להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

הדף היומי – חולין דף סט

(סח: 6 שורות מלמטה – סט: במשנה)

הקדמות ותזכורות:

א. בן פקועה ואיסור יוצא

בהמה שנשחטה ונמצא עובר חי/מת בתוכה – מותר ("בן פקועה").
אבל, אם לפני השחיטה:
הוציא את רוב גופו או ראשו, נחשב שנולד, וגם אם חזר – לא ניתר בשחיטת אימו.
הוציא איבר אחר (למשל יד) והאם נשחטה תוך כדי שהיד בחוץ – העובר מותר אבל היד אסורה.
הוציא יד והחזיר אותה ואז נשחטה האם -שאר העובר כאמור מותר, אבל מה לגבי היד?

רב – אסור (כי יצא חוץ למחיצתו, או כי יש לידה לאיברים)
רי"ח – מותר.

שאלות על דין בן פקועה ואיבר שיצא:

א. האם לידה בשלבים נחשבת לידה?

1. A. הוציא והחזיר איבר איבר עד שבסה"כ יצא רוב הגוף, ואחר כך נשחטה האם –

לרב – כל מה שיצא נאסר גם אם חזר,
ואם יצא הרוב, גם אם בזה אחר זה, סביר שהכל אסור כי זה כאילו שהרוב עדיין בחוץ (ראש יוסף),

לרי"ח – עקרונית כל איבר (שאינו רוב) שיצא וחזר נחשב כאילו לא יצא וכשר,
אבל כאן כיוון שבסה"כ יצא רוב – אולי יודה שנחשב שהרוב נולד והכל אסור אפילו שחזר?

אם נאמר שלידה בשלבים כנ"ל לא נחשבת לידה, כי כל חלק חזר וניתר –

1. B. מה הדין אם כל איבר שיצא נחתך? (ואח"כ נשחטה האם)

כאן כל איבר שיצא נשאר בחוץ ונפסל, אז אולי כאן כן מצטרף להיחשב כיציאה אחת, וכך גם מה שנשאר בפנים ייפסל ויצטרך שחיטה?

ת"ש ממשנתנו – חתך את העובר בתוך הגוף ונשאר בפנים בזמן שחיטת האם – מה שבפנים מותר אפילו שנחתך: "זה הכלל… ושאינה גופה (אלא עובר) מותר").

ולכאורה ה"כלל" מיותר, כי כבר נאמר לפני כן, אלא אולי בא לרבות את המקרה שבשאלה: שגם אם החתיכות כבר יצאו, מה שנשאר בפנים מותר.

דחייה: בא לרבות דין אחר: שגם ר"ש שאוסר קלוט, זה דווקא כשנולד, אבל אם נמצא בבטן הפרה – כשר.

[פרה שהולידה עגל קלוט (ללא פרסות חלוקות):
             רבנן – מותר (הפרסות הם רק סימן, וסוף סו הוא הרי בן של פרה וגם הוא פרה)
ר"ש – אסור (הפרסות הם סיבה לכשרות, לא רק סימן]

(סט. 6+)

ב. רב חנניא – הוציא ידו בעזרה של המקדש ונשחטה כשהיד בחוץ

האם כיון שהעזרה מחשיבה הכל כ"תוך מחיצתו" לעניין שחיטת קודשים (שצריך לשחוט בעזרה), אז גם יחשב כתוך מחיצתו לעניין שחיטה בתוך בטן האם?
או שצריך להבדיל בין שני התחומים?

אביי – גם אם נאמר שחומות העזרה כן מועילות, למה אתה לא שואל על כל ירושלים?
הרי גם כל ירושלים נחשבת כמחיצה לעניין אכילת קודשים!

(והמקרה יהיה: הוציא את ידו כשהיה מחוץ לעזרה, ואז הכניסו את האם לעזרה (והיד כבר חזרה פנימה), ושחטו אותה, האם חומת ירושלים נחשבת כאילו היד לא יצאה?
(השאלה דווקא לרב שהחזרת היד לא עוזרת. כי אם החזרת היד עוזרת – הרי לפני הזחיטה האם נכנסה לעזרה ואז חומת העזרה תיחשב כאילו החזיר העובר את ידו, ואז אין שאלה על חומות העיר. רק אם החזרת היד לא עוזרת, ונאמר שהוציא את היד כשהיה מחוץ לעזרה – אז השאלה דווקא על חומות ירושלים ולא על חומות העזרה).

אלא למה לא שאלת על ירושלים, כי ברור לך שזה לא נחשב, אז גם העזרה לא נחשבת!

(ורב חנניא יענה: חומת ירושלים מועילה לאכילת קודשים, לעומת זאת חומת העזרה מועילה לשחיטת קודשים (ששוחטים בתוך העזרה), ולכן אולי גם נחשבת לעניין שחיטת קודשי

(סט. שליש עליון)

ג. הוציא ידו בין סימן לסימן

[תזכורת מאתמול:
הוציא ידו ונשחטה כשהיד בחוץ – היד אסורה באכילה.
אבל מה לגבי טומאה?
ר"מ – נבלה, ומטמאת,
חכמים – טריפה ולא מטמאת].

אם הוציא ידו בין סימן לסימן –

מבחינת אכילה – ברור שאסור, הרי בגמר השחיטה היד היתה בחוץ,

אבל מה לגבי טומאה?

           לפי ר"מ ברור שמטמאת (סוף השחיטה גרמה לניבול היד).

אבל לפי חכמים – מצד אחד – גם כשהיד היתה בחוץ לאורך כל השחיטה היא טהורה,
אבל מצד שני, אולי החלוקה בין הסימן הראשון לשני עושה שא"א לחבר ביניהם לטהר? (שהרי הסימן הראשון היה טוב לאכילה ולטהרה, הסימן השני היה טוב לרק לטהרה).

עונה רבא – שני חלקי השחיטה מצטרפים והיד טהורה.

שהרי לגבי העובר עצמו – השחיטה טובה והעובר כשר באכילה (אפילו ששני הסימנים חלוקים ביחס לאכילה: הסימן הראשון מתיר את היד באכילה והסימן השני לא),
אז כל שכן שהם יצטרפו לגבי טהרה (שלגבי טהרה אין שום חילוק בין שני הסימנים).

(סט. אמצע)

ד. ר' ירמיה – בן פקועה שידו אסורה – איך זה משפיע על הוולד שלו?

[הקדמות – חוששין לזרע אב:
בדף עח: יש מחלוקת:
חנניה – חוששין לזרע אב, חכמים – לא.

נפק"מ:

1. האם איסור "אותו ואת בנו" נאמר גם לגבי האב ובנו או רק לגבי והאם ובנה.
2. בן פקועה שבא על בהמה רגילה, מה דין הוולד:
   לחכמים – הוולד כלל לא נחשב בן פקועה (רק אם האימא "בת פקועה" זה עובר גם לבן).
   לחנניה – רב משרשיא: לולד אין תקנה, כי הוא "חצי בן פקועה" (מצד אביו, ולא שייך בשחיטה כי הוא כאילו כבר שחוט) וחצי לא (מצד אימו)].

שאלת ר' ירמיה באופן כללי: בן פקועה שידו אסורה – איך זה משפיע על הוולד שלו?

והגמרא מביאה כמה שלבים בהבנת השאלה:

הבנה 1 – בן פקועה (שהוציא ידו), שבא על בהמה רגילה:

האם איסור היד עובר גם לבן – והיד אסורה,

או שהבן מותר לגמרי?

(ר' ירמיה יכל לשאול את זה גם על בת פקועה, אבל שאל על כשהאב בן פקועה, ולכן הניסוח הוא "מהו לחוש לזרעו?").

דחייה: לחנניה שחוששין לזרע האב בן הפקועה אסור לגמרי (ולא רק היד) כי הוא חצי חצי.

הבנה 2 – בן פקועה (שהוציא ידו) שבא על בת פקועה,

(לולי הוציא האב את ידו – ודאי שהוולד מותר. אבל כיוון שהוציא את ידו:)

           (כאן הגמרא לא מעלה אפשרות שהאיסור לא עובר לוולד והוולד כולו מותר)

האם "איבר מוליד איבר" – ואז רק ידו של הוולד אסורה,

           או ש"מבלבל זרעיה", ואז האיסור מתפשוט וכולו אסור?

הבנה 3 – באמת "מבלבל זרעיה" (שהרי קיטע לא מוליד קיטע…), ולכן אין מקום לאסור רק את היד אלא אם כבר אז את כולו, אבל למרות זאת יש מקום להסתפק:

מצד אחד – הרי לאב יש איסור דם וחלב, ולמרות זאת אנחנו לא אומרים שזה אוסר את כל הוולד, ואז כולו מותר,

אך מצד שני – זה בשני איסורים, אולי ב3 איסורים[1] (דם, חלב ויד) זה כן יעבור לבן וכולו אסור?

דחייה: אם הוא בן פקועה אז גם אין לו איסור חלב (איסור דם יש) – אז למה שנאמר שכולו אסור, אין כאן 3 איסורים![2]

הבנה 4 – ברור שהוולד מותר כולו (אפילו שבא "מכוחו" של בן פקועה עם יד אסורה).

           אלא השאלה לא לגבי וולד, אלא לגבי חלב של בת פקועה שהוציאה ידה:

           הרי לכאורה היה צריך לאסור חלב פרות כי זה איבר מן החי, אבל התורה התירה,

אבל אולי זה דווקא כשיש לאם היתר בשחיטה, אבל כאן שליד של האם אין היתר בשחיטה, אולי זה גם משפיע על היד?

תיקו.

(סט. רבע תחתון)

חלק ב: חתך את העובר בתוך הבטן ואחר כך שחט – החתיכות מותרות

כחלק מדין בן פקועה.
אבל אם חתך מהטחול או הכליות והשאיר בבטן ואז שחט – הם אסורים, כדין אבר מן החי.

א. מקור (לדין בן פקועה בכלל, ולדין חתיכות בפרט):

"וְכָל בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע שְׁתֵּי פְרָסוֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ" (דברים יד, ו). איך לומדים?

1. "בהמה… בבהמה" – לרבות את הוולד
   (אחת הבהמות בפסוק מיותרת, כפי שבמקבילה בויקרא היא לא מופיעה).

קשה: לפי זה העובר נחשב בהמה, ואם כן – למה המשנה בתמורה (י, א) אומרת שלא ממירים בו/אותו? אלא עובר אינו בהמה.

(דילוג סט. 5- סט: 4+)

תשובת רב שימי: אכן עובר נחשב בהמה, וזה שא"א להמיר זה כי יש לימוד אחר:
ר"ש –

(חזרה לסט. 5-)

2. "וכל… בבהמה" – כל מה שיש בבהמה מותר באכילה, אפילו שאינו "בהמה".

           וקשה –

1. A. למה אם חתך מהכליות אסור?
   תשובה – "וכל… בבהמה… אותה תאכלו" – "בבהמה" – דווקא כשהבהמה עצמה שלימה.
2. B. למה אם מצא בה דמות יונה רי"ח אוסר?
   תשובה: כי אין לו פרסות – צריך צורת בהמה טהורה.
3. C. נמצא פרה עם פרסות לא סדוקות (קלוט) – למה מותר? הרי אין לו פרסות!
   (כאמור – אם נולדה פרה כזו, רבנן מתירים ור"ש אוסר, אבל אם נמצא במעי אימו – מותר לכו"ע).
   תשובה: "וכל בבהמה מפרסת פרסה" – לשון יחיד (אבל ליונה אין פרסות בכלל…).

[1] קצת קשה להבין למה שנחלק בין 2 ל3 איסורים.
ולכאורה היה ניתן להבין שזו לא חלוקה מספרית אלא חלוקה מהותית: איסור חלב ודם הם איסורים שהתורה הטילה על חלקים מסוימים בבהמה, והגיוני שהם לא יעברו הלאה לדור הבא ויאסרו את כולו. איסור יד הוא איסור נשוסף לבהמה מבחוץ, וזה אולי דבר שיכול לעבור הלאה.
אולם מדחיית הגמרא משמע שהיא חשבה שזה כן עניין מספרי וזה מה שהיא דחתה, וצ"ע.

[2] הגמרא קצת מסבכת את הדחייה ומכניסה לפה את מח' ר"מ ור"י (משנה עד.) לגבי באיזה חודש אומרים דין בן פקועה:
בחודש ה8 – לפי כולם,
בחודש ה9 – לחכמים (ר"י) הוא בן פקועה, לר"מ הוא בהמה רגילה וצריך שחיטה.

הגמרא כאן מניחה שמדובר בחודש 9 וממילא כל הדיון כאן הוא ר קלפי ר"י שבחודש 9 יש דין בן פקועה. אבל לכאורה ניתן היה להעמיד בחודש 8 ואז הדיון רלוונטי גם לר"מ.

השיעור חולין דף סט – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

הדף היומי – חולין דף סח

דין היד של עובר שהוציא ידו

(סח. בתחילת הפרק – סח: 6-)

המשנה
שחט בהמה – העובר שבמעיה מותר.
[מקור (סט.) – "וכל בהמה מפרסת פרסה ושסעת שסע שתי פרסות, מעלת גרע בבהמה, אותה תאכלו" – בהמה בתוך בהמה מותרת].
אם לפני השחיטה העובר הוציא את:
ראשו – נחשב שנולד, ואם חי צריך שחיטה,
ידו – עדיין ניתר בשחיטת אמו.

דין היד, אם החזירה
א. הדין (2 גרסאות, לפי רש"י) –
רי"ח מתיר (אמצע נח:)
רב אוסר,
שתי גרסאות בסברת האיסור:
1. (תחילת הסוגיא) – ובשר בשדה טריפה לא תאכלו – נאסר כשיצא ממחיצתו לעולם.
2. (נח: 9-) – יש לידה לאיברים – נחשב שנולד, וכבר לא ניתר בשחיטת אמו.
מאי בינייהו?
אם יצא רובו, מה דין המיעוט: 1 – מותר, 2 – אסור (כל האיבד "נולד").

ב. קושיות על רב (תחילת הסוגיא)
אוסף מקורות בהם יש חלוקה בין החזיר לפני לאחרי השחיטה, ולכאורה זה מתייחס ליד, שהרי לגבי העובר זה לא משנה אם החזיר את היד. מכאן ראיה שאם החזיר לפני – היד מותרת.

1. משנתנו – "הוציא העובר את ידו והחזירו מותר". בפשטות – היד.
תירוץ – העובר מותר, אך היד אסורה.

אם הנושא זה העובר, למה כתוב שהחזירו? (מה זה משנה לדין העובר?)
הסבר:
1. נכתב אגב הסיפא, שאם הוציא ראשו, אסור גם אם החזירו.
דחייה – כבר למדנו במקומות אחרים שיציאת הראש נחשבת לידה:
a. בבכורות – מדויק שעובר שיצא ראשו חי, נחשב בכור לנחלה.
דחייה – אולי זה רק באדם, שיש חשיבות לדמות פניו.
b. משנה (עז.) שליה שיצתה מקצתה מהבהמה אסורה (הולד
נימוח, וחוששים שמה שיצא זה הראש ולכן השליה לא ניתרת בשחיטת האם).
2. נכתב בשביל מקום החתך –
מקום החתך אינו נאסר מדין "בשדה" (כי אינו בחוץ), אבל גם לא נחשב בפנים כדי שהשחיטה תתיר אותו, ולכן:
אם החזיר – מותר, לא החזיר – אסור.

2. ברייתא (סח. 6-)
A – החזיר לפני שנשחט – מותר,
B – החזיר אחרי שנשחט – אסור (ומחלוקת אם נחשב נבילה או טריפה).
(C – הוציא ונחתכך, ואז נשחט – היד אסורה, השאר מותר).

בפשטות A-B מתייחסים ליד, שהרי לגבי העובר זה משנה מתי החזיר.
תירוץ – הם מתייחסים לעובר, והעובר עצמו מותר, והנושא זה מקום החתך.

3. ברייתא של אבימי מבי חוזאי  (סח: 10+)
על הפסוק שהוא המקור להיתר העובר – וכל בהמה מפרסת פרסה ושסעת שסע שתי פרסות, מעלת גרע בבהמה.
אם החזיר פרסה אחת – תאכל, החזיר שתיים – תאכל,
בפשטות הכוונה היא – מה שהחזיר מותר.
תירוץ – הכוונה לעובר, והנושא הוא מקום החתך.

קשה – לפי"ז למה הביא שני לימודים (פרסה, פרסות)?
לכאורה ללמד היתר גם למקום החתך וגם לכל האיבר!
(כלומר – צריך שני לימודים כדי ללמד שמה שהחזיר הוא מה שמותר, החזיר 1 – 1, החזיר 2 – 2).
דחייה – הפסוק הנוסף בא להתיר קלוט (שיש לו פרסה לא סדוקה) – שמותר בשחיטת אמו (אם נולד כרגיל ר"ש אוסר). (לימוד זה לא קשור ליציאה מהרחם).

(סח: באמצע)

ג. שיטת עולא-רי"ח שמתיר

קושיות:

1. מקשה רב יהודה מרב ושמואל שאוסרים, מ"ובשר בשדה טריפה…".
   תשובה – רי"ח לומד אחרת – כיוון שיש לימוד מיוחד לחטאת שיצאה שהיא פסולה לתמיד (ויקרא י, כששרפו את חטאת ר"ח, ומשם למדו לשאר ק"ק), למדים ש"בשר בשדה" זה רק כל עוד הוא בשדה, אך אם חזר – מותר.
2. מיתיבי – ברייתא מפורשת שלומדת "ובשר בשדה טריפה לא תאכלו" – שטריפה זה לתמיד, גם אם חזר.
   תיובתא.

[אגב, הברייתא משווה למעשר שני וביכורים שיצאו מירושלים, שאם חזרו מותרים,
מה המקור – "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך" – רק בשעריך אסור, אך חזרו פנימה – מותר].

(סח: 10- ראינו בהתחלה).

השיעור חולין דף סח – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

https://youtu.be/6kWqgXjGrPk

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

הדף היומי – חולין דף סו

(סו. 5- עד סו: שליש עליון)

סימני דגים טהורים וטמאים – סנפיר וקשקשת

א. ברייתא – סימנים משתנים נחשבים סימנים:

אין לו בצעירותו וזה גדל אחר כך – כשר (כמו שראינו בדף הקודם לגבי חגב)

             כמו סולתנית (יש מפרשים שזה הערינג)

יש לו קשקשים והם נושרים כשדגים אותו – כשר

           כמו אטונס (יש מפרשים שזה הטונה)

(סו: 2+)

ב. משנה בנידה – הקשר בין הסימנים

לא כל מי שיש לו סנפיר יש קשקשת,

אבל כל מי שיש לו קשקשת – יש לו סנפיר.

           אז למה התורה בכלל כתבה סנפפיר אם מספיק לבדוק את הקשקשת?

1. כי אם היה כתוב רק קשקשת, לא היינו יודעים מה זה וחושבים שזה סנפיר.

דחייה – לומדים מ"ושריון קשקשים הוא לבוש" שזה קשקשת.

2. ר' אבהו – יגדיל תורה ויאדיר.

השיעור חולין דף סו – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

הדף היומי – חולין דף סה

(סה. 6+ עד סו. 6-)

חלק א – חוזרים לסימני עוף טמא וטהור

תזכורת מדף סא-סב:
ראינו 4 סימני טומאה/טהרה: לא דורס, אצבע יתירה, זפק, קורקבן נקלף.

התורה פרטה 24 עופות טמאים, מתוכם:

נשר – 0 סימני טהרה,
פרס ועזניה – 1
עורב – 2
כל השאר (20 עופות) – 3
תורים ובני יונה – 4

עקרונית רק מה שברשימה טמא, (ולפי התוס' גם עופות נוספים שיש להם את כל 4 סימני הטומאה). עוף שיש לו אפילו סימן טהרה 1, אם הוא לא מהרשימה – הוא טהור.

אבל זה רק אם אנחנו יודעים לזהות את העופות. אחרת, אנחנו חוששים שהם מהרשימה, ולכן אמרה המשנה (רש"י) –

רק מי שיש לו את כל סימני הטהרה – טהור (אא"כ אנחנו מזהים, כנ"ל). אם יש לו רק חלק – חוששים שהוא מהעופות ברשימה וטמא.

עכשיו נראה סימנים נוספים, ונלך לפי המפרשים שמפרשים אותם רק לחומרא, כלומר שאם למדל לא יודע לבדוק את הסימנים הרגילים, אם יש את הסימנים שנראה – חוששים שהוא מהרשימה הטמאה (אבל אם אין – זה לא סימן שהוא טהור, אלא עדיין צריך לוודא את 4 הסימנים הרגילים).

א. סימני טומאה נוספים

1. ר' אלעזר בר' צדוק – אם יושב על חוט 2 אצבעות בכל צד (ולא 3 קדימה ו1 אחורה) – טמא (רש"י במשנה – סימן שהוא דורס),
2. ר' שמעון ב"א – אם קולט מהאוויר ואוכל באוויר (אביי) – טמא (מהרשימה הנ"ל).
3. אחרים: שכן עם טמאים.

זה מסתדר עם ר"א (סב.) שטימא גם את הזרזיר שמסתובב הרבה ליד העורב.
אך אומרת הגמרא – זה מסתדר גם לחכמים שטיהרו את הזרזיר, כי צריך "שכן ונדמה" – שגם דומה לו.

(סה. שליש תחתון)

חלק ב – חגבים ("שרץ העוף")

המשנה

בניגוד לעופות (שיש רק דוגמאות טומאה), ולבהמות (שיש סימני טהרה + דוגמאות טומאה), בשרץ העוף יש סימני טהרה + דוגמאות לטהורים (ויקרא יא):

(כ) כֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם.

(כא) אַךְ אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע אֲשֶׁר לוֹ כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ.

(כב) אֶת אֵלֶּה מֵהֶם תֹּאכֵלוּ אֶת הָאַרְבֶּה לְמִינוֹ וְאֶת הַסָּלְעָם לְמִינֵהוּ וְאֶת הַחַרְגֹּל לְמִינֵהוּ וְאֶת  הֶחָגָב לְמִינֵהוּ.

המשנה (נט.) מפרטת 4 סימנים, 2 מפורשים בתורה ו2 לא:

המפורשים (לגבי הרגליים):

1. 4 רגליים
2. קרצוליים ("כרעיים ממעל לרגליו לנתר") – 2 רגליים נוספות שיוצאות ועולות כלפי מעלה ואז יורדות, ואיתם הוא מנתר.

לא מפורשים (כנפיים):

3. 4 כנפיים,
4. וכנפיו חופין (מכסים) את רובו.

ור' יוסי מוסיף (ולורב הראשונים גם ת"ק מסכים): צריך שגם יקראו לו "חגב" (זה השם הכללי שכל המינים שמוזכרים בתורה).

גמרא

א. הערות על הסימנים:

1. חופה רובו – שתי דעות אם הכוונה לרוב אורכו או רוחבו לכן מחמירים שצריך את שניהם.
2. כרעיים – גם אם אין לו בצעירותו אך זה גדל לאחר זמן – כשר, כמו בזחל שנקרא אסקרין.

(סה. 5-)

ב. מקור הסימנים והיחס לדוגמאות

נקדים: בתורה יש שני סימנים: 4 רגליים + קרצוליים.
מניין לומדים את שאר הסימנים, ומה היחס בין הסימנים והדוגמאות?

בגמרא יש שתי ברייתות בסוף עמוד א,

             ברייתא א (סה. 5-) – ברייתא קצרה,

             ברייתא ב (סה. 1-) – ברייתא ארוכה עד סה: שליש תחתון.

אחר כך הגמרא מסבירה את הברייתא השנייה, ובתחילת סו. היא מסבירה את שניהם.

אנחנו כאן נתאר את הברייתות יחד עם הסברי הגמרא כבר בפנים.

ברייתא א (תנא דבי רב) – "כלל ופרט"

הכלל: ארבע רגליים וכרעיים.
הפרט: הדוגמאות, וגם ה"למינהו" שאחרי כל דוגמא.

בכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, לכן זה רק הדוגמאות + ריבוי אחד מ"למינהו".
יוצא:

ארבה – ציפורת כרמים

סלעם – יוחנא ירושלמית

חרגול – ערצוביא

חגב –  רזבונית

ומה עם הסימנים?
מאירי – אין להם משמעות. רק 8 מינים אלו וזהו.
ברש"י משמע – מרבה גם מה שממש דומה ל8 אלו (4 סימנים + ראש קצר)

(סה. 1-)

ברייתא ב (תנא דבי ר' ישמעאל) – "כלל פרט כלל"

הקדמה:

שלושה שלבים:

שלב ראשון – "כלל פרט כלל":

           כלל – ארבע רגליים + כרעיים.

           פרט – הדגומאות.

           כלל – למינהו.

"כלל פרט כלל" מאפשר ללמוד גם למה שדומה לפרט, אבל לא מעבר:

1. ארבה – לרבות כל שיש לו 4 סימנים + אין גבחת – כמו ציפורת הכרמים.
   אבל לא מרבה את מי שיש לו גבחת או זנב,
2. סלעם – לרבות כל שיש גבחת כמו אושכף (וכן יוחנא ירושלמית מברייתא א – כי מרבה את כל הדומים לו).
   אבל לא מרבה את מי שיש לו זנב
3. חרגול – לרבות כל מי שיש זנב כמו כרספת, שחלנית (וכן ערצוביא מברייתא א).

שלב שני – מה עם מי שראשו ארוך? (למסקנה שלב זה אינו כלל פרט כלל)

1. פשט הברייתא: לומדים מה3 הנ"ל בבניין אב.

אבל מקשה רב אחאי – הרי אפשר לפרוך שלשלושתם אין ראש ארוך.

2. גמרא – אולי הכוונה שזה נלמד מ"כלל פרט כלל" – כי זה דומה לפרט?
   דחייה: זה לא מספיק דומה. הראיה שגם עם/בלי שיער/זנב לא מספיק דומה והיה צריך מקור לכל אחד.
3. מסביר רב אחאי – הברייתא התכוונה שלומדים מ"סלעם" (וראו תוס' איך זה נכנס ללשון הברייתא).

איך?
סולעם מיותר, כי יכולנו ללמוד אותו מארבה (אין זנב) וסלעם (יש גבחת)[1]
אלא – אם אינו עניין לגופו תנהו עניין לדבר אחר: שגם מי שראשו ארוך.

שלב שלישי – מה לומדים מ"חגב למינהו"? (שלב זה אינו כלל פרט כלל)

"חגב" – שגם אם יש לו את 4 הסימנים – עדיין צריך להיקרא "חגב", ולכן צרצור לא כשר.

"למינהו" – אז אולי נאמר שמספיק שנקרא חגב גם בלי הסימנים?

[מסבירה הגמרא (סו. נקודתיים ) –
כיוון שלמדנו מסלעם גם לדברים שלא דומים (ראשו ארוך), אולי כבר נלמד שלא צריך בכלל דמיון (ולא צריך סימנים), אלא מספיק שנקרא חגב?]

           קמ"ל – "למינהו" – ללמד שכן צריך את הדמיון למינים שהוזכרו.

הערות לסיום

• (סו. 1+) הבדלים בין הברייתות:
  הבדל לימודי (כפי שהסברנו): ברייתא א – כלל ופרט, ברייתא ב – כלל פרט כלל.
  הבדל מעשי: ברייתא א לא מרבה ראשו ארוך וברייתא ב כן.
  ולפי איך שהסברנו (מאירי): ברייתא א מרבה רק את 8 המינים שהוזכרו, ברייתא ב ריבתה גם מינים נוספים דומים שהזכירה (אך ברש"י עולה שגם ברייתא א ריבתה אותם).
• (סו. 10+) שאלה על ברייתא ב: איך זה כלל ופרט וכלל – הרי הכללים לא דומים זה לזה!
  (הכלל הראשון זה רק 4 רגליים וכרעיים, והכלל השני מרבה הכל).
  תשובה: לשיטת ר' ישמעאל גם זה נחשב "כלל פרט כלל".

(דילוג נקודתיים – 7 שורות) יש הבדלים בביאור הדוגמאות המוזכרות בתורה:

למה יש הבדל? מר כי אתריה ומר כי אתריה (אין מחלוקת מציאותית, פשוט כל מקום קורא לזה אחרת).

[1] ונלמד מסלעם את מה שרצינו ללמוד מסלעם – שכשר גם כשיש גבחת.                                                                                                                                                                                                                                                                      

השיעור חולין דף סה – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

הדף היומי – חולין דף סד

(סג: 5- עד סה. 6+)

ביצים

הקדמות:

1. ביצה שנמצאה בנבלה אסורה מדרבנן.

ביצה שנמצאה בטריפה אסורה מהתורה.
ביצה של עוף טמא או שרץ – אסורה (כל היוצא מן הטמא טמא, אך אין מלקות לפי הרמב"ם).

2. טומאאה: נבלת עוף טעור – טמאה, נבלת עוף טמא – לא טמאה, נבלת 8 שרצים טמאה.

חלק א – קניית ביצים מגוי

ברייתא – קונים ביצים מגויים, ולא חוששים שזה נבלה או טריפה, כי סומכים על הרוב שהטילו כשהן חיות.

ולמה לא חוששים לעוף טמא?

אבוה דשמואל – המוכר אומר שזה מעוף פלוני טהור, ונאמן כי ניתן לבדוק אותו (להשוות לביצי העוף הנ"ל, ולכן חושש לשקר. לכן לא מספיק שיאמר מעוף טהור, כי אז לא ניתן לבדוק אותו).

            ולמה לא מספיק לברר את סימני הביצים?

1. מדובר שהביצים חתוכות וטרופות בקערה, כך שכבר א"א לבדוק.

דחייה: לא קונים ביצים טרופות מגוי כי יהודי שיש לו ביצת טריפה מערבב בקערה ומוכר לגוי (סוג של סימן מוסכם).

2. הסימנים אינם מהתורה.

(הוכחה:
a. בדף סב ראינו עופות שספק אם טהורות, ואם הביצים זה סימן – היה אפשר פשוט לבדוק את הביצים.

1. b. ועוד – מציאותית – יש ביצים טמאים כמו עורב שדומים לשל יונה)

אם כן, אז לשם מה הסימנים?

תשובה:
צריך שהמוכר יאמר + סימני טהרה.

(אבל אם יש סימני טומאה – לא יעזור שהמוכר יאמר).

(חזרה לתחילת עמוד א)

חלק ב – סימני ביצים

ברייתא –
a. צורה:
צד אחד כד וצד אחד חד – טהור.
שניהם כדים או חדים – טמא.

1. b. התוכן:
   חלבון בחוץ וחלמות בפנים – טהור.
   חלבון בפנים – טמא,
   חלבון וחלמון מעורבבים (שרואים בעיק חלמון) – שרץ (כמו לטאה).

שאלה: חלמון וחלבון מעורבבים – ביצת שרץ

מה נפק"מ אם זה עוף טמא או שרץ? (העיקר שזה אסור באכילה…)

1. רב עוקבא בר חמא – נפק"מ לטומאה
   אם זה שרץ, בנוסף לאיסור האכילה יש גם טומאת שרץ (8 שרצים (לעוף טמא אין טומאה)). (בתנאי שכבר ריקמה (רואים צורת איברים) וניקבה (חור קטן בביצה, שאפשר להכניס שערה ולגעת), אחרת זה סתם ביצה ועוד לא מטמא כשרץ),

דחיית רבינא – מי אמר שזה מ8 שרצים? אולי זה נחש?

2. רבא – מדובר בביצה שריקמה וניקבה, ונפק"מ להתראה על האכילה
   לפני שריקמה יש איסור (היוצא מן הטמא) אך אין מלקות.
   אחרי שריקמה –
   ביצת עוף טהור – אין איסור שרץ (רש"י – יש איסור נבלה, רשב"א – אין איסור כלל),
   ביצת עוף טמא – נחשבת שרץ העוף (רש"י),
   ביצת שרץ – נחשבת שרץ הארץ.
   וכדי ללקות צריכים להתרות משום הדבר הנכון.

שאלה: הרי יש ברייתא שגם ריקום של ביצת עוף (אפילו טהור!) טהור נחשב שרץ?
תשובה: זה רק מדרבנן.[1]

(סג: 2+)

חלק ג – הלכות בעניין ביצים

ברייתא:

1. גיעולי ביצים מותר (רש"י – ביצים טמאות שנתבשלו בתשבשיל לא נותנות טעם (י"א – דווקא בקליפה)).
2. ביצים מוזרות (כמו של ימינו – שלא היתה הזרעת זכר, והתרנגולת סתם דוגרת עליהם),
   מותרות, ו"נפש יפה" תאכלם,
   ואם נמצא דם – אין איסור מהתורה, שהרי זה לא מתרקם, (טור – אך זורק את הדם עצמו).
3. נמצא דם בביצה רגילה –
   הדם עצמו אסור (מהתורה) כי הוא דם ריקום,
   אך שאר הביצה מותרת.

ר' ירמיה –
רק אם הדם במקום הקשר (בשפיץ) – השאר מותר,
אבל אם במקום אחר – הכל אסור (כי כל הביצה התחילה להתרקם).

                        וכן בברייתא לפי רש"י.

(סג: באמצע)

חלק ד – מניין לביצת עוף טמא שהיא אסורה?

חזקיה – "ואת בת היענה" (הרי אין הבדל בין הבת לאימא, אלא הכוונה לביצה).
רמב"ם – זה בעצם המקור לכלל ש"כל היוצא מן הטמא טמא".

ואולי זה פשוט השם של החיה?
לא, שהרי השם שלה זה יען: "בַּת עַמִּי לְאַכְזָר כַּיְעֵנִים בַּמִּדְבָּר" (איכה ד, ג).

והרי יש פסוקים אחרים שכן מזכירים את ה"בת"?
1. "אֶעֱשֶׂה מִסְפֵּד כַּתַּנִּים וְאֵבֶל כִּבְנוֹת יַעֲנָה" (מיכה א, ח). (דחייה – הכוונה דאבליה על בניה)
2. "וְשָׁכְנוּ שָׁם בְּנוֹת יַעֲנָה וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם" (ישעיהו יג, כא). (דחייה – הכוונה ששוכנת עם בניה).
3. "תְּכַבְּדֵנִי חַיַּת הַשָּׂדֶה תַּנִּים וּבְנוֹת יַעֲנָה" (ישעיהו מג, כ).

אלא – באמת נקראת גם וגם. אבל כיווןן שבפסוק שלנו הסופר יכול לחלק את "בת" ו"היענה" ל2 מילים ואפילו ל2 שורות – מראה שזה דבר נפרד ורומז לביצה (ואילו בשאר האיזכורים אסור לחלק ל2 שורות).

[1] ןמחלוקת ראשונים האם יש בו לפחות איסור נבלה או שגם זה לא (כי זה עדיין בביצה).
ו

השיעור חולין דף סד – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

הדף היומי – חולין דף סג

(סג. 5+ עד סג: 5-)

חלק א – זיהוי העופות הטמאים המוזכרים בתורה

1. שלך – שולה דגים מהים ("משפטיך תהום רבה"),
2. דוכיפת – הודו כפות (כרבולת),

(דילוג סג. 11+ עד שליש העמוד)

3. תנשמת = באות.

ויש תנשמת בעופות ותנשמת בשרצים,
והתנשמת שברשימת העופות היא עוף,
והתנשמת שברשימת השרצים הוא שרץ.

("דבר הלמד מעניינו").

4. קאת – קוק.
5. רחם – שרקרק – ששורק לפני שמגיע הגשם (רחמים לעולם).
   (ואם שורק כשיושב על הקרקע משיח מגיע).
6. עורב – עורב שחור,
   "את כל עורב" – לרבות עורב העמקי (לבן),
   "את כל עורב למינו" – לרבות עורב הדומה ליונה
   (ור"א ריבה מכאן זרזיר או סנונית לבנה (סב.))
7. נץ – נץ,
   למינו – לרבות בר חיריא.
8. חסידה – דיה לבנה, ועושה חסידותעם חברותיה.
9. אנפה – דיה רגזנית.

(סג. 7-)

חלק ב – מספר העופות: רב – 24

הקדמה: בויקרא – 20, בדברים 21.

בויקרא – דאה, איה למינה,
בדברים – ראה, איה, דיה למינה.

איך רב הגיע ל24?

1. אם ראה ודאה זה עופות שונים, ודיה שונה, יוצא שיש 22.
2. למינה, למינה, למינו, למינהו – מרבה 4.

אז עכשיו זה 26?

לא, ראה=דאה, איה = דיה. ולמה נכתבו? כדי לא לתת פתחון פה למיתממים שאומרים שזה לא השם של העוף שהם אכלו.

ר' אבהו – 23 (ראה=דאה=איה=דיה)

(סג: שליש תחתון)

חלק ג – עוד על המספרים

א. איסי בן יהודה – יש 100 סוגי איה (מכאן שלכל מין יש תתי מינים)

ב. "ולעופות אין מספר".

והרי יש? אלא הכוונה שאין מספר לעופות הטהורים.

ולכן התורה פרטה את הטמאים ולא את הטהורים, כדי לשנות לתלמידו בדרך קצרה.

חלק ד – עוף נאכל במסורת

שידוע שאוכלים או שאמר לו צייד בשם צייד רבו (שבקיא בהם ובסימיניהם) שכשר.

קולא – גם אם לא יודע את הסימנים – אוכל.

בימינו גם חומרא – שגם אם יודע את הסימנים ולכאורה כשר – לא אוכלים אם אין מסורת.

השיעור חולין דף סג – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

הדף היומי – חולין דף סב

(סא: 1- עד סג. 6+)

חלק א – מצא עוף עם סימני טהרה:

א. נזכיר: אם יש סימני טהרה: מותר, אא"כ זה מהרשימה, לכן:

רב נחמן:

אם יש סימן טהרה אחד – מותר, בתנאי שמזהה שזה לא פרס או עוזניה.

           (אמימר: לא צריך, כי פרס ועוזניה לא מצויים במקום יישוב).

אם יש שני סימנים – מותר, בתנאי שמזהה שזה לא עורב.

ב. והרי יש עוד עופות עם שני סימנים:

ברייתא – ר"א מרבה מ"עורב למינו" גם זרזיר או סנונית לבנה! (וחכמים חולקים)

תשובה – הכוונה שידע שזה לא עורב והדומים לו.

[לגב סנונית לבנה:
רב יהודה + מר זוטרא – הכוונה לסנונית לבנה (=עוף המשרט),
אמימר – הכוונה לירוקה (שיחסית לשחורה נקראת לבנה), ואילו בלבנה לכו"ע כשר].

(סב. 6-)

חלק ב – סוגי תורים ובני יונה

הקדמה: תורים מקריבים רק בוגרים, ויונים רק צעירים ("בני יונה").

תסיל – סוג של יונה (-רק צעירים),

תורי אציפי ותורים של רחבה (="כופשני צוצייני") – סוג של תור (-רק בוגרים),

קשיים:

1. למה לא הזכירו תסיל במשנה בפרה שמזכירה יונה?

תשובה: תסיל נחשב יונה, אבל לא שותה כמוה.

2. איך כשרים להקרבה, הרי יש להם שם לואי? (כמו שאזוב עם שם לואי ("אזוב רומאי") פסול!

תשובה:

1. אביי – אם השם לואי ניתן רק לאחר מתן תורה – כשר.
2. רבא – השם לואי לא מעיד על שוני מהותי (הראיה שבצוציני פשוט קוראים לתורים שלהם תורים סתם).

(סב: שליש עליון)

חלק ג – סוגי עופות שונים

לפי רש"י הדיון הוא האם העופות הבאים הם חלק מעופות שמוזכרים בתורה,
לפי תוס' ייתכן שהם לא אלו מהתורה, אך אם אין להם שום סימני טהרה הם טמאים.

1. כרזי (תוס' – עופות ממש קטנים) –

מעופפים – נחשבים עוף כשר,
לא מעופפים -= נחשבים שרץ העוף ואסורים.

2. צרדא – מותר, ברדא – אסור,
3. שמונה ספקות – חובא, חוגא, מרדא וכו' –
   הספק – הקורקבן נקלף אבל רק על ידי סכין (גם אחרי ששמים בשמש).

[תרנגולא דאגמא היא המרדו (ולכן: ספק),
מה עם תרנגולתא דאגמא? (מין אחר)
רב פפא – מותרת, מרימר – אסורה (ראו שהיא דורסת)].

4. שבור אנדרפטא – מותר, פירוז אנדרפטא – אסור,
5. בוניא מותר, פרוא אסור,
6. מרדו זגיד ואכיל (זה שמו) – מותר, סגיד ואכיל – אסור,
7. שתיא/מזיג חמרא (זה שמו) – אסור, אך בת מזיג חמרא – מותר,
8. שקיטנא –
   ארוך ואדום – מותר,
   נמוך אדום – אסור,
   ארוך ירוק – אסור.

(דילוג: סג. 5-11)

9. לקני ובטני – מותרים,
   שקנאי ובטני – תלוי במקום.

למה זה תלוי במנהג המקום?

באמת הם מותרים, אבל יש להם סימן טהרה 1 כמו פרס ועזניה,
לכן במקום שבו מצויים פרס ועזניה (ליד המדבר) חוששים שיתבלבלו ואסרו,
בשאר המקומות מותר.

10. קואי וקקואי – מותר, ובמערבא אסור (והלקו).

השיעור חולין דף סב – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

הדף היומי – חולין דף סא

(ס: 1- עד סא: 1-)

העופות הטהורים והטמאים

א. הקדמה

התורה לא נתנה סימנים לעופות כמו בבהמות, אלא פשוט רשימה של 20 עופות טמאים (וכיון שב4 מהם כתוב למינה/ו – דורשים עוד 4):

ויקרא פרק יא (ובאופן דומה בדברים יד)

 (יג) וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ הֵם אֶת הַנֶּשֶׁר וְאֶת הַפֶּרֶס וְאֵת הָעָזְנִיָּה:

(יד) וְאֶת הַדָּאָה וְאֶת הָאַיָּה לְמִינָהּ:

(טו) אֵת כָּל עֹרֵב לְמִינוֹ:

(טז) וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה וְאֶת הַתַּחְמָס וְאֶת הַשָּׁחַף וְאֶת הַנֵּץ לְמִינֵהוּ:

(יז) וְאֶת הַכּוֹס וְאֶת הַשָּׁלָךְ וְאֶת הַיַּנְשׁוּף:

(יח) וְאֶת הַתִּנְשֶׁמֶת וְאֶת הַקָּאָת וְאֶת הָרָחָם:

(יט) וְאֵת הַחֲסִידָה הָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְאֶת הַדּוּכִיפַת וְאֶת הָעֲטַלֵּף:

במשנה – התורה לא נתנה סימנים, אבל חכמים נתנו 4 סימני טהרה (ולהפך לטומאה):

1. לא דורס (אוכל מחיים/מחזיק את הקרבן עם האצבע על הקרקע ועוד).
2. יש לו אצבע יתירה
3. יש לו זפק (קיבה ראשונה מיד אחרי הוושט)
4. הפנים של הקורקבן נקלף בקלות.

לאילו עופות יש אלו סימני טהרה?

נשר – 0

פרס ועזניה – 1

עורב – 2

כל השאר (20 עופות) – 3

תורים ובני יונה – 4

מה עם שאר העופות בעולם? האם צריכים את כל סימני הטהרה כדי להיות טהורים, או את כל סימני הטומאה כדי להיות טמאים? את כל זה נראה בגמרא. עד כאן ההקדמה.

ב. משנה וברייתא –

במשנה – התורה לא נתנה סימנים, אבל חכמים נתנו 4 סימני טהרה/טומאה.

שואלת הגמרא – הרי בברייתא למדו את 4 הסימנים מהנשר,

           תשובה – אכן למדו את הסימנים מהנשר, והמשנה רק התכוונה שזה לא נכתב במפורש.

משמע מכאן:

1. מטרת הסימנים לאפשר לנו ללמוד גם לעופות אחרים שלא ברשימה.
2. כדי לטמא צריך את כל 4 סימני הטומאה, כמו בנשר, ואילו מקרי הביניים טהורים (וכמו שאומר ר' חייא בברייתא נוספת).
3. שאר העופות הטמאים הם יוצאי דופן, שטמאים למרות שאין בהם את כל 4 הסימנים.

(סא. מתחת לאמצע)

ב. שואלת הגמרא:

הרי יש לנו שני מקרים קיצוניים: לנשר יש 4 סימני טומאה, לתור יש 4 סימני טהרה.

למה הברייתות למדו דווקא מנשר שצריך 4 סימני טומאה כדי לטמא (ואז מי שבאמצע – טהור),

אולי נלמד מתור שצריך 4 סימני טהרה כדי לטהר, ומי שבאמצע – טמא?

תשובה:

הרי התורה כתבה 23 מקרי ביניים. אם לומדים מנשר, מובן למה הם נכתבו – כי הם יוצאי דופן.

אבל אם לומדים מתור – אז ברור שמקרי הביניים והנשר טמאים, אז למה הם נכתבו?

(דילוג לסא: 2-)

שאלה – אז אם לומדים מנשר שכל השאר טהורים, למה התורה כתבה שתורים ובני יונה טהורים?

תשובה – היא לא. היא רק כתבה שהם טהורים להקרבה, ואילו שאר העופות לא.

(חזרה לקטע הארוך שדילגנו – סא. באמצע (קצת פישטנו אותו, עכשיו נרחיב))

ג. תהליך הלימוד ושני כתובים הבאין כאחד

1. A. תהליך הגמרא:

שוב: הגמרא שאלה למה לא ללמוד מתורים, וענתה כי אז למה כל מקרי הביניים נכתבו.

בגמרא זה נכתב בשלבים:

שנכתוב את תור, ונלמד מהם שמי שאין לו 4 סימני טהרה הוא טמא?

כי אז למה נכתבו כל ה20 שיש להם 3 סימני טהרה?

אז שנכתוב אותם ונלמד מהם ש3 סימני טהרה זה לא מספיק?

כי אז למה נכתב העורב שיש לו רק 2 סימני טהרה?

אז שנכתוב את העורב, ונלמד ממנו ש2 סימני טהרה זה לא מספיק?

כי אז למה נכתבו הפרס והעזניה שסימן טהרה 1 זה לא מספיק.

אז שנכתוב את הפרס והעזניה ונלמד שסימן 1 זה לא מספיק?

כי אז למה נכתב הנשר?

אפשר לסכם את כל זה בקצרה: אם נלמד מתורים, למה נכתבו כל הטמאים?

(סא: שליש עליון)

1. B. קושיית שני כתובים:

בשלב הביניים הצענו לכתוב את פרס ועוזניה וללמוד שסימן 1 לא מפסיק.

על זה שואלת הגמרא – איך נלמד, הרי שני כתובים הבאין כאחד אין מלמדים?

תשובה – אין להם את אותו סימן טהרה, לכן מלמדים.

שאלה – עדיין יש כאן שני כתובים, כי הרי מה20 עופות אמנם לא למדנו ש3 סימני טהרה לא מספיקים (כי אז למה נכתבו העורב וכו'), אבל בשלב הזה כן ניתן ללמוד שסימן טהרה 1 לא מספיק (כי הגמרא עוד לא ענתה: שאז למה נכתב נשר), ואם כן אפשר ה20 עופות והפרס/עזניה הם שני כתובים, ואיך מלמדים? (וכאן מן הסתם מתוך ה20 יש לפחות אחד עם אותו סימן טהרה של הפרס/עזניה!)

תשובה – כנ"ל – אין להם את אותו סימן.

כלומר: לכל ה20 יש את אותם 3 סימנים, וכן לפרס או עזניה, ולשני (עזניה/פרס) יש את הסימן ה4, לכן מלמדים.

בכל אופן, כל זה רק בהוו"ה, לפני שאמרנו שגם מזה א"א ללמוד כי אז למה נכתב הנשר.

ד. הערת סיום

תוספות (סא. ד"ה מה) – הסימנים נועדו לאפשר לבדוק האם עופות שלא הוזכרו ברשימה טמאים או טהורים (וכן משמע לאורך הסוגיה).

ברש"י לעומת זאת (סא. נשר) עולה שהרשימה סגורה, והסימנים מאפשרים לברר האם העוף שאני רוצה לאכול הוא מהרשימה או לא (ואמנם יש רק 24 מינים, אבל כל מין כולל עוד עופות הדומים לו, כך שיש מקום ךדון בכל עוף האם הוא מה24).

השיעור חולין דף סא – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

הדף היומי – חולין דף ס

(ס. שליש תחתון – ס: 1-)

חלק א – 3 מימרות של ר' יהודה (אגב פרסות וקרן)

1. שור הוא עם כרס ופרסות וראש וזנב גדולים, ולהפך בחמור (נפק"מ למו"מ).
2. שור שהקריב אדם הראשון היה בעל קרן אחת ("מקרין מפריס" –מִקרן).
3. השור הנ"ל יצא מהאדמה עם קרנותיו מוכנות והם קדמו לפרסותיו (מקרין מפריס).
   מסייע לריב"ל – מעשה בראשית בקומתן נבראו, וכן בדעתם.

(ס. 6-)

חלק ב – בדעתן נבראו

1. העשבים עשו קל וחומר בעצמם מהעצים ויצאו "למיניהם"
2. הירח התלוננה ואמר לה ה' להמעיט עצמה

(וניחם אתה בארבעה דברים: א. תהיה גם ביום. ב. בה ימנו את החודשים והשנים. ג. צדיקים יקרא 'קטן' על שמה. 4. "הביאו עלי כפרה שמיעטתי את הירח).

מאמרים מוסגרים על הדשאים:

1. האם יש בהם איסור הרכבה כמו בעצים? תיקו.
2. סתירה ותירוץ: נבראו ביום השלישי, יצאו אל פני האדמה ביום השישי כשנברא האדם והתפלל.

(ס: חצי)

חלק ג – שסועה ועוד אגדתות

א. רב חנן בר רבא:

1. A. השסועה בעל חי בפני עצמו (וטמא).
2. B. הוכחה שתורה מן השמיים – וכי משה רבינו קניגי (צייד) או בליסטרי (יורה יחצים) היה? אם כן איך ידע שאין עוד מפריסי פרסה שאינם מעלי גרה ולהפך? אלא מכאן שתורה מן השמיים.

ורב חסדא לרב תחליפא – תרשום את המילים בספרך ותפרשם.

ב. עוד מילה למילון

אגב רב תחליפא: "חמשת סרני פלשתים… והעוים" – והרי העוים הם 6?

ר' יונתן – הפסוק החשיב רק את הארנקי שבהם (החשובים).

ושוב רב חסדא לרב תחליפא – תרשום את המילה ארנקי כנ"ל.

ג. העוים

ר' יונתן – פלשתים, אך לא חשובים.

רב – מתימן, והברייתא מבארת למה נקראו עוים.

ר"ל – פלשתים: דברים ב, כג: הכפתורים השמידו את העוים.

למה צריך את הפסוק הזה, לכאורה מיותר וניתן לשורפו!

אלא הן הן גופי תורה: לעם ישראל היה אסור לכבוש את הפלשתים (ברית אברהם ואבימלך), אבל הכפתורים כבשום (את העוים) ועם ישראח כבש מהכפתורים.

ד. עוד פסוקים שר"ל אומר שלכאורה מיותרים אך הם לא:

1. סיחון כבשו את מואב.

נזכר כי כך עמ"י יכלו לכבוש את השטח (כח במואב אסור להם להילחם).

2. השמות של הר חרמון (שניר ושריון) –

ללמד שהגויים אהבו את הרי ישראל וקראו לערים שלהם על שמם.

3. יוסף מעביר את העם מעיר לעיר –

כדי שלא רק עם ישראל ירגישו שהם גולים.

השיעור חולין דף ס – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

(נח: במשנה – ס. שליש תחתון)

חלק א – בהמה שהורעלה וכדומה וחלתה

א. משנה: בהמה חולה היא כשרה (כמו "מסוכנת").

כי טריפה זה רק כשיש בעיה פיזית באיבר, אבל אם אין – כשרה, גם אם ברור שתמות.

לכן: אחוזת דם, מעושנת, מצוננת, אכלה רעל חיות כמו הרדופני – כשרה.

אבל: אם אכלה משהו שרעיל גם לבני אדם, אמנם לא טריפה, אבל אסור לאוכלה משום סכנה.

ב. גמרא: שתי סתירות ותירוצים:

1. אכלה חילתית:
   שמואל – טרפה, כי זה חד ומנקב את המעיים. תירוץ: גרגירים.
   ברייתא – כשרה. תירוץ: עלים
2. אכלה סם המוות:
   משנה – אסורה משום סכנה. תירוץ: סם מוות של אנשים,
   ברייתא – מותרת. תירוץ: סם המוות של בע"ח.

(נט. 1+)

ג. סכנות של מאכלים שונים

אכילת חלתית – נפשט עורו,
16מביצים וכו' – נעקר ליבו,
צבי שנחתכו רגליו – שמואל: יש לחשוש שהוכש ולשים בתנור (אם הוכש יתפרק מעצמו))

(נט. משנה)

חלק ב – סימני הטהרה של בהמות וחיות

בתורה:
1. מפרסת פרסה ושוסעת שסע. 2. מעלת גרה.
ברוב החיות זה הולך יחד, מלבד כמה יוצאי דופן:
גמל ושפן וארנבת – מעלי גרה אך לא מפריסי פרסה וטמאים,
חזיר מפריס פרסה אך לא מעלה גרה וטמא.

א. בברייתא:

1. יש קשר בין הסימנים: אם היא מעלת גרה > היא גם מפרסת פרסה וכשרה.
   2. יש סימן נוסף – אם היא מעלת גרה גם אין לה שיניים למעלה מקדימה.

קושיות:

1. והרי יש יוצאי דופן:
   בן גמל מעלה גרה, אין לו שיניים אך הוא טמא.
   שפן מעלה גרה, יש לו שיניים, וטמא.
2. מה אכפת לנו מהשיניים? הרי זה לא סימן שנתנה התורה!

אלא כוונת הבברייתא לא לתת סימן אלא לתת שיטה (עונה בעיקר על הקושיא השנייה):
אם אין שיניים – סימן שהוא מעלה גרה וכשר.

למשל אדם שנמצא במדבר ומצא בהמה, אם אין אפשרות או זמן לבדוק אם מעלה גרה, בודק אם אין שיניים.

אך יש יוצא דופן: לבן גמל אין שיניים והוא מעלה גרה – אך טמא.
לכן מותר רק אם יודע שזה לא בן גמל.
(ואולי יש עוד יוצאי דופן? התורה אמרה שאין "הוא").

וכך אמר רב חסדא.

ב. עוד מימרות דומות של רב חסדא:

1. a. גם הקשר ההפוך נכון: אם מפרסת פרסה – סימן שמעלת גרה, וכשרה.

ולכן אם הולך במדבר, מספיק שיבדוק את הרגליים.
אך יש יוצא דופן: חזיר (מפריס פרדה אך לא מעלה גרה).
(ואולי יש עוד יוצאי דופן? התורה אמרה שאין "הוא").

1. b. עד שיטת בדיקה (אם א"א לבדוק רגליים/גרה) – אם הבשר שתי וערב סימן שטהור.

           אך יש יוצא דופן: ערוד.
(ואולי יש עוד יוצאי דופן? גמירי שאין).

(נט. 1-)

חלק ג – סימני חיה

א. ברייתא: חכמים: קרניים + טלפים

ר' דוסא – קרניים (טלפים לא מספיק).

ב. ביאור קרניים – שלושה שלבים (נפרש לפי הרמב"ן והרשב"א, לא לפי רש"י):

1. קרניים – חיה.

והרי לעז יש קרניים והיא בהמה?
צריך כרוכות – שכבות לא מהודקות, ואילו של העז מהודקות.

2. והרי לשור יש כגרוכות לא מהודקות?

צודק, צריך כרוכות חרוקות (=שכבות כן מהודקות), ולכן השור לא חיה כי הם לא מהודקות.

3. חזרה לעז – אז למה העז לא חיה, הרי יש לו שכבות מהודקות?
   צריך עוד משהו – הדורות (עגולות).

יוצא שצריך 2 דברים כדי להיות חיה:

כרוכות חרוקות (שכבות מהודקות) + הדורות (עגולות).

שור לא חיה כי כרוכות אך לא חרוקות.

עז לא חיה – כי כרוכות חרוקות, אך לא הדורות.

מה עם עז כרכוז? (הקרניים כרוכות חרוקות והדורות, אבל נחרוקות לא בלועות זה בזה ("מבלע חירקייהו", האם זה מונע ממנה להיות חיה?)

           מחלוקת:

           רב אחאי – בהמה (צריך "מבלע חירקייהו" כדי להיות חיה)

           רב שמואל בן ר' אבהו – חיה (לא צריך מבלע חירקייהו), וכן הלכה.

ג. המשך הברייתא – "קרש" יש לו קרן אחת, והיא חיה וחלבה מותר.

           רב יהודה – זהו הצבי מבית עילאי (מהיער העליון).

ואגב, טיגריס הוא האריה מבית עילאי.

           (ומדובר בחיות ענק: אורך הצבי 16 אמה, רוחב פני האריה 9 אמות).

(נט: שליש תחתון, אגב הזכרת אריה דבי עילאי)

חלק ד – אגדתא: ר' יהושוע בן חנניה והקיסר

א. ר' יהושע ב"ח מדמה את ה' לאריה דבי עילאי, והקיסר רוצה לראות את האריה אך מתחרט מרוב פחד.

ב. רוצה לראות את ה', ר' יהושע ממשיל לו על ידי שלא יכול אפילו להסתכל בשמש.

ג. הקיסר רוצה לעשות לה' סעודה.

ד. בת הקיסר רוצה שה' יכין לה פלך.

השיעור חולין דף נט – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

הדף היומי – חולין דף נח

(נז: 8 שורות מלמטה – נח: במשנה)

א. סימן ל(אינה) טריפה (בספק טריפה)

רב הונא – 12 חודש.

מיתיבי – סימן ל(אינה) טריפה –
ת"ק – אם יולדת,
רשב"ג – משבחת,
רבי – 30 יום.
(אמרו לו – יכולה לחיות אפילו כמה שנים "טריפה חיה").
תשובה – רב הונא כרשב"א שסובר 12 חודש.
והלכתא (סוף נח.) – גם 12 חודש וגם לידה.

ב. ביצי טריפה
[ניתן לאסור את היוצא מהטריפה משתי סיבות:
1. עובר ירך אימו – דווקא כשנוצר לפני שהאם נאסרה.
2. האם גרמה לו (היוצא מן הטמא טמא) – דווקא כשנוצר אחרי שהאם נאסרה. כאן ניתן להקל מדין "זה וזה גורם"].

A. אמימר –
גירסא 1 –
a – ביצים שהיו לפני שנטרפה – נטרפו עמה (עובר ירך אמו)
b – ביצים שנוצרו אחרי שהיא נטרפה – מותרים (זה וזה גורם)
(מצד אחד יצאו מהאיסור ואסורים, אך מצד שני גם הזכר גרם להם, וזה וזה גורם – מותר).

איתיביה –
"ושוין בביצה שאסורה, מפני שגדלה באיסור" (b)
תשובות:
1. שם התייחמה מהקרקע (הזכר לא גרם אלא רק האם).
[2. וא"א לומר שמדובר בa,  שאם כן צריך לכתוב שגמרה באיסור (שהרי התחילה בהיתר).

גירסא 2 (נח. אמצע)
רבינא – טריפה לא מייצרת ביצים,
ולכן גורס באמימר שמדובר בספק טריפה, ובודקים אם תצליח לייצר עוד ביצים (לעיל א),
אם הצליחה – אינה טריפה כלל,
לא הצליחה – טריפה (והביצים שכבר היו בה אסורות (עובר ירך אמו (a)), הביצים החדשות – מותרות מצד זה וזה גורם (b)).

איתיביה – מהברייתא הנ"ל שיש לטריפה ביצים (b),
תשובה – לגרוס "שגמרה באיסור" (a) ומדובר בביצים שנוצרו לפני שנטרפה.

B. ביאור הרישא בברייתא

ולד של בהמת טריפה, ר"א – לא יקרב, ר' יהושע – יקרב,
ובברייתא נוספת (כאמור) – מודים בביצה שאסורה.

הסבר המחלוקת –
לגירסא א
מדובר בb – שקודם נטרפה ואח"כ התעברה,
ר"א אוסר – היוצא מן הטמא (ולא אומרים "זה וזה גורם"),
ר' יהושע מתיר – זה וזה גורם, ובביצה אוסר כי כאמור התייחמה מהקרקע.

לגירסא ב
מדובר בa – שהתעברה ואח"כ נטרפה
ר"א אוסר – עובר ירך אמו,
ור' יהושע מתיר – לא אומרים ירך אמו (ובביצה אוסר, כי הגידים משותפים).

C. למה לא נחלקו בחולין?
הסבר הר"ן – לולי שני ההסברים הנ"ל, יכולנו לומר הסבר שלישי –
שמדובר שלפי כולם אין את שתי הסיבות לאיסור (לא אומרים עובר ירך אמו, יש זה וזה גורם),
ור"א אוסר מצד דין מיוחד בקרבן (שלא ראוי שיבוא מאם טריפה).

אך לאור שני ההסברים של אמימר, קשה – למה נחלקו דווקא בקדשים?
תשובה – להודיעך כוחו של ר' יהושע שמתיר (כח דהיתרא עדיף).

אגב ה12 חודש
ג. תוחלת חיים של בע"ח
A. רב הונא – בריות בלי עצם חיות עד 12 חודש.
רב פפא – נפקא מינה שאם מצא כד עם תמרים מתולעים, אם שמר על הכד הרמטית שנה, יכול להניח שכל מה שהתליע מבחוץ מת והתפוררו, ואם יש תולעים חדשים הם לא שרצו על הארץ. ומותרים.
B. רב – בקא חי יום וזבוב שנה.
קשה – פתגם שנקבת הבקא כועסת עליו שבע שנים שלא קרא לה לסעודת הדם.
תשובה – הכוונה ב"שנות בקא" (כמו שיש פתגם שהעוקץ שלו כבד ששים מנים).

(נח: 11+)
ד. איבר מיותר
לסיום הפרק לגבי טריפות הגמרא מביאה עוד סוג של טריפה.
A. רב הונא – בהמה עם רגל אחורית נוספת – כאילו חסרה והיא טריפה.

B. הגבלות:
1. בהמה שהיו לה שני "סניא דיבי".
הגבלה – אם מחוברים אחד אחרי השני (נראה כאחד ארוך) – כשרה.
2. צינור מיותר בין בית הכוסות ל:
להמסס – רב אשי רצה להטריף, אך רב הונא מר בר חייא – זה נפוץ בחיות הבר.
לכרס – מר בר רב אשי חשב גם כאן להכשיר (כנ"ל), אך רב הושעיא – פה זה דווקא לא נפוץ וזה טריפה.
3. ברייתא – ראש הטבחים בציפורי – שני מעיים – בבהמה טריפה, בעוף כשר (נפוץ).
וגם בבהמה – אם מתחברים ונשפכים יחד – כשר.
איפה צריך שיתחברו? "עד כאצבע" – נחלקו רב אמי ורב אסי אם מההתחלה או אפילו רק מהסוף.

ה. ניטלה הנוצה
ר"י – טריפה.
רי"ח – ר"י ורי"ש אמרו דבר אחד, שרי"ש מחשיב את הפלומה כחלק מהעור לעניין מחשבת פיגול בחטאת העוף (שחשב לאכול הבשר והעור).
דחיית רבה – בפיגול תלוי האם ראוי לאכילה, בטריפה תלוי האם מגן על פנים העוף כעור.

השיעור חולין דף נח – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

הדף היומי – חולין דף נז

ואלו כשרות בעוף

(נו:  במשנה – נז: 8 שורות מלמטה)

המשנה –
נקב (פחות מרוב) או סדק (לאורך) בקנה,
נשיכת חולדה שלא עושה נקב בקרום המוח,
זפק – ניקב, רבי – אפילו ניטל (ראשונים – לא לגמרי, נשאר מינימום שמעביר את האוכל),
יצאו בני מעיה ולא ניקבו.
נשברו גפיה (כנפיים), רגליה
נוצות – הגדולות – כשירה, הקטנות שקרובות לגוף – ר"י מטריף (כבהמה ללא עור (גלודה, נד.).

א. זפק
A. ההלכה בניטל הזפק
ת"ר – ר' סימאי ור' צדוק "הורו בטרפחת (ניטל הרחם),  כרבי בזפק",
והגמרא מתלבטת –
הורו בשניהם – גם בטרפחת (רש"י – לחומרא) וגם בזפק (לקולא כרבי),
הורו רק בטרפחת לקולא (ורק השתמשו ברבי כדוגמא לקולא).
תיקו.
B. הגבול בין הושט (שנקב פוסל) לזפק (שאינו פוסל) –
ריב"ל – גג הזפק נחשב ושט (רב ביבי – כל שנמתח עמו).

ב. יצאו בני מעיה – כשירה
A. ר' שמואל ברי"צ – בתנאי שלא היפך בהן ("הוא עשך ויכוננך").
B. אגב –
1. עוד דרשה על הפסוק הנ"ל – כרכא דכולה ביה.
2. סיפור על מעיים שיצאו לאדם, והבהלה החזירתם בלי להופכם.

ג. נשברו רגליה – כשירה (נז. 2+)
הגבלה – רבא בדק בצומת הגידים (חיבור הגידים מתחת לשוק).
(מכאן אינו מהמשנה, עד סעיף ו,B)

ד.  שמוטת ירך וגף בעוף (נז.5+)
[בבהמה: יד – כשרה, ירך – טריפה],
A. גף (יד)  –
ר"י-רב – טריפה (שמא ניקבה הריאה),
שמואל ורי"ח – תיבדק (במילוי אוויר).
[אגב, מובאת כאן מחלוקת לגבי ריאה בעוף, ראה סעיף הבא (ה). בינתיים נדלג מ9+ לאמצע נז.)

B. שמוטת ירך
a. ר"י-רב – טריפה,
רב הונא-רב – כשרה
(והסביר לבנו רבה שר"י טעה כי ראה שכשרב ביקר בפומפדיתא שאסרו, הוא לא תיקן אותם "נהרא נהרא ושטיה (רש"י)).

b. נפקא מינה לצומת הגידים
רב ירמיה בר אבא בדק בצומת הגידים,
רבי אבא הקשה – הרי אפילו אם כל הירך נשמט כשר (וזה מעל צומת הגידים),
רב ירמיה ענה:
1. רב אמר בפירוש על המשנה לקמן (עו.) שאם ניטל צומת הגידים מטריף גם בעוף,
2. רבי אבא הציע לתרץ (וכן רב ירמיה  – רב אמר זאת בפירוש) –
בנשמט – יכול לחיות (קרה במפרק),
בנחתך (שלא במפרק) – לא יכול לחיות וטרף.

c. רבי אבא ור' זירא (נז. 4-)
ר' זירא: רב הונא-רב – טריפה,
רבי אבא – אני שמעתי מרב הונא-רב – כשירה.
(ואז מספר לו את הדיון עם רב ירמיה).
ר' זירא – ר' חייא בר אשי-רב – טריפה.

d. ועוד דעות (נז: שליש עליון)
מטריף – ר' יעקב בר אידי-רי"ח,
מכשיר – ר' חנינא-רבי.
ולהלכה – ר' יהושע בן לוי (בהקשר אחר) – "הלכה רווחת בישראל" שטריפה.
(הגענו עד נז: 5+ ברחבות)

ה. ריאה בעוף
(מ9+ לאמצע נז.)
חזקיה – אין ריאה לעוף.
ורי"ח – יש (ונמצאת אדומה כמו ורד בין הכנפיים).

הסבר לחזקיה (שאין) –
1. אין ממש – הרי ודאי שיש.
2. אין טריפה בריאה, הרי יש (לוי – יש את כל הטריות של בהמה).
3. לא צריך בדיקה בנפלה או נשרפה (מוגנת יותר ע"י הצלעות).
דחייה – מהתגובה של רי"ח, משמע שהמחלוקת מציאותית, ואכן אומר רי"ס בר"ח שחזקיה אינו בקי בעופות (תוס' – חזקיה קיבל ההלכה מרבותיו שהתכוונו לאפשרות 3, והוא הבין את אפשרות 1).

(נז: 5- לפני הרחבות)
ו. ריפוי וניסויים מדעיים בטריפות

A. פקפוקים על סימני הטריפה מניסויים מדעיים
במשנה השיעור הוא עד איסר האיטלקי,
אך ר' יוסי בן נהוראי שאל – הרי היתה רחל אחת שעשו לה קרום על פתח גדול יותר וחיתה.
ענה לו ר' יהושע בן לוי – כנראה שחיתה רק עד יב חודש.
[וכמו ששמוטת הירך טריפה (סעיף ד), ור"ש בן חלפתא עשה לה סוג של קיבוע וחיתה, וגם שם הכוונה עד יב חודש].

B. עוד ניסויים – של ר"ש בן חלפתא (עסקן בדברים)
1. מרט נוצות של תרנגולת ועטף אותה בעור וחיתה ואף גילדה נוצות חזקות יותר.
2. ניסוי עם נמלים לבדוק האם יש להם מלך ורב אחא בריה דרבא דחה את הניסוי.

נספח

הסימון hd מצביע לשקי האוויר שנמצאים בתוך הזרועות, ושתלישתם יכולה לפגוע גם בריאות עצמן (lung).

בדיקת צומת הגידים (מוטמע מאתר אוצר-סטוק) –

השיעור חולין דף נז – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

הדף היומי – חולין דף נו

(נו. במשנה – נו: במשנה)

טריפות בעוף

המשנה
א. נקבים – נקובת הוושט, פסוקת הקנה, הכתה חולדה בבראש במקום שעושה נקב בקרום המוח, הקורקבן, הדקין.
ב. נפלה לאש עד כדי כך שמעיה הפכו מאדום לירוק.
ג. התרסקה – על ידי חיה או אדם, אם חיתה מעת לעת כשרה.

חלק א – נקב בקרום המוח

א. האם אפשר לבדוק?
A. רב ושמואל ולוי – בודק באצבע מבפנים (דוחף המוח).
[בדף מה. יש מחלוקת האם כדי להטריף צריך ששני הקרומים יינקבו או שמספיק העליון. מקשים – לכאורה הבדיקה מועילה רק כששניהם נקרעו, ומתרצים – היא מועילה גם אם רק העליון נקרע – כי דחיפת האצבע תקרע את התחתון].
B. זעירי – הבדיקה לא מועילה, כיוון ששיני החולדה צרות ועקומות, ומוח לא יידחף מחוץ לגולגולת.
זעירי חוזר בו בעקבות הסעיף הבא.
C. בדיקה במסמר –
דעת רי"ח ור"ל – לי כולם הבדיקה הנ"ל באצבע טובה,
לגבי בדיקה במסמר מבחוץ:
ר"ל – לא, רי"ח – גם טוב.
וכן מחלוקת תנאים –
ר"י – דווקא באצבע (כדי שהמסמר עצמו לא יגרום לנקב ולאיסור מספק), (וכן בברייתא – ר"ש ב"א בשם ר"י)
ר' נחמיה – במסמר (הבדיקה באצבע אינה מספיק טובה (מאכיל טריפות לישראל).

ב. עוף של מים (שורה אחרונה בצרות)
בעוף מים (כולל אווזים שלנו) יש חומרא שנקב בגולגולת מטריף גם ללא נקב בקרום, וממילא אין טעם בבדיקה. הגמרא מביאה חומרא כתירוץ שלוש פעמים:
A. בברייתא הנ"ל של ר"ש ב"א, תחילה כתוב שיש בדיקה ובסוף כתוב שאם נשבר העצם מטריף.
B. רב ושמואל בדקו באצבע, וקשה מלוי שנקב בגולגולת מטריף.
C. רב מתנא הכשיר תרנוגלת של בית רב חנא, והקשו עליו מלוי הנ"ל.

כאמור, את כל החומרות תירצו שמדובר בעוף של מים.

ג. בדיקות נוספות
רב שיזבי – בשמש,
רב יימר – מילא הראש במים,
רב אחא ב"י – בקש.

(נו: 2+)

חלק ב – נפלה לאש

א. שיעור הירוק – כלשהו (רי"ח).
ב. הוריק הכבד ליד המעיים – טריפה (אפילו שהכבד עצמו לא מעכב אילו אם איננו, כאן מניחים שהמעיים נשרפו עמו].
ג. שינוי הצבע לשני הכיוונים ותלוי במה מדובר–
אדום לירוק – קורקבן, לב, כבד.
ירוק לאדום –

[מי אמר זאת:
1. ר"א הקפר על תרנגולת של ריב"ל, שהמשנה (אדום ירוק) זה רק לגבי הנ"ל.
2. ברייתא – כנ"ל.
3. ר' אבהו על תרנגול של ר' יצחק בר יוסף: שירוק-אדום – טריפה].

ד. בישול
הבישול מחזיר את המצב המקורי, ולכן אם הבישול שינה – הולכים לפי המצב אחרי הבישול. ממילא:
1. רב שמואל בר חייא-רב מני – אדומים שהוריקו שאחרי בישול חזרו והאדימו – כשרים.
2. רנבי"צ – אדום שנשאר אדום ואחרי הבישול הוריק – טריפה.
ומציע רב אשי – שלי"ז נחייב לבשל, אך דוחה הגמרא שיש חזקת היתר.

(נב: 4- לפני המשנה)

חלק ג – חשש לריסוק איברים
אחרי 24 שעות אין חשש לריסוק, אך יש חשש לשאר הטריפות וצריך לבדוק (כמו בבהמה שנפלה).

השיעור חולין דף נו – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

השיעור הוכן על ידי הרב דובי שחור

(נד: 9- עד נו. במשנה)

חלק א – שיעור של חיסרון בקנה ושל שיעורים שדומים לו

כאמור במשנה – אם נחסר הקנה עד כאיסר האיטלקי – כשרה

מה אם נחסרה בדיוק כמטבע האיטלקי?

ר"נ – נחשב כמו יותר וטריפה.
וזה כך גם בהלכות אחרות כמו בדיני טומאה וטהרה,
שסלע נחשב כיותר מסלע.

כלומר "עד" זה "עד ולא עד בכלל"

קושיות:

1. משנה בכלים – מיטה של חבל מתוח – החבל מקבל טומאה.
   שארית החבל:
   עד 5 טפחים – לא מקבל טומאה (לא משמש את המיטה).
   מ5 עד 10 – טמא.
   ושם זה "עד ועד בכלל"!

תשובה – גם שם זה "ולא עד בכלל".

2. משנה בכלים – כדי ששברי כלים יחשבו עדיין כלים ויקבלו טומאה, זה תלוי מה היה גודל הכלי המקורי (ככל שהיה גדול יותר צריך שברים גדולים יותר):

אם המקורי היה עד לוג – השברים צריכים לקבל שמן כדי לסוך אצבע רטנה של תינוק בן יומו.

אם היה מלוג ועד סאה – השברים צריכים להחזיק רביעית נוזל

אם ההיה מסאה ועד סאתיים –  השבר צריך להחזיק לפחות חצי לוג.

וגם שם מדייקת הגמרא שהכוונה "עד ועד בכלל"

תשובות:

1. A. כמו מקודם – גם שם אפשר לפרש שזה "לא עד בכלל".

דחייה – יש ברייתא מפורשת שאומרת שזה כן עד ועד בכלל ("לוג – כלמטה").

1. B. זה ספק, ותמיד הולכים לחומרא בשיעורי חכמים

ולכן מצד אחד בשברים – זה עד ועד בכלל –
וכך מחמירים על שבר בגודל מדויק שיקבל טומאה כמו השיעור הקטן יותר,

ומצד שני בקנה שנחסר זה "עד ולא עד בכלל" – כי מחמירים ומטריפים גם באיסר מדויק ולא רק בגדול מאיסר.

וראיה לדבר שתמיד מחמירים – במקרה של חבל המיטה:
חמישה בדיוק – נחשב כיותר כי זה חומרא שטמא,
עשרה בדיוק נחשב למטה – כי גם זה חומרא שטמא.

יוצא דופן שבו לא מחמירים – כתם שנמצא בבגדה של אישה – אם זבה פחות מגודל גריס טהור (תולים שהגיע ממקום אחר).

ושם אם זה בדיוק גריס הקלו,
כי כל דיני כתמים מדרבנן, כי מדאורייתא צריכים הרגשה.

(נה. באמצע)

חלק ב – על טריפות בטחול, בכליות, בלחי התחתון וברחם.

א. טריפה טחול
במשנה – ניטל הטחול לגמרי – כשירה.

מדייק רב עוירא – רבא – דווקא אם הטחול איננו – כשרה,
אבל אם יש טחול והוא מנוקב – טריפה.

קושיא ממשנה בדף סח. –
בהמה מעוברת , ואדם הכניס את ידו לרחם של הבהמה בעודה בחיים, וחתך איבר מהעובר והשאיר אותו בתוך הרחם, ואז שחט את האם –

באופן כללי האיבר מותר (אינו אבר מן החי).
אבל אם זה חתיכה מהטחול או מהכליות – אסורה.

ונדייק – לאכול את הטחול אסור,
אבל לאכול את שאר הבהמה שיש לה חיסרון בטחול – מותר.

תירוצים:

1. באמת אין הבדל בין העובר לבין הבהמה, בשניהם אם נחתך הטחול הדין הוא שהבהמה אסורה באכילה והיא טריפה.

אז למה המשנה שם דיברה על העובר ואל על האימא?
מכיוון שברישא אמרנו שאבר שנחתך מהעובר כשר, אמרנו לשון דומה בסיפא שבטחול אסור באכילה.

2. יש הבדל בין ניקב לבין נחתך.
   ניקב הטחול – טריפה,
   אבל נחתך מהעובר – החלק החתוך טרף אבל הבהמה כשירה.

ב. בעיות בכליות

במשנה – ניטלו הכליות – כשרה.

1. A. רכיש בר פפא-רב – אם אחת או שתי הכליות לקו (חולות ומלאות מוגלה) – טריפה.

בארץ ישראל הגבילו את הדין הזה – רק אם החולי הגיע לאמצע הכליה (לחריץ).

1. B. למסקנה בשני הסעיפים –

רבי נחוניא  –
מצד אחד כרכיש בר פפא-רב – שכליות שלקו טריפה,
ומצד שני נגד רב עוירא-רבא – ואומר שטחול שניקב – כשרה.

הגבלות –

1. זה רק כשהטחול ניקב בחלק הדק שלו,
   אבל אם בחלק העבה – טריפה.
2. גם בעבה, אם הנקב לא מקצה לקצה, אלא נשאר אזור בעובי של דינר זהב שאיננו מנוקב, – כשרה.

(נה: 7+)

1. C. כלל במערבא – כל דבר שמטריף בריאה, כשר בכליה.
   והראיה – שנקב בריאה מטריף, ונקב בכליה כשר.
   וכל שכן, פגם שכשר בריאה, בוודאי שיהיה כשר בכליה.

מקשה רב תנחומא –

1. 1. והרי ריאה עם מוגלה לא טריפה,
   ואילו כליה עם מוגלה – כאמור רב הטריף!
2. מים צלולים בריאה ובכליה – שניהם כשרים (רש"י מעיר שאינו יודע למה זה קושיא…)
3. וכן דוחה רב אשי – לא ניתן לדמות טריפה מסוג אחד לטריפה מסוג אחר, כל טריפות היא ייחודית,

הראיה – אם הרגל חתוכה בחלק העליון של הרגל, היא נחשבת לטריפה ותמות באופן ודאי תוך זמן קצר,
ואילו חתך באזור נמוך יותר של הרגל אינה טריפה.

1. D. כליה שהצטמקה –

בהמה דקה – רק אם הצטמקה לפחות מפול – טריפה.
בבהמה גסה – רק אם פחות מענב בינוני (יורת גדול מפול).

(נה: רבע)

ב. ניטל הלחי התחתון – כשרה

מגביל רבי זירא – רק אם יכולה להמשיך לאכול, אפילו על ידי שאדם מכניס לה את האוכל לגרון.
אבל אם לא אוכלת – טריפה.

ג. הרחם ("אם")

במשנה – ניטל הרחם כולו – כשרה.

בברייתא – לרחם יש כמה שמות בתנאים (

במשנתנו – אם,
בברייתא מחר – טרפחת
בברייתא בדף מח  – שלפוחית.

(נה: רבע)

חלק ג – בהמה חרותה

חרותה = בהמה שהריאות שלה הצטמקו כתוצאה מבהלה קיצונית.

א. הדין במשנה –

בהלה בידי שמים (ברקים ורעמים) – כשרה,
בהלה בידי אדם – טריפה.

ב. מה לגבי בהלה בידי בעל חי אחר? – בברייתא מובא רשב"א
אבל לא ברור האם בא להקל (כמו בהלה בידי שמיים), או להחמיר (כמו בהלה בידי אדם).

תשובה – ברייתא שבא להחמיר.

ג. מעשה שקרה לרבא בר בר חנה, שהלך במדבר, ומצא אילים עם ריאות שהצטמקו,
ולא ידע מה גרם לבהלה,
ואמרו לו בבית המדרש לעשות בדיקה – יניח את הריאות במים ל24 שעות (בקיץ בקערות חרס לבנות, בחורף בשחורות), ויבדוק –

אם הריאות חוזרות למצב הרגיל  – סימן שהבהלה בידי שמיים – וכשרות
אם לא – בידי אדם וטריפות

(נה: אחרי האמצע)

חלק ד – בהמה גלודה (=שנפשט עורה)

א. ת"ר: רבי מאיר – כשרה, חכמים – טריפה.

ואומר רשב"א שר"מ חזר בו

והגמרא מתלבטת  –
האם רבי מאיר חזר בו מדבריו,
או שמראש פסק כדעת חכמים (כעדותו של רבי הושעיה), אלא אם כן נשתייר עור בשיעור של סלע.

ורנבי"צ מכריע שאכן חזר בו.

ב. כאמור – גלודה שנשאר בה סלע כשרה.

1. A. מה הכוונה?
2. ר"י-שמואל – אותו עור שנשתייר, צריך להיות על כל אזור השדרה שנמצאת בגב הבהמה.

ומסתפקת הגמרא – האם שיעור הסלע צריך להיות לאורך כל השדרה או שמספיק פס דק לאורך כל השדרה שכולו מצטרף לגודל של סלע?

ופושטת הגמרא שצריך רוחב סלע לאורך כל השדרה כולה.

2. רבא בר בר חנה – הכוונה שצריך שיישאר שיעור של סלע על כל אחד מראשי הפרקים של הגוף, כלומר- על כל החוליות, הפרקים, השוקיים והירכיים.
3. רבי אלעזר בן אנטיגנוס – השיעור של הסלע הוא במקום טבורו.
4. B. שאלה על 3 השיטות –
   מה יקרה אם לבהמה יש עור בכל הגוף, חוץ מהמקומות ששלושת האמוראים הזכירו?

תיקו.

1. C. דעות מקלות יותר –
   המשותף לשלושת הדעות שהזכרנו הוא שעור במקום קריטי יצליח להתחדש ולכסות אל כל הבהמה.

אך יש דעות שעור (בשיעור סלע) בכל מקום בגוף יכול לעזור –

רב – בכל מקום, חוץ מהעור בתחתית הרגל והפרסות (עור בית הפרסות).

רי"ח מקל אפילו יותר – אפילו עור בית הרפסות מספיק כדי להכשיר.

ומקשה רב אסי ממשנה – עור בית הפרסות נחשב בשר ולא עור (בהקשר של טומאה וטהרה)

עונה רי"ח – אותה משנה היא כדעת יחיד, ולא נפסקה להלכה.

הראיה  – מברייתא שמלמדת הלכות פיגול ומוזכר בה דעת יחיד של אליעזר בן יהודה איש עיבלים שאמר משמו של רבי יעקב שאמר זאת (לגבי פיגול), ומכאן שזו רק דעתו.

השיעור חולין דף נה – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

השיעור הוכן על ידי הרב דובי שחור

(נג: 6- עד נד: 9-)

חלק א – המשך דרוסה

א. סימני הדריסה

ר"נ – אדמימות באיזור הבטן של הבהמה –

אם האדמימות מול איזור בני המעיים – טריפה.
אם היא באזור הצוואר – כדי להטריף צריך שהקנה והוושת עצמם האדימו.

אם נדקרה ע"י קוץ ויש נקב – נטריף אם הקוץ חדר לחלל הגוף

שיעור הפגיעה –

רב פפי –

בנקבים –

נקב בוושט – מספיק נקב קטן ביותר.
נקב בקנה – לפחות בודל איסר.

בדריסה – בקנה ובשווט השיעור אפילו במשהו, כי גם בנקב קטן הארס נכנס ומתפשט לגודל איסר.

(נד. 4+)

ב. איך בודקים את הדרוסה

הדעות –

רב יצחק בר שמואל בר מרתא – בודקים כנגד בני המעיים (כשמואל מאתמול)

ר"נ דורש יותר – מהגולגולת עד הירך.

עוד דעות

רב חייא עלה לארץ ומצא את רי"ח ור"ל שפסקו שמספיק כנגד בני המעיים,
אמא להם שרב פסק (כר"נ) שצריך יותר,

ר"ל שאל מי זה רב (כי רב ירד לבבל הרבה לפני כן),
ורי"ח הזכיר לו את גדולותו ושהיה תלמיד של ר' חייא.
ר"ל נזכר ואמר שאכן היה גדול – בזכות קולא גדולה שלו.

מה היתה הקולא של רב – אם לאחר השחיטה הקנה שמוט ואינו מחובר ללחי, ולא ברור מה קרה קודם – ההשמטה או השחיטה,
ורב פסק שמניחים שקודם נשחטה, ולכן כשרה (כי אם קודם נשמט – לא היה מצליח לשחוט כראוי),

אך הגביל ר"נ – מקלים רק אם בזמן השחיטה השוחט לא אחז בקנה ובוושט,
אבל אם אחז בהם, ייתכן שהוא החזיק את הקנה מתוח למרות שהיה כבר שמוט, ולכן במקרה כזה לא נתיר.

ורי"ח חולק על הקולא של רב – כדי להכשיר את הבהמה יש לבצע בדיקה נוספת: חותכים את הקנה במקום אחר ומשווים בין החתכים

אם החתכים דומים – טריפה.

אם הם שונים – כשירה (כי חיתוך כשהקנה מתוח ומחובר שונה מחיתוך כאשר הקנה שמוט ולא מתוח).

(נד: באמצע)

ג. ג

חלק ב – טריפות מיוחדות

במשנה – "זה הכלל – כל שאין כמוה חיה טריפה",

מה "זה הכלל" בא לרבות?

"שב שמעתתא" – 7 שמועות על טריפות (שהוזכרו בדף מב)

וכיוון שכבר הזכרנו טריפות נוספות שאינן מפורשות במשנה,
מונה הגמרא עוד טריפות נוספות שלא נמנו במשנה.

1. אנשי ביתו של יוסף הצייד היו מכים בחזק במקל על גיד הנשה של הבהמות,
   ולפני שהספיק למות – שחטוהו.

האם זה טריפה?

ר"י ב"ב – לא, כי לא מוסיפים על הטריפות שמנו חכמים.

2. באופן דומה – בבית רב פפא בן אבא הצייד היו מכים את הבהמות בכליה

וענה רבי אבא כנ"ל – לא מוסיפים על הטריפות שמנו חכמים.

שואלת הגמרא – והרי אנחנו רואים שאותם בהמות מתות תוך זמן קצר?

תשובה – קבלה בידינו שניתן להצילן על ידי תרופות.

(נד. במשנה למטה)

חלק ג –  משנה: מכות שונות שבהמה קיבלה ובכל זאת לא תוגדר כטריפה

המשנה – "ואלו כשרות" (כהנגדה למשנה הראשונה (מב.) "אלו טרפות") –

הרשימה:

א. ניקב הקנה או נסדק לאורכו או כשנחסרה לרשב"ג פחות מאיסר [בגמ' והוא כדינר קורדינאה או פשיטא קטן או סלע]
ב. כשהגולגולת נפחתה ולא ניקב קרום המוח.
ג. כשהלב ניקב ולא לבית חללו.
ד. כשנשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה.
ה. כשהכבד ניטל ונשתייר ממנו כזית.
ו. כשניקבו בית הכוסות וההמסס זה לזה.
ז. איברים שניטלו –

כשהטחול ניטל [ובגמ' (נה.) כשניקב טרף[
כשהכליות ניטלו [בגמ' (נה.) לקתה בכוליא אחת אם החולי מגיע עד למקום החריץ טריפה[
ניטל לחי התחתון [בגמ' (נה:) ר"ז:לא שנו אלא כשאינה יכולה לחיות ע"י לעיטה והמראה[
כשהרחם שלה ניטל [ובברייתות :טרפחת, שלפוחית[.

ח. חרותה [בברייתא צמקה הריאה ונתקשתה כחריות] בידי שמים [בברייתא בידי אדם טריפה ולר"ש ב"א – אף בידי כל בריה[
ט. גלודה (שנפשט עורה) לר"מ [בברייתא לפני שחזר בו[ ולחכמים פסולה וכן לר"ט ואם נשתייר בו כסלע כשירה ועי' בגמ'[.

גמרא –

א. מה הדין של מכות שלא הוזכרו לא ברשימת הטרפות ולא בכשרות?

רי"ח – מדייק מהמשנה הראשונה, והן כשרות

ר"ל – מדייק מהמשנה שלנו, והן טרפות

על איזה מקרה חלקו – המקרה של רב מתנא על ראש עצם הירך שיצא ממקומו בבהמה:
רב מתנא – טרף,
רבא – כשר במידה ולא נחתך גם הגיד שבראש העצם (למרות שלהלכה נכשיר גם אם נחתך הגיד, העיקר שלא נרקב)

ולענייננו –
רי"ח – מקרה זה כשר

(כי כל מה שלא הוזכר במשנה הראשונה כשר,
(ואמנם היתה הוו"א להטריף כי המשנה שם אמרה "זה הכלל" וזה בא לרבות גם מקרה זה (דומה ל"נטולה"), אך כאמור "אלו" מצמצם – וכשר).

ר"ל – טריפה,

(כי לא הוזכר במשנה השנייה של הכשרות.
(ולא מרבה מ"זה הכלל" שבמשנה הראשונה, כי מקרה זה לא באמת דומה לאף מקרה שם).

(נד: 12+)

חלק ד – המקרה הראשון במשנה: כשהקנה חסר – רשב"ג מכשיר עד כאיסר האיטלקי

ומסביר זעירי – ששיעור זה דומה לדינר קורדינאי,
וגם לגודלו של המטבע הכי פשוט בפומפדיתא.

השיעור חולין דף נד – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

סיכום הדף היומי, חולין דף נג

השיעור הוכן על ידי הרב דובי שחור

תמלול השיעור:

שלום לכולם, אנחנו לומדים את דף נג במסכת חולין, באתר sinay.org.il אנחנו מתחילים בדף נב עמוד ב' בשורה האחרונה ונלמד עד 6 שורות בתחתית עמוד ב'. השיעור יהיה 15 דקות.
היום הדף עוסק בטריפה שקרויה "דרוסה". דרוסה הכוונה לבהמה שבעל חיים נעץ בה את ציפורניו, והטיל בה ארס ששורף את גופה וגורם בסופו של דבר למותה.
את השיעור נחלק לשלושה חלקים.
בחלק הראש נדון אלו בעלי חיים גורמים להטרפת בעלי חיים מדין דרוסה. גם אילו שמטריפים צריכים לעשות זאת באופנים מסוימים ונדון בזה.
בחלק השני נעסוק בבהמות שהם ספק דרוסות. האם נחשוש לטריפות של הבהמה או לא.
ובחלק השלישי נלמד איך לבדוק בעל חיים שנדרס – מתי נטריף אותו ומתי לא.
נתחיל בחלק הראשון, ונחלק גם אותו לשני חלקים. בחלק הראשון נדבר על סוגי בעלי חיים שונים שדרסו, האם הם מטריפים או לא. ובחלק השני נדבר על כללים בפעולת הדריסה.
אז נתחיל.

בעלי החיים שעליהם נדבר הם: חתול, חולדה, עוף דורס, שועל וכלב.
רב כהנא שאל את רב בשלוש הזדמנויות שונות ובווריאציות שונות, האם חתול וחולדה שדרסו יטריפו את בעל החיים שנדרס מהם.
בכל פעם רב ענה אחרת לשאלה.
כדי להסביר את שלושת התשובות באופן שלא יסתור מעמידה הגמרא את התשובות שקיבל במקרים שונים.
ולמסקנה מגיעה הגמרא שרב סובר ש:
חולדה מטריפה עוף בדריסתה, אבל לא בעל חיים גדול יותר.
חתול יכול להטריף עופות בדריסה וגם בהמות קטנות כמו גדיים וטלאים, אבל לא כבשים גדולים ולא פרות.
עד כאן הדין של חתול וחולדה. ועכשיו נעבור לעופות דורסים.

במשנה כתוב שלעופות נץ וגס יש דיני דריסה. לנץ בעופות קטנים ולגס גם בעוות גדולים. הגמרא מסתפקת מה דינם של שאר העופות הדורסים האם הם מטריפים בדריסה שלהם או לא?
רב הלל אמר לרב אשי שכשלמד אצל רב כהנא שמע ממנו שגם בשאר העופות טמאים יש דיני דרוסה.
הגמרא מקשה על דברי רב כהנא האלו מהמשנה שלנו שמשמע ממנה שרק נץ דורס עופות קטנים והופך אותם לטריפה. משמע ששאר העופות שדרסו לא הופכים את הנדרס לטריפה!
מתרצת הגמרא שני תירוצים, שהמשותף ביניהם הוא שיש ייחודיות לנץ ובגלל זה הוא מופיע במשנה למרות שגם עופות טמאים אחרים יכולים להטריף בדריסתם: עכ"פ –
תירוץ ראשון – הנץ מטריף גם עוף ששווה בגודלו לנץ, שאר העופות הטמאים מטריפים רק עופות שקטנים מהם.
תירוץ שני – הנץ מטריף אפילו עוות שגדולים ממנו, אבל אר העופות הטמאים מטריפים רק עוף ששווה להם או קטן מהם ולא עוף שגדול מהם.
אז עד עכשיו דיברנו על החתול והחולדה ועל עופות טמאים.

ונעבור לשועל ולכלב.
כאן מביאה שתי גרסאות הופכיות של רב כהנא משמו של רב שימי בר אשי.
בראשונה נפסק ששועל לא מטריף מדין דרוסה, ובשנייה שכן מטריף.
הגמרא מביאה מעשה שסיפר רב דימי כאשר הגיע מארץ ישראל לבבל ששועל דרס כבשה בבית המרחץ של בית היני. לפי הגרסא הראשונה חכמים פסקו שהשועל אכן הטריף את הכבשה ואז יש סתירה לדברי רב שימי בגרסתו הראשונה שאמר שאין דין דרוסה לשועל. מתרצת הגמרא שזה לא היה שועל אלא חתול שיש לו דיני דרוסה בבעל חיים קטן.
לפי הגרסא השנייה חכמים פסקו שהכבשה כקירה כי שועל לא מטריף בדריסה. ואז זה סתור את הגרסא השנייה בדברי רב שימי שאמר שיש דין דרוסה לשועל. ומתרצת הגמרא שזה היה כלב. וכלב מוסכם שאינו דורס.

אז נסכם את השלב בראשון בחלק הזה
חולדה מטריפה רק עופות. חתול יכול להטריף גם בהמות קטנות. עופות טמאים יכולים להטריף עופות קטנים מהם או לפי הסבר אחר גם עופות ששווים להם בגודלם.
לגבי שועל יש שתי גרסאות. וכלב לא דורס.

בשלב השני ננסה להבין כמה כללים בדריסה עצמה.
אביי מלמד שכדי שדריסה תטריף צריך שהדריסה תיעשה ביד עם הציפורנים ודווקא בכוונה של בעל החיים הדורס וכאשר הוא חי.
כלומר, שאם הדריסה נעשתה לא ביד אלא ברגל או שנעשתה בשיניים ולא בציפורניים או שלא בכוונה או כאשר כבר הדורס לא היה בחיים. הדריסה לא תטריף את בעל החיים שנדרס.
הגמרא תמהה אם חייבים את כוונתו של בעל החיים אז ברור שאם הוא מת הדריסה לא תיחשב כמטריפה!
אלא, מתרצת הגמרא שיש חידוש במקרה שבעל החיים נעץ את ציפורניו בטרף שלו, ולפני שהספיק לשלוף את ציפורניו חזרה, חתכו את ידו. היה עולה על הדעת שכבר בנעיצת הציפורניים הוא הטיל את הארס בטרף. לכן חידשנו שלא. רק כאר הוא שולף את הציפורנים מבעל החיים אותו תקף רק אז הוא מטיל את הארס שמטריף. ולכן אם חתכו את ידו לפני שהספיק לשלוף את הציפורנים בעל החיים יהיה כשר כי הארס לא חדר לגופו.
וכאן סיימנו את החלק הראשון של השיעור אנחנו בסוף השורות הצרות של עמוד א.
נסכם: למדנו שחולדה מטריפה רק עופות. חתול יכול להטריף גם בהמות קטנות. עופות טמאים יכולים להטריף עופות קטנים מהם או ששווים להם בגודלם. בשועל יש מחלוקת. וכלב לא דורס.
והכללים של אביי: כדי להטריף – הדריסה חייבת להיות בציפורנים של היד בכוונה ובעוד הדורס חי.
ועכשיו אנחנו עוברים לחלק השני של השיעור שמדבר על ספק דרוסה.

ספק דרוסה הכוונה – מה קורה כאשר אני לא בטוח אם בעל החיים דרוס לפי הכללים או לא. האם להטריף אותו או לא?
רב סובר שמעמידים אל בעל החיים על חזקתו והוא יישאר כשר. ולדעת שמואל אני חושש ולכן נטריף את בעל החיים שהוא ספק דרוס.
לא בכל מקרה של ספק נחלקו רב ושמואל. אם למשל יש קבוצת שוורים, ולא ברור לנו האם אריה נכנס ביניהם או לא, תמיד אוכל לומר שהוא לא נכנס וכל השוורים מותרים.
גם אם לא ברור לי אם הדורס הוא בעל חיים שמטריף או לא. כמו אני לא בטוח אם זה היה כלב או חתול. תמיד אוכל לומר שזה היה כלב, וכמו שכבר למדנו כלב לא דורס.
אם נחזור לאריה ולשוורים –
גם אם ברור שהאריה נכנס בין השוורים, וישב בשקט. אוכל לומר שהרוגע שלו מלמד שלא הייתה לו כוונה לתקוף ולכן השוורים יהיו כשרים.
או במקרה שהאריה נכנס וקטע את ראש אחד מהשוורים, אוכל לומר שאחרי התקיפה הזו שאר השוורים כשרים כי האריה נח מזעמו.
אם גם האריה נוהם וגם השוורים גועים. אין חשש לטריפה כי כמו שהשוורים חוששים מהאריה גם הוא חושש מהם ולא מסתבר שתקף.
מתי תהיה אז המחלוקת בין רב לשמואל – במקרה שהשוורים גועים והאריה שתק.
לדעת שמואל זה סימן שהאריה פוגע בשוורים ודורס אותם. ולכן בספק כזה אני מטריף. ולדעת רב כל עוד אין לי ידיעה ברורה שהאריה דרס אני לא מטריף אף אחד מהשוורים.

כדי להמחיש את מחלוקת רב ושמואל, האם ספק דרוסה כשירה או טריפה, מביאה הגמרא שלושה מקרים:
המקרה הראשון, הוא של רבה בר הונא שאמר משמו של רב – מופיע בעמוד א' בסוף השורות הצרות.
לתוך קבוצת שוורים נכנס אריה. ולאחר שהאריה עזב מצאו ציפורן של אריה נעוצה בגב של אחד מהשוורים.
אז אפשר להסתכל על המקרה הזה משני צדדים.
מצד אחד ניתן לומר שהאריה לא דרס את השור. כי אמנם רוב האריות היו דורסים לפחות אחד מהשוורים, אבל ברך כלל כשאריה דורס, הציפורן לא נופלת לו מהיד. ולכן מסתבר שהציפורן שנמצאה בגב השור הגיעה לגב לא מידו של האריה אלא כתוצאה מהתחככות בכותל שבו הייתה נעוצה ציפורן.
אבל מצד שני ניתן לומר שלמרות שרוב השוורים רגילים להתחכך בכתלים, עכ"פ הסיכוי שציפורן של אריה תנעץ בגבו כתוצאה מהחיכוך נמוך מאוד.
אחרי הצגת שני הצדדים – אומר רב זה בדיוק מקרה של ספק דרוסה – ולדעתי ספק דרוסה כשירה.

אביי מגביל בשלוש הגבלות את ההיתר של רב:
כל מה שאמר רב זה דווקא כשמצאנו את הציפורן בגב של השור. אבל אם הציפורן לא נמצאה ורק רואים את הסימן שהציפורן השאירה בגב של השור, כאן כבר אין ספק שהאריה דרס.

הגבלה נוספת להיתר של רב אומר אביי: כל ההיתר הוא כשמצאנו בגב השור ציפורן לחה, שברך כלל לא נושרת מהיד. אבל אם הציפורן הייתה יבשה, קורה לפעמים שכזו ציפורן נושרת ואז כבר לא נתיר את השור.
וההגבלה השלישית – גם כאשר הציפורן לחה והתירנו זה רק כאשר יש ציפורן אחת. אבל אם מצאנו שתים או שלוש כשהן נעוצות בצורת כף היד של האריה – כאן כבר לא נתיר, כי מסתבר שהאריה אכן נעץ את כף יד עם ציפורניו בשור והטריף אותו.
אמרנו קודם שכדי להמחיש את מחלוקת רב ושמואל, האם ספק דרוסה כשירה או טריפה, תביא הגמרא שלושה מקרים – את המקרה הראשון ראינו.
ועכשיו נקפוץ למקרה השלישי ואז נחזור לשני.

המקרה השלישי מופיע בשליש העליון של עמוד ב' מעל תוספות ד"ה דרוסה.
הסיפור הוא על אוז אחד שהיה בבית רב אשי, שנכנס לבין הקנים, וכשיצא הצוואר שלו היה מלוכלך בדם. השאלה, האם הוא נפצע מחתול שדריסתו מטריפה, ואז צריך לבדוק את סימני הארס, או שהוא נפצע מהקנים, ואז צריך רק לבדוק אם יש לו נקב במקום שמטריף.
ואמר רב אשי, שכמו שכשהסתפקנו האם חיה נדרסה ע"י כלב או ע"י חתול, הקלנו שזה היה כלב, שאין בו ארס. אז גם פה, כשיש לנו ספק האם הוא נפצע ע"י קנה או ע"י חתול, כאשר הקנה מקביל לכלב, נוכל להקל ולומר שהפציעה היא מהקנה שבה בדיקה פשוטה – לבדוק את הקנה, ואם לא נחתך רובו, ואת הושט לאחר השחיטה, ואם הכל בסדר – האווז יהיה כשר.
המקרה השני מופיע בעמוד ב' ארבע שורות מלמעלה.

הגמרא פוסקת להלכה את דיני ספק דרוסה, אמימר פוסק כשמואל, שחוששים לספק דרוסה. והסיבה שלא מקלים כשיטת רב, היא או שאמימר אינו סובר כרב ומחמיר כשמואל, או לפי גירסא שניה, סובר אמימר שרב חזר בו והודה לשמואל שחוששים לספק דרוסה, והראיה ממעשה שקרה.
המעשה היה עם סל מלא עופות שהיה ספק האם הם נדרסו ע"י נץ. והביאו את הסל הזה לפני רב. רב שלח את אותו סל לשמואל שהוא יפסוק מה דינם של העופות. שמואל שסובר שחוששים לספק דרוסה, חנק את אותם עופות והשליך אותם לנהר. אז הינה ראיה שרב חזר בו. כי אם רב היה חושב שלא חוששים לספק דרוסה לא היה שולח את העופות לשמואל, אלא מתיר במקום. אבל מקשה הגמרא, אם רב חזר בו, שיאסור אותם בעצמו, למה הוא שלח לשמואל שיאסור? אלא, התשובה היא שרב לא חזר בו, והסיבה ששלח את העופות לשמואל שיורה את דינם, היה בגלל שזה היה מקומו של שמואל, ורב לא רצה לפסוק הלכה נגד שמואל בעירו של שמואל, ולכן שלח את העופות אליו. אבל באמת נשאר רב בדעתו שספק דרוסה מותר.
הגמרא מנסה להבין למה שמואל חנק את אותם עופות, ולא מספיק היה לשלח אותם לנהר. ועונה הגמרא שהוא חשש שהם יעלו מן המים, ויצודו אותם ציידים, וימכרו אותם ליהודים, וישחטו אותם בלי לדעת שהם אסורים.
מנסה הגמרא להציע שאולי שמואל היה צריך לשמור את אותם עופות 12 חודש, ואם לאחר 12 חודש אותם עופות עדיין היו בחיים, סימן שהם לא נדרסו והם לא טרפות. עונה הגמרא, יש חשש שבגלל שמדובר בהרבה עופות ובתקופה ארוכה, מישהו ייקח אחד מהם, ישחט ויאכל.
שואלת הגמרא, אז למה לא למכור אותם לגויים. התשובה היא, כי יש חשש שהגוי ימכור אותם ליהודי, והיהודי ישחט ויאכל את עוף מבלי לדעת שהוא אסור.
אז אם כך – למה לא זרק שמואל את העופות לאשפה לאחר שחנק אותם? למה הוא זרק אותם לנהר? לשיטתך אולי נשליך אותם לכלבים, שיש בזה הנאה כלשהיא. אלא – הסיבה ששמואל השליך אותם לנהר היה כדי לפרסם את הדבר, שידעו שחוששים לספק דרוסה.
עד כאן החלק השני של השיעור.

נסכם את החלק הזה:
רב ושמואל נחלקו האם חוששים לספק דרוסה רב יקל ושמואל מחמיר וחושש.
ראינו שלא בכל מקרה של ספק נחלקו רב ושמואל. אם הספק אם בכלל נכנס הדורס או אם נכנס בעל חיים אבל לא ברור שהוא דורס. כולם יודו שלא חוששים.
אם הדורס ישב בשקט ולא תקף – לא חוששים. או ישב בשקט אחרי תקיפה אחת – לא חוששים לגבי האחרים. אם גם הדורס וגם בעלי החיים משמיעים קול – אין חשש.
וראינו שלושה מקרים: המקרה הראשון היה כשנכנס אריה לתוך קבוצת שוורים ולאחר שהאריה עזב מצאו ציפורן של אריה נעוצה בגב של אחד מהשוורים.
רב הקל ושמואל החמיר.
אביי הגביל בשלוש הגבלות את ההיתר של רב: כל מה שאמר רב זה דווקא כשמצאנו את הציפורן בגב של השור. אבל אם הציפורן לא נמצאה ורק רואים את הסימן שהציפורן השאירה בגב של השור, כאן כבר אין ספק שהאריה דרס.
ההגבלה השנייה הייתה: כל ההיתר הוא כשמצאנו בגב השור ציפורן לחה, שבדרך כלל לא נושרת מהיד. אבל אם הציפורן הייתה יבשה, אולי נשרה ולא נתיר.
וההגבלה השלישית – גם כאשר הציפורן לחה והתירנו זה רק כאשר יש ציפורן אחת. אבל אם מצאנו שתים או שלוש כשהן נעוצות בצורת כף היד של האריה – כאן כבר לא נתיר, כי מסתבר שהאריה אכן נעץ את כף יד עם ציפורניו בשור והטריף אותו.
המקרה השני היה המעשה של הסל מלא עופות שהיה ספק האם הם נדרסו ע"י נץ. והביאו את הסל הזה לפני רב. רב שלח את אותו סל לשמואל שהוא יפסוק מה דינם של העופות. שמואל שסובר שחוששים לספק דרוסה, חנק את אותם עופות והשליך אותם לנהר.
הבאנו שתי גרסאות או שרב לא רצה לפסוק נגד שמואל במקומו של שמואל, או שרב חזר בו. והסברנו ששמואל דווקא זרק להר כדי לפרסם א ההלכה.
והמקרה השלישי היה – עם האווז שנכנס לבין הקנים, ויצא עם צוואר מלוכלך בדם. וראינו שרב אשי פסק לקולא כי יש ספק האם בכלל היה חתול או חיה שמטילה ארס ובספק כזה כולם חודים שלא חוששים לדריסה.

ועכשיו נעבור לחלק השלישי והאחרון שבו נלמד איך לזהות דריסה בבעל חיים.
לדעת בני רבי חייא ולדעת שמואל, שאמר משום רבי חנינא בן אנטיגנוס, כאשר לא ניכרים סימני הדריסה מבחוץ, יש צורך לבדוק את כל בני המעיים האם יש בהם סימני ארס. כלומר, האם יש אדמומיות.
לדעת רוב הראשונים, בני המעיים הכוונה את כל גבה של הבהמה, את צדדיה ואת החלק התחתון מהכתפיים ועד הירך.
לעומת שמואל סובר רב שהבדיקה צריכה להיעשות בכל חלל הגוף שבו יש איברים פנימיים וגם באזור הקנה והוושט. אילפא שאל מה קורה במידה והסימנים, כלומר הקנה והושת, נעקרו ממקומם הרגיל בחסת התחתונה של הבהמה, מה השיעור של העיקור כדי שהבהמה תהיה טריפה. על כך ענה שמואל, שבמידה ונפרד רוב שטח החיבור, אז הבהמה טריפה.
דין נוסף שלימד רבי יהודה בשם רב, שבמידה והארס גרם לריקבון של אבר מסוים, כלומר, שאם הרופא כדי לרפא, מגרד את אותו אזור ומסיר אותו כדי לרפות, כלומר שהריקבון הוא משמעותי, מחשיבים את האיבר הרקוב כאילו אינו קיים. ואם חיסרון של אותו איבר, מטריף אותה לא רק באופן שהוא חסר, אלא גם באופן שהוא נירקב בצורה משמעותית.

לסיום, מביאה הגמרא מעשה שממחיש את ההלכה הזו. סיפר רב אשי, שכאשר למד בבית מדרשו של רב כהנא, הביאו לפניהם ריאה שכאשר היו מושיבים אותה היא הייתה שלימה, אבל כאשר הרימו אותה היא הייתה מתפרקת, ונפלו ממנה חתיכות, בגלל הריקבון. ועל פי ההלכה שהזכרנו, הטרפנו את אותה בהמה.
עד כאן החלק השלישי של השיעור. הגענו לעמוד ב', 6 שורות מלמטה.
נסכם מה שלמדנו היום:
חילקנו את השיעור לשלושה חלקים:
בחלק הראשון למדנו שחולדה מטריפה רק עופות. חתול יכול להטריף גם בהמות קטנות. עופות טמאים יכולים להטריף עופות קטנים מהם או ששווים להם בגודלם. בשועל יש מחלוקת. וכלב לא דורס.
והבאנו את הכללים של אביי: כדי להטריף: הדריסה חייבת להיות בציפורנים של היד בכוונה ובעוד הדורס חי.
בחלק השני ראיונו את מחלוקת רב ושמואל בשאלה האם חוששים לספק דרוסה רב מקל ושמואל מחמיר וחושש.
ראינו שלא בכל מקרה של ספק נחלקו רב ושמואל. אם הספק אם בכלל נכנס הדורס או אם נכנס בעל חיים אבל לא ברור שהוא דורס. כולם יודו שלא חוששים.
אם הדורס ישב בשקט ולא תקף – לא חוששים. או ישב בשקט אחרי תקיפה אחת – לא חוששים לגבי האחרים. אם גם הדורס וגם בעלי החיים משמיעים קול – אין חשש.
וראינו שלושה מקרים: המקרה הראשון היה כשנכנס אריה לתוך קבוצת שוורים ולאחר שהאריה עזב מצאו ציפורן של אריה נעוצה בגב של אחד מהשוורים.
רב הקל ושמואל החמיר. אביי הגביל בשלוש הגבלות את ההיתר של רב: דווקא כשמצאנו את הציפורן בגב של השור. דווקא בציפורן לחה, ודווקא לא בצורת היד של האריה.
המקרה השני היה המעשה של הסל מלא עופות שהיה ספק האם הם נדרסו ע"י נץ. והביאו את הסל הזה לפני רב. רב שלח לשמואל שחנק את אותם עופות והשליך אותם לנהר.
הבאנו שתי גרסאות או שרב לא רצה לפסוק נגד שמואל במקומו של שמואל, או שרב חזר בו.
והמקרה השלישי היה – עם האווז שנכנס לבין הקנים, ויצא עם צוואר מלוכלך בדם. וראינו שרב אשי פסק לקולא כי יש ספק האם בכלל היה חתול או חיה שמטילה ארס ובספק כזה כולם סוברים שלא חוששים לדריסה.

בחלק השלישי ראינו מחלוקת עד כמה צריך לבדוק בהמה אחרי דריסה.
לדעת בני רבי חייא ולדעת שמואל, יש צורך לבדוק את כל בני המעיים האם יש בהם סימני ארס. כלומר, האם יש אדמומיות.
רב סובר לעומתו שהבדיקה צריכה להיעשות בכל חלל הגוף שבו יש איברים פנימיים וגם באזור הקנה והוושט.
אם הסימנים נעקרו ממקומם הרגיל בלסת התחתונה של הבהמה, פסק שמואל, שבמידה ונפרד רוב שטח החיבור, אז הבהמה טריפה.
רבי יהודה בשם רב פסק שבמידה והארס גרם לריקבון משמעותי של אבר מסוים, מחשיבים את האיבר הרקוב כאילו אינו קיים. ואם חיסרון של אותו איבר, מטריף אותה, אז גם באופן שהוא נירקב הבהמה תחישב כטריפה.
ובסוף הבאנו את המעשה של הריאה שכשהרימו אותה היא התפרקה לחתיכות מרוב ריקבון ולכן הטריפו את אותה הבהמה.
עד כאן להיום. כל טוב.

השיעור חולין דף נג – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

סיכום הדף היומי, חולין דף נב

(נב. באמצע – נב: באמצע)

חלק א – נשתברו רוב הצלעות

א. רוב צלעות – בבהמה 13 זוגות צלעות (=26), אך אומר רי"ח שאנו מחשיבים רק את הגדולות עם מח – 11 זוגות (22). אם נשברו רוב מתוכם (12) – טריפה.
ב. ברייתא – לא משנה באיזה צד.
ג. זעירי – השבר בחצי הקרוב לשדרה.

חלק ב – נעקרו הצלעות – (נב. 2+ ברחבות)

א. צריך רוב:  רי"ח – שני צדדים (12), עולא (מחמיר) – צד אחד (6).

ב. רב – נעקרה צלע וחוליה – טריפה. (בהמשך נעמיד שהכוונה לחצי חוליה).

ג. שאלו רב כהנא ורב אסי את רב – נעקרו 2 צלעות מקבילות ללא החוליה?
אמר להם – הרי זהו גיסטרא (חציית הבהמה) – וזה אפילו נבילה!

שאלות:

1. והרי גם המקרה של רב (B) הוא גיסטרא (אם נעקרה החוליא, אז גם הצלע המקבילה נעקרה).
   תשובה – שם נעקרה רק חצי חוליה (והצלע השנייה נשארה).
2. למה זה נבילה, הרי לעיל (A) עולא ורי"ח הצריכו רוב כדי שיהיה טריפה.
   תשובות:
3. לעולא – שם זה כשאינן מקבילות, אך במקבילות מספיק 2 צלעות.
4. לרי"ח – לא ניתן לענות ששם אינן מקבילות, שהרי על כרחנו לפחות 2 מקבילות.
   אלא – כאן מדובר שגם החוליה נחסרה בחציה, כלומר כמעט כמו הדין של רב.

[ולמה שאלו על 2 ולא 1?
כדי שאם יענה כשירה, ידעו שכל שכן ב-1.
ואם יענה שלא כשירה, יאמר זאת בצורה תקיפה, וכך יבינו שאפילו אחד טריפה. (ומה שקרה בפועל שצעק שזהו גיסטרא, הבינו שב-1 זה לפחות נבילה).

ד. שמואל – (נב. 2-) נעקרה צלע מעיקרה (ר"ת – עם חלק מהחוליה) – טריפה (כדעת רב).
קשה – שמואל אומר שלפי ב"ה נעקרה חוליה אחת טריפה. משמע שדווקא חוליה שלימה עם שתי צלעותיה.
תשובה – שם הכוונה לחוליות ללא צלעות – החוליות שבסוף עמוד השדרה.

[הערות: (נב: 7+)
א. המחלוקת המקורית של ב"ה וב"ש היא לגבי כמה יחסר מעמוד השדרה כדי שלא יטמא באוהל (ב"ה – 1, ב"ש – 2), ושמואל אמר שנחלקו גם לגבי כמה יחסר ויטריף.
שאלה על שמואל – לפי זה ב"ה מחמירים, אז למה לא הוזכר בקולי ב"ש? כי השאלה העיקרית שם לגבי אוהל, ובזה ב"ה מקלים.

ב. אגב, בירור עוד שתי טריפות ששמואל הזכיר:
1. גולגולת שנחבסה ברובה (נתרסקה ממכות, אך לא נחסרה),
בעי ר' ירמיה – רוב גובהה או היקפה? תיקו.
2. בשר החופה את רוב הכרס ברובו (הדופן החיצונית של הבטן).
רב אשי – מה קרה לבשר? קרוע ונמצא או דווקא אם ניטל לגמרי?
תשובה – תלמד מהמשנה עצמה – "נקרע רוב החיצונה", והסביר ר' יוסי בר"ח שזה דופן הבטן.
דחייה – שמואל חולק על ההסבר של רי"ס בר"ח, ולדעתו המשנה לא עוסקת בדופן החיצונית אלא בחלק הפנימי ש"יש בו מילת" (בליטות כעין צמר), ושמואל הוסיף טריפה זו ממסורת.

השיעור חולין דף נב – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

סיכום הדף היומי, חולין דף נא

חולין דף נא – גמרא דף יומי

(נא. באמצע – נב באמצע)

טריפת נפולה – בהמה שנפלה

חלק א – מתי חוששים לנפילה

A. כשנפלה, מתי בכ"ז אינה נפולה

א. רב הונא – ירדה מעצמה, אינה נפולה
רב הונא – הניחה למעלה ומצאה למטה (ואינה עומדת):
1. מניחים שירדה בכוונה + 2. כשיורדת בכוונה, גם אם בפועל נפצעה, אינה "נפולה".
שאלה על הגדי של רבינא שירד מהארובה, האם אומדת עצמה לקפוץ גם בלי שיש לה במה להיתלות? רב אשי – כן.
[אגב הגדי של רבינא – סיפור על כבשה שלא נפלה, ומשום מה גררה רגליים אחוריות,
רבינא חשש לשדרה שנפסקה (וכן היה במציאות באותו מקרה),
אך רב יימר (וכן ההלכה) – זאת התקבצות ומותרת, כי לזה יש יותר סיכוי].
(דילוג – נא. רבע תחתון)

ו. (נא: רבע עליון) ר"נ – זריקה על הקרקע בבית המטבחיים – לא חוששים.
רב יצחק בר שמואל בר מרתא הסביר (ע"פ רב) – מכין עצמו לנפילה (נועץ ציפורניו).

ג. רב מנשי – גנבי אילים
בהוצאת האילים – אינם נפולים (נזהרים וזורקים על המותניים),
בהחזרתם: מיראה – נפולים, מתשובה – אינם נפולים.

B. מכות שונות

ב. רב הונא – מלחמת שוורים (נא. רבע תחתון)
רב הונא –
לא נפלו (אפילו שהם כאובים) – לא חוששים (זה רק חום מהמכה),
נפלו – חוששים לנפולה.

ד. ר"י-רב – הכאה במקל (נא. 4+ ברחבות)
אם ראש (קצה, (או קשרים שבאמצעה)) המקל הכה באמצע גבה – חוששים,
לכן: אם הכה לאורכה – רק אם המקל קצר ונגמר באמצע גבה – חוששים, אם הכה מהצד באמצע – חוששים.

ה. ר"נ – לידה אינה ריסוק איברים לוולד.
(רמב"ן – החידוש אפילו שנתקשתה בלידתה).
ניסיונות להביא ראיה:
1. רבא – תינוק בן יומו מטמא בזיבה, ואם לידה יכולה לרסק איברים – ניתן לתלות הזיבה בלידה ולא יטמא. דחייה – אולי באמת מטמא רק יוצא דופן.
2-3. בהמה בת יומה אינה מוקצה ומותרת באכילה בו ביום.
2- לגבי עגל – נעמיד ביוצא דופן (או שלא נתקשתה בלידה).
3 – לגבי בכור (שא"א להעמיד ביוצא דופן) – שעמד על רגליו.

חלק ב – דין נפולה (נא: לפני האמצע)
החשש – ריסוק איברים.
כדי להתיר צריך: בדיקה + או עמדה או מעת לעת.
א. בהלכה – ר"י-רב – לא צריך בדיקה, רב חייא בר אשי – צריך.

ב. לא צריך עמדה או הלכה ממש, אלא:
בעמדה – רב – מספיק פשטה ידה לעמוד, רב חסדא (מקל) מספיק ניערה ידה.
בהלכה – רב – מספיק עקרה רגלה.

ג. איזו בדיקה צריך
לשיטת רש"י הבדיקה היא לטריפות אחרות (ולא לריסוק איברים) –
אמימר-רב דימי – כנגד בית המעיים (נקרעה רוב הכרס, ניקבו המעיים),
רב פפא – כנגד בית החלל כולו (גם נשברו רוב צלעות או נעקרו חוליות מהשדרה).
סימנים (קנה וושט) לא צריך לבדוק (רב אשי).

חלק ג – נפילת עוף

א. החומר שעליו נפלה

ב. נפלה על ידי מלכודת דיבוק

רב אשי מתיר, אמימר אוסר.
במה נחלקו:
(נתפסה בכנף אחת יותר קל מבשתיהן).

השיעור חולין דף נא – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

סיכום הדף היומי, חולין דף נ

(נ. 11+ עד נא. באמצע)

חלק א – רשב"ג – מעיים שניקבו וליחה מבפנים סותמת – כשר

בשם ר' אבא – הלכה כרשב"ג,
אך תלמיד עלה לארץ ישראל ושאל אותו ואמר שאין הלכה כרשב"ג.

[ואגב, גם אמר שהלכה כר"ש באבלות:

אח ששמע מאוחר על האבלות והגיע מאוחר לשבעה:
אם הגיע מרחוק – סופר 7 לעצמו,
אם ממקום קרוב:

           חכמים: תוך 3 ימים – סופר איתם, אח"כ – לעצמו.
ר"ש: בכל מקרה סופר איתם. והלכה כר"ש].

(נ. שליש תחתון)

חלק ב – מקיפים במעיים, בריאה ובקנה

הערות:

1. רב משרשיא בן רבא משמש את הנקב החדש לפני שהשווה (כי הרי גם בנקב המקורי משמשו).
2. בריאה –
   רבא – דווקא באותה ערוגה (צד).

אך הגמרא – אפשר מצד לצד, אך לא מאונה גדולה לקטנה.

3. בקנה –
   רב פפא – דוקא באותה חוליה (3 טבעות).

אך הגמרא – אפשר מחוליה לחוליה, אך לא מקדימה לאחורה.

(נ. 4-)

חלק ג – ניקבה החלחולת

שלא במקום הדבק – נקב מטריף.

במקום הדבק (שהחלחולת דבוקה בירכיים וכך הצואה לא תצא בנקב) כשר, בתנאי ש:

           רי"ח: שרוב ההיקף נשאר,

           רבא – ר"נ: שנשאר רוחב אצבע.

(נא: 4+)

חלק ד – כרס פנימי (נקב) וחיצוני (נקרע רובו)

דעות:
(נקדים שהאכול תחילה עובר ב4 קיבות: כרס, בית הכוסות, המסס, קיבה, ורק אחר כך עובר למעיים).

מאחורי הכרס:
1. ר' נתן בר שילא ור' יהושע בר קרחה – סניא דיבי
(המעי העיוור, איבר שיש באמצע המעיים, לא באזור הכרס)

החלק הקדמי של הכרס:

2. ר' ישמעאל – איסתומכא (רש"י לא יודע מהו)
3. ר' אסי – רי"ח (לפי ההסבר של הגמרא) –
   המקום הצר בכרס (לכיוון הוושט) – הכרס הפנימי,
   המקום שמתרחב – הכרס החיצוני.
4. שמואל – מקום שאין בו צמר (פתח הכרס)
   (אחרונים – לא שאין שיער כלל (כי אז זה הוושט), אלא פחות שיער מבכרס החיצונה)
5. ר' אבינא (רבינא) בשם רב – הטפח האחרון של הוושט.

החלק האחורי של הכרס

6. רבה בר רב הונא – מפרעתא (כל מה שיוצא החוצה כשהטבח פותח את המעיים מלמטה).

 כל הכרס:

7. מערבא בשם רי"ס בר' חנינא – כל הכרס!
   ואילו הכרס החיצונית אינה הכרס אלא הבשר שחופה את רוב הכרס (כלומר כל מה שאחרי הצלעות).

למעשה – בנהרדעא עשו כרבה בר רב הונא – מפרעתא.

           ואיך לא חששו לשאר הדעות?

רוב הדעות כלולות בתוך המפרעתא (סניא דיבי, איסתומכא, מקום שאין בו צמר, מקום צר בכרס), חוץ מר' אבינא (טפח בוושט) ומערבא (כל הכרס) שעליהם נהרדעא חולקים.

(נ: שליש תחתון)

חלק ה – עוד על הקרע בכרס החיצונה

א. גודל הקרע

חכמים – רוב קרוע מטריף.

ר' יהודה (לפי הסבר הגמרא) – או רוב (גם בלי טפח, בבהמה קונה) או טפח (גם בלי רוב, בבהמה גדולה).

           מה החידוש ברוב בלי טפח?

           היינו חושבים שאם זה רוב וכמעט טפח – אולי צריך טפח. קמ"ל.

           (וקשה להבין את ההו"א).

ב. קרע עגול

גניבא בשם ר' אסי – סלע מטריף (כי אם יימתח זה יוצא טפח),

ר' חייא בר אבא בשם גניבא הנ"ל – צריך קצת יותר מסלע.

(נ: 3-)

חלק ו – מחט בבית הכוסות

א. הדין:

(נזכיר (מח:) – ההנחה היא שהמחט הגיע מהאוכל, כלומר מבפנים).

אם היא נקובה רק בדופן הפנימית – כשר (כי החיצונית מגנה)

אם נקובה בשניהם – טרף,

           בתנאי שיש עליה קצת דם, כי רק כך ברור שזה קרה לפני השחיטה.

ולמה בנקבים סתם (ללא מחט) לא דורשים דם כדי להטריף?

כי בנקב סתם – היה דם ונשטף, אך כשיש מחט – מצופה שיהיה דם על מחט (ומסתבר שהכוונה לכל סוגי הנקבים במחטים).

(נא. 8+)

ב. סיפור על מחט משני צדדים שנכנסה חזרה פנימה

תלמיד הגיע מארץ ישראל ואמר שרבי פסק במקרה של מחט מצד אחד שטרף,
אביי בירר איתו, ומסתבר שהיה בצד השני דם, שזה סימן שבאמת המחט היתה משני צדדים (ופשוט חזרה פנימה), ולכן רבי הטריף, וכמשנתנו.

השיעור חולין דף נ – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

סיכום הדף היומי, חולין דף מט

(מט. רבע עליון – נ. 11+)

חלק א – עוד על נקבים בריאה

א. אגדתא – למה נקרא שמה ריאה?

רי"ח: כי היא מאירה את העיניים למי שאוכל אותה.

והגמרא מוכיחה שהכוונה לא כפי שהיא אלא בערבוב עם סמי רפואה נוספים.

ב.  נקב במקום שיד השוחט ממשמשת

מר זוטרא בריה דרב מרי – לא תולים, טרף.

רב אחא בר נתן – תולים, כשר, וכן ההלכה.

           ורב משרשיא הוכיח מזה שתולים בזאב.

ג. מורנא (תולעים בריאה), מחלוקת –

           לפני שחיטה, טרף

אחרי שחיטה, כשר. וכן הלכה.

ד. עומק הנקב – חכמים – מספיק 2 השכבות החיצוניות, ר' שמעון – עד בית הסמפונות.

1. A. ר' ירמיה בר אבא – הכוונה לסימפון הגדול.
2. B. כמי ההלכה –

פעמיים אמרו שריב"ל אמר בשם ר' מלוך שהלכה כר"ש, ופעמיים דחו ואמרו ששהוא לא אמר את זה,

ריב"ל עצמו – כר"ש (=קולא)

אך הגמרא – אין הלכה כר"ש (=חומרא).

(מט. רבע תחתון)

חלק ב – כשרות החלב שעל גבי הקיבה

החלבים שמקריבים אסורים באכילה. איזה מקריבים?

"וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לַה' אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב" (ויקרא ג, ג).

מה "ואת כל" בא לרבות? את מה שדומה לחלבים שמוזכרים בפסוק:

1. החלב על הדקין (קרום ונקלף + תותב).
2. החלב שעל הקיבה – מחלוקת:
   ר"ע – מתיר (כי אינו תותב),
   רי"ש – אוסר (מספיק שקרום ונקלף).

שתי הערות:

1. הגמרא זה מובא בשתי ברייתות, בבריתא הראשונה רי"ש הוא המקל, בברייתא השנייה רי"ש המחמיר, והגמרא מכריעה כברייתא השנייה, כי היא הביאה סברא ולכן סביר שדייקה יותר.
2. ר' אושעיא פתח את הסוגיה שנהגו להתיר, ואמר שזה כר' ישמעאל שהוא כהן ומסייע לכהנים (כי הכהנים מקבלים את הקיבה, וממילא אם החלב מותר יהנו גם מזה). אולם לפי המסקנה הכוונה לאבותיו, כי הוא עצמו מחמיר.
3. במה עוד סייע רי"ש לכהנים?
   מניין שגם הכוהנים מתברכים בברכת הכהנים:

ר"ע – ואברכה מברככיך

רי"ש – "ואני אברכם", שזה עדיף משל ר"ע, כי זו אותה ברכה שהכהנים מברכים את העם].

(מט: רבע עליון – חזרה לענייננו):

חלק ג – איזה חלב יכול לסתום נקב?

א. מחלוקת

רב – טהור (כי כמו שראינו, טמא הוא קרום ונקלף ולכן לא נדבק טוב לנקב)

רב ששת – טהור או טמא.

ב. חלב חיה (שבבהמה היה טמא, אך בחיה טהור):

לרב ששת – ודאי סותם (כל חלב סותם).

לרב – אביי: לא סותם, אמנם הוא טהור, אך פיזית הוא עדיין לא מהודק.

ג. למעשה

נקב שנסתם ע"י חלב טמא:

רבא הכשיר, כי התורה חסה על ממונם של ישראל, ולכן יש להקל כרב ששת.

רב פפא: כיון שזה איסור תורה יש להחמיר.

(דילוג שליש תחתון עד מט: 6-, סוגיא של דבש מגולה שמובאת בדרך אגב)

ד. ר"נ – חלב (אפילו טהור) עשוי ככובע – לא סותם.

           במה מדובר?

           י"א – חיטי דכרכשתא (חלב על החלחולת)

           וי"א – טרפשא דליבא (שומן העוטף את הלב).

(מט: 5-)

ה. חלב על הקיבה

לכאורה לפי מה שראינו לעיל –
לר"ע הוא טהור, ולכאורה סותם לכולם
לרי"ש טמא (כי קרום ונקלף), ואז לרב ששת יסתום ולרב לא.

אבל הגמרא מוסיפה על זה כמה הערות:

1. בני ארץ ישראל פסקו כר"ע (מותר), ובני בבל כרי"ש (אסור).
2. ר"נ – כיוון שבארץ ישראל נהגו היתר אכילה, אפילו בבבל שלא אוכלים – בכל אופן גם הם יכולים לסמוך על ר"ע לעניין סתימה, וזה סותם.
3. באיזה חלב בדיוק מדובר – יש שני סוגים – "חימצא" (על הקשת) ו"בר חימצא" (על היתר) –
   דעה אחת (רב נחמן) –
   על הקשת (חימצא) – אסור באכילה לכו"ע ולכן לא סותם.
   על היתר (בר חימצא), הוא זה שנחלקו לגביו, והוא סותם.
   דעה שנייה (מקלה יותר) –
   על הקשת – מחלוקת, וכיוון שבארץ ישראל התירו לאכול – סותם לפי כולם.
   על היתר – מותר לפי כולם, וברור שסותם.
4. [למעשה רש"י פוסק כלשון הראשון, לכן:
   על הקשת אסור ולא סותם,
   על היתר מחלוקת א"י ובבל לגבי אכילה,
   ואכן בני א"י (כמו ר' אמי) היו מקלפים קצת את החלב (כדי שלא יהיה שם מהחלב של הקרב שאסור), ואוכלים את השאר,
   ובני בבל היו זורקים אותו (וכך מסופר על השמש של ר' חנינא שהיה מבלל ור' חנינא אמר לו לזרוק)].

(הסוגיה שדילגנו: שליש תחתון עד מט: 6-, דומה לדיון על חלב טמא (חלק ג, ג))

אגב: חלק ד – משקים מגולים

א. איסור משקים מגולים (שנשארו מגולים ללא שמירה וחוששים לארס של נחש)

           חכמים – רק במים, יין וחלב.

           ר"ש – גם בציר, חומץ, שמן, דבש ומורייס.

ב. למעשה:

           היה מקרה של דבש מגולה –

           רבא – מותר (מקלים כרבנן כי התורה חסה על ממונם של ישראל).

           ר"נ בי"צ – כאן זה סכנה ויש להחמיר.

ג. מקרים בהם כל צד מצפה שהשני יודה לו:

בציר להקל – כי היו רב פפא ועוד חכמים שמים משקים גלויים בציר כדי לבטל את הארס ואז הותר, אז כש"כ שציר עצמו מותר.

בדבש להחמיר – כי יש תנא הוסף שאוסר (ר' שמעון בן אלעזר).

השיעור חולין דף מט – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

(מח. 3+ עד מט. רבע עליון)

חלק א – ריאה שדבוקה לדופן (בהכל או בסירכא)
הסירכא נוצרת כי היה נקב, אבל לא ידוע אם הנקב היה בדופן (וכשר) או בריאה (וטרף).
רב נחמן – לא חוששים (תולים שהבעיה בדופן), אא"כ יש צמחים (אבעבועות) בריאה, שזה מרע את חזקתה וחוששים.
אבימי – חוששים.
מה הכוונה חוששים? לא שטרף, אלא שצריך לבדוק:
מפרידים עם סכין חדה את הריאה מהדופן ובודקים את הדופן –
אם יש מכה בדופן – כשרה (ורב נחמיה אפילו אז הצריך לבדוק את הריאה במים),
אם אין מכה – טריפה.
שאלות:
1. גרסה אחרת: רב נחמיה אמר את זה על דין אחר – שמצאו סירכא בין 2 אונות. ורב אשי דוחה.
2. למה אם הנקב מהריאה זה טרף, והרי ר"נ אמר שאם הדופן סותם זה כשר (רבינא: אם מחובר טוב – לבשר, ולא לעצם)!
תשובה: תלוי איפה זה מחובר:
אם לדופן הסמוכה לה – כשר.
אם לדופן רחוקה – טריפה.
[כפי שראינו בסוף מו: לגבי סירכא בין 2 אונות:
אם קרובות – כשר,
אם רחוקות – טריפה].

[דיון על זה:
הרי למדנו כבר שאם הבהמה היתה כבר טריפה – גם אם נסתם – היא לא חוזרת להכשירה! (זה ננלמד מכרות שופכה, ששם כן חוזר להכשירו ובדבירם אחרים לא).
תשובה: זה נכון במשהו כמו נקב שעלה עליו קרום – טרף (כפי שראינו אתמול ברב יוסף),
אבל כאן – שמראש הנקב יכול להיסתם על ידי הדופן + זו סתימה טובה שלא תתנתק – כשר.[1]
(מח. שליש תחתון)

3. במקרה שהדופן סותם את החור בריאה ומכשיר – הרי אם הדופן פתאום יינקב – זה טריפה. אז למה המשנה לא הזכירה גם את "נקובת הדופן"?
תשובה: שם הבעיה היא בריאה. הדופן היתה פשוט פלסטר שהוסר.
4. אמרנו שאם יש (אבעבועות) זה מעיד שהבעיה בריאה.
מה הדין אם סתם יש אבעבועות (צמחים) בלי שהריאה דבוקה?
שמואל הכשיר,
וכך גם נטה רבה בב"ח, אבל התלמידים הסתפקו בגלל רב מתנא שאמר שאבעבועות מלאות מוגלה פוסלות, אבל הסביר שמואל – שם מדובר בכלייה.
סיפורים על זה:

a. ר' ירמיה התחמק מלקנות ריאה עם אבעבועות.
והסביר שר' יוחנן היה שולח ריאות כאלו לר' יהודה בר' שמעון שיכשיר, כי הוא לא רצה להכשיר בעצמו,
b. אך מצד שני –
כשרב נחמן ורב אמי ורב אסי ראו שמוכרים ריאות כאלו בשוק לא אמרו להם כלום.

(מח: 5+)
חלק ב – ריאה שנמצא בה מחט (וניפחו ולא יוצא אוויר)
הקדמה: אנחנו צריכים להיות בלשים: איך הגיעה לשם המחט?
או "נקובי נקיב ואתאי" – הבהמה אכלה אותה, והיא עברה מהמעיים לריאה – טריפה.
או "סימפונא נקט ואתאי" – הבהמה נשמה אותו פנימה, ואז –
אם חיסרון פנימי נחשב חיסרון – טריפה
אם חיסרון פנימי לא נחשב חיסרון – כשר.
[ונזכיר – בדף הקודם ראינו שחיסרון פנימי אינו חיסרון.
ושם הקשנו על זה מהמשנה – "ריאה שניקבה או שחסרה" – טריפה. ולכאורה: ניקבה זה מבחוץ, חסרה – מפנים (אחרת בשביל מה נכתב).
וענינו – הכוונה לחסרה מבחוץ, ונכתב בשביל ר"ש (שבנקב צריך נקב עד הסמפון הראשי, אבל כשחסרה – גם חיסרון שטחי מטריף)].

א. הדעות: מח' אמוראים –
רי"ח ור"א – כשר,
גם וגם:
1. הנחה מציאותית: נכנס מהריאה.
2. הנחה הלכתית: חסרון פנימי לא נחשב חיסרון (כמו בדף הקודם)
ר"ל – טרף.
או או:
1. מחלוקת הלכתית: חסרון פנימי נחשב חיסרון.
2. מחלוקת מציאותית (זו המסקנה): נכנס מהמעיים.

(דילוג משליש עליון לשליש תחתון)
ב. קושיה על המקלים מר"נ – סימפון של ריאה שניקב – טריפה,
אז גם כאן – הרי ניקבה את הסימפון ועברה לבשר הריאה והנקב מטריף.
תשובה – שם זה כשהנקב באזור הפיצול של הסימפונות. ששם אין בשר ריאה שיסתום.
ואילו אצלנו, ניתן להניח שהנקב לא ליד פיצול, ושם בשר הריאה סותם באופן טבעי – וכשר.
(ולמה במקום הפיצול לא סותם, הרי לגבי חור במעיים גם רב נחמן סובר שיש חלב שסותם?
תשובה – אל תדמה טריפות לטריפות. כל אזור בגוף זה משהו אחר).

ג. מקרים בהם כל צד מודה קצת לשני:
(דילוג חזרה לשליש עליון)
A. מחט שנמצאה בחתיכת ריאה – גם ר' יוחנן מחמיר,
כי כאן מדובר בחתיכה, אז א"א לבדוק את כל הריאה אם יש חור
[תחילה ר' אמי הכשיר כר' יוחנן,
ור' ירמיה הקשה מהמשנה כנ"ל שחיסרון פנימי נחשב חיסרון,
אך והגמרא לא מתייחסת לקושיה, אולי כי יכלה לענות כנ"ל.
אח"כ ר' אמי הטריף,
כי כאן מדובר בחתיכה, אז א"א לראות אם היה חור].
(דילוג ל8-)
B. מחט שנמצאה בסימפון הראשי – גם ר"ל מקל (לא מטריף ולא מכשיר)
כי אם הגיע ע"י נקב מהמעיים – מה הסיכוי שיגיע עד הסימפון הראשי?

(דילוג ל6-)
ד. אגב – מחט שנמצא בכבד
A. מחט שנמצאה נעוצה בכבד מבחוץ
רב יוסף – טרף.
רב אשי – בודקים איך המחט הגיעה לשם.
במחט דקה – אכן טרף, כי כנראה הגיעה מהמעיים ונקבה אותם ועברה לכבד.
אך במחט עבה:
אם הקוף בחוץ – עדיין טרף, כנ"ל.
אבל אם הקוף בפנים – כשר, כי ניתן לתלות שהגיע מהריאות (סימפון > (נקב) ריאות > (נקב) עורק הריאה > לב > קנה הכבד[2])
וקשה על רב אשי (שהחמיר כשהחוד כלפי פנים) מבית הכוסות –
בית הכוסות הוא חלק ממערכת העיכול, יש לו דופן כפולה, ונמצאה בדופן מחט.
אם המחט מצד לצד – זה נקב מטריף.
אם רק בצד הפנימי – כשר (מניחים שהמחט הגיעה מבפנים, וניקבה רק עד האמצע).
ולמה לרב אשי (וכל שכן לרב יוסף) לא חוששים שהגיעה מבחוץ עם החוד כלפי פנים?
תשובה – שם גם כשהקוף נעוץ בדופן, יש יותר סיכוי שהגיעה בפנים, כי האוכל בבית הכוסות דוחק אותה לדופן כך שגם הקוף יכול להינעץ בדופן. לכן תולים להקל.

B. מחט בסמפון (כלי הדם) הגדול של הכבד (לא נעוץ, כך שלט יודעים מאיפה הגיע)
מחלוקת:
הונא מר בריה דרב אידי – טרף
רב אדא בר מנימי – כשר, וכן רבינא, ואמר לחייב את המטריף על הבהמה
[כאן יש יותר סברא להכשיר, שהרי נכנס עד לסמפון, לכן יותר סיכוי שהגיע מהריאה].

C. גרעין במרה
רב כהנא – כשר,
כי זה לא חד, ולא יכול לנקוב את הוושט, לכן ברור שהגיע מהקנה לכבד ומשם למרה, בלי לנקוב משהו שפוסל (כדלעיל).
אך בגרעין חד (זית) – הדין כמו במחט בכבד.

[1] ברש"י בדף מג. משמע שיש 2 סברות למה כשר: או כי קבוע או כי מראש נועד להיסתם. וצריך עיון ביחס בין 2 הסברות.
[2] אמנם זה קנה שמחזיר את הדם ללב, אבל הזרם שם חלש, והמחט יכולה לנוע למטה נגד כיוון הזרימה.
הנקבים שהזכרנו (מהסמפון לבשר הריאה ומשם לתוך עורק הריאה לא מטריפים כי בשר הריאה סותם אותם).

השיעור חולין דף מח – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

(מז. 5+ עד  מח. 3+)

עוד הלכות של הריאה (של רבא ועוד)

א. מספר האונות

אמור להיות 3 מימין הבהמה ו2 משמאל (מלבד האומות – האונה הגדולה בכל צד).

רבא – אם יש יותר או פחות – טריפה

מרימר (לשוחט ולרב אחא) – יותר – אינו טריפה,

           בתנאי שזה בשורת האונות ולא באמצע למעלה,

           [באמצע למטה זה "עינוניתא דוורדא" ואינו טריפה (רב הונא מר בר אויא)]

(מז: 2+)

ב. צבע ומרקם

1. A. ריאה שדומה לאופתא (חתיכת עץ) – טריפה

שלושה הסברים (בגמרא נראה כאילו יש 5, אבל הסברים 3,4 חוזרים ומסבירים את הסברים 2,1 בהתאצה (רש"י):

1. במראה (התנפחה ונעשית לבנה כעץ),
2. במישוש (קשה כעץ),
3. חלקה כעץ (כלומר שאין חלוקה לאונות כלל).

1. B. צבעים
2. רבא –
   כחול – כשר, שחור כמו דיו – טריפה (כי זה אדום שלקה, התקלקל).

ירוק ואדום – כשר.

[למד מר' נתן הבבלי שתינוק שהיה ירוק או אדום אמר שלא למול כי חסר לו דם או יש יותר מדי, ואמר לחכות עד שיחזור לרגיל – כלומר יכולה להתרפאות].

2. כמו כבד – כשר, כמו בשר – טרף (מח' ראשונים אם הכוונה למרקם או לצבע)
3. צהוב כמו חלמון ביצה למשל – טריפה

והרי ירוק כשר? (ובגמרא ירוק זה לפעמים צהוב)

תשובה – שם הכוונה ירוק ככרתי (=ירוק או תכלת), ולא צהוב.

ג. ריאה אטומה

כלומר ניפחו את הריאה אחרי השחיטה ויש חלק שלא מתנפח.

חותכים במקום הסתום – אם יש מוגלה – כשר (כי המוגלה סותמת, וזה היה נרפא),

אין מוגלה – אם סתום לגמרי – טריפה (בודקים עם רוק/עלה).

(מז: באמצע)

ד. רב יוסף לגבי נקב:

1. עלה קרום על הנקב – זה לא עוזר.
2. (דין שראינו אתמול) – שומעים איוושא –

אם מוצאים את מקום יציאת האוויר (על ידי רוק, עלה, הכנסה לכלי מים) – כמובן טריפה,

אם לא – כשר (והרעש זה מעבר אוויר בין השכיבה הפנימית לחיצונית, אך לא יוצא לגמרי החוצה).

ה. ריאה חסירה

חסירה בחוץ – טריפה.

חסירה בפנים – כשירה:

           עולא – ריאה שהבשר בפנים נשפך כמים (אא"כ גם הסמפונות נשפכו),

           רב נחמן – ריאה שנימוקה מבפנים.

וקשה מהמשנה:

"ריאה שניקבה או שחסרה" – טריפה. ולכאורה: ניקבה זה מבחוץ, חסרה – מפנים (אחרת בשביל מה נכתב).

תשובה – הכוונה לחסרה מבחוץ, ונכתב בשביל ר"ש (שבנקב צריך נקב עד הסמפון הראשי, אבל כשחסרה – גם חיסרון שטחי מטריף).

השיעור חולין דף מז – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

(מו. שליש עד מו: 1-)

א. ניטל הכבד

אם נשאר חלק אז לא טריפה:

כמה?

       משנתנו – משהו,

       משנה בנד. – כזית.

בהנחה שכזית – איפה?

       ר' זירא – ליד המרה,

       ר' אדא ב"א – ממקום שחיה (למעלה),

       ורב פפא מחמיר ומצריך את שניהם.

שאלות:

       מתלקט? מרודד? רצועה? תיקו.

       מחוברת בכמה מקומות? הכל תלוי אם יש כזית בשני המקומות הנ"ל.

(מו. 3-)

ב. ריאה שניקבה בכלשהו – טריפה.

1. האם גם אם רק קרום עליון ניקב?

       שתי דעות בגמרא אך אחר כך מוכרע שכשר.

       כלומר צריך שגם הקרום התחתון יינקב.

1. האם רק קרום תחתון מטריף?

       מחלוקת, וההלכה שכשר.

הראיה: רב יוסף הראה איך לבדוק האם קול איוושא זה נקב בשני הקרומים (וטרף) או רק בתחתון (וכשר), (שיטת הבדיקה – לשים קצת רוק מעל מקום הרעש או להכניס למיכל מים).

(מו: שליש)

ג. הלכות של רבא על ריאה:

1.      נקב בקרום העליון ולא בתחתון – כשר.
2.      ריאה שהאדימה מקצה – כשרה, כולה – טריפה.

רבינא דוחה – אם מקצתה כשרה כך גם כולה, כמו בחובל שאר שרצים שכשר, כי האדמימות תיבלע והבהמה תבריא.

3.      ראיה שהתייבשה – טריפה.

יש 2 דרגות של יובש: 1. שמנקבים ולא יוצא דם. 2. יותר יבש – שנפרכת בציפורן.

כאן דרוש דרגה 2,

ואפילו לחכמים שבבכור מסתפקים בדרגה אחד (שאוזן שהתייבשה נחשבת מום קבוע) – כאן יודו שכיון שהריאה איבר פנימי ומוגן יותר – צריך דרגה 2 כדי להטריף.

4.      גילדי גילדי (פצעים קטנים), אוכמי אוכמי (כתבים שחורים (תוס' – כחולים, אך שחורים טריפה)), חזותא (כתמים צבעוניים (בצבע שלא מטריף – ראה דף הבא) – כשר.
5.      בועות –

שתי בועות – טריפה גם בלי שרואים נקב,

ואם יש אחת שנראית כ2 – עושים חור באחד מהצדדים, ובודקים אם הנוזל יוצא רק מחצי אחד (ואז טרף, כי זה נחשב 2) או מהכל (וכשר, כי זה נחשב 1).

בועה אחת –

בלי נקב – כשרה,

עם נקב – אם זה במקום שהשוחט נוגע – תולים את הנקב בשוחט וכשר,

אם לא – טרף, ואומר רבא – וזה לא עוזר לקרב בועה נוספת ולעשות בה נקב ולראות אם הנקבים דומים וכך לקבוע אם גם הנקב הראשון נעשה אחרי השחיטה וכשר.

6.      סירחא בין שתי אונות –

אונות לא סמוכות – טרף, כי הסירחא הייתה יוצאת וחופשת את החור והבהמה היתה מתה.

אונות סמוכות – כשר

בדף הבא נראה הלכות נוספות של רבא ואמוראים נוספים.

השיעור חולין דף מו – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

(מה. 1+ עד  מו שליש)

תזכורת: שיעורי טריפה –

[מח – כלשהו, שדרה – מחלוקת (רובו או משהו)

ושט – כלשהו, כרס – רובו,

ריאה – כלשהו, קנה – רובו

לב – משהו, עורק ראשי – מחלוקת (רובו או משהו)

א. המשך טריפות בגרגרת (קנה) –

הקדמה –

נפסקה הגרגרת – צריך רוב להטריף,

אך חסרה הגרגרת (חור, כלומר ממש חסר חלק מהגרגרת) – מספיק גודל איסר להטריף.

1. רב יהודה – רב: ניקבה הגרגרת כמו נפה (הרבה חורים מסביב להיקפה, עם רווח קטן מנקב בין נקב לנקב) – כל החורים מצטרפים לרוב ומטריפים[1].

          קשה – הרי ניקבה זה חיסרון, אז מספיק שיצטרפו לאיסר כדי להטריף, ולא צריך רוב!

[והגמרא מוכיחה מגולגולת בטומאת מת שהרבה נקבים מצטרפים לשיעור].

          תשובה – כאן מדובר בנקב שלא יצר חיסרון.

ומסכם ר' יהושע בן לוי:

          נקבים בלי חיסרון – מצטרפים לרוב, כמו בנפסקה הגרגרת

          נקבים עם חיזרון – מצטרפים לאיסר, כמו בחסרה הגרגרת.

1. נקבים עם חיסרון בעוף – מה השיעור להטריף?

איסר? לא, זה גדול מדי.

אלא כקוטר הקנה עצמו (כלומר אם יקפלו את החלק המנוקב ויעשו איתו כביכול מכסה לקנה – הוא יכסה אותו),

(ומחשיבים את כל השטח המנוקב, גם את החלק שבין הנקבים).

1. חיסרון כמו "דלת" (door)? כלומר חתיכה ירדה, אך עדיין מחוברת בצד אחד.

רב נחמן – צריך שיעור גדול יותר מאיסר כדי להטריף – אלא כדי שיכנס איסר ברווח (ע"פ דמשק אליעזר).

1. נסדקה הגרגרת לאורכה

מספיק שיישאר קצת למעלה ולמטה וכשר.

כמה?

רב – חוליא (טבעת של הקנה).

רי"ח ור' יונתן – משהו.

(מה. שליש תחתון)

ב. גבולות אזור השחיטה של הקנה

למעלה – מהטבעת העליונה הגדולה

          (אך ראה ברייתא יח: שם אפשר גם קצת מעל זה – מהכובע שמעל הטבעת, וכן הלכה).

למטה – עד כנפי הריאה העליונה, כשמחזיקים את הבהמה הפוך (שאז כנפי הריאה יורדים קצת יותר לכיוון הראש).

          וכמה זה? זה כנגד המקום הטבעי שבה הצוואר של הבהמה יוצא מבית החזה.

לכן – אם משכו לה את הצוואר החוצה בכח ושחטו סמוך לחזה (כך שחלק מהקנה שבדרך כלל בתוך החזה נמתח החוצה) – טריפה.

          אם הבהמה מוציאה את הצוואר בעצמה בכח (אנסה עצמה) ושחט שם – תיקו.

רי"ח ור"ל – וכן לגבי טריפה –

          הגבול בין הקנה לריאה הוא הגבול הנ"ל (בקנה – רוב, בריאה – כלשהו).

[ואגב, מיקום החזה לגבי מתנות כהונה מקרבן שלמים –

          החלק התחתון של הבהמה (רואה את הקרקע),

          מהכרס ועד הצוואר (וכן נותן את שתי הצלעות העליונות (אחת מימין ואחד משמאל).

(מה. 7-)

עוברים לטריפה ה3 במשנה –

ג. ניקב קרום המוח

1. עומק הנקב (בקרום יש 2 שכבות):

יש מחלוקת בדעת רב ושמואל:

דעה 1 – הנקב צריך לעבור את שתי השכבות

דעה 2 – מספיק נקב בשכבה החיצונית.

1. הגבול בין המח לשדרה (במח כלשהו, בשדרה – נפסק רובו)

בתוך הגולגולת – מח, כשהחוט נמשך מהגולגולת – שדרה.

ואיפה זה בדיוק? ריב"ל – יש שני פולין שהם הגבול.

                     ומה עם הבשר שמול שני הפולין? מסתבר שנחשבים כמח.

ור' ירמיה – יש גם דבר דומה בעופות.

(מה: 5+, טריפה 4)

ד. ניקב הלב לבית חללו

1. ר' זירא – לחדר הקטן או חדר הגדול?

אביי – הכוונה לגדול,

ראיה: לגבי ריאה כתוב שלפי ר' שמעון זה רק טריפה אם ניקב לבית הסימפונות, ושם פירש רב שהכוונה לסמפון הגדול.

דחייה – שם כתוב לבית הסמפונות – משמע הסמפון שממנו יוצאים כל השאר – הגדול.

כאן לעו"ז רק כתוב "בית חללו", ואולי זה הקטן.

1. ניקב קנה הלב (אבי העורקים, מוקף במין חלב והולך בין שני חלקי הריאה, לכן נקרא כאן חלב שעל הדפנות של הריאה)

          רב – במשהו, שמואל – ברובו.

רב נחמן – יש עוד שני קנים שיוצאים מהלב – אחד לריאה ואחד לכבד –

          רב נחמן – של הריאה כריאה (כלשהו), של הכבד ככבד (ניטל כולו),

          מר בר חייא – של הריאה ככבד (ניטל כולו), של הכבד כריאה (כלשהו).

(מה: באמצע, עוברים לטריפה 5)

ה. חוט השדרה

1. במשנה: נפסק חוט השדרה – טריפה.

כמה נפסק?

ברייתא: ר' יעקב – אפילו ניקב, רבי – צריך רובו, וכך להלכה.

          רובו של מה? מחלוקת בדעת רב:

          יש אומרים – רוב מוחו או רוב עורו.

          יש אומרים – רוב עורו (המקיף מבחוץ), אך רוב מוחו לא משנה,

1. רבב"ח-ריב"ל – המח התרכך – פסול

בין אם הוא התמרך (נהיה ממש נוזלי ונשפך כקיטון),

ואפילו אם רק נתמסמס (שהחוט לא מחזיק את עצמו זקוף אם מחזיקים אותו בעמידה ביד).

          מצבי ביניים:

1.      בעי ר' ירמיה: ואם לא נתרכך, אך החוט לא עומד בפני עצמו בגלל כובדו? תיקו.
2.      תלמידי רב: נתמזמז (נשפך חלק) – כשר.

קשיים על נתמזמז:

1.    הרי ר"ש אמר שנתמזמז טריפה.

תשובה – משנים גירסה, ר"ש דיבר על נתמסמס

1.   לוי ראה אדם חוטף מכה בראש ואמר לוי שנתמזמז מוחו,

ולכאורה אמר זאת כי חשב שימות.

תשובה – הוא יחיה. כוונת לוי הייתה רק שלא יוכל להוליד.

1. גבולות חוט השדרה

למעלה – כבר ראינו (גB) – כשהחוט נמשך מהגולגולת, במקום של שני הפולים.

למטה – עד בין הפרשות

לאורך כל חוט השדרה יוצאים מהחוט שלוחות, אבל החוט עצמו מתפל רק באזור הרגליים. שם יש 3 התפצלויות (=פרשות), החוט נחשב חוט עד "בין הפרשות" – כלומר בין 2 התפצלויות.

רב יהודה רצה להראות לרב דימי איפה זה, אבל לא מצאו גדי מתאים (או שמן מדי או רזה מדי),

ולכן פשוט אמר לו:

          שלישי (אחרי 3) – כשרה.

          שניה (בין 2 ל-3) – איני יודע.

          עד אחת – טריפה (נסביר עוד רגע).

רב הונא בריה דרב יהושע:

ועד בכלל – כלומר שבין בין 1ל-2 טריפה,

או ולא עד בכלל – ואז בין 1 ל-2 זה גם "איני יודע".

שאלות:

1.   רב פפא – אם זה לא עד בכלל, מה אם נפסק ממש בנקודת ההתפצלות?
2.   ר' ירמיה – אם זה כן עד בכלל, מה אם החוטים שמתפצלים עצמם (בפיצול הראשון) נקרעו מהחוט הראשי?

(רש"י – הספק רק לגבי הפיצול הראשון, השאר ודאי לא נחשבים חוט).

ניסיון הוכחה מברייתא – הפרשה תידון כבשר.

ולכאורה הכוונה לפיצול הראשון.

דחייה – הכוונה לשאר.

הגבול התחתון בעוף –

          ר"ל – עד הכנפיים        

ר' ינאי – עד למטה מהכנפיים

          (רא"ש הכוונה האם זה עד מקום חיבור הכנפיים לא כולל או כולל,

          אך הרמ"א מחמיר שהכוונה גם למקום הכנף עצמו, אא"כ זה מקום הפסד).

          וכמי ההלכה?

          עולא מספר שהיה אצל בן פזי ובדק עד הכנפיים (כר"ל) ואז קראו לו לנשיא והלך,

          ועולא לא ידע אם הלך כי זה מספיק או שהלך משום כבוד הנשיא…

[1] מחלוקת בראשונים האם גם החלק העומד (הלא מנוקב) מצטרף לשיעור להטריף.

השיעור חולין דף מה – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

סיכום הדף היומי, חולין דף מד

(מד. באמצע עד מה. 1+)

א. מקום שחיטה

בדף הקודם ראינו שלרב יש אזור שנקרא וושט אך בכל זאת אינו "מקום שחיטה". זה מוביל לדיון – מהו מקום השחיטה בוושט?

רב נחמן –

          למעלה – עד מקום תפיסת יד,

          למטה – עד שהדופן הפנימית של הוושט נהיית שעירה (שאז זה כבר כרס ולא וושט).

וקשה – הרי רב, לגבי טריפות, אמר שגם יותר מזה נחשב כרס: טפח הסמוך לכרס נחשב כרס הפנימי (ונקב במשהו פוסל, בניגוד לשאר הכרס שצריך נקרע רובו).

תשובות:

1.      משנים את גרסת רב – הוא אמר שטפח כרס הסמוך לוושט נחשב כרס פנימי (ונקב במשהו פוסל), אבל הוושט אכן נחשבת וושט עד השערות.
2.      באמת מה שקובע זה השערות. פשוט בשור זה יוצא טפח.

(מד. שליש תחתון)

אגב הדיון בדף הקודם בתורבץ הוושט

ב. וושט שניתק ממקומו

ר"נ – שמואל: תורבץ הוושט שניתק כולו מהלחי (לסת) – כשר.

[מנסים להביא לו חיזוק מהמשנה (נד.) – ניטל לחי התחתון כשר,

אך את זה ניתן לדחות שהכוונה שרק עצם הלסת נעקרה, אך הסימנים עם הבשר שלמעלה נשארו במקום].

מקשה רב פפא – והרי אם הסימנים נעקרו ממקומם זה טריפה?

תשובה: שמואל הכשיר כשרק הרוב ניטל, אבל חלק קטן עדיין מחובר ללסת.

אך עדיין קשה – הרי שמואל אמר שסימנים שנדלדלו ברובן – טריפה.

תשובה:

אם אקפל אקפולי – כשר (שמה שניתק זה במקום אחד ומה שמחובר זה במקום אחד), כי ניתק בעדינות, ויוכל להבריא.

אם אפרק אפרוקי – טריפה (שהתנתק בכמה מקומות) – כי כנראה נתלש בכוח, ולא יוכל להבריא.

(מד. 2-)

חזרה לטריפות במשנה. עד עכשיו עסקנו בטריפה הראשונה – נקובת הוושט. עכשיו עוברים לטריפה השנייה לגבי הקנהב:

ג. פסוקת הגרגרת (נחתך הקנה לרוחבו)

מה השיעור: בוושט – כלשהו, בקנה – רובו.

1. וכמה זה רובה? הדופן של החלק הקדמי של החלל עבה יותר, ויש שתי דעות מה רב אמר:

רוב עוביה – זה חתך פחות עמוק בחלל עצמו – מחמיר.

רוב חללה – חתך יותר עמוק, כי החתך צריך להגיע לאמצע החלל – קולא.

1. סיפור על זה:

הביאו פסוקת גרגרת לרב, והחמיר לפי רוב עוביה,

שאלו אותו – הרי לימדת אותנו לפי רוב חללה (ואז יש להקל),

שלח רב את הקנה לרבב"ח, והתיר, וקנה מהבשר עצמו.

(מד: 7+)

שאלות על רבב"ח:

1.      והרי חכם שאסר, אין חברו רשאי להתיר?

תשובה – רב עוד לא אסר, רק חשב לאסור, ואז שלח ביוזמתו לרבב"ח.

2.      איך אכל רבב"ח, הרי חכם צריך להחמיר שלא לאכול מבהמה שהורה בה חכם (שהתעורר בה ספק) (נלמד מיחזקאל שאמר שלא כל בשר פיגול, ודורשים שהכוונה שלא אכל מבהמה שהתעורר בה ספק).

תשובה – בספק שתלוי בסברה – מומלץ להחמיר (שמא טעה בסברתו. כמו לדמות שני נקבים זה לזה).

אך בספק שתלוי בפסיקת ההלכה (האם זה לפי עובי או החלל) – יכול להקל לפי מה שקיבל מרבותיו.

(מד: באמצע)

3.      והרי צריך להתרחק מהכיעור, שלא יחשדו בו שהתיר כדי לקנות אחר כך בזול?

תשובה: האיסור רק כשהמחיר לא ברור (שומא), אבל כאן זה מחיר מדויק לפי משקל, ורואים ששילם מחיר מלא.

[וכן מסופר על רבה, שהתיר טריפה וקנה אותו,

ושאלה אותו אשתו – הרי אבי (רב חסדא) לא קנה בכורות שהתיר,

וענה רבה – כי בכור נכמר בשומא (אסור לשוקלו), אך כאן זה לפי משקל ואין מה לחשוד בו (ואם תאמרי שיחשדו בי כי נתן לי את החלק המעולה? תמיד נותנים לי את החלק המעולה, ולא בשביל זה הייתי מתיר לו)].

(מד: שליש תחתון)

(אגב הצורך של ת"ח להתרחק מהן הכיעור, עוד מידות של ת"ח:)

ד. רב חסדא – מי שרואה טריפה לעצמו (=מחמיר לעצמו אפילו שיש צד להקל)

מראה שלא יעבור על איסור בגלל תאוות ממון, ולכן עליו נאמר:

1.      הוא ת"ח (תוספות – שמחזירים לו אבידה בטביעות עין),
2.      וכן נאמר עליו "שונא מתנות יחיה",
3.      וכן "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" (שלא יקח משל אחרים אלא נהנה מיגיע כפיו) (כאן הוסיף רב חסדא תנאי נוסף – ששימש ת"ח).

רב זביד – אשריך בעוה"ז, וטוב לך – לעולם הבא.

אגב, לגבי שונא מתנות יחיה –

ר' אלעזר לא היה מקבל מתנות או מגיע לסעודות. "אתם לא רוצים שאני אחיה?"

ר' זירא גם לא קיבל מתנות, אך כן הגיע לסעודות – כי זה הוא נותן להם מתנה (כבוד) ולא הם לו.

השיעור חולין דף מד – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

סיכום הדף היומי, חולין דף מג

font-weight: 400; font-variant: normal; text-decoration: none; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">(מג. 1+ עד מד. באמצע)

א. שמונה הטרפות

אתמול הזכרנו שיש 8 טרפות "אבות", וחתם 18 "תולדות". כעת נפרט את 8 האבות "דן חנק נפש":

עולא:

1.           דרוסה – חיה או עוף דורס נעצו בה את הציפורניים
2.           נקובה –  איברים מסוימים נקבו בה בנקב מפולש, אפילו כשהוא קטן מאוד
3.           חסרה – שנולדה ללא איברים מסוימים
4.           נטולה – נטלו ממנה איברים מסוימים
5.           קרועה – שנקרעו חלקים מסוימים מגופה
6.           נפולה – שנפלה והתרסקו איבריה
7.           פסוקה – שאיברים מסוימים נחתכו לרחבם
8.           שבורה – שעצמות מסויימות נשברו.

לקותא (מוגלה) בכליא:

          רכיש בר פפא – גם טריפה,

          עולא – לא טריפה.

ב. טריפות של נקב:

במשנה יש 9 נקבים: הוושט, קרום המוח, הלב, הריאה, הקבה, המרה, המעיים (דקים), הכרס, ההמסס ובית הכוסות.

חייא בר רבא: יש 8.

כי ניקב כיס המרה זו מחלוקת:

          המשנה כר' יוסי בר"י – טריפה,

          רבנן בברייתא – לא טריפה.

רי"צ בר' יוסף –ר' יוחנן:

1.      הלכה כר' יוסי בר"י – שזה טריפה.
2.      רבנן רצו להוכיח שאינו טריפה מכך שאיוב אומר "ישפוך לארץ מררתי" והוא עדיין חי! (סובר שטריפה אמורה למות).

אך ר' יוסי בר"י דוחה: שם זה היה נס.

(מג. באמצע)

ג. אגב – עוד מימרות של רי"צ בר' יוסף – ר' יוחנן:

1. ניטל הכבד, אם נשאר אינו טריפה. כמה? מחלוקת תנאים (גמרא מו.):

במשנתנו – מספיק משהו

במשנה בנד. – צריך כזית, וכן פסק רי"צ בר' יוסף – ר' יוחנן.

וקשה: הרי ר' יוחנן – הלכה כסתם משנה, ושתי המשניות הן סתם, אז למה פסק כמשנה השנייה?[1]

תשובה: זו מחלוקת אמוראים:

          יש אומרים שלרי"ח – הלכה כסתם משנה, ואז אכן יישאר בספק, כי שתי המשניות הן סתם.

רי"צ בר' יוסף – ר' יוחנן – אין כלל שהלכה כסתם, ולכן רי"ח חופשי לפסוק כמשנה השנייה.

1. רי"צ בר' יוסף – ר' יוחנן: מצבים של נקב מטריף שבכל זאת אינו טריפה:
2.      מרה שניקבה וכבד סותמה – כשר.
3.      ניקב הקורקבן בשכבה החיצונית או הפנימית (ולא בשניהם) – כשר.
4.      רבה – דין דומה: ניקב הוושט רק בשכבה הפנימית או החיצונית – כשר.

איבעיא להו: ניקב הפנימי והחיצוני אבל לא זה מול זה?

1.      מר זוטרא-רב פפא: בוושט כשר, בקורקבן טריפה.

סברא: בוושט המזון זורם ולא יוצא מהחור, בקורקבן המזון מצטבר ויכול לעבור מהחור הפנימי דרך השכבות ואז לחיצוני.

2.      מקשה רב אשי: להפך: בוושט טרף, בקורקבן כשר. (ובעצם זה מה שגם מר זוטרא-רב פפא אמר).

סברא: הוושט זזה עם הקנה, ולכן לפעמים החורים יהיו זה מול זה כמו נקב מפולש, בקורקבן אין תזוזה ולכן אינו מפולש.

(מג. 3-)

ד. אגב – עוד מימרות של רבה

1. אם עלה קרום על הנקב – זה לא עוזר ועדיין טריפה.

          אמר על וושט, אבל הוא הדין בשאר הנקבים.

שתי סברות ברש"י: 1. כי זה לא סתימה שתחזיק מעמד. 2. כי כבר היה טריפה ולא יכול להשתנות.

2. בדיקת וושט ספק דרוסה

(גמרא נג: – אם נכנס אריה לעדר פרות, חוששים שדרס אחת, וכששוחטים צריכים לבדוק את הבשר אם יש אדום, ובקנה וושט צריכים לבדוק אותם עצמם לראות אם יש נקודה אדומה).

ועל זה אומר רבה: בבדיקת הוושט צריכים לבדוק מבפנים (לבן), בחוץ ממילא אדום ולא ניתן להבחין.

          ומסופר שרבה בדק מבחוץ ושאל אותו אביי על זה, ובאמת רק התכוון לבחון את אביי.

(מג: 7+)

אגב ספק דרוסה, הרחבה לגבי ספקות:

ה. האם חוששים לספק טריפה?

1. ספק דרוסה (נג.) –

          רב – לא חוששים, כי יש לבהמה חזקת כשרות.

          שמואל – חוששים כנ"ל, כי חזקת הכשרות הורעה.

1. ספק ניקב על ידי קוץ: עולא – לא חוששים.

בהמה שאכלה קוץ, ושחטו ורואים את הקוץ תקוע בוושט – כשרה, ולא חוששים שהקוץ ניקב גם בצד החיצוני (ולא צריכים לבדוק כלל (רש"י, בפירוש השני).

ההוא מרבנן אמר שהכוונה שרק נמצא הקוץ אבל לא תחוב, אבל רב כהנא אמר שזה אפילו אם תחוב (אם לא תחוב ברור שכשר, הרי כל הבהמות אוכלות קוצים, אז מה? נאסור את כל הבהמות?)

קושיות על עולא:

קושיות מדיני טריפות:

1.   למה בספק דרוסה חוששים ובספק ניקב לא?

תשובה: אכן אין הבדל, ועולא סובר כרב, וגם שם וגם כאן לא חוששים כי יש חזקת כשרות.

2.   שחט בסכין ואחר כך בדק והיתה פגומה – חוששים שנפגמה לפני כן והשחיטה פסולה.

תשובה: שם יש ריעותא בחזקת הסכין (כעת היא פגומה). אצלנו אין.

קושיות מתחומים אחרים:                                                                                         

1.   אכל אחת משתי חתיכות של חלב ושל שומן – חוששים ומביא אשם תלוי.

תשובה: שם אחת מהן ודאי איסור, כאן אין ודאי איסור.

2.   בספק טומאה ברשות היחיד חוששים ומטמאים?

תשובה: שם זה הלמ"ס (הראיה שבספק טומאה ברשות הרבים טהור).

(מג: באמצע)

ו. נקב ושחיטה ב"תורבץ הוושט"

הקדמה: אפשר לחלק את הוושט לארבעה אזורים:

1.    מבלעתא – הכי קרוב לפה (ברוחב קטן מגרגיר שעורה),
2.    אזור קשה שאם חותכים מתרחב,
3.    אזור קצת פחות קשה שאם חותכים נשאר כפי שהוא
4.    רוב הוושט אזור רך שאם חותכים מתכווץ.

"תורבץ הוושט" – חצר הוושט. איפה זה?

יונה – רק אזור 1.

שמואל – אזור 2 + 1.

רב מרי – אזור 3 + 2+ 1.

נקב ב"תורבץ הוושט" –

רב – פוסל במשהו, שמואל – רק בנחתך רובו.

למה?

1. שיטה ראשונה (רב יהודה) –

המחלוקת היא לגבי מיקום השחיטה:

רב – התורבץ הוא חלק מהוושט (מקום שחיטה), ולכן כמו בשאר הוושט – נקב פוסל במשהו.

שמואל – התורבץ אינו מקום שחיטה, ולכן פוסל רק בנחתך רובו.

קשה מסיפור: שור של בני רב עוקבא, שהתחילו את השחיטה בתורבץ ואת הרוב עשו בוושט, ורבא החמיר והטריף.

למה? הרי לכאורה זה כשר לפי כולם:

לרב זה מקום שחיטה וכשר,

לשמואל זה לא מקום שחיטה, אבל כיוון חתכו שם רק משהו – לא פוסל.

אלא לכאורה רק לקח שתי חומרות סותרות:

מצד אחד כשמואל – שזה לא מקום שחיטה,

ומצד שני כרב – שגם משהו פוסל.

והרי העושה כחומרי בית הלל וכחומרי בית שמאי – "הכסיל בחושך הולך", ואכן רבי אבא פסק שעל רבא לשלם את דמי השור!

1. שיטה שנייה (רב טבות על פי רמי בר יחזקאל):

לפי כולם התורבץ אינו מקום שחיטה.

אלא שלשמואל – זה כלל לא נחשב וושט, ולכן פוסל רק בנחתך רובו,

לפי רב זה כן וושט, אלא שלא שוחטים שם, וכיוון שזה וושט זה פוסל במשהו.

          ואז הסיפור מובן – רבא פוסק כרב, ולכן זה לא במקום שחיטה ופוסל במשהו.

[1] השאלה קצת תמוהה. אם שתי המשניות הן סתם, אז למה רי"ח לא יכול לפסוק כמו מי שהוא רוצה? למה זה חייב להישאר בספק?

השיעור חולין דף מג – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

סיכום הדף היומי, חולין דף לז

פרק שלישי – אלו טרפות

"ובשר בשדה טרפה לא תֹאכֵלו" כל בהמה חיה או עוף שנטרפו ע"י בע"ח אחר או שנפצעו בפציעה שגורמת למוות. ואח"כ נשחטו כראוי הם אסורים באכילה מן התורה באיסור טרפה.

שמונָה סוגים כלָלִיים של טרפות שנלמדות מהלכה למשה מסיני:

ראשי התיבות: "דן חנק נפש"

1.      דרוסה – חיה או עוף דורס נעצו בה את הציפורניים.

2.      נקובה –  איברים מסוימים שנפרט נקבו בה בנקב מפולש, אפילו כשהוא קטן מאוד

3.      חסרה – שנולדה ללא איברים מסוימים.

4.      נטולה – נטלו ממנה איברים מסוימים

5.      קרועה – שנקרעו חלקים מסוימים מגופה

6.      נפולה – שנפלה והתרסקו איבריה

7.      פסוקה – שאיברים מסוימים נחתכו לרחבם.

8.      שבורה – שעצמות מסויימות נשברו.

במשנה שמונה עשרה טריפות בבהמה שהם נגזרות של השמונה הבסיסיות, הטרפות בעוף מופיעות בהמשך הפרק.

• נקבו – הוושט, או קרום המוח, הלב, הריאה, הקבה, המרה, המעיים, הכרס, ההמסס, ובית הכוסות.
• נחתכו – הקנה או חוט השדרה.
• ניטל הכבד.
• נחסר מהריאה.
• נקרע רוב הכרס החיצונה.
• נפלה מהגג.
• נשברו רוב הצלעות.
• ונדרסה ע"י בע"ח.

האם טרפה חיה או לא

הכוונה האם בהמה שיש  בה אחת מהטרפות יכולה לחיות יותר משנה לאחר ההטרפה.

המקורות לשתי השיטות:

טרפה אינה חיה

"זאת החיה אשר תאכלו" – "חיה" דוקא בהמה שיכולה הייתה לחיות מותר לאכול אבל טרפה שאסורה באכילה כנראה שלא הייתה יכולה לחיות ולכן מכאן ראייה שטרפה לא הייתה שורדת – טרפה – לא חיה.

טרפה חיה

נשנה בבריתא של רבי ישמעאל: "וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל" – איזו בע"ח לא יאכל ונקראה "חיה" – שחי? אלו שמונה עשרה טריפות שנאמרו למשה מסיני, הפסוק מכנה את הטרפות בלשון "חיה" – חיים שיכולים לחיות.

מדוע לתנא דבי רבי ישמעאל מנינו רק שמונה עשרה טרפות ולא יותר.

הגמרא מקשה שישנם עוד ארבע טרפות שרמוזות בר"ת בסג"ר ועוד שבע שמועות של אמוראים עם שבע טרפות נוספות.

אות ב' של בסג"ר – בהמה שנחתכו רגליה מעל הארכובה – הברך  – נמנית עם הטרפות, ומדוע תנא דבי רבי ישמעאל לא מנה אותה?

תרוץ: תנא דבי רבי ישמעאל סובר שבהמה שנחתכו רגליה מעל הברך כשרה ולא טרפה.

באות ס' של בסג"ר: חסרון בשדרה – בהמה שנחסרו חוליות בשדרה שלה היא טרפה – ותנא דבי רבי ישמעאל לא מנה את הטרפה הזו במניין הטרפות שלו!

עונה הגמרא: אתה צודק- תנא דבי רבי ישמעאל מונה את חסרון בשדרה כאחד הטרפות, וכדי שנשאר בתוך המניין של השמונה עשרה ולא נגלוש לתשע עשרה, נחשיב את הנקב בבית הכוסות והנקב בהמסס כטרפה אחת.

אות ג' של בסג"ר: למה לא מנה תנא דבי רבי ישמעאל את הגלודה? גלודה זו בהמה שהפשיטו אותה מהעור שלה כשהיא בחיים. עונה הגמרא תנא דבי רבי ישמעאל סובר כמו רבי מאיר שמכשיר את הגלודה.

באות 'ר' של בסג"ר – למה לא מנה תנא דבי רבי ישמעאל את הטרפה שנקראת חרותא – חרותא – בהמה שהראיות שלה הצתמקו והתקשו כמו חריות של דקל, וזה קרה דוקא ע"י אדם ולא בידי שמיים.

עונה הגמרא: נכון אתה צודק, באמת חרותא היא אחת מהטרפות, וכדי להשאר במסגרת השמונה עשרה, נוציא מהרשימה את המרה שניקבה שהיא דעת יחיד של רבי יוסי ברבי יהודה.

שבע השמועות – איך הם משתלבות בתוך ה18 טרפות?

השמועה הראשונה – של רב מתנה – עצם הירך שיצאה ממקומה והגיד שמחבר אתה אל עצם האליה נרקב.

השמועה השנייה – של רכיש בר פפא משמו של רב – אחת או שתי הכליות שנפגעו למשל מלאות במוגלה.

השמועה השלישית –  במשנה בהמשך הפרק נאמר שאם ניטל הטחול של הבהמה, הבהמה כשרה, על זה אמר רב עוירא משמו של רבא דוקא אם ניטל הטחול לגמרי, אבל אם ניקב הטחול הבהמה טרפה.

השמועה הרביעית – של רבה בר בר חנה משמו של שמואל – אם הקנה והוושט נתלשו בכמה מקומות מהמקום שלהם – זה סוג של טרפה.

שלשת השמועות האחרונות נאמרו ע"י רבה בר רב שילא בשם רב מתנא שאמר בשם שמואל – אם נעקרה אחת הצלעות ממקום החיבור שלה או שעצם הגולגולת התרסקה ברובה או בשר שחופה את רוב הכרס שנקרע ברובו – הבשר שחופה את רוב הכרס הוא הבשר שנמצא בחלק התחתון של הבהמה בדופני הבטן.

עונה הגמרא – בתוך הרשימה של תנא דבי רבי ישמעאל המעודכנת יש שמונה טרפות שמדברות על נקב, נחשיב אותם כטרפה אחת ונכניס את שבע השמועות בשבע הנותרות.

ועוד השתיים הנוספות מהבסג"ר

השיעור חולין דף מב – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

סיכום הדף היומי, חולין דף מא

(מא. במשנה למטה – מב. סוף פרק השוחט)

עוד גזירות דרבנן

חלק א – שחיטה שנראית כאילו היא לע"ז

1. לתוך מים:

לתוך נהרות, ימים (שנראה כאילו מנסך הדם לשרו של הים).

לתוך גומא עם מים – מותר.

גמרא – ההיתר: כי אין דרך עובדי ע"ז לערבב הדם במים.

אבל שואלת הגמרא – ואולי יש לאסור כי נראה כמנסך לבבואה שלו?

תשובה: אכן מותר רק במים עכורים.

(ואם זה לא ישיר – מותר.

          במשנה: על גבי כלים הפוכים בספינה ומשם נוזל לים,

          בברייתא: מחוץ לספינה ונוזל על דופן הספינה ומשם לים).

1. לגומא יבשה:

לכלים אסור (נראה כאוסף כדי לנסך לע"ז/או שכך היה דרכם לשחוט לשם ע"ז).

לתוך גומא אסור "כל עיקר",

אבל עושה גומא בתוך ביתו בשביל שיכנס הדם לתוכה, אך לא בשוק.

שואלת הגמרא: לגבי גומא יש סתירה.

1.      אביי – האיסור זה בשוק.

דחייה – הרי הסיפא כבר מזכירה את האיסור בשוק, משמע שהרישא לא בשוק.

2.      רבא – ההיתר בסיפא זה שעושה חריץ קטן ליד הגומא, ושוחט מעליו והדם נוזל לגומא בצורה לא ישירה (כדי לשמור על חצרו נקייה מדם).

אבל בשוק גם זה אסור, שהרואים אותו לא ישימו לב שזה לא ישיר + אין לו עניין לשמור על השוק נקי).

(מא: במשנה)

חלק ב – שחיטת חולין לשם קרבן

משנה:

שוחט קודשים בחוץ – כרת והקרבן פסול.

שוחט חולין בחוץ ומכוון לשם קרבן – מצד הדין כשר לגמרי (אין בחולין עניין של כוונה). אבל חז"ל גזרו שפסול, כי מי שיראה יחשוב שהוא בעצם הקדיש הרגע את הקרבן ושוחט אותו בחוץ, ויחשבו שמותר לשחוט חולין בחוץ.

אבל מתי חוששים – רק בקרבנות כאלו שבאמת אפשר לנדור ולנדוב, לכן:

עולה, שלמים, אשם תלוי, פסח ותודה – פסול,

חטאת, אשם ודאי, בכור, מעשר, תמורה – כשר.

גמרא –

א. הגמרא עוברת על המקרים במשנה, מקשה ומבארת.

המקרים שפסול (כי נידר ונידב): עולה, שלמים, אשם תלוי, פסח ותודה

עולה ושלמים זה ברור שאפשר לנדוב, אבל לגבי השאר:

1.      אשם תלוי – והרי זה לא נידר ונידב אלא רק כשיש לו ספק אם עבר על לאו שיש בו חטאת.

תשובה: המשנה כר' אלעזר – שמותר לנדוב אשם תלוי שמא עבר על לאו שיש בו חטאת ולא יודע.

2.      פסח – והרי זה לא נידר ונידב שלא בזמנו.

תשובה: יכול להפריש בשאר השנה, ומי שיראה יחשוב שהפריש פסח וכששוחט שלא בזמנו זה הופך לשלמים, ויחשבו ששוחט קודשים בחוץ.

המקרים שכשר (כי לא נידר ונידב): חטאת, אשם ודאי, בכור, מעשר, תמורה

1.      חטאת –

רי"ח – אבל אם מחויב חטאת, ואמר ששוחט לשם חטאתו – פסול.

2.      תמורה –

ר' אלעזר – אבל אם יש לו קרבן בבית ואמר לשם תמורת זבחי – פסול.

ב. במקרים שפסול – האם פסול גם כשזה בעל מום?

          ר' ינאי – כשר, כי ברור שזה לא קודשים,

          ר' יוחנן – פסול, כי אחרים אולי לא ישימו לב שיש מום.

ג. המשך המשנה – "זה הכלל" –

"אם נידר ונידב – השוחט לשמו אסור" – מה בא להוסיף?

          "לשם עולת נזירותי", שיחשבו שנדר נזיר בצנעא ועכשיו מקריב את לעולתו.

"אם לא נידר ונידב, השוחט לשמו כשר" – מה בא להוסיף?

          "לשם עולת אשתי" – יחשבו שאשתו היתה בהריון והפילה, וגם על זה צריכים להביא עולה.

השיעור חולין דף מא – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

(לט: במשנה – מא. במשנה למטה)

חלק א – המשנה וביאורה

השוחט לשם הרים, ימים וכו' – פסולה.

שניים ששחטו, ואחד כיוון לנ"ל – פסולה.

וקשה: במשנתנו – רק פסולה, אך בברייתא – זבחי מתים (אסורה בהנאה),

תשובת אביי: לשם הר – רק פסול (א"א לעבוד הר, ופסול כקנס דרבנן),  לשם ה"שר" של ההר – זבחי מתים.

חלק ב – האם אדם אוסר דבר של חברו

בדיבור או מחשבה – לא,

אך אם עשה בה מעשה –

רב הונא, עולא-רי"ח – כן (בר הונא – אפילו שחט רק סימן אחד),

ואם שוחט בהמה של חברו לע"ז – הבהמה תאסר כבר בתחילת השחיטה, וגם האיש יעבור על האיסור כבר בהתחלה.

רב נחמן, רב עמרם ורב יצחק – לא (סוף מ:).

ואם שוחט בהמה של חברו לע"ז – הוא יעבור על איסור בסיום השחיטה, אבל בהמה מותרת.

קושיות לכאן ולכאן:

1. A. קושיה על רב הונא שכן

השוחט חטאת בשבת+בחוץ+לע"ז, חייב שלוש חטאות.

והרי החטאת אינה שלו, ואם יכול לאוסרה כשכיוון לע"ז זה כבר לא קרבן כבר בשחיטת הסימן הראשון, וממילא פטור על ה"חוץ" (שזה רק בסיום השחיטה – בסימן השני).

אלא מכאן ראיה שהוא לא מצליח להפוך את זה לע"ז (כי זה לא שלו אלא של הקדש), ולכן גם החוץ וגם החיוב על הע"ז רק בסיום השחיטה וחייב חטאות נפרדות.

דחייה: באמת כן אוסר, ובכל זאת איסור הע"ז חל באותו זמן של איסור שחוטי חוץ. איך?

1. רב פפא – מדובר בחטאת העוף, שם מספיק סימן אחד, וכך גם הע"ז וגם השחוטי חוץ בסיום של אותו סימן אחד.

אך קשה: הע"ז כבר בתחילת הסימן הראשון.

2. כשכיוון לע"ז חשב בפירוש שמתכוון רק מסיום השחיטה.

אך קשה: למה דווקא בחטאת?

3. חוזר ל1: מדובר בחטאת העוף, ומדובר שהיה קנה פצוע עד האמצע, ומספיק שיחתוך עוד "משהו" עד לסוף הסימן – ועבר גם על ע"ז וגם על שחוטי חוץ.

(דילוג אמצע מ: עד רבע תחתון)

[הערות:

1. a. קשה לרב נחמן

קודם אמרנו שלר"נ החיוב ע"ז זה רק על הניסיון לעשות זאת, וזה רק בסוף השחיטה, ולכן זה טוב.

אבל קשה – אז למה הברייתא מדברת על חטאת?

תשובה: כאן רב פפא יפרש בדיוק כמו רב הונא.
כלומר, כיון שהחטאת נועדה לכפר עליו, נחשבת שלו ומודה רב נחמן שיכול לאסור אותה.
ואז נעמיד גם ברב נחמן בחטאת העוף.

(אמצע מ: עד רבע תחתון)

1. b. הערת רב פפא:
   רב פפא: כל הבעיה ברב הונא זה שהוא אוסר את הדבר ובכל עובר על האיסור כבר מההתחלה.

מה החידוש? פשיטא שזו הבעיה ברב הונא!

תשובה: רב פפא רצה להדגיש שרב הונא לא כרב נחמן – שכיוון שזה בא לכפר זה נחשב שלו.

1. B. קושיות על רב הונא:

במשנה – שניים שחטו, ואחד חשב לע"ז, וזה אסור.
משנה בגיטין – ניסך יין של חברו אוסרו ולכן אם זה במזיד – צריך לשלם.

תשובה: כאן האדם שאסר הוא שותף ולכן גם רב הונא מודה.

1. C. זו מחלוקת תנאים:

גוי ניסך יין של יהודי לע"ז,
ת"ק – אוסר,
ר"י – לא אוסר, כי זה לא שלו.

לפי רב הונא: זו אכן מחלוקת תנאים,

לפי ר"נ, ייתכן שזו לא מחלוקת – אם נקבל הבנה חדשה ברב נחמן:

אולי עקרונית גם לר"נ אדם כן אוסר דבר שאינו שלו,
ומה שאמר שלא – זה מקרה ספציפי: כשיהודי אוסר בע"ז דבר של חברו אנחנו לא מאמינים לו (כי יהודים לא באמת רוצים לעבוד ע"ז), אבל גוי/מומר יכול.

ולפי זה נפרש את כל המקורות כך:

1. את הברייתא עם המחלוקת:
   ת"ק – עקרונית אוסר, אבל ביהודי מניחים שלא התכוון.
   ר"י – לא אוסר כלל.

(לפי זה יוצא שיש 2 אפשרויות להבין את רב נחמן עצמו,
כך שעדיין רב נחמן יסתדר או עם ת"ק או עם ר"י).

2. את משנתנו והמשנה בגיטין שאוסר יין של חברו – לא צריך להעמיד בשותפות, מספיק להעמיד במומר, שהוא באמת כן מתכוון לע"ז.

השיעור חולין דף מ – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

סיכום הדף היומי, חולין דף לז

(לח: במשנה – לט: במשנה)

חלק א – השוחט לגוי

א. הדעות וההסברים
(לח: במשנה – לט. 3+)

ר"א – פוסל (ואפילו שהגוי רק בעלים של חלק קטן).
שתי הנחות: 1. סתם מחשבת גוי לע"ז. 2. המחשבה הולכת גם אחר הבעלים ולא רק העובד/שוחט.
[ההנחה השנייה בנויה גם היא משתי הנחות: 1. ש"בפנים" בעלים מפגלים (ר"א ברי"ס). 2. לומדים חוץ מפנים].

ת"ק ורי"ס מכשירים.
סברת רי"ס – חולק על הנחה 1 שבהנחה 2 – כלומר בפנים הבעלים לא מפגלים וכש"כ שלא בחוץ.
סברת ת"ק – שני הסברים:
1. חולק על הנחה 1 – כלומר סתם מחשבת גוי לא לע"ז.
2. חולק על הנחה 2 בהנחה 2 – לא למדים חוץ מפנים.

ב. ההלכה ועוד בירור
(לט: 10-).
A. ר"י-שמואל – הלכה כרי"ס שכשירה.
וכן מסופר יהודים ששחטו עבור ישמעאלים, שהשחיטה כשרה (אפילו  שהנ"ל רצו את החלב והדם, כך שמאוד סביר שזה לע"ז).
B. לפי ר"א שאסור, האם זה דווקא שהיתה לו בבהמה בעלות גמורה על חלק, או גם כששילם ליהודי שיתן לו חלק?
רב אשי – אם לא יכול שלא לשחוט לו – נחשב ששוחט בשבילו ופסול, אחרת – כשר.

חלק ב – האם מחשבין מעבודה לעבודה במחשבת פסול בקרבן ומחשבת ע"ז
רי"ח – כן, ר"ל – לא.
א. הצריכותא – שיותר סביר שנלמד פנים (שלא לשמה) מפנים (פיגול), מאשר חוץ (לשם ע"ז) מפנים.

ב. קושיא ממשנתנו שמחשבה משפיעה יותר בקודשים, ומניחים שהכוונה למחשבין מעבודה לעבודה.
דחייה – הכוונה שבקודשים פוסל ב-4 עבודות ובחולין רק בשחיטה וזריקה.

חלק ג – האם אומרים הוכיח סופו על תחילתו ששחט לע"ז?
(אמצע ברייתא, לט: 6+ – לט: 10-).

שחטה ואח"כ חישב לע"ז – בקיסרי לא אסרו ולא התירו (שמא אומרים הוכיח סופו על תחילתו).
מי אומר זאת?

1. רב חסדא – ר"א, שהרי מניח שסתם גוי מתכוון לע"ז, אז גם כאן שבסוף כיוון לע"ז, נניח שכיון כך בהתחלה, ולרבנן לא.
   דחייה – אין קשר בין המחלוקת ב"סתם מחשבת גוי" לבין "הוכיח סופו".
2. רשב"ג,
3. רב שיזבי – אמר כיתבו גט לאשתי ולא אמר תנו – אם הוא חולה/הולך למלחמה וכד' – חל, אחרת לא. אם אמר זאת ואז התאבד – מוכיח סופו על תחילתו וחל.
   דחייה – אולי דווקא שם מוכיח כי יש פה גם התחלה (שאמר כתבו), משא"כ אצלנו שבהתחלה אין שום רמז לכוונה לע"ז.
4. b. רבינא – הקנה נכסים עם עבדים לאחר (על פי רבה/רי"ח)-
   אם אמר מיד שלא רוצה בעבדים – לא קנאם,
   אם שתק ואמר אח"כ – קנאם,
   אם הקנה על ידי אחר ושתק ואח"כ אמר שלא, ת"ק – קנה, רשב"ג – לא קנה, הוכיחי סופו על תחילתו (ואת השתיקה בהתחלה אפשר להסביר כי אמר למה לצעוק לפני הגיע אלי הקניין). 

השיעור חולין דף לט – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

סיכום הדף היומי, חולין דף לח

(לז: 11 שורות מלמטה – לח: במשנה)

ראינו במשנה שמסוכנת מותרת, אך צריך לבדוק שמפרכסת (כדי שנהיה בטוחים שחייתה עד גמר השחיטה). היום נגדיר מסוכנת ונגדיר פרכוס.

חלק א – הגדרת מסוכנת

שאינה יכולה לעמוד
(ואפילו שעדיין יש לה כוח לאכול בקעיות (גזרי עץ) או קורות (הקשה של הדקל)).

חלק ב – פרכוס

א. מה נחשב פרכוס

A. במשנה
ידיים ורגליים:
רשב"ג – שניהם, חכמים – אחד מהם.
בבהמה דקה לא מספיק פשיטת היד, כי זה נלווה להוצאת הנפש, אלא צריך גם החזרה.
[וכן בגמרא:
1. שמואל (לפי רב ענן, לח. 3+).
מה החידוש על פני המשנה? מהמשנה ניתן היה לדייק שבבהמה דקה שצריך שתפשוט ותחזיר, ושמואל מחדש שמספיק רק החזרה].
2. וכן רבא (מביא ברייתא, לח: רבע) –
בבהמה גסה ובעוף – כל תזוזה נחשבת פרכוס –
[בבהמה  גסה – שפיטת או החזרת יד או רגל, בעוף – רפרף כנפו או זנבו],
אבל בבהמה דקה –  ברגל – לכל כיוון, אך ביד – רק אם החזירה.
מה החידוש על פני המשנה? עוף.

שאר פרכוסים:
ר"א – זינקה (נפחה בגרונה ויצא דם), וכן ר"ש שאם שחט בלילה ומצא בבוקר שכותלי בית השחיטה (שמואל) מלאים דם – סימן שזינקה. משמע שלת"ק זינקה לא מספיק.
חכמים – גם זנב.

B. כשכשה באזנה (לח. 2+)
רב – סימן פרכוס,
שמואל – לא צריך כל כך.

C. גועה והטילה רעי

ב. מתי צריך שתפרכס? (לח. באמצע)

השיעור חולין דף לח – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

סיכום הדף היומי, חולין דף לז

(לז. במשנה עד לז: 11 שורות מלמטה)

מסוכנת – ההו"א לאסור ומקור ההיתר

א. ההו"א לאסור – זאת החיה אשר תאכלו – ומסוכנת אינה חיה.

ב. המקור להתיר

A–B. לא תאכלו כל נבלה (דברים יד), ובשר בשדה טריפה לא תאכלו (שמות כב)
והרי אם יש איסור מסוכנת, לא צריך איסור נבילה או טריפה,
(2 הבנות – 1. קל וחומר ממסוכנת. 2. המשך של איסור מסוכנת).
אלא מכאן ראיה שאין איסור מסוכנת.

דחייה – אולי יש איסור עשה מסוכנת, וצריך את נבילה וטריפה כדי להוסיף לאו.

[הוספות:
a. מתי נוסף הלאו? שתי הבנות:
1. עוד לפני המיתה (כל מסוכנת היא גם נבילה).
דחייה – "וכי ימות מן הבהמה… נוגע בנבלתה".
2. רק לאחר מיתה.

b. למה צריך את איסור נבילה אחרי המיתה? תשובה – כדי לעבור עליו בעשה + שני לאווים].

C. (לז. 5- לפי בעה"מ) מאיסור חלב בנבילה וטריפה
("וחלב נבילה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה, ואכל לא תאכלוהו"),
ביאור הפסוק: שנצרך ללמד שאיסור נבלה וטריפה חל על איסור חלב.
ולמה שניהם נכתבו ולא למדנו קל וחומר מאחד לשני? כי בכל אחד יש דבר חמור (נבילה מטמאת וטריפה מחיים).
ועכשיו הראיה – אם יש איסור מסוכנת, אז גם נבילה אסורה מחיים!

[ניסיון דחייה של מר בר רב אשי –
אולי גם אם מסוכנת אסורה, יש נבלות שלא היו מסוכנות (ואז אותם לא נוכל ללמוד מהקל וחומר מטריפה). דחייה – תמיד נבילה היתה מסוכנת מחיים].

D. ואב"א (מאותו פסוק) – למה נאמר פעמיים חלב,
ללמד שדווקא כאן גם הבשר וגם החלב אסור, אך במצב אחר – מסוכנת – הבשר מותר.

E. ואב"א – מדברי יחזקאל שלא אכל נבילה וטריפה, שהכוונה היא שלא כל מסוכנת (בשר כוס כוס).

השיעור חולין דף לז – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

סיכום הדף היומי, חולין דף לו

(לה: באמצע – לז. במשנה)

חלק א – הכשרת בשר לקבל טומאה ע"י הדם

א. המשנה ושיטת ר"ש

ת"ק – הדם מכשיר (ראשונים – כל דם (גם מתה ומכה, מכוח הסברות בהו"א של ר"ש בטבלה)
ר"ש – השחיטה מכשירה, ומחדש רב אסי – לר"ש הדם לא מכשיר.

שיטת ר"ש –

1. ראיות לרב אסי:
   1. משנתנו – השחיטה מכשירה, משמע שהדם לא.
   דחייה – גם השחיטה מכשירה.
   2. "אמר להם – וכי הדם מכשיר? והלא שחיטה מכשירה!".
   דחייה – והלא גם שחיטה מכשירה.
2. קושיות לרב אסי:

שתי ברייתות בהן אומר שבדם מתה/מגפה – לא מכשיר, משמע שבשחוטה מכשיר.
דחייה – רק בחלל מכשיר, וחידש מתה ומגפתו בגלל החידוש שבהן (ראה בטבלה).

1. מה עם הפסוק "תשפכנו כמים"? בא להתיר דם פסולי המוקדשים (פסוק קודם) בהנאה כמים (אפילו שאסורים בגיזה ועבודה).

ב. איזה שלב בדם – רי"ש – ודם חללים – פרט לדם קילוח (בפשטות לר"ש ורבנן).

ג. מחלוקת רבי ור' חייא – שוחט והתיז דם על דלעת
רבי – מכשיר (טמא) – כרבנן, ר' חייא – תולים, רב אושעיא – מצרף את ר' חייא ור"ש – ומטהר/לא שורפים.

הסבר שיטת ר' חייא ורב פפא –
ר' חייא כרבנן שהדם מכשיר. אבל – צריך "דם שחיטה", ולכן תלוי מתי מוגדר שחיטה, וכאן מדובר שניתז רק בתחילת השחיטה.
לרבי – ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף – ומכשיר.
לר' חייא – יש שני הסברים –

1. רב פפא – השחיטה רק בסוף, וההתחלה לא מכשירה (ודאי).
   "תולין" = מחכים לראות אם יהיה עליה דף בסוף שחיטה.
2. רב אשי – מסופק (אם בסוף או בהתחלה),
   "תולין" – אם נגע בטומאה, מספק לא שורפים ולא אוכלים.

ורב פפא – למרות שר"ש תמיד לא מכשיר, ואילו רב פפא רק לפעמים לא מכשיר (לרב פפא – בדם בסוף ולרב אשי בדם בסוף לעניין שלא לשרוף) – רב פפא מצרף את ר"ש למה שניתן.

חלק ב – הכשרה לקבל טומאה על ידי חיבת הקודש

א. בעי ר"ל – (בדוגמא של צריד של מנחות) – האם מכשיר רק לעניין שנפסל, או שנטמא ממש (ראשון, שני וכו')?

1. ראיה שלא –
   ת"ש – ר"א – מתוך המקור להכשר במשקה (לפי הסבר הגמרא) –
   יש שני פסוקים: ויקרא יא, לח – "וכי יותן מים על זרע… טמא הוא לכם", פס' לד – "מכל האוכל אשר יאכל, אשר יבוא עליו מים יטמא" – הפסוק הראשון מיותר ומלמד שכדי לטמא זה במשקה דווקא.
   דחייה – צריך שני פסוקים – השני לטומאת שרץ, והראשון לטומאת מת (מתוך שאינו נצרך לגופו (שרץ) תנהו עניין לטומאת מת). יש צריכותא – במת יש חומרא של 3-7, בשרץ יש חומרא של שיעור עדשה (אלא כזית).
2. 2. ראיה שכן –
   מתיב רב יוסף משיטת ר"ש ששחיטה מכשירה לטומאה ממש (שהרי משנתנו בחולין, אז ודאי שלא מדובר רק בפסול).
   דחייה – שם זה מדרבנן. 
3. 3. ראיה שכן –
   ר' זירא – מכך שגזרו (ב"ש וב"ה) שמיץ שזב מהענבים מכשיר אותם לקבל טומאה אפילו שזה לא לרצונו (כי מדובר בסל, והמיץ ייפול לקרקע, אטו מקרה שמדובר בכלי אטום).
   דחייה – מדובר מדרבנן. 

רב יוסף – עכ"פ תוכיח מכאן שמדרבנן עושה ראשון ושני?
אביי – זה ברור, ר"ל שאל מדאורייתא (ואז אם מכשיר – נשרוף), והגמרא נשארת בתיקו.

ב. מניין ש"חיבת הקודש" היא מדאורייתא? (לו: מתחת לאמצע) 

1. בבשר שלמים – "והבשר אשר יגע בכל טמא באש ישרף…" (ויקרא ז,יט) –
והרי שם לא הוכשר במשקה, כי דם הקרבן לא מכשיר (לא נשפך כמים), וכן המים (והדם) שבעזרה לא מכשירים (הלמ"ס של יוסי בן יועזר).
דחייה – אולי בדרך למקדש עבר בנחל, ונשארה רטובה, ונטף על הבשר?

2. מהמשך הפסוק הנ"ל – "והבשר, כל טהור יאכל בשר", "הבשר" מיותר ומלמד דין אחר של חיבת הקודש – שגם עצים ולבונה מקבלים טומאה אפילו שאינם אוכל.

השיעור חולין דף לו – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

.

2. (לה: 9+) רב הונא בר נתן על הנחה 2 – ברייתא שבה מפורש ששלישי בחולין שנעשו עטה"ק מטמא אוכל קודש להיות רביעי.

תשובה – זאת מחלוקת תנאים – חולין שנעשו עטה"ק –
ת"ק- חולין גמורים,
ר' אלעזר ב"צ – הם נטמאים כמו תרומה, וממילא שלישי שלהם נפסל אך לא מטמא רביעי – רב יצחק.

ב. (לד: באמצע) חולין על טהרת תרומה או תרומה עצמה

A. עולא – אוכל שלישי בחולין ע"ט תרומה – נפסל מלאכול תרומה.
1. מה החידוש? (הרי ר' יהושע כבר אמר שבאוכל שלישי הנ"ל נעשה שני לעניין קודש ולא שני לעניין תרומה, ונדייק שלתרומה נעשה שלישי (פסול לתרומה).
תשובה – הדיוק מר' יהושע לא מוכרח, כי יתכן שלגבי תרומה לא נעשה אפילו שלישי. (למה?)
2. איתיביה רב המנונא – "שלישי (בחולין ע"ט תרומה, אינו מטמא תרומה ולכן) נאכל בנזיד הדמע (אפשר לערבב בו תבלין תרומה). – ואם נפסל לתרומה, איך יתכן שגורמים לו לאכול תרומה בטומאה?
תשובה – מדובר שאין בתרומה כזית בכדי אכילת פרס ולכן מותר.

B. (לה. 1+) ר' יונתן – רבי – גם אוכל שלישי של תרומה עצמה – הדין כנ"ל לגבי תרומה (שנחשב שלישי, ומותר לגעת בתרומה אך נפסל באכילה).
וצריך את עולא (ע"ט תרומה) וצריך את ר' יונתן (תרומה ממש) – כי היינו חושבים להקל יותר ב"על טהרת" ולהחמיר יותר בתרומה ממש.

ג. חולין ע"ט תרומה – טומאה אצל קודש
(לה. 4- – לה: 9+)

משנה בחגיגה (יח:) – כל דרגת שמירה חוששת לדרגה שמתחתיה שהיא מדרס (אב) – פרושים חוששים לשל עם הארץ, אוכלי תרומה לשל פרושים, ואוכלי קודש לשל אוכלי תרומה.

קושיות:
1. דחיית רבא – אולי החמירו דווקא במדרס שזה מצוי, אבל בפירות לא החמירו?
(ואילו רב יצחק, וכן ר' יהושע לעיל לפי רבב"ח סוברים שגם בפירות).
2. רבי ירמיה מדפתי – במשנה אחרת בחגיגה (כב:) –
[הקדמה – עמ"ה נאמן לעניין קודש אך לא לעניין תרומה] – אם מתוך חבית יין של תרומה, אמר שהקדיש רבע, כיון שנאמן שהרבע טהור נאמן גם על שאר התרומה.

והרי היחס לקודש – נחשב כאילו לא שמר על התרומה, אז למה התרומה לא מטמאת את הקודש?
תשובה – כאן זה יוצא דופן, שכיון שחז"ל תיקנו להאמין לו לקודש, תקנו שנאמין גם לכל מה שמחובר לקודש.

השיעור חולין דף לה – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

סיכום הדף יומי, גמרא חולין לג

.

(תירוצים שמשנים את מעמד הבשר – הנחה A)

1. 1. מדובר בבשר קודשים (שנעשה שלישי (ואפילו רביעי)).
   דחייה: 

1. אין "חיה" בקודשים.

2. המשנה הכשירה את השחיטה כשאין דם, והרי בקודשים חייבים דם.

3. דם קודשים לא מכשיר לטומאה (לא נשפך כמים).

4. קודשים מוכשרים לטומאה גם בלי משקה ("חיבת הקודש").

1. 2. ר"נ-רבה ב"א – מדובר בבשר עם קדושת מעשר שני, וכדרבנן

דתנן (פרה) – טומאה שנייה מדרבנן – פוסלת תרומה ומטמאת קודשים, ולגבי מעשר –
ר"מ – כמו חולין, רבנן – אסור.

דחייה – רבנן רק אסרו באכילת מעשר, אבל לא שמטמא מעשר במגע.

(תירוץ שמשנה את מעמד הידיים – הנחה B) (לג: 9+)

1. 3. רב פפא – מדובר בידיים שהן ראשונות לטומאה.
   צירוף של שני תנאים:
   + לר"ע יש מקרה שגזרו על ידיו "ראשון לטומאה",
   במכניס ידיו לבית המנוגע (גזירה אטו גופו) (בניגוד לרבנן שהן רק שניות).

+ לר"ש ב"א הן ראשונות גם לחולין (לרבנן – רק לתרומה ומעלה).
(לא העמיד כר"ע עצמו, כי אולי לדעתו זה לא לחולין).

(תירוץ שמשנה את הכלל – הנחה C). (לג: שליש תחתון)

1. 4. גמרא – לר"ע שני עושה שלישי בחולין!
   המקור שלו – וכל כלי חרס אשר ייפול מהם (שרצים) אל תוכו, (הכלי 1) כל אשר בתוכו יטמא (2), וכיון שכתוב יטמא (ולא טמא) – מטמא אחרים (3).

דחייה – רק בטומאות דאורייתא (שרץ).

(תירוץ שמשנה את מעמד הבשר – הנחה A) (לג: 10-)

1. 5. ר' אלעזר-ר' הושעיא, ובהמשך עולא – מדובר בחולין שנעשו על טהרת הקודש.
   מי סובר שיש "חולין על טהרת הקודש"?
   ר' אלעזר (לג: 10-) (וכן רבה בר בר חנה-רי"ח ("חבריא") – רק ר' אליעזר,
   עולא – גם ר' יהושע.

[ולמה לא העמידו ב"על טהרת תרומה" ויהיה לכו"ע? כיון שמדובר בבשר, ואין סיבה שמישהו יחשוש שיחליף עם פירות תרומה].

השיעור חולין דף לד – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

סיכום הדף יומי, גמרא חולין לג

(לב. משנה שנייה – לג. במשנה)

א. פסק את הגרגרת (פסול עיקור)

[יש דיונים בראשונים עד כמה הסוגיה מדברת גם על הוושט, אנו כאן נתעלם מהוושט].

סתירה –
במשנה כאן – פסק את הגרגרת, בין לפני שחיטת הוושט בין אחרי – ר"ע – טריפה (סימן אחד בכשרות מספיק כדי שלא תהיה נבילה (ר' פרץ)), ר' ישבב – נבילה (והודה ר"ע).
במשנה בדף מב. – פסוקת (רוב) הקנה/ושט – טריפה.

תירוצים:

1. רבא – לשנות את משנתנו – יש לחלק – פסק לפני הוושט– טריפה, פסק אחרי הוושט – נבילה.
דחייה – משנתנו מדברת בפירוש בין לפני בין אחרי (יש שני מצבים, וכתוב "ואחר כך").

2. רבא – לשנות את המשנה שם – שמתכוונת לנבילה.
ולמה לא הזכירה עוד מקרי נבילה (גיסטרא, ניטל הירך)? כי הזכירה רק נבילות שמטמאות רק לאחר מיתה.

(יש מחלוקת ראשונים האם גם נקובת הוושט היא נבילה, או שהיא רק טריפה).

3. ר"ל – שתי המשניות נכונות – (בכל מקרה החתך קדם) אם שחט שלא במקום החתך – טריפה, חתך במקום החתך (נחשב שלא חתך הקנה) – נבילה.
דחייה – בכל מקרה נבילה לר"ל, שהרי ר"ל אמר שאם חתך הקנה ואז נטרפה הריאה, אינה טריפה כי כבר נחשב חתוך (רבא לקמן ב), ולכן כאן אם הקנה כבר חתוך ברובו – יש כאן רק סימן אחד וזה נבילה.

4. ר' חייא ב"א – רי"ח – המשנה במב. כר"ע לפני שחזר בו.

ב. גופא – טריפה בין סימן לסימן

ר"ל – שחט הקנה ואח"כ ניקבה הריאה – כשירה לאכילה.

הסברים:
רבא – דווקא הריאות, כי נחשב שהריאות כבר מנותקות.
ר' זירא – כי "אין טריפה לחצי חיות" (רש"י).

נפקא מינות:

1. שחט הקנה ואז נעשה נקב במעיים (ולא בריאות) –
לרבא – לא כשר,
לר' זירא – כשר.

ולכאורה חזר בו ר' זירא –
שהתלבט לגבי המקרה הנ"ל של נקב במעיים אחרי סימן ראשון אם נבילה או טריפה (האם עדיין נחשב שהייתה כאן שחיטה אחת) – אבל ברור שאסור באכילה.
רב אחא בר רב – אולי לא חזר בו, ורק התלבט בתוך דעת רבא.

2. אכילת בשר מפרכסת לגוי, ואכילת מעיים –
רב אחא בא יעקב – גוי אסור במעיים של שחיטה כשירה –
הנחות: א. הדין של רבא נכון גם לגבי הוושט – שאחרי שחיטת הוושט המעיים נחשבים מנותקים. ב. גוי אסור בבשר מפרכסת (אפילו שנשחטה כדין), כי תלוי במוות.

אבל – יש ברייתא (ורב אידי בר אבין) – שחולקת על הנחה ב, וגם לגוי מותר (לגבי בשר מבית השחיטה), כי אם נשחט – אז השחיטה קובעת גם לגוי, וממילא מותר לו גם מעיים.

השיעור חולין דף לג – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

להורדת תרשים הסוגיה לחץ כאן

להורדת תרשים הסוגיה לחץ כאן

סיכום הדף יומי, גמרא חולין לב

(לא. במשנה – לב. במשנה השנייה)

חלק א – מעשה האדם וכוונה

א. הקדמות –
A. רמות של כוונה:
[אין מעשה שמיוחס לאדם – (זה בעיה רק בשחיטה אך לא בטבילה)]

.
א. אין כוונה למעשה (חיתוך, שחייה),
ב. יש כוונה למעשה אך לא לאופי,
ג. יש כוונה לאופי (שחיטה, טבילה)

B. כל הדיון רק בחולין (גם בשחיטה וגם בטבילה, אך לקודשים צריך כוונה בשניהם לייעוד).

א. כוונה בשחיטה

במשנה –
כשאין מעשה של האדם (נפלה מעצמה) – פסולה (וזבחת).
ומדייקים – אם יש מעשה אך אין כוונה (הפיל סכין – רמה א) – כשירה.

A. רבא: כר' נתן – זרק סכין לכותל ושחטה – ר' נתן מכשיר וחכמים פוסלים.
שאלה על רבא –
הרי כבר אמר זאת (יב:) על חש"ו שאם אחרים רואים שחיטתם כשירה, יש חידוש:
בזרק סכין – כשר אפילו שכלל לא התכוון לחיתוך (חש"ו התכוונו לחתוך)
בחש"ו – אין להם כלל כוונה של בן דעת – גם זה נחשב מעשה.

B. רמת הכוונה לפי רבנן
לר' נתן – לא צריך כוונה – אפילו לא למעשה (רמה א)
רבנן – צריך, ומסבירים (לא: למטה) – רק רמה ב (כיוון שבקודשים כתוב "לרצונכם" – לומדים שבחולין לא צריך, לכן לא יכול להיות שהם דורשים רמה ג).

ב. כוונה בטבילה –
נאנסה לטבול (לגבי חולין) –
רב – טהורה, כמו בשחיטה.
רי"ח – טמאה, יש הבדל בין טבילה לשחיטה.

A. היחס בין טבילה לשחיטה
a. רב – אותו דבר, וממילא לפי זה נבין את המקרה בטבילה (רב פפא (לא: למטה))
לר' נתן – שנפלה (רמה א),
לרבנן – שירדה לרחוץ (רמה ב).

רי"ח – שונה, בשחיטה יש לימוד שלא צריך כוונה גמורה (כנ"ל – לרצונכם תזבחוהו).

B. ראיות לכאן ולכאן
a. רב שגם בטבילה לא צריך כוונה– (לא. 3-)
1. משנה במקוואות – גל שנתלש ונפל על אדם וכלים – טהורים (ככלים שאין בהם כוונה).
דחייה – מדובר שיש כוונה (מצפה שהגל יבוא). (והחידוש – שלא גוזרים אטו חרדלית של גשמים או רישי כיפין).
2. משנה במכשירין – פשט ידיו למים לקחת פירות – נטהר. (ורי"ח ידחה – זה דווקא בנט"י).

b. קושיות לרב – (לא: רבע)
1. משנה בחגיגה – טבל לחולין והוחזק (התכוון לחולין) פסול למעשר שני – משמע שצריך כוונה.
דחייה – לא צריך, והחידוש שם שאפילו שהתכוון – לא עוזר למעשר.
2. בהמשך – לא התכוון – לא עלתה לו כלל.
תשובה – הכוונה למעשר, אך לחולין עלתה. וכן מפורש בברייתא.

c. קושיות לרי"ח – (לא: אמצע)
[1. המשנה במכשירין לגבי הפירות – אפשר לדחות שזה דווקא לנט"י שזה קל יותר].
2. המשנה בחגיגה שבלי כוונה הטבילה עלתה לחולין –
תשובה – אכן זאת מחלוקת תנאים, ורי"ח כר' יונתן בן יוסף – לימוד מיוחד בטבילה שצריך כוונה, לגבי צרעת הבגד "וכובס שנית" (טבילה), ו"שנית" מקיש לכיבוס הראשון (כביסה רגילה) – שצריך כוונה (רמה ג).
3. רב שימי ב"א – סתם משנתנו לגבי שחיטה (כר' נתן – רמה א)
תשובה (כאמור) – בשחיטה יש לימוד מיוחד שלא צריך כוונה.

ג. יישום למחלוקת בכוונה בשחיטה

הקדמה: מ"שוחט אותה" לגבי פרה אדומה לומדים שני פסולים:
1. שלא יעשה עמה מלאכה (כמו חיתוך דלעת), ודווקא בכוונה.
2. שלא ישחט עמה בהמה אחרת (דווקא כשנחשב שחיטה).

אם שחט עמה בהמה אחרת שלא בכוונה –
לרבנן – השחיטה פסולה, ולכן הפרה כשירה.
לר' נתן – השחיטה כשירה, ולכן הפרה פסולה.
מה החידוש – בר' נתן, שהיינו חושבים שדווקא כששחט פרה נוספת זה פוסל, קמ"ל שאפילו חולין.

חלק ב – פסול שהייה

א. זמן השהייה

ת"ק – "כדי שחיטה" של בהמה אחרת (ולא רק סיום שחיטה זו)
A. כמה מתהליך השחיטה –
רב, רי"ח ועוד – השחיטה עצמה,
ר' חנינא – הטלה + שחיטה
במערבא בשם ר' יוסי בר חנינא – הגבהה + הטלה + שחיטה.

B. שחיטה של מה
(רב לא שאל את ר' חייא אך אמר בעצמו -)
מחמירים – רב, ר' יוסי בר' חנינא – באותו דבר ששוחט [בהמה לבהמה (דקה לדקה וגסה לגסה), עוף לעוף].
מקלים – שמואל, רי"ח – בשחיטת עוף משער לפי בהמה.

ר"ש – כדי ביקור (של שוחט ת"ח, שבודק הסכין).

ב. הערות ואיבעיות

1. סכין רעה – שאינה חדשה, רבא – אפילו כל היום אינה שהייה (כי ממשיך להוליך ולהביא).
2. רבא – האם שהיות קטנות מצטרפות? רצו להוכיח מסכין רעה (כי הבינו שמדובר ששהה קצת), אך דחו ששם לא שהה.
3. רב הונא בר"נ – שהה במיעוט סימנים? תיקו.

השיעור חולין דף לב – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

להורדת תרשים הסוגיה לחץ כאן

סיכום הדף יומי, גמרא חולין לא

(ל. מתחת לאמצע – לא. במשנה)

חלק א – שחיטה מפורעת

א. שחיטה בכמה מקומות
A. המחלוקת
נפרש לפי השאילתות – ששחט באותה מקום אך מכמה כיוונים, ובסה"כ יש רוב.
ר"י-רב – כשר,
שמואל – פסול (צריך שחיטה מפורעת (גלויה וניכרת), ר"ל  – "חץ שחוט").

B. קושיות על שמואל:
1. ר' אלעזר – (משנה ל:) שניים אוחזים בסכין (אפילו אחד למעלה ואחד למטה) – כשירה – כרב.
(והחידוש – שלא חוששים שכל אחד יעשה מעט ואפילו יחד לא יהיה רוב).
תשובה – הכוונה ששוחטים יחד באותה סכין, והחידוש (אחרי שינוי הגרסה) שאין חוששים לדריסה.

2. ר' אבין (ל: 1+) – שחט את הוושט למטה וקנה למעלה (ולהפך) – כשר – כרב.
תשובתו – הכוונה ששוחט ברצף באלכסון (וזה מפורעת).

C. סיפור לטובת רב – שרב יצחק בר מרתא אכל משור שנשחט כך.

ב. פסול חלדה
A. ר"י-רב – חלדה פוסלת (שהכניס הסכין בין סימן לסימן וחתך ושט ואח"כ קנה).
מה החידוש (הרי מפורש במשנה לב.)?
שאפילו ששחט כדרך שחיטה (מלמעלה למטה) – פסול.

B. חלדה תחת העור –
גירסא 1 – כשירה,
גירסא 2 (בי רב) – ספק.
איבעיא להו – (הפכנו הסדר לפי הרא"ש) תחת הצמר, תחת מטלית קשורה, תיקו.
בעי רב פפא – (ר"ת 1) – באמצע הסימן (האם נחשב חלדה) – תיקו.

חלק ב – פסול דריסה

א. מקור (מלבד ההלמ"ס (כז.)) – שמואל:  "חץ שחוט" – כמו חץ שהוא במשיכה.
וכן תנא דבי רי"ש, ומביא עוד מקור – "זהב שחוט" = משוך (אך ניתן לדחות שהכוונה "נטווה כחוט").