‫designer.co.il‬

‫קובסייפ פייסבוק‬

‫איל שחר‬ — Thu, 07 Jan 2010 10:31:04 +0000

לכל אלו מכם שמשתמשים בפייסבוק בממשק בעברית – הנה הוכחה שאתם לא באמת קוראים את האזהרות שפייסבוק מציג לכם (כאילו שמישהו היה צריך את ההוכחה הזו).
כשבוצע תהליך הגיור של ממשקי פייסבוק, הקפידו להפוך כיוונים פה ושם, אבל לא הכל עבר בשלום.
שימו לב לדיאלוג הבא, איך הוא נראה בעברית ואיך באנגלית. משהו מוזר?

‫רעש כפידבק‬

‫איל שחר‬ — Sun, 08 Nov 2009 17:52:56 +0000

שוב אני בפרץ נוסטלגי רגשי. זוכרים את המודמים ששימשו אותנו לפני כמה שנים? אם כן, הצליל הזה בטח זכור לך:

בתוך המודם היה רכיב, סוג של רמקול לצורך העניין, שמטרתו היתה להשמיע את הצליל הנעים והרך הזה אל קו הטלפון, וגם אל אוזנינו העדינות. ייתכן שאני טועה, אבל נדמה לי שאפשר היה להשתיק את הצליל הזה לחלוטין, ולתת לנו חוויית התחברות אילמת. אך כל מי שמזהה את הצליל יודע גם לזמזם את המקצבים שבו, וידע גם אז להשתמש בצליל הזה לזיהוי התחברות שמהלכה תקין.

דוגמה דומה לאותו נושא קשור למכוניות ההיברידות או החשמליות. אתה יכול לעמוד מאחורי מכונית מונעת ולא לדעת שהיא עוד שניה בודקת עליך את חוזק הפגוש האחורי. אפילו בוחנים אפשרות של הטמעת רעש מלאכותי מסיבות בטיחותיות.

עוד דוגמה: התקתוק המלווה את האיתות ברכב – מקורו בממסר חשמלי מכאני הפותח וסוגר מעגל חשמלי. בטכנולוגיה של היום ובמכוניות מבוססות מערכות מחשוב, צליל זה ניתן לנטרול כמובן – אך המשוב שהוא מספק נועד להזכיר לנו לכבות את האיתות כשהוא לא רלוונטי כבר. בקטנועים הצליל הזה מוגבר במיוחד.

ויש כמובן את צליל הקליק של המצלמות הדיגיטליות. זה אמנם צליל כמשוב, ולא רעש, אבל הצליל המקורי אותו מחקים היום היה רעש בלבד, שלא ניתן היה לניטרול.

יש עוד דוגמאות לרעשים מאולצים הניתנים לנטרול אבל עדיין חשובים למשוב?

‫תקשורת אישית טובה מפצה על טעויות‬

‫איל שחר‬ — Tue, 27 Oct 2009 19:04:25 +0000

לפני כחודשיים הזמנתי מראש את הספר של Smashing Magazine. אני מחכה לו בקוצר רוח, וכבר הודיעו על עיכובים. בסופו של דבר העיכובים מסתכמים בכחודשיים, וזה די מתסכל במיוחד כששילמת מראש.
אבל החברה של SM שולחים מיילים מתנצלים וכל כך משתפים בכנות את הבעיות והסיבות, שממש קשה לכעוס עליהם. אז החלטתי לשים כאן את הניוזלטר האחרון, כולל קישור להורדת הפרק הראשון בחינם (הם אישרו). שווה לקרוא וללמוד את הגישה.

Hello Eyal Shahar,

Your Smashing Book has been printed! It is currently en route to our shipment facility, where it will arrive in mid-November. Because not much can go wrong now — unless the ship gets seized by pirates — we expect no further delays and can finally announce a shipping date:

Monday, 23 November 2009

Again, we are very sorry for the delays. We would like to offer you a little appetizer as you wait just a little bit longer: the first chapter of the Smashing Book. You can download it as a PDF:

Chapter 1: User Interface Design in Modern Web Applications

We decided to focus on continuing to deliver great content rather than devise an elaborate content protection scheme. So, the file is not protected. This download is meant as a goodie for people like you who have put their trust in us. Please feel free to spread the link to the file if you want to.

Also, to give you a taste of the finished Smashing Book, here are some pictures:

Finally, we would like to respond to some frequently asked questions:

First of all, no, we did not take your money and set out for the Cayman Islands.

Many people have asked for the reasons behind the delays in production. For one, our schedule was just a bit too optimistic. We didn’t allow enough time for the usual delays that happen with every project, like missed deadlines by third parties. We also ran into some layout problems, because the book turned out to be a bit longer than originally planned. So we decided not to rush things, and we made sure that even with the additional pages, your Smashing Book would look marvellous. The second major delay was caused by the unexpectedly huge demand. While we were, of course, very happy about everyone's interest in the Smashing Book, the print shop needed an additional two weeks for the increased number of orders.

Another thing that confused some people (rightfully so) was the status of their order, which they could see if they registered for an account at our store. This information is currently a bit misleading. We are in the process of printing the invoices so that we can ship the book as soon as it arrives at our shipment facility. The problem is that this process flags the book as having already shipped, even though it hasn’t. You will receive another newsletter once your Smashing Book has actually shipped.

Thanks again for your support, trust and patience. This project would not have been possible without them!

With greetings from Germany,
Vitaly Friedman
Sven Lennartz

‫ממשק שריר-מחשב‬

‫איל שחר‬ — Tue, 27 Oct 2009 00:14:07 +0000

אין לי הרבה מילים מעבר לזה. אני כורע על ברכיי ומשתחווה לדמיון שמתגשם. שוב ג'וני צ'אנג לי שהדהים עם מה שהוא עושה עם שלט Wii. והפעם – ניטור שרירים בצורה לא ישירה כדי לבצע פעולות כשהידיים תפוסות.

מביך אותי להגיד, אבל זה ממש מרגש אותי.

‫וואלה? וואלה!‬

‫איל שחר‬ — Sat, 03 Oct 2009 21:51:13 +0000

מחר אני מצטרף לצוות וואלה(!). את התפקיד האחרון ב-nana10 סיימתי לפני כ-3 חודשים ויצאתי להצטנן. זו היתה תקופה מיוחדת ומעניינת, שאיפשרה לי לבלות את הקיץ עם המשפחה, לצאת לטיול של חודש בתאילנד ולעבוד עם כמה סטארטאפים בייעוץ ועיצוב UI וחוויית משתמש.

בחוגי היזמות האינטרנטית בישראל שואלים אותי לא מעט על הבחירה. שאלו את אותה שאלה גם כשהצטרפתי לנענע10. גם אני, כמו רוב מי ששאל אותי – לא מרבה לבלות בפורטלים הישראליים, פרט לצורך הטריוויאלי שבא עם התפקיד. ההיצע הבינלאומי מכיל בד"כ תוכן עדכני יותר, חוויה חדשנית יותר ומגוון אפשרויות שנותנות לכל אחד למצוא את עצמו. אחד האתגרים הקשים הוא להיכנס לנעליהם של קהלים רבים, רובם שונים ממך, ולנסות להבין מה יספק ויעשיר אותם. הקושי הנוסף הידוע הוא המגבלה הכמותית של הקהל הישראלי, המקשה על תחזוקת נישות והתמקדות בזנב הארוך, ומכאן גם מגבילה לפעמים את היצירתיות והמשאבים הנתונים.

אני נהנה מעולם היזמות בגלל השאיפה לחדשנות וליצירתיות טכנולוגית וקונספטואלית, אבל מוצא בצד השני דווקא עניין בעולם הקרוב יותר, או בסיכון של מצחים מכווצים – "האמיתי יותר", בהשפעה על האנשים שסובבים אותנו ביומיום. היכן שתימצא הדרך לשלב בחוכמה בין השניים – זה כמובן ישמח אותי וגם את וואלה.

וואלה, שאלמד להכיר בקרוב, היא כידוע האתר הישראלי הפופולרי ביותר, ואחרי גוגל – גם האתר הפופולרי בישראל (יא-אללה, איזה ניסוח מבלבל). לפני 11 וחצי שנה, כשרונאל מור חיפש שולייה (מה שנהיה מנטיס בהמשך), קיבלנו חדר מוואלה, ובכמה שנים העוקבות חלקנו יחד את הבניין ברח' הקישון בבני-ברק, כך שיצא לי לראות את הפורטל הזה בתחילת דרכו.

אני הולך לוואלה כדי לגבש ולנהל את מחלקת הפרוייקטים, לשפר מוצרים לרוחב וליצור חדשים, יחד עם עידו אשד – סמנכ"ל המוצרים בוואלה. יש לי תיבה בדואר וואלה שפתחתי אי שם בעבר – eyalshahar@walla.co.il. זו תיבה פתוחה להצעות, רעיונות, ביקורת ותרומות פייפאל.

‫זהירות – oAuth‬

‫איל שחר‬ — Sat, 03 Oct 2009 18:06:28 +0000

oAuth (אוֹ-אוֹת') היא מילה מביכה לביטוי בשיחת סלון, אבל היא מתארת מתודולוגיה שכמעט כולנו כבר נתקלנו בה – אותנטיקציה ע"י API, או במילים אחרות – הזדהות ע"י צד שלישי.

זה התחיל עם OpenID לפני כ-3 שנים, והיה מופשט ומסובך מדי להסברה לקהל הרחב. אבל היום כבר פזורים ברשת כפתורי "התחבר באמצעות חשבון הפייסבוק/יאהו/טוויטר/גוגל שלך", וזה כבר יותר פשוט ויותר נעים. במקם ליצור עוד חשבון ברשת – נשתמש בחשבון קיים כדי "להירשם" לאתר.

המימוש אל השיטה אינו פשוט, והיא עדיין צעירה מכדי להיחשב מאד בטוחה. מוקדם יותר השנה נתגלתה פרצה שגרמה לטוויטר וליאהו לסגור את האותנטיקציה עד לסגירת הפרצה, ומדובר בתהליך מורכב מול כל האתרים שאיפשרו את האותנטיקציה מולם, ופתאום נשארו מושבתים.

אני אופטימי מטבעי, ומתייחס ל-oAuth כטכנולוגיה בטוחה מספיק כדי שלא תדאיג אותי. אבל משהו אחד כן מטריד אותי, והוא האפשרות הקלה כל כך להתחזות ולגנוב את החשבונות שלנו. הנה, למשל, בלוג שם את הכפתור המוכר הזה ומי שילחץ עליו יראה את החלון המוכר הזה:

בקלות מפחידה ניתן לחקות את החלון הזה, כך שההבדל היחיד יהיה בכתובת האתר למעלה (מי מסתכל שם?). כל מי שירצה להגיב בבלוג שלי עם חשבון הפייסבוק שלו – למעשה ימסור לי את הסיסמה שלו בלי לדעת.

חשוב להבהיר – כאשר הכל עובר באופן חוקי – לבעלי האתרים המטמיעים oAuth אין את הסיסמה שלי, והשליטה העליונה נשארת שלי. לעומת זאת, כאשר נגנבת הסיסמה שלי – אני עשוי לאבד את השליטה בפייסבוק שלי באופן מוחלט.

אז המסר התחתון הוא פשוט – שימו לב ל-URL המופיע למעלה, וודאו שהוא באמת של פייסבוק/יאהו/טוויטר/גוגל…

‫28 כללים שהופכים כל ממשק למושלם‬

‫איל שחר‬ — Fri, 02 Oct 2009 12:52:27 +0000

איך אנחנו אוהבים כותרות כאלה, הא? גם יש מספר, לא משנה אם הוא 5 או 650 פלוס או 5000 פלוס העיקר שיש רשימה.
יותר מהכל אנחנו אוהבים שמישהו יחלק את העולם לשחור וללבן, לנכון וללא נכון. אנחנו אוהבים להתייעל, לצרוך מידע שימושי, לשמור ולשנן, וגם לצטט ממנו בכל הזדמנות נתונה.

הנה כמה דוגמאות:

ג'ייקוב נילסן, שהכי אוהב חוקים בעולם, מפרסם מחקר הטוען שהמשתמש סורק את 11 האותיות הראשונות של קישורים כדי להחליט אם להמשיך לקרוא.
אותו יעקב גם מספר שמשתמשים סורקים את העמוד בצורת F.
המספר 8 שולתתת: ניווט באתר לא יעבור את מגבלת 8 הפריטים. משתמשים עוברים לאתר אחר אם העמוד לא נטען אחרי 8 שניות.
אורכו של שדה טקסט אידיאלי הוא 27 תווים.

אז קחו צעד אחורה. חלק גדול מה-guidelines המתפרסמים ברשת באים על סמך אינטואיציה של המפרסם. וגם אלו המבוססים על מחקרים – צריך להתייחס אליהם באותה חשדנות בה מתייחסים לכל מחקר, ולהבין נכון מה המסקנות. החוקרים הרציניים מנסים לכסות כמה שיותר אפשרויות, והמפרסמים הרציניים יודעים גם להסתייג ולומר שהמסקנות לא נכונות בכל המקרים. אבל בפועל אני רואה כבר שנים מעצבים שנוצרים בליבם את הכותרות בלבד ולוקחים אותם כאמת לאמיתה.

אני לגמרי לא מזלזל במחקרים. כן חשוב לזכור את הקווים המנחים באופן עקרוני, אבל יש עוד המון שיקולים שמתאימים רק לאתר שלך, לקהל היעד שלך, למטרות שלך, לשפה העיצובית שלך.
והחוקים? made to be broken.

אה, ולמי שלא הבין – אין כאן 28 כללים. אפשר להפסיק לחפש. סליחה.שבת שלום.

‫אתר טוויטר הוא לא כלי שיחה‬

‫איל שחר‬ — Sun, 27 Sep 2009 13:16:41 +0000

אמרתי שיש לי בבטן הרבה על טוויטר, ויש לי בלוג מחודש, אז אני פורק.

כמו רוב האנשים – גם אני לא יודע מה זה בדיוק הדבר שגרם לטוויטר להצליח כל כך. באופן טריוויאלי אני מניח שזה קשור לפשטות של הממשק, לאופי הנובע מהפוסטים הקצרצרים, ומהבאז של הסלבריקים.

אחת התפיסות המוטעות של אלו שלא משתמשים בטוויטר הוא שהם משווים את זה למייל או SMS, כלומר תקשורת יחיד ליחיד. טוויטר היו רוצים שאגיד שזה כלי לתקשורת יחיד עם רבים, אבל אני מעדיף לדייק ולומר יחיד אל רבים.

רובנו – משתמשי טוויטר – אקסהיביציוניסטים שחושבים שמה שיש לנו להגיד הוא היציאה הכי טובה של הרגע. כולנו רוצים להגיד – לא כולנו רוצים לשמוע. אבל גם כשאנחנו כן במצברוח של לשמוע, להגיב, וליצור דיון – טוויטר כל כך גרועים בזה. למה אני טוען שאתר טוויטר לא מעודד שיחה? הנה כמה טיעונים, בהשוואה לפייסבוק שעושים עבודה מצויינת בנושא.

תמונה שווה אלף מילים
הפוסטים בפייסבוק המכילים תמונה מושכים את העין פי כמה מאלו שלא. אבל כשהתמונה מיוצגת ע"י קישור מקוצר חסר משמעות – היא כאילו לא קיימת. ולגבי וידאו זה עוד יותר מהותי. וגם בקישורים לאתרים – בזמן שפייסבוק מציג כותרת בשפה ברורה, תמונה ותקציר – טוויטר מציג רק קישור חסר משמעות. אפילו מאיזה אתר זה לקוח – אי אפשר לדעת.
כשאנחנו עוברים על זרם הסטטוסים שמגיע ללא אבחנה – צריך טיזר מ-א-ד טוב כדי שיגרום לי ללחוץ על הקישור.

הנה כמה פוסטים לדוגמה. אין שאלה לגבי הבדל האפקטיביות (לחצו להגדלה):

"אהבתי"
אם אהבתי משהו שחבר פרסם בפייסבוק – יש לי דרך מאד פשוטה לומר לו את זה, וגם לעזור להפיץ הלאה – ע"י like פשוט. בטוויטר, הדרך היא לבצע Retweet. קודם כל – זוהי אינה תכונה מובנית של טוויטר, אלא המצאה של המשתמשים. למעשה, מה שאני עושה זה copy+paste של ההודעה המקורית. במבנה המידע של טוויטר אין קשר בין המקור לעותק שלו, ולכן הם לא יכולים לנצל את הפעולה הזו בשום דרך. בפועל – לא פעם ה-stream מופצץ בכמה וכמה עותקים של אותה הודעה. המשתמשים למעשה מחפשים ומאלתרים כבר מזמן את הדרך לשתף טוויטים אהובים, ורק עכשיו טוויטר לקחו את הנושא לטיפול.

תגובות ודיונים?
השטרודל שטוויטר אימצו הפך לסימן היכר, אפילו שאנחנו מכירים אותו שנים בתור האייקון של אימייל. אז קודם כל – משתמשים רבים לא יודעים את ההבדל בין ללחוץ על reply לבין לרשום ידנית את השם עם שטרודל. בראשון טוויטר משייכים את התגובה למקור, ובשני – לא. דבר נוסף – האפשרות לעקוב אחרי דיונים היא כמעט בלתי אפשרית.
אם אני נתקל בטוויט הזה בסטרים שלי, אין לי מושג למה הוא מתייחס. הדרך היחידה שלי לקרוא את הדיון היא להשתמש בקישור "in reply to", שצריך להיות גאון כדי לנחש שזה קישור בכלל, וגם אז אני אקרא את כל הדיון ברוורס. תקנו אותי אם אני טועה, אבל בטוויטר אין שום דרך לקרוא דיון ברצף, ואין דרך לראות את כל התגובות לטוויט מסויים.

אינסוף אפליקציות סובבות את טוויטר. העניין המשעשע הוא שהמובילות ביניהן לא הוסיפו שכבה מעניינת של אינטראקציה על גבי ה-core של טוויטר, אלא פשוט מציעים ממשק נכון יותר ושמיש יותר ממה ש-twitter.com מציע. אני, למשל, משתמש באתר טוויטר בסקריפט הזה כדי לסדר את רוב הבעיות שתיארתי כאן (דורש תוסף greasemonkey).

‫אתר "זה וזה" – כולם להעתיק מהלוח בבקשה‬

‫איל שחר‬ — Thu, 24 Sep 2009 06:57:03 +0000

אתר "זה וזה" (zvz.co.il) הוא שירות לוחות רכב, נדל"ן ויד שנייה שעלה לאוויר לאחרונה בשקט. בדומה למה שעשה AllJobs ללוחות הדרושים, זה-וזה אוסף את המודעות מהלוחות הגדולים בארץ ומרכז אותם במקום אחד, עם חיפוש אחד.
גילוי נאות – את גלובל-נטוורקס ובמיוחד את מנהלת המוצר אורית אורן אני מכיר באופן אישי וקרוב, כך שהעלייה של האתר מתחילה אצלי בנקודות טובות. אבל אני לא חושב שצריך את זה.
היתרון שבשירות אגרגטור שכזה הוא ברור ושקוף. המלחמות העסקיות והאתגרים הטכניים שעומדים מאחור – שניהם מתאימים לכמה כתבות בפני עצמם – לא צריכים לעניין אותי, המשתמש, במקרה הזה. אז הנה עוד כמה נקודות טובות.

ועכשיו לממשק ולעיצוב

המהדורה האחרונה של Wired התרכזה בסיפור של Craig's list, אתר הלוחות הסוחף ביותר (יש גם תל אביב), ובעל ממשק המשתמש הגרוע ביותר שראיתם. כל מעצב… בעצם – כל משתמש יודע למצוא מקומות טריוויאלים לשיפור. גם הכתבה לא מצליחה להתמודד עם השאלה "למה זה כל כך גרוע ומיושן", או עם השאלה הקשה יותר "איך זה ייתכן? האם העיצוב והממשק לא משנים?".

לבד מהסגלגלות (מי אני שאבקר סגול-ירוק), זה-וזה הוא אנטיתזה לקרייג. הוא מציג חשיבה על הממשק וחוויית המשתמש. הזמן ומבדקי השימוש יגידו אם קהל המשתמשים יעריך ויתרגל ליצירתיות, או שיחפש את המוכר והישן כמו אצל קרייג. אבל הדיעה של הקהל שקורא את הבלוג הזה יותר ברורה לי. האתר פשוט, מאוורר, נקי מפונקציונליות עודפת, ומעוצב רך ונעים כמו צעצוע לילדים.

לא מחפשים על עיוור

אחד התהליכים שעובר כל משתמש בלוח הוא ההתחבטות העצמית אם להגדיר בחיפוש בדיוק את מה שאני מחפש, או להתגמש קצת. האם לבקש רק יד ראשונה בצבע אדום עד 50,000 ק"מ? תשובה לשאלה טמונה כמובן בכמות התוצאות, שאותה אני עדיין לא יודע, עד שאחפש. אם יש זיליון אדומות מיד ראשונה עד 50,000 ק"מ – זה מה שאני אחפש. אם יש רק 4 כאלה אני אחזור ואגדיר את החיפוש מחדש.

זה-וזה מציגים את כמות התוצאות הצפויה, ומעדכנים את המספר בכל שינוי שאני עושה בטופס. פתאום אני אגלה שאם אני מעלה את הק"מ ל-60,000, כמות התוצאות משתלשת. מגניב. מי שפעם ניסה לפרסם מודעה בפייסבוק מכיר את המודל הזה.

זה קומבו, זה?

טופס חיפוש בלוחות הוא בד"כ שורה ארוכה של שדות. העניין הוא שהשאלות הן הרבה יותר מצומצמות, אך כדי לענות צריך יותר משדה אחד. שאלות של טווח (באיזה מחיר? באיזו קומה? כמה חדרים?) דורשות 2 שדות להגדרת הטווח. שאלות שיש להן היררכיה (קטגוריה ותת קטגוריה, איזור ויישוב) דורשות לפחות 2 שדות לצלילה בשלבים.

בזה-וזה הממשק מתייחס לשאלות עצמן במקום להתייחס לפרמטרים של שאילתת החיפוש. בתוך כל "קומבו-בוקס" יכול להתקיים ממשק שונה המתאים לסוג השאלה. זה דורש התרגלות, אך זה מקל עם ההבנה של החיפוש והקריאה של הטופס בדיעבד.

תהליכי מיון וסינון

הלוחות המסורתיים משתמשים בעמודת צ'קבוקסים בצד התוצאות, איתם אנחנו יכולים "לאסוף" כמה תוצאות, ולפחות להדפיס אותן יחד. אצל קרייג, אגב – גם זה לא קיים. הבעיה עם השיטה הזו היא שאין לי מושג מה קרוה אם אותם צ'קבוקסים שסימנתי כשאני מדפדף בין תוצאות, ובטח לא בין ביקורים שלי באתר.

זה-וזה אימצו גישה חדשה יותר, שאפשר לראות אותה בלוח madas שמבוסס על הצעת העיצוב שעשו Netcraft להומלס. הרעיון אומר קודם כל שאם פסלתי מודעה – אין לי צורך לראות אותה שוב, גם כאשר אחזור מחר לראות אם יש משהו חדש. אחד הדברים היותר מביכים הוא להתקשר שוב לאותו מוכר, וכשהוא אומר "אלכס נכסים, שלום" – להיזכר שדיברתי איתו כבר אתמול. במקביל, התחליף לאותם צ'קבוקסים הוא סימון favorites. אלו בעצם המועמדים שלי לגמר. גם משם חלק ילחו לפח, עד שיישארו הנבחרים. וכל זה נשמר לי בין ביקורים (החסרון – דורש הרשמה ואימות מייל).

עוד קטנות

אף פעם לא הבנתי למה רוב הלוחות טוענים את עשרות המודעות האחרונות של הלוח כאשר אני נכנס אליו, עוד לפני שאמרתי מה אני מחפש. מידע מיותר לחלוטין. אני מניח שתשובת SEO תצוץ, אבל זה יכול להיפתר אחרת, בלי לפגוע במבקר.
הכוכבים של הלוח – משעשע. מה המוצר הכי זעיר הנמכר ביד שנייה? מה הבית הכי מעוצב הנמכר בצפון?
אני חווה קצת בעיות ביצועיםאיטיות בפיירפוקס (אולי זה אישי). מאמין שזה יטופל

‫מגבלת 140 התווים של טוויטר – הבדיחה של 2009‬

‫איל שחר‬ — Wed, 23 Sep 2009 10:18:51 +0000

לפעמים אני חושב ש-twitter הוא ניסוי מעבדה ואני מחפש את המצלמות מעליי. אני מדמיין את מייסדי טוויטר יושבים שם למעלה במרכז הבקרה ולא מאמינים למה שהם רואים. למרות שאני טוויטריסט מתמיד, יש לי המון בבטן עליהם והטענה הראשונה היא מגבלת 140 התווים.

דווקא את הרעיון אני מעריך; זה באמת יוצר משהו יותר מעניין וזורם, אבל צורת האכיפה של המגבלה אבסורדית לחלוטין. עצם העובדה שבלוג חדשות אינטרנט ישראלי בחר את השם 140 כתיאור ההוליסטי לקיומו, קדוש יותר מ-42 האגדי – מראה לנו כמה אנחנו כלואים בתוך האכיפה המטופשת הזו:

כבר יותר משנתיים אני מחפש את איל שרמן, שהספיק לתפוס לפניי את המשתמש eyals. גם ככה הוא לא משתמש בו. למה זה חשוב לי? כי כשמישהו רוצה להגיב לי, או לרטווט (לצטט) – עם eyalshahar יש לו פחות 5 תווים להתבטא. זה 3.5% מסך ההודעה – לא מעט.

ואם הזכרנו retweet – מה קרוה כשאני רוצה לרטווט הודעה שרוטווטה כבר 3 דורות? אני לא יכול להשאיר את כל שרשרת המרטווטים – אין מקום. אז מתחילים להדיח.

וכל הסיפור הזה של הקישורים – טוויטר יודעים לקצר כתובות בדיעבד, אבל בזמן שאני כותב הודעה ומדביק קישור ארוך – אני פשוט נתקע. איך ייתכן שאורך הקישור שאני רוצה להטמיע משפיע בכלל על משהו? וגם טוויטר לא אחידים – אם ההודעה קצרה – הם ישאירו את ה-URL נקי, שזה כמובן עדיף לכותב ולקוראים.
הבדיחה הכי גדולה של 2009 תהיה הפריחה של תעשיית קיצורי הכתובות. איך טוויטר הצליח, בעזרת נכות מפגרת, להקפיץ את התעשייה והתחרות בתחום שהיה רגוע. חדשות האינטרנט מיהרו לדווח בהתרגשות על שירות שירד מ-6 ל-5 תווים! חסכנו! TinyURL.com הקלאסי כבר נהיה לא רלוונטי. 11 תווים? באמת…

וכשאני רוצה לכתוב הודעה פרטית למישהו – יש לי תו אחד פחות מאשר אם אני מגיב אליו. בחייאת, מה העניין?

מה שהייתי רוצה זה לקבל הנחות. כלומר, ששם משתמש יקבל "ערך תווים" אחיד, לא משנה מה השם, ול-URL יהיה אותו דבר. אפילו אפשר להציע ששמות משתמשים וקישורים לא ייחשבו ב-140 בכלל, כל עוד דואגים לשים כמה מגבלות שימנעו ניצול לרעה של ההנחות האלה. ואם יש להם מגבלה מאחורי הקלעים, בדאטאבייס או השד יודע איפה – לא צריך לעניין אותנו.

וכדי שנצחק עוד קצת: הנה woofer, פרודיה על טוויטר המחייבת לפחות 1400 תווים (מאקרו-בלוגינג), והנה Squeaker, המאפשר רק הודעות של 14 תווים בדיוק/

עוד אבסורדים על טוויטר בפוסטים הבאים. אם לא נרשמת לעדכונים – זה הזמן.