהודה.
שאפשר צמר בפשתן ופשתן בצמר.

(לט: מעל האמצע)

ב. שיראין (משי)

לגבי בגד משי –

רחבה-ר"י (כאמור), ובהמשך גם רבא – חייב בציצית,

(אמר זאת לגבי שחוטי צמר ופשתן פוטרים בבגד שיראין (אפילו שהם כלאיים))

אך ר"נ – פטור מציצית

1. A. איתיביה רבא –
   ברייתא מפורשת: השיראין, והכלך והסריקין (סוגי משי) חייבים.

תשובה – מדרבנן.

והרי בהמשך כתוב "וכולן – חוטי צמר ופשתים פוטרים בהם",
ואם זה דרבנן אז אסור כלאיים.

תשובה – הכוונה או צמר או פשתים.

(לט: שליש תחתון)

1. B. ראיית ר"נ מהברייתא (הכי נמי מסתברא)
   שהרי הברייתא ממשיכה ואומרת שחוטי משי פוטרים במינן (בגד משי) ולא בבגד צמר/פשתן, וזה ברור שלא יכול להיות מהתורה!

דחיית הראיה – כמו רבא:
בגד משי זה כן מהתורה,
ויש הבדל לגבי החוטים –

חוטי צמר/פשתן – פוטרים כל בגד, גם משי

(בדברים – בפסוקים של שעטנז וציצית מוזכרים רק צמר ופשתן)

חוטי משי – פוטרים רק במשי

(בבמדבר – "ציצית הכנף" – שיהיה ממין הכנף, וכל סוג של חומר).

(לט:

1. C. המקור של ר"נ שמשי דרבנן –
   תנא דבי רי"ש – "וְהַבֶּגֶד כִּי־יִהְיֶה בוֹ נֶגַע צָרָעַת בְּבֶגֶד צֶמֶר אוֹ בְּבֶגֶד פִּשְׁתִּים" (ויקרא יג, מז) – מכאן שכל סתם "בגד" זה או צמר או פשתים ("וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל־כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם" (במדבר טו).

אביי – יש ברייתא אחרת של תנא דבי רי"ש שחולקת –
שלומד מה"או" בצרעת לרבות שאר בדים – צמר גמלים, ארנבים, עיזים ומשי.

(מחר נראה שבעצם גם החיוב בבגד פשתן לא מובן מאליו – ב"ש אומרים שפטור)

[1] לא מובן לי – אם גם כשנפסק אחרי הגדיל ולא נשאר כדי עניבה – פסול, למה רב לא הזכיר את זה אלא רק הזכיר שאם נפסק מעיקר (סמוך לבגד) פסול?

השיעור מנחות לט – שיעור הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת מנחות לחץ כאן
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

סיכום הדף היומי, מנחות דף לח

(תחילת פרק התכלת – לח: 3-)

משנה: התכלת אינה מעכבת את הלבן, והלבן אינה מעכבת את התכלת

א. מקור שצריכים תכלת ולבן –

במדבר טז – "…וְנָתְנוּ עַל־צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת, וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ…" –

הַכָּנָף – לבן,
צִיצִת הַכָּנָף – הציצית צריכה להיות כמו הכנף – לבן,
ובנוסף – פְּתִיל תְּכֵלֶת.

ב. האם מעכבים – ברייתא –

רבי – מעכבים,
"וּרְאִיתֶם אֹתוֹ" – לשון יחיד, את שניהם יחד.

רבנן – לא מעכבים
"וּרְאִיתֶם אֹתוֹ" – לשון יחיד, כל אחד בנפרד.
(ובסוף הסוגיא (לח: למטה) – זה רי"ס הגלילי משום רי"ח בן נורי).

לכאורה משנתנו שאמרה שמעכבים לא כרבי?

תשובות – המשנה כרבי שמעכבים,
ומה שאמרה שלא מעכבים הכוונה היא אחרת:

1. רב – "לקדם" (שהסדר לא מעכב).
   כלומר, לכתחילה צריך קודם את הלבן ("וְנָתְנוּ עַל־צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת" – הלבן לפני התכלת).
   (רש"י – לתחוב בחור קודם את הלבן, שטמ"ק – לסובב קודם את הלבן)
   וכוונת המשנה: בדיעבד אם התחיל בתכלת זה לא מן המובחר אבל לא מעכב.

אך עדיין לא מובן –
זה מסביר את "הלבן אינו מעכב את התכלת" (אם שם קודם תכלת, הלבן לא מעכב אותו),
אבל איך תסביר את "התכלת אינו מעכב את הלבן" (שאם שם קודם לבן, התכלת לא מעכבו), הרי אמור לשים קודם את הלבן!

עונה רמי בר חמא – בטלית שכולה תכלת,
שאז צריך להקדים דווקא את התכלת (כי כאמור – מקדימים את החוט שדומה לכנף),
אך אם הקדים את הלבן – יצא.

(לח: באמצע)

דוחה רבא – גם בטלית תכלת צריך להקדים את הלבן!

2. רבא – הכוונה לגבי הגרדומין:
   כשקושרים את הפתילים – בהתחלה צריך מדרבנן 12 אגודלים אחרי הגדיל (החלק שכורכים), שיהיה יפה.
   אך אם אח"כ שניים מהם נקרעו ונשארו קצרים יותר (גרדומין) – בדיעבד בסדר.
   ועל זה נאמר שלא משנה אם הלבן או התכלת הם הגרדומין.

ג. דיני הגרדומין

1. a. כאמור – צריך שלא נקרעו יותר מ2 חוטים.
   אך כיוון שאנחנו מקפלים ועושים 8, אז יוצא שמספיק שמ2 חוטים נשאר צד אחד שלם, ומשני חוטים אפשר בשני הצדדים גרדומים, כלומר סה"כ אפשר 2 שלמים (נפרדים) ו6 גרדומים).

(לח: רבע תחתון)

1. b. האורך המינימלי – שמואל: כדי לענבם.
2. איבעיא להו – האם הכוונתם לקשור כל אחד עם עצמו, או את כל ה8? (דורש יותר אורך) תיקו.
3. רב אשי – ואם זה חוט עבה, שאם היה דק יכל לענבם אך כיוון שהוא עבה לא יכול?

תשובה – ודאי שזה טוב (כל המטרה כדי שיהיה מספיק יפה ובולט).

השיעור מנחות לח – שיעור הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת מנחות לחץ כאן
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

סיכום הדף היומי, מנחות דף לז

(לא: שליש – לב: 7-)

דיני כתיבת מזוזה

א. צורת השורות

1. רב – שתיים שתיים (שתי מילים בכל שורה) כשירה, אפילו שזה מאוד צר.
2. רנבי"צ (ורי"ח) – גם שורות משתנות (2,3,1,2,3,1 וכו') – כשירה, כי זה כמו שירה.

מיתיבי – עשה את מה שאמור להיות רגיל כמו שירה (או להפך) פסולה?

תשובה – זה בספר תורה.

3. אבל – בצורת משולש (שורות הולכות ומתקצרות או מתרחבות) – פסולה.

ב. סיום המזוזה

"לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל־הָאָרֶץ"

רב חסדא – המילים האחרונות "על הארץ" בשורה לבד,

יש אומרים – בסוף השורה

כדי שיצא מתחת ל"הַשָּׁמַיִם" – כדי לקיים "כִּי כִגְבֹהַּ שָׁמַיִם עַל־הָאָרֶץ גָּבַר חַסְדּוֹ עַל־יְרֵאָיו" (תהלים קג).

יש אומרים – בתחילת השורה

(כמו שרחוקים השמיים והארץ), וכן נהוג.

(לא: 4-)

ג. פרשיות סתומות או פתוחות

בתורה שתי הפרשיות (שמע + והיה) סתומות אחרי:

מה לגבי המזוזה –

1. A. ר' חלבו מעיד על רב הונא: רב הונא – סתומות

מיתיבי – רשב"א – ר"מ עשה פתוחות (והסביר שאמנם בתורה סתומות אבל עם פרשיות אחרות, ואילו במזוזה לוקחים שתי פרשיות לא סמוכות אז לא שייך שיהיו סתומות),
ואמר רב שכן ההלכה.

תשובות:

(לב. 5+)

1. זאת מחלוקת,
   וכשרב אמר שכן ההלכה, לא התכוון לפתוחות אלא לנושא אחר בברייתא (רווח, נראה בהמשך).

(דילוג לב. 5+ עד שליש תחתון)

2. רנבי"צ – אין מחלוקת, ורשב"א ורב התכוונו – עדיף סתומות, אבל אפשר גם פתוחות.

1. B. הערות – ראיות לטובת סתומות –

(חזרה ל7+)

1. לרב –

שהרי רב ידוע כמי שהולך לפי מנהג העולם, ומנהג העולם בסתומות.

איפה רואים שהולך לפי המנהג – לגבי חליצה:
בתורה כתוב "נעל",
ובזמנם היו שני סוגים – מנעל וסנדל, והעולם נהג בסנדל,
ואמר רב שאם יבוא אליהו ויאמר שאסור בסנדל – אין שומעים לו כי העם נהגו בסנדל.

[אמר גם לגבי מנעל, ויש שתי גרסאות מה אמר –

רב כהנא – חז"ל גזרו שלא לעשות במנעל,

ואמר רב שאם יאמר אליהו שמותר במנעל – שומעים לו

רב יוסף – לא היתה גזירה נגד מנעל,

ואמר רב שאם יאמר אליהו שאסור במנעל – שומעים לו].

(חזרה למטה – 7-)

2. לר"מ (וכולם) –
   ברייתא – ספר תורה/תפילין שבלו – לא עושים מהם מזוזה, כי זה הורדה בקודש.

משמע שאם זה לא היה הורדה – עושים.
והרי בתורה הם סתומות, אז איך נעשה מהם תפילין פתוחות?

אלא ודאי שהם סתומות, וגוזר את הפרשיות ותופר במקום הסתימה ויוצר סתומות (רשב"א).

דחייה – אולי הכוונה להשלים,
כלומר שחסרה לו רק שורה אחת וגוזר מהתורה ותופר במזוזה, ונשאר פתוחות.

1. C. אגב, בימינו יש מנהגים שונים (וראה תוס' לב. "האידנא" מה נחשב סתומות ומה פתוחות)

(הגענו ל4-, ועכשיו נחזור ללא: 4- להשלמת הלכות)

ד. השלמת הלכות (שלא הזכרנו תוך כדי הסוגייה הקודמת)

1. A. ר' חלבו ראה את רב הונא –
2. סתומות, כנ"ל.
3. כורך משמאל לימין (מ"אחד" ל"שמע")
4. B. בברייתא של רשב"א שראה את ר"מ:
5. פתוחות, כנ"ל.
6. כותב על הדוכסוסטוס (השכבה הפנימית של העור).
7. כותב כמין דף (עמודה אחת), כנ"ל.
8. עושה ריווח למעלה ולמטה

(לב. 5+)

[כמה ריווח – כמו אטב של ספרים, ששומר שהקלף לא יתגלגל כשכותבים].

(חזרה לסוף לב. 4-)

ה. שימוש בתפילין לצורך מזוזה

ראינו ברייתא – שלא משתמשים בתורה ותפילין לצורך מזוזות כי זה הורדה בקודש.

והרי יש עוד בעיות:

1. A. סתומות/פתוחות – כבר דיברנו.
2. B. והתניא –
   תפילין כותבים על קלף (השכבה החיצונית של העור, על הצד הפנימי (לכיוון הבשר))
   ומזוזות על דוכסוסטוס (השכבה הפנימית, על הצד החיצוני, לכיוון השיער),
   ויש ברייתא שאם שינה בזה ובזה – פסול!

תשובות:

1. במזוזה – מצווה יותר בדוכסוסטוס, אבל בדיעבד כשר גם על קלף.

והרי הברייתא אמרה שאם שינה בזה והזה פסול?

תשובה – הכוונה לשני שינויים בתפילין – 1. אם כתב על הקלף אבל על החלק החיצוני (לכיוון השיער). 2. אם כתב על דוכסוסטוס.

(לב: 1+)

2. זאת מחלוקת תנאים: הברייתא הנ"ל אכן פוסלת, אבל ר' אחאי מכשיר:

[יש הבנות שונות בשבת עט: מה המחלוקת, לענייננו מספיק שיש דעה ש:

או – בדיעבד אפשר גם מזוזה על קלף,

או בדיעבד אפשר גם תפילין על דוכסוסטוס ועמיד שלקח תפילין שנכתבו על דוכסוסטוס והשתמש בהם למזוזה].

(לב: 6+)

1. C. והרי בתפילין אין שרטוט ובמזוזה צריך שרטוט?
   כפי שאמר רב מניומי ורב מנימין (הלמ"ס).

תשובה – זאת מחלוקת תנאים,
דתניא – ר' ירמיה – תפילין ומזוזות לא צריכות שרטוט
(וגם נכתוב בעל פה, כי אין חשש שיטעה).

(לב: באמצע)

ו. כבוד ספר תורה

(אגב שלעיל ר' חלבו העיד על רב הונא שעשה סתומות, עכשיו מעיד עוד משהו)

רב הונא – לא ישב על מיטה שמונח עליה ספר תורה, אלא העביר את הס"ת על כד.

אך רבה בב"ח – מותר,

ואמנם יש סיפור על ר' אלעזר שנבהל כשגילה שיש ס"ת על המיטה,
אך שם זה כי הספר היה נמוך ממנו (וכאילו היה על הקרקע),
אך אחרת – מותר.

השיעור מנחות לז – שיעור הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת מנחות לחץ כאן
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

סיכום הדף היומי, מנחות דף לב

(לא: שליש – לב: 7-)

דיני כתיבת מזוזה

א. צורת השורות

1. רב – שתיים שתיים (שתי מילים בכל שורה) כשירה, אפילו שזה מאוד צר.
2. רנבי"צ (ורי"ח) – גם שורות משתנות (2,3,1,2,3,1 וכו') – כשירה, כי זה כמו שירה.

מיתיבי – עשה את מה שאמור להיות רגיל כמו שירה (או להפך) פסולה?

תשובה – זה בספר תורה.

3. אבל – בצורת משולש (שורות הולכות ומתקצרות או מתרחבות) – פסולה.

ב. סיום המזוזה

"לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל־הָאָרֶץ"

רב חסדא – המילים האחרונות "על הארץ" בשורה לבד,

יש אומרים – בסוף השורה

כדי שיצא מתחת ל"הַשָּׁמַיִם" – כדי לקיים "כִּי כִגְבֹהַּ שָׁמַיִם עַל־הָאָרֶץ גָּבַר חַסְדּוֹ עַל־יְרֵאָיו" (תהלים קג).

יש אומרים – בתחילת השורה

(כמו שרחוקים השמיים והארץ), וכן נהוג.

(לא: 4-)

ג. פרשיות סתומות או פתוחות

בתורה שתי הפרשיות (שמע + והיה) סתומות אחרי:

מה לגבי המזוזה –

1. A. ר' חלבו מעיד על רב הונא: רב הונא – סתומות

מיתיבי – רשב"א – ר"מ עשה פתוחות (והסביר שאמנם בתורה סתומות אבל עם פרשיות אחרות, ואילו במזוזה לוקחים שתי פרשיות לא סמוכות אז לא שייך שיהיו סתומות),
ואמר רב שכן ההלכה.

תשובות:

(לב. 5+)

1. זאת מחלוקת,
   וכשרב אמר שכן ההלכה, לא התכוון לפתוחות אלא לנושא אחר בברייתא (רווח, נראה בהמשך).

(דילוג לב. 5+ עד שליש תחתון)

2. רנבי"צ – אין מחלוקת, ורשב"א ורב התכוונו – עדיף סתומות, אבל אפשר גם פתוחות.

1. B. הערות – ראיות לטובת סתומות –

(חזרה ל7+)

1. לרב –

שהרי רב ידוע כמי שהולך לפי מנהג העולם, ומנהג העולם בסתומות.

איפה רואים שהולך לפי המנהג – לגבי חליצה:
בתורה כתוב "נעל",
ובזמנם היו שני סוגים – מנעל וסנדל, והעולם נהג בסנדל,
ואמר רב שאם יבוא אליהו ויאמר שאסור בסנדל – אין שומעים לו כי העם נהגו בסנדל.

[אמר גם לגבי מנעל, ויש שתי גרסאות מה אמר –

רב כהנא – חז"ל גזרו שלא לעשות במנעל,

ואמר רב שאם יאמר אליהו שמותר במנעל – שומעים לו

רב יוסף – לא היתה גזירה נגד מנעל,

ואמר רב שאם יאמר אליהו שאסור במנעל – שומעים לו].

(חזרה למטה – 7-)

2. לר"מ (וכולם) –
   ברייתא – ספר תורה/תפילין שבלו – לא עושים מהם מזוזה, כי זה הורדה בקודש.

משמע שאם זה לא היה הורדה – עושים.
והרי בתורה הם סתומות, אז איך נעשה מהם תפילין פתוחות?

אלא ודאי שהם סתומות, וגוזר את הפרשיות ותופר במקום הסתימה ויוצר סתומות (רשב"א).

דחייה – אולי הכוונה להשלים,
כלומר שחסרה לו רק שורה אחת וגוזר מהתורה ותופר במזוזה, ונשאר פתוחות.

1. C. אגב, בימינו יש מנהגים שונים (וראה תוס' לב. "האידנא" מה נחשב סתומות ומה פתוחות)

(הגענו ל4-, ועכשיו נחזור ללא: 4- להשלמת הלכות)

ד. השלמת הלכות (שלא הזכרנו תוך כדי הסוגייה הקודמת)

1. A. ר' חלבו ראה את רב הונא –
2. סתומות, כנ"ל.
3. כורך משמאל לימין (מ"אחד" ל"שמע")
4. B. בברייתא של רשב"א שראה את ר"מ:
5. פתוחות, כנ"ל.
6. כותב על הדוכסוסטוס (השכבה הפנימית של העור).
7. כותב כמין דף (עמודה אחת), כנ"ל.
8. עושה ריווח למעלה ולמטה

(לב. 5+)

[כמה ריווח – כמו אטב של ספרים, ששומר שהקלף לא יתגלגל כשכותבים].

(חזרה לסוף לב. 4-)

ה. שימוש בתפילין לצורך מזוזה

ראינו ברייתא – שלא משתמשים בתורה ותפילין לצורך מזוזות כי זה הורדה בקודש.

והרי יש עוד בעיות:

1. A. סתומות/פתוחות – כבר דיברנו.
2. B. והתניא –
   תפילין כותבים על קלף (השכבה החיצונית של העור, על הצד הפנימי (לכיוון הבשר))
   ומזוזות על דוכסוסטוס (השכבה הפנימית, על הצד החיצוני, לכיוון השיער),
   ויש ברייתא שאם שינה בזה ובזה – פסול!

תשובות:

1. במזוזה – מצווה יותר בדוכסוסטוס, אבל בדיעבד כשר גם על קלף.

והרי הברייתא אמרה שאם שינה בזה והזה פסול?

תשובה – הכוונה לשני שינויים בתפילין – 1. אם כתב על הקלף אבל על החלק החיצוני (לכיוון השיער). 2. אם כתב על דוכסוסטוס.

(לב: 1+)

2. זאת מחלוקת תנאים: הברייתא הנ"ל אכן פוסלת, אבל ר' אחאי מכשיר:

[יש הבנות שונות בשבת עט: מה המחלוקת, לענייננו מספיק שיש דעה ש:

או – בדיעבד אפשר גם מזוזה על קלף,

או בדיעבד אפשר גם תפילין על דוכסוסטוס ועמיד שלקח תפילין שנכתבו על דוכסוסטוס והשתמש בהם למזוזה].

(לב: 6+)

1. C. והרי בתפילין אין שרטוט ובמזוזה צריך שרטוט?
   כפי שאמר רב מניומי ורב מנימין (הלמ"ס).

תשובה – זאת מחלוקת תנאים,
דתניא – ר' ירמיה – תפילין ומזוזות לא צריכות שרטוט
(וגם נכתוב בעל פה, כי אין חשש שיטעה).

(לב: באמצע)

ו. כבוד ספר תורה

(אגב שלעיל ר' חלבו העיד על רב הונא שעשה סתומות, עכשיו מעיד עוד משהו)

רב הונא – לא ישב על מיטה שמונח עליה ספר תורה, אלא העביר את הס"ת על כד.

אך רבה בב"ח – מותר,

ואמנם יש סיפור על ר' אלעזר שנבהל כשגילה שיש ס"ת על המיטה,
אך שם זה כי הספר היה נמוך ממנו (וכאילו היה על הקרקע),
אך אחרת – מותר.

השיעור מנחות לב – שיעור הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת מנחות לחץ כאן
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

סיכום הדף היומי, מנחות דף לא

(ל: מתחת לאמצע – לא: מעל האמצע)

חלק א – המשך: עולא – ר' חנינא – הלכה כר"ש שזורי (במקרה מסוים), ולא עוד אלא שבכל מקום הלכה כמותו.

א. מהו אותו מקרה מסוים?

1. ר"ש שזורי אצלנו (שלא תולים חלק משם ה')

דחייה – אם כן היו מביאים אותו ברשימת האמוראים.

2. משנה בחולין – לגבי בן פקועה (שחטו בהמה ויש וולד בפנים) –
   ר"ש שזורי – אפילו הוא בן חמש וחורש בשדה – לא צריך שחיטה אלא מספיק שמת!

[נרחיב –

אם הוא מת – מותר ללא שחיטה,

אם הוא חי –

ר"מ – צריך שחיטה,
רבנן – לא צריך, אבל אם כבר הולך על הארץ – צריך שחיטה מדרבנן.
ר"ש שזורי – לא צריך שחיטה כלל]

דחייה – זה אמנם נכון שהלכה כמותו,
אבל לא לזה התכוון עולא-ר' חנינא,
כי זעירי אמר שם בשם ר' חנינא שהלכה כר"ש שזורי,
ואם גם עולא-ר' חניאנ התכוון לזה, היו מביאים גם אותו.

3. משנה בגיטין –
   סתם אדם שאומר "כתבו גט לאשתי" – כותבים אבל לא נותנים (כי לא אמר לתת).
   אבל אם הוא "יוצא בקולר" (ליהרג) או יוצא בשיירה – מניחים שהתכוון שגם יתנו, ונותנים.

ור"ש שזורי הוסיף – גם חולה מסוכן.

דחייה – אחרי הצעה 4.

4. משנה בדמאי –
   אם הפריש תרומת מעשר, והיא התערבבה חזרה בחולין המתוקנים – היא מדמעת (בטלה רק ב100).

אם מדובר בדמאי (שמפריש רק מדרבנן בגלל הספק שמא הבעלים לא הפריש) – אומר ר"ש שזורי שהקלו שיכול לשאול את הבעלים אם הפריש כבר, ואם הפריש – הרי שהכל מותר.

דחייה לשתי ההצעות (3,4) – זה אמנם נכון,
אבל רי"ח שם אמר שהלכה כמותו,
ואם גם עולא-ר' חנינא התכוון לזה, היו מביאים גם אותו.

(ל: 9-)

5. ברייתא – פול המצרי (קטנית) שזרעו לזרע
   שנת המעשר נקבעת לפי ההשרשה, וחלק השריש לפני ר"ה וחלק אחרי,
   לא יכול להפריש תרומות ככה סתם – כי אסור להפיר שמהחדש על הישן ולהפך,

אך אומר ר"ש שזורי יש שיטה – יקח הכל ויערבב טוב, ואז יפריש מהחדש על החדש ומהישן על הישן.

דחייה – זה אמנם נכון כנ"ל,
אבל כבר שמואל-רי"ח אמר שהלכה כמותו,
ואם גם עולא-ר' חנינא התכוון לזה, היו מזכירים גם אותו.

(ל: 1-)

6. רב פפא – משנה בכלים –
   כלי עץ גדול (40 סאה) לא מקבל טומאה.

ויש שם שתי מחלוקות –

1. A. ב"ש – מודדים מבפנים, ב"ה – מודדים מבחוץ
2. B. לגבי הרגליים והלבזבזין (מסגרת)

רבנן – לא כלולים (כמו כלי נפרד)

רי"ס – כלולים, אבל לא הרווח שבין הרגליים

ר"ש שזורי – אפילו הרווח בין הרגליים כלול אם הרגליים נמוכות מטפח.

(לא. 7+)

7. רנבי"צ – משנה בטהרות –
   מדאורייתא – דבר שנטמא יורד בדרגה מהדבר המטמא (אב עושה ראשון, ראשון – שני, שני – שלישי),
   אבל חז"ל גזרו על משקים שנטמאו – לא משנה מאיזה דרגה נטמאה (אב, 1, 2,) – הם תמיד יהיו 1 ("תחילה").

על איזה משקים גזרו?
(תוס' – במשקה נוזלי לפי כולם גזרו, אלא כאן מדובר שהם קרשו)

ר"מ – יין ושמן,

חכמים – גם דבש.

ר"ש שזורי (לפי תיקון הגמרא) – דווקא יין.

(לא. שליש)

ב. ברייתא – עוד הלכה של ר"ש שזורי – פעם נתערב לו טבל (למעשרות) בחולין

1. A. הדין –

מדאורייתא – בטל ברוב, אבל חז"ל גזרו שלא בטל כלל.
אבל בא ר"ש שזורי לר"ט, והציע לו טריק:
אמנם להפריש מטבל דאורייתא א"א, כי לא מפרישים מהחייב על הפטור,
אבל שיקנה תבואה אחרת שגם חייבת רק מדרבנן, ויפריש ממנה על עצמה ועל התערובת.

איזה תבואה הציעה לו לקנות? יש שתי גרסאות:

1. דמאי
   (כאמור, רוב עמי הארץ מעשרים, ומהתורה פטור, ורק מדרבנן גזרו)

ולא אמר שיקנה תבואת נוכרי,
כי סבר שאין קניין להפקיע, והוא חייב מהתורה.

2. תבואת נוכרי
   (סובר שיש קניין להפקיע, וחייב מדרבנן)

ולא אמר לו דמאי,
כי סובר שחייב מהתורה (אין רוב עמי הארץ מעשרים)

(לא. 6-)

1. B. שאל רב יימר – האם גם לגבי זה התכוון עולא-ר' חנינא שהלכה כר"ש שזורי?

רב פפא – כן

(ומוסיף רב אשי בשם מר זוטרא – פשיטא שכן!
הרי עולא ר' חנינא אמר שבכל מקום הלכה כמותו, משמע – גם במשניות וגם בברייתות).

(לא: 2+)

חלק ב – ספר תורה שנקרע

א. נקרע מלמעלה למטה כנגד האותיות

אם קרע אות לחצי – ודאי פסול (רא"ש)

אם עבר בין האותיות –

אם עבר עד 2 שורות – יכול לתקן בתפירה

אם 3 שורות – לא מתקן (גנאי, או שמא ייקרע).

ב. הערות:

1. בקלף חדש מתקן גם 3

(ואין הכוונה דווקא חדש ממש, אלא שעדיין ניכר עיבודו במי עפצים (ע"פ הרמב"ם).

2. את התיקון לא עושים בחוטים אלא גידין (כמו שתופרים ספר תורה בגידין).

ג. בעי רב יהודה בר אבא –

אם נקרע מלמעלה למטה ברווח שבין העמודות?

ואם זה לא קרע אנכי אלא אופקי בין השורות?

תיקו.

השיעור מנחות לא – שיעור הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת מנחות לחץ כאן
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

סיכום הדף היומי, מנחות דף ל

(כט: 7- עד ל: מתחת לאמצע)

המשך ענייני ספר תורה

חלק א – שתי הלכות של רב שנדחו מברייתות

א. אם יש יותר מדי פספוסים בספר תורה – לא מתקנים (ייגנז)

[הסבר – אם פספס מילה –
עקרונית יכול למחוק (בדיו טרי), או לגרר (בדיו יבש), ולהשלים.
אבל לא תמיד זה אפשרי, ואז יכול פשוט לתלות (לכתוב מעל השורה).
הבעיה – אם יעשה יותר מדי תיקונים כאלה – נראה כמנומר (בית הלוי – זה פסול מדרבנן).

(אבל באותיות מיותרות – אין בעיה לתקן גם הרבה).

כמה טעויות זה יותר מדי –

1. A. הסתירה:

רב – 2 בכל עמוד – יתקן, 3 בכל עמוד – ייגנז

אך בברייתא – 3 – יתקן, 4 ייגנז

1. B. עכשיו נמשיך עם הברייתא –
2. בכל עמוד 4 – מספיק עמוד של 3 כדי להציל
3. בכל עמוד 6-7 – צריך עמוד מושלם כדי להציל

רב יוסף – ואם יש בעמוד אחד 3 – יכול לתקנם שיהיה מושלם, ואז כבר יכול לתקן גם את השאר).

3. בכל עמוד יותר מ7 – א"א להציל

(ל. 1+)

ב. הכותב ספר תורה גומר אפילו באמצע עמוד

מיתיבי – בחומשים גומר באמצע עמוד, אבל את כל הספר גומר בסוף עמוד (מקצר והולך)

תשובות:

1. רב התכוון לחומשים

(דחייה – רב אמר זאת במפורד על כל הספר ("לעיני כל ישראל")

2. אכן צריך לגמור בסוף העמוד, ורק התכוון שגומר את ספר התורה באמצע שורה

ונחלקו בהבנת רב (ע"פ נימוקי יוסף, ולא רש"י) –

רבנן – או באמצע שורה או בסוף

רב אשי – דווקא באמצע (וכן הלכה בשו"ע)

(מרדכי – שבזה ברור שהספר נגמר ואין המשך).

(ל. רבע)

חלק ב – דינים של רב גידל-רב

א. ב8 הפסוקים האחרונים מעלים רק אדם אחד ולא מחלקים ל2

זה מתקשר למחלוקת לגבי מי כתב את 8 הפסוקים (על מיתת משה) –

ר"י – יהושע בן נון

מובן למה לא לקטוע, כי 8 הפסוקים האם יחידה אחת נפרדת

ר"ש – משה, וכתב בדמע (צער).

לכאורה לא מובן למה לא לקטוע, זה כמו שאר הפסוקים,

אך עונים – זה מובן, כי זה בכל זאת שונה משאר הפסוקים שכתב בדמע על העתיד לקרות.

(ל. אמצע)

ב. מצוות כתיבת ספר תורה –

הלוקח ספר תורה מן השוק – כחוטף מצווה מן השוק (פחות מהודר),

ואילו הכותב – כאילו קיבלה מהר סיני

(רב ששת – וכן המגיה אפילו אות אחת).

חלק ג – ת"ר – דיני הכתיבה (המשך חלק א)

(רוב הדינים שנראה מצד שהספר יהיה יפה, ובדיעבד כשר גם בלי זה)

א. רוחב העמודות והיריעות

רוחב הדפים (עמודות) – לא יעשה צרות מדי (נראה כאיגרת), או רחבות מדי (עיניו משוטטות),

אלא ברוחב של "למשפחותיכם" X 3 (=30)

אורך כל יריעה – שתספיק ל3-8 דפים (עמודות),

– נזדמנה לו יריעה ארוכה יותר (9), לא יחלק ל3+6, אלא ל4+5 (שיהיה בערך שווה).

– היריעה האחרונה יכולה להיות קצרה – אפילו פסוק אחד בעמודה אחת (ויכתוב כל מילה ברוחב גדול כדי לסיים בסוף העמוד)

ב. רווחים –

1. A. מסביב לעמודות –

בספר תורה: למטה טפח, למעלה 3 אצבעות, בין דף לדף 2 אצבעות
(בחומשים: למטה 3 אצבעות, למעלה 2 אצבעות, בין דף לדף רוחב אגודל).

1. B. בין השורות והמילים –

בין השיטות (שורות) – במלוא שיטה

בין התיבות – כמו אות קטנה (י)

בין האותיות – ברוחב שערה

(ל. 6-)

1. C. בדיעבד –
2. גובה לא טוב –
   שרטט גבוה או נמוך מדי בעמוד, או שורות צפופות מדי –

עדיף שיגלוש לרווחים למעלה/למטה מאשר שיקטין את האותיות.

2. רוחב לא טוב –

יצא לו רווח קטן בסוף השורה – יכול לגלוש לשוליים –

אם נשארה לו למשל מילה של 5 אותיות – יעשה 3 בפנים ו2 יצאו לשוליים (ולא להפך).

אבל מצד שני – זה לא מתיר לכתוב מילה שלימה של 2 אותיות בשוליים, אלא יתחיל בשורה הבאה.

(ל: 4+)

ג. פספס את שם ה' –

[כאמור בחלק א, אם פספס מילה רגילה –
עקרונית יכול למחוק (בדיו טרי), או לגרר (בדיו יבש), ולהשלים.
אבל אם זה אומר מחוק ולהשלים הרבה – יכול פשוט לתלות (לכתוב מעל השורה)]

מהמקל למחמיר –

בברייתא –

רי"ס – יכול לתלות גם את שם ה'.

וכן ר"ש שזורי – תולין, אבל רק את כל השם ולא מקצתו.

ר"י ורי"צ – לא תולים את שם ה', ולכן:

רי"צ  – יכול למחוק או לגרור, לכתוב על מקום המחיקה, ואת מה שמחק תולה.

ר"י – רק גורר אך לא מוחק (לא כותבים שם ה' על מקום המחיקה).

ר"ש בן אלעזר – כל הנ"ל אסור,

כי את שם ה' לא כותבים על מקום גרירה או מחיקה, וגם לא תולים,
אלא כל היריעה תיגנז.

באמוראים –

רב – תולה (כרי"ס)
רי"צ בר שמואל – כותב על המחיקה (כרי"צ)

ולמה לא אומרים פשוט "הלכה כ___"?
כי היו גרסאות שונות איזה תנא אמר מה.

(ל: שליש עליון)

ד. ר' חנינא – הלכה כר"ש שזורי (במקרה מסוים), ולא עוד אלא שבכל מקום הלכה כמותו.

מהו אותו מקרה מסוים?

אולי ר"ש שזורי אצלנו (שלא תולים חלק משם ה')

דחייה – אם כן היו מביאים אותו ברשימת האמוראים.

אלא מה כן? מחר נראה רשימה ארוכה של הצעות.

השיעור מנחות ל – שיעור הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

(כט. 11 שורות מלמעלה – כט: 7 שורות מלמטה)

חלק א – אגדתא אודות המנורה

א. כמות הזהב בה השתמש שלמה

רב אמי – שלמה כילה (גמר) את כל ה"זהב סגור".
וכן רב – עשה 10 מנורות, ולכל אחת השתמש ב1000 כיכר זהב (שהוציא מהם כיכר אחד).

קושיות:

1. הרי גם אחרי בניית המקדש היה עשיר?
תשובה – גמר רק את ה"זהב סגור".

2. האם צירוף מחסר כל כך הרבה בזהב? (והרי רי"ס בר"י – צירפו את המנורה 80 פעם וירד רק בגודל של מטבע).
תשובה – ככל שמצרפים – כל צירוף מוריד פחות.

ב. אלו כלים ה' הראה למשה?

a. רק את המנורה

ר' שמואל ב"נ – ר' יונתן – את המנורה.
מקור – "על המנורה הטהורה" – שירדו מעשיה ממקום טהור.
(וכן רמוז – "כמראה אשר הראה ה' את משה, כן עשה את המנורה" (במיוחס לרשב"א).
קשה – זה כתוב גם בשולחן?
תשובה – שם אפשר להבין שזה בא ללמד שמקבל טומאה (למרות שזה כלי עץ העשוי לנחת), אך במנורה ברור שמקבל טומאה, ולכן דרש כנ"ל.

עוד מקורות – "וזה מעשה המנורה"-
ר' חייא ב"א – רי"ח – גבריאל, תנא דבי רי"ש – הקב"ה (שמשה התקשה בה וה' הראה לו, (וכן ר"ח (הלבנה), זיהוי שמונת השרצים וי"א מקום השחיטה)).

b. ארון, מנורה ושולחן (רי"ס בר"י בברייתא)
מקור – "וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר".
קשה – נאמר גם לגבי המשכן?
תשובה – שם כתוב "כמשפטו" – רק את הדינים למד ולא ראה ממש.

חלק ב – מזוזות (ותפילין)

א. עיכוב אות אחת + גויל סביב
במשנה – שתי הפרשיות מעכבות, ואפילו אות אחת מעכבת.

פשיטא – (נלמד מ"וכתבתם").

תשובות:
1. ר"י – רב – שאפילו קוצו של יוד מעכב.
דחייה – עדיין פשיטא.
2. ר"י – רב – אם אין גויל סביבה (אפילו שצורת האות ניכרת).

ב. אות חסרה
A. ניקבה אות ה
ניקב תוכו (רגל שמאלית) – כשר במשהו,
ניקב רגלו (הימנית) – צריך שיעור יו"ד.

(ב 3+)

B. ניקבה אות ו (למטה)
ר' זירא – כיוון שזה באורך בין ו ל-י, ואין שיעור מדויק לגובה, יבדקו ע"י ילד בינוני.

ג. תגין וקוים נוספים
A. הקדמה (אגדתא) –
משה עולה למרום ורואה את הקב"ה עושה תגים (כתרים), ה' מסביר שר"ע ידרוש אותם, משה מגיע לבית מדרשו ולא מבין וחלשה דעתו אך נרגע כשאומרים הלכה למשה מסיני.

(ב אמצע)

B. רבא – שעטנ"ז ג"צ
באותיות אלו יש שלושה תגים,
(יש מפרשים בכל הפעמים בהן הן מופיעות, יש מפרשים שיש מסורות על אותיות ספציפיות בתורה, וכאן רבא מדבר על מזוזה שבה מתייגים רק אותיות אלו).
להלכה התיוג לא מעכב.

C. דרשות אגדתא על התגים וצורת האותיות

1. תג בצד שמאל של האות ח – (רב אשי על סופרי רב) – חי ה' ברומו של עולם,

2. האות ה –
a. רב אשי – סופרי רב היו מרחיקים רגל שמאלית של האות ה מהגג – כדלקמן.
b. ר' יהודה הנשיא שאל את רב אמי למה כתוב "כי בי-ה ה'"? ענה לו כדלקמן:
דרש ר' יהודה בר אילעי – ה' ברא את העולם באותיות י-ה:
י – העולם הבא, שצדיקים בו מועטים (וראשו כפוף – שכפופים זה בפני זה).
ה – העולם הזה ("בהיבראם" – בה"א בראם), שדומה לאכסדרה (פתוח מלמטה – שכל הרוצה לצאת יצא, ויש פתח בצד שמאל למעלה – שיוכלו לחזור בתשובה (אך לא מלמטה – כי לא מסתייעא מילתא אלא צריך סיוע מלמעלה – הבא ליטהר מסייעין לו).

השיעור מנחות כט – שיעור הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת מנחות לחץ כאן
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

סיכום הדף היומי, מנחות דף כח

(כח. במשנה – כט.11+)

דינים המעכבים או לא מעכבים במנורה

הפסוקים:

שמות כה –

לא – וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ׃

לב – וְשִׁשָּׁה קָנִים יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ שְׁלֹשָׁה  קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הָאֶחָד וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי׃

לג – שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפֶרַח וּשְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפָרַח כֵּן לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן־הַמְּנֹרָה׃

לד – וּבַמְּנֹרָה אַרְבָּעָה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ׃

לה – וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת־שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן־הַמְּנֹרָה׃

לו – כַּפְתֹּרֵיהֶם וּקְנֹתָם מִמֶּנָּה יִהְיוּ כֻּלָּהּ מִקְשָׁה אַחַת זָהָב טָהוֹר׃

לז – וְעָשִׂיתָ אֶת־נֵרֹתֶיהָ שִׁבְעָה וְהֶעֱלָה אֶת־נֵרֹתֶיהָ וְהֵאִיר עַל־עֵבֶר פָּנֶיהָ׃

לח – וּמַלְקָחֶיהָ וּמַחְתֹּתֶיהָ זָהָב טָהוֹר׃

לט – כִּכָּר זָהָב טָהוֹר יַעֲשֶׂה אֹתָהּ אֵת כׇּל־הַכֵּלִים הָאֵלֶּה׃

מ – וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר־אַתָּה מׇרְאֶה בָּהָר׃ {ס}

במדבר ח, ד –

"וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד־יְרֵכָהּ עַד־פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא…"

חלק א – במשנה – שבעת קני המנורה ושבעת נרותיה מעכבים זה את זה

מקור:
לגבי הקנים – פסוק לו – "כַּפְתֹּרֵיהֶם וּקְנֹתָם מִמֶּנָּה יִהְיוּ" – שיהיו כך.
לגבי הנרות – נלמד מהקנים, שהרי מטרת הקנים היא הנרות (הרי"ד).

חלק ב – זהב ומקשה אחת (עשת)

א. ת"ר – הזהב לא מעכב (ואפשר שאר מיני מתכות), עשת מעכב (ואם עשה מגרוטאות פסול)

מקור –

1. פסוק לא – "וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ" – יִהְיוּ מתייחס לזהב.

מקשים – הרי "יִהְיוּ" מתייחס גם למִקְשָׁה?

תשובה: "יִהְיוּ" – מעכב (דווקא מקשה), אך "תֵּעָשֶׂה" – מרחיב (לאו דווקא זהב)

אך שוב מקשים – למה בחרת דווקא כך ולא הפוך?

(כח. מתחת לאמצע)

2. כתוב בפרשייה כמה פעמים מקשה – לומר שמעכב.

ומקשים – אבל כתוב גם כמה פעמים זהב!

תשובה – להכל יש דרשות חוץ ממקשה מיותרת שמלמד שמעכב:

שמות כה –

לא – וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ

זהב – לכתחילה זהב, אבל בדיעבד לומדים בסעיף ב שאפשר גם מעוד חומרים (כלל פרט וכלל או ריבוי מיעוט ריבוי).

מקשה – הדין הבסיסי שצריכה מקשה

לו – כַּפְתֹּרֵיהֶם וּקְנֹתָם מִמֶּנָּה יִהְיוּ כֻּלָּהּ מִקְשָׁה אַחַת זָהָב טָהוֹר

זהב – "כֻּלָּהּ… זָהָב" – רק אם היא זהב צריכה גביעים כפתורים ופרחים (תוס').

מקשה – ללמד שמקשה זה מעכב!

[ולמה לא דורשים שרק אם היא זהב צריכה עוד 6 קנים מלבד המנורה האמצעית?

תשובה – כי ודאי שתמיד צריכה, אחרת זה לא מנורה אלא פמוט].

לח – וּמַלְקָחֶיהָ וּמַחְתֹּתֶיהָ זָהָב טָהוֹר

זהב – פשט: שגם הכלים צריכים להיות זהב.

לט – כִּכָּר זָהָב טָהוֹר יַעֲשֶׂה אֹתָהּ אֵת כׇּל־הַכֵּלִים הָאֵלֶּה

זהב – שרק אם היא זהב צריכה להיות כיכר.

במדבר ח, ד – "וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד־יְרֵכָהּ עַד־פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא…"

זהב + מקשה 1 – רק אם היא זהב צריכה מקשה.

מקשה 2 – למעט את החצוצרות שמקשה אצלם לא מעכב (נרחיב בחלק ד).

(דילוג על החצוצרות: כח. 5- עד כח: 9+)
(סיכמנו שזהב לא מעכב, אבל איזה חומרים זה מתיר?)

ב. פסוק לא – אז אם לא רק זהב, מאיזה חומרים אפשר? מח' רבי ורי"ס בר"י –

וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה…" –
וְעָשִׂיתָ – מרחיב, זָהָב – מצמצם, תֵּעָשֶׂה – מרחיב.

ברייתא א (רב פפא) –

כסף כשרה,

מתכות אחרות (עופרת, בדיל וכו') – מחלוקת:

שניהם דורשים בכלל-פרט-כלל, וצריך משהו שדומה לפרט (זהב) –

רבי – פוסל – כי צריך שיהיה דומה לזהב בכך שחשוב (לכן רק כסף)

 רי"ס בר"י – מכשיר – כי מספיק שיהיה דומה לזהב בכך שהוא מתכת.

עץ, אבן, חרס וכו' – פסולה לפי כולם, לא דומים לזהב משום בחינה.

ברייתא ב – רב יוסף –

כסף ושאר מתכות – כשרה

עץ – כאן המחלוקת:

רבי – פוסל – דורש בכלל פרט כלל – וצריך שיהיה דומה לזהב בכך שהוא מתכת

 רי"ס בר"י – דורש ריבוי מיעוט ריבוי – ומרבה הכל, מלבד חרס שהוא הכי בזוי

חרס – פסול לפי כולם.

ורב יוסף מוכיח את הברייתא שלו מעוד שתי ברייתות שברור בהם שבמתכות לפי כולם כשרה, ורק נחלקו בעץ.

(כח: רבע תחתון)

חלק ג – שמואל – תיאור מבנה המנורה

הערות –

1. הגמרא מביאה את הפסוקים של הגביעים והכפתורים,
   אבל מה המקור של הפרח התחתון? (כתוב שבכל קנה יש פרח, ושבמונרה (המרכזית) יש "כפתוריה ופרחיה" (2)

תשובה – "עד ירחה עד פרחה".

2. רב – הגובה היה רק 9

מקשה רב שימי – הרי כתוב שהיה צריך לעלות על מדרגות כדי להטיב את הנרות, ואם זה 9 זה נמוך ולא צריך מדרגות.

תשובה – גם רב מסכים לשמואל שהיה 18,
ורק התכוון ל9 מגובה הקנים ומעלה.

(חזרה מדף כט. לכח. 5-)

חלק ד – החצוצרות

במדבר י, ב – "עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת־הַמַּחֲנוֹת".

א. הכסף מעכב, המקשה לא.

כי כתוב "וְהָיוּ" שזה מעכב,
ואיך יודעים שהכוונה לכסף ולא למקשה?
כי כבר למדנו מהמנורה שדווקא שם מקשה מעכב ולא בחצוצרות.

ב. כל הכלים שעשה משה הם גם לדורות, מלבד החצוצרות

לכאורה כי כתוב "עֲשֵׂה לְךָ",

והרי גם בארון כתוב "לך",
ושם דורשים ביומא (ג:) שהכוונה מהכסף שלך משה, או שה' היה רוצה שזה יהיה מהכסף שלך משה, ולא דורשים שזה רק לימי משה

תשובה – בחצוצרות כתוב פעמיים "לך" – "עֲשֵׂה לְךָ… וְהָיוּ לְךָ".

השיעור מנחות כח – שיעור הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת מנחות לחץ כאן
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

סיכום הדף היומי, מנחות דף כד

(כג: 1- עד כד: 1-)

צירוף שני חצאי מנחה בכלי

משנה חגיגה כ: – "כלי מצרף מה שבתוכו לקודש" – שאם נגע טבול יום (שני לטומאה) באחד מהם, מטמא גם את השאר.
וכך גם לגבי חצאי מנחה ששם בביסא (בכלי שבו בוללים את המנחה) – אם יגע טמא באחד מהם יטמא גם את השאר.

דיונים:

א. שאלות של בני ר' חייא לגבי הצירוף לטומאה –

1. האם מצרף גם כשהחצאים לא נוגעים?

ענה רב כהנא – כן, שהרי לא כתוב "מחבר" אלא "מצרף" – משמע שלא נוגעים.

2. שם ביניהם (בלי מגע) עוד חצי ממנחה אחרת, האם גם אותה הכלי מצרף?

ענה רב כהנא – לא, כי הכלי מצרף רק את מה שזקוק לכלי.

3. אם הטבול יום לא נגע באחד החצאים, אלא רק שם אצבעו באוויר – האם זה מטמא?

ענה רב כהנא – לא, רק כלי חרס מטמא מאווירו, ואילו כלי השרת היו לא היו מחרס.

(כד. רבע)

ב. שואל רב כהנא – האם הצירוף זה מדאורייתא ומצרף גם לקולא לגבי קמיצה?
(שאם קמץ מאחד, זה מתיר גם את השני)

ראיות שמצטרף (ודוחים, וזה יישאר ספק) –

1. בני ר' חייא – ממשנתנו –
   במשנה – שתי מנחות שלא נקמצו נתערבו,
   אם יש לכל מנחה חלק שלא נתערב, יכול לקמוץ מכל חלק שלא נתערב על החלק שנתערב.

ומשמע שהחלק שלא נתערב הוא בכלי, אבל לא נוגע (שהרי לא נתערב) – מכאן שמצטרף גם בלי מגע!

דוחה רבא – אולי הוא כן נוגע, ולכן מצטרף.
וזה בצורה של מסרק, וקומץ מראש המסרק איפה שאין ערבוב:

(כד. באמצע)

2. רבא עצמו – מברייתא –
   "וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ" – מן המחובר:
   שלא יביא עשרון (מנחה אחת) בשני כלים ויקמוץ.

ונדייק –
רק כשזה ממש שני כלים – לא,
אבל בכלי אחד בדומה לשני כלים (שלא נוגעים) – כן.

דוחה אביי –
"בשני כלים לא" – לא רק בשני כלים ממש,
אלא אפילו בקפיזא בקבא – כלי אחד עם מחיצה עד למעלה, והחצאים נוגעים מעל המחיצה) – גם לא,
ואז נדייק – אבל אם זה כמו עריכתה של תרנגולים – מחיצה נמוכה כך שיש מגע בתוך חלל הכלי – אז כן.

אבל אם אין מגע כלל – לא!

 [ציורים:

קפיזא בקבא (אין מגע בכלי עצמו, אלא רק מעל חלל הכלי)[1]

עריבתה של תנרגולים (יש מגע בתוך חלל הכלי הגדול)

(כד. שליש תחתון)

(חזרה לנושא הצירוף לטומאה)

ג. שואל ר' ירמיה – האם אפשר לצרף שני סוגי צירוף – כלי וחיבור מים?
כלומר יש שני חצאים בתוך הכלי (שלא נוגעים), ועוד חצי מחוץ לכלי שמחובר לאחד החצאים ע"י זרם מים.

ושואל על שני הכיוונים:

1. אם נגע הטמא בחצי שבפנים (א) –

ב טמא מדין צירוף, האם גם ג טמא מדין צירוף בכלי ואז חיבור?

2. אם בנ"ל כן, מה אם זה הפוך – נגע הטמא ב-ג',

ב טמא מדין חיבור, האם גם א טמא מדין חיבור ואז צירוף בכלי?

תיקו.

(כד. 5-)

ד. האם אומרים "שבע לו טומאה"?
(זה יותר דיון לגבי העברת טומאה מאשר לגבי צירוף בכלי)

נקדים – הכלי מצרף רק אם שני החצאים היו בכלי בזמן ההיטמאות.
לכן, אם הכניס את חצי א שכבר היה טמא, ואז הכניס גם את חצי ב – ב לא ייטמא.

השאלה – עכשיו, מה אם טמא נגע שוב פעם בחתיכה א?
לגבי חצי א – זה לא מוסיף (הוא כבר טמא),
אבל האם כיוון שהטומאה החדשה מוסיפה משהו (שיכולה על ידי צירוף לטמא גם את ב) – אז היא מטמאת, או שכיוון ש-א' כבר שבע מטומאה, הטומאה החדשה לא מטמאת?

אביי – זה כן מטמא, ממשנה בכלים:

1. A. רישא – סדין שזב ישב עליו ונהיה טמא מדרס (אב הטומאה)
   ואז הפך אותו לוילון, טומאת המדרס נעלמה,
   אבל אומרים רבנן – אבל כן טמא בטומאה מגע של זב (ראשון לטומאה).
   (כלומר בסדין היו שתי טומאות – מדרס (אב), ומגע (ראשון), וכשהאב נעלם, הראשון נשאר).

ר' יוסי מסכים עקרונית שיש שתי טומאות, אבל טומאת המגע לא מגיעה מעצם המגע של הסדין עם עצמו, אלא רק אם הזב גם ישב וגם נגע בסדין.

והרי בהנחה שקודם ישב ואז נגע – מה המגע הוסיף, הרי כבר שבע מטומאת המדרס?

אלא מכאן שכשהטומאה החדשה מוסיפה משהו (כמו כאן – שאם טומאת המדרס תעלם אז תישאר טומאת המגע) – היא כן מטמאת!

דחייה – אולי שם קודם נגע ואז ישב,
ולכן ודאי שיש את שתי הטומאות, כי טומאת המדרס הוסיפה חומרא על טומאת המגע (אב במקום ראשון).

1. B. סיפא – אם היו שני סדינים זה מעל זה (עם רווח של אוויר),
   וישב על העליון (ונטמא מדרס),
   וזה הוריד אותו עד שנגע בתחתון – באותו רגע התחתון גם נהיה מדרס (מישיבת הזב), וגם נטמא במגע הזב (מהמגע בסדין העליון שהוא אב הטומאה) – וגם כאן: אם יהפוך את התחתון לסדין – טומאת המדרס (אב) תעלם, אבל טומאת המגע (ראשון) תישאר.

והרי התחתון כבר שמע מהמדרס, למה נטמא גם ממגע?
אלא מכאן שוב ראיה – כשהטומאה מוסיפה לא אומרים שהוא כבר שבע.

דחייה – אולי זה דווקא כאן ששתי הטומאות באו בבת אחת,
אבל אחד אחרי השני – אולי לא.

(כד: מעל האמצע, אמר רבא)

ה. לגבי מצב של שלושה חצאים בכלי –
היו לו שני חצאים – א + ב, ב' אבד, והפריש את ג במקומו, ואז מצא את ב, ושלושתם בתוך אותו כלי.
לכתחילה – צריך לבחור אם להשאיר שם עם א את ב או ג, ואת האחר להוציא ולעשות ממנו מנחה חדשה.
אבל הוא השאיר את שלושתם, ולא גילה דעתו באיזה הוא בוחר.

(מקרא: א – ראשון, ב – האבוד, ג – מופרש)

רבא – כיוון שלא בחר אז בינתיים א'+ב', א'+ג' – מצטרפים, אבל ב'/ג' לא שייכים זה לזה (כי רק אחד מהם ייבחר והשני לא קשור), ולכן:

1. נטמא ב או ג – רק א נטמא עמו, נטמא א – גם ב ו-ג נטמאים (כי שניהם קשורים ל-א').
2. קמץ את ב או ג – זה מתיר גם את א (וגילה דעתו שההוא שקמץ הוא הנבחר, והשני לא קשור).
   קמץ את א – כיוון שלא גילה דעתו את מי בחר, וזה לא יכול להתיר את שניהם, זה לא מתיר אף אחד מהם.

אביי – שלושתם שייכים לאותו בית (מנחה), ואף אחד לא שייך יותר מהאחרים, ולכן:

1. נטמא אחד מהם – כולם מצטרפים ונטמאים.
2. קמץ אחד מהם – בכל מקרה לא מתיר את השאר כי היה צריך לגלות דעתו לפני כן, וא"א להתיר את שלושתם.

(כד: 7-)

מתקיפים רב פפא ורב יצחק בריה דרב משרשיא –
הם מבינים שבמקרה שבו הקמיצה לא מתירה אף אחד, זה כי הקמיצה שייכת לכל 3 החתיכות,
וכיוון שא"א להתיר את את שלושתם אלא רק שתיים, זה לא מתיר.

ולכן שואלים – איך הקמיצה כן עובדת לגבי הקומץ עצמו והשיריים של אותה חתיכה שממנה קמץ?

הרי:
א. רב פפא – לגבי השיריים של מה שקמץ:
הוא לא קמץ מספיק אפילו בשביל אותה חתיכה – כי צריך שחצי מהקומץ יהיה לאותה חתיכה, ואילו כאן רק שליש שייך לאותה חתיכה (אז חסר שישית)

ב. רב יצחק בריה דרב משרשיא – לגבי הקומץ עצמו –
דאיך מקריב את הקומץ, הרי שליש ממנו חולין (כי שליש על החתיכה שממנה קמץ, ועוד שליש על חתיכה לא ידועה, ושליש נוסף (-חולין) על החתיכה שלא קשורה)!

מסביר רב אשי – הקומץ שייך רק לשתי חתיכות, לא לשלושתם, פשוט לא יודעים מי החתיכה השנייה.

[1] והרי צריך שכל העישרון יהיה בתוך חלל הכלי?

השיעור מנחות כד – שיעור הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

(כג. שורה 3 – כג: שורה אחרונה)

[תזכורת מאתמול 

במשנה בכב. – קומץ שהתערב בקומץ/מנחת כליל (הבעיה זה מעבר השמן) –
רבנן – לא בטל, ולכן כשר (עולין לא מבטלים זא"ז).
ר"י – בטל, ולכן פסול (השמן חסר/רבה).

קשה מזבחים –
ת"ק – עולין לא מבטלים זה את זה, ר"י – מין במינו לא בטל.
אז למה אצלנו לר"י בטל, הרי זה מין במינו?

תשובה – כאן זה מין במינו + לא מינו – ובטל.]

א. שם שמן במנחת חוטא

A. המקור והמחלוקת –
ויקרא ה,א – "לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה, כי חטאת היא").

אם שם לפני קמיצה – פסולה.
על הקומץ – רי"ח – פסול, ר"ל – כשר (וכך עושים לכתחילה).

B. קושיא לר"ל –
ברייתא דומה למשנה –
קומץ חריבה וקומץ בלולה שהתערבו, ת"ק – יקריב (עולין לא מבטלים), ר"י – לא יקריב (מין במינו+לא מינו – בטל).
והרי מה הבעיה כאן – שהשמן התבטל לתוך החריבה, ויוצא שזאת בעיה!

תשובה – הכוונה לא לחריבה ממש (חוטא), אלא לחריבה באופן יחסי (בנסכים של פר ואיל – 2 לוג שמן לכל עישרון סולת, בנסים של כבש – 3 לוגים לכל עישרון).

ב. קומץ שנחסר שמנו אך מחובר אליו
שאלת רבא – סחט את הקומץ מהשמן על עצי המערה (ר' גרשום), והניח הקומץ על אותם עצים – האם חיבורי עולין כעולין ויצא יד"ח?

תשובת רבינא – זאת מחלוקת רי"ח ור"ל – מעלה בחוץ איבר עם עצם שמשלימו לכזית, רי"ח – חייב (חיבור) ור"ל פוטר (לא חיבור).

דחיית הגמרא – אולי אין קשר – מצד אחד שם נחשב חיבור כי העצם "ממין הבשר", מצד שני לא נחשב חיבור – אין מצווה להקטיר העצם (אם פרשה – לא מחזירה).

תיקו.

ג. A. משנה – תערובת של:
1. מנחות לפני קמיצה – לא בטלות,
ולכן – אם יכול לקמות מכל אחת בפנ"ע – יקמוץ. אם לא – פסול (שמא יקח מסולת השנייה).

2. קומץ במנחה שלא נקמצה – הקומץ לא בטל,
3. קומץ בשיריים – הקומץ לא בטל,
בשני המקרים – לא יקטיר (אסור להקטיר מנחה שלא אמורה לעלות למזבח), אך אם הקטיר – הראשונה כשירה.

B. חידוש בהבנת ר"י – הגדרה הלכתית ל"מין במינו"

בפשטות – ר"י מגדיר מין במינו לפי החפצא (אצלנו – מראה),
אבל, ר' חייא סובר שמגדיר מין במינו (גם) לפי המעמד ההלכתי,
כלומר –
כדי שיחשב מין במינו, צריך גם שמעמד של אחד יכול להשתנות לשני.
למשל – נבילה יכולה להפוך למותרת כמו שחוטה, אם תסריח.
(ור' חייא חולק על המשנה שלפיה ר"י אומר שדם חולין בקודישם זה מין במינו אפילו שלא יכול להשתנות (רש"י)).
מי ישתנה –
רב חסדא – הולכים לפי המבטל (הרוב) – שאם ישתנה למיעוט  – המיעוט לא בטל.
ר' חנינא – הולכים לפי הבטל (המיעוט) – שאם ישתנה לרוב – המיעט לא בטל.

ובדוגמא –

C. קושיות ממשנתנו

במשנה ראינו כמה מקרים שבהם לא בטל, שזה ודאי כר"י, ונראה אם מדובר שאחד יכול להשתנות לשני:

1. קשה לרב חסדא –
מנחות לפני קמיצה – לא בטלות, ויקמוץ משתיהן  אם יכול.
והרי אחרי שיקמוץ מאחת, יש תערובת שיריים (הרוב) ומנחת טבל (המיעוט), ולא בטל (כר"י).
והרי הטבל יכול להפוך לשיריים – הבטל הופך למבטל –

אז לר' חנינא זה טוב (לפי הבטל), אך לרב חסדא (לפי המבטל) קשה – למה אין ביטול?

2. קשה לר' חנינא –
קומץ במנחת טבל – הקומץ לא בטל.
בפשטות כר"י,
הטבל יכול להפוך לקומץ – המבטל הופך לבטל –
אז לרב חסדא זה טוב (לפי המבטל), אך לר' חנינא (לפי הבטל) קשה – למה אין ביטול?

3. קשה לשניהם –
קומץ בשיריים – לא בטל כנ"ל.
קומץ לא הופך לשיריים ושיריים לא לקומץ – קשה על שניהם!

תירוץ ל-3 הקושיות:
ר' זירא – לגבי שיריים – יש גזירה שווה שקומץ ושיריים לא בטלים זה לזה (בשניהם נאמרה הקטרה) (וכן לגבי מנחת טבל – שהרי מורכבת מקומץ ושיריים (שטמ"ק)).

(ב 3+ בשורות הרחבות)

D. קושיא ממצה – קשה לרב חסדא –
תיבל מצה בתבלין – המצה לא בטלה,
המצה (בהו"א – הבטל) יכולה להפוך לתבלין (בה"וא = המבטל) (אם תתעפש, שלא יכול לצאת בה יד"ח) –

ראיה לר' חנינא – לפי הבטל!
דחייה – המצה הרוב, ולכן לא בטלה לפי כולם.

השיעור מנחות כג – שיעור הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

(מנחות כב. 3 שורות מלמעלה – כג. 3 שורות מלמעלה)

לרפואת יחיאל מיכאל בן צביה שרה

השיעור היום מועבר ע"י ר' דובי שחור

העצים שעל המזבח משל ציבור

המקור: בעולת יחיד הכהנים ערכו את אברי העולה "על העצים אשר על האש אשר על המזבח", התורה מקישה בין העצים לבין המזבח.

רבי אלעזר בן רבי שמעון לומד מההיקש: כמו שהמזבח הוא משל ציבור כך גם העצים והאש משל ציבור. ולא כמו נסכים שמגיעים משל יחיד.

רבי אלעזר בן שמוע לומד מההיקש: כמו שהמזבח צריך להיות מחומרים שאף אדם לא השתמש בהם קודם כך גם העצים דוקא משל ציבור.

נפק"מ: האם צריך דוקא עצים חדשים.

עירוב של קומץ בקומץ – או עירוב קומץ במנחה שמוקטרת כליל

לדעת ת"ק – אפשר להקטיר את הכל על המזבח ושתי המנחות כשירות כי בסופו של דבר כל התערובת אמורה הייתה להגיע להקטרה על המזבח.

לדעת רבי יהודה – רק אם הבלילות שמהם עשויות המנחות שוות בצמיגות שלהם מותר להקריב את שתיהן והן כשרות, אבל אם במנחה אחת יש בלילה עבה ובשנייה יש בלילה רכה, הם בולעות אחת מהשנייה ואז שתי המנחות פסולות.

[הגמרא הקשתה על המקור של שתי השיטות ונשארה בקושיא].

קושיא על שיטת רבי יהודה – למה במשנה בזבחים אמר שמין במינו לא בטל, ואצלנו במנחות לא אמר כך ופסל את שתי המנחות שבלילתם דומה?

והתירוץ של רבא המשנה שלנו לא מדברת על מקרה רגיל של מין במינו אלא על מקרה של מין במינו ודבר אחר, שם גם רבי יהודה מודה לחכמים שבטל.

השיעור מנחות כב – שיעור הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת מנחות לחץ כאן
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

סיכום הדף היומי, מנחות דף כא

(כא. רבע עליון עד כב. 3+)

חלק א – דם

א. אתמול שני מקורות שדם לא צריך מלח –

1. בברייתא א (כ.) – "מעל מנחתך" ולא על הדם.
2. בברייתא ב (כא.) – רי"ש בן ריחב"ב – יש כלל פרט כלל שבין השאר מלמד שרק דברים שנשרפים באש המזבח צריכים מליחה.

מקשה הגמרא – הרי גם בלי מקור ברור שלא צריך מלח, כי אמר זעירי – אם מולחים אותו נחשב כמו בישול וכבר לא ראוי למזבח,
(וממילא לא עוברים על אכילתו, כי האכילה תלויה במזבח – "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל־הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי־הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר. עַל־כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כׇּל־נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא־תֹאכַל דָּם…" (יז, יא))

תשובות –

1. אם שם טיפת מלח זה עדיין ראוי למזבח,
   ולכן צריך מקור שגם טיפה לא צריך לשים.
2. על פי אביי בסעיף הבא אפשר לתרץ:
   זה פסול רק בחטאות הפנימיות, אבל בחיצוניות ובחולין זה עדיין דם, ולכן צריך לימוד שגם בשאר לא שמים מלח.

(כא. שליש)

ב. גופא – זעירי – דם שבישלו אינו ראוי למזבח והאוכלו פטור

איתיביה אביי – הקפה (הקריש) את הדם בחום ואכלו – האוכלו חייב

תשובות:

1. רבא –
   חימם באש (זעירי) – אינו דם, חימם בשמש (הברייתא) – עדיין דם (אם יערבב מים וירכך)[1]

דחייה – הרי בזמן שהתקשה נדחה מהמזבח, ולכן נשאר דחוי (וכפי שאמר גם רי"ח לר' מני).

2. אביי (ורבא מסכים) –

בדרך כלל דם שחומם נחשב דם (כברייתא) – ולא משנה איך חומם, גם בחטאת חיצונה, וגם בחולין (כי ראוי לעבודה כחטאת חיצונה) –

רבא-רב חסדא – מקור: "וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל־קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה…" (ד, ל – לגבי חטאת) – דם קרוש ראוי ללקיחה ונתינה.

ואילו זעירי דיבר רק על חטאות פנימיות, שלא נחשב דם  –

מקור: "וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת־אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וְהִזָּה…" (ד, ו) – כי אינו ראוי לטבילה והזאה.

ולגבי מי שאוכלו:

לזעירי – האוכלו פטור

רבא – האוכלו חייב, אפילו שהוא של פנימית, כיוון שראוי לחיצונית – האוכלו חייב.

ומרחיב רב פפא – לפי זה – אפילו דם חמור שקרש האוכלו חייב – כי יש דם דומה שראוי לעבודה.

(כא. רבע תחתון)

ג. אגב – עוד אמירה של זעירי על דם – דם חוצץ, בין לח בין יבש.

מיתיבי – דם לח לא חוצץ?

תשובה – תלוי כמה זה לח –

לח ממש – לא חוצץ

לח דביק (סריך) – חוצץ

(כא. 11-)

חלק ב – עוד דינים במליחת קרבנות

הפסוק (ב, יג) –
"וְכׇל־קׇרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח,
וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹקֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ,
עַל כׇּל־קׇרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח"

אתמול דרשנו את קרבן ומנחה, היום נדרוש את השאר:

1. "בַּמֶּלַח תִּמְלָח" – לגבי כמה מלח צריך,

שיכול "תבונהו", תלמוד לומר תמלח.
מה היתה הווה אמינא ומה המסקנה:

1. a. ההווה אמינא שצריך הרבה (רבה בר עולא – מלשון תבן בטיט, אביי – מלשון בניין)

והמסקנה שלא צריך הרבה.

אך דוחים – זה לא נכנס ללשון.

1. b. רבא ורב אשי – ההווה אמינא שמספיק קצת (מלשון תבונה – שמספיק לאדם קצת תבונה),

והמסקנה שצריך יותר (אבל לא יותר מדי – לשים על שני הצדדים)

(אביי – וכן בהכשרת בשר מהדם לפני הבישול – לא צריך הרבה מדי ולא פחות מדי).

2. "בַּמֶּלַח תִּמְלָח" – שלא במי מלח אלא במלח ממש.
3. "וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח… תַּקְרִיב מֶלַח" – לגבי סוג המלח:

מצד אחד "וְלֹא תַשְׁבִּית" – שעדיף ממלח שאינו שובת (כלומר מלח סדומית (מלח ים דק) שאוספים אותו כל השנה

מצד שני "תַּקְרִיב" – שאם אין מלח סדומית אפשר מלח איסתרוקנית (מלח שחוצבים, והוא גס יותר).

4. עוד דרשות מ"תַּקְרִיב" –
5. a. תקריב – שבדיעבד מספיק כלשהו, אפילו גרגיר (לפי הפיסוק של הרמב"ם בגמרא)
6. b. מכל מקום (אפילו מחו"ל)
7. c. אפילו בשבת ובטומאה (בקרבנות ציבור שקבוע להם זמן)

(למה שנחשוב שאסור בשבת?
רשב"א 2 – כי זה מכשיר את הקרבן להקרבה, ונחשב תיקון.

(כא: 1+)

חלק ג – מעילה ושימוש במלח

הקדמת שתי ברייתות מאמצע הסוגיה – נתחיל בשני:

(כא: 4 שורות אחרי האמצע ועד השורה הרחבה ה1)

2. דתניא – מי משלם על המלח – הבעלים או הציבור

הברייתא מתבלטת –

האם ללמוד מהלבונה, שהבעלים משלם

סברא – כמו שהלבונה באה בכלי אחד עם המנחה, כך גם המלח

או ללמוד מהעצים, שהציבור (המקדש) משלם,

סברא – כמו שהעצים באים בכל הקרבנות (ולא רק מנחות), כך גם המלח

תשובה – הציבור משלם,
מקור – גז"ש מלחם הפנים שהמקדש כמובן מממן: לגבי המלח – "ברית מלח עולם היא", לגבי לחם הפנים – "מאת בני ישראל ברית עולם".

(עכשיו שאנחנו יודעים שהצבור משלם, נראה בהקדמה הבאה איפה המלח לכל זה היה, ועוד דבר שבשבילו השתמשו במלח הציבורי)

(כא: 10+ ל7 שורות)

1. דתניא – היו שלוש ערימות של מלח במקדש –
2. A. למליחה לפני ההקרבה –

על כבש המזבח – למליחת איברי הקרבנות לפני השלכתם מהכבש אל האש

בראש המזבח – למליחת שאר הדברים שמקריבים מראש המזבח (קומץ, לבונה, קטורת ועוד)

1. B. למליחה אחרי ההקרבה –

בלשכת המלח – למליחת עורות הקודשים שהכהנים קיבלו לפני שהם לוקחים אותם הביתה.

(כא: מהשליש העליון לשורה 2 ברחבות)

3. האם הכהנים השתתפו במחצית השקל (שקלים א, ד) –

בן בוכרי – לא חייבים

(אבל אם יביא הוא לא חוטא בהבאת חולן לעזרה,
ולמה לא? הרי הוא חושב שזה מחצית השקל וזה טעות וזה לא יתקדש?
תשובה – הוא יודע שלא חייב, ומכוון להקדיש למרות זאת.

רי"ח בן זכאי – חייבים

אלא שהכהנים היו דורשים דרשה מוטעית לטובת עצמם,
שאמרו שכשכהן מביא מנחה – אז לא קומצים אלא היא מוקרבת כליל (ו, טז),
וכיוון שיש מנחות ציבור שאוכלים אותם (העומר, שתי הלחם ולחם הפנים),
אם נשתתף במחצית השקל – זה בעצם גם מנחה של כהן – ולא יוכלו לאכול אותם!

[הגמרא בירושלמי (שקלים א, ג) מבארת את טעותם:
הדין שמנחת כוהנים מוקרבת כליל זה רק במנחת יחיד, אבל כאן הם נותנים את הכסף לציבור וזה מנחת ציבור].

(עכשיו נחזור להתחלה – כא: 1+)

א. ת"ר – מעילה במלח שמיעוד למליחה לפני ההקרבה

1. בזמן שהמלח בערימות לפני המליחה – זה קודשי בדק הבית ויש מעילה (מקדש דוד)
2. אחרי שמולחים והמלח על האיברים – זה הופך לקודשי מזבח וזה מעילה

והרי גם כאן כבר נעשית מצוותו?
אלא שיש לימוד שבכ"ז יש מעילה – "וְהִקְרַבְתָּם לִפְנֵי ה׳ וְהִשְׁלִיכוּ הַכֹּהֲנִים עֲלֵיהֶם מֶלַח וְהֶעֱלוּ אוֹתָם עֹלָה לַה׳״ (יחזקאל מג, מד) – המלח על הקרבן מוגדר גם הוא כעולה.

3. אחרי שמלחו, אם המלח נפל מהאיברים – כבר אין מעילה כי כבר נעשית מצוותו.

(כא: 5+)

ב. תנן התם (בשקלים) – למרות שהמלח של המקדש כאמור הוא הקדש – התנו על המלח שהכהנים יכולים להשתמש בו,

שמואל – משתמשים לקרבנם, אבל לא לאכילה

פירוש א –
כן לקרבנם – למליחת הקרבנות לפני ההקרבה,
לא לאכילה – לטיבול בשר הקרבן אחרי ההקרבה

קושיות:

1. למה לא יכולים לטבל את הבשר?
   הרי ראינו שיכולים למלוח את עורות הקרבנות אחרי ההקרבה! (דתניא, כאן מובאת הברייתא השנייה מההקדמה)

(כא: 5 לפני האמצע, נדלג על הפירוש השני, אל הקושיא השנייה על פירוש א, הכי נמי מסתברא באמצע כא:)

2. רבינא – למה צריך תנאי מיוחד שיוכלו למלוח את קרבנם,
   הרי ראינו שהמקדש מממן את מליחת הקרבנות (דתניא, וכאן מביאים את הברייתא הראשונה מההקדמה)

(שורה רחבה 1)

עונה רב מרדכי – המשנה כבן בוכרי שכהנים לא משלמים מחצית השקל, ולכן המקדש מממן מלח לציבור אבל לא לכהנים,
ולכן צריך תנאי מיוחד שיממן גם לכהנים.

(חזרה מכב. 3+ לכא: באמצע)

פירוש ב –
ברור שמשתמשים במלח הציבור גם לפני ההקרבה למליחת הקרבן
וגם אחרי ההקרבה לצורך טיבול.

אלא הכוונה:
כן לקרבנם – לטיבול בשר הקרבנות אחרי ההקרבה
ולא לאכילה – לטיבול בשר של חולין.

למה שיהיה בשר חולין במקדש? (ע"פ תוס' בתמורה כג.)[2]

תשובה – כי אם אין בקרבן מספיק, צריך לאכול איתו חולין כדי שהקרבן יאכל על השובע, אך לחולין האלו לא שמים מלח משל המקדש.

המקור שצריך על השובע – ברייתא (שהגמרא מצטטת רק חלק קטן) –
וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל־מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ –

יֹאכְלוּהָ – כשיש מספיק, אוכל רק אותה, שלא יגיע לנותר
יֹאכְלוּ – כשאין מספיק אוכל גם חולין, שתאכל על השובע.

(הגענו לאמצע כא:, את השאר ראינו)

[1] לא ברור האם בשלב הזה התכוונו שזה דם אפילו כשזה עדיין קרוש (כיוון יש פוטנציאל לרכך) או רק אם ירכך בפועל. בר' מני בהמשך משמע שהתכוון לשאול גם כשעדיין קרוש. בכל אופן – למסקנה זה לא משנה כי זה דחוי בכל מקרה.

[2] שהגמרא לא שאלה שיש איסור להכניס חולין, אלא פשוט – למה שיהיה חולין?

השיעור מנחות כא – שיעור הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

(כ. רבע עליון – כא. רבע עליון)

 על מה צריך מליחה?

חלק ראשון – הפסוק והברייתא

א. הפסוק –
"וכל קרבן מנחתך במלח תמלח,
ולא תשבית מלח ברית אלוקיך מעל מנחתך,
על כל קרבנך תקריב מלח" (ויקרא ב, יג).

ב. הברייתא –

לפי מסקנת הגמרא –
כלל (קרבן – כל דבר הקרב) – פרט (מנחתך) – כלל (קרבנך) – מרבים "כעין הפרט".

A. מה נחשב כעין הפרט –

במה זה דומה לקומץ – יש שתי אפשרויות:
1 – שמצריכים הקרבה של דבר אחר (עצים) (כולל – לבונה, קטורת, אימורים ואיברים. לא כולל – עצים ודם),
2 – שמתירים (כולל דם ובזיכי הלבונה. לא כולל – אימורים, קטורת, עצים ועוד).

ואולי נאמר ששני הדברים כלולים – בשלב הבא –
B. עוד מיעוט – "ולא תשבית… מעל מנחתך" – אפשר רק אחד מהם מהדברים הדומים.
ובוחרים בדמיון של הצורך בעצים.

C. "על כל קרבנך תקריב מלח" – לרבות – שאר דברים המוקרבים –
במנחות – לבונה שעם המנחה – כיוון שבאה איתה בכלי (נחשבים אחד).
לבנוה בפנ"ע, לבונה בבזיכין, מנחות שהן כליל (מנחת כהן, מנחת כהן משיח, מנחת נסכים).
בשאר קרבנות – אימורים (של ק"ק, קק"ל), איברים עולה.

למסקנה – מרבים כל דבר שמוקרב על המזבח, חוץ מדם ועצים.

D. עוד הערות –

1. (בין B ל- C) מה במנחה צריך מלח – "וכל קרבן מנחתך" – למעט – רק מה שמוקרב (ולא שיריים).
2. בתוך C – ללבונה שעם המנחה לא צריך ריבוי, כיוון שבאה איתה בכלי (נחשבים אחד).

(רבע תחתון)

חלק ב – ביאור הברייתא

א. קשיים על "כעין הפרט" –

A. גם דם דומה למנחות – שצריך הקרבה של דבר אחר:

אולי "אחרים" = לבונה (אפילו שזה דבר עצמאי),
ואז נאמר – גם דם, שהנסכים באים עמו.

תשובות:
1. נסכים אינם נספחים לדם אלא לאימורים (אכילה ושתייה)
דחייה – נסכים נספחים לדם (כפרה ושמחה).

2. הדם לא דומה למנחות –
בדם – הנסכים לא באים עם הדם, אך במנחות – הלבונה באה עם המנחה.
לעומת זאת – שאר הדברים שריבינו – דומים למנחות, שכולם צריכים עצים באותה מידה.

(א 7-)

B. אולי הדמיון למנחות הוא בצריף שני סוגי הדמיון –
גם "אחרים באים לה" (ולא דם ועצים) וגם מתירים (ולא קטורת אימורים איברים) = רק בזיכי הלבונה.
דחייה – בברייתא הגמרא אמרה שאולי "או או" (ואז נצריך מלח גם בדם וגם באימורים), והבאנו מיעוט ("מנחתך" השני) שזה רק אחד מהדמיונות.
אם זה היה "גם וגם", אז לא היה צריך את המיעוט הנ"ל.

(א 3-) 

C. בחירת סוג הדמיון –
על שלבB  בברייתא – למה "מעל מנחתך" ממעט דווקא את "מתירים" (דם), אולי ממעט "אחרים באים לה" (ואז דם כן, אימורים לא).
דחייה – "אחרים" (דברים המוקרבים) דומים יותר למנחה מ"מתירים" (דם) –
פירוט:
"אחרים באין לה" (אימורים ואיברים) דומים לקומץ ב–
1. צריכים את העצים. 2. כולם נשרפים על האש. 3. העבודה מחוץ להיכל (בדם יש גם בפנים). 4. כרת בנותר. 5. כרת בטומאה. 6. חיוב מעילה. בדם אין נותר וטומאה  (באכילתו) ומעילה (בהנאה ממנו).
"מתירים" (דם) דומה לקומץ מנחה ב –
1. מתיר. 2. נפסל תמיד בשקיעה (אימורים – רק בבוקר).

(ב 3+) 

ב. ההוה אמינא שעצים כלולים (="קרבן") (A) –
מיהו התנא – רבי (לומד מ"והגורלות היפלנו על קרבן העצים").
אך קשה – הרי לפי רבי עצים אכן ממש כמנחה וצריכים מלח.
(לדעתו העצים ממש כמנחה – מלח, הגשה, ורבא מוסיף קמיצה (מח' ראשונים אם השיריים מוקטרים או לכהנים).

תשובות:

1. אכן יש למחוק עצים.

קשה – מה ממעטים מ"מנחה"?
(הרי הכלל-פרט-כלל חייב למעט משהו, ואם הוא רק ממעט דם, יש מיעוט מיותר).
תשובה – נמעט נסכים (יין) שבאים עם הזבח,
דתניא – יין, דם, עצים וקטורת לא טעונים מלח
[ברייתא זו כרי"ש, שורש דמיון למנחה בשלושה דברים – מקבל טומאה (ולא עצים), עולה לאישים (ולא דם ויין), במזבח החיצון (ולא קטורת).

סיכום השיטות

השיעור מנחות כ – שיעור הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת מנחות לחץ כאן
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

סיכום הדף היומי, מנחות דף יט

(יח: 3 שורות מלמטה – כ. רבע עליון)
חלק א – יציקה ע"י זר
אתמול – משנתנו – כשירה, ר"ש – פסולה.
א. מקור המחלוקת
A. הפסוק (ויקרא ב, א-ב): "ונפש כי תקריב קרבן מנחה  לה'… ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה.
והביאה אל בני אהרן הכהנים, וקמץ משם מלוא קומצו… והקטיר הכהן את אזכרתה…".
B. המחלוקת
רבנן – מקמיצה ואילך מצוות כהונה.
ר"ש – לומד שהכהנים מתייחסים גם לפסוק א –
1. מקרא נדרש לפניו ואחריו.
דחייה – (ימין) "ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו, ונתן על קרנות מזבח העולה". אצבע=ימין.
רבנן – לפניו ואחריו (לקיחה ונתינה), ר"ש – רק לאחריו (הנתינה).
2. והביאה – ו"ו מוסיף על עניין ראשון.
קשה – (זר בזבחים. ויקרא א) – "וסמך ידו על ראש העולה… ושחט את בן הבקר לפני ה', והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם, וזרקו את הדם על המזבח סביב" – מקבלה ואילך צריך כהן. למה כאן לא אומרים ו"ו מוסיף? תשובה – נלמד היקש לסמיכה (שזה בבעלים).
[קושיא על ההיקש לסמיכה – אולי נצריך שחיטה בבעלים דווקא? תשובות: 1. קו"ח מזריקה (שמכפרת ולא צריכה בעלים). דחייה – זה "אפשר משאי אפשר". 2. בפר של כה"ג ביו"כ הבעלים שוחט – "ושחט את פר החטאת אשר לו" – מכאן שבשאר הבעלים לא צריכים].

(א, אמצע)
חלק ב – עיכוב במנחות
ב. רב – "תורה" ו"חוקה" באים לעכב
שלושה שלבים בהבנת רב –
A. צריך את שניהם (כמו בפרה אדומה – "זאת חוקת התורה")
a. קושיות ותירוצים – רק תורה מעכבת:
1. בנזיר – (תנופה בשלמי נזיר). תשובה – "כן יעשה".
2. תודה – (4 מיני לחמים). תשובה – הוקשה לנזיר (לגבי כמות הסולת ושמן בלחמי התודה ולחמי הנזיר).
3. מצורע – (4 מיני המצורע מעכבין (שתי ציפורים, עץ ארז, שני תולעת, אזוב)). תשובה – "זאת תהיה תורת המצורע".
b. קושיא – רק חוקה מעכבת – ביום כיפור (שני השעירים מעכבים). אין תשובה.
B. או תורה או חוקה.
קשה – בכל הקרבנות כתוב "תורה" ("זאת התורה לעולה, למנחה ולחטאת ולאשם וכו'"), ולא הכל מעכב (כמו במשנתנו, שהבלילה לא מעכבת).
C. תורה – לא מעכבת, חוקה – מעכבת.
קשה – במנחה כתוב "חוקה", ולא הכל מעכב (רב – רק איפה שיש כפל ציווי – מעכב).
תשובות:
1. "חוקה" כתובה שם ביחס לאכילה. דחייה – בלחם הפנים נאמר על האכילה, וכן מעכב. 2.
2. במנחת העומר כתוב – "והיקטיר הכהן את אזכרתה (של מנחת העומר) וגירשה ומשמנה". – שם יש לימוד שמעכב (לגבי הכמות), משמע שבשאר לא מעכב.

(עמוד ב, 1+)
ב. גופא – עיכוב במנחות
מחלוקת רב ושמואל –
שמואל – אין שום עיכוב (מלבד "מגרשה ומשמנה"). רב – כשיש כפלות – יש עיכוב.
A. דעת שמואל –
הבנה א – אין שום עיכוב (מלבד לגבי הצורך בסולת ושמן – יש לימוד שמעכב לפי כולם ("מסלתה ומשמנה", "מגרשה ומשמנה")).
הבנה ב – לפי שניהם מעכב, אלא – נחלקו על כפלות של שעה+דורות –
האם קמיצה ללא כלי מעכבת? יש שני לימודים – 1. "והרים ממנו בקומצו" (ולא "מלוא קומצו"). 2. מנחת אהרן בחנוכת המשכן – "וימלא כפו ממנה".
רב – נחשב כפול ומעכב, שמואל – לא כפול (לא לומדים דורות משעה (חנוכת המשכן)).
[קשה – הרי את הדין שכלי לאיחסון לח מקדש יבש – למד בקרבנות הנשיאים. תשובה – שם אוזכר 12 פעם].
(ב מתחת לאמצע)
B. דעת רב – כפלות מעכבת
קושיות:
1. רב כהנא ורב אסי – הגשת המנחה למזבח לא מעכבת (משנתנו), למרות שיש כפלות
והרי שם יש כפלות: "(ויקרא ב,ח) – "והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח" + (ויקרא ו, ז) – "הקרב אותה בני אהרן לפני ה' אל פני המזבח".
דחייה – הפסוק השני בא ללמד את מיקום ההגשה (רבנן – פינה דרומית מערבית, ר"א – קיר דרומי, משוך לצד מערב).
2. רב הונא – והרי מלח על הקומץ מעכב, למרות שאין כפילות (ב, 2 שורות מלמטה)
[מניין שמעכב, דתניא – נאמר בסוף פרשיית מתנות כהונה (במדבר יח) – "ברית מלח עולם היא".
ר"י – בא ללמד על המלח שחייב להיות לעולם על הקרבן/מנחה. ר"ש – בפשטות הפסוק על מתנות כהונה, לכן לומד מגז"ש לכהונת פנחס – "ברית כהונת עולם".
a. תשובות:
1. רב יוסף – רב כמשנתנו (שם מפורש שהמליחה לא מעכבת).
דחיית אביי- (כמו שראינו בדף יח) – אפשר לפרש שכוונת המשנה לא לומר שלא מעכב אלא שמותר בזר (כמו שאמרנו לגבי יציקה).
דחיית רב יוסף לאביי – לא יתכן שהכוונה להתיר לזר למלוח, הרי לזר אסור לעלות למזבח!
2. אב"א – אכן מעכב, ונלמד מ"ברית".
b. שלילת עצם השאלה – הרי כן שנה פעמיים –
"ברית מלח כהונת עולם" (במדבר יח),"וכל קרבן מנחתך במלח תמלח, ולא תשבית מלח ברית אלוקיך מעל מנחתך, על כל קרבנך תקריב מלח" (ויקרא ב, יג).
דחייה – הפסוק ההוא תפוס.
למה הוא  תפוס? נראה מחר…

השיעור מנחות יט – שיעור הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת מנחות לחץ כאן
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

סיכום הדף היומי, מנחות דף יז

(טז: 1- עד יח. 7+)

חלק א – חריפי פומפדיתא – הקטרת הקומץ מפגלת את הקטרת הלבונה

יש פה שני חידושים:

א. בגמרא – שפה כן מפגלין בחצי מתיר – אפילו לרבנן ולא רק לר"מ,

כי פיגל ממתיר אחד למתיר השני ובסך הכל "פגע" בשני המתירים, נחשב כאילו פיגל במהלך שני המתירים.

ב. שכאן מפגלין ממתיר למתיר (רש"י)

אתמול במשנה בטז. ראינו שלא מפגלין מכבש אחד לכבש השני (בכבשי עצרת),
אז למה כאן זה מפגל? כי כאן הקומץ והלבונה בכלי אחד, וזה מחבר ביניהם.

ובאמת כבר ראינו מחלוקת לגבי זה (משנה. יג.) בחושב במהלך הקמיצה על הלבונה –

רי"ס – לא מפגלין (אפילו שסובר שמפגלין בחצי מתיר), ור"ל הסביר – לא מפגלין ממתיר למתיר (כמו בכבשים)

רבנן – מפגלין ממתיר למתיר (כי כאמור הכלי מחבר ביניהם).

פומפדיתא כרבנן,
והחידוש של פומפדיתא – שלא רק בקמיצה מפגלין,
אלא גם בהקטרת הקומץ, אפילו שהקומץ והלבונה כבר לא יחד בכלי, אלא רק היו מקודם יחד – זה מספיק)

1. A. רבא – ראיה לפומפדיתא –

משנה יב. – זה הכלל –
אפשר לפגל במהלך 4 העבודות – קמיצה, קבלה בכלי, הולכה, הקטרת הקומץ והלבונה
ואפשר לפגל על שתי האכילות – אכילת השיריים והקטרת הקומץ והלבונה.

ולכאורה זה כולל גם לפגל בהקטרה (של הקומץ) על ההקטרה (של הלבונה).

דחייה – זה כולל הכל חוץ מזה.

(יז. שליש)

1. B. החולקים על פומפדיתא –

אמרו בשם רב חסדא (וכן בשם רב) – הקטרת הקומץ לא מפגלת את הקטרת הלבונה.

על איזה חידוש הם באים לחלוק? על החידוש השני:

כלומר אפילו לר"מ שמפגלין בחצי מתיר (חידוש א),
כי כאן הבעיה היא חידוש ב' – שלא מפגלים ממתיר למתיר.

[ואביי מנסה להוכיח את בעיה ב' מהמשנה בטז. שלא מפגלין מכבש לכבש,

אבל הגמרא דוחה שזה לא הכרחי (כאמור) – כי שני הכבשים נפרדים לגמרי, ואילו כאן ניתנו בכלי אחד, ולכן לפי פומפדיתא כן מפגלים כאן, אבל רב חסדא ורב עדיין חולקים.

1. C. החידוש של ר' חנינא לרב המנונא – הקטיר את הקומץ להקטיר הלבונה לאכול שיריים מחר – פיגול.

למה הזכיר שתי מחשבות פיגול יחד? הרי –

אם רצה להשמיע שמפגלין בחצי מתיר – מספיק שיחשוב על השיריים

ואם רצה להשמיע שמפגלין ממתיר למתיר – מפסיק שיחשוב על הלבונה

ואם רצה להשמיע את שני החידושים – היה משתמש בו"ו החיבור ומתאר שני מקרים נפרדים – "הקטיר את הקומץ להקטיר הלבונה ולאכול שיריים מחר – פיגול".

עונה רב אדא ב"א – אכן חולק על שני החידושים –
לא מפגלין בחצי מתיר,
וגם לא מפגלין ממתיר למתיר,
וכל מחשבמ ה לבד לא יכולה לפגל,
אלא שכאן כיוון שחשב בזמן הקומץ, וחשב על הלבונה ועל השיריים – בעצם פגע בכל חלקי המנחה, והפיגול חל!

1. D. תני תנא קמיה דרב יצחק ב"א – הקטיר קומץ וחשב על השיריים למחר – לדברי הכל פיגול.

והרי זה רק לר"מ, אבל לחכמים לא מפגלין בחצי מתיר?
אלא מתקן רב יצחק ב"א – נגרוס בברייתא "לדברי הכל פסול" (כי גם לחכמים פסול).

למה רי"צ לא תיקן שזה פיגול, ולר"מ?
כי ה"לדברי הכל" ודאי אינו טעות (יותר סיכוי שטעו בין פיגול לפסול מאשר שבטעות הוסיפו "לדברי הכל").

הדרן עלך הקומץ את המנחה.

(יז. פרק הקומץ רבה)

חלק ב – חשב מחשבת פיגול הפוכה

כלומר לאכול/לשתות את האימורין/דם או להקטיר את הבשר מחר

רבנן – כשר

ר"א – פסול

טעמו של ר"א שפוסל –

א. רב אסי – רי"ח – מדאורייתא –

מהפסוק של פיגול – "וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה, הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה…" (ז, יח) – הכפלות של "הֵאָכֹל יֵאָכֵל" מלמדת:

1. שיש פיגול בחשיבה על שתי אכילות – אכילת אדם (הבשר) ואכילת מזבח (ההקטרה).
2. ומוסיף ר"א – שגם בחשיבות הפוכות זה מפגל, כי התורה קראה לשניהם אכילה, משמע שהן שוות ויכול לחשוב מזו לזו.

ואילו רבנן – מזה ששניהם נקראים אכילה לומדים דברים אחרים:
1. שגם אם אמר על מנת שיאכל המזבח מחר – פיגול
2. שגם אכילת מזבח זה דווקא בכזית.

ואילו ר"א –
אם זה רק בא לזה, היה כתוב "האכל האכל" או "יאכל יאכל",
מזה שכתוב בצורה שונה "הֵאָכֹל יֵאָכֵל" – זה בא ללמד עוד משהו.

ב. מקשה ר' זירא לרב אסי – אם המקור מדאורייתא, למה אמרת שזה רק פסול ולא פיגול?

עונה רב אסי – אכן יש מחלוקת תנאים מה סובר ר"א –

משנתנו – זה גזירה דרבנן, אטו מחשבה נכונה (לאכול בשר, להקטיר שיריים).
דעה אחרת – זה דאורייתא כנ"ל, וזה פיגול.

(יז: כמעט באמצע)

ואיפה רואים את המחלוקת, דתניא –

רישא – כמו משנתנו – חשב מחשבה הפוכה למחר –

רבנן – כשר, ר"א – פסול

סיפא – חשב רק להניח למחר (חלק מהדם) –
(נראה בהמשך שכאן ודאי שאם זה פסול זה רק דרבנן)

ר"י – פסול,
ר' אלעזר – גם בזה נחלקו: רבנן – כשר, ר"א – פסול.

ויש בעיה: כמי סובר ר"י ברישא?

אם הוא כרבנן –

קשה – הרי מחשבה הפוכה > להניח,
(שהרי כשחשב הפוך חשב גם להניח וגם הפוך),
ולכן אם ברישא כשר, ודאי שבסיפא כשר!

ואם הוא כר"א –
שברישא פסול, והוא מוסיף שגם בסיפא פסול,

קשה – אז מה ההבדל בין ר"י לר' אלעזר? (שניהם אומרים שרבנן (כשר) ור"א (פסול) נחלקו גם בסיפא)

הצעות להסבר:

1. A. רב אסי – ר"י כר"א, והמחלוקת היא האם לר"א יש כרת:

ר"י – ברישא כרת, בסיפא רק פסול,
ר' אלעזר – גם ברישא (ובסיפא) פסול.
מש"ל.

1. B. דחייה – אין שום דעה של כרת, אלא הכל גזירות:

[למה לגזור –

במחשבה הפוכה – שמא יטעו עם מחשבה לא הפוכה

במחשבת הינוח של חלק – שמא יטעו ויכשירו במחשבת הינוח של הכל

[הסבר:
אם הניח הכל בפועל – כמובן פוסל לכולם,

לכן לר"י (זבחים לה:) – גם אם רק חשב להניח הכל – ודאי פוסל מהתורה.

הנושא כאן – האם לגזור מחשבה להניח חלק אטו מחשבה להניח הכל].

ובעצם יש 3 דעות בברייתא לגבי מחלוקת רבנן ור"א:

1. ת"ק (של הרישא) –
   נחלקו במחשבה הפוכה,
   אבל בלהניח – לפי כולם כשר (לא גזרו).

כי כאמור:
מחשבה הפוכה > מחשבת הינוח)

2. ר"י – להפך:
   נחלקו במחשבה הפוכה
   אבל בלהניח – לפי כולם פסול
   (כי חידוש – סובר: להניח > מחשבה הפוכה,

למה? כי כיוון שהכל עניין של גזרות,
אז זה תלוי במה יש סיכוי שאנשים יטעו:

אם נכשיר מחשבה להניח חלק – חוששים שיטעו להכשיר מחשבה ישרה,

אבל אם נכשיר מחשבה הפוכה – לא חוששים שיטעו להכשיר מחשבה ישרה,

[ואמנם מחשבה הפוכה כוללת גם מחשבת הינוח, אבל הכל תלוי בטעויות של אנשים, ואנשים לא מתייחסים לזה כמחשבת הינוח עם עוד משהו, אלא פשוט כמחשבה הפוכה].

3. ר"א – נחלקו גם ברישא וגם בסיפא – האם לגזור או לא.

השיעור מנחות יז – שיעור הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת מנחות לחץ כאן
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

סיכום הדף היומי, מנחות דף טז

(טז. שורה 1 – טז: שורה אחרונה)

האם מפגלים בחצי מתיר?

המשנה
המחלוקת – ר"מ – מפגלין, רבנן – לא מפגלין.
דוגמאות – בזמן הקומץ/לבונה, אחד מכבשי עצרת, הקטיר אחד מן הבזיכין.
[הבהרה –
לגבי מחשבה על המתיר – ראינו בדף יג שמפגלין בחצי מתיר,
כאן המחלוקת היא כשחושב את מחשבת הפיגול בזמן עשיית חצי מתיר].

גמרא
א. האם לרבנן "כל העושה על דעת הראשונה הוא עושה" –
רב – כן (ואם חשב בחצי הראשון מחשבת פיגול – מפגל).
שמואל – לא (ולרבן עדיין אינו פיגול).

קושיות על דעת רב –
A. רב אחא בר רב הונא – ברייתא שבה מובאת המחלוקת וכתוב במפורש –
"נתן את הקומץ בשתיקה ואת הלבונה במחשבה,
[ולהפך] – את הקומץ במחשבה ואת הלבונה בשתיקה" – מכאן שרבנן נחלקו אפילו שמחשבת הפיגול ראשונה!
תשובות:
1. "וכבר נתן את הלבונה בשתיקה" (לפני המחשבה). דחיות: 1. זה כמו המקרה הראשון (שהמחשבה קודמת). 2. יש עוד ברייתא שכתוב בפירוש "אחר כך את הלבונה".
2. שני כהנים שונים הקטירו – ואז לא אומרים "על דעת הראשונה".

B. בהזאת חטאות הנשרפות (ביום כיפור יש 3 סטים) – גם יש מחלוקת ר"מ ורבנן,
ושם מפורש שחשב את המחשת הפיגול בין בראשונה בין בשנייה בין בשלישית.
1. מדובר ששני כה"ג גדולים שונים היזו את הדם.
דחייה חלקית – זה טוב רק למי שסובר "בפר" – ואפילו בדמו של פר (שכ"ג אחר שחט, ומת או נטמא הכה"ג). זאת מחלוקת ביומא מט:.
2. כאן לא רק חישב בראשון, אלא גם בעוד אחד (רבא – בשלישי, רב אשי – בשני).
דחייה – לא נכנס לניסוח הברייתא.
[אגב, מספר ההזאות: קה"ק – 16 (8 פר 8 שעיר), פרוכת 16, מזבח – או 4 או 8 + 7 (מאוחד) על גג המזבח].

ב. האם רבנן דורשים פיגול בכל העבודה גם בהולכה?
ר"ל – כן, רי"ח – לא (כלומר בהולכה מפגלין בחצי. סברא – רק כשיש תוצאה של "מתיר" – אז צריך שיפגל בכל מה שמביא לאותה תוצאה).
A. קושיות על רי"ח –
שני מקרים בהם רבנן אומרים שאין פוסלים בחצי עבודה – לגבי השחיטה (אפילו שאינה "מתיר").
1. שחיטת אחד מכבשי עצרת. 2. שחיטת סימן אחד בפסח לשם ערלים.
תשובה – גם שם יש תוצאה הלכתית: 1. מקדש את שתי הלחם. 2. מקדש את הדם.
B. קושיא על ר"ל –
(מהברייתא לעיל (א A)) – בהולכה גם רבנן מודים שמפגל גם בקומץ לבד ללא הלבונה. ניסיון תשובה – הכוונה להולכת הקומץ אל הכלי, אך נדחה – לא נכנס לניסוח של הברייתא.

ג. פיגל בכל פירור מהקומץ על מנת לאכול פירור שיריים חוץ לזמן
3 דעות באמוראים – פיגול, פסול, כשר.
A. הצעה – זה תלוי בתנאים –
ר"מ – פיגול, רבנן – פסול, רבי – כשר (כי לא מצטרף).
דחייה – ר"מ – מפגלין בחצי מתיר רק כשהוא חצי עם שיעור. רבנן – לא מפגלים – רק כשגם בסוף פיגל רק בחצי. רבי – לא מצטרף כשכל חצי בכבש אחר.
B. ביאור חלופי למחלוקת – האם הקטרה/אכילה בפירורים נחשב כדרכה:
פיגול – שניהם כדרכה,
פסול – ההקטרה לא כדרכה (וזה כמו מנחה שלא הוקטרה, שפסולה).
כשר – ההקטרה כדרכה והאכילה לא (ממילא לא היתה מחשבת פיגול על "אכילה").

השיעור מנחות טז – שיעור הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

השיעור הוכן והעובר על ידי הרב דובי שחור

(יד: במשנה – סוף טו:)

השיעור מנחות טו – הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת מנחות לחץ כאן
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

סיכום הדף היומי, מנחות דף יד

(יג: במשנה למטה – יד: במשנה למטה)

הקדמות:

1. תזכורת שבפיגול יש שני דברים:

העבודה שבמהלכה חשב את מחשבת הפיגול

העבודה שעליה חשב את מחשבת הפיגול

סיכום נושאים שעלו לגבי פיגול:

1. אפשר לפגל על כל העבודות וזה יפסול את הקרבן, אבל איסור הכרת הוא רק על דבר שיש לו מתיר (הבשר), ולא על דבר שהוא עצמו המתיר (הדם, הקומץ, האימורים)
2. האם מפגלים ב(מהלך העבודה של) חצי מתיר –

ר"מ – מפגלים (למשל – בשתי הלחם יכול לחשוב גם במהלך אחת מהשחיטות, במנחה יכול לחשוב במהלך הקטרת הקומץ ולא הלבונה)

רבנן – לא מפגלים, אלא צריך לחשוב על שני הלחמים

הנושא של המשנה – חשב על לחם אחד, האם גם השני פיגול –
רבנן – הכל פיגול, ר' יוסי – רק הלחם האחד.

חלק א – חשב מחשבת פיגול על חצי מהלחמים (של עצרת/לחם הפנים)

ביאור  השאלה –

הקדמה – שתי הלחם בשבועות ולחם הפנים הם מנחות מיוחדות משתי בחינות –

1. לא קומצים אותם, אלא מקריבים משהו חיצוני, וזה מה שמתיר אותם באכילה –
   בשתי הלחם מקריבים את שני כבשי העצרת (שלמי ציבור), ובלחם הפנים – את שני בזיכי הלבונה.
2. הדבר שמתיר הוא בעצם שני דברים – שני כבשי עצרת, שני בזיכי הלבונה.

לבי פיגול – אם חשב בשחיטת הכבשים או הקטרת הבזיכים שיאכל את הלחם שלא בזמן – זה מפגל.

הנושא במשנה – מה אם חשב רק על אחד הלחמים/סדרים, האם גם השני פיגול או רק פסול.

(בשביל לקצר, נדבר רק על לחמי העצרת, אבל הכוונה גם ללחם הפנים).

המשנה – חשב רק על אחד הלחמים –

חכמים – שני הלחמים בכרת

רי"ס – רק הלחם שחשב עליו בכרת, והשני רק פסול.

הגמרא – האם רי"ס אומר כך גם בזבחים – מחלוקת רב הונא ורי"ח –

א. רב הונא – רי"ס סובר כך גם בזבחים – שאם שחט וחשב על ירך ימין, רק ירך ימין פיגול, ושאר הבשר פסול אבל לא בכרת.

למה –

סברא – מחשבה לא תהיה חמורה מטומאה – אז כמו שאם איבר אחד נטמא, השני לא טמא.

פסוק – "והנפש האוכל ממנו עוונה תישא" – ממנו ולא מחבירו, וזה נאמר בכל הקרבנות ולא רק בלחמים הנ"ל.

(יג: 3-)

שלוש קושיות:

1. רב נחמן – ברייתא על פיגול שתי הלחם – "לעולם אין בו כרת עד שיפגל בשתיהן בכזית".
   הברייתא מחדשת שני דברים –
   a. שכדי לפגל את שניהם – צריך לחשוב על שניהם, כר' יוסי.
   b. שלא צריך כזית לכל אחד, אלא יכול לחשוב על כזית על שניהם יחד וזה מחבר אותם ללחם אחד לעניין פיגול.

וזה קשה על רב הונא –
כי אם נאמר כרב הונא, שאפילו חיבור פיזי (שני ירכיים של בהמה) לא נחשב חיבור,
אז איך מחשבה לחבר את הלחמים תהיה חזקה יותר מחיבור פיזי וכן תיצור חיבור?

(יד. 2+)

תשובות –

1. a. הברייתא אינה רבנן או ר' יוסי אלא דעה שלישית – רבי, שיש ברייתא שלו שגם ממנו משמע שהמחשבה מחברת אותם (נראה את הברייתא בחלק ב).

דחייה – לגמרא לא סביר שרבי הוא דעה שלישית, אלא ודאי גם הוא בשיטת ר' יוסי.

1. b. הברייתא כרבנן,
   וצריך לשנות את הגירסה כך שהיא מדברת על נושא אחר:

במקום שהברייתא תעסוק בלחמים עליהם חשב – "לעולם אין בו כרת עד שיפגל בשתיהן בכזית"

נגרוס שהיא עוסקת בשחיטת הכבשים (העבדוה שבמהלכה חשב) – "לעולם אין בו כרת עד שיפגל בשניהם בכזית",
והכוונה שאת המחשבה על הכזית לחם צריך לעשות בזמן של שתי השחיטות ולא מספיק באחת מהן.

(וכרבנן במשנה טז. –
ר"מ – מפגלים בחצי מתי (ומספיק לחשוב בשחיטה אחת)
רבנן – אין מפגלים בחצי מתיר, וצריך לחשוב בשתי השחיטות).

דחייה – זה לא מסתדר עם הלשון "לעולם": כי "לעולם אין בו כרת"  משמע שבא לצמצם את הכרת מאוד –
כלומר שלעולם אין כרת אלא כן עומד בתנאים של שתי המחלוקות:

1. שצריך לחשוב על שני הלחמים (כרי"ס, ולא כרבנן)
2. שצריך לחשוב במהלך בשתי השחיטות (כרבנן ולא כר"מ, שלא מפגלים בחצי מתיר)

כלומר הברייתא אכן גם כרי"ס, וקשה על רב הונא.

(יד. שליש)

2. רב אשי – ברייתא לגבי פיגול בחטאות הפנימיות –
   (יש מחלוקת בזבחים מג. – לרבנן אין בכלל פיגול בחטאות הפנימיות, לר"ש יש, ורי"ס אומר שזה תלוי) –

ר' יוסי – כדי לפגל צריך לחשוב בזמן פעולה שעושים בחוץ (כמו שחיטה), וגם על פעולת חוץ (כמו הקטרת האימורים או שפיכת שיירי הדם).

כשחשב על הדם – מה התפגל?

הדם עצמו לא, כי רק דברים שיש להם "מתיר" מתפגלים, ואילו דם הוא המתיר ואין משהו שמתיר אותו (משנה בזבחים מב:)

אלא הכוונה שחשב על הדם, ופיגל את האימורים,
אז כל שכן שאם חשב על ירך אחת פיגל את השנייה – קשה על רב הונא.

(יד. 9-)

3. רבינא – משנה יג. –
   ר' יוסי – הקומץ מנחה על מנת לאכול שייריה או להקטיר קומצה מחר – פיגול (ברור).

במקרה שחשב על הקומץ – מה פיגול?

הקומץ לא – כי כאמור, רק דבר שיש לו מתיר מתפגל, ואילו הקומץ הוא המתיר.

אלא הכוונה שחשב על הקומץ, ופיגל את השיריים.
אז כל שכן שאם חשב על ירך אחת פיגל את השנייה – קשה על רב הונא.

אז דחינו את רב הונא.

(יד: 2+)

ב. רי"ח – רי"ס סובר כך רק בשתי הלחם, ולא בזבחים

1. A. סברא – הם נחשבים גופים נפרדים כי מכינים אותם בנפרד,
   (ובהמשך משמע עוד סברא – כי צריך שני מתירים כדי להתיר אותם (שני הכבשים).

[מצד שני – הם גם נחשבים גוף אחד, לעניין זה שגם לרי"ס מצטרפים לכזית, כאמור לעיל,

סברא – כי התורה גם עירבה ביניהם בזה שהם מעכבים זה את זה).

1. B. בעי רי"ח – האם רי"ס יאמר שהם נפרדים גם ב4 סוגי לחמי התודה, ובשני סוגי מנחת המאפה?

מצד אחד – להם אין שני מתירים, אז אולי הם אחד

מצד שני – הם מינים שונים וגם אותם מכינים בנפרד,

והגמרא מביאה ברייתא שגם הם נפרדים כמו שתי הלחם.

(יד: רבע, ת"ר,)
אגב זה שדיברנו על צירוף כזיתים בשתי הלחמים, וגם כי הברייתא של רבי מובאת שוב)

חלק ב – צירוף חצאי זיתים בשתי עבודות

ת"ר – שחיטה וזריקה מצטרפים לכזית
כלומר אם חשב בשחיטה לאכול חצי זית בחוץ וחשב בזריקה לאכול חצי זית בחוץ.

א. מה לגבי שאר העבודות (למשל קבלה והולכה) –
איכא דאמרי – דווקא שחיטה וזריקה כי הם עבודות הדם העיקריות, אבל השאר לא
ואיכא דאמרי – כולם מצטרפים (זריקה ושחיטה, וכל שכן קבלה והולכה שהן קרובות יותר).

ב. קושיא – תני לוי – כל העבודות לא מצטרפות לכזית!

עונה רבא – זאת מחלוקת תנאים –
הברייתא שלנו – מצטרפים,
הברייתא של לוי – כרבי – שלא מצטרפים.

איפה רבי אמר את זה – בברייתא של רבי מחלק א של השיעור:
השוחט כבש אחד לאכול חצי זית מחלה זו
ועוד כבש לאכול חצי זית מהחלה השנייה,
לא מצטרפים, כלומר מחשבות בשתי עבודות לא מצטרפות!

דוחה אביי –
אולי דווקא שם רבי אמר שלא מצטרפים – כי כל עבודה שחשב בה היתה רק חצי מתיר (שחיטה אחת מתוך שתיים),
אבל אצלנו – שעשה מתיר שלם (שחיטה) על חצי ועוד חצי מתיר (זריקה) על חצי – אולי מצטרפים.

עונה רבא בר רב חנן – ברור שלרבי גם אצלנו לא מצטרפים,
כי אם אצלנו מצטרפים (חצי בשחיטה וחצי בזריקה),
אז היה לפחות גוזר לפסול גם בשני הכבשים.

כפי שמצינו שר' יוסי ורבנן גזרו:
ר' יוסי (במשנה יג.) – קמץ וחשב פיגול רק על הלבונה ולא על הקומץ – לרבנן פיגול, לר' יוסי לא (והסברנו אתמול למה), אבל גוזר שזה פסול.

ורבנן (משנה טז.) – לגבי מפגלים בחצי מתיר, למשל פיגל במהלך הקטרת הקומץ ולא בלבונה –
ר"מ – פיגול (מפגלין בחצי מתיר)
ורבנן לא פיגול, אבל פסול, כי גוזרים.

דוחה אביי – אולי אצלנו מצטרפים,
ובכ"ז לא גזר שם לפסול בשני הכבשים, כי אין לו אטו מה לגזור

כלומר – גם רי"ס ורבנן שגזרו – זה אטו מקרים שעלולים לבלבל:

רי"ס גזר אטו מקרה שחשב על הקומץ,

רבנן גזרו –

או אטו מקרה שיפגל בשני המתירים,

או אטו מקרים שבהם באמת מספיק לפגל במתיר אחד כי יש רק מתיר אחד (במנחת חוטא – שיש רק קומץ בלי לבונה, ובלחם הפנים – שיש רק לבונה בלי קומץ),

אבל בשני הכבשים – אין מקרה דומה של חצי זית וחצי זית ולכן אין אטו מה לגזור.[1]

ומביא ראיה ("הכי נמי מסתברא") – שגוזרים רק כשיש אטו מה לגזור, כי בסוף המשנה של רבנן (טז.) הם מודים לר"מ במנחת חוטא (שאין לבונה) שאם חשב במהלך הקטרת הקומץ זה מפגל,
והרי זה פשיטא,
אלא שזה הובא כדי להסביר למה גזרו כשחשב במנחה רגילה רק בזמן הקומץ.

(ויוצא שנשארנו עם הדחיה של אביי, ואין לנו מקור לזה שרבי הוא התנא שחולק אצלנו בשחיטה וזריקה ואומר שלא מצטרף).

[1] למה לא לגזור אטו מקרה ששחט את שני הכבשים וחשב על כזית משותף לשני הלחמים (שבזה כאמור רי"ס מודה שמצטרפים וזה פיגול)? כנראה שזה רחוק מדי, כי זה לא צירוף של שני חצאי מתירים.

השיעור מנחות יד – הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

(יא: במשנה – יב: במשנה)

השיעור מועבר על ידי ר' נפתלי רמתי.

השיעור מנחות יב – הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת מנחות לחץ כאן
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

סיכום הדף היומי, מנחות דף י

הקדמה – טהרת המצורע (ויקרא יד)

ביום הראשון שתי ציפורים גילוח וטבילה
ביום השביעי מגלח וטובל
ביום השמיני מביא קרבנות (אשם חטאת ועולה, מנחה לוג שמן) –
שוחט את האשם, את הדם שמים על המצורע (על תנוך אוזנו הימנית, בוהן יד ימין, בוהן רגל ימין),
אח"כ כהן א' יוצק שמן לתוך כף ידו השמאלית של כהן ב', ואז כהן א טובל אצבעו בשמן שביד כהן ב', ומזה 7 פעמים כנגד קה"ק ואז נותן על המצורע במקומות בהם לפני כן שמו את הדם, ואת השאר על ראשו.
אח"כ מקריבים את שאר קרבנות המצורע (חטאת ועולה).

הדם:

(יד) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם וְנָתַן הַכֹּהֵן עַל־תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית׃

השמן:

במצורע עשיר –

(טו) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִלֹּג הַשָּׁמֶן, וְיָצַק עַל כַּף הַכֹּהֵן הַשְּׂמָאלִית.
(טז) וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ הַיְמָנִית מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ הַשְּׂמָאלִית, וְהִזָּה מִן הַשֶּׁמֶן בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי ה'.
(יז) וּמִיֶּתֶר הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ יִתֵּן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית, עַל דַּם הָאָשָׁם.

במצורע עני (מביא שני תורים כחטאת ועולה)

(כו) וּמִן הַשֶּׁמֶן יִצֹק הַכֹּהֵן, עַל כַּף הַכֹּהֵן הַשְּׂמָאלִית.
(כז) וְהִזָּה הַכֹּהֵן בְּאֶצְבָּעוֹ הַיְמָנִית מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ הַשְּׂמָאלִית, שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי ה'.
(כח) וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית, עַל מְקוֹם דַּם הָאָשָׁם.

קמץ בשמאל פסולה – המקור

לומדים מפסוקי טהרת המצורע (ויקרא יד) –

1. ר' זירא – פסוק טו ועוד – במצורע כתוב "כַּף הַכֹּהֵן הַשְּׂמָאלִית" (טו), משמע שבשאר התורה סתם כף זה ימין, ובקמיצה כתוב "כף" – "וַיַּקְרֵב אֶת הַמִּנְחָה וַיְמַלֵּא כַפּוֹ מִמֶּנָּה" (ט, ז).

הגמרא מקשה על הלימוד,
ומסכמת שבאמת כתוב במצורע 4 פעמים שמאל, וצריך את כולם:

1. טו – יכולנו ללמוד שבמצורע זה שמאל ובשאר או שמאל או ימין.
   2. טז – בשאר זה דווקא ימין.

וצריך עוד פעמיים בשביל לשלול לימודים אחרים:

3. כו – שאכן תלמד כמו שאמרנו, ולא תאמר אין מיעוט אחא מיעוט אלא לרבות.
   4. כז – שאכן תלמד עמו שאמרנו, להבדיל בין מצורע לשאר, ולא תלמד להפך – שכמו שמצורע זה שמאל גם השאר שמאל.

דוחה רבא – למה כתוב "הַיְמָנִית" בפסוק יז?
"וּמִיֶּתֶר הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ יִתֵּן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית, עַל דַּם הָאָשָׁם" – הרי כבר כתוב שזה על דם האשם, שהיה באותם מקומות!
אלא אומר רבא – זה בדיוק המקור לימין!

(דילוג ט: 2- עד י. 8+)

2. רבא – פסוק יז – "וּמִיֶּתֶר הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ יִתֵּן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית, עַל דַּם הָאָשָׁם" – "הַיְמָנִית" כאמור מיותר 3 פעמים, אלא בא ללמד גז"ש לתחומים אחרים שצריך ימין:

יד יד – לקמיצה בימין (מש"ל)
רגל רגל – לחליצה בימין (וחלצה נעלו מעל רגלו)
אוזן אוזן – לרציעה בימין (ורצע אדוניו את אזנו במרצע).

ומה רבא לומד מ-4 "הַשְּׂמָאלִית" של ר' זירא –

טו + טז (מצורע עשיר) – שאפשר בשמאל, ושזה דווקא שמאל, ולא ימין.

כו+כז (מצורע עני) – לא דורש כלל, כתנא דבי רי"ש שכל פרשה שנאמרה (מצורע עשיר) ונשנית (מצורע עני) לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה (שהעני מביא עופות ולא בהמות), ולא צריך לדרוש את כל שאר החזרות.

(י. באמצע)

3. רבה בב"ח-ר"ל – פסוק טז – "וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ הַיְמָנִית מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ הַשְּׂמָאלִית…" – ולומד עיקרון כללי: כל מקום שנאמרה אצבע וכהן, זה דווקא ימין

ואם נבין שהכוונה או אצבע או כהן – נוכל ללמוד לקמיצה (כהן) – "וְקָמַץ הַכֹּהֵן  מִמֶּנָּה" (ה, יב).

ועכשיו נפרט –

א. האם צריך אצבע וכהן או או אצבע או כהן –

יש כמה אפשרויות של אצבע וכהן –

1. a. אצבע + כהן – בדם חטאת – "וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ" (ד, כו)
   b. רק כהן (כאמור) – בקמיצה – "וְקָמַץ הַכֹּהֵן  מִמֶּנָּה" (ה, יב))
   c. רק אצבע – בהזאת הדם ביו"כ – "ולקח מדם הפר, והזה באצבעו" (טז, יד)
2. A. בהתחלה הבינו שצריך אצבע+כהן,

אבל אז הקשו – אם כן מה המקור לקמיצה בימין?[1]

1. B. אלא מסביר רבא (כאמור) – מספיק או אצבע או כהן

קושיות
מדינים שכתוב בהם כהן ובכ"ז אפשר בשמאל:

1. בהולכת האיברים לכבש כתוב "הכהן" ומותר בשמאל?

תשובה – ר"ל התכוון רק לעבודות של כפרה שצריכות ימין.

2. בקבלת הדם כתוב רק "הכהנים" ("וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת־הַדָּם" (ויקרא א, ה), חכמים פוסלים בשמאל אבל ר"ש מכשיר?

תשובה – ר"ש אכן דורש יותר:
בהתחלה הציעו כהן+אצבע,
אבל אח"כ רואים שר"ש אמר בפירוש או אצבע או יד, אבל כהן לא משנה.

(י. 4-)

ב. שלוש שאלות על ר"ש (שמספיק אצבע/יד, ו"כהן" לא משנה)

1. a. על הפסוק של קבלה – למה לר"ש הפסוק של קבלה ("וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת־הַדָּם") מזכיר את הכהנים, הרי כבר כתוב "בני אהרן"?
   (מילא לרבנן זה מלמד שצריך ימין, אבל לר"ש לא צריך ימין!)

תשובה – שצריך לקבל את הדם ב"בכיהונו" (כשלבוש בבגדי כהונה).

1. b. לגבי זריקה בעולה, שלמים ואשם – גם כאן כתוב רק כהונה,
   ורבנן פוסלים בשמאל ור"ש לכאורה לא חולק ופוסל.
   מה המקור שלו לפסול?

עונה אביי – ר"ש אכן מכשיר גם זריקה בשמאל (בברייתא).

(דילוג י: 5+ לאמצע העמוד)

1. c. המקור של ימין לפי ר"ש

ר"י בריה דר' חייא – היקש מחטאת – "קֹדֶשׁ קׇדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם" (ו, י)
כמו שבחטאת צריך ימין (כי כתוב אצבע – "וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ" (ד, כו)),
כך גם בקמיצה צריך ימין.

נפרט:
כתוב במשנה כו. – "שלא בכלי שרת פסול, ור"ש מכשיר".
ויש מחלוקת שם מה כוונתו –
לר' ינאי לא צריך קידוש הקומץ בכלי,
לרנבי"צ צריך קידוש בכלי (ואפשר בשמאל), אבל יכול להעלותו אח"כ למזבח ביד.

ומהגז"ש לומד כך –

אם עושה עם כלי (כי חייב או כי בחר) – אז כמו אשם – שלר"ש אפשר גם בשמאל,

אך אם עושה ביד (כי חייב או כי בחר) – אז כמו חטאת – דווקא ימין,

וממילא קמיצה – שתמיד עושים ביד – זה דווקא בימין.

(חזרה מ-י: 5- ל- י: 5+)

ג. אם המקור לימין זה "כהונה", מה נלמד מהמקור הקודם של רבא (גז"ש יד יד)?

לרבנן – ללמד שלא רק הקמיצה בימין, אלא גם הכנסת הקומץ לכלי שרת בימין.

אבל לר"ש – שלא צריך להכניס לכלי/צריך אבל אפשר בשמאל – מה הוא ילמד?

(י: באמצע)

1. את עצם זה שצריך קמיצה בימין –
   (שהרי לדעתו לא מספיק שכתוב כהונה, אז צריך מקור אחר)

דחייה – יש לזה מקור אחר, כדלעיל.

2. שצריך קמיצה בימין אפילו במנחת חוטא,

כי היינו חושבים שכיוון שר"ש אמר שמנחת חוטא לא צריכה לבונה כדי שלא יהא קרבנו מהודר, אז אולי גם נקמוץ בשמאל,
קמ"ל שגם בזה קומצים בימין.

סיכומים

במנחה –

קמיצה בימין,

הכנסת הקומץ לכלי וההקטרה – לרבנן בימין,

לר"ש:

ר' ינאי – לא צריך כלי
רנבי"צ – צריך להכניס לכלי, אבל לא צריך כלי כשמקטיר.

במה שצריך כלי – אפשר בשמאל כמו בשלמים וכו'
במה שלא צריך כלי – אם עושה ביד – צריך ימין כמו בחטאת.

בזבחים –

קבלה וזריקת הדם בעולה שלמים ואשם (כתוב רק כהונה): רבנן בימין, ר"ש כשר בשמאל

זריקת הדם בחטאת (כתוב אצבע+כהן): לפי כולם ימין.

העלאת האיברים – אפשר בשמאל

(חזרה מ-י: 1- ל- ט: 2- עד י. 8+)

אגב – עוד שאלות על פסוקי השמן של מצורע (יז + כח)

1. A. אם כבר כתוב "עַל דַּם הָאָשָׁם" ו"עַל מְקוֹם דַּם הָאָשָׁם", למה צריך לפרט "וְעַל בֹּהֶן",[2] הרי זה פורט כבר בדם (פסוק יד)?

תשובה:
פסוק אחד מרבה על צידי הבוהן ("על" – סמוך).
פסוק שני ממעט את תחתית הבוהן (-צידי צדדים) ("על" – ולא מתחת).

1. B. למה בפסוק יז כתוב "עַל דַּם הָאָשָׁם" ובפסוק כח "עַל מְקוֹם דַּם הָאָשָׁם"? (ע"פ תוס')

צריך את שניהם –
עם מקום – ללמד שגם אם הדם כבר נתקנח זה בסדר.
בלי מקום – ללמד שגם אם הדם לא נתקנח זה בסדר (זה לא חציצה).

1. C. קושיית רבא (שכבר ראינו) – עדיין לא ברור למה כתוב "ימין" שוב ושוב אם כבר כתוב שזה איפה ששמו את הדם,

רבא כאמור ענה על זה שזה בעצם המקור לקמיצה בימין (גז"ש יד יד ממצורע).

[1] אנחנו מפרשים את הסוגייה כך שקטע זה (מרבה בב"ח-ר"ל) בעצם מביא עוד מקור לימין (ומתעלם מהמקורות הקודמים), וכך משמע גם בהמשך ששואלים – אם כהונה זה ימין, אז למה צריך את המקור הקודם של רבא.

[2] לכאורה השאלה נכונה גם לגבי התנוך

השיעור מנחות י – הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת מנחות לחץ כאן
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

סיכום הדף היומי, מנחות דף ט

(ט. שורה 7 – ט: 9 שורות לפני סוף עמוד ב)

א. מיקום הבלילה והיציקה
(אגב הדיבור על מקום הקמיצה)
אם בלל חוץ לעזרה –
ר"ל – כשר (העבודה מתחילה בקמיצה, שהרי היציקה והבלילה נעשים בזר),
רי"ח – פסול (העבודה מתחילה בבלילה, שהרי צריך כלי שרת)

ב. מנחה שחסרה (הזכרנו בדף ח)
A. חסרה לפני הקמיצה –
לפי כולם כרגע א"א לקמוץ,
אך האם ניתן להשלים? ר"ל – לא, רי"ח – כן.
ראיה לרי"ח – בלוג שמן של מצורע שחסר – ניתן להשלים. תיובתא לר"ל.

B. השיריים חסרו אחרי הקמיצה
a. האם ניתן להקטיר הקומץ?
אם אבדו לגמרי – (משנה בדף כו.) –
ר"א – כשרה,
ר' יהושע – פסולה
(במקביל למחלוקתם לגבי זריקת הדם כשאין בשר בזבחים קד.).
אם רק חסרו –
לר"א – ודאי כשירה.
לר' יהושע – ר"ל – פסול, רי"ח – כשר (כי מודה ר' יהושע כשנשאר קצת).

b. ראיות מברייתות
ראיות לרי"ח –
1. ברייתא שבה ר' יהושע מודה בנשאר כזית בשר.
תשובה לר"ל- במנחה יש לימוד מיוחד שצריך הכל – "והרים הכהן מן המנחה את אזכרתה" (ורי"ח – הכוונה שהמנחה היתה שלימה).
2. ברייתא לגבי שולחן לחם הפנים (ראינו גם אתמול) –
אחרי פירוק הבזיכין (="קמיצה") – אם הלחם חסר עדיין מקטיר את הבזיכין.
תשובות:
1. תשובת ר"ל – זה כר"א שמכשיר.
דוחה רי"ח – אם  הברייתא כר"T – למה דיברה על נפרס ולא נשרפה לגמרי?! אישתיק.
2. גמרא (ולימא ליה-) – ציבור שאני (כיון שהותרה בטומאה, הותרה גם בחיסרון).
דחייה – רב אדא ב"א – חיסרון זה כמו מום, שלא הותר בציבור, וכן רב יוסף בר שמעיה – ר"ל דיבר במנחה סתם – גם מנחת ציבור.