דרך המנגנון הזה, החברה הדמוקרטית יכולה להגיע להסכמה בלי אלימות. בבג”ץ קול העם (פרה-עידן ברק-בייניש), הגדיר שופט בית המשפט העליון, שמעון אגרנט ז”ל את הדמוקרטיה כ”משטר של הסכמה -היפוכו של משטר המתקיים בכח האגרוף”. בדמוקרטיה במקום להשתמש באגרוף- משתמשים במילה, במקום להשתמש בכח- משתמשים בשכנוע. המנגנון הדמוקרטי מאפשרת קבלת החלטות ללא אלימות. אם בכדי שדרך מסוימת תתקבל היא צריכה רוב, הדרך להגיע לרוב היא על ידי שכנוע בדרכו. לכן אין צורך באלימות, שרק מפחיתה את התמיכה בציבור האלים. מכאן שכל ביקורת שיפוטית השומרת על כללי המשחק ומאפשרת לכל צד להיות חלק בשיח הציבורי (ובכך שומרת על הזכויות הפוליטיות שלו) היא לגיטימית, אך ביקורת שיפוטית שדרכה שופטים שהם לא נציגי העם קובעים את הערכים עבור העם היא פסולה מכל כי הדרך לקבוע החלטות הוא לא דרך קביע של גורם מסוים אלא דרך השכנוע ומנגנון הרוב.

ברק וביניש נגד הדמוקרטיה

העיוות בתפיסת הדמוקרטיה החל עם הבחנתו של השופט בדימוס, אהרון ברק, בין דמוקרטיה פורמאלית לדמוקרטיה מהותית. בהבחנה זו, מפס”ד מזרחי המפורסם, העניק ברק לבית המשפט את היכולת לפסול חוקים של הכנסת. לטענתו, אין די בדמוקרטיה הפורמאלית בה רצונות העם באים לידי ביטוי באמצעות נציגיו ברשות המחוקקת. לדבריו: “דמוקרטיה של רוב בלבד, שאינה מלווה בדמוקרטיה של ערכים, היא דמוקרטיה פורמאלית וסטטיסטית. דמוקרטיה אמיתית היא זו המגבילה את כוחו של הרוב כדי להגן על ערכיה של החברה”. כך פתח ברק לפני השופטים את האופציה להחליט על פי שיקולים ערכיים, ואפילו לבטל חוקים שחוקקו על ידי הכנסת (שהיא, כזכור, נבחרת הציבור, ולכן מביאה לידי ביטוי את ערכיו, שהם ערכי הרוב).
קיבלנו. מותר להגביל את כוחו של הרוב על מנת להגן על ערכי החברה. אלא שמי קובע מהם אותם ערכים? אם ערכים אלו לא נקבעים על ידי הרוב, מי זכאי לקבוע אותם? המיעוט? איזה מיעוט? ומכח מה ניתנה לו סמכות זו? האם לו יש לגיטימציה רבה יותר מאשר לרוב לקבוע את הערכים המקובלים?

בשבוע שעבר, חזרה ביניש כחסידה הדוקה של המנטרה ואמרה: “דמוקרטיה היא אכן בראש ובראשונה שלטון הרוב, אך דמוקרטיה היא גם שמירה על המהות הדמוקרטית, על ערכי יסוד, על כבוד האדם, על זכויות האדם”. האם בייניש הינה חסידה שוטה? האם מתוך הערצתה הרבה לביקורת השיפוטית שכחה כי גם זו עשויה להחליט החלטות שגויות? עיון בהיסטוריה הלא מאוד רחוקה של בית המשפט העליון האמריקאי יעלה החלטה לפיה אסור לתת אזרחות לשחורים באמריקה ולכן העבדות היא חוקית. האם בייניש, חסידת הביקורת השיפוטית, חושבת שהחלטה זו לגיטימית? שהביקורת השיפוטית לעולם אינה טועה?

ביניש גם חזרה והבליטה, כאחרון חסידי הביקורת השיפוטית, ששלטון הרוב, ללא ביקורת שיפוטית יכול להוביל להדרדרות הדמוקרטיה כפי שקרה ברפובליקת ווימאר. האם היא שוכחת שמהלכו הראשון של היטלר, היה לבטל את שלטון הרוב, ובכך למעשה לבטל את הדמוקרטיה? האם היא שוכחת או שהיא אומרת זו כחלק ממסע הדה-לגיטימציה של עמדות לגיטימיות לגמרי? אם באחרון מדובר- היא היא הפוגעת בדמוקרטיה.

אם ביניש רוצה לטעון שבגלל השואה אנחנו צריכים להפוך את הדמוקרטיה לשלטון בג”ץ במקום שלטון הרוב, היא פשוט מסיתה נגד מהותה של הדמוקרטיה בטענה שהיא מקדמת “דמוקרטיה מהותית”.

מה גורם לתג מחיר

אקדים ואומר שלדעתי, תנועת התג מחיר היא תנועה כוחנית, משתקת ובלתי מוסרית. היא וודאי לא מתישבת עם ערכי היהדות לדורותיה. עם זאת, חשוב להבין איך נוצרת מציאות בה דברים כמו תג מחיר הופכים להיות יותר ויותר נפוצים.

דמיינו שני אחים שרבים ביניהם של מי משחק. שניהם יודעים שההורים לא יתערבו בתוצאות ההסכמים שיושגו ביניהם- אם אחד מהם יקבל אותו או שמא האחר, או אולי בכלל יחלקו את הזמנים ביניהם. ההורים, כך יודעים הילדים- רק יסתכלו מהצד לראות שהילדים פועלים בדרכים לגיטימיות להגיע להסכם ולא באלימות. אם ההורים היו מתערבים ומכריעים אמונו של אחד הילדים בהורה היה פוחת. ככל שירבו מקרים כאלו, כך יקטן אמונו של הילד.

והנמשל ברור. כשבג”ץ לוקח את הזכות להחליט מה הם הערכים הראויים למדינת ישראל, ולקדם אג’נדה המבוססת על הערכים האלו הוא עוקף את מנגנון ההסכמה הדמוקרטי. כוח השכנוע אינו יכול לסייע לאלו הרוצים לקדם אג’נדה אחרת. הדרך היחידה לקדם את האג’נדה שלהם היא באמצעות כוח האגרוף. כשהדלת סגורה לדין ציבורי מעמיק בסוגיות יסוד, הדרך היחידה לקדם אג’נדה בסוגיות האלו הוא דרך כוחניות ואלימות.

קיומו של ציבור ליברלי חזק במדינת ישראל הוא דבר חשוב ביותר, אבל הדרך היחידה לקדם ליברליזם היא לא דרך קביעת ערכי יסוד על יד דיקטטורה שיפוטית. ההפך הוא הנכון., דווקא דיון ציבורי עמוק על הערכים הראויים למדינת ישראל יוביל לדמוקרטיה ליברלית אמתית. ואם אכן הליברליזם לא יצליח לשכנע את הרוב בצדקת דרכו בכל נושא, אז הוא תמיד יוכל להמשיך להשתמש בכוח השכנוע. ככה זה בדמוקרטיה.

על חוק העמותות, ברור לי שגם לארצות הברית, שהם החברים שלנו (ואני אחד שבאמת מאמין שהם החברים שלנו, גם כשיש לנו מחלוקות על נקודות מסוימות), יש אינטרס לאפשר התערבות של ממשלות זרות בעניינים פנים ישראלים, ולכן העמדה שלהם לא מפתיעה בכלל.

קלינטון: חוששת מהידרדרות הדמוקרטיה בישראל
מזכירת המדינה האמריקנית הביעה דאגה עמוקה מגל חקיקה אנטי דמוקרטי בישראל, בפרט ההצעה נגד עמותות השמאל. אשת הממשל הבכירה מתחה ביקורת על תופעת הדרת נשים מהמרחב הציבורי: חיילים נגד שירת נשים – מזכיר את איראן

“החלומות הגדולים יסוד העולם הם. המדרגות שונות הן. חולמים הם הנביאים, בחלום אדבר בו. חולמים הם המשוררים בהקיץ. חולמים הם בעלי המחשבה הגדולים לתיקון העולם. חולמים אנו כולנו בשוב ה’ את שיבת ציון.”
(הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אורות הקודש א’, עמ’ רכ”ו)

“אי אפשר לאדם מישראל שיהיה מסור ונאמן למחשבותיו הגיונותיו, רעיונותיו ודמיונותיו, בחוץ לארץ, כתכונת הנאמנות הזאת בארץ ישראל. הופעות הקודש, באיזו מדרגה שהן, נקיות הן בארץ ישראל לפי הערך, ובחוץ לארץ מעורבות הן בסיגים וקליפות מרובים.”
(הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אורות ארץ ישראל, פרק ד’)

היום, אני רוצה לכתוב לכם אודות חלום בן אלפיים שנה – חלום המאגד את הרעיונות המגוונים שחלקתי אתכם – חלום שגם אני נהגתי לחלום.

כן, זה נכון, היה לי חלום.

היה זה חלום עתיק הרבה יותר מהחלום האמריקאי. חלום המושרש עמוק במסורת היהודית.

היה לי חלום שיום אחד, ארץ ישראל תוכל לשוב ולתת פירותיה לעם ישראל החי בארצו.

היה לי חלום שעם ישראל יותר לא יסבול התנכלויות אנטישמיות ללא אפשרות להגנה עצמית, ותחת זאת יעמוד איתן בכל מצב.

היה לי חלום שתושב גדולתו המקורית של כלל ישראל, והוא יפעל כאומה של כהנים וגוי קדוש.

היה לי חלום ששוב, העולם כולו יוכל לעבוד את ה’ בירושלים, במקדש שיהיה בית תפילה עבור כל האומות.

היה לי חלום שרוחות של שלום יפיחו חיים בכל האנושות – לא רק כתקופת מעבר בין מלחמות, אלא שלום נצחי המושרש עמוק בהוויה האנושית.

כן, חלומי לא היה רק חלום אישי. הוא היה חלום של אנשים, אמביציה של אומה – התקווה של כלל ישראל. זהו חלום שהחל לפני אלפיים שנה בזמן חורבן בית המקדש השני.

לאחר החורבן העולם היהודי נכנס לאבל עמוק. אך מתוך המצב הזה צמח החלום המדהים ביותר בהיסטוריה. חלום זה, של שיבה הביתה והשבת מקומנו בין האומות, מקום המגיע לנו בזכות ולא בחסד, בוסס על נבואותיו שניתנו על ידי ה’ עצמו, והפך לייעוד של אומתנו ואנשינו.

איננו הראשונים לחלום את החלום הזה ולהאמין בנבואות הללו. הגמרא מספרת על רבי עקיבא ושלושה חכמים שביקרו בירושלים אחרי הקטסטרופה הנוראה של חורבן בית שני. כשהגיעו להר הצופים והשקיפו על הר הבית, ראו שועל יוצא מתוך המקום בו היה בית קודש הקודשים.

שלושת החכמים החלו לבכות, אך רבי עקיבא החל לצחוק. האחרים הסתכלו על רבי עקיבא ושאלוהו “מדוע אתה צוחק”? רבי עקיבא ענה “מדוע אתם בוכים?”. האחרים השיבו את התשובה המתבקשת: “בעבר אף אחד לא נכנס לבית קודש הקודשים ויצא חי פרט לכהן הגדול ביום הכיפורים. וכעת, שועל הולך במקום בו שכן בית קודש הקודשים?”
רבי עקיבא ענה, “זו בדיוק הסיבה לצחוקי! אנו יודעים שחורבן ירושלים נחזה על ידי הנביאים, אך כך גם תקומתה. כעת, כשאני רואה שהנבואה על חורבן ירושלים התגשמה, אני יודע שהנבואות על תקומתה תתגשמנה אף הן”.

ועם ההצהרה המדהימה הזו, שניתנה בזמן התבוננות בהריסות המקדש עצמן, החלום על שיבת ציון החל. כמובן, רבי עקיבא היה יותר מחולם בעלמא. הוא הצטרף למרד בר כוכבא ועשה כל שביכלתו כדי להפוך את חלומו למציאות. עם זאת, לאחר התבוסה הסופית של היהודים בארץ הקודש, חלומו של רבי עקיבא נשאר כשהיה – רק חלום…

החלום הזה היה הגורם ששמר את חיי היהודים בין האומות דרך אלפיים שנות גלות.

כן, היהודים גורשו מספרד, איטליה, צרפת, שווייץ, הונגריה, גרמניה, אוסטריה, פורטוגל, ליטא, הולנד, רוסיה, ולאחרונה – סוריה, עיראק, לוב ומצרים, זה החלום ששמר את האומה בחיים, שמר על יהדותם של אנשיה ונטע בהם את הכוח להמשיך הלאה.

כשהיהודים נשרפו חיים או נטבחו בפראג, רומא, טולדו, סיביליה, קראקוב, לונדון, ליסבון, לוריין, צרפת, גרמניה והונגריה, זה החלום ששמר את האומה בחיים, שמר על יהדותם אנשיה ונטע בהם את הכוח להמשיך הלאה.

וכמובן, כשיהודים, ממש לאחרונה, הושפלו, עונו והושמדו ע”י המשטר הנאצי, זה החלום ששמר את האומה בחיים, שמר על יהדותם של אנשיה ונטע בהם את הכוח להמשיך הלאה.

כן, היה לי חלום.

היה זה חלום טוב שליווה אותנו מימיו של רבי עקיבא עד לימינו. אך כיום חלום בלבד אינו מספיק, התחלנו להגשים את חלומנו! איננו יכולים פשוט לחלום – זהו זמן המימוש!

עיניכם הרואות, דורנו הוא דור מיוחד – דור הגאולה הנצחית.

דור זה אינו מוכן להתפשר על חלומות גרידא, הוא רוצה לחזות בחלומות הללו מתגשמים, ולעיתים אפילו, למרבה הצער, תוך פגיעה בקשר בין החלום להגשמתו, כדי למקד את כוחותיו רק בהגשמתו הפרקטית.

בדור זה התורה הישנה, המתמקדת בצמיחה אינדיווידואלית אישית, אינה מספקת. דור זה אינו יכול להגביל עצמו לתורה של צמיחה אישית בזמן תחיה לאומית – הוא רוצה לדבר בשפה של צמיחה לאומית.

דור זה לא יתקרב לקב”ה מתוך יראה, אלא יעשה זאת מתוך אהבה – דור שלא יאויים מאש הגהינום, משום שאינו חושש להקריב עצמו למען אידאלים גבוהים אפילו באש הטנקים. דור זה מדבר בשפה של אידאלים ולא בשפה של פחד.

עבור דור זה אין די במודלים הישנים, בחלומות בעלמא, הוא רוצה לראותם מתגשמים!

במשך אלפיים שנה חלמנו, וכעת המציאות מתחילה ללבוש צורה. את הביטוי לתחושה זו של דורנו טבע אחד ממנהיגי הציונות, הרצל, באמרו: “אם תרצו אין זו אגדה”.

איננו רוצים לחלום יותר, אנו רוצים להגשים את חלומנו. תודות לגישה זו, דורנו המיוחד הצליח להגיע לאחד ההישגים הגדולים בהיסטוריה:
תודות לכוחותיו של הדור הזה, לפני שישים שנה, פליטים יהודיים מכל רחבי העולם באו יחד על מנת לכונן פעם נוספת את הריבונות היהודית בארץ ישראל אחרי אלפיים שנות גלות. האומה היהודית שבה לשלוט בארץ ישראל.

תודות לכוחותיו של הדור הזה, נס קיבוץ הגלויות, הנס הגדול ביותר בהיסטוריה, הפך להיות, פעם נוספת, מציאות.

כמעט כל משפחה יהודית עורכת את סדר פסח – ערב בו אנו חוגגים את יציאתה של אומתנו מהגלות בארץ אחת אחרי מאתיים ועשר שנים. ובכן, הנס שהתרחש בדורנו אנו משמעותי פי כמה! עם כינונה של מדינת ישראל, אומתנו לא שבה מגלות במדינה אחת אלא ממאות מדינות, ולא רק אחרי מאתיים ועשר, אלא אלפיים שנה!

תודות לכוחותיו של הדור הזה, ארץ ישראל שבה לתת פירותיה לאומה הישראלית, וכך מימשה את הנבואה שתוארה ע”י חכמינו כסימן המובהק ביותר לגאולתנו. “אין לך קץ מגולה מזה!”.

גאולתנו טרם הושלמה, ומצבנו כיום רחוק מאידאלי. אבל, כמו שאומר הירושלמי, “כך היא גאולתן של ישראל”! תחילה התקדמותה איטית (קמעה קמעה), אך ככל שעובר הזמן היא תופסת תאוצה יותר ויותר.

גאולתנו היא תהליך. היא אינה נס פתאומי. תפקידנו הוא לקחת חלק בתהליך, לזכור את החלום – אך לא להישאר במעמד של חולמים. עלינו להיות מגשימים, להניע את התהליך קדימה, לקרב את הנס, ולו במעט.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק כותב בפרק הראשון של ספרו המפורסם ‘אורות’: “צפית הישועה היא כח המעמיד של היהדות הגלותית, והיהדות של ארץ ישראל היא הישועה עצמה”.

בחוץ לארץ יכול להיות לך חלום. החלום הזה ישמר אותך, יגן על יהדותך ויתן לך את הכוח הדרוש להמשיך הלאה. אך בישראל תוכל להגשים את החלום. בישראל תוכל לחיות את החלום ומתוך כך לחיות את יהדותך. בישראל אתה חי את הגאולה. אתה חי את הישועה.

בשבוע הבא אעלה לישראל וכך סוף סוף אוכל לחיות את החלום שלי – את החלום הלאומי שלנו. כעת, ברצוני להזמין אתכם לשאול עצמכם מספר שאלות:

הזמן עובר – ימים, חודשים ושנים שלא תוכלו להשיב. האם אתם מנצלים את הזמן בצורה הרצויה עבורכם?

האם את חיים כך שחלומותיכם, האישיים והלאומיים, ייוותרו חלומות גרידא? האם גם כאשר יש לכם את האפשרות לחיות את חלומכם, אתם מעדיפים להמשיך ולחלום?

או שמא, אתם חיים כך שפעולותיכם, לאט אבל בטוח, מבלי לדלג על מדרגות ומבלי להיכשל בפזיזות מיותרת, מובילות אתכם להגשמת החלומות הללו?

אני מקווה שבחרתם באפשרות השניה. אני מקווה שאתם מממשים את חלומותיכם, צעד אחר צעד, יום אחר יום, אפילו כאשר העולם מדמה אותם לבלתי אפשריים, אפילו כאשר חלום ומציאות נדמים כקווים מקבילים שלעולם לא יזכו להיפגש.

משום שזה לא כך.

גם כאשר העולם פועל נגדנו, מחובתנו לחתור בהתמדה אל עבר הגשמת חלומותינו. אם נעשה זאת, אם נחדל מלהסתפק בחלומות בלבד ונשתוקק תמיד להגשימם, או אז חיינו יהיו באמת, לתמיד, משמעותיים. אז נוכל להשיג כל אשר אנו חולמים. אז, לא נחלום על ימות המשיח, אלא הם יהיו חיינו, משום שהם לא יהיו חלומות בלבד, אלא יהפכו למציאות.

לפני כמעט 20 שנה, הנהיג השופט אהרון ברק מהפכה חוקתית ששיבשה את מאזן הכוחות בין הרשות המחוקקת והמבצעת ובין הרשות השופטת. מאז, אין באמת הפרדת רשויות בישראל. השופטים דנים בסוגיות פוליטיות בתכלית ופוסלים צעדי מדיניות של המחוקק או של הרשות המבצעת על פי עקרונות סובייקטיביים לחלוטין כגון סבירות (מי מחליט מה סביר ומה לא?) ו”תכלית ראויה” (מי מגדיר מה היא תכלית ראויה?).

בניגוד לתפקידה המוצהר של בוררות ופרשנות החוק בית המשפט העליון בישראל, בניצוחו של אהרן ברק, הפך לשחקן פוליטי. בבית המשפט העליון בישראל הכל שפיט ואין נושא שלא ראוי כי בית המשפט יתערב בו. בית המשפט העליון הכריז על כינון חוקה, שהכנסת לא ידעה שכוננה, וקבע כי חוקי היסוד הם עליונים על כל השאר, בלי שתהיה לו הסמכה על כך מהכנסת. עוד הותיר לעצמו בית המשפט העליון סמכות עליונה בפרשנות החוקים כשלפרשנותו אין ולא צריכה להיות קשר לכוונת המחוקק ולרצונו. בישראל אין ולא הייתה אף פעם הפרדת רשויות מלאה, אבל התערבות בית המשפט בענייני חקיקה והסמכות שלקח לעצמו לפסול דברי חקיקה בשם ערכים שהוא הגדיר כעליונים הפכה את הפרדת הרשויות בישראל לפארסה של ממש.

הטענה העיקרית המושמעת נגד הצעת החוק שתחייב שימוע בכנסת לשופטי בית המשפט העליון היא שהיא אינה דמוקרטית. בשנת 1949 ביקשו מפרופ’ חי רוט מהאוניברסיטה העברית לכתוב ספר שיסביר בשפה פשוטה לעם מהי דמוקרטיה. רוט כותב בפרסום רשמי של משרד החינוך שהדמוקרטיה היא “שלטון על ידי העם”. בדמוקרטיה העם הוא הריבון. זוהי ההבנה היסודית של הדמוקרטיה. כריבון, העם רשאי לקבוע מהם הערכים שינחו אותו ומה המדיניות שתיקבע בענייני פוליטיקה, כלכלה, חברה וביטחון. אבל בישראל שנת 2012, מסתבר, לתת לעם להחליט מי יהיו האנשים שיושבים ברשות השופטת, שבישראל מכתיבה לכנסת ישראל ואזרחי המדינה את ערכי היסוד ואת המדיניות הציבורית, היא הצעה “מסוכנת לדמוקרטיה”.

חמור מכך, במדינת ישראל השיטה למינוי השופטים לבית המשפט העליון היא שיטה שבה לשופטים יש זכות וטו לגבי מי שממונה לבית המשפט העליון. מדינת ישראל היא המדינה היחידה בעולם שבה השופטים מחליטים מי יהיו שותפיהם בעליון. בגלל העובדה הזאת, יש כת קטנה ואליטיסטית שהשתלטה על בית המשפט העליון. הכת הזו לא משקפת את הערכים של העם, אבל יכולה להחליט מה הם הערכים הראויים בשביל המדינה הזאת. היא גם יכולה לטרפד כל יוזמת מדיניות וכל חקיקה. במילים אחרות, הכת הזאת היא השולטת במדינה.

הכנסת, דהיינו נציגי העם (העם, זה אנחנו), דהיינו הריבון, מבקש שתהיה לו אפשרות לאשר את האנשים שיושבים בבית המשפט העליון. זה הכל. לאחר תהליך האישור עצמאותה של הרשות השופטת נשארת על כנה ללא שינוי. השופטים עדיין ימומנו עד גיל 70 או עד סוף חייהם, ולכן הם לא יצטרכו לסמוך על פוליטיקאים בשביל הקרירה שלהם, ועדיין שמורה להם עצמאות מלאה בהחלטותיהם המשפטיות.

הפרופסור למשפטים רן הירשל מאוניברסיטת טורונטו כתב ספר שבו הוא תיאר את הדרך שבה בית המשפט העליון השתלט על הפוליטיקה הישראלית כסוג חדש של משטר: Juristocracy. הירשל הסביר שהמהפכה החוקתית היית דרך לשמור לאליטה קטנה את כל הכוח הפוליטי אחרי שכבר לא היה להם תמיכה מהרוב הדמוקרטי במדינה.

לפי דברו של הירשל, אפשר להבין שבמצב של היום, כבר אי אפשר לקרוא למשטר הישראלי דמוקרטיה. מי שבאמת חפץ בדמוקרטיה חייב להתייצב לצד כל אחת מהצעות החוק שמנסת להחזיר את השלטון לעם. כשוועדת השרים לעניני חקיקה לא יכולה לעמור איתן ולהגן על הדמוקרטיה, זהו יום שחור לדמוקרטיה הישראלית.

תודה לריקי ממן על העזרה בהכנת המאמר.

לפני 6 שנים, יום לפני ביצוע ההתנתקות, כאשר עוד חייתי במונטרואול לפני עלייתי ארצה, הוזמנתי לפגישה עם הקונסול הראשי של מונטראול כאחד ממנהיגי הקהילה היהודית על מנת להביע את חששותינו בנושא לנציג מדינת ישראל במקום. בשיחה היית לנו האפשרות להביע את רגשותינו בנושא ולהסביר פעם נוספת את מקור התנגדותנו. דיברנו על הפגיעה במעמד האסטרטגי ובכוח ההרתעה של מדינת ישראל. דיברנו על עידוד הטרור כתוצאה מהתוכנית ועל חיזוק החמאס. דיברנו על הקאסמים שיפלו על אשקלון, אשדוד, ואולי אפילו על באר שבע.

כשהסתיימה השיחה, ביקשתי לומר דבר אחרון. “אנחנו חלוקים בדעותינו על מה שתביא ההתנתקות,” אמרתי. “אבל אנחנו מאוחדים באהבה שלנו למדינת ישראל. תכנית ההתנתקות הולכת להתבצע מחר גם אם אנחנו מתנגדים לה. ולכן, אני רוצה להכריז עכשיו בגלוי: אני מקווה, מכל הלב, שאני טועה, שאנחנו טועים, ושאתם צדקתם. אני מתפלל שלא ניתחתי את המציאות נכון ושאתם כן. אני מתפלל שבעתיד, אתבייש מעמדתי.”

לצערי, לא טעיתי. לצערי, אני לא מתבייש. חמאס התחזק בעקבות ההתנתקות ואפילו עלה לשלטון בצורה דמוקרטית לחלוטין. ירי הקסאמים וטווח הפגיעה של כל טיל עלה. טילים עתה מגיעים לאשקלון, אשדוד, וכן, אפילו לבאר שבע. וכן, במלחמת לבנון השניה ובעופרת יצוקה, מלחמות שאולי לא היו קוראות ללא הפגיעה ביכולת ההרתעה הישראלית כתוצאה מהבריחה מעזה, איבדנו 131 חיילים, ו47 אזרחים. באותה העת נחטף גלעד שליט.

בשבוע שעבר, קיבלנו את הידיעה המשמחת שגלעד שליט חוזר סוף סוף הביתה. אחרי 5 שנים, החייל החטוף יחזור לאמא ואבא, ויוכל סוף סוף להמשיך את חייו. אבל, עם הידיעה המשמחת, קיבלנו גם ידיעה על המחיר המחריד שממשלת ישראל הסכימה לשלם. ולכן, לצערי, אני מוצא את עצמי שוב מתנגד להחלטה של מדינת ישראל. אני מוצא את עצמי שוב מסביר לחברים שלי למה אני מתנגד לעסקה: האינתיפאדה הראשונה לא הייתה קוראת בלי עסקת ג’בריל שהחזירה ליו”ש מחבלים מנוסים שהצליחו לארגן אותה. תתארו לעצמכם איפה ישראל הייתה נמצאת היום אם לא היה לנו את האינתיפאדה הראשונה? לא רק שאיבדנו בה 164 אזרחים ישראלים, ויותר מ1000 “משתפי פעולה” פלסטינים שנהרגו על יד אחיהם, האינתיפאדה שינתה את כללי המשחק באיזור, לתמיד. גם אחרי עסקת טננבאום קיבלנו מזכרת של המחיר שמשלמים כשמשחררים מחבלים: בעקבות השחרור נרצחו עוד 27 ישראלים. וברור לכולנו, כאשר אנו משחררים יותר מ1000 מחבלים תמורת חייל אחד, אנחנו גם מעודדים יותר חטיפות של חיילים.

ולכן, אני מוצא את עצמי היום שוב מתפלל ומקווה שאני טועה. שוב אני מוצא את עצמי מקווה שבעוד 10 שנים יגידו לי חברי שכל החששות שלי היו מוטעות ושלא נהרג בן אדם אחד בעקבות שחרור המחבלים, ושהחמאס והחיזבאללה לא הגבירו את המאמצים לשחרור מחבלים. אני מקווה שיריבי יוכלו להגיד לי: “נו דן, אמרנו לך, אתה סתם מגזים”.

אבל, לצערי, שוב, אין לי הרבה תקווה שזה באמת יקרה.

(התמונה היא מהקריקטורה היומית של אור רייכרט)

ערכי הימין הכלכלי הם הערכים שיפתחו את השוק הישראלי ויובילו לתחרות יותר גדולה ולפחות ריכוזיות

בשיח הציבורי הישראלי של היום, המחלוקת בין ימין לשמאל כלכלי נראית ברורה: השמאל הוא ערכי, מוסרי, המבקש לצמצם את העוני ולעזור לחלשים. הימין, לעומתו, מצטייר כאינטרסנטי, אנוכי, חסר ערכים, חמדן ותאב בצע שרק מבקש להגדיל רווחים על גבן של השכבות הנמוכות. בשיח הישראלי המקובל תחרות היא בדרך כלל “דורסנית” ויעילות היא ההפך ממוסר. לרבים נוח עם התמונה הזאת אבל המרחק בינה לבין המציאות גדול. המחלוקת בין ימין לשמאל כלכלי היא לא בין אנשים ערכיים לאנשים אנוכיים. המחלוקת היא על ערכים. והמחלוקת היא גם על הדרך להשיג מטרות שלפעמים משותפות בין ימין לשמאל.

החירות היא הערך העליון של התפיסה הקפיטליסטית-ליברלית. בפשטות, מי שאוהב חירות לא אוהב חוקים מיותרים. ככל שיש יותר התערבות ממשלתית בחיים שלנו יש לנו פחות חירות. זה נכון בנושאים חברתיים ודתיים, וזה גם נכון בנושאים כלכליים. זה נכון באופן אינטואיטיבי גם בלי להיכנס לטענות של אנשים כמו מילטון פרידמן ופרידריק האייק שטענו שיש קשר הדוק בין חירות כלכלית לחירות פוליטית. מדינת הרווחה נשמעת כמו רעיון נפלא והוא קסם וקוסם לרבים בציבור. מדינת רווחה נראית כמו הדרך ליצור חברה מוסרית ולא רק מוסר פרטי. אבל המציאות, כאמור, שונה.

מחאת הקוטג’ שסחפה אחריה רבים לאחרונה נגעה בויכוח הישן בהקשר קונקרטי במיוחד. הרבה אומרים שהדבר הכי טוב שעשתה לנו מדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית היה שהיא נתנה לנו רשת ביטחון סוציאלית. לדידנו, זהו הדבר הכי גרוע שהיא עשתה. מדינת ישראל בשם רשת הביטחון הסוציאלית התנהלה במשך שנים ארוכות על ידי מחירים בפיקוח, הגדלת גרעון, הסכמים קיבוציים ומיתוס הצנע. התוצאה הייתה שכולנו התרגלנו שהכוח, היכולת והרצון לשלוט בכלכלה נמצא בידיים אחרות. הוא מתנהל מעלינו בהסכמים בין ארגונים כלכליים, ארגוני עובדים ומשרדי הממשלה. אלה לא עניינים הנוגעים לאדם הפרטי אלא למדינה. המקסימום שאנחנו יכולים לעשות זה להפגין מחוץ לבניין שבו מחליטים את ההחלטות שלנו במקומנו. מה שמרגש במחאת הקוטג’ הוא העובדה שאזרחים במדינת ישראל זיהו בעיה ולא פנו לממשלה שתפתור להם אותה. הם לקחו את העניין לידיים והשתמשו בכלי היחיד שבאמת עובד על יצרנים – הכוח הצרכני שלהם.

התברר שהבעיה רחבה הרבה יותר מקוטג’. מחירי המזון בארץ יקרים באופן דרמטי יותר מרוב המדינות המערביות בעולם, ואנשים התחילו לתהות מדוע. וזה לא רק המזון: מוצרי צריכה, מכוניות, דלק, דירות. יקר לחיות פה, והמשכורת הממוצעת במשק לא מצדיקה את יוקר המחייה. שורה ארוכה של מחקרים, עובדות ומאמרים חשפו את האמת העגומה – בכל מקום שהייתה התייקרות חריגה התברר שזה מקום שהמדינה מעורבת בו, על ידי מיסוי, מכסי מגן, חסמי יבוא או תחרותיות ירודה. המדינה לא אשמה. היא רק ניסתה לעשות מה שציפו ממנה – להיות מוסרית. כל אלה הם ביטויים של אותו ניסיון להיות “מוסריים” כפי שהסוציאליזם הכתיב את המוסר. מכסי מגן לא מבקשים להזיק לאיש, כשמם כן הם, הם מבקשים להגן על התעשייה המקומית. חסמי יבוא מבקשים להגן על הצרכנים מפני סחורה לא מקורית ולא איכותית. מיסים רק נועדו להבטיח את אותה “רשת ביטחון סוציאלית”. אבל בשורה תחתונה, מה שמגן על אחד פוגע באחר. הרפתנים זוכים להגנה מפני תחרות של מוצרי חלב מיובאים, אבל תחת מטריית ההגנה הזאת חוסות גם תנובה ושטראוס, וכל ציבור אוכלי הקוטג’ נפגע.
שכחנו שמוסר הוא פונקציה של יכולת בחירה. לבחור להעניק את כספך לעני ברחוב או לעמותה לקידום המחול, לבחור לשלם יותר על תוצרת ישראלית או פחות על תוצרת מיובאת כשאינך יכול להרשות זאת לעצמך. פוליטיקאים וכלכלנים ליברלים אומרים את האמירה הבסיסית הבאה: תנו לאנשים לבחור בעצמם כיצד להגשים את המוסר שלהם. זוהי אמירה ערכית ומוסרית מאין כמותה, כיוון שבחירה מוסרית שנעשית בשמך על ידי אחרים אינה בחירה מוסרית כלל.

יעילות וצמיחה כלכלית טובות גם (ובמיוחד) לעניים

בציבוריות הישראלית משום מה מקובל לדבר על יעילות כעומדת מנגד למוסר. ‘נערי האוצר’ דואגים ליעילות על חשבן ערכים כמו סולידריות ועזרה לחלשים. אבל יעילות היא רק אופן פעולה ולא מטרה ערכית. למען האמת, יעילות וצמיחה כלכלית הם דברים מבורכים – ולא רק בשביל העשירים, אלא גם בשביל העניים. בין השנים 1000-1820, כלכלת העולם גדלה פי 6 פעמים. בין השנים 1820-1998, בעולם ההולך לפי תפיסת עולם קפיטליסטית (העולם המערבי), הכלכלה צמחה פי 19. בעולם שלא התנהל לפי תפיסת עולם קפיטליסטית, הכלכלה צמחה רק פי 5. אלה הן עובדות שקשה להתכחש אליהן, גם אם חוקרים לא הצליחו למצוא מתאם מדויק בין צמיחה לתפיסה כלכלית. לכן, עם העובדות האלו, חשוב לשאול שאלה חשובה: איפה חיים העניים חיים טובים יותר? במדינות שהתפתחו דרך השוק החופשי? או במדינות הלא מפותחות?

יעילות היא לא רק כלי לקידום מטרות מטרות, היא גם מטרה מוסרית בפני עצמה. יעילות אומרת אמירה ערכית – שבכספך האישי אתה יכול להיות נדיב כרצונך אבל כשמדובר בכספי ציבור נזהרים במיוחד. לא מוציאים כספי ציבור בפזרנות סתמית. לא עושים בהם ניסויים ולא נותנים אותם כלאחר יד.

תחרות כערך

בכלכלה חופשית, תחרות היא מנוע הצמיחה. ההיגיון פשוט: כשאין תחרות, לעסקים אין תמריץ לשפר את עצמם. כשיש תחרות לעסקים יש תמריץ להעניק לצרכנים את המוצר הטוב ביותר במחיר הזול ביותר. אנשים סבורים משום מה, שהטייקונים הגדולים של המשק הם הקפיטליסטים הגדולים ביותר, המבקשים לדרוס את כולנו בתחרות חסרת המוסר שלהם. למעשה, הטייקונים הגדולים של המשק מפחדים מתחרות כמו מאש. תנובה, למרות שתיקתה המופגנת והעברת האחריות על גובה המוצר לרשתות השיווק, הורידה את המחיר די מהר. תנובה התחילה לשמוע מה שכתבו בעיתונים ודיברו עליו ברחוב והתחילה לדאוג, כי אם השוק המקומי ייפתח לתחרות בינלאומית אמיתית, רווחיה יקוצצו בצורה קיצונית. תנובה דאגה כל כך עד שהורידה את מחיר הקוטג’ והתפללה שהציבור יאכל וישתוק, כי המשך הדרישה לפתיחת המשק לתחרות אמיתית הוא מה שהם במיוחד פוחדים ממנו. תחרות חופשית תעביר את הרווחים במשק מהטייקונים אל ציבור הצרכנים, ללא התערבות ממשלתית וללא אובדן כספים הנובע ממנגנוני המיסוי ותשלומי ההעברה.

כמו יעילות, תחרות היא כלי, אבל היא ביטוי של עמדה מוסרית. תחרות אומרת שהבחירה נמצאת בידי האזרח הבודד. לקנות או לא לקנות. לקנות את זה או אחר. תחרות מאפשרת חופש בחירה. בעולם בו יש יצרן אחד, ויהא זה היצרן הכי מוסרי, המונע משיקולים של טובת הציבור בלבד, ניטלה מאיתנו יכולת הבחירה החופשית שלנו.

אי שוויון?

נקודת המחלוקת הגדולה ביותר בין הימין הכלכלי לשמאל הכלכלי היא שאלת אי השוויון. כל כך התרגלנו לשמוע שאי-שוויון הוא מקור כל הרע, שהתרגלנו לקשור יחד עוני ואי שוויון, יחד עם שאר תחלואי החברה. רק לשם הבהרה – אי שוויון אינו עוני. היום מודדים עוני לפי מדדי אי שוויון ומדובר בתופעה בעייתית. מדידה של עוני כאי שוויון הופכת את העוני לבעיה שאינה ניתנת לפתרון, אלא אם כן כולם ירוויחו בדיוק אותו דבר. לשם הדגמה, נניח שצוות מומחים החליט מה דרוש לאדם כדי לחיות בכבוד, נניח שכללו שם את כל הצרכים האפשריים מצרכי מחייה בסיסיים ועד מחשב, דירה ומכונית. גם אם ניתן לכל אדם בישראל את הסכום הדרוש לרכישת כל אלה, מספר העניים במדינה לא יפחת באחד, כיוון שהמדידה של עוני בישראל היא יחסית. אם מבקשים באמת למגר את העוני צריך לחשוב מה אדם צריך כדי לא להיות עני ולחשוב מה הדרך היעילה ביותר להעניק לו את אלה. מדידה יחסית רק תשמר מצב שבו אחוז גבוה מהאוכלוסייה רואה עצמו כעני וכך מתייחסים אליו. עוד בעיה, אולי יותר רצינית, היא שהמלחמה נגד האי-שוויון פירושה לא רק מלחמה נגד העוני, אלא גם מלחמה נגד עושר. לפעמים נוצר מצב שכדי להילחם באי-שוויון, מנסים להוריד את ההכנסות של העשירים במקום להעלות את ההכנסות של העניים.

מקור הבעיה הוא באותה מדינת רווחה שצריכה לחלק עוגת תקציב מוגבלת. התפיסה המושרשת בנו היא שרווח של אדם אחד הוא תמיד הפסד של אחר. בכלכלה חופשית אין עוגת תקציב ואין מגבלת משאבים, יש כל הזמן משאבים חדשים הנכנסים לשוק, מוצרים חדשים שמייצרים הון חדש שמגדיל כוח קנייה של מוצרים אחרים וכן הלאה. פייסבוק לדוגמא הוא משאב ענק שלא היה קיים לפני מספר שנים והיום מהווה חלק ניכר מהכלכלה העולמית (שלא לומר הפוליטיקה). במקום להגביל אנשים יצירתיים המצליחים ליצור משאבים חשובים חדשים, עדיף לעודד את היצירתיות ולתת לה חופש פעולה. בסופו של דבר, פייסבוק, מלבד הרבה שעות הנאה שהיא מעניקה לאנשים רבים, מספקת עבודה למספר רב של עובדים, כולל עובדים שנמצאים בחלק התחתון של חלוקת המשאבים. ההתרחבות של השוק לא נשארת מרוכזת במרום הסולם אלא אם כן מדינה מאפשרת זאת על ידי חסמי שוק.

המלחמה באי השוויון הפכה מזמן למלחמת קודש, והיא מסיטה את המבט מהפתרון האמיתי לבעיית העוני. רק דרך תחרות שתאפשר מחירים סבירים וצמיחה כלכלית שתייצר מקומות עבודה נוכל למגר את העוני בישראל.

לסיכום

מחאת הקוטג’ העלתה לכותרות את הריכוזיות במשק וישראל יכולה לבחור עכשיו באיזו דרך תלך. היא יכולה להמשיך לבחור בסט המוסרי של השמאל ולהרחיב את מדינת הרווחה. המשמעות היא להמשיך לבחור בחירות מוסריות בשם אזרחיה ולהעדיף בשמם את האינטרס של הרפתנים והמחלבות על פני האינטרס של הציבור הרחב. היא יכולה לבחור בסט המוסרי של הימין ולהעניק להם חופש ואפשרות בחירה אמיתית. היום ברור לכולם שאת הטייקונים הגדולים של המשק יצרה מדינת הרווחה על ידי חנק התחרות וחוסר יעילות. הפתרון – הפרגמטי והמוסרי – חייב להיות שוק חופשי יותר.

ריקי ממן ודן אילוז הינם סטודנטים בתכנית המצטיינים לתואר שני בבית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית. דן גם היה עמית במכללה למדינאות יהודית (מחזור ד’) וריקי עומדת ללמוד שם השנה (מחזור ה).

דמוקרטיה מהותית ודמוקרטיה פורמלית

מקור העיוות בתפיסת הדמוקרטיה של בית משפט העליון קיים כבר בפס”ד מזרחי המפורסם, שבו השופט ברק העניק לבית המשפט את היכולת לפסול חוקים. ברק חילק בזמנו בין שני סוגי דמוקרטיות: הדמוקרטיה הפורמלית והדמוקרטיה המהותית.

הדמוקרטיה הפורמלית, היא הדמוקרטיה הקלאסית, שבאה לתת לעם את ,כוח הבחירה ע”י חקיקת חוקים. תפיסה זו נשענת על ערכים משמעותיים של חירות, הזכות להגדרה עצמית, וגם לאומיות. לפי התפיסה הזאת, כל החלטה של הרשות המחוקקת היא לגיטימית כשרוב המחוקקים בוחר בה. כאשר גם הרשות המחוקקת נבחרת על ידי מנגנון בחירות שתוצאותיו נבחנו על פי היגיון הרוב. למה ללכת על פי “רוב”? כי זו הדרך הלגיטימית היחידה. במחלוקת על דיעות ואידאות , יש ויכוח תמידי בין שני צדדים, והאפשרות היחידה להרכעה היא עקרון הרוב. כל מנגנון אחר יוכל לכפות את דעת המיעוט על הרוב ולכן יהיה פחות לגיטימי. ברור לכולם שאפילו על פי התפיסה הזאת, זכויות פוליטיות צריכות להיות מוגנות, כדי לאפשר השתתפות של כל בן אדם במנגנון.

הדמוקרטיה אותה העדיף ברק היא דווקא זו ה”מהותית”, שבה לשופטים יש אפשרות להחליט החלטות על פי שיקולים ערכיים, ואפילו לבטל חוקים שנקבעו על פי רוב ע”י המחוקקים נבחרי הציבור. הסיבה לכך? “דמוקרטיה של רוב בלבד, שאינה מלווה בדמוקרטיה של ערכים, היא דמוקרטיה פורמאלית וסטטיסטית. דמוקרטיה אמיתית היא זו המגבילה את כוחו של הרוב כדי להגן על ערכיה של החברה.” (השופט ברק, פס”ד בנק מזרחי)

גם אם נקבל לרגע את טענתו של השופט ברק, ונסכים שלבית המשפט יש חובה להגביל את כוחו של הרוב כדי להגן על ערכיה של החברה, השאלה הברורה הנשאלת היא: מי מחליט מה הם ערכי החברה?

לשם המחשת הבעיה נשווה שני פסקי דין מהזמן האחרון, שבהם בית המשפט השתמש בפרשנות הערכית שלו כדי להחליט: בג”ץ פינוי פיצוי על תכנית ההתנתקות ובג”ץ גדר ההפרדה.

בבג”ץ גדר ההפרדה, בית המשפט העליון החליט ש”לא מתקיים יחס מידתי בין מידת הפגיעה בתושבים המקומיים לבין התועלת הביטחונית הצומחת מהקמת גדר ההפרדה בתוואי שקבע המפקד הצבאי”. הרווחה של התושבים שגרים על טוואי הגדר שמשרד הביטחון הגדיר כטוואי הכרחימשיקולים בטחוניים, חשובה יותר מתוספת התועלת הבטחונית מהגדר במקום זה. ומי אמר שרווחה של תושבים יותר חשובה מאפשרות להציל חיים של אפילו אולי בן אדם אחד? זו יכולה להיות עמדה לגיטימית לחלוטין, אבל היא עמדה ערכית, ואין לבג”ץ לגיטימיות להחליט מה היא העמדה הערכית של החברה, אלא רק החברה עצמה יכולה להחליט.

בבג”ץ פינוי פיצוי, לעומת זאת, בית המשפט החליט שפינוי יהודים מבתיהם הוא אקט חוקתי. הפגיעה בזכויותיהם של הישראלים המפונים היא כן מדתית, והיא לשם תכלית ראויה. שוב אני שואל, על איזה ערכים נשען בג”ץ כדי להחליט החלטה זו? כשהכנסת העבירה את חוק פינוי-פיצוי, על אף התנגדותי האישית, זה היה לגיטימי. אבל איך לבית משפט יש לגיטימיות להחליט מה הם הערכים של החברה?

המצב הקיים בשיטת מינוי השופטים

הבעיה הזאת, שקיימת במובן מסוים בכל מדינות שבהם יש ביקורת שיפוטית, היא עוד יותר חריפה במדינת ישראל. מדינת ישראל היא המדינה היחידה בעולם שלשופטים יש זכות וטו בתהליך מינוי השופטים לבג”ץ. מדינת ישראל היא גם מדינה שבה רק ל54% מהאזרחים יש אמון בבית המשפט העליון, כיוון שהוא לא מייצג את הערכים של העם. בית המשפט אמור להיות בקונצנזוס ולהיטפס כשחקן אובייקטיבי. לבית המשפט בארה”ב יש 85% אימון, ובקנדה 88% אימון. לכן, נוצר מצב פה בארץ שבו קבוצה קטנה של אנשים, שלא מייצגת את ערכיה של העם, היא זאת שמחליטה מה הם הערכים של החברה הישראלית! ולא רק זה, אלא יש לה גם וטו בתהליך המינוי של הבאים בתור בתפקיד!

שמאל וימין צריכים להתאחד

המצב הקיים הוא בלתי דמוקרטי בעליל – גם מבחינה פורמלית, וגם מבחינה מהותית. הגיע הזמן שהשמאל והימין יתאחדו למען תיקון מבנה השלטון בארץ. הגיע הזמן שנתאחד כדי להחזיר את הדמוקרטיה למדינת ישראל. כן, גם שמאלנים צריכים להיות תומכים נלהבים של החוק הזה כי החוק איננו עוסק בנושא מדיני, אלא למען שחרור הדמוקרטיה הישראלית. כן, היום הכנסת היא ימנית, ולכן אם יש שופט שימונה היום, הוא יעבור תהליך שימוע בכנסת ימנית. אבל מחר, הכנסת יכולה להפוך להיות יותר שמאלנית, ואז המשחק יהיה הפוך. וזה בסדר גמור ולגיטימי לחלוטין. מה שחשוב, זה שנבחרי ציבור הם יהיו אלא שיחליטו מה הם הערכים של החברה הישראלית, ולא קבוצה קטנה של אנשים שלא מייצגים את העם ולא את ערכיה.

בנאום אובמה, בו קרא למדינה פלסטינית בגבולות 67 -פלוס מינוס-, הוצגה תמונה ברורה של יסודות תפיסתו בנוגע לסכסוך הערבי-ישראלי. אל מול אובמה עמדו שתי אופציות: (א) לקבל את עמדת נתניהו ולעצב מדיניות על פי שיקולים בטחוניים, או (ב) לקבל את עמדת אבו-מאזן ולעצב מדיניות על פי שיקולים מוסריים הקשורים בזכותם להגדרה עצמית ולמדינה. אובמה, באופן מובן לחלוטין, בחר בשיקולים המוסריים על פני השיקולים הבטחוניים.

הסיבה לכך פשוטה: טענות מוסריות מקדימות טענות בטחוניות. ללא היסוד המוסרי, לא קיימת האפשרות לטעון טענות בטחוניות. ולכן, כל עוד אנחנו לא מסבירים בצורה משכנעת את המוסריות שבקיומנו ואת צדקת דרכנו, טענותינו הבטחוניות לא יתקבלו, על אחת כמה וכמה אל מול טענות מוסריות. כל עוד לא סיפרנו להם את סיפור עמנו שגלה לפני 2000 שנה מארץ ישראל המקראית, ובתוך גלות מרה וקשה לא הפסיק לחלום על ארצו, ציון, וכל עוד לא דיברנו על הקשר ההיסטורי-תרבותי-תנכי של העם עם ארצו, ובמיוחד עם ערים כחברון, שכם, בית-אל ושילה, לא תהיה לנו לגיטימציה לחיות באיזור, וברור שטענת המוסריות של אבו-מאזן תהיה על העליונה.

ולדאבוני, מאז הסכמי אוסלו, בלית ברירה, מדינת ישראל הפסיקה להסביר את המוסריות שבקיומה. היא טוענת שזה ירגיז את ה”פרטנר” שלנו לשלום. היא טוענת שאם לדבר על בטחון כנגד טילים בלוד מרגיז את ה”פרטנר” שלנו, אז דיבורים על קשרינו ההיסטורי למקומות כמו חברון ושכם יטריף אותם.

לעומתינו, טענותיהם המוסריות של הפלסטינאים אינן פוסקות ולו לרגע אחד וחודרות אל תוך תודעתינו–כדוגמא נוקבת, הנכבה והכיבוש האיום והנורא יצרו מציאות בה חלק מעמינו מרגיש שאבותינו הגיעו לארץ הזו רק על מנת לפגוע באוכלוסיית המקום.

על כן, האם ניתן להאשים את אובמה בבחירתו? כאשר אף אחד לא מעיז לטעון טענות מוסריות בעד עמדת ישראל וכל שיש זה את טענותיהם המוסריים של הפלסטינאים בחירתו מובנת לנו.

ואחרי זה הגיע נאומו של בנימין נתניהו אל מול הקונגרס. נציגי העם, דמוקרטים ורפובליקנים כאחד, קמו ומחו כפיים לביבי מעל לעשרים פעם. למה אנשי הקונגרס כל-כך אהבו את נאומו?

והתשובה–מוסריות.

בפעם הראשונה מאז הסכמי אוסלו, עמד ראש ממשלת ישראל וטען את הטענה המוסרית. “ביהודה ושומרון, העם היהודי איננו כובש זר”, אמר נתניהו. “אנו לא הבריטים בהודו. אנו לא הבלגים בקונגו. שום סילוף של ההיסטוריה לא יוכל למחוק זיקה בת 4,000 שנה בין העם היהודי והאדמה היהודית.” ביבי קלט שעל מנת לנצח בקרבות ההסברתיות והדיפלומטיות הוא חייב לחזור ליסוד ולהזכיר לעולם שאין דבר יותר ערכי ומוסרי מאשר שיבת עם ישראל לארץ ישראל. הקונגרס הבין זאת גם.

הצלחת נאומו של נתניהו מעידה שוב שרק אחרי ששוב נבנה את היסוד הערכי שעליו כל מציאותינו נבנית, רק אז נוכל שוב לטעון טענות בטחוניות. רק אז תהיה לנו הלגיטימציה לכך והעולם יבין שגם למדינת ישראל מגיעה ביטחון.

אז, כל מנהיג שירצה (ואני לא אחד מהם) לדבר על וויתורים כואבים למען השלום, כפי שעשה ביבי, יוכל לדבר עליהם, כי העולם כבר יבין כמה כואב לוותר על קשר היסטורי. ואז, גם תהיה לאותו המנהיג האפשרות להגיע להסכמים על פי הקריטריונים הבטחוניים שלו, ולא על פי הטיעונים המוסריים של אבו מאזן שמאחוריהם מתחבאת שיטת השלבים לחיסול מדינת ישראל.

כשנבנה שוב את הבסיס הערכי מוסרי לטענות שלנו, אין לי ספק שכל נשיא אמריקאי, דמוקרט או רפובליקני, יבין ויחבור לעם ישראל ולא יפעיל עליו לחץ לויתורים שפירושם חזרה ל”גבולות אושוויץ”.

אני דן אילוז, רכז קשרי חוץ של תנועת אם תרצו.בן 24. ובעל תואר במשפטים מאוניברסיטת מקגיל.

עליתי לארץ ממונטראול שבקנדה לפני כשנה. עם עלייתי, התגייסתי לצה”ל וממש אתמול השתחררתי.

למה כל המידע הזה רלוונטי לכם?

כפי שאמרתי, קבלתי תואר במשפטים מאוניברסיטת מקגיל. תואר שהוא אחד התארים הכי נחשבים בצפון אמריקה ואוניברסיטת מקגיל נחשבת כאחת האוניברסיטאות הכי טובות בעולם.

אבל, כשהתחלתי את תהליך הרישום שלי לאוניברסיטת מקגיל, הרבה מהחברים שלי אמרו שכדאי לא להראות בקורות חיים שלי שאני יהודי. וגם להוריד את הכיפה כשאני נכנס לראיון עם ועדת הקבלה של הפקולטה למשפטים. מי יודע- יכול להיות שאנטישמי אחד יגרום לי לא להתקבל אפילו אם אני מתאים.

כיהודי גאה, לא הסכמתי להוריד את היהדות מקורות החיים שלי, ובטח שלא הסכמתי להוריד את הכיפה בכל תהליך הקבלה לאוניברסיטה. בשבילי, כל אוניברסיטה שבה צריכים להוריד את הכיפה כדי להתקבל בה היא לא בשבילי. אם כדי להתקבל אני צריך להוריד את הכיפה – אז עדיף לי לא להתקבל. לא רק שאני לא צריך ללכת לאוניברסיטה כזאת, אני גם בכלל לא רוצה!

בסופו של דבר, לא הורדתי את הכיפה, אלא הגעתי גאה במי שאני, והתקבלתי בלי שום בעיה. כל העניין היה ענין של פחד מאפליה, שזה רגש שקיים אצל יהודים בחו”ל, ולא אפליה ממשית. אבל אז, ב”ה, הגעתי לארץ…..

כאן בארץ כבר למדתי סמסטר באוניברסיטה העברית ואני באמצע תהליך רישום לתואר שני.
דמיינו לעצמכם את הצער שהרגשתי כשהחברים שלי, והמשפחה שלי, אמרו שאולי כדאי שלא ארשום בקורות החיים שלי שאני רכז קשרי חוץ של תנועת אם תרצו כי התנועה ציונית מדי!
כאן, במדינת ישראל, אומרים לי עוד פעם כביכול להוריד את הכיפה כדי להתקדם באקדמיה! נכון, זו אינה אנטי-יהדות, אלא אנטי-ציונות, אבל בשביל אדם כמוני שמרגיש שהציונות היא חלק אינטגרלי מהיהדות שלו, המחשבה על הסתרת הציונות היא בדיוק כמו הורדת כיפה!

כמובן, אני לא הולך להסתיר את הציונות שלי ולא חושב להוריד שום דבר מקורות החיים. אני גם בטוח שזה לא הולך לפגוע בי. אבל הפחד הזה שהחברים שלי ביטאו הוא בדיוק הבעיה המרכזית שהועדה הזאת צריכה לטפל בה!

אי אפשר שבמדינת ישראל אדם ירגיש שהוא צריך להסתיר את הציונות שלו כדי להתקבל למקום מסוים, ובמיוחד לא באקדמיה. אנחנו לא מבקשים משטרת מחשבות, שתחליט מה מותר ומה אסור לחשוב באקדמיה. להיפך! אנחנו רוצים שהאקדמיה הישראלית באמת תכיל את כל הדעות של הציבור הישראלי .כדי שהאקדמיה הישראלית אכן תכיל את כל הדעות, אנו צריכים למצוא דרכים להוריד את הפחד הקיים מאפליה. אי אפשר שבמדינת ישראל, תלמיד יפחד מלהציג עמדה ציונית!

יש שהיו אומרים שלפחד הזה אין בסיס, אבל לצערינו הרב, כבר ראינו הרבה פעמים מרצים מעיפים סטודנטים שמגיעים במדים, או מרצים שמבטאים עמדות אנטי-ציוניות כעמדות היחידות שיש בהם אמת. מה גם שבעולם אקדמי כזה, אנשים מרגישים שכדי להתקדם, הם צריכים להיות אנטי ציונים. ולכן, הקול הציוני באקדמיה הולך ויורד. גם אם נותנים חופש ביטוי באקדמיה, סביר להניח שהדעות באקדמיה יהיו פרופורציונליות לדעות בציבור הרחב, וכשזה לא ככה (כמו במדינת ישראל היום), אז או שיש אפליה ממשית, או שיש פחד גדול מאפליה ואנשים לא מציגים את עמדותיהם מתוך הפחד הזה.

אני יהודי גאה, וגם ציוני גאה, אז אני לא הולך “להוריד את הכיפה” וגם לא להסתיר את הציונות שלי. אבל הרבה סטודנטים כן היו עושים את זה, וכך נבנית תפיסת עולם שאומרת לסטודנט ולתלמיד הפשוט- שכדי להתקדם באקדמיה במדינת ישראל צריכים להיות פוסט ציונים או אנטי ציונים!

אני לא בטוח מה הפיתרון לבעיה, אבל נראה לי שהסיפור האישי שלי באמת מייצג את הבעיה: מדינת ישראל אמורה לתת לנו אפשרות להיות “עם חופשי בארצנו”. לעם חופשי אין פחד מלייצג את הדעות הלאומיות שלה. תיקון המצב הנוכחי הוא אתגר חשוב לכל בן אדם שבאמת מרגיש ציוני.

עוד בלוגים

• עוד בלוגים על ציונות אקדמיה

אחת ההרגשות שהרגשתי בבסיס היתה שהרבה אנשים לא הבינו למה עליתי לארץ. הרבה שאלו – אבל בגלל הקושי שלי בשפה העברית, לא הספקתי לענות. השאלה היא אכן במקום: אני בן 24, בעל תואר במשפטים. המשפחה שלי נשארה בחו”ל והיו לי המון הצעות עבודה בחו”ל להמון כסף… והיום אני חי ממסשורת צבאית. לפיכך, כמכתב פרידה, רציתי לנסות להסביר את זה בצורה יותר טובה.

כל החיים שלי, הייתי סוג של אידאליסט. כשהייתי יותר צעיר, הרבה פעמים הסתכלתי בקנאה על הדורות שעברו ששם היה כל כך הרבה תנועות גדולות ששינו את סדר היום העולמי. תחשבו על התנועות של גנדי בהודו, של מרטין לותר קינג בארצות הברית, התנועה לשיחרור יהודי רוסיה, וכו’ וכו’ וכו’. רציתי להיות חלק מתנועה גדולה, אבל הרגשתי שהעולם שלנו כבר די מתוקן, ושכל התנועות הגדולות היו בעבר.
אז פתחתי את העניים שלי והתחלתי לראות דבר נפלא. כתוב בספר תהילים: “בשוב ה’ את שיבת ציון, היינו כחולמים”. הרבה פירושים ניתנו על המושג “כחולמים” אבל אני דווקא רוצה להתמקד על פירוש אחד שצמח מהמציאות שלנו היום.

כדי להבין את משמעות הביטוי נתאר לנו מורה נותן שיעור בכיתה, ורואה לפניו תלמיד היושב ו’חולם’: עיניו פקוחות, הוא כלל אינו ישן, אך בכל זאת חולם. אם תשאל אותו מה היה בשיעור הוא לא ידע דבר, שכן לא שמע אף מילה מהשיעור בעת ש’חלם’. הוא היה עסוק או מוטרד מדבר-מה, כך שהתנתק לגמרי מסביבתו ומן הנעשה בשיעור. בדרך דומה אפשר להבין את “היינו כחולמים”.

עם ישראל חוזר לארצו, מקים מדינה, מגשים חלום בן 2000 שנה, מקבץ גלויות מכל קצות העולם, אך רוב האנשים לא מודעים לגודל השעה! רוב האנשים מוטרדים בדברים אחרים – חשובים, אבל לא עיקריים – כמו פרנסה, ביטחון, וכו’ וכו’ וכו’.

יום אחד, פתחתי עיניים והפסקתי לחלום. אז הבנתי שכל התנועות הגדולות של העולם לא היו בעבר – כי התנועה הכי גדולה של ההיסטוריה, הפלא ההיסטורי הכי גדול – ממש נס שיבת ציון – קורה עכשיו מול העיניים שלנו. התנועה הזאת התחילה לפני כ-100 שנה עם מבשרי הציונות, ובהמשך הוקמה הציונות המעשית והמדינית. התנועה הזאת ממשיכה היום ותמשך עד שנגיעה לתכלית שלנו כאשר “לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה” ונצליח לבנות פה, במדינת ישראל, חברה אידאלית שתעורר את כל העולם כולו. רק צריכים לצאת מתפיסת החלום, ולהתחיל להיכנס לראות את המציאות בכללה כדי להבין את גודל התקופה שלנו.

רוב העם היהודי חוגג את ליל הסדר החג הפסח. בלילה הזה, אנחנו חוגגים את העובדה שהקב”ה הוציא אותנו ממצרים – ארץ אחת- אחרי 210 שנות גלות. נכון, אז היו הרבה ניסים גלויים וכו’ אבל היום, הנס שמתרחש לפני עיננו הוא הרבה יותר אדיר! עם ישראל חוזר לארצו אחרי היותו בגלות במשך 2000 שנה (ולא 210) ולא רק בארץ אחת אלא במאות ארצות! אנחנו באמת חיים בתקופה נפלאה וזוכים להיות חלק מתנועה אדירה!

כן, זאת הסיבה האמיתית לעלייתי לארץ ולהתגייסותי לצבא ההגנה לישראל. רציתי להיות חלק אינטגרלי מהתנועה הגדולה הזאת ולהשתתף בפריחתה כפי יכולתי.