להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

סיכום הדף היומי, חולין דף מד

(מט. רבע עליון – נ. 11+)

חלק א – עוד על נקבים בריאה

א. אגדתא – למה נקרא שמה ריאה?

רי"ח: כי היא מאירה את העיניים למי שאוכל אותה.

והגמרא מוכיחה שהכוונה לא כפי שהיא אלא בערבוב עם סמי רפואה נוספים.

ב.  נקב במקום שיד השוחט ממשמשת

מר זוטרא בריה דרב מרי – לא תולים, טרף.

רב אחא בר נתן – תולים, כשר, וכן ההלכה.

           ורב משרשיא הוכיח מזה שתולים בזאב.

ג. מורנא (תולעים בריאה), מחלוקת –

           לפני שחיטה, טרף

אחרי שחיטה, כשר. וכן הלכה.

ד. עומק הנקב – חכמים – מספיק 2 השכבות החיצוניות, ר' שמעון – עד בית הסמפונות.

1. A. ר' ירמיה בר אבא – הכוונה לסימפון הגדול.
2. B. כמי ההלכה –

פעמיים אמרו שריב"ל אמר בשם ר' מלוך שהלכה כר"ש, ופעמיים דחו ואמרו ששהוא לא אמר את זה,

ריב"ל עצמו – כר"ש (=קולא)

אך הגמרא – אין הלכה כר"ש (=חומרא).

(מט. רבע תחתון)

חלק ב – כשרות החלב שעל גבי הקיבה

החלבים שמקריבים אסורים באכילה. איזה מקריבים?

"וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לַה' אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב" (ויקרא ג, ג).

מה "ואת כל" בא לרבות? את מה שדומה לחלבים שמוזכרים בפסוק:

1. החלב על הדקין (קרום ונקלף + תותב).
2. החלב שעל הקיבה – מחלוקת:
   ר"ע – מתיר (כי אינו תותב),
   רי"ש – אוסר (מספיק שקרום ונקלף).

שתי הערות:

1. הגמרא זה מובא בשתי ברייתות, בבריתא הראשונה רי"ש הוא המקל, בברייתא השנייה רי"ש המחמיר, והגמרא מכריעה כברייתא השנייה, כי היא הביאה סברא ולכן סביר שדייקה יותר.
2. ר' אושעיא פתח את הסוגיה שנהגו להתיר, ואמר שזה כר' ישמעאל שהוא כהן ומסייע לכהנים (כי הכהנים מקבלים את הקיבה, וממילא אם החלב מותר יהנו גם מזה). אולם לפי המסקנה הכוונה לאבותיו, כי הוא עצמו מחמיר.
3. במה עוד סייע רי"ש לכהנים?
   מניין שגם הכוהנים מתברכים בברכת הכהנים:

ר"ע – ואברכה מברככיך

רי"ש – "ואני אברכם", שזה עדיף משל ר"ע, כי זו אותה ברכה שהכהנים מברכים את העם].

(מט: רבע עליון – חזרה לענייננו):

חלק ג – איזה חלב יכול לסתום נקב?

א. מחלוקת

רב – טהור (כי כמו שראינו, טמא הוא קרום ונקלף ולכן לא נדבק טוב לנקב)

רב ששת – טהור או טמא.

ב. חלב חיה (שבבהמה היה טמא, אך בחיה טהור):

לרב ששת – ודאי סותם (כל חלב סותם).

לרב – אביי: לא סותם, אמנם הוא טהור, אך פיזית הוא עדיין לא מהודק.

ג. למעשה

נקב שנסתם ע"י חלב טמא:

רבא הכשיר, כי התורה חסה על ממונם של ישראל, ולכן יש להקל כרב ששת.

רב פפא: כיון שזה איסור תורה יש להחמיר.

(דילוג שליש תחתון עד מט: 6-, סוגיא של דבש מגולה שמובאת בדרך אגב)

ד. ר"נ – חלב (אפילו טהור) עשוי ככובע – לא סותם.

           במה מדובר?

           י"א – חיטי דכרכשתא (חלב על החלחולת)

           וי"א – טרפשא דליבא (שומן העוטף את הלב).

(מט: 5-)

ה. חלב על הקיבה

לכאורה לפי מה שראינו לעיל –
לר"ע הוא טהור, ולכאורה סותם לכולם
לרי"ש טמא (כי קרום ונקלף), ואז לרב ששת יסתום ולרב לא.

אבל הגמרא מוסיפה על זה כמה הערות:

1. בני ארץ ישראל פסקו כר"ע (מותר), ובני בבל כרי"ש (אסור).
2. ר"נ – כיוון שבארץ ישראל נהגו היתר אכילה, אפילו בבבל שלא אוכלים – בכל אופן גם הם יכולים לסמוך על ר"ע לעניין סתימה, וזה סותם.
3. באיזה חלב בדיוק מדובר – יש שני סוגים – "חימצא" (על הקשת) ו"בר חימצא" (על היתר) –
   דעה אחת (רב נחמן) –
   על הקשת (חימצא) – אסור באכילה לכו"ע ולכן לא סותם.
   על היתר (בר חימצא), הוא זה שנחלקו לגביו, והוא סותם.
   דעה שנייה (מקלה יותר) –
   על הקשת – מחלוקת, וכיוון שבארץ ישראל התירו לאכול – סותם לפי כולם.
   על היתר – מותר לפי כולם, וברור שסותם.
4. [למעשה רש"י פוסק כלשון הראשון, לכן:
   על הקשת אסור ולא סותם,
   על היתר מחלוקת א"י ובבל לגבי אכילה,
   ואכן בני א"י (כמו ר' אמי) היו מקלפים קצת את החלב (כדי שלא יהיה שם מהחלב של הקרב שאסור), ואוכלים את השאר,
   ובני בבל היו זורקים אותו (וכך מסופר על השמש של ר' חנינא שהיה מבלל ור' חנינא אמר לו לזרוק)].

(הסוגיה שדילגנו: שליש תחתון עד מט: 6-, דומה לדיון על חלב טמא (חלק ג, ג))

אגב: חלק ד – משקים מגולים

א. איסור משקים מגולים (שנשארו מגולים ללא שמירה וחוששים לארס של נחש)

           חכמים – רק במים, יין וחלב.

           ר"ש – גם בציר, חומץ, שמן, דבש ומורייס.

ב. למעשה:

           היה מקרה של דבש מגולה –

           רבא – מותר (מקלים כרבנן כי התורה חסה על ממונם של ישראל).

           ר"נ בי"צ – כאן זה סכנה ויש להחמיר.

ג. מקרים בהם כל צד מצפה שהשני יודה לו:

בציר להקל – כי היו רב פפא ועוד חכמים שמים משקים גלויים בציר כדי לבטל את הארס ואז הותר, אז כש"כ שציר עצמו מותר.

בדבש להחמיר – כי יש תנא הוסף שאוסר (ר' שמעון בן אלעזר).

השיעור חולין דף מט – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

(מח. 3+ עד מט. רבע עליון)

חלק א – ריאה שדבוקה לדופן (בהכל או בסירכא)
הסירכא נוצרת כי היה נקב, אבל לא ידוע אם הנקב היה בדופן (וכשר) או בריאה (וטרף).
רב נחמן – לא חוששים (תולים שהבעיה בדופן), אא"כ יש צמחים (אבעבועות) בריאה, שזה מרע את חזקתה וחוששים.
אבימי – חוששים.
מה הכוונה חוששים? לא שטרף, אלא שצריך לבדוק:
מפרידים עם סכין חדה את הריאה מהדופן ובודקים את הדופן –
אם יש מכה בדופן – כשרה (ורב נחמיה אפילו אז הצריך לבדוק את הריאה במים),
אם אין מכה – טריפה.
שאלות:
1. גרסה אחרת: רב נחמיה אמר את זה על דין אחר – שמצאו סירכא בין 2 אונות. ורב אשי דוחה.
2. למה אם הנקב מהריאה זה טרף, והרי ר"נ אמר שאם הדופן סותם זה כשר (רבינא: אם מחובר טוב – לבשר, ולא לעצם)!
תשובה: תלוי איפה זה מחובר:
אם לדופן הסמוכה לה – כשר.
אם לדופן רחוקה – טריפה.
[כפי שראינו בסוף מו: לגבי סירכא בין 2 אונות:
אם קרובות – כשר,
אם רחוקות – טריפה].

[דיון על זה:
הרי למדנו כבר שאם הבהמה היתה כבר טריפה – גם אם נסתם – היא לא חוזרת להכשירה! (זה ננלמד מכרות שופכה, ששם כן חוזר להכשירו ובדבירם אחרים לא).
תשובה: זה נכון במשהו כמו נקב שעלה עליו קרום – טרף (כפי שראינו אתמול ברב יוסף),
אבל כאן – שמראש הנקב יכול להיסתם על ידי הדופן + זו סתימה טובה שלא תתנתק – כשר.[1]
(מח. שליש תחתון)

3. במקרה שהדופן סותם את החור בריאה ומכשיר – הרי אם הדופן פתאום יינקב – זה טריפה. אז למה המשנה לא הזכירה גם את "נקובת הדופן"?
תשובה: שם הבעיה היא בריאה. הדופן היתה פשוט פלסטר שהוסר.
4. אמרנו שאם יש (אבעבועות) זה מעיד שהבעיה בריאה.
מה הדין אם סתם יש אבעבועות (צמחים) בלי שהריאה דבוקה?
שמואל הכשיר,
וכך גם נטה רבה בב"ח, אבל התלמידים הסתפקו בגלל רב מתנא שאמר שאבעבועות מלאות מוגלה פוסלות, אבל הסביר שמואל – שם מדובר בכלייה.
סיפורים על זה:

a. ר' ירמיה התחמק מלקנות ריאה עם אבעבועות.
והסביר שר' יוחנן היה שולח ריאות כאלו לר' יהודה בר' שמעון שיכשיר, כי הוא לא רצה להכשיר בעצמו,
b. אך מצד שני –
כשרב נחמן ורב אמי ורב אסי ראו שמוכרים ריאות כאלו בשוק לא אמרו להם כלום.

(מח: 5+)
חלק ב – ריאה שנמצא בה מחט (וניפחו ולא יוצא אוויר)
הקדמה: אנחנו צריכים להיות בלשים: איך הגיעה לשם המחט?
או "נקובי נקיב ואתאי" – הבהמה אכלה אותה, והיא עברה מהמעיים לריאה – טריפה.
או "סימפונא נקט ואתאי" – הבהמה נשמה אותו פנימה, ואז –
אם חיסרון פנימי נחשב חיסרון – טריפה
אם חיסרון פנימי לא נחשב חיסרון – כשר.
[ונזכיר – בדף הקודם ראינו שחיסרון פנימי אינו חיסרון.
ושם הקשנו על זה מהמשנה – "ריאה שניקבה או שחסרה" – טריפה. ולכאורה: ניקבה זה מבחוץ, חסרה – מפנים (אחרת בשביל מה נכתב).
וענינו – הכוונה לחסרה מבחוץ, ונכתב בשביל ר"ש (שבנקב צריך נקב עד הסמפון הראשי, אבל כשחסרה – גם חיסרון שטחי מטריף)].

א. הדעות: מח' אמוראים –
רי"ח ור"א – כשר,
גם וגם:
1. הנחה מציאותית: נכנס מהריאה.
2. הנחה הלכתית: חסרון פנימי לא נחשב חיסרון (כמו בדף הקודם)
ר"ל – טרף.
או או:
1. מחלוקת הלכתית: חסרון פנימי נחשב חיסרון.
2. מחלוקת מציאותית (זו המסקנה): נכנס מהמעיים.

(דילוג משליש עליון לשליש תחתון)
ב. קושיה על המקלים מר"נ – סימפון של ריאה שניקב – טריפה,
אז גם כאן – הרי ניקבה את הסימפון ועברה לבשר הריאה והנקב מטריף.
תשובה – שם זה כשהנקב באזור הפיצול של הסימפונות. ששם אין בשר ריאה שיסתום.
ואילו אצלנו, ניתן להניח שהנקב לא ליד פיצול, ושם בשר הריאה סותם באופן טבעי – וכשר.
(ולמה במקום הפיצול לא סותם, הרי לגבי חור במעיים גם רב נחמן סובר שיש חלב שסותם?
תשובה – אל תדמה טריפות לטריפות. כל אזור בגוף זה משהו אחר).

ג. מקרים בהם כל צד מודה קצת לשני:
(דילוג חזרה לשליש עליון)
A. מחט שנמצאה בחתיכת ריאה – גם ר' יוחנן מחמיר,
כי כאן מדובר בחתיכה, אז א"א לבדוק את כל הריאה אם יש חור
[תחילה ר' אמי הכשיר כר' יוחנן,
ור' ירמיה הקשה מהמשנה כנ"ל שחיסרון פנימי נחשב חיסרון,
אך והגמרא לא מתייחסת לקושיה, אולי כי יכלה לענות כנ"ל.
אח"כ ר' אמי הטריף,
כי כאן מדובר בחתיכה, אז א"א לראות אם היה חור].
(דילוג ל8-)
B. מחט שנמצאה בסימפון הראשי – גם ר"ל מקל (לא מטריף ולא מכשיר)
כי אם הגיע ע"י נקב מהמעיים – מה הסיכוי שיגיע עד הסימפון הראשי?

(דילוג ל6-)
ד. אגב – מחט שנמצא בכבד
A. מחט שנמצאה נעוצה בכבד מבחוץ
רב יוסף – טרף.
רב אשי – בודקים איך המחט הגיעה לשם.
במחט דקה – אכן טרף, כי כנראה הגיעה מהמעיים ונקבה אותם ועברה לכבד.
אך במחט עבה:
אם הקוף בחוץ – עדיין טרף, כנ"ל.
אבל אם הקוף בפנים – כשר, כי ניתן לתלות שהגיע מהריאות (סימפון > (נקב) ריאות > (נקב) עורק הריאה > לב > קנה הכבד[2])
וקשה על רב אשי (שהחמיר כשהחוד כלפי פנים) מבית הכוסות –
בית הכוסות הוא חלק ממערכת העיכול, יש לו דופן כפולה, ונמצאה בדופן מחט.
אם המחט מצד לצד – זה נקב מטריף.
אם רק בצד הפנימי – כשר (מניחים שהמחט הגיעה מבפנים, וניקבה רק עד האמצע).
ולמה לרב אשי (וכל שכן לרב יוסף) לא חוששים שהגיעה מבחוץ עם החוד כלפי פנים?
תשובה – שם גם כשהקוף נעוץ בדופן, יש יותר סיכוי שהגיעה בפנים, כי האוכל בבית הכוסות דוחק אותה לדופן כך שגם הקוף יכול להינעץ בדופן. לכן תולים להקל.

B. מחט בסמפון (כלי הדם) הגדול של הכבד (לא נעוץ, כך שלט יודעים מאיפה הגיע)
מחלוקת:
הונא מר בריה דרב אידי – טרף
רב אדא בר מנימי – כשר, וכן רבינא, ואמר לחייב את המטריף על הבהמה
[כאן יש יותר סברא להכשיר, שהרי נכנס עד לסמפון, לכן יותר סיכוי שהגיע מהריאה].

C. גרעין במרה
רב כהנא – כשר,
כי זה לא חד, ולא יכול לנקוב את הוושט, לכן ברור שהגיע מהקנה לכבד ומשם למרה, בלי לנקוב משהו שפוסל (כדלעיל).
אך בגרעין חד (זית) – הדין כמו במחט בכבד.

[1] ברש"י בדף מג. משמע שיש 2 סברות למה כשר: או כי קבוע או כי מראש נועד להיסתם. וצריך עיון ביחס בין 2 הסברות.
[2] אמנם זה קנה שמחזיר את הדם ללב, אבל הזרם שם חלש, והמחט יכולה לנוע למטה נגד כיוון הזרימה.
הנקבים שהזכרנו (מהסמפון לבשר הריאה ומשם לתוך עורק הריאה לא מטריפים כי בשר הריאה סותם אותם).

השיעור חולין דף מח – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

(מז. 5+ עד  מח. 3+)

עוד הלכות של הריאה (של רבא ועוד)

א. מספר האונות

אמור להיות 3 מימין הבהמה ו2 משמאל (מלבד האומות – האונה הגדולה בכל צד).

רבא – אם יש יותר או פחות – טריפה

מרימר (לשוחט ולרב אחא) – יותר – אינו טריפה,

           בתנאי שזה בשורת האונות ולא באמצע למעלה,

           [באמצע למטה זה "עינוניתא דוורדא" ואינו טריפה (רב הונא מר בר אויא)]

(מז: 2+)

ב. צבע ומרקם

1. A. ריאה שדומה לאופתא (חתיכת עץ) – טריפה

שלושה הסברים (בגמרא נראה כאילו יש 5, אבל הסברים 3,4 חוזרים ומסבירים את הסברים 2,1 בהתאצה (רש"י):

1. במראה (התנפחה ונעשית לבנה כעץ),
2. במישוש (קשה כעץ),
3. חלקה כעץ (כלומר שאין חלוקה לאונות כלל).

1. B. צבעים
2. רבא –
   כחול – כשר, שחור כמו דיו – טריפה (כי זה אדום שלקה, התקלקל).

ירוק ואדום – כשר.

[למד מר' נתן הבבלי שתינוק שהיה ירוק או אדום אמר שלא למול כי חסר לו דם או יש יותר מדי, ואמר לחכות עד שיחזור לרגיל – כלומר יכולה להתרפאות].

2. כמו כבד – כשר, כמו בשר – טרף (מח' ראשונים אם הכוונה למרקם או לצבע)
3. צהוב כמו חלמון ביצה למשל – טריפה

והרי ירוק כשר? (ובגמרא ירוק זה לפעמים צהוב)

תשובה – שם הכוונה ירוק ככרתי (=ירוק או תכלת), ולא צהוב.

ג. ריאה אטומה

כלומר ניפחו את הריאה אחרי השחיטה ויש חלק שלא מתנפח.

חותכים במקום הסתום – אם יש מוגלה – כשר (כי המוגלה סותמת, וזה היה נרפא),

אין מוגלה – אם סתום לגמרי – טריפה (בודקים עם רוק/עלה).

(מז: באמצע)

ד. רב יוסף לגבי נקב:

1. עלה קרום על הנקב – זה לא עוזר.
2. (דין שראינו אתמול) – שומעים איוושא –

אם מוצאים את מקום יציאת האוויר (על ידי רוק, עלה, הכנסה לכלי מים) – כמובן טריפה,

אם לא – כשר (והרעש זה מעבר אוויר בין השכיבה הפנימית לחיצונית, אך לא יוצא לגמרי החוצה).

ה. ריאה חסירה

חסירה בחוץ – טריפה.

חסירה בפנים – כשירה:

           עולא – ריאה שהבשר בפנים נשפך כמים (אא"כ גם הסמפונות נשפכו),

           רב נחמן – ריאה שנימוקה מבפנים.

וקשה מהמשנה:

"ריאה שניקבה או שחסרה" – טריפה. ולכאורה: ניקבה זה מבחוץ, חסרה – מפנים (אחרת בשביל מה נכתב).

תשובה – הכוונה לחסרה מבחוץ, ונכתב בשביל ר"ש (שבנקב צריך נקב עד הסמפון הראשי, אבל כשחסרה – גם חיסרון שטחי מטריף).

השיעור חולין דף מז – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

(מו. שליש עד מו: 1-)

א. ניטל הכבד

אם נשאר חלק אז לא טריפה:

כמה?

       משנתנו – משהו,

       משנה בנד. – כזית.

בהנחה שכזית – איפה?

       ר' זירא – ליד המרה,

       ר' אדא ב"א – ממקום שחיה (למעלה),

       ורב פפא מחמיר ומצריך את שניהם.

שאלות:

       מתלקט? מרודד? רצועה? תיקו.

       מחוברת בכמה מקומות? הכל תלוי אם יש כזית בשני המקומות הנ"ל.

(מו. 3-)

ב. ריאה שניקבה בכלשהו – טריפה.

1. האם גם אם רק קרום עליון ניקב?

       שתי דעות בגמרא אך אחר כך מוכרע שכשר.

       כלומר צריך שגם הקרום התחתון יינקב.

1. האם רק קרום תחתון מטריף?

       מחלוקת, וההלכה שכשר.

הראיה: רב יוסף הראה איך לבדוק האם קול איוושא זה נקב בשני הקרומים (וטרף) או רק בתחתון (וכשר), (שיטת הבדיקה – לשים קצת רוק מעל מקום הרעש או להכניס למיכל מים).

(מו: שליש)

ג. הלכות של רבא על ריאה:

1.      נקב בקרום העליון ולא בתחתון – כשר.
2.      ריאה שהאדימה מקצה – כשרה, כולה – טריפה.

רבינא דוחה – אם מקצתה כשרה כך גם כולה, כמו בחובל שאר שרצים שכשר, כי האדמימות תיבלע והבהמה תבריא.

3.      ראיה שהתייבשה – טריפה.

יש 2 דרגות של יובש: 1. שמנקבים ולא יוצא דם. 2. יותר יבש – שנפרכת בציפורן.

כאן דרוש דרגה 2,

ואפילו לחכמים שבבכור מסתפקים בדרגה אחד (שאוזן שהתייבשה נחשבת מום קבוע) – כאן יודו שכיון שהריאה איבר פנימי ומוגן יותר – צריך דרגה 2 כדי להטריף.

4.      גילדי גילדי (פצעים קטנים), אוכמי אוכמי (כתבים שחורים (תוס' – כחולים, אך שחורים טריפה)), חזותא (כתמים צבעוניים (בצבע שלא מטריף – ראה דף הבא) – כשר.
5.      בועות –

שתי בועות – טריפה גם בלי שרואים נקב,

ואם יש אחת שנראית כ2 – עושים חור באחד מהצדדים, ובודקים אם הנוזל יוצא רק מחצי אחד (ואז טרף, כי זה נחשב 2) או מהכל (וכשר, כי זה נחשב 1).

בועה אחת –

בלי נקב – כשרה,

עם נקב – אם זה במקום שהשוחט נוגע – תולים את הנקב בשוחט וכשר,

אם לא – טרף, ואומר רבא – וזה לא עוזר לקרב בועה נוספת ולעשות בה נקב ולראות אם הנקבים דומים וכך לקבוע אם גם הנקב הראשון נעשה אחרי השחיטה וכשר.

6.      סירחא בין שתי אונות –

אונות לא סמוכות – טרף, כי הסירחא הייתה יוצאת וחופשת את החור והבהמה היתה מתה.

אונות סמוכות – כשר

בדף הבא נראה הלכות נוספות של רבא ואמוראים נוספים.

השיעור חולין דף מו – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

(מה. 1+ עד  מו שליש)

תזכורת: שיעורי טריפה –

[מח – כלשהו, שדרה – מחלוקת (רובו או משהו)

ושט – כלשהו, כרס – רובו,

ריאה – כלשהו, קנה – רובו

לב – משהו, עורק ראשי – מחלוקת (רובו או משהו)

א. המשך טריפות בגרגרת (קנה) –

הקדמה –

נפסקה הגרגרת – צריך רוב להטריף,

אך חסרה הגרגרת (חור, כלומר ממש חסר חלק מהגרגרת) – מספיק גודל איסר להטריף.

1. רב יהודה – רב: ניקבה הגרגרת כמו נפה (הרבה חורים מסביב להיקפה, עם רווח קטן מנקב בין נקב לנקב) – כל החורים מצטרפים לרוב ומטריפים[1].

          קשה – הרי ניקבה זה חיסרון, אז מספיק שיצטרפו לאיסר כדי להטריף, ולא צריך רוב!

[והגמרא מוכיחה מגולגולת בטומאת מת שהרבה נקבים מצטרפים לשיעור].

          תשובה – כאן מדובר בנקב שלא יצר חיסרון.

ומסכם ר' יהושע בן לוי:

          נקבים בלי חיסרון – מצטרפים לרוב, כמו בנפסקה הגרגרת

          נקבים עם חיזרון – מצטרפים לאיסר, כמו בחסרה הגרגרת.

1. נקבים עם חיסרון בעוף – מה השיעור להטריף?

איסר? לא, זה גדול מדי.

אלא כקוטר הקנה עצמו (כלומר אם יקפלו את החלק המנוקב ויעשו איתו כביכול מכסה לקנה – הוא יכסה אותו),

(ומחשיבים את כל השטח המנוקב, גם את החלק שבין הנקבים).

1. חיסרון כמו "דלת" (door)? כלומר חתיכה ירדה, אך עדיין מחוברת בצד אחד.

רב נחמן – צריך שיעור גדול יותר מאיסר כדי להטריף – אלא כדי שיכנס איסר ברווח (ע"פ דמשק אליעזר).

1. נסדקה הגרגרת לאורכה

מספיק שיישאר קצת למעלה ולמטה וכשר.

כמה?

רב – חוליא (טבעת של הקנה).

רי"ח ור' יונתן – משהו.

(מה. שליש תחתון)

ב. גבולות אזור השחיטה של הקנה

למעלה – מהטבעת העליונה הגדולה

          (אך ראה ברייתא יח: שם אפשר גם קצת מעל זה – מהכובע שמעל הטבעת, וכן הלכה).

למטה – עד כנפי הריאה העליונה, כשמחזיקים את הבהמה הפוך (שאז כנפי הריאה יורדים קצת יותר לכיוון הראש).

          וכמה זה? זה כנגד המקום הטבעי שבה הצוואר של הבהמה יוצא מבית החזה.

לכן – אם משכו לה את הצוואר החוצה בכח ושחטו סמוך לחזה (כך שחלק מהקנה שבדרך כלל בתוך החזה נמתח החוצה) – טריפה.

          אם הבהמה מוציאה את הצוואר בעצמה בכח (אנסה עצמה) ושחט שם – תיקו.

רי"ח ור"ל – וכן לגבי טריפה –

          הגבול בין הקנה לריאה הוא הגבול הנ"ל (בקנה – רוב, בריאה – כלשהו).

[ואגב, מיקום החזה לגבי מתנות כהונה מקרבן שלמים –

          החלק התחתון של הבהמה (רואה את הקרקע),

          מהכרס ועד הצוואר (וכן נותן את שתי הצלעות העליונות (אחת מימין ואחד משמאל).

(מה. 7-)

עוברים לטריפה ה3 במשנה –

ג. ניקב קרום המוח

1. עומק הנקב (בקרום יש 2 שכבות):

יש מחלוקת בדעת רב ושמואל:

דעה 1 – הנקב צריך לעבור את שתי השכבות

דעה 2 – מספיק נקב בשכבה החיצונית.

1. הגבול בין המח לשדרה (במח כלשהו, בשדרה – נפסק רובו)

בתוך הגולגולת – מח, כשהחוט נמשך מהגולגולת – שדרה.

ואיפה זה בדיוק? ריב"ל – יש שני פולין שהם הגבול.

                     ומה עם הבשר שמול שני הפולין? מסתבר שנחשבים כמח.

ור' ירמיה – יש גם דבר דומה בעופות.

(מה: 5+, טריפה 4)

ד. ניקב הלב לבית חללו

1. ר' זירא – לחדר הקטן או חדר הגדול?

אביי – הכוונה לגדול,

ראיה: לגבי ריאה כתוב שלפי ר' שמעון זה רק טריפה אם ניקב לבית הסימפונות, ושם פירש רב שהכוונה לסמפון הגדול.

דחייה – שם כתוב לבית הסמפונות – משמע הסמפון שממנו יוצאים כל השאר – הגדול.

כאן לעו"ז רק כתוב "בית חללו", ואולי זה הקטן.

1. ניקב קנה הלב (אבי העורקים, מוקף במין חלב והולך בין שני חלקי הריאה, לכן נקרא כאן חלב שעל הדפנות של הריאה)

          רב – במשהו, שמואל – ברובו.

רב נחמן – יש עוד שני קנים שיוצאים מהלב – אחד לריאה ואחד לכבד –

          רב נחמן – של הריאה כריאה (כלשהו), של הכבד ככבד (ניטל כולו),

          מר בר חייא – של הריאה ככבד (ניטל כולו), של הכבד כריאה (כלשהו).

(מה: באמצע, עוברים לטריפה 5)

ה. חוט השדרה

1. במשנה: נפסק חוט השדרה – טריפה.

כמה נפסק?

ברייתא: ר' יעקב – אפילו ניקב, רבי – צריך רובו, וכך להלכה.

          רובו של מה? מחלוקת בדעת רב:

          יש אומרים – רוב מוחו או רוב עורו.

          יש אומרים – רוב עורו (המקיף מבחוץ), אך רוב מוחו לא משנה,

1. רבב"ח-ריב"ל – המח התרכך – פסול

בין אם הוא התמרך (נהיה ממש נוזלי ונשפך כקיטון),

ואפילו אם רק נתמסמס (שהחוט לא מחזיק את עצמו זקוף אם מחזיקים אותו בעמידה ביד).

          מצבי ביניים:

1.      בעי ר' ירמיה: ואם לא נתרכך, אך החוט לא עומד בפני עצמו בגלל כובדו? תיקו.
2.      תלמידי רב: נתמזמז (נשפך חלק) – כשר.

קשיים על נתמזמז:

1.    הרי ר"ש אמר שנתמזמז טריפה.

תשובה – משנים גירסה, ר"ש דיבר על נתמסמס

1.   לוי ראה אדם חוטף מכה בראש ואמר לוי שנתמזמז מוחו,

ולכאורה אמר זאת כי חשב שימות.

תשובה – הוא יחיה. כוונת לוי הייתה רק שלא יוכל להוליד.

1. גבולות חוט השדרה

למעלה – כבר ראינו (גB) – כשהחוט נמשך מהגולגולת, במקום של שני הפולים.

למטה – עד בין הפרשות

לאורך כל חוט השדרה יוצאים מהחוט שלוחות, אבל החוט עצמו מתפל רק באזור הרגליים. שם יש 3 התפצלויות (=פרשות), החוט נחשב חוט עד "בין הפרשות" – כלומר בין 2 התפצלויות.

רב יהודה רצה להראות לרב דימי איפה זה, אבל לא מצאו גדי מתאים (או שמן מדי או רזה מדי),

ולכן פשוט אמר לו:

          שלישי (אחרי 3) – כשרה.

          שניה (בין 2 ל-3) – איני יודע.

          עד אחת – טריפה (נסביר עוד רגע).

רב הונא בריה דרב יהושע:

ועד בכלל – כלומר שבין בין 1ל-2 טריפה,

או ולא עד בכלל – ואז בין 1 ל-2 זה גם "איני יודע".

שאלות:

1.   רב פפא – אם זה לא עד בכלל, מה אם נפסק ממש בנקודת ההתפצלות?
2.   ר' ירמיה – אם זה כן עד בכלל, מה אם החוטים שמתפצלים עצמם (בפיצול הראשון) נקרעו מהחוט הראשי?

(רש"י – הספק רק לגבי הפיצול הראשון, השאר ודאי לא נחשבים חוט).

ניסיון הוכחה מברייתא – הפרשה תידון כבשר.

ולכאורה הכוונה לפיצול הראשון.

דחייה – הכוונה לשאר.

הגבול התחתון בעוף –

          ר"ל – עד הכנפיים        

ר' ינאי – עד למטה מהכנפיים

          (רא"ש הכוונה האם זה עד מקום חיבור הכנפיים לא כולל או כולל,

          אך הרמ"א מחמיר שהכוונה גם למקום הכנף עצמו, אא"כ זה מקום הפסד).

          וכמי ההלכה?

          עולא מספר שהיה אצל בן פזי ובדק עד הכנפיים (כר"ל) ואז קראו לו לנשיא והלך,

          ועולא לא ידע אם הלך כי זה מספיק או שהלך משום כבוד הנשיא…

[1] מחלוקת בראשונים האם גם החלק העומד (הלא מנוקב) מצטרף לשיעור להטריף.

השיעור חולין דף מה – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

סיכום הדף היומי, חולין דף מד

(מד. באמצע עד מה. 1+)

א. מקום שחיטה

בדף הקודם ראינו שלרב יש אזור שנקרא וושט אך בכל זאת אינו "מקום שחיטה". זה מוביל לדיון – מהו מקום השחיטה בוושט?

רב נחמן –

          למעלה – עד מקום תפיסת יד,

          למטה – עד שהדופן הפנימית של הוושט נהיית שעירה (שאז זה כבר כרס ולא וושט).

וקשה – הרי רב, לגבי טריפות, אמר שגם יותר מזה נחשב כרס: טפח הסמוך לכרס נחשב כרס הפנימי (ונקב במשהו פוסל, בניגוד לשאר הכרס שצריך נקרע רובו).

תשובות:

1.      משנים את גרסת רב – הוא אמר שטפח כרס הסמוך לוושט נחשב כרס פנימי (ונקב במשהו פוסל), אבל הוושט אכן נחשבת וושט עד השערות.
2.      באמת מה שקובע זה השערות. פשוט בשור זה יוצא טפח.

(מד. שליש תחתון)

אגב הדיון בדף הקודם בתורבץ הוושט

ב. וושט שניתק ממקומו

ר"נ – שמואל: תורבץ הוושט שניתק כולו מהלחי (לסת) – כשר.

[מנסים להביא לו חיזוק מהמשנה (נד.) – ניטל לחי התחתון כשר,

אך את זה ניתן לדחות שהכוונה שרק עצם הלסת נעקרה, אך הסימנים עם הבשר שלמעלה נשארו במקום].

מקשה רב פפא – והרי אם הסימנים נעקרו ממקומם זה טריפה?

תשובה: שמואל הכשיר כשרק הרוב ניטל, אבל חלק קטן עדיין מחובר ללסת.

אך עדיין קשה – הרי שמואל אמר שסימנים שנדלדלו ברובן – טריפה.

תשובה:

אם אקפל אקפולי – כשר (שמה שניתק זה במקום אחד ומה שמחובר זה במקום אחד), כי ניתק בעדינות, ויוכל להבריא.

אם אפרק אפרוקי – טריפה (שהתנתק בכמה מקומות) – כי כנראה נתלש בכוח, ולא יוכל להבריא.

(מד. 2-)

חזרה לטריפות במשנה. עד עכשיו עסקנו בטריפה הראשונה – נקובת הוושט. עכשיו עוברים לטריפה השנייה לגבי הקנהב:

ג. פסוקת הגרגרת (נחתך הקנה לרוחבו)

מה השיעור: בוושט – כלשהו, בקנה – רובו.

1. וכמה זה רובה? הדופן של החלק הקדמי של החלל עבה יותר, ויש שתי דעות מה רב אמר:

רוב עוביה – זה חתך פחות עמוק בחלל עצמו – מחמיר.

רוב חללה – חתך יותר עמוק, כי החתך צריך להגיע לאמצע החלל – קולא.

1. סיפור על זה:

הביאו פסוקת גרגרת לרב, והחמיר לפי רוב עוביה,

שאלו אותו – הרי לימדת אותנו לפי רוב חללה (ואז יש להקל),

שלח רב את הקנה לרבב"ח, והתיר, וקנה מהבשר עצמו.

(מד: 7+)

שאלות על רבב"ח:

1.      והרי חכם שאסר, אין חברו רשאי להתיר?

תשובה – רב עוד לא אסר, רק חשב לאסור, ואז שלח ביוזמתו לרבב"ח.

2.      איך אכל רבב"ח, הרי חכם צריך להחמיר שלא לאכול מבהמה שהורה בה חכם (שהתעורר בה ספק) (נלמד מיחזקאל שאמר שלא כל בשר פיגול, ודורשים שהכוונה שלא אכל מבהמה שהתעורר בה ספק).

תשובה – בספק שתלוי בסברה – מומלץ להחמיר (שמא טעה בסברתו. כמו לדמות שני נקבים זה לזה).

אך בספק שתלוי בפסיקת ההלכה (האם זה לפי עובי או החלל) – יכול להקל לפי מה שקיבל מרבותיו.

(מד: באמצע)

3.      והרי צריך להתרחק מהכיעור, שלא יחשדו בו שהתיר כדי לקנות אחר כך בזול?

תשובה: האיסור רק כשהמחיר לא ברור (שומא), אבל כאן זה מחיר מדויק לפי משקל, ורואים ששילם מחיר מלא.

[וכן מסופר על רבה, שהתיר טריפה וקנה אותו,

ושאלה אותו אשתו – הרי אבי (רב חסדא) לא קנה בכורות שהתיר,

וענה רבה – כי בכור נכמר בשומא (אסור לשוקלו), אך כאן זה לפי משקל ואין מה לחשוד בו (ואם תאמרי שיחשדו בי כי נתן לי את החלק המעולה? תמיד נותנים לי את החלק המעולה, ולא בשביל זה הייתי מתיר לו)].

(מד: שליש תחתון)

(אגב הצורך של ת"ח להתרחק מהן הכיעור, עוד מידות של ת"ח:)

ד. רב חסדא – מי שרואה טריפה לעצמו (=מחמיר לעצמו אפילו שיש צד להקל)

מראה שלא יעבור על איסור בגלל תאוות ממון, ולכן עליו נאמר:

1.      הוא ת"ח (תוספות – שמחזירים לו אבידה בטביעות עין),
2.      וכן נאמר עליו "שונא מתנות יחיה",
3.      וכן "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" (שלא יקח משל אחרים אלא נהנה מיגיע כפיו) (כאן הוסיף רב חסדא תנאי נוסף – ששימש ת"ח).

רב זביד – אשריך בעוה"ז, וטוב לך – לעולם הבא.

אגב, לגבי שונא מתנות יחיה –

ר' אלעזר לא היה מקבל מתנות או מגיע לסעודות. "אתם לא רוצים שאני אחיה?"

ר' זירא גם לא קיבל מתנות, אך כן הגיע לסעודות – כי זה הוא נותן להם מתנה (כבוד) ולא הם לו.

השיעור חולין דף מד – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

סיכום הדף היומי, חולין דף מג

font-weight: 400; font-variant: normal; text-decoration: none; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">(מג. 1+ עד מד. באמצע)

א. שמונה הטרפות

אתמול הזכרנו שיש 8 טרפות "אבות", וחתם 18 "תולדות". כעת נפרט את 8 האבות "דן חנק נפש":

עולא:

1.           דרוסה – חיה או עוף דורס נעצו בה את הציפורניים
2.           נקובה –  איברים מסוימים נקבו בה בנקב מפולש, אפילו כשהוא קטן מאוד
3.           חסרה – שנולדה ללא איברים מסוימים
4.           נטולה – נטלו ממנה איברים מסוימים
5.           קרועה – שנקרעו חלקים מסוימים מגופה
6.           נפולה – שנפלה והתרסקו איבריה
7.           פסוקה – שאיברים מסוימים נחתכו לרחבם
8.           שבורה – שעצמות מסויימות נשברו.

לקותא (מוגלה) בכליא:

          רכיש בר פפא – גם טריפה,

          עולא – לא טריפה.

ב. טריפות של נקב:

במשנה יש 9 נקבים: הוושט, קרום המוח, הלב, הריאה, הקבה, המרה, המעיים (דקים), הכרס, ההמסס ובית הכוסות.

חייא בר רבא: יש 8.

כי ניקב כיס המרה זו מחלוקת:

          המשנה כר' יוסי בר"י – טריפה,

          רבנן בברייתא – לא טריפה.

רי"צ בר' יוסף –ר' יוחנן:

1.      הלכה כר' יוסי בר"י – שזה טריפה.
2.      רבנן רצו להוכיח שאינו טריפה מכך שאיוב אומר "ישפוך לארץ מררתי" והוא עדיין חי! (סובר שטריפה אמורה למות).

אך ר' יוסי בר"י דוחה: שם זה היה נס.

(מג. באמצע)

ג. אגב – עוד מימרות של רי"צ בר' יוסף – ר' יוחנן:

1. ניטל הכבד, אם נשאר אינו טריפה. כמה? מחלוקת תנאים (גמרא מו.):

במשנתנו – מספיק משהו

במשנה בנד. – צריך כזית, וכן פסק רי"צ בר' יוסף – ר' יוחנן.

וקשה: הרי ר' יוחנן – הלכה כסתם משנה, ושתי המשניות הן סתם, אז למה פסק כמשנה השנייה?[1]

תשובה: זו מחלוקת אמוראים:

          יש אומרים שלרי"ח – הלכה כסתם משנה, ואז אכן יישאר בספק, כי שתי המשניות הן סתם.

רי"צ בר' יוסף – ר' יוחנן – אין כלל שהלכה כסתם, ולכן רי"ח חופשי לפסוק כמשנה השנייה.

1. רי"צ בר' יוסף – ר' יוחנן: מצבים של נקב מטריף שבכל זאת אינו טריפה:
2.      מרה שניקבה וכבד סותמה – כשר.
3.      ניקב הקורקבן בשכבה החיצונית או הפנימית (ולא בשניהם) – כשר.
4.      רבה – דין דומה: ניקב הוושט רק בשכבה הפנימית או החיצונית – כשר.

איבעיא להו: ניקב הפנימי והחיצוני אבל לא זה מול זה?

1.      מר זוטרא-רב פפא: בוושט כשר, בקורקבן טריפה.

סברא: בוושט המזון זורם ולא יוצא מהחור, בקורקבן המזון מצטבר ויכול לעבור מהחור הפנימי דרך השכבות ואז לחיצוני.

2.      מקשה רב אשי: להפך: בוושט טרף, בקורקבן כשר. (ובעצם זה מה שגם מר זוטרא-רב פפא אמר).

סברא: הוושט זזה עם הקנה, ולכן לפעמים החורים יהיו זה מול זה כמו נקב מפולש, בקורקבן אין תזוזה ולכן אינו מפולש.

(מג. 3-)

ד. אגב – עוד מימרות של רבה

1. אם עלה קרום על הנקב – זה לא עוזר ועדיין טריפה.

          אמר על וושט, אבל הוא הדין בשאר הנקבים.

שתי סברות ברש"י: 1. כי זה לא סתימה שתחזיק מעמד. 2. כי כבר היה טריפה ולא יכול להשתנות.

2. בדיקת וושט ספק דרוסה

(גמרא נג: – אם נכנס אריה לעדר פרות, חוששים שדרס אחת, וכששוחטים צריכים לבדוק את הבשר אם יש אדום, ובקנה וושט צריכים לבדוק אותם עצמם לראות אם יש נקודה אדומה).

ועל זה אומר רבה: בבדיקת הוושט צריכים לבדוק מבפנים (לבן), בחוץ ממילא אדום ולא ניתן להבחין.

          ומסופר שרבה בדק מבחוץ ושאל אותו אביי על זה, ובאמת רק התכוון לבחון את אביי.

(מג: 7+)

אגב ספק דרוסה, הרחבה לגבי ספקות:

ה. האם חוששים לספק טריפה?

1. ספק דרוסה (נג.) –

          רב – לא חוששים, כי יש לבהמה חזקת כשרות.

          שמואל – חוששים כנ"ל, כי חזקת הכשרות הורעה.

1. ספק ניקב על ידי קוץ: עולא – לא חוששים.

בהמה שאכלה קוץ, ושחטו ורואים את הקוץ תקוע בוושט – כשרה, ולא חוששים שהקוץ ניקב גם בצד החיצוני (ולא צריכים לבדוק כלל (רש"י, בפירוש השני).

ההוא מרבנן אמר שהכוונה שרק נמצא הקוץ אבל לא תחוב, אבל רב כהנא אמר שזה אפילו אם תחוב (אם לא תחוב ברור שכשר, הרי כל הבהמות אוכלות קוצים, אז מה? נאסור את כל הבהמות?)

קושיות על עולא:

קושיות מדיני טריפות:

1.   למה בספק דרוסה חוששים ובספק ניקב לא?

תשובה: אכן אין הבדל, ועולא סובר כרב, וגם שם וגם כאן לא חוששים כי יש חזקת כשרות.

2.   שחט בסכין ואחר כך בדק והיתה פגומה – חוששים שנפגמה לפני כן והשחיטה פסולה.

תשובה: שם יש ריעותא בחזקת הסכין (כעת היא פגומה). אצלנו אין.

קושיות מתחומים אחרים:                                                                                         

1.   אכל אחת משתי חתיכות של חלב ושל שומן – חוששים ומביא אשם תלוי.

תשובה: שם אחת מהן ודאי איסור, כאן אין ודאי איסור.

2.   בספק טומאה ברשות היחיד חוששים ומטמאים?

תשובה: שם זה הלמ"ס (הראיה שבספק טומאה ברשות הרבים טהור).

(מג: באמצע)

ו. נקב ושחיטה ב"תורבץ הוושט"

הקדמה: אפשר לחלק את הוושט לארבעה אזורים:

1.    מבלעתא – הכי קרוב לפה (ברוחב קטן מגרגיר שעורה),
2.    אזור קשה שאם חותכים מתרחב,
3.    אזור קצת פחות קשה שאם חותכים נשאר כפי שהוא
4.    רוב הוושט אזור רך שאם חותכים מתכווץ.

"תורבץ הוושט" – חצר הוושט. איפה זה?

יונה – רק אזור 1.

שמואל – אזור 2 + 1.

רב מרי – אזור 3 + 2+ 1.

נקב ב"תורבץ הוושט" –

רב – פוסל במשהו, שמואל – רק בנחתך רובו.

למה?

1. שיטה ראשונה (רב יהודה) –

המחלוקת היא לגבי מיקום השחיטה:

רב – התורבץ הוא חלק מהוושט (מקום שחיטה), ולכן כמו בשאר הוושט – נקב פוסל במשהו.

שמואל – התורבץ אינו מקום שחיטה, ולכן פוסל רק בנחתך רובו.

קשה מסיפור: שור של בני רב עוקבא, שהתחילו את השחיטה בתורבץ ואת הרוב עשו בוושט, ורבא החמיר והטריף.

למה? הרי לכאורה זה כשר לפי כולם:

לרב זה מקום שחיטה וכשר,

לשמואל זה לא מקום שחיטה, אבל כיוון חתכו שם רק משהו – לא פוסל.

אלא לכאורה רק לקח שתי חומרות סותרות:

מצד אחד כשמואל – שזה לא מקום שחיטה,

ומצד שני כרב – שגם משהו פוסל.

והרי העושה כחומרי בית הלל וכחומרי בית שמאי – "הכסיל בחושך הולך", ואכן רבי אבא פסק שעל רבא לשלם את דמי השור!

1. שיטה שנייה (רב טבות על פי רמי בר יחזקאל):

לפי כולם התורבץ אינו מקום שחיטה.

אלא שלשמואל – זה כלל לא נחשב וושט, ולכן פוסל רק בנחתך רובו,

לפי רב זה כן וושט, אלא שלא שוחטים שם, וכיוון שזה וושט זה פוסל במשהו.

          ואז הסיפור מובן – רבא פוסק כרב, ולכן זה לא במקום שחיטה ופוסל במשהו.

[1] השאלה קצת תמוהה. אם שתי המשניות הן סתם, אז למה רי"ח לא יכול לפסוק כמו מי שהוא רוצה? למה זה חייב להישאר בספק?

השיעור חולין דף מג – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

סיכום הדף היומי, חולין דף לז

פרק שלישי – אלו טרפות

"ובשר בשדה טרפה לא תֹאכֵלו" כל בהמה חיה או עוף שנטרפו ע"י בע"ח אחר או שנפצעו בפציעה שגורמת למוות. ואח"כ נשחטו כראוי הם אסורים באכילה מן התורה באיסור טרפה.

שמונָה סוגים כלָלִיים של טרפות שנלמדות מהלכה למשה מסיני:

ראשי התיבות: "דן חנק נפש"

1.      דרוסה – חיה או עוף דורס נעצו בה את הציפורניים.

2.      נקובה –  איברים מסוימים שנפרט נקבו בה בנקב מפולש, אפילו כשהוא קטן מאוד

3.      חסרה – שנולדה ללא איברים מסוימים.

4.      נטולה – נטלו ממנה איברים מסוימים

5.      קרועה – שנקרעו חלקים מסוימים מגופה

6.      נפולה – שנפלה והתרסקו איבריה

7.      פסוקה – שאיברים מסוימים נחתכו לרחבם.

8.      שבורה – שעצמות מסויימות נשברו.

במשנה שמונה עשרה טריפות בבהמה שהם נגזרות של השמונה הבסיסיות, הטרפות בעוף מופיעות בהמשך הפרק.

• נקבו – הוושט, או קרום המוח, הלב, הריאה, הקבה, המרה, המעיים, הכרס, ההמסס, ובית הכוסות.
• נחתכו – הקנה או חוט השדרה.
• ניטל הכבד.
• נחסר מהריאה.
• נקרע רוב הכרס החיצונה.
• נפלה מהגג.
• נשברו רוב הצלעות.
• ונדרסה ע"י בע"ח.

האם טרפה חיה או לא

הכוונה האם בהמה שיש  בה אחת מהטרפות יכולה לחיות יותר משנה לאחר ההטרפה.

המקורות לשתי השיטות:

טרפה אינה חיה

"זאת החיה אשר תאכלו" – "חיה" דוקא בהמה שיכולה הייתה לחיות מותר לאכול אבל טרפה שאסורה באכילה כנראה שלא הייתה יכולה לחיות ולכן מכאן ראייה שטרפה לא הייתה שורדת – טרפה – לא חיה.

טרפה חיה

נשנה בבריתא של רבי ישמעאל: "וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל" – איזו בע"ח לא יאכל ונקראה "חיה" – שחי? אלו שמונה עשרה טריפות שנאמרו למשה מסיני, הפסוק מכנה את הטרפות בלשון "חיה" – חיים שיכולים לחיות.

מדוע לתנא דבי רבי ישמעאל מנינו רק שמונה עשרה טרפות ולא יותר.

הגמרא מקשה שישנם עוד ארבע טרפות שרמוזות בר"ת בסג"ר ועוד שבע שמועות של אמוראים עם שבע טרפות נוספות.

אות ב' של בסג"ר – בהמה שנחתכו רגליה מעל הארכובה – הברך  – נמנית עם הטרפות, ומדוע תנא דבי רבי ישמעאל לא מנה אותה?

תרוץ: תנא דבי רבי ישמעאל סובר שבהמה שנחתכו רגליה מעל הברך כשרה ולא טרפה.

באות ס' של בסג"ר: חסרון בשדרה – בהמה שנחסרו חוליות בשדרה שלה היא טרפה – ותנא דבי רבי ישמעאל לא מנה את הטרפה הזו במניין הטרפות שלו!

עונה הגמרא: אתה צודק- תנא דבי רבי ישמעאל מונה את חסרון בשדרה כאחד הטרפות, וכדי שנשאר בתוך המניין של השמונה עשרה ולא נגלוש לתשע עשרה, נחשיב את הנקב בבית הכוסות והנקב בהמסס כטרפה אחת.

אות ג' של בסג"ר: למה לא מנה תנא דבי רבי ישמעאל את הגלודה? גלודה זו בהמה שהפשיטו אותה מהעור שלה כשהיא בחיים. עונה הגמרא תנא דבי רבי ישמעאל סובר כמו רבי מאיר שמכשיר את הגלודה.

באות 'ר' של בסג"ר – למה לא מנה תנא דבי רבי ישמעאל את הטרפה שנקראת חרותא – חרותא – בהמה שהראיות שלה הצתמקו והתקשו כמו חריות של דקל, וזה קרה דוקא ע"י אדם ולא בידי שמיים.

עונה הגמרא: נכון אתה צודק, באמת חרותא היא אחת מהטרפות, וכדי להשאר במסגרת השמונה עשרה, נוציא מהרשימה את המרה שניקבה שהיא דעת יחיד של רבי יוסי ברבי יהודה.

שבע השמועות – איך הם משתלבות בתוך ה18 טרפות?

השמועה הראשונה – של רב מתנה – עצם הירך שיצאה ממקומה והגיד שמחבר אתה אל עצם האליה נרקב.

השמועה השנייה – של רכיש בר פפא משמו של רב – אחת או שתי הכליות שנפגעו למשל מלאות במוגלה.

השמועה השלישית –  במשנה בהמשך הפרק נאמר שאם ניטל הטחול של הבהמה, הבהמה כשרה, על זה אמר רב עוירא משמו של רבא דוקא אם ניטל הטחול לגמרי, אבל אם ניקב הטחול הבהמה טרפה.

השמועה הרביעית – של רבה בר בר חנה משמו של שמואל – אם הקנה והוושט נתלשו בכמה מקומות מהמקום שלהם – זה סוג של טרפה.

שלשת השמועות האחרונות נאמרו ע"י רבה בר רב שילא בשם רב מתנא שאמר בשם שמואל – אם נעקרה אחת הצלעות ממקום החיבור שלה או שעצם הגולגולת התרסקה ברובה או בשר שחופה את רוב הכרס שנקרע ברובו – הבשר שחופה את רוב הכרס הוא הבשר שנמצא בחלק התחתון של הבהמה בדופני הבטן.

עונה הגמרא – בתוך הרשימה של תנא דבי רבי ישמעאל המעודכנת יש שמונה טרפות שמדברות על נקב, נחשיב אותם כטרפה אחת ונכניס את שבע השמועות בשבע הנותרות.

ועוד השתיים הנוספות מהבסג"ר

השיעור חולין דף מב – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

סיכום הדף היומי, חולין דף מא

(מא. במשנה למטה – מב. סוף פרק השוחט)

עוד גזירות דרבנן

חלק א – שחיטה שנראית כאילו היא לע"ז

1. לתוך מים:

לתוך נהרות, ימים (שנראה כאילו מנסך הדם לשרו של הים).

לתוך גומא עם מים – מותר.

גמרא – ההיתר: כי אין דרך עובדי ע"ז לערבב הדם במים.

אבל שואלת הגמרא – ואולי יש לאסור כי נראה כמנסך לבבואה שלו?

תשובה: אכן מותר רק במים עכורים.

(ואם זה לא ישיר – מותר.

          במשנה: על גבי כלים הפוכים בספינה ומשם נוזל לים,

          בברייתא: מחוץ לספינה ונוזל על דופן הספינה ומשם לים).

1. לגומא יבשה:

לכלים אסור (נראה כאוסף כדי לנסך לע"ז/או שכך היה דרכם לשחוט לשם ע"ז).

לתוך גומא אסור "כל עיקר",

אבל עושה גומא בתוך ביתו בשביל שיכנס הדם לתוכה, אך לא בשוק.

שואלת הגמרא: לגבי גומא יש סתירה.

1.      אביי – האיסור זה בשוק.

דחייה – הרי הסיפא כבר מזכירה את האיסור בשוק, משמע שהרישא לא בשוק.

2.      רבא – ההיתר בסיפא זה שעושה חריץ קטן ליד הגומא, ושוחט מעליו והדם נוזל לגומא בצורה לא ישירה (כדי לשמור על חצרו נקייה מדם).

אבל בשוק גם זה אסור, שהרואים אותו לא ישימו לב שזה לא ישיר + אין לו עניין לשמור על השוק נקי).

(מא: במשנה)

חלק ב – שחיטת חולין לשם קרבן

משנה:

שוחט קודשים בחוץ – כרת והקרבן פסול.

שוחט חולין בחוץ ומכוון לשם קרבן – מצד הדין כשר לגמרי (אין בחולין עניין של כוונה). אבל חז"ל גזרו שפסול, כי מי שיראה יחשוב שהוא בעצם הקדיש הרגע את הקרבן ושוחט אותו בחוץ, ויחשבו שמותר לשחוט חולין בחוץ.

אבל מתי חוששים – רק בקרבנות כאלו שבאמת אפשר לנדור ולנדוב, לכן:

עולה, שלמים, אשם תלוי, פסח ותודה – פסול,

חטאת, אשם ודאי, בכור, מעשר, תמורה – כשר.

גמרא –

א. הגמרא עוברת על המקרים במשנה, מקשה ומבארת.

המקרים שפסול (כי נידר ונידב): עולה, שלמים, אשם תלוי, פסח ותודה

עולה ושלמים זה ברור שאפשר לנדוב, אבל לגבי השאר:

1.      אשם תלוי – והרי זה לא נידר ונידב אלא רק כשיש לו ספק אם עבר על לאו שיש בו חטאת.

תשובה: המשנה כר' אלעזר – שמותר לנדוב אשם תלוי שמא עבר על לאו שיש בו חטאת ולא יודע.

2.      פסח – והרי זה לא נידר ונידב שלא בזמנו.

תשובה: יכול להפריש בשאר השנה, ומי שיראה יחשוב שהפריש פסח וכששוחט שלא בזמנו זה הופך לשלמים, ויחשבו ששוחט קודשים בחוץ.

המקרים שכשר (כי לא נידר ונידב): חטאת, אשם ודאי, בכור, מעשר, תמורה

1.      חטאת –

רי"ח – אבל אם מחויב חטאת, ואמר ששוחט לשם חטאתו – פסול.

2.      תמורה –

ר' אלעזר – אבל אם יש לו קרבן בבית ואמר לשם תמורת זבחי – פסול.

ב. במקרים שפסול – האם פסול גם כשזה בעל מום?

          ר' ינאי – כשר, כי ברור שזה לא קודשים,

          ר' יוחנן – פסול, כי אחרים אולי לא ישימו לב שיש מום.

ג. המשך המשנה – "זה הכלל" –

"אם נידר ונידב – השוחט לשמו אסור" – מה בא להוסיף?

          "לשם עולת נזירותי", שיחשבו שנדר נזיר בצנעא ועכשיו מקריב את לעולתו.

"אם לא נידר ונידב, השוחט לשמו כשר" – מה בא להוסיף?

          "לשם עולת אשתי" – יחשבו שאשתו היתה בהריון והפילה, וגם על זה צריכים להביא עולה.

השיעור חולין דף מא – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

(לט: במשנה – מא. במשנה למטה)

חלק א – המשנה וביאורה

השוחט לשם הרים, ימים וכו' – פסולה.

שניים ששחטו, ואחד כיוון לנ"ל – פסולה.

וקשה: במשנתנו – רק פסולה, אך בברייתא – זבחי מתים (אסורה בהנאה),

תשובת אביי: לשם הר – רק פסול (א"א לעבוד הר, ופסול כקנס דרבנן),  לשם ה"שר" של ההר – זבחי מתים.

חלק ב – האם אדם אוסר דבר של חברו

בדיבור או מחשבה – לא,

אך אם עשה בה מעשה –

רב הונא, עולא-רי"ח – כן (בר הונא – אפילו שחט רק סימן אחד),

ואם שוחט בהמה של חברו לע"ז – הבהמה תאסר כבר בתחילת השחיטה, וגם האיש יעבור על האיסור כבר בהתחלה.

רב נחמן, רב עמרם ורב יצחק – לא (סוף מ:).

ואם שוחט בהמה של חברו לע"ז – הוא יעבור על איסור בסיום השחיטה, אבל בהמה מותרת.

קושיות לכאן ולכאן:

1. A. קושיה על רב הונא שכן

השוחט חטאת בשבת+בחוץ+לע"ז, חייב שלוש חטאות.

והרי החטאת אינה שלו, ואם יכול לאוסרה כשכיוון לע"ז זה כבר לא קרבן כבר בשחיטת הסימן הראשון, וממילא פטור על ה"חוץ" (שזה רק בסיום השחיטה – בסימן השני).

אלא מכאן ראיה שהוא לא מצליח להפוך את זה לע"ז (כי זה לא שלו אלא של הקדש), ולכן גם החוץ וגם החיוב על הע"ז רק בסיום השחיטה וחייב חטאות נפרדות.

דחייה: באמת כן אוסר, ובכל זאת איסור הע"ז חל באותו זמן של איסור שחוטי חוץ. איך?

1. רב פפא – מדובר בחטאת העוף, שם מספיק סימן אחד, וכך גם הע"ז וגם השחוטי חוץ בסיום של אותו סימן אחד.

אך קשה: הע"ז כבר בתחילת הסימן הראשון.

2. כשכיוון לע"ז חשב בפירוש שמתכוון רק מסיום השחיטה.

אך קשה: למה דווקא בחטאת?

3. חוזר ל1: מדובר בחטאת העוף, ומדובר שהיה קנה פצוע עד האמצע, ומספיק שיחתוך עוד "משהו" עד לסוף הסימן – ועבר גם על ע"ז וגם על שחוטי חוץ.

(דילוג אמצע מ: עד רבע תחתון)

[הערות:

1. a. קשה לרב נחמן

קודם אמרנו שלר"נ החיוב ע"ז זה רק על הניסיון לעשות זאת, וזה רק בסוף השחיטה, ולכן זה טוב.

אבל קשה – אז למה הברייתא מדברת על חטאת?

תשובה: כאן רב פפא יפרש בדיוק כמו רב הונא.
כלומר, כיון שהחטאת נועדה לכפר עליו, נחשבת שלו ומודה רב נחמן שיכול לאסור אותה.
ואז נעמיד גם ברב נחמן בחטאת העוף.

(אמצע מ: עד רבע תחתון)

1. b. הערת רב פפא:
   רב פפא: כל הבעיה ברב הונא זה שהוא אוסר את הדבר ובכל עובר על האיסור כבר מההתחלה.

מה החידוש? פשיטא שזו הבעיה ברב הונא!

תשובה: רב פפא רצה להדגיש שרב הונא לא כרב נחמן – שכיוון שזה בא לכפר זה נחשב שלו.

1. B. קושיות על רב הונא:

במשנה – שניים שחטו, ואחד חשב לע"ז, וזה אסור.
משנה בגיטין – ניסך יין של חברו אוסרו ולכן אם זה במזיד – צריך לשלם.

תשובה: כאן האדם שאסר הוא שותף ולכן גם רב הונא מודה.

1. C. זו מחלוקת תנאים:

גוי ניסך יין של יהודי לע"ז,
ת"ק – אוסר,
ר"י – לא אוסר, כי זה לא שלו.

לפי רב הונא: זו אכן מחלוקת תנאים,

לפי ר"נ, ייתכן שזו לא מחלוקת – אם נקבל הבנה חדשה ברב נחמן:

אולי עקרונית גם לר"נ אדם כן אוסר דבר שאינו שלו,
ומה שאמר שלא – זה מקרה ספציפי: כשיהודי אוסר בע"ז דבר של חברו אנחנו לא מאמינים לו (כי יהודים לא באמת רוצים לעבוד ע"ז), אבל גוי/מומר יכול.

ולפי זה נפרש את כל המקורות כך:

1. את הברייתא עם המחלוקת:
   ת"ק – עקרונית אוסר, אבל ביהודי מניחים שלא התכוון.
   ר"י – לא אוסר כלל.

(לפי זה יוצא שיש 2 אפשרויות להבין את רב נחמן עצמו,
כך שעדיין רב נחמן יסתדר או עם ת"ק או עם ר"י).

2. את משנתנו והמשנה בגיטין שאוסר יין של חברו – לא צריך להעמיד בשותפות, מספיק להעמיד במומר, שהוא באמת כן מתכוון לע"ז.

השיעור חולין דף מ – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

סיכום הדף היומי, חולין דף לז

(לח: במשנה – לט: במשנה)

חלק א – השוחט לגוי

א. הדעות וההסברים
(לח: במשנה – לט. 3+)

ר"א – פוסל (ואפילו שהגוי רק בעלים של חלק קטן).
שתי הנחות: 1. סתם מחשבת גוי לע"ז. 2. המחשבה הולכת גם אחר הבעלים ולא רק העובד/שוחט.
[ההנחה השנייה בנויה גם היא משתי הנחות: 1. ש"בפנים" בעלים מפגלים (ר"א ברי"ס). 2. לומדים חוץ מפנים].

ת"ק ורי"ס מכשירים.
סברת רי"ס – חולק על הנחה 1 שבהנחה 2 – כלומר בפנים הבעלים לא מפגלים וכש"כ שלא בחוץ.
סברת ת"ק – שני הסברים:
1. חולק על הנחה 1 – כלומר סתם מחשבת גוי לא לע"ז.
2. חולק על הנחה 2 בהנחה 2 – לא למדים חוץ מפנים.

ב. ההלכה ועוד בירור
(לט: 10-).
A. ר"י-שמואל – הלכה כרי"ס שכשירה.
וכן מסופר יהודים ששחטו עבור ישמעאלים, שהשחיטה כשרה (אפילו  שהנ"ל רצו את החלב והדם, כך שמאוד סביר שזה לע"ז).
B. לפי ר"א שאסור, האם זה דווקא שהיתה לו בבהמה בעלות גמורה על חלק, או גם כששילם ליהודי שיתן לו חלק?
רב אשי – אם לא יכול שלא לשחוט לו – נחשב ששוחט בשבילו ופסול, אחרת – כשר.

חלק ב – האם מחשבין מעבודה לעבודה במחשבת פסול בקרבן ומחשבת ע"ז
רי"ח – כן, ר"ל – לא.
א. הצריכותא – שיותר סביר שנלמד פנים (שלא לשמה) מפנים (פיגול), מאשר חוץ (לשם ע"ז) מפנים.

ב. קושיא ממשנתנו שמחשבה משפיעה יותר בקודשים, ומניחים שהכוונה למחשבין מעבודה לעבודה.
דחייה – הכוונה שבקודשים פוסל ב-4 עבודות ובחולין רק בשחיטה וזריקה.

חלק ג – האם אומרים הוכיח סופו על תחילתו ששחט לע"ז?
(אמצע ברייתא, לט: 6+ – לט: 10-).

שחטה ואח"כ חישב לע"ז – בקיסרי לא אסרו ולא התירו (שמא אומרים הוכיח סופו על תחילתו).
מי אומר זאת?

1. רב חסדא – ר"א, שהרי מניח שסתם גוי מתכוון לע"ז, אז גם כאן שבסוף כיוון לע"ז, נניח שכיון כך בהתחלה, ולרבנן לא.
   דחייה – אין קשר בין המחלוקת ב"סתם מחשבת גוי" לבין "הוכיח סופו".
2. רשב"ג,
3. רב שיזבי – אמר כיתבו גט לאשתי ולא אמר תנו – אם הוא חולה/הולך למלחמה וכד' – חל, אחרת לא. אם אמר זאת ואז התאבד – מוכיח סופו על תחילתו וחל.
   דחייה – אולי דווקא שם מוכיח כי יש פה גם התחלה (שאמר כתבו), משא"כ אצלנו שבהתחלה אין שום רמז לכוונה לע"ז.
4. b. רבינא – הקנה נכסים עם עבדים לאחר (על פי רבה/רי"ח)-
   אם אמר מיד שלא רוצה בעבדים – לא קנאם,
   אם שתק ואמר אח"כ – קנאם,
   אם הקנה על ידי אחר ושתק ואח"כ אמר שלא, ת"ק – קנה, רשב"ג – לא קנה, הוכיחי סופו על תחילתו (ואת השתיקה בהתחלה אפשר להסביר כי אמר למה לצעוק לפני הגיע אלי הקניין). 

השיעור חולין דף לט – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

סיכום הדף היומי, חולין דף לח

(לז: 11 שורות מלמטה – לח: במשנה)

ראינו במשנה שמסוכנת מותרת, אך צריך לבדוק שמפרכסת (כדי שנהיה בטוחים שחייתה עד גמר השחיטה). היום נגדיר מסוכנת ונגדיר פרכוס.

חלק א – הגדרת מסוכנת

שאינה יכולה לעמוד
(ואפילו שעדיין יש לה כוח לאכול בקעיות (גזרי עץ) או קורות (הקשה של הדקל)).

חלק ב – פרכוס

א. מה נחשב פרכוס

A. במשנה
ידיים ורגליים:
רשב"ג – שניהם, חכמים – אחד מהם.
בבהמה דקה לא מספיק פשיטת היד, כי זה נלווה להוצאת הנפש, אלא צריך גם החזרה.
[וכן בגמרא:
1. שמואל (לפי רב ענן, לח. 3+).
מה החידוש על פני המשנה? מהמשנה ניתן היה לדייק שבבהמה דקה שצריך שתפשוט ותחזיר, ושמואל מחדש שמספיק רק החזרה].
2. וכן רבא (מביא ברייתא, לח: רבע) –
בבהמה גסה ובעוף – כל תזוזה נחשבת פרכוס –
[בבהמה  גסה – שפיטת או החזרת יד או רגל, בעוף – רפרף כנפו או זנבו],
אבל בבהמה דקה –  ברגל – לכל כיוון, אך ביד – רק אם החזירה.
מה החידוש על פני המשנה? עוף.

שאר פרכוסים:
ר"א – זינקה (נפחה בגרונה ויצא דם), וכן ר"ש שאם שחט בלילה ומצא בבוקר שכותלי בית השחיטה (שמואל) מלאים דם – סימן שזינקה. משמע שלת"ק זינקה לא מספיק.
חכמים – גם זנב.

B. כשכשה באזנה (לח. 2+)
רב – סימן פרכוס,
שמואל – לא צריך כל כך.

C. גועה והטילה רעי

ב. מתי צריך שתפרכס? (לח. באמצע)

השיעור חולין דף לח – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

סיכום הדף היומי, חולין דף לז

(לז. במשנה עד לז: 11 שורות מלמטה)

מסוכנת – ההו"א לאסור ומקור ההיתר

א. ההו"א לאסור – זאת החיה אשר תאכלו – ומסוכנת אינה חיה.

ב. המקור להתיר

A–B. לא תאכלו כל נבלה (דברים יד), ובשר בשדה טריפה לא תאכלו (שמות כב)
והרי אם יש איסור מסוכנת, לא צריך איסור נבילה או טריפה,
(2 הבנות – 1. קל וחומר ממסוכנת. 2. המשך של איסור מסוכנת).
אלא מכאן ראיה שאין איסור מסוכנת.

דחייה – אולי יש איסור עשה מסוכנת, וצריך את נבילה וטריפה כדי להוסיף לאו.

[הוספות:
a. מתי נוסף הלאו? שתי הבנות:
1. עוד לפני המיתה (כל מסוכנת היא גם נבילה).
דחייה – "וכי ימות מן הבהמה… נוגע בנבלתה".
2. רק לאחר מיתה.

b. למה צריך את איסור נבילה אחרי המיתה? תשובה – כדי לעבור עליו בעשה + שני לאווים].

C. (לז. 5- לפי בעה"מ) מאיסור חלב בנבילה וטריפה
("וחלב נבילה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה, ואכל לא תאכלוהו"),
ביאור הפסוק: שנצרך ללמד שאיסור נבלה וטריפה חל על איסור חלב.
ולמה שניהם נכתבו ולא למדנו קל וחומר מאחד לשני? כי בכל אחד יש דבר חמור (נבילה מטמאת וטריפה מחיים).
ועכשיו הראיה – אם יש איסור מסוכנת, אז גם נבילה אסורה מחיים!

[ניסיון דחייה של מר בר רב אשי –
אולי גם אם מסוכנת אסורה, יש נבלות שלא היו מסוכנות (ואז אותם לא נוכל ללמוד מהקל וחומר מטריפה). דחייה – תמיד נבילה היתה מסוכנת מחיים].

D. ואב"א (מאותו פסוק) – למה נאמר פעמיים חלב,
ללמד שדווקא כאן גם הבשר וגם החלב אסור, אך במצב אחר – מסוכנת – הבשר מותר.

E. ואב"א – מדברי יחזקאל שלא אכל נבילה וטריפה, שהכוונה היא שלא כל מסוכנת (בשר כוס כוס).

השיעור חולין דף לז – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

סיכום הדף היומי, חולין דף לו

(לה: באמצע – לז. במשנה)

חלק א – הכשרת בשר לקבל טומאה ע"י הדם

א. המשנה ושיטת ר"ש

ת"ק – הדם מכשיר (ראשונים – כל דם (גם מתה ומכה, מכוח הסברות בהו"א של ר"ש בטבלה)
ר"ש – השחיטה מכשירה, ומחדש רב אסי – לר"ש הדם לא מכשיר.

שיטת ר"ש –

1. ראיות לרב אסי:
   1. משנתנו – השחיטה מכשירה, משמע שהדם לא.
   דחייה – גם השחיטה מכשירה.
   2. "אמר להם – וכי הדם מכשיר? והלא שחיטה מכשירה!".
   דחייה – והלא גם שחיטה מכשירה.
2. קושיות לרב אסי:

שתי ברייתות בהן אומר שבדם מתה/מגפה – לא מכשיר, משמע שבשחוטה מכשיר.
דחייה – רק בחלל מכשיר, וחידש מתה ומגפתו בגלל החידוש שבהן (ראה בטבלה).

1. מה עם הפסוק "תשפכנו כמים"? בא להתיר דם פסולי המוקדשים (פסוק קודם) בהנאה כמים (אפילו שאסורים בגיזה ועבודה).

ב. איזה שלב בדם – רי"ש – ודם חללים – פרט לדם קילוח (בפשטות לר"ש ורבנן).

ג. מחלוקת רבי ור' חייא – שוחט והתיז דם על דלעת
רבי – מכשיר (טמא) – כרבנן, ר' חייא – תולים, רב אושעיא – מצרף את ר' חייא ור"ש – ומטהר/לא שורפים.

הסבר שיטת ר' חייא ורב פפא –
ר' חייא כרבנן שהדם מכשיר. אבל – צריך "דם שחיטה", ולכן תלוי מתי מוגדר שחיטה, וכאן מדובר שניתז רק בתחילת השחיטה.
לרבי – ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף – ומכשיר.
לר' חייא – יש שני הסברים –

1. רב פפא – השחיטה רק בסוף, וההתחלה לא מכשירה (ודאי).
   "תולין" = מחכים לראות אם יהיה עליה דף בסוף שחיטה.
2. רב אשי – מסופק (אם בסוף או בהתחלה),
   "תולין" – אם נגע בטומאה, מספק לא שורפים ולא אוכלים.

ורב פפא – למרות שר"ש תמיד לא מכשיר, ואילו רב פפא רק לפעמים לא מכשיר (לרב פפא – בדם בסוף ולרב אשי בדם בסוף לעניין שלא לשרוף) – רב פפא מצרף את ר"ש למה שניתן.

חלק ב – הכשרה לקבל טומאה על ידי חיבת הקודש

א. בעי ר"ל – (בדוגמא של צריד של מנחות) – האם מכשיר רק לעניין שנפסל, או שנטמא ממש (ראשון, שני וכו')?

1. ראיה שלא –
   ת"ש – ר"א – מתוך המקור להכשר במשקה (לפי הסבר הגמרא) –
   יש שני פסוקים: ויקרא יא, לח – "וכי יותן מים על זרע… טמא הוא לכם", פס' לד – "מכל האוכל אשר יאכל, אשר יבוא עליו מים יטמא" – הפסוק הראשון מיותר ומלמד שכדי לטמא זה במשקה דווקא.
   דחייה – צריך שני פסוקים – השני לטומאת שרץ, והראשון לטומאת מת (מתוך שאינו נצרך לגופו (שרץ) תנהו עניין לטומאת מת). יש צריכותא – במת יש חומרא של 3-7, בשרץ יש חומרא של שיעור עדשה (אלא כזית).
2. 2. ראיה שכן –
   מתיב רב יוסף משיטת ר"ש ששחיטה מכשירה לטומאה ממש (שהרי משנתנו בחולין, אז ודאי שלא מדובר רק בפסול).
   דחייה – שם זה מדרבנן. 
3. 3. ראיה שכן –
   ר' זירא – מכך שגזרו (ב"ש וב"ה) שמיץ שזב מהענבים מכשיר אותם לקבל טומאה אפילו שזה לא לרצונו (כי מדובר בסל, והמיץ ייפול לקרקע, אטו מקרה שמדובר בכלי אטום).
   דחייה – מדובר מדרבנן. 

רב יוסף – עכ"פ תוכיח מכאן שמדרבנן עושה ראשון ושני?
אביי – זה ברור, ר"ל שאל מדאורייתא (ואז אם מכשיר – נשרוף), והגמרא נשארת בתיקו.

ב. מניין ש"חיבת הקודש" היא מדאורייתא? (לו: מתחת לאמצע) 

1. בבשר שלמים – "והבשר אשר יגע בכל טמא באש ישרף…" (ויקרא ז,יט) –
והרי שם לא הוכשר במשקה, כי דם הקרבן לא מכשיר (לא נשפך כמים), וכן המים (והדם) שבעזרה לא מכשירים (הלמ"ס של יוסי בן יועזר).
דחייה – אולי בדרך למקדש עבר בנחל, ונשארה רטובה, ונטף על הבשר?

2. מהמשך הפסוק הנ"ל – "והבשר, כל טהור יאכל בשר", "הבשר" מיותר ומלמד דין אחר של חיבת הקודש – שגם עצים ולבונה מקבלים טומאה אפילו שאינם אוכל.

השיעור חולין דף לו – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

.

2. (לה: 9+) רב הונא בר נתן על הנחה 2 – ברייתא שבה מפורש ששלישי בחולין שנעשו עטה"ק מטמא אוכל קודש להיות רביעי.

תשובה – זאת מחלוקת תנאים – חולין שנעשו עטה"ק –
ת"ק- חולין גמורים,
ר' אלעזר ב"צ – הם נטמאים כמו תרומה, וממילא שלישי שלהם נפסל אך לא מטמא רביעי – רב יצחק.

ב. (לד: באמצע) חולין על טהרת תרומה או תרומה עצמה

A. עולא – אוכל שלישי בחולין ע"ט תרומה – נפסל מלאכול תרומה.
1. מה החידוש? (הרי ר' יהושע כבר אמר שבאוכל שלישי הנ"ל נעשה שני לעניין קודש ולא שני לעניין תרומה, ונדייק שלתרומה נעשה שלישי (פסול לתרומה).
תשובה – הדיוק מר' יהושע לא מוכרח, כי יתכן שלגבי תרומה לא נעשה אפילו שלישי. (למה?)
2. איתיביה רב המנונא – "שלישי (בחולין ע"ט תרומה, אינו מטמא תרומה ולכן) נאכל בנזיד הדמע (אפשר לערבב בו תבלין תרומה). – ואם נפסל לתרומה, איך יתכן שגורמים לו לאכול תרומה בטומאה?
תשובה – מדובר שאין בתרומה כזית בכדי אכילת פרס ולכן מותר.

B. (לה. 1+) ר' יונתן – רבי – גם אוכל שלישי של תרומה עצמה – הדין כנ"ל לגבי תרומה (שנחשב שלישי, ומותר לגעת בתרומה אך נפסל באכילה).
וצריך את עולא (ע"ט תרומה) וצריך את ר' יונתן (תרומה ממש) – כי היינו חושבים להקל יותר ב"על טהרת" ולהחמיר יותר בתרומה ממש.

ג. חולין ע"ט תרומה – טומאה אצל קודש
(לה. 4- – לה: 9+)

משנה בחגיגה (יח:) – כל דרגת שמירה חוששת לדרגה שמתחתיה שהיא מדרס (אב) – פרושים חוששים לשל עם הארץ, אוכלי תרומה לשל פרושים, ואוכלי קודש לשל אוכלי תרומה.

קושיות:
1. דחיית רבא – אולי החמירו דווקא במדרס שזה מצוי, אבל בפירות לא החמירו?
(ואילו רב יצחק, וכן ר' יהושע לעיל לפי רבב"ח סוברים שגם בפירות).
2. רבי ירמיה מדפתי – במשנה אחרת בחגיגה (כב:) –
[הקדמה – עמ"ה נאמן לעניין קודש אך לא לעניין תרומה] – אם מתוך חבית יין של תרומה, אמר שהקדיש רבע, כיון שנאמן שהרבע טהור נאמן גם על שאר התרומה.

והרי היחס לקודש – נחשב כאילו לא שמר על התרומה, אז למה התרומה לא מטמאת את הקודש?
תשובה – כאן זה יוצא דופן, שכיון שחז"ל תיקנו להאמין לו לקודש, תקנו שנאמין גם לכל מה שמחובר לקודש.

השיעור חולין דף לה – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

סיכום הדף יומי, גמרא חולין לג

.

(תירוצים שמשנים את מעמד הבשר – הנחה A)

1. 1. מדובר בבשר קודשים (שנעשה שלישי (ואפילו רביעי)).
   דחייה: 

1. אין "חיה" בקודשים.

2. המשנה הכשירה את השחיטה כשאין דם, והרי בקודשים חייבים דם.

3. דם קודשים לא מכשיר לטומאה (לא נשפך כמים).

4. קודשים מוכשרים לטומאה גם בלי משקה ("חיבת הקודש").

1. 2. ר"נ-רבה ב"א – מדובר בבשר עם קדושת מעשר שני, וכדרבנן

דתנן (פרה) – טומאה שנייה מדרבנן – פוסלת תרומה ומטמאת קודשים, ולגבי מעשר –
ר"מ – כמו חולין, רבנן – אסור.

דחייה – רבנן רק אסרו באכילת מעשר, אבל לא שמטמא מעשר במגע.

(תירוץ שמשנה את מעמד הידיים – הנחה B) (לג: 9+)

1. 3. רב פפא – מדובר בידיים שהן ראשונות לטומאה.
   צירוף של שני תנאים:
   + לר"ע יש מקרה שגזרו על ידיו "ראשון לטומאה",
   במכניס ידיו לבית המנוגע (גזירה אטו גופו) (בניגוד לרבנן שהן רק שניות).

+ לר"ש ב"א הן ראשונות גם לחולין (לרבנן – רק לתרומה ומעלה).
(לא העמיד כר"ע עצמו, כי אולי לדעתו זה לא לחולין).

(תירוץ שמשנה את הכלל – הנחה C). (לג: שליש תחתון)

1. 4. גמרא – לר"ע שני עושה שלישי בחולין!
   המקור שלו – וכל כלי חרס אשר ייפול מהם (שרצים) אל תוכו, (הכלי 1) כל אשר בתוכו יטמא (2), וכיון שכתוב יטמא (ולא טמא) – מטמא אחרים (3).

דחייה – רק בטומאות דאורייתא (שרץ).

(תירוץ שמשנה את מעמד הבשר – הנחה A) (לג: 10-)

1. 5. ר' אלעזר-ר' הושעיא, ובהמשך עולא – מדובר בחולין שנעשו על טהרת הקודש.
   מי סובר שיש "חולין על טהרת הקודש"?
   ר' אלעזר (לג: 10-) (וכן רבה בר בר חנה-רי"ח ("חבריא") – רק ר' אליעזר,
   עולא – גם ר' יהושע.

[ולמה לא העמידו ב"על טהרת תרומה" ויהיה לכו"ע? כיון שמדובר בבשר, ואין סיבה שמישהו יחשוש שיחליף עם פירות תרומה].

השיעור חולין דף לד – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

סיכום הדף יומי, גמרא חולין לג

(לב. משנה שנייה – לג. במשנה)

א. פסק את הגרגרת (פסול עיקור)

[יש דיונים בראשונים עד כמה הסוגיה מדברת גם על הוושט, אנו כאן נתעלם מהוושט].

סתירה –
במשנה כאן – פסק את הגרגרת, בין לפני שחיטת הוושט בין אחרי – ר"ע – טריפה (סימן אחד בכשרות מספיק כדי שלא תהיה נבילה (ר' פרץ)), ר' ישבב – נבילה (והודה ר"ע).
במשנה בדף מב. – פסוקת (רוב) הקנה/ושט – טריפה.

תירוצים:

1. רבא – לשנות את משנתנו – יש לחלק – פסק לפני הוושט– טריפה, פסק אחרי הוושט – נבילה.
דחייה – משנתנו מדברת בפירוש בין לפני בין אחרי (יש שני מצבים, וכתוב "ואחר כך").

2. רבא – לשנות את המשנה שם – שמתכוונת לנבילה.
ולמה לא הזכירה עוד מקרי נבילה (גיסטרא, ניטל הירך)? כי הזכירה רק נבילות שמטמאות רק לאחר מיתה.

(יש מחלוקת ראשונים האם גם נקובת הוושט היא נבילה, או שהיא רק טריפה).

3. ר"ל – שתי המשניות נכונות – (בכל מקרה החתך קדם) אם שחט שלא במקום החתך – טריפה, חתך במקום החתך (נחשב שלא חתך הקנה) – נבילה.
דחייה – בכל מקרה נבילה לר"ל, שהרי ר"ל אמר שאם חתך הקנה ואז נטרפה הריאה, אינה טריפה כי כבר נחשב חתוך (רבא לקמן ב), ולכן כאן אם הקנה כבר חתוך ברובו – יש כאן רק סימן אחד וזה נבילה.

4. ר' חייא ב"א – רי"ח – המשנה במב. כר"ע לפני שחזר בו.

ב. גופא – טריפה בין סימן לסימן

ר"ל – שחט הקנה ואח"כ ניקבה הריאה – כשירה לאכילה.

הסברים:
רבא – דווקא הריאות, כי נחשב שהריאות כבר מנותקות.
ר' זירא – כי "אין טריפה לחצי חיות" (רש"י).

נפקא מינות:

1. שחט הקנה ואז נעשה נקב במעיים (ולא בריאות) –
לרבא – לא כשר,
לר' זירא – כשר.

ולכאורה חזר בו ר' זירא –
שהתלבט לגבי המקרה הנ"ל של נקב במעיים אחרי סימן ראשון אם נבילה או טריפה (האם עדיין נחשב שהייתה כאן שחיטה אחת) – אבל ברור שאסור באכילה.
רב אחא בר רב – אולי לא חזר בו, ורק התלבט בתוך דעת רבא.

2. אכילת בשר מפרכסת לגוי, ואכילת מעיים –
רב אחא בא יעקב – גוי אסור במעיים של שחיטה כשירה –
הנחות: א. הדין של רבא נכון גם לגבי הוושט – שאחרי שחיטת הוושט המעיים נחשבים מנותקים. ב. גוי אסור בבשר מפרכסת (אפילו שנשחטה כדין), כי תלוי במוות.

אבל – יש ברייתא (ורב אידי בר אבין) – שחולקת על הנחה ב, וגם לגוי מותר (לגבי בשר מבית השחיטה), כי אם נשחט – אז השחיטה קובעת גם לגוי, וממילא מותר לו גם מעיים.

השיעור חולין דף לג – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

להורדת תרשים הסוגיה לחץ כאן

להורדת תרשים הסוגיה לחץ כאן

סיכום הדף יומי, גמרא חולין לב

(לא. במשנה – לב. במשנה השנייה)

חלק א – מעשה האדם וכוונה

א. הקדמות –
A. רמות של כוונה:
[אין מעשה שמיוחס לאדם – (זה בעיה רק בשחיטה אך לא בטבילה)]

.
א. אין כוונה למעשה (חיתוך, שחייה),
ב. יש כוונה למעשה אך לא לאופי,
ג. יש כוונה לאופי (שחיטה, טבילה)

B. כל הדיון רק בחולין (גם בשחיטה וגם בטבילה, אך לקודשים צריך כוונה בשניהם לייעוד).

א. כוונה בשחיטה

במשנה –
כשאין מעשה של האדם (נפלה מעצמה) – פסולה (וזבחת).
ומדייקים – אם יש מעשה אך אין כוונה (הפיל סכין – רמה א) – כשירה.

A. רבא: כר' נתן – זרק סכין לכותל ושחטה – ר' נתן מכשיר וחכמים פוסלים.
שאלה על רבא –
הרי כבר אמר זאת (יב:) על חש"ו שאם אחרים רואים שחיטתם כשירה, יש חידוש:
בזרק סכין – כשר אפילו שכלל לא התכוון לחיתוך (חש"ו התכוונו לחתוך)
בחש"ו – אין להם כלל כוונה של בן דעת – גם זה נחשב מעשה.

B. רמת הכוונה לפי רבנן
לר' נתן – לא צריך כוונה – אפילו לא למעשה (רמה א)
רבנן – צריך, ומסבירים (לא: למטה) – רק רמה ב (כיוון שבקודשים כתוב "לרצונכם" – לומדים שבחולין לא צריך, לכן לא יכול להיות שהם דורשים רמה ג).

ב. כוונה בטבילה –
נאנסה לטבול (לגבי חולין) –
רב – טהורה, כמו בשחיטה.
רי"ח – טמאה, יש הבדל בין טבילה לשחיטה.

A. היחס בין טבילה לשחיטה
a. רב – אותו דבר, וממילא לפי זה נבין את המקרה בטבילה (רב פפא (לא: למטה))
לר' נתן – שנפלה (רמה א),
לרבנן – שירדה לרחוץ (רמה ב).

רי"ח – שונה, בשחיטה יש לימוד שלא צריך כוונה גמורה (כנ"ל – לרצונכם תזבחוהו).

B. ראיות לכאן ולכאן
a. רב שגם בטבילה לא צריך כוונה– (לא. 3-)
1. משנה במקוואות – גל שנתלש ונפל על אדם וכלים – טהורים (ככלים שאין בהם כוונה).
דחייה – מדובר שיש כוונה (מצפה שהגל יבוא). (והחידוש – שלא גוזרים אטו חרדלית של גשמים או רישי כיפין).
2. משנה במכשירין – פשט ידיו למים לקחת פירות – נטהר. (ורי"ח ידחה – זה דווקא בנט"י).

b. קושיות לרב – (לא: רבע)
1. משנה בחגיגה – טבל לחולין והוחזק (התכוון לחולין) פסול למעשר שני – משמע שצריך כוונה.
דחייה – לא צריך, והחידוש שם שאפילו שהתכוון – לא עוזר למעשר.
2. בהמשך – לא התכוון – לא עלתה לו כלל.
תשובה – הכוונה למעשר, אך לחולין עלתה. וכן מפורש בברייתא.

c. קושיות לרי"ח – (לא: אמצע)
[1. המשנה במכשירין לגבי הפירות – אפשר לדחות שזה דווקא לנט"י שזה קל יותר].
2. המשנה בחגיגה שבלי כוונה הטבילה עלתה לחולין –
תשובה – אכן זאת מחלוקת תנאים, ורי"ח כר' יונתן בן יוסף – לימוד מיוחד בטבילה שצריך כוונה, לגבי צרעת הבגד "וכובס שנית" (טבילה), ו"שנית" מקיש לכיבוס הראשון (כביסה רגילה) – שצריך כוונה (רמה ג).
3. רב שימי ב"א – סתם משנתנו לגבי שחיטה (כר' נתן – רמה א)
תשובה (כאמור) – בשחיטה יש לימוד מיוחד שלא צריך כוונה.

ג. יישום למחלוקת בכוונה בשחיטה

הקדמה: מ"שוחט אותה" לגבי פרה אדומה לומדים שני פסולים:
1. שלא יעשה עמה מלאכה (כמו חיתוך דלעת), ודווקא בכוונה.
2. שלא ישחט עמה בהמה אחרת (דווקא כשנחשב שחיטה).

אם שחט עמה בהמה אחרת שלא בכוונה –
לרבנן – השחיטה פסולה, ולכן הפרה כשירה.
לר' נתן – השחיטה כשירה, ולכן הפרה פסולה.
מה החידוש – בר' נתן, שהיינו חושבים שדווקא כששחט פרה נוספת זה פוסל, קמ"ל שאפילו חולין.

חלק ב – פסול שהייה

א. זמן השהייה

ת"ק – "כדי שחיטה" של בהמה אחרת (ולא רק סיום שחיטה זו)
A. כמה מתהליך השחיטה –
רב, רי"ח ועוד – השחיטה עצמה,
ר' חנינא – הטלה + שחיטה
במערבא בשם ר' יוסי בר חנינא – הגבהה + הטלה + שחיטה.

B. שחיטה של מה
(רב לא שאל את ר' חייא אך אמר בעצמו -)
מחמירים – רב, ר' יוסי בר' חנינא – באותו דבר ששוחט [בהמה לבהמה (דקה לדקה וגסה לגסה), עוף לעוף].
מקלים – שמואל, רי"ח – בשחיטת עוף משער לפי בהמה.

ר"ש – כדי ביקור (של שוחט ת"ח, שבודק הסכין).

ב. הערות ואיבעיות

1. סכין רעה – שאינה חדשה, רבא – אפילו כל היום אינה שהייה (כי ממשיך להוליך ולהביא).
2. רבא – האם שהיות קטנות מצטרפות? רצו להוכיח מסכין רעה (כי הבינו שמדובר ששהה קצת), אך דחו ששם לא שהה.
3. רב הונא בר"נ – שהה במיעוט סימנים? תיקו.

השיעור חולין דף לב – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

להורדת תרשים הסוגיה לחץ כאן

סיכום הדף יומי, גמרא חולין לא

(ל. מתחת לאמצע – לא. במשנה)

חלק א – שחיטה מפורעת

א. שחיטה בכמה מקומות
A. המחלוקת
נפרש לפי השאילתות – ששחט באותה מקום אך מכמה כיוונים, ובסה"כ יש רוב.
ר"י-רב – כשר,
שמואל – פסול (צריך שחיטה מפורעת (גלויה וניכרת), ר"ל  – "חץ שחוט").

B. קושיות על שמואל:
1. ר' אלעזר – (משנה ל:) שניים אוחזים בסכין (אפילו אחד למעלה ואחד למטה) – כשירה – כרב.
(והחידוש – שלא חוששים שכל אחד יעשה מעט ואפילו יחד לא יהיה רוב).
תשובה – הכוונה ששוחטים יחד באותה סכין, והחידוש (אחרי שינוי הגרסה) שאין חוששים לדריסה.

2. ר' אבין (ל: 1+) – שחט את הוושט למטה וקנה למעלה (ולהפך) – כשר – כרב.
תשובתו – הכוונה ששוחט ברצף באלכסון (וזה מפורעת).

C. סיפור לטובת רב – שרב יצחק בר מרתא אכל משור שנשחט כך.

ב. פסול חלדה
A. ר"י-רב – חלדה פוסלת (שהכניס הסכין בין סימן לסימן וחתך ושט ואח"כ קנה).
מה החידוש (הרי מפורש במשנה לב.)?
שאפילו ששחט כדרך שחיטה (מלמעלה למטה) – פסול.

B. חלדה תחת העור –
גירסא 1 – כשירה,
גירסא 2 (בי רב) – ספק.
איבעיא להו – (הפכנו הסדר לפי הרא"ש) תחת הצמר, תחת מטלית קשורה, תיקו.
בעי רב פפא – (ר"ת 1) – באמצע הסימן (האם נחשב חלדה) – תיקו.

חלק ב – פסול דריסה

א. מקור (מלבד ההלמ"ס (כז.)) – שמואל:  "חץ שחוט" – כמו חץ שהוא במשיכה.
וכן תנא דבי רי"ש, ומביא עוד מקור – "זהב שחוט" = משוך (אך ניתן לדחות שהכוונה "נטווה כחוט").

ב. ר' יונה בר תחליפא היה שוחט בחץ ממש (תוך כדי תעופת העוף!).
תנאים –
1. רבא היה בודק החץ מפגימות.
2. צריך שיחתוך מהצד ולא יעשה נקב – בדקו שהנוצות בצד חתוכות.
3. כיסוי הדם – צריך למצוא כל הדם ולכסות, וגם צריך להכין (בפיו (רש"י)) כל העפר שבאזור שיחשב כעפר שמתחת לדם.

ג. חשש דריסה
A. אם לא הוליך והביא אלא רק תנועה אחת –
יש חשש שלחץ כדי שיחתך בתנועה אחת, ולכן כשר רק אם הסכין ארוכה מספיק.
כמה ארוכה?
במשנה – בבהמה אחת – "מלוא צוואר", (בשתי בהמות " מלוא צוואר אחד").
ר' זירא מרחיב – "מלוא צוואר"=חוץ לצוואר. למה התכוון?
1. מלוא צוואר +מלוא צוואר,  או – 2. מלוא צוואר + משהו.
ראיה ל-1: בשתי בהמות כתוב "מלוא צוואר אחד" – משמע בדיוק, ולא ייתכן שכאן נדרוש פחות, אלא הכוונה היא למלוא צוואר מעבר למלוא צוואר.

B. אם הוליך והביא – אפילו אם הסכין מאוד קטנה (אפילו כלשהו, אפילו באיזמל), כשר.
רב אחא בן רב אויא שואל על סכינים שונים:
1. מחט – פסול (פוצע הסימנים).
2. מחט דאושכפי (רחבה קצת) –
רב מנשה – כשירה (משנתנו – "אפילו כלשהו"),
רב אחא – אולי דווקא כאיזמל ("כל שהוא=איזמל).  (הראיה – אם אפילו מחט דאושכפי, למה כתוב איזמל? דחיית הראיה – לחדש שלא גוזרים אטו איזמל עם קרניים).

השיעור חולין דף לא – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

סיכום הדף היומי, חולין דף ל

(כט: שורה 6 – ל. מתחת לאמצע)

ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף או רק בסוף

המחלוקת
השאלה היא האם אפשר שתחילת השחיטה מוגדרת כ"שחיטה" –
ר"ל – לבסוף,
רי"ח – מתחילה ועד סוף.

א. נפקא  מינה –
פסולים – עולת העוף למטה
חיובים – שחוטי חוץ
חלות – טומאה בהתעסקות עם פרה אדומה

ב. מה נחשב "תחילת השחיטה"
דווקא שלב שאין לו משמעות עצמאית, כמו – מיעוט סימנים.[1]

אבל – אם להתחלה יש משמעות עצמאית – לפי כולם מתייחסים גם להתחלה.
למשל – בעולת העוף עשה סימן אחד למטה וסימן שני למעלה – שלפי כולם ההתחלה פוסלת (וכן בגוי ששחט סימן ראשון).

אבל – אם שחט סימן ראשון בחוץ – יש מחלוקת האם נחלקו –
רבא – כמו מיעוט סימנים (שנחלקו בזה),
רב יוסף – כמו סימן למטה – שלכו"ע מתייחסים אליו.

(כט: באמצע)

ג. קושיות לכאן ולכאן

A. מהמשנה בפרה
פרה (ד,ד) – כל העוסקים בפרה אדומה נטמאים.
אם הפרה נפסלה:
אם נפסלה בשחיטה (רש"י – התנבלה) – אין כאן פרה כלל וכולם טהורים (גם מי שהתעסק לפני הפסול).
אם נפסלה בהזאת הדם – יש כאן פרה (עד הפסול), ומי שהתעסק עד הפסול טמא, ומי שאח"כ טהור.

1. ר' זירא – ראיה לר"ל שה"שחיטה" רק בסוף
כי אם ניתן לחלק את השחיטה לשלבים, ניתן לטמא את מי שהתעסק גם במקרה הראשון שנפסלה בשחיטה – שהרי התעסק עם "שחיטת פרה".
דחיית רבא – השלב הראשון נחשב שחיטה, רק אם בסוף השחיטה אכן הושלמה, אך כאן למפרע אין שחיטה כלל.

2. רבא – ראיה לרי"ח שהשחיטה גם מההתחלה
אם יש שחיטה רק בסוף, המשנה יכלה לחלק בין טמאים ללא טמאים גם בפרה שלא קרה בה פסול, אלא ש:
1. שחטו שני אנשים – הראשון יהיה טהור,
(לרבנן, אך לר' אלעזר בר' שמעון יש איסור על שניים לשחוט (אמנם בדיעבד כשר) ולכן לא סביר שהמשנה תחלק כך).
2. אחד ששחט והחליף בגדיו, שהראשונים יהיו טהורים.
דחייה – אכן ניתן היה לחלק כך, אך המשנה רצתה לעסוק רק בפרה שנפסלה.

(ל. 6+)

B. משחיטת פסח בחול המועד – ששחיטה רק בסוף (משנה פסחים סג.)
הקדמות:
איסור שחיטת פסח על חמץ – גם לכל קרבן כשר ששוחט במהלך החג.
פסח בחול המועד: לשמו – פסול, שלא לשמו – שלמים,
ממילא:
שחט פסח על חמץ בחוה"מ –
לשמו – פטור, שלא לשמו – חייב.
ומדייקים – סתמא=לשמו (ופטור), מכאן שפסח צריך עקירה (מח' בזבחים עג:).
ודחו בני החבורה – כאן מדובר שהתחייב בפסח שני, ולכן הפסח עדיין ראוי וצריך עקירה, אך אם לא ראוי לפסח שני – אז סתמא שלא לשמה (וכשר כשלמים).

ולענייננו – אם ישנה לשחיטה גם בהתחלה – נפסל לגמרי כבר בהתחלה,
אבל – אם רק בסוף, בהתחלה לא נפסל אבל נדחה מפסח שני (=עקירה), ואז סתמא שלא לשמה וצריך להיות כשר (וחייב על חמץ).
תשובת אביי – עדיין ראוי לפסח שני (דמיו) ולכן אין כאן עקירה עד הסוף.

השיעור חולין דף ל – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

סיכום הדף היומי, חולין דף כט

(כח: רבע תחתון – כט: שורה 6)

א. האם חצי סימן נחשב רוב

A. זאת מחלוקת רב ורב כהנא –
רב – נחשב רוב (כיון שבחלק השני אין רוב, נחשב שמה ששחט הוא הרוב),
רב כהנא – אינו רוב, אלא צריך רוב ממש.

קושיות על רב:
1. משנתנו. תשובה – זה מדרבנן.
2. כלי חרס טמא שחתכו לשני חצאים – שניהם טהורים, ואילו לרב כהנא לכאורה שניהם צריכים להיות "רוב" וטמאים. תשובה – אי אפשר ששניהם יחשבו רוב כי א"א שני "רוב".
3. חתך חצי קנה, שהה ואז המשיך – כשר. בהו"א – כי החצי לא נחשב כלום (כרב כהנא) ואינו מטריף. תשובה – כשר כי החצי נחשב שחיטה שלמה (בעוף) – כרב.
4. מצא חצי קנה פגום, שוחט עוד קצת וכשר, מכאן שחצי אינו מטריף. נסיון תשובה של רבא – לחלק בין מה מצריך למה נחשב שחיטה, אך דוחה אביי – אם בטריפה צריך רוב ממש, כל שכן שבשחיטה.
לכן שיטת רב נדחתה.

B. מחלוקת רב ורב כהנא בנושא אחר – בחצי עם טמא בפסח ראשון –
רב – יעשו בטומאה (כמו רוב), כי חצי עם לא נדחים לפסח שני כי אינם "איש איש".
רב כהנא – יידחו, כי צריך רוב כדי לעשות בטומאה בפסח ראשון.

ב. ביאור הכפילות במשנה שמספיק רוב – רישא בחולין וסיפא בקודשים.

A. ראיות שדווקא הרישא בחולין והסיפא בקודשים:
1. רב כהנא – מהלשון "שחיטה" ביחס לעוף ברישא (ולא מליקה).
2. רב שימי בר אשי – "אחד בעוף" ברישא, ואילו בעולת העוף מולקים שני סימנים.
3. רב פפא – מר"י (באמצע המשנה) מצריך חיתוך סימנים ורבנן לא, ואילו בקדשים גם רבנן יצריכו.[1]
4. רב אשי – מהמשנה הבאה שאומרת שלכתחילה לא ישחט שניים יחד, וזה דווקא בקודשים (בחולין מותר).

B. ר"ל הראה את ההוה אמינא שבקודשים נצריך לשחוט את כל הסימנים סביב משנה ביומא, שנתנו לכהן אחר לסיים את השחיטה.
שאלה – מה ההוא אמינא שזה מעכב, הרי אם זה מעכב אז הכה"ג חייב לעשות זאת?
תשובה – ההו"א שזה מעכב בקודשים זה רק מדרבנן.

השיעור חולין דף כט – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

סיכום הדף היומי, חולין דף כח

(כז: 8 שורות מלמטה – כח: 13 שורות מלמטה)

הקדמה – שחיטת חיה מהתורה

היקש בין בהמות לחיות (צבי ואיל):
1. דברים יב – כא – כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלוקיך לשום שמו שם, וזבחת מבקרך ומצאנך… כאשר ציויתיך, ואכלת בשעריך… כב – אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל, הטמא והטהור יחדיו יאכלנו.
2. בפסולי המוקדשים –  דברים טו – "וכי יהיה בו (בבכור) מום… לא תזבחנו לה' אלוקיך. בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו, כצבי וכאיל. רק את דמו לא תאכל, על הארץ תשפכנו כמים".

חלק א – שחיטת עוף מהתורה

ר' יצחק בן פנחס – אין שחיטה לעוף מן התורה.
(רש"י – צריך חיתוך סימנים, אך מותר עקירה, דריסה וכו').

א. מקור וקושיא עליו:
ויקרא יז,יג – "ואיש… אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל, ושפך את דמו וכיסהו בעפר" – מספיק לשפוך דמו גם ללא שחיטה כשרה.

קשה – למה לא בחיה?
הרי בשניהם יש הקש שצריך שחיטה:
בחיה – ראה הקדמה.
בעוף – (ת"ק שראינו אתמול) – "זאת תורת הבהמה והעוף" – עוף הוקש לבהמה.
ובשניהם יש את הלימוד של "ושפך את דמו" – שלא צריך!
תשובה – בויקרא יז – עוף צמוד לשפיכה ולכן רק בו לא צריך.

ב. קושיות מברייתות:
1-2. משנה וברייתא שבנחירה לא צריך כיסוי דם.
תשובה – לא מדובר בעוף, אלא בחיה או בהמה.
3. מלק בסכין – מטמאה כנבילה.
והרי מליקה בסכין אינה גרועה מנחירה, למה היא נבילה (ולא רק טריפה)?
אכן זאת מחלוקת תנאים, כדלקמן.

ג. מחלוקת התנאים –
ר"א הקפר – אין – יש היקש בין צבי ואיל (ראה הקדמה), אך לעוף לא.
רבי – יש –  (דברים יב, כא) – כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלוקיך לשום שמו שם, וזבחת מבקרך ומצאנך… כאשר ציויתיך, ואכלת בשעריך… – מכאן שזה הלמ"ס.
(וכן ת"ק שראינו אתמול – "זאת תורת הבהמה והעוף" – עוף הוקש לבהמה)

חלק ב – סימן אחד בעוף – דווקא וושט או מה שרוצה?

א. המחלוקת
רב אדא ב"א – וושט (אחד = הסימן המיוחד, שנקב קטן מטריף),
ר"נ – או קנה או וושט (אחד = איזה שרוצה).

ב. ראיות שדווקא וושט (רב אדא ב"א)
1. שחט את הוושט ואח"כ נשמטה הגרגרת וכו' (ראינו בדף י) – ואין שם מקרה הפוך של שחט את הגרגרת. תשובה – כי דרך הגרגרת להישמט ולא להפך.
2. "ר"י אומר בעוף עד שישחוט את הוושט ואת הורידין" (כמשנתנו). תשובה – פשוט יותר קל, כי הוושט ליד הורידים.

ג. ראיות שאו קנה או וושט (ר"נ)
1-2. ברייתות בהם הקנה כבר חתוך (כי חתך חצי או כי פגום) וגומר השחיטה וכשר. לכאורה מדובר בעוף, ומספיק הקנה. דחייה – מדובר בבהמה, והכוונה שחותך גם הוושט.
3. כיצד מולקים (כא.) – חתך שדרה ומפרקת וכו' עד שמגיע לוושט או לקנה.
דחייה – (בהתחלה אומרים תיובתא, אבל בכ"ז דוחים) – אולי דווקא במליקה כי שם כבר חתך המפרקת ומספיק דבר קטן כדי להורגה.

ד. למעשה – ראיה לר"נ מסיפור:
רבא הסתפק באווז שצווארו מדמם איך יבדקו הוושט – הרי צריך לבדוק אחרי השחיטה מתוך הוושט, אך יש חשש "שמא במקום נקב נקב". אמר לו רב יוסף בנו – יבדקו הקנה וישחטו הקנה ויבדקו את הוושט אח"כ.

(כח: 8+)

חלק ג – ר"י – עד שישחוט את הוורידים
א. וכן רב חסדא – זה לא חלק מהשחיטה, אלא כדי להוציא הדם – ודווקא בעוף (שצולהו כאחד ולא אבר אבר).
a. קושיות על רב חסדא מהמשנה ושתי ברייתות שהוורידים בשחיטה.
תשובה – הכוונה שמנקב בשעת השחיטה (אז הדם חם ונוח לצאת).
b. תניא כוותיה – ר"י דווקא בעוף.
ב. במקביל – בעי ר' ירמיה – האם יש בזה פסולי שחיטה (שהייה, דריסה)?
ר' אלעזר/רי"ח – לא, ויכול לנקב בקוץ (כי זה רק להוציא הדם).

השיעור חולין דף כח – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

סיכום הדף היומי, חולין דף כז

(כז. תחילת פרק השוחט – כז: 8 שורות מלמטה)

א. המשנה – כמה סימנים

בהמה – רוב שני סימנים, עוף – רוב סימן אחד (ר"י – גם ורידים).
לשון "השוחט" (בדיעבד) – 1. על אחד בעוף. 2. על רובו.

ב. מניין לשחיטה מן הצוואר?

[את כל המקורות הבאים הגמרא דוחה: 1. דחיות מקומיות. 2. מניין נלמד את הפסולים בשחיטה. אלא זה הלמ"ס, ואח"כ מביאים לימוד אחר מאותם מקורות].

4. תני ר' חייא
(ויקרא א)
ו (בקר)- והפשיט את העולה וניתח אותה לנתחיה.
ח – וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים, את הראש ואת הפדר (=חלב) על העצים…
יב (צאן) – וניתח אותו לנתחיו ואת ראשו ואת פדרו, וערך הכהן אותם על העצים

ראש מלמד שלמרות שהותז (שני סימנים) ולא היה בהפשטה, עדיין צריך לערוך אותם. מכאן שהותזו.
[ועוד לימודים:
ראשו ופדרו (פסוק יב) – שהם קודמים.
פדר (פס' ח) – ששמים הפדר על מקום החת)]

5. האי תנא – דתניא
בסיכום של ענייני הקרבנות (סוף צו) – "זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים…" (ויקר יא, מו).

ר"א – מעוף לבהמה:
כמו שעוף הכשרו מהצוואר (מליקה ממול ערפו) גם בהמה.
אך לא ממול ערפו כי "ומלק את ראשו ממול ערפו" – דווקא בעוף,
זאת – שלא כשר בסימן אחד.

ת"ק – מבהמה לעוף:
שיש שחיטה בעוף.
זאת – שלא צריך שני סימנים

(כז: באמצע)

ג. סימן אחד בעוף

A. בברייתא הנ"ל – לת"ק – זאת – שלא צריך שני סימנים. לר"א כנראה יש מקור אחר.
B. תני בר קפרא – עוף נמצא בין בהמה (2 סימנים) לדגים (שום סימן) והוקש לשניהם ועושים פשרה – סימן אחד.
בדומה לזה, דרש עובר גלילאה – בהמה מהאדמה – 2, דגים מהים – 0, עוף מרקק (בוץ)– 1.

C. השלמות:

a. מניין שדגים בלי שום סימן –
הצאן ובקר ישחט להם אם את כל דגי הים יאסף.
(ואמנם גם לגבי השלו כתוב אסיפה, אך כאן זה כתוב כתחליף לשחיטה).

b. מניין שעוף נולד מרקק

• ראיה מציאותית – יש לו קשקשים ברגליים.
• ראיה מהפסוקים – הקונטריקון הרומאי טען שיש סתירה:
  בפרק א – וַיֹּאמֶר אֱלקים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ… (כ),
  בפרק ב – וַיִּצֶר ה' אלוקים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ (יט).
  תשובות ר"ג:
  1. נברא מרקק (בוץ).
  2. נבראו מהמים, ובפרק ב עוף הוזכר רק כי האדם קרא לו בשם.

השיעור חולין דף כז – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

להורדת תרשים הסוגיה לחץ כאן

סיכום הדף יומי, גמרא חולין כה

(כה: במשנה הראשונה – כו: סוף פרק הכל שוחטין)

דין א במצב A ודין ב במצב B

חלק א – שקדים, שותפים ותפוסת הבית, קטנה ונערה, יו"ט ושבת

א. שקדים מרים/מתוקים בתרו"מ

ג. קלבון במחצית השקל ומעשר בהמה
שותפים – חייבים בשני קלבונות (לר"מ) ופטורים ממעשר בהמה,
תפוסת הבית – פטורים משני קלבונות וחייבים במעשר בהמה.
[לרבנן (שקלים א,ו) – גם שותפים חייבים בקלבון אחד].

ד-ה. קטנה, נערה ובוגרת

ו. יום טוב ביום שישי מול ביום ראשון

הערות:

A. לגבי התקיעות
בשבת רגילה:
תקיעה- לבטל המלאכה בשדות, תרועה – לבטל המלאכה בעיר, תקיעה – הסרת הקדירות ולהדליק נרות, תקיעה תרועה תקיעה – להבדיל בין קודש לחול.
בין יו"ט לשבת –
אמוראים – עושים יותר צפוף – רב יהודה – מריע מתוך תקיעה, רב אסי – בנשימה אחת.
מיתיבי – תוקעים ולא מריעים. תשובה – הכוונה שמריעים בשינוי.

B. הבדלה בין שבת ליו"ט (המודגש להלכה).
במשנה – ת"ק – בין קודש לקודש, ר' דוסא – בין קודש חמור לקודש קל.
בגמרא – איפה השינוי – רב יהודה ור"נ – רק בחתימה, רב ששת – גם בפתיחה.

חלק ב – מתי תמד נחשב יין?

א. נפקא מינות –
1. מותר לקנות יין במעשר שני.
2. שלושה לוגים יין לא פוסלים מקווה.
3. אי אפשר לטהר יין על ידי השקה במקווה.

ב. הקריטריונים
A. היחס בין המשנה לברייתא
במשנה – החמצה,
בברייתא – ת"ק – כמות, ר"י – גם בלי כמות.

ביאור הברייתא והיחס למשנה

ר"נ –
לפי כולם צריך החמצה (אך מספיק עתידית),
המחלוקת היא האם צריך גם כמות.
ולגבי המשנה – 1. רבה – המשנה כר"י. 2. רבא – המשנה כרי"ח בן נורי שדורש החמצה בפועל (-שזה סימן למראה).

[לגבי מה רי"ח ב"נ אמר זאת (לא לגבי תמד, אלא-)
שלושה לוגים מים שאובים שחסרים קצת (קורטוב) והשלים אותם מים או יין, ונפלו למקווה, האם נחשבים כמים ופוסלים?
לת"ק – לא,
לרי"ח ב"נ – אם נראים כמים – מים, נראים כיין – יין]. 

ר"א –
לפי כולם החמצה (עתידית) מחשיבה אותו כיין,
המחלוקת האם אפשר כמות במקום החמצה.
(לפי"ז המשנה יכולה להיות גם כרבנן)
[ר"י – כיוון שזה רק ספק אם יחמיץ, לא יפריש מתמד אחד על תמד אחר].

השיעור חולין דף כו – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

להורדת תרשים הסוגיה לחץ כאן

סיכום הדף יומי, גמרא חולין כה

(כד: במשנה – כה: במשנה הראשונה)

א. חלק א – כלי חרס מול כלי שטף

A. הדין –

B. מקור –
a. פשט
"וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא, מכל כלי עץ, או בגד או עור או שק וכו'…
וכל כלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו, כל אשר בתוכו יטמא, ואותו תשבורו" (ויקרא יא, לג).
ומניין שגם מהאויר –
שמטמא – כי מטמא הכל –אפילו גרגירי חרדל שבאמצע (ר' יונתן).
שנטמא – גז"ש תוכו-תוכו (ר' יונתן בן אבטולמוס).

b. למה לא לומדים קל וחומר
1. שכלי חרס ייטמא גם מגבו (קל וחומר מכלי שטף) ?
תשובה – מקור נוסף לגבי כלי באוהל המת – "וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא" – יש כלי שנטמא דווקא מתוכו (לכן צריך להיות פתוח),
ומדובר בכלי חרס – שהרי 1. תוס' – הוא היחיד שכתוב עליו שמטמא מתוכו. 2. דרשה – "פתוח" – כלי שהטומאה ממהרת לטמא כבר בפתח גם בלי לגעת].

2. שכל הכלים ייטמאו גם מאווירם (קל וחומר מכלי חרס)?
תשובה – תוכו של כלי חרס ולא של כלי שטף.

3. שכל הכלים ייטמאו דווקא מתוכן (קל וחומר מכלי חרס)?
"וכל כלי פתוח… טמא הוא" – דווקא בכלי חרס יש הקפדה על תוכו.

[אגב – תוכו תוכו מלמד מעבר לפשט עוד 3 דברים –
איך מטמא –
1. לגופיה – שמטמא מה שבתוכו.
2. . תוכו ולא תוך תוכו.
איך נטמא –
3. גז"ש הנ"ל – שגם נטמא מאווירו.
4. שבשאר כלים נטמאים גם מגבם].

ב. חלק ב – כלי עץ מול כלי מתכת

A. הדין

B. סברת החלוקה בגולמי כלים –
כי כלי מתכת: רי"ח – עשויים לכבוד, ר"נ – דמיהם יקרים (ועומדים למכירה),
ונפק"מ לכלי עצם (שאינם לכבוד אך דמיהם יקרים).

C. מקור שכלי עצם נטמאים ומטמאים (כה: 8+)
"וכל בגד וכל כלי עור וכל מעשה עיזים וכל כלי עץ תתחטאו" –
מעשה – עצמות קרניים וטלפיים, וכל – שאר חיות, עזים – למעט עופות (ודגים).

השיעור חולין דף כה – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

להורדת תרשים הסוגיה לחץ כאן

סיכום הדף יומי, גמרא חולין כד

(כג: במשנה – כד: במשנה)

[עוד דוגמאות ל"כשר ב-A פסול בB" ולהפך. יש מבנה קבוע בגמרא – שהיה הו"א לעשות קל וחומר מאחד לשני, ולכן יש לימוד שפסול].

א. משנה – פרה בשחיטה ועגלה בעריפה

מקור:
פשט: דברים כא – "וערפו שם את העגלה בנחל", במדבר יט – "ושחט אותה לפניו".
מניין שגם מעכב? (שהרי לכאורה ניתן לעשות קל וחומר מאחד לשני להכשיר)

בפרה:
1. זאת חוקת התורה – דווקא בשחיטה כפי שכתוב בה.
דחייה – לגבי קידוש השעירים ביו"כ בקריאת שם בלי גורל  (בק"ו משאר הקרבנות) לא הסתפקו ב"והיתה זאת לכם לחוקת עולם" אלא הצריכו לימוד ("ועשהו חטאת").
2. "העגלה הערופה בנחל" (מיותר) – רק זאת ערופה.

בעגלה:
"וערפו שם את העגלה" (מיותר, מהרש"ל) –  דווקא בעריפה ולא בשחיטה.

ב. משנה – כהנים במומים ולויים בשנים

A. מקור
פשט – כהנים (ויקרא כא,יז) – "איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום, לא יקרב להקריב לחם אלוקיו". לויים – (במדבר ד) – מפקד הלויים היה מ30 עד 50, למשל "מבן שלושים שנה ומעלה ועד בן חמישים שנה, כל הבא לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא" (פסוק מז).
מניין שמעכב (שלכאורה ניתן לעשות קל וחומר מזה לזה) –
"זאת אשר ללויים, מבן חמש ועשרים…" (במדבר ח, כד), כל ההקדמה מיותר ובאה ללמד:
בלויים – "זאת אשר ללויים…" – ולא מומים.
בכהנים – "זאת אשר ללויים…" – דווקא ללויים ולא לכהנים.

B. עוד על הלויים
a. הגבלת הגיל בלויים – דווקא לעבודת הפירוק, ולא בבית עולמים.
מקור:
ברייתא א – "עבודת עבודה ועבודת משא" – רק כשיש גם עבודת משא.
ברייתא ב (כד. 6-) – (רש"י) – "ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים" – כולם כאחד, גם זקנים.
הגבלה במקדש –
(ברייתא ב) מהמשך הפסוק "להשמיע קול אחד" – נפסלים בקול (רמב"ם – רק לשירה, לא לנעילת שערים).

b. גיל המינימום בלויים
בהרבה פסוקים – שלושים, ואילו ב"זאת אשר ללויים מבן חמש ועשרים שנה…".
מפשרת הברייתא – לומד מ25, עובד מ30.
[אגב, תלמיד שלא רואה ברכה בלימודו, מתי יתייאש:
ת"ק – 5 שנים (מהלויים), רי"ס – 3 (מלימוד הכשדית לדניאל וחבריו). (במה נחלקו – מאיפה ללמוד את שאר הלימודים, מהמשכן (קשה מהרגיל) או מכשדית (קל מהרגיל)?].

(כד. 6-)

C. עוד על גיל הכהנים
a. ברייתא ב – משתי שערות (וכן ברייתא ג-ד, ויש ב-ד מקור ("איש מזרעך לדורותם"),
עד שיזקין (גמ' – עד שירתת). (מדלגים מכד: 3-12).
b. ברייתא ג –רבי – מדרבנן מגיל 20, רב חסדא – "ויעמידו את הלויים (=כהנים, כריב"ל) מבן עשרים שנה ומעלה לנצח על מלאכת ה'" (עזרא ג). ות"ק – זה דווקא בעבודות כבדות ("לנצח").
שתי הבנות ברבי – 1. רק לכתחילה. 2. גם בדיעבד.
c. ברייתא ד – (כד: אמצע) – אחיו לא הרשו לו עד 20 לכתחילה, ויש 2 הבנות (תלוי בהבנות לעיל): 1. זה רבי. 2. זה רבנן – ומחודש שגם לדעתם לכתחילה לא).

D. נספחים שקשורים לגיל
a. (ברייתא ג) (כד: 12+) – לשליח ציבור ולברכת כהנים – נתמלא זקנו.
b. תנן התם – (כד: 3+) – ילד לעניין ששכבת הזרע לא נשארה לו בגיד – אם יכול לחלוץ ולנעול נעלו על רגל אחת (ור' חנינא עשה זאת בגיל שמונים בזכות שאמו שמה לו חמין ושמן).

השיעור חולין דף כד – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

להורדת תרשים הסוגיה לחץ כאן

סיכום הדף יומי, גמרא חולין כג

(כב. במשנה – כג: במשנה)

חלק א – תורים ובני יונה וגיל המעבר

(מובא אגב – "כשר בשחיטה פסול במליקה" ולהפך).

א. הדין
תורים – גדולים, בני יונה – קטנים, גיל המעבר (תחילת הציהוב) – פסול בשניהם.

ב. מקור
A. (רש"י-) לדין לכתחילה: תורים – גדולים, בני יונה קטנים.  אך אולי זה רק לכתחילה (שהרי לכאורה ניתן לעשות קל וחומר מאחד לשני…).
B. בברייתא (ב) – שגם בדיעבד פוסל (רבא) – 1. בני יונה – מזה שהתורה אף פעם לא הפכה וכתבה בני תורים ויונים. 2. תורים – דומיא דבני יונה שזה לעיכובא.

(כב: באמצע)
C. הפסול בגיל המעבר –
a. בברייתא (ג) – "ואם מן העוף עולה קרבנו לה', והקריב מן התורים או מן בני היונה את קרבנו" (ויקרא א,יד, לגבי עולת נדבה).

b. בעי ר' זירא – האם תקופת המעבר אסורה מדין ספק או מדין ודאי (בריה), והנפק"מ – נדר להביא  או בן יונה או תור, והביא את שניהם בגיל המעבר: אם מספק – אחד כשר, אם ודאי – שניהם פסולים.
תשובת רבא – מהברייתא הנ"ל – שזה מתורת ודאי (לא צריך פסוק למעט ספק).
[אלא מה בא "מן" למעט – נרבע (בנקבה) ונעבד (לע"ז), כי היתה הו"א שכיון שמום וערווה וע"ז נלמד מאותו פסוק (כי משחתם (ערווה וע"ז) בהם מום בם) אז אולי כיוון שאין פסול של מום גם אין פסול של ערווה וע"ז, קמ"ל שיש].

ג. גיל מינימלי (בבני יונה)
תני קרחה – משיעלעלו (יספג דמם באברים).

חלק ב – שאלות נוספות של ר' זירא במצבים גבוליים

א. כבש, פלגס ואיל
הקדמה – משנה (פרה א,ג) –
a. כבשים בני שנה, ואילים בני שתיים, כולם מיום ליום.  בן שלושה עשר חודש, אינו כשר לא לאיל ולא לכבש.  רבי טרפון קוראהו פלגס…
b. הקריבו, והביא עליו נסכי איל [אם נדר צאן סתם]
לא יעלה לו מזבחו [לא יוצא אם נדר איל או כבש].
c. בן שלושה עשר חודש ויום אחד, הרי זה איל.

האם הוא ברייה בפנ"ע?

תיקו.

ב. מצה, שיאור וחמץ
A. הגדרות (פסחים ג,ה)
a. דינים –
חמץ גמור – כרת,
שיאור(חמץ נוקשה, שהחמיץ קצת וההחמצה רק מקלקלת) – ר"מ – מלקות (לימוד מיוחד), ר"י – אסור באכילה וחייב ביעור אך אין מלקות.[1]

b. מתי נחשב שיאור?

B. הספק של ר' זירא –
נדר להביא 10 לחמי תודה – או חמץ או מצה, והביא שיאור – האם יצא, תיקו.

C. הערות:
1. הספק רק לר"י ולפי שיטתו בהבנת שיאור – כי לר"מ זה חמץ ודאי (אלא שאין כרת בפסח), וכן לר"י – השיאור של ר"מ או מצה ודאי.

2. (כג: שליש עליון) מהו אותו מצב בו מביא רק 10 לחמי תודה? הרי אמור להביא 30+10.
תשובה – נדר להביא 10 בשביל חברו. ברור שזה לא יעזור לחבר, כי זה עדיין ספק. אך האם הנודר יצא ידי נדרו?
אם אמר שיפטור בזה את חברו – לא
אם לא אמר שיפטור – זה הספק, ונשאר בתיקו.

השיעור חולין דף כג – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

להורדת תרשים הסוגיה לחץ כאן

סיכום הדף יומי, גמרא חולין כב

(כא. 8 שורות מלמטה – כב. במשנה)

חיתוך הסימנים בעולת העוף

א. פסוקים

בקרבן עולה ויורד – "ואם לא תגיע ידו די שה והביא… שתי תורים או שני בני יונה לה', אחד לחטאת ואחד לעולה. והביא אותם אל הכהן, והקריב את אשר לחטאת ראשונה, ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל… ואת השני יעשה עולה כמשפט" (ויקרא ה, י).

בעולת העוף (א, יד) – "ואם מן העוף עולה קרבנו לה', והקריב מן התורים או מן בני היונה את קרבנו. "והקריבו הכהן אל המזבח ומלק את ראשו והקטיר המזבחה, ונמצה דמו על קיר המזבח".

ב. לימודים מהפסוק

ג. השלמות לגבי שאר הדינים

A. המקור בחטאת בהמה –
והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו (בעבודת יום כיפור). רש"י – וכן יום וימין.

B . למה צריך את "כמשפט" לעולת העוף, הרי ניתן ללמוד מ:  1. יום – "ביום צוותו". תשובה – אכן "כדי נסבה". 2. ימין – "והקריבו הכהן" – כהונה=ימין. תשובה – כר"A (זבחים כד.) שכהונה לבד אינה ימין אלא כהונה+אצבע.

C. מאיפה ת"ק ילמד את "מול עורפו"? תשובה – מ"מליקה" "מליקה" – בבמה מצינו.

השיעור חולין דף כב – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

להורדת תרשים הסוגיה לחץ כאן

סיכום הדף יומי, גמרא חולין כא

(כ: באמצע – כא. 8 שורות מלמטה)

מפרקת שבורה – נבילה או טריפה + פגיעות נוספות 

א. בעוף

A. זעירי – מפרקת+רוב בשר – נחשבת כבר מתה, ונבילה.
נפק"מ – אם ישחט כדין – מטמאה כנבילה (טריפה שנשחטה כדין לא מטמאה).

B. רב חסדא – חיזוק –
מלק בסכין – מטמאה כנבילה.
הו"א – מליקה בסכין נחשבת שחיטה, וממילא אם החתך הראשון רק מטריף, תיחשב טריפה ולא תטמא.

דחיה – נגד ההו"א: מליקה בסכין אינה שחיטה ולכן מנבלת בלי קשר לחתך הראשון.

למה אינה כשחיטה? 1. דריסה. 2. חלדה. (אפשרות לחלוק: 1. מוליך ומביא כשר במליקה. 2. חלדה זה רק כשלא רואים אפילו את הסכין).

C. רבא – קושיא –
יוצא שכל מליקה צריכה להיות נבילה! (שהרי תמיד קודם חותך המפרקת). (אם היא רק טריפה זה לא בעיה).
תגובות:
1. אביי – הקושיא לא נכונה – הרי קושיא כזו ניתן לשאול לא רק על זעירי, אלא לפי כולם על מליקת עולת העוף – שבסימן הראשון כבר מתה, ובכ"ז חותך סימן נוסף. אלא שכנראה ניתן לעשות זאת גם כשנחשבת מתה.
דחייה – שם חותך לא כחלק מהמליקה אלא משום מצוות הבדלה.

2. תשובה: (כא. למעלה) הקושיא נכונה–  ואכן צריך למלוק בלי לחתוך רוב בשר, ואח"כ חותך רוב/סימן אחד או רוב/שני סימנים (נראה בהמשך במה תלוי).

ב. באדם

A. ר"י-שמואל – מטמא באוהל מיד.

קושיא – למה עלי מת גם בלא רוב בשר? היה זקן וכבד.

B. עוד פגיעה שנחשבת כמת – ביתרו לאורכו מצד גבו.

ג. עוד פגיעות בבהמה

1. גיסטרא
2. ניטל הירך וחלל שלה (רבא – שגם כשיושבת נראית חסרה).
3. הותזו ראשיהן (ב8 שרצים)
[הותזו = ר"ל – ממש, רב אשי – רוב סימנים (-למסקנה. כהבדלת עולת העוף לפי ר"א בר"ש)].

השיעור חולין דף כא – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

להורדת תרשים הסוגיה לחץ כאן

סיכום הדף יומי, גמרא חולין כ

(יט: במשנה – כ: באמצע)

מיקום השחיטה/מליקה – צוואר ועורף.

א. עורף/צוואר –
A. משנה – שחיטה – צוואר וצדדים, מליקה – עורף.
B. גמרא –
a. "עורף" שבמשנה = אחורי הצוואר (ולא אחורי הראש).
מקור: 1. בתורה כתוב "ממול עורפו" (ראה b). 2. במשנה כתוב "כל העורף" – רש"י – בא לרבות מקום רחב (עורף הראש הוא קטן).
b. המקור מהתורה: 1. עורף=אחורי הראש – "כי פנו אלי עורף ולא פנים". 2. "ממול עורפו"=אחורי הצוואר (משם רואה העורף) – "והוא יושב ממולי".

ב. סימנים בשחיטה ומליקה
A. הקדמה – הסימנים הם העיקר, ולכן: בשחיטה – יכול לקחת הסימנים לאחורי העורף ולשחוט, במליקה – חייב בסוף לחתוך גם הסימנים (אלא ששוחט מהעורף ואז מגיע לסימנים).

B. בני ר' חייא – במליקה מחזיר הסימנים לאחורי העורף,
שתי הבנות:
1. יכול להחזיר (אך לכתחילה לא יחזיר. רש"י – אם מחזיר – לא צריך לחתוך המפרקת),
2. חייב להחזיר.
דיוקים מהמשנה:
a. ראיה ל-1: במשנה כתוב "שוחט מן העורף – פסולה, מולק מן העורף כשרה", ואם מדובר במחזיר סימנים – גם בשחיטה כשרה. אלא מדובר שלא החזיר.
b. דחייה לדין של בני ר' חייא: ר' ינאי – המשנה מסכמת:
"כשר בשחיטה פסול במליקה, כשר במליקה – פסול בשחיטה". מה זה מרבה? (הרי את המיקום כבר למדנו)[1] – לכאורה שאין אפשרות שיעשו דבר דומה בשניהם (כלומר שלא יכול למלוק הסימנים).
דחיית הדחייה – המשפט מרבה הבדל אחר בין שחיטה למליקה: 1. ציפורן מחוברת – שכשרה למליקה ופסולה לשחיטה (וכן שן פסולה). דחיה – כבר למדנו (טו:). 2. מוליך ומביא – שכשר בשחיטה ופסול במליקה (זאת מחלוקת).
(בכל מקרה לפי כולם רק חצי אחד של המשפט מרבה משהו).

אגב – (כ. שליש)

ג. מוליך ומביא במליקה
רב כהנא – קוצץ ויורד,וזוהי מצוותה.
האם גם במוליך ומביא? ר' אבין – לא, ר' ירמיה – כן (כל שכן!).

ד. ר' ירמיה-שמואל –  כל הכשר לשחיטה בצוואר, כשר למליקה בעורף,
ולהפך – כל הפסול לשחיטה פסול למליקה.
רש"י – לא מדובר בתהליך השחיטה (שם כבר ראינו הבדלים), אלא במיקום השחיטה.

מה מלמד? שגם במליקה פוסל ב:

1. עיקור סימנים (אחד מ5 הפסולים של שחיטה (ט.)).[2]
   דחייה – אין עיקור סימנים בעוף (אמנם אם יש (ראה סעיף ה) אז אכן גם יש במליקה).
2. רב פפא – הגרמה,

כלומר – לפי רב הונא-רב אסי (אתמול) ששליש בחוץ שני שליש בפנים פסולה, גם במליקה – שליש בראש שני שליש בעורף – פסול.

אגב –

ה. רמי בר יחזקאל – "אין עיקור סימנים בעוף" (כ. 3-)

A. היחס בין "אין עיקור סימנים בעוף" לבין האם שחיטת עוף מהתורה.
[יש מחלוקת אם יש הלכות שחיטה בעוף מהתורה (כז.).
(רש"י שם – גם למי שסובר שאין, חייב לעשות משהו בסימנים (לא יכול להורגו בחנק או מכה)].

רב אחא בריה דרבא – זה דווקא אם שחיטת עוף מדרבנן, אך אם מהתורה – התורה לא חילקה בין בהמה לעוף.
רב אשי – להפך – מהתורה אין עיקור, כי כך ההלמ"ס, אך מדרבנן – לא יחלקו בין בהמה לעוף.

B. במליקה או בשחיטה?
ההבנה הפשוטה –הכוונה שגם בשחיטה אין פסול.
רבינא – רק במליקה, אך בשחיטה יש פסול עיקור.
(וזה חולק על ר' ירמיה-שמואל שאמר שמה שפוסל לשחיטה פוסל למליקה (שם העמדנו שמדבר על הגרמה, אך אם יש פסול עיקור בעוף בשחיטה, אז גם יש במליקה).

השיעור חולין דף כ – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

להורדת תרשים הסוגיה לחץ כאן

סיכום הדף יומי, גמרא חולין יט

(יח. במשנה השנייה – יט: במשנה)

חשוב לחלק בין שני דברים – 1. מיקום השחיטה. 2. רוב סימן והגרמה. בסוגיא עצמה הנושאים מעורבים זב"ז.

חלק א – מיקום השחיטה

(משנה, יח: 3+, יח: 11-)

נדבר על חמישה מיקומים שונים (מימין לשמאל) – עד איפה אפשר לשחוט?

חלק ב – הגרמה ורוב בשחיטה

(תחילת הסוגיא – מהמשנה עד יח: רבע תחתון, יט. שליש עליון עד יט: במשנה)

א. המשנה ודעת רב ושמואל

שחט רוב במקום (טבעת גדולה) ומיעוט שלא במקום –
ת"ק – טריפה (אין רוב) (רש"י – אין רוב כלל, ראשונים – אם יחתוך רוב ויפרוש יש רוב).
רי"ס בר"י – כשירה.

ב. מה קובע – סיום הרוב, כל הרוב, סה"כ רוב?

(יט: 12+)

ג. נספחים

A. שוחט בצירוף נקב/גוי (במקום הכשר לשחיטה) (יט: 12+)

a. שליש גוי/קוץ-שליש יהודי – כשר, כי היהודי סיים את רוב השחיטה.

b. שליש יהודי – שליש גוי/קוץ – (שליש יהודי) –
גוי – פסול, כי הגוי השלים את הרוב.
קוץ – רב יהודה פסל – כמו בגוי,
אך רי"ח ורבא הכשירו – כיוון שהחתך של הקוץ היה שם לפני השחיטה, זה לא משנה איפה החתך – עדיין נחשב שיהודי השלים.

B. שאר טבעות (תחילת הגמרא יח.)

פוסקים כרי"ס בר"י אך מגבילים: בשאר הטבעות לא (ואילו ר"נ במחוזא הקל גם בשאר).
[רש"י – אינן מקום שחיטה (="הגרמה"), ראשונים – לא תמיד מספיק רוב הטבעת אלא רוב הקנה].
מקשים – מברייתא שלרי"ס בר"י גם בשאר הטבעות, ועונים – רב ושמואל פוסקים כמותו בהגרמה ורק חלקו עליו בשאר הטבעות.
[סיפור על זה – ר' זירא עלה מבבל והקל בניגוד לרב ושמואל.
a. שאלו עליו שתי שאלות:
1. איך פסקת נגדם? תשובה – הם לא אמרו זאת אלא זה רב יוסף בשמם, והוא לא אמין. (הגיב רב יוסף: זה בשם רב יהודה שמאוד מדייק בשם בעל השמועה).
2. הרי סוף סוף כך נהגו בבבל, ויש להחמיר כמנהג המקום משם יצא? תשובות: 1. אביי – מבבל לא"י – נוהג כא"י. 2. רב אשי – כשאין דעתו לחזור נוהג כמקומו העכשווי.
b. ושאלה על המקשים עליו – הרי במחוזא (ר"נ) גם הקלו? תשובה – במקומם של רב ושמואל החמירו (נהרא נהרא ופשטיה)].

השיעור חולין דף יט – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

להורדת תרשים הסוגיה לחץ כאן

סיכום הדף יומי, גמרא חולין יח

(יז. 2 שורות מלמטה – יח. משנה שנייה)

פגימות בסכין ובדיקת הסכין

חלק א – סכין פגומה

א. סוג וכמות הפגימות (לפי רשב"א 2)-
פגימה אחת –
אוגרת (שני עוקצים) – פסולה,
מסכסכת (עוקץ אחד) – כשירה.
למה? הרי העוקץ האחד קורע (כשפוגעים בכיוון העוקץ).
תשובה – העוקץ בצד קצה הסכין והוליך (כלומר לא הלך נגד העוקץ).

[ושוב: 1. רבא – אוגרת פסולה, מסכסכת – כשרה בדיעבד. 2. רב אשי במסכסכת– הוליך והביא – פסולה, רק כיוון אחד – כשרה].

כמה פגימות –
גם במסכסכת – פסולה (שמא החזיר קצת אחורה).

(יז: כמעט אמצע)

ב. חיוב בדיקת הסכין
עצם הבדיקה – סברא (שהרי אם יש פגימה – מטריף).
מניין שצריך גם חכם – רי"ח – מפני כבודו, רב חסדא – "ושחטתם בזה ואכלתם" – רק אסמכתא.

(יז: שליש תחתון)

ג. איך בודקים
A. במה בודקים?

1. שיטות בראייה:
מערבא – שמש (וצל), נהרדעא – מים.
2. שיטות בהרגשה שלא בבשר/ציפורן:
רב ששת – לשון, רב אחא ב"י – שערה,
3. שיטות בבשר/ציפורן – שהרי זה דומה לקנה וושט
אצבע – סורא,
אצבע + ציפורן – רב פפא, אמרו בשם רב אשי , וכן מסופר שרב אחא בריה דרבא בדק 3 ורב אשי אמר "יישר" ושכן אמר רב כהנא.

B. מכמה כיוונים?
שלושה – רב פפא, אמרו בשם רב אשי בשם רבא (ושלל או ששלל שזה מרב אשי), וכן מסופר שרב אחא בריה דרבא בדק 3 ורב אשי אמר "יישר" ושכן אמר רב כהנא.
רק בחוד – רב יימר, שהרי החיתוך "מרווח רווח" (ח.)].

ד. שיעור הפגימה
חגירת ציפורן – רב חסדא  (לגבי הפגימות הבאות – עצם בפסח, מום בבכור ובנקבת קודשים, סכין, ומזבח (באבנים, אך בסיד פוגם רק בטפח או כזית)).
[מה היחס בין שיעור ציפורן לבין הבדיקות ב-A? י"א – מחלוקת, י"א – בA זה חומרא].

ה. שוחט שלא בדק אצל חכם (יח. 4+)

סיפור.

חלק ב – שיניים, ציפורן ומגל קציר (יח. אמצע)
א. שיניים וציפורן –

ב. מגל קציר
(כל העוקצים בצד של הידית, ולכן אם הוליך – העוקץ לא קורע).
A. במשנה הקודמת – פוסלת (חונקת),
במשנה זו – אם עושה רק הולכה – ב"ה – מכשירים, ב"ש = פוסלים (גזירה). ואם החליק השיניים מותר לכתחילה.
B. הקולא של ב"ה –
רי"ח – אסורה באכילה (שמא הזיז אחורה) אך אינה מטמאת (לא מרבים בטומאה).
רב אשי – גם מותרת באכילה (גם אם הזיז אחורה, הפגימות נמוכות ולכן אולי לא קרעו, ולא גזרו (ספ"ס)).

השיעור חולין דף יח – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

להורדת תרשים הסוגיה לחץ כאן

סיכום הדף יומי, גמרא חולין יז

(טז: באמצע – יז: באמצע)

קרומית של קנה, בשר תאווה ונחירה לפני הכניסה לארץ, מגל קציר

חלק א – קרומית של קנה

א. קושיא: בברייתא (אתמול חלק א) – מותר, רב חסדא – אסור (מוציא סיבים ויפצעו הוושט).
תשובה: רב פפא – תלוי באיזה קנה – בקנה אגם מותר.
ב. המשך רב חסדא – בקנה גם לא:

• מלים,
• מחתכים בשר (מלבד דג (שקוף) ועוף (רך)),
• מחצצים שיניים,
• מקנחים (כנייר טואלט – ממילא אסור (האור שולטת בו), אלא פי מכה).

חלק ב – הכל שוחטין ולעולם שוחטין  ובכל שוחטין

א. פירוש המשנה

A. בכל שוחטין –
רבא (סוף יז.) – לרבות צור, זכוכית וקנה (כברייתא טו: (אתמול חלק א)).

B. הכל שוחטין –
1. ואפילו עוף (דין בנשחט).
2. רבא (בסוף יז) – כותי/ישראל מומר (דין בשוחט – כמו סעיף א).

C. לעולם שוחטין –
רבה – קולא – (ע"פ רי"ש) שגם אחרי החורבן מותר לאכול בשר תאווה. (דין בנשחט)
דחיית רב יוסף: 1. הדגש במשנה צריך להיות על אכילה ולא על שחיטה. 2. אין הו"א לאסור, שהרי סיבת האיסור לפני היא שהיו קרובים למשכן, והותרו כשהתרחקו, אז כש"כ כשאין מקדש כלל
רב יוסף – חומרא – (ע"פ ר"ע) שגם אחרי החורבן חייבים שחיטה ואסורים בנחירה (דין בנשחט)
רבא – לילה ויום ראש הגג וספינה (דין בשוחט – כמו סעיף א).

ב. הרחבה במחלוקת רי"ש ור"ע – בשר תאווה ונחירה

A. המחלוקת

כ כִּי-יַרְחִיב ה' אֱלֹקיךָ אֶת-גְּבֻלְךָ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר-לָךְ, וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר, כִּי-תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר, בְּכָל-אַוַּת נַפְשְׁךָ, תֹּאכַל בָּשָׂר.  כא כִּי-יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם, וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ, כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ, וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ.  כב אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת-הַצְּבִי וְאֶת-הָאַיָּל, כֵּן תֹּאכְלֶנּוּ, הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו יֹאכְלֶנּוּ. 

B. בעי ר' ירמיה (לשיטת ר"ע) – מה דין  בשר נחירה מהמדבר כשנכנסו לארץ? תיקו.
[האם שואל גם על שבע של כיבוש וחלוקה – 1. ברור שמותר (הותרו אפילו בחזיר!). 2. יש שאלה (הותרו באיסורים של הגויים, לא של עצמם)].

השיעור חולין דף יז – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

להורדת תרשים הסוגיה לחץ כאן

סיכום הדף יומי, גמרא חולין טז

שחיטה בכלי תלוש/מחובר

(טו: במשנה –  טז: באמצע)

א. המשנה – השוחט במגל יד, בצור ובקנה – שחיטתו כשרה.

למה רק בדיעבד?
A. במגל יד – שמא ישחט בצד המשונן.
B. בצור ובקנה – מדובר במחובר.
שבזה – (א) רב כהנא: רבי – פסול, ר' חייא – מכשיר.

המקור בפסוקים
רבי – ויקח את המאכלת – תלוש.
ר' חייא (לרב) – המקור לא טוב, כי אולי אברהם דאג למאכלת משום זריזותו למצווה.

ב. מי סובר שזה בדיעבד:
a. ר' חייא – בדיעבד (="מכשיר")

[מקשים מברייתא (ב) – שמתירה לכתחילה? כמי היא?
אלא – באמת ר' חייא מכשיר לכתחילה (ורק נחלקו בדברי רב כהנא בדיעבד – להודיעך כוחו דרבי)].

b. רבי סובר בדיעבד,

[ויש לחלק – מחובר מעיקרו – פסול, תלוש שחיברו – דיעבד (משנתנו).
המקור לחלוקה – ברייתא (ג) שמחלקת בין סכין שחיברה לקרקע/מוכני – שכשירה בדיעבד, לבין עץ או אבן בולטים – שפסולה].

(ומה ר' חייא סובר במחובר מעיקרו? בתוס' – מתיר לכתחילה)

ג. תלוש ולבסוף חיברו – בתחומים נוספים ובשחיטה

רבא –

1. בע"ז – נחשב תלוש (לכן משתחווה לביתו – אסרו, למרות שמשתחווה להר – לא אסרו).
2. בזרעים – מחלוקת תנאים –
   [כדי להכשיר מאכל לקבל טומאה צריך רצון בנפילת המים – או – על האוכל, או – על דבר אחר תלוש ומשם הגיע לאוכל. אם אותו דבר תלוש ולבסוף חובר – תלוי האם נחשב כמחובר או לא.]
   אם רצה בנפילת מים על כותל שמחובר לקרקע –
   יש בזה סתירה במשנה (מכשירין ד), כששם קערה על הכותל –
   ברישא – רוצה שהמים יכנסו לקערה (להדיחה) –  מכשיר, משמע שלכותל עצמו – לא.
   בסיפא – משתמש בקערה כדי שלא יגיעו לכותל – לא מכשיר, משמע שאם רוצה לכותל – כן מכשיר.
   אלא –
   ר' אלעזר (ורבא) – זאת מחלוקת תנאים.
   רב פפא – בכותל בניין – כן, בכותל מערה – לא.
3. בשחיטה
   ת"ש – הברייתא לגבי מוכני (ג) (א,B, b, סוף טו:) –
   a. מהסיפא – אם אבן יוצאת מעצמה – שוחט.
   כרגע מבינים שזה תלוש שחיברו – וכשר.
   דחייה – זה מחובר מעיקרו (כותל מערה), כמו קנה שיוצא מהקרקע.
   b. מהאמצע – נעץ סכין בכותל ושחט – כשר.
   דחייה – שלא מבטלו בכותל (מתכוון לקחתו).
   c. מהרישא – במחובר לקרקע – כשירה.
   דחייה – אולי רק מתייחס למקרה כמו סכין שלא מבטלו.

ד. בסכין מחוברת – סכין למטה ובהמה למעלה
סתירה –
לעיל בברייתא (ב) (טו: – א,B,a) –מותר,
רב ענן-שמואל – אסור.

תשובות , הברייתא –
1. רב זביד – התכוונה רק למקרה של תלוש.
2. רב פפא – בעוף מותר בכ"מ.

ה. שחיטה במוכני (סכין על גלגל) –

קשה – מקודם (ג) – כשירה, ואילו בברייתא אחרת (ד) – פסולה.

תשובה – הפסול הוא כשאינו בא מכוח האדם (משנה לא.), ולכן:

1. אם מסתובב מכוח האדם – כשירה, מכוח המים – פסולה.
2. בשניהם מכוח המים. אלא ש: כוח ראשון (שהאדם פתח פתח) – כשירה, כוח שני – פסולה.
   (וכן מצינו ברוצח שפתח מים על חברו והטביעו – שחייב רק במים שבאו מכוח ראשון).

השיעור חולין דף טז – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

ג

להורדת תרשים הסוגיה לחץ כאן

סיכום הדף יומי, גמרא חולין טו

(טו. שורה 4 – טו: במשנה)

מעשה שבת ומוקצה

א. סיכום השיטות במעשה שבת, ולמה לא מעמידים המשנה כמותם?

לסיכום –
העמדנו המשנה כר"י ובשוגג (ולכן אסור רק בשבת לכולם),
ואין כאן מוקצה כי מיועד לאכילה ואין מוקצה מחמת איסור כשלא דחה בידיים.

ב. תני תנא קמי דרב – כר"מ – המבשל בשבת במזיד יאכל בשוגג לא יאכל.
ורב השתיק אותו.

למה רב השתיק?

A. כי סובר כר"י.
דחייה – 1. זאת לא סיבה להשתיק. 2. הרי בעצמו פסק כר"מ (ורק לציבור הורה כר"י).
(ואין לומר ששם זה היה בציבור, כי ממילא לא יקשיבו לאותו תנא).
(קשה – הרי אתמול ראינו שהסביר את המשנה כר"י)

B. ר"נ בי"צ – התנא דיבר על שוחט,
ורב השתיקו כי ר"מ הקל רק במבשל, אך בשוחט זה מוקצה.
(אפילו שלא דחאו בידיים, בניגוד לסוגיה בתחילת העמוד).
דיון על ר"נ ברי"צ –
1. קשה – הרי משנתנו בשוחט, והעמדנו אותה כר"י ולא כר"מ –
כלומר שאין בעיית מוקצה אלא רק מעשה שבת.
תשובה – מדובר שהיה שם חולה מע"ש (לכן אין מוקצה) שנתרפא בשבת (לכן יש מעשה שבת).

(טו: 3 +)

2. מקור לחלוקה בין שוחט למבשל לעניין מוקצה
רב אחא/רב יצחק בר אדא בשם רב –
שוחט – מוקצה, מבשל – לא מוקצה (ומותר  לבריא).
[ורב פפא – זה גם יכול להתהפך – קצץ דלועים ובישל – מוקצה, היה חולה מבעוד יום – אינו מוקצה]

[האם למעשה מותר להאכיל לבריא? (כשאינו מוקצה)
בשוחט – כן,
במבשל – רב – כן (כנ"ל), רב דימי מנהרדעא – לא (שמא יבשל יותר ממה שהחולה צריך, חשש שאין בשחיטה- שהרי בהמה אחת מספיקה להרבה)].

השיעור חולין דף טו – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

להורדת תרשים הסוגיה לחץ כאן

סיכום הדף יומי, גמרא חולין יד

(יג: במשנה – טו. באמצע)

חלק א – שחיטה בלילה – כשרה

משנתנו – בדיעבד (כשאיו אבוקה, כמו סומא),
ברייתא – לכתחילה (כשיש אבוקה (כמו יום)).

חלק ב – שחיטה בשבת (ודיני מוקצה)

אע"פ שמתחייב בנפשו – שחיטתו כשרה,
רב – אסורה באכילה בשבת, וכר' יהודה.

איזה ר' יהודה?

א. מצד מוקצה
[באופן כללי יש מחלוקת בשבת שר"י אוסר מוקצה ור"ש מקל. כאן אנו עוברים ומחפשים בדיוק לאיזה סוג מוקצה זה שייך]. 

A. ר' אבא – ר"י שדורש הכנה
ולכן אוסר האכלת נבילה לכלבים, שלא הוכנה מאתמול (ורבנן (ר"ש) מתירים)
[דחייה ומו"מ –
אביי – בנבילה – הוכנה כבר לאדם ורוצים להעביר לכלבים – אסור, אצלנו – גם בחייה הוכנה לאדם – מותר (וראיה שבחייה לאכילה – שהרי ר"י מתיר שחיטה ביו"ט).
[כרגע מתעלמים ממוצקה מחמת איסור, אלא רק עוסקים בבעיית ההכנה, והאיסור הוא חיצוני].
ר' אבא – בחייה עומדת או לגדל או לשחיטה – ביו"ט מתברר למפרע שהתכוון לשוחטה – מותר, אך בשבת שוודאי לא התכוון – עומדת לגדל ואסור.
דחייה – לר"י אין ברירה, ממילא ודאי עומדת לאכילה תמיד – גם בשבת.

[יד. 5- עד יד: רבע עליון – מניין שאין לר"י ברירה – נראה בסוף].

B. רב יוסף – ר"י לגבי שברי כלים
כדי שיותרו צריך שעדיין ישמשו ל: ת"ק – מלאכה, ר"י – מעין מלאתכן הראשונה, שהרי לזה הוכנו.
מכאן לגבי בהמות – שצריך הכנה מאוד מוגדרת – לאכילה עכשיו, ולכן אפילו שעומדת לאכילה לאחר זמן, זה לא מספיק.

דחייה – ר"י שם אוסר לא כי צריך הכנה מוגדרת, אלא משום נולד,
ואילו בהמה שנשחטה – אינה נולד.
(שהרי עמדה לאכילה ועדיין עומדת לאכילה, וזה כ"אוכלא דאיפרת" – אוכל שהשתנה צורתו – כמו שמתיר (משנה שבת קמג:) (מבחינת דיני נולד) משקים שזבו מהפירות (אמנם יש גזירה אחרת שמא יסחוט שת"ק תמיד אוסר ור"י רק בעומדים לסחיטה).

(יד: רבע תחתון)

ב. שמא ישחט בשבת
כמו שבמשקים שזבו, אומר שמואל שר"י מודה בענבים וזיתים שכיוון שכולם סוחטים – גוזרים שמא יסחט גם אם לא התכוון, גם בבהמה יש לגזור שמא ישחט.

דחייה – רב חולק על שמואל וסובר שר"י לא גזר בזיתים וענבים (והרי אנו באים לפרש את דברי רב).

(יד: 6-)

ג. רב ששת בר"א – משום מוקצה – שהרי הסיח דעתו מלאוכלם.
במקור – מוקצה מחמת מיאוס בנר חרס משומש.
ומניין שאוסר לא רק במוקצה מחמת מיאוס, ולא מחמת איסור?
דתניא – שאוסר גם נר מתכת שהודלק בכניסת שבת.

דחייה – אולי אוסר רק כשדחאו בידיים (מתכת) או מאוס (מסיח דעתו לגמרי), אך לא מחמת איסור עצמאי (בהמה).

ד. משום מעשה שבת
שר"י אוסר לשוחט  – במזיד לעולם, בשוגג לשבת, ולאחרים לשבת.
מחר נפרט בזה יותר.

[מקור לזה שאין לר"י דין ברירה
1. שלר"י לא יכול לשתות ולהפריש למפרע. דחייה – שם זה מחשש שהיין יישפך.
2. שלר"י לא יכול לעשות עירוב תחומין לשני כיוונים שונים (לפי הכיוון ממנו יגיע החכם).]

השיעור חולין דף יד – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

להורדת תרשים הסוגיה לחץ כאן

סיכום הדף יומי, גמרא חולין יג

(יב: 8 שורות מלמטה – יג: במשנה)

חלק א – מחשבה ומעשה בקטן

א. הקדמה

A. הנושאים שנדבר עליהם
1. יצירת כלי לקבלת טומאה. 2. כוונה לשם הקרבן. 3. כוונה לקבלת טומאה ("וכי יותן").

B. 3 רמות של מחשבה ומעשה:
1. מעשה שמלווה במחשבה – יש.
2. מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו – למשל שהעביר עולה מהדרום לצפון (מראה שמכוון לשם עולה).
3. מחשבה לבד – אין.

C. המשנה בכלים –
חקק אגוז כדי למוד עפר (רמה 1) – חל (יש לו מעשה).
מצא אגוז חצוי וחשב עליו לכלי (רמה 1) – לא חל (אין לו מחשבה).

ב. השאלה של רי"ח – שתי גרסאות:

A. שאל על רמה 2.
דחיית השאלה – הרי רי"ח כבר אמר שתופס –
אם חש"ו העלו פירות לגג מפני הכנימה ואח"כ שמחו בטל – לא תופס, אבל רי"ח – אם אח"כ גם הפכו בפירות שיטרבו – זה רמה 2 ותופס.
ביאור השאלה – האם זה תופס רק מדרבנן (בפירות, שזה לחומרא) או גם מדאורייתא (בקרבן – שזה לקולא).
בשלב זה אין תשובה.

B. שאל על רמה 1 (מעשה) – האם זה מדאורייתא?

וענה:
1. מעשה שמלווה במחשבה – יש מדאורייתא.
2. מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו – יש מדרבנן (עונה על גירסא A).
3. מחשבה לבד – אין – גם לא מדרבנן.

ג. מניין למתעסק בקדשים שפסול
(זה לא "לא לשמה" שאז כשר ולא עולה, אלא כלל לא מתכוון לחתוך) – 2 לימודים (למצווה ולעכב) –
1. ושחט את בן הבקר – לשם בן הבקר.
2. לרצונכם תזבחוהו.

חלק ב – שחיטת עכו"ם

א. שחיטת עכו"ם נבילה.
ר"ן – דין בשחיטה – "וזבחת… ואכלת".
רמב"ם – שמא שוחט לע"ז (ואז אינה נבילה ממש ומטמאה במשא רק מדרבנן).

ב. האם שחיטת גוי/מין אסורה בהנאה כתקרובת ע"ז?
A. גוי –
ר"א – אסורה ((לח:) אפילו בישראל ששחט בשביל גוי מניחים שהגוי כיוון לע"ז ואסורה).
משנתנו – לא אסורה.
מה מדייקים מהמשנה –
1. שבגוי נבילה, אך אינה אסורה בהנאה.
2. ר' אמי מוסיף אכן בגוי אינה אסורה בהנאה, אבל במין (גם יהודי) – אסורה גם בהנאה (וכן מפורש בברייתא, והברייתא מוסיפה שהוא כגוי עע"ז גם לעניין פיתו, יינו, ספריו, פירותיו ומחלוקת לגבי בניו ממזרים).

B. למשנתנו לפי ר' אמי – למה לא חוששים שהוא מין?
ר"נ – רבה ב"א – "אין מינין באומות עובדי כוכבים"
כלומר – רוב הגויים לא עובדים ע"ז באדיקות אלא "מנהג אבותיהם בידיהם".

[C. ההבדל בין מין ישראל למין גוי –
"אין מינין באומות עובדי כוכבים" – כאן שגם במי שידוע שהוא מין – יש הבדל בין ישראל לגוי:
אין הבדל ב –
1. שחיטת שניהם פסולה (כש"כ ממין ישראל),
2. את שניהם מורידים (כש"כ ממין ישראל),

יש הבדל בזה שממין גוי מקבלים קרבן (ה.),
מקור – "דבר אל בנ"י… אדם כי יקריב מכם…".
[וא"א לדייק – בבנ"י דווקא "מכם", אך בגויים כלל לא, כי לומדים מ"איש איש" שגם גויים].

ג. שחיטת גוי נבילה, ומטמאה במשא
פשיטא!

רבא – בא ללמד על תקרובת ע"ז – 1. שמטמאה באוהל. 2. שלא מטמאה באוהל.
[ר"י ב"ב – תקרובת מטמאה באוהל – "ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים"].

השיעור חולין דף יג – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

להורדת תרשים הסוגיה לחץ כאן

סיכום הדף יומי, גמרא חולין יב

(יב. שורה 4 – יב: 8 שורות מלמטה)

חלק א – רוב מצויים אצל שחיטה מומחין הן

הקדמה

(בדף ט. למדנו שהשוחט צריך לדעת הלכות שחיטה. שם שאלנו פשיטא, וענינו שגם אם שוחט כמו שצריך, אולי זה במקרה, לכן צריך לוודא שיודע. עכשיו נראה דין דומה).

א. ר"נ-רב – ראה אחד ששחט, צריך לראותו מתחילה ועד סוף.

במה מדובר?
אם יודע שיודע – כשר,
אם יודע שלא יודע – פשיטא שפסול,
ואם לא יודע אם יודע – הרי רוב מצויים אצל שחיטה מומחים הם (וכשר).
אלא – יודע שלא יודע, אך שחט סימן אחד בסדר, עדיין צריך לראות ששחט טוב גם את הסימן השני.

[המקור ל"רוב מצויים" – דתניא – שלח שליח לשחוט ומצאו שחוט, או שמצא תרנגולת שחוטה בשוק – כשירה. עכשיו נראה עוד שתי סוגיות בהקשר לסוגיא זו]:

ב. רב נחמן – שלח שליח לשחוט ומצאו שחוט – כשר,
שלח שליח לתרום ומצאו תרום – לא תרום.

למה לא תרום: 1. השליח לא עשה שליחותו אלא אדם אחר. + 2. כשאדם אחר תורם – אינה תרומה (צריך מדעת בעה"ב).

למה בשחיטה זה כשר? (מספיק לדחות אחת מההנחות)
1. רב דימי – לכאורה כי "חזקה ששליח עושה שליחותו" (דחיית הנחה 1), אך אז קשה למה יש הבדל בזה בין שחיטה לתרומה.
2. רב נחמן – בשניהם השליח לא עושה שליחותו, אלא שבשחיטה כשר – כי רוב מצויים מומחים, בתרומה פסול – כי צריך לתרום מדעת בעה"ב.

ג. רוב מצויים אצל שחיטה מומחים – מחלוקת תנאים.
A. לעיל ראינו ברייתא – שמצא תרנגולת שחוטה בשוק – כשירה.
B. אבדו לו גדייו ותרנגוליו ומצאן שחוטים:

חלק ב – שחיטת חרש שוטה וקטן כשרה בהשגחה

א. רבא – רק בדיעבד (מדויק מ"שמא יקלקלו").

ב. לפי משנתנו לא צריך כוונה בשחיטה, וזה מחלוקת בזרק סכין לקיר ושחט – ר' נתן – כשר, חכמים פוסלים

השיעור חולין דף יב – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

להורדת תרשים הסוגיה לחץ כאן

סיכום הדף יומי, גמרא חולין יא

(יא. שורה 2 – יב. שורה 4)

מקור דין רוב

יש שני סוגי רוב: 1. רובא דאיתא קמן – נלמד מ"אחרי רבים להטות". 2. רובא דליתא קמן (סטטיסטיקה) – בזה נעסוק.
א.    מכך שלא חוששים לטריפה בבהמה (כי הרוב לא טריפה).
A. בקרבנות בהמה – שלא ניתן לבדוק אם היא טריפה (והגמרא דוחה שניתן) –
1.    הקרבת ראש העולה (ולא נתחיה לנתחים)
2.    הקרבת הפסח (ועצם לא תשברו).
3.    הקרבת האליה (תמימה)
תשובה כללית – אפשר לבדוק אם היא טריפה (בעולה ואליה – חלק מחובר, בפסח – על ידי גחל).
B. עוד בהמות שאינן ממש קרבנות (וכאן אין דחייה) –
1.    עגלה ערופה (העגלה הערופה | כפרה)
2.    פרה אדומה (ושחט ושרף | חטאת)
3.    שעיר המשתלח (אי אפשר לבדוק כי מתפרק |  1. שיהיה דומה לשני. 2. שיהיה ראוי להקרבה).
(יא: 6+)
ב.    מאדם
A. שלא חוששים שאינו אביו (מכה אביו ואמו) – אלא רוב בעילות אחר הבעל.
(נסיון דחייה – ואולי זה דווקא כשברור שהרתה ממנו, למשל כשהיו שניהם בכלא. תשובה – עדיין יש סיכוי שנבעלה וצריך רוב).
B. שלא חוששים לטריפה באדם
1. ברוצח (לא חוששים שהנרצח טריפה).
(נסיון דחייה – אולי בודקים? 1. זה מנוול. (דחיה – בשביל להציל הרוצח ננוול). 2. עדיין יש חשש שדקר במקום נקב, ולא חוששים בגלל הרוב).
2. מעדים זוממים.
כאן ודאי א"א לבדוק, כי ה"נרצח" לא נהרג בפועל.
ג.    משחיטה
שלא חוששים ששחט במקום נקב.
דחייה כללית – רב כהנא/רב שימי –
אולי רק כשאין ברירה סומכים על רוב, אך כשאפשר – בודקים כל סימני הטריפה?
להלכה – סומכים על רוב (אך יש סימני טריפה שכיחים שבכ"ז בודקים (נקב בריאה).
ומה המקור: 1. הלמ"ס. 2. אחרי רבים להטות.

השיעור חולין דף יא – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

להורדת תרשים הסוגיה לחץ כאן

סיכום הדף יומי, גמרא חולין י

(י. שליש עליון – יא. שורה 2)

בהמה בחזקת איסור, מקור לדין חזקה

חלק א – המשך חזקת האיסור של הבהמה

א. תזכורת – רב הונא (וכו"ע) – בהמה בחזקת איסור, ואסורה עד שודאי נשחטה כדין.
ולכן – ספק בשחיטה (לא בדק הסימנים) – פסולה.

ב. נמצאה הסכין פגומה אחרי השחיטה –
רב הונא (לשיטתו) – אסורה (שמא הסכין נפגמה לפני חיתוך הסימנים (מהעור)).
רב חסדא – מותרת.

סברת רב חסדא –
A. תולים בעצם (שזה ודאי פוגם, ואילו עור לא ודאי).
קושיא מטבל ומצא עליו חציצה – שלא תולים במה שהתעסק איתו.

B. הספק בסכין, ולא בבהמה (בטבל – הספק באדם, ויש לו חזקת טומאה).
[שתי הבנות: 1. זה תוספת לA (גם בסכין צריך סיבה טובה לתלות הפגימה). 2. זה תירוץ בפני עצמו, ותולים בעצם גם בלי סיבה טובה (יש חזקת כשרות לסכין)].
קושיא – "כל ספק בשחיטה – פסול". לכאורה בא לרבות גם ספק בסכין?
תשובה – בא לרבות ספק שהה/דרס (אפי' שסביר ששחט טוב כהרגלו).

(י: 3+)
C. נפרא מינות לשתי ההבנות:

1. האם רב חסדא מקל דווקא אם חתך אח"כ עצמות –

עד עכשיו הנחנו שצריך לחתוך – מתאים להבנה 1.

עכשיו הגמרא מציעה שמתיר אפילו בלי שחתך עצמות (אלא תולים שנפגמה מהגרגרת). את הדעה הזו אפשר להבין עדיין לפי שתי ההבנות, יש מחלוקת ראשונים:  1. סביר שפגע בגרגרת. 2. רש"י – פגימה מהגרגרת לא יותר סבירה מהעור, ויש חזקת כשרות לסכין.
(הגמרא פוסקת כרב חסדא – אך רק אם חתך אח"כ עצמות).  

2. מעשה שנמצאה סכין פגומה בסוף 13 שחיטות, ורב יוסף פסלן. 

כמי?

לרב הונא – כולן פסולות (שמא נפגמה בעור של הראשונה). 

לרב חסדא – שתי הבנות (כנ"ל) –

1. רק הראשונה כשירה (כי מניחים שנפגמה מהגרגרת של הראשונה).כולן כשירות (אין סבירות שתיפגם מהגרגרת, אלא זאת רק תלייה כי יש חזקה, ממילא ייתכן שנפגמה מהגרגרת האחרונה)

3. רב כהנא מצריך בדיקה בין שחיטה לשחיטה. שתי הבנות –

1. כרב הונא – שאם פסולה – הראשונה פסולה.
2. כרב חסדא (להבנה 1) – להכשיר את האחרונות.
(ולמרות שבדיקה שלפני שחיטה צריכה חכם – זה רק מפני כבודו).

(י: אמצע)

חלק ב – מקור דין חזקה

המקור: ר' שמואל ב"נ – רי"נ – הכהן מטמא הבית, אפילו שאולי הנגע הצטמצם בינתיים.

קושיית רב אחא ב"י – אולי יצא אחרונית וכן ראה את הצרעת?

תשובות לרב אחא בר יעקב (ודחייתן):

A. תשובות אביי: 1. יציאה אחורית אינה "יציאה". דחייה – יציאת הכהן ביו"כ מקה"ק אחורית . 2. לא יראה אחורי החלון. דחייה –  יעשה חלון בדלת (ואין בעיה לעשות חלון מדין בית אפל, כי כבר ראה את הנגע בפנים).
B. ברייתא – הכהן יכול להסגיר את הבית בדיעבד גם מביתו (שם ודאי לא רואה את הנגע).
דחייה – ניתן להעמיד שיש שורה של אנשים שאומרים זה לזה שהנגע עדיין נמצא.

השיעור חולין דף י – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

להורדת תרשים הסוגיה לחץ כאן

סיכום הדף יומי, גמרא חולין ט

(ח: שליש תחתון – י. שליש עליון)

הלכות של רב יהודה בנוגע לשחיטה:

סוגיא א – הרחקת בשר וחֵלב והלכות שחיטה

א. ר"י-רב – הרחקת בשר וחֵלב (קשור לנושא של אתמול – הכשרת הסכין).
A. שלושה סכינים נפרדים (שחיטה, בשר, חלב) + שני כלי מים (בשר, חלב).
B. רב פפא – לא ישים הכסלים מעל הבשר (הכרום יקרע והחלב יזול לבשר).

ב. ר"י-שמואל –
A. ת"ח צריך לדעת הלכות שחיטה – שהייה, דריסה, חלדה, הגרמה, עיקור.
(לא מספיק שראינו ששחט טוב).
B. צריך לבדוק הסימנים לאחר השחיטה. – בסוגיא הבאה.
ניסיון ראיה – רב יוסף – "אם שהה כדי ביקור" – לכאורה ביקור סימנים, דחייה – ביקור הסכין לפני השחיטה.

סוגיא ב – בדיקת הסימנים וחזקות

(ט. שליש עליון)
א. A. ר"י-שמואל – צריך לבדוק הסימנים לאחר השחיטה.
B. ניסיון ראיה – רב יוסף – "אם שהה כדי ביקור" – לכאורה ביקור סימנים, דחייה – ביקור הסכין לפני השחיטה.

ב. אם לא בדק הסימנים? (חזקת הבהמה)
A. לפי כולם – אסורה באכילה,
וכרב הונא – בהמה בחייה בחזקת איסור (רש"י –אבר מן החי, ראשונים – "לא זבוחה"), ולכן נשארת אסורה עד שיוכח שהוכשרה בשחיטה.
B. אבל האם היא כנבילה שגם מטמאה? (בפשטות כן, שהרי לא ידוע אם נשחטה כדין, אבל – )
המחלוקת וההסבר –

סוגיא ג – חזקת הכשרות אחרי השחיטה

א. דיון בהמשך דברי רב הונא – נשחטה, כשירה – עד שיוודע לך במה נטרפה.
החידוש – אפילו שיש ריעותא, עדיין יש לה חזקת התר.
דוגמא לריעותא – בא זאב ונטל המעיים, והחזיר עם נקב (של שיניו) –
מצד אחד – ברור שזה מהשיניים, מצד שני – יש ריעותא (נקב) – ואין אפשרות לדעת מה היה מתחת (אולי כבר היה נקב של טריפה ו"במקום נקב נקב") – קמ"ל שכשירה.

(ט. 2-)

ב. A. קושיא על רב הונא –
צפור/עכבר מנקרים בתאנה/אבטיח – חוששין שבמקום נקב נקב ואסור!
תשובת רבא – חמירא סכנתא מאיסורא.

B. ראיות שחמירא סכנתא מאיסורא:
1-2. בספק טומאה מקלים ברה"ר ובדבר שאין בו דעת להישאל.
דחייה – שם זה גזה"כ.
3. רק אם השאירו את צלוחית המים סגורים ומצאו שנפתחו, חוששים לנחש, ואילו במים מגולים אוסרים גם בלי סיבה.
[ואגב, איסור הסכנה של גילוי במים, יין וחלב, וכזמן שלוקח לנחש להגיע להטיל ארס ולברוח].

השיעור חולין דף ט – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

להורדת תרשים הסוגיה לחץ כאן

סיכום הדף יומי, גמרא חולין ח

(ח. שורה 1 – ח: שליש תחתון)

חלק א – מכת סכין חמה – מה קודם החיתוך/מכה או השריפה?

נפק"מ:

A. ר' זירא-שמואל – שחט בסכן מלובנת – החידוד קודם וכשר.
(והרי לפני חיתוך רוב הסימנים, צידי הלהב שורפים נקב בוושט? הם לא נוגעים (החיתוך מרווח)).

B. צרעת שחין/מכווה –
הקדמות:
a. שחין – מכה, מכווה – אש או דבר שהתחמם באש.
b. דיניהם שווים (שבוע + שיער לבן או פסיון (התרחבות)) אך אינם מצטרפים לגריס.
c. אם יש גם שחין וגם מכווה – האחרון קובע.

איבעיא להו – היה חצי גריס שחין, ואח"כ קיבל מכה מברזל מלובן – מה קודם? (האחרון קובע)
אם השחין קדם – לא מצטרף, אם המכווה קדמה – מצטרף.

תא שמע:
1. משחיטה – ר' זירא שמואל הנ"ל – בשחיטה החידוד קודם.
2. מצרעת – ליבן שיפוד והכה – המכה ראשון והאש שני (-נחשב מכווה)
דחייה – בשניהם מדובר במחודד ולכן קודם.

חלק ב – בליעה והכשרת סכין (ח. שליש תחתון)

א. סכין של ע"ז –
שתי בעיות – 1. הנאה מע"ז. 2. בליעת איסור (רש"י – בליעת השמנונית).

A. ברייתא – מבחינת ע"ז – רק מה שנחשב הנאה – מותר לשחוט (-מקלקל), אסור לחתוך הבשר (-הנאה).
ומוסיף רבא – יכול להיות גם להפך – שחיטת מסוכנת – אסור (מתקן), חיתוך בשר משובך – מותר (מקלקל).

קשה – מה עם האיסור (שמנונית)?
1. סכין חדשה (השתמשו בה עצים לע"ז, שהרי אם לא השתמשו כלל אלא רק ייחדו – משמשי ע"ז לא נאסרים).
2. הכשירו אותה (בליבון).
[האם צריך ליבון? לשמנונית לא בלועה – מספיק נעיצה כדלקמן, לבלוע – מחלוקת (ליבון/חמין (הגעלה)). רשב"א – הגמרא כתבה ליבון "לרווחא דמילתא"].

B. איתמר –  מבחינת האיסור – שוחט בסכין ע"ז

C. סכין ששחט בו טריפה
מחלוקת רב אחא ורבינא – אם בחם או צונן/מטלית מבד קשה.
והלכתא בצונן.

[להלכה – הרי"ף קושר בין B ל-C, ולכן בשניהם לקולא,
אך רש"י – הסכין בולעת רק בממש רותח אך מפליטה לבשר גם בחום של בית השחיטה/דוחק, וצריך קילוף].

השיעור חולין דף ח – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

להורדת תרשים הסוגיה לחץ כאן

סיכום הדף יומי, גמרא חולין ז

(שיעור דף ו –  ה: אמצע – ו: אמצע, שיעור דף ז – ו: באמצע – סוף ז:)

א. גזירה על כותי

למדנו בדף ג שלאביי ורבא שחיטת כותי כשירה (לכתחילה – בהשגחה, בדיעבד – בבדיקה שהוא אוכל), וכן בברייתא שם ובדף ה.

אבל – רב חנן – ר"ג ובי"ד אסרו שחיטת כותי.

A. הבנת הגזירה – גם כשיש השגחה (ה: אמצע)
ר' זירא – אולי אסרו רק כשאין השגחה?
רב חנן – אם אין השגחה ברור שאסור! אלא – אסרו גם כשיש השגחה!
האם ר' זירא הסכים והאם קיבלו הגזירה – ר' זירא הסכים שהגזירה כללית.
שהרי ראה את רי"ח ורב אסי אוכל משחיטת כותי (עם השגחה), והתלבט האם רי"ח לא ידע או לא קיבל את הגזירה, והכריע שלא קיבל, כי ה' שומר על צדיקים מלשגוג באכילה.
והרי – יש עוד אפשרות – שהגזירה רק כשאין השגחה? אלא – הגזירה גם כשיש השגחה.
רי"ח ורב אסי לא קיבלו הגזירה.

B. טעם הגזירה הראשונה (ו. 4+).
כפי שר"מ גם גזרם על יינם – כי חלקם עבדו ע"ז (יונה בהר גריזים).
הנחות: 1. שחיטת מומר לע"ז פסולה (כמסקנה של אתמול (ה:, בניגוד לרב ענן).
2. ור"מ ור"ג חוששין למיעוט.

C. שני שלבי הגזירה (ו. 4+)
1. ר"מ שלח את ר"ש ב"א לקחת יין מכותי, ואז עצר אותו ההוא סבא, ואמר לו שיתגבר על יצרו – "ושמת סכין בלועך, אם בעל נפש אתה" (ואז ר"מ גזר על יינם, ור"ג על שחיטתם).
מה הפשט – לעצור פיו מלשאול רב שלא יודע, וימצא רב אחר.
2. ר' אבהו שלח את רי"צ בן יוסף כנ"ל, ואמר לו ההוא סבא – "אין כאן שומרי תורה", וגזרו ר' אמי ור' אסי שהם כגויים גמורים (התקנה הראשונה לא התקבלה, כי היו מעורים בהם מדי), גם לעניין עירוב חצרות.

לסיכום –
1. רב חנן – אסור גם בהשגחה.
2. (ר' זירא בהו"א – אסור רק כשאין השגחה).
3. רי"ח ורב אסי – מותר (לא קיבל הגזירה).
4. רב אמי ורב אסי גזרו שהם כגויים גמורים.

ב. אגב "אין הקב"ה מביא תקלה על ידן" (ה. שליש תחתון)
A. הביאו יין דמאי בתערובת בפני ר' זירא ורב אסי, ורב אסי אכל.
אפשר שהקב"ה הביא תקלה על ידו?
בדק ר' זירא – ואכן לא גזרו על תערובת (אמנם אסור לערב לכתחילה).

[1. האם לא גזרו על תערובת?
והתניא – והרי נתן לאשת עם הארץ סיר – אם שמה אפתה בו שאור ותבלין שלה – חושש לדמאי – אפילו שזה תערובת!
תשובות: 1. כיון שאמר לה להשתמש, נחשב כלכתחילה. 2. עשוי לטעם לכן לא בטל וגזרו.

[(ה. 3-) לגבי הרישא של הברייתא – אם נתן לה תבלין משלה, לא חושש שהחליפה (גזל) ומותר.
והרי –
1. בנותן לחמותו עיסה חושש שתחליף? שם זה בגלל שהיא חמותו (תחליף אם יתקלקל).
2. כנ"ל בנותן לפונדקאית שלו? גם שם זה לטובתו (תחליף אם יתקרר).
3. והרי חוששים לגזל – שהרי אשת חבר לא תטחן עם אשת עם הארץ שמא האשה תאכיל אותה חיטה לא מעושרת? שם מורה היתר – כמו שהשור אוכל ממה שדש בו]].

(מכאן השיעור על דף ז)

B. ר"מ אכל עלה בבית שאן בלי לעשר.
הסבר: (רש"י) מדובר אחרי החורבן, אך קדושת עזרא (=שנייה) קיימת, בארץ ישראל עלה הוא דרבנן, אז בחו"ל לא גזרו כלל. החידוש – בית שאן = חו"ל, ואז רבי התיר את בית שאן.
(אמרו לרבי – איך אתה מתיר מה שאבותיך לא התירו? מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו).

שאלות:
שאלה על המסקנה ההלכתית –