רגע. מה הפרשה שמדווחת פה? "חשד ליחסי מרות"? מה יש לחשוד פה? או שיש יחסי מרות בין שני האנשים, והקריטריונים די ברורים, או שאין יחסי מרות. מהמשך המשפט ברור לחלוטין שיש יחסי מרות – תא"ל שומר הוא מפקדה של הפקודה שמתחתיו. אפשר לפזר את החשד!

לפתע מרעים את החלל קול רם ועמוק: "חדל מפטפוטיך, סמנטיקון! זה אני, קפטן פרגמטיקה, ובאתי להשיב את הסדר על כנו!"

נו קפטן פרגמטיקה, דבר.

הבה לא נשחק משחקים. ביטון רוזן מתכוון להגיד שהחשד הוא לניצול יחסי מרות. זו כבר עבירה בספר החוקים, וכאן חשד הוא דבר סביר כי וואלה אולי קרה אולי לא. למה המילה ניצול נעדרת בכזו בוטות? נקרא לדוכן העדים את רב"ט אינפורמציה. הסיבה היחידה שאי פעם שומעים את הביטוי "יחסי מרות" הוא בהקשר של ניצולם. מספיק מקרים כאלה והסמנטיקה הקומפוזיציונלית נשחקת עד דק, ודי להשתמש בסיפא של הביטוי כדי לסמן את כולו. תשאלו כל קליפורני על העיר פריסקו. אם אתם רוצים לספוג מבט מעליב.

הטרגדיה כאן, כמובן, היא שלתחביר בכל זאת יש עדיין תפקיד. ניצול יחסי מרות אינו יחסי המרות עצמם והמשמעות של "חשד ליחסי מרות" אינה "חשד לניצול יחסי מרות". מתוך הדחף הקצרני של השימוש היומיומי בשפה קיבלנו ביטוי ביזארי. אבל כנסו להציוץ ושזפו עיניכן בהתגובות. אף אחד לא מתבלבל; אף אחד לא מבין את הכתב לא נכון. העצים נגזמים והשיירה עוברת.

האם יש כאן תהליך חריג? אני לא חושב. בשעה זו עולות בראשי תופעות כמו מטונימיה וסינקדוכה, שלא ממש מתאימות כאן, ותופעות שהן יותר ממוקדות כמו קריאה לאובייקט כלשהו לפי השם שנקרה עליו: "זכיתי בנובל לספרות" כנראה אין משמעו שהעתק גנטי של אלפרד נובל העוטה נזר בצורת סימניה יושב לי על האצטבה. "נובל" מחליף את "פרס נובל", אבל כאן זהו שמו של הפרס באיזה מין מובן הדוק. נראה לנו ש"יחסי מרות" זה השם של הניצול ואפשר להחליף אותם באותו אופן? מי יודע, אולי יום אחד זה יהיה מעוך מספיק.

את הטוב ביותר שמרתי לסוף. כי אם בהציוץ הנ"ל קל להבין מה היתה כוונתו של המדווח, במקרה אחר שפשה במחוזותינו הבלבול הוא אמיתי ומזיק. אותו אורי שהביא לתשומת לבי את הדרמה בצמרת צה"ל זיהה לפני שנים מספר שמעתק זהה חל על הראש של המילה "קונספירציה".

ראשיתה של ידיעה מ-3 בדצמבר, 2023:

כותרת הידיעה: "נתניהו סירב להכחיש קונספירציה"

הציטוט של נתניהו בגוף הידיעה: "אין שום קונספירציה, לא היתה קונספירציה".

נתניהו, תמים שכמותו, משתמש במילה "קונספירציה" כהוראתה, כלומר קשר שנקשר, כלומר מעורבות מערכת הבטחון במתקפת השבעה באוקטובר. הוא מכחיש את קיומה של קונספירציה כזאת. מיכאל האוזר טוב, או עורכיו, מבינים (איכשהו) את המילה "קונספירציה" בתור הוראתה הלא-קיימת "תיאוריית קונספירציה", ומעלילים שההכחשה היא בעצם לגבי קיומה של התיאוריה לפיה היתה קונספירציה של מערכת הבטחון. התיאוריה שאותה מבקש הציטוט המקורי להפריך.

[אנשים שלמדו לימודי ליבה, אגב, לא יודעים להבחין בין קונספציה לקונספירציה כי שתיהן מילים לועזיות ארוכות כאלה, ואפילו משאירים את הציוצים המביכים שלהם באוויר שנים על גבי שנים:

]

חשבתם שזה הסוף? מה פתאום. מה שמתחיל אולי באי-הבנה תמימה בעמודי הדיווח (למרות שצריך לא מעט כדי לבלבל בין קונספירציה לתיאוריית קונספירציה, יש גם הקשרים אחרים בהם אפשר להשתמש במונח הבסיסי "קונספירציה") הופך אצל בעלי הטורים, במקרה הזה בן כספית (ב-23 בדצמבר), לשקר מפורש. הוא מייחס לנתניהו ציטוט שלא נאמר:

לשיפוטכם האם הציטוט (האמיתי, לעיל) הוא "רבע משפט לא מחייב" או לא, מה שבטוח הוא שהציטוט מכחיש את הקונספירציה ולא את קיומה של התיאוריה הקורסת שהיתה קונספירציה. אבל כשעובר מספיק זמן אפשר פשוט להמציא דברים.

כי זו השיטה.

מי שמכיר.ה דוגמאות נוספות לקטימה שכזו, מעברית מוקדמת או של ימינו או משפות אחרות, אשמח לשמוע בתגובות. ותודה לאורי; תעקבו אחריו, זה בעיקר חתולים.

• אני היחיד שקיבלתי מה שרציתי
• אני היחיד שקיבל מה שהוא רצה
• רק אני קיבלתי מה שרציתי

לעומת המשפט הלא-תקני בעליל הבא (עבור אותה משמעות):

• רק אני קיבלתי מה שהוא רצה

דוברי השפות האחרות ששאלתי (אנגלית, צרפתית, צ'כית) אמרו שאין דבר כזה בשפתם. כלומר, המשפט הראשון אינו קביל, וכמובן גם זה שאינו קביל אצלנו.

מה קורה פה?

[מטא-הסבר: מה שיש לנו פה זה פוסט שחיכה בטיוטות סביב ה-15 שנה. מזה כחודש אני מתלבט האם להשאיר את 2025 כשנה נטולת-הפוסטים הראשונה בתולדותינו, אלא שמחויבות לדחקה היא שמי השני הרביעי (אל תשאלו) ולכן היום נשברתי והלכתי על הפתרון הקל. תכלה שנה.]

בכל מקרה, שבירת שתיקה כזאת מחייבת טיפול בנושא שעל הפרק, וברוך השם ישנם המוני המונים כאלה (סקיבידי), אז לא אאכזב את קהל הקוראים ואדון בספר שיצא לאור ב-1985.

בזה הספר, גלאפגוס לקורט וונגוט, מציג המחבר כל מיני דמויות ולחלקן מקדים כוכבית. עד מהרה הכוכבית מוסברת:

אוקיי, עוד שטיק וונגוטי שנצטרך להתרגל אליו. אך בחלוף כמה פרקים (אנחנו עדיין מאוד מוקדם, אלו אינם ספוילרים רציניים) מופיעה הפסקה הזו וחורקת ליובל מספיק כדי לכתוב על זה פוסט:

הממ. יכול להיות שיותר מדי שנים של התעסקות בבעיות כמו תיוג ישויות ופתרון קורפרנס קצת דפקו לי את המוח, אבל מוזר לי שהמחבר מייצג את המוות באמת אך ורק באמצעות השם של הנפטר. במקרה הזה, השם ממש מפורשות לא מדבר על האדם אלא על השם עצמו! לא דה רה, אלא דה-דיקטו! (מה זאת אומרת אתן לא זוכרים? דיברנו על זה רק לפני 13 שנה. על היום.) באיזשהו מקום אני חושב שכוכבית לפני המילים hotel manager היתה מתחברת לי יותר טוב, אבל זה בבירור לא משהו שהגיוני לעשות אותו רק פעם אחת, ולא מתקנם לעשות אותו עם כל אזכור של כל אחת מהדמויות חסרות המזל! ולא זו אף זו, יובל, אלא שהמחבר היה אפילו מאוד ברור בציטוט הראשון שהבאת כאן לגבי זה שהוא יסמן certain names. אז מה אתה רוצה לעזאזל מ*קורט וונגוט?

לא יודע יובל, אני רק רוצה שכוכביות שתפקידן להגיד משהו על הדמות לא יגידו משהו על השם, כי למה להגיד משהו על השם, למי אכפת מהשם, מי שמת זו הדמות, אוף.

בקיצור נראה שסיימנו פה עם פוסט בלי איזו מסקנה, נקווה לקצת יותר ב-2025. חנוכה שמח.

קיצר זוכריםות שפעם AI בהקשר הזה פירושו היה ״קול מלאכותי שנוצר עבור דימוי הקלטה של אדם שנפטר או שאינו יכול להקליט יותר״ והיום הוא פשוט (אני מעריך) ״הקלטה שלא ניתן לבצע שוב״?

זוכריםות שפעם ״סלפי״ היה כשאדם מצלם את עצמו, ולא כל תמונה שמופיע בה בן אדם?

כך היה וכך יהיה, והארץ לעולם עומדת (עד שהאוקיינוסים וזה). ד״ש מלקלס, קורבן, awful ו-gay/גאה.

בימינו ישנה מגמה חברתית מתפתחת וחשובה (לטעמי) המאופיינת ברצון לשוויון מגדרי והכלה מגדרית על כל גווניה. אחד האמצעים העיקריים להבעת הכלה מגדרית הוא שימוש בשפה נייטרלית. למרבה הצער, עברית כשפה בעלת מין דקדוקי לא מקלה על מלאכת ניטרול המגדר, ודוברי.ות השפה נדרשים/ות לפתרונות יצירתיים. הפתרון הנפוץ ביותר לבעיה הוא שילוב סיומות של זכר ונקבה, כפי שהודגם במשפט הקודם.

השימוש בסיומות המשולבות הפך להיות נפוץ בעיקר בשנים האחרונות (דרוש מחקר יותר מעמיק כדי לקבוע מתי וכמה), אבל עצם השימוש דווקא אינו חדש כל כך. ביומן אישי שנכתב בראשית שנות ה-30 של המאה ה-20 מצאתי להפתעתי ביטויים מוקדמים למדי של הכללה מגדרית:

כשבועים בערך אחרי פסח התחלנו לדרוש חברים לעבודה, ובמשך שבוע בערך נוספו 10 חברים-ות.

לא אעבור להכשרה בגליל ממל במקום שהתרכזו ב-25 ק"מ מרבעים 200 חלוצים-ות.

מעיון במאגר "עיתונות יהודית היסטורית" נראה שהתופעה קיימת לפחות משנות ה-20 של המאה ה-20. יתרה מזאת, התופעה קיימת גם ביידיש וייתכן שזהו מקורה, שכן נראה שהסיומות המשולבות  היו נפוצות יותר בטקסטים מוקדמים ביידיש מאשר בעברית.

כמה דוגמאות מעניינות לצורות שונות:

·         חברים-ות ("אונזער פריינד", 6 מאי 1921):

·         חברים=ות ("אונזער פריינד", 7 מרץ 1922):

·         חברים.ות ("כעלעמער שטימע", 22 פברואר 1935):

·         תלמידים-ות ("אונזער פריינד", 16 אפריל 1922):

·         תלמידים/ות ("הארץ", 14 אוגוסט 1942):

·         מורים-ות ("אונזער פריינד", 23 אוקטובר 1922):

·         מורים(ות) ("היינט", 24 מאי 1926):

·         מורות-ים ("על המשמר", 19 יוני 1952):

·         מדריך(ה) ("הארץ", 11 ספטמבר 1949):

לא ידועה לי הסיבה לשימוש בסיומות הללו מלכתחילה. ייתכן שבמקור הייתה זו פשוט צורת קיצור (חברים-ות במקום חברים וחברות).

הערת אגב לסיום: כדאי לציין שהשימוש בסיומות משולבות כאלו הוא מסורבל למדי, אין לו מקבילה בשפה הדבורה (למיטב ידיעתי), והוא הוכנס לשפה באופן מאולץ ומלאכותי ולא כחלק מהתפתחות ספונטנית וטבעית של השפה. כל הגורמים הללו מקשים על השגת המטרה של יצירת שפה נייטרלית. לתהליך כזה יש סיכוי יותר גבוה להצליח אם יתחיל בשפה הדבורה ואז יתורגם לכתב באופן שלא ידרוש אמצעים מלאכותיים כגון לוכסנים ונקודות באמצע המילה או פונטים מיוחדים שבעיקר הופכים את הטקסט לפחות קריא. החיסרון של שינוי שמגיע מהשפה הדבורה הוא שמדובר בשינוי דקדוקי של השפה (כגון המצאת סיומות מיוחדות למגדר נייטרלי), ומעצם היותו שינוי דקדוקי קשה מאוד להטמיע אותו בשפה (בניגוד, למשל, להמצאת מילות תוכן). שינויים דקדוקיים קשים להטמעה גם בשפה כתובה, ודווקא מבחינה זו השימוש בסימנים לא-אלפבתיים מקל על זיהוי הצורה החדשה.

* תודה לחברי ישראלינג על הדיון וההפניות למקורות שונים.

היה זה פוסט אורח מאת חן גפני.

יש קבוצה של שמות עצם שדוברי עברית משום מה מעניקים לה יחס מיוחד בכל מה שקשור ליידוע.

למשל דודה. דוברי עברית ילידיים בחיים לא יגידו 'צבעתי את בית שלי', אבל לא תהיה להם שום בעיה להגיד 'פגשתי את דודה שלי'. דוברי עברית ילידיים לרוב גם לא יגידו 'עיפרון שלי נשבר' או 'כלב שלי הוא פודל', למרות שלכאורה אין פה שום דבר לא תקני. משהו לא מצלצל להם טוב במשפטים חסרי היידוע האלה. אבל 'אח שלי התקבל' או 'חבר שלי הוא אמריקאי' מצלצלים להם סבבה לגמרי.

דוברי עברית אוהבים ליידע שמות עצם בסביבה של מילות שייכות. אם היידוע לא מסתדר לוגית, הם ישתמשו במסלול עוקף של 'אחד העפרונות שלי נשבר' או שבכל זאת יְיַדְּעוּ ויגידו 'הכלב שלי הוא פודל', גם כשיש להם שלושה כלבים; כרגע מתמקדים באחד, וזה מובן מספיק. לא בא לנו טוב באוזן להציב ליד 'שלי' או 'שלך' או 'שלנו' סתם שם עצם עירום מיידוע. לא מסתדר לנו לדבר על חולצה שלך, שולחן שלהם, בית של סבתא שלי. אבל יש קבוצה קטנה של שמות חריגים: אח ואחות, דוד ודודה, שכן ושכנה, חבר וחברה, תלמיד ותלמידה, ועוד כמה מיוחסים. איתם אנחנו מסתדרים מעולה בלי יידוע: 'שכנה שלי נתנה לי מתכון לעוגה', 'תלמיד שלו הגיש לו עבודה על הפירמידות', 'זה לא אח שלך שם'?

ויש עוד קבוצה, ועוד יחס מיוחד, עם חפיפה חלקית לקבוצה הקודמת: שמות העצם שדוברי עברית מסכימים להטות. איזה ישראלי ילידי יגיד בדיבור יומיומי 'צבעתי את ביתי'? זה לא עובד, ממש כמו ש'צבעתי את בית שלי' לא עובד. אנחנו נצמדים דווקא לכינוי שייכות פרוד מיודע, ולא פתוחים לדרכי שיוך אחרות. אבל הנה – 'פגשתי את חמותי' אנחנו אומרים. דווקא את חמותי. לא חמות שלי ולא החמות שלי, רק כינוי שייכות חבור. וגם 'פגשתי את אחי' אנחנו אומרים, אבל כאן אנחנו פתוחים לעוד דרכים. בנסיבות לשון מסוימות דובר עברית עשוי לפגוש גם את אח שלו ולפעמים אפילו את האח שלו, נו, זה שעבר לגור ליד אילת, זוכר שסיפרתי לך עליו?

זה מוזר, נכון? מה הסיפור שלנו עם השמות האלה?

הנושא של כינויי השייכות החבורים והפרודים (='הבית שלי' לעומת 'גיסי') – מוכר וידוע. כתבו עליו קלוזנר, רוזן, אורנן ודובנוב (הפניות בתגובה הראשונה). כל אחד מהם הציע סיבות טובות לבחירה של דוברי עברית בין שני סוגי הכינויים. אבל לא הצלחתי למצוא אף חוקר שהתייחס לחריגוּת של מערך היידוע בשמות האלה (אם מי מהקוראים מכיר – אנא האירו את עיניי). אני מניחה שיש קשר בין שתי החריגויות האלה. לא סתם יש אצלנו גם 'אח שלך אמר' וגם 'אחותו ממש גבוהה', כשבפני רוב שמות העצם בדיבור שלנו שתי דרכי השייכות האלה חסומות, והיחידה האפשרית היא שילוב 'של' ויידוע.

איך מגדירים את קבוצת השמות שבה מתקיימות החריגויות האלה? האם מדובר בשמות המציינים קרבת משפחה? לא בהכרח. אמנם הרבה משמות קרובי המשפחה נוגעים לעניין, אבל לא כולם ולא רק הם.

פעם חשבתי: כמו שמוגדרת לנו קבוצת פעלים יוצאים (אל מושא ישיר או אל מושא עקיף), ככה אפשר להגדיר קבוצת שמות יוצאים אל כינוי קניין. כמו שאם מישהו הרג הוא בהכרח הרג מישהו אחר (אני מתנצלת, פעלים אלימים הם תמיד הכי נוחים לחידוד הנקודה הזאת), כך אם מישהו דוד הוא בהכרח דוד של מישהו אחר. זה נכון גם לקרובי משפחה וגם לאחים ושכנים וקולגות ותלמידים ועוד, וזה מאחד את כל אלה לקבוצה אחת מובחנת. השולחן הוא שולחן גם אם הוא לא של רוני, ולכן כשאומרים 'השולחן של רוני' יש ל'של' מעמד אחר מאשר כשאומרים 'גיסתה של רוני'. במקרה השני ה'של' הוא ממש המשך המילה, רכיב בלתי נפרד. זה יכול להוביל להתנהגות שונה של רכיב השיוך הזה.

טוב ויפה, אבל אז יהיה צריך להסביר למה לא כל שמות קרובי המשפחה נכללים בקבוצה הזאת. מישהי יכולה להיות בת או נכדה בלי להיות בת של- או נכדה של-? לא. אז למה אף ישראלית לא תגיד 'נכדתה של שירה התחילה גן חובה', ולא 'הוא האכיל את בת שלו', ולא 'בן שלו הוא רואה חשבון'[1] ולא שום שימוש לשוני מלבב אחר מאלה שהודגמו לעיל? למה השמות האלה של הצאצאים מתנהגים כמו שמות עצם רגילים מהשורה?

אין לי תשובות להציע, רק שאלות. פתוחה לשמוע רעיונות.

[1] מסתבר שבנקודה זו תחושת הלשון של הבולג איתמר קסטנר שונה משלי. אשמח לשמוע עוד עדויות של דוברי ומקשיבי עברית – מה אתם שומעים מסביבכם? האם אנשים משמיטים את ה"א הידיעה מבן של ובת של?

זו היתה רשומת אורח מאת כנרת עזריאל.

לאורך המגפה ליווה אותנו הביטוי המיופמז-משהו ״חולה מאומת.ת״, שהתקצר ברבות הימים לפשוט ״מאומת.ת״. לכאורה, לפי התפיסה האפיסטמית שלי לפחות, מה שקורה זה דבר כזה: בת אנוש חושדת מסיבה כלשהי שהיא נשאית של נגיף הקוביד-י״ט, ואם נמצאה חיובית בבדיקה מהזן החביב עליה מצבה משתנה והחשד אומת. מעתה ואילך היא חולה/נשאית מאומתת.

אלא שאתםן קוראותים כרגע פוסט בבלוג הבלשנות המוביל בישראל דגש קל, ולכן נהיר לכןם שמשהו חרג מהתפיסה האפיסטמית שלי. ואמנם, שופופו את הפסקה להלן בהכתבה מתוך מעריב מספטמבר 2020 (לא, לא כאן נתקלתי בזה במקור, אלא ״איפשהו״ ומזמן כבר שכחתי איפה):

אלדד שביט מצוטט כאומר ״ביום חמישי לא ידעתי שאני מאומת״. בעיניי משפט כזה לא ייתכן, כי אם ביום חמישי הוא לא ידע אזי ביום חמישי הוא לא היה מאומת (יש כאן אולי פתח להתפלספות במקרה שבחמישי הבדיקה כבר התבצעה ואולי איזשהו גורם בשרשרת הטיפול בדגימה המזוהמת כבר ידע את העניין וסתם לא הודיע לחולה עצמו עדיין, אבל נניח לה כי גם מאנשים שטרם נבדקו בתאריך המוזכר כבר שמעתי את זה). מה שקרה כאן די ברור וכבר נתקלנו בו רבות – הסמנטיקה הבסיסית של השורש א-מ-ת נגזלה מהמילה ״מאומת.ת״, שקיבלה חיים משלה כפחות-או-יותר מילה נרדפת ל״נשא.ית״. לא סטטוס הידע שלנו אודות הנגיף הוא החשוב כאן, אלא עצם הימצאותו בגופנו.

ונשאיר את קוראינו עם הציטוט הלא-בלתי-קשור-לחלוטין של מוסא אלפרון משלהי שנות ה-90: ״כבר 12 שנה שאין לי עבר פלילי״.

כמורה ללשון, אני אוהב לראות איך בני נוער משתמשים באפקטים דקדוקיים מתקדמים בתוך שפתם היומיומית. הם כמובן אינם מודעים לכך, אבל האינטואיציות קיימות שם – חבל על הזמן.

זה משעשע אותי כי הבגרות בלשון נתפסת כאחת הבגרויות הקשות ביותר, וגם המיותרות ביותר. אילו הייתי מקבל שקל על כל פעם שתלמיד שואל אותי "אבל המורה, למה אנחנו לומדים את זה?", הייתי כנראה נוסע בפרארי אדומה. לא פעם אני אומר לתלמידים שכל הנושא, הנשוא, הקשרים הלוגיים, הבניינים והגזרות – הכול הם כבר יודעים. בשיעור לשון אנחנו מתבוננים במה שאנחנו יודעים ונותנים לדברים שמות.

במאמר הזה אני מעוניין להתמקד בנושא דקדוקי שכבר שנים לא מלמדים (הוא "יצא מהתו"ל" מה שנקרא): נושא ההטעמה, מלעיל ומלרע. כיוון שהנושא אינו נלמד כיום במערכת החינוך, אין סיכוי שהתלמידים שואבים את הידע שלהם לגביו מן התיכון המקומי – ובכל זאת, הפלא ופלא, הם מבינים היטב במה מדובר גם אם אינם יודעים לקרוא לדברים בשם.

 לבני הדור הצעיר שמבחינתם המושגים הללו הם מנדרינית מדוברת, נציג את הנושא במשפט וחצי: הטעמה היא המיקום במילה שאנחנו מדגישים יותר מן השאר. מלרע פירושו הדגשה של ההברה האחרונה במילה (במילים כמו חתול, נחש, מקולקל). מלעיל פירושו הדגשה של ההברה שלפני האחרונה במילה (במילים כמו רגל, תקשורת, היסטוריה). הסבר מפורט יותר שיצרתי על העניין תוכלו למצוא באתר שלי, אתר מילימילים.

וראה זה פלא: בני הנוער, מבלי לדעת כלום על מלעיל ומלרע, יוצרים מילים חדשות שנבדלות זו מזו רק בהטעמה, ועדיין באות להביע משמעות שונה.

כדי להדגים את התופעה, בואו נבחן מילה שהיא סלנג בת סלנג מארץ הסלנגים: מגניב.

"מגניב" היא מילת סלנג ותיקה שימי הזוהר שלה חלפו מזמן. היא נוצרה כנראה כקיצור שנון בעל תבנית עברית ל"magnificent" ובשנות התשעים היא עדיין נחשבה סלנג עדכני, חצוף ובועט. כיום לעומת זאת מגניב היא במקרה הטוב סלנג שחוק, ובמקרה הגרוע סלנג המתייג את אומרו כחסר עדכניות (רק מעט יותר טוב מ"גזעי").

כל זה נכון לגבי המילה מגניב,  במלרע. אולם נראה שהרחוב הישראלי לא מיהר לשלוח את המצאתו לפח המחזור של הבלשנות הדיאכרונית, ובשנים האחרונות צצה לה וריאציה חדשה של אותה מילה עצמה: מגניב, במלעיל.(נכתבת לעתים מאגניב) 

מגניב, בניגוד לאחותה הארכאית, מגניב, שלה כבר רגל אחת בקבר, היא מילה שכמעט רק צעירים משתמשים בה. המשמעויות של שתי המילים קרובות: שתיהן מביעות שבח והתפעלות מסוימת. יחד עם זאת, הן שונות לחלוטין.

מגניב, במלרע, היא שם תואר לכל שם עצם אפשרי, שפירושו מקסים, נפלא, מדהים: היה טיול מגניב, איזו שמלה מגניבה, אני עובד על פרויקט מגניב.

מגניב, במלעיל הוא שם תואר לאדם שהוא, ובכן, קוּוּוּל. משקפי שמש, אופנה עדכנית, כל החבילה. זה כבר לא סתם ביטוי התפעלות ממשהו. מגניב הוא ממש טיפוס אנושי מסוג מסויים ומאופיין היטב בלוק וטאצ' מרשימים במובן החברתי של המילה. מן המילה "מגניב" המלעילית נגזרה תכונת ה"מגניבות", וכפי שזה נראה עוד נכונו לה חיים ארוכים ופוריים.

וכל זה – באמצעות שינוי קטן בהטעמה: החלפת המלרע המיושן במלעיל הכיפי. מסיבה כלשהי, בעברית מלרע מפילה עלינו כובד ראש, ואילו מלעיל מעוררת תחושה של חבר'ה. שימו לב למשל להבדל בין יצחק (המוכר במכולת) ליצחק (ראש הממשלה המנוח), רבין (שמו בפי קרייני החדשות) ורבין (שמו בפי כל השאר). לא תמיד אומנם יש להטעמה השפעה כזאת (עיינו ערך עוגה וסוכר), אבל כשיש הסחף הוא תמיד לכיוון אחד: המלרע רציני, המלעיל כיף.

הנה, עשינו את זה: דיברנו על מלעיל ומלרע, ונדמה לי שאף אחד לא ניזוק. ובכל זאת – האמינו לי, כדי ללמד נוער להבחין בין מלעיל ומלרע צריך לירוק דם. בכיתה לא קל להם להבדיל. והנה הם עושים את זה בעצמם בחיים האמיתיים, ללמדך שאין דבר העומד בפני הלשון החיה, והכול כבר נמצא בראש. לימודי הלשון בבית הספר נועדו להתבוננות בידע הקיים במוח שלנו על העברית, לא להנחלתו מחדש.

זה היה פוסט אורח מאת יוחאי אורלן.

לא שיש פה בעיה, כן? שתי הצורות מובנות וחד-משמעיות. אנחנו רגילים לחלוקות מוזרות במספרי מיקוד (תשעים מאתיים ועשר) וטלפון (מגדילים לעשות גלגלצ עם "תשעת אלפים ואז שתיים"), שבהם שרירותיות המספר גבוהה מאוד, ולא יהיה מופרך לטעון שמרגע שהתקבענו על מאה גם הספרות הראשונות של השנה הן די חסרות שימוש כיצורים מתמטיים.

ובכל זאת, מה גרר שינוי כה משמעותי בקטגוריה כה מהותית בשפה? זה לא שקודם לא היינו חשופים לניינטין-ניינטי-ניין, וזה לא שיש פתאום איזה יתרון הגייתי שלא היה קודם (ב"עשרים" יש הברה פחות מב"אלפיים" בספירה נדיבה, פחות חסכוני מ"תשע-עשרה" לעומת "אלף תשע-מאות"). הנחת העבודה שלי כרגע, ואשמח לשמוע תיאוריות מוצלחות יותר, היא שהמעבר לשנת אלפיים טרף את הקלפים (כולל באנגלית) עם עשור ראשון מאוד נטול סטנדרט (אנחנו עדיין לא סגורים.ות על איך לקרוא לעשור הארור ההוא, אם כי אני אישית מחבב את אפסטיז של עידוק), ואחרי ששקע קצת האבק, ועם בוסט קטן מאולימפיאדת טוקיו (היה שם איזה קטע חוקי לגבי השנה בשם, ומשם קצרה הדרך להאחדת-יתר), נכנענו כאומה לפורמט האנגלי (סוגריים). אני גם די בטוח שעוד לא יצא לי לשמוע הגייה של שנה שקדמה ל-2000 (או אפילו ל-2020?) בצורה הזאת, כך שיש כאן איזה איבון לקסיקלי, שכבה גיאולוגית מקובעת, ולא רפורמה רטרואקטיבית.

כ"ט בנובמבר שמח!

התופעה הסוג-של-לשונית הראשונה שהטרידה אותי ברמת פוסט-לדגש היתה קלישאה שהחלה לפשות, מעין סנובון או תבנית או אלוהים יודע מה, מהצורה X בימי קורונה. בא לי להגיד שהמופעים הראשונים השמו במקום המשתנה את המילה "אהבה", כי זו הווריאציה הברורה ביותר על הספר "אהבה בימי כולרה" למארקס, אבל קשה לבדוק דבר כזה.

אני כן יודע שהתבנית התפשטה בקצב מסחרר: כבר באפריל 2020 הסתובב סרט בזה השם. מאידך גיסא, נראה שהיא נמאסה די מהר. לפי התרשים להלן, הנוגע לגרסה העברית שלה, העם בציון התעשת תוך כחודשיים.

מעניין אותי לדעת אם החצי-קירבה הפונטית של המילה קורונה לכולרה שיחקה פה תפקיד. האם היינו חוטפים גל של "הוראה בימי סארס"? "השקעות בימי אבולה"? "וולנס בימי צהבת נגיפית"? יש דרך מדעית אמינה לבדוק, אבל בואו נוותר עליה בשלב זה.

הערה מנהלתית: אם עוד יש לנו קוראים, אפשר להגיב עם הצעת נושאים לפוסטים בימי פוסט-קורונה, לשלוח בהמייל, להתנדב לרשומת אורח, וככל הימינו-כקדמים כקדם.

ברשומה הזו אני רוצה לסכם את הדו"ח הבלשני שהגיש עד מומחה מטעם ההגנה (על הצעירה), ד"ר אנדראה ניני מאוניברסיטת מנצ'סטר. סלע המחלוקת בהודאתה לכאורה של הנאשמת נמצא בשאלה האם היא הודתה בהגשת תלונת שווא מרצונה החופשי או שנוסח ההודאה הוכתב לה על ידי המשטרה הקפריסאית, כפי שהנאשמת טוענת כעת. ד"ר ניני, מומחה לבלשנות משפטית (פורנזית), קיבל לידיו את כתב ההודאה והתבקש לקבוע האם סביר שהוא נכתב על ידי מישהי עם פרופיל כמו זה של הנאשמת: בריטית בת 19 שעומדת להתחיל את לימודיה באוניברסיטה. השורה התחתונה של הדו"ח היא לא: לא סביר שהנאשמת ניסחה את ההודאה בעצמה.

עם כל הסיקור הנרחב בתקשורת הישראלית, אני לא זוכר שראיתי אזכור של העדות הזו באף כתבה בעברית מלבד בכתבה הזו בוואלה!, ונכון לזמן עליית הרשומה הזו גם אין אזכור לעדות בערך על הפרשה בוויקיפדיה. לכן ביקשתי מניני את הדו"ח וקיבלתי את רשותו לסכם את הממצאים כאן בעברית (מיותר לציין כי ניני עצמו לא נושא באחריות לרשומה הזו). כמה כתבות באנגלית המכילות את עיקרי הניתוח הבלשני ניתן למצוא כאן, כאן וכאן, וקטע מראיון טלוויזיוני כאן.

שיטה

נתחיל עם הטקסט עצמו. מדובר בפסקה העיקרית מכתב הודאה קצר מאוד, שזה נוסחה:

The report I did on the 17th of July 2019 that I was raped at ayia napa was not the truth. The truth is that I wasnt raped and everything that happened in that appartment was with my consent. The reason I made the statement with the fake report is because I did not know they were recording & humiliating me that night I discovered them recording me doing sexual intercourse and I felt embarrassed so I want to appologise, say I made a mistake.

ישנם לא מעט חלקים בפסקה הזו שצורמים לעין או לאוזן, למשל אי-השימוש בסימני פיסוק או שגיאות כתיב דוגמת appartment או appologise. עושה רושם שכתבתו של יואב איתיאל בוואלה! ניסתה לתרגם את כתב ההודאה מאנגלית מסורבלת לעברית מסורבלת:

"הדוח שעשיתי ב -17 ביולי 2019 שנאנסתי באיה נאפה לא היה האמת. האמת היא שלא נאנסתי וכל מה שקרה בדירה הזו היה בהסכמתי", נכתב בהצהרה שחתמה הצעירה בתחנת המשטרה. "הסיבה שנתתי הצהרה עם דיווח פייק נובע מכיוון שלא ידעתי שהם מקליטים ומשפילים אותי באותו הלילה גיליתי שהם מקליטים אותי עושה משגל מיני והרגשתי נבוכה כפי שאני רוצה להתנצל, ואני אומרת שעשיתי טעות".

הרשומה הזו מתמקדת במחקר של ד"ר ניני כפי שהוגש לבית המשפט. ניני נתבקש לחוות דעתו ולקבוע – במידת הניתן – האם הנאשמת חיברה את כתב ההודאה בעצמה או שהנוסח הוכתב לה על ידי מישהו שאינו דובר ילידי. בשביל לענות על השאלה הזו הוא זיהה חמישה מבנים תחביריים או צירופים יוצאי דופן וניסה לשער מהי הסבירות שדובר ילידי ישתמש בהם. על מנת לאמוד את הסבירות הזו הוא נקט בשיטה נפוצה למדי והיא בדיקת שכיחויות באוספי טקסט גדולים מאוד (קורפוסים) שמאפשרים חיפושים כלליים מאוד. כך למשל, אפשר לספור ולמצוא שהמילה כלב מופיעה הרבה יותר באוסף טקסט בעברית מאשר המילה קאק. עובדה זו מרשה לנו להניח שאם מישהו השתמש במילה קאק הרבה, הם כנראה מומחים לתחום או עוסקים בזואולוגיה. בימינו אפשר גם לבדוק מבנים תחביריים מורכבים יותר. למשל, אפשר לבדוק באמצעות פקודה אחת את כל הטיות הפועל כתב בצירוף כמו כתבתי/כתבת/כתבנו/אכתוב/… את המספר ולהשוות אותן להטיות הפועל רשם – רשמתי/רשמת/רשמנו/ארשום… את המספר. כך אפשר לראות האם אנשים משתמשים בשורש כ.ת.ב או בשורש ר.ש.מ יותר, והאם חל שינוי לאורך זמן.

בחזרה למקרה שלפנינו, בכל אחד מהקורפוסים שבהם השתמש ניני היו 8.5 מיליארד מילים בממוצע, והם כיסו סוגות ספרותיות שונות (עיתונות, פרוזה, טקסטים משפטיים) כמו גם מקורות גיאוגרפיים שונים (דוברים אמריקאים או בריטים).

אלה חמשת המבנים התחביריים שניני בדק, עם תרגום חופשי שלי. אותיות גדולות מורות על כך שכל ההטיות השונות של המילה נבדקו, כך ש-REPORT מכיל גם את צורת היחיד report וגם את צורת הרבים reports.

1. DO REPORT – לעשות דו"ח
2. BE not the truth – לא האמת
3. apartment – דירה
4. DISCOVER NOUN VERB-ing – לגלות שם-עצם עושה פועל מסוים
5. DO sexual intercourse – לעשות יחסי מין

בואו נראה מה היו הממצאים עבור כל צירוף ברשימה. בכל אחד מהמקרים הגיע ניני לאותה המסקנה: הסבירות גבוהה יותר שמדובר בניסוח של דובר לא-ילידי מאשר של הנאשמת עצמה.

ממצאים

לעשות דו"ח

באנגלית טבעית אומרים write a report או make a report, ולא do a report כמו בכתב ההודאה. כשמשווים בין הגירסה עם do והגירסה עם make, עולה כי הגירסה עם make נפוצה פי 3. במילים אחרות, אם דובר צריך לבחור אחת מהשתיים, הוא יבחר בגירסה עם make בערך 75% מהזמן.

בנוסף, בקורפוס המשפטי הגירסה עם do לא מופיעה בכלל. ניני מציין גם שבגלל טבע החיפוש הטקסטואלי, מחרוזת החיפוש עבור DO REPORT מצאה גם צירופים שאינם קשורים כמו בשאלה does the report say, כך שהשכיחות האמיתית של הגירסה עם do נמוכה עוד פחות ממה שהעלה החיפוש הראשוני.

לא האמת

באנגלית טבעית אומרים not true, ולא not the truth כמו בכתב ההודאה. כשמשווים בין שתי הגירסאות ניתן למצוא העדפה גורפת לגירסה לה קראתי "טבעית": בערך 98% מהזמן. זוהי גם הגירסה היחידה שמופיעה בקורפוס המשפטי.

דירה

המילה apartment אופיינית יותר לאנגלית אמריקאית, ואילו באנגלית בריטית נהוג לומר flat. כאן ההבדל בין הקורפוסים השונים מכיל את התימוכין: בקורפוסים הבריטים המילה flat שכיחה מעט יותר (בערך 60% מהזמן), ואילו בקורפוסים האמריקאים כמעט ולא משתמשים בה (רק 15% מהזמן אל מול 85% עבור apartment).

שאלתי את ד"ר ניני האם הסיפור כאן לא יותר מסובך, משום שבקפריסין נהוג ללמד אנגלית בריטית. הוא מסכים עם הקביעה שהמאפיין הזה פחות חד-משמעי מאשר האחרים שהוא בדק, אבל הסביר שלמען העקביות הוא רצה לבחון את כל המאפיינים שאינם טיפוסיים לכותב עם רקע לשוני כמו זה של הנאשמת. אני חושב שהשימוש הנרחב יחסית בצירוף apartment hotel (מלון דירות) בעיר נופש כמו איה נאפה עשוי להשפיע יותר על מי שגר שם מאשר על מי שרגילה לומר flat כל חייה, אבל כאמור, כאן ההבדלים בולטים מעט פחות.

לגלות

הצירוף הזה מסובך מעט יותר. הנה שוב החלק הרלוונטי מכתב ההודאה (עם הדגשה שלי):

The reason I made the statement with the fake report is because I did not know they were recording & humiliating me that night I discovered them recording me doing sexual intercourse and I felt embarrassed

אני מוכרח להודות שהתקשיתי להבין מה הייתה הכוונה עד שקראתי את הדו"ח של ניני. אם לנסח מחדש, כתב ההודאה היה אמור להגיד משהו כמו "גיליתי שהם הקליטו אותי", או בתרגום שלי בחזרה לאנגלית:

The reason I made the statement with the fake report is because I did not know they were recording & humiliating me that night. I discovered that they recorded me doing sexual intercourse and I felt embarrassed.

הקריאה הזו אופיינית לצירוף discover that ולא לצירוף הראשון. את הצירוף הראשון, שהופיע בכתב ההודאה, ניתן אולי לתרגם "גיליתי אותם מקליטים אותי". אך לא זו הייתה אמורה להיות הכוונה. אי ההבחנה בין שתי הצורות אינו אופייני לדובר ילידי של אנגלית.

לעשות יחסי מין

באנגלית טבעית אומרים have sexual intercourse, ולא do sexual intercourse כמו בכתב ההודאה. כשמשווים בין שתי הגירסאות ניתן למצוא העדפה גורפת לגירסה לה קראתי "טבעית": זוהי הגירסה שמופיעה מעל 99% מהזמן. זוהי גם הגירסה היחידה שמופיעה בקורפוס המשפטי.

סיכום

בכל אחד מחמשת המבנים התחביריים ניתן להראות שהנוסח לא מתאים לדוברת ילידית של אנגלית בריטית. הממצאים האלה עולים בקנה אחד עם הטענה לפיה נוסח ההודאה הוכתב לנאשמת ולא הגיע מיוזמתה. ניני המליץ בסוף הדו"ח לאסוף תכתובות נוספות באנגלית, הן של הנאשמת והן של השוטר שחקר אותה, על מנת לערוך השוואות מובהקות יותר בין כתב ההודאה לבין סגנון הכתיבה של השניים. המלצה זו לא אומצה. איזה משקל יש לתת לדו"ח כזה – זו כבר שאלה עבור מערכת המשפט, לא עבור בלשנים. השופט בתיק לא השתכנע מהדו"ח (וגם לא מהדו"ח הפסיכולוגי שהוגש), לא ציטט הסברים אלטרנטיביים לממצאים ופסק נגד הצעירה.

ועם זאת, בשנתי הרביעית בפרקי הנוכחי בניכר, אני שמח להכריז על צרימה ממבע באנגלית (אמריקאית, לפחות דרומית אבל נדמה לי שלא רק) שתפסה אותי יחסית בהפתעה. את הביטוי "have a nice day" לבטח לא צריך להסביר לקהל הקוראים, יש לו אפילו מקבילה עברית צולעת "שיהיה לך יום נעים". ההפתעה מגיעה כשאדם מאחל כך לזולתו ומקבל בתגובה

Thanks, you do the same.

גם אתם מופתעים לשניה? בפעם-פעמיים הראשונות חשבתי שאולי העונה לא ממש מרוכז, או לא דובר ילידי של אנגלית, אבל וואלה כבר שמעתי את זה עשרות פעמים.

מקור ההפתעה במעין דיסוננס שנובע מההבדל התחבירי בין הפעל "להיות" במובנו השייכותי בעברית אל מול have. אין פה תופעה בלתי-מוכרת בעברית, הרי כבר דנו בצורה הלא-תקנית-בעברית-תנ"כית "יש לי את הספר", בה מבחינה רשמית את קודם לנושא ולא למושא, והמסקנה המקובלת היא שעברית מושפעת משפות אירופאיות בהן התרגום למשפט הוא משהו מהמבנה I have the book, שם אין ספק שהקניין מופיע כמושא.

אז השפעה-השפעה, ובכל זאת you do the same צורם לי. איך היינו עונים באותה רוח לאיחול העברי? משהו כמו "שיהיה גם לך" (בלי "תודה", כמובן). משהו בתגובה הזאת מרגיש… פסיבי. האדם שיש לו יום נעים סוג-של "מחזיק" בו, היום הוטל עליו, שפר עליו גורלו. בגרסה האנגלית, לעומת זאת, מרגישים (אני לפחות) שצריך לעשות משהו כדי לשריין את אותו היום הנעים, הרי ממש אומרים שם do. כדובר עברית, זה לא נשמע לי כמו משהו שאפשר לעשות.

האם אני רומז כאן לפער תרבותי בו הלבנטין מצפה שהעולם יטיל עליו יום נעים ואילו האירופאי החרוץ עמל להשגת טובו של היום? אני חושב שההבדל נעוץ יותר קרוב לשפה. אנחנו אולי נתרגם את do ברוב המקרים ל-"לעשות", אבל זה פעל שמתפקד גם כפעל-עזר עבור דברים הרבה פחות מוחשיים. ספציפית do the same פשוט מחליף כל צירוף פעלי בשפה באותה מידה שכינויי-גוף כמו he, she, it מחליפים צירופים שמניים שידועים בהקשר. והמהדרין גם מוסיפים דוגמאות ללא כל מקבילה עברית כמו how do you do?. אז נדמה לי שמקור ההפתעה שלי הוא אותו זכר ישן לתצורת "יש" כפעל שמצפה דווקא לנושא בתור הדבר שישנו, ולכן לא מתאים להחליפו בביטוי שמחליף צירוף פעל המורכב מפעל והמושאים שלו.

שיהיה לכם יום נעים!

איזה אוצר בלום. אלדר מזקקת הרבה מהטיעונים המוכרים בעניין הגייה תיקנית אל מול "טעויות", אבל עושה את זה בחן ובבהירות שלא תמיד מאפיינים את הדיון הזה. השאלה איך ללמד עברית (או מה שלא תהיה שפתו של הדובר הילידי) בבתי הספר היא שאלה מורכבת ולבושתי אני לא מכיר את הצד המחקרי שלה כמעט בכלל. אני גם לא חושב שאי פעם נגענו בנושא הזה בצורה מפורשת אצלנו בבלוג, אבל תוכלו למצוא התייחסויות שונות כאן וכאן וכאן וגם כאן. על כל פנים, כמה נקודות יפות עולות בראיון של אלדר, למשל:

• היא טוענת שכללי ההגייה התקנית הרשמיים הם נכונים כי הם באים להקל עלינו את ההגייה. בתור דוגמה היא נותנת את ו"ו החיבור, אותה יש לבטא בשורוק לפני אותיות בומ"פ (וּפרחים), ומסבירה שכך יותר נוח מאשר וְפרחים. פאר אומר בתגובה שדווקא נוח לו עם השווא. זו דוגמה קלאסית לאיך ששפה עשויה להשתנות בשלב כלשהו בהתפתחותה, כשבשלב מסוים בהיסטוריה של השפה דוברים באמת עברו לשורוק כדי להקל על ההגייה; דוגמה טיפוסית נוספת היא הצטלבות ולא *הטצלבות. אבל בימינו, כשלדוברים יותר נוח לא לבטא שורוק, או לא להבדיל בין ע' ל-א' למשל – פתאום אנחנו חוטאים לשפה. והרי כפי שברור למי שעוקב אצלנו, אין באמת שפה שאפשר לחטוא אליה בתור ישות נפרדת מאיך שהדוברים עצמם מדברים.פאר טוען שהוא מצידו צריך לשנן כללים כאלה משיעור לשון ואלדר סותרת אותו – "אתה אינך צריך לזכור!". הדיאלוג הזה מבדר למדי, אבל הוא גם מעיד על סוגייה אמיתית בלימוד השפה בבתי הספר: האם אנחנו מלמדים את ילדינו שהם שוגים אם הם אינם מדברים כמו בתקופה בית שני (בהקצנה), או שאנחנו מעוניינים ללמד אותם שהעברית הרשמית היא משלב שונה משפת היום-יום וככזו יש לה חוקים מיוחדים שצריך ללמוד (ויש שיגידו – היא שפה שונה).
• לאלדר יש תשובה מפורשת. בקרב יהודי הארץ, תימנים מדברים עברית קצת אחרת מהונגרים או צרפתים. ומשום שאין אחידות, כך אלדר, יש צורך באחידות. אבל מי מחליט שיש צורך ואיך ראוי לאכוף אחידות כזו – בכללים שמוכתבים מגבוה או במציאת מכנה משותף – היא שאלה שצצה בכל פעם שהאקדמיה ללשון מפרסמת כללים שרירותיים בפייסבוק וזוכה מצד אחד לשלל לייקים, ומצד שני לתגובות מופתעות מקוראים שמגלים פתאום שהם מדברים את שפת אימם בצורה לא נכונה מזה עשורים.
• אז פאר מקשה: למה אלדר מקפידה על ח' ו-ע' אבל לא על ט' ו-ק'? היא מודה שהיא לא מקפידה וגם שאי אפשר להשיג הכל "במכה אחת" ("לא בקפיצת הדרך" – איזה יופי). כאן הסתירה ברורה: אם חשוב להקפיד על כללי הגייה מסוימים בשביל למנוע אי-הבנות כביכל, אז כל הכללים חשובים. ואם אפשר להבין גם עם "טעויות", אז מה בעצם הבעיה?
• אלדר רוצה לנזוף באנשים שאומרים אנחנו קופאים אבל משמיטים את ה-א', כך שנשמע כאילו הם אומרים אנחנו קופים. ושוב, מנגד, תמיד אפשר למצוא דו-משמעות בשפה. לאלדר לא מפריע למשל שהיא אומרת לא, אפילו שבמנותק מההקשר אפשר להתבלבל עם מילת היחס לו (בהמשך התוכנית שרון ליפשיץ שרה את 'גידי' ומשתמשת בדו-המשמעות הזו ממש בפזמון). דו-משמעויות כאלה קיימות לא רק ברמת המילה הבודדת אלא גם בתחביר: אלדר אומרת אני משוכנעת ש… בבינוני הסביל, ביטוי שבמנותק מהקשר הוא דו-משמעי בין מצב סטטי (זו השקפת עולמה) ובין אירוע בסביל (מישהו משכנע אותה כרגע).
• דוגמה יפה נוספת שאלדר מביאה נוגעת למשחקי כדור. כדורגל משחקים ברגל, כדוריד משחקים ביד, אבל "כדוראף" לא משחקים באף. עם הגייה נכונה ברור שמדובר בכדורעף. מצד שני, כדאי לציין שכדורסל לא משחקים בסל. תמיד יש מקרי קצה, והשפה מורכבת הרי מכל כך הרבה מקרי קצה ותלות בהקשרים.
• בקטע משעשע במיוחד – מנקודת המבט של ימינו – אלדר מסבירה למה היא היתה צריכה להקליט את השעות בשעון הדובר באינטונציה מסוימת. היא מתארת בצורה נגישה למדי שהטון יורד ב-השעה אחת אבל עולה ב-השעה אחת ושלושים, ולכן היא החליטה להקליט את "השעה אחת" בטון עולה. המערכת של אז כנראה לא היתה מתוחכמת מספיק בשביל לבדוק אם מדובר בשעה עגולה או לא ולבחור בהתאם אחת משתי הקלטות. הטכנולוגיה שלנו התפתחה מאז אבל אני לא בטוח שהגישה ל-"טעויות" שצריך למגר השתנתה.

כאן אני רוצה להמליץ באופן מיוחד על פרק של האוניברסיטה המשודרת בגל"צ, מתוך סדרה מצויינת על שפה שהופקה ב-2017. עידית דיברה על תהליכים שונים בהתפתחות העברית בצורה שוודאי תעניין רבים. קחו חצי שעה להאזין לפרק ואני מבטיח שתלמדו דבר או שניים על השפה שלנו שלא ידעתם, כפי שגם אני למדתי ממנה רבות.

[עדכון: הוקם אתר לזיכרה]

אני גר באטלנטה. כאן אם את.ה לא קורא.ת לזה coke זה שנתיים מאסר.

נו, לא מרהיב? כנסו לגוגלתמונות ויאללה שעות של הנאה.

בטח שמתם לב לאיזשהו מוטיב חוזר בדף התוצאות. כמו שרמזתי לעיל, הדברים האלה זמינים כמעט אך ורק עבור ניבים של אנגלית, ובפרט של ארצות הברית של אמריקה. אבל אני דובר עברית מבטן ומלידה. גם אני רוצה מפות ניבים! של ישראל! גם לנו יש הבדלים גיאוגרפיים ולא עדתיים בין מילים! אני חושב! משהו עם מ-א-תיים! נכון? !

מה רבה שמחתי ומה געש לבבי כשבקבוצת הפייסוש הדי-סיוט בכללי "כל התשובות נכונות" (היא סגורה אז אין טעם לקשר בשלב זה) קיים הגולש אורן מנדלבאום סקר ניבים הלכה למעשה? ולא זו אף זו, קיבל גם הרבה תשובות לרבות מקומות מוצא של העונים! עטתי כמוצא שלל רב, בין היתר מסיבה אישית.

השאלה, עבור מי שלא נמצא בקבוצה או לא נכנס לקישורים המפוקפקים שלי, נוסחה כדלהלן:

אתם בכיתה ג' ויש לכם יותר מדי מהקלפים/ פוגים/ גוגואים שאתם אוספים והחלטתם לחלק אותם לכל הכיתה. איך אתם קוראים לפעולה של החלוקה? איך היא מתבצעת?

חזרתיות בשפה היא תופעה מעניינת. דוברים יכולים לחזור על משפט שלם, אולי באינטונציה שונה, כדי להבהיר שהם עומדים לחלוטין מאחורי הרעיון שהם מבטאים (היא היתה שלך עוד בשלום, ג'רי. היא היתה שלך עוד בשלום). אם נרד לקומת המרתף, יש מילים שמכילות רצפי צלילים חוזרים, נניח כלבלב או צהבהב בעברית, באופן שיש לו משמעות מסודרת (כאן – הקטנה או החלשה). בעברית אולי זה לא ממש פרודוקטיבי (כלומר, מבנה שגם מילים חדשות לחלוטין ישתלבו בו בהקשרים חדשים לחלוטין, והמשמעות תהיה צפויה), לפחות לא על כל מילה (מחשבשב כספסף? כאילו, איחס?), אבל יש שפות כמו אינדונזית בהן זה ממש חלק מהדקדוק, במקרה שלה – ריבוי (kura – צב. kurakura – צבים). כשזה ברמת הבפנוכו של המילה כמו כאן, בלשנים קוראים לזה רדופליקציה (reduplication), ואנחנו משוכנעים שיש שם בדיחה מודעת לעצמה על התי"מ שהביטוי יוצר [למיטיבי לכת, יש את המאמר שלוקח את המשחק הזה עד 11 – רה-רדופליקעיישן לאלעק מאראנץ].

בין שני אלה, יש גם תופעה בשם ראיטרציה תחבירית (syntactic reiteration), שבה חוזרים על מילה בודדת באופן שמייצג סמנטיקה מסובכת יותר, סמנטיקה ששפות אחרות כנראה יבטאו באמצעות הרכב תחבירי סטנדרטי. באנגלית, למשל, ניתן לחזור על מילה כדי לנתק ממנה משמעות מטאפורית או כדי להעצים משמעות בסיסית שלה. תחשבו על הציטוט הנפוץ בסדרות נעורים אמריקאיות – Do you like him, or do you like-like him? האם את משתמשת במובן הלא-מחייב של "בסדר לי להיות בסביבתו", או שמא החיבוב שלך נושק לתחום הרומנטי? וגם – What kind of sandwich do you want – like a hamburger, or a sandwich-sandwich? האם האידיולקט (ניב אישי) שלך הוא מאלה שכוללים את ההמבורגר בקטגוריית הכריכים, או שהתכוונת שאזמין לך סנדוויץ' פרוטוטיפי שמורכב מממרח ודברים-חתוכים-דק בין פיסות לחם בלבד?

מה הוא רוצה מאיתנו זה עם הסנדוויצ'ים שלו. מקור: טוויטר

בעברית יש (גם) את העניין הזה של ההעצמה – הלילה הוא לפעמים שחור ולפעמים שחור-שחור, תבשילים מקראיים הם לפעמים האדום האדום הזה, הגבר הסטריאוטיפי הוא לעתים גבר-גבר. אתה אוהב אותה או אוהב-אוהב אותה? אבל בעברית עוד נעסוק.

יש שפות שבהן לטקטיקה הזאת יש משמעויות יותר מרוחקות, כאלה שיוצאות מתחום המילה עצמה. למשל, באיטלקית סיציליאנית ראיטרציה יכולה לסמל העצמת פעולה:

האיש מדבר-מדבר

במקרה הזה הכוונה היא שנושא המשפט מדבר יותר מדי, או שהוא מזיין את השכל בכישרון רב. עוד שימוש למבנה הזה הוא במיקום אירוע או מאפיין כלשהם על שטח נרחב:

חיפשתי אותך שוק-שוק

משמעו חיפשתי אותך בשוק, אבל גם חיפשתי אותך בכל השוק. עוד דוגמה היא "יש לו פרצוף פצעים-פצעים" – כל הפרצוף שלו מלא פצעים (אפשר לראות את זה גם בעברית תלמודית: "בשרו נעשה חידודים חידודים").

אבל אנחנו בתוך עמנו חיים (לפחות כשאנחנו לא בלימודים), ועברית מודרנית כפּרה עליה יצקה סמנטיקה מעניינת אף היא אל תוככי הראיטרציה התחבירית (בנוסף על אופציית ההעצמה שהזכרנו קודם, שדי תחומה לתבנית אינטונציה מאוד מסוימת, בה מדגישים את המילה שאינה הראש התחבירי של הצירוף; ובנוסף על הביטוי הקפוא אחד-אחד בהוראתו הלא-נפוצה מדי של "לקחת פרטים משתי רשימות לסירוגין").

המשמעות המוכרת, והפרודוקטיבית, והמגניבה, היא של "אחד-אחד", מה קוראים ביידיש וואן ת'ינג אט א טיים [1]. כך, אם נאמר "עברתי על טיים-הליין של חידושי הניו יורק טיימס ציוץ-ציוץ", תהיה ברורה הכוונה "עברתי על כל ציוץ שם באופן פרטני, אחד אחרי השני". אם נאמר "אכלתי את האורז גרגיר-גרגיר", מתקבלת התמונה של אכילה מאוד איטית, כל פעם יש לי רק גרגיר אחד בהפה.

פרה פרה (מקור: פליקר)

שימו לב שהיו כאן שני מרכיבים למשמעות. האחד, הכל דבר בתורו, "פרה פרה" אם תרצו, הוא בלתי נמנע. זו מטרת התופעה. כפועל יוצא, שם העצם החוזר חייב להיות ספיר, בן מניה, אחרת לא יהיה איך לעבור עליו ("שחיתי לאורך הבריכה מים-מים"???). השני הוא השלמות, או אולי יסודיות, של הפעולה המתבצעת, ככל שהיא נתונה בזמן עבר. יכול להיות שלא הספקתי הכל, אבל אז חובה עליי לציין זאת, ואפילו זה לא תמיד יספיק. "(אני עובר / ?עברתי) על טיים-הליין של שמעון ריקלין ציוץ ציוץ, בינתיים הגעתי רק עד מאי 2018". "?הילדה אכלה את האורז גרגיר-גרגיר עד שנמאס לה".

הטריגר לזה הפוסט הוא שזיהינו משמעות קשורה לזו של אחד-אחד, אבל איכשהו קצת שונה: כשהאלמנט החוזר הוא יחידת זמן, יש פתח לסמנטיקה אחרת. כשאני אומר "יום יום אני צריך להתמודד עם מה שעשיתי", אין פה באמת משמעות בדידה של אקט יומי, ומצד שני לא באמת משתמע שבכל יום ספציפי יש רגע ניתן לזיהוי שבו אני מתמודד עם אותו מעשה. הכוונה היא שבאופן כללי, מצב הנפש שלי הוא כזה שמכיל התמודדות, ואין חופשה מהנושא. אם משהו יזכיר לי את העניין, אאלץ להתמודד איתו. אם פספסתי ציוץ באותו טיים הליין, יצאתי טועה. אם פספסתי יום בתהליך ההתמודדות, לא ממש. באותה מידה, יכול להיות שבכל יום בדיד אני מתמודד עם העניין פעמים רבות. [במאמר מוסגר, לפעמים יום הוא רק יום: זוהר ארגוב תולש מהלוח דף יום-יום. בבירור, זהו אקט שקורה פעם אחת ביום, לא פחות ולא יותר.]

לימור מציעה פתרון לפלונטר: אם אפשר לתאר את טיים-הליין כמורכב ממקטעים של 280 תווים (גג!), כך אפשר לומר גם שהשעות ב"אני חושב עלייך שעה שעה" מורכבות כל אחת ממקטעים של שישים דקות – בפועל גם כל ציוץ נקרא על ידי יובל מילה מילה. במובן הזה, גם פיד הטוויטר וגם הזמן עצמו הם רצף: אחרי כל דקה באה עוד דקה, ואחרי כל ציוץ בא עוד ציוץ שממשיך אותו. מכאן שאירוע קריאת הציוצים הוא גם חלקיק וגם גל, ואפשר להתמקד בכל אחד מהאלמנטים – הרצף והמקטעים שמרכיבים אותו – לפי מה שמתאים לסיטואציה. התרגיל הסמנטי הזה נקרא refocusing, ואפשר לראות אותו גם באירועים שבהם נוסף פתאום עוד משתתף, כמו במשפט "רגע אחד לא השגחתי עליו והוא רץ לי לכביש". המשתתף הראשי באירוע הוא הזאטוט הנמרץ, אבל המילה לי מאירה בזרקור על הקורבן האמיתי בסיפור הזה: האמא המסכנה שלא מבינה במה חטאה שיש לה ילד כזה.

אז אם נקבל את העובדה שזמן הוא יצור מיוחד ומורכב בעולם המושגים שלנו, ושלא כל הדרכים הזמינות לנו לחלק אותו (לימים, לשעות, לדקות) הן שימושיות בהקשרים כמו "לחשוב על מישהי" או "להתמודד עם משהו", נוכל להבין את הצורך הזה בהגמשת תופעת החזרה, במקום להידרש למשמעות נוספת שלה.

[1] אנקדוטת #היבריש מאותה ענבל דאשתקד: "לא הכל ביחד אבא, אחד בזמן".

[לימור נעמן היא מאסטרנטית לתחביר באוניברסיטת לייפציג. יובל פינטר הוא דוקטורנט לעיבוד שפה במכון הטכנולוגי של ג'ורג'יה.]

אנחנו חיים באזור די ברוטאלי (הערה כללית למי שפיספס), אבל אם חייבים לבחור בין ארדואן שכולא מאות עיתונאים וחבריו לאח״ס בקטר, לבין בן סלמאן משולח הרסן, אני ברשותכם אלך עם זה ששונא אותנו קצת פחות ושהאיראנים לא יהיו המרוויחים הגדולים מנפילתו

— Shimrit Meir שמרית מאיר (@shimritmeir) October 20, 2018

אני די בטוח ששמרית מאיר לא התכוונה ל"לא" הזה שם לקראת הסוף.

סקר חדשות עשר: 58% מכלל האוכלוסיה לא תומכים ביוזמה למנוע הגשת כתב אישום נגד ראש ממשלה מכהן, 24% תומכים ביוזמה ו-18% אינם יודעים pic.twitter.com/rATBQyn8Ih

— חדשות עשר (@news10) October 11, 2018

[הינד כובע לאורה בורה]

And yet, they might not be for everyone. Watch this snippet from John Oliver's August 5 show (17:17-17:34, or follow this link, or tell me how to embed non-YouTube videos on WordPress's new look).

I'm pretty sure the ad slogan mocked here is a moderately-clever zeugma on the verb try.

You see, to try (as in put to trial) a lot more often is a reasonable DA campaign promise (for those who are into that kind of thing). To try (as in, make an effort) harder fits just about any campaign.

Perhaps due to Oliver's (and his show's staff) low esteem of political ads, or the large variance between the frequency of the two meanings of try, or something I'm missing, he jabs at it as though both harder and a lot more often refer to effort.

1/פרסומת לתערוכה של יד ושם ברדיו: "ידעת שהגרמנים *הנאצים* צילמו בתלת מימד את מחנות הריכוז? (וכו', לא זוכר בדיוק). הגרמנים *הנאצים*. לא הגרמנים. רק אלה הנאצים. וזה מעניין כי בימים האחרונים אני שמעתי את מכובדי יד ושם מתנגדים נחרצות לנסיון של הפולנים להבדיל את עצמם כעם וכמדינה ממה

— Roy Iddan (@fiesta_chorizo) July 9, 2018

התאמבוולנטי כהלכה. אני חושב שיש כאן כמה תופעות לשוניות אפשריות, וכל אחת מהן אפשר לקחת בדיוק למסקנה הפוכה לגבי מטרות הפרסומת. עליי לציין שלא שמעתי את הפרסומת עצמה וייתכן שהאינטונציה מצביעה לכיוונים מסוימים ומבטלת אחרים, אז אם מישהו.י שמע.ה, אשמח לשמוע בהתגובות.

אם כן, נמנה:

1. הראשונה היא הפרשנות של אדון צ'וריסו – "הנאצים" מתפקד כאן כביטוי תוארי מצמצם, כמו ש"הבתים הכחולים" לא מתייחס לכל הבתים אלא רק לחלקם, אלה שצבועים כחול. המסר שעובר כאן היא שמחברי הטקסט אכן מאמינים שלא כל הגרמנים היו נאצים וחשוב להם להבהיר את זה.
2. פרשנות שנתן נתי טוקר בתגובה להציוץ היא שמטרת הביטוי השלם היא למקם אותו בזמן – הגרמנים בתקופה שבה הם היו נאצים (וזה מתאים לתפיסה שמשמעויות שתי המילים מתלכדות עבור התקופה האמורה), בהקבלה להביטוי "גרמניה הנאצית". עידן עונה לו "אז למה לא פשוט אומרים 'הנאצים', כולם יודעים מי הם היו?", שבעיני מקהה מהטיעון המקורי – אולי כולם יודעים, אבל שווה להזכיר, לא? אם היו אומרים רק "הנאצים" עוד היית אומר שמטשטשים את זהותם הלאומית, ואז כנראה גם ממשלת פולין היתה מגייסת אותך להסברה.
   עוד נקודה חשובה בפרשנות הזאת היא שהיא מונעת אי-הבנה לגבי מתי צולמו הצילומים – "הגרמנים" סתם יכולים להיות גם הגרמנים שאחרי המלחמה (ככל שהיה עוד מה לצלם במחנות הריכוז אחרי המלחמה). במאמר מוסגר, "הנאצים" לא באמת יכול להתייחס למישהו מתקופה אחרת, שכן צילום של מחנות הריכוז נתפס כמשהו שמתבצע מצד הגוף בעל הסמכות במקום (ולא, נאמר, ניאו-נאצים חובבי צילום בשנים מאוחרות יותר).
3. מה שמוביל אותנו לפרשנות אפשרית אחרת, והיא דווקא שמדובר במעין מבנה תמורה (לא קלאסי כי לא צריך הפוגה, פסיקים), על משקל "הנאצים יימח שמם". כאן הקו של עידן אמור להיות הכי מרוצה, כי מתבצעת פה השוואה מוחלטת – הגרמנים הם הנאצים (או, לפחות, היו בתקופה הרלוונטית) ואין מה לבוא בטענות ליד-ושם.
4. עוד נקודה היא שיש נופך, נאמר, לא-מקצועי בביטוי "הנאצים" לבדו. זה נשמע קצת שיחת-סלוני מדי, או קצת לא מתייחס לרפרנט המילולי שלו (ע"ע "השופט הזה, איזה נאצי"). לפי הגישה הזאת, מטרת השימוש בביטוי השלם היא דווקא להעניק כובד ראש לנושא המדובר.

בקיצור, הבו לי פוזיציה וארים איתה את העולם.